שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן עב

<< יורה דעה סימן עא • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן עג >>

~ סימן עב ~

ב"ה. אל כבוד ידידי היקר הרבני המו"מ בתורה ויראה כמו"ה אברהם חיים שו"ב נ"י.

מכתבו הגיעני נכון זה כביר ונתאחרתי בתשובתי עד הנה, אמנם מה אעשה כי מחמת טירדות שונות נשארים לפעמים מכתבים איזה זמן שלא אוכל ליקח אותם להשיב עליהם, ובין כך ובין כך אתרמי מילתא שלא הייתי בביתי איזה זמן וגרם סיבת עיכובא, גם כעת אני מוטרד ואשיב בקיצור נמרץ.

א

על דבר המקוה. הנה לא הבנתי היטב ממכתבו אופן עשיית המקוה הלזו, אם הקרשים הם מדובקים היטב להקרקע, או אם יש חלל הרבה להתקבץ שם המים, גם אופן עשיית הגומא לא הבנתי.

וכפי אשר אני שופט הענין מבחוץ, הוא בודאי דבר רחוק לסמוך בלי ראות העין שבודאי נתקבץ כל המים לתוך הגומא, דהלא אופן הכשר מקוה מבואר בתרומת הדשן סימן רנ"ח והובא ברמ"א (סי' רא) סעיף מ', שצריך לפקוק נקבי הנביעה, וביארו הפוסקים דאי לאו הכי בקל יוכל להתקבץ ג' לוגין שאובין באיזה גומא או בצירוף הלחלוחית מקרקעית המקוה. ובמקומות שאין נוהגין לפקוק נקבי הנביעה, עכ"פ משגיחין על כל הנקבים שיש בהם לחלוחית מים שישתנו מראיהן ע"י החלב. אבל אם אי אפשר להשגיח על קרקע המקוה, אף אילו נתקבץ המים המונחים שם להגומא שעשו בצידו, מ"מ מדרך המים שמתהווים על ידם כמה גומות בקרקע, ומהגומות בודאי לא היה באפשרי שילכו המים משם בעצמם, ומי יודע כמה יוכל להשאר בשם.

ובש"ך סימן ר"א ס"ק נ"ז כתב וז"ל, אם לא שהוציאו כל המים וינגבו המקוה בסדינים או בחול, יעיי"ש. הרי שהזכיר מלבד הוצאת כל המים, גם הניגוב בסדינים או בחול, והוא מטעם הנ"ל שכשנשאר הלחלוחית בלבד, בקל יוכל להשאר ג' לוגין. וזה הניגוב ודאי לא היה בהחלל שתחת הקרשים.

ב

ויותר היה מקום להתיר ע"י איזה תחבולה להכניס הרבה כלים עם חלב תחת הקרשים ולפזרם שם, באופן שיראו המים היוצאים משם מראה חלב ממש (עי' סי' רא סכ"ג), ויש פוסקים דבלח בלח יש בילה לעולם ואי אפשר לומר ביה דנשאר במקום אחד יותר מבחבירו, דטבע הלח שמבלבל כולו בשוה ונתערב יפה יפה.

ולפי זה לכאורה יש לסמוך אם רואין המים היוצאין משם מראה חלב, לומר דבודאי נתהפכו כל המים שתחת הקרשים מראה חלב, כיון דבלח נבלל בשוה. ועל זה סמך בשו"ת תשורת ש"י סימן תרי"ח לענין המים שתחת השליבות, יעיי"ש.

אמנם נראה דאע"פ כן לא דמי למים שתחת השליבות, כי אינו דומה חלל המחזיק מים בשוה, דאפשר לומר דהמים מתבלבלין בשוה, משא"כ בהמקוה שאצליכם כפי אשר הבנתי הציור ממכתבו דתחת הקרשים יוכל להיות שבאיזה מקומות בקרקעית המקוה הלכו משם המים ונתנגב ואך בהגומות נשאר מים, וא"כ כשהחלב מגיע להמקום שאין שם מים, כשיהיה שם בודאי אינו מתבלבל היטב, ואף אם יזוב משם חלב להגומות, אבל בודאי אין לומר בזה שבודאי יזוב בשוה לכל הגומות.

והכסף משנה בפרק ו' מהלכות מקוואות הלכה י' וכן הבית מאיר בסימן ר"א סעיף כ"ו (ד"ה עוד שם) מחלקין בין אם שפך המים לתוך המקוה ובין נשבר חביות לשם, דאך דרך שפיכה מתערבין, לא בנשבר שם. ואם כן י"ל גם כאן במה שמזיבין החלב תחת הקרשים אין זה דרך שפיכה מלמעלה למטה אלא ע"י זיבה תחת הקרשים ביושר, ומנא לן דמתערב יותר מנשבר, ובפרט אם הקרשים סמוכים (מדובקים היטב) להקרקע, שאי אפשר שיזובו כל כך.

ג

ובאמת גם בעיקר הדבר מה שכתבו הפוסקים לסמוך על הא דנבלל בשוה, קשה לי טובא, דהלא זה הוא מחלוקת ר' יהושע וחכמים בפרק ג' דמקוואות משנה א', במקוה שאין בה ארבעים סאה ונפל לתוכה ג' לוגין שאובים וחסר אפילו קורטוב, דרבי יהושע מכשיר לפי שבחסר אפילו קורטוב אי אפשר שלא יחסר משהו גם מהשלשה לוגין כיון דנבלל בשוה, וחכמים אומרים לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד. ומשמע שם בכל המפרשים הטעם, דלחכמים אין סומכין על זה דנבלל היטב בכל טיפה וטיפה.

ומה שלא חששו גם כשיצא ממנו מילואו ועוד, שמא עדיין נשארו כל הג' לוגין במקומם ולא יצא אפילו משהו מהג' לוגין, כבר הרגיש בזה התוספות יו"ט שם (ד"ה עד שיצא), ותירץ דכולי האי לא חששו, ושיערו דכשיצא ממנו מילואו ועוד, אי אפשר שלא יצא עמם עכ"פ משהו מהג' לוגין, יעיי"ש.

וכל הפוסקים פוסקין בזה כחכמים, וכן הוא בשו"ע סימן ר"א סעיף כ"א וכ"ב דצריך מילואו ועוד, אלמא דלא אמרינן דנבלל בשוה. וכן כתב בהדיא הראב"ד ז"ל (בעלי הנפש, שער המים) במשנה ג' (במקוואות שם), בבור שהוא מלא שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאת, שצריך להיות עד שיתחשב, דמשערינן במחצה על מחצה, לפי שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים, והובא זה גם בש"ך סימן ר"א ס"ק נ"ו. ואם נימא דנבלל, למה היורדים באחרונה קרובים לצאת יותר, הלא נבלל בשוה.

ובשו"ת תשורת ש"י שם (ד"ה ועוד ראיה) הביא ראיה ממה דאמרינן בשו"ע סעיף כ"ב דנכשר במילואו ועוד, בשביל שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו, הרי דנבלל הכל דאל"כ איך דוחין, יעיי"ש.

ודבריו תמוהין מאד בזה לפענ"ד, דאדרבה משם ראיה דאינו נבלל, דאל"כ לא היה צריך אף מילואו ועוד, כדעת ר' יהושע דמכשיר אפילו בחסר קורטוב. ומה שסמכינן במילואו ועוד שדוחין את המים שיצא עכ"פ משהו מהג' לוגין, כבר כתבתי התירוץ בזה בשם התוספות יו"ט.

גם מלשון השו"ע בעצמו שהביא ראיה לדבריו ממה שכתב שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו, משם גופא משמע לכאורה היפך דבריו, דאם נימא דנבלל בשוה למה אמרינן דדוחין לגמרי את המים שבתוכו, הלא אינו יוצא כי אם בשוה, ולא נדחה המים שבתוכו יותר מהמים הבאים עליו. ולפענ"ד היא כשגגה היוצאה מלפני השליט.

והר"ן ז"ל בסוגיא דטיפת חלב (חולין מד ריש ע"ב, בדפי הרי"ף) הביא בשם הרמב"ן ז"ל (סוף חולין, ושייך לסוגיא דטיפת חלב קח:, ד"ה ושוב מצאתי), דפלוגתת רבי יהושע וחכמים הוא, אם גם בלח בלח חתיכה עצמה נעשית נבילה. אבל לא נראה כן דעת כל המפרשים במקומו במקוואות.

גם לפי דברי הר"ן והרמב"ן ז"ל יש לדון טובא אם לא נצטרך לומר גם לדידהו דתלוי ג"כ בפלוגתא דיש בילה לפי האופן אשר ביאר התוספות יו"ט ז"ל. ואי אפשר לי להאריך כעת.

(וכן הוא להלכה*, דהלא איפסקא הלכתא בשו"ע (יו"ד סי' צב ס"ד ברמ"א) דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה בלח בלח, ובזה איפסק הלכתא כחכמים. ועל כרחך דאינו מטעם חתיכה עצמה נעשית נבילה, אלא כדעת המפרשים דשמא לא יצא כלום מהג' לוגין הפסולין.

ומה שכתב שם הר"ן ז"ל שדין המקוה חלוק הוא משאר איסורין, שהרי ג' לוגין של איסור שנפל עליהם ששים של היתר מבטלין אותן, ואילו ג' לוגין שנפלו בתחלה למקוה, אפילו כל מימות כשרין אין מבטלין אותן, אלמא ג' לוגין שקודמין לארבעים סאה מחזירין כל המים לפיסולן, ולפיכך אמרו לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד, עכ"ל. אין להוכיח מזה דלחכמים אף אם חסר קורטוב מהג' לוגין, מכל מקום לא נכשרין המים, כיון שנתהפכו כבר לפסולין על ידי הג' לוגין שקדמו. דאם כן אף כשיצא מילואו ועוד, בעל כרחך דנשאר גם כן מהמים הראשונים, דאף אם נימא דנבלל בשוה מכל מקום לא יצא אלא לפי חשבון, ואם נתהפך כולו לאיסור, אף אחר שנחסר מהג' לוגין, אם כן אין נפקא מינה בין מילואו ועוד או לאו. אלא נראה כוונת הר"ן ז"ל...).

ועיין מה שכתב הר"ש בפרק ג' דמקוואות (מ"א), שהביא התוספתא (מקוואות פ"ג ה"ד) שתי בריכות של ארבעים סאה שנפלו ג' לוגין לעליונה ונפתקו ובאו לתחתונה כשירה, שאני אומר שלמו ארבעים סאה עד שלא ירדו ג' לוגין. ופירש הר"ש ז"ל, כלומר כשנפלו שלשה לוגין לעליונה וירדו מיד לתחתונה, לא אמרינן דאותן השלשה לוגין עצמן השאובין הן נינהו דירדו לתחתונה, דאי אפשר שלא יתערבו מעט במי הבריכה העליונה, ונמצא שהשלימו מ' סאה של התחתונה קודם שבא לתוכה הג' לוגין השאובים, יעיי"ש. הרי דלא סמך לומר אלא דנתערב מעט, כיון דסגי אף בתערובת טיפה אחת, אבל לא דנבלל בשוה.

כללו של דבר, ענין זה דיש בילה צריך ביאור רחב ולעיין בכמה מקומות בש"ס ופוסקים, ואין הפנאי מסכים כעת להאריך. ובלאו הכי בנידון דידן במקוה שאצליכם, כבר כתבתי דקשה לסמוך על זה דנבלל בשוה, אף אם נימא בשאר מקום דיש בילה.

ויש עצה להכשיר מקוה כזו, שבכל הנקבים המוכרחים להיות בהקרשים, יעשו בכל נקב ונקב שפה של עץ לפיו סביב משפתי הנקב עד הקרקע ממש, שיהיה העץ תחוב בהקרקע, וממילא לא יהיה שום חיבור להמים שתחת הקרשים עם המים שבתוך התיבה, כי במקומות הנקבים ממש אשר שם החיבור, שם אפשר להוציא המים. גם להכשיר על ידי חלב וכדומה, כי הוא נראה לעין. ושאר המים שמהנקבים והלאה, לא יוכלו לפסול המקוה כלל, כיון שאינם מחוברים מאומה, שנפסק חיבורם על ידי הפסק העצום שסביב שפתי הנקבים. אמנם גם זה קשה לעשות אחר שכבר נגמר כל המקוה ונקבע התיבה בארץ.

כתבתי לך הערה בקצת דרכים להתלמד, אמנם למעשה כבר כתבתי שלא הבנתי היטב ממכתבו אופן עשיית המקוה, על כן ממילא אי אפשר לי להחליט שום דבר, כי בשינוי כל דהוא בהמעשה יוכל להשתנות הדין מעיקרו.

ומהתימא, הלא הישוב אשר אתה בשם בודאי הוא שייך תחת דגל איזה רב מרא דאתרא, ועניני המקוה וההכשר אינם נעשים בשום מקום כי אם על ידי המרא דאתרא, ולמה אינך הולך אליו להורות לך כדת מה לעשות. ומהתימא שיצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן לגמרי, ולמה אינך מעוררו על הדבר, כי מוטל עליך לחשוב בתקנת בני הישוב.

ד

העמדת התבשילין מע"ש, והעכו"ם יסיק התנור למחרת

ועל דבר השאלה השניה אם להעמיד התבשילין בהבראט-רער. בזה יפה כתבת דכיון שאין העכו"ם יודע כלל מהתבשילין ואינו רואה אותם יש להתיר גם לדעת הטו"ז (או"ח סי' רנג ס"ק יח), דעיקר טעמו של הטו"ז אינו אלא דחייש שמא מכוין גם עבור התבשילין, כמו דחיישינן לזה גם בבישולי עכו"ם (יו"ד סי' קיג ס"ה), וא"כ משמע בהדיא מדבריו דאילו היה ברור שאין העכו"ם מכוין להתבשילין, היה מתיר גם הוא. וא"כ כשאינו רואה כלל ואינו יודע, אי אפשר לומר דהוא מכוין.

גם מה שהחמירו האחרונים בהענגלישע קעכין נראה דלא שייך בהא. דמה שכתבו דבמקום דהדרך לבשל שם בימות החול לא שייך היתר התרומת הדשן (סי' סו) והמג"א (שם ס"ק מא), כיון דבודאי יכוין העכו"ם גם בשביל התבשיל. זה ודאי לא שייך כאן, דאין העכו"ם רואה ואי אפשר לומר ביה דקמכוין כנ"ל.

ומה שכתב בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורא קמא סימן קע"ה (ד"ה הנה ע"ד) דמחזי כעובדא דחול. גם בזה יש לומר דבבראט-רער אין הדרך לבשל כלל בימי החול ולא מחזי כעובדא דחול, ואף דהדרך ליצלות שם, והפשטיד"א שקורין בלשון אשכנז קיגעל הוא כצלי, עיין בסימן רנ"ד (ס"ה), מ"מ כפי הנראה הוא בשינוי מימי החול.

והעיקר נראה כי לא חששו למחזי כעובדא דחול, אלא כיון שהקדירות נראין ומעלין רתיחה והאח מבערת תחתם, אבל לא בזה שאינו ניכר ונרגש כלל. גם במג"א סימן רנ"ג ס"ק ל"ח משמע דאינו אסור אלא היכא דאוושי מילתא, יעיין שם.

ומה שכתב לחוש משום מראית עין דמחזי כמבשל בשבת, בזה אסור אפילו בחדרי חדרים במקום שאין נראה. מ"מ על כרחך צריך לומר עיקר החילוק דלא חששו בתנור בית החורף שיחשדוהו שעשה בעצמו, אף דגם שם אפשר שתבשל באופן האסור מן התורה, ולא חששו אלא בתנור העשוי לבשל בחול, כיון דאין בו שינוי מימות החול אית ביה חשדא טפי, לא בתנור שבימות החול אין הדרך לבשל בו. וטעם זה יש לומר גם בבראט-רער.

ומה שכתבו לחוש שהמבשלת לא תרגיש שום הבדל בזה מימות החול ותבוא להוסיף מטעמים או ירק כדרכה, וזה הוא חיוב חטאת. גם זה קיל בבראט-רער שאין דרך בישולו כמו בימות החול.

גם אפשר לצדד בזה על ידי שיסגור הבראט-רער במפתח ויחזיק המפתח בידו, לא ביד בני ביתו, ואתה אינך רגיל לתקן התבשילין, י"ל דהוא כמו בסימן ער"ה (ס"ד) גבי חשש הטיה בנר, דבאדם חשוב שאין דרכו להטות לא חיישינן, וממנו נוכל ללמוד לכל דבר שאין דרך האדם לעשותו. ואם באנו לחוש שילך הוא לפתוח על אופן שבני ביתו יעשו התיקון, בזה יש לצדד דהוי כשנים ואין לחוש כל כך, עיין מג"א סימן ער"ה ס"ק ה' מה שכתב בענין רכיבה על גבי בהמה, יע"ש ודו"ק.

ואף דיש לפקפק עוד בכל זה, מ"מ העיקר נראה כיון דבאמת מדינא דגמרא (שבת יח:) מותר להשהות קדרה חייתא אף על גבי התנור שמבשלין ולא חששו לכל אלו החששות, אף דהאח מבערת תחתיו והקדרה מתחלת להתבשל, ולא חששו אלא היכא דאיכא למיגזר שמא יחתה, וכן הוא בשו"ע (סי' רנג ס"א) וכל הפוסקים. אם כן על כרחך אין החשש בכאן אלא בשביל שהעכו"ם מסיק מחדש, ובזה קרובים יותר כל הגזירות הנזכרים כיון שנראה עשיית העכו"ם מחדש. אמנם בבראט-רער המסוגר שאינו נראה כלל והוא בשינוי טובא, נראה דאין לחוש לכל זה.

והעיקר נראה כי בקעה מצאו וגדרו בה גדר שחששו לכמה מכשולות שיוכל לצמוח מזה בין המון עם, כמבואר בשו"ת בית שלמה חלק א' סימן נ"ה (סוף אות ו) ובשואל ומשיב מהדורא ג' חלק ג' (סוף) סימן ג', וזהו אמת ויציב. כי לפני המון עם, אי אפשר להקל כלל בענינים כאלו, כי זה דרכם לדמות מילתא למילתא וללמוד קולא על גבי קולא. וענינים כאלו המה כהררים התלויים בשערה, ובקל יבואו לידי חיוב חטאת, ולכן החמירו הגדולים טובא בענין זה ובפרט בדור פרוץ כזה.

אע"פ כן נראה בהבראט-רער דקיל טובא, ואינו דומה כלל להענגלישע קעכין, וכל החששות הנזכרים באחרונים כאשר כתבתי בפרוטרוט, תוכל להקל בעצמך, כיון שמניעת החמין בשב"ק הוא ביטול עונג שב"ק טובא וגם זה אסור. אבל לפני המון העם תראה שלא יתוודע הדבר, יעיין מג"א ס"ק ל"ח דבמקום שאין בעלי תורה אין להקל כלל.

וגם תראה שיהיה נעשה בכל התנאים הנזכרים, היינו שהמאכל יהיה מונח עוד מערב שבת. וגם יהיה נתבשל כשיעור עוד קודם שב"ק, שלא יהיה החשש דשמא יחתה. דעל קידרא חייתא אי אפשר לסמוך, דצריך לכוון בזה בכניסת השבת, וזה אי אפשר כמובן. וגם בשב"ק לא תניח התבשיל בשם אפילו על ידי עכו"ם. וגם יהיה מוסגר והמפתח תחת ידך. ובזה תוכל להקל לעצמך ולקיים המצוה לענג את השב"ק, ובאופן שלא ידעו המון העם כנ"ל.

וזה אין צריך לפנים, דבשעה שאין צריך להסיק באמת בשביל הקור, איסור גמור לצוות להעכו"ם להסיק בשביל התבשיל, כמבואר בכל הפוסקים. דצריך לזה אזהרה יתירה, שלפעמים יניח התבשיל בערב שבת קודש בהבראט-רער ואח"כ בשב"ק לא יהיה הקור כל כך באופן הנצרך להסיק עבור הצינה, ואף על פי כן יוכל להיות שאחד מבני ביתו אף בלי דעתו יצוה להעכו"ם להסיק כהרגלו בשאר שבתות, ויהיה דעתו עבור התבשיל, וזהו חילול שב"ק גמור. וצריך לעמוד בדבר זה, והחכם עיניו בראשו ...

והנני ידידו דושת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים

*) רבינו התחיל כנראה לבאר הענין שכתב ,,גם לפי דברי הר"ן . . .מ, יפסק באמצע הכתיבה והצגנו הדברים במו שהם אולי ישמשו פתח למעיינים להבין דבר מתוך דבר ולהגיע להשלמת הענין מדעתם בהבנת סוף דבר מראשיתו