שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן עו

<< יורה דעה סימן עה • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן עז >>

~ סימן עו ~

ב"ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרה"ג חו"ב טובא, החסיד המפואר, יראת ה' היא אוצרו, כש"ת מוה"ר הלל ליכטנשטיין שליט"א האבדק"ק קראסנא יצ"ו כעת בעיר פאריז יצ"ו.

אדשת"ה באהבה רבה, הגיעני מכתבו בלילה הזה, ויען שביקש להשיבו תיכף בבי דואר החוזר ראשון, הנני להשיבו בקיצור נמרץ, כי לא אוכל להאריך כעת.

ותוכן שאלתו בדבר המקוה שבעירכם, אשר בקרקעית הבור של טבילה יש נקב להוציא המים הנמאסים ומגופה של מתכות, והממונה על המקוה היו איש ואשה שאינם שומרי התורה כלל, עד שעלה בידכם להעמיד ממונה על המקוה איש ואשה אשר ראוי לסמוך עליהם.

ושוב נודע הדבר שאירע לפעמים שפתחו המגופה ע"י איזה סיבה בשעת טבילת הנשים, ובאו לידי מכשולות ר"ל, ולכן הבאתם אומן וסתמו לגמרי מקום יציאת המים בסיד ובנין כראוי, ומני אז נעשה נקיון המקוה בשאיבה על ידי פאמפע. אבל להראש הקהלה הרע הדבר מאוד, יען שנעשה שלא ברצונו ושלא בידיעתו, ולא נח ולא שקט עד שקרא איש ערכי הממונה מהממשלה, שאמר שאופן נקיות המקוה ע"י פאמפע אינו על פי נימוסיהם, ואתם קראתם את הקהלה לדתוה"ק.

וכעת הציע לפניו הרב נ"י לעשות הנחה, שהיות שכל עיקר טענת הראש הקהלה הוא עבור חוקי המדינה, יפתחו את הנקב של הוצאת המים ויעמידו בחזרה את המגופה כמו שהיה, אבל יהיה רק לרמאות עיני הבעהערדע, ויהיה הפקק סגור במפתח ע"י איזה תחבולה מתחת הקרקע. ואפשר ג"כ לעשות שיהיה קבוע בבנין לקרקע, רק שיהיה למראית עין לצאת חובת נימוסי הבעהערדע, ונקיון המקוה יהיה נעשה ע"י הפאמפע גם להלן כמו עכשיו.

וכת"ה נ"י דן בזה בכחא דהיתירא, שמעיקר הלכה אין בזה איסור להעמיד המגופה, אף שמרן ז"ל בדברי חיים (יו"ד ח"א) סימן מ"ה אוסר. וכתב חבילות קושיות על דברי מרן ז"ל בזה, אשר באמת כולם לא קשו מידי.

א

והנה קושייתו הראשונה מהך דאביק שבמרחץ שבפרק ו' דמקואות (מ"י), דלרבי מאיר שם באם הוא מן הצד אינו פוסל, ולחכמים שם אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר. ולדעת הדברי חיים ז"ל דאם הפקק הוא מקבל טומאה כל המקוה פסולה, איך יש מציאות שיהיה כשר, הלא האביק הוא מקבל טומאה.

ומצא כן בספר מי השילוח (סי' ה ס"ק כא) שכתב וזה לשונו, ויש להבין כיון דכשפותחין האביק המים יוצאין, א"כ כל שכן אם ינטל האביק כולו שיצאו המים, א"כ הוי הוייתו ע"י דבר המקבל טומאה. וסיים אח"כ, דעל כרחך לא אסרינן לבטל הזחילה בדבר המקבל טומאה, אלא היכא דבאו שמה המים מעיקרא וכשהתחילו לזחול מנעו בדבר הזה, משא"כ היכא דהועמדה המחיצה מעיקרא וכשבאו המים נסמכו שם ועמדו, בזה לא חיישינן, דבזה לא נתהוו המים כלל, אלא שנתעכבו מעצמן ולא יכלו לעבור הלאה. וכת"ה נ"י תמה האיך יפרש הדברי חיים המשנה דאביק, ומה יענה לקושיית המי השילוח.

ואני תמה על תמיהתו, גם על קושיית המי השילוח, כי לא הבנתי הקושיא שכתב דכיון דכשפותחין האביק יוצאין המים, כל שכן אם ינטל האביק כלו. דהלא הא כדאיתא והא כדאיתא, דודאי במקום הנקב שמה ניקב האביק והאמבטי גם קרקעית המקוה באופן שיצאו דרך שמה כל המים, ובמקום הנקב הזה היה אפשר לסתמו גם בדבר שאינו מקבל טומאה. אבל שאר מקום עמידת האביק, שעומד שם גוף האביק בהאמבטי ועל גבי קרקע, שם אין מקום ליציאת המים, ואף אם ינטל כל האביק כלו לא יצאו המים אם נסתם הנקב גם בתוך האמבטי ובתוך הקרקע, ואך המים שבתוך האביק נפסלו מחמת גוף האביק שהוא כלי מתכות, והמים שבאמבטי לא נאסרו לרבי מאיר דהוי כמקוה כשרה בצד מקוה פסולה. ולא נמצא שום רמז ורמיזא בשום מקום שהמים שבאמבטי הוא באופן זה שאם ינטל האביק יצאו כל המים, ושפיר אפשר לפרש כנ"ל.

וממילא שאין להקשות מזה על הך דינא דמעכב הזחילה בדבר המקבל טומאה. ובפרט על דינו של הדברי חיים שכל המים נסמכין על המגופה של מתכות ואלמלא המגופה של מתכות לא ישאר כלום מהמים. ובאמת שגם במי השילוח לא הונח דעתו בדבריו, כמו שסיים לבסוף, בכל זה אין דעתי נוחה עד יערה עלינו רוח ממרום.

ב

אמנם גוף הסברא שכתב במי השילוח לחלק, דלא נאסר אלא כשהתחיל לזחול ועכב הזחילה בדבר המקבל טומאה, משא"כ כשהעמיד המעכב טרם שהתחיל לזחול. סברא זו כבר כתבה הנודע ביהודא (תנינא יו"ד סי' קלז), והחתם סופר (יו"ד סי' רד) קלסה וכתב שיש לסמוך על זה להלכה. אבל אין מזה ראיה כלל לנידון המגופה של מתכת.

ועיין כתב סופר יו"ד סימן ק"א שכתב, דאף לפי מה שכתב הנודע ביהודא והחתם סופר להתיר היכא שהכלי מעכב שלא תזחל ותחבה מעיקרא טרם המשכת המים, אף להפוסקים שאסרו במעכב הזחילה בדבר המקבל טומאה. מ"מ בברזות כאלו שעומדים בנקבים הנעשים לנקיון המקוה, אדרבה נהפוך הוא, דגם להפוסקים המתירין במעכב הזחילה בדבר המקבל טומאה אף אחר שנפסלה המקוה ע"י הזחילה, מ"מ בנקב שהמים יוצאים משם חיש מהר, ואי אפשר שיתקבץ מ' סאה בהמקוה בעת שהנקב פתוח, כיון שנכנסים בזו ויוצאים בזו, ונמצא דמהווה כל המקוה ע"י דבר המקבל טומאה, זה גרוע ממעכב הזחילה ע"י דבר המקבל טומאה, כיון דשם מים לפנינו ושיעור מקוה אף בלי דבר המקבל טומאה, לכן אינו אלא מעכב הזחילה.

וסברת הנודע ביהודא והחתם סופר אפשר לומר רק היכא שהנקב קטן כל כך שלא יצאו מים רבים, שאפשר שיהיו ויתקבצו מ' סאה בלי תחיבה וסתימת הברזא, אלא שיוצאים מעט מעט והו"ל זוחלין, משא"כ היכא שאי אפשר שיתהוה מקוה של מ' סאה בלי סתימת הברזא, דבזה כו"ע מודי דפסול. והכתב סופר כפל דבריו אלה בתשובותיו כמה פעמים (עי' סי' צז ד"ה ובתחילת; סי' קא ד"ה ואחר).

גם בעיקר הסברא של הנודע ביהודא והחתם סופר אף היכא שאינו אלא מעכב הזחילה, כתב שם בסימן ק"א לסמוך על שיטה זו כשיש עוד צדדים להקל. ונמצא דהיכא שאי אפשר שיתקבץ מ' סאה זולת הברזא, לא ראה לסמוך על זה כלל אף לצרפו לשאר צדדים להקל.

והסברא נכונה מאוד, דודאי כמו שהסילון המביא את המים הוא עיקר להווית המקוה, כמו כן הברזא המעמדת את המים. ואדרבה היא יותר עיקרית, כיון שאין מציאות שיתהוה שם מקוה של מ' סאה מבלעדה. וזה גם דעת מרן ז"ל בדברי חיים שכתב שם בסימן מ"ה שבעת נפתח הפקק של מתכות נשאר הבור ריק בלי מים, ונמצא כי קיום המקוה ע"י דבר המקבל טומאה שאין בזה צד להקל.

ומה שכתב שדבריו נראין כסותרין למה שכתב בסימן מ"ד גבי טסין של ברזל. איני רואה שום סתירה, דגם שם אוסר ולא סמך על סברת הנודע ביהודא.

אבל באמת בטסין קיל יותר, כמו שכתב שאין המים נוזלים אלא שמתמעט לאט לאט, שזה לא מיקרי זחילה, אלא שע"י שמתמעטים אף לאט לאט יתמעט אח"כ מהשיעור. וזה ודאי שאם מתמעט לאט לאט כל כך שאינו נקרא עליו כלל שם זחילה, בודאי שאינו בגדר זה שלא יהיה אפשרות להתקבץ שם מ' סאה בלי הטסין, אלא שבהמשך הזמן יתמעט מכשיעור, ועד שלא יתמעט שם מקוה כשרה עליו, ושפיר שייך בזה סברת הנודע ביהודא והחתם סופר.

משא"כ בסימן מ"ה שבעת שנפתח הפקק נשאר הבור ריק בלי מים חיש מהר, ובודאי שאי אפשר שיתקבץ שם מ' סאה בלי סתימת הפקק, ואין שם מקוה עליה בלי הפקק של מתכות, ולא שייך בזה כלל סברת הנודע ביהודא והחתם סופר, שאף לסברתם אין בזה שום צד להקל.

ג

מה שהקשה על מה דמשמע מהדברי חיים ז"ל דגבי פקק של מתכות פסול מן התורה, ובר"ש (מקוואות שם) מבואר שאינו פסול אלא מדרבנן.

לא אוכל להבין מה ראה על ככה, הלא מה שכתב הדברי חיים שהוא פסול מן התורה, הוא עבור שלא נעשה בפירוש לשמש עם הקרקע, ואם נעשה סתם לכל מה שיצטרך, בזה צריכין לבא לדיני ברירה, ובדאורייתא אין ברירה, א"כ לא הוי כנעשה מתחילה לכך, לכן פסול מדאורייתא.

ומה שכתב הר"ש שהוא פסול מדרבנן, כתב בפירוש הטעם מפני שהוא מחובר וגם משמש עם הקרקע, שעיקר תשמישו לדבר שאינו מקבל טומאה. וזה ודאי מיירי כשנעשה מתחילה לכך, כמו שביאר הנודע ביהודא דבכל מקום שאמרו מחובר לקרקע, מיירי רק כשנעשה מתחילה לכך.

ובנודע ביהודה (מהדו"ת) סימן ק"ט (ד"ה ואמנם) דייק עוד מדברי הר"ש (כלים פי"א מ"ב) במה שכתב ותשמישן עם הקרקע, שצריך שיהיה גם הקרקע מסייע לתשמישו, ואי לאו הכי אינו מועיל אף שהוא מחובר וגם נעשה מתחילה לכך. ועכ"פ אין מדברי הר"ש האלו שום קושיא.

ומדברי הרמב"ם ז"ל (פי' המשניות שם) שכתב שם ומצורת בנינם ותבנית זה האביק, יהיה מובן זה המחלוקת, נראה דלא ס"ל כדברי הר"ש שכתב טעם פלוגתתם אם גזרינן מדרבנן אף במחובר לקרקע ומשמש עם הקרקע, אלא פליגי בעיקר דין הכלי בתבנית זה אם פוסל, ויוכל להיות שפלוגתתם בדאורייתא, וצריך לעיין עוד.

מה שהקשה על מה שכתב (הדברי חיים שם) בשם החתם סופר ז"ל, דס"ל כפירוש הרמב"ם בנוסחאות ארץ ישראל, ובסימן קצ"ח (אות יג ד"ה ולפ"ז) מסיק דאינו אלא מהיות טוב, אמנם בסימן ר"ה נראה דסובר כן לדינא.

ומה שהביא מסימן רי"ח שמתיר בברזא בשביל שאינו כלי תשמיש בפני עצמו, והבין מדברי החתם סופר ז"ל האלו היתר ברור בפקק של מתכות. הנה הכתב סופר ז"ל שהיה בנו ותלמידו לא הבין כן מדבריו ז"ל, אלא אדרבה נתקשה טובא בדבריו אלו בחלק יו"ד סימן ק"א (ד"ה הנה), שהאריך שם לבאר דבין להרמב"ם ובין להראב"ד (הל' כלים פ"ט ה"ג) ברזא כזו שתשמישו היא ונעשה לכך לסתום הנקב של האמבטי, ועשויה לשמש שימושה בפני עצמה בלי חיבור דבר אחר, הוי כלי לכו"ע. עד שסיים נפלאה דעת ממני לעמוד על דברי אבא מאור הגולה זצ"ל בזה, אם לא שנידון שלפניו היה על דרך זה כמו נידון שלפנינו, שהברזא אינה משמשת בפני עצמה כמו ברזא ופקק בפי חבית, אלא שברזא תחובה או קבוע ומחובר במתכות שיש לו בית קיבול ששם תחובה הברזא וסותם הנקב שבו, ולפעמים פותחים ומוציאים או מגביהים הברזא התחובה מחלק התחתון, ועל דרך זה הברזא אינה עשויה וראויה לשמש בפני עצמה בשום דבר, רק בחיבור שניהם יחדיו, ולכן אינו מקבל טומאה, יעיי"ש.

הרי שדחק הרבה בדבריו הקדושים של אביו זלה"ה, ולא מצא מקום ליישבם אלא דמיירי באופן שאין הברזא משמשת בפני עצמה כלל כנ"ל. ונמצא דלפקק של מתכות העשויה לסתום ולפתוח בפני עצמה כמו שלנו, אין שום היתר לפי זה. ומי הבין בדברי החתם סופר יותר מהגאון ז"ל שהיה בנו ותלמידו.

ומה שכתב שמצא בצמח צדק (יו"ד סי' קעא) שהאביק אינו פוסל משום מעמיד בדבר המקבל טומאה, וביקש טעמים לדברי הצמח צדק. לא הבנתי מה מצא בדברי הצמח צדק האלו חידוש יותר מהמבואר בהמשנה, וזו קושיית המי שילוח על המשנה בעצמה למה אינו פוסל משום מעמיד בדבר המקבל טומאה. אבל כבר כתבתי דלא קשיא מידי, שהאביק אינו מעמיד המים, אלא המגופה ששם מקום יציאת המים. ומה צריך לבקש טעמים על הצמח צדק במה שהעתיק דברי המשנה, הלא במה שיתורצו דברי המשנה ממילא יתורצו גם דבריו ז"ל.

ומה שכתב להקל יותר, כיון שאין הפקק אלא למראית עין והוא סגור ומסוגר, ומכל שכן שהוא נבנה אל קרקע המקוה. מה שכתב שהוא נבנה שם לא הבנתי, דכיון שהוא למראית עין של שרי הבעהערדע והראש הקהלה שיסברו שהוא עשוי לפתוח בכל עת נקיון המים, א"כ האיך אפשר שיהיה נבנה אל הקרקע, וכי גם בזה עינים להם ולא יראו שהוא נבנה ואי אפשר לפותחו, ומה שיהיה סגור מתחת הקרקע כאשר כתב בתחלה, זה אינו כלום אם אינו דרך בנין כראוי, ואין צריך להאריך בזה.

ד

אך מה שכתב שאפשר לעשות בפאבריק ברזא שיהיה נעשית מתחילה מיוחד כדי לקבעו בקרקע. מזה יש צד קולא. דמה שאסר שם הדברי חיים בסימן מ"ה אף אם נעשה לשמש את הקרקע, כתב הטעם בשביל שיש שם כמה פקקים לשאר אמבטאות שנעשו סתם, ולפעמים מתחלפים הפקקים ומשתמשים בהמקוה בפקק שלא נעשה דוקא לשמש את הקרקע. וא"כ כשיודעין בבירור שאותו הפקק הוא הנעשה מיוחד בפאבריק לשם המקוה, מזה לא דיבר שם הדברי חיים זלה"ה. ולכאורה היא הלכה רווחת דמחובר לקרקע, אם נעשה מתחלה לכך אינו פוסל.

אמנם הוא אחריות גדולה לעשות מקוה על סמך היתר זה, דכמה ספיקות בדבר. ובנודע ביהודא סימן ק"ט הוכיח שאין היתר במחובר לקרקע, אלא כשגם שימושו עם הקרקע, דהיינו שהקרקע מסייע לתשמישו, וצינורות המביאים מים, אם אינם רק בשביל המים ואין הקרקע מסייע להם, אינו מועיל מה שנעשו לקובעם בקרקע. ובתשובות בית שלמה יורה דעה חלק ב' סימן פ"ד הביא עוד כמה ראיות לדבר, וכתב בסילון דאף אם נעשה מתחלה לקבעו שם במרחץ, ונראה שהוא דומה לסילונות שבתשובת הרא"ש (כלל לא סי' ז), מ"מ אי אפשר לידע אם הוא דומה לגמרי, וקשה להתיר, יעיי"ש.

והפקק הזה אינו אלא בשביל המים שלא יצאו לחוץ, והקרקע אינו מסייע לזה כלל, שבמקום יציאת המים שצריכין שמה שימוש הפקק, אין שם שום קרקע כלל, אלא שהקרקע מקיף את הפקק מצדדיו, וקשה לעשות דמיונות בזה לכלי שעיקר תשמישו עם הקרקע.

ובתשובות אמרי אש יו"ד סימן פ"ו (ד"ה ולענין) כתב על הפלומפף, דאף שמחובר לקרקע, מכל מקום אי אפשר לדונו כקרקע, לפי מה שכתבו התוספות בבא בתרא דף ס"ה (ע"א ד"ה לא) דלאו כל חיבור לקרקע מבטל הטומאה מן הכלי, שהרי תנור אפילו לרבי אליעזר אינו מכור, אע"ג דלדידיה כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, וסתם תנור מחובר לקרקע אין חיבורו חשוב חיבור. וסיים לבסוף וז"ל, עכ"פ למדנו דלדברי הרשב"א (בתוספות שם) אין לנו לטהר מטומאה כל שאינו ברור דחיבורו חיבור גמור, כיון דאיכא מחובר דלא נידון כמחובר, אין לנו לדמות דבר לדבר בעצמינו, עכ"ל.

ועיין שם בתוספות שכתבו דאף לגירסת הספרים דתנור נקרא מחובר, אע"פ כן לא מכר הרחיים, דחיבור הרחיים לא חשיב כולי האי כמו חיבור תנור וכיריים. הרי דיש חילוקים דקים מה נקרא מחובר לקרקע. וא"כ כל שכן בברזא העשויה לפתוח תמיד ומיטלטלת ממקום למקום, וגם אין תשמישה אלא בשביל המים, קשה לדמות מילתא למילתא לכלים המבוארים במשנה ובראשונים ז"ל שתשמישן עם הקרקע. ואף אם יעשה איזה בנין וחיבור להפקק אל הקרקע, אם הראשונים ז"ל לא נתנו גבול קצוב באיזה אופן הוי חיבור, האיך נעשה דמיונות מעצמינו, וכי בשביל שאנו מדמין, נעשה מעשה בחשש פסול דאורייתא במקוה.

ה

גם בעיקר ההיתר של מחובר לקרקע אף שנעשה לכך, לדעת הגדולים שבתשובת הרא"ש וכן לדעת הראב"ד (הל' מקוואות פ"ו ה"ד) אינו מועיל כלום, וביארו בטעמם שלא נקרא לשמש את הקרקע אלא כעין המבואר במשנה (כלים פי"א מ"ב) הדלת והנגר, שהן משמשין את הבנין ממש, שהן תשמישיו, הדלת לסגור ולפתוח, והרי זה מכלל הבנין. אבל אם אינו משמש את הבית ממש, כי אם משמש דבר לעצמו, כמו בשביל המים וכדומה, אינו מועיל שום חיבור אף שנעשה לכך. ועין צמח צדק סימן קע"ו (ח"א) אות ח' שביאר לפי דבריהם למה חשוב האביק משמש את הקרקע, משום דהאמבטי דינו כקרקע והאביק משמש את האמבטי, יעיי"ש שהאריך.

והנה הרבה גדולים חשו לשיטה זו, ואף הרא"ש בתשובה כלל ל"א שהקיל בזה וכוותיה פסק בש"ע (סי' רא סמ"ח), מ"מ הרא"ש ז"ל בעצמו חשש לדבר, שהרי אחר שכתב להתיר בנעשה לקרקע ונתחבר בבנין עם הקרקע והביא ראיות לדבריו, מ"מ סיים והרוצה לצאת מידי ספיקא שלא יהיה נדנוד איסור, יעשה אותו בענין שלא יגיע פי הסילון של מתכת על אוירו של מקוה. א"כ מבואר בלשון זה שבההיתר שנעשה לקרקע ונתחבר עם הקרקע עדיין לא יצאנו מידי ספיקא ונדנוד איסור.

ועיין במהר"ם שיק יו"ד סימן קצ"ז דכן נוהגין, דאף שמחברים סילון של מתכות אפילו הכי עושין לבסוף צינור של עץ ג"כ, ואין סומכין על היתר של מחובר לבד. וכן הוא בדברי חיים חלק שני יו"ד סימן פ"ט שצוה לעשות המקוה ע"י סילונות של מתכת קבוע בקרקע ויהיו נעשים מתחלה לכך, וגם בסופו יעשה צינור של עץ, שלא יבא למקוה מתוך המתכות. הרי דאף בנתחבר ונעשה לכך, עדיין לא סמך על זה וציוה לעשות עוד צינור של עץ, וכן דעת רוב הגדולים זלה"ה.

ובפרט במגופה של מתכות שיש עוד חששות טובא אם חיבורו חיבור, ואין הקרקע מסייע לתשמישו, כמ"ש לעיל מהנודע ביהודא ושאר פוסקים.

ו

ובעתים הללו אני חושש עוד למה שכתב הרא"ש ז"ל בפרק קמא דסוכה (סוס"י לז) בדין מחצלאות שיש חילוק אם הוא לשכיבה או לסיכוך, וכתב הרא"ש ז"ל דבמקום שנהגו לשכב עליהם אסור, ואפילו אמר לאומן שיעשה אותה לסיכוך, דמי יודע שאמר כן ויבואו הכל לסכך בהן. ונתקשה בגידולי טהרה (שו"ת) סימן ט' (ד"ה ומכאן), דלפי זה למה התיר הרא"ש ז"ל גבי סילונות בשביל שנעשה לקרקע, ולא חשש דמי יודע אם נעשו לכך, כמו שאסר על ידי זה במחצלאות לסוכה. ותירץ דאפשר לחלק, דגבי מקוה לא גזרינן, דרוב המצויים אצל מקוה מומחים הם (עי' רמ"א סי' רא ס"ד בשם תשב"ץ ח"א סי' מט וריב"ש סי' קכה), אבל בסוכה שהדבר מסור לכל יחיד ויחיד גזרינן טפי. וכן כתב תירוץ זה גם המהר"ם שיק בתשובה (יו"ד סי' רד ד"ה והיותר).

אם כן יסוד ההיתר שמתירין בנעשה לקרקע, ולא חיישינן שיטעו על ידי זה ליקח אף אותן שלא נעשו לכך, הוא בשביל שרוב מצויין אצל מקוה מומחין הם. ובעוה"ר עכשיו הוא בהיפך, שרוב מצויין אצל מקוה אינם מומחין כלל.

ובמדינותינו שהיה עשיית המקואות והכשרן רק תחת הביד"צ, ורוב הבתי דינין היו ראוין לסמוך עליהם בדבר זה, עדיין היה אפשר לומר רוב מצויין אצל מקוה מומחין הם. אבל מעת שנחרבו המדינות בעוה"ר, במדינות אלו שאנו גולין כעת אין לרבנים שום כח, ושכיח טובא אינם הגונים, והכל נעשה בדעת הבע"ב אלמים ובעלי זרוע, ואין השגחה על שום דבר.

והלא גם במקומכם היה הממונה על המקוה איש ואשה שאינם שומרי תורה כלל, היש מכשול גדול מזה. ועל דרך זה הוא עכשיו ברוב המקומות מכשולות עצומות ונוראות נגד הדין הברור, ואף בדברים שאין מקום לטעות בהם, הכי אפשר לומר רוב מצויין אצל מקוה מומחין הם.

ובתשובות חות יאיר סימן ח"ן, כתב במה שאמרו חכז"ל (שבועות מו: ; ערכין כב:) אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, דבזמנינו שרבו המתפרצים וכל אחד מורה היתר לדבר, אזדה לה חזקה. ובש"ס גיטין דף פ"ט ע"ב, האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ואין שום חולק בדבר, ואע"פ כן הביא הרמ"א ז"ל באבן העזר סימן י"ז סעיף ב', די"א דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא אינה נאמנת, דאיתרע חזקה דאינה מעיזה.

ובטעם ההלכה שאמרו חז"ל (חולין יב.) דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, ביאר בשמלה חדשה (סי' א ס"ג) הטעם, דלא חציפי לשחוט באין יודעין ומוחזקין. וא"כ גם במה שכתבו הפוסקים רוב מצויין אצל מקואות מומחין הם, צריך לומר שהוא מטעם זה דלא חציפי להוגה דעות במקוואות אם אינם מומחין.

אבל בזמן הזה נפישי חוצפא ופריצותא יותר מבזמן הרמ"א ז"ל, ואדרבה העזי פנים שבדור מושלים על המקואות ועל הכשרות, ובין היראים המועטים לא שכיחי עז כנמר לרצון אבינו שבשמים, גם אין בכחם, וה' ירחם, ואשים מחסום לפי. ולא באתי בזה אלא להעיר במה שנוגע להלכה זו של נעשה לשמש את הקרקע, הבנויה על יסוד של רוב מצויין אצל מקוה מומחין, שיש לחוש טובא בזמן הזה.

וכבר ביארתי בתשובה אחרת (סי' א אות ד) מדברי הש"ס והראשונים, גם בענין חזקת כשרות, דלכו"ע לא שייך בזמן הזה אלא במכירין ויודעין אותו.

והחתם סופר בסימן רי"ח כתב, די"ל דכל אותן הכלים שנזכרו במשנה וברא"ש שנעשו לשמש עם הקרקע, צורתן מוכחת עליהם שאותם כלים נעשים תמיד לשמש קרקע. וכן כתב בגידולי טהרה (שו"ת ריש סי' ט) שאותן הסילונות שנעשו לקרקע, היו ניכרין במעשיהם ובצורתן. וכן נראה לפענ"ד מלשון הרמב"ם ז"ל בפרק ו' דמקואות (ה"ב). וכן נראה לשון הרא"ש ז"ל, שכתב הני סילונות, ואינו מובן הלשון, ולהנ"ל ניחא דכיון שניכרין בצורתן, שייך לומר לשון הני סילונות.

ויש ליישב בזה ג"כ מה שתמה הנודע ביהודא (מהדו"ת יו"ד סי' קלז) על מה שהשמיטו הטור והשו"ע (סי' רא סמ"ח) דצריך שיהיה נעשה מתחלה לכך לשמש את הקרקע. ולהנ"ל יש לומר, דכיון שכל אלו שהיה דרכן לשמש עם הקרקע היו ניכרים בצורתן, ומעשיהם מוכיחין עליהם, א"כ אין צריך לומר שיהיו נעשים מתחלה לכך, דוודאי הוא כן, דאם לא נעשו לכך היה להן צורה אחרת.

ובזה יש לתרץ ג"כ הקושיא הנ"ל למה הקיל הרא"ש ז"ל בסילונות יותר מבסוכה שאוסר אף בעשויין לסיכוך. דבסילונות כיון שצורתן מוכחת עליהם, תו ליכא למיחש למידי, דאית ביה היכרא טובא, דהכל יודעין צורתן דאלו נעשין לקרקע. משא"כ במחצלת שאין בה שום היכר, וכל הנעשים בין לשכיבה ובין לסיכוך צורה אחת להם, וכל הרואין שמסככין בהם, לא ידעו למה נעשו מתחלה אצל האומן, ואתי למטעי.

ואם כן גם באלו הברזות, שכל הנעשים להאמבטאות התלושים ולכלים שונים, צורה אחת להם עם הנעשים למרחצאות שבקרקע, ואין צורתן מוכחת עליהם, מי יימר שהראשונים ז"ל התירו בכהאי גוונא.

ז

אמנם אע"פ כן להלכה יש לדבר עוד הרבה בכל זה ולהראות פנים לכאן ולכאן, ולא אוכל להאריך כעת לירד לעומקה של הלכה זו, בפרט שאני כותב בחפזון להשיב לו תיכף כמבוקשו. ולא באתי אלא להעיר, שאין ההיתר ברור כמו שנראה בעיני כת"ה נ"י. וגם במה שדברי מרן הדברי חיים ז"ל מוקשים בעיניו כל כך מכל צד, באתי לבאר קצת שכל דבריו ברורים כשמש בצהרים.

אבל בעיקר הדבר במה שנוגע לנידון דידן, אף אילו היה הפקק מדבר שאינו מקבל טומאה כלל, שאז אין חשש בשביל הפקק, ג"כ אין להסכים לעשות פקק בקרקעית הבור, כאשר כתב בעצמו שנודע להם שהיו מכשולות שנפתח הפקק באמצע הטבילה רח"ל. וגם כשלא נפתח הפקק שכיחי מכשולות טובא, כי כשנופל קצת עפר או חול על הפקק או על דופני הנקב שסביב הפקק, תו לא מיהדק שפיר וזוחל, וכן כמה סיבות יוכל להיות שנעשה הפקק רפוי וזוחל המים, והבלן לא יוכל להבחין זה בכל עת.

וכאשר באתי למדינת שווייץ הייתי דר בגענף, ומצאתי שם מקוה שהיה פקק בקרקעית המקוה לנקיון המים, וראיתי את כל אלה, ועשיתי שם ב"ה תיקון זה לעשות פאמפע ליציאת המים, ולסתום הנקב במקום הפקק, וכן הוא שם גם היום כאשר שמעתי. ותלי"ת שעלה בידכם גם בעירכם לעשות תיקון זה, חלילה לכם לבטלו.

ומה שכתב שהוא תחבולה למראית עין לשרי המדינה והראש הקהלה. אני חושש שמא ח"ו בהיפך, שהוא תחבולה למראית עין היראים שיסברו שלא ישתמשו במגופה אלא בהפאמפע וישתקו כעת, ושוב אח"כ כשיהיה נעשה המגופה, יסירו את הסוגר שמתחת הקרקע וישתמשו רק בהמגופה, וכיון שיהיה כנודע שנעשה המגופה בהסכמתכם, אף אם תצעקו אח"כ שלא היה הסכמתכם אלא מפני מראית עין להטעות השרים והראש הקהלה, תהיו ח"ו מהצועקים ואינם נענים, ובפרט אחר שתסעו משם כמעט ברור שיחזור לקלקולו.

אבל אני חושש שהיא תחבולת היצה"ר וסמיות עינים להכשיל תיכף אף בעוד שאתם שם, והלא בעצמו כתב שהתנגדות הראש הקהלה היא עבור שנעשה שלא ברשותו ושלא ברצונו, ומה יתפייס בזה שתעשו להטעות את השרים, אם עדיין תעשו ע"י הפאמפע שהוא דבר שנעשה שלא ברצונו, ופן יתגלה הדבר לאזני השרים ע"י המתנגדים ואז יהיה גרוע יותר, כי יותר ישגיחו השרים עליכם ועל המקוה ע"י שעשיתם שלא כדין נגדם. ושיהיה בסוד גם מהראש הקהלה, זה וודאי אי אפשר. ואמרו חכז"ל ערכין ט"ז (ע"א) כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. ופירש רש"י ז"ל, שהבעלים אמרוה בפני ג', המגלה אותה אינו לשה"ר, שזה גילה דעתו מתחילה שאם מגלה אותו אינו חושש, דמידע ידע דסופו להגלות. וק"ו למעשה שעושין בכל יום.

גם הלא הרא"ש ז"ל אוסר במחצלת בסוכה אף אם עשאה לסיכוך, שלא יטעו העולם, הגם שהוא עומד וצווח שעשאה לסיכוך ואינו רוצה להעלים זה משום אדם, עם כל זה אסר לעשות דבר שאפשר לטעות בו, וצריכים תירוצים למה לא אסר בסילונות כנ"ל. אבל ק"ו בן בנו של ק"ו בזה, שמפני פחד השרים והראש הקהלה יצטרכו הרבנים להגיד כלפי חוץ שעשו המגופה של מתכת בתחתית המקוה להוציא המים, ובודאי יאמרו בחוץ התירו פרושים את הדבר, ונפיק מיניה חורבא.

ועיין בתשובות ריב"ש סימן קכ"ה, שהאריך שם לבאר דברביה והמשכה מותר לכו"ע, וסיים לבסוף ואין לגזור שמא יעשו שלא ברביה או שלא בהמשכה, שאין לנו לגזור מעצמינו יותר ממה שגזרו חכמים, ואפילו כשאינן בני תורה, לפי שהכשר המקוה לא לכל מסור כי אם לזריזין ולחכמים, עכ"ל. הרי שבמקום שאינן בני תורה, היה מהראוי לגזור אף בדבר המותר לגמרי שלא גזרו ביה חכז"ל כלום, זולת הטעם שאין הכשר המקוה מסור אלא לזריזין ולחכמים.

אבל עכשיו בעוה"ר שאינו כן כאשר כתבתי למעלה, וכאשר אתם רואים שמכריחין את הרבנים שעושין כדת של תורה להעביר על דעתם ולעשות שלא כדת, ולהם נמסרה המקוה, והמקום אינם בני תורה, ואין אנו מדברים מדבר המותר לגמרי כמו רביה והמשכה, אלא מדבר שבאמת אסור לעשותו, האיך יצא כלפי חוץ שנעשה זה ברשותכם.

ובמשנה (אבות פ"א מי"א) חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים ונמצא שם שמים מתחלל. ופירש הרע"ב, דלכן אמרו שמא תחובו חובת גלות, שאף על פי שבמקום שאתם בו אין שם מקום לטעות, יש לחוש שמא יגרום החטא ותתחייבו חובת גלות ותגלו למקום שיש שם אנשים שמראים פנים בתורה שלא כהלכה, עכ"ל יעיי"ש. ובעוה"ר כבר נתחייבנו חובת גלות וגלינו למקום מים הרעים ר"ל, על אחת כמה וכמה שצריכין ליזהר מאוד.

תנסו עוד להרבות ריעים על הראש הקהלה ולבקש מלפניו בתחנונים שלא יעמוד על דעתו בענין חמור כל כך, ויניח זה לרבנים המצטערים על כשרות המקוה ולבם כואב להם שלא להכשל ח"ו. והשי"ת יהיה בעוזרכם ויתן לכם חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ויצילכם מכל רע, ותצליחו בכל דרכיכם, עדי נזכה לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן.

והנני ידידו דורש ת"ה באהבה רבה מצפה לישועה קרובה. בעה"ח עש"ק לסדר תרומה ה'תשי"א לפ"ג, פה ברוקלין יצ"ו

הק' יואל טייטלבוים