אגדות מהרי"ט/שבועות/פרק ג
אגדות מהרי"ט – מסכת שבועות – פרק ג
זכור ושמורבדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע.
יש לדייק מדוע כתוב בדברות ראשונות רק זכור, וליכא שום רמז ורמיזא משמור, ובאחרונות רק שמור ולא שום רמיזא מזכור, דאם בדיבור אחד נאמרו, היה מן הצורך להזכיר קצת משמור גם אצל זכור, ומזכור אצל שמור. ועוד צ"ב למה דוקא בראשונות כתיב זכור, ובאחרונות שמור ולא איפכא.
יקר כתב הטעם, כי דברות הראשונות נאמרו בלשון אשר השמיע ה' לכל האומות וכו', כי רצה הקב"ה שגם המה יקבלו את התורה, וע"כ נאמרו באותו ענין שלא ימצאו האומות פתחון פה לטעון ולערער עליהם בשום צד, ולזה נאמר בראשונה זכור ולא רצה לומר שמור, כדי שלא יאמרו האומות איך הוא מצוה אותנו על השמירה מכל מלאכה, הלא כבר נאמר לבני נח (בראשית ח' כ"ב) יום ולילה לא ישבותו, ורז"ל (סנהדרין נ"ח ע"ב) למדו מכאן גוי ששבת חייב מיתה, על כן נאמר זכור את יום השבת, לומר כי אפילו מי שאינו בשמירה, לפחות ישנו בזכירה, כי כל האומות חייבים לזכור את השבת, כדי לקבוע בלבם אמונת חידוש העולם וכו', משא"כ בדברות שניות שכבר מיאנו האומות לקבל את התורה, כי אם מחמת מצות פרטיות שלא רצו בו, אמר הקב"ה שמור את יום השבת, שאינה נוהגת רק בישראל, עכ"ד בקיצור.
צ"ב, דמאן יימר לן שאם היו האומות מקבלין התורה לא היו יוצאין מדין בני נח שנצטוו ביום ולילה לא ישבותו, דמ"ש רז"ל גוי ששבת חייב מיתה, הוא בשביל שלא קבלו את התורה לא יצאו מדין בני נח, אבל אלמלא היו מקבלין את התורה היו יכולים גם הם לשמור את השבת ממלאכה כמו ישראל, דנתנה תורה ונתחדשה הלכה.
ליתן טעם על פי דרכו של הכלי יקר דמצות שמור הוא על שמירה ממלאכה, וזכור נאמר למי שאינו בשמירה נצטוה לכל הפחות על הזכירה, בהקדם לבאר כוונת הציווי זכור ושמור, מה היא זכירה ומה זו שמירה. דהנה מצות זכירה הוא רק בפה, כמו שדרשו ז"ל (פסחים ק"ו ע"א) על הפסוק זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין, שהיא מצות קידוש שנצטווינו לקדש את השבת בכניסתו. ובפירוש זכור את יום השבת לקדשו יש שני פירושים, אחד שתאמר אתה דיבורים שעל ידי זה תקדש את השבת, או שעל ידי הדיבורים האלה שתאמר תקדש את עצמך, כי הנה כאשר אדם מישראל יוצא מימות החול ונכנס לשבת קודש, עליו לקדש את השבת בזכירה בדיבור ובשירות ותשבחות וללמוד הל' שבת, וכדרשתם ז"ל בתורת כהנים (פרשת בחוקתי פ"א) זכור שתהיה שונה בפיך, ופירוש הראב"ד דהיינו ללמוד הל' שבת, עיי"ש, כי באומרו דיבורים השייכים לשבת קודש וכשהוא לומד ההלכות והצווים דשייכו לשבת קודש, הרי הוא ממשיך על עצמו קדושה גדולה באמצעותם, ולבו מתלהב בקדושת השבת קודש, והרי הוא מתעלה והולך ממדרגה למדרגה למעלה למעלה. ולא בלבד בפשוטי עם, אלא גם הצדיקים שאף בימות החול הם במדריגה גדולה, עדיין יש מקום בראש להתעלות ולילך בגדולות יותר ויותר בשבת קודש גבוה מעל גבוה. וע"ד שאמרו ז"ל בצדיקים (בבא בתרא ע"ה ע"א) כל אחד נכווה מחופתו של חבירו, דאף אלו שהם במדריגה עליונה, ישנם מדריגות גבוהות מהם, ויש צדיקים שמדריגתם למעלה ממדריגתו והוא נכווה מחופתם.
כן בצדיק עצמו ישנם מדריגות שונות זו למעלה מזו, ולא הרי מדריגתו בימות החול כמדריגתו בשבת קודש, כי כאשר הוא מקיים זכור את יום השבת לקדשו בדברים בשירות ותשבחות לפני קל חי וקיים, אזי מתרומם ומתעלה ועולה מעלות רמות עד אין חקר, (ועיין בנועם מגדים פרשת יתרו על הפסוק זכור את יום השבת לקדשו). עכ"פ מבואר דהציווי זכור את יום השבת לקדשו הוא לזוכרו ולקדשו בדיבור ובאמירה, משא"כ הציווי שמור הוא על שביתה ממלאכה בלבד.
עוד מה שנודע מדברי האר"י הק', דכל ענין ל"ט מלאכות שישנם בעולם, באים מכח הל"ט קללות שנתקללה הארץ בחטא אדם הראשון, דקודם שחטא לא היה שייך ענין המלאכה בעולם כלל, דבעשרה מאמרות נברא העולם, בדיבור בלבד ולא במעשה, כמאמר הכתוב (תהלים ל"ג ו') בדבר ה' שמים נעשו, ואילו לא חטא אדם לא היה צורך בשום מלאכה, כדרך שהיה בשעה שנברא, שהניחו ה' בגן עדן והיו מלאכי השרת צולין לו בשר וכו' כדאיתא בסנהדרין (נ"ט ע"ב). וכיוצא בזה יהיה לעתיד לבוא כאשר תהיה הגאולה שלימה במהרה בימינו, וכמו שאמרו ז"ל (שבת ל' ע"ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, ורק משחטא האדם ונגזר עליו בזיעת אפיך תאכל לחם, נזקק לעסוק בל"ט מלאכות.
דרך זה פירוש אאמו"ר בקדושת יו"ט (פרשת ויקהל) מתניתין דפרק כלל גדול (שבת מ"ט ע"ב) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ודקדק התוספות יום טוב דהול"ל ל"ט. וביאר על פי הקדמה הנ"ל, דכל ענין המלאכות שייך רק אחר החטא, ולעתיד לבוא בעת ביאת משיחנו כשיהיה היחוד בשלימות תצא הארץ מקללותיה, ולא יהא צורך בשום מלאכה, ואפשר שזהו כוונת התנא אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, לרמוז שכל הל"ט מלאכות שייכים כל זמן שחסר "אחת", היינו שלימות האחדות שמו יתברך, אבל בעת שיהיה היחוד בשלימות לא יצטרכו לשום מלאכה].
פי זה אפ"ל, דהנה כשעמדו ישראל לפני הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמ"ו ע"א), וחזרו באותה שעה להיות נקיים לגמרי מחטא, כמו קודם חטא אדם הראשון, ולפי מצבן באותה שעה לא היה שייך בהן ענין המלאכות כלל, ועל כן נאמרו בדברות הראשונות זכור את יום השבת, כי לא היה שייך להזהיר אז "שמור" שמשמעו שביתה ממלאכה, שהרי לא בלבד ביום השבת אלא גם בימות החול לא עשו מלאכה לפי מדריגתם הנעלה, ולכן נאמר להם הציווי זכור את יום השבת לקדשו, שענינו זכירה בדברים לקדשו בקדושה יתירה כנ"ל.
בלוחות אחרונות, שכבר היה אחר שחטאו בעגל וחזרה הזוהמא לשלוט בהם, והוכרחו לעסוק במלאכה כאשר נגזר בזיעת אפך תאכל לחם, לתקן החטא ולמתק הקללות, על כן כשנצטוו על יום השבת, נאמר הציווי שמור את יום השבת לקדשו, שמשמעו שמירה ממלאכה, שהרי מעתה הם בגדר עשיית מלאכה, והם זקוקים לשמירה שלא לעשות מלאכה בשבת.
דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מ"מ באתגליא לא אמרו רק זכור בדברות ראשונות, ובדברות אחרונות רק שמור, דקמי שמיא גליא שעתידין לחטוא ויהיו צריכין למלאכה, אבל עיקר הדיבור היה זכור בדברות ראשונות, ובשניות היה העיקר שמור, כי את זכור ידעו מכבר מדברות הראשונות.
(ד"י ויצא - צט, טיב לבב לשבועות - רסז, קונט' חידושי תורה לשבועות - קלה)
חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא, רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין.
[עיין ויואל משה מאמר א' סי' ע"ט].
שבועה שזרק פלוני צרור לים ושלא זרק, רב אמר חייב, ושמואל אמר פטור, רב אמר חייב איתיה בלאו והן, ושמואל אמר פטור ליתא בלהבא.
ופירש"י ליתיה בלהבא, יזורק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי, אלא שבועת שוא, שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ולא לזרוק, עכ"ל. [עיין מ"ש בס"ד במסכת סוטה דף ל"ו ע"ב, ד"ה (ב' ג' ד') כל לישנא].
האדם בשבועה, פרט לאנוס וכו'.
[עיין מ"ש בס"ד להלן בדף ל"ט ע"א].
(דברים כ"ג),
אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין, ת"ל.
מבואר בגמרא דבקדשים אפילו אם לא הוציא בשפתיו איזה דבר, רק אפילו במחשבה לבד תופס הקדושה, משום דכתיב וכל נדיב לב עולות. והיינו משום דבקדשים חמיר כל כך שאפילו מחשבה קלה פוגם בה, ממילא על ידי המחשבה נתפס גם כן להקדושה.
משה את ישראל, אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המקום ועל דעתי.
ובתוספות (ד"ה כשהשביע משה את ישראל) כתב וז"ל: קצת קשה מה היתה מועלת השבועה, כמו שהיה ירא שיעבדו ע"ז, כמו כן היה לו לירא פן יעברו השבועה, עכ"ל. וכתב המהרש"א (שם) דלא קשה מידי, דהשבועה עצמה היא קבלת התורה. והפנים מאירות בכתנות אור (פרשת נצבים) כתב ליישב קושית התוספות, דאיתא במסכת שבועות כמה ענינים שחמור העונש והפורעניות בשבועה יותר מכל העבירות שבתורה, ולכן השביעם שיהי' יראים יותר מעונש השבועה. ולא הבנתי דבריו, שעל כרחך אותה שבועת התורה שהשביע משה את ישראל במתן תורה לא נאמרה עליה אותו העונש והפורעניות שנאמרה באיסור שבועה, דאם לא כן האיך אמר (להלן דף ל"ט) שעל כל העבירות שבתורה אין נפרעין מהם כמו מאיסור שבועה, הלא על כל העבירות שבתורה יש בהם איסור שבועה, שמושבע ועומד מהר סיני, דמהאי טעמא אמרו (לעיל דף כ"ג, ועוד בכמה דוכתי) שאין שבועה חלה על דבר איסור, יען שמושבע ועומד מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה, ועל כרחך צ"ל דאף שעל כל העבירות שבתורה יש עליהן איסור שבועה שבכלליות מהר סיני, מכל מקום לענין עונש ופורעניות אינו שוה לשאר שבועה, ונסתר תירוצו של הפנים מאירות.
ראיתי בספר חסידים (סי' ת"ו) שכתב, וז"ל: ומעשה באשה אחת שרחצה שני בניה והטביע אחד את חבירו, ונדרה אמה שלא לרחוץ ביום ההיא, פ"א היתה בעלת ברית ורחצה ומתה. ומצינו באשה אחת שנדרה שלא לשתות מי מעיין א', פ"א שתתה והוליכה לבית ומתה. ומצינו מושבעים ועומדים מהר סיני שלא מתו על השבועה שעברו, עכ"ל. והטעם שכתב בזה אחר כך אינו מובן כל כך, וצ"ע. ובוודאי שבכל דרכי השי"ת יש טעמים מרובים עד אין חקר, וכל מה שאנו יכולים להשיג אינו אף כטפה מן הים. ועכ"פ זה מבואר בדבריו שהשבועה שאנו מושבעים ועומדים מהר סיני, אף שיש לו דין שבועה בכל פרטיה, מ"מ לענין העונש אינו דומה לשאר שבועה, כמו שהוכחתי לעיל מדברי הש"ס. אך בשבועת התורה י"ל כדברי המהרש"א, שהוצרכה השבועה לצורך הקבלה שלא יהא דיבורא בעלמא.
יובן נמי, מה שצריך להבין, כיון שהעצם ענין של דחיקת הקץ הוא כפירה בתורה הקדושה, שהוא ביהרג ואל יעבור כדין שמד, אם כן הוא חמור הרבה יותר מאיסור שבועה, ולמה היה צריך להשביע על מה שהוא חמור הרבה יותר מהשבועה, וכעין קושיות התוסופות הנ"ל. ולפי הנ"ל י"ל דשבועות הגלות והגאולה, י"ל כדברי הפנים מאירות שיש להשבועה חומר העונש יותר מע"ז, שהרי מצינו עונש חמור באותה השבועה שאמר אני מתיר את בשרכם וכו', מה שלא מצינו זה אף בשבועת אחרת, ואם כן אין קושיא למה הוצרכה השבועה, שהוא בשביל להגדיל הפורעניות ר"ל יותר ממינות וכפירה, שהרי גם ע"ז הוא כפירה, וחמור הרבה יותר מאיסור שבועה, מ"מ לענין הפורעניות ר"ל נפרעין יותר בשבועה, בפרט בשבועה זו שאמר בפירוש אני מתיר את בשרכם].
משה את ישראל, אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המקום ועל דעתי.
ובתוספות (ד"ה כשהשביע משה את ישראל) כתב וז"ל: קצת קשה מה היתה מועלת השבועה, כמו שהיה ירא שיעבדו ע"ז, כמו כן היה לו לירא פן יעברו השבועה, עכ"ל. וכתב המהרש"א (שם) דלא קשה מידי, דהשבועה עצמה היא קבלת התורה. אמנם אינו מוכח כן בגמרא, אלא שבועה זו היתה בערבות מואב, ולא בשעת מתן תורה.
לא קשה כל כך קושיות התוספות, דהנה איתא בספר חסידים [שגם הוא היה אחד מבעלי תוספות], דעוון שבועה הוא חמור יותר אצל כל אדם, יותר מעוון ע"ז, וראיה על זה מיעקב אבינו, שהיה מכיר את עשו לרשע, ואעפ"כ אמר לו השבעה לי כיום, והאמין לו על שבועתו אע"פ שהיה רשע בשאר דברים, כיון שמי שהוא עובר על שבועה הוא אינו עוד בגדר אנושי כלל, עיי"ש. אם כן לא קשה מידי קושית התוספות, דשפיר הועיל משה בשבועתו, דאע"פ שחשד אותם שיעבדו ע"ז, לא חשד אותם שיעברו על שבועה. [ומזה יכולין לדון עד כמה הגיע שפלות הדורות האלו, שאפילו לעשו הרשע האמין יעקב אבינו בשבועה].
דענה אמן הא דלא ענה אמן וכו'.
[עיין מ"ש בס"ד להלן בדף ל"ט ע"א].
[ועל [ובזה [שם] כשהשביע [כ' ע"ב] כדתניא [כ"ב ע"ב] אמאי [כ"ה ע"א] איתמר [כ"ו ע"א] ת"ר [כ"ו ע"ב] מוצא [כ"ט ע"א] כשהשביע [כ"ט ע"ב] הא