אגדות מהרי"ט/שבועות/פרק א
אגדות מהרי"ט – מסכת שבועות – פרק א
על שארעבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין, שעיר המשתלח מכפר, הנה ידוע מאמרם ז"ל (יומא פ"ו ע"א) ארבעה חילוקי כפרה היה ר' ישמעאל דורש, ותשובה עם כל אחד ואחד, עבר על עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו, על לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין, אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה וכו', אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, ע"כ.
הרע"ב (יומא פ"ח מ"ח) דכל זה רק בזמן שאין שם שעיר המשתלח, אבל בזמן שיש שעיר המשתלח הוא מכפר על כל העבירות קלות וחמורות וכו', ע"כ, וכתב התוספות יום טוב דהמקור לזה, מדתנן (במשנתינו) דשעיר המשתלח מכפר על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות וכו' עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין, והגם דבמתניתין אינו מוכרח לפרש כן, אבל הנראה דכן משמע להו להרע"ב ולהתוספות יום טוב מסתימת לשון המשנה, דשעיר המשתלח מכפר על כל העבירות, וכשישנו לשעיר המשתלח אין צריכין להד' חילוקי כפרה.
מוכח כן גם ברמב"ם בריש הל' תשובה (פ"א הל' ב') שכתב בזה"ל: שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו וכו', שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו, הכל מכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, ע"כ, ואחר כך (בהלכה ג') כתוב, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות וכו', ומונה שם אחר כך הד' חילוקי כפרה של ר' ישמעאל.
רואין מזה שגם הוא למד מסתימת לשון המשנה שבזמן שיש שעיר המשתלח הרי זה מכפר על כל עבירות בשעשה תשובה, ודרשת ר' ישמעאל הוא רק בזמן הזה שאין שעיר המשתלח, אז יש ד' חילוקי כפרה, ואף לפי הדיעה בגמרא שעל חילול השם בפרהסיא אינו מועיל תשובה ח"ו, רק עם יסורים ויום המיתה, זה גם כן כשאין לנו שעיר המשתלח, אבל בזמן שמקריבין שעיר המשתלח נתכפר הכל, וכן כתב (שם) בלחם משנה, דלכן כתב הרמב"ם ד' חילוקי כפרה, דהוקשה לו הא במתניתין דשבועות אמרו שעיר המשתלח מכפר על הקלות והחמורות בשעשה תשובה, ואם כן איך קאמר ביומא דצריך תשובה ויום הכיפורים לתלות ויסורין למרק, לכך תירץ דאיירי בזמן שאין בית המקדש קיים, דליכא שעיר המשתלח, ולכן אינו מכפר וצריך כל הני.
תשובה צריכין בכל דבר, דבלי תשובה אין שייך כפרה לעון וחטא, כמו שכ' ברמב"ם הנ"ל, שאף בזמן שיש שעיר המשתלח והכל מתכפר, עם כל זה הוא בתנאי "והוא שעשה תשובה", (ועיין רמ"א או"ח סימן תר"ז ס"ז), אבל עכ"פ אם זוכים לעשות תשובה בצירוף הקרבת השעיר המשתלח, אזי יכולים להנצל מיסורים ומירוק של יום המיתה, רק על ידי עיצומו של יום הכיפורים נתכפר הכל.
ידוע מחז"ל שלמעלה בשמים מקריבים הקרבנות אף בזמן הזה, (עיין גמרא מנחות ק"י ע"א, זה מזבח ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו, ובחדא"ג שם ותוספות שם ד"ה מיכאל, ובחגיגה י"ב ע"ב), ומבואר בספרי קודש שאליהו הנביא מקריב כל הקרבנות תמידין כסדרם בכל יום (כמבואר בעשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ג סכ"ג), וכתב ק"ז זלה"ה בייטב לב (פרשת אמור) וזל"ק: ומקובלני ממוזלה"ה בעל המחבר ספר ישמח משה ותשובת השיב משה, כי פעם אחת אחר שסיים תפלת י"ח, עלה בלבו להתפלל לראות הדבר הנ"ל האמור בעשרה מאמרות, ועם לבבו אמר אולי קיימא לי שעתא ואזכה לראותו, ותיכף התפלל על זה, ומילא ה' שאלתו, וראה עין בעין את אליהו מלובש בבגדי כהונה עומד ומקריב התמיד כסדרו, ודבריו הללו נודעו לרבים עכל"ק.
מארי ז"ל שמעתי המעשה באריכות יותר, דמעשה שהיה כך היה, שפעם אחת ביומא דשוקא עבר במחשבתו בעת תפלת שמונה עשרה מה שמובא וכו', והתבונן למה עבר זאת במחשבתו, והבין שהוא עת רצון לראות זאת, והתפלל ומילא ה' שאלתו, וק"ז זלה"ה הייטב לב שהיה אז עדיין ילד, שאל לזקינו הישמח משה, איך יכולת לפתוח עיניך ולהביט באמצע שמונה עשרה, ענה לו הכי אתה חושב שבאלו העינים ראיתי זאת, לא כי אלא בעיני השכל ראיתי זאת, ואין צריכין לזה אלו העינים הגשמיים כלל, עכד"ק.
שזכותו הגדול של אליהו הנביא זכור לטוב מגין על ישראל, [ובפרט בכל שבוע במוצאי שבת קודש], והוא עומד ומכפר בכל עת על חטאי ישראל, כמו שאמר (תנא דבי אליהו רבה פכ"ח ופ' ל"א) הריני כפרת כל ישראל, והוא שכיח בעולם הזה, כגון ביומא דשוקא וכדומה, כמו שמצינו בש"ס (עיין תענית כ"ב ע"א, ובבא מציעא פ"ה ע"ב, ועוד), אבל אין זוכין לראותו כי אם מי שראוי לכך, ובדורות שעברו היו יחידי סגולה שזכו לזה, אבל בוושאי הרי הוא שכיח בעולם הזה, ולכן הוא אשר מקריב הקרבנות הללו ומכפר על בני ישראל, ובפרט ביום הקדוש הזה, שניתן לנו לכפרה ולסליחה.
שמרן הקדוש הדברי חיים זלה"ה, פעם בשעת עריכת הסדר בליל פסח כאשר לקח בידיו הקדושים את האפיקומן, פתח ואמר, הלא ידוע מ"ש בעשרה מאמרות שאליהו מקריב תמידים ומוספין, והזכיר אז בדבריו הקדושים שהרב הקדוש מאוהעל זלה"ה אמר שראה זאת עין בעין, ואם כן הרי כמו אליהו מקריב גם קרבן פסח, ואיככה אפשר להקריב היום קרבן פסח, והלא אינו נשחט אלא למנוייו ולאוכליו, ומי המה המנויים והאוכלים בזמן הזה, ועל כרחך כי צדיקי הדור הן המה המנויים, ואליהו ז"ל ממטי ומייתי להו לצדיקי הדור כזית מן הקרבן פסח, והמה אוכלים אותו, ושוב חזר ואמר עוד, שלא תחשבו שזה הוא רק בבחינת דמיון, אלא שאליהו מביא להם חתיכת בשר ממש מקרבן פסח, ומיד כאשר גמר דבריו הקדושים, התחיל לאכול את האפיקומן בהתלהבות וחיות גדול כזה, עד שנדמה לכל המסובין שאוכל בשר מהקרבן פסח ממש.
מכיון שאליהו עומד ומשמש במרום ומקריב התמידין כסדרן דבר יום ביומו, כמו כן הוא מקריב כל הקרבנות והמוספין של המועדים הקבועים בתורה, ובוודאי שלא נגרע מהם גם קרבנות יום הכיפורים, וגם עבודת שני השעירים בכללן, דמכיון שהוא מקריב את השעיר אשר לה', כמו כן עליו לקיים גם מצות השעיר המשתלח לעזאזל, דשני השעירים מעכבין זה את זה כדתנן במתניתין (מנחות כ"ז ע"א) שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה, ולמדין זה (שם י"ט ע"א) מדכתיב בה חקה, עיי"ש, ואם אין השעיר המשתלח אי אפשר להקריב גם את השעיר אשר לה', כמו שדרשו בגמרא (יומא ס"ד ע"ב) מהכתוב יעמד חי, שאם מת המשתלח ישפך הדם, ואם כן הרי אי אפשר לו להביא את השעיר לה' לבד, שהרי אין להביא קדשים לידי פסול, ובהכרח עליו להביא גם את השעיר לעזאזל.
גבי קרבן פסח שהמנויים המה צדיקי הדור ואליהו מביא להם כזית ממנו, בוודאי שעליו לחפש ולחזר אחר צדיקי הדור הראויים לכך, ומי יודע אם נמצאים צדיקים כאלה בדור של עיקבתא דמשיחא, אבל השעיר המשתלח שהוא דורון להס"ם כדי לשחדו, הנה הס"מ נמצא תמיד בעוה"ר, ומתנה זו בלי ספק שיכולין ליתנה לו גם בדור הזה, ואם כן אליהו ז"ל הוא המוליך לו את השעיר המשתלח, והוא יכול להוליכו אליו מיד באין שום מונע, דאע"פ שעל אותה שעה שיבוא לבשר את הגאולה נסתפקו ז"ל אם יבוא אליהו בשבת ויו"ט, אי יש תחומין למעלה מעשרה (עירובין מ"ג ע"א), זהו לפי שאז יבוא לעולם הזה בלבוש גופו, ויהיה כאחד מחכמי הדורשמחויב בכל המצות, משא"כ בזמן הזה כשמתגלה בנשמתו בלי גוף הרי הוא כמו מלאך ואינו מחויב במצות כמ"ש החתם סופר ז"ל (בליקוטי תשובות ח"ו סימן צ"ח), ממילא בוודאי שאין אצלו איסור תחומין, ואין אצלו שום מניעה מלהביא כזית מהקרבן פסח לצדיקי הדור, ולהוליך את השעיר לעזאזל, ומה גם דבעבור השעיר המשתלח הרי מותר לכתחלה לחלל עליו את השבת ולהוליכו חוץ לתחום, דהכשירו ביום הכיפורים בכך, וכמו שדרשו ז"ל (יומא ס"ו ע"ב) על הכתוב ושילח ביד איש עתי, עתי ואפילו בשבת, ופשיטא שמותר לו להוליכו להר עזאזל, ולכן נראה שאין בזה שום ספק והרי זה דבר ברור, שכמו שאליהו מקריב כל הקרבנות והקרבן פסח, הרי הוא מקיים גם מצות שעיר המשתלח.
שהרמב"ם ז"ל אינו מזכיר דבר זה, שגם עכשיו אף כשבית המקדש בחורבנו אין צריכין הד' חילוקי כפרה, כיון שאליהו מקיים מצות השעיר המשתלח, רק כתב בסתם שבזמן הזה שאין לנו מזבח כפרה ישנם לד' חילוקי כפרה, אפשר לומר שהוא לפי הכלל שכתבו הפוסקים שאין דרכו של הרמב"ם להביא רק מה שמבואר להדיא בש"ס, כנודע מכללי הפוסקים בזה.
הפוסקים שאם הרמב"ם משמיט איזה דבר שאינו מפורש בגמרא, אין מזה ראיה שס"ל שהוא שלא כהלכה, רק אם הדבר מבואר בגמרא ומשמיטו, אז נאמר שמשמיטו בשביל שס"ל שאינו להלכה, וכמו כן בנידון דידן, לא רצה להביא ענין הזה של הקרבת שעיר המשתלח בזמן הזה על ידי אליהו זכור לטוב, כיון שאינו מפורש דבר כזה להלכה בגמרא.
שפיר אפ"ל דגם כהיום הזה ישנו במציאות ענין של שעיר המשתלח בכל יום הכיפורים, ומתכפרים העוונות על ידו בצירוף התשובה, והרווחנו בזה שגם האידנא אין צריכין לסבול יסורים וצער של יום המיתה בעבור הכפרה, כי השעיר מכפר על הכל, וכן פסק גם הרמב"ם שבזמן שמקריבין השעיר המשתלח אין צריכין להד' חילוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש.
תקשה לומר אם כן למה חושב הש"ס ד' חילוקי כפרה, והרי אליהו הנביא מביא השעיר המשתלח גם בזמן הזה, אפשר שזה קאי רק אז בזמן שבית המקדש היה קיים אם אירע איזה אונס ולא היה להם השעיר המשתלח, כגון שלא הי"ל שעיר לשלוח, או אונס אחר, ומה גם לפי המבואר בגמרא (יומא ט' ע"א) על הפסוק (משלי י') יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה, יראת ה' תוסיף ימים זה מקדש ראשון וכו', ושנות רשעים תקצרנה זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים, ואמרו ז"ל (יומא י"ח ע"א) תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא על דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי,ורואין מזה שהיו אז כהנים שלא היו ראוים לזה, ולא הוציאו שנתם ה"י, אמנם בזמן הזה שאליהו הנביא הוא כהנא רבא דישראל, מקריב כל קרבנות של יום הקדוש הזה על צד היותר טוב, בוודאי בזכותו ועל ידו נתכפר כל העוונות, ואין צריכין להד' חילוקי כפרה כנ"ל.
על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין, שעיר המשתלח מכפר .
כתב הרמב"ם ז"ל בריש הל' תשובה (פ"א הל' ב') וז"ל: שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה וכו', והוא שעשה תשובה, ע"כ.
כך (בהלכה ג') כתב, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות וכו', ועצמו של יוהכ"פ מכפר לשבים, ואחר כך כתב דאע"פ שהתשובה מכפרת וכו' יש עבירות שהן מתכפרין לשעתן ויש שאין מתכפרין אלא לאחר זמן, ומפרט והולך ד' חילוקי כפרה עבר על מצות עשה וכו' אינו זז משם עד שמוחלין לו, עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת תשובה תולה ויוה"כ מכפר, עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין, ובחילול השם שלשתן תולין ומיתה מכפרת.
הלחם משנה דלכן כתב הרמב"ם ד' חילוקי כפרה, דהוקשה לו הא במתניתין אמרו שעיר המשתלח מכפר על הקלות והחמורות בשעשה תשובה, ואם כן איך קאמר הכא עבר על כריתות ומיתות ב"ד דצריך תשובה ויוה"כ לתלות ויסורין למרק וכו', לכך תירץ דהכא איירי בזמן שאין בית המקדש קיים דליכא שעיר המשתלח ולכן אינו מכפר וצריך כל הני, ע"כ, (ובירושלמי (ספ"ק דשבועות) מייתי ברייתא חומר בשעיר המשתלח מביוה"כ וחומר ביוה"כ מבשעיר המשתלח עיי"ש, והוא בתוספתא (סופ"ח דיומא) משמע דכפרתן שוה אלא דיש חילוק בזמן הכפרה בתחלת היום או בסופו יעייש"ד).
מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח כי הד' חילוקי כפרה הם רק בזמן שאין בית המקדש קיים ואין שעיר המשתלח בפועל, משא"כ בשעה שהיה שעיר המשתלח היה מכפר על הכל מיד על ידי תשובה ויו"כ, הרי יש חילוק גדול בין כפרת שעיר המשתלח להכפרה הנעשית בזמן הזה על ידי שילום שפתותינו.
קשה מדברי המדרש שיר השירים רבה (פ"ד) וז"ל: כחוט השני שפתותיך זה לשון של זהורית, ומדברך נאוה זה שעיר המשתלח, אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אין לנו לשון זהורית ושעיר המשתלח, אמר להם כחוט השני שפתותיך, רחישת פיך חביבה עלי כחוט השני של זהורית, ר' אבוהו אמר עלה ונשלמה פרים שפתינו, מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח, שפתינו, עכ"ד המדרש, הנה לכאורה נראה מדברי המדרש כי בזמן הזה שאין לנו חוט השני ושעיר המשתלח נחשב לנו רחישת פינו ואמירת שפתותינו כאילו הקרבנו אותם בפועל, וכוחם יפה לפעול אותה הכפרה עצמה שהיה השעיר המשתלח מכפר בלי הבדל ביניהם.
קשה דהלא חזינן מדברי הרמב"ם דלאו הכי הוא, שהרי מחלק בין הכפרה שבאה על ידי השעיר המשתלח לבין הכפרה שעל ידי אמרי שפתותינו, ומדברי המדרש שאמרו שתחת פרים ושעיר המשתלח נשלם שפתינו הרי נראה שהוא מכפר ממש בדומה לו, וצ"ב איך הושוו זה לזה.
בהקדם מש"כ בילקוט ראובני (פ' וישלח) בשם ספר גלי רזיא דיעקב שלח לעשו בדורון עשרים תיישים, כי בכל שנה צריכין ישראל לשלוח שעיר אחד לעזאזל, והוא עכב כ' שנה בבית לבן ולא שלח כלום לעזאזל ס"מ שרו של עשו, לכן שלח לו בפעם אחד עשרים תיישים, ע"כ, ולכאורה קשה כיצד תהיה שליחת כ' תיישים לעשו במקום השעיר המשתלח לעזאזל, והרי לא שלח את הדורון למדבר בארץ גזירה כי אם לעשו אחיו לארץ אדום.
יש לתמוה דהרי כשם שהיו צריכים לשלוח שעיר לעזאזל כמו כן היו צריכים להקריב גם שעיר אחד לה', ואם לא שלח יעקב אאבינו ע"ה שעיר לעזאזל באותן כ' שנה שעיכב בבית לבן בעל כרחך דגם השעיר לה' לא היה מקריב, שהרי ב' השעירים תלויין זה בזה כמו שלמדו תכז"ל (ריש פ"ו דיומא וסופ"ק דשבועות) מדכתיב ולקח את שני השעירים וכו', דב' השעירים מצוותן שיהיו שווין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד, ואם מת אחד מהם משהגריל יביא זוג אחר, ושני שעירי יוהכ"פ מעכבין זה את זה (מנחות כ"ז ע"א), ואם כן כיצד שילם יעקב אבינו ע"ה את העשרים שעירים שהם לשם ה' שלא הקריב באותן כ' שנה.
עפי"ד הפרקי דר"א (פמ"ו) כי השעיר לעזאזל הוא שוחד הניתן לס"מ ביוה"כ כדי שלא יקטרג על ישראל, וכן איתא בזוה"ק (פ' אחרי ופ' אמור) דישראל יהבין ליה האי דורון לאתפרשא מעמא קדישא ולא יתבע חוביהון קמי מלכא ולא יקטרג עלייהו וכו', ובההוא דורונא אתהפך לאפוטרופסא עלייהו ואתעביד סנגוריא עלייהו, וכבר הארכנו בזה כי השעיר המשתלח לעזאזל הוא מתן שוחד לס"מ להשתיקו שלא יקטרג על ישראל.
פי זה אפ"ל הטעם שהוצרך יעקב אבינו ע"ה לשלם להס"מ שרו של עשו כ' שעירים תמורת כ' שנה שלא שלח לו משא"כ בשעיר הנעשה לה' לא מצינו שהוצרך להשלים, דהנה במה שעושין עבור הבוכ"ע נאמר ונשלמה פרים שפתינו, שהבוכ"ע מקבל רחישת פינו ושיח שפתותינו כאילו הקרבנו בפועל, אולם במה שניתן למנה לס"מ לשחדו ולסכור פיו שלא יקטרג, לא סגי באמירה בעלמא, כי השטן אינו מתפייס ואינו נעשה משוחד באמירה בעלמא אלא אם כן ינתן לו מנה חלקו בפועל, וכעין דוגמא ממצות צדקה שאי אפשר לקיים מצות צדקה בדיבור לחוד, דתכלית ההבטחה הוא שהנצרך יקבל את הצדקה בפועל, וכל זמן שלא קיבל את הממון המובטח לו לא נשלם מעשה הצדקה, וכמו כן בשעיר המשתלח שהוא דורון הניתן לס"מ ביוהכ"פ לשחדו, לא סגי בדיבור פה בלבד ולא יתרצה הס"מ עד שיקבל את הדורון המובטח לו.
אפ"ל כי את השעירים אשר המה לה' יצא יעקב אבינו ע"ה מידי שנה בשנה, כי קיים אותם על ידי אמירה בפה כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו, משא"כ את השעיר לעזאזל שהוא שוחד להס"ם שרו של עשו, מכיון שלא היה בידו לשלח לו כל אותם השנים שהיה בבית לבן, הוצרך להבטיח לו לס"מ בכל אותן השנים כי עתיד הוא להשלים לו כל אותם השעירים בבוא הזמן, כדי שבהבטחה זו ישתחד הס"מ ולא יקטרג, ואף שעדיין לא נתן לו את השירים מדי שנה בשנה, נתרצה השטן ונשתחד בהבטחה שהבטיחו יעקב אבינו ע"ה שעתיד הוא להחזירן לו לאחר זמן, כי ידע והאמין שבוודאי עתיד יעקב אבינו ע"ה לקיים הבטחתו, ולפיכך נעשה משוחד גם על ידי הבטחה זו על שם העתיד.
טעם שהוצרך יעקב אבינו ע"ה להחזיר לס"ם שרו של עשו עשרים תיישים כעבור כ' שנה, כי כבר קדם והבטיחו על כך מדי שנה ובבוא העת הוצרך לקיים הבטחתו, והשתא תו לא קשה מידי כיצד הפריש יעקב אבינו ע"ה כ' שעירים לעזאזל ולא הפריש כנגדן כ' שעירים לה', שהרי את השעיר הנעשה לה' כבר קיים יעקב אבינו ע"ה כל אותם שנים על ידי אמירת פיו, ולא הוצרך לתשלומין דנחשב כאילו הקריבו בפועל, אך כדי לשחד את השטן ולהשתיקו הוצרך להבטיח לו שעתיד הוא להשלים את השעירים המגיעים לחלקו, וכאשר אך יצא מבית לבן קיים הבטחתו ושלח לעשו את חלק המגיע לס"מ שרו.
לנו מזה כי אע"פ שלא נתן יעקב אבינו ע"ה להשטן את מנתו מידי שנה, מ"מ הועילה הבטחתו שהבטחו לשלם לו לאחר זמן, שישתחד השטן מיד תמורת תקות אותו השוחד העתיד לבא לאחר זמן, ועד"ז יתכן לומר לענינינו, כי הנה מאז חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו אין בידינו לקיים מצות שני השעירים כמצווה עלינו בתוה"ק, ובמשך ימי גלותינו אנו מקיימים מצות שני השעירים באמירת פה ובשיח שפתותינו כדאיתא במדרש הנ"ל, ולכאורה יקשה הא אמירת פה אינו מועיל רק תמורת השעיר הנעשה לה', ואיך תועיל אמירת פינו תמורת השעיר המשתלח לעזאזל לשחדו בזה, והלא אין הס"מ מתפיים באמירת פה והוא תובע חלקו.
יתכן כי לעתיד לבוא בהגיע זמן הגאולה בטרם שיבטל הס"ם עתידין ישראל לשלם לו את החוב ולהשלים לו את כל השעירים העולים לגורלו, ועד שתגיע אותה העת הוא מתרצה בהבטחה שמבטיחין לו ישראל שעתידין לשלם לו את חלקו, והוא מאמין וסומך על זה כי יודע שהן עתידין לקיים דיבורם, ועל כן יש להבטחה הלזו איזה כח גם עתה וכוחה יפה לשחדו בכל שנה (וע"ע בדברינו ד"י מוצאי יו"כ אות ע"ט בסופו מ"ש בשם ספר ארץ החיים).
תתמה על זה ממה דאיתא במד"ר (פ' וישלח פע"ח ב') שכל אותן הדורונות שהביא יעקב אבינו ע"ה לעשו עתידין או"ה להחזירן למלך המשיח לעתיד לבוא (ועיין בד"י מוצאי יו"כ אות פ' מה שבארנו בזה), ולכאורה זה סותר למה דאמרינן שעתידין ישראל להוסיף לו דורון תמורת מה שלא שלחו אליו בזמני הגלות, דאפ"ל דאין זה סתירה ותרווייהו אמת, דבתחלת הזמן מיד אחרי ביאת המשיח ישלמו ישראל לס"מ את השעירים תמורת כל אותן השנים שלא שלחו לו, ומצינו שעתידין ישראל להקריב בבית השלישי שיבנה את כל אותם הקרבנות שהיו חייבים בהם בזמני הגלות ולא יכלו להקריבם, כמ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל (בעשרה מאמרות), וכמו כן יתכן שמיד אחר שיגאלו ישלימו ישראל בראשונה את כל השעירים שהבטיחו בימי הגלות לשלח להס"מ, ולאחר שיקיימו ישראל הבטחתם עתידין אומות העולם להחזיר לנו כל אותם הדרונות, ועכ"פ לעת עתה הס"מ סומך על הבטחה זו שעתידין ישראל לשלם לו כשיגיע הזמן, ועי"כ נעשה משוחד גם עתה ולא יפתח פיו לקטרג על ישראל.
אפ"ל דהנה דבר פלא איתא בזוה"ק פ' אחרי (דף ס"ג ע"א) תאנא בההיא שעתא דכתיב ולקח אהרן את שני השעירים וכו', כיון דכהנא מקרב אלין לתתא מתקרבין אינון לעילא וכו', כהנא יהיב עדבין לתתא כהנא יהיב עדבין לעילא, כמה דחד אשתאר ביה בקב"ה לתתא וחד אפקין ליה לההוא מדברא, הכי נמי לעילא חד אשתאר ביה בקב"ה וחד נפיק ושט בעלמא לההוא מדברא עלאה וכו' עכלה"ק.
מדברי הזוה"ק כי בשעה שהיה הכהן לוקח את שני השעירים לתת עליהם גורלות נבראים למעלה ב' כוחות עליונים דוגמתן, וכשם שאחד מן השעירים נעשה לה' למטה, כן למעלה נשאר כח אחד דוגמתו אצל הקב"ה וכח אחד יצא למדבר, ואם כן יתכן כי אף בזמן הזה שאין לנו שעירים הנעשים למטה, מ"מבכח דיבורינו ושיח שפתותינו נבראים הכוחות העליונים למעלה, כשם שהיו נבראים למעלה ב' כוחות העליונים בזמן שבית המקדש היה קיים לעומת השעירים הנעשים למטה, ובכח ונשלמה פרים שפתינו הנחשב כאילו הבאנו ב' שעירים בפועל נעשים הכוחות העליונים דוגמתם, והבורא כל עולמים משלחם אל מקומם כדרך שהיה משלחם בזמן שבית המקדש היה קיים, כי אלקים מבין דרכם ויודע את מקומם, ואם כן גם בזמן הגלות פועל הדיבור וארשת שפתינו, את פעולת השעיר המשתלח לעורר את הכוחות העליונים, והבן.
המדרש אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אין לנו לשון של זהורית ושעיר המשתלח, א"ל הקב"ה רחישת פיך חביבה עלי וכו', ר"א אמר עלה ונשלמה פרים שפתינו מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח שפתינו וכו', שהבטיחנו הבוכ"ע שגם עתה בזמן הגלות יקבל את דיבורינו לעשות את פעולת הפרים ושעיר המשתלח כדרך שהיו נעשין בזמן שבית המקדש היה קיים, אם בדרך שוחד כנ"ל על ידי שמבטיחין להס"מ לשלם לו את השעירים העולים לגורלו ובדיבור הזה הוא משתחד ומשתתק ומלמד סניגוריא, ואם שזה נתקיים מן השמים שעל ידי כח הדיבור יחשוב לנו ה' כאילו הקרבנום בפועל ונבראים לעומת זה כוחות עליונים כנ"ל בזוה"ק, והגמר יהיה כאשר נזכה אל הגאולה שלימה שאז נשלם את החוב כנ"ל, והאמנם שאין לנו בשלימות כח הפעולות של כפרה שהיו בשעיר המשתלח בזמן שבית המקדש היה קיים, וכמ"ש לעיל מדברי הרמב"ם ז"ל דהשעיר היה מכפר על כל העבירות ועתה יש לנו ד' חילקי כפרה, מ"מ פעולת הדיבור גם כן עושה רושם לעורר כח עליון כעין אותו הכח שהיה מתעורר על ידי העמדת השעירים, וגם פועל הדיבור לשחד את השטן כנ"ל, ושפיר קאמר עלה המדרש כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה שנחשב לפניו רחישת שפתותינו כאילו עשינו בפועל, דמ"מ יש לו איזה כח במדה ידועה כנ"ל.
ר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח וכו'.
[עיין דברי יואל על מועדים ח"א, בהשמטות לראש השנה, עמוד תמו].
שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות וכו', היינו קלות היינו עשה ולא תעשה, חמורות היינו כריתות ומיתות ב"ד וכו'
.
שקורא למצות עשה שהם הקלות, ולכאורה קשה מזה על מה שכתב הרמב"ן ז"ל על הפסוק (שמות כ') זכור את יום השבת לקדשו, דהטעם שעשה דוחה לא תעשה, מפני שהעשה גדולה מהלא תעשה, עיי"ש בטעמו, [ועיין עוד בקדושת יום טוב (פ' משפטים) על הכתוב ואשר לא צדה בשם האריז"ל הטעם לזה], ולכאורה קשה דהלא מצינו בגמ' דהקלות זה מצות עשה, והחמורות מצות לא תעשה שיש בהם חייבי מלקיות וחייבי כריתות ומיתת בית דין, והרי שקורא למצות עשה הקלות.
באמת לא קשה מידי, דהנה כאן בבית דין של מטה חמורים יותר הלא תעשין, כיון שמענישין עליהן יותר, דלא קבע הכתוב עונשין אלא על הלא תעשה ולא על העשין, ורק מדרבנן מענישין עליהן מכת מרדות, אבל באמת כלפי שמיא בפנימיות התורה גדולין יותר העשין, ופועלים יותר בקיום המצות עשה, וחוץ ממה שמצינו שיש הרבה ענפים הכלולים בכל מצות עשה, דכמה מצות יש ששקולין כנגד כל התורה כולה, כגון שבת וציצית, ובפייט דסוכות אמרינן גם במצות סוכה ששקולה כנגד כל המצות, ועד"ז הוא בכל מצוה שמונח בפנימיותה עד אין חקר ואין שיעור מה שפועלין למעלה עם כל מצות עשה, וכמה שכרה גדול עד אין שיעור וערך, שאינו דמיון כלל לעונשי הלא תעשה, ולכן אע"פ שהעונש כאן למטה חמור יותר, וגם הפגם למעלה קשה מאוד, מ"מ מדה טובה מרובה ואין שיעור וערך כמה מגיע שכר קיום המצות עשה בעולמות העליונים.
לא יהא יוה"כ מכפר אלא אם כן התענה בו וקרא מקרא קודש ולא עשה בו מלאכה, לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין, ת"ל יום כיפורים הוא, מכל מקום, ופירש"י ז"ל לא קראו מקרא קדש, שלא קבלו עליו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוה"כ, והתוספות (ד"ה לא קראו) כתבו על פירש"י דאינו נראה, דלא אשכחן ברכות ביום הכיפורים דליהוו דאורייתא, ונראה לר"ת קראו מקרא קדש, שמודה שבית דין קדשוהו ושובת ממלאכה בשביל קדושת היום, ולא קראו מקרא קדש שאינו שובת מחמת קדושת היום, אלא מחמת שמתעצל לעשות מלאכה, ע"כ. מבואר מדברי התוספות דאם אינו שובת ביום הכיפורים מפני קדושת היום, אלא שהוא מתעצל מלעשות מלאכה, לא יצא ידי חובת שביתה ביום הכיפורים, ומשו"ה הו"א דאין יום הכיפורים מכפר, להכי איצטריך קרא יתירא דמכפר מכל מקום, ולכאורה יש לתמוה, דמאי ניחא להו לתוספות בפירושם טפי ממה שפירוש רש"י ז"ל, והלא כשם שהקשו על פירש"י דלא אשכחן ברכות ביוה"כ דליהוו דאורייתא, כמו כן קשה על תירוצם, דמנא להו הא, שאם לא שבת ביום הכיפורים מחמת קדושת היום לא יצא ידי חובת השביתה ביום הכיפורים, ולא גילו לנו התוספות מהיכן למדו דבר זה, ועל מה אדניהם הטבעו, ואולי יתכן דילפינן ליה מדכתיב מקרא קדש.
לומר בביאור הענין, בהקדם מה שכתב רבינו יונה (בסוף פ"א דמסכת ברכות) על הא דפליגי אמוראי אי מצוות צריכות כוונה או לאו, דכל מה שנחלקו אינו אלא במצוה שיש בה מעשה, כגון נטילת לולב דאמרינן בסוכה (מ"ב ע"א) מדאגבהיה נפיק ביה, וכן כל המצות כיו"ב התלויות במעשה, בהא סבירא ליה לחד מאן דאמר דמצוות אי"צ כוונה, וטעמא משום דאף אם הוא עושה בלא כוונה, מ"מ המעשה הוא במקום הכוונה, אבל במצוה התלויה בדבור בלבד כולי עלמא מודי דצריך כוונה, שהרי עיקר האמירה היא כוונת הלב, וכשאינו מכוון באמירה לאו מידי קא עבד.
דבריו נמצא, דמצות שביתה בשבת שנצטוינו בה במצות עשה, דכתיב (שמות כ"ג, ועוד) וביום השביעי תשבות, כולי עלמא מודי שהיא צריכה כוונה, דהיינו לשבות בשבת בעבור שכך צוה הבורא יתברך, ובלא"ה לא קיים מצות עשה דביום השביעי תשבות, שהרי מצות עשה זו אינה תלויה במעשה אלא במניעה ממלאכה, ואם כן היא גרועה אפילו ממצוות התלויות בדיבור, דאית בהו עקימת שפתים, ואם במצוות התלויות בדבור כו"ע מודי דצריך כוונה, על אחת כמה וכמה במצות עשה דתשבות לא יצא ידי חובתו אלא אם כן כיון בה שהוא שובת ממלאכה כדי לקיים מצות עשה דתשבות ומצוות לא תעשה שהזהירה תורה לא תעשה כל מלאכה.
יובן בפשטות דברי התוספות שאם לא שבת ביום הכיפורים מחמת קדושת היום לא יצא ידי חובת השביתה ביום הכיפורים, דכיון ששביתת יום הכיפורים היא מצות עשה שאין בה מעשה, שכל מצוותה אינה אלא לשבות ממלאכה, שהרי התפלות והוידויים אינם אלא מצוה דרבנן, אם כן בכגון דא כו"ע מודי דמצוות צריכות כוונה, דהיינו שיתכוין לשבות מחמת קדושת היום, שהרי מצות עשה זו גריעא אפילו ממצוות התלויות בדיבור, ולפיכך אם לא שבת מחמת קדושת היום אלא מחמת עצלות לא יצא ידי חובת המצוה.
לא יהא יוה"כ מכפר אלא אם כן התענה בו וקרא מקרא קודש ולא עשה בו מלאכה, לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין, ת"ל יום כיפורים הוא, מכל מקום.
ופירש"י ז"ל לא קראו מקרא קדש, שלא קבלו עליו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוה"כ. והתוספות (ד"ה לא קראו) כתבו על פירש"י דאינו נראה, דלא אשכחן ברכות ביום הכיפורים דליהוו דאורייתא. ונראה לר"ת קראו מקרא קדש, שמודה שבית דין קדשוהו ושובת ממלאכה בשביל קדושת היום, ולא קראו מקרא קדש שאינו שובת מחמת קדושת היום, אלא מחמת שמתעצל לעשות מלאכה, ע"כ.
ליישב דברי רש"י ז"ל, בהקדם ליישב מה שאמרו רז"ל (ברכות ל"ה ע"א) כיצד מברכין על וכו', מנא הני מילי, דת"ר (ויקרא י"ט) קדש הלולים לה', מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן א"ר עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך, ופריך והאי קדש הלולים להכי הוא דאתי, האי מיבעי ליה וכו', ומשני אלא דיליף לה משבעת המינין וכו', ופריך התינח לאחריו לפניו מנין, הא לא קשיא, דאתי בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן וכו', ולבסוף מסיק אלא סברא היא אסור לו לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה, עיי"ש. ובתוספות שם (ד"ה לפניו) כתבו, דמה שאמרו דאתיא בק"ו, לאו ק"ו הוא, דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא, עיי"ש. אמנם דבריהם צ"ב, דהלא בגמרא משמע דהק"ו כשהוא שבע מברך וכו' הוי מילתא דפשיטא, ואם כן מה זה שכתבו דלאו ק"ו היא.
להלן שם מסיק הש"ס סברא הוא אסור לאדם שיהנה מעולם הזה בלא ברכה, וכתב הפני יהושע (ד"ה אלא סברא) דיש לתמוה מה דמשמע מכל הפוסקים דלפום הך מסקנא כל ברכת הנהנין הם מדרבנן, והלא בכל הש"ס משמע דסברא הוא דאורייתא, ומקשה למה לי קרא סברא היא, עכ"ד. והנה הצל"ח שם (ד"ה ואמנם) חידש דמה שאמרו שסברא הוא דאורייתא, אין זה אלא בדין מן הדינים, אבל לומר על דבר שהוא מסברא שהוא חשוב מצוה דאורייתא, זה לא, שאם הדבר כן, לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות, אלא הכוונה הוא שכיון שהוא סברא, לכך תקנו חכמים ברכת הנהנין, עיי"ש.
זה ודאי דהפני יהושע לא סבירא ליה כן, ולדרכו הקושיא במקומה עומדת. וליישב הדבר אפשר לומר, דהנה עיקר תכלית קיום המצות והשבח וההודאה להשי"ת, הוא מה שרחמנא ליבא בעי, שיהיה האדם קשור בלבבו להשי"ת, שזהו עיקר העבודה בשלימות הלב להשי"ת, ומה שנצטוינו בקיום מצות מעשיות בפועל, זו רק לצד גזירת המלך יתברך שמו על עבדיו, וגם ענין התפלה בפה, הרי עיקר העבודה הוא בלב, שיהיה לבבו שלם עם השי"ת שהוא בוחן כליות ולב, ומה שמתפללים בפה ולשון, כבר כתב החיד"א (יוסף תהילות קמ"ה) שזהו כדי לעורר גם אחרים לעבוד את יתברך שמו ולהודות לשמו. ומפרש בזה הכתוב שם (תהלים קמ"ה) תהלת ה' ידבר פי, הרי הטעם שאומרים בפה הוא רק כדי שיברך כל בשר שם קדשו, שיתעוררו גם אחרים לעשות כמוהו, עיי"ש.
זה יתורץ קושית הפני יהושע, דהנה זה אמת שהסברא שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, הוי סברא דאורייתא, אבל מצד הסברא היה די לברך את השי"ת בלב פנימה, אולם חכמינו ז"ל תקנו לברך בפה, וגם תקנו נוסח הברכות לכל דבר, כדי שלא יבא לשכח חובתו לשבח להשי"ת על הטוב שגמלהו בכל ענין, וכמו שאמרו (עיין שלה"ק שער האותיות, קדושת האכילה) שהקול מעורר הכוונה, וענין זה ודאי דהוי רק דרבנן, דבזה ליכא סברא שיצטרכו לברך בפה, כי העיקר הוא שיהיה בלבבו דורש את ה' בכל עת, ולכן מה דשקיל וטרי בש"ס בכל פרטי ההלכות של אמירת הברכות ונוסחם, ודאי דהוי רק מדרבנן, ואם כן שפיר כתבו כל הפוסקים דברכה לפניו הוי רק דרבנן.
יובן דמה שכתבו התוספות דלאו ק"ו הוא, כוונתם גם כן כנ"ל, דהנה מה שכתבו הש"ס שנלמד מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן, הרי לצד סברת השכל כשהוא רעב הוא צריך להודות להשי"ת, היה די לברך בלב.
שלאחריו צריכים לברך מן התורה בפה, זהו לצד שכך מצינו בקרא שגזרה חכמתו יתברך שמו (דברים ח') ואכלת ושבעת וברכתך וגו', וכיון שאמרה תורה בפירוש וברכת, מסתבר שבא לומר שיהיה הברכה בפה, אבל מה שלומדים ממנו בק"ו על הברכה שלפניו, על זה לא מצינו גילוי מפורש שצריך להיות בפה, ואם כן מצד הק"ו די שיהיה בלב, ועל ההודאה בלב ודאי דהוי ק"ו גמור והוי מדאורייתא, אמנם התוספות איירי במה שתקנו חכמים הברכה בפה, דזה לא הוי עוד מצד הק"ו, ועל זה שפיר כתבו דלאו ק"ו הוא, דכל הברכות הוא רק מדרבנן.
זה אפשר לבאר וליישב דברי רש"י ז"ל הנ"ל, לא קראו מקרא קודש, לא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכיפורים, דאף דלא אשכחן ברכות ביום הכיפורים דליהוו דאורייתא כמו שהקשו התוספות על פירש"י, אמנם זהו על החיוב לאומרן בפה, אבל בודאי שיש חיוב מצד הערת השכל, להודות להשי"ת עכ"פ בלב על מה שזיכהו לקיים מצותיו, כמו שמחויב להודות אליו יתברך שמו על כל הנאה, ועל זה למדו ז"ל מקרא, דאף אם לא קראו מקרא קודש בהודאה בלב, עם כל זה יום הכיפורים מכפר[(ד"י תבא מהדו"ת - תל)
תענית ב.
[שם] במתניתין [שם] יכול [ב' ע"ב] במתניתין [ט' ע"א] דאמר [י"ב ע"ב] על [י"ג ע"א] יכול