שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן פ
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן פ ~
ב"ה, יום ד' פנחס תרפ"ו לפ"ק, קראני יצ"ו אל כבוד ידידי הרבני דנגיד המפואר מי"ם בתורח ובחסידות כש"ת מוה"ר יצחק אייזיק לעפקאוויטש נ"י
מכתבך הגיעני ביום אתמול, והנה טרידנא טובא ויען שכ"מ נ"י ממהר להשיבו תיכף ומיד הנני להשיבו עכ"פ בקצרה. והנה תוכן מכתבו שהתחלתם לעשות המקוה באופן שמקום הנביעה יהיה בקרקע המקוה שטובלין בה והכלי המנקה את המקוה לא יגיע עד הקרקע כלל אלא עד המקום שנשאר עוד מתחתיו שיעור מקוה בריוח, והרב הגאון האב"ד שליט"א חשש לזה שמא ברבות הימים יהיה בלן נחשד שאחר שינקה את המקוה ינקה עוד על ידי כלים, ולכן המציא לעשות מקוה על גבי מקוה והמקוה התחתונה יהיה מכוסה בלימענט ובו נקבים ועליו יהיה נבנה המקוה העליונה, ובזה אתם חוששים למ"ש בד"ח (ח "ב יו"ד סימן פ"ח) ובעמק שאלה (חיו"ד סימן נ"ט) שאסור משום ניצוק
ובאמת שני אלו החששות אינם לפע"ד, דמה שחשש הה"ג שליט"א שמא הבלן הנחשד יוסיף לנקות בכלים אינו מובן כלל למה יעשה כן הבלן לאיזה תועלת, והלא אף במה שמבואר בתוספתא (פ"ו ה"ב) להחמיר במקוה שבלניה נכרים כתב הב"י בר"ס ר"א וז"ל : ותימא במאי חששו שמא טרחו הנכרים לזלפה בכדי ונראה דשמא זילפוה כדי להוריקה מן המים המלוכלכים ומוצאים מים נקיים לרחוץ בהם גופם ומבואר עוד בש"ך ס"ק ט"ז דאין לחוש בעובדי כוכבים שמא נטלו משם מים והחליפו אלא כשנהנה בחליפין כדאיתא בתשו' הרא"ש (כלל י"ת סי' ח') שמתיירא שלא יפסיד שכרו שלא יטבלו בו הנשים ע"י שהם סרוחים או כמ"ש הב"י שיהיו נקיים לרחוץ בהם גופם הא לא"ה לא חיישינן שמא כיוון להכשיל עכ"ד. וכ"ז שייך לומר אם המקוה הוא של הבלן עצמו ואם לא תהיה נקיה ולט למקוה אחרת, אבל במקומות האלו שהמקוה שייך להקהל ואין להם מקוה אחרת לילך אלא שמה והבלן המנקה המקוה הוא לעשות ציווי הקהל והבי"ד המבקשים ממנו נקרךן המקוה, מה"ת יטריח לעשות יותר ממה שמבקשים אדרבה מצווין עליו שלא לנקות יותר משיעור זה, לא שייך למיחש כלל שיטריח לבקש כלים אחרים להכשיל דוקא. וזה מובן שאינו שייך כלל לומר שיעשה כן לנקות גופו בהמקוה כמו שכתב הב"י, דהרבה מימות ואמבטאות יש לו שם לנקות גופו, וגם כי באמת המקוה תוכל להיות נקיה עלהיו"ט גם בדרך זה
הן אמת שבמקום שצריך איזה תיקון ועשייה או איזה השגחה אפילו מועטת יש לחוש לעולם אם הבלן אינו י"ש שמא לא ישים אל לבו כלל להשגיח, אבל לא בנידון כזה שאינו צריך השגחה כלל וכלל לא אלא לעשות
מעשה בכוונה להיפוך ח"ו. ורוב מקומות היראים ואנשי מעשה . . . (חסרים כמה שורות).
[(במקום אחד שהיו צריכין] להצטרפות המקוה התחתונה . . . והמעיין אינו טוב והיה מהצורך להמתין זמן ארוך עד שיהיה שיעור מקוה גם למעלה וא"א שיהיה העיר בלי מקוה היה ההכרח לסמוך לפעמים על חיבור המקוה התחתונה ופ"א הרגיש שם ת"ח אחד בעת טבילתו שהנקבים המערבים אח המקוואות הם נסתמים ברפש וטיט והוא בלי חיבור ונעשה מזה רעש גדול בעיר ותיקנו אז ששיברו את הכיסוי וראו שנתקבץ שם הרבה רפש וטיט והרחיבו אז את המקום גם הנקבים הרחיבו ועכ"פ ברבות הימים יותר יש מקום לחוש לזה האופן
אמנם מ"ש לחוש במקוה ע"ג מקוה מטעם ניצוק שאסרו בד"ח ובעמק שאלה, זה אינו, דהם לא אסרו אלא כשהמקוואות רחוקים זה מזה ואינם מחוברים אלא ע"י סילון ההולך מזה לזה, אבל אם הם סמוכין יחד ואינו מפסיק אלא דופן הצימענט אינו בכלל ניצוק, וכמבואר זה להדיא בד"ת שם בתשו' ההוא סימן פ"ח להגאון מקאליש ז"ל אחר שהאריך להוכיח לאסור מטעם ניצוק כתב וז"ל . גם מ"ש מעכ"ת שראה מנהג מגאונים שמטהרים מהתחתון את המקוה העליונה שמלא שאובין שגה בזה ובוודאי אם כל המקוה נתערבה בוודאי אמרינן לכ"ע קטפרס חיבור וכמו דאמרינן בע"א (דף ע"ב ע"ב) שפחסתו צלוחיתו וכו', וא"כ משו"ה היכא דהמים נוגעים פל העליונים בתחתונים ורק שמפסיק איזה נסרים שאינם כלים הרי הם ממש אחד ולא צריכי לגו"א ולא לקטפרס משא"כ אם רחוקים המה, והנה מה שהתירו הגאונים מיירי בודאי שלא היו המים רחוקים דאם המה נמוכים הרבה בלא"ה פסולים דהוי זוחלין א"ו שהמה סמוכים זל"ז וכמו שעושים במקומות שטובלין בארגז תלוי בחבלין שמשלשלין הארגז עד סמוך למים שלא יהי' זוחל ובכה"ג הוי חיבור אבל בנ"ד שהמים נמוכין הרבה וכל חיותן ע"י חיבור בניצוק וודאי אינו חיבור לכ"ע וכו' עכ"ל . . (חסרים כמה שורות). [ובסימן צ"ז החמיר בסלונים משום קטפרס וכתב] וז"ל הלא תוכלו להתחבל בתחבולה על פי אומנים בקיאים אשר כעת שיהיה המקוה שלימה מחוברת להמעיין היטב ולטבול על נסר רחב תוך המעיין הנקרא שלחן וזה יהיה מנוקב או יהיה של אבן ומנוקב יעיי"ש. ונראה מחה דהפסק האבן לא חשוב לניצוק וקטפרס
כלל. ואפשר להסביר החילוק ע"ד שכתב הב"י סוף סי' ר"א על קושיית המרדכי (הלכות מקואות סימן תשמ"ו) בשם ראבי"ה האיך טובלין בנהר והלא הוא קטפרס דרך ירידתו, וסיים הב"י דאפילו אם תמלי לומר דכולו משופע קצת י"ל דאין אותו שיפוע מיקרי קטפרס אלא כשהוא משופע ביותר. וי"ל דמקום השליבות חושבו לשיפוע יותר מקרקעית הנהר משא"כ שני המקוואות שעומדין בשוה וסמוכין ממש ואין שם אלא דופן המפסיק עדיף יותר (וע"ע בשו"ת אמרי יושר ח"ב יו"ד סימן ע"ג אות ד').
(בתוס' ע"ז דף נ"ו ע"ב גבי הא דאמרינן גרגותני גופה במאי קמיתסרא בניצוק הקשו . וא"ת א"כ מה שבגת היה לנו לאסור מטעם ניצוק וי"ל ושא"ר דהוי ניצוק בר ניצוק דמנח לגרגותני הוי ניצוק אחד ומגרגותני לבור ניצוק שני וא"ת הא אין כאן רק ניצוק אחד דכיון שהגרגותני עשוי' נקבים נקבים א"כ נופל בודאי מן הגת לבור וי"ל דכיון דנקבי הגרגותני אינם עשוים ביושר אלא מן הצדדים א"כ לאו חד ניצוק הוא, ואעפי"כ במסקנא מסיק הגמ' דאיירי בפחסתו בורו ולכן לא הוי ניצוק כלל ופירש"י ז"ל שפחסתו בורו שנתמלא הבור עד שהגיע היין וטפח בשולי הגרגותני, הרי שבגרגותני אף שהנקבים המה בצדדי הכלי למעלה מן השוליים שמשום זה היה חשוב לניצוק שני אבל כיון שהגיע היין ונגע בשולי הכלי שמבחוץ תו לא מיחשב חיבור היין שע"י נקבי הצדדין אף שהם למעלה מן השוליים אפילו לניצוק אחד דכיון שעצמיות הכלי [שהיין] הוא בתוכו נוגע שם הוי בכתיכה בצלוחית ואין זה ניצוק כלל, ובדף ע"ב שם כתב רש"י ז"ל שפחסתו צלוחיתו והיא גופה אתי לאשמעינן דלא תימא הא נמי דמיא לניצוק, והתוס' הקשו פשיטא דאסור כיון וכרכתו צלוחיתו, ולפי הנ"ל אפשר להבין דעת רש"י ז"ל דכיון דהיין נוגע רק בשולי הכלי שמבחוץ והמקנח יין הוא מבפנים וא"כ יש סברא לומר דדופן הכלי הוא מפסיק ואינו א' ממש ודמיא לניצוק ואשמעינן דאין הדופן נקרא הפסק כלל לענין זה, ולדעת התוס' נראה דגם זה פשיטא ליה שלא הוצרך לאשמעינן
ועכ"פ מבואר בסוגיית הש"ס שאם אין צריכין לחבר ע"י קילוח או סילון אינו בכלל ניצוק כלל ואין חולק בדבר, וא"כ גס דופן הצימענט אינו יותר מאבן או נסרים המוזכר בד"ח זלה"ה. אך זה ודאי שאין לעשות דופן כזה מחובר עם שארי הדפנות שבצדדי המקוה באופן שלא יהיה באפשרי לטלטלו ולהגביהו משם לעולם, שברבות הימים יוכל להיות שם קלקול גדול ולא יהיה נראה לשום אדם, אך יהיה נעשה באופן שיהיה רק מונח על איזה בליטות שהם נעשים בדופני המקוה שבצדדים ויהיה באפשרי לטלטלו ולהגביהו בכל פעם. ופ"א כשהוכרחתי במקום א' שתחת דגלי לעשות מקוה ע"ג מקוה מחמת איזה סיבה שאכתוב להלן צויתי עוד לעשות דופן זה מהרבה חתיכות כי כשהוא בחתיכה אחת הוא גדול וכבד מאד והוא דבר קשה להגביהו בכל פעם ומונע ההשגחה משא"כ כשהוא בכמה חתיכות, וגם צויתי לעשות בכל חתיכה וחתיכה נקב רחב משפ"ה שאם ח"ו יסתם נקב א' לפי שעה יוכשר ע"י הנקבים האחרים
והנה במקום שהמעיינות טובים ונקיים ונובעים בחוזק וגם המקוה היא גדולה שמדת השיעור מקוה הוא חלק קטן מאד מהמקוה ובאפשרי שתהיה המקוה נקיה מאד בתכלית הניקוי אף אם מניחים שם שיעור מקוה שאין שואבין אותו לעולם שהמים הנובעין היטב מנקין המים המועטין האלו וכאשר ראינו זה בעינינו בהרבה מקומות, שם בוודאי לית טב מינה רק לעשות באופן זה לטבול במקום המעיין ולהניח הכלי המנקה את המקוה רק עד המקום שישאר שם שיעור מקוה לעולם, ואך במקום שהמעיינות אינם טובים ונקיים כראוי ואינם נובעים בחוזק ובפרט במקום שהמקוה קטנה ג"כ ששיעור המקוה הוא חלק גדול מהמקוה ששם אחר עבור איזה זמן ההכרח לשאוב אותה לגמרי עד קרקעית המקוה מחמת נקיות ואם המעיין אינו טוב יוכל להיות לפעמים בעת היובש ששוהה זמן ארוך עד שנובע מחדש ונשארין בלי מקוה, וסיבה זו קרה לי במקום א' שהיה איזה שבועות בלא מקוה והיה לי צער גדול בדבר והוכרחתי לחפור מתחתיו כדרך מקוה ע"ג מקוה שיהיה לעולם
מקוה כשירה למטה, ואיני יודע מקומכם, אמנם באחת אפשר לצאת ידי שניהם דהיינו להניח גם במקוה העליונה
בצד א' מקום הנביעה באופן שכתב כ"מ נ"י וגם להניח הכלי שמנקין המקוה עד המקום שישאר שם שיעור מקוה, ואפשר להוסיף עוד באמצע המקוה לחפור שיעור מקוה ולכסותו בכיסוי צימענט ע"ד שכתבתי למעלה ולנקבה כראוי כנז"ל ויהיה מסולק מה שחשש הרב הגאון האב"ד שליט"א להבלן הנחשד כי ישנו שם גם מקוה כשירה למטה, ואם המעיין הוא טוב שלא יוצרכו להמקוה התחתונה יהיה עוד בהכשר ויתרון עצהיו"ט ע"י מקום הנביעה שבהמקוה העליונה ובזה וסילקו כל התרעומות מכל הצדדין.
סימן קפ"א) אף דאפשר למצוא איזה גדולים מקילין אבל כבר אמרו (בעירובין דף ג') [עיין תוספתא מקואות פ"ה ה"ג ותשב"ץ ח"ג סימן ל"ג] כל שיעורי תורה להחמיר, ובכל מקום הנוגע לאיסור תורה רוב הגדולים מחמירים כדעת החת"ס ז"ל, ומכ"ש במקוה שכתבו הראשונים ז"ל לחוש אף לדעת יחיד (עיין תשב"ץ ח"א סימן י"ז) ק"ו במקום שהמחמירין מרובין וגדולים שאין להקל ח"ו בטהרתן של ישראל.
והנני כותב בהחפזי ידידו דושת"ה באהבה רבה
הק' יואל טייטלבוים