ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן יט
יט
אבל ביאור ענין זה על דרך שמצינו בחטא מכירת יוסף, שבקראי ובדברי חז"ל הגדילו החטא על מכרם בכסף צדיק. ועיין באור החיים הק' פרשת ויחי על הכתוב (בראשית נ, טו) לו ישטמנו יוסף, שכתב שהרבה התחייבו לבסוף מהגלות והצרות בעד חטא זה, כאמרם ז"ל גלות מצרים וגם בגלות האחרון צא ולמד מה הי' לעשרה עמודי עולם עכ"ל. אבל מבואר במדרש תנחומא (פרשת וישב סי' ד) על הכתוב (בראשית לט, א) ויוסף הורד מצרימה, זה שאמר הכתוב (תהלים מו, ט) לכו חזו מפעלות אלקים נורא עלילה על בני אדם, אמר רבי יהושע בן קרחה, אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן, בא וראה כשברא הקב"ה את העולם מיום הראשון ברא מלאך המות, ואדם נברא בששי, ועלילה נתלה בו שהוא הביא המיתה. לעולם יאמר אדם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך, וכתיב בה (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל, אלא באת נתנית העלילה, כי הוי נורא עלילה על בני אדם, וכן היה במשה וכו' וביוסף דכתיב ויוסף הורד מצרימה, אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים וכו', כך הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע, והביא עלילה לכל אלו הדברים וירדו למצרים. וכן הוא בכמה מקומות בדברי חז"ל, וכמו שהוא גם ברש"י ז"ל על הכתוב (בראשית לז, יד) וישלחהו מעמק חברון, והלא חברון בהר, אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך. ויותר מזה מבואר במדרש רבה פרשת נשא (במדבר פי"ג יח) וזה לשונו: אף על פי שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף וכו', צדיקים גמורים היו ולא בא לידם חטא מעולם אלא הוא וכו', ולפי שמכירת יוסף זכות היתה לו שהיא גרמה לו למלוך, וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון, לכך נמכר על ידם, שמגלגלין זכות על ידי זכאי, עכ"ל יעיי"ש.
ונתבאר לנו בזה שני ענינים, האחד שמכירת יוסף היתה זכות, שלכן נעשה זה על ידי השבטים צדיקים גמורים, בשביל שמגלגלין זכות על ידי זכאי, אף שמבואר בכל מקום שהיה חטא ועונש בדבר, מכל מקום אפשר שיהיו שניהם, זכות וגם חטא, אף דלכאורה הם תרתי דסתרי אהדדי, אלא שהוא על דרך שמבואר בתוס' (בבא קמא צא: ד"ה אלא), שהקשו על מה דאמר סתם דנזיר טהור נמי נקרא חוטא, ותימא דבפרק קמא דנזיר (ג.) אמרי דלא הוי חוטא. ואומר רבינו תם, דהא דקאמר דלא הוי חוטא היינו שמצוה גדולה מן העבירה, דמצוה לדור, כדאמר (ברכות סג.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ומכל מקום קצת יש חטא, מידי דהוי אמתענה תענית חלום בשבת שקורעין לו גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת, מאי תקנתיה ליתיב תענית לתעניתו (תענית יב:), שהמצוה גדולה מן העבירה.
וחזינן בזה שיוכל להיות במעשה אחד שיש בו זכות שמקבל עליו שכר, וגם חטא שמקבל עליו עונש. גם יכול להיות בצדיק גמור שבא חטא על ידו אף שאינו ראוי לכך, אלא שהוא עלילה מהקב"ה בשביל שאותו העונש הבא על חטא זה הוכרח להיות גם בלאו הכי מטעמים שראתה חכמתו ית"ש, אבל אין המדה לעשות ככה בלא עון, לכן מעליל הקב"ה להביא אותו החטא על ידו, כדי שיצא לפועל אותו העונש שבלאו הכי מוכרח שיהיה כן וכמו שמבואר במדרש תנחומא שהבאתי למעלה מהכתוב נורא עלילה על בני אדם, וכבר הביא זה גם הרמב"ם ז"ל. וככה היו כל החטאים שנאמרו באבותינו הקדושים ובנביאים שה' אינה לידם בשביל איזה טעם שהיה צורך בדבר, וכבר כתבו כן הראשונים ז"ל.
ובאבות דרבי נתן (פל"ח) שכשנתפס רבן שמעון בן גמליאל להריגה, והיה יושב ותוהה ואומר, אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי כוכבים וכו' ואמר לו רבי ישמעאל בן אלישע, שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית והיו כל אוכלסי ישראל יושבין לפניך זחה דעתך עליך, אמר לו ישמעאל אחי, מוכן אדם שיקבל את פגעו. וכתב על זה האור החיים הק', דבוודאי אי אפשר לומר שעל חטא כזה יש חיוב הריגה, אלא שענין של עשרה הרוגי מלכות בלאו הכי הוכרח להיות, שיש על זה טעמים כמוסים מיום שנברא העולם, כמו שכתבו חכמי האמת. אלא שאין המדה לעשות זאת בלא חטא, לכן הזמין לו הקב"ה חטא זה שיהיה במה לתלות. וזהו כדברי המדרש תנחומא שהבאתי.
ומעתה יתיישב בזה סתירת כל המאמרים שבמדרש ובזהר הק' בענין ירידת אברהם למצרים, שהיה בזה זכות גדול והכרח שיעשה אברהם אבינו כן והיה בזה גם חטא שאינה הקב"ה לידו שיהיה במה לתלות גלות מצרים. ועל דרך זה הוא גם דברי הרמב"ן כמובן. ומה שאיתא הלשון במדרש רבה פרשת לך (בראשית פ"מ ז) שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו צא וכבוש הדרך לפני בניך, כבר ביאר היפה תאר שם שאין הכוונה שאמר לו הקב"ה כן בפירוש, אלא שהוא על דרך דכתיב (יונה ב, יא) ויאמר ה' לדג. כי ה' נתן בלבו לרדת מצרים לעשות את המעשים האלו, והרבה מאמרים תמוהים שבדברי חז"ל אפשר ליישבם בדרך זה, אלא שאין להאריך פה יותר בזה.