שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן פט
~ סימן פט ~
ב"ה. שלו' וכל טוב סלה ויש"ר אל כבוד ידידי הרב החריף ובקי מופלא ומופלג בתורה ויראה כש"ת מו"ה חיים דאווידאוויטש נ"י רב בק"ק באפאלא יע"א.
אחד"ש, מכתבו נכון הגיעני ומחמת טרדותי הרבים וסיבות שונות נשאר מכתבו באמתחת הכתבים, וכעת בזכרי בו שמתי אל לבי להשיב לו. מה ששאל במה שבמחנהו נשא ישראל נכרית ר"ל והולידה ממנו בן, וביקש אותו לשלוח מוהל למול את הבן. ונסתפק בתחלה אם לקבל את הנולד לגירות, ולבסוף פשיטא ליה לקבלו, ואך אם מת אביו, עדיין מסתפק אם לקבלו ברצון אמו הנכרית.
הנה בגמרא כתובות י"א ע"א, אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו, מהו דתימא נכרי בהפקירא ניחא ליה, דהא קיי"ל דעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה, קמ"ל דהני מילי גדול דטעם טעמא דאיסורא, אבל קטן זכות היא לו.
ובתוספות שם (ד"ה מטבילין) רצו לומר בתחלה שהוא מדרבנן, ואף דהוי גר אף לכל מילי דאורייתא, צריך לומר דסבר כמ"ד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. ולבסוף כתבו דיש לומר דהוא מן התורה. ובתוספות ריש פרק בן סורר ומורה (סנהדרין סח: ד"ה קטן) האריכו להוכיח שהוא מן התורה.
ובריטב"א (כתובות שם ד"ה אמר רב הונא) ושיטה מקובצת (ד"ה וז"ל הריטב"א) כתבו דיש שפירשו שאין גירות זה אלא מדבריהם, ואין סומכין עליו לדונו כישראל אלא למילי דרבנן ולא לאיסורי תורה, דהרי קיי"ל אם הגדילו יכולין למחות וחוזרין להיות למפרע גוים גמורים, וא"כ האיך נסמוך עליו בשל תורה, שמא היום או מחר יחזור ונמצא ישראל אוכל נבילות על ידו ואשת איש יוצאה בלא גט. ולבסוף הוכיחו דודאי הוי גר גמור מדאורייתא, וסומכין עליו לכל דבר. ומה שהקשו ניחוש שמא ימחה, יש לומר דכיון שנתחנך מקטנותו והורגל בתורת ישראל הקדושה, מסתמא לא יסור ממנה, ומילתא דלא שכיחא שימחה, ולא חיישינן לה.
והחתם סופר בתשובה יו"ד סימן רנ"ג (ד"ה ואי תימא) הקשה מדעת עצמו קושיא זו דניחוש שמא ימחה, וכתב גם כן דנראה לומר בפשיטות דאי לאו דמוחזק בודאי שלא ימחה, לא היה מועיל הזכיה עבורם בקטנותם, אפילו אם יאמרו אח"כ שמחנו במעשי בית דין, כיון שבשעת מעשה היה ספק חוב לא מהני, יעיי"ש שהאריך. ומהתימה שלא זכר מאומה שעיקר הסברא כבר מבואר בריטב"א ושיטה מקובצת.
עכ"פ לדעת רובם ככולם מהראשונים ז"ל שסוברים דהוי גר אף למילי דאורייתא, צריך לומר דהוא מטעם חזקה שלא ימחה, כיון שנתחנך מקטנותיה והורגל בתורה"ק.
וצריך לומר לפי זה דמיירי שמסרו אותו אביו ואמו להבית דין או לבית איזה ישראל כשר לחנכו בדרכי התורה הק', ואינו עוד כלל בבית אבותיו. דהרי מיירי בלא נתגיירו אביו ואמו, שאינם נאמנים על ענייני התורה הק' בביתם, [דבנתגיירו אביו ואמו עמו, דעת הרבה פוסקים (עי' פתחי תשובה יו"ד סי' רסח ס"ק ח בשם חת"ס שם ד"ה ואען) דאינו יכול למחות אח"כ]. ומלשון הריטב"א ושיטה מקובצת נראה, דגם בלאו הקושיא דשמא ימחה, פשיטא להו דמיירי בנתחנך על דרך התורה הק'.
ולפענ"ד ממקומו הוא מוכרע, דהרי אמרו דמש"ה זכות הוא לו, כיון דלא טעם טעמא דאיסורא, ובנתגדל בבית עכו"ם ולא ימסרוהו תיכף לחנכו בתורה הק', הנה בודאי יטעום ויטעום הרבה טעמא דאיסורא, ושוב אחר שנתגדל ובא לכלל חיוב מצוות, כבר טעם טעמא דאיסורא והגירות חוב הוא לו.
ועוד דביבמות דף ק"ט ע"ב אמר רב יצחק מאי דכתיב (משלי יא, טו) רע ירוע כי ערב זר, רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, דאמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת. ובתוספות שם (ד"ה רעה) דמיירי היכא שמקבלין אותו מיד, יעיין שם. ואף למה שכתבו הפוסקים (עי' ב"י סי' רסח ד"ה וכשבא) דמה שצריך להודיעו מצוות קלות וחמורות, אינו אלא למצוה ולא לעיכובא, מכל מקום זה ודאי שצריך לקבל עליו בדרך כלל לשמור כל התורה הק', וזה מעכב.
ובקטן אף דאינו בר הודעה להודיעו מצוות, אבל מ"מ צריך לחנכו בדרכי התורה הק'. ובנתחנך בבית עכו"ם או מומרים כבר כתבו בסימן רס"ו בטו"ז ס"ק י' ובש"ך ס"ק ט"ז, דאף דאם אמו ישראלית אף שאביו הוא מומר אין מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה, אבל כשאמו היא ג"כ מומרת, חזקה היא שיצא לתרבות רעה. וכבר צווח הכתוב (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. וזה טעם התרומת הדשן (ח"ב סי' סב) במה שאסרה תורה למיספי איסור לקטן בידים, שלא להרגילו בעבירות. ופשיטא דאסור לקבלו לגירות על אופן זה להיות לשאת ולספחת לבית ישראל ח"ו.
ובזה אני מבין דברי הנמוקי יוסף ביבמות (טז. ד"ה ת"ר גר) והובא בב"י סימן רס"ח (ד"ה וכשבא), במה שאמרו דצריך להודיעו מצוות קלות וחמורות, דסברא דרבוותא שאם לא הודיעוהו אינו מעכב, והכי משמע בפרק כלל גדול (שבת סח.). ומקשה שם בחדושי הגהות (אות ג) שעל הבית יוסף, דאין ראיה מפרק כלל גדול, דאף דלא ידע מצות שבת, מ"מ י"ל דהודיעו לו מקצת מצוות קלות וחמורות, רק שלא הודיעו לו מצות שבת, דהא לא צריך להודיע לו כל המצוות, וסיים בצ"ע.
ולפענ"ד לא מסתבר למימר כן, דהרי שבת חמירא מכל המצוות, ובגמרא (עירובין סט:) מבואר דשבת חמירא כעבודה זרה, וכן הוא להלכה (שם וחולין ה.) דמומר לחלל שבת הוי מומר לכל התורה כולה ודינו כעכו"ם. וממילא היכא שהבית דין מודיעים קצת מצוות חמורות, האיך שבקי מצות שבת החמורה מהכל.
וכן נראה מלשון הנמוקי יוסף שכתב שהיא סברא דרבוותא, ואילו היה ראיה ברורה מהש"ס, לא שייך לומר שהיא סברא דרבוותא. אך הרגיש שיש מקום לדחות הראיה מהש"ס, אלא דלא מסתבר לומר כן, ומוכח יותר לפרש דברי הש"ס דאינו מעכב כלל.
וקשה לכאורה למה לא הביאו ראיה ברורה מהש"ס גבי גר קטן שמטבילין אותו על דעת בית דין, והקטן שאינו בר הבנה אי אפשר להודיעו כלל שום מצוה. ואילו היה ההודעה מעכבת, לא היה שום אפשרות לקבלו לגירות, ועל כרחך דאינו מעכב. וכאשר באמת הקשה כן השיטה מקובצת בסוגיא דגר קטן (ד"ה עוד מקשה הריטב"א) מה דאי אפשר להודיעו, ותירץ דאינו מעכב. וא"כ למה הוצרכו הנמוקי יוסף והב"י לומר כן מסברא, ולבקש ראיה מש"ס שהוא הוכחה שאינה ברורה, ולא העירו מסוגיא דגר קטן שהיא ראיה ברורה שאין עליה תשובה.
אמנם לפי שנתבאר לעיל דבגר קטן מיירי על כרחך בנתחנך על דרך התורה והיראה, מתורץ שפיר שלא הביאו ראיה משם, דטובא יש לחלק. דקטן שנתחנך על דרך התורה והיראה מקטנותו, זה עדיף יותר מההודעה שמודיעין לגדול, כי הקטן שמחנכין אותו, הדבר ברור דכשיבא לכלל דעת ידע הכל מעצמו ע"י שנתגדל בזה. משא"כ הגדול שלא נתחנך מאומה, עדיין י"ל שההודעה מעכבת אפילו בדיעבד.
ומה שלא תירץ כן בשיטה מקובצת, יש לומר כיון דהאמת כן הוא שדעתו שאינו מעכב בדיעבד, כמו שכתב הנמוקי יוסף מסברא ומש"ס שבת, לא הוצרך ליכנס בחילוקים בין קטן לגדול. אבל אלו לא היה סובר כן מסברא, אין ראיה מגר קטן.
והנה כ"ת נתקשה במה שאמרו מטבילין, ולא אמרו מלין, עד שמכח קושיא זו בא להמציא חילוק בין מילה לטבילה, דבמילה דצער הוא לו לא שייך לומר דזכות הוא לו. ונעלם ממנו כי קושיא זו מתורצת בשיטה מקובצת (ד"ה הקשו המפרשים) בשם הרשב"א ז"ל (ד"ה הא) בכמה אנפין. גם הפני יהושע (ד"ה גמ' א"ר הונא) וההפלאה (ד"ה שם מטבילין) תירצו קושיא זו כל אחד לפי דרכו, ומכל התירוצים שכתבו כולם, נתבאר כי אליבא דאמת לדינא אין חילוק בין מילה לטבילה.
ובשיטה מקובצת בחד תירוצא העיר גם מסברא זו, דאפשר דלהכי נקט טבילה משום שחשובה זכות גמור, אבל מילה כיון שמצטער לא חשיבא זכות. וסיים, ומיהו כיון דכבר מל, אפילו הויא חובתו כבר יצא ידי מילה, ושוב כשיטבילוהו הוי ליה זכות ונגמרה מלאכתו על דעת בית דין, יעיי"ש.
וצ"ע לכאורה, דיש בזה פלוגתא גדולה היכא שמל בגויותו אם מועיל אח"כ, עיין ב"י (ד"ה ומ"ש היה) וב"ח (ד"ה היה נימול) ריש סימן רס"ח, ועיין בתוספות פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלה. ד"ה לא). אך בהפלאה ז"ל כתב די"ל דהכא שאני, כיון שמל לשם מצוה. גם כתב דאף אם נימא דצריך להטיף דם ברית, מכל מקום הטפת דם ברית לא הוי צערא כולי האי, ושוב הוי זכות. גם הפני יהושע העיר בקושייתו מסברא זו דיש מקום לומר דמילה הוי חוב מחמת הצער, ולכן נתקשה למה לא נקט מילה דהוי רבותא יותר. ותירץ דמשום הכי נקט טבילה, דהוי מילתא פסיקתא בנשים ואנשים.
עכ"פ הנה חזינן דאף במקום שנחתו לסברא זו, דיש לחלק בין מילה לטבילה, מ"מ לא עלה על דעת שום אחד מהם לומר דהאמת הוא כן שלא יועיל המילה על דעת בית דין. ואולי מסתימת הש"ס והפוסקים היה נראה בעיניהם לדבר ברור שמועיל אף המילה, או אולי היה להם איזה הוכחה אחרת.
ועיין בשיטה מקובצת שכתב באחד מהתירוצים בשם הרשב"א ז"ל, דלהכי נקט מטבילין ולא מלין, כיון דהטבילה הוא גמר מלאכתו. וסיים ומשמע ליה, שזה שכתב רש"י ז"ל (ד"ה מטבילין) מטבילין, דאין לך גר בלא מילה וטבילה, ועיי"ש. ונראה שבזה בא לתרץ הקושיא שנתקשה כ"ת, למה האריך רש"י ז"ל לבאר כאן דאין לך גר בלא מילה וטבילה, אלא בא לבאר לנו סדר הגירות דטבילה הוי גמר מלאכתו, כדי לתרץ מה דנקט מטבילין ולא מלין.
ובחד תירוצא כתב השיטה מקובצת בשם הרשב"א ז"ל דמילה פשוט יותר דמהני, כיון שהוא בעולם בשעה שהגדיל ונתרצה בגירות, משא"כ הטבילה דבשעתה לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינה בעולם, אימא לא מהני, להכי קמ"ל רבותא דאף הטבילה מהני. עכ"פ הדבר ברור דמועיל במילה על דעת בית דין, אף אם מת אביו.
גם בעיקר החילוק מה שכתב לחלק בין אביו לאמו, עיין בשיטה מקובצת (ד"ה ובפירושי) שעמד על דברי רש"י ז"ל (ד"ה על דעת) בזה שנקט שאמו הביאתו, ומבואר שם באורך כוונת רש"י ז"ל שאין נפקא מינה בין אב לאם, שהבנים נגררים אחר האם כמו אחר האב.
כללו של דבר לדינא בנידון דידן, אלו היו מביאין את הילד הזה למסרו לבית דין או לבית ישראל כשר לחנכו בדרכי התורה והיראה, היה מותר לגיירו על דעת בית דין בלי ספק. אמנם דא עקא כי כפי הנראה נשאר הילד הזה בבית אמו הנכרית ר"ל, וגם אביו הדר עם הנכרית ר"ל הוא מומר גמור שבודאי גם אוכל נבילות וטריפות ממה שמאכילתו הנכרית ר"ל, ובודאי גם חילול שבת ושאר עבירות מצויין שם ר"ל, וחזקה שיצא לתרבות רעה. וכבר נתבאר דבאופן כזה אסור לקבל הילד לגירות ואינו מועיל. והשי"ת יטהר לבב עמו בני ישראל, ונזכה לעבדו שכם אחד.
וכ"ת נ"י יזכה לישועה בכל ענינים, וימלאו כל משאלותיו לטובה כאשר עם לבבו וכלב ונפש ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה
הק' יואל טייטלבוים