ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן כא
כא
ואולי אפשר בדרך זה ליישב גם שיטת רש"י ז"ל שכתב הטעם שהיה כיבוש יחיד בשביל שלא היה שם כל ישראל ביחד. ומקשי בתוס' (עבודה זרה כא. ד"ה כיבוש) דאי היה מארץ ישראל אין זה כיבוש יחיד, ואם הוא מחוצה לארץ אפילו היו שם ששים ריבוא מישראל הוי כיבוש יחיד. וכן הקשה הר"ן ושאר ראשונים. גם מקשי, דכיון דמבואר בספרי הטעם בשביל שהיה שלא כדין לכבוש חוצה לארץ קודם ארץ ישראל למה הניח דברי הספרי וכתב טעם שאינו מובן. ונראה דלשון הגמ' קשיתיה מה שקראוהו בלשון כיבוש יחיד, דכיון שאין נפקא מינה לדינא אם כבשוהו ששים רבוא מישראל או רק יחידים, ואין נפקא מינה אלא אם היה מארץ ישראל או מחוצה לארץ כמו שאיתא בספרי, למה העלימו הטעם שהוא לדינא וקראוהו בלשון כיבוש יחיד שאינו מובן הכוונה.
ואפשר לומר על פי מה שפירשתי בפרשת שמות בפסוק (ב, א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, דקשה הלשון וילך - לאנה הלך, והראב"ע פירש בערים רבות היו ישראל יושבים כי רבים היו וכולם יקראו ארץ רעמסס אולי בעיר אחרת היתה זאת. ונראה שבא לתרץ בזה הלשון וילך שהכוונה שהלך לעיר אחרת. אבל עדיין קשה מה משמיענו בזה ולמה הלך לעיר אחרת. גם קשה למה בכאן העלימה התורה הק' את שמם ונכתב איש מבית לוי ובת לוי באיתכסיא בלא הודיע את שמם. ולהלן בפרשת וארא שם כתב בפירוש ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה. אלא אפשר דבשביל שלקח את דודתו אחות אבוהו והיא ערוה האמורה בתורה, ועמרם זקן ויושב בישיבה היה ולמד תורה לישראל, כמו שאמרו רז"ל, וידעו מה שכתוב בתורה הק' שעתידה לאסור זה, וקשה על זה כמו על שתי אחיות דיעקב. וצריך לומר דכמו שכתב באור החיים הק' אצל יעקב אבינו ע"ה שהיה בנבואה לצורך שעה, כמו כן יש לומר בעמרם ויוכבד שהיה על פי נבואה או בקבלה בהאבות כי מזיווג זה יצא משה ואהרן, שאך בזכות שניהם יכלו לזכות לזה. אבל פני המון שאינם יודעים בעתידות ובנבואות הוי זה גנאי לעשות מה שאסרה התוה"ק ונפיק מיניה חורבה, ודבר זה אין מגלין אלא לצנועים, על כן הלך לעיר אחרת כמו שכתב האבן עזרא שהוא מקום שאין מכירין ואינם יודעים מי המה, ועל כן העלימה שם התורה הק' את שמם, כי זה היה סיבת הליכתם שיהיה באתכסיא. מה שאין כן אח"כ בפרשת וארא, אחר שנתגדלו משה ואהרן ובאו למצרים והתחילו להראות האותות והמופתים וראו הכל כח נבואתם וגודל קדושתם, אז האמינו הכל כי מאת ה' היתה זאת, ושוב לא יהרהרו אחר אותו הזיווג הקדוש שאשרי יולדתם ולא יסתפקו שכל מעשיהם בקדושה עליונה ובחזון מה', לכן אז נכתב שמם באיתגליא. והגם שחכמינו ז"ל דרשו באופן אחר הלשון וילך, שהלך בעצת בתו, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ותרווייהו איתניהו הדרש והפשט. והרמב"ן בפירוש התורה כתב דלפי דרך הפשט קאי הקרא על ליקוחין הראשונים ואז בוודאי אי אפשר לומר כדרשת חז"ל. אבל אם מיירי בליקוחין שניים יש לומר דתרווייהו איתניהו.
וכן אפשר לומר באותה המלחמה שכבש דוד שלא כתורה, אלא שהיה לו חזון מה' ולא היה ראוי לעשותו בפרהסיא לפני כל ההמון, אלא יחידי סגולה לקח אתו עמו שמבינים כח הנביאות ואת צנועים חכמה, וזה היה הסיבה שהיה כיבוש יחיד. ודברו חכמינו ז"ל בלשון נקיה שלא להזכיר הפגם אלא המאורע שהיה כיבוש יחיד, דהיא הנותנת על ידי שהיה שלא כתורה לכן היה כיבוש יחיד, וממילא משמע. וגם רש"י ז"ל שכתב שלא היו כל ישראל שם, לא בא אלא לפרש לשון הש"ס שקראו אותו כיבוש יחיד. אבל כולי עלמא סברי כדברי הספרי שהטעם הוא בשביל שהיה שלא כתורה, ואין חולק בדבר אלא אזלי בתר שמא שכך היה שם אותה המלחמה כיבוש יחיד בשביל טעמו של הספרי, אלא שלשון רש"י ז"ל עדיין אינו מדוקדק כל כך, יעיי"ש ודוק.
ומיושב היטב מה שלא נזכר בשום מקום איזה פגם על דוד מאותה המלחמה אף שהיה בזה כמה עבירות חמורות, ואמרו חכמינו ז"ל כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה, דכתיב רק בדבר אוריה כי המלחמה היתה על ידי חזון מה'. ואף שגם בבת שבע אמרו ז"ל (סנהדרין קז.) ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית. גם הי' מתורץ על פי הלכה, כמו שאיתא בשבת (נו.), אבל על כל פנים אמרו בזה שאכלה פגה ושבאה במכאוב כמבואר בגמ' סנהדרין (שם), והוי זה פגם לפי גדלו של דוד וסביביו נשערה מאוד, ולכן כל ימיו היה מתפלל רק על עון זה שאמר מחול לי על אותו עון, כמו שאיתא בגמ' בכמה מקומות. וניחא גם כן מה שיאמר, לי נאה לברך.