אגדות מהרי"ט/שבת/פרק יב
אגדות מהרי"ט – מסכת שבת – פרק יב
[ק"ד ע"א] דאר"ח מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. אפ"ל בדרך צחות דטעמא שהיו זקוקים לנס שיוכלו לעמוד, הוא מפני שהיה מ"ם וסמ"ך, היינו בהיפך אתוון מסמ"ך מ"ם [ס"ם], דאלמלי היה סמ"ך מ"ם כי אז לא היה בזה שום נס שהם עומדים, פי' שיש להם עמידה לרגל דהיינו ממון והחזקה, דכל היכא שהס"ם הוא בראש לשם זורקין ממון בלי חשבון וגבול, ושם יש ממון די והותר גם על פי דרך הטבע, ואינו רבותא כלל שיכולין לעמוד, אבל כיון שהוא מ"ם וסמ"ך היינו שמהפכין לגמרי את הס"מ, מקום כזה שהוא להיפך מדרך הס"ם באמת זקוק לנס שיוכל לעמוד, וזהו הכוונה מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, שלזה כבר יש צורך בנס שיוכל לעמוד ולהתקיים ושיהיה לו קצת תקומה.
[שם] אלה המצות (ויקרא כ"ז) שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה. כתב החתם סופר זלל"ה (בשו"ת או"ח סי' ר"ח) על מה שאמרו חז"ל אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, שהוא יסוד ושורש כל התורה כולה, דאי לאו הכי אין כאן תורה כלל וכו', ואפשר יעשה אותות ומופתים על ידי תחבולות וכשוף, ונביא הישמעאלים עשה כן וכו', כל אחד יאמר חלמתי חלום שחלב זה אסור וזה מותר וכו', ותפוג תורה, על כן כללא כייל הקב"ה, שאין הנביא רשאי לחדש שום מצוה וכו'. אבל משה רבינו ע"ה בעצמו לא היה עליו חשש זה, דהרי המגדף שרצה לנטוע אהלו בשבט דן, ויצא מבי"ד של משה חייב, דלמשפחותם לבית אבותם כתיב, וקשה מכל מקום מי הגיד לנו שאיננו משבט דן, וכי מפני בעילה אחת שבעל הנוגש המצרי את אמו, נדון לבן איש מצרי, הלא קיימא לן רוב בעילות אחרי הבעל וכו', אם לא משה רבינו ע"ה ברוח הקודש וכו', והנה פשוט דאם יאמר נביא על אחד שהוא פסול, לא נפסק דין על זה וכו', ורק משה רבינו ע"ה היה בידו כן ולא אחר עכ"ל החתם סופר זלל"ה.
הנה גברא רבא אמר מילתא בודאי שהענין אמת, אמנם הראיה שהביא ממגדף לדעתי תמוה, שהרי לא באו לבית דינו של משה לשאול, אם הוא בן איש מצרי או לא, דזה היה ידוע להם, רק הנדון היה אם הולד הולך אחר האם או אחר האב, וכמפורש במתניתא שהביא רש"י ז"ל (פ' אמור), שבא ליטע אהלו במחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב עמד וגידף. הרי שהנידון היה אם הולך אחר אמו שהיתה משבט דן, או אחר האב שהיה מצרי, ולזה לא היה צורך רוה"ק כלל. גם לא אמרו שנכנס למשה לדין, רק לב"ד של משה ואין הכרח שמשה רבינו עצמו פסק דין זה.
ונראה דזה שהיה בן מצרי היה ידוע לכל, דאפשר שהיה להם ראיות ברורות, או שהיא עצמה הודית בדבר, גם מבואר בדברי חכמינו ז"ל שלא מלו אותו כשנולד, רק אחר כך נתגייר בעצמו, שדרשו (בתורת כהנים) בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר, והרמב"ן ז"ל כתב דלא הוצרך להתגייר, דהרי קיימא לן גוי שבא על בת ישראל הולד כשר, רק שנכנס לברית מילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה ככל ישראל, ונתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל, ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי. והתוס' תירצו, כי טעם הגירות מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחרי הזכר, ממה שאמרו באומות הלך אחר הזכר, וכאשר נולד זה לא מלו אותו, כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול. והרמב"ן ז"ל כתב, ואין דעתי כך, דמעת שבא אברהם בברית, היה להם דין ישראל וכו' עיי"ש. וזה הוא פלוגתא קדומה אם האבות היה להם דין ישראל או דין בן נח, ועל כל פנים נראה מבואר, שידוע היה להם שהוא בן איש מצרי, וספיקתם היה לענין הדגלים ונחלת הארץ, אם נתייחס אחר אמו, ונפסק ההלכה דלבית אבותם כתיב, אם כן אין זה ענין לרוח הקודש כלל, ואין משם ראיה שמשה רבינו ע"ה היה בידו להכריע בהלכה על פי רוח הקודש.
אך הענין ודאי אמת דנבואת משה רבינו ע"ה נשתנה בזה ויתירה על כל הנביאים, שהיה יכול לברר הלכה על פי רוח הקודש, וכמו שהשיב לאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, וזה ודאי שאם נביא אחר יאמר שמעתי מהשי"ת הלכה זו שיקריבו פסח שני וכדומה בשאר מצות הרי זה נביא שקר, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט דיסודי התורה ה"א).
גם יש להביא ראיה מענין התיחסם של ישראל, דכתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, ופי' רש"י ז"ל הביאו ספר יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתיחס על השבט, והקשה החתם סופר זלה"ה (ר"פ במדבר) מהיכא תיתי להם, וכי במצרים בהיותם בעבודת הפרך, כתבו שטרי יחוסם עם עידי לידת כל אחד, ונ"ל שהיו ישראל נמנים למלך מצרים, לידע כמה עבדים רומסי חומר יש, כדרך כל עבדי המלך נמנים ונכתבים בלידתם בשמם ושם אבותם עיי"ש. אמנם עדיין קשה שהרי הרבה ילדים שהטמינו אותם, ומשה רבינו יוכיח שהיה טמון ג' חדשים, וכן הרבה מישראל הטמינו ילדיהם בשדה, כמפורש במדרשי חכמז"ל, אם כן מנין היה לכל ישראל שטרי יחוס ועידי לידה. אלא על כרחך צריך לומר שכל זה היה על פי רוח הקודש של משה רבינו ע"ה, ואצל שבט לוי מפורש כן בדברי חכמז"ל, הביאו רש"י ז"ל עה"פ ויפקד אותם משה על פי ה', אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא האיך אני נכנס לתוך אהליהם, לדעת מנין יונקיהם, א"ל הקב"ה עשה אתה שלך, ואני אעשה שלי, הלך משה ועמד על פתח האהל, והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצא מן האוהל, ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה וכו', ואפשר דכמו כן ביחוסם של ישראל עשה משה על פי רוח הקודש, והנה ההתיחסות הזה היה נוגע גם להלכה, לידע כל אחד אם הוא ישראל ומחויב במצות התורה, ועל שבט לוי אם הוא לוי שיש בו מצות יתירות, או אם הוא ממשפחת קהת או גרשון וכדומה, שכל זה היה נוגע להלכה, וסמך משה רבינו ע"ה לפסוק הלכה על פי רוח הקודש, ומוכרח מזה שנבואת משה רבינו ע"ה יתירה על כל הנביאים שלא ניתן להם הכח להכריע הלכה על פי רוח הקודש.
והנה איתא בגמרא יומא (ע"ה ע"א) והמן כזרע גד, שמגיד להם לישראל אי בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון וכו', תניא ר' יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כיצד שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה דינו לבקר משפט, אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גונבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני, בידוע שזה מוכרו לו וכו', נמצא המן היה מברר את נבואתו של משה רבינו ע"ה, שהוא היה מייחס את כל ישראל ברוח קדשו, ואמר לכל אחד ואחד אתה שייך לשבט זו ולמשפחה זאת, ואחר שירד המן בבוקר נתגלה ונתברר אמיתות נבואתו, על ידי שראו היכן עומרו נמצא, ועל ידי זה נתברר שנבואת משה רבינו ע"ה ברוח קדשו אמיתית ואין בו טעות, ומעלת נבואתו יתירה על כל הנביאים, שהוא לבדו היה בכח להכריע בהלכה על פי נבואתו, מה שאין כן שאר הנביאים כנ"ל.
[שם] קושטא קאי שיקרא לא קאי. הנה הדברים תמוהים מדוע קשה כל כך להוציא אל הפועל דבר טוב, ואף דשטנא נצח בעוה"ר והוא מתגבר בכל כוחותיו לקלקל, מ"מ הרי כללא אית לן שקרא לא קאי קושטא קאי, אם כן היה האמת צריך להתקיים, ולהיפך כל מה שהכופרים עושים למען השקר לא היה ראוי שיתקיים ויעמוד, ומדוע איפוא מצליחין הרשעים כל כך בפעולותיהם למען השקר.
ואמרתי דטעם הדבר משום שהרשעים עושים למען דרך השקר שלהם באמת גמור, שעושים בכל כוחם ויכלתם למען השקר, ומשום שפעלותיהם הם באמת הרי הם מצליחים, דאף שהתכלית והמטרה היא דרך השקר, מכל מקום הפעולות והמעשים לצורך כך נעשים באמת. מה שאין כן פעולותיהם של יהודים חרדים לצורך דבר טוב אינם כל כך באמת גמור, כאשר הרשעים עובדים למען השקר בנאמנות ובמסירות נפש גדולה, על כן קשה מאד להצליח בפעולות למען דבר טוב, דאף שהתכלית הנרצה הוא האמת, אבל הפעולות והמעשים לצורך כן אינם נעשים באמת.
[ק"ה ע"ב] דתניא חכם שמת הכל קרוביו, הכל קרוביו ס"ד, אלא אימא הכל כקרוביו וכו'. צ"ב כוונת התמיה הכל קרוביו ס"ד, והרי אמרו ז"ל מס' סנהדרין (י"ט ע"ב) כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, וכן מצינו שצעק אלישע אבי אבי רכב ישראל, ומדוע לא ניחא ליה למקשה למימר דהכל קרוביו.
ולתרץ הקושיא נקדים מה שדרש היערות דבש (בספרו ח"א דרוש ט"ז) בהספידו על חמיו הגה"ק ז"ל, ירמיה הנביא מקונן על שבר ישראל ואמר כה אמר ה' קראו למקוננות ותבאנה ואל החכמות שלחו ותבאנה וגו', ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים, כי שמענה נשים דבר ה' וגו', ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה. ויש להבין במאמר הנביא במ"ש שיקראו אחרים להספיד, ולקרוא לחכמים היודעים טוב קינה המעורר לבבות לבכי ואנחה, ומה עשו נשים בדבר ה' אשר לא קראו רק למדו בנותיהם נהי וכו'. אבל הענין על פי מ"ש חכמי המדות, כי ראוי המספיד לאיש צדיק, שלא יהיה קרוב קרוב קודם, כי הוא מפאת צערו וגודל כאבו לא יוכל לדבר כל הצורך, וסגר עליהם המדבר ויקצר ההספד להעיר לב השומעים, וכן היה הדבר אשר צוה ה' לקרוא למקוננות וחכמות ממקום אחר לעורר ההספד, כי הם ידעו יותר לקונן כי אין כל כך צערם גדול לטרוף דעתם כנ"ל, אמנם כאשר שמעו כן נשים לא יוכלו להתאפק לגודל שברם, ויקומו הם לקונן ולהתאבל כי גדול צרתם ולבבם יחיל נהי תאניה ואניה עכ"ד ז"ל.
והנה במעמד הזה אשר אנו עומדים, שנסתלק מאתנו זקן הדור נשיא ישראל [מתוך הספד מר אשר נשא רבינו ז"ל על הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע], וכמעט לא נשאר קיום להדור, כי בהיות הצדיק אתנו הוא בעצתו ינחנו, והצדיקים שבדור המה המשפיעים בכוחם וזכותם ברוחניות ובגשמיות לכל הדור, ובהעדרם נשארנו באין מגן ומחסה. ושמעתי מאאמו"ר הקדוש זלל"ה לפרש הפסוק פניתי לימין ואין עוזר, על פי דברי הגמרא לעיל (ס"ג ע"ב) למיימינים העוסקים לשמה וכו', והנה בהעדר הצדיקים ר"ל, נשאר הדור ריק וחסר ונפסק מהשפעתם, וזהו פניתי לימין ואין עוזר עכדה"ק. והנה ידוע לכל שהגאון הצה"ק מבעלזא זי"ע היה משיירי כנה"ג מדור צדיקים הקודמים, ואלפים יהודים נהרו אליו ונהנו ממנו עצה ותושיה, ועתה מה שסבלנו בעוה"ר אבידה גדולה הלזו, כשל כח הסבל ולבינו שבור ורצוץ בקרבנו, תושיה נדחה ממנו, וכמעט אין מציאות מגודל הצער והכאב לצמצם החושים, כי כולנו קרובים כאומרם ז"ל שהתלמידים נקראים בנים. ואיך נוכל לעורר במילי דהספדא לחכם שמת. ולזה תירצו בגמרא שרק כקרוביו, משא"כ הקרוב סגר עליו המדבר ולא יוכל לעורר לב השומעים כדברי היע"ד זלל"ה.
[שם] ר"ש בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר משום ר' יוחנן בן נורי המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז, שכך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד ע"ז, והולך ועובד. הנה בודאי שאין הפגם והעון של המקרע כסותו והמפזר מעותיו בחמתו כעון של עובד ע"ז, ולא ענשה כעונש העובד ע"ז, אף על פי כן אמרו ז"ל יהא בעיניך כעובד ע"ז על שם סופו, שמי שאינו שולט ביצרו עד שעושה כדברים האלו, יוכל ח"ו להתגלגל ולירד עד התהום, עד ששומע לעצת יצרו ועובד ע"ז רח"ל, שכך אומנתו של יצה"ר וכו'.
ופרשתי כבר בכוונת לשונם ז"ל היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך, שהול"ל עשה זאת ולמחר עשה זאת, ולשון כך מורה על הדמיון, ויוצדק רק באם מראים לאדם דוגמא, עשה כך כדוגמת המראה אשר הראת. אמנם באמת היצה"ר עושה מעשה הסתתו בדמיונות שוא, שמדמה מילתא למילתא, ומסית תחלה לדבר קל, כי אם יסית בראשונה לעבירה גדולה לא ישמע אליו האדם הירא את דבר ה', על כן מתחיל בדבר קל לעבור על חומרא ומנהגא, ואחר כך מסיתו מן הקל אל החמור, ואומר לו עשה כך כאשר עשית כבר, כי אין זה חמור ממנה וזה כזה, ואם עשית כזה תוכל לעשות גם ככה, ולמחר מוסיף והולך אל החמור ממנה, ואומר לו עשה כאשר עשית כבר, ובכל פעם מראה לאדם דמיון ומדמה מילתא למילתא, עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז והולך ועובד, ובעבירה הראשונה גם כן אומר לו עשה כך, שמראה לו דמיון ודוגמא של אדם אחר שעושה מעשה עבירה זו, ואומר לו עשה כך כמו שהוא עושה, כי גם הוא ירא וחרד כמותך, ואם הוא עושה כך גם אתה תוכל לעשות כמעשהו, סוף דבר אם ישמע האדם אליו סופו להתגלגל עד התהום ולירד לבאר שחת רח"ל בדמיונות אלו. [ופירשתי בזה מאמה"כ (בפ' שופטים) ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך, שדרך התורה הק' אשר נתן הבוי"ת לעמו ישראל, הוא שלא להתדמות לעושי רשעה, ולא לוותר אפילו זיז כל שהוא מדרך התוה"ק ומדרך אבותינו הקדושים, וזה לא כן נתן לך ה', שהבורא יתברך נתן לנו יסוד חזק בתורתו הקדושה לומר לא כן, לא להתדמות לעושה הרע, ולא לשמוע לעצת היצה"ר האומר עשה כך, אלא לומר לא כן אני רוצה בדמיון הרע, ולא אעשה כמעשהו].
ובעינינו אנו רואין שכל אלו שמתחילין לשנות אפילו מקצת מן המקצת, מדרך הישן שהנחילו לנו אבותינו הקדושים, אין להם עמידה וקיום, והולכין רח"ל מדחי אל דחי עד שנידחין ר"ל, והיסוד והעיקר בעבודת השי"ת שלא לזוז אפילו זיז כל שהוא, מהדרך שהנהיגו אבותינו הקדושים, ועל כן נתקיימו הדורות הקודמים ועמדו איתן בקדושתן, וזכו להעמיד דורות נאמנים לה' ולתוה"ק, לפי שלא שינו כלל וכלל מדרך המורשה להם מקדושת אבותינו, וע"ד כן הגדילו את בניהם.
[שם] כך אומנתו [פי' דרכו] של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד ע"ז והולך ועובד. יש לרמז במה דמרגלא בפומייהו דרבנן לומר כך "דרכו" של היצה"ר, [ובאמת שלשון זה כתוב בפס"ז (נצבים כ"ט, י"ח) וז"ל: כן דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה מעט ולמחר מטהו מן הדרך לגמרי עכ"ל]. דהנה מצינו בכל איסורין שבתורה שיש חילוק בין כדרכן לשלא כדרכן, דאין איסורן אלא כדרך הנאתן דהיינו כדרכן, משא"כ שלא כדרך הנאתן דהיינו שלא כדרכן אין איסורן אלא מדרבנן, ורמזו לנו חכמים האיך הם דרכי הסתתו של היצה"ר, שאין דרכו להתחיל ולהסית את האדם ולומר לו מיד בפירוש ובגלוי לך עבוד עבודה זרה, דזהו אצלו "שלא כדרכו" שאין דרך פתויו בכך, אבל כך הוא "דרכו" להתחיל מקודם בדברים קטנים הרחוקים עדיין מדרכי הע"ז, ולומר לו היום עשה כך ולמחר עשה כך, ועל דרך זה הוא נמשך והולך בהדרגה עד שלבסוף יבואהו לבחינה זו שיאמר לו בפירוש לך עבוד ע"ז, וזה שאמרו כך הוא "דרכו" של היצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכו', דדייקא זאת היא "דרכו" להתחיל בראשונה בדברים הקטנים, ולדחות את האדם מדחי אל דחי, על ידי שאינו נזהר ממנו מיד בראשית פיתויו, מה שאין כן לומר לו מיד לך עבוד ע"ז הוי אצלו "שלא כדרכו".
[שם] כך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד ע"ז והולך ועובד. לכאורה אינו מובן הכוונה דהרי רואין במציאות שאף אם אין לאדם כח להתגבר נגד הסתת יצרו, ונכשל ר"ל לפעמים בעבירה א' או יותר, אבל שיבוא לעבוד ע"ז לא ימצא אף באחד מני אלף. ויש מפרשים דהכוונה שיכשל ח"ו בעבירות חמורות שנחשב כאילו עובד ע"ז, וכמ"ש רז"ל כל המוציא ז"ל כאילו עובד ע"ז, כל הכועס כאילו עובד ע"ז, וכל המחליף בדיבורו וכו' וכהנה רבים. אולם בדורנו עכשיו יובן הכוונה כפשוטו, דכל אלו ההולכים בעצת יצרם ר"ל, לסוף מכניס בלבם ספיקות באמונה והרהורי מינות דגרוע מע"ז.
[ק"ו ע"א] אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה, אמרי לה דמת גדול, ואמרי לה דמת קטן. פירוש רש"י ז"ל דמת גדול, יש לדאוג הואיל ושלטה מדת הדין בראש הבית, ואמרי לה דמת קטן, שבקלקלה מתחילין מן הקטן. והרמב"ם ז"ל (הל' אבל פי"ג הי"ב) העתיק מאמר זה ולא חילק בין גדול לקטן, וכתב הלחם משנה וז"ל: רבינו לא פירש משום דלא נפקא מינה כלל לענין דינא עכ"ל, אמנם צריך ביאור דאם אינו נפקא מינה לענין דינא, מדוע העתיק הרמב"ם המאמר בכלל, ואם העתיקו מדוע לא חילק בין גדול לקטן כמו שחילקו בגמרא.
ולי נראה לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל, דאולי אינו מפרש גדול כפירוש רש"י דקאי על ראש הבית, ויש לפרש בענין אחר, על פי מה דאיתא בגמרא (חגיגה ט"ו ע"ב), אם הרב דומה למלאך ה' צבקות תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו, ור' מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר, אמר ריש לקיש ר' מאיר קרא אשכח ודרש וכו', קשו קראי אהדדי, לא קשיא הא בגדול הא בקטן, פירוש רש"י ז"ל, גדול היודע ליזהר שלא ילמד ממעשיו, יכול ללמוד תורה מפיו. והרמב"ם ז"ל (הל' תלמוד תורה פ"ד ה"א) העתיק הלכה זו וז"ל: הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב וכו' עכ"ל. ולא חילק בין גדול לקטן, והקשו המפורשים מדוע לא חילק כמו שחילקו בגמרא, ותירצו הש"ך ועוד פוסקים, דטעמו בזה, שסבירא ליה דבזמן הזה אין דעת שלימה שתקרא גדול, להתיר לו ללמוד מחכם רשע, כי הדורות נתמעטו, ומי שנחשב בזמן הזה לגדול, היה נחשב בזמן הש"ס לקטן, ולזה לא חילק כלל. ובלחם משנה כתב תירץ הנ"ל, והקשה עליו, דהרי הרמב"ם ז"ל אינו מזכיר רק הדינים הנוהגים בזמן הזה בלבד, אלא הדינים שינהגו בכל זמן, אפילו אחר ביאת משיחנו ב"ב, ואם כן היה לו לחלק בין גדול לקטן.
ולי נראה דלא קשה קושייתו כלל, דהנה אחר ביאת המשיח לא יהיה עוד נפקא מינה בדין זה כלל, כי לא יהיה במציאות רב שאינו הגון, וכדרך שכתב היפה תואר על מה דאיתא במדרש, שלעתיד לבוא כל הקרבנות יהיו בטלים, דאין הכוונה שישתנו דיני התורה ח"ו, אלא שלא יהיו במציאות חטאים, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה ולא יהיה צורך בקרבנות, וכמו כן לא יהיה מציאות זה של רב שאינו הגון, על כן שפיר סתם הרמב"ם ז"ל ולא חילק בין גדול לקטן, כי בזמן הזה לא נמצא גדול כזה, שיהיה מותר לו ללמוד מרב שאינו הגון, ואחר ביאת משיח לא יהיה עוד רב שאינו הגון כלל.
והנה איתא בגמרא (כתובות ח' ע"ב), ר' חייא בר אבא שכיב ליה ינוקא, ונכנס ר"ל להוכיחו, שבשביל עונותיו מת בנו עיי"ש, והקשה בגמרא אתא לנחומי צעורי קא מצער ליה, [פירוש רש"י ז"ל בתמיה מוכיח על פניו שבשביל עונו מת בנו], הכי קאמר ליה חשיב את לאתפוסי אדרא, [פירוש רש"י ז"ל חשוב אתה למעלה לתופסך ואת בניך בעון הדור, דקיי"ל בזמן שצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור שנאמר וממקדשי תחלו עכ"ל]. הרי שלענין זה שיהיו נתפסין בעון הדור, צריך להיות גדול וחשוב. ואפשר שהרמב"ם ז"ל מפרש בדעת המאן דאמר דמת גדול, רוצה לומר גדול הדור שראוי להיות נתפס בעון הדור, וקטן היינו שאינו ראוי להיות נתפס בעון הדור, ולא כפירש"י ז"ל גדול ראש הבית, ומעתה אזיל הרמב"ם ז"ל לשיטתו כמו שאינו מחלק בענין להתלמד מרב שאינו הגון בין גדול לקטן, מפני שבזה"ז אין דעת שלימה שתקרא גדול להתיר לו ללמוד מרב שאינו הגון, כ"כ ס"ל שבזה"ז אינו בנמצא גדול שיהיה ראוי לאתפוסי אדרא וכולם כקטנים לענין זה, וע"כ סתם ולא חילק בין גדול לקטן, דעכ"פ למיחש מיהא בעי, לדעת המ"ד דמת קטן, זה הנ"ל ביישוב דעת הרמב"ם ז"ל.