אגדות מהרי"ט/בבא קמא/פרק ט
אגדות מהרי"ט – מסכת בבא קמא – פרק ט
[צ"ט ע"ב] ההוא איתתא דאחזיא דינרא לרבי חייא וכו', אמר ליה לרב זיל חלפיה ניהלה וכתוב אפנקסי דין עסק ביש. ופרש"י רב שומר גנזיו של רבי חייא דודו הוה, דין עסק ביש, סחורה רעה היא, שעל עסקי חנם אני מפסיד, שלא היה לי לראותה עכ"ל. ולכאורה התכלית הנרצה לרשום בפנקס סכום שהפסיד, כדי שיהיה החשבון מדוייק, אבל מה ענין לכתוב דין עסק ביש, וזה ידוע ומובן מאליו, ואין דרך כותבי פנקסי חשבונות לרשום אם עסק טוב או ביש עשו, כי אם כותבים כמה הפסידו או הרויחו.
ואפ"ל כוונה אחרת בזה, דידוע שצדיקים הי"ל פנקס מיוחד לחשבון הנפש, וכתבו בו כל עניניהם וכל תנועה והרהור, ובכל יום עשו חשבון מדוייק כמה החסירו מחובתם, או ח"ו פגמו בדקה מן הדקה, ועשו תשובה מעולה להשלים החסירות, או אם אירע להם ח"ו נזק בממונם או בגופם, מיד הרהרו תשובה בלבם, כי אין זה אלא בסיבת החטא, דלא עביד קוב"ה דינא בלא דינא, כאמרז"ל בגמרא (ברכות ה' ע"ב) רב הונא תקיפו ליה ד' מאה דני דחמרא, ואמרי ליה רבנן לעיין מר במיליה [פרש"י יפשפש במעשיו], דלא עביד קוב"ה דינא בלא דינא עיי"ש. וכמו כן אפ"ל לענינינו דלא בפנקס המסחר צוהו לכתבו, ולא סך ההיזק צוהו לרשום, כי אם בפנקס המיוחד לחשבון הנפש צוהו לכתוב דין עסק ביש, שנזדמן לו עסק רעה ואין זה מקרה, כי אם בסיבת החטא וצריך לפשפש במעשיו].
באופן אחר יש לפרש, דלכאורה צ"ב כנ"ל מה נפק"מ בדבר ואין זה מדרך הסוחרים שבפנקס החשבונות יהא נכתב בצדו של כל עסק אם העסק טוב או לא. וגם צ"ב מה שפי' רשיז"ל סחורה רעה היא שלא היה לי לראותה, ולכאורה הלא היה אומן וזה עבודתו ומסחרו לראות בטיב המטבעות, וצ"ב מ"ש שלא הי"ל לראותה. אמנם אפ"ל שהתאונן ר' חייא על עצמו דכיון שמדרך השלימים אשר לפני ה' להתנהג בשיטת רשב"י (ברכות ל"ה ע"ב) לעסוק רק בתורה ולא לעסוק באומנות כלל, אלא צ"ל ועמדו זרים ורעו צאנכם, אם כן מדוע זקוק אני לעסוק באומנות, ולא סגי לי גם כן בהכי לעסוק בתורה לחוד ולא בשום אומנות, וז"ש דין עסק ביש, פי' זה עצמו שנפל חבלי וגורלי לעסוק באומנות, וזקוק אני להיות שולחני ולראות מטבעות הא גופא הוי עסק ביש, דאלמלי זכיתי לא היה לי לראותה, כי אז היה חלקי בעוסקי תורה לבד שאינם עסוקים בשום אומנות, והיה נתקיים בי הבטחת הכתוב ועמדו זרים ורעו צאנכם כמ"ש רשב"י. [ועי' עוד מזה באריכות להלן בדף צ"א ע"ב ק' ע"א, ד"ה באופן].
[צ"ט ע"ב ק' ע"א] כדתני רב יוסף (שמות י"ח) והודעת להם, זה בית חייהם, את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו וכו', את המעשה, זה הדין, אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין. והנה הכוונה באומרו זה בית חייהם, פירשיז"ל בית חייהם, תלמוד תורה. ובמסכת בבא מציעא (ל' ע"ב) פירשיז"ל בית חייהם, ללמוד להם אומנות להתפרנס בו, דחוקים ותורות כבר כתיבי ברישא דקרא. וצ"ב למה משנה פירושו מתורה לאומנות, וכן דקדק (שם) בגליון הש"ס. והמהרש"א ז"ל (שם) הקשה גם כן והא דבב"ק ניחא ליה לפרש בית חייהם זה תלמוד תורה, אע"ג דכבר כתוב ברישא, אפ"ל דבית חייהם זה תלמוד תורה היינו לקבוע להן בתי מדרשות ללמוד בם תורה יעיי"ש. ולכאורה הרי גם זה נכלל בתלמוד תורה, ואם כן גם זה כבר אמור ברישא דקרא, ועדיין צ"ב.
וגם לכאורה צ"ב האיך רמוז במלת והודעת להם דקאי על תלמוד תורה או על אומנות, הרי קרא סתמא קאמר והודעת להם, ולא פירש מה יודיע להם, ויתכן להתפרש גם על הודעת שאר דברים, דידיעה שייך בכל דבר שמודיעין את האדם, ואיך הוציא רשיז"ל משם תלמוד תורה או אומנות, דבמלת והודעת להם אין שום רמז לחדא מינייהו.
והנה לפי דרכו של המהרש"א ז"ל על דברי רשיז"ל והודעת להם זה בית חייהם זה תלמוד תורה דהיינו לקבוע "בית" לתלמוד תורה כנ"ל, אפשר להוסיף נופך בזה, דהנה בית הוא כינוי להשתלשלות ויסוד להעמיד דורות כמ"ש ויעש להם בתים, שהדורות נקראין בחינת בית (כמ"ש בחזקוני), והנה אצל אברהם אבינו ע"ה כתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו', ופי' הרמב"ן ז"ל דידעתיו היינו השגחה פרטית, שהבורא כל עולמים אמר שיהיה לי עליו ידיעה והשגחה תמידית, והטעם למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, בשביל שיעמיד דורות מבני ישראל יעיי"ש. הרי שעל ידי ההשתדלות להעמיד דורות בני ישראל זוכין להבטחת כי ידעתיו. וז"ש והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, היינו שתזהירם על קיומם של התורה והמצות, ומלבד זאת והודעת להם, היינו שתמסור להם גם את זאת כי סיבת הידיעה הנרמז במאמר כי ידעתיו דהיינו השגחה פרטית, הוא בסיבת זה "בית" חייהם כפי' המהרש"א ז"ל שיבנו בית ויסוד להתוה"ק כי הם חיינו וזה נקרא בית חייהם. ולפי זה שפיר רמוז זאת במאמר והודעת להם, דבזכות הקמת דורות זוכין לבחינת ידיעה שהובטח אברהם אבינו ע"ה בהבטחת כי ידעתיו והבן.
אמנם אפ"ל עוד, על פי מה דכתיב כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, ופירשיז"ל לבית יעקב אלו הנשים תאמר להן אמירה רכה, ולבני ישראל אלו האנשים תגיד להם דברים קשים כגידין. והקושיא מפורסמת דבקרא אינו מפורש שני מיני דיבורים רכים וקשים אלא דיבור אחד כה תאמר וכו' שהוא אמירה רכה. אמנם במדרש (שמו"ר פכ"ח ס"ב) איתא כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים וכו' למה לנשים תחלה כדי שיהיו מנהיגות את בניהן לתלמוד תורה, ופי' המתנות כהונה דעל ידי ששכיחות בבית ומשגיחין תמיד על בניהם לכן יותר מוטל הדבר עליה. ולכאורה אכתי צ"ב דהרי עצם החיוב הוא רק על האבות, דאשה פטורה מתלמוד תורה, ואפילו ללמד את בנה פטורה, דכיון שאינה מחוייבת בתלמוד תורה ואיננה מצווה ללמוד פטורה גם מללמד, ומ"ש ז"ל בגמרא (ברכות י"ז) דהני נשי זכיין בשכר דאקרויי בנייהו לתלמוד תורה, היינו רק לפי שבניהן מחוייבין בתלמוד תורה, ולפי שהן מגדלין אותן יש גם להן זכות התורה, דעל ידי שהן מסייעות שיהיה קיום להתוה"ק יש להן חלק בהשכר, אבל עכ"פ הן עצמן הרי אינם מצווין והן קודמין בגידול הבנים רק לפי שהן שכיחות בבתיהן כנ"ל, ואם כן התינח בזמן שהאנשים צריכין לילך לעבודתן ואינם בביתם, אבל אז בשעה שהיו ישראל במדבר הרי היו גם האנשים יושבין כל אחד בביתו, ולהצדיקים שבהם היה המן יורד לפתח ביתם, והאיש היה מצוי בבית כמו האשה, ואם כן הדרא קושי' לדוכתי' למה הקדימו את הנשים.
לכן נראה לי דהנה לזה שיזכו להקים דורות בני ישראל צריכין זכיה וסייעתא דשמיא מהקב"ה שיוכלו להתגבר נגד כל הקישויים המקושרים בזה, הן ברוחניות, והן בגשמיות שצריך לזה הוצאות מרובות, והנה הכלל הוא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, ואיתא בגמרא (קידושין ל"ט ע"ב) דמהאי טעמא יתכן שלא ינצל האדם מהרהור עבירה ולא תגין המצוה עליו אף בעידנא דעסיק בה, ואלמלי הוה אמרינן דאיכא שכר מצוה גם בהאי עלמא היה גם זה משכר המצוה שתגן עליו להנצל מהרהור עבירה, שיוכל לפעול פעלו ולקיים המצוה כהוגן (ועיי"ש במהרש"א בח"א). הרי שצריכין שכר מצוה בהאי עלמא לזה גופא שיהיה סיפק בידו לעשות את המצוה, והנה אע"פ דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מ"מ איתא בספה"ק דמצוה מחוייבין בה ועושין יותר מכדי חיובו על זה בא האדם בשכרו גם בזה העולם (עיין פרשת דרכים בדרך מצפה בסופו, וע"ע דברי יואל פ' עקב עמוד ס"א). ומעתה אפ"ל שדייקא מפני כן הניחו גידול בנים על הנשים, לפי שאינן מחוייבות בדבר, ועל העשיה יותר מכדי חיובו הרי מקבלין שכר בזה העולם, והשכר הוא הא גופא שזוכין לעשות ולקיים את המצוה, (ומהאי טעמא היה זאת אמירה רכה לנשים, שראו שהקדימו אותן לטעם הנ"ל, ועל ידי זה יקבלו שכר בזה העולם, משא"כ לבני ישראל האנשים שמחוייבין בתלמוד תורה ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הי"ל זאת דברים קשים כגידין). אמנם יש אופן שיזכו גם האנשים בשכר הזה ואע"פ שהם מחוייבים ועומדים, והיינו אם נותן יותר מכפי כוחו, שהרי זה יותר מכדי חיובו, על זה מקבלין השכר גם בזה העולם, ועיקר השכר הוא זאת שיהא סיפק בידו ויוכל לגמור פעלו וכנ"ל.
ועל פי זה אפ"ל כי שני הפירושים שברשיז"ל מ"ש בית חייהם זה תלמוד תורה, ומ"ש אומנות להתפרנס בה, הם הא בהא תליא, כי הנה העולם חושבים שאם יש לו לאדם אומנות טוב להתפרנס בה ויש לו פרנסה טובה על ידי זה יכול להחזיק ביותר את התלמוד תורה, הנה אמת ויציב הדבר שיש צורך שיהיה לבני ישראל השפעת עולם הזה שעל ידי זה יכולין להחזיק, אמנם יציבא מילתא גם לאידך גיסא שאם מחזיקין את התלמוד תורה יש לו אומנות טוב ויש לו פרנסה טובה, כי זה מביא פרנסה וזה מביא חיזוק, ותרווייהו אמת מ"ש דבית חייהם הוא תלמוד תורה (ופי' המהרש"א ז"ל דהיינו לקבוע בית לתלמוד תורה), ומ"ש שהוא אומנות להתפרנס בה דתרווייהו צריכין זה לזה, ודברי רשיז"ל אלו א' מפרש את חבירו, וכדמרגלא בפומייהו דרבנן ובלשון חכמים דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, דהכוונה הפשוטה שבמקום אחד הם עניים שאינו מבואר היטב ובמקום אחר הם עשירים שמבואר יותר, ולענינינו הוא על פי פשוט עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, דבסוגיין פירש"י דקאי על תלמוד תורה, ובתלמוד תורה אם אין לו פרנסה הרי יתכן להשאר עני, אבל הם עשירים במקום אחר, דבב"מ פירש"י יותר דהיינו אומנות להתפרנס בה, שמה שמוסרין נפשן להעמיד דורות זה מביא פרנסה וזה מביא שפע. וע"כ אמר הכתוב מקודם והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, היינו מה שמחוייבים מצד החיוב שעל זה שייך לשון אזהרה, ואחר כך אמר הכתוב עוד והודעת להם היינו שמלבד האזהרה תודיע להם לעשות יותר ממה שמוזהרין, ועל כן נאמר זה בלשון ידיעה, כי אינו נכלל באזהרה הקודמת, והוא ידיעה אחרת בפני עצמה שבא להודיעם כי זהו בית חייהם שיהיה להם תורה ואומנות ופרנסה והבן.
באופן אחר יש ליישב במה שרש"י ז"ל משנה פירושו בשני המקומות, דבסוגיין פי' על והודעת להם זה בית חייהם, זה תלמוד תורה, ובבבא מציעא פירוש בית חייהם אומנות להתפרנס בה. ובראשונה חשבתי לתרץ עוד מה דמשנה רשיז"ל פירושו פעם כה ופעם כה, דהנה איפלגי ר' ישמעאל ורשב"י (ברכות ל"ה) בפירוש הכתוב ואספת דגנך מה ת"ל, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן (שלא יעסוק בדרך ארץ), ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל, רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם. נמצא דלדעת רשב"י אסור לעסוק באומנות, ואזיל רשב"י לשיטתיה (במס' שבת ל"ג ע"ב) דכשיצא מן המערה וראה בני אדם חורשין וזורעין אמר מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, נמצא דלשיטת רשב"י אין לעסוק באומנות רק לישב בבטחון ולעסוק בתורה, ור' ישמעאל ס"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ, ובגמרא אמרו הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, כר' ישמעאל ועלתה בידן. וכבר פי' האור חדש ועוד שאר מפרשים, דבאמת אין זה מחלוקה דגם ר' ישמעאל מודה דמי שהוא בבחינת רשב"י אסור לו לעסוק באומנות וכשיטת רשב"י, ולזה אמר בגמרא "הרבה" עשו וכו', דרק מועטין הן בבחינה זו, ואכמ"ל בזה, אבל יהיה איך שיהיה עכ"פ כן הוא שיטת רשב"י שאסור לעסוק באומנות, ושיטת ר' ישמעאל הוא דמותר.
והנה בבבא מציעא מביא הגמרא הך דרשא והודעת להם זה בית חייהם, לגבי ר' ישמעאל ברבי יוסי ששילם להאי גברא שהיה טעון משא כדי שלא יתחייב בטעינה, אף שהיה זקן ואינה לפי כבודו ובלא"ה מיפטר, אלא שעשה כן לפנים משורת הדין, שנאמר והודעת להם זה בית חייהם וכו' עד ואת המעשה זה דין, אשר יעשון לפנים משורת הדין, הרי מיירי הגמרא מר' ישמעאל בר' יוסי, והנה בזבחים (דף קי"ט) תניא אל המנוחה ואל הנחלה, תנא דבי רבי ישמעאל זו וזו שילה, וכתב רשיז"ל דאזיל לשיטתיה כדאמרינן במגילה (דף י') וכו' ואוקימנא כר' ישמעאל, יעיי"ש דסובר רשיז"ל דסתם ר' ישמעאל הוא ר' ישמעאל בר' יוסי, והתוספות פליגי עליה וסברי דסתם ר' ישמעאל הוא ר' ישמעאל בן אלישע יעיי"ש. עכ"פ רשיז"ל לשיטתיה ס"ל דסתם ר' ישמעאל הוא ר' ישמעאל ברבי יוסי, נמצא דבמסכת בבא מציעא דמיירי הש"ס מר' ישמעאל בר' יוסי שעשה לפנים משורת הדין, דלשיטת רשיז"ל הרי הוא סתם ר' ישמעאל דס"ל במסכת ברכות הנהג בהם מנהג דרך ארץ והחיוב לעסוק באומנות, לכן שפיר יתפרש אליביה דבית חייהם היינו אומנות להתפרנס בה, אבל בסוגיין מיירי הגמרא מר' חייא ורב, והיונת אלם כתב דרב היה תלמיד מובהק של רשב"י, והנה מצינו בגמרא כמה פעמים דמקשינן אתלמיד משיטת רבו, וכהא דפריך בכמה מקומות והוא ר' הונא תלמיד דרב הוה וכו' (אספם הרב בעל יד מלאכי בכללי התי"ו אות תרס"ג יעיי"ש), דאורחא דמילתא הוא דתלמיד אזיל בשיטת רבו, וכיון דמיירי מרב, הרי מסתמא אזיל בשיטת רשב"י רבו דאסור לעסוק באומנות, לכן לא רצה רשיז"ל לפרש דקאי על אומנות, כי אין זה עולה יפה לפי שיטת רשב"י, לכן הוצרך לפרש זה תלמוד תורה, והכא והתם לשיטתייהו אזלי.
[ועל פי זה יש לפרש גם כן מה שאמר ר' חייא לרב כתוב אפנקסי דין עסק ביש, דלכאורה צ"ב מה נפק"מ בדבר ואין זה מדרך הסוחרים שבפנקס החשבונות יהא נכתב בצדו של כל עסק אם העסק טוב או לא, וגם צ"ב מה שפי' רשיז"ל סחורה רעה היא שלא היה לי לראותה, ולכאורה הלא היה אומן וזה עבודתו ומסחרו לראות בטיב המטבעות, וצ"ב מ"ש שלא הי"ל לראותה. אמנם על פי הנ"ל אפ"ל שהתאונן ר' חייא על עצמו דכיון שמדרך השלימים אשר לפני ה' להתנהג בשיטת רשב"י לעסוק רק בתורה ולא לעסוק באומנות כלל, אלא צ"ל ועמדו זרים ורעו צאנכם, אם כן מדוע זקוק אני לעסוק באומנות ולא סגי לי גם כן בהכי לעסוק בתורה לחוד ולא בשום אומנות, וז"ש דין עסק ביש, פי' זה עצמו שנפל חבלי וגורלי לעסוק באומנות וזקוק אני להיות שולחני ולראות מטבעות הא גופא הוי עסק ביש, דאלמלי זכיתי לא היה לי לראותה כי אז היה חלקי בעוסקי תורה לבד שאינם עסוקים בשום אומנות והיה נתקיים בי הבטחת הכתוב ועמדו זרים ורעו צאנכם כמ"ש רשב"י].
אמנם עדיין יקשה קושיא חדא לפי הנחה זו, דכיון שלשיטת רשב"י אין לעסוק באומנות, ורב היה תלמידו של רשב"י ואזיל בשיטת רבו, אם כן מדוע באמת עסק הוא עצמו באומנות והיה שומר גנזיו של ר' חייא דודו וממונה על משא ומתן שלו וכנ"ל שצוה לו לכתוב בפנקסו דין עסק ביש, והלא לשיטת רשב"י רבו אין לעסוק באומנות כלל אלא דברים ככתבן, שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, ומעתה אם איתא להך מילתא דאמרן דלכן שינה רשיז"ל לפרש בסוגיין בית חייהם זה תלמוד תורה, ולא רצה לפרש אומנות להתפרנס בה כמו שפירוש במסכת בבא מציעא, לפי שהש"ס סובב הולך כאן בשיטת רשב"י דאין לעסוק באומנות וכנ"ל, אם כן קשה איך היה ר' חייא גופיה שולחני ורב היה הממונה על המשא ומתן שלו, ולכאורה עדיין אין הענין מבואר כל צרכו.
ועוד יש להבין בדברי הגמרא בסוגיין, שאמרו המראה דינר לשולחני אם הוא אומן שכבר אין צריך ללמוד האומנות אם טעה פטור, ואם הוא הדיוט שצריך עוד ללמוד את האומנות אם טעה חייב וכו', ההיא איתתא דאחזיא דינרא לר' חייא וכו' ופריך מאי שנא דנכו ואיסר דפטירי משום דלא צריכי למיגמר [פירש"י דנכו ואיסר שולחנין אומנין היו והיו בקיאים היטב בצורתא דזוזא], ר' חייא נמי לאו למיגמר קא בעי, ומשני ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעביד וכו'. ויש להבין מאי טעמא פשיטא להו כל כך שהיה ר' חייא בקי כל כך בטיב המטבעות עד שכבר לא הוצרך ללמוד האומנות, והלא מצינו בגמרא (פסחים ק"ד) שר' מנחם בן סימאי היה נקרא בנן של קדושים מפני שלא הסתכל בצורתא דזוזא, והתוספות (בע"ז נ' ושבת קמ"ט) הקשו דמה חסידות איכא בהכי הלא דיוקנא אסורה להסתכל מדינא, ועיי"ש מה שכתבו לחלק בזה, עכ"פ מונח בזה איזה ענין קדושה שלא להסתכל בצורתא דזוזא, והסתכלות מיקרי דרך התבוננות ולא ראיה בעלמא, ומי לנו גדול מר' חייא שהיה גדול ביותר, וכמו שאמרז"ל (ב"מ פ"ה ע"ב) בההוא אמורא שא"ל לאליהו להראות לו רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיע ואמר ליה בכולהו מצית לאסתכולי בהו לבר מגוהרקא דר' חייא דלא תסתכל ביה וכו', ועיי"ש שעבר על הציווי והסתכל ונעשה סגי נהור ל"ע, עד שהלך על קברו של ר' חייא והתפלל ואמר מתנייתא דמר מתנינא ונתרפא. ועיי"ש עוד מגדולתו של ר' חייא שהיה מדריגתו נשגבה עד מאוד יותר מכל בני דורו, ואם כן מאי טעמא פשיטא ליה למקשה שהיה אומן בטיב המטבעות עד שלא היה צריך עוד למיגמר, והרי אפשר שבאמת לא היה מעיין ומסתכל כל כך היטב בצורתא דזוזא, ואיך מקשה בפשיטות כל כך ר' חייא נמי לאו למיגמר קא בעי, והלא יתכן שאה"נ לא הסתכל כל כך יפה.
ונקדים עוד דברי הגמרא (שם ב"מ פ"ה ע"ב, וכ"ה בכתובות ק"ג ע"ב) כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא, א"ל ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי מינצת, דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל מהדרנא ליה מפלפולי, א"ל ר' חייא אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא ומגדלנא נישבי, וציידנא טביא ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקא, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך, והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, א"ל ר"ש ב"ר אפילו ממך, א"ל אין וכו'. והיינו שהיה זורע זרעני פשתן וקולע ממנו רשתות ומכמורות, וצד בהם צביים ומתקן בעורותיהן קלפים, וכתב עליהן חומשים ולמדם לתינוקות ואמר להם שילמדו כל א' את סדרו לחבירו, ועל ידי זה עביד לתורה דלא תשתכח מישראל. ולכאורה תמוה מדוע טרח ר' חייא לעשות כל אלה המלאכות בעצמו, וכי אין בנמצא לקנות קלף או עורות וכי אין למצוא גם סופרים שכותבין בשכר, והלא ישנם סופרים וישנם סוחרי פשתן וישנם סוחרי עורות, והעיקר הרי הוא רק התכלית שלמד עם הילדים התורה הקדושה, ומדוע הוצרך לטרוח בעצמו בכל אלה המלאכות.
והמהרש"א (בח"א) הרגיש בזה, וכתב בזה הערה, שכוונתו היתה שכל העשיות בזה יהיו בלתי לה' לבדו, ולא יהיה בו שום פניות ושיתוף כוונה אחרת שלא לשם שמים, ואילו קנה קלף או קנה בהמה לעורה היה בו מצד העושה ומצד המוכר שיתוף כוונה אחרת לשם משא ומתן, וכבר יש בה פניה של ממון, ור"ח רצה שמתחלת גידול הפשתן יהיה הכל בלתי לה' לבדו לשם תורה ולמצוה, יעיי"ש.
אמנם לכאורה הענין עדיין הוא פלא, וכי יש בזה איזה חסרון מה שהמוכר מכוון להרוחת הממון, ואפילו את המלמדי תינוקות צריכים לשלם היטב כדאיתא, ואף על הסופרים התענו אנשי כנסת הגדולה רק שלא יתעשרו, אבל לא מצינו שאין רשאין ליקח שכר, ואך בלומדי תורה נסתפקו הראשונים ז"ל האיך מותר לקבל שכר, (עיין בפי' הרמב"ם והרע"ב ז"ל בפ"ד דאבות, על דברי המשנה אל תעשה קרדום לחפור בה), אבל זאת לא מצינו בשום מקום שהעושה את הקלף או הספר לא יקח שכר, וכי מה זהירות יש בזה לחשוש שאם יקחו ממון יזיק זאת ח"ו לכתיבת התורה, ואדרבה מבואר (בזוה"ק ר"פ תרומה) דמצוה שאין משלמין בעדה ממון אין בה כל כך כח וחשיבות, ואדרבה צריכין ליקח את המצוות בעד ממון ובאגר שלים, וכדאיתא שהוא דבר היותר גדול מי שנותן שכר משנים ושכר סופרים, עכ"פ הרי מבואר שצריכין ליתן ממון עבור דבר מצוה, ולמה זה הוצרך ר' חייא לטרוח בעצמו מזריעת הפשתן עד גמירא שהכל יהיה בלא ממון, והרי הוא לכאורה כולו פלא.
והנה בענין מה שאמר ר' חנינא אלמלי משתכחא תורה מישראל אנא מהדרנא לה מפלפולי, והשיב לו ר' חייא דידי עדיפא דעבדי שלא תשתכח מישראל, כתב המהרש"א ז"ל דלכן עדיפא, כי עובדא דר' חנינא היה רק בכח, שאם תשתכח יחזירנה בפלפולו, אבל לא בא מעולם לכלל מעשה, שהרי ר' חייא פעל ועשה שלא יבוא לעולם לידי שכחת התורה, משא"כ מעשהו של רבי חייא בא לכלל מעשה, לכן דידיה עדיפא עכ"ד. ולכאורה קשה לי עוד בזה, דאיך אפ"ל שאם תשתכח תורה, הרי בפירוש אמרו בגמרא (שבת קל"ח) דרשב"י אומר דח"ו שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, ואם כן הרי זה נמנע המציאות לגמרי, ואיך יתכן לומר שאם תשתכח תורה מישראל הרי לא יצוייר כזאת כלל, ומדברי ר' חנינא שאמר אנא מהדרנא לה מפילפולי הרי משמע שיצוייר שתשתכח התורה לגמרי עד שיהא צורך להחזירה על ידי פלפולו, וזה הרי לא יתכן כלל. גם ממה שכתב ר' חייא חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה, משמע שהיה החשש שתשתכח אף עצם התורה המקראות והמשניות, וזה הרי אינו נקרא פלפול דזה נקרא לימוד, דפלפול הרי הוא רק להוסיף דבר מתוך דבר, אבל עצם התוה"ק אי אפשר להחזיר על ידי פלפול דמקובל בה כל תיבה וכל אות וכל נקודה, ואיך אפ"ל שאם תשתכח יחזירנה, [ובגמרא אמרו ח"ו שתשתכח, אלא שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד, וכבר ביארתי במקו"א [עי' בס"ג דברים תשי"ז הנדפס בקונט' ח"ת דברים עמוד ל"ה] מהו הכוונה בזה ואכמ"ל], אבל יהיה איך שיהיה כאן שהמדובר הוא מעצם התורה אף מחמשה חומשי תורה, ואלו הדברים הרי אי אפשר להחזירם על ידי פלפול, ואיך יוצדק בזה מאמר ר' חנינא אנא מהדרנא לה מפלפולי.
לכן נראה לי על פי דרכו של המהרש"א ז"ל, שרצה שהכל יהי' בלתי לה' לבדו ולא יהיה שום פגם בנתיים, אבל לא מטעמיה דכוונת הממון מזיק דאדרבה מצוה לשלם עבור המצות כנ"ל, אמנם יש כאן חשש אחר, דהנה כל דבר צריך להיות ממקור הטהרה מן המותר בפיך (שבת כ"ח ע"ב), וע"ד דקיי"ל בשו"ע הלכות ראש השנה (סימן תקפ"ו) דשופר של בהמה טמאה אין לתקוע בו (ועיי"ש במג"א), והרי דאפילו אם יהיה התוקע צדיק יסוד עולם ומכוון בכל כוונת האר"י, ואעפי"כ אם שכח לחקור מקורו של השופר ויבואו ויגידו לו שהשופר הוא מבהמה טמאה לא פעל מאומה ולא יצא ידי חובת התקיעות. ואיתא בספר חסידים (רמז תשע"א) דאדם שאינו הגון כתב סידור, ולא רצה החכם להתפלל בו יעיי"ש. והאור המאיר (פ' האזינו) מביא שהבעש"ט הק' שמע איש אחד מנגן על כינור והרגיש את המחשבה רעה שחשב האומן בעת עשיית הכינור, כן איתא באור המאיר בשם הבעשטה"ק.
הרי מבואר כי בכל דבר צריך לחקור על המקור שלא יהיה בו פגם, והנה כל דבר יש לו שורש למעלה, ושורש שכחת התורה בא על ידי שאין שורשו ממקור הטהרה, שזה מכניס פגם ומוליך שולל מני הדרך עד כדי כך ששוכחין דרך האמת וזהו שכחת התורה. וכמו שרגילין היום בדרכים חדשים מבלי להביט מהיכן המקור, דאם משנין מדרכי אבותינו בענין החינוך זה מוליך מני הדרך, ור' חייא רצה להשתמר שלא יהיה מעורב בתוכו שום כח מצד אחר ממקורות טומאה, והיה חושש על כל אחד ואחד, לכן הוצרך לעשות הכל בעצמו, כי חשש שאם ילך לקנות אצל זולתו מי יודע מה טיבו ואיזה כח ממקור ושורש מוזר יושפע ממנו לתוך אותו הקלף, ואולי על ידי זה כבר יהיה לו איזה כח והשפעה עלי, לכן אמר ר' חייא אם אני רוצה להעמיד חינוך אמיתי שיהיה נשמר שלא יגיע לידי שכחת התורה, הריני צריך להביט על המקור ולהיות נזהר משעת התחלתו, ואפילו הפשתן שממנו עושין הרשתות לצוד צביים כדי לכתוב על עורן התורה הקדושה גם זאת אעשה אני בעצמי, כי מזולתי אני מתירא שמא יש בו איזה כח אחר מעורב בו ומי יודע איזה ארס טמון בתוכו. ומבואר בזוה"ק (ר"פ שמות) דלפי שאכלו מלחמן של המצריים, לכן נפלו בגלות תחת ידם, דהגזירה היתה רק ועבדום ועינו אותם בארץ לא להם, ולא נגזר להיות דוקא במצרים מקור הטומאה, ורק לפי שנהנו מהם נפלו לידם, וכמו כן אם לוקחין תמיכה וחיזוק ממקור מושחת הרי זה סכנה להחינוך. ור' חייא רצה להשתמר מכל זה לכן לא רצה ליקח שום דבר מזולתו, ולא הממון בעצם היה איכפת לו, וכבר היה מסכים לקנות בעד ממון, אבל לא האמין את הבעל מלאכה, שהיה חושש על כל אחד ואחד מי הוא זה ואיזה הוא ומה טיבו שלא יתעה בסיבתו מני הדרך, ועל כן טרח לעשות הכל בעצמו, דעל דרך זה היה נשמר מכל אלו החששות.
והנה ר' חנינא אמר כי אפילו אם יפול בתוכו איזה ארס מר שיטעו על ידי זה וינטו מדרך האמת שזהו שכחת התורה, אעפי"כ אנא מהדרנא לה מפלפולי, כי הוא הי"ל כח גדול כל כך בפלפולי להאיר העינים ולהעמידם על האמת, אבל ר' חייא א"ל שאין לסמוך על זה כי הן אמת ויציב הדבר שכח פלפולך גדול, אבל מי שכבר תעה מני הדרך קשה להחזירו ולפעמים לא יועיל מאומה, ותחת להטריח להעלות אותן שהגיעו כבר למצב של שכחת התורה ולתקנן על ידי פלפולך, יותר ויותר ארויח במה שאטרח ואשמר ואזהר לכתחלה שאותו שלומד את התורה לא ימוט ולא יפול בזה, שאם אחזיק ואקיים את החינוך הישן בזה ארויח הרבה יותר, ולזה א"ר חייא דידי עדיפא כי על ידי הזהירות והשמירה מתחלה ליקח ממקור טוב ארויח יותר, [וע"ד שפי' ק"ז הייטב לב זלל"ה (בפ' אמור) הפסוק (תהלים י"ט) יראת ה' טהורה עומדת לעד, כי אך ורק יראת שמים הטהורה מכל פניות שהיא יראת הרוממות יש לה קיום נצחי עיי"ש], ועל זה אמר רבי כמה גדולים מעשי חייא.
יהיה איך שיהיה היה לו לר' חייא יסוד דתחת לקרב אותן שכבר נפלו בשכחת התורה להחזירם אל האמת, יותר עדיף לראות להחזיק את החינוך הישן, שמהאי טעמא נתיירא ליהנות משל אחרים כי רצה שיהיה הכל ממקור טוב, אם כן צריכין לזה להיות בעל שפע גדול שיוכלו לקיים כל זאת, והנה על רב אמרו ז"ל בגמרא (גיטין ו' ע"א) א"ר הונא עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל, פירש"י ז"ל מכי אתא רב לבבל וקבע ישיבה, והתוספות העתיקו לשון רשיז"ל מכי אתא רב לבבל והרבה ישיבות, יהיה איך שיהיה רב העמיד הרבה ישיבות ור' חייא העמיד לכלל ישראל תלמוד תורות, ואם כל אלה צריכין להתפרנס דייקא ממקורים טובים הרי צריכין לזה שפע גדול.
ומעתה ניחא כי הנה מ"ש בגמרא לשיטת רשב"י דעל ידי כח בטחונו ועמדו זרים ורעו צאנכם זה ניחא בפרנסתו, אבל בענין חינוך ילדים קטנים הרי היה לו לר' חייא יסוד להתיירא מליקח משל אחרים עד כדי כך שהיה חושש אפילו על מי שזורע הפשתן, ואם כן איך יסמוך שיבואו זרים ויעסקו בעבורו, הלא אם כל אחד צריך לעסוק בתורה אם כן על כרחך שאלו הזרים הם רק מאינם יהודים או עכ"פ מכאלו שאינם בגדר וסוג של לימוד התורה, ואם יבואו כאלו ויחזיקו לו את "החדרים" שלו הרי נסתר בזה כל כוונתו שבקש רק מקור בטוח, לכן ר' חייא עם התלמוד תורות ורב עם הישיבות הוצרכו לעסוק בעצמן באסיפת ממון והוצרכו להביט על הממון אם הוא טוב אם לאו, ולזה פריך בגמרא ר' חייא נמי לאו למגמר קא בעי, דהרי כיון שהתייגע כל כך בהעמדת תלמוד תורות וביקש הכל רק ממקורים טובים, הרי הוצרך להיות מבין על דינר דהרי הוצרך להביט על הממון הבא לידו, ולזה פריך וכי ר' חייא הוצרך עוד ללמוד הרי הוא בודאי היה מבין דהרי היה הכרח בדבר.
עכ"פ ר' חייא ורב לשיטתם, ולפי דרכם כיון שהוצרכו הממון לתכלית כזה אין קושיא למה עסקו במשא ומתן ונהלו מלאכת השולחנות כדי לעסוק בעניני ממונות, אמנם אעפי"כ פירש רשיז"ל בית חייהם זה תלמוד תורה, כי הרי גם האומנות עצמו היה אך עבור ת"ת, משא"כ שם בבבא מציעא דקאמר אומנות "להתפרנס בה" זהו דוקא אליבא דר' ישמעאל, דהרי שם מיירי מר' ישמעאל ברבי יוסי דלשיטת רשיז"ל הרי הוא סתם ר' ישמעאל, לזה פי' שפיר בית חייהם אומנות להתפרנס בה, אבל כאן פי' רש"י רק ת"ת דהרי אפילו העניני ממונות שעסקו היה גם כן רק עבור החזקת ת"ת. עכ"פ ר' חייא היה זהיר מאוד ורצה להשתמר מכל חשש, ועל כן אמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, וז"ש בגמרא והודעת להם זה בית חייהם, ופרשיז"ל תלמוד תורה, היינו שתודיע להם שרק אם הוא בית חייהם היינו שבא ממקור החיות ממקור הקדושה רק על זה הדרך יבנו ת"ת כי רק על דרך זה תהיה לה קיום.
[ק' ע"א] והודעת להם, זה בית חייהם וכו'. פירשיז"ל בית חייהם, תלמוד תורה. אפ"ל במ"ש רז"ל והודעת להם זה בית חייהם, ופרש"י ז"ל בית חייהם תלמוד תורה. ובתרגום יונתן מפרש והודעת להם וגו' ותהודע להון ית צלותא דייצלון בבית כנשתהון וכו', נראה שהוא מפרש גם כן כדרשת רב יוסף בגמרא והודעת להם זה בית חייהם, שהתפלה בבית הכנסת מארכת גם כן ימיו של אדם, ונכלל במשמעות בית חייהם כמו תורה. אמנם צ"ב הכוונה לב' הפירושים איך נרמז כל זה במלת והודעת להם, כי לא נתפרש באיזה ידיעה מדבר, ומנין לו שהתכוין הכתוב על תורה ותפלה. וע"ד הפשיטות אפ"ל דלתורה ולתפלה צריך דעת יתירה, שיזכה האדם להבין עמקות התוה"ק, ואיך להתפלל שיהיה תפלתו לנחת רוח לפניו יתברך שמו, על כן נרמזו שניהם במלת והודעת להם, שצריך שיקדים אליהם הידיעה בתחלה.
ואפ"ל עוד בדרך רמז מוסר, דקדושת היסוד נקרא בלשון ידיעה, כמ"ש והאדם ידע את חוה, והסבירו ז"ל מפני שצריך דעת יתירה להתנהג בה בקדושה וטהרה, וב' דברים אלו תורה ותפלה מועילים לקדש את האדם בקדושה זו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל אין ההרהור מצוי אלא בלב פנוי מן החכמה, נמצא שעסק התורה הוא סגולה ברורה להתקדש בידיעה זו, ועל כן נרמז בפסוק והודעת להם זה בית חייהם על קדושת היסוד, שהוא יסוד חיותו של אדם כידוע, ועל כן פירש"י זה תלמוד תורה, שעל ידי עסק התורה יזכה האדם להתקדש בקדושה זו, ובתרגום יוב"ע פי' ותהודע להון ית צלותא דייצלון בבית כנשתהון וכו', שזו גם כן סגולה נפלאה לשפוך תפלה ותחנונים להבורא יתברך שמו שיזכהו להתקדש בקדושת היסוד, ובאמת גם לעסק התורה צריך תפלה, שיזכה לכוין שמעתתא אליבא דהלכתא, וכמו שפי' אמרם ז"ל (מגילה כ"ח ע"ב) שמעתא בעא צילותא, שצריך האדם להתפלל לפני הבורא יתברך שיזכה להשיג דרך האמת בתוה"ק, ולפי זה אינו חולק על רש"י ז"ל על פי' יוב"ע, ושניהם צדקו יחדיו, והם ב' עצות נכונות איך שיגיע האדם לידיעה זו קדושת היסוד.
[ק"ב ע"א] כי לא אמרינן אין סדר למשנה בחדא מסכתא וכו'. וכן איתא בגמרא (ע"ז דף ז'). וצ"ל דזהו דוקא בבבא שלימה, דלפעמים נשנית בבית המדרש מקודם ואחר כך סידרן אחר משנה אחרת, וזהו בשני מימרות, אבל במימרא אחת ודאי סידור הלשון הוא דוקא. [וכעין זה כתבו התוספות בקידושין (ר"פ האיש מקדש ד"ה האיש) דאין שייך לתרץ הכא לאו דוקא ולא זו אף זו, דלא שייך לתרץ הכא לאו דוקא ולא זו אף זו, דלא שייך לשנויי הכי אלא בשתי בבות אבל לא בשתי תיבות, ועיין בעצמות יוסף שם שביאר הטעם]. שהרי מבואר בהדיא בש"ס שלמדו הלכות מסידור הלשון, עיין ברכות (ד' ע"ב) אמר מר קורא קריאת שמע ומתפלל, מסייע ליה לר"י דאמר וכו' זה הסומך גאולה לתפלה, ופרש"י ז"ל מדאמר ערבית נמי ק"ש ואחר כך תפלה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה, דלא כריב"ל דאמר תפלה ואחר כך ק"ש, אלמא דסידור הלשון דוקא הוא ללמוד ממנו הלכה. ועיין עוד יומא (י"ד ע"ב) על המשנה ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות, דקאמר אלמא קטורת ברישא והדר נרות, ורמינהו מי שזכה במנורה ומי שזכה בקטורת, הרי שהקשה סתירה עבור סידור הלשון שמקדים במשנה קטורת לנרות, ובש"ס שם האריך עוד טובא בסתירות כאלה מסידור הלשון, ומבואר בזה דמה שמקדים בלשון הוי הוראה ברורה שמוקדם למעשה, וכמו שבקראי דרשו בש"ס כמה פעמים ממה שמוקדם בקרא, כמו כן דעתם בלשון חכמים במשנה ובברייתא, ועל כרחך דמה שאמרו בגמרא דבחדא מסכת אין סדר למשנה, זה רק בבא שלימה דלפעמים נשנית בבית המדרש מקודם ואחר כך סידרן אחר משנה אחרת, וזהו בשני מימרות, אבל במימרא אחת ודאי סידור הלשון הוא דוקא.