שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן עד
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן עד ~
ב"ה שלום וכמ"כ אל כבוד ידידי הה"נ חו"ב מיכא גן ההדסים, ערוגת הבושם, ותיק מלא עתיק כש"ת מוה"ר יהושע גרינוואלד שליט"א, אבדק"ק חומט כעת פה עירנו בבארא ארק יצ"ו אדשת"ה באה"ר, הגיעני מכתבו עוד טרם הימים הקדושים העל"ט בדבר המקי ה אשר במחוזו והשבתי לו אז תיכף ע"י תתנו נ"י שלפענ"ד מעיקר הדין צריך לתקנה ומחמת טירדת הימים הקדושים לא יכולתי לבא בכתובים, כעת ראיתי לכתוב לו טעמי ונימוקי והנה תוכן שאלתו שהיות שעשיתם תיקונים רבים בהמקוה ובעת הבנין וסתירה לצ1רך התיקונים נודע לכם חדשות שההשקה למקו' בא ט'י קנה של מתכות מהעוקה של מים שאובים לתך הבור של מי גשמים ואין לכם ידיעה מי עשה הדבר הזה ואם נעשה לשם כך או לאו, ובת"ה נ"י צידד בכחא דהתירא שמעצם הדין המקוה כשרה אך חושש לכתחלה יען שאנרו ז"ל שבמקוה צריך לחוש לכל הדות לפשות בלי שום פלוגתא עלל
הנה בעיקר הפל י לתא שבין הרא"ש וב"א בזה בממשיך ממעיין או ממקוה ע"י דהמק"ט, כבר הביא כת"ה נ"י את דברי הב"ת וסייעתו שמחמירין יען שהחולקין על הרא"ש מרובין הם הרשב"א והריב"ן והמרדכי, והרא"ש ז"ל יחיד הוא נדבר. ולפענ"ד גם מדברי הרא"ש ז"ל בעצמו למדתי שאין להקל בזה, כי ז"ל הרא"ש (הל' מקואות סימן י"ב) ועוד אני אומר אם הסילון של מתכות מביא את המים ממעיין או ממקוה אע"ג דהוייתן ע"י טומאה כשר וכו' ועוו אני אומר דהרוצה לצאת מידי ספק שלא יהי' נדנוד איסור בדבר יעשה אותו בענין שלא יגיע פי הסילון של מתכות על אוירו שנ מקו' וכו' יעיי"ש, ומבואר בלשון זה דהסומך על קולא זו להמשיך ממעיין או ממקוה ע"י דבר המקבל טומאה נא ינא מידי ספק ומנידנוד איסור, ואף שבתחלה ככב דעתו להסל צ"ל וידע שיש חולקין בדבר לכן סיים דהרוצה ללאת מידי ספק פלוגתא דרבוותא יעשה וכו', ולפלא בעיני מה שלא הניא מזה בשו"ע מאומה גם בתשובת הרא"ש כלל ל"א סי' ז' שכתב שם דין הסילונות המחוברין לקרקע שהם טהורין סיים ג"כ דהרוצה לצאת מידי ספיקא שלא יהא נדנוד איסור בדבר יעשה אותו בענין שלא יגיע פי הסילון של מתכות על אוירו של מקוה, והרא"ש ז"ל מיירי שם בהני סילונות שנעשו לשמש עם הקרקע ותשמישן עם הקמקע ואעפי"כ התב כנ"ל על הרוצה לצאת מידי ספיקא וצ"ל דחש להפלוגתא דלא נקרא תשמישן עם הקרקע אלא הנעשה צק בשביל הקרקע כמו צינור ודלת וכדומה שמשמשין רק להבית ולא נעשה אלא בשביל הרע או הבנין לא היכא שהוא בשביל המים דלא נקרא משמש עם הקרקע, ועי' בצ"צ סי' קע"ו ח"א אות ח' שהבוא כן דעת איזה ראשונים ושזהו טעם הגדולים בתשובת הרא"ש שהחמירו בסילונות ובחיבור לטהרה כלל ג' הביאו ג"כ יעיי"ש, אך לא קשה מזה על השו"ע שלא הביאו דהרי דעת הרשב"א והרמב"ן ועוד ראשונים שהקילו בוודאי במחובר לקרקע דלא נקרא הוי' ע"י טומאה וגם הרא"ש בתחלת דבריו דעהו פן לכן אף שבמסקנא הטיל ספק בדבר אינו מוציא מידי וודאי שא'ר פוסקים המרובין שהקילו ולכן פסק בשו"ע (סי' ר"א סעיף מ"ח) להקל, אמנם בהך דינא דמחובר למעיין או למקו' שהרשב"א והרמב"ן והמרדכי החמירו בוודאי ולא נמצא מבואר להקל אלא בתחלת דברי הרא"ש ז"ל ובמסקנתו הוא בעצמו הטיל סכק בדבר האיך זה מוציא מידי וודאי שא◗ הראשונים המחמירין והאיך החליט בשו"ע (שם סעיף מ"ט) מדעת הרא"ש להקל אם הוא בעצמו כתב לבסוף דהרוצה לצאת מידי ספיקא יעשה באופן אחר ומי לא ירצה לצאת מידי ספיקא בטהרת המקוה, וי"ל עוד מה שנראה לכאורה כעין סתירה מתחלת דב רי הרא"ש לסוף דבריו שהוא ע"ד שהביא הרא"ש ז"ל בפסקיו סי' י' דעת הר"ם ז"ל בדין טבילה בנהרות דכיון דשמואל פליגא דידי' אדידי' שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן וכי האי גוונא אשכחן בפ"ק והתיבות הלכה כר"ג ואת לת תעביד עובדא ובפ' במה בהמה אמרינן השתא דאמר שמואל טפח ,ותני דבי שמואל טפחיים שמואל הלכה
למעשה אתא לאשמעינן והביא שם עוד מכמה מקומות דתני בהאי גוונא, וא"כ י"ל גם בדברי הרא"ש ז"ל כאן דבתחלה אמר להלכה ולבסוף הלכה למעשה אתא לאשמעינן לצאת מידי ספיקא, וי"ל עוד כעין מ"ש התוס' בפ"ב דעתובות ד' פ"ת ע"ב ד"ה בית הפרס דאע"ג דבעלמא טיהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר היינו היכא שלא נולד הספק אלת באקראי אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר, וכמו כן אפשר דעת הרארש דאף שדעתו נוטה להקל בספק זה היינו אילו נעשה באקראי אבל כיון שדרך לעשות המקוה שעומד כן בתמידות ונמצא שעושין לעולם בספק חמיר טפי ולכן נתן עצה לצאת מן הספק, עכ"פ גם דעת הרא"ש ז"ל לא ברירא לן להקל וקשה טובא להבין דעת השו"ע בזה
שוב ראיתי בתשו' מהר"ם שיק יו"ד סימן קצ"ז בסופו דמיירי שם בדין צילורות המחוברין לקרקע וכתב לבסוף דהרא"ש בתשו' כתב הואיל ויש גדולים חולקין לא יסמוך על תקנה הראשונה לחבר הצינורות לחודא אלא יעשה גם צינור קטן של עץ ותמה טל השו"ע שלא הביא זה וסיים דכן נוהגין אף על גב דמחברין לחילונים של מתכות אפ"ה עושין צינור של עץ ג"כ ועבדינן תרתי אע"ג דבתס1ה זו של ען סגי לכו"ע מ"מ היות טוב עבדינן תרתי והמחמיר תבא עליו ברכה אבל וודאי סגי בתקנה זו לחודא של צינור של עץ עכ"ל יעיי"ש, וחזינן לדעתו ז"ל שאף בדין מחובר לקרקע שרבו המכשירין תמה על השו"ע יה שלא הביא דברי הרא"ש שכ' לבסוף שלא יסמוך על תקנה זו של חיבור לקרקע לחודא והעיד על המנהג שנוהגין להחמיר לעשות תרתי ואך על מה שאין סומכין על תקנה זו של צינור של טן לחודא ע'ז כתב שאינו אלא בשביל מהיות טוב, ונראה מזה דמה שאין סומכין על תקנה זו של חיבור לרןס לחודא סובר שהוא מצד הדין יען שהרא"ש ז"ל כתב כן, ולפיענ"ד עכ"פ על השו"ע אין לתמוה עה שלא הביא דברי הרא"ש האלו שהחמיר בדין חיבור לקרקע אבל בדין הממשיך ממעיין או ממקו' שמקור הקולא בזה אינו אלא מדברי הרא"ש מ"ש בהתחלת דבריו ק"ט מה שלא הזכיר מאומה מסיום דבריו שסותר דב רי ו הראשונים ואולי לפימ"ש הב"ח שנראה מדעת השו"ע שהחמיר כדעה השני' לכן אפשר סמך ע"ז ונכלל בדעה השני' גם מה שחשש הרא"ש ז"ל לדעת המחמיר ועדיין צריך עיון.
ומ"ש המנחת יעקב (בחלק התשובות סימן ד') דלכן הקיל בשו"ע אף שרבו המחמירין והרא"ש הוא יחיד בשביל שצירף לדעת הרא"ש גם דעת הרמב"ם שאינו סובר כלל איסור הוי' על ידי טומאה אלא במים חיים ואף שדעת הרמב"ם הוא נגד כל הראשונים ולא הובא כלל בשו"ע מכל מקום בנמשך ממעיין או ממקוה דיש צירוף דעת הרא"ש לדעת הרמב"ם סמך להקל, לפיענ"ד כיון דהרא"ש ז"ל ידע מדברי הרמב"ם האלו והביאו בתש1בותיו ואעפי"כ לא צירף את דעתו אליו להוציאנו מידי סכיקא א'כ האיך נוכל אנחנו לצרף את דעתו נגד דבריו ז"ל ודברי המ"י יש להס מקום לפי מה שהביא רק תחלת דברי הרא"ש להקל אבל לא לפי ה שסיים הוא בעצמו על דעתו ז"ל שלא זו הדרך מוציאנו מידי ספק, ולהלן יתבאר שגם התוס' ושאר ראשונים ז"ל חולקין על סרא"ש בעיקר הסברא שכ' להקל.
עכ"פ להלכה חוץ ממה שאמרו להחמיר בזה יען שרבו המחמירין גם לדעת הרא"ש ז"ל בעצמו צריך להחמיר, ולא נשאר לדבר אלא ממה שפסולין מחובר לקרקע וכ"ת הביא דברי הנוב"י (תנינא יו"ד סי' קל") שהצריך שיהי' נעשה לשמש עם הקרקע ובאמת רובא דרובא מגדולי האחרונים ז"ל הסכימו לדבריו והרבה גדולים החמירו עוד יותר וכאשר הבאתי לעיל דברי המהר"ם שיק ולהלן יתבאר עוד דברי הרבה גדולים
שכתבו בזה מטעמים אחרים.
אך פ"ת נ"י עושה חדשות דלדעת הרא"ש שציד שיהיה נעשה לשמש עם הקרקע אי אפשר לאוקמי מתניתין (מקואות פרק ו' משנה ח') במחובר דמתניתין בסתם סילון איירי דלא נעשה לקרקע והמציא לפי זה דלהחמיר כדעת הרשב"א וכדעת הנודע ביהודא הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי, ואין זה שום סברא סלל דו דבעיקר הדבר אין שום רמז בני' אם חי ירי במחבר את הסילון לקרקע או מניחו כך בתלוש ואעפי"כ אין שום קושי' לאוקמי' במחי בר ואדרבא נתקשו ענ הרא"ש למה לא ניחא לי' לאוקעי' במחובר והטעם סוא דתנא אין צריך לפרש דבריו בפרט דלא איירי כאן אלא מדיני עש◗ה ונמס שנוגע לדיני חיבור לקרקע סמך על מקום אחר, זהו ממש גם במה שלא הזכיר אם בה הסילון לשם כך דכיון שלא ראה התנא להזכיר שם שצריך לחברי לקרקע תו אין מקום להזכיר שם שיהי' נעשה לשם כך והוא בכלל דיני חיבור לקרקע המוזכר במקום אחר וז"ב מאוד, והלא אף במה שמבואר
בהדיא גשנה זו עשיקו אפי' עשפרה ודיו וזה ודאי מוכיח מתוכו שאין צריך יותר מכשערה כלל ואעפי"כ דעת הרא"ש ז"ל בפי' המהנה שם שצריך כשפ"ה ומה שאמר דיו בכשערה הוא אחר שהי' רגע אחת כשפ"ה יעיי"ש ואף שזהו מעיקרי דיני השקה שבא התנא להודיענו שם אעפי"כ לא חש הרא"ש ז"ל מה שלא הזכיר התנא מזה מאומה כי כן דרך התנאים לדבר בקיצור נמרץ ולא ביררו דבריהם וסמכו על מקום אחר וכמו שאחז"ל ברושל' ר"ה פ"ג על פסוק ממרחק תביא לחננה דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר ושארי הראשונים ז"ל שלא פירשו באותה משנה שצריך עשפ"ה מובן הטעם ששם אינו חיסור להון בלבד אלא מבואר גם בהדיא דדיו בהשכרה והרא"ש ז"ל לא חש גם לזה, ומכש"כ בסילון שלא הוזכר שם כלל מדיני חיבור לקרקע שבודאי לא חש סרא"ש ז"ל על מה שלא אמר בפירוש שיהי' נעשה לשמש עם הקרקע שיהי' לו הכרח לאוקמי' עי"ז בתלוש ומלבד שהסברא הוא כן ברורה ותשאר להלן עוד מדברי הפוסקים כן.
אך כ"ת בנה יסוד ע"ז יען שמנא כן בנו"כ (ס"ק פ"ה), ואינני מסתפק שבודאי לא עלה על דעת הלו"ש להעמיד ע"ז יסוד לדינא ומה שהמציא לדינא הביאו בלחם, ובשמלה דרכו לכתוב פילפולים שונים וקושיות ותירוצים אף מה שאינם נוגעים לדינא פלל ונודע שאף בסברות טובות שמשתמשים בהם לפילפולים לדינא אין להשתמש אלא בט שיש ראי' ברורה מן הראשונים ז"ל כי לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה וכבר כתבו בזה המהרי"ו ז"ל והכנה"ג ושאר פוסקים ומכש"כ בחב רי ת כאלו ושהוא גם נגד דברי הפוסקים כאשר יתבאר ולא כתבו
הלו"ש אלא בדרך משו"מ של פלפול לתרץ דברי הרא"ש למה לא ניחא לי' לאוקמי' במתובר כדעת הרשב 'א ז"ל ורצה בתחלה ליישב דעת ה◗א"ש דסובר דוודאי משמע ממתני' דמביא סילון סתמא ושוב כתב תי' אחר דקתני של ח–ס דומיא דשל אבר וזה מסתבר יותר ושוב אף לדבריו אין צורך עוד לדחוקי הראן.
ובעיקר חושיא שבא לכח למה לא נירא לי, להרא"ש ז"ל לאורי חתני' במחובר עי' בביאור הג–'א חזק פט שכתב טעוון של הרא"ש בשביל דמ'�( הא תנן ומניח ידו, הרי שלדעתו גם הרא"ש ז"ל הוה מוקי למתני' במחובר ואך בשביל דבלא"ה הוי הוי' ע"י טומאה ייען שמניח את ידו אין נפק"מ אף אם
הסילון הוא מחובר וזה דלא כהלו"ש, אך דברי הגר"א ז"ל צע"ק דאם ע"י שמניח את ידו הוי הוי' ע"י טומאה ולא הועיל כלום במה שפסולין הוא מחובר יקשה מזה על הרשב"א ז"ל וכמו שהקשה התוי"ט וע"כ שיש בזה איזה תי' כמו שתירצו התחרונים ז"ל בתירוצים שונים וא"כ הדק"ל להבין דעת הרא"ש ז"ל מה לא ניחח צי'
בתירוצו של הרשב"א ז'צ ויש ליישב ואין להאריך.
ולפיענ"ד נראה ביאור דברי הרא"ש ז"ל דלק"מ, כי הנה ז"ל סרא"ש ז"ל ועוד אני אומר אם הסילון של תכות מביא את המים ממעיין או ממקו' אחר אע"ג דהווייתן ע"י טומאה בשר כיון דמי הקו' מחוברין למעיין או למקו' אחר שהוא כשר דמקו' שהוא כולו שאוב נטהר בהשקה אם השיקו לחברו למקו' כשר כדתנן בפ'ץ דמקואות מטהרין את המקואות העליון מן התחתון כילד מביא סילון וגו' עכ"ל, ומבואר בלשון זה שהרא"ש ז"ל הוציא הדין שועיל השקה להוי' ע"י טומאה ממה שמועיל השקה לכולו שאוב דסובר דהני תרווייהו דמיין להדדי כאשר יתראר להלן וה שהביא אח"כ ראי' ממתני' דפ"ו לא הזכיר שס מאומה אם מיירי במתני' בסילון תלוש ואין שס שום משמעות שיהי' כוונתו להביא ראי' מאותו המשנה להך דינא דהווייתו ע"י טומאה אלא אדרבא מסידור הלשין שכתב דחקו' שכולו שאוב נטהר בהשקה כדתנן בפ"ו דמקואות משמע שהביא ממתני' ראי' להך דינא דכולו שאוב כי לא ניחא לי' לאוקמא מתניתין במקוה חסירה אלא בכולו שאוב כמ"ש גם הר"ש ז"ל ושארי ראשונים, וא� שבגד"ט (נחל ס"ק מ"ב) נדחק לומר דהרא"ש מוקי למתני' במקו' חסירה אין כ( דעת שאר מפרשים ובמשנה אחרונה כתב שהוא דבר תימה לומר דבחסר סגי חיבור כשפ"ה רגע א, וע"כ דמפרש לי' בשאוב כדמסיק הר"ש וננד"ט עצמו מסיק לבסוף שלדינא א"א לסמוך על שום השקה בין בתחלה בין בסוף פחית משפ"ה הואיל שלא מצאנו חילוק זה בשאר הפיסקים ויה שהביאו לידי פך להעמיס בדברי הרא"ש דבר שאין לסמוך עליו ולא נמצא בשום פוסק כתב מאחת הקושיא דבשאוב כיון שהושק רגע א' דיו אפי' נסתם כל הנקב אבל שערי תירוצים לא ננעלו לקושיא זו עיין בד"ח שתי' בטוטו"ד ולהלן יתבאר עוד פי' אחר שאכתוב בזה ותו א"צ לדחוק בדברי הרא"ש נגד דברי התוס' ותחיית כל הפוסקים דבתם אינו מועיל מה שהי' מעורב בתחלה אלא צריך לעולם כשפ"ה כיון דעכשיו הוא חסר לפניך עי' ב"ת וש"ך ס"ק קי'א ולכן הי' לו הכרח לאוקמי בשאוב מדא"צ אח"כ כשפ"ה, גם הלשון מטהרין את
המקואות שננע יותר בשא,ובין כי בנו' חסירה המים כשרין וטהורין ואין צריכין להיטהר אלא להשלים השיעור ושייך סלשון משלימין ולא מטהרין משא"כ בשאובין שהמים פסונין וע"י ההשקה הוכשרו ונטהרו שייך הלשון מטהרין, שוב ראיתי שגם הגו"ט כתב בתשובותיו סי' י' באמצע התשובה על תוספתא דפ"ח דמקוואית נבי מרחן שבלניה נכריס וכו' דמדתני טמאה ומהירה מוכח דלא איירי אלא בשאובין דבחסר ושלם לא מלינו לשון זה, וכיון דמיירי בשאובין שפיר הביא ראי' משם דכלו שאוב נטהר בהשקה ולסברתו דסילון המק"ט דמי לכלו שאוב ממילא מיתפריש הך מתני' אף בסילון תלוש ודמי להך דינא דאיירי בי'.
ומה שמדמה מסברא הוי' ע"י טומאה לכולו שאוב לשיטתי' אזיל דגם בב"ק פ' מרובה סי' ג' כתב הרא"ש ז"ל וכולו שאוב מהני השקה מטעם זריעה דסברא הוא כיון דמטעם זריעה מטהרינן מטומאתם הכי נמי הוכשרו מפסלותם ושוב הביא עוד ראי' ממתני', ובגד"ט נתקשה בזה האיך מדמה מסברא כסול שאובין לטומאה הלא מבואר בגמ' פסחים דף ל"ד דלמ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוא ולא פסול טומאה אין ללמוד מטומאה שיהני בי' זריעה ונדחק דסמך על ראיותיו, אבל באמת בלשון הרא"ש ז"ל מבואר דגם מסברא כתב לדמותם ובפסקי הרא"ש הל' מקוחת סימן א' כתב בפירוש דאף בלא ראיה סברא הוא דהא בהשקה נעשו זרועין להטהר ,מטומאתם הוא סדין ילהסביל בהן הרי שהחליט בסברא דטהרת המקואות ומי לטהרת הטומאה לענין השקה ובתשו' הרא"ש כלל ל'א סי' ב' כתב דמצינו קולא יותר במים שאובין מבמים טמאים יעיי"ש, וע"כ דסובר דטהרת המקואות ענין א' כיא עם טהרת הטומאה יותר מפסול היסח הדעת לפסול טומאה ובפלפול אמרתי סברא טובה לחלק בזה נא עת האסף פה להאריך בפלפול, עכ"פ זה וודאי דדעת הרא"ש ז"ל דדמי להדדי מסברא וא"כ מכש"כ אחר שהביא ערד ראי' ממתני' דמהני השקה לשאובין וחזינן ממתני' דכל עניני המקואות דומין זל"ז שפיר דמסתבר לי' לפי"ז לדמות גפ הוי' ע"י טומאה דמהני לי' השקה כמו ומדמין שאובין לטהרת מים טמאים ואדרבא יותר מסתבר לדמות הוי' ט'י טימאה שהיא ג"כ ענין טומאה משאובין שאינו ענין טומאה כלל אלא פסול מתמם שהוא תי"א.
אמנם בתוס' יבמות ד' ט"ו וגיטין ד' ט"ז מבואר דאין לדמות עירוב מקואות להשקת מים טמאים והפ שני ענינים וחילוק גדול ביניהם אף בסברות הפוכות דבמוכת על מת להפיח מקילין יותר לענין השקה מלענין מקואות ובניצוק וקטפרס הוי איפכא דמקילין יותר במקו' מבהשקה ובקניה כ' חומר בקודש דף כ"א ע"ב תוס' ד"ה כעובי' עתב דטומאה וטהרה והשקה הילכתא גמירי לה ולא בסברא תליא מילתא וזהו היפך דעת הרא"ש ז"ל שלמד מסברא שאובין מהשס◖ה והוי' ע"י טומאה משאובין, וא"כ מובן היטב דעת הרשב"א ז"ל ש,ולק על הרא"ש דהרשב"א ז"ל אינו סובר במקואות טעמא דזריעה ?החמיר שם כדעת הראב"ד ז"ל דאף מ' סאה נפסלו בשאובה עי' בתשו' הרשב"א סי' תתי"ח ועי' בגד"ט סי' י' שוב באמצע התשוכה על כ שכ' הרא"ש בענין זריעה דדעת הרשב"א בוודאי הוא דלא כהרא"ש שהרי סובר כהראב"ד דלית ליה זריעה כלל אפילו אם שפך מים שאובין לתוך המקו', וכבר ביארו
הפסקים דלאותן כשיטות שסברו שאין לדמות השקע מים שאובין למים טמאים צ"ל הטעם דמועיל השקה לשאובין מקחת דנתבטל להמקו' לא מטעם זריה עי' תש1בת בית אכרים סי' נ"ג וגד"ט סי' י' שהאריכו בזה ועי' חידושי הרמב"ן ב"ב ס"ה
ומעתה אין צורך ייה שבקעו תירוצים למה לח נאהא לי' להרא'םם ז"ל לפרש המשנה במחובר כמו הרשב"א ז"ל כי אין יסוד פלוגחתם מפי' המשנה אם מיירי במחובר או םלוש אלא אדרבא יסוד פלוגתתם אם ללמוד הוי' ע"י טומאה משאובין מסברא דלסרא"ש ז"ל דמדמי להו וסובר בפשטות דמהני השקה תו אין צורך לאוקמי' דווקא במחובר ויוכל להיות גם בתלוש ולזה הביא המשנה בסתמא ולא פי' מאומה אם מיירי בתלוש כי יוכל להיות בכל גווני ולהרשב"א ז"ל שהולך בשיטת הר"י שבתוס' דאין לדמות עניני המקואות זל"ז ממילא שאין ללמוד הוי' ע"י טומאה משאובין ולא מהני השקה לכן הוכרח לאוקמי מתני' במחובר דוקא ובזה סרה מהר הקושיא שהביא מטרונא הבשם (מקוה טהרה ס"ק קי"ט) למה שכ' בבאה"ג והב"י דמשמע מדברי הרא"ש דמיירי בתלוש הלא הכרח הוא כיון שזה עיקר ראייתו, ולהנ"ל אין התחלת קושיא שלא הביא ראי' מהמשנה אלא לשאובין ואין הכרח לאוקמי' בתלוש ומ"ש
הב"י דמשמע מהרא"ש דמיירי בתלוש זהו ממילא כיון דבלא"ה צריכין לטעמא דהשקה בשביל המים כאינון וזה מועיל מסברא אף להסילון תו אין צריך לאוקמי' במחובר מה שאינו מבואר במשנה ואך להרשב"א ז"ל הכרח לאוקמי' במחם.
ובאמת כי מה שהבינו מקצת מגדולי האחר י נים ז"ל דמס שהביא הרא"ש ז"ל מעתני' דפ"ו אינו סובב אשלפניו אמאי דסליק מיניה דמקוה שכלו שאוב נטהר בהשקה אלא חוזר לתחלת הענין להביא ראי' ממתני' דמועיל השקה להוי' ע"י טומאה דצ"ל לפי"ז שהי' לו הכרח לאוקמא מתני' בתלוש, הנה מלבד שלשון הרא"ש ז"ל אינו מדוקדק לפי פי' זה אינו מובן ג"כ דכיון שהביא י' ממתני' על דין הסילון בעצמו א"כ למה הכניס באמצע הדברים הך דינא דכולו ◖שאוב ללמוד מסברא לדמותו לכולו שאוב הלא על הסילון בעצמו יש לו ראי' ונו' כמו שיש ראי' לכולו שאוב ומיותר לגמרי מה שהביא שם הך דכולו שאוב
והלה הש"ך בס"ק קי"ז תי' תמיהת הב"ח על הרא"ש דמצריך בשאובין כשפופרת הנוד ממה דתנן מטהרין את המקואות וכו' ומשיקו אפילו כשערה ודיו דהרא"ש ◗יוקי להך מתניתין כשאין בו אלא ג' לוגין דהוא פסול דרבנן ומה שהביא הרא"ש ראי' לדין מעיין הנמשך דרך סילון מהך מתניתין לאו למימרא דמיירי בכונו שאוב וסגי בכשערה אלא מביא ראיה דאף על גב דנמשך דרך סילון שמקבל טומאה מהני לי' השקה ואה"נ לכל חד כדאית לי' לפסול דרבנן כשערה ונדאורייכא כשפ"ה, הנה מה שקהה לכאורה ע"ז דמה הועיל ב שאין בו אלא ג' לוגין שהיא דרבנן הא הסילון מק"ט ולדעת הרא"ש הוי' ע"י טומאה דאורייתא זה תי' הנו"ב (יו"ד ח"ב סימן פ"ד) בטו"ע דכיון דכשאובין אינם אלא דרבנן אם כן מן התורה אין צריך לשום השקה ושוב לא הוי מן התורה הוי' על
ידי טומאה, אך קשה דהאיך למד על כולו שאוב והוי' ע"י טומאה שהוא דאורייתא מהך מתני' דמיירי ע"כ רק בפסול דרבנן מדתני כשערה
וראיתי בשו"ת ב"ש סי' פ"ה שכתב לפרש כוונת הרא"ש לפי דברי הש"ך שמתחלה הביא ראי' דהשקה מועיל אף לפסול תורה מכולו שאוב והוא מוכח משנה ג' אלא שמראי' זו אין הכרע כ"כ שאפפר לחלק בין פסול שאובין לפסול דהמק"ט דכן ס"ל להרשב"א לוה הביא ממשנה ח' דמועיל השקה אף לדבר המקבל טומאה ואין לדחות דהא שם ע"כ מיירי בשאובה דרבנן מדנקט כשערה ז"א דלזה חזרה וניערה הראי' הראשונה דאף בכולו שאוב מועיל השקה ע"כ משני הראיות הדבר מוכרח יעיי"ש, ולפי דבריו ל"ק קושייתי הנ"ל לפי פי' הח◗ונים למה הוצרך להביא מפילו שאוב כיון דשני הראיות מיצרך צריכי, אבל עיקר דברי הב"ש בזה אינם מובנים לפענ"ד דאס נימא שאין ראי' מכלו שאוב יען שיש לחלק בין שאובין לדהמק'ט כדעת הרשב"א וממתני' ג"נ אין ראי' בשביל שהיא דרבנן א"כ גם שני הראיות אינם מועילים דלכל חדא אית ליה פירכא ולהוי' ע"י טומאה שהוא דאורייתא אין לנו ראי' כלל.
והנה חשבתי שיש סברא שאפשר ללמן ד בכזה פסי ל דאורייתא מדרבנן כמו שנראה גם מתשו' הרא"ש כלל ל"א אך לח ראיתי להאריך בזה כי העיקר כדברי מרן ז')ל בד"ח הל' מקואות ס"ק נ"ב דמה שתמהו הב"ת והש"ך על הרא"ש מהך חתני' דמטהרין את המקואות דסגי בכשערה ע"כ צ"ל שלא הי' לפניהם פי' המשניות מהרא"ש שמבואר שם בהדיא דצריך שיהיו מחוברים כשפ"ה רגע א' ורק אח"כ סגי בכשערה יעיי"ש, ומעתה לפי"מ שצריך שם כשפ"ה כפסול דאורייתא תו לא מיירי בשאובה דרבנן והדק"ל ליה הוצרך להביא הך דכולו שאוב ולפי מה שפירשתי בדברי הרא"ש ז"ל מיושב הכל ע"נ.
ועיין פרישה ס"ק צ"ד אהך דינא שהביא הטי ר במעשיך ממעיין או ממקוה על ידי דבר המקבל טומאה שכתב וז"ל דאז פשיטא דכשר דמקוה שכולה שאיבה נטהר בהשקה אם השיקו לחברו למקוה כשר עכ"ל, הנה טרח להביא המקור לדין זה ולא העתיק אלא מ"ש הרא"ש לדמותו לכולו שאוב ולדעת המפרשים דהרא"ש הביא ראי' ממתני' להך דינא א"כ החסיר הנניקר שיש ראי' מחתני' לגוף הדין לא רק מסררא ודמזן לשאובין בלבד וע'◖כ שדעת הפרישה כמו שכתבתי דכל יסי דו של הרא"ש בדין זה הוא צם דפשיטא לי' דדמי לשאובין והראי' שהביא ממתני' היא רק לכולו שאוב לא על דין הסילון כי לולא הראי' דשאובין הוי מוקמי' למתני' במחובר ולכן לא הביא הפרישה ה◗אי' ממרני' שאינו לעצם הדין של הוי' ט"י טומאה דמיירי שם אלא לכולו שאוב שזה כתב הטור במק י מות אחרים, ואולי גם הגר"א ז"ל אינו נגד כל מה שכתבתי אלא שכתב לרווחא דמילתא שגם ממקומו הוא מוכרע דלא מיירי במחובר מהך דתנן מניח ידו.
נמצא לפי"ז, ל"מ לפי מה שנתבאר דכל ראיית הרא"ש הוא מחמת דדמי לשאובין בוודאי דהתוספות ועוד הבה ראשונים שאינם סוברים טעם זריעה במים שאובין מחמת שאין לדמות ענייני המקואות דהל"מ היא ע"כ פליגי על הרא"ש גם בדין זה שמדמה הוי' על ידי טומאה לשאובין, אלא אפילו לפי הבנת מקצת מהאחרונים שהראי' ממתני' היא להוי' ע"י טומאה אבל כיון שהתחיל בזה דדמי לשאובין ע"כ תרווייהו מיצרך
צריכי ואם יהי' כפי' הב"ש א,ו פי' אחר עכ"פ התחלת יסודו היא מסברא זו ודמי לבאובין וכיון שלדעת התוס' וסייננתו נסתר סברא זו תו אין לסמוך עוד להקל בזה וכבר כתב הרדב"ז (ח"א סי' תתקצ"ד) דאם איזה פוסק כתב איזה דין והביא שני ראיות אין לסמוך אלא א"כ כל ראיותיו קיימין דאולי לא סמך אלא בצירוף כל הראיות, וכבר ביארתי שלפענ"ד העיקר בדעת הרא"ש שכל יסודו ע"ז דדמי לשאובין וכנראה מדברי הפרישה וא"כ הרבה ראשונים חולקין עוד על דין זה חוץ מהרשב"א והרמב"ן והמרדכי וזה טעם נוסף להחמיר, וגם נסתר מזה סברתו שכתב דלהרא"ש אי אפשר לאוקמי מתניתין במחובר כי כיון שהוצרך להוציא דין זה בשביל דדמי לשאובין אף שבמשנה מבואר דין הסילון בפצמו ע"כ בשביל שהמשנה אפשר לאוקמי' במחובר ואין ראי' אלא בשביל דדמי לשאובין, וגם הגר"א אף שהבין שהביא ראי' ממתני' לדין הסילון כתב ג"כ בשביל שנתן את ידו אבל לולא זאת הוה מוקים לי' במחובר, גם מדברי הב"י ובאה"ג שכתבו דמשע מדברי הרא"ש דמיירי בתלוש מוכח דשברי שאינו הכרח אלא משמעות ושפיר אפשרות גם לפי דעת הרא"ש לאוקמי' מתני' במחובר דמה שאינו מוזכה בעשנה שהשילון נעשה לקרקע זה אינו ראי' כלל.
גפ בדברי ה:ב"י שכ' דין זה שצריך ,שיהי' נעשה לשם הקרקע נראה ברור שכתב כן לכו"ע, ומ"ש שלא המציא זה אלא מהרא"ש הנה בתחלה הביא זה הרא"ש אבל אח"כ צידד די"ל דאין ראי' מהרא"ש אלא שעומד לנגדי דברי הש"ס במס' שבת וכיון שעיקר ראייתו מן הש"ס לא שייך בזה פלוגתא ואלו הי' יכול לחשוב שיש בזה פלוגתא לא הי' מתמי' כ"כ על העור והשו"ע שהשמיטו זה דאם הוא פלוגתא יוכל להיות שהכריעו בסברא זו כדעת החולק אם אינו כנגד הש"ס, ובשו"ת ב"ש סי' פ"ה כתב דלפי ה ,שכתב הנוב"י סימן ק"ט דאף שנעשה בתחלה לחברו בקרקע וחיברו עם הקרקע אינו מועיל עד שנעשה לשמש את הקרקע דהיינו שהקרקע יהי' מסייע לו בתשמישו דווקא צ"ל דהסילונות שבתשו' הרשב"א והרא"ש היו על אופן זה שהקרקע היה מסייע להם בתשמישן יעיי"ש, הנך רואה שפשוט לי' דלהנוב"י אף הרשב"א ז"ל הצריך שיהי' נעשה לקרקע וגם שהקרקע יסייע להם בתשמישן כי א"א לומר שהניב"י הכנים ראשו בפלוגתת הרשב"א ז"ל ואף לא זכר מאומה שדבריו נגד הרשב"א ז"ל, אך קצת צ"ע העמיס זה בדברי הרשב"א ז"ל מה שלא הוזכר מאומה דוודאי בדברי הצמנה שב' סתם אין קושיא ותנא אין צריך לשרש דבריו גם בדברי סרא"ש י"ל דמ'�ש תשמישן עם הקרקע כן הא השי' דאך מה שהקרקע יסייע לו נקרא שימוש עם הקרקע אבל ברשב"א ז"ל צ"ע להעמיס בדבריו מה שאין לו רמ וכמ"ש הב"י בריש סי' ר"א דאע"ג דסרמב"ם סידרא ולישנא דמתני' נקט ואתי לישא טיימר דכי היכי דדחיק ר"י בפירושא דמתני' הכי נדחוק אנן בפירוש דברי הרמב"ם דבתראה הוא ואם איתא דסבר הכי הוה לי' לפרש ולא לסתום דבריו כסתימת המשנה יעיי"ש, ואולי במה שהביא הרשב"א ז"ל לשין המשנה דנעשו לקרקע נכלל גם זה דסובר דמה שאין הקררע מסייע לתשמישו לא נקרא נעשה לקרקע אלא נעשה למים, ולפימ"ש הגו"ט על הסילונות דעל הרוב מעשיהן מוכיחין עליהם אם הם ראויים לתשמיש של תלוש או לח מזה נראה שהי' אז אופני עשיית הסילונות צא כמו בזמנינו והנעשים אז להשתמש בקרקע לא הי' ראויים להשתמש בתלש וכמובן שע"י שתשמישן עם הקרקע בים באופן אחר ועי' הת"ס סי' רי"ח ולפן י"ל שלא הוצרך הרשב"א להזכ'ר נאומכ כי כן הי' כדרך שאם חיברם לקרקע בוודאי הי' צלו הסילונות הנעשים לכך ותשמישן עם הקרקע, ובזה מדוקדק גם בון הרא"ש שכ' הני סילונות שאינו מובן לכאורה ולהנ"ל ניחא, ובזה מיושב גם תמיהת הנוב"י מה שהשמיטו הטור והשו"ע שצריך שיהי' נעשים לקרקע כי כן הי' סדרך ליקח מהנעכים לפך ולא ראו צורך להזכיר את זה, עכ"פ הנה חזינן דעת גדולים שאין דעת הנוב"י צד דעת הרשב"א ז"ל.
ומ"ש שמב1אר בחת"ס סי' קצ"ת דדעת סרשב"א דמהני חיבור לקרקע אפי' לא נעשה לשם קרקע, לא כיון יפה בדברי החת"ס ולא נמצא כן בדבריו וכפי הנראה לישנא דהחכם סופר ז"ל אטעיתי' ששם פות ד' אחר שהביא דברי הדג"מ הביא דברי הרשב"א ז"ל וחשב כ"ת שהביא דברי הרשב"א לחלוק על הדג"מ ואינו כן כי לא דיבר שם הרשב"א מאומה מזה אם צריך שיהי' נעשה לירקע או לאו, גם מדכתב החתם סופר על זה הרי שאפי' לענין הוי' על ידי טומאה דאורייתא מהני ביטול אגב קרקע אם כן ביאר כוונתו בפי' לאיזה ענין הביא דברי הרשב"א ואילו היה מוציא מדברי הרשב"א האלו שא"צ שיהיה נעשה לקרקע הי' לו לכתוב הרי שאין צריך שיהי' נעשה לקרקע אבל לא רמז מזה מאומה, אבל האמת הוא כי
כל הסי' הנ"ל כ' החת"ס על דברי הנוב"י שכ' לחלק נין דאווייהא לדרבנן לענין ביטול אגב קרקע וקיבץ כעמיר גורנה כל דברי העוסקים שאין לחלק בין דאוריישא לדרבנן ובאות ג' שס הביא ג"כ מדברי הרשב"א סימן ת"ת דמועיל אף בפסול דאורייתא ואח"כ באות ד' הביא ,דברי ההא"ש הטור והרשב"א דמועיל ביטול אגב קרקע אף דאיירי בהוי' ע"י טומאה שהוא דאורייתא, ומה שהביא באמצע דברי הדג"מ אין נדקדק כל כך בלשון שכן דרכו בקודש כשמבאר איזה יצין מהדר השיטות והפרטים ומזכיר כל המסתעף אף מה שאינו נוגע לנידון דידי' אלא לביאור הענין בשלמות גם י"ל דכוונתו דאף לדברי הדג"ע שצריך שיהי' נעשה לח◖רקע אבל מ"מ הכל הוא מטעם ביטול לקרקע אף שהוא דאורייתא וע"ז סובב והולך כל הסימן על הנוב"י שמתלק בין דאורייתא לדרבנן וז"ב אף שיש שם קצת גימגום הלשון.
ועכ"פ סובר ברור ששיטת הרשב"א והנוב"י אינם כלל תרי חומרי דסתרי אהדדי וא"א לצרף זה אפי' לסניף בעלמא, ומ"ש מהד"ת (הל' מקואות ס"ק מ"ח) שכ' לחלק בין אם הקנים קבועים בקרקע אם לא וזה דלא כהנוב"י, הנה בתשובותיו החמיר כהנודע ביהודא בכמה מקומות (ח"א יו"ד סי' מ"ד מ"ם וח"ב סי' פ"ט) והחמיר בתשובותיו עוד בהנעשים לקרקע חומרת התת"ס ושאמרו אש אך בזה העיר שם שחולק עליהם בחידושיו אלא שלמעשה אינו רוצה להקל נגדם אבל בחומרת הנוב"י שהצריך שיהי' נעשה לקרקע בזה אינו מזכיר בתשובות◖ו כוס פלוגתא עליו אלא החמיר כדבריו בפשיטות גם בהל' מקואות בפנים בהעתקת הדינים אילו מזכיר כלל מחילוק זה ואף שאין ראי' פלל מהשמטותיו שמה כי השמיט הרבה הלכות כללים ופרטים ואינו מעחיק שם אלא דינים מיוחדים אבל עכ"ת מה שאינו מוזכר בפסקי הלכותיו אלא בהיתוך דבריו שבתשובה עיקר.
ומ"ש לצדד עוד בעבור שרוב הקונים לצורך מחובר קונים, הנה המהר"ם שיק צידד לתרץ בזה דברי הטושו"ע שהשמיטו הך דצריך שיהי' נעשה לקרקע בשביל שהרוב הוא כן ולמעשה לא סמך ע"ז כאשר העתקהי לעיל סוף דברי התשובה שהחמיר מאוד, ובנו"כ בתשובותיו סי' ט' בסוף דבריו כשסידר הדינים היוצאין משם כתב שמותר אם רב אנשי התקום אין משתמשין בהן אלא במחובר ומעשיהן מוכיחין עליהם שאינם ראויים לתשמיש של תלוש, הנה אף שכ' לילך אחר הרוב מ"מ הצריך עוד תנאי שיהי' מעשיהן מוכיחין עליהם ואך אינו מובן דאם מעשיהן מוכיחין עליהם שאינם ראויים לתשמיש של תלוש א"כ בודאי נעשה לחברן לקרקע ומה צורך עוו לתנאי שיהי' רוב והמהר"ם שיק שכ' סברא זו שהרוב ם למחובר הביאו מהגד"ט אך אינו מביא סיום דבריו שהצריך עוד תנאי שיהי' נעשיהם מוכיחין עליהם כי ההר"ם שיק לא כתב זה שם להלב אלא בדרך פלפול לתרץ דברי השו"ע ולהלכט סמך עצמו על מ"ש בסוף דבריו שהחמיר בנא"ה ובאמת אף אם בדורזת הראשונים היו רוב הסילונות לצורך קרקע אבל בזמנינו שרבו המכונות והפאבריקן שונים ומשונים לאין מספר והכל צריכין סילונות מרובין לאין שיעור מי יוכל לידע מספרן ואופניהם אם רובן נעשו לקרקע ובפאבריקען אינם נקראים קרקע אף אותן שמחברין לקרקע דכבר כתב בתשו' אמרי אש יו"ד סימן פ"ו לענין הפלומפין שאף אם מחוברין להקרקע א"א לדונם כקרקע שהרי התוס' בב"ב דף ס"ה כתבו דלאו כל חיבור לקרקע מבטל את הטומאה דכנור אפילו לר"א אינו מכור אע"ג דלדידי' כל המחובר צצרקע הרי הוא כקרקע וסתם כלום מחובר הוא אין חיבורו חשוב חיבור ולכן תנור מקבל טומאה במחובר והאריך בדבר וסיים לבסוף דכיון דאיכא חיבור דלא ניזון כמחובר אין לנו לדמות דבר לדבר בעצמינו יעיי"ש. מה שכתב לדמוכ למה שכתב בהשיב משה סימן מ"ו, תמהני מה ראה על ככה לדמות לשם הרי שם מיירי שהי' העילון של עץ שאינו מקבל טומאה כלל אלא שלסוף הי' כו ברזל שפעולתו הי' רק שלא ישועו הדגים ולהנאת המים היה סגי בפסולין של עץ אף אלו ינטל הברזל וע"ז סובב פלוגתתם אם סני בזה שראוים המים לבא אף אלו ינטל הברזל או כיון שמחיברין הברזל והעץ צריך להיות באופן שיוכלו המים לבא אף אלו ינטל כל הסילון אפי' העץ אבל בנ"ד שפל הסילון הוא של מתכות וכולו מק"ט הכל מודים שפסול ואם באח המים ראויים לבא אף בלא הסילון ואין צורך אליו א"כ למה וניתו אותו שמה יבערו משם כל הסילון וא יהי' שום שאלות. ובשו"ת נ"ש סי' פ"ד ופ"ה לא התיר לעשות מקו' ע"י סילונות המחוברין לקרקע אף אם נעשו מתחלה לכך יען שלפי דברי הנוב"י בסימן ק"ט דאף שנעשה בתחלה לחברו עם הקרקע וחיברו בקרקע אינו מועיל עד שהקרקע יהיה
מסייע לו בתשמישו דו1ר◖א דלפי"ז נ"ל דסילונות שבתשו' סרשב"א והרא"ש הי' על אופן זה שהצ◖רקע הי' מהייע להם בתשמישם ולכן ק' צהתיר דשמא הסילון שבנ'ד לאו הכי היא וציו' לעשות סילון של עץ לבסוף יעיי'ש, ולפי דבריו נפל כותא בבירא שא"א לנו להתיר שום סילון של מתכות אף אם נעשה מתחלה לקרקע וכבר הבאתי לעיל דברי סמהר"ם שיק שכ' כן מטעם אחר וכן כד"ח מהד"ת סי' פ"ט ליו' לצשות המקו' בסילונות של חתכות קבוע בקרקע ויהיו נעשים מתחלה לכך לצורך קרקע וגם בסופו ישה צינור של עץ שלא יבא למקו' מתוך העתכות ועיי"ש וזה כדברי המהר"ם שיק ז"ל.
והנך רואה דעת כמה גדולים שלא רצו להתיר לכתחלה אף אם יודעים בודאי שנעשה לבמש עם הקרקע. ויש להעיר עוד לפי מ"ש הרא"ש סוף פ"ק דסוכה במחצלת דבמקום שנוהגין לשכב עליהם אסר אפי' אמר לאומן שיעשה אותה לסיכוך דמי יודע שאמר כן ויבואו סכל לסכך בהן ונתקשה בזה הגד"ט למה גזר יותר בסוכה אף אם נעשה לסיכוך אטו שאינו נעשה לכך ובסילו�ות לא גזר בנעשו לשמש את החצקע ותי' דאפשר לחלק דבמקו' ל"ג דרוב המצויין אצל מקו' מומחין הן כמבואר בפוסקים וסיים בצ"ע, ואיני יודע דכיון דכ' הוא בעצו דבסילונות עכ"ד רוב מעשיהן מוכיחין עליהם א"כ החילוק מבואר דבסילונות אין לגזור דאית בי' היכרא טובא ומעשיהן מוכיחין משא"כ במחצלת ולפי"ז בסילונות דידן שאין שום היכר וכולן שוין אפשר דלדעת הרא"ש הוא בכלל הגזירה אף בנעשו לקרקע כמו במחצלת לגבי סוכה גם לפי תירוצו של בנו"ט דבמקו' לא גזרינן יננן שרוב מצויין אצל מר◖ו' מומחין הן כנר ביארתי בתשו' (סימן ל"ד אות ד') דבכל ענייניחזקה ורוב כאלו אם רואין שנשתנו העתים תו אין לסמוך עליהם וכמבואר ברמ"א אה"ע סימן י"ז סעיף ב' לענין חזקה דאין אשה מעיזה פני' דבזמן הזה דנפישי חוצפה ופריצותא אינה נאמנת והארכתי בראיות ברורות מש"ס ופוסקים דכן הוא בכל מילי כה"ג וא"כ בעוה"ר בזמנינו ובמדינה זו וענייני המקואות וכל ענייני הכשרות יד הכל ממשמשין בה ועפ"י רוב אין בכח הרבנים למחות וא"א להרחיב הדיבור בזה אין לסמוך כעת על רוב מצויין אצל מקו' ודמי למחצלאות בסוכה שגזר הרא"ש אף בנעשה לכך אך אולי יש סברא אחרת לחלק אבל כבר הבאתי ג' אריות שהחמירו בלא"ה ומכש"כ באין ידננין כלל אם נעשה לשמש את הקרקע וכל צדדי מהיתר שכתב אין מועילין כמבואר.
והנה איני יודע אם זהירין אצליכם שיהי' פתוח ,קב ההשקה בשעת הטבילה כי יש מקומות שקשה להזהר ואם אין זהירין בזה יש עוד דעת הדרישה שאם נפסר ההשקה גם הרא"ש מודה דנפסל ואף שהש"ך (ס"ק ק"ה) חולק מ"מ הב"ש בסי' פ"ד ובשאר מקומות כתב דהעיקר כדעת הדרישה והביא ראיות לדבריו וכ' שגם הש"ך לא דחה דעתו לגמרי אלא שכ' שאינו מוכרח, ולענ"ד נראה עפ"י דברי סרא"ש בפי' המשנה פ"ו שכתב דמחברי בתחלה כשפ"ה ואח"כ משיקו בשערה 1דיו ותמהו כולם דלהרא"ש אף אם נפסק לגמרי בשר אם היה מושק בתחלה ולפיענ"ד ראיה מכאן לשיטת הדרישה דע"י סילון גרע טפי וצריך שיהי' מחובר לעולם אך אינו חמיר כדאורייתא שיהי' ציו לעולם כשפ"ה כיון שהיה עושק בתחלה כראוי אלא שהחמירו בי' חכמים שיהיה עכ"פ עושק כשערה לעולם כשארי דרבנן ועיין מ"ש הרא"ש בהל' מקואות סימן ט' ושוב ראיתי שכ' הב"ש פי' זה בדברי הרא"ש וכפל דבריו בתשובותיו ואישתבוחי קמישתבח בפירושו זה, ומעתה אם מקור דברי הדרישה הוא מפי' הרא"ש במשנה זו שהצריך השקה לעולם לעו"ז אין ראי' מדברי הש"ך שחולק כי כבר הבאתי דברי סד"א שלא הי' לעני עש"ך פי' המשנה להרא"ש לכן שפיר כתב עליו שאינו מוכרח יען שלא מא מקור לדבר ויכול להיות שאלו הי' רואה דברי הרא"ש האלו שהצה כדעת הדרישה הי' מסכים לדבריו וכיוצא בזה כ' הש"ך בסי' רמ"ב בקיצור הנהגת או"ה שאם נמצא לפעמים תשובת גאון שאפשר שהאחרונים לא ידעו דברי הגאון ואי הוו שמעי הוו הדרי בהו אין ראי' מדבריהם.
ומ"ש שהפרישה בעצמו סותר את משנתו, הנה החליט הדבר יען שכן ראה במראה כהן ובאמת שהקושיא לכאורה עצוה דהאיך כתב בצעיין שהעבירו ע"ג אתורי הכלים שצ"ל דנפסק הקילוח מהמעיין דאל"כ לא הי' לו די,ן מקו' אלא מעיין והלא כתב בס"ק מ' דלכן לא הוי סוי' ע"י טומאה יען שמחובר למעיין ולשיטתו דסובר דבנפסק אח"כ לא מהצי א"כ א"א מ"ש בס"ק כ"א דמיירי בנפסק וקשה ממ"נ גם בחיבור לטהרה (כלל ג' ס"ק כ"ו) הקשה קושיא זו וככב שהיא חמורה ודחק מאד לתרץ, ולפענ"ד לא קבה מידי דהלא
לענין הוי' על ידי טומאה סגי אם מחובר למקוה שיש בה מ' סאה ואם כן לא קשה ממ"ש שנפסק חיבורו מהמעיין דאכתי יש לומר שהי' ממקום המעיין עך אתורי הכלים שיעור מ' סאה ורק שנפסק ממקום חיבורו המעיין דציצין דין מעיין הוי נסק אבל נענין הוי' ע"י טומאה סגי במה שמחובר למ' סאה והרי בפרק ג' ,משנה ג' בבור שהוא מצא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה טרח1 הר"ש בפ"ה מ"ב והרא"ש בב"ק פרק מרובה ס"ג והתיו"ט שם במקומו לפרש די"ל דמיירי שלא הי' המים מ' סאה קודם חיבורן להטר מחו הקושיא שכתבו בזה יעיי"ש, וסרי דלונא הקושיא הוו מוקמינן שהי' בהאמה מ' סאה טרם חיבורה לסבור וא 'כ ליה לא נוכל לאוקמי' גם כאן שהי' מ' סאה טרם הגיעה לאחורי הכלים ומה שהוצרך שיהי' מחובר להמעיין ר"ל להמים הבאים מן המעי ין לח למקור גומא המעיין בעצמו ולק"מ.
גם לפי"מ שפירשתי מקור דב◗י הפרישה יהרא"ש ז"ל שכתב דגם אח"כ צריך להיות עושק כשערה וא"כ אזיל ומודה 'דאף שצריך להיות מחובר �עולם מ"ע סגי בזה בכשערה כחומרא דרבנן אבל לענין שיהי' לו דין מעיין דחמיר מאוד וודאי שצריך כשפ"ה לעולם בעיקרי דיני השקה והרי לדעת הש"ך (ס"ק ל"ד) וש"פ אינו מועיל בכה"ג שום חיבור שיהי' לו דין מעיין אפי' כשפ"ה ואין לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ שיהי' מועיל להדרישה אף פחות מרע"ה, וא"כ מתורץ היטב להפרישה די"ל דמיירי שהי' נפסק משיעור שכ"ה ולא נשאר חיבורו אלא בכשערה ולכן בס"ק כ"א דמיירי מדין מעיין יש לו דין נפסק כיון שאינו מחובר כשפ"ה, אבל בס"ק מ' דמיירי מדין הוי' ע"י טומאה לזה יש לו דין מחובר כיון שנשאר חיבורו עכ"פ בכשירה ולק"מ. ובזה מתורץ היטב גם תמיהת הטו"ז ס"ק כ"ג שכ' על העריסה שהיא טעות גמור דאם מיירי בנפסק האיך אמר ר' יודא בזה שהוא מעיין, ולהנ"ל דמיירי במחובר עדיין בכשערה שפיר י"ל לשיטת ר"י דסגי בכשעה אף לטין מעיין אך לדידן דהלכה פר' יוסי וכסתם מתני' דעירוב מקואות כשפ"ה לא הוי דין טעוון אם אינו כשפ"ה, ועכ"פ אין לדחות דברי הפרישה בגילו דארעתא.
והגה בלא"ה גם בהשקת מים שאי בין אף שלא היה שם סילון המק"ט דעת הש"ך להחמיר לכתחלה בנפסק ההשקה כדברי רי"ו כמ"ש בס"ק קי"ב ולא פליג על הדרישה אלא במ"ש כן גם לדעת הרא"ש ובבית אפרים סי' נ"ג החמיר יותר מהש"ך וחשש אף בדינבד ועוז יותר החמיר בזה הג�ד"ט כאש,ר האריך התש1' סי' י' לבאר שדעת כל הראשונים חולקין בזה על הרא"ש ובד"ח סיננן נ"א כתב שנהגו להחמיר בזה כהש"ך, אך הח"ס בתשו' סי' רי"ב כ' דלית (אן דחש למ"ש הש"ך ואעפי"כ כתב לכסוף דהיכא שיש גם סברת הרא"ה בוודאי דיש לצרף גם ס' רי"ו ולאסור והנה דעת הרא"ה הוא ועה שלא הוזכרה בש"ע והרשב"א דחה לה בגילו דחיטתא ואעפי"כ שיהי' תרתי לריעותא מצרף סברת הרי,ו לחסור וא"כ בשיש סילון דבצירוף סברת הפרישה עם סברת הרי"ו הוי תרתי לכיעותא בעצם ההשקה בעצמה נראה דבכה"ג מודה גם הח"ס ז"ל לאסור. אך גם אם זהירין שיהי' פתוח נקב ההשקה בשעת הסבילה יש להחמיר בכה"ג כמו שכתבתי
שוב ראיתי בשו"ת מהרש"ם ח"ג סימן רמ"ע שאלה זו ש שהי' צמשך המים מבאר מים חיים בסילינות המחוברים לקרקע אלא שלא צשה לשמש עם הקרקע ודעת השואל להכשר בשביל דלסרשב"א מהני החיבו�ר לגד ולהרא"ש אף בתלוש כשר בממשיך מן המקוה וא"כ בין להרא"ש בין להרשב"א כשר והמהרש"ם דחה דבריו וז"ל בקיצור . דהרי י"ל דבדין מחובר לקרקע ריי"ל כהרא"ש דבעינן שיהי' נעשה מתחלה לכך ובדין ההמשכה קיי"ל כהרשב 'א ודווקא באיסור דרבנן סמכינן להקל בכה 'ג דלדעת כ"א מהמחמירים שרי משא"כ באיסור תורה וכו' כמ"ש הש"ך סס"י רמ"ב וכו' ועוד דגם ברשב"א אין מבואר היפך דעת הרא"ש דאפשר דמתני' דמביא סילון מירי באמת שעשאו לשם כך יעיי"ש שהאריך עוד בזה, והנה לא עלה על דעתם כלל לומר דהוי תרתי חומרי דסתרי אהדדי אלא דעת השואל הי' רק בשביל שלכ"א מהמחמירים שרי ודחה דבריו גם בזה ובאמת דברי השואל האלו יש לדחות עוו גם מטעמים אחרים אלא שאין להאריך ולהלכה מסיק שם להחמיר, גם בפי' דמתני' כ' נכשיטות דאפשר לאוקמי' בסילון הנעשה לכך היפך סברת הלו"ש, גם ההמיר שם באותה התשובה כדעת הפרישה בנפסק וגם הביא מהב')מ יו"ד שהחמיר אף בסילונות הנעשים לכך והביא ראי' מהש"ס שגם בנעשה לשם כך צריך שיהי' צורתו מוכחת שצטשה לשם כך יעיי"ש
והנה נודע שדרכו של הגאון מהרש"ם ז"ל הי' להקל בכל מאי דאפשר וכאן החמיר בכל מה שכתבנו, ולפיענ"ד אפשר לבאר עוד מכמה ראשונים דסברי כחומרי שניהם אלא שבבר הארכתי הרבה ואין להאריך עוד
כללו של דבר בודאי צריך לתקן לעשות לבסוף צינור של ען באופן שיוכל לעמוד בלא דבר המק"ט כמ"ש החת"ם סי' קצ"ט דאל"כ לא מהני מידי או אפשר לעשות לכסוף בלא צ�ור כלל אלא מרוצף בצימענע וכדומה, ואין להרהר על לשעבר אם סמכו עצמם על קצת גדולים שפסקו כדעה ראשונה שבש"ע להקל בנמשך ממקו' או על החולקים על הנוב"י אבל על להבא להניח כך בלא תיקון לעשות (עשה לכתחלה לעולם נגד דעת הרוב המחמירין זה ודאי אינו, ועי' תשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ו' בדין מאוס עלי אם כופין לגרש שג' אעפ"י שרבנו משה ז"ל כ' דכופין להוציא ר"ת ור"י ז"ל חולקין עליו ולמה נכניס ראשינו בין הרים גדולים וכו' וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל ועל לשבח אני כותב אבל לשעבר חם סמכו על רבינו משה מה שעשו עשוי יעיי"ש, וככה אני אומר בכאן דבמה שמתקנים על להבא אין להרהר על לשעבר.
מ"ש נחוש ללעז דקמאי עי' פר"ח סימן תצ"ו ס"ק י"ב שהחליט דהיכא דאיכא פלוגתא בדבר אעפ"י שהוא סברת יחידאה אית לן לתקוני כסברת אותו היחיד דטפי אית לן למיחש ללעז דידן מלמיחש ללעז דקמאי יעיי"ש שהאריך והביא מכמה ראשונים ז"ל ומכ"ש בנ"ד דאיכא רוב מחמירין, ועי' בג"פ ממהר"ם הביב הל' גיטין סי' קכ"ה אות ל"א שהביא כמה חילוקים היכא דלא שייך הוצאת לעז וכלהו איתנייהו בנ"ד, ובעיקר זין הוצאת לעז פלוגתא דרבוותא דכמה פוסקים ראשונים ואחרונים סברי כשיטת המהראנ"ח דלא שייך הוצאת לעז או בענייני אישות שיש שם הוצאס לעז של ממזרות לא במקום שהבנים כשרים וכן בשאר איסורים והביאו ראיות לדבריהם ודעת כיה פוסקים דבכל מילי שייך הוצאת לעז והביאו ג"כ ראיות לדבריהם אבל גם לשיטתם אינו אלא כשהי' הלכה קבועה להקל ובאים לשנות אבנ במה שנעשה לפעמים דרך ◗◖קרה הכל מודים דכל היד המרבה לתקן משובחת ושבח הוא לחכמים להרבות בתיקונים בכל טת יותר ויותר וכמה דברים אנו מקילין אף במקואות כשהוא שעת הדחק כמו במעיין כ"ש וכדומה הכי נימא דאם נעשה איזה קולא מחמת שעת הדחק יהי' אסור לתקן אח"כ מחת הוצאת למז אף כשיעבור הדחק ויהי' אפשרות לתקן ברווחא זה
ודאי אינו, ועי' בתשו' צ"צ (סי' קס"ג אות ו') שכ' לעשות מקוה בקיץ על ידי קרח ואחר כך בחורף יוציאו כל המים ויטילו שלג באשר בכזה ההיתר פשוט ◗דעת הרמב"ם, הרי שצוה לכתחלה לעשות מקוה בקין בקרח מה שאחר כך בתורף יוציאו כל המים יען שאז אפשר לעשות מתיקן יותר לכל הדעות ולא נ:לה על דטהר נחוש ללעז על הטבילה ועל ההוראה הקודחת אף שעושין עשה רבה להוציא כל המים שטבלו גו ◗קודה, וגם זה נרוה מטעם הנ"ל דבמה שנעשה באקראי ע"י איזה סיבה אין מקום לחשש הוצאת לעז.
וכן במקו' זו שגא לוזע כלל בען מי יצאו סוברים ומי ידע מחמת איזה סיבה שעשה כן באקראי ובפרט שבמדינה זו מצוי טובא במקואות וכל ענייני הכשרות שנעשים כמה דברים עפ"י דעת הבע"כ ונעלם מעיני הרבנים כי לא נמסר בידם ההשגחה בראוי שיהי' הכנ כ–נונם ובוודאי דהמתקן ומרבה בתיקונים תין ◗יקום ננ◖נוע מחשש הוצאת לעז, ובנ"ד גם בלא"ה אין לחוש ללעז מדינת כאשר הבאתי, ובפרט בעת שעושים גם תיקונים אחרים מבואר בש"ך סי' קצ"ח ס"ק מ"ה בשם מהר"ם מלובלין דאף במקום שודאי אין לשנות המנהג שלא להוציא לעז מ"ע בת שמתקנים חוזה מקו' חו בונים חדשה צרוך לתקנה שתהי' כשרה אליבא דכולי עלמא עכ"ל, הרי שכולל שני דברים בעת שמתקנים או בונים חדשה דגם בעת שעושין איזה תיקונים הוי כשונים חדשה שאין לחוש ללעז אף בדבר שהי' מנהג קבוע והי' צריך לחוש ללעז ומכש"כ בנ"ד שבלא"ה אין לחוש ללעז וגם עושין כמה תיקונים אחרים בבנין וסתירה שוודאי צריך לתקן כנ"ל מעיקר הדין והנלכענ"ד כתבתי.
והנני ידידו דושת"ה באה"ר
הק' יואל טייטלבוים