שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן פ

<< יורה דעה סימן עט • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן פא >>

~ סימן פ ~

ב"ה, יום ד' פנחס תרפ"ו לפ"ק, קראלי יצ"ו.

אל כבוד ידידי הרבני הנגיד המפואר מו"מ בתורה ובחסידות כש"ת מוה"ר יצחק אייזיק לעפקאוויטש נ"י.

מכתבו הגיעני ביום אתמול, והנה טרידנא טובא ויען שכ"מ נ"י ממהר להשיבו תיכף ומיד, הנני להשיבו עכ"פ בקצרה.

והנה תוכן מכתבו שהתחלתם לעשות המקוה באופן שמקום הנביעה יהיה בקרקע המקוה שטובלין בה, והכלי המנקה את המקוה לא יגיע עד הקרקע כלל, אלא עד המקום שנשאר עוד מתחתיו שיעור מקוה בריוח. והרב הגאון האב"ד שליט"א חשש לזה שמא ברבות הימים יהיה בלן נחשד, שאחר שינקה את המקוה ינקה עוד על ידי כלים, ולכן המציא לעשות מקוה על גבי מקוה והמקוה התחתונה יהיה מכוסה בצימענט ובו נקבים ועליו יהיה נבנה המקוה העליונה, ובזה אתם חוששים למה שכתב בדברי חיים (ח"ב יו"ד סי' פח) ובעמק שאלה (יו"ד סי' נט) שאסור משום ניצוק.

א

ובאמת שני אלו החששות אינם לפע"ד, דמה שחשש הה"ג שליט"א שמא הבלן הנחשד יוסיף לנקות בכלים, אינו מובן כלל למה יעשה כן הבלן לאיזה תועלת. והלא אף במה שמבואר בתוספתא (מקוואות פ"ו ה"ב) להחמיר במקוה שבלניה נכרים, כתב הב"י בריש סימן ר"א (צח, א ד"ה תניא) וז"ל, ותימא אמאי חששו שמא טרחו הנכרים לזלפה בכדי. ונראה דשמא זילפוה כדי להוריקה מן המים המלוכלכים, ומילאוה מים נקיים לרחוץ בהם גופם.

ומבואר עוד בש"ך ס"ק ט"ז, דאין לחוש בעובדי כוכבים שמא נטלו משם מים והחליפו אלא כשנהנה בחליפין, כדאיתא בתשובת הרא"ש (כלל יח סי' ח) שמתיירא שלא יפסיד שכרו, שלא יטבלו בו הנשים ע"י שהם סרוחים, או כמו שכתב הב"י שיהיו נקיים לרחוץ בהם גופא, הא לאו הכי לא חיישינן שמא כיוון להכשיל, עכ"ד.

וכל זה שייך לומר אם המקוה הוא של הבלן עצמו, ואם לא תהיה נקיה ילכו למקוה אחרת, אבל במקומות האלו שהמקוה שייך להקהל ואין להם מקוה אחרת לילך אלא שמה, והבלן המנקה המקוה הוא לעשות ציווי הקהל והבי"ד המבקשים ממנו נקיון המקוה, מהיכי תיתי יטריח לעשות יותר ממה שמבקשים, אדרבה מצווין עליו שלא לנקות יותר משיעור זה, לא שייך למיחש כלל שיטריח לבקש כלים אחרים להכשיל דוקא.

וזה מובן שאינו שייך כלל לומר שיעשה כן לנקות גופו בהמקוה, כמו שכתב הב"י, דהרבה מימות ואמבטאות יש לו שם לנקות גופו, וגם כי באמת המקוה תוכל להיות נקיה על צד היותר טוב גם בדרך זה.

הן אמת שבמקום שצריך איזה תיקון ועשייה או איזה השגחה אפילו מועטת, יש לחוש לעולם אם הבלן אינו ירא שמים שמא לא ישים אל לבו כלל להשגיח, אבל לא בנידון כזה שאינו צריך השגחה כלל וכלל לא, אלא לעשות מעשה בכוונה להיפך ח"ו. ורוב מקומות היראים ואנשי מעשה... (בכת"י חסר כאן איזה שורות).

[במקום אחד שהיו צריכין] להצטרפות המקוה התחתונה ... והמעיין אינו טוב והיה מהצורך להמתין זמן ארוך עד שיהיה שיעור מקוה גם למעלה, ואי אפשר שיהיה העיר בלי מקוה, היה ההכרח לסמוך לפעמים על חיבור המקוה התחתונה. ופעם אחת הרגיש שם ת"ח אחד בעת טבילתו שהנקבים המערבים את המקוואות הם נסתמים ברפש וטיט, והוא בלי חיבור, ונעשה מזה רעש גדול בעיר, ותיקנו אז ששיברו את הכיסוי וראו שנתקבץ שם הרבה רפש וטיט, והרחיבו אז את המקום גם הנקבים הרחיבו. ועכ"פ ברבות הימים, יותר יש מקום לחוש לזה האופן.

ב

במקוה ע"ג מקוה אי חיישינן לניצוק

אמנם מה שכתב לחוש במקוה על גבי מקוה מטעם ניצוק, שאסרו בדברי חיים ובעמק שאלה, זה אינו, דהם לא אסרו אלא כשהמקוואות רחוקים זה מזה ואינם מחוברים אלא ע"י סילון ההולך מזה לזה, אבל אם הם סמוכין יחד ואינו מפסיק אלא דופן הצימענט, אינו בכלל ניצוק.

וכמבואר זה להדיא בדברי חיים שם בתשובה ההוא סימן פ"ח להגאון מקאליש ז"ל, אחר שהאריך להוכיח לאסור מטעם ניצוק, כתב וז"ל, גם מה שכתב מעכ"ת שראה מנהג מגאונים שמטהרים מהתחתון את המקוה העליונה שמלא שאובין, שגה בזה, ובודאי אם כל המקוה נתערבה בודאי אמרינן לכ"ע קטפרס חיבור, וכמו דאמרינן בעבודה זרה (עב:) שפחסתו צלוחיתו וכו'. וא"כ משום הכי היכא דהמים נוגעים כל העליונים בתחתונים, ורק שמפסיק איזה נסרים שאינם כלים, הרי הם ממש אחד ולא צריכי לגוד אחית ולא לקטפרס, משא"כ אם רחוקים המה.

והנה מה שהתירו הגאונים מיירי בודאי שלא היו המים רחוקים, דאם המה נמוכים הרבה בלאו הכי פסולים דהוי זוחלין, אלא ודאי שהמה סמוכים זה לזה, וכמו שעושים במקומות שטובלין בארגז תלוי בחבלין, שמשלשלין הארגז עד סמוך למים שלא יהיה זוחל, ובכה"ג הוי חיבור. אבל בנידון דידן שהמים נמוכין הרבה, וכל חיותן ע"י חיבור בניצוק, ודאי אינו חיבור לכ"ע וכו', עכ"ל ... (בכת"י חסר כאן איזה שורות).

[ובסימן צ"ז החמיר בשליבות משום קטפרס, וכתב] וז"ל, הלא תוכלו להתחבל בתחבולה על פי אומנים בקיאים אשר כעת שיהיה המקוה שלימה מחוברת להמעיין היטב, ולטבול על נסר רחב תוך המעיין הנקרא שלחן, וזה יהיה מנוקב או יהיה של אבן ומנוקב, יעיי"ש. ונראה מזה, דהפסק האבן לא חשוב לניצוק וקטפרס כלל.

ואפשר להסביר החילוק על דרך שכתב הב"י סוף סימן ר"א (קי: ד"ה כתב עוד) על קושיית המרדכי (שבועות, הלכות מקואות סי' תשמו ג, ג) בשם ראבי"ה, האיך טובלין בנהר והלא הוא קטפרס דרך ירידתו. וסיים הב"י, דאפילו אם תמצי לומר דכולו משופע קצת, י"ל דאין אותו שיפוע מיקרי קטפרס אלא כשהוא משופע ביותר. וי"ל דמקום השליבות חושבו לשיפוע יותר מקרקעית הנהר, משא"כ שני המקוואות שעומדין בשוה וסמוכין ממש, ואין שם אלא דופן המפסיק, עדיף יותר (וע"ע בשו"ת אמרי יושר ח"ב יו"ד סימן ע"ג אות ד').

ובתוספות עבודה זרה דף נ"ו ע"ב (ד"ה גרגותני) גבי הא דאמרינן גרגותני גופה במאי קמיתסרא בניצוק, הקשו, וא"ת א"כ מה שבגת היה לנו לאסור מטעם ניצוק, וי"ל דשאני התם דהוי ניצוק בר ניצוק, דמגת לגרגותני הוי ניצוק אחד ומגרגותני לבור ניצוק שני. וא"ת הא אין כאן רק ניצוק אחד, דכיון שהגרגותני עשויה נקבים נקבים, א"כ נופל בודאי מן הגת לבור. וי"ל דכיון דנקבי הגרגותני אינם עשויים ביושר אלא מן הצדדים, א"כ לאו חד ניצוק הוא. ואע"פ כן במסקנא מסיק הגמרא דאיירי בפחסתו בורו, ולכן לא הוי ניצוק כלל. ופירש רש"י ז"ל שפחסתו בורו, שנתמלא הבור עד שהגיע היין וטפח בשולי הגרגותני.

הרי, שבגרגותני אף שהנקבים המה בצדדי הכלי למעלה מן השוליים, שמשום זה היה חשוב לניצוק שני, אבל כיון שהגיע היין ונגע בשולי הכלי שמבחוץ, תו לא מיחשב חיבור היין שע"י נקבי הצדדין, אף שהם למעלה מן השוליים, אפילו לניצוק אחד, דכיון שעצמיות הכלי [שהיין] הוא בתוכו נוגע שם, הוי כפחיסה בצלוחית ואין זה ניצוק כלל.

ובדף ע"ב שם כתב רש"י ז"ל, שפחסתו צלוחיתו, והיא גופה אתי לאשמעינן דלא תימא הא נמי דמיא לניצוק. והתוספות (ד"ה פחסתו) הקשו, פשיטא דאסור כיון דפחסתו צלוחיתו. ולפי הנ"ל אפשר להבין דעת רש"י ז"ל, דכיון דהיין נוגע רק בשולי הכלי שמבחוץ, והעכבת יין הוא מבפנים, וא"כ יש סברא לומר דדופן הכלי הוא מפסיק ואינו אחד ממש ודמיא לניצוק, ואשמעינן דאין הדופן נקרא הפסק כלל לענין זה. ולדעת התוספות נראה דגם זה פשיטא ליה, שלא הוצרך לאשמעינן.

ועכ"פ מבואר בסוגיית הש"ס שאם אין צריכין לחבר ע"י קילוח או סילון, אינו בכלל ניצוק כלל, ואין חולק בדבר. וא"כ גם דופן הצימענט, אינו יותר מאבן או נסרים המוזכר בדברי חיים זלה"ה.

אך זה ודאי שאין לעשות דופן כזה מחובר עם שארי הדפנות שבצדדי המקוה באופן שלא יהיה באפשרי לטלטלו ולהגביהו משם לעולם, שברבות הימים יוכל להיות שם קלקול גדול ולא יהיה נראה לשום אדם. אך יהיה נעשה באופן שיהיה רק מונח על איזה בליטות שהם נעשים בדופני המקוה שבצדדים, ויהיה באפשרי לטלטלו ולהגביהו בכל פעם.

ופעם אחת כשהוכרחתי במקום אחד שתחת דגלי לעשות מקוה על גבי מקוה מחמת איזה סיבה שאכתוב להלן (אות ג), צויתי עוד לעשות דופן זה מהרבה חתיכות, כי כשהוא בחתיכה אחת, הוא גדול וכבד מאד, והוא דבר קשה להגביהו בכל פעם, ומונע ההשגחה, משא"כ כשהוא בכמה חתיכות. וגם צויתי לעשות בכל חתיכה וחתיכה נקב רחב משפופרת הנוד, שאם ח"ו יסתם נקב אחד לפי שעה, יוכשר ע"י הנקבים האחרים.

ג

והנה במקום שהמעיינות טובים ונקיים ונובעים בחוזק, וגם המקוה היא גדולה, שמדת השיעור מקוה הוא חלק קטן מאד מהמקוה, ובאפשרי שתהיה המקוה נקיה מאד בתכלית הניקוי אף אם מניחים שם שיעור מקוה שאין שואבין אותו לעולם, שהמים הנובעין היטב מנקין המים המועטין האלו, וכאשר ראינו זה בעינינו בהרבה מקומות, שם בודאי לית טב מינה רק לעשות באופן זה לטבול במקום המעיין, ולהניח הכלי המנקה את המקוה רק עד המקום שישאר שם שיעור מקוה לעולם.

ואך במקום שהמעיינות אינם טובים ונקיים כראוי ואינם נובעים בחוזק, ובפרט במקום שהמקוה קטנה ג"כ, ששיעור המקוה הוא חלק גדול מהמקוה, ששם אחר עבור איזה זמן ההכרח לשאוב אותה לגמרי עד קרקעית המקוה מחמת נקיות, ואם המעיין אינו טוב יוכל להיות לפעמים בעת היובש ששוהה זמן ארוך עד שנובע מחדש ונשארין בלי מקוה. וסיבה זו קרה לי במקום אחד שהיה איזה שבועות בלא מקוה, והיה לי צער גדול בדבר, והוכרחתי לחפור מתחתיו כדרך מקוה על גבי מקוה שיהיה לעולם מקוה כשירה למטה.

ואיני יודע מקומכם, אמנם באמת אפשר לצאת ידי שניהם, דהיינו להניח גם במקוה העליונה בצד אחד מקום הנביעה באופן שכתב כ"מ נ"י, וגם להניח הכלי שמנקין המקוה עד המקום שישאר שם שיעור מקוה, ואפשר להוסיף עוד באמצע המקוה לחפור שיעור מקוה ולכסותו בכיסוי צימענט על דרך שכתבתי למעלה, ולנקבה כראוי כנז"ל, ויהיה מסולק מה שחשש הרב הגאון האב"ד שליט"א להבלן הנחשד, כי ישנו שם גם מקוה כשירה למטה. ואם המעיין הוא טוב שלא יוצרכו להמקוה התחתונה, יהיה עוד בהכשר ויתרון על צד היותר טוב ע"י מקום הנביעה שבהמקוה העליונה, ובזה יסולקו כל התרעומות מכל הצדדין.

ד

בענין שיעור מקוה

ובענין השיעור מקוה, בודאי דצריך להחמיר דשיעור אצבע הוא לערך צאל, כמו שכתב החתם סופר ז"ל (או"ח סי' קפא), אף דאפשר למצוא איזה גדולים מקילין אבל כבר אמרו (עירובין ג:) כל שיעורי תורה להחמיר [עיין תוספתא מקואות פ"ה ה"ג ותשב"ץ ח"ג סימן ל"ג], ובכל מקום הנוגע לאיסור תורה רוב הגדולים מחמירים כדעת החתם סופר ז"ל. ומכל שכן במקוה שכתבו הראשונים ז"ל לחוש אף לדעת יחיד (עי' תשב"ץ ח"א סי' יז), ק"ו במקום שהמחמירין מרובין וגדולים, שאין להקל ח"ו בטהרתן של ישראל.

והנני כותב בהחפזי, ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים