אגדות מהרי"ט/שבת/פרק טו
אגדות מהרי"ט – מסכת שבת – פרק טו
[קי"ב ע"ב] אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא אם הראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים. והוא פלא מי מדד כן במכוון שהחילוק בינינו ובין הראשונים הוא רק בחד דרגא, דהיה יכול לומר גם כן אם הראשונים כמלאכים אנו כחמורים, וכמו שבאמת כן הוא, ולמה אמר דוקא דמיון זה בחד דרגא. ויותר קשה מה שאמר "אם" הראשונים כמלאכים, משמע כמסופק בזה אם הם כמלאכים, ולפי זה ח"ו ספק גם כן אם ילמדו מדברי הראשונים, ובוודאי שאין ספק בזה שהם כמלאכים שנקראו מלאכי השרת ולמה אמר בלשון ספק.
אמנם נראה פירושו הוא כן שחכמז"ל למדו אותנו שאם אנו הולכים בדרך זה לומר שהראשונים הם כמלאכים, ואסור לנו לחלוק על דבריהם שהיו כמלאכים ואין לנטות מדבריהם ומדרכיהם שום נטיה כל שהוא, אז אנו כבני אדם, היינו שאז אם הולכין בדרך זה נחשבים לבני אדם, אבל אם אומרים שגם הם לא היו רק בני אדם ונתנו עצות לנפשם גם אני אתן עצה לנפשי שאני רואה דרך אחרת לטוב, וכיון שחושבים את הראשונים לבני אדם אז אנו כחמורים, ואין הכוונה באומרו אם הראשונים וכו' שהם היו כן, רק למדו אותנו שאם הולכין בדרך זה לחשוב אותם כמלאכים שאסור לחלוק על דבריהם אז אנו כבני אדם, שבאיזה מצב שאנו בו אם הולכין עכ"פ בדרך הקדום יכולים להיות בני אדם, אבל אם אומרים שגם הם היו אנשים כמוני ואני אלך בדרך הישר בעיני ואז בוודאי אנו כחמורים, ואף לא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר.
[שם] אם הראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים. ואפשר לפרש עפי"מ דאיתא בנזר הקודש על הא דאיתא במדרש (ב"ר פ' ס') בעובדא דר' ירמי' ור' זירא דאיתאכלון תאנים בטיבלייהו, ואמרו על זה אין הוון קדמאין מלאכין אנן בני נשי ואין הוון ב"נ אנן חמרין ולית אנן כחמרתיה דרבי פנחס בן יאיר [והובא זה בתוס' חולין דף ה'], ותמהו כולם דאיך אפשר באמוראים הקדושים שנכשלו במידי דאכילה, והלא אין הקב"ה מביא תקלה אפילו לבהמתן של צדיקים. וכתב הנזה"ק לתרץ דזה לא היה אלא בדורות הראשונים אבל עכשיו כבר נתמעטו הדורות ולית אנן אפילו כחמורו דרפב"י, ואעפ"י שבוודאי נמצא גם בדורות אחרונים בני אדם גדולים מאוד במעלה, מכל מקום באשר שאין דורם זכאי גם הם יורדים ממדריגתם, כהא דאמרינן בפ"ג דתענית מה יעשו גדולי הדור שאין דורם דומה יפה עכ"ל.
ולפי"ז יתפרש אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו', ר"ל דאף גדול הדור שהיה ראוי להגיע במדריגתו להיותו כמלאך אלקים, מ"מ "אנו" ר"ל לצד היותו חי בינינו אנו בדור שפל, בגלל זאת איננו יכול להגיע במעשיו למעלה גבוה, כאשר היה מגיע אלמלי היה בדורות ראשונים, אלא לערך בחינת בני אדם אשר הוא נמצא ביניהם, מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים ומדור המדבר דור דיעה שעמדו במעמד הנבחר, ואעפי"כ כשחטאו בעגל א"ל הקב"ה למרע"ה לך רד, ופירש"י ז"ל רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו', הרי שגדולת ומדריגות מנהיגי ישראל תלויים בהנהגת ומצב אנשי דורם, וכשמביטין על מעשי בני הדור יכולים לשער טיבו של המנהיג ומעלתו [ועי' ד"י במדבר ע' צ"ט]. וזהו "אנו" ר"ל לצד היותו חי בינינו אנו בדור השפל, בגלל זאת איננו יכול להגיע במעשיו למעלה גבוה כ"כ, אלא כבני אדם.
[קי"ג ע"ב] ותלך ותבא ותלקט בשדה (רות ב'), אמר רבי אלעזר שהלכה ובאת הלכה ובאת עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם. ודרשו ז"ל מיתור הלשון דהול"ל ותלך ותלקט, ומאי ותלך ותבוא ותלקט אלא כנ"ל. ולכאורה כפי המבואר מהפסוקים לא הלכה רק בשדה בועז כי כן צוה עליה נעמי חמותה, והרי אמרו ז"ל דמושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים, ואם כן למה זה הלכה ובאה עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם, והרי לפי הכלל הנ"ל היו כל נערי בועז צריכין להיות מהוגנים וצדיקים.
אמנם רות הצדקת הבינה שאין למדין מן הכללות בכגון דא, כי הסכנה כרוכה בצדה להיות נתפס לדעת הנותן, ומאוד צריך אזהרה ושמירה יתירה בענין ההתחברות, על כן הלכה ובאת כמה פעמים עד שנוכחה לדעת שהם מהוגנים. הרי מזה כמה חמור ענין זה של נטילת פרס משולחנם של אנשים שאינם מהוגנים, שהיתה רות עניה סוערה אלמנה בארץ נכריה ואין לה גואל ומכיר, ונזדמנה לשדה ללקוט לקט שכחה ופאה להחיות נפשה בפת לחם, ואפילו הכי בגודל העניות והשפלות נשמרה ונזהרה שלא ללחום בלחמם של אנשים שאינם מהוגנים, וגם בנערות בועז לא בטח לבה כי ראויים הם שתהנה מהם עד שהלכה ובאה הלכה ובאה ונתוודע לה מי הם המהוגנים ביותר.
[קי"ד ע"א] ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, וכו' שנאמר (משלי ח') כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי. פירש"י ז"ל משניאי, שממאסין עצמן בעיני הבריות והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניא את התורה עכ"ל. הנה יל"פ דבגדו קאי על פנימיות, והכוונה שמי שהוא תלמיד חכם מכ"ש שצריך להיזהר שלא ימצא רבב וכתם בהתנהגותו ובמעשיו שהם בגדיו הרוחניים כמבואר בספרים הקדושים, שלא יהיה משניא את התורה על ידי מעשיו ח"ו. אמנם אין המאמר יוצא מידי פשוטו, שצריך לילך בכסות נקיה שזהו כבוד התורה, וישגיח בכל מעשיו להתנהג בדרך הישר והרצוי כיאות לבני תורה וחובשי בית המדרש. וכל זה אפשר רק אם מייגעים עצמם בתורה הקדושה שממנה יוכלו להבין ולהשכיל איך להתנהג עצמם בדרך התורה ויראת שמים.
[שם] מאי בנאין, אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן. הנה ראוי להבין דברי חכמים וחידותם, מאי טעמא כינוי להם חז"ל בנאים, הן אמת שקיום העולם הוא על ידי עמוד התורה, אף על פי כן הרי אמרו חז"ל על שלשה דברים העולם עומד, ולא אמרו העולם נבנה, והבורא כל עולמים ברא כל העולמות והשלים כל מעשה בראשית על תיקונם הראוי להם, ומסר קיומה לבני אדם שמקיימין אותה על ידי התורה ומעשה המצות, ולכאורה אין זה בונה אלא מקיים, וצריך ביאור הלשון שבחרו חז"ל לכנות לתלמידי חכמים שם בנאים על שם שעוסקין בבניינו של עולם.
ויתבאר על פי מה שכתב הפרי מגדים בשולחן ערוך או"ח (הל' ת"ב סי' תקס"א) דכשבא ר' גרשון קיטווער זלה"ה לארץ ישראל וראה ירושלים בבניינה, בכה מאוד ואמר אזכרה אלקים ואהמיה בראותי כל עיר, היינו ירושלים שלמטה על תילה בנויה, ועיר אלקים ירושלים שלמעלה מושפלת עד שאול תחתיה עכ"ד. ועניינו על פי מה דאיתא בספר הקדוש זרע קודש (פ' תצא) לפרש מאמרינו ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, דידוע דלעתיד לבוא יבוא מלמעלן ירושלים ובית המקדש בנוי ומשוכלל כמבואר ברש"י ותוס', ובזוהר הקדוש נראה דכל ארץ ישראל יבוא מלמעלן בנוי ומשוכלל, והנה ממה נבנה זה הבית המקדש, ממצות ומעשים טובים של צדיקים כמבואר זה בכל הספרים הקודמים, ומביא שהרה"ק הר"ר אלימלך זי"ע עלה עליית נשמה והראו לו הכלים שנבראו על ידו, ואמר הרה"ק זלה"ה שברומי בונין תיפלה ועולין לה אלפים בונים בכל יום, והרה"ק מלובלין מפיל כולן בשמונה עשרה אחד שמתפלל, דלפי ערך מה שנבנה בקדושה נופל הקליפה, וזהו בקשתינו ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה, ובמה תבנהו על זה אמר בימינו במה שאנו עושים בהימים שלנו, דהמצות ומעשים טובים שצדיקים מסגלין בימיהן בזה נבנה ירושלים שלמעלה עד כאן דבריו הק'. וכידוע המעשה ממרן הקדוש הדברי חיים זלה"ה שאמר פע"א בשולחנו הטהור שהבית המקדש של מעלה כבר נגמר אלא שחסר עדיין הפרוכת, וענה לו אחד מבני עליה היושבים לפניו שאנחנו מאמינים באמונה שלימה שרבינו הק' בכוחו לעשות הפרוכת, ולא השיבו אז הדברי חיים זלה"ה דבר, אלא פעם אחרת כשישב אל השלחן התחיל לומר "מהיכן אתם יודעים שלא עשיתי את הפרוכת, אלא שבא רשע גדול עם עבירה גסה שעבר וקרע אותו". ובזה יונח אמרם ז"ל שתלמידי חכמים נקראים בנאים, על שם שעוסקין בבניינו של עולם, שעל ידי תורתם ועבודתם הק' בונים ירושלים וארץ ישראל שלמעלה והוא יסוד העולם, נמצא שהם העוסקים בבניינו של עולם על דרך האמת.