אגדות מהרי"ט/שבועות/פרק ב
אגדות מהרי"ט – מסכת שבועות – פרק ב
בנין מקדש דוחה יום טוב וכו', אין בניין בית המקדש בלילה, דאמר אביי מנין שאין בנין בית המקדש בלילה, שנאמר וביום הקים את המשכן, ביום מקימו בלילה אין מקימו וכו'.
ופירש"י ז"ל אין בנין בית המקדש דוחה את יום טוב, כדאמרינן ביבמות בפרק קמא (דף ו.) יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת, ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה', כולכם חייבין בכבודי, אתם והמקדש חייבין בכבודי, שהזהרתי על השבת. וימים טובים נמי שבתות איקרו, עכ"ל.
התוספות (ד"ה אין בנין בית המקדש בלילה) וז"ל: וכן אינו דוחה יום טוב. ואם תאמר בר"ה פרק יום טוב (דף ל'.) גבי הדתנן יום הנף כולו אסור, קאמר התם דאיבני בליליא דאיבני בחמסר. ויש לומר דהיינו בית המקדש דלעתיד שהוא עשוי מאיליו בידי שמים, כדכתיב (שמות ט"ו) מקדש ה' כוננו ידיך, וכן מפרש במדרש תנחומא, עכ"ד התוספות. וכ"כ רש"י במס' ר"ה (ל' ע"א, ד"ה אי נמי) ובסוכה (מ"א ע"א, ד"ה אי נמי).
המאירי (במסכת סוכה שם) דחיישי לבית דין טועין, כוונתו גם כן דחשו שמא יארע כמו בימי ריב"ח ויהיה כל הבנין על ידי טעות. אבל שם אינו אלא הו"א בעלמא, כי למסקנא דמסיק דרש והתקין א"צ עוד לזה. ובלאו הכי הלא רש"י ותוספות והרשב"א והריטב"א כולם כתבו התי' שלכן אפשר שיבנה ביו"ט ובלילה, בשביל שבנין העתיד יתגלה ויבוא משמים בנוי ומשוכלל.
שמ"ש הרמב"ם (סוף הל' מלכים פי"א הל' א') שהמלך המשיח יבנה בית המקדש, לכאורה הוא נגד זה שאמרו שהבית העתיד יבוא מן השמים בנוי ומשוכלל, והעיר כעין זה בתפארת ישראל על המשניות (ריש מדות), וכתב דברים דחוקים, ואין להאריך. ובערוך לנר (בסוכה שם) הביא גם כן ראיות שיבנה בית המקדש לעתיד בידי אדם, והכריע דתרווייהו איתנהו, שקודם יבנו בנין ממש בידי אדם, ואחר כך יבוא הבית המקדש של מעלה לתוך הבית שנבנה כנשמה בתוך הגוף, וכמו שירד במשכן ובמקדש האש של מעלה בתוך האש של הדיוט שנבער בעצים. גם בייטב פנים הביא כעין זה מאיזה ספר. אבל מספיק רק לתרץ שלא יהיה סתירה מדברי חכז"ל במדרש שיבוא בנוי ומשוכלל מלמעלה, אבל דעת רש"י ותוספות אי אפשר ליישב בהכרעה זו, שהרי כתבו שבשביל כן אפשר שיהיה נבנה ביו"ט ובלילה כיון שאינו בידי אדם, ואם צריכין שיהיה קודם בנין בידי אדם אינו מתורץ כלל. ובערוך לנר דחק מהאי טעמא לבקש תי' אחר על קושיית רש"י ותוספות, אמנם כיון שרש"י ותוספות והרשב"א והריטב"א נתכוונו לדעה אחת בתירוץ זה, אין להעלות על הדעת לחלוק עליהם, וצריך למשכוני אנפשין לתרץ דברים.
במקום שנוכל לחדש תי' שהוא לפי ראות עינינו מספיק יותר מדברי הראשונים ז"ל, חלילה לנו לחלוק על הראשונים ז"ל, כי נגד דעת הראשונים ז"ל בטלה דעתינו כאפס וכאין המוחלט. ובפרט שתירוצו של הערוך לנר בזה הוא תמוה, שכתב לתרץ על פי דברי התוספות (בשבת דף צ"ה) שהקשו דבנין ביו"ט יהיה מותר מטעם מתוך, מתוך שהותר לצורך גיבון, ותירצו דמדאורייתא באמת מותר רק מדרבנן אסור. וכתב על זה הערוך לנר שזה מבואר דאין שייך זה רק לר"א שם דס"ל דמגבן חייב משום בונה, אבל לרבנן דס"ל דאין במגבן משום בונה לא שייך גם כן מתוך, וממילא בונה אסור מדאורייתא. ובזה מיישב קושית הראשונים דלעולם בנין דלעתיד לא משום כך מותר דאתי בנוי מן השמים, כי יהיה בנוי בידי אדם, ומכל מקום לא קשה הא אסור לבנות ביום טוב, די"ל דמה דאמרינן (בסוגיין) שאסור היינו אליבא דחכמים, אבל לתי' זה אזיל ריב"ז בשיטת ר"א תלמידו דאין איסור בונה ביו"ט רק מדרבנן, ואם כן י"ל דלצורך בנין בית המקדש דלעתיד לא גזרו.
זה אמת דאלו היינו אומרים שאין בבונה איסור מדאורייתא אלא מדרבנן לא קשה מבנין דלעתיד דאין שבות במקדש, אבל יסוד בנינו שכתב שזה מבואר דאין שייך זה רק לר"א, דרבנן ס"ל דאין במגבן משום בונה היא תמוה, דהרי בהרב המגיד (פ"ח מהל' שבת הל' ז') כתב שהכריע הר"ח ז"ל בראיות וכן כתב הרי"ף בתשובה וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שם דלא נחלקו הרבנן על ר"א אלא מהמכבד ואילך, אבל בהמגבן כולי עלמא סברי דחייב משום בונה ואין בזה פלוגתא. וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהל' שבת הל' י"ג) להלכה דהמגבן הוא תולדות בונה, וכן החליט להלכה הפר"ח (באו"ח סי' תצ"ה) דמגבן אסור מן התורה משום בונה. הן אמת שיש ראשונים שסוברים דפלוגתת רבנן הוא אכולהו שבברייתא שם, אבל מה יענה להכרעת הר"ח והרי"ף והרמב"ם דלא סברי כן, והאיך יתרץ דברי הש"ס אליבייהו. ולתרץ דברי התוספות שאמרו שאין באיסור בונה ביום טוב אלא מדרבנן, מזה אדבר להלן. גם הוא דוחק גדול שיהיה איזה הוה אמינא בעולם שתקנת ריב"ז אינו אלא אליבא דר"א ולא אליבא דחכמים כלל, דאין הלכה כר"א, וכמו שהעיר בעצמו על זה שהוא דוחק, אבל אין לנו לזוז מדברי רש"י ותוספות ושארי הראשונים ז"ל.
אפ"ל דאף שבוודאי הסדר הוא שיהיה נבנה קודם בידי אדם ואחר כך יבוא הבית המקדש של מעלה, אבל מ"מ אי אפשר לידע בירור גמור באיזה אופן יהיה אחר ביאת המשיח, כמ"ש גם הרמב"ם (בסוף הלכות מלכים), כי באמת הכל תלוי באיזה מדה וזמן שיהיה ביאת המשיח, וכמ"ש הרמ"ק שמטעם זה אי אפשר לומר הלכתא למשיחא, מחמת שאין יודעין באיזו מדה יהיה. ובארץ החיים על תהלים (מזמור ע"א) כתב בדבר החלוקים שקודם יהיה ביאת המשיח, ומ' שנים אחר כך יהיה תחיית המתים ואחר כך בנין בית המקדש, כי זה רק אם יהיה קודם הזמן שאז יהיה לפי המדריגות, אבל אם יהיה בעתה יהיה תחיית המתים וביאת המשיח ובנין הבית המקדש הכל בפעם אחת יעיי"ש. ובודאי מה שמבואר בפי' בתוה"ק אי אפשר שישתנה, דלכן הוי הכופר בביאת המשיח ככופר בתוה"ק, אבל כל מה שהוא אחר כך בקבלה כתב הרמב"ם (בפי"ב מהלכות מלכים) שאי אפשר לידע האיך יהיה עד שיהיה. ולכן אפשר דאף שהסדר הוא שיהיה נבנה קודם בידי אדם, מכל מקום יש מציאות שיתמהר ויתקדם הבית המקדש לבוא טרם שיבנו מלמטה, וכמ"ש בארץ החיים גם בשאר דברים שיוכל להיות שינוי מסדר המדריגות ויבוא הכל בפעם אחת, ולכן חששו חכז"ל לעשות תקנה גם על זה שמא יבוא בית המקדש של מעלה שלא כסדר המדרגות, ואין זה סתירה למה שנראה סדר המדרגות לבנות קודם בידי אדם.
י"ל דמה שכתבו רש"י ותוספות דגזרו שמא יבוא בית המקדש של מעלה בשבת ויו"ט טרם שיבוא משיח, הוא לפי ההו"א שהטעם הוא משום גזירה, וצ"ל כן מחמת הקושי' שאי אפשר לבנות בית המקדש בשבת ויו"ט, אבל למסקנא שהוא דאורייתא ודרש והתקין, ואינו משום גזירה כלל, תו אין ראיה שיש סברא לומר שיבא קודם בית המקדש של מעלה, ומ"ש שיבנו קודם בני אדם הוא לפי המסקנא. ובישמח משה (פ' בשלח) על הכתוב תביאמו ותטעמו וכו' כתב קצת באופן אחר, שהבית הראשון נגנז ויבוא קודם למקומו אותו הבית שנגנז ויתפללו שמה ישראל, ואחר כך יבוא לשם הבית הבנוי ומשוכלל מלמעלה.
לומר עוד דהנה באמת משמעות הזוה"ק הוא שלעתיד לא יהיה כלל בבית המקדש בנין בידי אדם אלא מה שיבוא בנוי ומשוכלל מן השמים. וזלה"ק (בפ' פנחס דף ר"כ ורכ"א), יומא חד אתא לקמיה חד חכים גוי, א"ל סבא תלת בעיין וכו', חד דאתון אמרין דיתבני לכו בי מקדשא אחרא, והא לא הוו למיבני אלא תרי זימנין בית ראשון ובית שני בית שלישי לא תשכח באורייתא, והא מה דהו' לי' למיבני כבר איתבנון ולעולם לית בי' יתיר דהא תרי בתי ישראל קרי לון קרא וכו', ואמר אחר כך מילין אילין דשאל ההוא רשע אנא שאילנא יומא חד לאלי', ואמר דהא במתיבתא דרקיע אתסדרו קמי' דקוב"ה והכי הוא דכד נפקו ישראל ממצרים בעא קוב"ה למעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא ובעא למיבני לון ביתא קדישא ולנחתא לון מגו שמי רקיעין וכו', באן אתר במכון לשבתך פעלת ה' בההיא דפעלת אנת ה' ולא אחרא, מכון לשבתך פעלת ה' דא בית ראשון, מקדש ה' כוננו ידיך דא בית שני, ותרווייהו אומנותא דקוב"ה אינון, ומדארגיזו קמי' וכו' וביתא איתבני על ידא דבר נש בגין כך לא איתקיים וכו', ביומוי דעזרא גרם חטאה ואיצטרכון אינון למבני ולא הוה בי' קיומא, ועד כען בנינא דקוב"ה לא הוה בעלמא, ולזמנא דאתי כתיב בונה ירושלים ה' איהו ולא אחרא, ובניינא דא אנן מחכאן ולא בניינא דבר נש דלית בי' קיומא כלל וכו', דאפילו קרתא דירושלים לא ליהוי אומנתא דבר נש וכו', כש"כ ביתא דאיהו דיורא דילי', עכלה"ק הצריך לענינינו יעיי"ש. ומדכתב הלשון ה' יבנה איהו ולא אחרא, וגם מדכתב לתרץ בזה הקושי' מה שלא נזכר בנין בית השלישי בקרא, יען שלא יהיה נבנה על ידי אדם אלא יבוא בנוי ומשוכלל מאומנותא דקוב"ה, מכל זה משמע שלא יהיה כלל בנין בני אדם בבית השלישי. ובדברי הזוה"ק האלו מתורץ מה שנתקשה בישמח משה הנ"ל עה"כ תביאמו וגו' מה שדרשו חז"ל בזה ביאה ראשונה ושני' וביאה השלישית העיקרית לא הוזכרה כלל, והאריך לתרץ. גם הצל"ח במס' ברכות שם נתקשה במאמר זה והאריך לתרץ. ובדברי הזוה"ק האלו מבואר התי' שלא הוזכר אלא בנין בידי אדם, לא מה שבא משמים.
כדי לתרץ גם המקומות שנראה מהם שיבנו ישראל בית המקדש לעתיד, כדאיתא במד"ר (פ' צו פ' ט' סי' ו') מלך המשיח שנתון בצפון יבוא ויבנה בית המקדש דנתון בדרום, ובירושלמי (מגילה פ"א הל' י"א) לכשיתעוררו הגליות שהן נתונות בצפון ויבואו ויבנו בית המקדש הנתון בדרום, מזה משמע שהמלך המשיח עם עולי גליות שיעלו עמו יבנו בית המקדש, וזה כדברי הרמב"ם שמלך המשיח יבנה בית המקדש, אפשר לומר דאף שיבנו קודם בית המקדש, מ"מ כשיבוא אחר כך תיכף לשם הבית הבנוי ומשוכלל מאומנותו של הקב"ה יתבטל בתוכו הבנין הבנוי בידי אדם כביטול הנר בתוך האבוקה, ולא יהיה עוד במציאות אלא הנבנה על ידי הקב"ה, הוא ולא אחר, ולא ישתמשו כלל בבית הבנוי על ידי אדם, כי יבוא לשם תיכף בנינו של הקב"ה, על כן לא הוזכר בקרא. ומה שיצטרכו ישראל לבנותו אפשר שהוא בשביל לזכות את ישראל במצות בנין בית המקדש, כי עכ"פ אם עשו את שלהם קיימו המצוה, או אפשר צר יך להיות אתערותא דלתתא, או יש טעמים אחרים שלא נתגלו לנו, כמו שכן הוא בכל דרכי השי"ת ומצותיו יתברך שמו הסתומים ומכוסים מאתנו, כמאמר הכתוב כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' כנודע.
אפשר להבין מה שהבאתי למעלה מדברי הרמב"ם והתוי"ט שאין מציאות לנו לבנות בית המקדש, כי לא ביארו חכז"ל פסוקי יחזקאל שבבנין הבית, ולא נודע לנו האיך לבנותו, ובימי ריב"ח משמע בדברי חכז"ל שהיה מציאות לבנותו, וכבר כתבתי בזה. ולפי דברי הזוה"ק שהעתקתי כאן שאל ר"א לאלי' הך קושיא למה לא נזכר בית שלישי בקרא, ומחמת קושיא זו גילה לו אלי' ז"ל מה שנאמר על זה במתיבתא דרקיעא שלא יהיה עוד בית נבנה על ידי אדם אלא מאומנותו דקוב"ה. נמצא דקודם ששאל שאלה זו היה סברא שיבנו עוד בית שלישי לעבוד בו עבודה כמו בבתים הראשונים, אף טרם שיגיע הזמן שיבוא אחר כך תיכף הבית הבנוי ומשוכלל מלמעלה, ולכן היה סברא בימי ריב"ח שיש מציאות לבנין בית המקדש באופן זה. משא"כ מסדרי המשנה והש"ס שהיו אחר שנתגלה להם על ידי אלי' ז"ל פירושא דקרא שלא יהיה עוד בית המקדש באופן זה, אלא בעת קץ שיגיע הזמן לבנין ביתו של הקב"ה מאומנותא דיליה שוב לא דברו מזה ולא ביארו עוד אופן הבנין. וכן במשנה (בפ"ה דמע"ש) בפלוגתא דר"י ות"ק, י"ל שהיה קודם שנשאלה שאלה זו על ידי אלי' ז"ל, ומה שנשארה המשנה אחר כך הוא בשביל שמשנה לא זזה ממקומה, כאשר כן אמרו כמה פעמים בש"ס בכי האי גוונא.
הקושיא שעל רש"י ותוספות ושאר ראשונים שכתבו דבנין העתיד אפשר שיהיה בנוי ביו"ט יען שיבוא מן השמים, עדיין אינו מתורץ לפי דעת האומרים שיהיה קודם איזה בנין בידי אדם, כי יהיה איך שיהיה אף לפי מ"ש למעלה, מכל מקום אין היתר לבנות כלל ביו"ט לפי דעת הרמב"ם וסייעתו ופשטות דברי הש"ס שיש בבנין איסור דאורייתא.
לפענ"ד דהנה הפוסקים הבינו דהתוספות והרמב"ם פליגי בזה, דלדעת התוספות בנין ביו"ט אינו אלא מדרבנן דמותר מן התורה מטעם מתוך, והרמב"ם ז"ל דפסק בהדיא דלוקין על איסור בנין ביו"ט קשה עליו לכאורה קושיית התוספות דנימא מתוך. וזה אחד מן הראיות שהביא הפר"ח דהרמב"ם ז"ל אינו סובר מתוך כי אם בהוצאה והבערה דלא כהרב המגיד וסייעתו. והחתם סופר (בחידושיו למסכת ביצה בסוגיא דמתוך) הביא ראיה לדברי הרמב"ם, מדאמרינן (בסוגיין) אין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, ומשם לכאורה קושיא על התוספות. אבל לפענ"ד יש לתרץ שניהם דברי התוספות והרמב"ם, ול"ק מידי אתרווייהו, דהנה הפני יהושע כתב לתרץ הקושיא על הרמב"ם שמחייב בבונה ביו"ט, ולא אמרינן דפטור משום מתוך שהותר במגבן, וז"ל: דנלפענ"ד דהא דאמרינן מגבן חייב משום בונה, היינו דוקא במגבן לאוצר לייבש להצניע לימים רבים, דבכי האי גוונא מכוון לעשותן כמו בנין למען יעמדו ימים רבים, משא"כ עשיית גבינות שהותר ביו"ט, על כרחך היינו לאכול לאלתר, ואם כן בכי האי גוונא לא שייך ביה בנין כלל, ולא גרע מבונה על מנת לסתור דפטור, ואם כן לפי זה לא מצינו שהותר בנין לצורך, ולדעתי ברור לחלק בכך, אלא שלא מצאתי לשום פוסק או איזה מפורש שמחלק בכך, עכ"ל. והחתם סופר (בחידושיו) דחה זה, במה שכתב עליו ולא ידעתי מוצא זה הדין שיהיה מותר לפרוס אוהל על מנת לסתור.
תמה על החתם סופר שכתב שלא מצא מקור לזה, גם הפני יהושע שלא מצא בשום מקום לחלק בכך, הלא מבואר בשני מקומות בירושלמי במס' שבת פרק כלל גדול הל' ב' ובריש פרק הבונה הל' א') וז"ל: מה בנין היה במשכן, שהיו נותנים קרשים ע"ג אדנים, ולא לשעה היתה, א"ר יוסי כיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמי שהוא לעולם. א"ר יוסי בי ר"ב מכיון שהבטיחם הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה, הדא אמרה בנין לשעה בנין יעיי"ש. אם כן סברת הפני יהושע דבנין לשעה לא הוי בנין היא פלוגתא מבוארת בירושלמי. ולא קשה משאר מלאכות דלא מצינו לחלק בכך, אלא אף על רגע אחת הוי מלאכה, די"ל דשאני בנין שאינו נקרא בנין אלא מה שיש לו קביעות על איזה זמן, כמו שאין בנין וסתירה בכלים שאינו דבר קבוע, וכן בקשר דענין קשר הוי רק כשהוא קשר של קיימא, משא"כ בשאר מלאכות שאינם כהאי גוונא. ועכ"פ בבונה יש מקור לסברא זו. וביותר אני תמה על החתם סופר שבתשובותיו (או"ח סי' ע"ב) הביא דברי הירושלמי האלו, והכריע להלכה כדעת המאן דאמר בירושלמי דבנין לשעה לא הוי בנין, וכאן בחידושיו כתב שלא מצא שום מקור לדבר.
אמת שהטעמים שכתב שם בתשובה להכריע דבנין לשעה לא הוי בנין לא הבנתי לפענ"ד, כי הטעם הראשון שכתב כיון דאשכחן סתמא דתלמודא בשבת פרק במה מדליקין (דף ל"א ע"ב) דאמר גבי סותר על מנת לבנות במקומו, דכיון דכתיב על פי ה' יחנו כמקומו דמי ולא דחי ליה ש"מ דהכי קיי"ל, זה לא הבנתי כלל לפענ"ד מה שייכות מזה לזה, דלענין שיהיה כמקומו דמי אמרו שמועיל מה שהוא על פי ה', ומה ראיה מזה דלא הוי בנין לשעה שאמרו בירושלמי לאותו מאן דאמר דאף שהוא על פי ה', מכל מקום כיון שהבטיחן להכניסן לארץ עדיין הוי רק בנין לשעה, אבל לענין שאמרו בגמרא דכמקומו דמי אין נפקא מינה במה שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ, והאיך אפשר לעשות מזה סתירה על אותו מ"ד, ובפרט להכריע מכח זה להלכה.
עוד מגמרא מ"ק (דף ט') דדחיק אמאי דאיגי ולא משני משום דאיכא למימר בנין בית המקדש יוכיח דלא דחי אפילו יום טוב, ובימי מילואים דחי אפילו שבת שהקימו ופרקו בכל יום. ונראה כוונתו בזה שאמרו ז"ל דבז' ימי המילואים הקימו את המשכן ופרקו בכל יום ואין ז' בלא שבת, אם כן על כרחך גם בשבת הקימו את המשכן, והלא אין הקמת המשכן דוחה אפילו יום טוב ומכל שכן שבת, והאיך הקימוהו בשבת, ועל כרחך דבשביל שהיו מפרקין אותו בכל יום הוי בניןלשעה ואינו נקרא בנין. הנה זה כבר, טרם ראותי דברי החתם סופר האלו, חשבתי על ראיה זו, וראיתי אחר כך בחתם סופר (בחידושיו על התורה פ' ויקהל) שכתב הטעם שהיה מותר להקימו אז בשבת, בשביל שאמרו חכז"ל שלא היה מציאות להקימו, ונתקשה משה איך יכולת באדם אחד לבדו להקימו, והשיב לו הקב"ה הניח ידך במקומו והם הוקמו מאליהם, וכן פי' רש"י ז"ל (בפ' פקודי) בפסוק הוקם המשכן, שהוקם מאליו, ואם כן נעשה על ידי הקב"ה, לכן לא הוי מלאכה, אף על פי שנראה כאלו משה הקימו אין בזה איסור יעיי"ש. וזה סותר דבריו שבתשובה שהביא מזה ראיה על בנין לשעה.
נלפענ"ד בזה כי מה שאין מקימין בלילה, למדו בגמרא (בסוגיין) מקרא דוביום הקים את המשכן, ומקרא זה נאמר (בפ' בהעלותך) אחר שכבר עברו ימי המילואים ושרתה בו השכינה והקימו את המשכן בחנייתן אחר הנסיעות, ומזה למדו גם על בנין הבית המקדש אחר כך שהוא בנין קבוע וקדושת עולמים, משא"כ בהקמות של ימי המילואים שהיה על מנת לסתור ועדיין לא שרתה בו שכינה כלל, כמ"ש רש"י ז"ל (בפ' שמיני) בפסוק ויצאו ויברכו, שבכל ז' ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ופרקו לא שרתה בו שכינה עד אחר שנעשו בו כל המעשים בשמיני למילואים, גם אז לא היה נאמר עדיין אותו המקרא של וביום הקים את המשכן ללמד שאין מקימין בלילה, אם כן אין לנו שום ראיה שגם אותן ההקמות שהיו בימי המילואים היו אסורין בלילה. ולכן אפשר לתרץ כיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום, ואם הקימו במוש"ק הוי כמקימו ביום, דהמשכן יש לו דין קדשים דהלילה הולך אחר היום, וכמו שאמרו על הכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, דגם הערב היא בכלל היום, ומיושב אומרם ז"ל שבז' ימי המילואים העמידו בכל יום אף בלי חילול שבת, ועכ"פ אין ראיה משם על בנין לשעה דלא הוי חילול שבת מן התורה.
שלשון הספרי (פ' נשא) על הכתוב ויהי ביום כלת משה וגו', שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו, אם כן משמע שהיה בבוקר. ויותר מזה במד"ר (שם פ' י"ב) שיש פלוגתא ת"ק סבר שבכל יום העמידו, ר"ח ב"י אמר שני פעמים בכל יום היה משה מעמידו ומפרקו אחת בבוקר ואחת בערב, ר"ח הגדול אומר ג' פעמים בכל יום שנאמר הוקם ויקם להקים, אחת לתמיד של שחר ואחת למילואים ואחת לתמיד של ערב, אם כן מבואר בפי' שהעמידו בבוקר לצורך תמיד של שחר ובערב לתמיד של בין הערבים, ואם כן נסתר מ"ש שלא היה ביום שבת אלא במוש"ק.
עוד דהנה בגמרא (מ"ק דף ט') שבחנוכת הבית ראשון חיללו יום הכיפורים ואכלו ושתו, שדרשו קל וחומר ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה, מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן ציבור ויוה"כ דענוש כרת לא כש"כ, אלא דהיו דואגים אחר כך דהתם צורך גבוה והכא צורך הדיוט, עד שיצתה בת קול כולכם מזומנים לחיי העולם הבא. ובב"ר (פ' ל"ה סי' ד') מבואר יותר שהיה החנוכה ז' ימים, ואין לך ז' ימים לפני החג שלא היה בהם שבת ויוה"כ, ואותן שבעת ימים היו ישראל אוכלים ושותים ושמחים ומדליקין נרות, ובסוף חזרו ונצטערו ואמרו שמא יש בידינו עון שחללנו שבת ולא התענינו ביוה"כ יעיי"ש. והרי שדעת המדרש שהיה גם חילול שבת שהדליקו נרות עבור השמחה, ואינו כן לפי דעת הגמרא שאמרו בתוך הק"ו מקרבן יחיד שדחה שבת שהוא איסור סקילה וק"ו יוה"כ שאינו אלא איסור כרת, ואם כן צ"ל לפי דעתם שלא היה שם חילול שבת אלא חילול יוה"כ. ואולי יש לחלק דביוה"כ שהוצרכו להשמחה לאכול ולשתות היו כולם צריכים לאכול, אבל בהדלקת נרות שהוצרכו לצורך השמחה שיהיו נרות דולקות, אבל לא היו צריכים להדליק כל אחד ואחד, ואפשר היו יכולים להדליק על ידי קטנים, ואין בזה איסור סקילה ולא כרת, אלא איסורא עכ"פ כמו שאמר בגמרא (שבת ד' קכ"א) בקטן העושה לדעת אביו, וע"כ אמרו במדרש שחיללו את השבת, ולא הביאו שם הלימוד מחנוכת הנשיאים אלא חשב סתם העון, אבל בגמרא שהביאו הלימוד מחנוכת הנשיאים וחשב חומר העונש, חשב יותר חילול יוה"כ דאית בי' כרת וחמיר מהדלקת הנרות כנז"ל.
שבעיקר הלימוד מה שלמדו בגמרא מקרבן יחיד שבחנוכת הנשיאים, נתקשיתי מעולם הלא זה ודאי שקרבן יחיד לא הותר בשום פעם בשבת אלא קרבן ציבור, וכיון שאמרו על חנוכת הנשיאים שהיה קרבן יחיד, על כרחך חידוש הוא שחידשה תורה להתיר אז, ומחידוש לא גמרינן. ושוב ראיתי בחתם סופר (או"ח סי' ר"ח) שכתב לתרץ שהוא תלוי אם שבט אחד איקרי קהל או לא, ועדיין צ"ע לפענ"ד ועיי"ש ודו"ק. ולכאורה כיון שאמרו בגמרא על אותה השמחה שהיה [קרבן ציבור למה ליה למילף מחנוכת הנשיאים שי"ל חידוש הוא והוראת שעה כמ"ש הרמב"ם, הלא אפשר ללמדו מכל קרבנות ציבור שהיו מקריבין בכל שבת ושבת, וכמו שאמרו בגמרא (פסחים ד' ס"ו ע"א) לענין אם פסח דוחה שבת, שאמר הלל וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, הלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת, ופרש"י ז"ל התמידים שבכל השנה המה יותר ממאתים, ולא הזכיר שם חנוכת הנשיאים אלא התמידים המרובין, ובכאן שבקי לדבר מהתמידים המרובין אלא מחנוכת הנשיאים שדחה שבת.
הענין בזה, דהנה מה שלמדו מקראי דאין בנין בית המקדש דוחה שבת, הקשה האלשיך הק' (בפ' ויקהל) דלמה יגרע בנין בית המקדש מכל קרבנות ציבור שהיו מקריבין בכל שבת ושבת שדוחין את השבת. וברא"ם מקשה בהיפך למה הוצרך קרא ללמד שאין בנין בית המקדש דוחה שבת, הלא בנין בית המקדש אינו אלא עשה, ושבת עשה ולא תעשה ואיך עשה דוחה לא תעשה ועשה. ובאמת קושי' זו מתורצת בירך חברתה, במה שהקשה האלשיך למה נשתנה בנין בית המקדש משאר קרבנות ציבור, ונמצא שהיה סברא לדמות בנין בית המקדש לשאר קרבנות ציבור דגלי קרא שדוחין שבת אף שאינם אלא עשה, לכן הוצרך קרא ללמד דבנין בית המקדש אינו כן. אמנם בטעמא דהך מילתא למה חילקה התוה"ק בין בנין בית המקדש לשאר קרבנות ציבור, כתב האלשיך כיון דהמשכן וכל כליו בהעשותם אין בהם קדושה עד ויקם המשכן על מכונו, נמצא שאין מעשה המשכן רק הכנה על דבר שאחר העשותו יהיה קודש, לכן אינו דוחה את השבת שכבר הוא קודש יעיי"ש. ואפשר לומר עוד שהוא ע"ד שאמרו בגמרא (נדרים דף י') שאסור לומר לה' קרבן, אלא קרבן לה', שמא ימלך ולא יגמור דבריו ונמצא מפיק שם שמים לבטלה, ובתוספות יומא (דף ל"ט ד"ה ואומר) גבי הא דאומר לה' חטאת, הקשה הר"א אמאי לא קאמר חטאת לה' שיזכיר ה' מאוחר כמו גבי קרבן, ותי' דשאני התם דגלי קרא. ובריטב"א (שם) הביא עוד תירוצים אחרים, ואחד מן התירוצים הוא דשאני התם דכהן גדול זריז ולא פשע, ועוד שהרי יש שם סגן ואב"ד דמדכרי ליה לומר. ועכ"פ י"ל דקודם שנבנה המשכן או המקדש חיישינן שמא ח"ו לא יבוא לידי גמר וחיללו את השבת בחנם, משא"כ אחר כך כשכבר נבנה תו לא חיישינן.
אפשר להבין דברי רש"י ז"ל (בפ' תשא) על הכתוב אך את שבתותי תשמורו, וז"ל: אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה שבת אל תדחה מפניה. ואינו מובן לכאורה, דלענין הלכה זו אם בנין בית המקדש דוחה שבת מאי נפקא מינה אם הם זריזין ורדופין או לאו, דאם הלכה היא שדוחה שבת כמו שאר קרבנות ציבור הוא דוחה מדינא אף אם אינם זריזין ורדופין כל כך, ואם הלכה היא שאין דוחה כמו שאר עשה שאינו דוחה לא תעשה ועשה מה יועיל לזה הזריזות והרדיפות. ולהנ"ל דהטעם הוא שמא ח"ו לא יבוא לידי גמר, ודאי דנפקא מינה היא בזה, כמו בכהן גדול שכתב הריטב"א דכיון שהוא זריז לא חיישינן שמא לא יגמור ויאמר לה' חטאת, אבל התוה"ק לא נתנה דבריה לשיעורין ולא פלוג בדבר, אלא עד שלא נגמר הבנין לא התירה התוה"ק לחלל את השבת משא"כ אחר כך, והרבה ענינים מצינו בתוה"ק שאמרה משום לא פלוג, ובשבת (ד' כ"ג) איתא הטעם שאמרה התוה"ק להניח פיאה בסוף שדיהו מפני הרמאין, ופירש"י ז"ל העוברין על לא תכלה ואומרים כבר הנחנו', והרי שבשביל העבריינים ציוותה התוה"ק על כל הכשרים שבישראל לעשות באופן זה, והרבה ענינים מצינו בתוה"ק שהטעם הוא משום לא פלוג כנודע, ויהיה איך שיהיה מאיזה טעם שהוא אם כטעם האלשיך או אפשר יש בזה עוד שאר טעמים שלא נודע לנו כי לא דרשינן טעמא דקרא, אבל זה חזינן דקודם שנגמר אינו דוחה את השבת אלא אחר כך, ואם כן יש להסתפק בהחינוך שעושין למשכן או למקדש, כיון שיש בו צורך עבודה, אם דינו כעבודה שדוחה את השבת כיון שכבר נגמר ונבנה על תילו ואינו חסר אלא החינוך, או אפשר כיון שעדיין לא נתחנך להעבודה הוי כמי שלא נגמר ואינו שורה בו עדיין אותה הקדושה כמ"ש האלשיך ואינו דוחה את השבת, גם יש סברא שהחינוך עדיף משאר העבודה כמו שנראה מדברי הרמב"ן (בפ' בהעלותך) יעיי"ש, ונסתפקו בזה בחינוך בית ראשון אם החינוך הוא דוחה שבת, ולא יכלו להביא ראיה מיותר ממאתים תמידין שבכל השנה שדוחין שבת, כיון שזה אחר שכבר נתחנך המקום לעבודה, אלא הביאו ראיה מחנוכת הנשיאים שהחינוך עדיף עוד משאר העבודה, שהרי גם קרבן יחיד דחה שבת בשביל שנתחנך בזה לעבודה, ואינו דומה לבנין בית המקדש שאינו דוחה שבת בעת שלא נגמר עדיין הבנין ולא הגיע אליו קדושתו. ומעתה אחר שזכינו לזה שכל עניני החינוך דוחין את השבת בקרבנות ציבור, וכמו שגם אכלו ושתו ביוה"כ בחינוך הבית, אין תימה מה שמשה רבינו ע"ה העמיד המשכן בכל יום מז' ימי המילואים, דכיון שביום הראשון שהעמידו ומשחו, וכבר ביאר החתם סופר שעל ידי המשיחה במשכן ובכליו קנאו את קדושתם, ואף שבוודאי אחר ז' ימי המילואים שכלו כל הקמותיו והביאו הקרבנות נתקדש יותר בהשראת השכינה, כי הרבה דרגין בהשראת השכינה, כמ"ש האוה"ח הק' (בפ' ויגש) על הכתוב אנכי ארד עמך מצרימה, אבל ביום הראשון אחר שהעמידו על תילו ומשחו נגמר כל בנינו ונכנס להקדושה, ומקרא מלא דבר הכתוב ומשחת וגו' והיה קודש, ולא היה חסר אלא החינוך, ומה שהיה הציווי לפרקו ולהעמידו ולמשחו עוד בכל יום, זה היה צורך החינוך ודוחה שבת כמו כל קרבנות ציבור.
כתב (בפ' פקודי) על מה שהוצרך להקימו ולהורידו, שאולי היה כן להרגיל הלוים במעשיהו, או הי' להכתיר היום בהכתרה זו, וכן כתב האע"ז שמה שהיה סותרו ובונה היה להרגיל הכהנים, ואינו מובן לפי טעם זה, מה שאיתא במדרש שגם היה מושחו בכל יום, ומה צורך להרגילם במשיחה, דבשלמא בנין וסתירה היה בכל המסעות שסתרו ובנו במקום חנייתם, אבל משיחה לא היה עוד אלא מה שמשחם משה רבינו ע"ה בז' ימי המילואים. אבל האמת הוא שבכל ענינים האלו יש טעמים וסודות נשגבים מלבד הטעמים הפשוטים כמו שהוא בכל המצות, וכמ"ש הרא"ה (בספר החינוך), והיה זה ענינים מצורכי החינוך שבמשכן, ועכ"פ אינו דומה לבנין בית המקדש שחסר עדיין מעיקר הבנין, על כן אין לעשות מזה קושי' אם היה דוחה את השבת כמו שאר קרבנות ציבור, ובלא"ה הלא גם חנוכת הנשיאים שבמשכן כתב הרמב"ם ז"ל שהיה בהם ענינים שהם הוראת שעה, ועיין חתם סופר (סי' ר"ח), ואם כן י"ל גם בהקמת המשכן שבז' ימי המילואים שהיה הוראת שעה לדחות את השבת, כי לא עשה בזה משה שום תנועה כי אם בציווי מהשי"ת. ויש לתרץ עוד בפנים אחרות ואין להאריך כל כך. ועכ"פ אין ראיה משם על שאר בנין לשעה.
לענינינו דלדעת החתם סופר שהכריע להלכה דבנין לשעה לא הוי בנין, סברת הפני יהושע מוכרחת, דעשיית גבינה לאכול לאלתר לא הוי כלל בנין ולא שייך בזה לומר מתוך, ושפיר כתב הרמב"ם דבונה חייב. אלא דלפי מ"ש שאין לנו הכרעה בפלוגתת הירושלמי בזה, אפשר לומר שזהו דעת התוספות, שבקושייתם שם (שבת דף צ"ה ע"א ד"ה והרודה) שיהיה מותר לבנות ביתו ביו"ט, סיימו ובלבד שיהיה צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש, שלכאורה אינו מובן הלשון שהאריך לפרט איזה צורך שיש בבנין בית שהוא לאכול ושלא יכנו שרב ושמש, הלא כמה צרכים יוכל להיות בבנין בית. אבל נראה שגם התוספות לא סברי שיהיה היתר לבנות בית כדרך בנין שהוא עומד בקביעות, דאי אפשר לסמוך על מתוך מהיתר גבינה שאינו אלא לשעה, ולכן לא אמרו להתיר אלא בדרך בנין שלא יוכל לעמוד לימים, ואינו אלא בשביל לאכול שמה ביו"ט שלא יכנו שרב ושמש, והוי זה גם כן בנין לשעה, דבזה ממ"נ מותר, דאם הלכה כמאן דאמר דבנין לשעה לא הוי בנין בלאו הכי מותר, אלא בשביל שיש לחוש לאותו מאן דאמר דגם בנין לשעה הוי בנין לכן כתב מטעם מתוך, דאם כן ממ"נ מותר, דאם בנין לשעה הוי בנין הוי גם עשיית גבינה ליומא בנין ושוב מותר מטעם מתוך, ולכן תי' דמדרבנן אסור כל מיני בנין אף בכי האי גוונא שאינו אלא לשעה, ואם כן לא קשה מידי מגמרא שבועות שבנין בית המקדש אינו דוחה יום טוב, דשם מיירי מבנין בית המקדש שבבתים הראשונים שהיה בנין קבוע על כמה שנים, ונמצא דלדינא לא פליגי בזה התוספות עם הרמב"ם, דהתוספות מיירי מבנין כזה שאינו אלא לאכול שם לצורך היום, והרמב"ם מיירי מסתם בנין שהוא כדרך בנין בקביעות.
לפי זה מיושבין דברי רש"י ותוספות ושאר ראשונים שכתבו דבנין העתיד אפשר ביום טוב שהוא בנוי ומשוכלל מלמעלה, דאף לפי מה שנראה באיזה מקומות שיהיה קודם איזה בנין בידי אדם, דכיון דלפי מה שנתבאר למעלה יבוא תיכף אחר כך הבית הבנוי ומשוכלל מלמעלה, ויתבטל במציאות אותו הבנין שבנו בני האדם, שוב לא הוי אלא בנין לשעה ואין בו איסור דאורייתא, ושפיר כתבו שאין לדמות זה למה שאמרו בגמרא בבתים הראשונים דאי אפשר לבנות ביו"ט דהוי בנין קבוע, משא"כ לעתיד דהבנין הקבוע לא יהיה אלא מה שיבוא מן השמים, ולא יחשבו על שום קיום ועבודה שיהיה באותו הבית הנבנה, דמהאי טעמא לא נזכר כלל בקרא, כי תיכף אחר כך לא יהיה לנו אלא מה שיבוא מן השמים, וממ"נ מותר, כאשר כתבתי למעלה בדעת התוספות.
לומר עוד בפשיטות יותר, על פי מה שאמר הכתוב ביוסף בבית האסורים, ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה, ופי' התרגום במימריה הוי מתעביד, דאי אפשר לומר שהוא היה עושה הכל, דאין זה שום שבח, גם אינו במציאות, אלא כיון שנעשה על פי דיבורו קראו הכתוב בלשון זה שהוא היה עושה. וכן הוא בפסיקתא שהובא (בתויו"ט) בפי' להפטורת (פ' תצוה) שאם מתעסקים בבנין בית המקדש הוי כאלו בונים בו. ואם כן י"ל שאף במקומות שאמרו שהמלך המשיח יבנה בית המקדש אין הכוונה שהוא בעצמו יבנה בידים, אלא על פי דיבורו יתבני, שבכח דיבוריו ותפלותיו הקדושים יהיה אותה ההשפעה שיבוא הבית המקדש בנוי ומשוכלל מלמעלה, כמו שמיוסד בתפלה באש אתה עתיד לבנותה. וכמו בברכת כהנים שאמר הכתוב ואני אברכם, אם כן למה הוצרכו לברכת כהנים, אלא שעל ידי אותה הברכה שאומרים הכהנים נמשכה הברכה מלמעלה, שהקב"ה בעצמו מברך את ישראל, וכך היא המדה שנמשך הכל על ידי העבודה מלמעלה. וכבר הבאתי כעין זה בבן כוזיבא שאמרו ז"ל דקטלוהו רבנן, אף דבאמת לא קטלוהו רבנן בידים, אלא שהאומות או הנחש קטלו, אלא יען שהיה כן מדעת החכמים והיה השפעת כחם בזה, נקרא כן הלשון דקטלוהו רבנן.
מיושבין כל המקומות בלי שום סתירה, דבודאי מה שהביאו רש"י ותוספות ושארי הראשונים ז"ל מדברי חכז"ל שיבוא הבית בנוי ומשוכלל מלמעלה אף ביו"ט שלא יעשו בני אדם שום מלאכה, הוא אמת ויציב, אלא שבאותן המקומות שנראה שהמלך המשיח יבנה בית המקדש הכוונה בכח דיבורו ותפלתו הקדושה והשפעתו המרובה שמותר ביו"ט. ואפשר שגם הרמב"ם ז"ל חשב על זה, אלא שלא האריך לבאר כמ"ש, שאין להאריך בביאור באיזה אופן יהיה אחר ביאת המשיח, כי הענינים שאחר ביאת המשיח סתומים וחתומים ולא נודעו לנו על בוריה, אלא שהביא המימרא בדרך כלל שהמלך המשיח יבנה בית המקדש, ואין נפקא מינה אם בדיבור או במעשה או במחשבה יהיה נקרא על שמו. ובתדב"א (סא"ר פ' ל') כתב וז"ל: כביכול אין בית המקדש נבנה ביד אדם אלא בידו של הקב"ה בלבד, שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך, ואומר נורא אלקים ממקדשיך, ופי' שם הזקוקין דקאי על בית שלמה, דאף שבנאו על ידי בני אדם, מ"מ לא נבנה אלא על ידי הקב"ה, כי האבנים עלו מאליהם על הבנין וכו', וכמו שאמרו במשכן הוקם מאליו, והביא על זה ראיות מדברי חכז"ל יעיי"ש. אמנם בבית המקדש דלעתיד מבואר יותר שיבוא בנוי ומשוכלל משמים בלי שום פעולת בני אדם כלל, וכמו שהוא בזוה"ק דיש חילוק דבבית ראשון היה עכ"פ גם פעולת בני אדם ולא כן בבית דלעתיד אלא עקימת שפתים הוי מעשה, ואמרו חכז"ל בגמרא (תמורה דף ג' ע"ב) לא תיתני מימר משום דבדיבורו עשה מעשה, והרי דהיכא שבדיבורו נעשה מעשה לכו"ע נקרא הדיבור מעשה, וכמו כן במלך המשיח שעל ידי דיבורו ותפלתו הקדושה בתכלית יתעביד מעשה להוריד הבית הבנוי ומשוכלל, הוי הוא העושה מעשה בבנין בית המקדש וכל הצורך, אף אם בידים לא יעשה שום פעולה כלל וכלל לא, וז"ב ונכון לתרץ כל המקומות.
כתבי כ"ז נזכרתי מה שהביא המהר"ם חגיז זצוק"ל בענין בנין בית המקדש, וראיתי להעתיק קצת מלשונו שכתב בענין זה (בספר אלה מסעי דף י"ט), אחר שהביא המעשה באריכות שכותל המערבי ומקום המקדש היה מכוסה בזבל ואשפה מרובה שהוטל שם בפקודת הרומים שלא יהיה ניכר המקום כלל, וח"ו לא יהיה זכר למקום המקדש, והיה אחר כך מלך אחד מלכות של חסד שפיזר הון רב לסלק האשפה עד שגלה את כותל המערבי, והיסודות הנראין היום לעין כל, ונתן כבוד גדול למקום המקדש, וקרא אחר כך את היהודים ודבר על לבם באמור הנה מאת ה' היתה זאת, ושמא גרם להחזיר עטרת הבית ליושנה וכו', הרי היסודות לפניכם בנו אותה על הוצאות שלי ואל תשגיחו בהוצאה. היהודים נשבר לבם בקרבם וגעו כולם בבכיה ולא ענו דבר. אמר להם המלך למה אתם בוכים במקום שהיה לכם להיות שמחים כי למחיה שלחני אלקים לכונן בית מקדשו אשר החריבו אותו הרומיים, אם על ממון אתם דואגים, כבר אמרתי לכם כי על ההוצאות שלי תהיו בונים אותה. ענה זקן אחד שבהם בבכיה רבה יחי אדוננו המלך ויאריך ימים על מלכותו, אנו עבדיך מחוייבים לברך את ה' אשר יעצך ולהחזיק לך טובה על חסדך זה האחרון מן הראשון שאתה מתנדב הוצאת הבית, אמנם כפי אמונתינו אין בידינו לבנות הבית, שאנו מאמינים ומקוים שהבית הזה יהיה לנו בנוי מאת ה' מן השמים כשיהיה ברצונו יתברך שמו לא זולת. אמר המלך אם כן אני ידעתי כי שלמה המלך התפלל גם אל הנכרי וגו', והתפלל אל הבית הזה שתהיה תפלתו נשמעת, ובכן אני אבנה אותו ואקחהו לבית תפלה שלי ופטרם לשלום, עכ"ל. יעיי"ש שהאריך וכתב אחר כך טעמים למה אסור לבנות. ולפלא שלא הביא דברי הרמב"ם והתוספות יו"ט שאי אפשר לבנות. [עי' ויו"מ מאמר א' סוף סי' ס"ה].
(ויו"מ מאמר א' מאות ס"א עד אות ס"ו).
אפ"ל בענין הא דכתב רשיז"ל ותוספות, דמקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך, וכ"כ הרשב"א והריטב"א (בסוכה שם). ובספרי ויואל משה (מאמר א' סי' ס"א) הארכתי בזה דישנם כמה ראיות שבית המקדש לעתיד יבנה בידי אדם, ובערוך לנר (בסוכה שם) הכריע דתרווייהו איתנייהו, שקודם יבנו בנין ממש בידי אדם, ואחר כך יבוא הבית המקדש של מעלה לתקן הבית כנשמה בתוך הגוף, וכמו שירד במשכן ובמקדש האש של מעלה בתוך האש של הדיוט הנבער בעצים, גם אא"ז זלה"ה בייטב פנים כתב כעין זה עיי"ש. אמנם זה מספיק רק לתרץ סתירת דרז"ל הנ"ל, אבל דעת רש"י ותוספות אי אפשר ליישב בהכרעה זו, שהרי כתבו דבנין העתיד אפשר להיות בנינו ביו"ט ובלילה, דמ"ש חכז"ל אין בנין בית המקדש בלילה ואינו דוחה יו"ט, ה"מ בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יבא מן השמים, ואי נימא דיהיה צורך בו גם בנין בידי אדם, אם כן הדרא קושיא לדוכתיה האיך יהיה נבנה ביו"ט. אמנם אפ"ל דהרי פליגי בירושלמי (שבת פרק כלל גדול ה"ב) אם בנין לשעה הוי בנין, ואולי דהותר מהאי טעמא, משום דבנין לשעה אינו בנין. ואפשר שגם לעתיד יהיה הבנין הבנוי בידי אדם רק לאותו היום בלבד, ביודעם שתיכף יבוא בית בנוי ומשוכלל, ולא יהיה בנינם אלא לשעה באופן שמותר בשבת ויו"ט.
עוד, על פי המבואר בדרז"ל דהעסק והלימוד בבנינו נחשב כאילו עוסקים בבנינו ממש, כדאיתא במדרש ילקוט (יחזקאל רמז שפ"ב) בשעה שנגלה הקב"ה והראה ליחזקאל צורת הבית ותכונתו ומוצאיו, אמר הקב"ה הגד את בית ישראל את הבית, א"ל יחזקאל מרי וכי עכשיו הם בונים שאמרת וישמרו את כל צורתו וגו' ועשו אותם, אמר לו לאו אע"פ שאינם עושים אותו עכשיו, יהו קורים בצורת הבית ואני מעלה כאלו בבנינו הם עסוקים. ובפסיקתא (שמואל) אמר ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית, וכי יש צורת הבית, אלא אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בו כאלו אתם בונים בו עכ"ל הפסיקתא. ודייק התוספות יו"ט דמשו"ה אמר בונים בו (משמע מקצתו) ולא אמר בונים אותו (ר"ל כולו), בשביל שהרבה ענינים שבבנין זה סתומים בלתי מפורשים ואינם מובנים כלל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' בית הבחירה) וז"ל: בנין העתיד להבנות אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבורר, ואך אליהו ומשיח עתידים לבארו לנו כולו עכ"ל. ואם כן לעתיד אחר שיבואו אליהו ומשיח וילמדו לישראל להבין כל צורת הבנין מה שלא הבינו מקודם, ויעסקו בכולו בהבנה ובדקדוק היטב, הוי וודאי כבנאו כולו, אף שאחר כך יבא מן השמים בנוי ומשוכלל, ולא יצטרכו לעשות עוד מאומה, מ"מ יהא נקרא על שמם, שבנו בית המקדש על ידי העסק שעסקו בהבנתו, שבכח זה יהא נמשך הבית מלמעלה על מכונו.
אמרז"ל במדרש תהלים (ל') מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, וכי דוד בנאו, אלא בשביל שחשב לבנות בית המקדש אע"פ שלא בנאו נכתב בשמו, שנאמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. גם אפשר שיגבו מישראל נדבת לבם לבנין העתיד כמו שנעשה במשכן, ובזה וודאי נקראים בונים, אף שאחר כך ירד הבית המקדש בנוי ומשוכלל מן השמים ויעשו מהמעות שאר צרכי הבית המקדש, כמו שנעשה מהמותר בנדבת המשכן. והרמב"ם ז"ל (סוף הל' מלכים) כתב דכל אלו הדברים שיהיו אחר ביאת המשיח לא נתגלו לנו איך שיהיו, אלא צריך להאמין דרך כלל, אבל פרטי הענינים יתגלו לנו רק אחר ביאת המשיח עיי"ש. ואם כן גם בזה לא נוכל לידע מה יעשו ישראל בבנין בית המקדש שאינו נאסר בשבת, כי העיקר יבא מן השמים, ואף על פי כן יהיו נקראים בונים, וכעין שאמרו בגמרא (שבת צ"ב ע"ב) בשנים שעשאוהו דילפינן מקרא דפטורי, ובזה יכול וזה אינו יכול, שאינו יכול פטור אף דעושה גם כן מעשה, מפני שאינו אלא כמסייע, והרי גם בכתיבת ספר תורה שהביא החתם סופר בשם המפורשים דלכן היה מותר לכותבה בשבת, יען שהיה הכתיבה מן השמים בלא כח אנושי, ואף על פי כן מבואר בכ"מ שמשה כתב התורה, וצ"ל שבשביל שעשה איזה פעולה בהכתיבה שבזה המשיך האותיות מלמעלה, נקראת על שמו שהוא כתבה, וע"ד שכתב רשיז"ל על הפסוק על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו, כיון שהיו ישראל חונים, עמוד ענן מתמר ועולה ונמשך ע"ג בני יהודה כמין סוכה, ולא היה נפרש עד שאמר משה שובה ה' רבבות אלפי ישראל, הוי אומר על פי ה' וביד משה עכ"ל. הרי דאף שהיה על פי ה', מ"מ כיון שבא על ידי דבורו של משה אמר הכתוב שהיה ביד משה, ואם כן אין שום קושיא מה שמבואר בכ"מ בדברי רז"ל שישראל יבנו בית המקדש דלעתיד בידי אדם, אף שוודאי יבא הבית בנוי ומשוכלל מלמעלה, כי אי אפשר לידע מה יעשו ישראל אז בדיבור או במעשה להמשיך את בית המקדש מלמעלה, ועי"כ יהיו נקראים בונים אף שלא יעשו מלאכה הנאסרת בשבת, ויתבארו בזה דעת רש"י והתוספות ז"ל וסתירת דברי רז"ל.
בזה כתב החתם סופר ז"ל להקשות דבשבעת ימי המילואים היה משה רבינו ע"ה מקים את המשכן, ואין שבעת ימים בלא שבת ואיך הקימו בשבת. ותירץ שהקמת המשכן היתה על ידי הקב"ה, ומשה רבינו ע"ה היה רק נראה כמסייע, כמ"ש רש"י ז"ל (בפרשת פקודי) על הפסוק ויקם משה את המשכן, אמר משה לפני הקב"ה האיך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף ועומד מאליו, תנחומא ע"כ. הרי דאף שמעשה הקמת המשכן היה על ידי הקב"ה, מ"מ כיון שמשה רבינו ע"ה עשה איזו פעולה מסייעת בדבור או בנגיעה בעלמא, מעלה עליו הכתוב כאילו הקימו, דכתיב ויקם משה את המשכן].
(ד"י תשא שכ, שם שמיני - רמד, שם ויקהל - שעז, שם קהלת - שי).
בנין בית המקדש בלילה וכו'.
וכתבו התוספות (ד"ה אין בנין בית המקדש בלילה) וז"ל: וכן אינו דוחה יום טוב. ואם תאמר בר"ה פרק יום טוב (דף ל'.) גבי הדתנן יום הנף כולו אסור, קאמר התם דאיבני בליליא דאיבני בחמסר. ויש לומר דהיינו בית המקדש דלעתיד שהוא עשוי מאיליו בידי שמים, כדכתיב (שמות ט"ו) מקדש ה' כוננו ידיך, וכן מפרש במדרש תנחומא, עכ"ד התוספות. [עיין דברי יואל פ' ואתחנן, עמוד מ'].
הונא אמר בכל אלו תנן, קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא וכו', רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן, קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא וכו'.
מבואר בגמרא דאיפלגי תנאי אי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, או קדשה רק לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' בית הבחירה) כתב שקדושה ראשונה שקדשה שלמה להעזרה וירושלים, קידשן לשעתן וקידשן לעתיד לבא, ולפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה, אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים, אעפ"י שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. אבל בקדושת שאר ארץ ישראל, לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא קדשה לעתיד לבוא וכו', עיי"ש.
הראב"ד ז"ל חולק עליו בשניהם, וכתב על דברי הרמב"ם, וז"ל: סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו, ובכמה מקומות במשנה (מעשר שני פ"א מ"ה) אם אין מקדש ירקב, ובגמרא אמרו דנפול מחיצות, אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא, לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר ארץ ישראל, ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם, כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו, ע"כ.
בטעם זה שכתב הראב"ד אכן מובן שפיר למה לא נתקדשו מקדש וירושלים בקדושה עולמית, אבל עדיין יש למצוא טעם למה בכל שאר ארץ ישראל אמרינן דנתקדשה לעתיד לבא, ויש לה קדושה עולמית.
לומר, דהנה במסכת גיטין (מ"ז ע"ב) נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא, ולהלן איתא (שם מ"ח ע"א) א"ר יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, דאמר ר' אלעזר אמר ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן וכו', ואי סלקא דעתך לאו כקנין הגוף דמי, לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, ע"כ. והיינו דהבאת הביכורים תלוי בזה אי יש לו קנין הגוף.
אפשר לומר, דמה שיש לישראל קנין הגוף בארץ ישראל כדין יורש, זהו רק אי נאמר שקדושת הארץ היא קדושה עולמית, דאז נאמר דכיון שיש לישראל אחיזה בקדושת הארץ, על ידי זה זוכים בארץ באופן של ירושה והוי קנין הגוף, אבל אי נאמר דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לשאר ארץ ישראל, וכל עצם הקדושה שבה אינה קדושה עולמית, אם כן שוב לא שייך לומר בזה דהוי ירושה לישראל, ונמצא דאין כאן קנין הגוף ולא היה להם בארץ ישראל מתחילה רק קנין פירות, ולפי זה בטלה מהם מצות הבאת הביכורים. ומעתה לדברינו נוכל לומר דמזה הטעם עצמה אמרינן לאותו מ"ד דנתקדשה ארץ ישראל בקדושה עלומית, כדי שתהיה ארץ ישראל קדושה תמיד בקדושת הגוף, כדי שיוכלו ישראל לקיים מצות ביכורים.
(ד"י תבא מהדו"ת - שעא).
חייא בר אבא א"ר יוחנן המבדיל על הכוס במוצ"ש הויין ליה בנים זכרים, דכתיב להבדיל בין הקודש ובין החול, וכתיב התם להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר.
מבואר מזה דהבדלה בין טמא לטהור שייכא להבדלה על הכוס במוצאי שבת, שהרי להבדיל בין הקדש ובין החול כתובה בפרשת שתויי יין, ולא סמיכא לפרשת אשה כי תזריע, אלא דיליף בגמרא מדכתיב סמוך להבדלה בין קדש לחול להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וחזר הכתוב ושנה הבדלה בין טמא לטהור בסוף הפרשה, סמוך לאשה כי תזריע, ע"כ ילפינן מיניה כי שכרו של המבדיל על הכוס במוצאי שבת הוא שיזכה לבנים זכרים, ואם כן על כרחך לומר, דגם הבדלה בין טמא לטהור שייכא להבדלה במוצאי שבת. וצ"ב להבין איך שייכא הבדלה זו להבדלה במוצאי שבת.
כי הנה אמרו ז"ל במדרש רבה (פ' בראשית פ"ג י') והארץ היתה תהו, אלו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, בין מעשיהם של צדיקים למעשיהם של רשעים, ע"כ. מבואר מזה כי הבדלה בין אור לחשך, מורה על ההבדלה וההפרשה בין צדיקים לרשעים. ולפי זה שפיר רמוזה אף הבדלה בין טומאה לטהרה בהבדלה במוצאי שבת, במה שתיקנו לומר המבדיל בין אור לחשך, שזה מורה על ההבדל בין מעשי הצדיקים והרשעים.
(ד"י שמיני - רכג).
חייא בר אבא א"ר יוחנן המבדיל על הכוס במוצ"ש הויין ליה בנים זכרים, דכתיב להבדיל בין הקודש ובין החול, וכתיב התם להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר.
נראה לדרוש סמוכין, בסוף פרשת שמיני כתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה אשה כי תזריע, בהקדם הא דאיתא במדרש רבה (פ' תצא פ"ו) שלח תשלח את האם וגו', אם קיימת מצוה זו, אתה ממהר רגלו של מלך המשיח, שכתוב בו שילוח, שנאמר (ישעי' ל"ב) משלחי רגל השור והחמור, [שור זה משיח בן יוסף, חמור זה משיח בן דוד, (עיין במד"ר פ' וישלח עה"פ ויהי לי שור וחמור]. ונראה לתת טעם מדוע סגולת מצות שילוח הקן דוקא לקרב ביאת הגואל ולהביא לימות המשיח, דהנה איתא במדרש רבה (שם) יש מצוה שמתן שכרה עושר וכו', מתן שכרה של מצות שילוח הקן, שאם אין לך בנים אני נותן לך בנים, שנאמר שלח תשלח את האם, ומה שכר אתה נוטל, ואת הבנים תקח לך. ועל פי זה יובן, דהנה אמרו ז"ל (ע"ז ה' ע"א) אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, ופירש"י אוצר יש ושמו גוף, ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להוולד ונתנם לשם, ע"כ. והיינו טעמא דבזכות מצות שילוח הקן זוכה האדם למהר ביאת המשיח, שהרי מתן שכרה של מצוה זו שיזכה לבנים, ועל ידי שיהיו לו בנים מתמעטין הנשמות הנמצאים באוצר ששמו גוף, שבזה תלוי קירוב הגאולה.
נודע מה דאיתא בספה"ק, כי מחמת חטא אדם הראשון נפלו ניצוה"ק לבין הקליפות ונתפזרו בכל העולם, ואין לך דבר שלא יהיה מעורב בו טוב ורע, וגם בעת גאולת מצרים לא היה הבירור הגמור, כי היה בהם תערובות ערב רב, וזה עיקר עבודתנו לברר טוב מרע, ולהחזיר ניצוה"ק ונשמות דאזלין ערטילאין המפוזרים בקצוי תבל מעורבים בין הקליפות, ולהביאם שנית אל הקדושה, ובזה תלוי התיקון השלם וביאת משיח צדקינו, וככתוב בנבואת יחזקאל ומבואר בדבריהם ז"ל, כי קודם הגאולה יהיה הבירור האמיתי ויתבררו ויצטרפו ויתלבנו נצוצות הקדושה, אלה לחיי עולם, והרשעים והקליפות יכלו ויהיו לחרפות ולדראון עולם.
יובן הסמיכות להבדיל בין הטמא ובין הטהור, איזהו הדרך שנבא לידי כך שתהיה הבדלה גמורה בין הטמא ובין הטהור, ולא יהיה עוד מעורב רע בטוב וטוב ברע, וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר, כלומר על ידי שיוולדו בנים ויכלו הנשמות שבגוף, נזכה לקרב קץ הגאולה, ולבירור האמיתי וההבדלה הגמורה בין הטמא ובין הטהור.
(זמירות ד"י ח"א - רנו).
חייא בר אבא א"ר יוחנן המבדיל על הכוס במוצ"ש הויין ליה בנים זכרים, דכתיב להבדיל בין הקודש ובין החול, וכתיב התם להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר.
[עיין מ"ש בס"ד במסכת פסחים דף ק"ג ע"ב, ד"ה פתח, וד"ה באופן אחר].
[ט"ו ע"ב] אין [וכיוצא [שם] אין [שם] א"ר [שם] א"ר [ט"ז ע"א] רב [י"ח ע"ב] א"ר