ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן כב
ואף שגם בשתי אחיות דיעקב דעת האור החיים הק' שהיה על פי נבואה, אפשר יש חילוק על פי מה שאמרו בגמ' (מו"ק ט.) בחינוך בית המקדש דבית ראשון שאכלו ושתו ביום הכיפורים, והיו דואגים יצאה בת קול כולכם מזומנים לחיי עולם הבא, ואמרו שם, מנלן דאחיל להו, דתני תחליפא ביום השמיני וגו' שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ד' לדוד עבדו ולישראל עמו וכו' (מלכים-א' ח, סו). בשלמא לישראל עמו דאחיל להו עון יום הכיפורים, אלא לדוד עבדו מאי היא, אמר אמר ר' יצחק אמר רב בשעה שבקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה, אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה וכו' כיון שאמר וכו' זכרה לחסדי דוד עבדך (דה"ב-ב' ו, מב) מיד נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו הכל שמחל לו הקב"ה על אותו עון.
והנה מה שאמרו שמחל להם הקב"ה על עון יום הכיפורים צריך להבין לכאורה דכיון שהיה כן על פי הלכה לאכול ולשתות אז ביום הכיפורים והיו שם הסנהדרין והנביאים וכתב בנזר הקודש בבראשית רבה (פל"ה ד') דהסנהדרין לא הסתפקו בדבר שכיוונו את כל ההלכה, אלא שאר העם היו מסתפקים ולמעשה הוצרכו לעשות כדברי הסנהדרין דכתיב (דברים יז, יא) לא תסור וגו' ומכל מקום היו דואגים עד שנתבשרו על ידי הבת קול שהסנהדרין כיוונו כהלכה עד כאן דבריו יעיי"ש. ואם כן כיון שהיה כן על פי הלכה ועוד מצוה קעבדי לשמוע לסנהדרין שהוא בעשה ולא תעשה אם כן לא היה בזה שום עון אלא אדרבה מצוה, ולא שייך לומר שמחל להם העון, ויותר הוה ליה למימר שאין בזה עון ואין צורך למחילה. ומבואר בגמ' (נזיר כג. וקידושין פא:) אישה הפרם וה' יסלח לה, במה הכתוב מדבר, ופירש רש"י ז"ל מאחר שאישה הפרם, סליחה זו למה והוצרך לאוקמיה על ידי זה בשלא ידעה שהפר לה בעלה דמעיקרא לאיסורא נתכוונה משום הכי צריכה כפרה וסליחה אלמא שאי אפשר לומר סליחה על מה שאין בו עון כלל.
וצריך לומר שהוא על דרך שהבאתי לעיל מדברי התוס' שלפעמים יש דבר שצריכין לעשות מחמת שהזכות גדול מהעבירה אבל שוב אח"כ עדיין צריכין לתקן את העבירה כמו בתענית חלום בשבת שצריך למיתב תענית לתעניתו אף שהתענה כהלכה, וכמו כן יש לומר בזה שאף שהוצרכו לאכול ולשתות אז ביום הכיפורים מחמת שהיה הזכות גדול מהעבירה אבל עדין היו צריכין לתקן אח"כ למיתב תענית למה שלא התענו ביום הכיפורים כמו שצריך למיתב תענית לתעניתו בשבת, ועל ידי הבת קול נתבשרו שמחל להם ה' ב"ה אותו העון שנשאר בזה, ואינם צריכים עוד לשום תיקון על זה.
ובגמ' שם מדמה גם ענינו של דוד לזה כמבואר בקרא לדוד ולישראל עמו שהיתה אז אות לטובה גם על מחילת העון לדוד במה שלא נפתחו השערים אלא על ידי כחו של דוד, ואף שאינו מוזכר בגמ' שם אלא אותו העון דבת שבע, הנה אין בפתיחת השערים סימן על חטא דבת שבע דייקא. וצריך לומר הפירוש בגמ' דכיון שלא הועיל שום ענין שבעולם לפתיחת השערים אלא דוקא כחו של דוד בלבד, לא זולת, זהו סימן שנקי הוא מכל חטא. ויען שפחדו היה מעון דבת שבע שאמר הכתוב רק בדבר אוריה, ועל אותו העון בקש מהקב"ה לעשות עמו אות לטובה להודיע שנמחל לו העון, והבטיח לו הקב"ה שיעשה כן בימי שלמה, ונתקיימה אותה ההבטחה בפתיחת השערים שהראה שהוא נקי מכל, והוי זה אות גם על עון דבת שבע שהיתה ההבטחה להודיע שנמחל לו. לכן הזכירו שם אותו העון דאך על אותו העון היתה עליו התלונה משונאיו, ואז נהפכו פניהם כשולי קדירה. אבל ממילא הוי זה אות על כל ענינו של דוד שהוא נקי מהכל, כמו שמדמה זה שם בחד קרא לישראל שהיה בשורה שנמחל להם עון יום הכיפורים שאינם צריכין עוד לשום תיקון כנזכר לעיל.
ועל כן אפשר יש חילוק דביעקב אבינו ע"ה בשתי אחיות אף שהיה בנבואה והוכרח לעשות כן, מכל מקום עדיין היה מתיירא שמא נשאר בזה קצת עון, כמו שהבאתי לעיל מדברי התוס', דאף במה שצריך לעשות מחמת שהזכות מרובה מן העבירה, מכל מקום הוי פגם מחמת העבירה. מה שאין כן בדוד שהראה הקב"ה אות לטובה שהוא נקי מהכל וגם שונאיו הוכרחו להודות על זה, על כן אמר לי נאה לברך.
ולענין הלכה דעת המאן דאמר דסובר כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש דאף שלא חטא דוד כלום מכל מקום כיון דסוף כל סוף היה עצם מעשה הכיבוש שלא כתורה אין ליתן לו דין ארץ ישראל דכיון דמה שנתנה התורה הק' דין ארץ ישראל לכל מה שנכבוש אף בחוצה לארץ הוא מהקרא דכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם (דברים יא, כד) ולמדו מקראי שאין זה אלא אחר שנכבוש כל ארץ ישראל אם כן הוי זה תנאי מפורש בקרא דמה שאמר ליתן דין ארץ ישראל למה שנכבוש בחוצה לארץ הוא, אך בתנאי זה אם הוא אחר שכבשו כל ארץ ישראל, וכיון שלא נתקיים בכיבוש ארם צובה אותו התנאי הכתוב בתורה אין ליתן לו דין ארץ ישראל, ועל כל פנים היה בזה הרבה טעמים שהיה שלא כתורה כנזכר לעיל ואין צריכין לומר שאך בשביל מצות עשה דישיבה בארץ ישראל היה שלא כתורה, ולא קשה מידי על רש"י והרמב"ם וסייעתם דסברי שאין מצות עשה בישיבה בארץ ישראל.