אגדות מהרי"ט/שבת/פרק יא
אגדות מהרי"ט – מסכת שבת – פרק יא
[צ"ו ע"ב] א"ר יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברה"ר הוה, במתניתא תנא תולש הוה, רב אחא ברבי יעקב אמר מעמר הוה. הנה אמרו בספרי [הובא ברש"י ז"ל פ' שלח] שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו יעיי"ש, ולפי זה מזיד היה. ויקשה מ"ש הכתוב (פ' פנחס) כי בחטאו מת, וחטא היינו שוגג, ואיך יחשב לשוגג אם התרו בו ועבר על התראתו.
ואפ"ל על פי מ"ש התוס' (ב"ב קי"ט ע"ב ד"ה אפילו) דאיתא במדרש צלפחד היינו מקושש ולשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבים במצות, עמד וחילל שבת, כדי שיהרג ויראו אחרים עכ"ד המדרש. והנה בששים רבוא ישראל יתכן שהיה תינוק אחד שחל מילתו באותו שבת, ולשיטת ר' אליעזר דמכשירי מילה דוחה שבת, אפשר דהמלאכה שעשה צלפחד תולש או מעביר ד' אמות ברשות הרבים, היה בו צורך למכשירי מילה שהותרה לר' אליעזר, גם ר' אליעזר הוא דס"ל במס' פסחים (מ"ו ע"ב) דאמרינן הואיל, וכתבו התוס' שם דאם כן בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, ותירצו כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל עיי"ש, ועכ"פ במילה דשכיח אפשר דהותר לר' אליעזר מטעם הואיל, אלא שבמדבר כיון דלא זרחה החמה לא היה מילה שכיחא ולא הותרה משום הואיל, אמנם צלפחד היה מצפה שיתקרבו ישראל להקב"ה מיד ברגע אחד ויהיו ראויים לזריחת החמה ויוכל למול באותה השבת מיד, ואפשר דאף לרבנן דאין מכשירי מילה דוחה שבת, משום דאפשר לעשותה מערב שבת, אבל בכי האי גוונא דלא היה מציאות המילה קיימת בערב שבת, לא הוי בכלל אפשר לעשותה מערב שבת והותרו מכשירי מילה בשבת לדברי הכל. ולפי זה לא עשה צלפחד עבירה במזיד כי אם כשוגג נחשב לו, ועל כן אמרו בנותיו כי בחטאו וגו'.
[שם] ת"ר מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר (במדבר ט"ו) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו', ולהלן הוא אומר (שם כ"ז) אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק, ואלא הא גמר גזירה שוה [פירש"י וא"כ לא כסתו התורה דהוה ליה כמפורש], ג"ש לא גמר [פירש"י רבי יהודה בן בתירא לא גמרה ואין אדם דן ג"ש מעצמו,]. לכאורה יל"ד לשיטת ר' עקיבא דגמיר גזירה שוה, ואם כן התורה גילהו דגזירה שוה מסיני נאמרה, ומאי טעמא לא גילהו הכתוב במקומו, שנאמר וימצאו איש מקושש וגו', שם הי"ל לפרש דצלפחד היה, ואז לא היה צורך לגזירה שוה כלל, גם דגזירה שוה צריך להיות מופנה ומיותר, וטעמא בעי מה שכיסתו הכתוב במקומו וגילהו במקום אחר בפ' נחלות.
ויתבאר בהקדם לפרש מאמר הכתוב (בפ' פנחס) ותקרבנה בנות צלפחד וגו' לאמר, אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה וגו', ויקרב משה את משפטן לפני ה', ויאמר ה' אל משה לאמר כן בנות צלפחד דוברות נתן תתן להם אחזת נחלה וגו'. ויל"ד דהרי כל משפטי התורה נאמרו למשה בסיני כללותיהן ופרטותיהן ופ' נחלות בכללן, ואם כן מה נשתנה פרשה זו שהוצרך משרע"ה לישאל עליה מפי הגבורה, גם יל"ד במאמר הכתוב כן בנות צלפחד דוברות נתן תתן להם וגו', מה צורך להקדמה זו כן בנות צלפחד דוברות, דכשהוא אומר נתן תתן להם ידוע נדע שכנים דבריהם.
ופירשתי על פי מה שדרשו רז"ל בספרי לאלה תחלק הארץ לכשרים כמותכם, ולפי זה מי שאינו שומר תורה ומצות אין לו חלק בארץ, והנה לר' עקיבא דמקושש זה צלפחד, אם כן לכאורה אין לו חלק בארץ ואין בטענת בנותיו ממש, אמנם התוס' (ב"ב קי"ט ע"ב) הביאו בשם המדרש שמקושש לשם שמים נתכוין וכו' עיי"ש, וזה היתה טענת בנות צלפחד שלא יגרע נחלתם, כי הוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה', ר"ל בעדת קרח שאין להם חלק בארץ, ובמעשה דמקושש לשם שמים נתכוין ועל כן מגיע לו חלק בארץ, אמנם לפי שהמחשבה שבלב אין אדם מכיר בו, ולא נמסר לב"ד של מטה לדון על המחשבה, על כן הוצרך משרע"ה להקריב משפטן לפני ה' אם מגיע לצלפחד חלק בארץ או לא, והשיב לו השי"ת שתי תשובות, הא' כן בנות צלפחד דוברות במה שאומרים כי אביהם צדיק היה, ונתכוין לשם שמים ומגיע להם חלק בארץ, והב' הודיע לו הלכה לדורות נתן תתן להם וגו' שבמקום שאין בן הבנות יורשים ירושת אביהם.
ואפשר שזהו שאמר לו ר' יהודה בן בתירא לר' עקיבא, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, היינו שדבר זה שאדם עושה עבירה וכוונתו לשם שמים התורה מכסהו, שאי אפשר לדון בדיני התורה על המחשבה, וזה שייך רק להקב"ה, ולגבי הקב"ה הוא צדיק, אבל לגבי דידן עבירה היא, ואם כן למה אתה מגלהו, ור' עקיבא לא חש לטענה זו, דבאמת גם התורה גילהו על ידי גזירה שוה במדבר במדבר.
ולפ"ז מה שמקושש לשם שמים נתכוין לא נודע עד עכשיו, שגילהו הקב"ה בפרשת נחלות במאמר כן בנות צלפחד דוברות, אבל מקודם לזה לא נתברר מחשבתו, ועל כן בפרשת מקושש כתיב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש, ולא גילה התורה דמקושש זה צלפחד, שלא להוציא לעז על אותו צדיק, רק בפ' נחלות שנתגלה במאמר השי"ת שלשם שמים נתכוין, גילה הכתוב ע"י הגזירה שהמקושש זה צלפחד, ואין בו משום לעז דלשם שמים נתכוין.
[צ"ז ע"א] ויבלע מטה אהרן את מטותם (שמות ז'), א"ר אלעזר נס בתוך נס. ופירש"י ז"ל לאחר שחזר ונעשה מטה בלען, ולא כשהוא תנין דלא כתיב ויבלע תנין אהרן עכ"ל. ובתנחומא [הביאו בח"א מהרש"א] פי' שהנס בתוך נס היה שלא נתעבה המטה ונשאר כמו שהיה. ולכאורה למה היה צורך בנס זה, ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא.
אמנם איתא במד"ר פ' בשלח (פכ"א ס"ט) ואתה הרם את מטך, א"ר סימון משל לבעל הזמורה שהיה מהלך בחוץ והזמורה בידו, אמרו אלולא שהזמורה בידו לא היה מתכבד, שמע המלך ואמר לו העבר הזמורה ממך וצא, וכל מי שאינו שואל בשלומך אני נוטל את ראשו. כך אמרו המצריים לא היה יכול משה לעשות כלום אלא במטה וכו', וכיון שבאו ישראל לתוך הים וכו' אמר הקדוש ברוך הוא למשה השלך את מטך, שלא יאמרו אילולא המטה לא היה יכול לקרוע את הים, שנאמר הרם את מטך עכ"ד המדרש. ולכאורה צריך ביאור ענין המשל ומדוע זה התרעמו המצריים ותלו כח של הנסים במטה.
אמנם לפי שהמטה הזה בלע כל המטות של החרטומים והמכשפים שהיה בהם כח הכישוף, ובדרך הטבע כן הוא שעל ידי בליעתם נכלל בו גם מכח כשפיהם, אלא שהמטה הזה לגודל קדושתו שאמרז"ל שהיה יציר כפיו של הקב"ה ונברא בערב שבת בין השמשות, והיה בידי האבות הקדושים ועתיד להיות ביד מלך המשיח כמבואר בדרז"ל, על כן לגודל כח קדושתו נדחו וכלו כל כח הכשפים שבלע וכאפס וכאין היו. ועל כן היה צורך לנס שלא הובעה המטה יותר ממה שהיה בתחלה, דאלמלי הועבה היה פתחון פה לחרטומים לומר שמשותף בו גם מכח כשפיהם, ובכח זה נעשו הנסים על ידו. אמנם אף על פי כן היו מרננים עליו, באמרם כי משותף בו גם מכח הכשפים, ומה שלא הועבה מפני שנדחה ממנו מחלק הקדושה שבו, ובאתה במקומה מחלק הסט"א, על כן כיון שבאו ישראל לתוך הים א"ל הקב"ה למשה ואתה הרם את מטך והשלך אותו ונטה את ידך אל הים ובקעהו. וזה שהמשילו חז"ל במדרש למשל הזמורה שהיו מרננים אחריו לומר שאלמלא המטה לא היה יכול לעשות אותות ומופתים, וכל כוחו של המטה מפני שמצורף ומשותף בו מכח כשפיהם על ידי בליעת מטותם. שוב ראיתי מ"ש בכלי יקר (פ' חקת) שפי' ענין חטא מי מריבה לפי שהכה במטה והיו ישראל מרננים לומר שיש בזה מכח הכשפים עיי"ש לדרכו.
היוצא מדברינו עכ"פ דבר ברור והטבע מחייבת דהבולע אפילו כל שהוא מכוחה של ע"ז או מינות וכשפים, אי אפשר שלא יהיה כוחם משותף ומצורף בו, אלא שבמטה אהרן לגודל קדושתו היה בו כח לדחות ולכלות כל כוחות הרע שבלע וכאפס וכאין היו. אבל ודאי שאין שום נברא שבעולם יכול לדמות עצמו לבחי' קדושה כזו. וסכנה גדולה לנפש ליהנות מהם, ומזיק לגוף ולנפש כמ"ש באגרא דכלה פ' שופטים יעיי"ש.
באופן אחר קצת יש לבאר מדוע היה צורך בנס זה, דהנה אפשר שאותו המטה לא בלע כלל את מטותם, דאילולי היה בולע מכוחות הטומאה לא היו משתמשין באותו המטה לגאולת ישראל, כי אי אפשר שבגאולת ישראל יהיה איזה תערובת מכוחות הסט"א, אך נראה כי לשון בליעה יש לו עוד מובן אחר, דמצינו אצל המלאכים שבאו אל אברהם אבינו ע"ה כתיב והוא עומד עליהם וגו' ויאכלו, ואיתא במד"ר וכי אוכלין היו אלא נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק ע"כ, הרי דעל ידי שעשו פעולה שכלה המאכל מן העולם נקרא בלשון אכילה. וכמו כן אפ"ל כאן ויבלע מטה אהרן את מטותם, דאין הכוונה שבלע אותם ממש, אלא שמטה אהרן התגבר על מטותם וראשון ראשון נסתלק מן העולם עד שנאבדו לגמרי, אבל באמת לא בלע אותם ממש. וכן מצינו שפי' בעלי התוספות (פ' מקץ) את הפסוק ותבלענה השבלים אין לפרש לשון בליעה ממש, דאין מראין לו לאדם דעייל פילא בקופא דמחטא. נמצא לפי זה דהיינו טעמא שלא נתעבה המטה לפי שלא נכנסו מטות החרטומים בו, רק נעשה נס שמטה אהרן ביער את כל מטות החרטומים, אלא שהחרטומים והמכשפים הטמאים אמרו להיפך אפילו אחר כל המעשים הללו, וטענו שכוחות הטומאה דחו את כח הקדושה, לכן כדי להוציא מלבם של צדוקים צוה הקב"ה למשה ואתה הרם את מטך, שיסלק את המטה לבד, כי ישועתן של ישראל צריכה שתבוא רק מצד הקדושה באופן שלא יהיה שום מקום לטעות, וח"ו שיעלה על הדעת שאפשר שתבוא ישועה לישראל על ידי מינים וכופרים, לא תהא כזאת בישראל, ורק לה' הישועה.
[ק"א ע"ב] א"ל רב ספרא משה שפיר קאמרת. פירש"י ז"ל משה כלומר רבינו בדורו כמשה בדורו עכ"ל. אפ"ל על פי מה דאיתא במדרש בב' מקומות, בפ' שמות (פ"א סכ"ו) ובר"פ ויקרא, עשרה שמות נקראו לו למשה ירד חבר יקותיאל אביגדור טוביה וכו', וכולם מורים על ענינים גדולים, ירד על שם שהוריד את התורה ואת השכינה מלמעלה למטה, אביגדור על שם שהיה אביהן של כל גודרי גדר שעמדו לישראל, וכיו"ב נדרשו כל שמותיו, ואף על פי שהי"ל הרבה שמות לא נקבע לו בכל התורה אלא אותו השם שקראתו בתיה בת פרעה, ומסיק המדרש (פ' שמות) מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, דשם זה מורה על החסד שעשתה עמו שהוציאה אותו מן המים כמ"ש כי מן המים משיתוהו, שעל ידי זה נשאר משה רבינו בחיים, ושם זה הביא תכלית וכח של גמ"ח, לכן נשאר שמו משה להודיעך כמה גדול כוחה של גמ"ח.
ואפ"ל דלכן מצינו שתלמידי חכמים נקראין בגמרא בשם משה, שהאמוראים אמרו אחד לחבירו משה שפיר קאמרת, ור"ל דהשם משה שפיר קאמרת, דאי אפשר להגיע לשום דבר אם לא יכללו בתוכו כח של גמ"ח ששמו של משה מורה עליו.
[שם] א"ל רב ספרא משה שפיר קאמרת. פירש"י ז"ל משה כלומר רבינו בדורו כמשה בדורו עכ"ל. איתא בתקו"ז (תקון ס"ט) איתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, וכן ידוע מדברי רז"ל בכמה מקומות שכל תלמיד חכם הוא בבחינת משה, ואשר על כן אמרו רז"ל זה לזה לפעמים משה שפיר קאמרת. אך במה דברים אמורים רק באותם תלמידי חכמים ההולכים בדרכי אבות ורבותינו הקודמים, משא"כ אם משנים מדבריהם ח"ו אז בוודאי שאין תורתם תורת משה ואינה תורתו של הקדוש ברוך הוא, ובכגון דא לא נאמר שיש בהם ניצוץ ממשה רבינו ע"ה, כי אנו כשלעצמינו מה אנו, וכל כוחינו אינו אלא מה דשליחותייהו דקמאי עבדינן, ועל תורתם של הראשונים כמלאכים אנו נשענים ובכוחם אנו מתחזקים ועלייהו סמכינן.