שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן עד

<< יורה דעה סימן עג • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן עה >>

~ סימן עד ~

ב"ה. שלום וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הה"ג, חריף ובקי טובא, גן ההדסים, ערוגת הבושם, ותיק מלא עתיק, כש"ת מוה"ר יהושע גרינוואלד שליט"א, אבדק"ק חוסט כעת פה עירנו בבארא פארק יצ"ו.

אדשת"ה באהבה רבה, הגיעני מכתבו עוד טרם הימים הקדושים העל"ט בדבר המקוה אשר במחוזו, והשבתי לו אז תיכף ע"י חתנו נ"י שלפענ"ד מעיקר הדין צריך לתקנה, ומחמת טירדת הימים הקדושים לא יכולתי לבא בכתובים, כעת ראיתי לכתוב לו טעמי ונימוקי.

והנה תוכן שאלתו, שהיות שעשיתם תיקונים רבים בהמקוה, ובעת הבנין וסתירה לצורך התיקונים נודע לכם חדשות שההשקה למקוה בא ע"י קנה של מתכות מהעוקה של מים שאובים לתוך הבור של מי גשמים, ואין לכם ידיעה מי עשה הדבר הזה, ואם נעשה לשם כך או לאו. וכת"ה נ"י צידד בכחא דהתירא שמעצם הדין המקוה כשרה, אך חושש לכתחלה יען שאמרו ז"ל (עי' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' יז) שבמקוה צריך לחוש לכל הדעות לעשות בלי שום פלוגתא כלל.

א

הנה בעיקר הפלוגתא שבין הרא"ש (סוף נדה, הל' מקואות סי' יב) והרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רכח; מיוחסות סי' רכז) בזה בממשיך ממעיין או ממקוה ע"י דבר המקבל טומאה, כבר הביא כת"ה נ"י את דברי הב"ח (סי' רא ד"ה ומ"ש בד"א בממשיך מי גשמים) וסייעתו שמחמירין, יען שהחולקין על הרא"ש מרובין הם, הרשב"א והרמב"ן והמרדכי (נדה ר"ס תשמו), והרא"ש ז"ל יחיד הוא בדבר.

ולפענ"ד גם מדברי הרא"ש ז"ל בעצמו למדתי שאין להקל בזה. כי זה לשון הרא"ש, ועוד אני אומר, אם הסילון של מתכות מביא את המים ממעיין או ממקוה, אע"ג דהוייתן ע"י טומאה כשר וכו'. ועוד אני אומר דהרוצה לצאת מידי ספק שלא יהיה נדנוד איסור בדבר, יעשה אותו בענין שלא יגיע פי הסילון של מתכות על אוירו של מקוה וכו', יעיי"ש.

ומבואר בלשון זה דהסומך על קולא זו להמשיך ממעיין או ממקוה ע"י דבר המקבל טומאה, לא יצא מידי ספק ומנידנוד איסור. ואף שבתחלה כתב דעתו להקל, צריך לומר דידע שיש חולקין בדבר, לכן סיים דהרוצה לצאת מידי ספק פלוגתא דרבוותא, יעשה וכו'. ולפלא בעיני מה שלא הביא מזה בשו"ע מאומה.

גם בתשובת הרא"ש כלל ל"א סימן ז' שכתב דין הסילונות המחוברין לקרקע שהם טהורין, סיים ג"כ דהרוצה לצאת מידי ספיקא שלא יהא נדנוד איסור בדבר, יעשה אותו בענין שלא יגיע פי הסילון של מתכות על אוירו של מקוה. והרא"ש ז"ל מיירי שם בהני סילונות שנעשו לשמש עם הקרקע ותשמישן עם הקרקע, ואע"פ כן כתב כנ"ל על הרוצה לצאת מידי ספיקא.

וצריך לומר דחש להפלוגתא דלא נקרא תשמישן עם הקרקע אלא הנעשה רק בשביל הקרקע, כמו צינור ודלת וכדומה שמשמשין רק להבית (עי' כלים פי"א מ"ב), ולא נעשה אלא בשביל הקרקע או הבנין, לא היכא שהוא בשביל המים, דלא נקרא משמש עם הקרקע.

ועיין בצמח צדק (יו"ד) סימן קע"ו חלק א' אות ח' שהביא כן דעת איזה ראשונים, ושזהו טעם הגדולים שבתשובת הרא"ש שהחמירו בסילונות, ובחיבור לטהרה כלל ג' (אות כב ד"ה והנה טעם) הביאו גם כן, יעיי"ש.

אך לא קשה מזה על השו"ע שלא הביאו, דהרי דעת הרשב"א והרמב"ן ועוד ראשונים שהקילו בודאי במחובר לקרקע דלא נקרא הויה ע"י טומאה, וגם הרא"ש בתחלת דבריו דעתו כן, לכן אף שבמסקנא הטיל ספק בדבר, אינו מוציא מידי ודאי שאר פוסקים המרובין שהקילו, ולכן פסק בשו"ע (סי' רא סמ"ח) להקל.

אמנם בהך דינא דמחובר למעיין או למקוה, שהרשב"א והרמב"ן והמרדכי החמירו בודאי, ולא נמצא מבואר להקל אלא בתחלת דברי הרא"ש ז"ל, ובמסקנתו הוא בעצמו הטיל ספק בדבר, האיך זה מוציא מידי ודאי שאר הראשונים המחמירין, והאיך החליט בשו"ע (שם סמ"ט) מדעת הרא"ש להקל אם הוא בעצמו כתב לבסוף דהרוצה לצאת מידי ספיקא יעשה באופן אחר, ומי לא ירצה לצאת מידי ספיקא בטהרת המקוה.

וי"ל עוד מה שנראה לכאורה כעין סתירה מתחלת דברי הרא"ש לסוף דבריו, שהוא על דרך שהביא הרא"ש ז"ל בפסקיו (הל' מקוואות) סימן י' דעת ה"ר מאיר ז"ל בדין טבילה בנהרות, דכיוון דשמואל פליגא דידיה אדידיה (שבת סה:), שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן. וכי האי גוונא אשכחן בפרק קמא דכתובות (יד.) הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעביד עובדא, ובפרק במה בהמה (נד.) אמרינן, השתא דאמר שמואל טפח ותני דבי שמואל טפחיים, שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן. והביא שם עוד מכמה מקומות דתני בהאי גוונא (ועי' שו"ת הרא"ש כלל לא סי' י). ואם כן י"ל גם בדברי הרא"ש ז"ל כאן, דבתחלה אמר להלכה, ולבסוף הלכה למעשה אתא לאשמעינן לצאת מידי ספיקא.

וי"ל עוד כעין מה שכתבו התוספות בפרק ב' דכתובות דף כ"ח ע"ב ד"ה בית הפרס, דאע"ג דבעלמא טיהרו חכמים ספק טומאה ברשות הרבים, היינו היכא שלא נולד הספק אלא באקראי, אבל הכא שלעולם השדה בספק, לא רצו לטהר. וכמו כן אפשר דעת הרא"ש, דאף שדעתו נוטה להקל בספק זה, היינו אילו נעשה באקראי, אבל כיון שדרך לעשות המקוה שעומד כן בתמידות, ונמצא שעושין לעולם בספק, חמיר טפי, ולכן נתן עצה לצאת מן הספק. עכ"פ גם דעת הרא"ש ז"ל לא ברירא לן להקל, וקשה טובא להבין דעת השו"ע בזה.

שוב ראיתי בתשובות מהר"ם שיק יו"ד סימן קצ"ז בסופו, דמיירי שם בדין צינורות המחוברין לקרקע, וכתב לבסוף דהרא"ש בתשובה כתב הואיל ויש גדולים חולקין, לא יסמוך על תקנה הראשונה לחבר הצינורות לחודא, אלא יעשה גם צינור קטן של עץ. ותמה על השו"ע שלא הביא זה, וסיים דכן נוהגין, אף על גב דמחברין לסילונות של מתכות, אפילו הכי עושין צינור של עץ ג"כ, ועבדינן תרתי, אע"ג דבתקנה זו של עץ סגי לכו"ע, מ"מ מהיות טוב עבדינן תרתי, והמחמיר תבא עליו ברכה, אבל ודאי סגי בתקנה זו לחודא של צינור של עץ, עכ"ל יעיי"ש.

וחזינן לדעתו ז"ל שאף בדין מחובר לקרקע שרבו המכשירין, תמה על השו"ע מה שלא הביא דברי הרא"ש שכתב לבסוף שלא יסמוך על תקנה זו של חיבור לקרקע לחודא, והעיד על המנהג שנוהגין להחמיר לעשות תרתי, ואך על מה שאין סומכין על תקנה זו של צינור של עץ לחודא, על זה כתב שאינו אלא בשביל מהיות טוב. ונראה מזה דמה שאין סומכין על תקנה זו של חיבור לקרקע לחודא, סובר שהוא מצד הדין, יען שהרא"ש ז"ל כתב כן.

ולפיענ"ד עכ"פ על השו"ע אין לתמוה מה שלא הביא דברי הרא"ש האלו שהחמיר בדין חיבור לקרקע, אבל בדין הממשיך ממעיין או ממקוה, שמקור הקולא בזה אינו אלא מדברי הרא"ש מה שכתב בהתחלת דבריו, קשה טובא מה שלא הזכיר מאומה מסיום דבריו שסותר דבריו הראשונים. ואולי לפי מה שכתב הב"ח שנראה מדעת השו"ע שהחמיר כדעה השניה, לכן אפשר סמך על זה, ונכלל בדעה השניה גם מה שחשש הרא"ש ז"ל לדעת המחמיר, ועדיין צריך עיון.

ומה שכתב המנחת יעקב (שו"ת סי' ד) דלכן הקיל בשו"ע אף שרבו המחמירין, והרא"ש הוא יחיד, בשביל שצירף לדעת הרא"ש גם דעת הרמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ב; פ"ט הי"ג) שאינו סובר כלל איסור הויה על ידי טומאה אלא במים חיים. ואף שדעת הרמב"ם הוא נגד כל הראשונים ולא הובא כלל בשו"ע, מכל מקום בנמשך ממעיין או ממקוה דיש צירוף דעת הרא"ש לדעת הרמב"ם, סמך להקל.

לפיענ"ד כיון דהרא"ש ז"ל ידע מדברי הרמב"ם האלו והביאו בתשובותיו (שם), ואע"פ כן לא צירף את דעתו אליו להוציאנו מידי ספיקא, א"כ האיך נוכל אנחנו לצרף את דעתו נגד דבריו ז"ל. ודברי המנחת יעקב יש להם מקום לפי מה שהביא רק תחלת דברי הרא"ש להקל, אבל לא לפי מה שסיים הוא בעצמו על דעתו ז"ל שלא זו הדרך מוציאנו מידי ספק. ולהלן (אות ג) יתבאר שגם התוספות ושאר ראשונים ז"ל חולקין על הרא"ש בעיקר הסברא שכתב להקל.

ב

עכ"פ להלכה חוץ ממה שאמרו להחמיר בזה יען שרבו המחמירין, גם לדעת הרא"ש ז"ל בעצמו צריך להחמיר.

ולא נשאר לדבר אלא ממה שהסילון מחובר לקרקע. וכ"ת הביא דברי הנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' קלז) שהצריך שיהיה נעשה לשמש עם הקרקע. ובאמת רובא דרובא מגדולי האחרונים ז"ל הסכימו לדבריו, והרבה גדולים החמירו עוד יותר, וכאשר הבאתי לעיל דברי המהר"ם שיק. ולהלן (אות ד) יתבאר עוד דברי הרבה גדולים שכתבו בזה מטעמים אחרים.

אך כ"ת נ"י עושה חדשות, דלדעת הרא"ש שצריך שיהיה נעשה לשמש עם הקרקע, אי אפשר לאוקמי מתניתין (מקוואות פ"ו מ"ח) במחובר, דמתניתין בסתם סילון איירי דלא נעשה לקרקע, והמציא לפי זה דלהחמיר כדעת הרשב"א וכדעת הנודע ביהודא, הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי.

ואין זה שום סברא כלל, דכמו דבעיקר הדבר אין שום רמז במתניתין אם מיירי במחבר את הסילון לקרקע או מניחו כך בתלוש, ואע"פ כן אין שום קושיא לאוקמיה במחובר, ואדרבא נתקשו על הרא"ש למה לא ניחא ליה לאוקמיה במחובר (עי' ב"י שם ד"ה ומ"ש בד"א בממשיך), והטעם הוא דתנא אין צריך לפרש דבריו בפרט, דלא איירי כאן אלא מדיני השקה, ובמה שנוגע לדיני חיבור לקרקע סמך על מקום אחר. זהו ממש גם במה שלא הזכיר אם נעשה הסילון לשם כך, דכיון שלא ראה התנא להזכיר שם שצריך לחברו לקרקע, תו אין מקום להזכיר שם שיהיה נעשה לשם כך, והוא בכלל דיני חיבור לקרקע המוזכר במקום אחר, וזה ברור מאוד.

והלא אף במה שמבואר בהדיא במשנה זו משיקו אפילו כשערה ודיו, וזה ודאי מוכיח מתוכו שאין צריך יותר מכשערה כלל, ואע"פ כן דעת הרא"ש ז"ל בפירוש המשנה שם (ד"ה מטהרין) שצריך כשפופרת הנוד, ומה שאמר דיו בכשערה, הוא אחר שהיה רגע אחת כשפופרת הנוד, יעיי"ש. ואף שזהו מעיקרי דיני השקה שבא התנא להודיענו שם, אע"פ כן לא חש הרא"ש ז"ל מה שלא הזכיר התנא מזה מאומה, כי כן דרך התנאים לדבר בקיצור נמרץ ולא ביררו דבריהם, וסמכו על מקום אחר. וכמו שאמרו חז"ל בירושלמי ראש השנה פרק ג' (ה"ה) על פסוק (משלי לא, יד) ממרחק תביא לחמה, דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר. ושארי הראשונים ז"ל שלא פירשו באותה משנה שצריך כשפופרת הנוד, מובן הטעם ששם אינו חיסור לשון בלבד, אלא מבואר גם בהדיא דדיו בכשערה, והרא"ש ז"ל לא חש גם לזה.

ומכל שכן בסילון שלא הוזכר שם כלל מדיני חיבור לקרקע, שבודאי לא חש הרא"ש ז"ל על מה שלא אמר בפירוש שיהיה נעשה לשמש עם הקרקע, שיהיה לו הכרח לאוקמיה על ידי זה בתלוש. ומלבד שהסברא הוא כן ברורה, יתבאר להלן (אות ד) עוד מדברי הפוסקים כן.

אך כ"ת בנה יסוד על זה, יען שמצא כן בלחם ושמלה (ס"ק פה). ואינני מסתפק שבודאי לא עלה על דעת הלחם ושמלה להעמיד על זה יסוד לדינא, ומה שהמציא לדינא הביאו בלחם, ובשמלה דרכו לכתוב פילפולים שונים וקושיות ותירוצים אף מה שאינם נוגעים לדינא כלל. ונודע שאף בסברות טובות שמשתמשים בהם לפילפולים, לדינא אין להשתמש אלא במה שיש ראיה ברורה מן הראשונים ז"ל, כי לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה (עי' גיטין לז.), וכבר כתבו בזה המהר"י ווייל ז"ל (סי' קסד) והכנסת הגדולה (בכללים בדרכי הפוסקים סי' נט) ושאר פוסקים, ומכל שכן בסברות כאלו ושהוא גם נגד דברי הפוסקים כאשר יתבאר.

ולא כתבו הלחם ושמלה אלא בדרך משא ומתן של פלפול, לתרץ דברי הרא"ש למה לא ניחא ליה לאוקמיה במחובר כדעת הרשב"א ז"ל. ורצה בתחלה ליישב דעת הרא"ש דסובר דודאי משמע ממתניתין דמביא סילון סתמא. ושוב כתב תירוץ אחר דקתני של חרס דומיא דשל אבר, וזה מסתבר יותר. ושוב אף לדבריו אין צורך עוד לדחוקו הראשון.

ובעיקר הקושיא שבא לתרץ למה לא ניחא ליה להרא"ש ז"ל לאוקמי מתניתין במחובר, עיין בביאור הגר"א ס"ק פ"ט שכתב טעמו של הרא"ש, בשביל דמ"מ הא תנן (מקוואות שם) ומניח ידו. הרי שלדעתו גם הרא"ש ז"ל הוה מוקי למתניתין במחובר, ואך בשביל דבלאו הכי הוי הויה ע"י טומאה, יען שמניח את ידו, אין נפק"מ אף אם הסילון הוא מחובר. וזה דלא כהלחם ושמלה.

אך דברי הגר"א ז"ל צ"ע קצת, דאם ע"י שמניח את ידו הוי הויה ע"י טומאה ולא הועיל כלום במה שהסילון הוא מחובר, יקשה מזה על הרשב"א ז"ל, וכמו שהקשה התוספות יו"ט (ד"ה מביא). ועל כרחך שיש בזה איזה תירוץ כמו שתירצו האחרונים ז"ל בתירוצים שונים, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא להבין דעת הרא"ש ז"ל למה לא ניחא ליה בתירוצו של הרשב"א ז"ל, ויש ליישב ואין להאריך.

ג

ולפיענ"ד נראה ביאור דברי הרא"ש ז"ל דלא קשיא מידי. כי הנה זה לשון הרא"ש ז"ל (הל' מקוואות שם), ועוד אני אומר אם הסילון של מתכות מביא את המים ממעיין או ממקוה אחר, אע"ג דהווייתן ע"י טומאה כשר, כיון דמי מקוה מחוברין למעיין או למקוה אחר שהוא כשר, דמקוה שהוא כולו שאוב נטהר בהשקה אם השיקו לחברו למקוה כשר, כדתנן בפרק ו' דמקואות מטהרין את המקואות העליון מן התחתון, כיצד מביא סילון וכו', עכ"ל.

ומבואר בלשון זה, שהרא"ש ז"ל הוציא הדין שמועיל השקה להויה ע"י טומאה ממה שמועיל השקה לכולו שאוב, דסובר דהני תרווייהו דמיין להדדי, כאשר יתבאר להלן. ומה שהביא אח"כ ראיה ממתניתין דפרק ו', לא הזכיר שם מאומה אם מיירי במתניתין בסילון תלוש, ואין שם שום משמעות שיהיה כוונתו להביא ראיה מאותו המשנה להך דינא דהווייתו ע"י טומאה. אלא אדרבא מסידור הלשון שכתב דמקוה שכולו שאוב נטהר בהשקה כדתנן בפרק ו' דמקואות, משמע שהביא ממתניתין ראיה להך דינא דכולו שאוב, כי לא ניחא ליה לאוקמא מתניתין במקוה חסירה, אלא בכולו שאוב, כמו שכתב גם הר"ש ז"ל ושארי ראשונים.

ואף שבגידולי טהרה (נחל ס"ק מב) נדחק לומר דהרא"ש מוקי למתניתין במקוה חסירה, אין כן דעת שאר מפרשים. ובמשנה אחרונה (מקוואות שם ד"ה מטהרין) כתב שהוא דבר תימה לומר דבחסר סגי חיבור כשפופרת הנוד רגע אחד, ועל כרחך דמפרש ליה בשאוב כדמסיק הר"ש. ובגידולי טהרה עצמו מסיק לבסוף שלדינא אי אפשר לסמוך על שום השקה בין בתחלה בין בסוף פחות משפופרת הנוד, הואיל שלא מצאנו חילוק זה בשאר הפוסקים.

ומה שהביאו לידי כך להעמיס בדברי הרא"ש דבר שאין לסמוך עליו ולא נמצא בשום פוסק, כתב מחמת הקושיא דבשאוב כיון שהושק רגע אחד דיו אפילו נסתם כל הנקב. אבל שערי תירוצים לא ננעלו לקושיא זו, עיין בדברי חיים (הל' מקוואות ס"ק נב) שתירץ בטוב טעם ודעת, ולהלן יתבאר עוד פירוש אחר שאכתוב בזה, ותו אין צריך לדחוק בדברי הרא"ש נגד דברי התוספות וסתימת כל הפוסקים דבחסר אינו מועיל מה שהיה מעורב בתחלה, אלא צריך לעולם כשפופרת הנוד, כיון דעכשיו הוא חסר לפניך, עיין ב"ח (ד"ה ומ"ש ולאחר שנתערב) וש"ך ס"ק קי"א. ולכן היה לו הכרח לאוקמי בשאוב, מדאין צריך אח"כ כשפופרת הנוד.

גם הלשון מטהרין את המקואות, משמע יותר בשאובין, כי במקוה חסירה המים כשרין וטהורין, ואין צריכין להיטהר אלא להשלים השיעור, ושייך הלשון משלימין ולא מטהרין. משא"כ בשאובין שהמים פסולין וע"י ההשקה הוכשרו ונטהרו, שייך הלשון מטהרין.

שוב ראיתי שגם הגידולי טהרה כתב בתשובותיו סימן י' באמצע התשובה על תוספתא דפרק (ח') [ו'] דמקוואות (ה"ב) גבי מרחץ שבלניה נכרים וכו', דמדתני טמאה וטהורה, מוכח דלא איירי אלא בשאובין, דבחסר ושלם לא מצינו לשון זה.

וכיון דמיירי בשאובין, שפיר הביא ראיה משם דכלו שאוב נטהר בהשקה. ולסברתו דסילון המקבל טומאה דמי לכולו שאוב, ממילא מיתפריש הך מתניתין אף בסילון תלוש, ודמי להך דינא דאיירי ביה.

ומה שמדמה מסברא הויה ע"י טומאה לכולו שאוב, לשיטתיה אזיל דגם בבבא קמא פרק מרובה סימן ג' כתב הרא"ש ז"ל דכולו שאוב מהני השקה מטעם זריעה, דסברא הוא כיון דמטעם זריעה מטהרינן מטומאתם הכי נמי הוכשרו מפסלותם, ושוב הביא עוד ראיה ממתניתין. ובגידולי טהרה (בשו"ת שם) נתקשה בזה האיך מדמה מסברא פסול שאובין לטומאה, הלא מבואר בגמרא פסחים דף ל"ד (ע"ב) דלמ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוא ולא פסול טומאה, אין ללמוד מטומאה שיהני ביה זריעה, ונדחק דסמך על ראיותיו.

אבל באמת בלשון הרא"ש ז"ל מבואר דגם מסברא כתב לדמותם, ובפסקי הרא"ש הלכות מקואות סימן א' כתב בפירוש דאף בלא ראיה סברא הוא, דהא בהשקה נעשו זרועין להטהר מטומאתם, והוא הדין להטביל בהן. הרי שהחליט בסברא דטהרת המקואות דמי לטהרת הטומאה לענין השקה. ובתשובות הרא"ש כלל ל"א סימן ב' כתב דמצינו קולא יותר במים שאובין מבמים טמאים, יעיי"ש. ועל כרחך דסובר דטהרת המקואות ענין אחד הוא עם טהרת הטומאה, יותר מפסול היסח הדעת לפסול טומאה. ובפלפול אמרתי סברא טובה לחלק בזה (עי' לקמן סי' ע אות ד), לא עת האסף פה להאריך בפלפול.

עכ"פ זה ודאי דדעת הרא"ש ז"ל דדמי להדדי מסברא, וא"כ מכל שכן אחר שהביא עוד ראיה ממתניתין דמהני השקה לשאובין, וחזינן ממתניתין דכל עניני המקואות דומין זה לזה, שפיר דמסתבר ליה לפי זה לדמות גם הויה ע"י טומאה דמהני ליה השקה, כמו דמדמין שאובין לטהרת מים טמאים. ואדרבא יותר מסתבר לדמות הויה ע"י טומאה שהיא ג"כ ענין טומאה, משאובין שאינו ענין טומאה כלל אלא פסול מחמת שהוא תפיסת יד אדם.

אמנם בתוספות יבמות דף ט"ו (ע"א ד"ה עירוב) וגיטין דף ט"ז (ע"א ד"ה הנצוק) מבואר דאין לדמות עירוב מקואות להשקת מים טמאים והם שני ענינים, וחילוק גדול ביניהם אף בסברות הפוכות, דבטופח על מנת להטפיח מקילין יותר לענין השקה מלענין מקואות, ובניצוק וקטפרס הוי איפכא דמקילין יותר במקוה מבהשקה. ובחגיגה פרק חומר בקודש דף כ"א ע"ב תוספות ד"ה כעוביה, כתבו דטומאה וטהרה והשקה הילכתא גמירי לה ולא בסברא תליא מילתא. וזהו היפך דעת הרא"ש ז"ל שלמד מסברא שאובין מהשקה והויה ע"י טומאה משאובין.

ואם כן מובן היטב דעת הרשב"א ז"ל שחולק על הרא"ש, דהרשב"א ז"ל אינו סובר במקואות טעמא דזריעה, דהחמיר שם כדעת הראב"ד ז"ל (בעלי הנפש, שער המים) דאף מ' סאה נפסלו בשאובה, עיין בתשובות הרשב"א (ח"א) סימן תתי"ח. ועיין בגידולי טהרה סימן י' שכתב באמצע התשובה על מה שכתב הרא"ש בענין זריעה, דדעת הרשב"א בודאי הוא דלא כהרא"ש, שהרי סובר כהראב"ד דלית ליה זריעה כלל אפילו אם שפך מים שאובין לתוך המקוה. וכבר ביארו הפוסקים דלאותן השיטות שסברו שאין לדמות השקת מים שאובין למים טמאים, צריך לומר הטעם דמועיל השקה לשאובין מחמת דנתבטל להמקוה, לא מטעם זריעה. עיין תשובת בית אפרים (יו"ד) סימן נ"ג (ד"ה וגם) וגידולי טהרה סימן י' שהאריכו בזה. ועיין חידושי הרמב"ן בבא בתרא ס"ה (ע"ב ד"ה צינור).

ומעתה אין צורך למה שבקשו תירוצים למה לא ניחא ליה להרא"ש ז"ל לפרש המשנה במחובר כמו הרשב"א ז"ל, כי אין יסוד פלוגתתם מפירוש המשנה אם מיירי במחובר או בתלוש, אלא אדרבא יסוד פלוגתתם אם ללמוד הויה ע"י טומאה משאובין מסברא, דלהרא"ש ז"ל דמדמי להו וסובר בפשטות דמהני השקה, תו אין צורך לאוקמיה דוקא במחובר ויוכל להיות גם בתלוש, ולזה הביא המשנה בסתמא ולא פירש מאומה אם מיירי בתלוש, כי יוכל להיות בכל גווני. ולהרשב"א ז"ל שהולך בשיטת הר"י שבתוספות דאין לדמות עניני המקואות זה לזה, ממילא שאין ללמוד הויה ע"י טומאה משאובין ולא מהני השקה, לכן הוכרח לאוקמי מתניתין במחובר דוקא.

ובזה סרה מהר הקושיא שהביא מערוגת הבשם (מקוה טהרה ס"ק קיט) למה שכתב בבאר הגולה (אות קיז) והב"י (סוד"ה ומ"ש בד"א בממשיך) דמשמע מדברי הרא"ש דמיירי בתלוש, הלא הכרח הוא כיון שזה עיקר ראייתו. ולהנ"ל אין התחלת קושיא, שלא הביא ראיה מהמשנה אלא לשאובין, ואין הכרח לאוקמיה בתלוש, ומה שכתב הב"י דמשמע מהרא"ש דמיירי בתלוש זהו ממילא, כיון דבלאו הכי צריכין לטעמא דהשקה בשביל המים שאובין, וזה מועיל מסברא אף להסילון, תו אין צריך לאוקמיה במחובר, מה שאינו מבואר במשנה. ואך להרשב"א ז"ל הכרח לאוקמיה במחובר.

ובאמת כי מה שהבינו מקצת מגדולי האחרונים ז"ל דמה שהביא הרא"ש ז"ל ממתניתין דפרק ו', אינו סובב אשלפניו אמאי דסליק מיניה דמקוה שכלו שאוב נטהר בהשקה, אלא חוזר לתחלת הענין להביא ראיה ממתניתין דמועיל השקה להויה ע"י טומאה, דצריך לומר לפי זה שהיה לו הכרח לאוקמא מתניתין בתלוש, הנה מלבד שלשון הרא"ש ז"ל אינו מדוקדק לפי פירוש זה, אינו מובן ג"כ דכיון שהביא ראיה ממתניתין על דין הסילון בעצמו, א"כ למה הכניס באמצע הדברים הך דינא דכולו שאוב ללמוד מסברא לדמותו לכולו שאוב, הלא על הסילון בעצמו יש לו ראיה ממתניתין כמו שיש ראיה לכולו שאוב, ומיותר לגמרי מה שהביא שם הך דכולו שאוב.

והנה הש"ך בס"ק קי"ז תירץ תמיהת הב"ח (ד"ה הבא לערב) על הרא"ש דמצריך בשאובין כשפופרת הנוד, ממה דתנן מטהרין את המקואות וכו' ומשיקו אפילו כשערה ודיו, דהרא"ש מוקי להך מתניתין כשאין בו אלא ג' לוגין דהוא פסול דרבנן. ומה שהביא הרא"ש ראיה לדין מעיין הנמשך דרך סילון מהך מתניתין, לאו למימרא דמיירי בכולו שאוב וסגי בכשערה, אלא מביא ראיה דאף על גב דנמשך דרך סילון שמקבל טומאה מהני ליה השקה, ואין הכי נמי לכל חד כדאית ליה, לפסול דרבנן כשערה ולדאורייתא כשפופרת הנוד.

הנה מה שקשה לכאורה על זה, דמה הועיל במה שאין בו אלא ג' לוגין שהיא דרבנן, הא הסילון מקבל טומאה, ולדעת הרא"ש הויה ע"י טומאה דאורייתא. זה תירץ הבית שלמה (יו"ד ח"ב סי' פד) בטוב טעם, דכיון דהשאובין אינם אלא דרבנן, אם כן מן התורה אין צריך לשום השקה, ושוב לא הוי מן התורה הויה על ידי טומאה. אך קשה דהאיך למד על כולו שאוב והויה ע"י טומאה שהוא דאורייתא, מהך מתניתין דמיירי על כרחך רק בפסול דרבנן, מדסגי כשערה.

וראיתי בשו"ת בית שלמה סימן פ"ה (אות ב) שכתב לפרש כוונת הרא"ש לפי דברי הש"ך, שמתחלה הביא ראיה דהשקה מועיל אף לפסול תורה מכולו שאוב, והוא מוכח (ממקוואות פ"ו) ממשנה ג', אלא שמראיה זו אין הכרע כל כך, שאפשר לחלק בין פסול שאובין לפסול דבר המקבל טומאה, דכן ס"ל להרשב"א. לזה הביא ממשנה ח' דמועיל השקה אף [ע"י] (ל)דבר המקבל טומאה. ואין לדחות דהא שם על כרחך מיירי בשאובה דרבנן, מדנקט כשערה, זה אינו דלזה חזרה וניערה הראיה הראשונה דאף בכולו שאוב מועיל השקה, על כן משני הראיות הדבר מוכרח, יעיי"ש.

ולפי דבריו לא קשיא קושייתי הנ"ל לפי פירוש האחרונים, למה הוצרך להביא מכולו שאוב, כיון דשני הראיות מיצרך צריכי.

אבל עיקר דברי הבית שלמה בזה אינם מובנים לפענ"ד, דאם נימא שאין ראיה מכלו שאוב, יען שיש לחלק בין שאובין לדבר המקבל טומאה כדעת הרשב"א, וממתניתין ג"כ אין ראיה בשביל שהיא דרבנן, א"כ גם שני הראיות אינם מועילים, דלכל חדא אית ליה פירכא, ולהויה ע"י טומאה שהוא דאורייתא אין לנו ראיה כלל.

והנה חשבתי שיש סברא שאפשר ללמוד בכזה פסול דאורייתא מדרבנן, כמו שנראה גם מתשובות הרא"ש כלל ל"א, אך לא ראיתי להאריך בזה, כי העיקר כדברי מרן ז"ל בדברי חיים הלכות מקואות ס"ק נ"ב דמה שתמהו הב"ח והש"ך על הרא"ש מהך מתניתין דמטהרין את המקואות דסגי בכשערה, על כרחך צריך לומר שלא היה לפניהם פירוש המשניות מהרא"ש, שמבואר שם בהדיא דצריך שיהיו מחוברים כשפופרת הנוד רגע אחד, ורק אח"כ סגי בכשערה, יעיי"ש. ומעתה לפי מה שצריך שם כשפופרת הנוד כפסול דאורייתא, תו לא מיירי בשאובה דרבנן, והדרא קושיא לדוכתא למה הוצרך להביא הך דכולו שאוב. ולפי מה שפירשתי בדברי הרא"ש ז"ל מיושב הכל על נכון.

ועיין פרישה ס"ק נ"ד אהך דינא שהביא הטור בממשיך ממעין או ממקוה על ידי דבר המקבל טומאה, שכתב וז"ל דאז פשיטא דכשר, דמקוה שכולה שאובה נטהר בהשקה אם השיקו לחברו למקוה כשר, עכ"ל. הנה טרח להביא המקור לדין זה, ולא העתיק אלא מה שכתב הרא"ש לדמותו לכולו שאוב. ולדעת המפרשים דהרא"ש הביא ראיה ממתניתין להך דינא, א"כ החסיר העיקר שיש ראיה ממתניתין לגוף הדין, לא רק מסברא ודמיון לשאובין בלבד.

ועל כרחך שדעת הפרישה כמו שכתבתי, דכל יסודו של הרא"ש בדין זה הוא מה דפשיטא ליה דדמי לשאובין, והראיה שהביא ממתניתין היא רק לכולו שאוב, לא על דין הסילון, כי לולא הראיה דשאובין הוי מוקמינן למתניתין במחובר. ולכן לא הביא הפרישה הראיה ממתניתין שאינו לעצם הדין של הויה ע"י טומאה דמיירי שם, אלא לכולו שאוב, שזה כתב הטור במקומות אחרים.

ואולי גם הגר"א ז"ל אינו נגד כל מה שכתבתי, אלא שכתב לרווחא דמילתא שגם ממקומו הוא מוכרע דלא מיירי במחובר, מהך דתנן מניח ידו.

נמצא לפי זה, לא מיבעיא לפי מה שנתבאר דכל ראיית הרא"ש הוא מחמת דדמי לשאובין, בודאי דהתוספות ועוד הרבה ראשונים שאינם סוברים טעם זריעה במים שאובין, מחמת שאין לדמות ענייני המקואות דהלכה למשה מסיני היא, על כרחך פליגי על הרא"ש גם בדין זה שמדמה הויה על ידי טומאה לשאובין. אלא אפילו לפי הבנת מקצת מהאחרונים שהראיה ממתניתין היא להויה ע"י טומאה, אבל כיון שהתחיל בזה דדמי לשאובין, על כרחך תרווייהו מיצרך צריכי, ואם יהיה כפירוש הבית שלמה או פירוש אחר, עכ"פ התחלת יסודו הוא מסברא זו דדמי לשאובין, וכיון שלדעת התוספות וסייעתו נסתר סברא זו, תו אין לסמוך עוד להקל בזה. וכבר כתב הרדב"ז (ח"ג סי' תתקצד) דאם איזה פוסק כתב איזה דין והביא שני ראיות, אין לסמוך אלא א"כ כל ראיותיו קיימין, דאולי לא סמך אלא בצירוף כל הראיות.

וכבר ביארתי שלפענ"ד העיקר בדעת הרא"ש שכל יסודו על זה דדמי לשאובין, וכנראה מדברי הפרישה, וא"כ הרבה ראשונים חולקין עוד על דין זה, חוץ מהרשב"א והרמב"ן והמרדכי, וזה טעם נוסף להחמיר.

וגם נסתר מזה סברתו שכתב דלהרא"ש אי אפשר לאוקמי מתניתין במחובר, כי כיון שהוצרך להוציא דין זה בשביל דדמי לשאובין, אף שבמשנה מבואר דין הסילון בעצמו, על כרחך בשביל שהמשנה אפשר לאוקמיה במחובר, ואין ראיה אלא בשביל דדמי לשאובין. וגם הגר"א אף שהבין שהביא ראיה ממתניתין לדין הסילון, כתב ג"כ בשביל שנתן את ידו, אבל לולא זאת הוה מוקים ליה במחובר. גם מדברי הב"י ובאר הגולה שכתבו דמשמע מדברי הרא"ש דמיירי בתלוש, מוכח דסברי שאינו הכרח אלא משמעות, ושפיר אפשרות גם לפי דעת הרא"ש לאוקמיה מתניתין במחובר, דמה שאינו מוזכר במשנה שהסילון נעשה לקרקע, זה אינו ראיה כלל.

ד

גם בדברי הנודע ביהודא (הנ"ל אות ב) שכתב דין זה שצריך שיהיה נעשה לשם הקרקע, נראה ברור שכתב כן לכו"ע. ומה שכתב שלא המציא זה אלא מהרא"ש (הל' מקוואות סי' יב; שו"ת כלל לא סי' ז), הנה בתחלה הביא זה מהרא"ש, אבל אח"כ צידד די"ל דאין ראיה מהרא"ש, אלא שעומד לנגדו דברי הש"ס במסכת שבת (נח:), וכיון שעיקר ראייתו מן הש"ס, לא שייך בזה פלוגתא. ואלו היה יכול לחשוב שיש בזה פלוגתא, לא היה מתמיה כל כך על הטור והשו"ע שהשמיטו זה, דאם הוא פלוגתא יוכל להיות שהכריעו בסברא זו כדעת החולק, אם אינו כנגד הש"ס.

ובשו"ת בית שלמה סימן פ"ה (אות ח) כתב, דלפי מה שכתב הנודע ביהודא (מהדו"ת) סימן ק"ט (ד"ה ואמנם) דאף שנעשה בתחלה לחברו בקרקע וחיברו עם הקרקע אינו מועיל עד שנעשה לשמש את הקרקע, דהיינו שהקרקע יהיה מסייע לו בתשמישו דוקא, צריך לומר דהסילונות שבתשובות הרשב"א והרא"ש היו על אופן זה שהקרקע היה מסייע להם בתשמישן, יעיי"ש.

הנך רואה שפשוט ליה דלהנודע ביהודא אף הרשב"א ז"ל הצריך שיהיה נעשה לקרקע וגם שהקרקע יסייע להם בתשמישן, כי אי אפשר לומר שהנודע ביהודא הכניס ראשו בפלוגתת הרשב"א ז"ל ואף לא זכר מאומה שדבריו נגד הרשב"א ז"ל.

אך קצת צ"ע להעמיס זה בדברי הרשב"א ז"ל מה שלא הוזכר מאומה, דודאי בדברי המשנה שכתב סתם אין קושיא, דתנא אין צריך לפרש דבריו, גם בדברי הרא"ש יש לומר דמה שכתב תשמישן עם הקרקע, כן הוא הפירוש דאך מה שהקרקע מסייע לו נקרא שימוש עם הקרקע, אבל ברשב"א ז"ל צ"ע להעמיס בדבריו מה שאין לו רמז. וכמו שכתב הב"י בריש סימן ר"א (ד"ה והרמב"ם) דאע"ג דהרמב"ם סידרא ולישנא דמתניתין נקט ואתי, ליכא למימר דכי היכי דדחיק ר"י בפירושא דמתניתין הכי נדחוק אנן בפירוש דברי הרמב"ם, דבתראה הוא ואם איתא דסבר הכי הוה ליה לפרש ולא לסתום דבריו כסתימת המשנה, יעיי"ש.

ואולי במה שהביא הרשב"א ז"ל לשון המשנה דנעשו לקרקע, נכלל גם זה דסובר דמה שאין הקרקע מסייע לתשמישו לא נקרא נעשה לקרקע אלא נעשה למים. ולפי מה שכתב הגידולי טהרה (שו"ת ריש סי' ט) על הסילונות, דעל הרוב מעשיהן מוכיחין עליהם אם הם ראויים לתשמיש של תלוש או לא, מזה נראה שהיה אז אופני עשיית הסילונות לא כמו בזמנינו, והנעשים אז להשתמש בקרקע לא היו ראויים להשתמש בתלוש, וכמובן שע"י שתשמישן עם הקרקע נעשים באופן אחר, ועיין חתם סופר סימן רי"ח. ולכן י"ל שלא הוצרך הרשב"א להזכיר מאומה, כי כן היה הדרך שאם חיברם לקרקע, בודאי היו מאלו הסילונות הנעשים לכך ותשמישן עם הקרקע. ובזה מדוקדק גם לשון הרא"ש שכתב הני סילונות, שאינו מובן לכאורה, ולהנ"ל ניחא.

ובזה מיושב גם תמיהת הנודע ביהודא מה שהשמיטו הטור והשו"ע שצריך שיהיו נעשים לקרקע, כי כן היה הדרך ליקח מהנעשים לכך, ולא ראו צורך להזכיר את זה. עכ"פ הנה חזינן דעת גדולים, שאין דעת הנודע ביהודא נגד דעת הרשב"א ז"ל.

ומה שכתב שמבואר בחתם סופר סימן קצ"ח דדעת הרשב"א דמהני חיבור לקרקע אפילו לא נעשה לשם קרקע. לא כיון יפה בדברי החתם סופר ולא נמצא כן בדבריו, וכפי הנראה לישנא דהחתם סופר ז"ל אטעיתיה, ששם באות ד' אחר שהביא דברי הדגול מרבבה הביא דברי הרשב"א ז"ל, וחשב כ"ת שהביא דברי הרשב"א לחלוק על הדגול מרבבה. ואינו כן, כי לא דיבר שם הרשב"א מאומה מזה אם צריך שיהיה נעשה לקרקע או לאו, גם מדכתב החתם סופר על זה, הרי שאפילו לענין הויה על ידי טומאה דאורייתא מהני ביטול אגב קרקע, אם כן ביאר כוונתו בפירוש לאיזה ענין הביא דברי הרשב"א, ואילו היה מוציא מדברי הרשב"א האלו שאין צריך שיהיה נעשה לקרקע, היה לו לכתוב הרי שאין צריך שיהיה נעשה לקרקע, אבל לא רמז מזה מאומה.

אבל האמת הוא כי כל הסימן הנ"ל כתב החתם סופר על דברי הנודע ביהודא (מהדו"ת יו"ד סי' קמב) שכתב לחלק בין דאורייתא לדרבנן לענין ביטול אגב קרקע, וקיבץ כעמיר גורנה כל דברי הפוסקים שאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ובאות ג' שם הביא ג"כ מדברי הרשב"א סימן ת"ת דמועיל אף בפסול דאורייתא, ואח"כ באות ד' הביא דברי הרא"ש והטור והרשב"א דמועיל ביטול אגב קרקע אף דאיירי בהויה ע"י טומאה שהוא דאורייתא. ומה שהביא באמצע דברי הדגול מרבבה, אין לדקדק כל כך בלשון, שכן דרכו בקודש כשמבאר איזה ענין מסדר השיטות והפרטים ומזכיר כל המסתעף אף מה שאינו נוגע לנידון דידיה אלא לביאור הענין בשלמות.

גם י"ל דכוונתו, דאף לדברי הדגול מרבבה שצריך שיהיה נעשה לקרקע, אבל מ"מ הכל הוא מטעם ביטול לקרקע אף שהוא דאורייתא. ועל זה סובב והולך כל הסימן על הנודע ביהודא שמחלק בין דאורייתא לדרבנן. וזה ברור, אף שיש שם קצת גימגום הלשון.

ועכ"פ הדבר ברור ששיטת הרשב"א והנודע ביהודא אינם כלל תרי חומרי דסתרי אהדדי, ואי אפשר לצרף זה אפילו לסניף בעלמא.

ומה שהביא מהדברי חיים (הל' מקוואות ס"ק מח) שכתב לחלק בין אם הקנים קבועים בקרקע אם לא, וזה דלא כהנודע ביהודא. הנה בתשובותיו החמיר כהנודע ביהודא בכמה מקומות (ח"א יו"ד סי' מד מה; ח"ב סי' פט) והחמיר בתשובותיו (ח"א שם) עוד בהנעשים לקרקע חומרת החתם סופר (יו"ד סי' קצח אות יג; סי' רה-רו) והאמרי אש (יו"ד סי' פו ד"ה ולענין), אך בזה העיר שם (סי' מה) שחולק עליהם בחידושיו, אלא שלמעשה אינו רוצה להקל נגדם. אבל בחומרת הנודע ביהודא שהצריך שיהיה נעשה לקרקע, בזה אינו מזכיר בתשובותיו שום פלוגתא עליו, אלא החמיר כדבריו בפשיטות. גם בהלכות מקואות בפנים בהעתקת הדינים אינו מזכיר כלל מחילוק זה, ואף שאין ראיה כלל מהשמטותיו שמה, כי השמיט הרבה הלכות כללים ופרטים, ואינו מעתיק שם אלא דינים מיוחדים, אבל עכ"פ מה שאינו מוזכר בפסקי הלכותיו אלא בהערותיו, דבריו שבתשובה עיקר.

ה

ומה שכתב לצדד עוד בעבור שרוב הקונים לצורך מחובר קונים, הנה המהר"ם שיק (סי' קצז ד"ה ואכתי) צידד לתרץ בזה דברי הטור ושו"ע שהשמיטו הך דצריך שיהיה נעשה לקרקע, בשביל שהרוב הוא כן, ולמעשה לא סמך על זה, כאשר העתקתי לעיל (אות א) סוף דברי התשובה שהחמיר מאוד.

ובגידולי טהרה בתשובותיו סימן ט' בסוף דבריו כשסידר הדינים היוצאין משם, כתב שמותר אם רוב אנשי המקום אין משתמשין בהן אלא במחובר, ומעשיהן מוכיחין עליהם שאינם ראויים לתשמיש של תלוש. הנה אף שכתב לילך אחר הרוב, מ"מ הצריך עוד תנאי שיהיו מעשיהן מוכיחין עליהם. ואך אינו מובן, דאם מעשיהן מוכיחין עליהם שאינם ראויים לתשמיש של תלוש, א"כ בודאי נעשה לחברן לקרקע, ומה צורך עוד לתנאי שיהיו רוב. והמהר"ם שיק שכתב סברא זו שהרוב המה למחובר, הביאו מהגידולי טהרה, אך אינו מביא סיום דבריו שהצריך עוד תנאי שיהיו מעשיהם מוכיחין עליהם, כי המהר"ם שיק לא כתב זה שם להלכה אלא בדרך פלפול לתרץ דברי השו"ע, ולהלכה סמך עצמו על מה שכתב בסוף דבריו שהחמיר בלאו הכי.

ובאמת אף אם בדורות הראשונים היו רוב הסילונות לצורך קרקע, אבל בזמנינו שרבו המכונות והפאבריקן שונים ומשונים לאין מספר, והכל צריכין סילונות מרובין לאין שיעור, מי יוכל לידע מספרן ואופניהם אם רובן נעשו לקרקע. ובפאבריקען אינם נקראים קרקע אף אותן שמחברין לקרקע, דכבר כתב בתשובות אמרי אש יו"ד סימן פ"ו (שם) לענין הפלומפין, שאף אם מחוברין לקרקע אי אפשר לדונם כקרקע, שהרי התוספות בבבא בתרא דף ס"ה (ע"א ד"ה לא) כתבו דלאו כל חיבור לקרקע מבטל את הטומאה, דתנור אפילו לרבי אליעזר אינו מכור, אע"ג דלדידיה כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, וסתם תנור מחובר הוא, אין חיבורו חשוב חיבור, ולכן תנור מקבל טומאה במחובר, והאריך בדבר. וסיים לבסוף דכיון דאיכא חיבור דלא נידון כמחובר, אין לנו לדמות דבר לדבר בעצמינו, יעיי"ש.

מה שכתב לדמות למה שכתב בהשיב משה סימן מ"ו. תמהני מה ראה על ככה לדמות לשם, הרי שם מיירי שהיה הסילון של עץ שאינו מקבל טומאה כלל, אלא שלבסוף היה בו ברזל שפעולתו היה רק שלא ישוטו הדגים, ולהבאת המים היה סגי בהסילון של עץ אף אלו ינטל הברזל, ועל זה סובב פלוגתתם אם סגי בזה שראוים המים לבא אף אלו ינטל הברזל, או כיון שמחוברין הברזל והעץ, צריך להיות באופן שיוכלו המים לבא אף אלו ינטל כל הסילון אפילו העץ.

אבל בנידון דידן שכל הסילון הוא של מתכות וכולו מקבל טומאה, הכל מודים שפסול. ואם באמת המים ראויים לבא אף בלא הסילון ואין צורך אליו, א"כ למה יניחו אותו שמה, יבערו משם כל הסילון ולא יהיה שום שאלות.

ובשו"ת בית שלמה סימן פ"ד ופ"ה לא התיר לעשות מקוה ע"י סילונות המחוברין לקרקע, אף אם נעשו מתחלה לכך, יען שלפי דברי הנודע ביהודא בסימן ק"ט דאף שנעשה בתחלה לחברו עם הקרקע וחיברו בקרקע, אינו מועיל עד שהקרקע יהיה מסייע לו בתשמישו דוקא. דלפי זה צריך לומר דסילונות שבתשובת הרשב"א והרא"ש היה על אופן זה שהקרקע היה מסייע להם בתשמישם, ולכן קשה להתיר דשמא הסילון שבנידון דידן לאו הכי היא, וציוה לעשות סילון של עץ לבסוף, יעיי"ש.

ולפי דבריו נפל פיתא בבירא, שאי אפשר לנו להתיר שום סילון של מתכות אף אם נעשה מתחלה לקרקע. וכבר הבאתי לעיל (אות א) דברי המהר"ם שיק שכתב כן מטעם אחר. וכן בדברי חיים מהדו"ת סימן פ"ט ציוה לעשות המקוה בסילונות של מתכות קבוע בקרקע, ויהיו נעשים מתחלה לכך לצורך קרקע, וגם בסופו יעשה צינור של עץ שלא יבא למקוה מתוך המתכות, יעיי"ש. וזה כדברי המהר"ם שיק ז"ל.

ו

והנך רואה דעת כמה גדולים שלא רצו להתיר לכתחלה אף אם יודעים בודאי שנעשה לשמש עם הקרקע.

ויש להעיר עוד לפי מה שכתב הרא"ש סוף פרק קמא דסוכה (סוס"י לז) במחצלת, דבמקום שנוהגין לשכב עליהם אסור אפילו אמר לאומן שיעשה אותה לסיכוך, דמי יודע שאמר כן ויבואו הכל לסכך בהן. ונתקשה בזה הגידולי טהרה (שם) למה גזר יותר בסוכה אף אם נעשה לסיכוך אטו שאינו נעשה לכך, ובסילונות לא גזר בנעשו לשמש את הקרקע. ותירץ דאפשר לחלק דבמקוה לא גזרינן, דרוב המצויין אצל מקוה מומחין הן, כמבואר בפוסקים (עי' רמ"א סי' רא ס"ד בשם תשב"ץ ח"א סי' מט וריב"ש סי' קכה), וסיים בצ"ע.

ואיני יודע דכיון דכתב הוא בעצמו דבסילונות על פי רוב מעשיהן מוכיחין עליהם, א"כ החילוק מבואר, דבסילונות אין לגזור דאית ביה היכרא טובא דמעשיהן מוכיחין, משא"כ במחצלת.

ולפי זה בסילונות דידן שאין שום היכר וכולן שוין, אפשר דלדעת הרא"ש הוא בכלל הגזירה אף בנעשו לקרקע כמו במחצלת לגבי סוכה.

גם לפי תירוצו של הגידולי טהרה דבמקוה לא גזרינן יען שרוב מצויין אצל מקוה מומחין הן, כבר ביארתי בתשובה (יו"ד סי' א אות ד-ו; סי' נו אות ג) דבכל ענייני חזקה ורוב כאלו אם רואין שנשתנו העתים תו אין לסמוך עליהם, וכמבואר ברמ"א אבן העזר סימן י"ז סעיף ב' לענין חזקה דאין אשה מעיזה פניה, דבזמן הזה דנפישי חוצפה ופריצותא אינה נאמנת. והארכתי בראיות ברורות מש"ס ופוסקים דכן הוא בכל מילי כה"ג.

ואם כן בעוה"ר בזמנינו ובמדינה זו דענייני המקואות וכל ענייני הכשרות יד הכל ממשמשין בה, ועל פי רוב אין בכח הרבנים למחות, ואי אפשר להרחיב הדיבור בזה, אין לסמוך כעת על רוב מצויין אצל מקוה. ודמי למחצלאות בסוכה שגזר הרא"ש אף בנעשה לכך. אך אולי יש סברא אחרת לחלק, אבל כבר הבאתי ג' אריות שהחמירו בלאו הכי, ומכל שכן באין יודעין כלל אם נעשה לשמש את הקרקע. וכל צדדי ההיתר שכתב אין מועילין כמבואר.

ז

והנה איני יודע אם זהירין אצליכם שיהיה פתוח נקב ההשקה בשעת הטבילה, כי יש מקומות שקשה להזהר, ואם אין זהירין בזה יש עוד דעת הפרישה (אות נד, בדברי המגיה) שאם נפסק ההשקה גם הרא"ש מודה דנפסל, ואף שהש"ך (ס"ק קה) חולק, מ"מ הבית שלמה בסימן פ"ד ובשאר מקומות (סוס"י מו) כתב דהעיקר כדעת הפרישה והביא ראיות לדבריו, וכתב שגם הש"ך לא דחה דעתו לגמרי אלא שכתב שאינו מוכרח.

ולענ"ד נראה על פי דברי הרא"ש בפירוש המשנה פרק ו' (מ"ח) שכתב דמחברו בתחלה כשפופרת הנוד ואח"כ משיקו כשערה ודיו, ותמהו כולם דלהרא"ש אף אם נפסק לגמרי כשר אם היה מושק בתחלה. ולפיענ"ד ראיה מכאן לשיטת הפרישה דעל ידי סילון גרע טפי, וצריך שיהיה מחובר לעולם. אך אינו חמיר כדאורייתא שיהיה צריך לעולם כשפופרת הנוד, כיון שהיה מושק בתחלה כראוי אלא שהחמירו ביה חכמים שיהיה עכ"פ מושק כשערה לעולם, כשארי דרבנן. ועיין מה שכתב הרא"ש בהלכות מקואות סימן ט'. ושוב ראיתי שכתב הבית שלמה פירוש זה בדברי הרא"ש, וכפל דבריו בתשובותיו ואישתבוחי קמישתבח בפירושו זה.

ומעתה אם מקור דברי הפרישה הוא מפירוש הרא"ש במשנה זו שהצריך השקה לעולם, לפי זה אין ראיה מדברי הש"ך שחולק, כי כבר הבאתי (אות ג) דברי הדברי חיים שלא היה לפני הש"ך פירוש המשנה להרא"ש, לכן שפיר כתב עליו שאינו מוכרח, יען שלא מצא מקור לדבריו. ויכול להיות שאלו היה רואה דברי הרא"ש האלו שהמה כדעת הפרישה, היה מסכים לדבריו.

וכיוצא בזה כתב הש"ך בסימן רמ"ב בקיצור הנהגת איסור והיתר (אות ח), שאם נמצא לפעמים תשובת גאון שאפשר שהאחרונים לא ידעו דברי הגאון, ואי הוו שמעי הוו הדרי בהו, אין ראיה מדבריהם.

ומה שכתבת שהפרישה בעצמו סותר את משנתו. הנה החליט הדבר יען שכן ראה במראה כהן (על דברי הש"ך ס"ק לו), ובאמת שהקושיא לכאורה עצומה דהאיך כתב (המגיה, סוף אות כא) במעיין שהעבירו על גבי אחורי הכלים, שצריך לומר דנפסק הקילוח מהמעיין, דאל"כ לא היה לו דין מקוה אלא מעיין, והלא כתב (המגיה) בס"ק מ' דלכן לא הוי הויה ע"י טומאה, יען שמחובר למעיין. ולשיטתו דסובר דבנפסק אח"כ לא מהני, אם כן איך אפשר מה שכתב בס"ק כ"א דמיירי בנפסק, וקשה ממ"נ. גם בחיבור לטהרה (כלל ג ריש ס"ק כו) הקשה קושיא זו, וכתב שהיא חמורה ודחק מאד לתרץ.

ולפענ"ד לא קשה מידי, דהלא לענין הויה על ידי טומאה סגי אם מחובר למקוה שיש בה מ' סאה, ואם כן לא קשה ממה שכתב שנפסק חיבורו מהמעיין, דאכתי יש לומר שהיה ממקום המעיין עד אחורי הכלים שיעור מ' סאה, ורק שנפסק ממקום חיבורו להמעיין. דלענין דין מעיין הוי נפסק, אבל לענין הויה ע"י טומאה סגי במה שמחובר למ' סאה.

והרי בפרק ג' משנה ג' בבור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה, טרחו הר"ש בפרק ה' משנה ב' (ד"ה תניא) והרא"ש בבבא קמא פרק מרובה סימן ג' והתוספות יו"ט (מקוואות) שם במקומו, לפרש די"ל דמיירי שלא היו המים מ' סאה קודם חיבורן להבור, מחמת הקושיא שכתבו בזה, יעיי"ש. והרי, דלולא הקושיא הוו מוקמינן שהיה בהאמה מ' סאה טרם חיבורה להבור. וא"כ למה לא נוכל לאוקמיה גם כאן שהיה מ' סאה טרם הגיעה לאחורי הכלים. ומה שהוצרך שיהיה מחובר להמעיין, ר"ל להמים הבאים מן המעיין, לא למקור גומת המעיין בעצמו, ולא קשיא מידי.

גם לפי מה שפירשתי מקור דברי הפרישה מהרא"ש ז"ל שכתב דגם אח"כ צריך להיות מושק כשערה, וא"כ אזיל ומודה דאף שצריך להיות מחובר לעולם, מ"מ סגי בזה בכשערה, כחומרא דרבנן, אבל לענין שיהיה לו דין מעיין דחמיר מאוד, ודאי שצריך כשפופרת הנוד לעולם, כעיקרי דיני השקה. והרי לדעת הש"ך (ס"ק לד) ושאר פוסקים אינו מועיל בכה"ג שום חיבור שיהיה לו דין מעיין אפילו כשפופרת הנוד, ואין לעשות פלוגתא רחוקה כל כך שיהיה מועיל להפרישה אף פחות משפופרת הנוד.

ואם כן מתורץ היטב להפרישה, די"ל דמיירי שהיה נפסק משיעור שפופרת הנוד, ולא נשאר חיבורו אלא בכשערה. ולכן בס"ק כ"א דמיירי מדין מעיין, יש לו דין נפסק, כיון שאינו מחובר כשפופרת הנוד, אבל בס"ק מ' דמיירי מדין הויה ע"י טומאה, לזה יש לו דין מחובר, כיון שנשאר חיבורו עכ"פ בכשערה, ולא קשיא מידי.

ובזה מתורץ היטב גם תמיהת הטו"ז ס"ק כ"ג שכתב על הפרישה שהוא טעות גמור, דאם מיירי בנפסק האיך אמר ר' יודא (מקוואות פ"ה מ"ב) בזה שהוא מעיין. ולהנ"ל דמיירי במחובר עדיין בכשערה, שפיר י"ל לשיטת רבי יודא דסגי בכשערה אף לענין מעיין, אך לדידן דהלכה כר' יוסי וכסתם מתניתין דעירוב מקואות כשפופרת הנוד, לא הוי דין מעיין אם אינו כשפופרת הנוד. ועכ"פ אין לדחות דברי הפרישה בגילי דחיטתא.

ח

והנה בלאו הכי גם בהשקת מים שאובין, אף שלא היה שם סילון המקבל טומאה, דעת הש"ך להחמיר לכתחלה בנפסק ההשקה כדברי רבינו ירוחם (נתיב כו ח"ה רכו.), כמו שכתב בס"ק קי"ב, ולא פליג על (הדרישה) [הגהות פרישה] אלא במה שכתב כן גם לדעת הרא"ש. ובבית אפרים סימן נ"ג (ד"ה סיומא) החמיר יותר מהש"ך, וחושש אף בדיעבד, ועוד יותר החמיר בזה הגידולי טהרה כאשר האריך בתשובה סימן י' לבאר שדעת כל הראשונים חולקין בזה על הרא"ש. ובדברי חיים (מהדו"ת, סוף) סימן צ"א כתב שנהגו להחמיר בזה כהש"ך. אך החתם סופר בתשובה סימן רי"ב כתב דלית מאן דחש למה שכתב הש"ך, ואע"פ כן כתב לבסוף דהיכא שיש גם סברת הרא"ה (בדק הבית ב"ז ריש ש"ז), בודאי דיש לצרף גם סברת רבינו ירוחם ולאסור.

והנה דעת הרא"ה הוא דעה שלא הוזכרה בשו"ע, והרשב"א (משמרת הבית שם) דחה לה בגילי דחיטתא, ואע"פ כן שיהיה תרתי לריעותא מצרף סברת הרבינו ירוחם לאסור. וא"כ כשיש סילון, דבצירוף סברת הפרישה עם סברת הרבינו ירוחם הוי תרתי לריעותא בעצם ההשקה בעצמה, נראה דבכה"ג מודה גם החתם סופר ז"ל לאסור. אך גם אם זהירין שיהיה פתוח נקב ההשקה בשעת הטבילה, יש להחמיר בכה"ג כמו שכתבתי.

שוב ראיתי בשו"ת מהרש"ם חלק ג' (ריש) סימן רמ"ט שאלה זו ממש, שהיה נמשך המים מבאר מים חיים בסילונות המחוברים לקרקע, אלא שלא נעשה לשמש עם הקרקע. ודעת השואל להכשיר בשביל דלהרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רכח) מהני החיבור לבד, ולהרא"ש (הל' מקוואות סי' יב) אף בתלוש כשר בממשיך מן המקוה, וא"כ בין להרא"ש בין להרשב"א כשר. והמהרש"ם דחה דבריו וז"ל בקיצור, דהרי י"ל דבדין מחובר לקרקע קיי"ל כהרא"ש דבעינן שיהיה נעשה מתחלה לכך, ובדין ההמשכה קיי"ל כהרשב"א. ודוקא באיסור דרבנן סמכינן להקל בכה"ג דלדעת כל אחד מהמחמירים שרי, משא"כ באיסור תורה וכו', כמו שכתב הש"ך סוף סימן רמ"ב וכו' (פלפול בהנהגת איסור והיתר, בסופו). ועוד דגם ברשב"א אין מבואר היפך דעת הרא"ש, דאפשר דמתניתין דמביא סילון מיירי באמת שעשאו לשם כך, יעיי"ש שהאריך עוד בזה.

והנה לא עלה על דעתם כלל לומר דהוי תרתי חומרי דסתרי אהדדי, אלא דעת השואל היה רק בשביל שלכל אחד מהמחמירים שרי, ודחה דבריו גם בזה. ובאמת דברי השואל האלו יש לדחות עוד גם מטעמים אחרים, אלא שאין להאריך. ולהלכה מסיק שם להחמיר.

גם בפירושא דמתניתין כתב בפשיטות דאפשר לאוקמיה בסילון הנעשה לכך, היפך סברת הלחם ושמלה (הנ"ל אות ב). גם החמיר שם באותה התשובה כדעת הפרישה בנפסק. וגם הביא מהבית מאיר יו"ד (סי' רא סמ"ח) שהחמיר אף בסילונות הנעשים לכך. והביא (מהרש"ם ח"א סי' לא ד"ה וגם; סי' קלד (ב) ד"ה ומ"ש דיש) ראיה מהש"ס שגם בנעשה לשם כך צריך שיהיה צורתו מוכחת שנעשה לשם כך, יעיי"ש.

והנה נודע שדרכו של הגאון מהרש"ם ז"ל היה להקל בכל מאי דאפשר, וכאן החמיר בכל מה שכתבנו. ולפיענ"ד אפשר לבאר עוד מכמה ראשונים דסברי כחומרי שניהם, אלא שכבר הארכתי הרבה ואין להאריך עוד.

כללו של דברי בודאי צריך לתקן לעשות לבסוף צינור של עץ באופן שיוכל לעמוד בלא דבר המקבל טומאה, כמו שכתב החתם סופר סימן קצ"ט (ד"ה ומה), דאל"כ לא מהני מידי. או אפשר לעשות לבסוף בלא צינור כלל אלא מרוצף בצימענט וכדומה.

ואין להרהר על לשעבר אם סמכו עצמם על קצת גדולים שפסקו כדעה ראשונה שבש"ע להקל בנמשך ממקוה, או על החולקים על הנודע ביהודא, אבל על להבא להניח כך בלא תיקון לעשות מעשה לכתחלה לעולם נגד דעת הרוב המחמירין, זה ודאי אינו.

ועיין תשובות הרא"ש כלל מ"ג סימן ו' בדין מאוס עלי אם כופין לגרש, שכתב אע"פ שרבינו משה ז"ל (הל' אישות פי"ד ה"ח) כתב דכופין להוציא, ר"ת ור"י ז"ל (הוב"ד בתוספות כתובות סג: ד"ה אבל) חולקין עליו, ולמה נכניס ראשינו בין הרים גדולים וכו', וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל, ועל להבא אני כותב, אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה מה שעשו עשוי, יעיי"ש. וככה אני אומר בכאן, דבמה שמתקנים על להבא אין להרהר על לשעבר.

ט

מה שכתב לחוש ללעז דקמאי. עיין פרי חדש (או"ח) סימן תצ"ו ס"ק י"ב שהחליט דהיכא דאיכא פלוגתא בדבר, אע"פ שהוא סברת יחידאה, אית לן לתקוני כסברת אותו היחיד, דטפי אית לן למיחש ללעז דידן מלמיחש ללעז דקמאי, יעיי"ש שהאריך והביא מכמה ראשונים ז"ל. ומכל שכן בנידון דידן דאיכא רוב מחמירין.

ועיין בגט פשוט ממהר"ם חביב הלכות גיטין סימן קכ"ה אות ל"א שהביא כמה חילוקים היכא דלא שייך הוצאת לעז, וכלהו איתנייהו בנידון דידן.

ובעיקר דין הוצאת לעז, פלוגתא דרבוותא, דכמה פוסקים ראשונים ואחרונים (עי' שדי חמד, כללים, מע' הלמ"ד כלל עג) סברי כשיטת המהראנ"ח (ח"ב סי' יב ד"ה נשאלתי) דלא שייך הוצאת לעז אלא בענייני אישות שיש שם הוצאת לעז של ממזרות, לא במקום שהבנים כשרים, וכן בשאר איסורים, והביאו ראיות לדבריהם. ודעת כמה פוסקים דבכל מילי שייך הוצאת לעז, והביאו ג"כ ראיות לדבריהם. אבל גם לשיטתם אינו אלא כשהיה הלכה קבועה להקל ובאים לשנות, אבל במה שנעשה לפעמים דרך מקרה, הכל מודים דכל היד המרבה לתקן משובחת. ושבח הוא לחכמים להרבות בתיקונים בכל עת יותר ויותר.

וכמה דברים אנו מקילין אף במקואות כשהוא שעת הדחק, כמו במעיין כל שהוא (עי' רמ"א ס"מ) וכדומה, הכי נימא דאם נעשה איזה קולא מחמת שעת הדחק, יהיה אסור לתקן אח"כ מחמת הוצאת לעז, אף כשיעבור הדחק ויהיה אפשרות לתקן ברווחא, זה ודאי אינו.

ועיין בתשובות צמח צדק (סי' קסג סוף אות ו) שכתב לעשות מקוה בקיץ על ידי קרח ואחר כך בחורף יוציאו כל המים ויטילו שלג, באשר בכזה ההיתר פשוט לדעת הרמב"ם (הל' מקוואות פ"ז ה"ג). הרי, שצוה לכתחלה לעשות מקוה בקיץ בקרח, מה שאחר כך בחורף יוציאו כל המים, יען שאז אפשר לעשות מתוקן יותר לכל הדעות. ולא עלה על דעתו לחוש ללעז על הטבילה ועל ההוראה הקודמת, אף שעושין מעשה רבה להוציא כל המים שטבלו בו מקודם. וגם זה נראה מטעם הנ"ל, דבמה שנעשה באקראי ע"י איזה סיבה, אין מקום לחשש הוצאת לעז.

וכן במקוה זו שלא נודע כלל מבטן מי יצאו הדברים, ומי יודע מחמת איזה סיבה שנעשה כן באקראי, ובפרט שבמדינה זו מצוי טובא במקואות וכל ענייני הכשרות שנעשים כמה דברים על פי דעת הבע"ב ונעלם מעיני הרבנים, כי לא נמסר בידם ההשגחה כראוי שיהיה הכל כרצונם, ובודאי דהמתקן ומרבה בתיקונים, אין מקום למנוע מחשש הוצאת לעז. ובנידון דידן גם בלאו הכי אין לחוש ללעז מדינא כאשר הבאתי.

ובפרט בעת שעושים גם תיקונים אחרים מבואר בש"ך סימן קצ"ח (סוף) ס"ק מ"ה בשם מהר"ם מלובלין (שו"ת סי' נז), דאף במקום שודאי אין לשנות המנהג שלא להוציא לעז, מ"מ בעת שמתקנים איזה מקוה או בונים חדשה, צריך לתקנה שתהיה כשרה אליבא דכולי עלמא, עכ"ל. הרי, שכולל שני דברים בעת שמתקנים או בונים חדשה, דגם בעת שעושין איזה תיקונים הוי כבונים חדשה, שאין לחוש ללעז אף בדבר שהיה מנהג קבוע והיה צריך לחוש ללעז. ומכל שכן בנידון דידן שבלאו הכי אין לחוש ללעז, וגם עושין כמה תיקונים אחרים בבנין וסתירה, שודאי צריך לתקן כנ"ל מעיקר הדין. והנראה לפענ"ד כתבתי.

והנני ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים