אגדות מהרי"ט/בבא קמא/פרק י
אגדות מהרי"ט – מסכת בבא קמא – פרק י
[קט"ז ע"ב] מתני' הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין, [פירש"י אנסין גזלוה מן הגזלן], אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך, אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר, [ופירשו בגמרא] אמר רנב"י מאן דתני מסיקין לא משתבש, ומאן דתני מציקין לא משתבש, מאן דתני מציקין וכו' דכתיב במצור ובמצוק (דברים כ"ח), ומאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב (שם) יירש הצלצל, ומתרגמינן יחסניניה סקאה. פירש"י צלצל ארבה גזלן הוא שאוכל תבואות כל אדם עכ"ל. וכתבו התוספות יחסניניה סקאה, פי' בקונטרס ארבה, כמו ומעלה את הסקאין (במסכת תענית ו' ע"א) שהוא מין ארבה, ואין נראה לר"ת, דלשון ירושה ואחסנתא משמע דאבני אדם איירי, ונטלוה מסיקין נמי איירי בבני אדם, ונראה שהאויב קרי סקאה שעולין ומכסין את הארץ כדכתיב הנה כסה את עין הארץ, ועל שם כך נקרא צלצל שמכסה כל הארץ כצל וכו' עכ"ד ר"ת, ולבסוף מסקו בתוספות ונראה דירושה שייכא שפיר בעופות וחיות, כמו וירשוה קאת וקפוד (ישעי' ל"ד) ע"כ. ולמסקנת דבריהם יש לפרש יירש הצלצל על הארבה כפירש"י, אלא דמסיקין דמתניתין בעל כרחך בבני אדם איירי, וגם לפירש"י מסיקין דמתניתין בגזלן בני אדם מיירי ולא בארבה, כמ"ש הרא"ש ז"ל הובא בשטמ"ק, וז"ל: פרש"י סקאה ארבה וכו', וגזלן קורא מסיק במתניתין, אבל אינו גובאי ממש, דאם כן מאי מחמת הגזלן, וכי אין הארבה אוכל אלא שדות של אדם אחד עכ"ד ז"ל.
נמצא בין לדעת רש"י ז"ל ובין לדעת התוספות הארבה סקאה, וגזלן בני אדם נקרא גם כן בלשון משנה סקאה כשם הארבה, על שם שאומנתו כמעשה הארבה גוזל בני אדם, עיין בדברינו (ד"י פ' שמות עמוד צ"ח) כי האומות העולם נמשלו לחיות הטורפות כמ"ש בזוה"ק (שמות ג.) ממעונות אריות אלין בני שעיר וכו', מהררי נמרים אלין בני ישמעאל וכו', על פי הנודע כי באדם בעל בחירה כלול בו כוחות של כל הנבראים, ובידו להטיב או להרע, ואם אוחז במידות חיות הטורפות הוא גרוע ומסוכן הרבה יותר מהם, כמ"ש בזוהר הקדוש פרשת וישב (קפה:) זעירין אינון דיכלי לאשתזבא מינייהו עיין שם, ועל כן המתדמין ועושים כמעשיהם, יאות להם להקרא בשמותם, וכמו כן לענינינו בשמות הארבה שנקראים כן על שם גזלנותא, כמו שכתב הרד"ק ז"ל (יואל א' ד') נקרא גזם על שם שגוזז את התבואה, וילק לפי שהוא לוקק ולוחך את העשב, וחסיל לפי שהוא כורת את הכל, ועל כן האנס וגזלן בני אדם יקרא בשמם, על שם שעושה כמעשיהם, ומפורש כן במתניתין לפי' רש"י והתוספות ז"ל. [קי"ט ע"א] ת"ש אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים, וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. הנה מדברי חז"ל מפורש יוצא, כי עצם הדבר מה שהרג שאול את כהני נוב לא נחשב לו לחטא, אלא שחטאו היה מה שנגרם על ידי הריגתן שנתקפחה פרנסתן של הגבעונים שהיו מספיקין להם מים ומזון. ולכאורה בשל מי כל הסער הגדול הזה, והרי הגבעונים רשעים היו, וכמבואר בגמרא (יבמות ע"ח ע"ב) שדוד המלך ע"ה הרחיקם מכלל ישראל בעבור אכזריותם, ולמה הגיע אליו עונש גדול כל כך בעבור שמנע פרנסתן.
ונראה לבאר הענין על פי מה שכתוב בספה"ק תולדות יעקב יוסף (פ' אמור) לפרש הפסוק לנפש לא יטמא בעמיו, דיש הרבה ענינים שהם מצוה לפשוטי עם, וגבי בני העליה המה נחשבים עבירות, כגון לימוד שלא לשמה שאצל בני העליה הוא נחשב לפגם גדול, ולפשוטי העם היא מצוה שילמדו שלא לשמה תחלה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה כאמרז"ל, ועוד ענינים כאלו. וז"ש הכתוב אמור ואמרת שתי אמירות, ע"ד שדרשו ז"ל בפ' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, אמירה רכה לפשוטי עם ודברים קשים כגידין לבני עליה, כמו כן כאן ידבר אליהם בשני אופני דבורים, לבני עליה באופן אחד, ולפשוטי עם באופן אחר, עכת"ד.
ובזה יבואר ענין שאול המלך, כי אם אדם אחר שאינו במעלה זו היה עושה כזאת לא היה נחשב לו הדבר לחטא, כי כל מעשיו היו לשמים והיו מכוונים כדת וכהלכה, ואף על פי כן אצל שאול המלך לגודל מדרגתו היה נחשב הדבר לחטא. והיה הדבר סבה מן השמים שיסתבב חטא זה לידו, ע"ד הכתוב נורא עלילה על בני אדם, כענין שמצינו במכירת יוסף שהיה הדבר סיבה מן השמים לגלגל על השבטים הקדושים חטא זה בדרך עלילה, וכדאיתא בתנחומא (פרשת וישב), ואף על פי כן היה קצת פגם בדבר, והקפיד עליהם הקב"ה על מעשה זה, כמאמר הכתוב (תהילים פ"נ) וסביביו נשערה מאד, ודרשו ז"ל (יבמות קכ"א ע"ב) שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ועבור כן נענשו בעשרה הרוגי מלכות.
[שם] אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים, וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. ולכאורה יפלא שלא נחשב לו חטא זה של הריגת הכהנים משרתי ה' מצד עצמו, כי אם משום שעל ידי הריגת הכהנים נפסקה מחייתן של הגבעונים, והוא תמוה מאד, הכי אין הריגת הכהנים חטא גדול יותר, מגרימת הפסק פרנסתן של הגבעונים, אתמהה, וכי לא תהא כהנת כפונדקית.
אמנם ביאור הענין הוא, שעל כן נחשב לו עוון נטילת פרנסתן של הגבעונים לעוון חמור יותר, משום שהיה הדבר בגדר חילול ה', כי יאמרו אומות העולם כך נוהגים ישראל בגרים הבאים להדבק בהם שמתחלה ריחקים מלבא בקהל, כדאיתא ביבמות (ע"ט ע"א) דיהושע גזר עליהם עבדות, ועכשיו נוטלים פרנסתן מהם. ואיכא בכך משום חילול שם שמים בין אומות העולם, ושוב לא היו באים גרים להתדבק בישראל, בראותם מה עשו לגבעונים. ולפיכך הקפיד ה' עליו ביותר על עוון זה, וכדאיתא התם (ביבמות) דעל עוון זה נהרגו ז' מבני שאול, כדי לפייס את הגבעונים, וע ידי כך נתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של הרוגים אלו בני מלכים הם, ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו וכו', מיד ניתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים.
[קי"ט ע"ב] ת"ר מסתתי אבנים אין בהם משום גזל, [הפועלים המרבעים ומחליקים את האבנים מותרים לקחת הפסולת לעצמם, ואין בכך משום גזל], מפסגי אילנות מפסגי גפנים מנקפי היגי מנכשי זרעים ועודרי ירקות, בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם יש בהן משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו. א"ר יהודה כשות וחזיז אין בהם משום גזל, [פירש"י חזיז, שחת של תבואה חטין ושעורין בעודן ירק], באתרא דקפדי יש בהן משום גזל, אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא. ופירש"י ז"ל מתא מחסיא, מקום בהמות הוא, וצריכין למרעה טוב, ע"כ. והקשה המהרש"א ז"ל בחדושי אגדות על דברי רש"י ז"ל שסיים וצריכים למרעה טוב, וז"ל: לא הול"ל אלא למרעה, ומלת טוב הוא מיותר. ועוד הקשה שהיה ראוי שיעמיד רש"י ז"ל פירושו לעיל אמילתיה דר' יהודה, דקאמר באתרא דקפדי יש בהם משום גזל, ומדוע נטר עד הכא. ותירץ המהרש"א ז"ל דאפשר שנתכוון על פי מ"ש לסיים בדבר טוב, והכא כולה מסכת בנזיקין מד' אבות, וכמ"ש בריש המסכת בהך דרשה דמבעה זה אדם שהוא רמז גם לנזקי שמים מידו של עשיו, ומפרק מרובה עד סופה איירי בנזקי אדם, וראה רש"י שלא סיים בהך מסכת בדברי אגדה וכו', וכדי שלא יהא חסר לסיים מסכת זו בדבר טוב, כי למרעה אותיות אחרונה רעה, על כן הוסיף מלת טוב לסיים וכו' עכ"ד ז"ל.
ודברי המהרש"א ז"ל נפלאו ממני, כי בכל מקום דקפדינן לסיים בדבר טוב, אין הקפידא לסיים בתיבת טוב, אלא לסיים במאמר שענינו הבטחה טובה, או איזה דבר טוב, והכא אינו אלא מוסיף תיבת טוב בלבד, ואין זה מאמר מענין דבר טוב, והיה ראוי שיוסיף רש"י ז"ל איזה מאמר שתכליתו דבר טוב, ולא סגי בהוספת מלת טוב בלבד.
בטעם סמיכות מתני' דריש מסכת בבא מציעא, שנים אוחזין בטלית, לסוף מסכת בבא קמא, כתבו התוספות בריש בבא מציעא (ד"ה שנים אוחזין) וז"ל: איידי דאיירי בהגוזל בתרא (דף קי"ט ע"א) מחלוקת נסורת נגר ובעל הבית, דקתני במעצד הרי אלו שלו, ובכשיל הרי אלו של בעל הבית, תנא הכי נמי דיני חלוקות וכו', וצריך בכל מסכת טעם למה נשנית אחר שלפניה, כדדייק בריש שבועות מכדי תנא ממכות קסליק וכן בסוטה עכ"ל התוספות. מבואר מזה כי בכל מקום צריך לחפש ולמצוא טעם לקשר סיום המסכת לתחלת המסכת שלאחריה. אמנם על הטעם עצמו שנתנו התוספות ז"ל לקשר מסכת בבא קמא ובבא מציעא יש להקשות קצת, שהרי אין דמיון בין החלוקה דנגר והבעל הבית לבין החלוקה דשנים אוחזין בטלית, שהרי הנגר והבעל הבית אינם חולקין, אלא שהנגר נוטל מה שהוא מוציא במעצד, והבעל הבית נוטל פסולת הנופל מן הכשיל, דכך שיערו חכמים שעל פסולת המעצד אין בעל הבית מקפיד, ואין זה דומה לשנים אוחזין בטלית, שחולקין חלק כחלק מחמת ששניהם מוחזקין בו.
ובשיטה מקובצת (בפתיחה למסכת בבא מציעא) הקשה על דברי התוספות שכתבו לתת טעם לשייכות שנים אוחזין לסוף מסכת בבא קמא, וז"ל: דלא נראה שצריך טעם על זה וכו', דלא דמי לשבועות וסוטה, דהתם לא שייכי כלל להדדי, דמה ענין שבועות אצל מכות וסוטה לנזיר, אבל הכא תנא בדיני ממונות עסיק, בתר דסליק מדיני גזילות פתח ותנא דיני מציאות, ואין צריך לתת טעם. אמנם כתב השטמ"ק דמשום מלתא אחריתי צריך לתת טעם למה דפתח בשנים אוחזין, דיש להקשות דכיון שהיה רוצה לשנות דיני מציאה בדין היה שילמדנו תחלה שיש מציאות שהאדם זוכה בהן והוא פרק אלו מציאות, ואחר כך ישנה דיני הטענות הנופלות בהן, וכן נראה משיטת הרמב"ן שזהו ענין השאלה בכאן. וכן הקשה הר"ן ז"ל שהיה לתנא לשנות תחלה פרק אלו מציאות, ללמדנו שהמציאה של מוצאה, ועכשיו שלא למדנו שיזכה מוצא בשום מציאה היאך הוא שונה מחלוקתם של מוצאי מציאה, ועיי"ש מה שתירץ הר"ן ז"ל דמשום דתנא סליק מבבא קמא ותנן בפרק הגוזל ישבע, תנא נמי למתני' דשנים אוחזין דאף הם נשבעים ונוטלים. אמנם גם תירוץ זה מספיק בקושי, לעשות חבור וקישור בין סוף מסכת בבא קמא לתחלת בבא מציעא. ולפענ"ד עוד לאלוקי מלין לחבר סיום מסכת בבא קמא לתחלת מסכת בבא מציעא.
ונראה לבאר הענין בהקדם מה שהקשה המהר"ם שי"ף ז"ל (בדרוש לסיום מסכת בבא קמא והתחלת לימוד מסכת כתובות) על הא דאיתא בגמרא דמתא מחסיא אתרא דקפדי הוא, והרי אמרינן בהוריות (י"ב ע"א) אמר להו רב משרשיא לבריה וכו' תיבו אקילקלי דמתא מחסיא ולא תיבו אפדני דפומבדיתא, ופירש"י דמתא מחסיא הוו תלמידי חכמים ראויים להוראה ותרבות יפה היה בהם, אבל בפומבדיתא לא הוו תרבות מעליא כל כך, וקאמר ליה מוטב ליה לדור באשפה במתא מחסיא מלדור באפדנא בפומבדיתא ע"כ. הרי מזה מעלת העיר מתא מחסיא, ואם כן כיצד היה להם מנהג רע כזה להקפיד על דבר שאין רוב העולם מקפידין עליו, זה תוכן קושית המהר"ם שיף ז"ל. והנה בספר עיון יעקב בהוריות שם הקשה דמדברי רש"י נראה כי מתא מחסיא היתה יתירה על פומבדיתא משום שהיו יושביה תלמידי חכמים, ובאמת בסופ"ק דסנהדרין (י"ז ע"ב) קחשיב הרבה אמוראים שהיו בפומבדיתא, וקחשיב שם דייני דפומבדיתא וסבי דפומבדיתא וחריפי דפומבדיתא ואמוראי דפומבדיתא, גם בסנהדרין (ל"ב ע"ב ד"ה לגולה) פירש"י שעיקר ישיבת בבל היה בפומבדיתא, ונדחק שם בעיון יעקב לתרץ קושיא זו, דאפשר כוונת הש"ס ע"ד דאיתא בספ"ב דברכות (י"ז ע"ב) אמר ר' אשי הלין בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זימני בשתא וכו', [פירש"י ז"ל שהיו נאספין שם ישראל באדר לשמוע בהלכות הפסח מדרש דר' אשי ובאלול לשמוע בהלכות החג], וכתבו התוספות שם וז"ל: ושמא ניסא אתרחיש להו וראיתי בספר העתים שחיבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ששמע שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר, עכ"ד העיון יעקב ז"ל.
ולפענ"ד נראה דלא קשה כלל, דהנה רש"י ז"ל כתב במתק לשונו דבפומבדיתא לא הוי תרבות מעליא כל כך, משמע דגם בפומבדיתא היתה תרבות, אלא שלא הגיעה תרבותם למעלת התרבות היפה שבמתא מחסיא, ואף שבפומבדיתא היה עיקר הישיבה ורבו שם הדיינים והתלמידי חכמים, מ"מ בכללות העיר לא היתה תרבות יפה כל כך, וכמו שכתבו התוספות הנ"ל דבמתא מחסיא עיניהם חזו נסים נגלים וגדול היה כבוד התורה, ומשום שהתרבות היתה יפה יותר במתא מחסיא, מוטב לדור בה אף על האשפה, מאשר לשבת בטירת ארמון בפומבדיתא.
ועתה נחזור לענין ראשון היא קושית המהר"ם שי"ף ז"ל, דמאחר שהיתה במתא מחסיא תרבות יפה, כיצד היו צרי עין וקפדנים בממונם עד כדי כך, שיקפידו על דבר שהעולם מותרים עליו. והנה מתוכן דברי המהר"ם שי"ף ז"ל בהמשך הדרוש נראה כי טעם הקפידא של בני מתא מחסיא היא ע"ד שאמרו ז"ל (חולין צ"א ע"א) עה"פ (בראשית ל"ב) ויותר יעקב לבדו, א"ר אלעזר שנשתייר על פכים קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופן, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל. ובעבור כך הקפידו אנשי מתא מחסיא כל כך בממונם, כי בעבור צדקתם היה ממונם חביב עליהם מגופם, [אלו תוכן דברי המהר"ם שי"ף ז"ל, אם כי לשונו דחוק קצת כדרכו בכל מקום, וצ"ע להבין כוונתו על בוריה].
אמנם גוף המאמר הזה שהביא המהר"ם שי"ף ז"ל לתרץ קושיתו קשה להולמו, דכי בשביל שאין פושטין ידיהם בגזל יתחייב שיהיה הממון חביב עליהם כל כך, ואין זה מדרך עובדי השי"ת שיהיו מחבבים עניני העולם הזה, ומה גם בחביבות עצומה כל כך יותר מעצמם ובשרם. ועוד קשה שהרי הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות סנהדרין הלכה ז', הביאו גם הטור בחו"מ הל' דיינים סי' ז') אחר שמונה והולך המעלות המחוייבות בסנהדרין כתב וז"ל: בית דין של ג' אעפ"י שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים, ואלו הן חכמה וענוה ויראה ושנאת ממון וכו'. וכל אלו הדברים מפורשים בתורה וכו' שונאי בצע אף ממון אינן נבהלין עליו ולא רודפין לקבץ הממון שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו וכו' ע"כ. הרי מזה כמה גרועה היא מדת אהבת הממון אף בממון שלהם, וכיצד מצאה אהבה זו מקום לשכון אצל צדיקים במדה גדושה כזו. וראיתי גם אחד מהמפרשים שתמה תמיהה זו ותירוצו דחוק [עי' בעיון יעקב שם, ועי' בדברנו בד"י פ' ויצא דף צ"א ע"ב].
וביותר יש לתמוה על מאמר חז"ל שהביא המהרש"א ז"ל בגמרא חולין שם, וז"ל: וכדרך שאמרו תלמידי חכמים מדקדקים על פחות משוה פרוטה, [וכן הביא המהרש"א ז"ל מאמר זה בבבא בתרא ט"ו ע"ב, על מה שאמרו שם איוב ותרן בממונו היה ע"ש, ואם כי מקור מאמר זה לא ידעתי ולא שזפתו עיני, מ"מ כיון שרבינו המהרש"א ז"ל מזכירו ודאי הוא מאמר חז"ל באיזהו מקומן], וזו קשה מכולם שיהיה טבעם של התלמידי חכמים דומה לטבע בני נח המקפידין על פחות משוה פרוטה, כמאמרם ז"ל (בע"ז ע"א ע"א, וכ"ה ברמב"ם פ"ט מהל' מלכים הל' ט') בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, דלגבייהו ממונא הוא, שהם מקפידים על פחות משוה פרוטה משא"כ ישראל, וכיצד יתכן לומר כן על התלמידי חכמים, שיהיו קפדנין בממונם כבני נח שאינם ותרנים אף על פחות משוה פרוטה, הלא כמו זר נחשב הוא לומר כן.
ונראה לבאר הענין על פי דברי ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' נח) עה"כ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', לפרש הכתוב (משלי א' י"ז) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעלי כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם וגו', ודרשו חז"ל (סוטה ל"ח) ממקרא זה וז"ל: ואמר ריב"ל מנין שאפילו עופות מכירים בצרי עין, שנאמר כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעלי כנף, ופירש"י ז"ל לעיל מיניה מיירי בצרי עין נארבה לדם וגו', וכך דרכם של ציידים לזרות חטים ושעורים ברשתם, כדי שיבואו העופות לאכול ואלו צרי עין מאבדין מזונות שזורים ברשתם בעיני כל בעל כנף, שאף הן מכירין בהן ואין נהנים ממזונותיהם עכ"ד. ויש לתמוה על כך הרבה, מי נתן לשכוי בינה ולשאר מיני עופות להכיר בצרי עין, ולדעת כי פורש הרשת היא כילי, ואין זה אלא דברי נביאות, ואיזה דרך יגיע רוח ה' לנבא כל מיני עופות, וכי הם במדריגה גדולה מבני אדם שהם כולם נביאים, וכהא דפריך בגמרא (פסחים ט' ע"א) וכי חולדה נביאה היא.
וביאר ק"ז זלה"ה הענין באורך, על פי הנודע מפי חכמי אמת דיש נפשות מתגלגלים בבעלי חיים שאינם מדברים, ואיתא בספרי חכמי אמת כי אף שנשמה המגולגלת בגוף האדם אינה יודעת ולא זוכרת על מה היא באה בגלגול, ובגוף מי היתה בגלגול הקודם, אבל הנשמה המגולגלת בבעלי חיים שאינם מדברים יודעת וזוכרת משל מי היא, ואת אשר עוותה ואת אשר נגזר עליה, ונתן טעם לדבר כי בהיות נשמת האדם בגוף הבע"ח שאינם מדברים לא תתחבר עמו בכל מכל כל, ואינה מתערבת בכוחותיו, ואיננה כמו גוף בגוף, אלא כעצם נפרד וכשכל נבדל עומדת בעצמותה, רק היא נתונה במאסר לפי העונש הקצוב לה, לכך זוכרת בימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היה לה מימי קדם, ואת אשר עשתה ואשר נגזר עליה, משא"כ כשמתגלגלת בגוף האדם יש לה התחברות עם גופו וכוחותיו, להיות גוף האדם והנפש אחד, ובן זוגה הוא, ע"כ היא מתמזגת ומתבלבלת בכוחות הגוף, ולא תדע כל אשר עבר עליה, ומאין באה לשכון בגוף זה, ועיי"ש שנתן עוד טעם לדבר זה.
והנה הגאון בעל תבואות שור בספרו בכור שור על מסכת בבא קמא (צ"ב ע"ב) כתב לפרש מאמר ספר בן סירא כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו, שהוא על פי מה שאמרו ז"ל (בסנהדרין ק"ח ע"ב) וישלח את היונה מאתו וגו', א"ר ירמי' מכאן שדירתם של עופות טהורים אצל צדיקים, והענין על פי המבואר בכתבי האר"י זצוק"ל (שער הגלגולים הקדמה כ"ד) כי נשמות הרשעים מגולגלות בעופות טמאים, ויש אשר גם נשמות הצדיקים צריכות איזה תיקון לפי מעשיהם, ומתגלגלים בעופות טהורים, ועל ידי שנשחטים שחיטה כשרה בברכה, ומכסים דמם בברכה זהו תיקונם, ולפיכך מה שאמרו בעופות טהורים שדירתם אצל צדיקים, היינו בעבור שנשמות הצדיקים מגולגלות באותן עופות, ולכן מתקרבין אל הצדיקים, כי הוא מינם, וגם חפוץ יחפוץ להשחט על ידי הצדיק בכשרות, כדי שיהיה לו תיקון, כי ירא לנפשו פן יבא לידי רשע וינבל אותו ויבטל התיקון, והיינו דקאמר כל עוף למינו ישכון, וקשיא ליה דהרי חזינן עופות טהורים שאינם שוכנים למינם, רק מתכוון לשכון עם הצדיקים, על כך בא כמשיב ובן אדם בדומה לו, פי' הבן אדם המגולגל בעוף זה הוא המתקרב לצדיק הדומה לו.
ועל פי זה מבואר טעם שהעופות מכירים בצרי עין ובורחים מהם, כי הנה אם הרשע אינו צר עין, אלא מכניס אורחים בביתו וכדומה, עדיין יש לעוף הנופל לידיו קצת פתח תקוה, אולי יאכילה לאורח עני או צדיק ויהיה לו תיקון, כי אינו חשוד לנבל העוף בידים, אמנם אם הרשע הנו גם צר עין ואינו נותן לאחרים, אזי העוף בורח ממנו בכל כוחו, כי אם הרשע הזה יאכלנו וודאי הוא כי הנפש אשר מגולגל בתוכו צווח נתנני ה' בידי לא אוכל קום, כי אם על נפשו לא חס אלא פגמה וקלקלה, איך יתוקנו על ידו נפשות אחרים, וזהו שאמרו ז"ל אף עופות מכירים בצרי עין, היינו עופות הללו שיש בהם נשמות מגולגלין בורחים מרשעים שהם צרי עין, בכל יכולתם, עכת"ד ק"ז זלה"ה יעיי"ש שהאריך בנועם דבריו, וביאר בזה כמה מאמרים.
וכעין בחינה זו מצאנו גם בדברי הנזר הקודש (ב"ר פ"ס) על הא דאיתא בגמרא דחמורו של ר' פנחס בן יאיר לא רצה לאכול תבואה של דמאי (חולין ז' ע"ב) וכן בחמורו של ר' חנינא בן דוסא (עיין שבת קי"ב ע"ב ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר וחמורו של רחב"ד, ועיין פירש"י שם, ועיין תענית כ"ד ע"ב, ובאבות דר' נתן ספ"ח, ועיין ירושלמי פ"א דמס' דמאי ה"ג, ובפ"ה דשקלים ה"א), והקשה הכותב בעין יעקב וכי האי חמרא נביא הוי, דידע שתבואה זו דמאי היא. וביאר בנזר הקודש על פי דברי חכמי האמת שהיה בחמור זה גלגול נפש אדם (כן כתב בע"מ פ"י, ועי' ילקוט ראובני פ' בלק מה שכתב בענין זה), ולפיכך הגיע אותו חמור למדרגת ידיעה זו, ומ"מ תלו חז"ל הפעולה ההיא בעבור היותה בהמתן של צדיקים, כי עבור היות אדוניה צדיק נתגלגל בה נפש צדיק. ובזה אפ"ל טעם שהוצרכו גמליו של אברהם אבינו ע"ה לצאת זמומין לבל ירעו בשדות אחרים, והקשה במד"ר שם וכי לא היו גמליו של אברהם אבינו ע"ה דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר, וכן כתב הרמב"ן ז"ל (בפ' חיי) כי לא יתכן שתהיה החסידות של ר' פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו ע"ה, וכשם שחמורו של ר' פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים, כך גמליו של אברהם אבינו ע"ה אין לזממם, כי לא יאונה לצדיק כל און, ועל פי דברי הנזר הקודש מבואר, דשאני חמריה דר' פנחס בן יאיר שהיה מגולגל בו נפש אדם, על כן הגיע למדרגה זו.
ועוד כתב ק"ז זלה"ה בישמח משה כעין בחינה זו, על הכתוב ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו, כי הנה בכל הדברים יש ניצוצי הקדושה ותקומה יש להם כאשר הם בידי צדיק, ומה אם בשדה שהוא דומם נאמר באברהם ויקם שדה עפרון וגו', ופירש"י ז"ל קימה היתה לו, על אחת כמה וכמה בבעלי חיים שצריכים תיקון, ואם כן יש לתמוה כיצד שלח יעקב אבינו ע"ה לעשיו מנחה מעדרי צאנו, והרי מפלה גדולה היתה לצאן בצאתם מיד יעקב לידי הרשע עשיו ויודע צדיק נפש בהמתו ובפרט בעלי חיים שעומדים לתיקון. אך התירוץ לזה כמו שמצינו במדרש תנחומא (פרשת מסעי סימן ח') א"ל אליהו לנביאי הבעל בחרו שני פרים תאומים וכו' אחד לשם ואחד לבעל ופרו של אליהו היה נמשך אחריו והולך, ואותו הפר שעלה לשם הבעל נתקבצו כל נביאי הבעל ולא יכלו להזיז רגלו מן הארץ וכו', א"ל אליהו כשם ששמו של הקב"ה מתקדש על יד זה שעמי כך מתקדש על ידך ע"כ. וכמו כן הכא על ידי הצאן ששלח יעקב נעשה מצוה רבה להציל נפשות הקדושים, ובזה היה תיקונם של הצאן, עיי"ש בדבריו.
היוצא מכל זה כי בכל דבר מונחים ניצוצות הקדושה הצריכים תיקון, והם חפצים ומשתוקקים לבא ליד צדיק כדי שיתוקנו. וע"ד זה פירש ק"ז זלה"ה בייטב לב (פ' בהר) וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' אל תונו איש את אחיו, ותו"ד כי תכלית האדם לברר ניצה"ק שבתוך כל דבר השייכים לשרש נשמתו, וכמו כן בעניני משא ומתן כל אחד עוסק במסחר החביב לו, וטעם הדבר כי יש באותו דבר נה"ק של נפשו, ולכן יחפוץ בו, כי בהתעסקו בו כדת של תורה להשמר מהאזהרות שנאמרו בו, אז יעלה הנה"ק שבו לשרשו. והנה המכירה והקניה היא לפי ערך הדבר הגשמי, משא"כ הדבר הרוחני זה אין ערוך אליו למי שהוא משרש נפשו, וכמו שפי' ק"ז זלל"ה בישמח משה (פ' חיי) בכסף מלא יתננה לי בתוככם, דהאי בתוככם הוא שפת יתר, אבל הענין כי לא יצא דבר שקר מאברהם, ואיך יאמר בכסף מלא, הלא כל הון לא ישוה בה לפי מה שידע אברהם יקר ערכה, לפי מעלת המקום הזה, לכך אמר בתוככם, כלומר בדמי שויה כפי מה שהיא בתוככם לעין הגשמי ע"כ. ולפי זה הו"א כי באם הקונה חפץ בדבר יותר מדאי, ודאי יש באותו דבר כח הרוחני השייך לנפשו, לכן יהיה מותר ליקח ממנו יותר משויו, ואין בו אונאה לפי מעלת כח הרוחני שבו הנצרך לקונה אותו, על כן הוצרך הכתוב להורות כי אין המשא ומתן כי אם לפי גשמיות הדבר. וזהו שאמרה תורה וכי תמכרו ממכר "לעמיתך", כלומר הגם שאותו ממכר שייך לעמיתך מצד רוחניותו, או קנה מיד עמיתך אל תונו, כלומר לפי שהמכירה והקניה הוא בדבר הנקנה מיד ליד דהיינו גשמיותו, שיש ערך לדמי שויו, על כן אל תונו, עכת"ד ק"ז זלה"ה.
ובדברינו אלה נחה וגם שקטה התמיהה על אמרם ז"ל צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם, כי באמת הצדיקים הם שונאי בצע, והיינו דסתם ממון שנאוי אצלם ובוז יבוזו לו, וכל שכן ממון השייך לאיש אחר אינם נוטלים, שאין פושטים ידיהם בגזל, אכן הממון השייך לשרש נשמתם, שמונחים בו ניצה"ק שעליהם מוטל לתקן, אותו ממון חביב בעיניהם עד מאד, ולא על כח הגשמי שבאותו ממון כוונתם ודעתם, אלא על פנימיות הממון וניצוצות הקדושה שבו, ולפיכך הם מקפידים אף על פחות משוה פרוטה, כי ודאי אם היתה אהבתם תלויה בגשמיות הממון, לא היתה קפידא על פחות משוה פרוטה, אבל כיון שהם מחשיבים את הממון מחמת חלק הפנימיות שבו, על כן הוא חביב להם יותר מגופם, אף שאצל אחרים המביטים עליו בעין הגשמי לא נחשב הוא לכלום, כי מה ערך יש לפחות משוה פרוטה, אמנם הם יודעים ומכירים בפנימיות הממון, ונפשם איוותה לתקן הניצה"ק המונחות בו, על כן מעליותא היא לגבייהו מה שהם מקפידים עליו.
ובזה מובן שפיר מה שנתן בגמרא טעם לדבר לפי שאין פושטים ידיהם בגזל, ולכאורה מה שבח הוא זה לצדיק, הלא כל אדם ישר הולך לא יפשוט ידו בגזל. אמנם הכוונה היא שהם אינם פושטים ידיהם בגזל הניצוצות הקדושות המונחות בממון ומשתוקקין ומצפין לתיקונם, ולכן חביב הממון עליהם עד לאחת, למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם להניח הממון לאחרים, דאז לא יבואו הנשמות על תיקונם, ועלייהו דידהו רמיא החובה להעלותם למקורם ושורשם, עדי יבואו אל מקום מנוחתם.
ובזה יתבאר לנו מה דאיתא בגמרא מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא, ופירש"י מקום בהמות הוא וצריכים למרעה טוב, כי הנה אנשי מתא מחסיא היו תלמידי חכמים, כאשר נתבאר לעיל, ועמוד אש ירד להם משמים ביומי דכלה, כמ"ש התוספות בברכות, ולצד היותם תלמידי חכמים ידעו והבינו הדברים השייכים לשרש נפשם, שיש בהם ניצה"ק שעליהם מוטל לתקנן, ועל כן היו מקפידים אף בדבר מועט, כדי שיבואו על תיקונם הנשמות האובדות, ולא יצטרכו להצטער בגלגול עוד, ולא רק במאכלם היו מקפידים אלא אף במרעה בהמותיהם הקפידו, שלא יטלו אחרים את השייך להם, כי גם במרעה בהמותיהם היו מונחים הנצה"ק ונתקנו על ידם.
וזאת אפ"ל בכוונת רש"י ז"ל שפירש הא דאיתא בגמרא מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא, מקום בהמות הוא וצריכים למרעה טוב. והכוונה על פי אמרם ז"ל (ב"ר פ"ו מ"ג) עה"פ וזהב הארץ ההיא טוב, אין טוב אלא תורה, כלומר שהם היו צריכים למרעה בהמותיהם ליטול מה ששייך לשרשם על פי התורה, ובכח תורתם ידעו והבחינו כל השייך לבחינת נפשם, על כן היו מקפידים שלא יטול אחר חלקם.
ועל פי האמור נבוא לקשר מסכת בבא קמא למסכת בבא מציעא, דתנן במתניתין שנים אוחזין בטלית וכו', ולכאורה יש להקשות מדוע נקט תנא אוחזין דוקא, והרי אף כשאינם אוחזין בטלית נמי שייך דינא דיחלוקו, כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בהלכות טוען ונטעו פ"ט הלכה ז') שנים אוחזין בכלי או שהיו יושבין בצד ערימה של חיטין המונחות בסימטא, וכל אחד אומר כולה שלי, ישבע כל אחד בנק"ח שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ע"כ. ועיין בטור (חו"מ סי' קל"ט) שפירש בדברי הרמב"ם, דכיון שמונחת בסמטא שהוא מקום הראוי לקנות, ושניהם יושבין בצדה, חשוב כאילו שניהם מוחזקים בו ע"כ. ואם כן צ"ב מאי טעמא נקט במתניתין שנים אוחזין דייקא, והלא אף כשהטלית מונחת בסמטא ושניהם יושבים בצדה דינא הכי, וכן בגמרא (בבא מציעא ז' ע"א) תניא בברייתא שנים אדוקין בשטר, גם כן יש לדקדק כנ"ל מאי טעמא נקט אדוקין דוקא.
ונראה על פי מה דאיתא בזוה"ק (סו"פ ויגש ריא:) עה"פ וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה, ויאחזו בה אחסנת עלמין. והוא פלאי האם ירדו ישראל למצרים כדי לירש אותה ירושה עולמית, והרי לא באו אלא לגור בארץ, ולא להשתקע בה. אמנם יובן על פי דברי תרגום יונתן על כתוב זה, וז"ל: ויתיב ישראל בארעא דמצרים ובנו להון בתי מדרשין וכו'. ועל פי זה מובנים דברי הזוה"ק כי אמנם הם לא באו למצרים להשתקע שם, אך ביאתם היתה להוציא ניצוצות הקדושה המעורבים בין הקליפות, על ידי שהקימו בתי מדרשות להרחיב גבולות הקדושה, ואותם הניצוצות הקדושות שהוציאו מבור שבים בכח תורתם, נעשו מנת חלקם וירושתם לעולם.
ובזה יש לפרש הא דנקט במתניתין שנים אוחזין בטלית, וכן להלן שנים אדוקין בשטר, דהנה הרא"ש כתב ליישב דאמאי לא אמרינן בשנים אוחזין בטלית כל דאלים גבר, כדאמר בחזקת הבתים (דף ל"ד ע"ב) בההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי, דכיון ששניהם באים לפנינו מוחזקים בגוף הטלית אנו צריכין לפסוק להם דין חלוקה, דכל דבר שאנו רואים ביד אדם חשבינן ליה שהוא שלו וכו', משא"כ גבי ארבא שאין אחד מהן מוחזק בדבר שמערערין עליו, ואין בית דין מחוייבים למחות למי שבא ליקח דבר שאין אנו יודעין של מי הוא, דאין לנו לפסוק דין חלוקה שמא נפסוק לאחד מהם שלא כדין ויותר ראוי לומר שמי שתגבר ידו יזכה, שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול וכו', אבל הכא דשניהם מוחזקים בגוף הטלית, אנו מחוייבים למחות שלא יגזול האחד את חבירו וכו', הלכך צריך לפסוק להם דין חלוקה, כללא דמילתא כל חילוק ממון ששניהם חולקין עליו, אם שניהם מוחזקין בו פלגינן בשבועה, ואם אינם מוחזקין בו כל דאלים גבר, עכ"ד הרא"ש ז"ל.
ולדרכנו יש להוסיף נופך בטעמא דמילתא שהדין הוא יחלוקו בשבועה, ולא אמרינן כל דאלים גבר, דכיון ששניהם מוחזקין בו, אם כן יש לחוש בכל אחד מהם שמונחים בטלית זה הניצוצות הקדושות השייכות לשרש נפשו, ועל כן חייבים הבית דין למחות בדבר שלא יגזול האחד את חבירו, ומטילין עליהם שבועה כדי שיהיו הדברים ברורים, כי אמנם אמת בפיהם, והטלית שייך לשניהם, ולא יתכן לסמוך כאן לומר כל דאלים גבר, דשמא יגזול האחד את חלקו של חבירו, ולא יהיה תיקון לניצוצות הק' השייכות לחבירו.
ולזאת נקט במתניתין שנים אוחזין בטלית, אוחזין דייקא, ע"ד שפירשנו מאמר הכתוב ויאחזו בה, דקאי על נצה"ק השייכים לחלקם, וה"נ על הבית דין מוטל למחות שלא יגזול האחד את חבירו, שהרי באותו טלית מונחים הנצה"ק השייכים לחבירו, וכן מהאי טעמא נקט בברייתא שנים אדוקין בשטר, כי הם אדוקים באותם הנצה"ק השייכים לנשמתם.
ובזה יש לקשר סיום מסכת בבא קמא לתחלת מסכת בבא מציעא, דבמסת בבא קמא מסיים דמתא מחסיא הוה אתרא דקפדי, וכבר נתבאר שהקפידו שלא יקחו אחרים את הניצה"ק השייכות לחלק נשמתם, ובמאי דסיים מסכת בבא קמא פתח מסכת בבא מציעא, דקאמר שנים אוחזין בטלית, שהם אדוקין בטלית משום שיש בה נצה"ק השייכים לחלקם, ומשום כך יחלוקו.
באופן אחר יש לפרש בטעם סמיכות מתני' דריש מסכת בבא מציעא, שנים אוחזין בטלית, לסוף מסכת בבא קמא, דאיתא במתניתין מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו, ובכשיל של בעל הבית, ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית, וסמוך לזה התחיל מסכת בבא מציעא, שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה וכו', זה ישבע שאין לה בה וכו' ויחלוקו. וכתבו התוספות בריש בבא מציעא (ד"ה שנים אוחזין) הסמיכות לב' משניות אלו, וז"ל: איידי דאיירי בהגוזל בתרא (דף קי"ט ע"א) מחלוקת נסורת נגר ובעל הבית, דקתני במעצד הרי אלו שלו, ובכשיל הרי אלו של בעל הבית, תנא הכי נמי דיני חלוקות וכו', עכ"ל התוספות. ולכאורה צריך ביאור דמה ענין האי חלוקה להאי חלוקה, דבחלוקה אצל החרש הרי אינם מערערין זה על זה כלל, רק מתניתין קפסיק ותני שמה שמוציא במעצד הוא חלקו של חרש, ומה שמוציא בכשיל הוא של בעל הבית, אם כן הכל תלוי באיזה כלי הוא עושהו, וגם תלוי במנהג המקומות כמבואר בגמרא, אבל בהך חלוקה דשנים אוחזין בטלית, הרי שניהם מחולקים זה על זה, שזה טוען שלי הוא וזה טוען שלי הוא, ומספיקא ישבעו ויחלוקו, אם כן אינו דומה כלל האי חלוקה להאי חלוקה. ועוד הקשו הראשונים דלכאורה פרק אלו מציאות הו"ל להקדים דמקודם צריך לידע איזה מציאה ששייך לו, ואחר כך ליתני הדין האיך כשמחולקין זה עם זה.
והנראה לי בס"ד לפרש סמיכות המשניות, דהנה התוספות (בד"ה ויחלוקו) הקשו למה בשנים אוחזין בטלית הדין דיחלוקו, נימא כל דאלים גבר, כמו בארבא במסכת בבא בתרא (ל"ד ע"ב), ותרצו דאוחזין שאני, דחשיב כאלו כל אחד יש לו בה בודאי החצי ולכך יחלוקו.
והרא"ש הסביר הדבר יותר, דבשנים אוחזין בטלית אנו מחוייבין למחות שלא יגזול אחד את חבירו, הלכך אם היינו פוסקים להם כל דאלים גבר היה אחד גוזל מה שביד חבירו, הלכך צריכים אנו לפסוק להם דין חלוקה, משא"כ בארבא כיון שאין שום אחד מהם מוחזק בדבר שמערערין עליו, ואין בית דין מחוייבין למחות למי שבא ליקח דבר שאין אנו יודעים של מי הוא והוא אומר שלי הוא, ויותר ראוי לומר להם שכל מי שתתגבר ידו בכח או בראיות שיזכה, וסומכין על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות, ועוד שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר נפשו האחר לגזול, ועוד שיאמר זה מה בצע שאמסור נפשי והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מתחת ידי, כך הסביר הרא"ש ז"ל. [ובעוה"ר בזמנינו אינו מספיק סברא זו, דאדרבה בזמנינו רואים שמי שהשקר עמו הוא מוסר נפשו יותר ממי שהצדק עמו, ובכגון דא גם כן אפשר לומר דתלוי במנהג המדינה, דאז בזמנם היה מנהג המדינה שמי שהצדק היה עמו זה נתגבר ביותר, אבל בזמנינו בעוה"ר המנהג להיפך, וה' ירחם].
ואפשר להוסיף עוד בזה, דהנה רש"י כתב על מה שאמרו, ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית, דהיינו שהיה שכיר יום, ורישא מיירי בקבלן. ולכאורה צריך הענין ביאור, דברישא גבי קבלן אמרו דמה שמוציא במעצד הרי הוא שלו ובכשיל של בעל הבית, אם כן מסתמא משום דכך הוא מנהג המדינה דעל היוצא ממעצד אינם מקפידים, כיון שאינם רק קיסמין דקים, אבל על היוצא מכשיל מקפידים כיון שהם קיסמין גסים, אם כן צריך ביאור למה בשכיר יום מקפידים יותר אפילו על קיסמין דקים.
אך התוספות יו"ט הסביר הענין דאורחא דמילתא נקט, דדרך שכיר יום לעשות מלאכה בבית בעל הבית, ודרך קבלנים לעשות בביתם, וזה הוא החילוק דכיון דשכיר יום עובד אצל בעל הבית וכל הקיסמין הם כבר בביתו וברשותו קפיד אפילו על דבר מועט, משא"כ קבלן כיון דעובד בביתו לא קפיד בעל הבית דלא יטרח עלייהו להביאן לכאן, נמצא מבואר מכאן דדבר שהוא כבר מוחזק ותפוס ביד האדם מקפיד עליו ביותר מדבר שעדיין אינו ברשותו, דיותר בקל מפקיר דבר שלא היה עדיין תחת ידו.
והנה בפרק אלו מציאות (כ"א ע"ב) תנן אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז, והטעם משום דדבר שאין לו בה סימן מתייאשים הבעלים ממנה וקנאה המוצאה ביאוש, אבל דבר שיש לו בה סימן אין הבעלים מתייאשים ממנה, לכך חייב להכריז.
ולפי זה אפשר לומר דבדבר שאין מוחזקין בו דהוה דינא דכל דאלים גבר וכסברת הרא"ש, וממילא כיון שאחד גברה ידו ולקחה ממילא מפקיר ומייאש עצמו חבירו מזה החפץ, ושוב ממילא קנאו הראשון ביאוש, דכיון דשום אחד לא היה עדיין מוחזק בה, בקל יותר מתייאש ממנה, ומהאי טעמא פסק הרא"ש דאם תפסה אחר כך חבירו מוציאין אותו מידו, משום שהוא לגמרי של הראשון שקנאו ביאוש, וכעין שמצינו (לעיל קי"ד ע"א) דפליגי ר' שמעון ורבנן אי סתם גניבה הוה יאוש בעלים, או סתם גזילה הוה יאוש בעלים, כמו כן כאן אפשר לומר כיון שאחד רואה שחבירו תפסה, אם כן זה חזקה שהוא שלו כמ"ש הרא"ש, וממילא מייאש עצמו ממנה, וכל זה בדבר שאין אחד מהם מוחזק בו.
אבל בדבר ששניהם מוחזקין בו ליכא למימר כל דאלים גבר, דאפילו יתגבר האחד מהם ויתפוס, מ"מ חבירו אינו מייאש מזה, דכיון שהיה כבר תחת ידו לא בניקל הוא מפקירו, ובדעתו לשוב עוד וללקחו מיד האחר, ולכך אי אפשר לפסוק כל דאלים גבר, דנמצא דיהיה כל ימיהם במריבה כמ"ש הרא"ש במסכת בבא בתרא (דף ל"ד), וזה אינו פסק הגון שיריבו עצמן כל ימיהן לכך בששניהם מוחזקין בו הוה דינא דיחלוקו.
וזה הוא תורת הסמיכות, מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל של בעל הבית, ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית, והטעם בזה כמו שכתבנו בשם התוספות יו"ט דמה שכבר מונח תחת יד האדם אינו מפקיר בניקל, ומהאי טעמא שניהם אוחזין בטלית וכו' יחלוקו, ולא הוה דינא כמו בארבא דכל דאלים גבר, משום דכאן שניהם מוחזקין בו, משא"כ בארבא.
ואפשר לומר עוד הסמיכות, דהרא"ש כתב על עיקר דין המשנה דשמים אוחזין בטלית, דצריך לומר דמיירי בעיר שרובה עכו"ם שאז היא של מוצאה, אבל בעיר שרובה ישראל הרי צריך להכריז, והנה גוף הדין דאבידת עכו"ם אינו צריך להכריז, מקורו (לעיל קי"ג ע"ב) דאמרינן שם גזל עכו"ם אסור ואבידתו מותרת, וילפינן לה מקרא דלכל אבידת אחיך, לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לעכו"ם, ובמסכת סנהדרין (ע"ו ע"ב) מבואר עוד יותר דיש עבירה אם מחזיר אבידה לעכו"ם ויליף לה מקרא דלמען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו, עיי"ש בפירש"י, זולת אם מחזיר מפני קידוש השם הרי זה משובח, וכן במקום שיש חילול השם חייב להחזיר כמבואר כל זה בחו"מ (סימן רס"ו).
ולכאורה צריך ביאור כיון דאמרו גזל עכו"ם אסור, אם כן למה אינו צריך להחזיר אבידתו, הרי כיון דהעכו"ם אינו מייאש עצמו, ממילא אכתי הוה ממונו, וכשלא יחזירו נמצא דגונב זה הממון של עכו"ם, ובעל כרחך צ"ל דשאני בגזל שמוציא ממון מרשותו ומביתו, זה נחשב יותר גזל, וכסברא הנזכר לעיל בשם התוספות יו"ט, משא"כ כשמצא אבידה כיון שאינו מונח בבית הבעלים יותר קיל הוא והתירה התורה שא"צ להחזיר האבידה, ומהאי טעמא נמי מותר הפקעת הלואתו, כיון שאינו מונח הממון ברשותו. עכ"פ חזינן מכאן דסברא דאורייתא הוא דמה שמונח תחת יד האדם מחשב טפי ממונו.
וזה הוא תורת הסמיכות, מה שהחרש מוציא וכו', דממשנה זו ילפינן החילוק בין אם מונח הממון תחת ידו או לא, ומהאי טעמא שנים אוחזין בטלית הרי הוא שלהם ואינו צריך להחזיר, דאבידת עכו"ם אינו צריך להחזיר מהאי טעמא, וכנ"ל.
והנה השיטה מקובצת (סוף מכילתין) סיים וז"ל: וכלל גדול בדברים אלה מנהג המדינה, ועל הכל יזהר האדם להיות מלאכתו באמונה, שאין לו לאדם אלא שם טוב הנמשך מפעולותיו, ומעשיו של אדם מעידין לו בעולם הזה ודנין אותו לעולם הבא, אשרי מי שגדל בשם טוב, ומי שיאמר עליו על טוב פעולותיו והלך לפניך צדקיך כבוד ה' יאספך, עכ"ל.
ובפשטות נראה שכיוון לסיים את המסכת בדבר טוב, על כן כתב דברים אלה, ויש לומר הענין בזה, לפי מה שכתב הסמיכת חכמים בהקדמתו (אצל קישור מסכת בבא קמא ובבא מציעא) דמה דאמרינן דהנסורת שהוא הפסולת של העצים הוא שייך לפועל, זה נלמד ממשה רבינו ע"ה, שאמר לו הקב"ה פסל לך, ודרשו רז"ל הפסולת שלך יהא, כמו כן בפועל הפסולת שלו, עכת"ד. והנה כמו שם היה הפעולה לקבלת התורה בלוחות, ועל ידי זה נמשך גם כן עניני עולם הזה, כמו שאחז"ל שמשם נתעשר משה, כמו כן על ידי פעולות טובות של האדם יהיה נמשך לו גם כן הפסולת, דהיינו העשירות בעולם הזה.
וכבר פירשתי כמה פעמים, מה שאמרו חז"ל הפסולת שלך ומשם נתעשר משה רבינו ע"ה, דהנה ידוע דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והטעם כתב הרמב"ן ז"ל משום דהמצוה היא רוחניית ואין לה שום שייכות לדברים גשמיים, וע"כ אי אפשר לשלם השכר בדברים גשמיים, אמנם על מצוות שעושין שלא לשמה בשביל איזה פניי' וכדומה, על זה אפשר ליתן שכר גשמיי, דהרי גם הוא התערב מחשבות גשמיי לתוך המצוה, אם כן לכאורה משה רבינו ע"ה ברוב קדושתו בוודאי עשה כל המצות לשמה, ואיך יתכן שיקבל עשירות בעולם הזה שהוא שכר גשמיי.
אך אפ"ל מפני שהוא זכה וזיכה את הרבים, וזכות הרבים תלוי בו, היה יכול לקבל השכר מכח מצוות של הכלל ישראל, אך קודם חטא העגל היה ברום המעלות כמלאכי השרת, וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק אני אמרתי אלקים אתם, וממילא לא נמצא ביניהם בחינה זו שיעשו המצות שלא לשמה, אבל אחר חטא העגל נתגשמו ועשו מצות שלא לשמה, מאז והלאה נתמשך למשה רבינו ע"ה גם מצות כאלו שעשו שלא לשמה, ועל ידי זה היה יכול לקבל שכר, וז"ש פסל לך, הפסולת שלך, כלומר המצות שמעורב בהם הפסולת שהוא מחשבת הגשמיית, ומזה נתעשר משה רבינו ע"ה.
ובאמת כל המצות וכל התורה כולה תלוי רק במדות של האדם, והם כלל כל התורה כולה כמ"ש הר' חיים וויטאל ז"ל בספר שערי קדושה, ומבואר דלכך לא נתפרשו בתוה"ק בפרטיות המדות טובות שיתנהג האדם בהן, משום דהם יסוד ושורש כל התורה כולה, ואחר כך ממילא בניקל לקיים כל מצוות התורה, ואם יעזור השי"ת שאחר העמל והיגיעה מתקנים את המדות, אז הכל בניקל אחר כך.
ובמפרשים פירשו המשנה אבות (פ"ה משנה כ"ה) הפך בה והפך בה דכולה בה, ובה תחזי, וסיב ובלה בה, ומינה לא תזוע, שאין לך מדה טובה הימנה, דהנה יש מציאות אשר אדם עמל וידע בתורה הרבה והרבה, ואעפ"כ לא נגע עדיין כלל בתוה"ק, והראיה שהרי אין לו שום מדה נכונה, וז"ש הפך בה וכו' דהיינו שעוסק תמיד בתוה"ק, ואעפ"כ יש מציאות אשר "מינה לא תזוע" [מלשון נגיעה], כלומר עדיין לא נגע בה כלל, והראיה שהרי "אין לך מדה טובה הימנה", כלומר שעדיין לא קנה בנפשו שום מדה טובה מן התורה.
והנה עניני המדות טובות שייכות הן בין אדם לחבירו והן בין אדם למקום, והיות שמדבר כאן הגמרא בסוף המסכתא מעניני פועלים, סיים השיטה מקובצת שאין לו לאדם אלא שם טוב הנמשך מטוב פעולותיו, שהם המדות טובות, וגם אנו פועלים ועבדים לו יתברך שמו.
והנה במסכת עירובין (ס"ה ע"א) אמר רנב"י אנן פועלי דיממא אנן, ראב"י יזיף ופרע, פרש"י היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום, והיה רגיל לעסוק ביום, ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום, ופורע קביעת עתו בלילה עכ"ד. נמצא דאנן שכירי יום להקב"ה, והוא יתברך נקרא הבעל הבית שלנו כדאמרינן (אבות פ"ב מ"כ) הפועלים עצלים ובעל הבית דוחק, אם כן לכאורה אינו מגיע לנו כלום, דהרי בשכיר יום הכל שייך לבעל הבית אפילו הנסורת.
אך באמת הכל תלוי אם הבעל הבית מקפיד כדאמרינן בסוף המסכתא בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן יש בהן משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי הם שלו וכו', אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא, אם כן מבואר דהכל תלוי אם הבעל הבית מקפיד או לא, אבל הוא יתברך שהוא בעל הבית שלנו והוא מקומו של עולם אינו מקפיד כלל בזמן שאנו עושים רצונו יתברך, ולכך אם אנו נהיה פועלים ועבדים נאמנים לו יתברך, לא יקפיד על הצטרכותינו שהם בבחינת הנסורת.
ואצל עבודת בעל הבית שלנו צריך ליזהר גם במחשבות, דאצל בעל הבית בשר ודם א"צ להיות רק פועל ועבד במעשה, אבל מחשבות אינו מכיר, אבל בעל הבית שלנו יתברך שמו מכיר גם תוך מחשבותינו, על כן צריך להיות פועל נאמן לו יתברך במעשה וגם במחשבה, ויעזור הבורא כל עולמים שנוכל לעסוק בתוה"ק על דרך האמת, ונהיה דבוקים בתוה"ק, ולא נבוא לשום מכשול, ונזכה לבוא לתכלית האמתי שצריך להגיע אליה, להתרוממות קרן התורה וישראל ולהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.