שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן פט
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן פט ~
ב"ה
שלוכט"ס ויש"ר אל כבוד ידידי חרב החריף ובקי מופלא ומופלג בתורה ויראה כש"ת מו"ה חיים דאווידאוויטש נ"י דב בק"ק באפאלא יע"א
אחד"ש, מכתבו נכון הגיעני ומחמת טרדותי הרבים וסיבות שונות נשאר מכתבו באמתחת הכתבים וכעת בזכרי בו שמתי אל לבי להשיב לו. מה ששאל במה שבמחנהו נשא ישראל נכרית ר"ל והולידה ממנו בן
וביקש אותו לשלוח מוהל למול את הבן ונסתפק בתחלה אם לקבל את הנולד לגירות ולבסוף פשיטא לי' לקבלו, ואך אם נ(ת אביו עדיין מסתפק אם לקבלו ברצון אמו הנכרית
הלה בגמרא כתובות י"א ע"א אמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו, מהו דתימא נכרי בהפקירא ניחא לי' דהא קיי"ל דעבד ודאי בהפקירא ניחא לי' קמ"ל דהנ"מ גדול דטעם טעמא דאיסורא אבל קטן זכות היא לו ובתוס' שם רצו לומר בתחלה שהוא מדרבנן ואף דהוי גר אף לכל מילי דאורייתא צ"ל דסבר כמ"ד יש כח ביך חכמים לעקור דבר מן התורה, ולבסוף כתבו דיש לומר דהוא רן התורה ובתוספות ריש פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ס"ח ע"ב) האריכו להוכיח שהוא מן התורה. ובריטב"א ושטמ"ק כתבו דיש שפירשו שאין גירות זה אלא מדבריהם ואין סומכין עליו לדונו כישראל אלא למילי דרבנן ולא לאיסורי תורה דהרי קיי"ל אם הגדילו יכולין למחות וחוזרין להיות למפרע גוים גמורים וא"כ החיך נסמוך עליו בשל תורה שמא היום או מחר יחזור ונמצא ישראל אוכל נבילות על ידו ואשת איש יוצאה בלא גט, ולבסוף הוכיחו דודאי הוי גר גמור מדאורייתא וסומכין עליו לכל דבר ומה שהקשו ניחוש שמא ינ(חה ו"ל דכיון שנתחנך מקטנותו והורגל בתורת ישראל הקדושה מסתמא לא יסור ממנה ומילתא דלא שכיחא שימחה ולא חיישינן לה והחת"ס בתשו' יו"ד סי' רנ"ג הקשה מדעת עצמו קושיא זו דניחוש שמא ימחה, וכתב גם כן דנ"ל בפשיטות דאי לאו דמוחזק בודאי שלא ימחה לא היה מועיל הזכי' עבורם בקטנותם אפילו אם יאמרו אח"כ שמחנו במעשי בי"ד כיון שבשעת מעשה היה ספק חוב לא מהני יעיי"ש שהאריך, ומהתימה שלא זכר מאומה שעיקר הסברא כבר מבואר ב רי עכ"א ושטמ"ק.
עכ"פ לדעת רובם ככולם מהראשונים ז"ל שסוברים דהוי גר אף למילי דאורייתא צ"ל דהוא מטעם חזקה שלא ימחה כיון שנתחנך מקטנותי' והורגל בתורה"ק. וצ"ל לפי"ז דמיירי שמסרו אותו אביו ואמו להבי"ד או לביה איזה ישראל כשר לחנכו בדרכי התוה"ק ואינו עוד כלל בבית אבותיו דהרי מיירי בלא נתגיירו אביו ואמו שאינם נאמנים על עניני התוה"ק בביתם [דבנתגיירו אביו ואמו עמו דעת הרבה פוסקים דאינו יכול למחות אה"כ], ומלשון ה'יטב"א והשטמ"ק נראה דגם בלאו הקושיא דשמא ימחה פשיטא להו דמיירי בנתחנך ע"ד התוה"ק ולפענ"ד ממקומו הוא מוכרע דהרי אמרו דמש"ה זכות הוא לו כיון דלא טעם טעמא דאיסורא ובנתגדל
בבית עכו"ם ולא ימסרוהו תיכף לחנכו בתוה"ק הנה בודאי יטעום ויטעום הרבה טעמא דאיסורא, ושוב אחר שנתגדל ובא לכלל חיוב מצות כבר טעם טעמא דאיסורא והגירות חוב הוא לו. ועוד דביבמות דף ק"ט ע"ב אמר ר"י מאי דכתיב רע ירוע כי ערב זר רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים דאמר ר' חלבו קשים גרים לישראל כספחת, ובתוספות שם דמיירי היכא שמקבלין אותו מיד יעיין שם, ואף למה שכתבו הפוסקים דמה שצריך להודיעו מלות קלות וחמורות אינו אלא למצוה ולא לעיכובא מכל מקום זה ודאי שצריך לקבל עליו בדרך כלל לשמור כל התוה"ק, וזה מעכב, ובקטן אף דאינו בר הודעה להודיעו מצות, אבל מ"מ צריך לחנכו בדרכי התוה"ק, ובנתחנך בבית עכו"ם או מומרים כבר כתבו בסי' רס"ו בטו"ז ס"ק י' ובש"ך ס"ק ט"ז דאף דאם אמו ישראלית אף שאביו הוא מומר אין מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה, אבל כשאמו היא ג"כ מומרת חזקה היא שיצא לתרבות רעה, וכבר צווח הכתוב (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, וזה טעם התה"ד (סימן ס"ב) במה שאסרה תורה למיספי איסור לקטן בידים שלא להרגילו בעבירות. ופשיטא דאסור לקבלו לגירות על אופן זה להיות לשאת ולספחת לבית ישראל כ'ו
ובזה אני מבין דברי הנמוקי יוסף ביבמות (דף מ"ז ע"א) והובא בב"י סימן רס"ח במה שאמרו דצריך להודיעו מצות קלות וחמורות דסברא דרבוותא שאם לא הודיעוהו אינו מעכב, והכי משמע בפרק כלל גדול (שבת דף ס"ת ע"א), ומקשה שם בחדושי הגהות שעל הבית יוסף דאין ראי' מפרק כלל גדול דאף דלא ידע מצות שבת מ"מ י"ל דהודיעו לו מקצת מצות קלות וחמורות רק שלא הודיעו לו מצות שבת דהא לא צריך להודיע לו כל המצות וסיים בצ"ע ולפענ"ד לא מסתבר למימר כן דהרי שבת חמירא מכל המלות, ובגמרא (עירובין ס"ט ע"ב) מבואר דשבת חמירא כע"ז וכן הוא להלכה (שם וחולין ה' ע"א) דמומר לחלל שבת הוי מומר לכל התורה כולה ודינו כעכו"ם, וממילא היכא שהבית דין מודיעים קצת מצות חמורות האיך שבקי מצות שבת החמורה מהכל. וכן נראה מלשון הנמו"י שכתב שהיא סברא דרבוותא, ואילו הי' ראי' ברורה מהש"ס לא שייך לומר שהיא סברא דרבוותא, אך הרגיש שיש מקום לדחות הראי' מהש"ס אלא דלא מסתבר לומר כן, ומוכח יותר לפרש דברי הש"ם דאינו מעכב כלל. וקשה לכאורה למה לא הביאו ראי' ברורה מהש"ס גבי גר קטן שמטבילין אותו ע"ד בי"ד והקטן שאינו בר הבנה א"א להודיעו כלל שום מלוה, ואילו הי' ההודעה מעכבת לא הי' שום אפשרות לקבלו לגירות וע"כ דאינו מעכב, וכאשר באמת הקשה כן השטמ"ק בסוגיא דגר קטן מה דא"א להודיעו, ותי' דאינו מעכב, וא"כ למה הוצרכו הנמו"י והב"י לומר כן מסברא ולבקש ראי' מש"ס שהוא הוכחה שאינה ברירת ולא העירו מסוגיא דגר קטן שהיא ראי' ברורה שאין עליה תשובה. אמנם לפי שנתבאר לעיל דבגר קטן מיירי ע"כ בנתחנך ע"ד התורה והיראה מתורץ שפיר שלא הביאו ראי' משם דטובא יש לחלק, דקטן שנתחנך ע"ד התורה והיראה מקטנותו זה עדיף יותר מההודעה שמודיעין לגדול כי הקטן שמחנכין אותו הדבר ברור דכשיבא לכלל דעת ידע הכל מעצמו ע"י שנתגדל בזה, משא"כ הגדול שלא נתחנך מאומה עדיין י"ל שההודעה מעכבת אפילו בדיעבד ומה שלא תירץ כן בשטמ"ק י"ל כיון דהאמת כן הוא שדעתו שאינו מעכב בדיעבד כמ"ש הנמו"י מסברא ומש"כ שבת לא הוצרך ליכנס בתילוקים בין קטן לגדול, אבל אלו לא הי' סובר כן מסברא אין ראי' מגר קטן.
והנה כ"ת נתקשה במ"ש מטבילין ולא אמרו מלין עד שמכח קושיא זו בא להמציא חילוק בין מילה לטבילה דבמילה דצער הוא לו לא שייך לומר דזכות הוא לו, ונעלם ממנו כי קושיא זו מתורצת בשמ"ק בשם הרשב"א ז"ל בכמה אנפין, גם הפני יהושע וההפלאה כי' קושיא זו כ"א לפי דרכו, ומכל התירוצים שכתבו כולם נתבאר כי אליבא דאמת לדינא אין חילוק בין מילה לטבילה ובשטמ"ק בחד תירוצא העיר גם מסברא זו דאפשר דלהכי נקע טבילה משום שחשובה זכות גמור, אבל מילה כיון שמצטער לא חשיבא זכות, וסיים ומיהו כיון דכבר מל אפילו הויא חובתו כבר יצא ידי מילה, ושוב כשיטבילוהו הוי לי' זכות ונגמרה מלאכתו ע"ד בי"ד יעיי"ש וצ"ט לכאורה דיש בזה פלוגתא גדולה היכא שמל בגויותו אם מועיל אח"כ, עי' ב"י וב"ח ריש סי' רס"ח, ועי' בתוס' פ' ר"א דמילה (שבת דף קל"ה ע"א) אך בהפלאה ז"ל כתב די"ל דהכא שאני כיון שמל לשם מלוה, גם כתב דאף אם נימא דצריך להטיף דם ברית מכל מקום הטפת דפ ברית לא הוי צערא כולי האי ושוב הוי זכות, גם הפני יהושע העיר בקושייתו מסברא זו דיש מקים לומר דמילה הוי חוב מחמת הצער ולכן נתקשה למה לא נקט מילה דהוי רבותא יותר, ותירץ דמשום הכי נקע טבילה דהוי מילתא פסיקתא בנשים ואנשים, עכ"פ הנה חזינן דאף במקום שלחתו לסברא זו דיש לחלק בין מילה לטבילה מ"מ לא עלה על דעת שום א' מהם לומר דהאמת הוא כן שלא יועיל המילה ע"ד בי"ד. ואולי מסתימת הש"ס והפוסקים הי' נראה בעיניהם לדבר ברור שמועיל אף המילה או אולי הי' להם איזה הוכחה אחרת, ועיין בשטמ"ק שכתב בא' מהתירוצים בשם הרשב"א ז"ל דלהכי נקט מטבילין ולא מלין כיון דהטבילה הוא גמר מלאכתו, וסיים ומשמע לי' שזה שכ' רש"י ז"ל מטבילין דאין לך גר בלא מילה וטבילה ועיי"ש. ונראה שבזה בא לתרץ הקושיא שנתקשה כ"ת למה הא ריו רש"י ז"ל לבאר כאן דאין לך גר בלא מילה וטבילה אלא בא לבאר לנו סדר הגירות דטבילה הוי גמר מלאכתו כדי לתרץ מה דנקט מטבילין ולא מלין ובחד תירוצא כתב השטמ"ק בשם הרשב"א ז"ל דמילה פשוט יותר דמהני כיון שהוא בעולם בשעה שהגדיל ונתרצה בגירות, משא"כ הטבילה דבשעתה לא הי' בן דעת ובשעה שנתרצה אינה בעולם אימא לא מהני, להכי קמ"ל רבותא דאף הטבילה מהני. עכ"פ הדבר ברור דמועיל במילה ע"ד בי"ד אף אם מת אביו. גם בעיקר החילוק מה שכ' לחלק בין אביו לאמו עיין בשטמ"ק שעמד על דברי רש"י ז"ל בזה שנקט שאמו הביאתו ומבואר שם באורך כונת רש"י ז"ל שאין נ"מ בין אב לאם שהבנים נגררים אחר האם כמו אחר האב.
כללו של דבר לדינא בנ"ד אלו היו מביאין את הילד הזה למסרו לבי"ד או לבית ישראל כשר לחנכו בדרכי התורה והיראה היה מותר לגיירו ע"ד ב"ד בל"ס, אמנם דא עקא כי כפי הנראה נשאר הילד הזה בבית אמו הנכרית ר"ל וגם אביו הדר עם הנכרית ר"ל הוא מומר גמור שבודאי גם אוכל נו"ט ממה שמאכילתו הנכרית ר"ל ובודאי גם חילול שבת ושאר עבירות מצויין שם ר"ל, וחזקה שיצא לתרבות רעה, וכבר נתבאר דבאופן כזה אסור לקבל הילד לגירות ואינו מועיל. והשי"ת יטהר לבב עמו בנ"י ונזכה לעבדו שכם אחד.
וכ"ת נ"י יזכה לישועה בכל ענינים וימלאו כל משאלותיו לטובה כאשר עם לבבו וכלו"נ ידידו דושת"ה באה"ר
הק' יואל טייטלבוים