ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן כ
כ
ונראה לפי עניות דעתי ברור שזהו הענין בדוד המלך ע"ה שהניח היבוסי סמוך לירושלים ולא כבשו, אלא כבש תחלה ארם נהרים וארם צובה אף שהיה השכינה עמו, שהיה כן מן השמים שיעשה ככה, והלא בהוראת שעה יוכל הנביא לעבור על דברי תורה מלבד בעבודה זרה כמבואר בגמ' (סנהדרין צ.). ומה שלא גילו לנו הטעם למה היה בזה רצון שמים, הלא הרבה ענינים נשארו כמוסים שלא נתגלה לנו הטעם, ובפרט שאין נפקא מינה עכשיו, כי מאי דהוי הוי.
שוב ראיתי במור וקציעה (סי' ש"ו) שכתב, דמה שכבש דוד סוריה טרם שכבש כל גופה של ארץ ישראל, על ידי מעשה נזקק להם, מתוך שהתגרו עמו מלחמה בטרם היה לדוד פנאי לכבוש כל ארץ ישראל, יעיי"ש. אבל אי אפשר לומר שהיה באופן שהיה סכנה אם לא היה הולך לכבוש אותם, שאם כן האיך אמרו שעשה בזה שלא כתורה ולא הסכימו הסנהדרין, שהרי אין לך דבר שעומד בפי הסכנה, וחמירא סכנתא מאיסורא. ועל כרחך שהיה אפשרות להנצל מן הסכנה ולכבוש קודם כל ארץ ישראל, אלא שהגידה הנבואה שצריך לכבוש תיכף את סוריה, והיה זה הוראת שעה על פי נביא כנזכר לעיל, ולא חטא בזה מאומה אלא עשה רצונו של המקום ב"ה וב"ש. ומה שאמרו בספרי שעשה שלא כתורה דבשביל הכי יש לו דין כיבוש יחיד - גם זה אמת ויציב, דסוף כל סוף הוי שלא כתורה, כיון שהוא נגד המבואר בתורה הק' אף שעשה בזה רצון שמים, והיתה לו זכות גדול בדבר, אבל היה גם קצת פגם במה שהוא נגד התורה, וכמו שהבאתי מדברי התוס' בבא קמא ב"ק בתענית חלום בשבת, דאף שהראו לו מן השמים על ידי החלום להתענות ומועיל לו לקרוע גזר דינו, מכל מקום יש בו גם חטא שעבר על התורה הק' בתעניתו בשבת, וצריך תיקון אף שהזכות גדול מן העבירה. וכמו כן הוא בכיבוש ארם נהרים וארם צובה, שלא מצינו בשום מקום לחשוב זה בין החטאים, אלא במקום שדברו מהלכה זו שיש לו דין כיבוש יחיד נתנו הטעם בשביל אותו החטא שהיה שלא כתורה, ואולי היה זה עלילה מן השמים כדי שיהיה לו דין כיבוש יחיד, כמו שנתבאר לעיל שהיו הרבה ענינים בכהאי גוונא, ואנחנו לא נדע דרכי הנביאים והקדמונים שעשו הכל בנבואה וברוח הקודש ואין אתנו יודע עד מה, ואין לנו שיור רק התורה הזאת שלא לזוז זיז כלשהו מהתורה הק', ועל כל פנים מה שהניח דוד אז את היבוסי שלא כבשו, בוודאי היה כן מן השמים שראו בנבואה דאז לא אסתייע מילתא לכבשו.
ובאור החיים הק' פרשת ויחי בפסוק (בראשית מט, ג) ראובן בכורי אתה, כתב גם על מה שנשא יעקב שתי אחיות שדבר זה דומה למה שכתב הרמב"ם, כי נביא שאמר לעבור על איסור מאיסורי התורה לפי שעה שומעין לו כאליהו בהר הכרמל, גם יאמין יעקב שעשה מעשה על פי נבואתו שיכול לישא שתי אחיות לפי שעה, לא שיעקר איסור שתי אחיות. ועיי"ש שהאריך. וכן היה בדוד שהיה לו חזון מה' ועשה מעשה על פי נבואתו, ותו לא קשה מידי ממה שלא שאל בסנהדרין, כי הסנהדרין מעשיהם לברר הכל על פי התורה ולהורות להלכה, ולא להגיד דברי נביאות. ומה שאירע לפעמים שנתגלה לנביא להוראת שעה לעבור על דברי תורה, זה לא שייך לסנהדרין. גם באורים ותומים יש לומר שלא רצה הקב"ה שהאורים ותומים יגיד דבר שלא כהלכה. וכעין מה שהבאתי לעיל מהזהר הק' שלא רצה הקב"ה להגיד לאברהם שילך למצרים מפני הרעב אף שהיה רצונו ית"ש שילך למצרים, שלח לו במחשבתו שיעשה כן מעצמו בלי הגדת דיבור. וכמו כן יש לומר דבשביל כבוד האורים ותומים או כבוד התורה לא רצה הקב"ה שהאורים ותומים יגיד דבר שלא כתורה, וסגי במה שהגיע החזון לדוד המלך ע"ה שככה יעשה ולא ישאל כלל באורים ותומים.
ומובן בזה לשון המדרש רבה ויקרא שהעתקתי לעיל, שדרש מהקרא שטרם שהתחיל לספר משבח מלחמותיו של דוד באומרו שויתי עזר על גבור, הקדים לומר אז דברת בחזון לחסידיך - שנדבר עמו בדיבור ובחזון, כמו שנאמר ככל הדברים האלה וככל החזיון, כי בזה מיושב מה שכלל גם אותה המלחמה בשבחיו של דוד, יען שזכה לחזון מאת ה'. וידוע שאלו השתי מדריגות שבנבואה, דיבור וחזון. דיבור הוא מה שהנביא שומע בקול, וחזון הוא מה שרואה ומשיג בלי שמיעת קול. ואמר הכתוב (שמואל-א' ט, ט) כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה, ויש הרבה ענינים שאי אפשר להביאם לדיבור אלא על ידי ראיה והשגה, עיין ישמח משה פרשת חקת ופרשת ואתחנן. ואמר על דוד המלך ע"ה שהיו לו שני מדריגות, דיבור וחזון, כל אחד לפי הצורך. ואפשר שמה שכתבו באיזה מקומות מהמפרשים שהיתה מלחמה זו שלא על פי הדיבור - הכוונה שלא היתה על ידי הדיבור, כמו שלא היתה על ידי אורים ותומים, אבל חזון מאת ה' היה.