דברי יואל על התורה/שמות/שמות

  << ויחי• חומש שמות• וארא >>

תורה א

מאיר שמות ישראל בגלות במכוח יעקב

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. יש לדקדק טובא, אומרו את יעקב מה משמיענו בזה הלא כבר ידענו שיעקב בא למצרים ובניו עמו. ב) למה שינה הכתוב דרכו דמתחלה קורא אותו ישראל ואח"כ יעקב.

ג) אומרו איש וביתו באו מיותר,

ד) במדרש רבה הבאים מצרימה, וכי היום באים והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים אלא כל זמן שהי' יוסף קיים לא היו להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי, לפיכך כתיב הבאים כאילו אותו היום נכנסו למצרים, מבואר דמשמת יוסף התחיל השעבוד, ובפ' ויחי פרש"י ז"ל למה פרשה זו סתומה, לפי שכשמת יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם, ולהלן עה"פ וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא דרשו רז"ל ללמדך שכל זמן שהי' אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שיעבדו המצרים בישראל הרי לך ג' סתירות בדברי רז"ל בזמן התחלת השעבוד.

ה) במדרש את יעקב כל אלו מכוחו של יעקב שסגל מצות ומעשים טובים וזכה להעמיד י"ב שבטים. ויש לתמוה דהפסוק בא לספר התחלת הגלות והשעבוד ואיך שייך לומר ע"ז שהוא בזכות יעקב, אדרבה בזכות יעקב זכו ישראל לישועה וגאולה, והו"ל להזכיר זכותו של יעקב אצל פסוקי הגאולה.

ו) ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ובתרגום אונקלס פי' דלא מקיים גזירת יוסף וצ"ב ואינו מבואר ענין גזירה זו מהו.

ולבאר הענין ולהשוות הג' זמנים הנ"ל שלא יהיו סותרין זה את זה, נקדים דברי רז"ל עה"פ ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, פרש"י ז"ל בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו, ובגמ' סוטה (י"א ע"א) בפרך בפה רך, פרש"י משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה. ובעלי התוס' הביאו מדרש רז"ל עה"פ ערי מסכנות לפרעה, בתחלה אמר להם פרעה, לכל אחד מכם אני נותן שכר מכל לבנה שיעשה, ובאו כולן ודחקו עצמן מפני חימוד השכר ועשו יותר מדאי, וכוון שראה פרעה כך, אמר להם השלימו חקכם ללבון כאשר בהיות השכר נתן לכם והכי איתא נמי בגמ' (פסחים ל"ט ע"א) למה נמשלו מצרים למרור, לומר לך מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה, אף מצרים תחלתן רכה וסופן קשה, פרש"י בתחלה נשתעבדו להן ע"י שכר ששכרו אותן עיי"ש. ובמדרש הובא בבעלי תוס' עה"פ לכו לסבלותיכם שבט לוי אמרו עתידין אנו לעבוד עבודת משא של הקב"ה, חלילה שלא נעבוד שום עבודה לרשע זה בשום שכר שיתן לנו, וענו הלוים ואמרו כולם שאינם יודעים לעשות לבנים, ומאותו היום והלאה לא הי' לו פתחון פה לשאול להם שום דבר עבודה עכ"ד המדרש, לכאורה ראוי להבין הרי לבסוף שעבד פרעה לישראל בכפי' ובכח גזירת המלכות, וכמו"כ הי' בידו להכריח את בני לוי לשעבד בהם ומדוע נמנע מעשות כן, ואין בזה טעם מספיק, מפני שבני לוי לא רצו לקבל עליהם בתחלה עבודתו של פרעה ברצונם, דלענין כפי' אין נפק"מ אם רצו או לא רצו, ואפשר להסביר עפי"ד הרמב"ן הק' עה"פ הבה נתחכמה לו, וז"ל שלא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהי' בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון וכו', אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך וכו' עכ"ל עיי"ש. ועד"ז התחכם שמתחלה נתן להם שכר, והיו ישראל עובדים עבודתו ברצונם להרויח שהיו נותנין עיניהם בממון, ועי"כ הי' לו פ"פ ושליטה, לשעבד בהם אח"כ, משא"כ שבע לוי שמעיקרא לא קבלו עבודתן, לא רצה להכריח אותם גם אח"כ לטעם הנ"ל.

ואפשר לומר עוד טעם פנימי, מדוע לא שיעבדו המצרים בבני לוי בכפי', דהנה אף שהגלות היתה גזירה מן השמים, אבל לא בשעבוד קשה כ"כ, אלא שהמצרים העדיפו השעבוד והעינוי ולכך נענשו, והשיג פרעה שלא יוכל לשעבד בהם שעבוד קשה בלתי אם יחטיאם תחילה וכן עשה, וכמ"ש השלה"ק (מאמר מצה עשירה) וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים וחטאים לד' ולזה התחכם להמשיכם לדעתם ולדרכיהם בפה רך, כמש"כ רש"י ז"ל משכום בדברים ובשכר, גם נתן להם שררות ופטרונין, עד שנמשכו לדרכיהם הרעים לעבוד ע"ז והחטא גרם אח"כ לשעבד בהם שעבוד קשה בכפי' ובאונס, ולפי שמעיקרא התאוו תאוה להרויח ממון ע"כ אותו הרצון שיחדה אותם, דאין לך משוחד יותר ממי שמשוחד לתאוותיו ורצוניו, והשוחד יעור עיני חכמים, ולכן לא השיגו נכונה, שימשכו לדעתם עי"כ להחטיאם בע"ז, אבל שבט לוי לא רצו לקבל מהם שכר ולא נעשו משוחדים, וע"כ השיגו האמת מה שעתיד לצמוח מזה השכר, ולכך נמנעו מתחלה מלעבוד להם, ושוב לא הי' לכוחות הטומאה שליטה עליהם.

והנה הכלל הוא שהסיבה הגורמת נחשבת כמעשה וע"ד שכתב הב"י (באו"ח סי' תר"ד) לפרש אמרם ז"ל (ר"ה ט.) כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, וז"ל מדכתיב בערב ע"כ לא מקפיד אעינוי דט', והכי משמע קרא כלומר התקן עצמך בט' שתוכל להתענות בעשירי, ומדאפקה קרא בלשון עינוי ילפינן דהרי הוא כאילו התענה בט' עכ"ד, מבואר שהאכילה בתשיעי על שהוא סיבה והכנה המסייעתו להתענות בעשירי נחשבת ג"כ כאלו התענה, ועד"ז לענינינו דמה שהתחילו לעבוד בשביל ממון גרם שעבודם אח"כ, א"כ גם זמן ההוא שעבדו בשכר נכלל בזמן השעבוד כי דין גרמא בנזקין להשתעבד בהם אח"כ באונס, ולפי"ז אין סתירה בזמן השעבוד, דכ"ז שהי' יע"א קיים השפיע והאציל מאור קדושתו על כל ישראל ע"כ לא התאוו תאוה להשפעת הממון של המצריים, והשיגו וראו את הנולד מה שעתיד לצמוח מזה אם יסכימו לעבוד בשכר, אבל אחר הסתלקות יע"א נחלש כח הקדושה, ונתעורר אצלם הרצון להרויח ממון ולעבוד אצל המצריים בשכר, ועל כי היו משוחדים אל התאוה לא ראו את הנולד כי השוחד יעור, אולם יוסף הצדיק שהי' מלך ומושל עליהם ועל המצריים, לא הניחם לעבוד אף בשכר כי ראה את העתיד לצמוח מזה. ע"כ גזר שלא יעבדו עבודת המצריים אף בשכר.

נמצא דבני עלי' ושבע לוי שהשיגו ירידת מדרגתם של ישראל, שבשביל הרווחת ממון רוצים לעבוד למלכות הרשעה, ושמזה יומשך אח"כ השעבוד. הם הרגישו בחי' השעבוד מיד בהסתלקות יעאע"ה, ואף שלא עבדו ישראל עדיין עבודת המצריים בפועל, דכ"ז שיוסף קיים גזר עליהם ועל המצריים שימנעו מזה, אבל עצם ידיעה זו שישראל מתאוים לזה בשביל הרווחת ממון הי' להם שעבוד רוחני, גם השיגו שאם יוסר כח המונע אחר הסתלקות יוסף הצדיק לא יקיימו עוד גזירת יוסף וסופם להשתעבד בהם, ולכן נחשב להם מיד להתחלת השעבוד, אולם השעבוד הי' רק בכח ולא בפועל, אבל כשנסתלק יוסף הצדיק הוסר מהם כח המושל, כי להשבטים לא הי' כח הממשלה ומי שרצה להרויח ממון לא מנע את עצמו מזה אחר פטירת יוסף, ועי"כ התחיל השעבוד בפועל, אלא שעדיין לא עבדו רק בשכר, דכ"ז שהיו השבטים הקדושים וכל הדור ההוא קיימים היו המצריים בושים לשעבד בהם בכפי', ואחר שנסתלק יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא נסתלקה הבושה מהם והתחילו לשעבד בהם בכפי' בלא שכר, ומעתה כל אלו הזמנים שארז"ל בהתחלת השעבוד כולן איתנייהו, אלא שכל א' בחינתו שונה מחבירו ואין בהם סתירה.

ועד"ז יל"פ דברי התרגום אונקלס עה"פ אשר לא ידע את יוסף די לא מקיים גזירת יוסף ולדרכנו ר"ל דיוסף גזר על המצריים שלא יעבידו בבני ישראל אפי' בשכר, וגם על ישראל גזר שלא יקבלו עליהם עבודתם של המצרים, ואחר הסתלקות יוסף הצדיק קם מלך חדש די לא מקיים גזירת יוסף הנ"ל והתחיל לעבוד בהם בשכר כדי להמשיכם לתועבת מצרים. וזה יהי' סיבה אח"כ להכריחם ולשעבדם בכפי', ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ד') כ"ז שהי' יוסף קיים לא הי' להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי, לפיכך כתיב הבאים כאילו אותו יום נכנסו למצרים, דהתחלת השעבוד בפועל הי' משמת יוסף כנ"ל, וע"כ נחשב להם כאילו אותו יום נכנסו למצרים.

ונקדים דברי הזוה"ק (שמות ב' ע"ב) מה כתיב ואלה שמות בנ"י וגו' כיון דכתיב בנ"י מהו את יעקב, הבאים אתו אצטרך למימר, אלא אלה שמות בנ"י אינון רתיכין ומשריין עילאין דנחתו עם יעקב בהדי שכינתא בגלותא דמצרים עכ"ד הזוה"ק, ופי' בהג' מהרח"וו ז"ל עם יעקב בהדי שכינתא, שהשכינה נקראת יעקב עכ"ל, וירמוז עוד בשם יעקב עפי"ד ק"ז זלה"ה בתפלה למשה עה"פ לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל, שיש עוד טעם על אמירת יעקב, כי היו"ד אות משמו יתברך, ויעקב הוא לשון שפלות רומז על הגלות, ור"ל שבגלות ג"כ ד' אתנו, ובכל צרתם של ישראל לו צר כביכול עייש"ד, וזה ירמוז כאן את יעקב איש וביתו באו, שבאו עמו שכינתא ופמלי' דילי' כמו שפי' בזוה"ק, ובכח זה נתקיימו ישראל בקדושתן וזכו להגאל משם, וז"ש במדרש את יעקב כל אלו מכוחו של יעקב שסגל מצות ומעשים טובים, ר"ל בכח זכותו ומידתו ירדה שכינה הק' עמהם למצרים, גם כי שם יעקב ירמוז על בחינה זו כנ"ל, וכמו"כ בכל הגליות כביכול עמנו בצרה. והוא שעמדה לנו, ולולי זאת לא הי' נשאר ח"ו שריד ופליט אחר כל המאורעות שעברו עלינו, ובכח זה נשאר לנו בחי' קדושה, אעפ"י שזעיר הוא מאוד מ"מ השתלשלות הקדושה לא נפסק, וממנה תתרחב ותתפשט עד שימלא הארץ דעה את ד' ונזכה לגאולה שלימה בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

2

תורה ב

שורת הקודש בגושן ומילוי ארץ מצרים

ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, יל"ד שהתחיל הבאים בלשון הוה ומסיים איש וביתו באו בלשון עבר, גם מתחלה הזכיר בני ישראל הבאים, וגמר אומר איש וביתו באו והי"ל לכללינהו יחדיו בנ"י הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו.

ויתבאר בהקדם דברי המדרש ילקוט ותמלא הארץ אותם א"ר יוחנן מלאו את מצרים, והכוונה עפ"י פשוטו דכ"ז שהי' יע"א בחיים חיותו היו בנ"י מופרשים ומובדלים בארץ גושן ולא נכנסו לארמ"צ כלל, ואחר שנסתלקו יע"א ויוסף בקשו לעשות התחברות עם המצריים ויצאו מגושן ומלאו את ארץ מצרים, וכמו הפירוש השני שבמדרש שנתמלאו בתי טרטיאות וכו', שלא הי' זה בחיי יע"א, כי אז היו כולם גדורים בעריות והתרחקו ממקומות אלו, וכמו"כ גם למצרים לא הלכו, ואחר הסתלקות יע"א ויוסף מילאו את ארמ"צ, ואף שהי' קביעותם בארץ גושן כמקדם, אבל יצאו גם לארץ מצרים ולא נבדלו מהם.

ואפ"ל עוד עפמ"ש הרד"ק ז"ל עה"כ (יהושע י"א ט"ז) ויקח יהושע את כל הארץ הזאת וגו' ואת כל ארץ הגושן וגו' וז"ל אין זה גושן של מצרים, ובדרש אומר כי הי' גושן של ארמ"צ, והוא נבלעת בתוך ערי ישראל, כמ"ש ויעל לקראת אביו גושנה, מלמד שהוא בעלי' כלפי ארץ ישראל, ובזכות שהלך יהודה בשליחות אביו להורות לפניו, זכה שיהי' לחלקו ארץ גושן שהיא טובה עכ"ל, ובש"ך עה"ת כתב ואפשר באומרו ואת יהודה שלח לפניו, רמז כאן שנשתלחה אותה רצועה מא"י לגושן וכו', ואותה רצועה היתה נעלמת ולא היתה נודעת אלא ליעקב ובניו, ולזה אמרו ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן וכו', ולפי"ז יע"א לא נכנס באויר חו"ל כלל שלא להיטמא מאויר ארץ העמים, אלא היתה רצועה של א"י מתקפלת והולכת לפניו והוא בתוכה, וכן כשהוליכוהו לאחר מיתה היתה מתקפלת והולכת עמו, וזהו שרמז לו אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה וכו' עכ"ל. והסבר הענין במ"ש שנשתלחה רצועה מא"י לחו"ל, הכוונה על פנימית הארץ, וכל יושבי הארץ בודאי לא הכירו ולא ראו שום השתנות בארץ, (עי' בספרי ויואל משה מאמר ב' סי' קכ"ט) עכ"פ מבואר בדבריו דכ"ז שהי' יע"א בארץ גושן הי' שם א"י ממש, ולא ביאר מתי נסתלקה קדושת א"י מארץ גושן, ואפשר דכ"ז שיוסף קיים עדיין הי' שורה שם קדושת א"י, ואחרי הסתלקותו פנה הרצועה של א"י משם.

ובזה יבואר דברי המדרש הבאים מצרימה וכו' מת יוסף וכו' כאילו אותו היום נכנסו למצרים וכי תימא הלא כבר באו, לזה אמר את יעקב איש וביתו באו, שמתחלה כאשר באו עם יע"א גס ביתו הלך עמו מא"י והי' שם קדושת א"י, ורק עכשיו נכנסו למצרים, ובזה יובן דברי המדרש ילקוט ותמלא הארץ אותם שמלאו את מצרים, דאף שנשארו בארץ גושן כמקדם, מ"מ עד עכשיו לא הי' המקום ההוא ארץ מצרים רק א"י, והי' נרגש להם הבדל הרוחני בין גושן למצרים, ע"כ לא רצו ישראל לצאת כלל מא"י למצרים, אבל אח"כ נסתלקה קדושת א"י משם ע"כ מלאו את כל ארמ"צ כי לא הי' עוד הבחנת גבול ביניהם.

תורה ג

שינוי השמות לפי המעשים

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', הקשו המפרשים ז"ל הרי כבר מנה שמות השבטים לעיל בפ' ויגש ולמה חזר ומנאן כאן.

ב) במד"ר א"ר אבהו כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים וכו', ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים ע"כ דברי המדרש, וצ"ב הרי אלו האמורים כאן הם עצמן נזכרו למעלה ובמה יתוסף שבחם בהזכירם עוה"פ.

ג) במדרש תנחומא ואלה שמות בני ישראל זש"ה כשמך אלקים כן תהלתך., ראוי להבין קישור פסוק זה לכאן.

ונקדים דברי הגמ' סוטה (ל"ד ע"ב) א"ר יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלה בידינו אלא אחד סתור בן מיכאל. סתור שסתר מעשיו של הקב"ה מיכאל שעשה שונאו מך וכו', ולכאורה יש להבין הלא כתיב במרגלים כולם אנשים, ואמרו רז"ל כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות: ובאותה שעה כשרים היו ואיך אפשר לומר שנקראו על שם מעשיהם, ועדיין הי' הבחירה בידם להטיב.

ונראה לבאר בהקדם דברי הגמ' סנהדרין (ק"ט ע"ב) ויקח קרח א"ר לקיש שלקח מקח רע לעצמו, קרח שנעשה קרחה בישראל, בן יצהר וכו', בן לוי שנעשה לוי' בגיהנם, וליחשוב נמי בן יעקב שעקב עצמו לגיהנם וכו', יעקב ביקש רחמים על עצמו שנאמר וכו' עכ"ד הגמ', וכתב האוה"ח הק' (בפ' קרח) וזל"ק ובעיני יפלא למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים. ולא די זה אלא שמקשה בעל הדרשה וליחשוב בן יעקב וכו', ותירץ דע כי כשברא ה' את האדם ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו: וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם וכו', ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי וכו', נמצינו אומרים שהאילן הוא יעקב ויצאו ממנו י"ב ענפים ואחד מהם הוא לוי, ענף זה העניף ג' ענפים וכו' וקהת העניף ד' ענפים עמרם יצהר וכו', וענפי יצהר הוא קרח וכו', קרח בתחלה הי' נקרא קרח טהור וכו' בן לוי שנתלוה מיום לידתו להקב"ה בכמה מעלות, ועכשיו הענף עצמו שנקרא קרח נפגם ועשה בו קרחה, ולא ענפו בלבד אלא גם שורש הענף שבא ממנו וכו', ולא זו בלבד אלא גם שורש הענף הראשון שיצא מיעקב שורש של נפש קרח אשר משם נעקרה, נפגמה ועשתה בו נקמה ללוותן לגיהנם, וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב וכו', לפי שהתפלל על עצמו וכו' וזהו היתה תפלתו של יעקב שלא יגיע כח החטא עד עיקר השורש שביעקב, ולא ינתק חבל הכסף מעיקרו ויש תקוה לאחריתם וכו' עכלה"ק. ועד"ז יובן אצל המרגלים דאם לא היו עושין המעשה הרע הזה, הי' מורה שמותיהם לטובה, אך ע"י מעשיהם נשתנה פירוש שמותיהם ונקראו לגנאי ע"ש מעשיהם, כי שם האדם מאיר לפי מעשיו, וכ"ז שהי' מעשיהם טובים הי' מאיר שמותיהם לטובה ואח"כ נשתנה שמותיהם בערך מעשיהם.

ונקדים דברי המדרש (שמו"ר פ"ג ס"ו) ויאמר אלקים אל משה א"ר אבא בר ממל א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא בקל שד"י בצבאות, באלקים, בד', כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא ק"ל וכו' ע"כ דברי המדרש, וכמו"כ שבחיו ותואריו ית' הם ע"ש פעולותיו, כמ"ש בגמ' (ברכות ל"ג ע"ב) ההוא דנחית קמי' דר' חנינא אמר הקל הגדול הגבור והנורא האדיר והעזוז וכו', כי סיים א"ל סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך, למה לי כולי האי, אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנה"ג ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת, משל למלך בשר ודם שהי' לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו עכ"ד הגמ', ולכאורה לפי הנחה זו איך תיקנו אנשי כנה"ג לומר הקל הגדול הגבור והנורא, וקשה כמו"כ וכי סיימתינהו לכולא שבחי', אך נראה דלשבח את השי"ת בתואר עצמי אסור, כי הבוי"ת לית מחשבה תפיסה בי' כלל, אולם תוארים אלו הקל הגדול וכו' דאמרינהו משרע"ה הם ע"ש פעולותיו ומדותיו ית' ותליא במעשי בנ"א כידוע, והוא דבר שיש לו קצבה ויתכן בו לשבח את השי"ת, ומשה רבינו ואנכה"ג השיגו פעולותיו ומדותיו ית' השולטים בעולם, וע"ש זה תקנו לומר הקל הגדול הגבור והנורא, וכדאי' בגמ' (יומא ס"ט ע"ב) למה נקרא שמן אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה, אתא משה ואמר הקל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמי' ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו אי' נוראותיו לא אמר נורא, אתא דניאל ואמר נכרים משתעבדים בבניו או' גבורותיו לא אמר גבור, אתו אינהו ואמר אדרבה זו הוא גבורותיו וכו' עכ"פ מבואר שתואריו ושבחיו ית' הם ע"ש פעולותיו ית' וכמו"כ שמותיו ית' כמבואר במד"ר הנ"ל.

ועפי"ז נראה לפרש הפסוק כשמך אלקים כן תהלתך, היינו כשמו של הקב"ה שנקרא ע"ש פעולותיו כן תהלתך, שגם תהלותיו ית' ע"ש מעשיו ופעולותיו, והנה כבר אמרנו לעיל כי שמותיו של אדם נשתנה ג"כ לפי מעשיו, וכלל הוא שהאדם אינו עומד במדריגה א' רק הולך, ואם אינו הולך ח"ו למעלה אזי יורד חלילה למטה, ובשום פנים אינו עומד במקום אחד, והצדיקים עולים תמיד במדריגתם ולפי מעשיהם נשתנה שמותיהם לטובה. ועפי"ז יובן המדרש ואלה שמות בנ"י וגו' מוסיף שבח על הראשונים וגו' ולכאורה הלא הם עצמם כבר נזכרו למעלה וכשנמנו למעלה היו ג"כ צדיקים, ומה מוסיף עליהם, אבל באמת ע"י שהיו צדיקים עלו תמיד במדריגתם, ולפי מעשיהם נשתנה שמותיהם לעילוי, ואינם כמו שנמנו למעלה, כי פנימיות שמותיהם נשתנה לטובה, ולזה כפל כאן עוה"פ שמותיהם להוסיף שבח על הראשונים, ולהורות שבשמותיהם נעשה תוספת שבח, וזה שהסמיכו במדרש תנחומא לכאן הפסוק כשמך אלקים כן תהלתך, דכמו"כ אצל הבוית"ש כשמך אלקים כן תהלתך כנ"ל ששמו ותהלותיו יתברך ע"ש מעשיו ומדותיו.

תורה ד

תורת התשב"ר והקול קול יעקב

במסיבה להחזקת הישיבה

במדרש (פ' א' סי' ב') ואלה שמות בנ"י וגו', א"ר אבהו כ"מ שנאמר וכו' ואלה מוסיף על הראשונים וכו' ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש וכו' שכולם היו צדיקים עכ"ד המדרש וצ"ב.

ונל"פ בהקדם דברי קדוש זקיני הייטב לב זלה"ה ריש פרשתינו וזה לשון קדשו, על פי מה שפירש מוזלה"ה וזרח השמש ובא השמש וגו', דאיתא בגמרא ריש פ"ק דברכות (דף ב' ע"א) ממאי דהאי ובא השמש ביאת שימשא הוא דילמא ביאת אורו הוא, ופרש"י שיאיר השמש וכו', והקשו התוס' עלי' אי בזריחה הו"ל לכתוב וזרח השמש, או לשון יציאה כמו השמש יצא על הארץ ומדנקט קרא ובא השמש היינו שקיעת החמה עכ"ד. ויש להבין טעם הדבר למה נקט זריחת השמש בשם יציאה ושקיעת השמש בשם ביאה, איפכא מסתברא לקרוא זריחתה בשם ביאה שמאיר ובא לכאן. ושקיעתה בשם יציאה שיוצא מכאן, אבל יתבאר עפימ"ש חכז"ל (סנהדרין צ"א ע"ב) מפני מה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב, כדי ליתן שלו' לקונה פרש"י שהשכינה במערב עיי"ש, וא"כ כשיוצאת מקונה נקרא יציאה וכשבא לקונה שזו מקומה נקראת ביאה, וז"ש וזרח השמש (היינו במזרח) ובא השמש (היינו במערב) ולמה נקרא שקיעתה במערב בשם ביאה, עז"א הטעם ואל מקומה שואף זורח הוא שם שהשכינה במערב וזו מקומה ולכן נקרא ביאה עכ"ד הישמח משה זלה"ה, וז"ש עם ה' אלה ומארצו יצאו, כי בארץ ישראל שם משכן כבודו ית', ע"כ כשגלו משם נקרא יצאו ממקומם, וא"כ קשה אהא דכתיב כאן בנ"י הבאים מצרימה, הכי זה מקומם שנקרא באים, אבל יובן כי הקשה הזוה"ק מ"ש יעקב ושכבתי עם אבותי וגו', תמן תנינא וכו' אר"י שאני יעקב דשכינה אחידא בי', כדכתיב אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך וגו' וזש"ה וישבע יוסף וגו' ועז"א ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה וא"ו מוסיף על ענין ראשון ששם השכינה ע"כ שם מקומם ולכך נקראו באי"ם את יעקב (שנאמר לו אנכי ארד עמך וגו') איש וביתו בא"ו קב"ה ופמליא דילי' וכו' עכל"ק בייטב לב.

ואפ"ל עפ"י דרכו באופן אחר קצת, בהקדם לפרש מאמה"כ (בפ' ויגש) ויאמר אלקים לישראל וגו' אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, פירש"י לפי שהי' מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל ע"כ, וכן איתא ג"כ בפרקי דר"א כששמע יעקב על יוסף שהוא חי, הי' מהרהר בלבו ואמר אעזוב את ארץ אבותי ואת ארץ מולדתי ואת ארץ מגורי אבותי ואת ארץ ששכינתו של הקב"ה שרוי' בתוכה, ואלך לי אל ארץ טמאה אל תוך ערלים שאין יראת שמים ביניהם, אמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם ואנכי ארד עמך וגו' ע"כ, ומקשים דאיך התנחם בהבטחת כי לגוי גדול אשימך שם, על מה שנתיירא לירד למצרים ארץ טמאה ומקום ערלים שאין יראת שמים ביניהם, ואף אם יהי' לגוי גדול עדיין יראתו במקומה עומדת, ויתבאר עפי"מ דאיתא במדרש רבה (איכה א' ל"ג) אר"י בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה, גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, הה"ד עולליה הלכו שבי לפני צר מיד ויצא מן בת ציון כל הדרה עכ"ד המדרש, מבואר שבמקום תשב"ר שם הוא השראת השכינה: והנה מעת שנמכר יוסף למצרים ועד עכשיו עברו כ"ב שנים, ובכל אלו השנים לא העמיד יע"א יותר משבעים נפש, ורק אחר שירד למצרים פרו ורבו מאוד, ואמרז"ל במד"ר פ' וישלח (פ' ע"ט א') לא נפטר יעקב אבינו עד שראה ששים רבוא מבני בניו, ובוודאי ישנם ע"ז טעמים כמוסים לפניו ית' (עי' בדברינו לעיל פ' וישב ע' רס"ו) ועכ"פ כך הי' רצון המקום ית"ש, ובאלו י"ז שנים שהיו במצרים נתחנכו שם ששים רבוא תינוקות של בית רבן על ברכי התורה והיראה בחינוך קדוש, והי' שם השראת השכינה בבחי' גדולה שלא הי' דוגמתו בא"י, ולזה כשהי' יעקב אבינו מהרהר ואמר איך אעזוב ארץ ששכינתו של הקב"ה שרוי בתוכה ואלך אל ארץ טמאה, א"ל הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם ועי"ז תזכה לבחי' גדולה של השראת השכינה.

ובזה יובן במאמה"כ ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה וגו', דלכאורה הו"ל למימר לשון ירידה ע"ש שירדו למצרים ערות הארץ, ובדרך הטבע זהו ירידה גדולה לבחי' הנפש, כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהל' דעות ה"א) דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדיעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו וכו', ואיך יתכן לקרוא ירידתם למצרים הבאים, אבל מפני שהיו את יעקב איש וביתו באו, שיעקב אבינו לחם נגד כוחות הטומאה, והדריך את בני ביתו וס"ר מישראל בחינוך קדוש וטהור אף בתוך מצרים ערות הארץ ולכן לא היו בבחי' יורדים רק באים, ונקרא בשם ביאה שהשכינה שם הוא במקום תשב"ר.

ונקדים עוד דברי המכילתא (פ' בא) והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם וגו', בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שסוף עתידה תורה להשתכח ע"כ, ולכאורה צ"ב הרי מצות הלילה כן הוא שישאלו הבנים, ואין זה לסיבת שכחת התורה, ואיך נרמז בזה שכחת התורה, גם יל"ד דכל מקום שנאמר והי' הוא לשון שמחה וכאן לשמחה מה זו עושה, עוד שם במכילתא ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה שהן עתידין לראות בנים ובני בנים, וגם זה צ"ב הכי יעלה על הדעת שכללות האומה לא יהי' להם בנים ובני בנים, ומה צורך לבשורה זו, ועו"ק דשאלה זו מה העבודה הזאת לכם הוא שאלת בן הרשע כמ"ש לכם ולא לו וכפר בעיקר, ומהו הבשורה טובה שיהי' להם בנים שישאלו כן.

ונל"פ דהנה בביאת הגואל ב"ב יהי' השפעת הקדושה בישראל בבחי' גדולה מאוד, שנזכה להתגלות משה רבינו ודור המדבר וצדיקי הדורות, ויזריחו בלבות בנ"י קדושה נפלאה ורוממה, ואותן שהיו משוקעים בגשמיות עולם הזה, ובפרט מי שאינו נקי מחטא הידוע יהי' קשה להם לקבל השפעת הקדושה הנפלאה, ובעוה"ר מי יוכל לומר זכיתי לבי טהרתי מחטאי, אולם תשב"ר שלא טעמו טעם חטא ולא נשתרש בהם דעות ומדות רעות. הם בוודאי יוכלו לקבל השפעת הקדושה בבחי' גדולה יותר מאבותיהם, וכמו"כ בזמן הגלות שנתפזרנו בעוה"ר במקומות הטמאים, ורוב בנ"א מבלים ימיהם בהבלי העוה"ז ועוסקים בעניני החומר יום ולילה לא ישבותו, עכ"ז אם יתאמצו לחנך בניהם על טהרת הקודש בדרך ישראל סבא, יש לצפות שיגיעו בניהם למעלה ממדריגת מעשה אבותיהם, ועי"ז גם האבות ייטיבו מעשיהם שלא יבושו ולא יכלמו מהם, ובזה יש לפרש דברי המכילתא והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת וכו' בשורה טובה נתבשרו ישראל וכו', שהם עתידין לראות בנים וב"ב שישאלו ככה, וענין הבשורה שיתגדל השגת בניהם בעבודת השי"ת ובמעשה המצות, ויתמהו על מהות וערך העבודה של אבותיהם, ויאמרו מה העבודה הזאת לכם, שהעבודה שלכם הוא בבחי' מה המורה על קטנות כמ"ש ונחנו מה, ובשורה טובה הוא זה שידרשו הבנים הדרכה ישרה ומעולה והלואי שנזכה לזה, אמנם יש בזה גם בשורה רעה, שעתידה תורה להשתכח מישראל, דע"כ ישאלו הבנים כן לצד מיעוט עבודת אבותיהם, ובזה יובנו ב' הדיעות שבמכילתא הנ"ל.

והנה גם בן הרשע שואל שאלה זו עצמה על כוונה אחרת, וצריך להבחין מי הוא השואל, ואם הבן מתנהג בדרך הישר וודאי כוונתו לטובה ע"ד הנ"ל, משא"כ אם הוא רשע וודאי כוונתו להוציא את עצמו מן הכלל כמ"ש לכם ולא לו לפיכך הקהה את שיניו, וז"ש הפסוק והי' כי יאמרו אליכם "בניכם" דייקא, ר"ל בנים שמתנהגים בדרך ישראל סבא וראויים להיות נקראים בניכם, ואם הם ישאלו שאלה זו מה העבודה הזאת לכם. בשורה טובה הוא לכם כרמוז בתיבת והי' לשון שמחה, שהבנים יתחנכו בדרך זה שישאלו מה העבודה הזאת לכם, ובעוה"ר הדורות מתמעטים והולכים וכמו שרואין בעוה"ר הירידה הגדולה מבחי' דור הקדום, אבל עכ"פ על הבנים צריכין להשתדל שיתנהגו בדרך אבותינו ורבותינו הקדושים ולא יהיו ח"ו "יתמי דיתמי" שהאבות הם כיתומים עזובים ממעשה אבותיהם, ואם ח"ו גם הבנים לא יחזרו לדרכי אבוה"ק ה"ה יתמי דיתמי, וע"כ צריכין להשתדל שהבנים עכ"פ יחזרו לחינוך הקדום.

ונקדים דברי ק"ז הישמח משה זלה"ה לפרש הכתוב וייטב אלקים למילדות וירב העם ויעצמו מאוד, וזל"ק דהא המילדות קיימו נפשות רבות מישראל וכו', ובוודאי כל שמקיים נפשות יותר הוא נחשב לצדיק יותר וטוב יותר, והנה לפי זה מובן דאם היו ישראל פרים ורבים רק בדרך הטבע ולא היו המילדות מקיימים נפשות כ"כ, לא היו נחשבות לצדקניות וטובות כ"כ כמו עתה שפרו ורבו שלא כדרך הטבע, ועי"ז נעשו המילדות עצומים מאוד בזכיות ומע"ט, שהרי קיימו נפשות הרבה מאוד, וגם דהנפשות שקיימו, כל המע"ט שעשו נחשב עליהם דהם הגורמים, א"כ בהריבוי עצמו הם מאוד, והיינו וייטב אלקים למילדות שהשי"ת עשה אותם טובים, כמו וירב העם כנודע שלא כדרך הטבע, עי"ז ויעצמו מאוד המילדות עכ"ל. ובזה יובן דברי המדרש ואלה וגו' מוסיף על הראשונים, פי' ע"י שאיש וביתו באו, שהעמידו ת"ת ובתי חינוך לתשב"ר והעמידו דורות ישראל, בזה ניתוסף שבח על הראשונים, ואף שהם עצמם שנזכרו למעלה וכבר היו צדיקים ומלאים מצות ומע"ט, מ"מ ע"י שחנכו בניהם לתורה ויראה גם בתוך מצרים ערות הארץ נתוסף שבחם ונתעצמו מאוד בזכיות ומע"ט, וגם המצות ומע"ט של דורותיהם ניתוסף לזכותם כבחי' הנ"ל,

ולענינינו נל"פ במאמה"כ הבה נתחכמה לו פן ירבה והי' כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ, דיל"ד באומרו ונלחם לשון נתפעל כאלו מעצמו יהי' נעשה, והי' לו לומר וילחם בנו, אך נראה עפי"מ דאיתא במד"ר פ' תולדות (פס"ה סי' כ') לא עמדו פילסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נתכנסו כל אוה"ע אצלו, א"ל תאמר שאנו יכולים להזדווג לאומה זו, אמר לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהם ואמר להם הקול קול יעקב בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו ואם לאו הידים ידי עשו אתם יכולים להן ע"כ, ולכאורה יש לדקדק דלפי הדרש הזה הי' צ"ל הקול קול יעקב אין הידים ידי עשו, ופרשתי שאם הקול קול יעקב בלבד בלי שום תערובות מכוחו של עשו והידים ידי עשו בלי שום סיוע כח ישראל אז אין יכולים אומה"ע לשלוט על ישראל ועי' בדברינו פ' תולדות עמוד תרמ"ג ביתר ביאור) עכ"פ ברור שרק כח התורה הוא התריס לעמוד בפני הקמים על ישראל, ובכח התינוקות של בית רבן אפשר להתגבר עליהם, והם הלוחמים נגד האומות שלא ישלטו, ואף שתשב"ר לאו בני מלחמה נינהו. אבל כוח תורתם גדול בשמים מאוד ללחום נגד המסטינים, כי קולות של תשב"ר בוקע רקיעים ובחי' תורתם הוא קולו של יעקב בלבד בלי תערובות זרים.

ובזה יתבאר במאמה"כ הבה נתחכמה פן ירבה וגו' ונוסף גם הוא על שונאינו, שזה הי' כל יראתו של פרעה שיגדלו דורות על ברכי התורה ועי"ז ונלחם בנו, שע"י שילמדו תורה וקולו של יעקב יהי' מצוי בבתי כנסיות ובתי מדרשים, ילחמו נגדם ויכלו להם, וז"ש ונלחם בנו לשון נתפעל שלא יצטרכו לעשות פעולת מלחמה בעצמם, אבל יהי' פעולת המלחמה מלמעלה בכח התשב"ר ובהבל פיהם, דעי"ז אין ידי עשו יכולים לשלוט בישראל, ולזה התחכם למנוע ולבטל מהם כח רוחני זה, וה' הפיר עצתו ולא עלתה בידו.

ודבר זה עלינו לדעת שלא על חנם שלחנו אלקים הנה, כי אם להעמיד תשב"ר שילחמו בהבל פיהם נגד כוחות הטומאה המתגברים לנגדינו, כי בוודאי לתכלית זה באנו הנה לתקן מה שצריך לתקן, ותיקנו חכז"ל להתפלל בכניסתו לכרך מודה אני לפניך ה' או"א שהכנסתי לכרך זה לשלו', והכנסתי לשון נתפעל, ואין אומרים שבאתי לכרך זה וכו', כי לא לאדם דרכו רק הקב"ה הוא המכניס, וע"כ צריך לקיים ולהשלים השליחות, וצריך להתאמץ שיהי' על בחי' הבאים ולא בבחי' ירידה ח"ו, והחוב על כאו"א להתאמץ להחזיק בתי ת"ת לקיים ותחיין את הילדים להספיק להן מים ומזון. מים זה תורה וגם מזון זה תורה שהוא מזון לנפש, ועפ"י פשוטו מים ומזון גשמי להחזקת הת"ת, ובזכות זה ישפיע הקב"ה לכל אחד די מחסורו כמ"ש היש"מ זלה"ה שכל מה שהיו המילדות מפזרין לריבוי הילדים היו יותר מתעשרין, וע"י שהי' וירב העם עי"ז ויעצמו מאוד בעושר, וגם עשה להם בתים שהשפיע להם הקב"ה עשירות שלא כדרך הטבע עד שקנו ובנו בתים כל הצורך להם, ואין לקמץ בהחזקת ותמיכת התשב"ר כי הקב"ה משפיע בשכר זה יותר ויותר, ויעזור הבוי"ת השפעות טובות לישראל ונזכה לקבל פני משיח צדקינו בנחת ובקדושה וטהרה בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

תורה ה

זכותו של יעקב אבינו ובטול גזירת השיעבוד

ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, יל"ד במאמה"כ שהתחיל לומר הבאים בלשון הוה וגמר אומר באו לשון עבר, ובמד"ר (פ"א ס"ד) הבאים מצרימה וכי היום באים והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים, אלא כ"ז שיוסף הי' קיים לא הי' להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי, לפיכך כתיב הבאים כאילו אותו יום נכנסו למצרים עכ"ד המדרש, כבר הבאנו לעיל סתירת דברי רז"ל בענין התחלת זמן השיעבוד, דבר"פ ויחי כתב רש"י ז"ל שמשמת יעקב התחיל השיעבוד, וכאן אמרו שאחר מיתת יוסף התחילה השיעבוד, ולהלן עה"פ וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא דרשו רז"ל במד"ר, ללמדך שכ"ז שהי' א' מאותו הדור קיים לא שיעבדו המצריים בישראל, וכבר ביארנו בזה ועוד לאלוקי מלין.

ב) במד"ר את יעקב, כל אלה מכוחו של יעקב שסגל מצות ומעש"ט וכו' איש וביתו באו, וצ"ב הכוונה דהודעת הכתוב בזה שירדו לקבל עליהם עול שיעבוד וגלות מצרים ואיך יתקשר לזה שהי' מכוחו של יעקב, ויתכן יותר דרשתם ז"ל עה"פ כי טוב כל ארמ"צ לכם הוא ואכלו את חלב הארץ וכדומה פסוקים המדברים בטובתן, שם יצדק לומר שהי' בכוחו וזכותו של יע"א, ולא על השעבוד והגלות.

ג) בסדר עולם רבה (פ"ג) איתא וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא אין לך בכל השבטים שהאריך ימים יותר מלוי, וכ"ז שהי' לוי קיים לא נשתעבדו ישראל למצרים וכו', מכאן אמרו חכמים אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה ע"כ, והוא פלא שהתחיל לומר שאע"פ שמתו יוסף ואחיו לא התחיל השיעבוד ולא הי' מדה"ד מתוחה נגדם כל זמן שאחד מהם קיים ואיך נלמד מהכא אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה, ואדרבה הרי זה ראי' לסתור.

והנה מאמר זה איתא ג"כ בגמרא (שבת ק"ו ע"א) אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה, אמרי לה דמת גדול ואמרי לה דמת קטן פירש"י דמת גדול, יש לדאוג הואיל ושלטה מדת הדין בראש הבית, ואמרי לה דמת קטן, שבקלקלה מתחילין מן הקטן, והרמב"ם ז"ל (הלכות אבל פי"ג הי"ב) העתיק מאמר זה ולא חילק בין גדול לקטן, וכתב הלחם משנה וז"ל רבינו לא פי' משום דלא נפק"מ כלל לענין דינא עכ"ל, אמנם צ"ב דאם אינו נפק"מ לענין דינא, מדוע העתיק הרמב"ם המאמר בכלל, ואם העתיקו מדוע לא חילק בין גדול לקטן כמו שחילקו בגמרא.

ול"נ לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דאולי אינו מפרש גדול כפירש"י דקאי על ראש הבית, ויל"פ בענין אחר עפימ"ד בגמרא (חגיגה ט"ו ע"ב) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו, ור"מ היכי גמר תורה מפומי דאחר, אמר ר"ל ר"מ קרא אשכח ודרש וכו', קשו קראי אהדדי לא קשיא הא בגדול הא בקטן, פירש"י גדול היודע ליזהר שלא ילמד ממעשיו יכול ללמוד תורה מפיו. והרמב"ם ז"ל (ה' ת"ת פ"ד ה"א) העתיק הלכה זו וז"ל הרב שאינו הולך בדרך טובה, אע"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב וכו' עכ"ל, ולא חילק בין גדול לקטן, והקשו המפורשים מדוע לא חילק כמו שחילקו בגמרא, ותירצו הש"ך ועוד פוסקים דטעמו בזה שס"ל דבזמן הזה אין דעת שלימה שתקרא גדול להתיר לו ללמוד מחכם רשע, כי הדורות נתמעטו, ומי שנחשב בזה"ז לגדול הי' נחשב בזמן הש"ס לקטן ולזה לא חילק כלל, ובלחם משנה כתב תירוץ הנ"ל והקשה עליו, דהרי הרמב"ם ז"ל אינו מזכיר רק הדינים הנוהגים בזה"ז בלבד, אלא הדינים שינהגו בכל זמן אפילו אחר ביאת משיחנו ב"ב וא"כ הי' לו לפרש.

ול"נ דלא קשה קושייתו כלל, דהנה אחר ביאת המשיח לא יהי' עוד נפק"מ בדין זה כלל, כי לא יהי' במציאות רב שאינו הגון. וכדרך שכתב היפ"ת על מה דאיתא במדרש שלע"ל כל הקרבנות יהיו בטלים, דאין הכוונה שישתנו דיני התורה ח"ו, אלא שלא יהיו במציאות חטאים, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה ולא יהי' צורך בקרבנות, וכמו"כ לא יהי' מציאות זה של רב שאינו הגון. ע"כ שפיר סתם הרמב"ם ז"ל ולא חילק בין גדול לקטן כי בזה"ז אין גדול כזה שיהי' מותר לו ללמוד מרב שאינו הגון, ואחר ביאת משיח לא יהי' עוד רב שאינו הגון כלל.

והנה איתא בגמ' (כתובות ח' ע"ב) ר' חייא בר אבא שכיב לי' ינוקא, ונכנס ר"ל להוכיחו שבשביל עונותיו מת בנו עיי"ש, והקשה בגמרא אתא לנחומי צעורי קא מצער לי', פירש"י בתמי' מוכיח על פניו שבשביל עונו מת בנו, הכי קאמר לי' חשיב את לאתפוסי אדרא, פירש"י חשוב אתה למעלה לתופסך ואת בניך בעון הדור, דקיי"ל בזמן שצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור שנאמר וממקדשי תחלו עכ"ל, הרי שלענין זה שיהיו נתפסין בעון הדור צריך להיות גדול וחשוב. ואפשר שהרמב"ם ז"ל מפרש בדעת המ"ד דמת גדול, ר"ל גדול הדור שראוי להיות נתפס בעון הדור, וקטן היינו שאינו ראוי להיות נתפס בעון הדור, ולא כפרש"י גדול ראש הבית, ומעתה אזיל הרמב"ם ז"ל לשיטתו כמו שאינו מחלק בענין להתלמד מרב שאינו הגון בין גדול לקטן, מפני שבזה"ז אין דעת שלימה שתקרא גדול להתיר לו ללמוד מרב שאינו הגון: כמו"כ ס"ל שבזה"ז אינו בנמצא גדול שיהי' ראוי לאתפוסי אדרא וכולם כקטנים לענין זה, וע"כ סתם ולא חילק בין גדול לקטן, דעכ"פ למיחש מיהא בעי לדעת המ"ד דמת קטן, זה הנ"ל ביישוב דעת הרמב"ם ז"ל.

היוצא לנו מזה שאחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה, לטעם שמדת הדין מתוחה לנגדם ר"ל, וכדאיתא בגמרא (מו"ק כ"ז ע"ב) אבל ג' ימים הראשונים יראה א"ע כאילו חרב מונחת לו בין שתי כתיפיו, מג' ועד ז' כאילו מונחת לו כנגדו בקרן זוית, מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק, וכתבו התוס' עד י"ב חודש והכי איתא בירושלמי כל שבעה החרב היא שלופה וכו', לאחר י"ב חודש חוזרת לתערה, ולמה הדבר דומה לכפה של אבנים כיון שנזדעזה אחת מהן נזדעזו כולם, ובש"ס דידן נמי אמרינן אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין וכו', ובתוספתא (סוטה פרק ז') אמרז"ל בזמן שהצדיקים באים לעולם טובה באה לעולם ופורענות מסתלקת מן העולם, וכשנפטרין מן העולם פורענות באה לעולם וטובה מסתלקת מן העולם וכו' עכ"ד התוספתא.

והנה הי' על ישראל שטר חוב לקיים גזירת ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה, ולא נתפרש כמה ימי העבדות והעינוי, ולא הי' גזירת עבודה ועינוי על ד' מאות שנה, שהרי הגלות התחיל משעת לידת יצחק ולא הי' שם עינוי כלל, וכמ"ש התוס' שבת (דף י' ע"ב) ד"ה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ועיין בפי' המהר"ם שם, והרמב"ן ז"ל (בפ' לך) פי' דארבע מאות שנה קאי על כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם, וגם ועבדום וענו אותם בחלק ממנה עיי"ש ואפשר שהי' תלוי ועומד כמה יהי' זמן העינוי, כיון שלא נתפרש בגזירה והי' תליא בזכות הדור, א"כ י"ל דכיון שהצדיק מסתלק מן העולם פורעניות באה לעולם ומדה"ד מתוחה בעולם, אפשר שתיכף אחר פטירתו של יע"א התחיל השיעבוד, שהי' מקום למדה"ד לקטרג מצד הגזירה של ועבדום ועינו אותם, ואז התחיל השיעבוד בפועל ממש, אלא שיוסף הצדיק בכוחו הגדול ביטל הגזירה ונתבטל השיעבוד, וכן כשנסתלק יוסף הצדיק חזרה מדה"ד לקטרג ומצאה הקיטרוג מקום להתחיל הגזירה של עינוי, והתחילו המצריים לשעבד בישראל אלא שהשבטים הק' ביטלו הגזירה, ואחר שנסתלק כל אותו הדור, ולא הי' נמצא בדור שיהי' בכוחו לבטל את הגזירה, ואולי שחטא הדור גרם שלא יכלו לדחות הגזירה עוד, או אפשר שאז הי' מוכרח להיות מצד הגזירה ולא הי' עוד מקום לבטלו, עכ"פ אין עוד סתירה בענין התחלת השיעבוד, וכל הזמנים שאמרז"ל אמיתיים המה, שהתחיל השיעבוד כמה פעמים, אלא שנדחה ונתבטל בכל פעם עד אחר הסתלקות כל הדור, ואז נתקיים גזירת השיעבוד עד זמן הגאולה.

ובזה יתבאר לשון הפסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה בלשון הוה, וכמ"ש במדרש שאחר הסתלקות יוסף התחיל השיעבוד ודומה להם כאילו עכשיו באו למצרים, אבל אח"כ חזר הדבר לקדמותו וז"א את יעקב איש וביתו באו. שהשבטים הק' ביטלו גזירת השיעבוד, וחזר להיות כמו שהי' בזמן כשבאו את יעקב שהיו ישראל אז ברום המעלה, כמו"כ עתה חזרו למעלתם, וזה שאמרו במדרש כל אלו מכוחו של יעקב שסגל מצות ומע"ט. שמה שחזר להיות כבתחילה ונתבטל גזירת השיעבוד זה הי' בכוחו וזכותו של יע"א, ובכוחו הק' יכלו השבטים לבטל גזירת השיעבוד, משא"כ אחר הסתלקות כל הדור לא יכלו עוד לבטלו מטעם חולשת הדור דאף שגם בתחלה פעלו רק בכוחו של יע"א מ"מ צריך גם סיוע הדור, ואולי שאז הי' הכרח שתתקיים השעבוד מצד הגזירה כנ"ל.

ובזה יובן דברי הסדר עולם וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, שכ"ז שהי' לוי קיים לא התחיל השיעבוד, ולכאורה קשה הלא אמרז"ל שכבר התחילה משעת פטירתו של יע"א ואחר הסתלקות יוסף הצדיק וה"ז סתירה, לז"א מכאן אמרו חכמים אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה, וע"כ משעה שנפטר יע"א התחיל השיעבוד שהי' מדה"ד מתוחה שיתקיים הגזירה של ועבדום ועינו אותם, רק יוסף הצדיק בכוחו הגדול ביטל את הגזירה ודחה אותה לאחר זמן, וכן אחר הסתלקותו של יוסף, ועכ"פ נשמע מכאן שא' מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה מפני שמדה"ד מתוחה בעולם. השי"ת יעזור שנזכה מיד לישועה שלימה בזכותו וכוחו של יע"א שקיים נצחי לכל הדורות ובזכותו נוושע במהרה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן, בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

תורה ו

פלאי תשובה בימי השובבי"ם

באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל בדרך רמז מוסר עפ"י הידוע מספה"ק דימים האלו ימי השובבי"ם המה מסוגלים לתשובה על חטא הידוע, כי ישראל בהיותם במצרים אף שהיו משוקעים בתוקף הגלות והנסיונות, מ"מ הרהרו בתשובה כמ"ד במדרש רבה וירא אלקים שעשו תשובה הבינונים וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה וכו', וידע אלקים שאפילו אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו, וזה מכוון את לבו וזה מכוון את לבו ועושין תשובה, ואף שהי' קודם קבלת התורה עדיין אעפ"כ הי' להם מדות נעלות ונשגבות, כמ"ש בזוה"ק וז"ל תלתא אינון דדחיין שכינתא מעלמא, וגרמין דדיורי' דקודשא בריך הוא לא הוי בעלמא, ובני נשא צווחין ולא אשתמע קליהון, ואלין אינון מאן דשכיב בנדה וכו', מאן דשכיב בבת אל נכר וכו', ומאן דקטיל בנוי ההוא עוברא דמתעברא אתתי' וגרים לקטלא לי' במעהא וכו' זכאין אינון ישראל דאע"ג דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא וכו', בני ישראל עאלו ובני ישראל נפקו, עכ"ד הזוה"ק, ואף שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה כמ"ש רז"ל עה"פ ולא יכלו להתמהמה אעפ"כ הי' לכולם הרהורי תשובה אלא שלא הוציאו אותה אל הפועל, כמו שדרשו רז"ל ואת ערום וערי' ערומים מן התורה וערי' מן המצות: אמנם האמינו וידעו שיש בורא עולם המשגיח על דרכי בני האדם והי' לבם נכון לעשות תשובה, וה' יראה ללבב וריחם עליהם וקבל הרהורי תשובתם לטובה ועשה להם נסים ונפלאות להוציאם מגלות מצרים, ומשום כך ימים הללו שקורין פרשיות גאולת מצרים מסוגלים המה מאוד לתיקון חטא הידוע כמבואר בספה"ק, כי גאולת מצרים הי' ע"י בירור הניצוצין הקדושים, ומתעורר הכח ההוא בכל שנה בימי השובבי"ם, והקריאה מעורר הזמן כידוע, ואפשר לומר ע"ד רמז ודברת "בם" בגימ' מ"ב, שהם מ"ב ימי השובבי"ם, ודרשו חז"ל (יומא דף י"ט ע"ב) ודברת בם ולא בדברים בטלים, שיש להתאמץ ולהזדרז שיהיו הימים הללו ימי חשבון הנפש בתורה ותפלה ותחנונים, וישים האדם אל לבו לתקן מה שפגם ואל יבטל סגולת הזמן הזה בדברים בטלים, ונרמז באמרז"ל ודברת בם ולא בדברים בטלים.

וכתב בספה"ק נועם מגדים (פרשה זו) וזל"ק: ע"ד שפירשנו מאמר הכתוב וחסד ה' מעולם וכו' לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו וכו' דיש לדקדק דמה זה ברית ופקודיו הכל חד ולמה חלקן הכתוב, וגם הול"ל לשומרי בריתו וזוכרי פקודיו, מאי ולזוכרי פקודיו דמשמע או הא או הא, אך הכוונה הנראה דידבר הכתוב על שמירת אות ברית קודש. ועוד כת אחרת גם שפגמו קצת בחטאת נעורים, לא שכחו הדבר רק זכרו היטב לתקן הפגם גם עליהם חסד ה' יהי', וזהו שחלקן הכתוב לשומרי בריתו צדיקים דמעיקרא, ולזוכרי היינו כת שני' שפגמו קצת אך זוכרים פקודיו ר"ל הפגם והחסרון, ויהי' פקודיו מלשון לא נפקד ממנו איש, לעשותם ר"ל לתקנם לתקן כל הפגמים. גם עליהם יגדל חסד והבן היטב עכל"ק בנועם מגדים. והוא ז"ל האריך שם מדברי חז"ל דמאן דנטר ברית זכה למלכות, יוסף זכה למלכות וכו', משה זכה למלכות דכתיב ויהי בישורון מלך וכו', ויש דבר חידוש בדבריו דגם מי שפגם קצת ושב בתשובה ירפא לו וגם הוא יזכה לחסד ה' וכפי' הכתוב הנ"ל.

ובדור האחרון הזה הנסיונות גדולים למעלה ראש, וביחוד בזה הפרט אשר הוא יסוד האדם במשך כל ימי חייו הן ברוחניות והן בגשמיות, בפרטיות האדם היחיד והן בכלליות ישראל, כי בזה תלוי הגאולה כידוע בדברי חכז"ל שהעון הזה מעכב את הגאולה וביאת המשיח, ובעיקבתא דמשיחא הנסיונות גדולים יותר בגלל פרצות הדור גם כי הס"מ מתגבר יותר בזמן האחרון לעכב את הגאולה, ומתחכם לטמא את האדם עוד טרם שבא לכלל דעת כי בנפשו הוא, ובזה מעיל בו מום על כל ימי חייו, ובפר במקומות הללו ערות הארץ גדלו הנסיונות מנשוא, ואף במצרים לא היו נסיונות קשים ומרים כאלה ולא הי' פריצות נוראה כזאת, ובכל המדינות אשר ישראל נמצאים שם המה נתונים בכבלי נסיונות, כמו שפירש"י ז"ל בפ' אחרי עה"פ כמעשה ארץ מצרים וז"ל אותו מקום שישראל ישבו בו מקולקל מן הכל, וצריך לסייעתא דשמיא וכח גדול של תורה ותפלה וקיום המצות, שהבוכ"ע יעזור ויציל אותנו לבל נתפס ח"ו בדרכיהם ולא נלכד ברשתם, כי בעוה"ר נעשה כהיתר ר"ל ואין דורש ואין מבקש דבר ד', והחשכות מתגבר מיום ליום, והן אנחנו עומדים ומחכים בכליון עינים לישועת ד' ולגאולה שלימה, ולא פללנו שאחרי כל הצרות והעינויים שסבלנו ואחרי כל היסורים והרפתקאות שעברו על ראשינו, עוד נהיו נתונים בנסיונות קשים ובעומק הגלות עשר מעלות אחורנית ברוחניות ובגשמיות, ולא די בצרות הראשונים, כי אם הוסיפו עלינו נסיון אחר נסיון, עבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושענו, עברו הימים הקדושים ימי הנוראים וימי השמחה ועכשיו חולפים ועוברים ימי השובבי"ם ועדיין אנחנו עומדים באותו המצב שעמדנו בו מלפנים, ואין רואין התנוצצות אור מהנסיונות הקשות.

ואחד מן העיקרים בדרכי התשובה הוא שיזכור האדם תמיד מה שחטא בעבר, ואל ישכח העונות שעשה בימי נעוריו, וכנ"ל בשם הנועם מגדים שאם לא זכה האדם להיות משומרי בריתו יהי' עכ"פ מהזוכרי פקודיו, דהיינו שיזכור את החסרונות שעשה ויהי' חטאתו נגדו תמיד, והנה ולזוכרי פקודיו צריך להיות על ב' בחינות, ראשית שיזכור מה שפגם בעבר ולא ישכח עונותיו ואל יעביר אותם מנגד עיניו, כי עי"כ ישתדל תמיד לתקן מה שחטא וימשול ברוחו לטהר המחשבות והדיבורים והמעשים, ועוד יזכור ויתבונן בדורות שעברו, כמאה"כ זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, איך הי' מצב היהדות וכח התורה והקדושה מלפנים בישראל, ולפניו ית' אין שום השתנות לא מצד המצב ולא מצד הזמן. ואם יתאר לפניו ירחי קדם שכל בית הי' מלא אורה זו תורה, וכל ישראל היו עובדי השי"ת באמת, יעלה זכרונו לפניו להתבונן בנפשו ולהיטיב דרכיו כמלפנים, וזהו המכוון באומרו ולזוכרי פקודיו מלשון חסרון וע"ד שפי' בנועם מגדים זלה"ה.

עוד כתב שם להלן וזל"ק דהנה ידוע מזוה"ק וכו' דעיקר רוממות ישראל והכנעת אויביהם תחתם הוא ע"י שמירת הברית ע"ש בפ' בפרוע פרעות וכו', ועד"ז פירשנו מאה"כ ואת המטה הזה תקח בידך וגו', כי האומות המושלים בישראל נקראים בשם מטה, כמ"ש הכ' הוי אשור וכו' ומטה הוא וכו', לז"א הקב"ה למרע"ה על פרעה אשר הוא המטה בעת ההוא לרדות את ישראל, ואת המטה הזה פרעה תקח בידך שיהי' כבוש תחת ידך ורשותך, ע"י אשר תעשה בו שתתקן בו בישראל את האותות דמילה שיהיו נעשים ומתוקנים מהפגם, ואמר אותות לשון רבים על מילה ועל פריעה ועל דרבים והבן עכלה"ק, ובעוה"ר בדור הזה הגיע לנו ההיפך, שאותו הענין שצריך קדושה וזריזות יתירה להתגדר ולהתקדש בו הוא נפרץ במילואו רח"ל, בגלל הנסיונות הגדולות שהבע"ד מתגבר להכשיל בנ"א בזה הפרט יותר מכל שאר העבירות ואף אלו ששומרים התורה ומקיימים מצותי' בקושי גדול עומדים בנסיון זה, וצריך התאמצות יתירה וזהירות גדולה ביתר שאת, ואיש את רעהו יעזורו שיהיו מזוכרי פקודיו, ואם יזכהו השי"ת ויעשה בו את האותות יכניע בזה כוחות הטומאה כדברי הנועם מגדים זלה"ה.

ואפשר לפרש דברי המדרש הנ"ל ואלה מוסיף על הראשונים וכו', ולכאו' הם עצמם כבר נמנו למעלה ומה בא להוסיף בשבחם וה"ה בצדקתם מתחלה ועד סוף. אך אינו דומה בזמן שהי' יע"א ויוסף הצדיק חיים וקיימים בדור ההוא, כי אז הי' כח גדול המסייע לקדושת ושמירת הברית, כי היו נמצאים בסביבת יעאע"ה שהאיר בקדושתו והאציל מהודו עליהם, וגם יוסף הצדיק הי' שלם במדה זו בתכלית השלימות, ויוסף הי' השליט ומושל בכל ארץ מצרים, והכל בתר רישא גריר כמ"ש בזוה"ק (ויקהל קצ"ח ע"א) דמתא וכל בני מתא כולהו קיימין ברעיא דנהיג לעמא וכו' עיי"ש, ע"כ כוחות הטומאה של מצרים לא יכלו להרים ראש מפני גאון קדושתו של יעקב ויוסף, ולא יפלא איפוא שהחזיקו בתומתם, כי לא הרגישו כלל מציאותם בטומאת מצרים ערות הארץ, משא"כ אחר הסתלקות יעקב אבינו ויוסף הצדיק נתמעט כח הקדושה והוסר ממשלה דקדושה מעל מצרים. ויקם מלך חדש מושל רשע מסט"א, אז הרגישו ישראל מציאותם בטומאת מצרים, וז"פ דברי המדרש הבאים מצרימה וכו' משמת יוסף הוטל עליהם משא של מצרים ונדמה להן כאלו עכשיו באו למצרים, וז"פ הפסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה שאף לאחר שבאו מצרימה כבחי' הנ"ל, נשארו בבחי' בני ישראל ובשמות דקדושה, וע"כ דרשו רז"ל במד"ר ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים ר"ל שאף אחר שנתגבר עליהם שלטנות מצרים מ"מ נשארו בצדקתם ותוספת שבח הוא להם.

ובמד"ר ויקם מלך חדש רבנן פתחין פתחא להאי קרא בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם (הושע ה' ז'), ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצרים וכו' וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה, שנא' הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו, לקיים מה שנאמר עתה יאכלם חדש את חלקיהם. מלך חדש שעמד וחדש עליהם גזרותיו ע"כ, ולכאו' המדרש הזה מוציא הכתוב מפשוטו, דמיירי בהושע שהוכיח את בנ"י על שהתחתנו בבנות עכו"ם. והתנבא הנביא על החורבן ואמר עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ופי' המפרשים שבקרוב יבוא חודש שיאכל האויב אותם ואת שדותיהם וכרמיהם וכו' והחודש הזה הוא חודש תמוז שהובקעה העיר וחודש אב שנחרבה בו, וכן פי' שם רשיז"ל והרד"ק ובמדרש כאן דרשוהו מלשון חדש שנתחדשו גזרותיו וצ"ב.

ונל"פ דפשט הכתוב ודרשת רז"ל בחי' א' להם, עפ"י הידוע דכל הגלויות באים להשלמת חשבון ארבע מאות שנה, שאמר הקב"ה לאאע"ה בברית בין הבתרים ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, ולפי"ז שורש אחד להם דזה שיאכלם חודש בחורבן ביהמ"ק הוא משום שנתחדשו גזרותיו והקשה עליהם עול השעבוד, ועי"ז נפלו למ"ע שערי טומאה עד שלא יכלו להתמהמה יותר, והוכרחו לצאת טרם השלמת ד' מאות שנה ולהשלים בשאר גלויות, אמנם אלמלי הי' הגאולה בזמנה לא הי' חורבן בחודש אב והי' צום הרביעי וצום החמישי לששון ולשמחה לבית ישראל ותורה חדשה מאתו תצא ועולם חדש ומחודש לטובה, אבל בעוה"ר עכשיו שלא זכינו נתקיים יאכלם חדש את חלקיהם, וז"ש במדרש לקיים מה שנא' עתה יאכלם חדש את חלקיהם, שע"י שנתחדשו גזרותיו נתקיים זה, וכל זה נמשך להם משום שבנים זרים ילדו שהפרו ברית המילה.

ולכאורה פשוטו של מקרא מיירי שנתחתנו בבנות עכו"ם וילדו מהם בנים זרים, ובמדרש דרשוהו שהפרו ברית המילה, ואיך יסבול זה פשוטו של מקרא כי בנים זרים ילדו, ונל"פ עפ"י הידוע שחטא זה כינוהו חכז"ל סוחטי הילדים עשה"כ שוחטי הילדים, כי אותן הנשמות שהיו ראויים להבראות ע"י אלו הטיפות נאבדים ע"י החטא ר"ל ונידחין לבין הקליפות, ונבראו במקומם מזיקים בנים זרים בנים משחיתים, ואחר פטירתו של האדם הם באים ומצערים אותו רח"ל ומטפחין על קברו כדאיתא בדרז"ל ובספה"ק, והנה הרמב"ם ז"ל (במו"נ ח"ג פמ"ט) ביאר בטעם מצות מילה שהוא למעט כח המשגל ולהחליש כח התאוה ומקורו במדרשי חכז"ל, וכתב האריז"ל דאם מקיימין מצות מילה כתיקונה מילה פריעה ומציצה, ינצל האדם מעבירה חמורה של עריות ויזכה לשמירת וקדושת הברית ועד"ז יתבאר מאה"כ בה' בגדו כי בנים זרים ילדו ועפ"י פשוטו שנתחתנו בבנות עכו"ם וילדו מהם בנים זרים, ובמדרש רבה דרשוהו על ישראל במצרים שנכשלו בעון זרע לבטלה ר"ל, ונפלו הנציה"ק לבין הקליפות ונבראו מהם בנים זרים בנים משחיתים וכל זה נגרם להם ע"י שהפרו ברית המילה, כי אלמלי היו מקיימין מצות מילה כראוי, היתה המצוה הזאת מגינא ומצלת עליהם שלא יכשלו בעון החמור הזה של בנים זרים, ומיושב דברי המדרש כי הא בהא תליא וכוונה אחת לשניהם, והשי"ת יעזור שנזכה להתדבק בקדושתו יתב' ולבקש דרך האמת ולתקן כל הפגמים, ומי שלא זכה להיות מהשומרי בריתו יהי' עכ"פ מהזוכרי פקודיו לעשותם כנ"ל.

ונקדים עוד דברי האוהחה"ק עה"כ ואלה שמות בנ"י הבאים, ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים ידעו והכירו בגלות וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו"כ אלה וכו', ואמר ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה, פי' הבאים לסבול עול הגלות במצרים, את יעקב אתו בדומה לו. בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות וכו', עוד ירצה אומרו הבאים וגו' שבא לומר מופת חותך כי ברצונם באו, והראי' שאחר מות אביהם ועלו ארצה כנען. חזרו פ"ב כאמור בפ' ויחי, והוא אומרו הבאים מצרימה את יעקב מחדש איש וביתו באו, אחר שעלו משם חזרו למצרים איש וביתו, ומנה הכתוב מי הם בעלי צדקות זה ראובן וגו', הא למדת כי ענפי האילן כאילן עצמו, שוים לחפוץ בגזירת מלך ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' וגו' עכל"ק, ועד"ז אפ"ל גם על הדור השני אחר פטירת יוסף שהרגישו השיעבוד הקשה בחומר ובלבנים, וגזירות הקשים בגשמיות וברוחניות, כמבואר בשלה"ק וירעו אותנו המצריים שעשו אותנו רעים וחטאים ואף עליהם רמז הכתוב באמרו הבאים מצרימה לשון הוה, ר"ל שקבלו עליהם לסבול עול הגלות וחיכו לגאולה בעת שיעלה רצון הבוית"ש, ובזה יל"פ במאמה"כ וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים, ר"ל שיש להם אמונה בידיעת השגחתו ית' ובטחו בישועתו והקב"ה שמע לקולם כמ"ש וישמע אלקים את נאקתם וגאל אותם משם, וגם בגלות החל והמר הזה יש לחכות לישועת השי"ת בכל יום אף שנתארך הרבה מאוד עד שקשה כח הסבל, וכמש"כ הרמב"ם ז"ל אעפ"י שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא, ולכאורה וכי מי הוא אשר יסתפק בזה ח"ו להאמין בביאת המשיח שהוא מעיקרי האמונה, אמנם בא לזרז ולעורר כי אף אם ימים יבואו ויתגבר החושך וערפל יכסה ארץ ויתארך הגלות ויתמהמה הרבה ועי"ז הנסיונות באמונה יהיו גדולים וקשים מאוד: עכ"ז צריך להתחזק באמונה ביתר שאת ויתר עז ולדעת כי הכל הוא בהשגחתו ית'.

וז"פ דברי המדרש כל אלה מכוחו של יעקב, ר"ל באיזה כח עמדו ישראל בנסיון במצרים והתחזקו באמונה בהקב"ה, בכוחו של יעקב שהנחיל כח השפעה זו לדורות הבאים שיהיו חזקים באמונתם ובידיעת השי"ת, וכן אנחנו צריכים להתחזק באותו הכח ובכח הצדיקים הקדושים הקודמים לפנינו. ולאורם נסע ונלך ומכוחם ישפיעו גם עלינו ובזכותם נתחזק בבטחון בהשי"ת, ויעזור הבוי"ת שנזכה בימים אלו ימי השובבי"ם להשים על הלב ולקדש ולטהר את עצמינו לשמור המחשבות והדיבורים והמעשים ולילך בדרך האמת לדבק בהקב"ה ובתורתו הקדושה, והשי"ת ישפיע עלינו רוח טהרה ממרום להתקרב אל הקדושה ואל ישטפו אותנו ח"ו המים הזדונים ופגעי הזמן, והקב"ה רואה ומביט בצערן ובצרתן של ישראל בכל פרט ופרט הן בגשמיות והן ברוחניות, כי באמת לבו של אדם עליו דוי שרוצה לדבק עצמו אל הקדושה ולעשות תשובה אבל חשכות המצב והמאורעות המה בעוכריו ולכן הבוכ"ע חפץ בהצדקו, ונזכה להתקרב אל האמת להיות דבוק בתורה ומצות ומע"ט, והקב"ה יחיש לגאלינו וירומם קרן התוה"ק וקרן עמו ישראל ונזכה לישועה שלימה מתוך נחת ושמחה ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

תורה ז

שמירת השם והגאולה

באופן אחר אפ"ל דברי המדרש והדקדוקים הנ"ל, בהקדם דברי ק"ז הייטב לב זלה"ה (בפרשה זו) לפרש אמרם ז"ל בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, וא' מהם שלא שינו את שמם, עפי"מ שכתב הר"מ אלשיך ז"ל עה"פ וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו,. כלומר מהיכן ידע מה שמו, אלא שראה מקום מקור חיותו למעלה בכ"ב אותיות התורה שבהן נברא העולם, וזה שמו אשר קרא לו, וז"ש נפש חי' הוא שמו דייקא (עכ"ד האלשיך זלה"ה) ואיתא בספרים כל איש שם הקודש שלו הוא מקור חיותו, וזה לעומת זה בסט"א חלילה יש לו שם להיפך, וצריך כל אדם לתקן עצמו כפי שורש חיותו היינו שמו דקדושה, וז"ש שלא שינו את שמם, ר"ל שתיקנו עצמם כפי שמם דקדושה, שזה הוא שורש נשמתם, ולא שינו ח"ו לשם דסט"א, דאם אינו מתקן עצמו כפי השם דקדושה הוי שינוי השם, כי איננו כפי מה ששמו מורה על מהותו ואיכותו וכו' עכלה"ק ק"ז זלה"ה.

ובזה יתבאר התכת הכתוב וטעם שינוי הלשונות, ואלה שמות בני ישראל "הבאים" מצרימה בלשון הוה, לפי שאחר הסתלקות יוסף הצדיק התגברו המצריים לעומתם בכח טומאתם, ונדמה להם כאילו אותו היום באו למצרים כאמרם ז"ל במד"ר, משא"כ כ"ז שיוסף הצדיק קיים לא יכלו המצריים להרים ראש נגד גאון קדושתו, וזהו טעם הכתוב שחזר לומר ואלה שמות בני ישראל, אע"פ שכבר נמנו בשמותם לעיל, אמנם כוונת הכתוב להורות על בחי' הנ"ל, שאף אחר ההתגברות הנורא מצד כוחות הטומאה שהתגברו לעומתם אחר הסתלקות יוסף הצדיק, מ"מ לא שינו את שמם המקושר בשורש הקדושה, ולא נשתנה ע"י גרמת החטא לשם דסט"א ר"ל, וז"א את יעקב איש וביתו באו שנתקיימו בבחי' שהיו כאשר את יעקב איש וביתו באו בעבר ולא נשתנה בחי' שמותם, וז"ש במדרש ואלה מוסיף שבח על הראשונים, אף שהם בעצמם אותם שנזכרו לעיל (בפ' ויגש) בעת ירידתן למצרים, עכ"ז יש להם תוספת שבח בהזכרתן כאן במאמר הבאים מצרימה, כי אף אחר התגברות כוחות הטומאה עליהם נשארו בקדושתן, ואלה הם שמות בני ישראל כאשר באו עם יעקב אבינו, וכמ"ש רז"ל במד"ר ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין.

תורה ח

קבלת הגלות ברצון

באופן אחר אפ"ל דברי המדרש הנ"ל ואלה שמות הוסיף שבח על ע' נפש וכו', בהקדם דברי האוהחה"ק עה"פ הבאים מצרימה וז"ל בא לומר מופת חותך כי ברצונם באו (לקבל גזירת מלך לסבול עול הגלות), והראי' שאחר מות אביהם ועלו ארצה כנען, חזרו פעם ב' כאמור בפ' ויחי, והוא אומרו הבאים מצרימה וכו' אחר שעלו משם חזרו למצרים עכ"ד, ולכאורה דבה"ק צ"ב דמהו רבותי' דביאה שני' טפי מביאה הראשונה, ומדוע צריך הכתוב בשביל הודעה זו לכפול לשונו ולומר הבאים וחזר אומר באו, אמנם חילוק גדול ביניהם דבביאתם הראשונה היו סמוכים לקדושתו הרם של יעקב אבינו, ואין רבותא שהי' רצונם להשלים רצון הבוי"ת בגזירת הגלות, וע"ד שפי' במפרשים מ"ד בגמ' (ברכות ל"ג ע"ב) אטו יראה מילתא זוטרתא הוא, ותירצו אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ולכאורה עדיין קושית הגמ' במקומה עומדת, דהרי פסוק זה ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל ממך כי אם ליראה אמרה משה לכל ישראל, ועדיין קשה דלגביהם יראה לאו מילתא זוטרתא היא, ופירשו דהכוונה אין לגבי משה, ר"ל כל ישראל באותו הדור שהיו דבוקים וסמוכים לגבי קדושתו של משרע"ה: יראה אצלם מילתא זוטרתא היא, ועד"ז יתבאר לעניננו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, זו ביאה ראשונה שבאו ברצונם לקבל ע"ע גזירת הגלות, אמנם הי' את יעקב ואין בזה רבותא כ"כ, וחזר לומר באו, שאחר שעלו משם לקבור את יעקב חזרו ובאו לסבול עול גלות, וז"פ המדרש ואלה שמות הוסיף שבח על ע' נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים, ואף שהם הם האמורים למעלה: אמנם עכשיו הוסיף הכתוב בשבחם, שתחלת ביאתם הי' את יעקב ובחי' היראה לגבי' מילתא זוטרתא, ורמז הכתוב שאף אחר הסתלקות יע"א חזרו ברצון עצמם לקבל על עצמם גזירת הגלות, והיא אומרו איש וביתו באו, ובזה הוסיף שבח על ע' נפש שנאמרו למעלה לגלות צדקתם שקיבלו גזירת הגלות ברצון נפשם, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וכח זה עמדה לנו מה שמקבלים ע"ע לסבול גזירת הגלות, והשי"ת ישפיע בלבות בנ"י כח קדושה וטהרה וכח האמונה בשלימות, ונזכה במהרה לקבל פני משיח צדקנו באנפין נהירין, ונזכה במהרה לגאולה וישועה ואמיתית בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

תורה ט

שמירת הברית והשבת - דרך להנצל מכוחות הטומאה

באופן אחר אפ"ל דברי המדרש הנ"ל, בהקדם להעיר במאמה"כ ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו', ראוי להבין מה משמיענו הכתוב באומרו יוצאי ירך יעקב וידוע הוא ויספיק לומר כל הנפש לבית יעקב הבאים מצרימה שבעים, כמו שהזכיר בפ' ויגש, או כל זרעו הבאים מצרימה שבעים נפש, ובודאי יש בזה עוד כוונה נוספת מלבד הפשוטו.

ב) ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ובתרגום אונקלוס פי' דלא מקיים גזירת יוסף, וצ"ב דאינו מבואר ענין גזירה זו מהו.

ג) במדרש תנחומא אשר לא ידע את יוסף. וכי לא הי' מכיר את יוסף וכו', א"ר אבין משל לאחד שרגם אקונין של דוכוס, אמר התיזו את ראשו עכשיו שלמחר עושה בי כך. וכך פרעה עכשיו לא ידע את יוסף למחר הוא אומר לא ידעתי את ה' עכ"ד המדרש, וצ"ב דעדיין קושית המדרש במקומה עומדת, וכי לא הי' מכיר את יוסף, גם מה שסיימו למחר הוא אומר לא ידעתי את ה', איך יתכן להשוות עניניהם וצ"ב כוונת המשל.

ד) אבא מארי זלה"ה בקדושת יו"ט הביא מדרש וזה תוארו הבה נתחכמה לו פן ירבה שרצה לבטל את השבת, ראוי להבין מ"ט רצה לבעל את השבת דייקא, ואיך נרמז ענין זה במשמעות הכתוב.

ונל"פ דהנה ירך רומז על מצות מילה וקדושת היסוד, כמ"ש בתרגום יוב"ע (פ' חיי) עה"פ שים נא ידך תחת ירכי, שוו כדון ידך בגזירת מהולתי, גם מצינו שכינה הכתוב לגיד הנשה בשם ירך סתם כמ"ש בפ' וישלח ויגע בכף יריכו. ואפשר להסביר קישור ענינם עפימ"ד בזוה"ק (פ' וישלח ק"ע ע"ב) כי שס"ה מלאכים ממונים על שס"ה ל"ת, ועל גיד הנשה ממונה הס"ס, ואמאי איקרי גיד הנשה דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע, ויגע בכף יריכו דאיהו זיני' ואתרי', ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא עכ"ד הזוה"ק, ולפי ששם משכנו ואתרי' של הס"מ, ע"כ מתגבר מאוד להכשיל ח"ו בפגם הברית באבר הסמוך לו, ואמרו רז"ל בזוה"ק דהפוגם בריתו שריא הס"ס על האי ברית ר"ל, וע"כ נרמז הברית ג"כ בשם ירך להיותו סמוך אליו דאיהו אתרי', ומשם הוא לוחם ומתגבר על האדם להכשילו ח"ו וצריך התגברות גדול ומסנ"פ וסייעתא דשמיא להנצל ממנו.

והנה אמרו רז"ל בגמ' ב"ב (דף י"ז ע"א) ג' לא שלט בהם היצה"ר אלו הן אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל, וכתבו התוס' אין לפרש שלא שלט כלל דא"כ היכי קבלו עלי' אגרא, אלא כדאמר (יומא ל"ח ע"ב) מ"ד רגלי חסידיו ישמור כיון שעבר אדם רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא, הכא נמי כיון שראה הקב"ה שהיו דוחקין עצמן כ"כ להתרחק מן העבירה, סייעם הקב"ה מכאן ואילך שלא שלט בהם היצה"ר עכ"ל התוס'. ובספה"ק באר מים חיים פי' שלא שלטה בהם היצה"ר, פי' שברו והכניעו וכתתו כל כוחי מורשי תאוות לבבם וגופם במסירת נפש לה' תמיד וכו', והגוף אצלם בבחי' הנשמה כי הפכו אותו לרוחניות ממש עכ"ל, ובזה יתבאר דברי אאע"ה לאליעזר בעת ששלחו לבקש זויגו של יצחק אמר לו שים נא ידך תחת ירכי, רמז לו שמלחמה כבידה מוכן לנגדו מצד הס"מ שיתגבר מאוד למנוע השתלשלות אומה הישראלית, וע"כ יאחז דרכו ויתדבק במידתו לכפות יצרו ולהכניעו, כמו שעשה הוא בבחי' הירך. כי גרש גרשהו להס"מ משם ועשאו משכן לסטרא דקדושה, וכמ"ש ז"ל בזוה"ק דמאן דנטיר ברית שריא עלי' שם שד"י, ומאמר תחת ירכי ירמוז על כפיית הרצון וכפיית היצה"ר השוכן במקום הירך, וע"ד שדרשו רז"ל (שבת פ"ח ע"א) ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי ב"ח בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית וכו', והקשו התוס' למה הי' צורך לכפי' וכבר הקדימו נעשה לנשמע עיי"ש, ובמפורשים. תירצו כי הן אמנם לפי מדריגתם הגדולה במעמד הנבחר קבלו עליהם לשמור ולעשות כל התורה ומצוותי' ברצון נפשם. אבל הבוי"ת מגיד מראשית אחרית שיהי' זמן שיחלש בחי' הרצון הזה, ויצטרכו ישראל לכפיית הרצון וכפיית היצה"ר בענין שמירת התומ"צ, וע"כ כפה עליהם הר כגיגית, ומאז קבלו ישראל הכח הזה ושמורה להם לנצח, שיהיו מוכנים ועומדים למלחמה זו, לקבל עליהם התומ"צ בכפי' אם יצטרכו לזה, ועד"ז ירמוז תחת ירכי על כפיית היצר השוכן במקום הירך.

ועד"ז צוה יע"א ליוסף שים נא ידך תחת ירכי רמז לו ג"כ על מלחמה עם הס"ס, עפימ"ד בילקוט ראובני (פ' חיי) שקיום אומה הישראלית תלוי בזה שיע"א יהי' נקבר במערת המכפלה דייקא, שכל הנשמות אחר שנפטרין מעולם הזה עוברין דרך שם לגן עדן, ואלמלא הי' יעקב קבור שם. לא הי' יכול שום אחד מישראל לעבור דרך שם, ופי' בזה מה שאמרז"ל לבן ביקש לעקור את הכל, שרצה בכח כשפיו להעתיק את אהל יעקב שלא יזכה למערת המכפלה, וכן הס"מ נלחם עם יעקב ורצה לעשותו בעל מום שלא יזכה להקבר במערת המכפלה עיי"ש, ולזה צוה יעקב אבינו ליוסף שיתגבר וילחם לעומתו ולז"א שים נא ידך תחת ירכי, ירמוז על כפיית והכנעת הס"מ השוכן במקום הירך, ויאחוז ויתדבק במעשהו כמו שפעל הוא בהכנעת יצרו וכנ"ל.

ולדרכינו יתבאר במאמה"כ ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש להורות בא שאף אחר שירדו למצרים מקום המזוהם מכל הארצות, מ"מ נתקיימו כולם נוטרי הברית בשלימות, עד שהיו ראויים להקרא יוצאי ירך יעקב. וז"פ דברי המדרש הנ"ל ואלה שמות הוסיף שבח על השבעים נפש שנאמרו למעלה, אף שהם הם אותם אשר נזכרו למעלה, אולם השמיענו הכתוב דאחר שירדו למצרים ואחר הסתלקות יע"א ויוסף הצדיק, אעפ"כ נשארו בקדושתם בבחי' יוצאי ירך יעקב, ע"כ אמר הכתוב ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה מוסיף על הראשונים שתוס' שבח הוא להם שכולם היו צדיקים ונוטרי הברית אף אחר שירדו למצרים והנה יוסף הצדיק רצה להכין מקום לישראל במצרים שיתקיימו בקדושתם ויגדרו עצמם מן העריות, ולטעם זה השפיע גם על המצרים קצת בחי' הקדושה, שלא יהיו משוקעים כ"כ בתאוות העריות כמקדם, ולכך צוה להם שימולו וע"ד שכתב הרמב"ם ז"ל בטעם מצות מילה שהוא להחליש כח תאוות עריות, אמנם אחר שמת יוסף הצדיק קם מלך חדש על מצרים וביטל גזירתו של יוסף, וז"ש ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, פי' בת"א דלא מקיים גזירת יוסף, ר"ל גזירת מהולתא, וכוונתו הי' להוסיף טומאה על טומאתם ולהרבות זימה בארץ, ובזה רצה להשפיע גם על ישראל לעשות אותם רעים וחטאים. ובכל שיוסיפו לחטוא יוכל יותר למשול עליהם ולעשות בהם כרצונו. דבאמת שעבוד הקשה הגיע להם רק בסיבת החטאים, דאע"פ שהי' גזירה קדומה על שעבוד הגלות, אבל לא שעבוד קשה כ"כ, כמבואר במד"ר פ' זו (פ"א סי' י') כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצריים, וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצרים אוהבין אותם לשנאה, שנאמר הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו

ובזה יתבאר ענין המשל שבמדרש (הנ"ל קושיא ג') עפימ"ש ק"ז הייטב לב זלה"ה (בפ' וישב) לפרש אמרם ז"ל דיוקנו של אביו נראית לו ופירש, שהי' זיו איקונין שלו דומה לשל יעקב, על שהי' שומר הברית וגוף וברית כחדא חשבינן וכו', ושפט בדעתו שאם יחטא יאבד צורתו ודמותו הדומה לאביו, וזהו רמז אמרם דיוקנו של אביו נראית לו ופירש עיי"ש, ובפ' ויחי פי' בזה ראה פניך לא פללתי, כי חששתי אולי נשתנה מכח איזה חטא חלילה, והנה הראה אותי אלקים, היינו את עצמי דמותי וצלמי גם את זרעך, שגם להם דמות דיוקנו של יוסף הדומה ליעקב עכת"ד ז"ל, ובזה יובן דמיון המשל לא' שרגם איקונין של דוכוס, כך פרעה ע"י שהחטיא את ישראל במדת היסוד, איבד וקלקל מהם צורתו של יוסף והאבוה"ק, וזהו רמז המשל שרגם איקונין של מלך, וז"ש אשר לא ידע את יוסף ר"ל שעשה פעולות שלא יוודע ולא יוכר בחי' יוסף שלימות מידתו וצורתו, ול"ק עוד קושית המדרש וכי לא הי' מכיר את יוסף, דלפי דרכנו הכוונה על ידיעה פנימית במדתו של יוסף וזה לא ידע ועוד גרם בפעולותיו שלא יוודע גם לאחרים, וסיום המאמר למחר עתיד לומר לא ידעתי את ה', שהפוגם במידה זו גורם ח"ו קלקול באמונה כמ"ש הה"ק ר' אלימלך זלה"ה שנסמית עינו של אדם מלראות דרך האמת, וכך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז.

ויובן בזה דברי המדרש הנ"ל שרצו לבעל מהם השבת, דלפי שרצונם הי' להרבות חטאים בישראל ולעשותם רעים וחטאים, התחכמו להכשילם גם באיסור חילול שבת, עפימ"ש חז"ל (שבת קי"ח ע"ב) כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, ולפי"ז לא הועילו המצריים במעשיהם, שע"י שמירת שבת כהלכתו נמחל להם הכל, ע"כ רצו לבטל מהם גם את השבת, ונרמז כן בכתוב עפימ"ש התוס' במס' פסחים (קי"ז ע"ב) אהא דאמרו שם בגמ' צריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, הטעם בזה בשם מהר"ם שיש במדרש לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך, ופר"ך בא"ת ב"ש "וג"ל' שהם מלאכות ארבעים חסר אחת. וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאותן ל"ט מלאכות עכ"ל, ולכאורה יש להבין מדוע בחרו לעבוד בהם הל"ט מלאכות דייקא, ויש ביניהם מלאכות קלות שאין בהם טורח כלל, כגון להוציא ולהכניס מחט, וכדומה מלאכות שאין בהם טורח, רק שחז"ל למדו מהפסוקים שכך גזרה חכמתו ית' שזה נקרא מלאכה בשבת ואסור, ולהיפך המפנה כלים ממקום למקום בבית, אפילו גדולים וכבדים מאוד ונתייגע בהם כל היום כולו לא עבר איסור דאורייתא, אלא שחכז"ל גזרו עלי' דמיחזי כעובדא דחול, ומה הי' כוונת פרעה לשעבד בהם בל"ע מלאכות דייקא.

ואפ"ל עפימ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המורה שכל מצות התורה הם הרחקה מע"ז, עפי"מ שמצא בספריהם שהאומות עשו לע"ז כל הדברים שצותה התוה"ק לנו שלא לעשות, והסבר הענין הוא כי כל מצוה ממצות התורה משפיעה קדושה על האדם המקיימה, וזה לעומת זה העושה להיפך ממצות התורה ממשיך על עצמו כח הטומאה ר"ל, ועוע"ז בדורות הקודמים היו חכמים להרע והשיגו כוחות הטומאה בשורשה, לכן עשו היפך מצות התורה כדי להמשיך על עצמן כוחות הטומאה, וע"כ פרעה שכל כוונתו הי' להרבות טומאה בישראל, שיעבד בהם בל"ט מלאכות דייקא היפך מצות התורה והתחכם לבעל מהם שמירת שבת כדי שלא יהי' נמחל חטאם ע"י שמירתו, וז"ש במדרש הנ"ל הבה נתחכמה לו שרצו לבטל השבת כנרמז במלת בפרך ל"ט מלאכות, ובחר במלאכות אלו דייקא, כדי לבטל מהם שמירת שבת שמשפעת קדושה על השומרם ומקיימם.

תורה י

כח י"ב השבטים וגלגול נשמות ישראל

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, דקדק האלשיך הק' למה חזר הכתוב להזכיר שמותם וכבר הוזכרו לעיל בפ' ויגש, ואם הכוונה להודיע חבתם כמ"ש רש"י ז"ל שנמשלו לכוכבים לכולם בשם יקרא, למה לא פרע בשמות כל הע' נפש כאשר פרטם בפ' ויגש, ומדוע לא פרט כ"א את הי"ב שבטים וטעמא בעי.

ב) הבאים מצרימה וגו' במד"ר הקשו וכי היום באים, והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרימה, אלא כ"ז שיוסף הי' קיים לא הי"ל משוי של מצרים וכו', לפיכך כתיב הבאים כאלו אותו יום נכנסו למצרים עכ"ד המדרש, ועדיין צ"ב דהתחיל לומר הבאים לשון הו' וסיים איש וביתו באו לשון עבר, גם למה כפל הבאים ואמר עוד באו ויספיק בא'.

ג) את יעקב איש וביתו באו: דקדקו המפרשים דמיותר הוא וכבר נזכר זאת בפ' ויגש: גם הו"ל להסמיך איש וביתו אל בני ישראל הסובב עליו, ויאמר הכתוב אלה שמות בנ"י איש וביתו הבאים את יעקב מצרימה, ומדוע הפסיק בין בני ישראל ואיש וביתו במלת הבאים.

ד) במד"ר ואלה שמות א"ר אבהו כ"מ שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים וכו' אף כאן הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים עכ"ד המדרש, וצ"ב מה הוסיף על הראשונים הלא הם הן שנזכרו למעלה.

ויתבאר בהקדם דברי המדרש תנחומא בפ' תשא וז"ל אמר הקב"ה למשה לך מנה את ישראל. אמר משה לפני הקב"ה כתיב והי' זרעך כעפר הארץ. וכתיב והי' מספר בני ישראל כחול הים: ואתה אומר לך מנה את ישראל, איני יכול לעמוד על מנינם, ופי' הזית רענן איני יכול ר"ל איני רשאי למנאם, דבאמת יכול הי' למנאם ע"י חצאי שקלים שנתן כ"א בקע לגלגולת, אבל טענתו של משרע"ה הי' שהבטחתם שלא ימנו מרוב, ואתה אומר לי לך ומנה את ישראל, א"ל הקב"ה משה לא כשם שאתה סבור, אלא אם בקשת לעמוד על מנינם של ישראל, טול ראשי אותיות של שבטים ואתה עומד על מנינם וכו' ר' מראובן מאתים אלף, נ' מנפתלי חמשים אלף וכו' ובהצטרף כולם עולה החשבון ת"ק אלף וצ"ז אלף כמנין בני ישראל עיי"ש, לכאורה צ"ב כוונת התשובה, ועדיין התמי' במקומה עומדת, דכבר הובטחו ישראל שלא ימנו ולא יספרו מרוב, ומאי קמשני לי' דראשי אותיות של השבטים עולה ס' רבוא, והלא סוכ"ס הי' להם מספר ונמנו ע"י חצאי שקלים, גם מהו הכוונה במה שא"ל ית' משה לא כשם שאתה סבור וכו' אלא טול ראשי אותיות וכו', והלא נוסף לזה נצטו' ג"כ למנותם ע"י חצאי שקלים ולא נשתנה ציווי ואופן המנין ממה שהי'.

ויובן עפימ"ש ק"ז היש"מ זלה"ה (בפ' זו) בשם המפרשים לתרץ סתירת המקראות דכתיב (הושע ב') והי' מספר בני ישראל וגו' וכתיב אשר לא ימד ולא יספר, ותירצו דמצינו דא' מישראל שקול כנגד כמה וכמה, כמ"ש משה שקול כנגד כל ישראל, וכן אמרז"ל (ב"ב קכ"א) ביאיר בן מנשה שהי' שקול כנגד רובן של סנהדרין, וכן בדור המדבר דבר צו' לאלף דור, שכל א' מהן הי' שקול כאלף איש ומשה כנגד כולן, א"כ לפי"ז אין ברי' יכולה לידע משקל החשיבות של איש ישראל כי זה נשקל רק בדעתו של קל דיעות ב"ה וב"ש, וא"ש דלא ימד ולא יספר, אף אם יספר מנין גלגלותם, אבל משקל חשיבותם וערכם לא יצוייר שיספר עכת"ד המפרשים, וכתב ק"ז זלה"ה דבזה נדחה טענת אומה"ע דישראל בעלין ברוב לגבייהו, דהפחות שבישראל אפשר שקול כנגד כולן ואומה"ע לאו רובא נינהו עייש"ד.

ובזה יתבאר דברי התנחומא הנ"ל, שטען משרע"ה לפני הקב"ה כתיב והי' זרעך כעפר הארץ וגו' ולא ימנו מרוב, ואיך אתה אמר לי לך ומנה את ישראל, א"ל הקב"ה משה לא כשם שאתה סבור וכו' ר"ל שע"י שתמנה חצאי שקלים תוכל לעמוד על תכלית מנינם, אלא אם בקשת לעמוד על מנינם טול ראשי אותיות של שבטים וכו', שכ"א עולה כנגד כמה אלפים. ובי"ב שבטי ישראל יש בהם בכח כל הס' רבוא ישראל, ועד"ז אתה עומד על מנינם לידע שלא ימנו מרוב כמאמר הכתוב, נמצא לפי"ז דבי"ב שבטי ד' שירדו עם יעקב היו כלולים בהם בכח נשמת ס' רבוא ישראל כמבואר בתנחומא הנ"ל

ונקדים עוד מ"ד במד"ר (פ' וישלח) לא נפטר יע"א מן העולם עד שראה ס' רבוא מיוצאי חלציו, וביפ"ת שם הרבה להקשות שהוא נגד הטבע להיות רבוי עצום כזה בי"ז שנה שהי' יע"א במצרים, ואף אם נאמר שהיו מולידין ששה בכרס אחד וגם שהולידו בני ח' וט' שנים באותן הדורות, מ"מ קשה שהפסוק עומד ומכחיש את זה שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וישרצו וגו' נראה שהרבוי הי' רק אחר מיתת יוסף וכל הדור ההוא אבל לא קודם לכן. ונדחק לתרץ שהכוונה בדברי המדרש שראה יע"א ברוח הקודש שעתיד להיות כן, ולא נתקיימה בימיו בפועל ממש, ובנזה"ק כתב שאין צריך לדוחק זה והקושיא מפסוק ובנ"י פרו וישרצו וגו' ל"ק כלל, דאז הי' רבוי מופלג יותר, אבל גם קודם לכן פרו שלא כדרך הטבע עיי"ש.

ול"נ דקושיא מעיקרא ליתא עפימ"ד במד"ר ובנ"י פרו וישרצו וגו' אע"פ שמת יוסף ואחיו אלקיהן לא מת אלא ובנ"י פרו וישרצו וגו' נראה פירושו שמצד הסברא הי' מקום לחשוב שאחר שמת יוסף וכל אחיו, נפסק ברכה זו מישראל להיותן פרין ורבין שלא כדרך הטבע, ע"כ בא סמיכת הפסוק ללמדנו. שלא נפסק הברכה אלא ובנ"י פרו וישרצו, ולפי"ז אין כוונת הכתוב להודיע שאחר מיתת יוסף התחיל הריבוי, דאדרבה כ"ז שיע"א והשבטים הק' היו בעולם הי' ראוי שיהנו מזכותם הגדול, אבל השמיענו הכתוב שגם אחר הסתלקותם לא נפסק הברכה מהם אלא פרו וישרצו וגו'.

והנה הנזה"ק שם כתב שאותן ס' רבוא שראה יע"א בימיו, הם הן שיצאו ממצרים עיי"ש, ולכאורה הוא פלא דהרי מהסתלקות יע"א עד יציאת מצרים הי' קרוב לב' מאות שנה, ואפשר לומר הכוונה שנתגלגלו עוה"פ וחזרו למצרים שנית והם עצמם שיצאו ממצרים. דבלא"ה צריך לומר כן מטעם אחר עפי"מ דאיתא בגמ' (סוטה י"ב ע"ב) ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, עמדו וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכהו, כיון דשדי' למשה אמרו תו לא חזינן כי האי סימנא, בטלו לגזירתי' וכו' והיינו דקאמר משה שש מאות אלף רגלי וגו', אמר להן משה לישראל בשבילי נצלתם כולכם, ובמד"ר פ' ויחי איתא א"ר לוי ס' ריבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה אחת, וכולם השלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, הוא שמשה אומר שש מאות אלף רגלי העם כולם לרגלי עלו, וקשה דלפי"ז שהדור ההוא שיצאו ממצרים היו אותן שהשליכו ליאור עם משה, א"כ היו צריכין כולם להיות בני שמונים שנים כמו משה רבינו, והוא דבר שאי אפשר שהרי מנו אותם מבן עשרים שנה אלא צ"ל שחזרו בגלגול, ונשמותיהם היו מאותן שהושלכו עם משה ליאור, וזה כוונת הזוה"ק באומרו בנ"י עלו בנ"י נפקו על דרך שפי' האר"י הק' אמרם ז"ל (ע"ז ט') בעוונותינו יצאו מה שיצאו ועדיין בן דוד לא בא, דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ובעונותינו אין יוצאים נשמות חדשות, אלא אותן שיצאו כבר חוזרים בגלגול עוה"פ וזה מעכב ביאת המשיח עכת"ד, וכמו"כ יאמר כאן בנ"י עלו בנ"י נפקו, פי' אותן שעלו הם בעצמם נפקו שחזרו ונתגלגלו עוה"פ, והם בעצמם היו יוצאי מצרים.

ובזה יתבאר התכת הפסוקים ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, היינו הי"ב שבטי ד' שמנה הכתוב שמותם להלן, ובכח היו כלולים בהם כל הס' ריבוא שרשי נשמות ישראל, ומ"ש הבאים מצרימה לשון הוה, ר"ל שבאו דור אחר דור בגלגול עד שנצטרפו ונשלמו להיות כולם כשרים וצדיקים, ואמר עוד את יעקב איש וביתו באו, ר"ל השבעים נפש היינו השבטים וכל א' איש וביתו עמו הם באו כבר עם יעקב בעת ירידתן למצרים, ובהן הזכיר באו לשון עבר שכבר באו, וע"כ פלגינהו הכתוב לתרי בבי, דברישא דקרא הזכיר השבטים לבד הכוונה בהם על שרשי נשמות כל ישראל הכלול בהם, וזה אומרו הבאים לשון הו', ר"ל עתידין לבוא מצרימה בגלגול דור אחר דור, ובסיפא שהזכיר איש וביתו והם אשר באו בפועל עם יעקב, ע"כ אמר הכתוב באו בלשון עבר.

ויובן בזה דברי המד"ר ואלה מוסיף על הראשונים וכו', הוסיף שבח על ע' נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים, ולדרכינו נכללו כאן בשמות השבטים כל הס' רבוא שרשי נשמות ישראל שיצאו ממצרים, וזה שהוסיף הכתוב שבח על הע' נפש שנזכרו לעיל בפ' ויגש, ללמדך שאף אלו היו כולם צדיקים כמבואר במדרשי חז"ל, שהרשעים מתו ונשארו במצרים, ואותן שיצאו היו כולם צדיקים. ומתורץ קושית האלשיך הקדוש (עיין קושיא א') מה שלא חזר הכתוב לפרט כל הע' נפש כ"א הי"ב שבטים, ואם חזר והזכירן הכתוב כאן מפני חיבתן כפירש"י, הי"ל להזכיר כולן, ולדרכינו ריבה הכתוב בחיבתן וחשיבותן במה שחזר ומנה שמותם, להודיע שכלול בהם כל נשמות ישראל ושכולם צדיקים כנ"ל, וכח זה אינו אלא בשמות י"ב שבטים ולטעם זה נמנו אלו לבד. וחזר הכתוב לפרט שמותם לצד הכח הסתום שנכלל בהם, שאינו בשבעים נפש.

תורה יא

ביאור חדש בענין "הבאים מצרימה" על פי הזוהר הקדוש

או"י עפי"מ דאיתא במדרש ילקוט (סו"פ תצא) זכור את אשר עשה לך עמלק ר' תנחום פתח זכרוניכם משלי אפר וגו', אמר הקב"ה לישראל בני הוו זהירין בשתי זכירות שכתבתי לכם בתורה, תמחה את זכר עמלק וכו', אם זכיתם הרי אתם בניו של אברהם, אותו שהמשיל עצמו באפר שנא' ואנכי עפר ואפר, ואם לאו לגבי חומר גביכם, התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים וכו' ולכאורה הלא שעבודה של מצרים כבר חלף ועבר, וכתיב כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עד עולם, אמנם הכוונה על שאר הגליות שכולם באים להשלים שעבודה של מצרים כמבואר בדרז"ל, וע"כ נקראים ע"ש מצרים, ועד"ז יתפרש הכתוב ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה לשון הוה, שבאים בתמידות גולה אחר גולה למצרים, שכל הגליות נקראים ע"ש מצרים, את יעקב איש וביתו באו, ובמד"ר כל אלו מכוחו של יעקב שסגל מצות ומע"ט, ר"ל שבכוחו של יע"א שכבש הדרך לבניו בגלות מצרים, בזכות זה ישראל מתקיימים גם בשאר הגליות עד שירחם השי"ת עלינו ויגאלינו גאולת עולם בב"א.

באופן אחר אפשר לפרש דברי המדרש הנ"ל עפי"מ דאיתא בזוה"ק פרשה זו (דף ט"ז ע"א) ת"ח לא אמר קרא היורדים מצרימה את יעקב וגו' אלא הבאים, אוליפנא דאתו עמי' דיעקב ואזלי להון וגו', ר' דוסתאי אמר בכל יומא ויומא אתיין ואזלין להון. הה"ד הבאים מצרימה ולא כתיב אשר באו וכו' שבטין נחתין חיין עם אבוהון ושבעין נחתין מתין עם אבוהון, הה"ד ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה וגו' וכתיב ראובן שמעון לוי וגו' ת"ח מתים הוו ונחתו וכו' עכ"ד הזוה"ק, ויתכן שירדו למצרים אחר הסתלקותם בשביל להגין על ישראל בזכותם, דגדולים צדיקים במיתתן כמארז"ל, ובזה יתיישב שינוי הלשון שבכתוב דמ"ש הבאים בלשון הוה ר"ל שבאו למצרים אחר הסתלקותם מעוה"ז, ולכך הזכיר הכתוב לשון הוה דכל יום ויום הוו אתיין ואזלין כמ"ש בזוה"ק, ואמר עוד את יעקב על הזמן שבאו בחיים חיותם למצרים איש וביתו באו בעבר, ואחר פטירתם לא באו איש וביתו רק השבטים הקדושים עם יעקב אביהם, והנה אמרו רז"ל (חולין ז' ע"ב) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן וכו', לזה אמה"כ כאן ואלה שמות בנ"י מוסיף על הראשונים אף שהם עצמם כבר נמנו למעלה, אפ"ה שייך למימר בהו מוסיף על הראשונים לפי שנתעלו בקדושתם ובצדקתם יותר מבחייהם.

תורה יב

זכות לימוד התורה במצרים

באופן אחר יתבארו דקדוקים הנ"ל בהקדם להעיר עוד בדברי המדרש הנ"ל הבאים מצרימה וכי היום באים, והלא ימים רבים היו להם לישראל שבאו למצרים אלא כ"ז שיוסף הי' קיים לא הי' להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי, לפיכך כתיב הבאים כאילו אותו יום נכנסו למצרים עכ"ד המדרש, וצ"ב דלפי"ז מיירי הכתוב בזמן שאחר הסתלקות יוסף, ומה ענין אומרו הבאים את יעקב, ולא הי' יע"א קיים בזמן ההוא.

ב) אבא מארי זלל"ה בקדושת יו"ט הביא מדרש הבה נתחכמה לו, שרצה פרעה לבטל מהם את השבת, ראוי להבין מדוע רצה לבעל את השבת דייקא.

ג) בבעה"ט ואלה שמות בני ישראל הבאים, ר"ת וס"ת מילה, את יעקב איש ס"ת שבת, לומר לך שבשביל שבת ומילה ששמרו במצרים נגאלו ע"כ, ראוי להבין מה ענין הרמז לכאן, ומקומו הנכון בפרשת הגאולה.

ד) במדרש ילקוט ואלה שמות בני ישראל זש"ה כשמך אלקים כן תהלתך עכ"ד המדרש וצ"ב.

ונ"ל ביאור הענין דהנה ישראל למדו תורה במצרים כמ"ש ז"ל (יומא כ"ח) מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם וכו', היו במצרים ישיבה עמהם וכו' עמרם זקן ויושב בישיבה הי' ע"כ, ויעקב אבינו בבואו למצרים יסד להם בתי מדרשות להורות בהן תורה והוראה, כמ"ש רז"ל עה"פ ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו, ובתרגום יונתן פי' סו"פ ויגש עה"פ וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה, ובנו להון בתי מדרשין וכו', והנה אמרז"ל במס' יבמות (צ"ו ע"ב) אר"י מ"ד אגורה באהליך עולמים וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע יה"ר שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז, דאר"י משום רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר עכ"ד הגמ', וכתב ק"ז הישמח משה זלה"ה בהפטורת תולדות וז"ל ראיתי בס' א' דכשאומר דבר בשם אומרו א"כ שפתותיו דובבות בקבר, דהיינו שמעורר חיות להצדיק, וע"כ נחשב להדור, והיינו שדרשו אגורה באהליך עולמים, דהוי כדר בעוה"ז עכ"ל וכן איתא בתנחומא (ר"פ תשא) והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, בעשירי תורה מדבר, כיצד הי' עשיר בתורה ולמד תלמידים הרבה ושבע מהתורה, אע"פ שהוא מת אין התלמידים מניחין לו לישן אלא הם אומרים הלכות ושמועות משמו ומזכירין שמו שנא' דובב שפתי ישנים, וכן משה וכו' ובפ' שקלים אמר משה לפני הקב"ה שמא משאני מת איני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו וכו', כך בכל שנה ושנה שקוראין אותם לפני, כאילו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן עכ"ד המדרש, והנה בודאי שישראל במצרים כשלמדו תורה, היו מזכירים שמועותיו של יע"א שלמדו מפיו וה"ה כאילו יעקב אבינו חי ושרוי בתוכם, וא"ש משה"כ הבאים מצרימה את יעקב, ואף שמיירי הכתוב מזמן שאחר הסתלקות יעקב ויוסף כמו שדרשו ז"ל במדרש הנ"ל, אבל לפי שהזכירו שמועותיהם הו"ל כאילו חזרו ובאו בכל יום ויום, וזה אומרו הבאים בלשון הוה, אבל איש וביתו באו בלשון עבר, ר"ל נשיהם ובנותיהם שנכללו במלת ביתו, באו כבר בעת ירידתם למצרים ונסתלקו לעולם העליון ולגביהם לא שייך בחי' זו להזכיר שמועותיהם, דנשים אסורים בת"ת כדרשת חז"ל ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, ע"כ הזכיר בהם באו בעבר.

והנה השיג פרעה שבזכות לימוד התוה"ק עתידין ישראל להגאל, וכמ"ש רז"ל אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות תנויי, שנא' גם כי יתנו בגוים עתה יקבצם, ולזה רצה לבטל מהם לימוד התורה, וכ"כ בש"ך עה"ת עה"פ הבה נתחכמה לו, שרצה פרעה לבטל בתי מדרשים שלמדו בהם ישראל תורה עיי"ש, ואולי דלכוונה זו רצה לבטל מהם גם את המילה, עפימ"ד במד"ר (פ' משפטים) א"ל עקילס לאדריינוס המלך רוצה אני להתגייר ולהעשות ישראל וכו', אמר לו לך ולמוד תורתן ואל תמול, אמר לו עקילס אפי' חכם שבמלכותך וזקן בן מאה שנה אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל עכ"ד המדרש, ועד"ז חשב פרעה מחשבתו הרעה שאם יבטל מהם המילה, בהכרח יתבטלו מן התורה ולא יגאלו משם לעולם

ולכוונה זו רצה לבעל מהם את השבת ג"כ, דהנה הב"י (באו"ח סי' רפ"ח) הביא בשם הירושלמי, ר' חגי אמר לא ניתנו שבתות וי"ט אלא לאכילה ושתי', ר' ברכי' אמר לא ניתנו אלא לעסוק בהם בדברי תורה, ובתנחומא מפרש לא פליגין מה דא"ר ברכי' לתלמוד תורה, אלו הפועלים שהם עסוקין במלאכתן כל ימות השבוע, ובשבת הם באים ועוסקין בד"ת, ומה דא"ר חגי להתענג אלו ת"ח וכו' ע"כ, וישראל במצרים כל ימות השבוע היו עובדים עבודת הפרך מקרות הגבר, ע"כ ביום השבת שהי' נוחין ממלאכה היו עוסקין כל היום בתורה, ולזה רצה פרעה לבעל מהם את השבת כדי לבטלם מן התורה הגורם לגאולתן, ומבואר כן במד"ר (סו"פ זו) עה"פ תכבד העבודה על האנשים, מלמד שהיו בידן מגילות, שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת, לומר שהקב"ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, א"ל פרעה תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו'. אל יהיו משתעשעין ואל יהיו נפישין ביום השבת, ופי' המפורשים מגילות היינו דברי תורה שהיו משתעשעין בהם, ע"ד הכתוב לולי תורתך שעשועי, וסובר כמ"ד התורה מגילות ניתנה, והי' בידן מגילות של ספר בראשית וסיפורי האבות וההבטחות שהתנבאו, ולכוונה זו התחכם פרעה לבטל מהם השבת, כדי שיתבטלו מדברי תורה.

ובזה נבין ענין הרמז שכתב בבעל העורים בני ישראל הבאים את יעקב איש, נרמז בהם שבת ומילה, דזה גרם להם ללימוד התורה ובזכות התורה ישראל נגאלין כאמרז"ל, וא"ש ענין הרמז לפסוק זה הבאים מצרימה את יעקב, שהי' יע"א עמהם אף אחר הסתלקותו ע"י שלמדו תורתו והזכירו שמועותיו, ובזכות התוה"ק נגאלו, ולז"א ואלה שמות מוסיף על הראשונים מפני שנרמז כאן באומרו הבאים מצרימה את יעקב, שהי' יע"א עמהם אף אחר הסתלקותו וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וע"י שהזכירו ישראל שמועותיו נהנו מזכותו הרם, וזה שעמדה להם להתגבר על הנסיונות שנתחדשו ונתעצמו עליהם אחרי הסתלקות יע"א, וז"ש ואלה מוסיף שבח על הראשונים, אע"פ שהן הן הם עצמם שנזכרו לעיל, אבל עכשיו נתוספה שבחן וגדלה זכותם כנ"ל.

ויל"פ לדרכנו דברי הילקוט הנ"ל (קושיא ד') עפימ"ש החיד"א זלה"ה ביוסף תהלות עה"פ דימינו אלקים חסדך בקרב היכלך, וז"ל חשבנו שבמקדש לבד היו נסים, כמשז"ל עשרה נסים נעשו לאבותינו בביהמ"ק, וז"ש דמינו אלקים חסדך, לעשות נסים בקרב היכלך לבד, אך אני רואה כשמך אלקים שהוא חי וקיים לעד, כן תהלתך על קצוי ארץ, שאתה עושה נסים ונפלאות לישראל, ואם אינם גלוים כ"כ המשכיל יבין תוקף הנסים עכ"ל, ואפשר להוסיף נופך על דבה"ק, כי עכשיו בגלות המר אין לנו שיור רק התורה הזאת, וע"כ בזכות התוה"ק נעשו נסים לישראל, וידוע דכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה כמ"ש אמרת אלקי צרופה, וז"פ הפסוק דימינו אלקים חסדך בקרב היכלך ע"ד שפי' החיד"א זלה"ה חשבנו שבמקדש לבד נעשו נסים, אבל כשמך אלקים היינו התוה"ק שהיא שמותיו של הקב"ה כן תהלתך על קצוי ארץ ובזכות שלמדו בני ישראל תורה במצרים כנרמז באומרו הבאים מצרימה את יעקב וכנ"ל, ע"כ זכו לנס וגאלם הקב"ה משם ביד חזקה, וז"פ דברי הילקוט ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב, שלמדו שם תוה"ק והי' זכותו של יע"א עמהם כנ"ל, זש"ה כשמך אלקים כן תהלתך על קצוי ארץ. שעי"ז זכו לנסים גם בהיותם במצרים. השי"ת יעזור לנו שנזכה להיות דבוקים בדרך התורה והאמת בקדושה ובטהרה, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן בנחת ובשמחה, בהתרוממת קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

תורה יג

בירור סתירת דברי רז"ל בענין התחלת השעבוד

עוד אפ"ל בדברי המדרש הנ"ל הבאים מצרימה וכו' כאילו אותו יום נכנסו למצרים. דלכאורה קושית המדרש עדיין במקומה עומדת, דהול"ל באו בלשון עבר, דהרי בזמן כתיבת התוה"ק כבר באו, ועכ"פ לא יצדק הבאים בלשון הוה, כי אין זה דבר ההוה תמיד, ויתבאר בהקדם לבאר סתירת דברי רז"ל בענין התחלת השעבוד, דבמדרש הנ"ל אמרו כיון שמת יוסף נתנו עליהם משוי, ובפ' ויחי דרשו ז"ל כיון שמת יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ובמקו"א אמרז"ל דכ"ז שא' מן השבעים קיים לא התחילה השעבוד, ועוד אמרו דכ"ז שא' מן הדור קיים לא התחילה השעבוד, ובפרדר"א שלא התחילה השעבוד כ"א משעה שיצאו בני אפרים, שהוא ל' שנה קודם הגאולה, וצ"ב ליישב דברי רז"ל שלא יהיו סותרין זא"ז, וכבר ביארנו בזה אופנים שונים ועוד לאלקי מילין.

ואפ"ל בדרך פשוט דהנה מצינו ראינו אף בדורות שלפנינו הרבה מאות שנים התאוננו על שפלות מצב דורם ואמרו בתפלתם ומפגיע אין בעדנו, ועוד בימי הנביאים כתיב אבד חסיד מן הארץ, ומכ"ש כמה מעלות ירדנו אחורנית בדור האחרון הזה שאין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, אמנם כולהו איתנייהו דגם בדורות הקודמים לפי ערך גדולתם וגדולת הדור שקדם להם, הרגישו ירידה בערך השגתם, והתאוננו על שנתמעט כח הקדושה בערך הדור שקדם להם, ואח"כ בדור שלאחריהם נתמעטו הצדיקים וחסרה כח הקדושה יותר, הרגישו הירידה לפי ערכם, עד שבעוה"ר בדור הזה אף לפי קוצר השגתינו נרגש הירידה הנוראה, הגדולה באיכותה על כל אשר קדמונו בדורות שלפנינו דבודאי לא הרי זה כהרי זה ומי יתן שנזכה אל מדריגת דורות הקודמים, שירידה שלהם עלי' הוא בערכנו.

ועד"ז נבין עפ"י פשוטו להשוות סתירת דברי רז"ל דמשמת יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל וכו', שהי' נרגש ירידה זו לזכי הראות ובני עלי' שבישראל לפי ערך מדריגתם, ומשמת יוסף הרגישו עוד ירידה בערך הזמן הקדום, ועד"ז בכל אלו הזמנים שנתנו רז"ל ניתוסף בחי' הירידה בערך הזמן שקדם אלי', והי' נרגש אף לקטני הערך ולזה אמר הכתוב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה בלשון הוה, כי מצרים שורש כל הגלויות, וכולם הם תשלום לגלות מצרים שלא השלימו ישראל זמנם שם כידוע, ואמר הבאים בהוה לרמוז על כל הגלויות, שיתחדש בחי' הגלות ובחי' הירידה מדרגא לדרגא, עד שבכל פעם יהי' נדמה כאילו אותו יום באו, ולא הי' כבחי' גלות הזה מעולם.

ובזה יתבאר קישור דברי המדרש ילקוט, ואלה שמות בנ"י הבאים וגו' זש"ה כשמך אלקים כן תהלתך על קצוי ארץ וגו'. דהנה נשבע הקב"ה שלא יהי' השם שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ולעתיד כשיהי' השם שלם לא יהי' גלות וירידה עוד, כמ"ש ומלאה הארץ דיעה וגו' וז"פ ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה בהוה, שבעוה"ר ירדנו ירידה אחר ירידה, זש"ה כשמך אלקים כן תהלתך, כשיתגדל ויתקדש שמו' רבא ויהי' שמו ית' וכסאו שלם, על קצוי ארץ מלאה ימינך והכל יאמרו אין קדוש כד', ולא יהי' ירידה עוד.

ואפ"ל עוד בפי' הכתוב כשמך אלקים וגו'. עפימ"ד בזוה"ק שהנוטר בריתו שריא עלי' שם שד"י, וח"ו הפוגם בריתו שריא עלי' ס"מ, וכבר נתבאר לעיל בדברנו מפי צדיקים אמיתיים שכל עבודת האדם בתורה ותפלה ותהלה לאלקינו ית' תליא בתיקון מידה זו, וז"פ כשמך אלקים כן תהלתך ר"ל כפי בחי' השם השורה על האדם, כן ביכולתו להלל ולשבח לפניו ית'.

תורה יד

ביאור ענין אות החיבה בקריאת שמותם של בני ישראל

באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים הנ"ל בהקדם דברי הזוה"ק (ר"פ זו) תלתא אינון דדחיין שכינתא מעלמא וכו', זכאין אינון ישראל דאע"ג דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא וכו', בנ"י עאלו ובנ"י נפקו הה"ד ואלה שמות בני ישראל וגו' עכ"ד הזוה"ק, וצ"ב איך נרמז כל זה במאמה"כ ואלה שמות בנ"י, גם מדוע בא הרמז הזה כאן בהתחלת שעבודה של מצרים, והי' ראוי להיות מקומה בפ' היציאה שבזכות אלה זכו להוציאם ממצרים.

ב) ובבעה"ט כתב רמז עה"פ ואלה שמות בני "ישראל הבאים" ר"ת וס"ת מילה, את יעקב איש ס"ת שבת, לומר לך שבשביל שבת ומילה ששמרו במצרים נגאלו עכ"ל, ראוי להבין ענין הרמז לפסוק זה דוקא.

ג) ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, בת"א פי' דלא מקיים גזירת יוסף וצ"ב ענין הגזירה מהו.

ד) בבעה"ת הביא מדרש ויקם מלך הוא פרעה הראשון, אמרו לו בא ונזדווג על אומה זו, אמר להם עד עתה אנו חיים משלהם האיך נזדווג להם ולא שמע אליהם, הורידוהו מכסאו ג' חדשים, כיון שראה כך א"ל אשמע לכם לכך כתוב חדש, וצ"ב טעם טענה זו שאמר פרעה עד עתה אנו חיים משלהם, וכבר פסק הרעב מזמן ביאת יע"א למצרים. וי"ז שנה הי' יעקב במצרים, וכ"ז שא' מן השבטים קיים לא הי' שעבוד ולוי האריך ימים על כולם כמ"ש רש"י ז"ל להלן, א"כ כבר חלפו ועברו הרבה שנים מעת שפסק הרעב. ומה זו טענה שאמר פרעה עד עתה אנו חיים משלהם, גם אין זה ממדת רשעים שלא להיות כפויי טובה וימנעו מלשלם רעה תחת טובה אחרי רבות שנים שחלפו ועברו מעת קבלת טובתם וצ"ב.

ה) ויקוצו מפני בני ישראל פרש"י ז"ל קצו בחייהם וצ"ב שהכתוב אומר מפני בני ישראל, ובודאי שהמצריים אהבו חיי עצמן רק את חיי בני ישראל לא יכלו נשוא כמשה"כ וימררו את חייהם וגו' ומהו הכוונה שקצו בחייהם.

ונל"פ בהקדם דברי המד"ר פ' מקץ (צ' ס"ו) ותרעב כל ארץ מצרים וגו' אשר יאמר לכם תעשו, ר' אבא ב"כ אמר שכפאן למול, ר"ש ב"ר נחמן אמר חייתנו אין כתיב כאן אלא החייתנו נתת לנו חיים בעוה"ז וחיים בעוה"ב עכ"ד המדרש, ופי' רש"י ז"ל דהמילה נקרא חיים כמו שדרז"ל בדמיך חיי עכ"ל, והיפ"ת הקשה על פירושו דמאי חיותייהו בעוה"ב משום מילה כיון דהם עובדי ע"ז אדרבה ראויים ליענש כגוי ששבת שחייב מיתה וכו', ואין סברא לומר שגיירם לגמרי, דא"כ הם רבים עבדי ד' ואיך נתנו כולם כתף סוררת במות יוסף להשתעבד בישראל עיי"ש שנדחק לפרש דברי המדרש החייתנו בעוה"ב.

ויתבאר עפימ"ש האריז"ל בשער הפסוקים (פ' שמות) כי נשמות של דור המבול והפלגה נטבעו בקליפות באומת מצרים וכו' וב' בחי' היו כי יש נשמות שנתקנו לגמרי ונתגלגלו בבני ישראל שבדור ההוא וכו', ויש בהם נשמות שלא נתקנו ונתגלגלו בבני המצרים עצמם אותן שמל יוסף וכו' והם בחי' הערב רב שעלו עם ישראל עיי"ש, ובס' הליקוטים (פ' שמות) כתב שיחזרו הערב רב להתגלגל בדרא בתראה ומשרע"ה עמהם להשלים תקון נפשם עיי"ש.

ולפי"ז יובן כפשוטו מ"ש המצריים החייתנו וכדרשתם ז"ל נתת לנו חיים בעוה"ז ובעוה"ב, דע"י יוסף הצדיק נתקרבו תחת כנפי השכינה ולבסוף ע"י גלגול יהי' תקון לנפשותם ויזכו לעוה"ב, ויוסף הצדיק כפאן כולם למול, ומהם נתברר אח"כ הטוב מן הרע ונדבקו בשורש אומה הישראלית, וז"א ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף ות"א דלא מקיים גזירת יוסף דאלו שנתבררו להיות מחלק הרע לא רצו לקיים גזירתו של יוסף להמול להם כל זכר, וקצו ומאסו בחיות דקדושה אשר השפיע עליהם יוסף ע"י המילה, גם לא רצו בחיים של עוה"ב, וע"כ בטלו גזירת המילה של יוסף ולחצו כח הקדושה שבישראל, וז"פ ויקוצו מפני בני ישראל קצו בחייהם שקצו ומאסו בחיות דקדושה וחיות דעוה"ב שהשפיע עליהם יוסף, וע"י שנתרוקנו ועורטלו מכל זיק חיות דקדושה, השפיע זה עליהם לשעבד בבני ישראל.

ואפ"ל עוד במאמה"כ החייתנו וגו', עפי"מ שפירשתי (בפ' לך ח"א עמוד ש') על הפסוק ויתן לו מעשר מכל על פי מה שכתב קדושת זקיני הישמח משה זלה"ה כי המעשר שנתן אברהם אבינו ע"ה למלכי צדק לא רצה ליתנה מנכסי סדום, אף שהיו שלו מדינא דמציל מן הנהר ומן הגייס ה"ה שלו, כ"א נתן את המעשר משלו, וז"ש אם אקח מכל אשר לך ואף כדי המעשר לא אנכה, ולא תאמר אני העשרתי וגו' שהמעשר סיבה להתעשר עכת"ד ז"ל, והנה אמרז"ל (ב"ב י"ז ע"א) שלשה הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין עוה"ב אלו הן אברהם יצחק ויעקב וכו' דכתיב בי' בכל מכל כל, פרש"י כל משמע שלא חסרו שום טובה עכ"ל ר"ל דבעוה"ז א"א שיהי' כולל כל הטובות כולן, והנה הנהנה מממון הרשעים קונה קנין רע בנפשו שכח הפועל בנפעל, ואף אם נהנה מהם בעוה"ז, אבל יגרום לו ח"ו אבדון בעוה"ב, וזה ירמוז ויתן לו מעשר "מכל" שנתן לו מעשר משלו, וממון של צדיקים מסוגל להשפיע חיות דקדושה וחיות דעוה"ב הנרמז בתיבת כל כאמרז"ל, וכמו"כ ביוסף הצדיק שכל אדמתם וקנינם של מצרים נקנו אליו, ונהנו מצרים מאוצרותיו הרבה שנים ועי"ז נשפע בהם חיות דקדושה וחיות דעוה"ב, וז"ש החייתנו בעוה"ז ובעוה"ב, ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל (הובא בבעה"ת) שאמר פרעה עד עתה אנו חיים משלהם האיך נזדווג להם, ר"ל שנשפע עלינו בחי' חיות דקדושה "משלהם" על שנהננו מממונם ותבואתם, וכח זה נלחם בהם ולא הניחם להזדווג בישראל, וז"פ קצו בחייהם שקצו ומאסו בחיות דקדושה.

ולבאר יתר הדקדוקים נקדים דברי המדרש (הובא ברש"י ז"ל) אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם שנא' המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא עכ"ד המדרש, ראוי להבין מהו אות החיבה בקריאות שמותם, הלא כמו"כ האומה"ע נקראו בשמותם, ונקדים עוד דברי הגמ' ברכות ז' ע"ב) מאי רות א"ר יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, מנא לן דשמא גרים. אר"א דאמר קרא (תהלים מ"ו) לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות עכ"ד הגמ', וכתב המהרש"א ז"ל מנלן דשמא גרים כי הכא דשמה רות גרם שיצא ממנה דוד, וקמייתי לה מדכתיב לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ וכו', שפעולות ד' נמשכים אחר השם של אדם שהוא גרם עכ"ל, ומצינו גם להיפך שאמרז"ל מרגלים ע"ש מעשיהם נקראו, סתור בן מיכאל שסתר דבריו של הקב"ה וכן כולהו, הרי דשמא גרם לריעותא, והנה בודאי שאין השם מכריח לבטל הבחירה, ועדיין הבחירה באדם להרע או להטיב. והמרגלים מעיקרא צדיקים גמורים היו ואפשר שהוא כבחי' הידיעה והבחירה, שאין הידיעה מבטל ומשולל הבחירה מבנ"א, כמו"כ השם הוא בבחי' ידיעתו ית' ואינו מבטל הבחירה.

וביאור הענין עפימ"ש בספה"ק דבחי' השם הוא לערך הנפש שבו, והשם זה הוא חיותו, וסמכו לי' אהאי קרא וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו, וכתב הבאר מים חיים זלה"ה (פ' בראשית) שמעתי מפי אדמו"ר נזר ישראל וקדושו אור עולם המפורסם מו"ה יחיאל מיכל זצוקללה"ה, שאמר לי בפירוש שחלילה לשנות שם אדם החולה, אם לא אדם שכל מעשיו כמעט ברוה"ק, כי שם הנקרא לאדם בעת הוולדו ודאי רובו ככולו מזדמן מאת הקב"ה באשר הוא שמו למעלה והוא חיותו של אדם כל ימיו וכו', והנה החולה ודאי צריך לחיזוק ביותר ולפעמים אין לו חיזוק אחר כ"א זה החיזוק של השם, ואם עוקרין אותו כדרך שאומרין ומעתה לא יעקב יקרא עוד שמך וכו', והשם השני אפשר כי לא מחיותו הוא ונשאר בלא מחזיק החיות שלו עכדז"ל, ופי' הכתוב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו. כלומר לא קרא להן שמות לפי שכל אנושי וכו', כי אם עיקר קריאת השמות הי' לנפש חי' שבהן, כי הביט למקור שורש חיותן במרכבה העליונה וכו', ע"כ סיים הוא שמו כלומר הוא שמו למעלה באמת עכ"ד הבמ"ח זלה"ה, ואפשר דאין קפידא כ"א לעקור שם הראשון ולהחליפו באחר, אבל להוסיף עוד שם על שם הראשון שפיר דמי וכבר נהוג עלמא הכי דאין גורעין ועוקרין שם הראשון כלל.

עוד כתבו ז"ל דכמו שיש נפש דקדושה ונפש דסט"א זלע"ז, וע"י מעשה הטוב נמשך ונדבק בו נפש דקדושה, וחלילה ע"י מעשה הרע ממשיך עליו נפש טמא מסטרא דקליפות. כמו"כ יש שם דקדושה שנקרא בו למעלה דמאתו ית' לא תצא הרעות וזהו חיותו בנפש דקדושה, ואם ח"ו מקלקל מעשיו ממשיך על עצמו ר"ל נפש דסט"א, וגם בחי' השם נשתנה לשם דסט"א, דבחי' השם הוא לערך הנפש שבו, (וכעי"ז הבאנו לעיל בשם ק"ז הייטב לב זלה"ה עיי"ש) ובזה א"ש אמרם ז"ל שמא גרים, דבאיכות השם תליא מהות המעשים וכמו"כ להיפך, וז"פ שלא שינו את שמם, ונכלל בו ג"כ שלא שינו את מעשיהם, דאל"כ ישתנה גם שמותם בהכרח, וזהו הכוונה בזוה"ק בני ישראל עאלו בני ישראל נפקו שנשארו בשם דקדושה על דאסתמרו מהני תלתא וכו'

ואגב נל"פ מ"ש בברכות שלאחר המילה קיים את הילד הזה וכו' ויקרא שמו בישראל פלוני בן פלוני ישמח האב וכו', ראוי להבין מ"ע להפסיק בקריאת השם באמצע התפלה, והי"ל להקדימו או לאחרו, גם היל"ל ונקרא שמו, גם מלת בישראל מיותר ומובן מאליו שבישראל יהי' קורין לו בשם זה ולא באומה"ע, אמנם כל זה הוא תפלה להבוי"ת, ויתבאר עפימ"ד בזו"ח מדרש הנעלם (דף י"ג ע"א) א"ר יוחנן מה דכתיב אל הנער הזה התפללתי, הול"ל אל הבן הזה התפללתי, אלא אמרה חנה יהי רצון בשעה שיגדל ישתדל בעבודת המקום כמו עכשיו שהוא נער, וכל אדם שיזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו יזכה למעלת שמואל הנביא עיי"ש, וז"פ קיים את הילד הזה שיתקיים בבחי' ילד להיות נקי מחטא גם בזקנותו, וע"ד שדרשו ז"ל בן שנה יהואש במלכו שהי' נקי מחטא כבן שנה, ויקרא שמו בישראל וכו' שזה השם אשר קראו לו למעלה הוא מזדמן מהקב"ה לאביו כנ"ל, ואנו מתפללין שכל ימי חייו יקרא שמו גם בישראל כן ולא ישתנה בחי' השם ע"י פעולת המעשים לרוע ח"ו.

נחזור לראש דברינו לבאר דברי המדרש ואלה מוסיף על הראשונים, ואפ"ל ע"ד שדרשו רז"ל עה"פ ויתן לך האלקים, יתן ויחזור ויתן, וכתב הרא"ם ז"ל בפ' תולדות, לפי שמשפט הוא"ו מורה על התוספת בהכרח, ולא קדמה ברכה אחרת קודם ברכת ויתן לך, ולפיכך הוכרחו רז"ל לדרוש יתן ויחזור ויתן, ר"ל שהתוספת הנרמז בוא"ו יתקיים לאחרי' ובלי הפסק לעולם עכת"ד ז"ל, ועד"ז יתפרש כאן ואלה מוסיף על הראשונים דא"א לדרשו שזהו תוס' על הקדום אליו דהם הם אשר נזכרו למעלה, ובהכרח לפרש שנתקיים התוספת לאח"כ ונמשך שלשלת הקדושה לדורות, וסמכו זה להפסוק ואלה שמות בני ישראל, שנשארו בשמות דקדושה כל זמן היותם במצרים וכמ"ש בזוה"ק בנ"י עאלו ובנ"י נפקו ובזכות זה נגאלו, וז"פ דברי המדרש ואלה שמות בנ"י זש"ה כשמך אלקים כן תהלתיך, דאם מקושר האדם בשם שניתן לו מהקב"ה, אזי נדבק במקור חיותו בקדושה ואז יכול להלל להקב"ה, משא"כ להיפך ח"ו דשמא גרים כנ"ל.

עוד אפ"ל עפימ"ש הבעה"ט דנרמז כאן שבת ומילה שבזכות אלו נגאלו ישראל עיי"ש, ואיתא בזוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה וכו', ומילה ג"כ ירמוז על זה כמ"ש האוהחה"ק (פ' תזריע) עה"פ וביום השמיני ימול וגו' עפימ"ש בתיקונים כי ג' בחי' יש במצוה זו, והמעולה שבכולן הוא מילת בניהם של צדיקים בני קל חי, מילה זו הוא להם גילוי שמו ית' החתום בבשר קודש והוא עטרת היסוד וכו', וז"פ ימול יו"ד מול כי הוא מגלה רשימו קדישא אות י' וכו' בשמו ית' עכ"ד, וז"פ כשמך הרמוז כאן כן תהלתיך על קצוי ארץ, כי השומר שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, צדק מלאה ימינך, דעי"ז יזכו ישראל לביאת המשיח שהוא בימינו של הקב"ה כמ"ש ז"ל במדרש ילקוט (תהלים ק"ו) עה"פ שב לימיני עיי"ש.

ואפ"ל עוד עפי"ד המדרש ואלה שמות בנ"י, ע"ש גאולתם נזכרו כאן ונרמז בשמותם גם גאולה העתידה ב"ב, כמ"ש יוסף ע"ש יוסיף ה' שנית ידו וגו', ולזה סמכו כאן לואלה שמות בנ"י שנרמז בו גאולה העתידה, זש"ה כשמך אלקים כן תהלתיך, דגאולה העתידה תהי' למען שמו ית' כמ"ש למעני למעני אעשה, וז"פ כשמך אלקים בשביל שמך ית' שלא יתחלל בגוים, כן תהלתיך על קצוי ארץ, ראוי שתשלח משיח צדקינו במהרה, ואז יהי' גדול ה' ומהולל מאוד בכל הארץ ומלאה הארץ דעה את ה', ונזכה במהרה לראות הישועה האמיתית בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

תורה טו

ביאור מדרש "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" וענין יציאת ישראל מרשות מצרים ושר של מצרים

באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים הנ"ל ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה וגו', וכי היום באו, והלא ימים רבים הי' להם שבאו למצרים, אלא כל זמן שיוסף הי' קיים, לא הי' להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי וכו' וצ"ב, עוד במדרש ואלה שמות וגו' הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים וצ"ב (וכבר נזכרו הדקדוקים לעיל). ב) ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף בת"א דלא מקיים גזירת יוסף וצ"ב הכוונה. ונל"פ בהקדם דברי הזוה"ק פרשה זו (דף ט"ז ע"ב) ויקם מלך חדש על מצרים א"ר שמעון בההוא יומא אתיהיב לי' רשותא לשרו של מצרים על כל שאר עמין, דתנא עד דלא מית יוסף לא אתיהיב שלטנו לשלטנא דמצרים על ישראל, כיון דמית יוסף כדין ויקם מלך חדש. ויקם כמאן דהוה מאיך וקם עכ"ד הזוה"ק, וביאור הענין דהנה כך הטביע היוצר ב"ה במעשה בראשית שלכל אומה נתן שר ומושל בשמים, ומסר הבוי"ת הנהגת האומה ושלטנותה בידו, כמ"ש הרמב"ן ז"ל (בפ' ואתחנן) עה"פ אשר חלק ד' אלקיך אותם לכל העמים, כי לכולם כוכב ומזל ושר ידוע, וגבוהים עליהם מלאכי עליון, כגון הנאמר בדניאל שר מלכי פרס ושר מלכות יון וכו' עכ"ל, אולם יוסף הצדיק הכניעו לשר של מצרים ולא אתיהיב לי' רשותא ושלטנא, ואף שהוא מתנאי וחוקי הבריאה להיות השר מושל על בני מדינתו, אבל הצדיק בכחו לבעל זאת ע"ד מי מושל בו צדיק וצדיק גוזר הקב"ה מקיים, ואחר שמת יוסף ויקם מלך חדש, שחזר לשלטנותו, וז"ש בזוה"ק כמאן דהוה מאיך וקם, שהי' נכנע והורד משררותו כ"ז שיוסף קיים, ועכשיו קם וחזר לגדולתו, וז"ש בת"א דלא מקיים גזירת יוסף, ר"ל גזירת צדיק גוזר שהי' מכניעו עד עכשיו, וזהו טעם ויקם מלך חדש שחזר לשלטנותו, ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל הבאים מצרימה, כ"ז שיוסף הי' קיים לא הי' להם משוי של מצרים מת יוסף נתנו עליהם משוי, דעד עכשיו לא הי' לשר של מצרים שלטנות עליהם כלל, שניטל שררותו ע"י גזירת יוסף, ואחר שמת יוסף תקומה הי' לו וחזר לשררותו, ולפי"ז אומרו ויקם מלך חדש הכוונה על השר של מצרים, וע"כ לא כתיב וימת וימלוך והבן.

ואפ"ל עוד באופן אחר עפ"י דברינו לעיל (פ' מקץ עמוד ש"פ) בטעם גזירת יוסף שגזר על כל מצרים שימולו כמ"ש במד"ר פ' מקץ עה"פ אשר יאמר לכם תעשו. ופירשנו עפי"ד הילקוט ראובני (פ' וישלח) בשם גליא רזיא, שכשהרגו השבטים את אנשי שכם, בא ס"מ ותבע דין עליהם לפני ב"ד של מעלה, והשיבו לו ב"ד של מעלה שאין לו רשות רק על הערלים שהם מסיטרא דילי', ולפי שאנשי שכם נימולו כולם בעטו בך ואין לך עוד רשות עליהם, ויצא מלפני הב"ד אבל וחפוי ראש עכת"ד ואולי לזה הטעם התחכמו בני יעקב ואמרו להם להמול, כדי שלא יוכל הס"מ להתגבר עליהם בקטרוגו, וז"א ויענו בני יעקב את שכם וגו' במרמה, ופי' התרגומים בחוכמתא, כי הי' בזה חכמה נפלאה להסיר מהם קטרוגו של הס"מ ראש השטנים, ועד"ז אפ"ל בטעמו של יוסף הצדיק שגזר על כל מצרים שימולו, כדי להוציאם מרשותו של הס"מ שהוא ראש כל שרי האומות, ועי"ז יוסר כוחו מלהתגבר גם על ישראל הדרים בארצם, אמנם אחר שמת יוסף ביטלו המצרים גזירתו של יוסף ולא מלו א"ע עוד, ועי"ז חזרו תחת רשותו של הס"מ, וז"א ויקם מלך חדש על מצרים היינו שהס"מ נעשה למלך עליהם, והטעם דלא מקיים גזירת יוסף, לפי שביטלו גזירת המילה שגזר יוסף עליהם ולפי"ז דברי רב ושמואל ופי' התרגום מתאימים ובקנה א' עולים, דלפי שנתחדשו גזירותיו לבטל מהם גזירת יוסף עי"ז קם מלך חדש ממש והבן.

או"י עפימ"ש הרמב"ם ז"ל בטעם מצות מילה שהוא להחליש כח התאוה עיי"ש, והאריז"ל כתב בסודן של דברים שכח מצוה זו מצלת מיצרא דעריות, ואמרז"ל במד"ר עה"פ כמעשה ארץ מצרים וגו' מלמד שהיו מעשיהם מקולקלין יותר מכל האומות, ובפרט ביצרא דעריות, שהיו שטופי זימה מאוד ומזוהמים ומקולקלים מכל האומות, ע"כ חשש יוסף שיהי' קשה לישראל מאוד להתגבר על יצרא דעריות לצד היותם בארצם, וטבע האדם להימשך אחר אנשי מדינתו, ולטעם זה גזר עליהם להמול, כדי להחליש כח תאותם, אמנם אחר שמת יוסף. לא הי' מקיימים מצות מילה עוד, וז"א דלא מקיים גזירת יוסף היינו גזירת המילה, ונעשו מקולקלים יותר, ועי"ז ויקם מלך חדש על מצרים, שהמליכו הס"מ עליהם. והתגברו המצריים על ישראל מאוד להחטיאם, וזלע"ז התגברו בני ישראל לנגדם ועמדו בקדושתם, כמ"ש בזוה"ק דאסתמרו ישראל מעריות מנדה ובת אל נכר וכו'.

ונקדים מ"ש בספ"ק נועם מגדים (פ' זו) לפרש הפסוק הבה נתחכמה לו וגו', דהרשע ע"י שמיצר להצדיק, הצדיק בא לידי הכנעה וענו' יותר ומתחזק הנשמה יותר, וזהו מאמר פרעה אחר אומרו הבה נתחכמה לו להצדיק, ושמא תאמר מה צריך חכמה, נתחיל להצר לו כדרך אנשי רשע, לז"א כי זה הבל מהיות, והי' כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא וכו', ר"ל שהמלחמה תוסף עוד צדקת הצדיק, ובהיות כן המלחמה שנלחם וכו', הרי זה כלוחם עם עצמו וזהו ונלחם בנו ר"ל אנחנו נלחם עם עצמינו וכו', שע"י מלחמתינו ונשגב צדיק בצדקתו יותר, ולזה צריך התחכמות כאומרו הבה נתחכמה עכת"ד ז"ל, נמצא שע"י המלחמה שלחמו המצרים נגד בני ישראל לבטלם מקדושתם, התגברו הם לעומתם ביתר שאת וניתוסף צדקתם וקדושתם, ובזה יבואר דברי המדרש ואלה שמות וגו' הוסיף שבח על ע' נפש שנאמרו למעלה, שכולם צדיקים היו, עפימ"ש במדרש הבאים מצרים כאילו היום באו, דעד עכשיו לא היו עליהם משוי של מצרים, וע"י שהתגברו המצריים לעומתם, נתוסף צדקתם וקדושתם יותר.

תורה טז

זכות יוחסין לקבלת פנימיות התורה

ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה וגו' בזוה"ק איתא ר' חייא פתח אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון ממעונות אריות מהררי נמרים, האי קרא על כנס"י אתמר, בשעתא דנפקן ישראל ממצרים וקריבו לטורא דסיני לקבלא אורייתא וכו', מראש שניר וחרמון דא טורא דסיני דקריבו לגבי' ואתעתדו תחותי' דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר, ממעונות אריות אלין בני שעיר קוב"ה זמין לון באורייתא ולא בעו לקבלה, מהררי נמרים אלו בני ישמעאל דכתיב ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכו' עכ"ד הזוה"ק, ראוי להבין קישור דרשתם ז"ל לפרשה זו דמיירי בהתחלת שיעבודם של ישראל במצרים, ומקומה היותר נכון בפרשת יציאת מצרים וקרבתם להר סיני לקבל התורה.

ונראה לפרש עפימ"ד בזוה"ק (פ' יתרו) דבשעת מתן תורה פקד ה' את עמו וראה כלהון בני מהימנותא בני קשוט אין בהם אחד שנולד בפסול ולכך נתן להם התוה"ק, ועפי"ז פי' ק"ז היש"מ זלה"ה (פ' ויגש) במאמה"כ וישלחני אלקים לפניכם וגו' להחיות לכם לפליטה גדולה, דמבואר במדרש שבזכות יוסף שעמד בנסיון נגדרו כל ישראל בעריות, וא"כ הוא הי' היסוד והגורם לנתינת התורה עכת"ד יעיי"ש, ולכאורה קשה הלא מצינו שהקב"ה החזיר התורה על בני ישמעאל ובני עשו שיקבלו אותה, כמ"ש חכמז"ל עה"פ ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, והם בוודאי אינם מיוחסים וכולם מעורבים זה בזה ונולדו בפסול, ואעפ"כ רצה הקב"ה ליתן להם התורה, אמנם זה ברור שמה שרצה הקב"ה ליתן התורה לאוה"ע הוא רק פשטות דיני התורה והלכותי', אבל פנימיות וסודות התורה שבשבילה נתקנאו המלאכים ואמרו תנה הודך על השמים, למעלה זו לא היו יכולין אף ישראל להגיע אלמלי היו ח"ו מעורבים באומות ונולדים בפסול, אלא ע"י שהיו כולם בני מהימנותא ובני קשוט זכו לפנימיות התורה, ועפי"ז יש לפרש מה דאיתא במדרש ילקוט (ריש פ' במדבר) בשעה שקיבלו ישראל את התורה נתקנאו בהן אוה"ע מה ראו אלו להתקרב יותר מכל אומה"ע, מיד סתם הקב"ה את פיהם ואמר להם הביאו לי ספר יוחסין כשם שבני מביאים וכו', והקושיא מפורסמת הלא רצה הקב"ה ליתן התורה גם להם ולא אבו לקבלה, ומה טענה היתה בפיהם על ישראל שקבלוה, וגם איך תלה הבוי"ת קבלת התורה ביחוס, והרי רצה ליתן התורה גם לאומה"ע אע"פ שאינם מיוחסין, אך לדרכינו ניחא שנתקנאו על פנימיות התורה שזכו בה בנ"י מה שלא רצה הקב"ה ליתן להם, ועל זה טענו מה ראו אלו להתקרב יותר מכל אומה"ע שניתן להם גם פנימיות התורה, וע"ז השיבם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין כשם שבני מביאין. דלזכות לפנימיות התורה א"א רק אם הם בני מהימנותא בני קשוט, ואף בנ"י לולי מעלה זו לא היו יכולין לקבל פנימיות התוה"ק. ויתבאר בזה קישור דברי הזוה"ק שהסמיכו לכאן הענין של קבלת התורה אתי מלבנון כלה וגו' עפי"מ שדרשו בזוה"ק ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה בנ"י עאלו ובנ"י נפקו וע"כ זכו לקבל פנימיות התוה"ק, ממעונות אריות אלין בני שעיר וכו', מהררי נמרים אלו בני ישמעאל שלא זכו לקבלה רק בנ"י ע"י שהיו כולם בני מהימנותא בני קשוט.

תורה יז

שער בירור דרך הגאולה

ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, במד"ר א"ר אבהו כ"מ שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף שבח על הראשונים וכו' אף כאן הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים. עכ"ד המדרש, וצ"ב הלא הן הן האמורים למעלה, והן בצדקתן מתחלתן ועד סופן. ומה הכוונה בתוס' שבחם.

ב) בתנחומא ואלה שמות בנ"י זש"ה כשמך אלקים כן תהלתך וגו' שמותיו של הקב"ה בכל מה שמקלסין אותו הוא יתר וכו' וכן אמר דוד מי ימלל גבורות ד' ישמיע כל תהלתו, וצ"ב קישור דרשא זו אל שמות בנ"י.

ג) ויקם מלך חדש על מצרים וגו' במסכת סוטה (י"א ע"א) פליגי רב ושמואל, ח"א חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזרותיו מדלא כתיב וימת וימלוך, אשר לא ידע את יוסף דהו' דמי כמאן דלא ידע לי' כלל, וכן איתא במדרש רבה על דעתי' דמ"ד שנתחדשו גזרותיו מאי לא ידע את יוסף, דהוי דמי כמאן דלא ידע לי' ליוסף כלל, וצ"ב דעדיין אינו מתורץ משמעות הלשון, דבאמת ידע לי' ליוסף, ומאי דדמי לי' כמאן דלא ידע, הדמיון לא ישנה את המציאות, ולא הו"ל להכתוב לומר אשר לא ידע, אם האמת לא היה כן. ובמדרש רבה הקשו כן וכי לא הי' מכיר את יוסף א"ר אבין משל לא' שרגם אוהבו של מלך אמר המלך התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך, לכך כתב עליו המקרא כלומר היום אשר לא ידע את יוסף, למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ד' ע"כ, ולכאורה קושית המדרש במקומה עומדת, וכי לא הי' מכיר את יוסף, גם מה שסיימו למחר עתיד לומר לא ידעתי את ד', צ"ב השתוות עניניהם להדדי.

ד) וכמו"כ קשה גם מ"ש לא ידעתי את ד', הרי ידע את ד', כמ"ש במד"ר הבה נתחכמה לו, להם לא נאמר אלא לו, וכו' נתחכמה לאלקיהם של אלו, וידעו שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. והתחכמו לדונם במים, שכבר נשבע שאין מביא מבול לעולם וכו', וא"כ לא יוצדק לומר לא ידעתי את ד', שהרי ידע והתכוין למרוד בו ולגודל רשעתו העלים עינו מהידיעה ההוא, והרמב"ן ז"ל כתב דחכם גדול הי' פרעה ויודע את האלקים ומודה בו, כמ"ש הוא או מורישו ליוסף אחרי הודיע אלקים אותך וכו' אבל לא הי' יודע את השם המיוחד וענה לא ידעתי את ד' וכו' עכ"ל. ולפי"ד יקשה איך לא הי' מתיירא מפחד אלקים ומהדר גאונו, אחרי שהשכיל שם אלקים המורה על דינים, ומשרע"ה נתראה אליו בשם אלקים כמ"ש כה אמר ד' אלקי ישראל, והזהירו פן יפגענו בדבר או בחרב, עיין פרש"י, א"כ הזהירו על דין הקשה, ומדוע לא פחד ממנו אם ידע שם אלקים ומודה בו כדברי הרמב"ן ז"ל וצ"ב.

ה) ויאמר ד' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאוביו, הקשה האור החיים הק' דהול"ל ואת צעקתם מפני נגשיו שמעתי, דהצעקה הי' מפני נגשיו ולא השמיעה.

ו) גם מ"ש כי ידעתי את מכאוביו מיותר שכבר אמר ראה ראיתי את עני עמי וגו' ואת צעקתם שמעתי, א"כ בודאי שידע את מכאוביו

ז) לכה ואשלחך אל פרעה וגו' צ"ב כפל הלשון כי מן הסתם כשיאמר לו השי"ת לכה, ידוע כי הוא ית' המשלחו, והאר"י ז"ל בשער הפסוקים כתב ביאור ע"ז ויבואר עוד להלן בעז"ה.

ח) ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים פרש"י מי אנכי מה אני חשוב לדבר עם המלכים, ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים. ראוי להבין איך יתכן שהתחכם משה רבינו על דברי ד', וכיון ששלחו השי"ת לגאלם בודאי יש מקום לגאולתם, והשליחות יהי' לתכלית הנרצה, ואין מקום לחקור ולהסתפק בדברי השי"ת, ואם לא ראה משרע"ה זכות מספיק לישראל היה לו ללמד עליהם זכות, גם יש בכחו יתברך להוציאם אפילו בלי זכות ע"ש העתיד וכמו שהיה באמת כן. וטענת משרע"ה נראה כקטרוג ח"ו על ישראל, גם הרי היה להם לישראל במצרים זכותים, והיו מצוינים במדות טובות כמ"ש חז"ל במדרש בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם ואת לשונם. ולא אמרו לה"ר, ולא נמצא ביניהן פרוץ בעריות, ואחת היתה ופירסמה הכתוב, ואיתא בזוה"ק פ' שמות דף ג' זכאין אינון ישראל דאע"ג דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא ואשתדלו בפרי' ורבי', ומשרע"ה ידע בכל אלו זכיותיהם, א"כ מדוע טען מה זכו ישראל להוציאם ממצרים וצ"ב.

ט) כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, פרש"י השיבו על ראשון ראשון וכו' וזה לך האות מראה הסנה לך לאות שתצליח בשליחותי ואינך ניזוק, כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל וכו', דבר אחר זה שתצליח בשליחותי יהיה לך אות על הבטחה אחרת, שבהוציאך את העם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה שתקבלו התורה וכו' עכ"ד רש"י ז"ל. וב' הפירושים צ"ב, לפי' ראשון שהסנה יהיה אות שתצליח בשליחותי ואינך ניזוק, קשה וכי הי' משרע"ה ח"ו מסופק ביכולת ד' היכול יוכל להציל, ולמה הוצרך לאות הסנה, ויספיק דיבורו של הקב"ה שצוהו לילך בשליחותו, וראוי לבטוח בו יותר מכל האותות שבעולם, ועל פי' הב' שהי' האות על מתן תורה ג"כ קשה למה היה הצורך ליתן לו אות ע"ז, ועדיין לא הובטח בכך ולא שאל אות על זה.

הרמב"ם ז"ל בספר היד (בפ"ח מהל' יסוה"ת) ביאר הכתוב הנ"ל שהוא יסוד מוסד בענין האמנת דברי הנביא, וז"ל בקיצור משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין עפ"י אותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט ובכישוף, וכל האותות שעשה משה רבינו לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר וכו', ואנו שומעים הקול מדבר אליו. משה משה לך אמור להם כך וכך וכו' ומעמד הר סיני לבדו הוא הראיה לנבואתן, שנאמר שם וגם בך יאמינו לעולם וכו', ומשרע"ה כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני, וא"צ לעשות להם אות, וז"ש לו הקב"ה בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים, וא"ל ושמעו לקולך, ידע משה רבינו שהמאמין עפ"י האותות יש בלבבו דופי, והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינו אלא עד שיצאו ממצרים, ועיקר האות שידעו באמת שאני שלחתיך ולא ישאר בלבבם הרהור, יהי' במעמד הר סיני, ע"כ א"ל וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים על ההר הזה, שזה יהי' האות האמיתי שאין אחרי' הרהור ומחשבה עכת"ד.

י) והקשו עליו הלחם משנה והמהרלב"ח (סימן ל"א), דאין סידור הפסוקים מורים כדבריו, דפסוק וזה לך האות הוא מוקדם לפסוק והן לא יאמינו לי, ואחר שנתן לו הקב"ה האות דמתן תורה שהוא אות אמיתי וברור, למה שאל עוד אות ואמר והן לא יאמינו לי, ובמה נתקררה דעתו אח"כ כשנתן לו הקב"ה ג' האותות, ושמא לא יאמינו ישראל גם באותות אלו, כי המאמין לנביא עפ"י אותות יש בלבו דופי, ואם לא יועילו ג' האותות אלו, למה צוהו השי"ת לעשות האותות לעיני העם בלי תועלת.

יא) גם קשה על הרמב"ם ז"ל איך החליט לומר דכל האותות שעשה משה לפי הצורך עשאם, ולא להביא ראיה על הנבואה, ואין להאמין לשום נביא על פי אותות לבד וכו', הרי מפורש בפסוק שצוהו הקדוש ברוך הוא לעשות האותות לעיני העם למען יאמינו כי נראה אליך ד', והבטיחו הקב"ה שיאמינו בו בשביל האותות, שנאמר והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון, הרי שהאות לבד היתה ראיה מספקת שיאמין העם בנבואת משה, והוא לכאורה סתירה למ"ש הרמב"ם.

יב) ע"ק אחר שא"ל הקב"ה האות דמתן תורה, עוד בא משה רבינו בטענתו ואמרו לו מה שמו מה אומר אליהם, והרמב"ם ז"ל בספר המורה (ח"א פרק ס"ג) הקשה ע"ז כי למה חשש משה רבינו שישאלוהו ישראל על שמותיו יתברך, כי זאת השאלה אינה ראויה לשום משכיל לשאול את פי הנביא, כדי שיהיה אות על נבואתו, וכי ההכרח לאמונת הנביא לידע שמותיו יתברך. ועוד איך יתברר עי"ז אמיתת הנביא, וממנ"פ אם כבר ידעו ישראל השם ההוא, א"כ אין ראיה ממה שיגיד אותו להם, כי תהי' ידיעתו בו כידיעתם, ואפשר שגם הוא שמע וידע ולא ד' שלחו, ואם הי' בלתי נודע אצלם, מה הראיה שזה שמו יתברך.

יג) ועוד הקשה האברבנאל ז"ל דממנ"פ אם הי' משה רבינו עצמו יודע זה השם, א"כ למה שאל עליו, כי אם העם ישאלהו על שמו יתברך, משה יודיעם להם מפי ידיעתו, ואם אמרנו שמשה רבינו לא הי' יודע זה השם, היה ראוי שישאל עליו מעצמו, לא שיעשה השאלה בשם העם, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ועוד שהרי אמרו חז"ל במד"ר פ' שמות ויך את המצרי, במה הרגו רבנן אמרו הזכיר עליו את השם והרגו ורש"י ז"ל כתב עה"פ הלהרגני אתה אומר, מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש, הרי ידע השם המפורש כבר, וא"כ למה שאל מאתו יתברך, ואם העם ישאלוהו יודיעם עפ"י ידיעתו.

יד) ויאמר אלקים אל משה אקי' אשר אקי' ויאמר כה תאמר אל בנ"י אקי' שלחני אליכם, במסכת ברכות (דף ע') דרשו חז"ל אהיה עמהם בצרה זו ואהיה עמהם בשעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו רבש"ע די' לצרה בשעתה וכו', א"ל יפה אמרת כה תאמר לבנ"י אקי' שלחני אליכם, הקשו המפרשים איך יתכן שמשה רבינו שאל קושיא לאלוקינו, ומלמד למי שמלמד לאדם דעת. וברש"י במוסגר יש גירסא כי מ"ש לו הקב"ה בתחלה אקי' אשר אקי' למשה לבדו הגיד, ולא שיגיד לישראל כן, וכן מבואר במדרש רבה שהשיב לו הקב"ה לך אני מודיע, להם איני מודיע, אבל לפי זה אין התשובה מענין השאלה, שמשרע"ה שאל ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, והשי"ת השיבו אקי' אשר אקי', והוא הודעה למשה לבדו, ולא שיגידה לישראל.

טו) ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בנ"י ד' אלקי אבותיכם אלקי אברהם יצחק ויעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדר ודר, יל"ד דהרי כבר השיב לו השי"ת על שאלתו. באמרו כה תאמר אל בנ"י אקי' שלחני אליכם, ומדוע השיבו שני' באופן אחר שיאמר להם השליחות בשם הוי' ובשם אלקי, ורז"ל דרשו במסכת פסחים (נ' ע"א) סבר רבא למדרשה בפירקא (פרש"י קרי' דשם הוי', דרשי' וטעמי' התלוים בו) א"ל ההוא סבא לעלם כתיב וכו' (פרש"י חסר ו' לשון העלמה) אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני בא' ד', פרש"י ב' שמות לימדו, שם הכתיבה ושם הקריאה, ואם הי' כוונת רצונו יתברך שיאמר להם שם הוי', למה אמר למשה רבינו מתחלה כה תאמר לבנ"י אקי' שלחני אליכם בכל אופן על שאלתו מה שמו מה אומר אליהם השיבו השי"ת ב' תשובות שונות וצ"ב.

טז) הרמב"ן ז"ל כתב מצאתי מדרש אגדה מהו אקי' אשר אקי', כשם שאתה הוו' עמי כך אני הוו' עמך, אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה, אף אנו אפתח את ידי וכו, וכעין זה איתא במדרש רבה ובתנחומא שלפנינו בשינוי קצת וז"ל א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא וכו', כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים וכו' וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ד', שאין ד' אלא מדת הרחמים, הוי אקי' אשר אקי', אני נקרא לפי מעשי, ולפי זה פסוק זה הוא הודעה על כל שמותיו יתברך המפורשים בתנ"ך, שנקרא שמו יתברך כפי המעשה אשר עושה, וכפי הבחינה אשר ממשיכים ישראל בעבודתם כמ"ש הרמב"ן ז"ל בשם המדרש. אבל לפי"ז לא יובן מה ששינה הוא יתברך, שא"ל מתחלה אקי' אשר אקי', ואח"כ כה תאמר לבנ"י אקי' שלחני אליכם, ולפי דרשת המדרש מה נפקמ"נ בין ב' בחינות אלו, וצ"ב.

יז) בפדר"א (פרק מ') איתא אמר משה לפני הקב"ה רבון כל עולמים הודיעני שמך הגדול והקדוש שאקרא לך בשמך ותענני, והודיעו שנאמר ויאמר אלקים אל משה אקי' אשר אקי' וכו' וראו העליונים שמסר הקב"ה סוד שם המפורש וענו בא"י חונן הדעת, ע"כ. מבואר בפדר"א הנ"ל שבאמרו יתברך אקי' אשר אקי' מסר בזה למשה רבינו סוד שם המפורש והוא כדעת ר' יצחק במדרש שפירושו אני שהייתי ואני הוא עכשיו ואני הוא לעתיד לבוא וכ"כ האור החיים הקדוש שכאן הודיע יתברך למשה סוד השם הגדול הי' הו' ויהיה, וע"כ דרשו רז"ל אהי' עמהם בצרה זו, אשר אהי' עמהם בצרה אחרת וכו'. אבל צ"ב שמשמעות הפסוקים מוכיחים ששאל משרע"ה מה שמו מה אומר אליהם, ועל דעת שיאמרנה לישראל היתה שאלתו, ובפדר"א אמרו ששאלו משה לצורך התפלה לעצמו כמ"ש שאקרא בשמך ותענני, והוא שלא כמשמעות הפסוק.

יח) ובמכילתא פרשת בא אמרו מנין שאומרים בא"י אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב בתפלה, שנאמר ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בנ"י ד' אלקי אבותיכם אלקי אברהם יצחק ויעקב וכו' וצ"ב שנראה שהוציאו בדרשתם הפסוק ממשמעותו, דפשטות הכוונה מורה ששאל משה ואמרו לו מה שמו, שישאלו ישראל על בשורת הגאולה אות, ובאיזה בחי' השם יהי' גאולתם, ולפי דרשת המכילתא היתה תשובתו יתברך מה שיזכירו בתפלתם, ותפלה מאן דכר שמיה.

יט) לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' פקד פקדתי אתכם וגו' ושמעו לקולך וגו' פרש"י ז"ל והוא במדרש רבה אמור להם פקד פקדתי מיד ושמעו לקולך, למה שמסורת גאולה הוא בידם מיוסף שכל גואל שיבוא ויאמר להם פקודה כפולה גואל של אמת הוא ע"כ. ואחר מאמר השם אליו ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ד', והוא מאמר מתמיה מאוד. כי איך יכחוש משרע"ה הדיבור האלקי, אחר שכבר יעדו השם ושמעו לקולך, ודיבורו יתברך אינו חוזרת ריקם, איך יאמר ההיפך ולא ישמעו בקולי, וצ"ב.

כ) גם מה נתינת טעם הוא זו, כי יאמרו לא נראה אליך ד', ויספיק במה שיאמר לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, ומובן שלא יאמינו שהוא שליח השם, ומה הוסיף הכתוב בכוונת אמרו כי יאמרו לא נראה וגו'.

כא) ויותר פלא שהבוי"ת הסכים עמו שלא יאמינו בו עד שיעשה האותות לעיני העם, באמרו והי' אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון, והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות וגו', וה"ז כחזרה ח"ו בדבריו יתברך, שכבר אמר הקב"ה שתאמר להם פקד פקדתי וגו' ומיד ישמעו לקולך. כפרש"י שאחר שתאמר להם פקידה כפולה מיד ישמעו לקולך. ולבסוף נראה כהודאה לדברי משה שלא ישמעו אפילו אחר שיאמר להם הסימן של פקידה כפולה, ואחר שיעשה שני האותות עד האות השלישי.

כב) והיה אם לא יאמינו לשני האותות האלה ולא ישמעו לקולך ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה וגו', הקשה האברבנאל דאם היו מפקפקים ובלתי מאמינים בב' האותות הראשונים לחולשתם, איך יאמינו באות השלישי שלא הי' חזק כמותם.

כג) גם למה מיאן משה רבינו עוד, ואחר שהבטיחו השי"ת שיאמינו ישראל לקול האותות ויאמר משה וגו' לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, ויאמר ד' מי שם פה לאדם וגו', ויאמר שלח נא ביד תשלח, והיתכן ח"ו שמיאן לעשות שליחותו יתברך, ורז"ל דרשו במדרש והובא ברש"י ז"ל עה"פ גם מתמול גם משלשם, ז' ימים קודם, הי' הקב"ה מפתה למשה שילך בשליחותו וכו' עד שחרה בו ואח"כ קבל עליו לילך, כמ"ש ויחר אף ד' וגו' ואיך יתכן בחי' זו בצדיקים. והלא כל תשוקתם לעשות רצונו יתברך, וששים ושמחים לעשות רצון קונם, ואיך יובן מה שסירב משרע"ה כ"כ לעשות מצות ד' שצוהו בפירוש.

כד) רש"י ז"ל כתב והוא במדרש (פר' סכ"א) רבנן אמרי סבור אתה שהי' מעכב משה לילך, אינו כן אלא כמכבד לאהרן, שהי' משה אומר עד שלא עמדתי הי' אהרן אחי מתנבא להם במצרים וכו' עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר, בשביל כך לא הי' מבקש לילך, מיד ויחר אף ד' במשה וכו', א"ל הקב"ה מה שאתה סבור שהוא מיצר, לא כן אלא שמח שנאמר וראך ושמח בלבו וכו'. ראוי להבין אם זה היה טעם המניעה, מה שמיאן משה רבינו לילך, הלא הקב"ה בוחן כליות ולב, וכל המחשבות הוא חוקר, ומדוע לא א"ל הקב"ה מיד וראך ושמח בלבו, ומדוע המתין יתברך להודיעו עד סוף ז' ימים.

כה) הרמב"ן ז"ל כתב הסיבה למשה בכל הסרבנות הזאת, ענותנותו הגדולה מכל האדם, שלא הי' מוצא את לבו להתגדל ולהתפאר לאמר ד' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך עכת"ד, וגם טעם זה צ"ב כי מה מקום לענו' אצל מצותו יתברך שצוהו להדיא, והרי צ"ל ויגבה לבו בדרכי ד', והגם שחשב לצד ענותנותו שאינו כדאי וראוי מצד עצמו להיות גואלם של ישראל, אבל הרי יש לו כח המשלחו יתברך, והבטיחו השי"ת ואנכי אהיה עם פיך וא"כ אין מקום לענוה בכאן וצ"ב

כו) למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, במד"ר מהו למה, אמר להם אתם למה ודבריכם למה ע"כ, וצ"ב מהו אתם ומהו דבריכם והיינו הך.

כז) במדרש שלח נא ביד תשלח ביד ר"ע הובא כעין זה בשנוי קצת בילקוט (רמז קע"ג) בשם מדרש אבכיר וצ"ב.

כח) איתא בפדר"א (פרק מ') אמר לפניו רבון כל העולמים שלח נא ביד תשלח, ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח דהוא אלי', כמ"ש הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא, א"ל הקב"ה לאותו האיש שאתה אומר, אני שולח לע"ל אל ישראל וכו', וכ"כ התרגום יוב"ע שלח נא ביד תשלח, ביד פנחס דעתיד למשתלחא בסוף יומיא, והוא ע"ד שאמז"ל פנחס זה אלי'. וראוי להבין דברי חכמים וחידותם. ומה היה כוונת משרע"ה שהגואל העתיד יהיה השליח דוקא.

ולבאר הענין נקדים מה דאיתא במד"ר (פ"ג ס"ד) וז"ל ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה, א"ר יהושע בן לוי אמר משה לפני הקב"ה, כשירד יעקב למצרים לא כך אמרת לו, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, ועכשיו אתה אומר לו לכה ואשלחך אל פרעה, לא אנכי הוא שאמרת לו ואנכי אעלך גם עלה עכ"ד המדרש, והנה טען משרע"ה בזה טענה עצומה, שיקיים השי"ת הבטחתו מה שהבטיח ליעקב אבינו ואנכי אעלך גם עלה, ולא מצינו שהשיבו הקב"ה על טענה זו. ונראה דזה היתה עיקר טענתו וטעם סרבנותו במה שמיאן ללכת בשליחות, ובזה יתבאר כל הענין, דידע משרע"ה דא"א שיהיה גאולת עולם וגאולה נצחית, אא"כ הבוי"ת בעצמו יגאלם כמו שיהיה לעתיד שלא על ידי שלוחי בשר ודם.

ומבואר כן במדרש ילקוט זכרי' (רמז תקע"ז) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד', אמר הקב"ה בעוה"ז הייתם נושעים ע"י בני אדם, במצרים ע"י משה ואהרן, בימי סיסרא ע"י דבורה וכו', וע"י שהיו שלוחי בשר ודם הייתם חוזרים ומשתעבדים, אבל לע"ל אני בעצמי גואל אתכם, ועוד יותר אין אתם משתעבדים, שנאמר ישראל נושע בד' תשועת עולמים עכ"ד המדרש, מבואר דע"י שלוחי בשר ודם א"א שיהיה גאולה נצחית, ומשרע"ה ראה וידע כל העתיד לבוא עליהם בשעבוד מלכיות, ע"כ רצה להמתיק ולקרב את הגאולה שלימה, שיהיה מיד ע"י הבוי"ת לבדו, ולא יצטרכו עוד להשלים גזירת הגלות ע"י שעבוד מלכיות, וזה הי' טעם הסרבנות שלא רצה להיות השליח, ויבואר להלן שכל טענותיו היו תפלה ותחנונים לפני הקב"ה, והלביש תפילתו בטענות וסברות, אבל עצם כוונתו הי' למסור נפשו עבור ישראל, שיהיה גאולתן גאולת עולם, וע"כ טען לא כך אמרת ליעקב ואנכי אעלך גם עלה. ועד"ז הי' כל טענותיו שיגאלם הקב"ה בעצמו.

אמנם לא הי' אפשר להיות כן מכמה טעמים, שלא הגיע הזמן עדיין שיגאלו גאולת עולם גם לא היו ישראל ראוים ולא הי' זכותם כדאי, להיות הגאולה בבחי' זכו אחישנה, הגם שהיו ישראל מצוינים במדות טובות כמ"ש במדרשי חז"ל ובזוהר הק', דאסתמרו מנדה ומבת אל נכר ולא נמצא ביניהן פרוץ בעריות אף שהי' קודם מתן תורה, אעפ"כ היה גדול הקטרוג עליהם לצד שעבדו ע"ז, כמ"ש שר של מצרים הללו עובדי ע"ז והללו עוע"ז, ואפשר שזה גרם גם לשאר עבירות דעבירה גוררת עבירה. ועיקר טעם המניעה הוא למעלה מהשגתנו, שלא היה עדיין גמר בירור הניצוצות, הגם שבמצרים נתקנו כל הניצה"ק כמ"ש וינצלו את מצרים, אבל בכל העולם היו עדיין הניצה"ק מפוזרים בשבי ביד הקליפות, וע"כ הי' ההכרח שיהיו ישראל עוד בשאר גליות לברר וללקט הניצה"ק מארצות פזוריהם, ואלמלי זכו ישראל הי' להם הכח למשוך הניצה"ק אליהם מכל העולם, ולבררם ולתקנם במקום שהם, כמ"ש האר"י ז"ל וכמ"ש האוחה"ק בפ' בהר. אבל לא הי' זכותם מספיק לזה, ואפשר לומר עפ"י דרך הרמב"ן ז"ל שהסיבה למשרע"ה בכל הסרבנות הזאת, הי' לצד ענותנותו הגדולה מכל אדם, ותלה החסרון בעצמו, שאין זכותו כדאי שיגאלו על ידו גאולת עולם, וע"כ בקש והתפלל שיהיה הגאולה ע"י שליח אחר שזכותו גדול ממנו, ואפשר שיסייע זכות השליח שיגאלו ישראל גאולת עולם.

ועד"ז אפ"ל בדברי הזוה"ק פ' תצא בר"מ (דף רע"ח) וז"ל ויפן כה וכה וירא כי אין איש, דכלהון חייבין ולא אשכחת בהון איש זוכה לאפקא מן גלותא, ובגין דא סרב למיזל תמן ואמר שלח נא ביד תשלח, ע"כ. ואפשר שלכוונה זו רצה שיהיה אהרן השליח, שלגודל ענותנותו חשב שאהרן זכותו גדול, ויסייע זכותו שיגאלו גאולת עולם. ועד"ז יבואר הפדר"א שאמר משה שלח נא ביד תשלח ביד אלי', ומ"ש התרגום יוב"ע ביד פנחס דעתיד למשתלחא בסוף יומיא, והכל הולך לכוונה א', דחשב משה רבינו דע"י זכותם יזכו ישראל להגאל גאולת עולם, כמו שיהיו שלוחים לעתיד בבחי' זו, ושורש הענין שלא היה ח"ו מסרב במצות השי"ת, אלא שהיו כל אלו הטענות בדרך תפלה ובקשה לפני הבוי"ת, שיהיה הגאולה ע"י שליח אחר, ובבחינה אחרת שיהיה גאולת עולם ונצחית. אבל הבוי"ת המגיד מראשית אחרית, ידע שעדיין לא הגיע זמנם שיגאלו גאולת עולם, והיה ההכרח לגאלם מיד בלי איחור, כמ"ש האר"י ז"ל בפי' הכתוב ולא יכלו להתמהמה, כי אלמלא נשארו עוד רגע היו משוקעים ח"ו בשער הנ' של טומאת מצרים, ולא הי' יכולים לצאת משם עוד לעולם, ע"כ הי' ההכרח לגאלם גאולת שעה, ולהשלים הבירור בשאר גליות.

ועתה נבאר הפסוק ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאוביו וגו' והדקדוקים שבענין כבר נפרטו לעיל, דהנה אף שהיו ישראל גדורים בעריות במצרים, אעפ"כ לגודל טומאת מצרים, אם מידי עבירה יצאו מידי הרהור לא יצאו, וזה גרם אח"כ לשאר עבירות כמ"ש המהרש"א ז"ל דממחשבה רעה נברא מלאך רע. המכריחו אח"כ להשלים ולהוציא מכח אל הפועל מחשבתו הרעה אשר חשב, גם שהיו משוקעים בע"ז, והיה הקטרוג גדול עליהם מאוד, כמ"ש ז"ל שטען שר של מצרים הללו עוע"ז והללו עוע"ז, אולם היה לימוד זכות גדול על ישראל, עפימ"ש האוהחה"ק בפ' תבוא וירעו אותנו המצרים, שעשו אותנו רעים כמותם, וירא את ענינו הוא אפיסת כח הלוחם, שאין בנו כח המספיק להלחם נגד היצה"ר ולהתגבר עליו, ואת עמלינו, הוא העמל שאנו צריכין לעמול במלחמתו, ואת לחצנו זו הדחק, שדוחק היצר את האדם לחטוא בע"כ, ואין אדם שליט ברוחו להנצל ממנו, ולולי הקב"ה עזרו אין יכול לו. ועוד כתב האוהחה"ק בפ' שופטים עה"פ עם רב ממך, כי אחר שנכשל אדם בעבירות ר"ל, יתוספו כחות הרע בקרבו, והן אלו שנולדו ממעשיו הרעים ויכריחו אותו לחטוא עוד ר"ל. וכי ירבה לחטוא ירבו המקטריגים האלה, ויגדל בו כח ההסתה, וזהו סוד מאמר עבירה גוררת עבירה עכלה"ק וזהו לימוד זכות על ישראל, דכמעט אנוסים היו במצרים, ומוכרחים היו ע"י כח המסית המחטיאם, ולא הי' בהם כח לעמוד נגדו כי חזק הוא ממנו.

ופרשתי בזה מ"ד בילקוט פ' בשלח (רמז רל"ד) והוא במדרש אבכיר עה"פ והמים להם חמה, חמה כתיב שירד ס"מ, ואמר לפניו רבש"ע לא עבדו ישראל ע"ז במצרים. ואתה עושה להם נסים וכו', מיד השיב לו הקב"ה שוטה שבעולם, וכי לדעתם עבדוה והלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טירוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, כיון ששמע שר של ים, אותה חמה שנתמלא על ישראל החזירה על מצרים, וכו' עכ"ד הילקוט. ולכאורה יש לתמוה על טענה זו דאונס, דלא מצינו שהיו ישראל אנוסים לע"ז במצרים, ועוד הרי בע"ז ליתא התנצלות אונס כלל, דדינו ביהרג ואל יעבור, והפרשת דרכים דקדק עוד מה שקרא ד' לס"מ שוטה שבעולם, שלא יצדק לו תואר זה ואינו אלא חכם להרע, וחז"ל מכנים אותו בשם רשע, עיי"ש תירוצו בדרך פלפול.

ואפשר לומר דאין הכוונה שהיה האונס ע"י המצרים, הגם שגרמו להרע ועשו פעולות להרבות כחות הטומאה בישראל ונתקלקלו ישראל על ידם כמ"ש השלה"ק במסכת פסחים וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים וחטאים, אבל לא הי' בדרך כפי' ואונס ע"י המצריים, והכפיה היה ע"י כחות הטומאה, דאם חוטאים ר"ל הרבה פעמים מתגברים כחות הטומאה על האדם, ונאבדה הימנו בחי' הדעת, כמ"ש ז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות, ואח"כ הוא כנאנס בחטאו, שאין לו כח ודעת לעמוד נגד יצרו ולהתגבר עליו. ואין בכח אנושי לעמוד נגד היצה"ר, כמ"ש ז"ל אלמלא הקב"ה עזרו אין יכול לו וא"כ ה"ה כאונס יחשב, והנה אמרו חז"ל דיצה"ר מניח כל האומות ואינו מתגרה בהן אלא בישראל, וזה היה טענת לימוד זכות ממנו יתברך על ישראל, דהללו באונס והללו ברצון, דאונס הכפי' מצד התגברות היצר אינו אלא בישראל, וע"כ הם נחשבים לגבי החטא כאונס, אבל המצריים ואומות העולם אין היצה"ר מתגרה בהם כמ"ש ז"ל, וא"כ כל חטאתם ברצון ובלי כפיה.

ומ"ש לו הקב"ה שוטה שבעולם אפ"ל הכוונה, עפי"מ שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות, ולכאורה הרי אנו רואין דרוב פעמים נעשית העבירה בתחבולות שונות, ובהתחכמות נפלא ובעצה ומזימה, ואיך יוצדק לומר דמקור החטא הוא ע"י רוח שטות. אמנם עצם הרעיון הוא שטות גדול שאין כמוהו, למרוד בבורא עולם ית"ש, ומקור הרעיון הזה מכחו של הס"מ והשטן המשטהו, ואח"כ נותן לו היצה"ר עצה ותחבולה והתחכמות, להוציא מכח אל הפועל את השטות הזה ולהביאו לידי גמר, אבל מקור החטא הוא ע"י רוח שטות המשטהו ומאבד הימנו בחי' הדעת, ועי"ז מתפתה בעצת יצרו הרע ואח"כ נותן בו היצה"ר התחכמות להרע לגמור מעשהו ולכך השיב הקב"ה לס"מ שועה שבעולם, ר"ל שכל הרוח שטות שבעולם הוא ממך וע"י כחך, וא"כ ידוע לך עוצם התגברות כחות הטומאה, ושהעבירה נעשה מבלי דעת ובבחי' אונס, וא"כ בטלה טענתך מה בין אלו לאלו, שהללו באונס והללו ברצון.

ולכאורה ראוי להבין דמעיקרא למה ברא הקב"ה את היצה"ר באופן זה, ונתן לו כח חזק כ"כ שלא יהא בכח אנושי להתגבר עליו, כמ"ש ז"ל אלמלא הקב"ה עזרו לא יכול לו דהרי ודאי שהבוי"ת נתן לו הכח, דאין כאן ב' רשויות ח"ו, ולמה קבל כח חזק כזה, הלא עי"ז אין קו המשקל שו' לבחור בטוב או ברע, ואפשר לומר ב' טעמים ע"ז, טעם הא' כדי שידע האדם כי אין בכח אנושי להנצל ממנו ואלמלא הקב"ה עזרו אין יכול לו, ועי"ז יפנה תמיד אליו יתברך, ויתפלל להבוי"ת שינצל מכוחות היצר ותחבולותיו, וכולי האי ואולי יועיל לו. וטעם הב' כדי שיהיה לימוד זכות נגד המקטריגים, דהוא המקטרג והוא המסית כמ"ש ז"ל הוא שטן הוא יצה"ר, ויורד ומסית ועולה ומקטרג: ומעתה יש טענה כנגדו דהוא הגורם ע"י כח ההתגברות החזק שמכביד על האדם, עד שאין בו כח לנשוא ולעמוד כנגדו, וכמ"ש חז"ל במסכת ברכות (דף ל"ב) אלמלא ג' מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל, חד דכתיב ואשר הרעותי, וחד דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו'. ועוד אמרו שם שהודה הקב"ה ואמר ואשר הרעותי, פרש"י כלומר אני גרמתי להם שבראתי יצה"ר, ופי' בזה בספה"ק זרע קודש בפ' נצבים, ושב ד' אלקיך את שבותך, שע"י תשובתך יעשה הקב"ה ג"כ תשובה ויגאלנו מיד היצה"ר, נמצא שזו לימוד זכות גדול דכח היצר הוא הגורם כנ"ל.

ואפשר שזה הפשט ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו, אעפ"י שלא היו ראוין להגאל עדיין, שלא היתה תשובתם שלימה, כמ"ש במכילתא פ' בא אמר הקב"ה אם עושין תשובה אני גואלם לדורות ואם לא אני גואלם לשעה, נראה מזה שלא עשו תשובה הגונה ושלימה, ולא היו כדאי להגאל, אבל לימוד זכות הי' עליהם, מצד התגברות כחות הטומאה וכחות מצרים, ועי"ז היו כל החטאים בבחי' כפי' ואונס כנ"ל, וז"ש ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו, וזהו נתינת טעם על שמעתי, דע"כ שמעתי מפני שהיה הגורם לחטאם ע"י נגשיו, היינו כחות היצר וטומאת מצרים, וכאונס נחשבו, ומתורץ קושית האוהחה"ק הנ"ל (בקושיא ה').

ובדרך זה אפ"ל כי ידעתי את מכאוביו עפימ"ש ז"ל במסכת מו"ק (כ"ז ע"ב), א"ר הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בו הותרה לו, הותרה לו ס"ד, אלא אימא נעשית לו כהיתר עכ"ד הגמרא. ולכאורה איך אפ"ל נעשה לו כהיתר, והלא יודע בודאי שהתוה"ק אסרתו, אלא שאין בו כח לעמוד נגד יצרו המתגבר עליו, אמנם הכוונה דרוב ישראל הכשרים אם נכשלו ח"ו בעבירה מצטערים עלי' אחרי עשייתה, אבל בעבר ושנה אינו מרגיש עוד באבדן נפשו, ונדמה לו האיסור כהיתר, ואעפ"י שיודע באזהרת האיסור אין לו הרגשה בו, והרגשת היתר ואיסור שווין אצלו, וז"ש כי ידעתי את מכאוביו, שהקב"ה למד זכות על ישראל, ונמשך אדלעיל שמעתי מפני נגשיו, שכל חטאם הי' ע"י גודל ההתגברות ובכפי' ואונס, ואע"פ שנכשלו בחטאים פעמים הרבה ע"י נגשיו, אבל לא נעשה אצלם הרגשת החטא כהיתר, אלא עדיין לבם כואב על שעברו רצונו יתברך ואין הפגם גדול כ"כ, ואין הכוונה כי ידעתי את מכאוביו של שעבוד מצרים, שכבר נאמר ראה ראיתי את עני עמי במצרים, אבל כ"ז הי' ללימוד זכות מאתו יתברך, אע"פ שלא עשו ישראל תשובה שלימה עדיין, אמנם צירף הקב"ה להם זכות זה שגם חטאם לא הי' בשלימות, וז"א כי ידעתי את מכאוביו שגרם להם הכשלת החטא, וע"כ שמעתי צעקתם.

ובזה אפ"ל מ"ש הכתוב ויקם מלך חדש וכו' אשר לא ידע את יוסף ודרשו חז"ל דהו' דמי כמאן דלא ידע ליוסף כלל, (עיין קושיא ג') ויבואר עפימ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' תשובה (פ"ב ה"ד) וז"ל מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם וכו', ומתרחק מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה וכו' עכ"ל, הכוונה בזה שע"י שמתרחק מן החטא ומשנה מעשיו לטובה, משתנה ג"כ הרגשותיו ופנימיות בחי' נפשו, ואינו אותו האיש שחטא אלא אחר הוא, וכמו"כ ח"ו להיפך אם יתרגל אדם בעבירה ועבר ושנה עלי' ישתנה בחי' נפשו ונעשית מגושם ומלוכלך כ"כ עד שנהפך לאיש אחר, ואפילו ידע באיסור נעשה ההרגש אצלו כאלו לא ידע, כמו"כ פרעה מתחלה לא רצה להרע לישראל, כמ"ש במד"ר שאמר למצריים שוטים אתם, עד עכשיו משלהם אנו אוכלים, אלולי יוסף לא היינו חיים, והאיך נזדווג להם וכו', ואח"כ כשנתרגל ברשעתו נהפך לאיש אחר, וע"כ אמר הכתוב ויקם מלך חדש, שהיה פרעה אחר, והו' דמי כמאן דלא ידע את יוסף, ר"ל בהתרגשות לבו דמי ליה כאלו לא ידע את יוסף כלל, וכמו"כ מ"ש לא ידעתי את ד', הגם שידע מתחילה והי' מתיירא מעונש מדה כנגד מדה, כמ"ש ז"ל במדרש הבה נתחכמה למושיען של ישראל כנ"ל, אבל אחר שנתרגל ברשעתו ועבר ושנה על אולתו, אפסו הרגשותיו ואמר לא ידעתי את ד', וכמ"ש בגמרא דעבר ושנה הותרה לו, ונשתנו הרגשותיו כאלו לא ידע מהאיסור כלל, וכמו"כ פרעה אחר שעבר ושנה באולתו למרות פי ד' ושלוחו, נעשה אצלו ההרגשה כאלו לא ידע את ד', וא"ש מה שהשוו במדרש עניניהם, וז"א היום לא ידע את יוסף למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ד', דשניהם משורש א' ובחי' א' להם, דע"י שנתרגל ברשעו הו' דמי לי' כאלו לא ידע את יוסף, ומפני זה הטעם עצמו אמר לא ידעתי את ד', ומתורצת שפיר קושית המדרש שהקשו וכי לא הי' מכיר את יוסף, בהמשל שהביאו לא' שרגם אוהבו של מלך, דע"י שפקר כ"כ עד שרגם אוהבו של מלך, מעתה נתברר שאין לו שום הרגשה ביראת המלך, ע"כ אמר המלך למחר יעשה בי כך, ולכך כתב עליו המקרא אשר לא ידע את יוסף, ולמחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ד' דבחי' א' ושורש א' להם.

ועפי"ז יבואר הענין מה שאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים, ומה שהשיב לו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ויובן עפימ"ש המפרשים דעיקר הנס דיציאת מצרים ויסודו, הי' להוציאם מטומאת מצרים שהיו משוקעים בה, ואין הכוונה רק על היציאה כפשוטו, ועפי"ז פירשתי מאמר הכתוב או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' ככל אשר עשה לכם ד' וגו' הכוונה שהוציא השי"ת מקרבם ומפנימיות לבבם טומאת מצרים, שנשתרש בקרבם במשך ימי גלותם, וזה גוי מקרב גוי, וזה הי' עיקר היציאה, וז"ש משה רבינו להשי"ת שאתה שולח אותי להוציא את בנ"י ממצרים על בחי' זו להוציאם מטומאת מצרים. אבל דבר זה תלוי בבחירת הלב, וכבר הורגלו ונמשכו אחר טומאת מצרים ומדותיהם הרעים, ואיך אוציא את בנ"י ממצרים, ולא שקטרג ח"ו עליהם לשאול באיזה זכות, אבל רצה לידע איך ובאיזה אופן יעשה זאת להוציאם מטומאתם ולהוציא טומאת מצרים מקרבם.

ואפשר שחשב בגודל ענותנותו שהוא אינו כדאי וראוי, ולא ישיג להביאם לידי פעולה זו, ע"כ אמר מי אנכי וגו' וכי אוציא את בנ"י ממצרים, ובאיזה אופן אוכל להשיג דבר זה שתלוי בבחירתם, וע"ז השיב לו הקב"ה כי אהיה עמך, וע"י סייעתא דשמיא תוכל להוציאם מכחות הטומאה ולהוציא הטומאה מקרבם, וכן יהיה לעתיד כמ"ש הרמב"ם ז"ל דלפני ביאת המשיח יחזרו כל ישראל בתשובה עיי"ש, ועוד אמר לו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דהיינו מתן תורה, וכל ישראל ישמעו מפי הגבורה אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ובכח קדושת דיבורו ית' אשר ישמעו מאמר אשר הוצאתיך מאמ"צ, יצאו לגמרי מטומאת מצרים, וטומאת מצרים יצא מקרבם, דדיבורו של הקב"ה מכרחת הבחירה כידוע.

ועתה נבוא לבאר מה ששאל משה רבינו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ומה שהקשה הרמב"ם ז"ל בספר המורה כי איך יהיה זה אות על אמיתת נבואתו, (עיין לעיל קושיא י"ב) ויתבאר בהקדם דברי הגמרא פסחים (נ' ע"א) והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד, אטו האידנא לאו שמו אחד, א"ר נחמן בר יצחק לא כעוה"ז העוה"ב, בעוה"ז נכתב ביו"ד ה"א ונקרא בא' דל"ת, אבל לעוה"ב נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א עכ"ד הגמרא, מבואר דכשיתקיים והיה ד' למלך על כל הארץ דהיינו לפני ביאת המשיח. אז יהיה ד' אחד ושמו אחד כמ"ש הפייטן שלעתיד השם יקרא ככתיבתו. והנה הי' שליחותו ית' למשרע"ה לאמר לבנ"י וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטים גדולים וידעתם כי אני ד' וגו', ונאמר להלן וידעו מצרים כי אני ד' בנטותי את ידי על מצרים וגו' ובאמת נתרבה כבוד שמים ונתגדל ונתקדש שמו יתברך לעיני כל האומות ע"י הנס של יציאת מצרים, והיו ישראל מצפים שיקויים מיד ההבטחה והיה ד' למלך על כל הארץ ויהיה ד' אחד ושמו אחד, ואלמלי זכו ישראל לעשות תשובה שלימה הי' גאולה נצחית מיד, כמ"ש במכילתא הנ"ל, והי' נתקיים בחי' זו שהשם יקרא ככתיבתו. וז"ש משה רבינו הנה אנכי בא אל בנ"י ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לו מה שמו, ר"ל שישאלו ישראל על בשורת הגאולה באיזה בחי' יהיה גאולתינו, האם נזכה להתפלל לפניו יתברך בבחי' השם יקרא ככתיבתו כבחי' העתיד, או כבחי' הגלות לא כשאני נכתב אני נקרא, וזה פירוש השאלה מה שמו מה אומר אליהם, ואין הכוונה על בקשת אות ומתורץ קושית הרמב"ם ז"ל.

אמנם באמת לא הי' עדיין הזמן לגלות בחי' השם ככתיבתו, כמו שדרשו חז"ל לעלם כתיב העלימהו, ע"כ השיב השי"ת למשה אקי' אשר אקי' ובזה מסר לו סוד שם המפורש כמ"ש בפדר"א הנ"ל. וכדרשת ר' יצחק במדרש אני שהייתי ואני הוא עכשיו ואני הוא לעתיד לבוא, וזהו סוד שם הוי' וכמ"ש ז"ל במסכת ברכות אהיה עמהם בצרה זו ואהיה עמהם בשעבוד שאר מלכיות, וכפי הבחי' זו מסר השי"ת למשה רבינו ידיעת השם הנכבד, ובזה הי' תשובה גם לבנ"י אבל עפ"י בחינה אחרת, כפי שנתפרש במדרש אגדה שהביא הרמב"ן ז"ל, אקי' אשר אקי' כשם שאתה הוו' כך אני הוו' עמך, וכמ"ש במדרש רבה שא"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא, כשאני מרחם על הבריות אני נקרא ד' וכו', ומשתנה השם כפי הויתם וכפי בחינתם, וזהו התשובה אל בנ"י שא"א לגלות להם בחי' השם דלעתיד, כי תלוי בערך בחינתם, אבל לעתיד והיה ד' למלך על כל הארץ, ויהיה הכל על בחי' גבוה ובחי' הרחמים אז יתגלה השם ככתיבתו, וא"ש מ"ש במדרש שאמר הקב"ה לך אני מודיע להם איני מודיע, וכמ"ש ברש"י במוסגר דלמשה לבדו הגיד ולא שיגיד לישראל ול"ק קושית המפרשים דא"כ אין התשובה מעין השאלה, דמשה רבינו שאל מה אומר אליהם והשי"ת השיבו אקי' אשר אקי' והוא הודעה למשה לבדו. ולדרכינו היתה תשובה זו על ב' בחינות, שבאמרו יתברך אקי' אקי' גילה בזה סוד שם המפורש כמ"ש בפדר"א הנ"ל, אבל בחי' זו הי' למשה לבדו ולא לישראל, ולישראל הי' כוונת התשובה דמשתנה השם לפי הבחי' ולפי המעשים וא"א לגלות להם עדיין.

והנה משרע"ה הבין בדברי השי"ת כי בחי' זו אהי' עמהם בצרה זו ואהי' עמהם בשעבוד שאר מלכיות נאמרה לו שיאמרה לישראל, ע"כ אמר די' לצרה בשעתה, והשיב לו השי"ת כה תאמר "לבני ישראל" אקי' שלחני אליכם, שתאמר להם כפי הפירוש האחר כמ"ש במדרש, דפירוש אקי' שנשתנה בחי' השם כפי בחינתם וכפי מעשיהם, וזהו תשובה על שאלתם, שא"א למלאות מבוקשתם שידעו השם ככתיבתו עד לעתיד. נמצא שאין כאן חזרה בדברי השי"ת ממ"ש לו בתחלה אקי' אשר אקי', אבל במ"ש לו השי"ת שנית שם אקי' לבד, נתפרש אליו מאמר הראשון כפי הבחינה שיאמרה לישראל, וה"ה השלמה למאמר הראשון ולא חזרה וא"ש.

ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בנ"י ד' אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב וגו', גם זה השלמה למאמר הראשון שעד שיתגלה להם השם בבחי' דלעתיד, יזכירו בתפלתם אלקי אברהם יצחק ויעקב כמ"ש במכילתא הנ"ל, ומאמר זה שמי לעלם נאמרה למשה רבינו כפי בחינתו שמסר לו השי"ת סוד שם המפורש ע"כ א"ל השי"ת לעלם העלימהו כמ"ש ז"ל, נמצא שאין בזה שינוי ממ"ש לו בתחלה, אלא השלמה על מאמרו יתברך הקודם, ובזה נתבארו כל הקושיות בענין הנ"ל.

ואפ"ל עוד באופן אחר עפימ"ש ז"ל בגמ' סנהדרין (י"א ע"א) יצתה בת קול מן השמים, יש כאן א' שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו עליו השלו' אלא שאין דורו זכאי לכך ע"כ. מבואר דלפעמים נמנע השפעת נבואה ורוה"ק אפילו ממי שהוכן אל הנבואה, לפי שאין הדור ראוי לזה וכן פרש"י (בירמי' מ"ה) שאמר ברוך בן נרי' יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי, פי' לא שרתה עלי שכינה להנבא, מלשון ותנח עליהם הרוח. א"ל הקב"ה אם אין צאן רועה למה, איני נגלה על הנביאים אלא בזכותם של ישראל כך שנוי במכילתין עכ"ל רש"י ז"ל, ולפעמים כשהדור ראוי אבל המנהיג לא הוכן למדריגת הנבואה, נותנין לו מן השמים השפעה שכלית והשגת נבואה בזכותא דרבים, כמשל הבאר כ"ז שדולין הימנה יתוספו מימיו מן המקור, עכ"פ השפעת המנהיג כפי זכות הדור בין לטוב ובין להפכו.

ואפשר דמשה רבינו הי' משתוקק שיודיעו השי"ת השם הנכבד, כמ"ש בפדר"א הנ"ל שאמר הודיענו שמך הגדול והקדוש שאקרא לך בשמך ותענני, אולם לגודל ענותנותו חשב שהוא אינו כדאי להשגה זו מצד עצמו, וע"כ תלה בזכותא דרבים שבזכות הדור ישפיע השי"ת אליו השגה זו, הגם שידע בשם המפורש בעודו במצרים כמ"ש חז"ל שהרגו למצרי בשם המפורש, אבל ידוע דהרבה בחינות בהשגת ידיעה זו, וכ"א זוכה להשיג כפי בחינתו ושרשו, ואין חקר להשגתה כמ"ש איוב החקר אלקי תמצא, ע"כ בקש משה רבינו להשיג יותר ממה שהי' משיג עד הנה, שכן דרך הצדיקים שמשתוקקים להשתלם בהשגת אלקות. וז"ש ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. והשי"ת בוחן כליות ולב נגלה לפניו יתברך מצפוני לבבו, שכוונת רצונו לבקש על עצמו, אלא שתלה בקשתו בזכות הדור לצד ענותנותו. וע"כ השיב לו הקב"ה כפי פנימיות כוונת שאלתו אקי' אשר אקי, והודעה זו למשה לבדו היתה, ולא שיאמרנה לישראל כדברי המדרש, ולישראל צוהו לאמר בבחינה אחרת כה תאמר לבנ"י אקי' שלחני אליכם, (וכמ"ש ברש"י במוסגר) ונמצא שאין כאן חזרה בדברי השי"ת ח"ו, והשיב לו השי"ת תשובה כפי פנימיות כוונת השאלה, וכענין שאמרו ז"ל במסכת ברכות התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, ואף כאן הודיע לו השי"ת בחי' הראוי אלי' בזכות עצמו.

ואפ"ל עוד באופן אחר, דב' האמירות הי' על דעת שיאמרה לבנ"י, והשיב לו יתברך על שאלתו מה אומר אליהם, ב' תשובות, ומה שא"ל אקי' אשר אקי' היה לבני עלי' ובעלי השגה שיודעין להזהר בהעלם שמו ית', לאלו צוהו השי"ת למסור להם סוד שם המפורש, וא"ל עוד כה תאמר לבנ"י אקי' שלחני אליכם, אמירה זו הי' לפשוטי העם שאין יודעים להזהר בהעלמת שמו יתברך, ואולי ישתמשו בו לעת הצורך, ולא ניתנה רשות לזה עד לעתיד דהעלימהו כתיב, ע"כ צוהו יתברך שיאמר משה להם אקי' שלחני אליכם, ולכוונה אחרת נאמרה להם כמ"ש הרמב"ן ז"ל בשם מדרש אגדה שבחי' השם כפי הויתם, כשם שאתה הוו' עמי כך אני הוו' עמך וכמ"ש במד"ר שאמר הקב"ה לפי מעשי אני נקרא כנ"ל, ואח"כ פירש לו יתברך הכוונה, באמרו זה שמי לעלם העלימהו, וזה הטעם לשינוי הבחינות, דלפשוטי העם לא יגלה סוד שם המפורש, אבל משרע"ה לא המתין, ועד שלא נאמרה לו פסוק זה דהעלימהו, שאל מיד די' לצרה בשעתה, ע"כ השיב לו השי"ת זה שמי לעלם העלימהו, ומזה השיג שמה שנאמרה לו תחילה אקי' אשר אקי', אמירה זו הי' לבני עלי' לבד כנ"ל, ובזה מיושב הענין קצת, דלא הי' חזרה ולא שנוי רצון ח"ו, אלא מתחלה השיבו יתברך על שאלתו בב' בחינות שיאמר לכל א' כפי השגתו כנ"ל.

ומעתה נבוא לבאר מאמר הכתוב ושמעו לקלך וגו' וענין האותות ששאל משה רבינו וצוהו השי"ת לעשותם, ונקדים להעיר במ"ש חז"ל במדרש רבה והובא ברש"י ז"ל, שאמר הקב"ה אמור להם פקד פקדתי ומיד ושמעו לקולך, למה שמסורת גאולה הוא בידם מיוסף, שכל גואל שיבוא ויאמר להם פקידה כפולה הוא גואל של אמת עכ"ד ז"ל. והקשה הרמב"ן ז"ל ומנין להם שיאמינו, שמא שמע משה במסורת הזאת כמותם, וכיון שידעו ישראל בסימן הזה, א"כ אפשר שיבוא א' ויאמר כן בשקר, ואיך יהיה ראיה מוחלטת שהוא גואל של אמת, ותירץ הרמב"ן ז"ל דהי' גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא יבוא אדם ויכזב בהם, והבטיחם השי"ת בכך, ואח"כ מתרץ הוא ז"ל באופן אחר, ואולי מפני שהי' קשה לו על טעם הראשון, דלפי זה יוצרך לומר שמנע הוא יתברך הבחירה מכל ישראל, שלא יבוא שום אדם ויכזב בבשורת הגאולה, ובדרך כלל אין השי"ת מונע הבחירה מבנ"א, ואפשר דע"כ נראה לו יותר טעם הב', וזת"ד ומצאתי במקו"א במדרש, אמר ר' חמא בר"ח, בן י"ב שנים נתלש משה מבית אביו למה, שאילו גדל בבית אביו ובא ואמר להם הסימן פקד פקדתי, לא היו מאמינים בו, שהיו אומרים אביו מסר לו זאת, לפי שיוסף מסרה ללוי, ולוי לקהת, וקהת לעמרם, ולכך נתלש מבית אביו, וכשהלך והגיד לישראל כל הדברים האמינו בו, שנאמר ויאמן העם, וביאר הרמב"ן ז"ל בכוונת המדרש שיעקב גילה הדבר ליוסף בסוד, ובו בלשון גילה יוסף ללוי וצו' שיהי' הדבר בסוד עכת"ד. אמנם עדיין צ"ב דאף דנתלש מבית אביו בן י"ב שנה, מ"מ הרי הי' השגתו גדולה בעודהו קטן, ומצינו שהרגו למצרי בשם המפורש קודם שנתלש מבית אביו, א"כ הי' מקום לחשוש דכמו שהשיג שם המפורש ע"י שאביו מסרה לו, כמו"כ מסר לו הסימן של פקידה כפולה, ואיך האמינו בו ישראל.

והנה ודאי קבלת חז"ל אמת, אמנם אפשר לומר עוד הסבר לתרץ קושית הרמב"ן הנ"ל, ולבאר עפ"י פשוטו, דהיה סימן של פקוד פקדתי סימן ברור, ולא היה להם לישראל לחשוש שמא יבוא א' ויכזב בו. ויובן עפימ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהיסוה"ת) וזת"ד דנביא כשמשלחין אותו מן השמים, נותנין לו כח לעשות אות ומופת, כדי שידעו העם שד' שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, דאפשר שיעשה האות בלט ובכישוף, אלא אדם שהיינו יודעים בו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, ומהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה, ואח"כ בא ועשה אות ומופת מצו' לשמוע לו, ומעמידים אותו על חזקתו, וכמו שנצטוינו לחתוך את הדין עפ"י ב' עדים כשרים, ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותם על כשרותן, והאדם יראה לעינים וד' יראה ללבב וכו', עכת"ד ז"ל.

ומעתה אין כאן בית מיחוש שמא יבוא א' ויכזב בסימן של פקד פקדתי, דאדם שנחשד להיות רמאי ולשקר, בלא"ה אין רשאי להאמין לו אפילו אם יאמר הסימן של פקד פקדתי, ואף אם יעשה כל האותות שבעולם אין רשאי להאמין לו, כמ"ש הרמב"ם ז"ל דהמאמין עפ"י האותות לבד יש בלבו דופי, ולא יקבלו ישראל הסימן של פקד פקדתי אלא ממי שהוא מוחזק לצדיק אמת, ואם יהבי לי' כל חללי דעלמא לא ישנה בדיבורו ולא יטעה את ישראל בנבואת שקר ח"ו, ורק לצדיק כזה יאמינו ישראל בבשורת הגאולה.

ואמנם אף לצדיק אמת אין רשאי להאמין בבשורת הגאולה אלא בצירוף הסימן של פקד פקדתי, כי כך נמסר להם מיעקב אבינו, ויובן הטעם עפימ"ש האוהחה"ק (בפ' שופטים) עה"פ אשר ידבר הנביא בשם ד' וגו', ותו"ד בקיצור דלכאורה איך נדע להרוג נביא שקר, ואפשר שהוא אונס ע"י רוח המטעה אותו. כמו רוחו של נבות שהטעה את הנביאים בדבר ד', ע"כ נתן התוה"ק סימן כשידבר הנביא בשם ד', אז בזדון דברו הנביא וא"א שיהיה באונס ע"י רוח המטעה אותו, והטעם כי לא ינבא רוח שקר בשם ד' הנכבד, כי ד' אלקים אמת, ואין מניחין אותו מן השמים עכת"ד, וכיו"ב כתב ק"ז הישמח משה זללה"ה עפי"ד הגמרא במסכת מגילה (דף ג') גמירי דלא מפקי ש"ש לבטלה, וע"כ ליכא למיחש דלמא רוח או שד הטעה אותו, ומש"ה אינו חייב מיתה הנביא שקר רק אם ידבר בשם ד' עיי"ש. וגדולה מזו כתב השלה"ק פ' קרח (בהג"ה שם) עה"פ לא ד' שלחני, כי יש נביאי השקר שהתנבאו וחשבו בעצמם שאומרים נבואת אמת, והטעה אותם רוח הטומאה, ועונותם גרמו לזה שירדו לעומק הקליפה, אבל נבואת משרע"ה היתה קדוש בתכלית הקדושה, באספקלריא המאירה בלא שום פגם, אבל משה רבינו טען לפני הקב"ה ואמר שאם לא תעשה דין בקרח ואנשיו, אהיה מוכרח לומר ככה כי אני טועה ח"ו במראה הנבואה ולא ד' שלחני עכת"ד ז"ל. והוא פלא שמשה רבינו חשד את עצמו שמטעין אותו ח"ו, מבואר עכ"פ דיש מציאות כזה אפילו לצדיק אמת שיטעה בנבואתו ויסבור שהוא אמת ומפי ד', והשטן מטעה אותו והוא מטעה אחרים בנבואתו, וע"כ בבשורת הגאולה אין רשאי להאמין אפילו לצדיק גמור, אלא בצירוף הסימן של פקד פקדתי, ומעתה אין כאן שום חשש, דלרמאות ליכא למיחש כיון שהוא צדיק גמור, ושמא טועה בנבואתו ע"י רוח המטעה אותו, ע"ז היה הבטחה מן השמים שלא יניחו להטעות אותו בכך ע"ד שכתב הרמב"ן ז"ל, ואין זה מניעת הבחירה מבנ"א, אלא מניעת כחות שכליים נבדלים שלא להטעות הנביא בכך, וע"ד שכתב האוהחה"ק הנ"ל, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דמי שהוא ראוי לנבואה מצד קדושתו, בצירוף אות מצוה לשמוע לו ומעמידין אותו על חזקתו, ואין ראוי להסתפק בנבואתו, וע"כ א"ל הקב"ה ושמעו לקולך כמ"ש רש"י והמדרש, מכיון שתאמר להם הסימן של פקד פקדתי ישמעו לקולך, שסימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף ולית בה בית מיחוש כנ"ל.

ועדיין היה משה רבינו טוען ואומר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ד'. הכוונה בזה כי הסימן של פקידה כפולה אינה בירור אלא למי שהוא מוחזק לצדיק אמת וראוי לנבואה כמ"ש לעיל, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דאין להאמין באותות לבד, אא"כ יודעים בו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, ולגודל ענותנותו חשש משה שיחשדו אותו שאין נבואתו אמת ולא נראה אליו ד', ואפשר שהיו בריונים בישראל שחשדו את משה ואהרן שאין נבואתם אמת, וגם פרעה אמר שהם מכשפים כמוני ואין שליחותם מהשי"ת, וז"ש והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, והנתינת טעם לזה, כי יאמרו לא נראה אליך ד' מעולם. ואינך מוכן וראוי לנבואה. ואפשר שאע"פ שהבטיחו הקב"ה ושמעו לקולך, ויספיק להם הסימן של פקד פקדתי כמ"ש במדרש והובא ברש"י ז"ל, אבל חשב משה רבינו כי הבטחה זו על רוב ישראל הכשרים היתה, שהם לא יחשדו אותו ויאמינו בנבואתו ע"י סימן פקידה כפולה, אבל עדיין שאל מה יעשה לאלה שלא יאמינו לו, ולגודל ענותנותו חשב שהחסרון הוא מצדו, ובדין הוא שלא ישמעו לו כי אינו ראוי לנבואה, וכבר אמרנו לעיל דעיקר כוונת טענותיו הי' לטובת ישראל ורצה לברר כי אינו ראוי לנבואה, והתפלל שהשי"ת בעצמו יגאלם ויהיה גאולת עולם ונצחית. וע"ז השיב לו הקב"ה והסכים עמו שיעשה האותות לעיני העם, לאלו שאין מכירים בצדקתו אבל לרוב ישראל לא היה צריך לעשות אותות כי שמעו לקולו והאמינו בסימן של פקידה כפולה כאשר דבר ד', נמצא שלא היה משה מסתפק ח"ו בהבטחת השי"ת, ולא היה חזרה בדיבורו יתברך, במ"ש מתחלה ושמעו לקולך ואח"כ הסכים לדברי משה ונתן לו אותות כי הכל אמת וקיים לעד, ורוב ישראל האמינו בו מיד כשאמר פקד יפקוד, והאותות היה רק לעיני העם כנ"ל.

ואמרתי כבר לתרץ קושית האברבנאל שהקשה דאם היו מפקפקים ובלתי מאמינים בב' אותות הראשונים לחולשתם, איך יאמינו לקול האות השלישי במופת הדם שלא היה חזק כמותם. ולדרכינו יובן שפיר, דאותן שלא היו מאמינים בצדקתו אין האותות לראיה אצלם כלל, כמ"ש הרמב"ם ז"ל דהמאמין באותות לבד יש בלבו דופי, דאפשר שיעשה האות בכישוף ובלט וע"י כחות הטומאה, אמנם אף אם לא יאמינו לשני האותות אבל יאמינו לאות הדם, עפימ"ש רש"י ז"ל דרמז להם במופת הדם שהקב"ה יפרע מע"ז, שהיו המצרים עובדים לנילוס המחי' אותם עכ"ד ז"ל. נמצא דע"י שלקח משה ממימי היאור והפכם לדם ושפכם ליבשה, השפיל בזה הע"ז של מצרים, והכניס בלב ישראל השפלת ע"ז שהיו מוטעים אחרי', ומעתה לא יחשדו בו עוד שמא עשה האותות ע"י כישוף וכחות הטומאה, דהוא עצמו מחזיר עליהם להשפילן, וא"א שיהיה אות הזה מכחם, וע"כ ויאמינו לקול האות האחרון בודאי, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בהל' מלכים פי"א) דאם יעמוד מלך מבית דוד ויכוף כל ישראל לילך בדרך התוה"ק ולחזק בדקה וכו' ה"ז משיח בודאי, עכ"פ באות הדם שעל ידו הכניס בלב ישראל השפלת ע"ז ושאין בו ממש, ה"ז סימן ברור ויאמינו בו אמונה ודאית בלי הרהור.

והנה כבר נתבאר שע"י האותות נתברר לעיני כל ישראל אמיתת נבואתו של משרע"ה כנ"ל, אמנם עדיין יש מקום לחשוש לדורות, פן יבוא נביא שקר ויטעו בו העם, ויחזיקוהו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, ונצטוינו להאמין בנבואתו אם יתן אות, ואפשר שיעשה אותות בכשפים, ויאמר כי נראה אליו ד', ונבואתו יהיה להכחיש מצות התורה שנאמרה מפי משה מפי הגבורה, ע"כ היה עוד צורך לאות דמתן תורה, דהיו כל ישראל עדים על נבואתו של משה שהוא אמת ומפי הגבורה, וכל ישראל שומעים ורואים את הקולות, שדבר ד' אליו ועשאו שליח ונביא לישראל על התורה וחקותי', וכתב הרמב"ם ז"ל בהל' יסוה"ת (פ"ח) לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים, ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו, ואנו יודעין בביאור שאותן האותות בלט ובכישוף הן, והא למה הדבר דומה לעדים שבאו להעיד לאדם, על מה שראה בעיניו שאינו כמו שראה, שבודאי לא ישמע להם ויודע שעדי שקר הן, עכ"ד ז"ל, ע"כ מתן תורה הוא הסימן המובהק וראיה מספקת להתאמת נבואתו של משה לדורות, וא"א שיוכחש נבואתו של משה ע"י שום נביא בעולם, וז"ש הכתוב וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, אמנם אעפ"כ הוצרך גם לב' אותות הראשונים, והי' בהם תועלת וצורך לפי שעה עד שעת מתן תורה, כדי שיאמינו בו ישראל להוציאם ממצרים, ושילכו אחריו במדבר על פי נבואתו במצות השי"ת.

ואף דאין להאמין לנביא עפ"י האותות לבד, אבל אותות אלו היו ברורים וחזקים כנ"ל, והאמינו בו כל ישראל, גם היה הסימן של פקידה כפולה, והיה בהם צורך לשעה, וע"כ שאל האותות אע"פ שכבר הובטח לו אות דמתן תורה, אולם הבירור הגמור היה רק במתן תורה, שנתאמת נבואת משה רבינו לדורות עולם, שאף אם יבוא נביא אחר ויעשה אותות להכחיש נבואתו לא ישמעו אליו כנ"ל. וא"ש דעת הרמב"ם ז"ל בזה ולא קשה עליו קושית הל"מ והמהרלב"ח ז"ל (קושיא י' לעיל) וגם בגמרא משמע כדעת הרמב"ם ז"ל והוא שאמרו במסכת ברכות (ל"ח ע"א) המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, כד אפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים וכו', מבואר דנבואתו של משה רבינו שהיתה אמיתית ובשליחות השי"ת נתברר רק לאחר יציאתם ממצרים בשעת מתן תורה כנ"ל.

ושורש כוונת משרע"ה בטענותיו אלו ובמה שמיאן להיות השליח, הי' הכל לטובת ישראל שרצה להמתיק גזירת הגלות מעליהם, שיגאלו מיד גאולת עולם וע"י הקב"ה בעצמו, כדי שתהי' גאולתם נצחי כנ"ל, ובדרך זה אפ"ל המדרש שלח נא ביד תשלח ביד מי ביד ר' עקיבא, (הובא בילקוט בשם מדרש אבכיר), ויובן עפ"י מה שאמרתי לפרש בעת עמדי על יד קבר ר"ע, עלה ברעיוני להסביר ענין פלא, דאיך יתכן שהניחו מן השמים לר"ע שיטעה בבן כוזיבא, שהי' משיח שקר ור"ע דימה ואמר עליו שהוא משיח, כמ"ש במדרש איכה (פר' ב') עה"פ בלע ד' ולא חמל, ר"ע כד הוי חמי להדין בר כוזיבא, הו' אמר היינו מלכא משיחא, והי' ר"ע דורש עליו המקרא דרך כוכב מיעקב היינו בר כוכבא, והרמב"ם ז"ל (בפי"א מה' מלכים) כתב שהי' ר"ע נושא כליו של בן כוזיבא, ולכאורה הוא פליאה עצומה, הלא כתיב לא יאונה לצדיק כל און, ומי שהוא צדיק אמת וכבר נבחן מהשי"ת, משמרין אותו מן השמים שלא יבוא לידי מכשול וטעות, ובפרט בעניני הגאולה שהוא מעקרי הדת ומי"ג עקרים להאמין בביאת המשיח אמונת אמת, ואיך הניחו מן השמים את ר"ע שיבוא לידי טעות ומכשול כזה, ובפרט שדרש עליו סמוכין מן הכתוב, ור"ע הי' תורתו תורת אמת, וכללא הוא בידינו דחכמי הש"ס כל דרשותיהם בפסוקים, אף מה דאדחי מהלכה מ"מ אלו ואלו דברי אלקים חיים, וכאן ע"כ הי' שלא כהלכה ועיין בספרי ויואל משה (מאמר א' סי' ל"ט) שהבאתי דברי המהרא"ז ז"ל בספר יוחסין שגם ר"ע אחר שראהו שלא הי' מריח הרשעים, חזר בו ונתיאש הימנו, גם בש"ס השמיטו לגמרי את דברי ר"ע, ונודע מה שכתבו התוס' והרבה ראשונים דכמה ברייתות שנשנו להלכה אלא כיון שהשמיטם הש"ס בודאי נדחו מהלכה, שמסדרי הש"ס בררו הכל, וכאן הביאו בגמ' סנהדרין (דף צ"ג) דברי חכמים דבדקוהו וקטלוהו, והשמיטו דברי ר"ע ולא זכרום כלל אפי' לדעת יחידאה, והאריז"ל כתב בסודן של דברים, דר"ע ובן כוזיבא הי' שורש נשמתן אחד, ובודאי הי' גם בן כוזיבא איש קדוש ונורא וראוי לנבואה, וראי' ברורה לזה מדברי הש"ס מדהוצרכו חכמים לנסותו אם הוא מורח ודאין, ומדריגה זו לא הי' אף למרע"ה כמ"ש הרמב"ם ז"ל באגרת תימן, ואלמלא לא הי' ראוי לנבואה האיך נסתפקו בו חכמים כלל, ומסתמא הי' לו מדריגות גדולות עד שהי' מקום להסתפק בו וע"כ בדקוהו, אעפ"כ צ"ב איך נסתבב מכשול כזה לידי רבי עקיבא.

וחשבתי לתרץ דברי ר"ע שלא טעה, אלא היתה סיבה גדולה מן השמים שידרוש עליו סמוכין מן התורה, והי' דעתו עפ"י התורה להחזיק אותו למשיח, ובודאי הי' ראוי להאמינו עפ"י הלכה, כמ"ש (בספרי ויואל משה מאמר א' סי' ל"ח) שמלך המשיח צריך שיהי' בו מדריגת נביא, ונביא צריך שיתן אות ומופת כמ"ש הרמב"ם ז"ל, ועכ"ח צ"ל שנתנסה באות ומופת והיו בו כל המדות שמוכרח להיות בנביא, ואפשר דע"י הוראתו של ר"ע, היתה הצלה פורתא לכלל ישראל, שלא הי' החרון אף בשלימות ח"ו להשחית את הכלל כלו, הגם שהי' חורבן גדול ונורא, ונהרגו רבבות מישראל ונגדעה קרן ישראל כמ"ש בירושלמי תענית פ"ד, מ"מ הי' קצת המתקה והתנצלות נגד החרון אף והמקטרג, להקל קצת מגזירת החורבן, על כי הי' בהסכם להוראת ר"ע, וכח תורתו של ר"ע עמד נגד המקטרג, ועי"ז נשארו הרבה צדיקים ותנאים ותלמידי ר"ע ורבים מישראל, ולא יצא הגזירה על הכלל כלו, ואלולי כן מי יודע עד כמה הי' קשה עונש הגזירה, שהרי חז"ל למדו מקראי (בכתובות דף ק"ב) שבעונש דחיקת הקץ אמר הקב"ה אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה, ואפשר שלא הי' נשאר ח"ו מישראל שריד ופליט אלא שהי' סיבה מן השמים שע"י הוראת ר"ע ניצולו חלק מישראל עכ"פ.

ומצאתי און לי ממ"ש הריטב"א ז"ל ביבמות (דף י"ד), עמ"ש בגמ' שם דעשו ב"ש כדבריהם להקל אע"ג דב"ה רובא נינהו, דכי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי, וכתב הריטב"א דבההוא חתיכה גופא דהורה כל חד וחד, הרשות ביד כל אדם לעשות כדברי מי שירצה, כיון שהם שקולים וכו', אבל בחתיכה אחרת כיוצא בה, קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל, עכ"פ מבואר בדברי הריטב"א בפירוש דאע"ג דאין שיטת ההלכה שם כב"ש דמקילין, וקיי"ל היכא דשקולים בשל תורה הלך אחר המחמיר, אבל באותה החתיכה, יפה כח הוראתם להחזיקו בחזקת היתר, והרשות ביד כל אדם לסמוך עליהם אפילו לכתחילה, ובאמת הוא פלא דכיון דאין שיטת הלכה כן מאי נפקמ"נ בין אותה חתיכה לחתיכה אחרת, אבל כ"כ הריטב"א בפירוש והביא ראיה לזה מדברי הגמרא עיי"ש.

וכמו"כ בר"ע כיון שהיה דעתו עפ"י התורה ועפ"י הלכה שראוי להאמינו לבן כוזיבא שהוא הגואל העתיד ומשיח, ודרש עליו סמוכין מן המקרא, אף דאין הלכה כדברי ר"ע בזה דהלכה כר"ע מחברו ולא מחבריו, והראיה שבש"ס השמיטו לגמרי את דברי ר"ע, ולא הזכירוהו אפילו לדעת יחידאה, עכ"פ מהני כח ההיתר לאותה שעה ולאותה הוראה שהורה בה, להקל קצת מגזירת החורבן ולהשקיט החרון אף, הגם שהי' החורבן גדול בעו"ה, מ"מ הצלה פורתא מיהא הוי, וכדי שלא יטעו בהוראתו גם להבא, ע"כ אסתייע מילתא וחזר בו, ולא הביאו בגמרא דעתו ואדחי מהלכה, אבל מעיקרא נסתבב לידו מן השמים טעות זה בשביל הצלת ישראל.

והנה בארנו לעיל דמשרע"ה רצה להמתיק גזירת הגלות, והתפלל שיגאלו ישראל מיד גאולת עולם, וזה היה טעם סרבנותו, ואיתא במדרש שהראהו הקב"ה כל חכמי הדורות עד שראה את ר"ע, והשיג שר"ע עתיד להסכים בהוראתו להקדים את הגאולה לפני הזמן, דעדיין לא הי' זמנה בימיו והראיה דלא אסתייע מילתא, ור"ע הכניס עצמו לסכנה זו של דחיקת הקץ לטובת הצלת ישראל כנ"ל, ואף משרע"ה הי' לו מסנ"פ בדבר זה להקדים את הקץ לטובת ישראל, ואפשר דע"כ רצה לשתף עמו זכות ר"ע, וחשב דשניהם כאחד יוכלו להקדים את הגאולה, וע"כ אמר שלח נא ביד תשלח ביד ר"ע, שלא מצא מסכים לפעולה זו אלא ר"ע שהורה כן לטובת ישראל כנ"ל. ואחר שראה שלא הועילו לו כל התפלות והבקשות, ושא"א להיות גאולה נצחית מיד, הסכים לילך בשליחותו יתברך שיגאלם עכ"פ גאולה זמנית ולשעה.

ואפשר דמה שהמתין הקב"ה ז' ימים למשה, כמ"ש רז"ל במדרש שז' ימים היה הקב"ה מפתה למשה שילך בשליחותו, עד שחרה בו ואח"כ קבל עליו לילך, ענין הז' ימים אפשר להסביר עפימ"ש בספה"ק יערות דבש, דבעשרת ימי תשובה ישנם ז' ימים חוץ מר"ה ויוהכ"פ, ובז' ימים כלולים כל ימי השבת, ובכל יום מימי השבת יראה לתקן מה שפגם בכל השנה ביום זה וכמ"ש הרמ"ק ז"ל בסידורו בטעם הנעלם של שבעת הימים שמפרישין כה"ג מביתו, כי הם הז' ימים שמג' בתשרי עד ערב יוהכ"פ, והם ימי התשובה, ומלת התשובה נודע פירושה, תשובת הדברים אל שרשם וכו' והימים החולפים בכל השנה הם קונים לה מציאות וכו' כפי פעולת האדם בימים ההם וכו', ולכן כהן גדול שעיקר הכפרה וטהרת הימים על ידו, מפרישין אותו מביתו שבעת ימים אלו לכוונה זו עיי"ש.

והנה משרע"ה לגודל ענותנותו חשב שהחסרון והמניעה הוא ממנו, שהוא אינו ראוי ואין לו כח וזכות להיות שליח לגאולתן של ישראל שיגאלו על ידו גאולת עולם, כדרך הצדיקים כ"ז שמזקינים דעתם מתוספת עליהם, ונתגדל השגתם בעבודת הבוי"ת ופוסלים עבודתם הקודמת, וכמו כן משרע"ה רצה לתקן כל מה שהחסיר בעבודתו יתברך בערך השגתו כעת, ואפשר דבז' ימים אלו שהיו כלולים בהם כל ימי השבת, רצה לתקן ולהעלות כל הימים דבר יום ביומו: וחשב שאולי יהיה לו זכות עי"ז, ויהיה ראוי יותר להיות שליח לגאולתן של ישראל, והניחו הקב"ה בכך ולא הי' חרון אף על הז' ימים, כי חביב לפני הקב"ה עבודת הצדיקים, ויש לו ית"ש נחת רוח מזה והקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים ועל כן הלך עמו הקב"ה בפיתויים ובנחת, ומשה רבינו הרגיש בכך והי' נראה בעיניו כהסכמה מן השמים אבל אחר הז' ימים כיון שחרה בו יתברך מיד קבל עליו לילך ולא סירב עוד, כי כל כוונתו הי' לעורר רחמים, וכיון שראה שא"א לעורר רחמים ואדרבה מתעורר ההיפך ר"ל, ע"כ מיד קבל עליו להיות שליח על גאולה זמנית.

ואיתא במסכת זבחים (דף ק"ב ע"א) ויחר אף ד' במשה, ר"י בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם וזה לא נאמר בו רושם. רשב"י אומר אף זה נאמר בו רושם שנאמר הלא אהרן אחיך הלוי והלא כהן הוא, אלא ה"ק לי' אני אמרתי אתה כהן והוא לוי, עכשיו הוא כהן ואתה לוי עכ"ד הגמ', ובמדרש רבה מבואר להיפך וז"ל ויאמר הנני: הנני לכהונה ולמלכות וכו', בקש שיעמדו ממנו כהנים ומלכים, א"ל הקב"ה אל תקרב הלום. לא יהיו בניך מקריבין שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן אחיך, הלום זו מלכות וכו' א"ל הקב"ה כבר מתוקן המלכות לדוד עכ"ד המדרש, מבואר דלא ע"צ העונש ניטלה ממנו הכהונה על שסירב לילך בשליחותו יתברך, אלא כבר הי' מתוקנת הכהונה לאהרן, ועוד בדיבור הסנה נאמר לו כן. ועוד יפלא מ"ש הרמב"ן ז"ל (מובא לעיל) דהסיבה למשה בכל הסרבנות היה ענותנותו הגדולה שלא הי' מוצא את לבו להתגדל על ישראל ולהיות עליהם מלך, ובגמרא זבחים הנ"ל איתא בקש משה מלכות ולא נתנו לו, וכן במדרש מבואר שבקש על הכהונה ועל המלכות שנאמר הנני ודרשו חז"ל הנני לכהונה הנני למלכות וצ"ב.

ואפ"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם אמת, ויובן עפימ"ש האר"י ז"ל דקרח רצה להיות כהן, ולעתיד יהי' כן, והלוים יהיו כהנים והכהנים לוים, וכבר בארנו לעיל דמשה רבינו רצה להמתיק עכשיו גזירת הגלות ולעורר רצון העליון שיהיה התיקון השלם מיד בבחינת העתיד, וז"ש במדרש שאמר משרע"ה הנני לכהונה ולמלכות, שבקש משה על הכהונה ועל המלכות שתנתן לו מיד בבחי' דלעתיד, ורצה להקדים בחי' גאולה העתידה מיד, וא"ל הקב"ה לא יהיו בניך מקריבין שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן אחיך עד שיהיה התיקון השלם ואז יחזיר הכהונה לך וללוים כמו שהי' במחשבה תחלה, וכן מ"ש בגמרא זבחים הנ"ל שאמר הקב"ה אני אמרתי אתה כהן והוא לוי, עכשיו הוא כהן ואתה לוי, אין זה בבחי' שינוי רצון מאתו יתברך, ולא ע"צ העונש נאמרה למשה רבינו, אלא מתחלה כך עלה במחשבה לפניו יתברך שיהא משה כהן ואהרן לוי לעתיד, וז"ש אני אמרתי אתה כהן וכו' הכוונה על לעתיד, עכשיו הוא כהן ואתה לוי, שעכשיו עדיין לא הגיע זמן תיקון השלם ובחי' דלעתיד.

ומ"ש רשב"י שהחרון אף האמור כאן נאמר בו רושם שנאמר הלא אהרן אחיך הלוי וכו' לא שהי' החרון אף על משה, ולא ע"צ העונש נאמרה לו זה, אלא שהראה הקב"ה למשה רושם וסימן של חרון אף, שאין עדיין שעת רחמים ועת רצון שיהיה מיד תיקון השלם וגאולה נצחית, והראו לו סימן על זה הלא אהרן אחיך הלוי, שהוא ראוי להיות לוי ואתה כהן. ואף זו לא ע"צ העונש נאמרה לו, אלא שהי' רושם וסימן של חרון אף בכלליות ההנהגה, להורות לו כי אין עדיין עת רצון לפניו יתברך להקדים הגאולה לפני זמנה, וידע הבוי"ת שא"א להיות כ"א גאולה זמנית ולשעה, וזה הי' שורש כל הגאולות והכנה אל גאולה העתידה.

ויבואר בזה דברי המדרש הנ"ל שאמר משה לפני הקב"ה כשירד יעקב למצרים לא כך אמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, ועכשיו אתה אומר לו לכה ואשלחך אל פרעה, לא אנכי הוא שאמרתי לו וכו', ולכאורה הוא טענה עצומה שיקיים השי"ת הבטחתו מה שהבטיח ליעקב אבינו, ולא מצינו שהשיבו הקב"ה על טענה זו, אמנם התירוץ הוא שלא היה עדיין הגאולה נצחית, והיה ההכרח להוציאם מיד לפני השלמת זמן הגלות ובירור הניצה"ק, ולבסוף כאשר יושלם בגלות האחרון אז יתקיים הבטחתו יתברך ואנכי אעלך גם עלה, שיהיה הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו ויהיה גאולת עולם, וע"כ לא נכתב בתוה"ק תשובה על טענה זו, מפני שהוא מסודות גאולה העתידה, והם דברים שכיסן עתיק יומין.

ובזה יבואר המדרש הנ"ל למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, אמר להם אתם למה ודבריהם למה, ואפשר שפרעה ג"כ טען כטענה הנ"ל אל משה ואהרן, דידע פרעה שהגזירה היתה על ד' מאות שנה ועדיין לא נשלמו, ולזה טען ממנ"פ אם כבר נשלם גזירת הגלות ע"י שחושבים מלידת יצחק או כאידך תירוצים, א"כ בגמר הגלות צריך להיות הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו, כמו שהבטיח ליעקב ואנכי אעלך גם עלה, וא"כ אתם למה, למה שלח ד' אתכם להיות הגאולה ע"י שליח, והיה צריך להיות ע"י הבוי"ת בעצמו, ואם לטעם שלא נשלם גזירת הגלות, ע"כ לא נתקיים הבטחת ואנכי אעלך, א"כ דבריכם למה, אין לכם טענה עפ"י הדין לצאת לפני השלמת הזמן. וא"א שהשם שלחכם, אולם לא ידע פרעה שהגאולה היה במדת הרחמים, ובשביל שלא יהיו משוקעים שם הוציאם השי"ת לפנים משורת הדין. והוא גאולה זמנית לשעה, ולעתיד יהיה גאולה נצחית כנ"ל.

והנה איתא בגמרא יומא (ס"ט ע"ב) א"ר יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה, אתא משה ואמר הא"ל הגדול הגבור והנורא. אתא ירמי' ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא. אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו אי' גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורותיו שכובש את רצונו ונותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה האיך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות עכ"ד הגמרא. ופירשו בספה"ק עד מתי עוזך בשבי, ר"ל עד מתי יהי' גבורותיו של הקב"ה ניכר ע"י שבי הגלות, ותפארתך ביד צר, ר"ל ששבחך מה שישראל ביד צר ויש להם עמידה וקיום בגלות, ובקשתינו שיהיה בחי' שבחיו יתברך נצחיים, כי מדת הגבור והנורא שאנו מזכירין בגלות אינה כפי בחינתה הנצחי, דלעתיד לא יהיה על בחי' זו, וכשיגאלנו השי"ת גאולת עולם יהיו גבורותיו ונוראותיו ניכרים ונראים כפי עצם בחינתם.

ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל ואלה שמות בנ"י וכו', הוסיף שבח על השבעים נפש שנאמרו למעלה וכו', ויובן עפימ"ש במדרש ואלה שמות בנ"י ע"ש גאולת ישראל נזכרו כאן ודרשו רז"ל שמות כאו"א ע"ש גאולתם עיי"ש, ויוסף נדרש על בחי' גאולה העתידה, ע"ש שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל ממלכות הרשעה. דכתיב והיה ביום ההוא יוסיף ד' שנית ידו וגו' ופירשתי דאע"ג דלעיל בפ' ויצא מפורש בפסוקים טעמים אחרים על קריאת שמותם, אבל עכשיו שהתחילה השעבוד לאחר מיתת השבטים, והגלות צורך הגאולה, מעתה התחילה השתלשלות גאולתם, וע"כ ניתוסף רמז חדש בשמותיהם כפי בחי' הגאולה, וזהו פי' המדרש ואלה שמות בנ"י וכו' ואלה מוסיף שבח על הראשונים שנזכרו למעלה, דבחינה הרמוז בשמותם כאן מוסיף על הראשונים, וז"ש במדרש ואלה שמות בנ"י זש"ה כי כשמך כן תהלתך, שכפי בחי' השם, כן בחינת שבחיו ותואריו יתברך, שלעתיד יהיה השם יקרא ככתיבתו על בחינתו הנצחית, ואז יהיו גם שבחיו יתברך נצחיים, הגדול הגבור והנורא כפי עצם בחינתם, וע"כ בא הרמז כאן באלה שמות בנ"י, שנתחדש ונתוסף בשמותיהם בחינה חדשה ע"ש הגאולה כנ"ל. ויה"ר שנזכה לגאולה שלימה בקרוב, בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

תורה יח

תשובה למען כבוד שמים

באופן אחר אפשר לתרץ הדקדוקים הנ"ל, בהעיר עוד בדברי רבותינו ז"ל במד"ר (פר' א' ס"ט) הובא ברש"י ז"ל עה"פ הבה נתחכמה לו וגו', אמר בואו ונתחכמה לאלקיהם של אלו נדונם בחרב כבר כתיב (ישעי' ס"ו) ובחרבו את כל בשר, לא נדון אותם אלא במים, שכך נשבע הקדוש ברוך הוא שאין מביא מבול לעולם וכו', וכן מבואר להלן במדרש רבה (ס' י"ח) העמיקו עצה שלא יפרע הקב"ה מהם במים, לפי שהיו יודעין שאין הקב"ה משלם אלא מדה כנגד מדה, והיו בטוחים שלא יביא מבול לעולם, לכך גזרו להטביעם במים עכ"ל המדרש, מבואר מזה דכל גזרתם לא הי' אלא במים, לפי שסמכו על סברא זו דאין הקב"ה נפרע אלא מדה כנגד מדה וטעם גזרתם הי' פן ירבה כמבואר בפסוק, והקשו היפ"ת והמפורשים דהרי מבואר בפרשה שצוה פרעה למילדות להמית את הזכרים, ואיך לא נתיירא שיענשו ע"ז מדה כנגד מדה בחרב או בחנק.

ב) עוד קשה ממשפרש"י להלן ומבואר במד"ר (סי' כ"ד) ובגמ' סוטה (דף י"ב) יום שנולד משה אמרו לפרעה אצטגניניו היום נולד מושיען של ישראל וכו', וסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצריים וכו', כיון שהושלך משה למים אמרו כבר מושלך מושיען במים, מיד בטלו הגזירה, והיינו דקאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו (במדבר י"א), בשבילי נצלתם כולכם עכ"ד המדרש והגמ', מבואר דגזירת המים בשביל חזיון אצטגנונים הי', ולא בשביל חשבון מדה כנגד מדה, והמהרש"א בחידושי אגדות על מסכת סוטה כתב לתרץ דתחלה גזר להשליכם למים בשביל סברת מדה כנגד מדה ומטעם פן ירבה, ואחר כך גזר עוד אף על המצרים בשביל שראו האצטגנינים וכו' וב' גזירות היו, אמנם הקשה הוא ז"ל, למה לא הספיק לחז"ל גם בגזירה ב' הטעם משום דכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול וכו', עד שהוצרכו לומר שאצטגניניו ראו וכו', ותירץ משום דחזינן דאחר שהושלך משה למים בטלה הגזירה, אלמא דמשום חזיון האצטגנינים הי' הגזירה עכ"ד, אולם הא גופא קשיא דאף אם נתבטל חזיון האצטגנינות אחר שהושלך משה למים, אבל איך נתבטל גזירתם הראשונה מטעם פן ירבה, וסברת מדה כנגד מדה שנשבע הקב"ה שלא יביא מבול עדיין במקומה עומדת, ובגמ' מבואר שנתבטלה הגזירה לגמרי: וראוי להבין מה היתה סברתם של המצריים בזה.

ג) גם הקשה המהרש"א ז"ל על דברי רש"י ז"ל שפי' עה"פ אם בן הוא והמתן אותו, שגזירת המילדות הי' בשביל שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להוולד בן המושיע אותם, ומסוגיא דגמ' משמע דגזירה הראשונה של מילדות לא הי' אלא משום פן ירבה וגו' ונלחם בנו, וכן משמע מהפסוקים וגם רש"י עצמו פי' בתחלה סיבת הגזירה כן וצ"ב.

ד) במד"ר ויצו פרעה לכל עמו, אריב"ח אף על עמו גזר, ולמה עשה כן, שהיו אסטרולוגין אומרים לו גואל ישראל נתעברה ממנו אמו, ואין אנו יודעין אם ישראל אם מצרי הוא, באותה שעה כנס פרעה כל המצריים וא"ל השאילו לי בניכם ט' חדשים שאשליכם ליאור, הה"ד כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ולא רצו המצריים לקבל ממנו, שאמרו בן מצרי לא יגאל אותם לעולם וכו', עכ"ד המדרש, אמנם רש"י בסוטה (דף י"ב) הביא מדרש ר' תנחומא יום שנולד משה עמד פרעה וקבץ כל עמו וביקש מהם ליתן לו בנים הנולדים בו ביום וגזר אף על עמו, מבואר דגזירת כל הבן הילוד לא הי' אלא על בו ביום בלבד, ושלא כדברי המדרש הנ"ל דעל ט' חדשים גזר, והקשה היפ"ת הלא משה נצפן ג' חדשים. ואם נימא שאחר שעבר היום בטלה הגזירה למה הוצרכו להשליכו ליאור, ותירץ דצריכין אנו לפרש דברי התנחומא דתחלה גזר על אותו היום לבד, וכיון שעבר היום ועדיין ראו האצטגנינים שלא לקה, האריך הגזירה עד היום שהושלך ליאור, עוד קשה דכאן מבואר במדרש דלא רצו המצריים לקבל ממנו ליתן גם ילדיהם ליאור, מפני שאמרו בן מצרי לא יגאל אותם לעולם, אמנם משמע מהפסוקים שגם המצריים הושלכו ליאור, והביא בעיון יעקב ראי' לזה מדאמרה בתי' בת פרעה מילדי העבריים זה, מכלל דגם המצריים הושלכו ליאור.

ה) עוד צ"ב מה שאמר פרעה למצריים השאילו לי בניכם על ע' חדשים שאשליכם ליאור, איך יתכן שאלה בזה, הלא שאלה הדרא בעינא, ואם ישליכם ליאור ויטבעו איך יחזירם להם, ובידי משה תירץ לפי שהיאור הי' ע"ז של פרעה, וא"ל שישאלו בניהם ליאור והוא יחזירם להם, והמצריים לא הסכימו לזה, לפי שהם עבדו לטלה ופרעה לבדו עבד ליאור לכך לא האמינו בו עכת"ד, ועוד נבאר בזה לדרכנו.

ו) גם קשה בדברי הגמ' דסוטה הנ"ל כיון דשדיוהו למשה במיא, אמרו תו לא קא חזינן האי סימנא בטלו לגזרתייהו וכו', והיינו דקאמר משה שש מאות רגלי העם וגו' בשבילי נצלתם כולכם, פרש"י בשבילי בטלו המצרים גזירתם, והקשו בתוס' אדרבה בשבילו נגזר הגזירות, לפי שראו אצטגניני פרעה שיוולד מושיען של ישראל, ותירצו דהוא הי' הראשון המושלך ליאור, ואחר שהושלך הוא לא נשלכו עוד וניצולו כולם, והקשו המהרש"א והנזה"ק דזה סותר כמה מדרשות שמפורש בהו שכבר הושלכו רבים מבני ישראל ליאור, והוא מ"ש בב"ר פ' ויחי (פר' צ"ז ס"ה) א"ר לוי ס' רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה זו וכולן הושלכו ליאור, ועלו בזכותו של משה, הוא שמשה אומר שש מאות אלף רגלי העם וגו' כולן לרגלי עלו, וכן איתא בילקוט (רמז קס"ה) ובפדר"א (פ' מ"ב) כל הילדים שהושלכו הי' היאור פולט אותם במדבר, והי' הקב"ה מביא סלע בפי כאו"א וכו' והסלע הי' מניק אותם דבש וחלב וכו', עוד אמרו שם ג' שנה ושליש שנה השליכום ליאור עד שנולד משה, ומשנולד אמרו לו הרי נולד והוא כמוס מעינינו, א"ל הואיל ונולד מכאן ואילך אל תשליכו הילדים וכו', וכתב הנזה"ק דהמדרש חולק על דברי הגמ' דסוטה, וס"ל דכבר הושלכו הרבה מישראל אלא שעלו מן היאור דרך נס בזכותו של משה, והיינו דאמר במדרש עלו בזכותו של משה ר"ל ע"י נס, אבל בגמ' אמרו בשבילי ניצלתם כולכם, שהוא הי' סיבה להצלתם בדרך הטבע שנתבטל הגזירה ע"י השלכתו עכת"ד, אמנם כללא הוא דאפושי פלוגתא לא מפשינן, וצ"ב להשוות דברי חז"ל להדדי.

ז) גם קשה דלפי"ד הב"ר ופרדר"א הנ"ל הי' בזה נס מופלא מאוד שנשלכו ליאור ס' רבוא ילדי ישראל ופלטן הים בדרך נס, ויפלא מדוע העלימה הכתוב ולא נזכר בתורה בפירוש, וכל נסי מצרים מבוארים בכתובים. וטעמא בעי מה שנס גדול כזה השמיטה הכתוב לגמרי, גם לא מצינו שנמנה נס זה בניסי מצרים ליתן שבח לבוי"ת עלי', ובסיפור יצ"מ בליל פסח נזכרו כמה מעלות טובות למקום עלינו, ולא נזכר נס זה ביניהם והוא פלא.

ח) בילקוט שמעוני פ' בשלח (בשם מדרש אבכיר) עה"פ וירא ישראל את היד הגדולה וגו', בשעה שביקש הקב"ה להטביע את מצרים, עמד עוזא שר של מצרים לפני הקב"ה, ואמר לפניו רבש"ע נקראת צדיק וישר ואין לפניך לא עולה ולא משוא פנים וכו', למה אתה רוצה להטביע מצרים, כלום הטביעו בני מבניך או הרגו מהם, בשביל ששעבדו בהן אתה רוצה לטבען וכו', באותה שעה כנס הקב"ה לכל פמליא של מעלה, וא"ל הוו דנין ביני ובין עוזא שר של מצרים וכו', שלחתי את משה ואהרן ואמרו למלך שלהם כה אמר ד' שלח עמי וגו', והתחיל מתגאה ואמר מי ד' לא ידעתי את ד' וכו' כיון שכפר בי שלחתי לו עשר מכות ולא הועלתי, וכל כך כפר בי והוסיף לשעבד בבני וכו', מי עשה כזה ולא הבין אינו ראוי לטבעו בים וכל חילו, השיבו לו כל פמליא של מעלה הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ וכו' עיי"ש, לכאורה כל המאמר תמוה איך העיז כ"כ עוזא שר של מצרים לדבר שקר מוחלט לפני הבוי"ת, ולומר כלום הטביעו בני מבניך, והלא מפורש בכתוב שגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ומבואר במד"ר הנ"ל דס' רבוא מישראל הושלכו ליאור ע"י המצרים, אלא שהצילם השי"ת בדרך נס, עכ"פ מגיע למצריים עונשם להיטבע בים מדה כנגד מדה, ואיך החציף לדבר שקר, ומבואר במכילתא בפירוש דנטבעו בי"ס מדה כנגד מדה בשביל שהשליכו ילדי ישראל ליאור, וביותר קשה שהקב"ה לא השיב לו מטעם זה. ולא אמר לו שכל טענתו שקר, וגמולם משתלם מדה כנגד מדה בשביל שהטביעו את ישראל, אלא סתר טענתו מטעם אחר בשביל שכפרו בו ית', וע"כ ראוי לטבען בים, והאמת שחטא זה לבד מספיק לעונשם, אבל מ"מ צ"ב למה לא אמר לו הקב"ה שעונשם מדה כנגד מדה על שהטביעו את ישראל ולמה לא הכחיש טענתו כלל וצ"ב.

ט) ויקרא מלך מצרים למילדות ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה וגו' ותאמרן המילדות וגו' כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהם המילדת וילדו, פרש"י כי חיות הנה בקיאות כמילדות, תרגום מילדות חייתא. ובגמ' דסוטה (דף י"א ע"ב) הקשו ע"ז אטו מילדת מי לא צריכה מילדת אחריתי לאולידה, אלא אמרו לו אומה זו כחי' נמשלה, יהודה גור ארי' יהי דן נחש וכו' מה אמך לביא וגו' (ורש"י ז"ל הביא דרשה זו בשם רבותינו עיי"ש), אמנם על פי' זה קשה בכפילא, דמה נתינת טעם יש בזה שהמשילן הכתוב לחיות וע"כ א"צ מילדות, וכי המשילן הכתוב שיהיו דומים בכל טבעיותם לחיות, והחוש יכחיש זאת דחזינן שטבעיותם דומה לבנ"א, ולא המשילם הכתוב אלא לענין המעלה והמדריגה כמובן, ועוד דלפי"ז הכחישו את כל הענין ואמרו דישראל א"צ למילדות כלל, והרי חזינן דהי' להם מילדות, ואלמלא כן הו"ל למימר מעיקרא כשגזר עליהם בילדכן את העבריות וגו' אם בן הוא והמתן אותו, הי' להם למימר מיד דא"צ למילדות ובטרם תבוא המילדת וילדו ואין בידם לקיים גזירתו, ומדוע שתקו תחלה ולא ענו אותו דבר, ורק עכשיו אמרו לו דא"צ למילדות, והרי בזה הכחישו דברי עצמן.

י) כי חיות הנה בתרגום אונקלוס תירגמו ארי חכימן אינון, וצ"ב דמה נתינת טעם יש בזה דחכימן אינון, ואם הכוונה כפרש"י ז"ל שהם בקיאות כמילדות, ובלשון משנה נקראת המילדת חכמה, א"כ כמו"כ יקשה על התרגום כקושית הגמ' אטו מילדת מי לא צריכא מילדת אחריתי, גם ראוי להבין מדוע תיאר המילדות חכימן, והתוי"ט פי' דע"כ נקראת חכמה ע"ש שבקיאים באומנתם, וטעם זה אינו מספיק, דכל אומן בקי באומנתו ולא כינוהו חז"ל לחכם מטעם זה.

יא) גם צ"ב לפרש"י כי חיות הנה שבקיאות כמילדות, דלא מצינו בשום מקום זולת כאן שהמילדת נקראת חי', ובמשנה נקראת היולדת כן ולא המילדת, גם דבכל הפרשה הזכירן כ"פ בשם מילדות כמ"ש ויקרא מלך מצרים למילדות וגו' ותיראן המילדות וגו' ועוד כ"פ, ורק בפסוק זה קראן חיות, ומיד אח"כ חזר וקראן מילדות, דכתיב בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, ולמה שינה הכתוב לשונו לקראן מילדות וחיות ומילדות וצ"ב.

יב) בתרגום יוב"ע מפרש כי חיות הנה וגו' ארום זריזין וחכימין בדעתיהון אינון, עד לא תיתי לוותהון חייתא הינון תליין עיניהן בצלוי, מצלן ובעיין רחמין מן קדם אבוהן דבשמיא והוא שמע בקל צלותהון וכו', וצ"ב דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואין מבואר כל זה בפשטות הכתובים.

יג) להלן ויאמר אלקים אל משה אקי' אשר אקי' ויאמר כה תאמר אל בנ"י אקי' שלחני וגו' במס' ברכות (דף ט') דרשו ז"ל אמר הקב"ה למשה אהי' עמהם בצרה זו, ואהי' עמהם בשעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו רבש"ע די' לצרה בשעתה וכו' אמר לו יפה אמרת כה תאמר לבנ"י אקי' שלחני אליכם כבר הבאנו לעיל קושית המפרשים איך יתכן שמשרע"ה שאל קושיא לאלקינו, ומלמד למי שמלמד לאדם דעת, גם צ"ב דבפסוק שלאחריו כתיב ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בנ"י אלקי אבותיכם אלקי אברהם יצחק ויעקב שלחני אליכם וגו', הרי ג' תשובות שונות על שאלת משרע"ה מה שמו מה אומר אליהם וצ"ב וכבר ביארנו בזה ועוד לאלקי מילין.

יד) ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים, פרש"י ז"ל מה אני חשוב לדבר עם המלכים, ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים, והשיב לו הבוי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, פרש"י ז"ל ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים עכ"ל, כבר הקשינו לעיל דאיך יתכן למשרע"ה להסתפק בשליחותו, אחרי שהבוי"ת שלחו בודאי יש זכות לגאולתם, ואם לא ראה משרע"ה זכות מספיק לגאולתם, הי"ל לבקש עליהם רחמים, והיכולת בידו ית' לגאלם אף בלי זכות ע"ש העתיד, כמו שהשיב לו ית' באמת, וטענת משרע"ה נראה ח"ו כקטרוג על ישראל, גם מבואר בדברי רז"ל שהיו ישראל מצויינים במצרים, ובשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים וכו' ובזוה"ק פ' שמות (דף ג') זכאין אינון ישראל דאסתמרו בגלותא דמצרים מכל הני תלתא מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא ואשתדלו בפו"ר, וא"כ הרי הי"ל זכותים, ומה זה שטען משרע"ה באיזה זכות וצ"ב.

טו) גם צ"ב שאחר שאמר משרע"ה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י, אמר לו השי"ת ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו' ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי וגו' ומהמשך הפסוקים נראה שהי' כ"ז מתשובתו ית' למשרע"ה על שאלתו מי אנכי וגו', וצ"ב הסמיכות ואיך יהי' בזה תשובה על שאלתו באיזה זכות וכו'

ונבוא אל הביאור בהקדם מה דאיתא בספה"ק דפרשיות אלו נקראים ימי השובבים, והמה מסוגלים לתקון חטא הידוע, ובאמת כל יומא ויומא זמני' הוא וכל השנה כולה הקב"ה מקבל תשובתם של ישראל, אבל אלו הימים מסוגלים יותר, וראוי להבין טעמא מאי, ומה התייחסם של פרשיות אלו לתשובת חטא הידוע יותר מכל השנה, ונקדים מה דאיתא בזוה"ק פ' ויחי (דף יר"ט ע"ב) דלא מהני תשובה ר"ל על חטא הידוע, ובמקו"א (בזוה"ק פ' נח ס"ב ע"א) אמרו דרק תשובה סגי מהני, וכן איתא בזוה"ק ויקהל (רי"ד ע"ב) דרק תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהי אתחזייא לחפייא על כל עובדוי וכו' עכ"ל, וראוי שיחרד האדם, ויתחמץ לבב אנוש, כי בעוה"ר רחוקים אנו ממדריגת תשובה גדולה כזו, ואף למדריגת תשובה קלה הימנה לא הגענו, ואי' איפה תקותינו שיתכפר עונינו, ובעוה"ר הנסיונות גדולים וקשים, ואנוסים אנחנו ע"י כוחות היצה"ר וחיילותיו, ותוקף שעבוד הגלות וזרם העולם, וקשה להשיג אף בחי' קטנה של תשובה.

אמנם מצאתי תנחומין בדברי ק"ז זלל"ה בתפלה למשה (כ"ה) עה"פ למען שמך ד' וסלחת לעוני כי רב הוא, ותו"ד עפימ"ש הפרשת דרכים דלטובה הקב"ה דן ע"ש סופו, ומבואר בדרז"ל והרמב"ם ז"ל דכל ישראל יעשו תשובה לפני ביאת המשיח. ואחר ביאת משיח עתידים כל ישראל לעשות תשובה עילאה עיי"ש, ושורש הדבר שראוי לפניו ית' לדון את ישראל לטובה ע"ש סופם, נצמח משמו הקדוש הי' הו' ויהי', דאצלו ית' אין השתנות בזמן, ועבר והו' ועתיד הכל אחד הוא, ומה שעתיד להיות כבר הי' ופי' ק"ז זלל"ה ביאור הכתוב בבחי' זו, למען שמך ד', המורה כי עבר ועתיד לפניו ית' אחד הוא, ע"כ וסלחת לעוני אף כי רב הוא, ר"ל דכובד העון רב ועדיין לא שבנו תשובה הגונה, אבל ידון אותנו השי"ת ע"ש העתיד, עיין בדברינו (פ' ויחי) בתוס' נופך על דב"ק.

וכעת נראה לומר עוד בחי' בזה, בהקדם מ"ש ק"ז זלל"ה בייטב פנים (אבני זכרון סי' י"ב וכ"ג) ללמד זכות על ישראל, ולהסר התלונה האמור בתיקוני זוה"ק (תיקון ו') ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פונה וכו' כולהו צווחין הב, הב לנא מזונא וסליחה וכפרה וחיי, כתבנו לחיים וכו', ולכאורה הרי נוסח תפלה זו תקנו אנשי כנה"ג להתפלל כן בימים נוראים, זכרינו לחיים וכו' כתבינו בספר פרנסה וכלכלה, וא"כ קשיא על מתקני התפלות מדוע תקנו להתפלל כן, אמנם ביאור הענין דכוונת אנשי כנה"ג וכן צריך שתהי' כוונתינו בתפלות אלו, לבקש על סליחה וכפרה וחיים ופרנסה הכל למענו ית' כדי שיהא סיפוק בידינו לעבדו ית"ש בהרחבת הדעת, ויסיר מאתנו המניעות והעיכובים, כעניות ומלחמות וחלאים ורעב וכדומה המרחיקים מעבודתו ית', וזה מאמרינו זכרנו לחיים וכו' למענך אלקים חיים, ר"ל כדי למלא רצונך לעבדך בכל זה, ועיקר כוונתינו צריך להיות כדי שיתקדש ש"ש על ידינו. בהיות בניו זרע ברך ד' מלאים כל טוב, וז"ש דוהמע"ה צמאה נפשי לאלקים וגו' מתי אבוא ואראה פני אלקים, היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה, כלומר מה שאני מוריד דמעות בשביל הלחם ופרנסה יומם ולילה, הוא בשביל באמור אלי כל היום אי' אלקיך יקום ויעזרך והוא העדר כבודו ית', ע"כ אני מבקש לחם ופרנסה למען כבוד שמו ית' שיתקדש על ידי, ובזה סרה תלונת התיקו"ז הק', כי דבריו אמורים על המבקש עניני גשמי לעצמו למלא תאותו, אבל אנן בדידן שכוונתינו לפנימיות הדברים ולכבוד שמו ית', כך נאה וכך יאה והרי לימוד זכות עלינו עכת"ד ז"ל.

ועפ"י דבריו הקדושים הנה יש טענת המלצת זכות על ישראל שיקובל התשובה גם על חטא הידוע ר"ל, אף שמבואר בזוה"ק דצריך לעשות תיובתא שלימתא על חטא זה, ובעוה"ר לא הגענו למידה זו, אמנם כל בקשתינו מהבוי"ת על סליחה מחילה וכפרה לא למענינו ולטובת עצמינו, כ"א רק בעבור כבוד שמו ית', ועפ"י מ"ש ק"ז היש"מ זלל"ה (בפ' תבא) וזלה"ק תמהתי על עיכוב הגלות וכו', וכאשר חקרתי נתוודע לי כי בבחרותם מרבין חבילות חבילות עבירות, עד שדי להם על כל ימי חייהם וכו' וזה הגורם, ולכך אין יכולין שוב להדבק בבוראינו ית"ש וכו' עיי"ש, נמצא שזו סיבת אריכות הגלות בעוה"ר, וכשנזכה שיטהרנו השי"ת מכובד העון הזה נזכה מיד לגאולתינו ופדות נפשינו, ואין לך כבוד שמים גדול מזה, וענין הגאולה תלוי בכפרת חטא זה, גם ידוע מ"ש בספה"ק נוע"א זלל"ה בהנהגותיו כי חטאת נעורים של האדם מסמין עיניו שלא יראה האמת עיי"ש שהאריך, ובעוה"ר חטא זה הוא גורם השפלות הגדול בדורנו, שאין אנו יכולים להתעלות במדרגות עבדות השי"ת, כי חטא זה מסמא עינים ר"ל ומעכב, וכן מה שישראל מתפללין ושופכין את נפשם להבוכ"ע, חטא זה מקטרג ומעכב תפלתם מלהתקבל ח"ו, ומעתה יש לנו טענת זכות לבקש סליחה וכפרה על חטא הידוע לא למענינו, כ"א בעבור כבוד שמו ית', דבאמת כל אחד מישראל משתוקק לעבוד השי"ת בבחינה יותר גדולה ולהטיב מעשיו, כדי לעשות נחת רוח לבוי"ת, ואילו זכינו לתקן חטא זה ויקבל הקב"ה בחי' תשובתינו ויענה ויאמר סלחתי, כבר נהייתה הגאולה שלימה, ונתרבה כבוד שמים עד אין שיעור ואין ערך, וטעם זה בלבד מספיק לדחות כל קטרוג, ושנזכה למחילת עוונות מיד, כי אם בקשתינו עבור כבוד שמים א"א לומר דלא מהני תשובה, וישתתקו כל המקטריגים, כי מי לא יחוש על כבוד שמו ית'.

ואפשר שזה פירוש הפסוק למען שמך ד' וסלחת לעוני כי רב הוא, שאנו מבקשין סליחה ומחילה מלפניך בשביל כבוד שמך ית', כדי שיתרבה כבוד שמים על ידינו, ואנו בטוחים כי עד"ז תסלח לעונינו אף כי רב הוא ר"ל דכובד העון רב ואין בידינו תשובת המשקל, אבל ראוי שתסלח ותמחול לא למענינו כ"א לכבוד שמך ית', ואפ"ל עוד בחי' דמאמר כי רב הוא קאי על למען שמך ד', ר"ל דראוי שתסלח לעוננו באשר בקשתינו רק למען שמך ד', כי רב הוא כי כבודו ית' גדול ורב, ולמען שיתרבה כבודו ית' ראוי שיענה הבוי"ת ויאמר סלחתי לישראל.

וכעין בחי' זו איתא במדרש שוח"ט (מזמור כ"ה) עה"פ כחסדך זכר לי אתה למען טובך ד', א"ר אלעזר משל למלך שעשה סעודה גדולה, ואמר לאפטרופס שלו זמין לי בנ"א חכמים תגרים ולא בעלי מלאכה, אמר לו אדוני המלך סעודתך גדולה היא, ותגרים לא יספיקו לך אלא עם בעלי מלאכה, כך אמר דוד כחסדך זכר לי אתה, למה למען טובך ד' שנאמר טוב ד' לכל, ופי' המפרשים שדוהמע"ה ראה והביט בשפלות הדורות שיהי' לעתיד, ע"כ ביקש והתפלל מה רב טובך אשר צפנת ליריאך, ר"ל רב טוב צפון לישראל לעולם הבא, כל הנחמות והטובות שנתנבאו הנביאים על ימות המשיח, אמנם אם תבקש רק אנשי מעלה צדיקים וחכמים למי ינתן כל אלה, כי סעודתך גדולה היא ואנשי מעלה לא יספיקו כ"כ, והשי"ת טוב ומטיב וחפץ ומתענג להטיב, וע"כ ראוי שיתחסד לקרב אליו בנ"י המשתוקקים להתקרב ולהתדבק בו ית' ולקבל תשובתם, דאל"כ למי הוכן כל אלה, וז"ש דוד המע"ה כחסדך זכר לי, למען טובך ד' בשביל מדת טובך, ובשביל רב טוב אשר צפנת ליריאך לע"ל.

עוד שם במדרש ריב"ח אמר משל למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים, הגיעו ארבע שעות ולא באו, לחמש שעות ולא באו, לשש שעות ולא באו, לעתותי הערב התחילו האורחים ממשמשין ובאין אמר להם טובה גדולה אני צריך להחזיק לכם, אילולי שבאתם כל הסעודה הייתי משליך לכלבים שלא הי' מי לאכול, כך אומר הקב"ה לצדיקים טובה גדולה אני מחזיק לכם, שבשבילכם בראתי את עולמי, שאלמלא אתם כל הטובה שהתקנתי לע"ל, למי הייתי נותנה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך, טוב וישר ד' על כן מורה חטאים בדרך שיעשו תשובה עכ"ל המדרש, ומה מאוד יצדק ענין המשל בדור האחרון ימינו אלה, שאנו עומדין כבר בסוף אלף הששי, לפני פנות היום עת ינטו צללי ערב, ואם נעשה תשובה ונתקרב להיותינו דבוקים בו ית', בודאי נזכה לרב טוב הצפון לצדיקים לע"ל, והבוי"ת יקבל תשובתינו ויאמר לנו טובה גדולה אני צריך להחזיק לכם, אילולי שבאתם כל הטובה שצפנתי למי הייתי נותנה, וע"כ אף שאין בחי' תשובתינו מעולה כ"כ, ואין בכוחינו לשוב תשובת המשקל כפי כובד העון, אבל הבוי"ת יקבל תשובתינו בשביל כבודו ית' כי חפץ להטיב ורב חסד הוא, ועכ"פ ראוי שנחשוב חשבונו של עולם דכבר הוא לפנות ערב, וחיש מהר יפנה היום, ואם לא עכשיו אימתי, וע"כ נראה לתקן עד כמה שאפשר ונשמור עצמנו מכל חטא והרהורים, ונהי' דבוקים בתוה"ק ונבקש דרך האמת, והבוי"ת יסלח לנו ויקבל תשובתינו למען כבוד שמו ית'.

ולדרכנו יתורץ קושיא (י"ד) הנ"ל ששאל משרע"ה מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים, ואף שידע משרע"ה שהי"ל זכותים כמבואר בדברי רז"ל ובזוה"ק כנ"ל, אמנם חשש משה רבינו פן ישלוט עליהם כח הקטרוג, כמו שהי' באמת שטען ס"מ ושר של מצרים הללו עוע"ז והללו עוע"ז, ושמא לא יספיק זכותם לדחות כח הקטרוג, ואיך יזכו להעשות להם נס, ע"ז השיב לו ית' דבר גדול יש לי על הוצאה זו. שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים, וז"ש בהוציאך את העם וגו' תעבדון את האלקים על ההר הזה, ויש בתשובה זו ב' בחי', א' כמ"ש ק"ז היש"מ זלל"ה דלטובה הקב"ה דן ע"ש סופו, ולפניו ית' העבר ועתיד והו' הכל אחד הוא ומה שעתיד להיות כבר הי', נמצא יש להם מיד זכות קבלת התורה, ולדרכנו הנ"ל עוד יש בחי' בזה, דע"י יציאתם ממצרים יקבלו התורה ויקיימוה בכל הדורות, ויתרבה כבוד שמים בכל דורות ישראל, א"כ תועלת יציאתם בשביל להרבות כבוד שמים, ומעתה זכותם רב ומספיק לדחות כל קטרוג, ויתורץ ג"כ קושיא (ט"ו) הנ"ל שהשיב הקב"ה עוד למשה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו' ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי וגו', וע"י הנסים והנפלאות יתרבה כבוד שמו ית' בעולם, וישמעו כל העמים גבורותיו ית', וזה זכות מספיק שיוושעו ישראל ואוציאם ממצרים ושאעשה להם נסים ואין כח לשום מקטרג לעכב ולקטרג עליהם, ואפשר דע"כ פרשיות אלו מסוגלין שיתקבל תשובה על חטא הידוע, דמתעורר כח הקריאה, וכמו שעשה השי"ת אז לפנים מן המידה בשביל כבוד שמו ית', כן סגולת הימים האלו שיתקבל תשובתינו ונתקרב אליו ית', אף שאין ידינו משגת לעשות תשובה גדולה כראוי לחטא זה, אבל מפני שבקשתינו רק למען שמך ד', ע"כ וסלחת לעוננו כי רב הוא וכנ"ל.

ועתה בא נבוא לתרץ קושיא (י"ג) הנ"ל, באמרו ית' למשה רבינו ע"ה ויאמר אלקים אל משה אקי' אשר אקי', ודרשו רז"ל אהי' עמכם בצרה זו ואהי' עמכם בשעבוד שאר מלכיות, והיתכן ששאל משרע"ה קושיא לאלקינו כאמרם ז"ל שטען ואמר רבש"ע די' לצרה בשעתה, גם איך יתכן חזרה לפניו ית', כאמרז"ל אמר לו הקב"ה יפה אמרת כה תאמר לבנ"י אקי' שלחני אליכם (עיין הקושיא לעיל ובדברי המפורשים ביתר ביאור), אמנם איכא למידק עוד דהנה טענתו של אדוננו משרע"ה היתה די' לצרה בשעתה, ולמה יודיעם הבוי"ת במוקדם ויצטערו ישראל מהידיעה לבד, ודיים בבוא זמנה, ולכאורה מבואר בגמ' סנהדרין (דף מ"ד ע"ב) להיפך, דתועלת גדול להקדים תפלה לצרה עד שלא תבוא, וז"ל א"ר אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתייר מרשעי ישראל שריד ופליט, פרש"י שם דנלמד כן ממ"ש באיוב היערוך שועך לא בצר (איוב ל"ו), כך היו אומרים חביריו לאיוב. כלום הקדמת שועך (תפלה) לא בצר, עד לא באה הצרה, אם היית עושה כן היו הכל מאמצים את כוחך עכ"ל, ולכאורה לפי"ז מה היתה טענתו של משרע"ה די' לצרה בשעתה, שלא יודיעם ית' גזירת מלכיות העתידה לבוא עליהם, והרי תועלת גדול יהי' במה שיודיעם, כדי שיקדמו להתפלל עליהם, כמבואר בגמ' בפירוש דיותר מועיל התפלה שמקדימים לפני הצרה, ובאמת כל הצרות מחבלי משיח אשר סבלו ישראל בשנים אחרונות ר"ל, הרבה דמעות נשפכו והרבה תפלות ובקשות התפללו ישראל בתוך צרתם, ואפשר דאלמלי היו יודעין כל זאת במוקדם, והיו מקדימין תפלה לצרה, אולי היינו נענים וניצולים, דמסגולת התפלה שתתקבל יותר כשמקדימין אותה לפני צרה שלא תבוא ועכ"פ מוסר השכל יש ללמוד מהגמרא הנ"ל, הן אמת שאנו מצפים ומקוים לחסדי השי"ת, שלא יבואו עלינו עוד כהנה וכיוצא בהנה, אבל אעפ"כ מי יודע מה צריך עוד לעבור מהנסיונות טרם ביאת משיח, וכו"כ מישראל עומדים לע"ע בסכנה גדולה בארבע פינות העולם השי"ת ישמרם ויצילם, ועכ"פ צריך להקדים תפלה לצרה, ולשפוך תחנונים לפני הבוי"ת שישמור את עמו ישראל, וננצל מכל צרה וצוקה ונזכה ונחי' ונראה פני משיח צדקינו כולנו חיים וקיימים הדרן לעניננו דא"כ מה היתה טענתו של משרע"ה די' לצרה בשעתה, והרי יותר טוב שיודיעם מצרה העתיד לבוא כדי שיתפללו.

ואפשר לומר ביאור הענין עפימ"ש רש"י ז"ל (בפ' ויחי) עה"פ ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו', שפירושו אם תוליד עוד, וכתב המזרחי דבהכרח יתפרש מלת אשר הולדת אם תוליד שהוא מאמר מסופק, ולא כמשמעו שמלת אשר מורה על הודאי, שאילו הי' כמשמעו שהוליד עוד בנים חוץ ממנשה ואפרים, הי' מביא גם אותם לאביו כדי לברך אותם ואע"פ שלא מצאנו אשר במקום אם. אבל מאחר שמצינו אם במקום אשר וכו' יתכן לפרש גם מלת אשר במקום אם עכת"ד, ורבים מהמפורשים חלקו על פרש"י ז"ל ופי' אשר הולדת מלשון ודאי כמשמעו, וכן פי' הרד"ק והרמב"ן ז"ל, מבואר דפשטות משמעותו של מלת אשר הוא ודאי. אלא שלפעמים תשמש במקום אם וכמאמר מסופק כמשפרש"י וביאר הרא"ם ז"ל דבריו.

ומעתה אפ"ל דהבוי"ת אמר למשה אקי' אשר אקי' ויאמר כה תאמר אל בנ"י וכו' וכדרשתם ז"ל אשר אהי' עמכם בשעבוד שאר מלכיות, אמנם מלת אשר יתפרש כאן כמאמר מסופק ובמקום אם, דלא הי' גזירת הגליות מוחלטת ודאי, ומילתא דתליא בבחירה הוא, כאמרז"ל במדרש דאילו זכו ישראל היו נגאלו ממצרים גאולה נצחיית שאין אחרי' גלות עוד, אלא לפי שלא זכו היתה רק גאולה לשעה והוצרכו להשלים עוד בשאר גליות, ואמר הקב"ה למשה להודיעם על דרך האפשרות, שאם לא יזכו יסבלו עוד שעבוד בשאר מלכיות: ואהי' עמהם גם שם להצילם, והודעה זו יש בה תועלת וצורך גדול, שעי"ז ייטיבו ויתקנו מעשיהם ולא יצטרכו לגלות עוד כמבואר במדרש הנ"ל, גם תועלת גדול בו כדי שיקדימו תפלה לצרה כמבואר בגמ' דסנהדרין הנ"ל, דבאופן זו התפלה מסוגלת יותר להתקבל, והבוי"ת ישמע בקול תפלתם להקל מעליהם עול שעבוד הגלות.

ואפשר דמשה רבינו הבין דמלת אשר הוא ודאי ומאמר מוחלט כפירושו בכל מקום, ע"כ שאל לפניו ית' רבש"ע די' לצרה בשעתה. דהן אמת שתועלת להודיעם כדי שיקדימו תפלה לצרה. אבל יספיק להודיעם ע"צ האפשרות, ולמה אודיעם שהגזירה מוחלטת ויצטערו בחנם, דיים שיצטערו בשעתה, והרי עדיין תליא בבחירה וכנ"ל, וע"ז השיב לו הבוי"ת יפה אמרת כה תאמר אל בני ישראל אקי' שלחני אליכם, ואין זה כחזרה בדבריו ית' הראשונים אלא ביאר לו כוונתו, שלמאמר מוחלט לא יאמר רק אקי' שלחני אליכם, שפירושו אהי' עמכם בצרה זו, אבל אה"נ שיאמר גם כציווי הראשון אקי' אשר אקי', ויתפרש מלת אשר מלשון אם, ואינו מאמר מוחלט ויש עוד מציאות להנצל ממנה אם יזכו, אבל הצורך להודיעם בהקדם כדי שיקדימו תפלה לצרה כנ"ל, נמצא שאין כאן חזרה ושינוי רצון כלל, וב' המאמרים קיימים, והראשון אמרה ית' ע"ד האפשרות כדי שיקדימו תפלה לצרה, והשני נאמרה על צד הודאית, וע"כ כתיב ב"פ ויאמר לפי שהם ב' מימרות, ושניהם צוהו הבוי"ת לאמרה לישראל, וז"ש לו יפה דברת שגם אני לא כוונתי למאמר מוחלט אלא ע"צ האפשרות כנ"ל.

ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בנ"י, ד' אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם, והודיעו ית' שפעמים לא יהי' להם זכות עצמי ויזכירו בתפלתם זכות אבות, גם הודיעם ית' זה שמי לעלם ודרשו ז"ל העלימהו לא כשם שאני נכתב אני נקרא, וזה זכרי לדר דר שתלוי כפי בחי' הדור, ולעתיד יהי' השם נקרא ככתיבתו. וגם במקדש היו קורין כן, עכ"פ גם זו היתה הודעה שישתנו בחי' הדורות בכמה מיני בחי', ורמז להם החורבן והגלות והגאולה עתידה, וכ"ז כדי שיקדימו תפלה לצרה כמו שביארנו לעיל, ובזה יבואר הענין קצת וכל המאמרים צדקו יחדיו.

ועפ"י בחי' הנ"ל נבאר פרשת המילדות להסיר הדקדוקים שבענין הנ"ל, ולכאורה איכא למידק עוד דמאמר כי לא כנשים המצריות העבריות מיותר לגמרי, ויספיק בעיקר טענתם כי חיות הנה בטרם תבא המילדת וילדו, ומהו הכוונה באמרם כי לא כנשים המצריות וגו', אמנם נראה כי הם לא הכחישו עצם הענין, לומר דעל כי חיות הנה א"צ למילדות כלל, דודאי הי"ל טבע אנשים והי' להם מילדות, דאל"כ למה לא השיבו כן לפרעה מתחלת הגזירה כקושיתינו הנ"ל (קושיא ט'), אולם טענתם הי' לפני פרעה, הן אמת שיש להם טבע אנשים וצריכין מילדות, אבל כו חיות הנה וכפי' התרגום אונקלס ארי חכימין אינון, איזהו חכם הרואה את הנולד, ויודעים מהסכנה הגדולה האורב עליהם ע"י גזירת המלך להמית את בניהם, ע"כ הם מקדימים תפלה לצרה, והקב"ה עושה להם נסים ומולידים בשלום טרם תבוא אליהם המילדת, ואין בידינו לקיים גזירתך וכוונה זו מבואר ג"כ בפי' תרגום יוב"ע, ארום לא כנשיא מצריתא יהודייתא, ארום זריזין וחכימין הינון. קדם עד לא תיתי לוותהון חייתא הינון תליין עיניהון בצלוי מצלן ובעיין רחמין מן קדם אבוהן דבשמיא, והוא שמע בקול צלותהון, מן יד הינון מתעניין וילידן ופרקן בשלם.

ועל דרך זה אפשר לפרש ג"כ דרשת חז"ל בסוטה (דף י"א ע"ב) כי חיות הנה, אמרו לו אומה זו כחי' נמשלה יהודה גור ארי' בנימין זאב יטרף, וכתיב מה אמך לביאה וכנס"י נמשלה ללביא, ואפשר הכוונה עפימ"ש רש"י ז"ל (בפ' בלק) עה"פ הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא וגו' כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין, והאוהחה"ק פי' (בפ' ויחי) עה"פ בנימין זאב יטרף, נתכוין אל שאול שעשה מעשה זאב שטורף במהירות וכו', כמו"כ עשה הוא ולא המתין לזמן שקבע לו שמואל אלא מיהר לטרוף את עמלק וכו', מבואר דענין הנמשל שנמשלו ישראל לחיות, הוא על שחוטפין וממהרין בקיומן של מצות.

ובדרך אגב אזכיר מה שיש לדקדק לכאורה בדברי רש"י ז"ל שהקדים לקרוא את שמע ואח"כ להניח תפילין, והרי אמרז"ל במס' ברכות (י"ד ע"ב) כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, וכתבו התוס' שם דעיקר ק"ש ותפלה שייכי בתפילין, דאל"כ ה"ה מעיד עדות שקר וכו' שהוא קורא והיו לטוטפות ולאות על ידך ואין לו, וכן פסק המחבר (בסי' כ"ה ס"ד) צריך שיהיו תפילין עליו בשעת ק"ש ותפלה עיי"ש, אלא שכתב הלבוש דבדיעבד אינו מעכב זא"ז, ואין לו לאחר זמן ק"ש בשביל ציצית ותפילין, דיל"פ בדברי הגמ' דאינו כמעיד עדות שקר, רק אם אין מניח תפילין כלל, אבל אם מניחם אח"כ לית לן בה, אבל לד"ה לכתחילה ראוי להקדים תפילין ואח"כ ק"ש, ומ"ט נקט רש"י ז"ל בלשונו להקדים ק"ש ואח"כ תפילין, ובפשטות אפ"ל דלפי שחוטפין המצות מיד כשעומדין משינתם, יכול להיות שעדיין אינו מוכן וראוי להניח תפילין שאין לו גוף נקי עדיין, ע"כ מקדים לקרוא ק"ש טרם יעבור זמנה ואח"כ מניח תפילין, אולם נרמז עוד דברים בגו עפי"מ שביארנו בספרי עה"ג ועה"ת (סי' נ"ח) גודל קדושת תפילין והזהירות שצ"ל בהנחתן, וכתב הב"י (באו"ח סי' ל"ח) באותן הבחורים אשר מהרהרים ר"ל, דיש לכופם בדברים ולמשוך לבם ליר"ש וכו' ויפנו לבם לקבל עליהם עול מלכות שמים, (עיי"ש בספרי שהארכנו בזה), ומבואר במתני' דברכות (י"ג ע"א) אר"י בן קרחה למה קדמה פרשת שמע לפ' והי' אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מ"ש תחלה ואח"כ מקבל עליו עול מצות, מבואר דקבלת עמ"ש צריך שיקדים לכל המצות, ומכ"ש למצות תפילין שהם עדות ואות לקבלת מלכותו ית' עלינו, וידוע מהה"ק מרן בעל דברי חיים זלל"ה כשהי' עומד ממטתו אפי' בלילה קרא ק"ש מיד, ואע"פ שלא הי' זמנה לצאת ידי חובה, אבל קרא ע"ש קבלת עמ"ש, ואפשר שזה נרמז בדברי רש"י ז"ל, ובכוונה שינה הסדר במ"ש דכשהן עומדים משינתם שחרית חוטפין מצות קורין ק"ש ומניחין תפילין, דמקבלין עליהם עול מ"ש תחלה מיד בקומם משינתם, ואה"נ דאח"כ קורין עוה"פ ק"ש בתפילין כדינו לכתחילה, אלא דק"ש ראשונה משום קבלת עול מלכות שמים הוא.

עכ"פ מבואר בדברי רש"י ז"ל דמה שנמשלו ישראל לחיות, הוא מפני שחוטפין מצות וממהרין לקבל עליהם עומ"ש, ויש בהם מידה זו של חטיפה על צד הטובה ולעבדות השי"ת, וז"ש המילדות כי חיות הנה ואמרז"ל בסוטה (י"א ע"ב) אומה זו לחי' נמשלה מה אמך לביאה וכו', שחוטפין מצות ופונים אל אביהם שבשמים ומתפללין אליו טרם תבוא הצרה כמ"ש היערוך שועך לא בצר, וע"כ המה נושעים והקב"ה עושה להם נסים וניצולים מגזרתך, ובטרם תבוא אליהם המילדת וילדו, וזה שהקדימו לומר כי לא כנשים המצריות העבריות דגם הגוים מתפללין כשהן בצרה כבר, אבל העבריות לא כן המה, אלא בטרם תבוא אליהם המילדת המה מתפללין ופונים אל אביהם שבשמים כי חיות הנה, וכל הפירושים בזה כוונה אחת להם, הן מה שדרשו רז"ל דמשולים לחיות, וכן מ"ש הת"א ארי חכימין אינון איזהו חכם הרואה את הנולד, וכן מ"ש התרגום יוב"ע דתליין עיניהון בצלוי מצלן ובעיין רחמין מן אבוהון דבשמיא וכו', תוכן המכוון בכולן דמקדימין תפלה לצרה ובזכות זה נושעים, ואפשר דע"כ נקראו בלשון חז"ל המילדות חכמה, דבימי חכמי המשנה מילדות ישראל צדיקות היו, וידעו דמפתח של חי' בידו של הקב"ה ולא נמסרו לשליח, ותלו עיניהם להקב"ה בתפלה שיצליחו וע"כ קראוהו חז"ל חכמה, ובזה יבואר ג"כ פי' הראשון שברש"י ז"ל כי חיות הנה בקיאות כמילדות, שיש בהם מידה זו של מילדות ותולים עיניהם למרום בתפלה, והקב"ה מושיע אותן, ובזה סרו כל הדקדוקים בענין המילדות והבן.

ועתה נבוא לתרץ קושית המהרש"א והמפורשים ז"ל שהבאנו לעיל (קושיא א' ב' וג') בענין גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, דמבואר במדרשי חז"ל שהי' סיבת גזירתם מתחילה משום פן ירבה, וסמכו על סברת מדה כנגד מדה שלא יפרע הקב"ה מהם, דכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, ומדוע אח"כ חזרו מהאי סברא, דמבואר בגמ' סוטה (י"ב) ובמד"ר (סי' כ"ד) דהגזירה הי' בשביל האצטגנינים שאמרו היום נולד מושיען של ישראל וכו' וסופו ללקות במים, גם איך לא נתייראו בגזירת המילדות שיענשו מדה כנגד מדה בחרב או בחנק כקושית היפ"ת לעיל, ויתבאר כל הענין בהקדם דברי המד"ר שהבאנו לעיל ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, וכי לא הי' מכיר את יוסף, א"ר אבין משל לאחד שרגם אוהבו של מלך אמר המלך התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך, לכך כתב עליו המקרא, כלומר היום אשר לא ידע את יוסף למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ד', ולכאורה צ"ב ענין המשל ומ"ש למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ד', ומאן יימר דעכשיו האמין וידע את ד', ואיך יתכן שהאמין אחרי שהרע והיצר לישראל כ"כ וגזר כל הבן הילוד וגו', אמנם מוכרח ומבואר מדרז"ל שבתחילת הגזירה אף שהרשיע כ"כ עם ישראל בהבה נתחכמה פן ירבה וגו'. מ"מ האמין בסיבה ראשונה ובשכר ועונש, והראי' שביקש עצות ואמר נתחכמה למושיען של ישראל שלא יפרע הקב"ה מהם ומבואר במדרש שהיו יודעין שאין הקב"ה משלם אלא מדה כנגד מדה עיי"ש, ואי לאו שהאמין בזה הי"ל הרבה עצות לאבדם, ולא הי' צריך לגזירת המים דוקא.

ואמרז"ל במד"ר (פ"א ס"ח) שמתחלה לא הסכים פרעה אל המצריים להזדווג לישראל, והורידוהו מכסאו ג' חדשים, עד שא"ל כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשיבו אותו, ואפשר דאף אחר שהסכים לעצתם לגזור גזירות רעות על ישראל, עדיין האמין בד' ומתחילה עשה עמהם מחמת יראה, אבל הי' ירא גם מד', וע"כ חיפש עצות איך להפטר מהעונש, ונתייעץ לדונם במים כאמרז"ל, אמנם אחר שנתרגל במעשה רשעתו, נמשך אחר המינות ואפיקורסת, ולבסוף כפר בד' ולא האמין כלל, כמ"ש מי ד' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ד', וכן הוא דרך הרשעים בכל הדורות כמ"ש המהר"י ששפורט שבזמן הש"ץ ימ"ש היו הרבה שמתחלה לא היו מאמינים בו, ורק מיראת העם הראו לו פנים, ולבסוף נמשכו אחריו לגמרי ונפלו ברשתו, וכמוהו אנו רואים בזמננו בעוה"ר באותן הנמשכים אחרי הע"ז של מלכות המינות, הרבה מהם עושים מתחילה רק מיראת העם ולבם בל עמם, ואח"כ הטבע מחייבת שיצדיקו את מעשיהם בעיני עצמם, דאין אדם עושה עצמו רשע, עד שנהפך לבם בקרבם ונעשים כופרים כמותם ר"ל, וז"ש במד"ר הנ"ל אשר לא ידע את יוסף וכי לא הי' מכיר את יוסף, ובודאי הי' מכיר אותו, אלא דהו' דמי לי' כאילו לא ידע את יוסף כלל, ולא הי' אצלו חסרון ידיעה אלא העלמת ידיעה, ודימה בעצמו להתנכר כאילו לא ידע, אמר הקב"ה היום לא ידע את יוסף, למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ד' ואף שעכשיו עדיין הי' מאמין בסיבה ראשונה ושכר ועונש כנ"ל, אבל כן דרך הרשעים הולכים מדחי אל דחי עד שכופרים לגמרי באלקות ר"ל.

ובזה יתורצו כל הקושיות הנ"ל דמתחלה היתה הגזירה מטעם פן ירבה, וסמכו שלא יפרע הקב"ה מהם במים, לפי שידעו שאין הקב"ה משלם אלא מדה כנגד מדה, ובגזירת המילדות כתבו המפורשים שסמכו שלא יפרע הקב"ה מהם, דאין שליח לדבר עבירה, וע"כ גזר פרעה על המילדות העבריות להמית את הבנים, וחשב שלא יגיע העונש על המצריים, לפי שלא עשו בעצמן כלום, אמנם המשיך בדרך זה רק כל זמן שהאמין בבורא יתברך אבל אחר שנתרגל ברשעתו וכפר בו יתברך, ביטל גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, דלא הוצרך עוד לעצה זו דמידה כנגד מידה ולא האמין בו, גם גזירת המילדות נתבטלה, ולא היו מתייראין עוד להרוג ילדי ישראל במו ידיהם, כמבואר בדרז"ל שהיו רומסין אותם בטיט ושקעום בבנין, ובגמ' סוטה (י"א ע"ב) שהיו נשי ישראל הולכות ויולדות בשדה, וכיון שמכירין בהם המצריים באו להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע והביאו המצריים שוורים וחורשין על גבן וכו' אלא שהצילם הקב"ה עיי"ש, עכ"פ לא חששו עוד לסברת מדה כנגד מדה לדונם במים דוקא, וע"כ נתבטלה אז גזירת כל הבן הילוד: וביקשו להרוג אותם בכל מיני מיתות שיכלו להשיג, ואח"כ נתחדש עוה"פ גזירת כל הבן הילוד לטעם שאמרו האצטגנינים היום נולד מושיען של ישראל ועתיד ללקות במים, ובזה מתורץ קושית המהרש"א על רש"י ז"ל (עיין לעיל קושיא ג'), ואחר שנולד משה אמרו האצטגנינים כבר נולד והוא כמוס מעינינו, א"ל פרעה מכאן ואילך אל תשליכו את הילדים ונתבטלה הגזירה, וגזירה הראשונה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, שסמכו על סברת מדה כנגד מדה כבר נתבטלה מקודם כנ"ל, ובזה יבואר סתירת המאמרים בדברי רז"ל וטעם שינוי הגזירות (עיין לעיל קושיא ד').

ולדרכנו יתורץ סתירת הגמ' והמדרשים שהקשה המהרש"א והנזה"ק הובא לעיל (קושיא ו') דבגמ' דסוטה (דף י"ב) אמרו ז"ל כיון דהושלך משה במיא בטלו לגזירתייהו, והיינו דקאמר משה שש מאות אלף רגלי העם וגו' בשבילי נצלתם כולכם, מבואר דע"י ביטול הגזירה ניצולו והיתה הצלתם מלובש בטבע, ובמד"ר פר' ויחי ובפרדר"א (פמ"ב) מבואר דנשלכו ס' רבוא ילדי ישראל, ועלו מן היאור בדרך נס בזכותו של משה והיא סתירה לכאורה, ומקודם נבאר דברי הילקוט הנ"ל (קושיא ח') שטען עוזא שר של מצרים לפני הקב"ה כלום הטביעו בני מבניך וכו' ואיך יתכן לטעון שקר מוחלט כזה לפני הבוי"ת, ומדוע לא הכחישו ית' בפניו לומר שמשקר.

ויתבאר כ"ז גם יתר הדקדוקים שבענין, בהקדם מה שאמרתי לתרץ קושית התוס' בערכין (דף ט"ו ע"א), על מ"ש בגמ' ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו וכו', אמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר וכו' והקשו התוס' יש לתמוה איך היו ישראל באותו הדור כ"כ מקטני אמנה, שסברו שכך יעשה הקב"ה נסים למצרים להעבירם מארצם לא"י, עיי"ש תירוצם, ואפ"ל קושית התוס' עפי"מ דאיתא בילקוט פ' בשלח (רמז רל"ה) שהיו המצריים עושין כשפים ועלו מן הים וכו', מיד המים רצין אחר כל מצרי ומצרי ומורידן לים שנאמר ומצרים נסים לקראתו וכו' עיי"ש, ומעתה אפ"ל דלא חשבו ישראל שהקב"ה יעשה נס למצריים להוציאם מן הים. אלא שהיו מתייראים שמא יעלו משם בכשפיהם, דכוחם גדול בכשפים, ואמרז"ל במס' חולין (דף ז' ע"ב) כשפים מכחישין פמליא של מעלה, ודבר התלוי במערכת השמים יש כח בכשפים לשנות, אלא שאמרו בגמ' שם שאני ר' חנינא דנפיש זכותי' טובא ולא מסתעי' להו מילתא. ופרש"י דמשמיא מסרו נפשייהו לאצולי' עכ"ל, אולם ישראל שבאותו הדור לא היו מאמינים בעצמן שיש להם זכות גדול כזה לדחות כח כשפיהם של המצריים, ולכן היו מתייראין, וז"ש מקטני אמנה היו שלא היו מאמינים בעצמן, וע"כ חשבו כשם שאנו עולין מצד זה כך הם עולין בכשפים מצד אחר, (עיין בדברנו להגש"פ ביאור הענין באריכות).

ובהקדמה זו אפ"ל דברי המד"ר שכנס פרעה לכל המצריים וא"ל השאילו לי בניכם ט' חדשים שאשליכם ליאור וכו' ולכאורה וכי לזאת יקרא שאלה, דשאלה ה"ה הדרא בעינא, ואם ישליכם ויטביעם איך יחזירם להם (עיין קושיא ה') אמנם פרעה בטח בכח כשפיו, וע"כ הבטיחם שיעלה אותם מן הים ע"י כשפים ויחזירם להם, ורק אותו האחד שהוא גואלן של ישראל יטביע בים, וע"כ אמר השאילו לי בניכם. אלא שהמצריים לא רצו לקבל ממנו, שאמרו בן מצרי לא יגאל אותם לעולם, ואפשר דעל ט' חדשים לא סמכו עליו, ועל יום אחד בלבד הסכימו, ובזה יתורץ סתירת המד"ר ומדרש ר' תנחומא (עיין קושיא ד') דרש"י בסוטה (דף י"ב) הביא מדרש ר' תנחומא דהגזירה על ילדי המצריים לא הי' אלא בו ביום, וא"ש דפרעה רצה על ט' חדשים, אלא שהמצריים לא קבלו אלא לבו ביום, ואפשר דהגזירה על ילדי ישראל נמשכה ע' חדשים, עד שהושלך משה ליאור ואז פסקה, ובזה יתורץ קושית היפ"ת וקושית העיון יעקב (עיין קושיא ד').

ויתבאר בזה דברי הילקוט הנ"ל (קושיא ח') שטען עוזא שר של מצרים כלום הטביעו בני מבניך וכו', דהנה כשאמרו האצטגנונום היום נולד מושיען של ישראל הושלכו גם ילדי מצרים ליאור, והמצרוום העלום מן היאור בכח כשפיהם כנ"ל, אבל את ילדי ישראל לא הצילו, אלא שהבוי"ת עשה להם נס כמבואר בב"ר (פ' ויחי) ס' רבוא ילדי ישראל הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, וכן איתא בפרדר"א הנ"ל שהי' היאור פולט אותם למדבר מצרים, והיו ניזונים שם בדרך נס ע"י הקב"ה, ואחר שניצולו כל ילדי ישראל תלו המצריים כ"ז בכח כשפיהם שהם היו המצילים, והעלום מן הים כמו שהעלו לילדי מצרים, או אפשר שטענו שלא הי' כוונתם להטביעם כולם, אלא את אחד מהם שהוא מושיען של ישראל, ואת כולם רצו להעלות מן הים בכשפים כמו שהעלו לילדי מצרים, וזה שטען עוזא שר של מצרים כלום הטביעו בני מבניך וכו' הלא לא נטבעו אף אחד מהם וכולם ניצולו, ומעתה לא עשינו רעה עמהם כלום, ורצוננו הי' להוציאם משם בכשפים, ומן הדין הי"ל להשיב שכל טענתו מוכחש ושקר מוחלט, שהם לא היו מצילים אלא רצו להטביעם, ורק הבוי"ת הצילם בדרך נס, אלא שהבוי"ת השיבו בקצרה שפרעה וכל עמו כפרו בי ואמרו אין אלוה בעולם וכו' וכיון שהם כופרים ואפיקורסים א"א שיהיו מצילים לישראל, ואינכם אלא רוצחים לגוף ולנפש, וכל מגמתכם לא הי' אלא להרע לישראל, וזו תשובה מספקת לדחות כל טענותיו.

ובזה יתורץ מה שלא נזכר בתורה נס גדול הזה דס' רבוא ילדי ישראל שהושלכו ליאור כולם פלטם היאור וניצולו, גם לא נמנה בין הנסים בסיפור יצ"מ בסדר הגדה, וטעמא בעי (עיין לעיל קושיא ז), ויבואר עפימ"ש הרמב"ן ז"ל (בסו"פ נח) בטעם מה שלא הזכיר הכתוב הנס של אור כשדים כ"א ברמז, באמרו אנו ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ולא סיפר הכתוב פרטית הנס הגדול שהשליכו נמרוד לכבשן האש וניצול, לפי שלא הודו האומות בניסו והיו חושבים שע"י מעשה כשפים ניצול משם, ומעתה אין תועלת בסיפור הנס, דעוע"ז יקחו ממנה עוד חיזוק לדעתם הנפסדה, לומר שיש כח בכשפים לעשות נסים גדולים כאלה, וע"כ העלימה הכתוב ולא מסרה אלא ברמז, את"ד ז"ל, וכמו"כ לעניננו לפי שהמצריים אמרו שהם היו המצילים והוציאום מן היאור ע"ו כשפים, ע"כ לא הזכירו הכתוב ולא נצטווינו לספר בשבח הנס הזה, דנס שתולין אותו בכשפים ורשעי ארץ, אין לספר הימנה כלל, וקלקולו יתר על תיקונו, שעוד ינתן להם חיזוק ע"י הסיפור.

ומעתה יתורץ סתירת הגמ' והמדרשים הנ"ל (קושיא ו'), דהנה איתא בב"ר ופ' ויחי) א"ר לוי ס' רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה אחת וכולן הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, הוא שמשה אומר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כולן לרגלי עלו, מוכח מדברי המדרש דהן היו הששים רבוא אנשי דור המדבר שאמר עליהם משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, אמנם כתב בנזה"ק בשם המפרשים דא"א לומר דאילו הס' רבוא הנולדים עם משה היו דור המדבר ממש בגוף ובנפש, דא"כ הגיעו כולם לערך שנותיו של משה שהי' בן פ' בזמן יציאת מצרים. ובאמת דור המדבר נמנו מבן כ' ולמעלה, אלא צ"ל שנפשם הי' משורש ס' רבוא נפשות של דור המדבר, כי כבר התנוצצו לבוא בעולם בזמן לידת משה בהיותם משרשו, ומתו ונתגלגל נפשם שוב בעולם סמוך לזמן הגאולה ונגאלו עם משה עכת"ד ז"ל.

ולפי"ז לא יהי' סתירה בין דברי הגמ' והמדרש ושניהם צדקו יחדיו, דהנס הראשון הי' שכל הס' רבוא ילדי ישראל שנשלכו ליאור הי' היאור פולט אותם ועלו בזכותו של משה, וזה הי' טרם שנשלך משה למים דאח"כ כבר פסקה הגזירה, ומזה הנס מיירי בב"ר פ' ויחי ובפרדר"א, אמנם נס זה לא נזכר בכתוב ואינו מבואר בפשוטו של מקרא, לפי שתלו אותו המצריים בכח כשפיהם כנ"ל, אלא שחז"ל במדרש למדוהו מקרא דרך דרש מדכתיב שש מאות אלף רגלי העם וגו' כולן לרגלי עלו, ודרשת חז"ל לא נמסרה אלא לישראל, וחז"ל הודיעו לנו בדרשתם מהות הנס אבל אין לספר בה לטעם הנ"ל, וחוץ מזה הי' עוד נס דאחר דשדיוהו למשה במיא, וזה הו' ג' חדשים אחר לידתו דכתיב ותצפנהו ג' ירחים, אז נתן ד' עצה בלבם ובטלו לגזירתם לגמרי, ועי"ז ניצולו כל ישראל גם אלו שבאו לעולם אחר לידת משה דאילולי שנתבטל הגזירה על ידו היו כולם בסכנה, ומזה הנס מיירי בגמ' והוציאוהו מפשוטו של מקרא דכתיב שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, ר"ל בשביל שאנכי בקרבו בשבילי נצלתם כולכם, ולפי שנס זה לא תלו אותו המצריים בכשפים ע"כ נכתבה בפשוטו של מקרא, ומעתה אין כאן סתירה וא"צ לעשות פלוגתא כמ"ש הנזה"ק דהמדרש חולק על דברי הגמ' (עיין קושיא ו' לעיל) אלא שניהם צדקו יחדיו והמדרש והפרדר"א מיירי מנס הראשון והגמ' מיירי מנס אחר ושניהם נתקיימו.

ולדרכנו הנ"ל יתפרש אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו' הזכיר לשון הו' מפני שחזרו ונתגלגלו, ובאו למצרים הרבה פעמים, וסבלו נסיונות וצרות הרבה בגלגולים וסיבות שונות, שהם היו אשר הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, ואח"כ מתו ונתגלגלו עוה"פ וסבלו גלות ועבודת הפרך, וז"ש במדרש ואלה מוסיף על הראשונים וכו' הוסיף שבח על השבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם צדיקים היו, ר"ל דניתוסף בהם שבח שאף שסבלו עינויים קשים ונסיונות הרבה אעפ"כ נשארו בצדקותם, וז"ש מוסיף על הראשונים, על שבעים נפש שנאמרו למעלה, הם אשר באו בגלגולם הראשון את יעקב, כי באלו לא הי' רבותא כ"כ דאת יעקב איש וביתו באו שבאו למצרים עם בתים מתוקנים בקדושה וטהרה, את יעקב שהוא מקור הקדושה, אבל כאן שהזכיר הבאים, היינו הגלגולים שבאים אח"כ בהו', ע"כ הוסיף בהם שבח שאע"פ שסבלו נסיונות ועינויים נשארו בצדקתם, ובעוה"ר גם אנו כבר סבלנו גלגולים שונים ומרעה אל רעה יצאנו, והדור הזה כבר סבל הרבה צרות וחבלי משיח, והבוכ"ע יעזור ויאמר לצרותינו די ונוושע במהרה, שכבר הוא זמן האחרון ובפנות היום, ותחזנה עינינו הישועה שלימה, ונזכה מיד לעשות תשובה שלימה ולתקן את כל מה שפגמנו, ונזכה עוד לעבוד להבוי"ת בשמחה ובנחת בקדושה ובטהרה לעשות רצון הבוי"ת ונחת רוח לפניו ויתקדש ש"ש על ידינו, ונזכה לישועה שלימה בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

תורה יט

פרעה ועצת גוג ומגוג

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף: במד"ר (פרשה א' סי' ח') רבנן אמרי למה קראו מלך חדש והלא פרעה עצמו הי', אלא שאמרו המצריים לפרעה בא ונזדווג לאומה זו. אמר להם שוטים אתם, עד עכשיו משלהם אנו אוכלים והאיך נזדווג להם וכו', כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו ג' חדשים, עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשיבו אותו, לפיכך כתיב ויקם מלך חדש עכ"ד המדרש. ויש סתירה לזה בדברי המדרש רבה להלן (סי' ט') ויאמר אל עמו הבה נתחכמה וגו', הוא התחיל בעצה תחלה דכתיב ויאמר אל עמו, לכך לקה תחלה דכתיב ובך ובעמך ובכל עבדיך. וכתב ביפ"ת דלא כרבנן דלעיל דהמצריים אכפוהו לעשות כן. והראי' שהוא לקה תחלה עכ"ל, אמנם כללא אית לן דאפושי פלוגתא לא מפשינן ובפרט שזהו פלוגתא במציאות וצ"ב להשוות דברי רז"ל

ולבאר הענין נקדים דברי המדרש באסתר רבתי (פרשה ז' סי' כ"ג) א"ר לוי ארורים הם הרשעים שהם מתעסקים בעצה רעה על ישראל, וכאו"א מהם יועץ לפי דרכו ואומר עצתי טובה מעצתך, עשו אמר שוטה הי' קין וכו', פרעה אמר שוטה הי' עשו וכו' המן אמר פרעה שוטה הי' שאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכו', ואף גוג ומגוג לעתיד לבוא עתיד לומר שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקים בעצות עם מלכיהם של ישראל ולא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים, אני איני עושה כן אלא הריני מזדווג עם פטרונן תחלה ואח"כ אני מזדווג להם, הה"ד (תהלים ב') יתייצבו מלכי ארץ וגו' על ה' ועל משיחו עכ"ד המדרש, וביפה ענף בפירושו על המדרש כתב דלא יתפרש זה כפשוטו, כי מי האויל אשר יצא למלחמה נגד ה', וממנ"פ אם יאמינו בהשי"ת הרי יודעין שא"א להלחם עמו כביכול, ואם לא יאמינו מדוע סיכלו עצת הראשונים באמרם שלא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים, אמנם הכוונה שיתחכמו גוג ומגוג להפריד הדיבוק האלקי בין ישראל לאביהם שבשמים, ויתעמלו לבטל התורה והמצות מישראל, ולעקור שורש האמונה המורשה להם מאבותיהם, ובזה ינתקו המוסרות המקשרות את ישראל לפטרונן זה הקב"ה, וכאשר יחטאו יוכלו להרע להם כרצונם ח"ו, והיינו שיזדווגו לפטרונן עיי"ש, וכעי"ז פי' השלה"ק בפרשה זו עיי"ש.

ולכאורה צריך הסבר איך היו הראשונים שוטים כ"כ, וכי לא ידעו שיש לישראל פטרון בשמים המצילם, והלא פרעה הי' ג"כ חכם להרע וגדול בחכמות החיצונים וכן המן, ועשו הי' הס"מ שרו ומנהיגו, ואיך לא עלה על דעתם מה שיתחכם גוג ומגוג בדרך חדש להרע לישראל, אמנם באמת לא היו טפשים וגם הם השיגו עצת גוג ומגוג וכל א' מהם השתדל בכל חכמתו ויכולתו להרע לישראל, אלא שמנעום מן השמים ונאבד שכלם שלא ישיגו להרע יותר כ"א במדה ידיעה כפי צורך התיקון לאותו הדור, וע"ד שאמרז"ל בגמרא (מגילה דף י"ב ע"א) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלי', א"ל אמרו אתם, אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, א"ל א"כ של שושן יהרגו, של כל העולם כולו לא יהרגו: א"ל אמור לנו אתה, אמר מפני שהשתחוו לצלם וכו' עיי"ש, והנה באמת לא נתקיימה בהם גזירת כלי' ר"ל, אך על הגזירה עצמה שאלו תלמידי רשב"י מדוע זה עלתה ביד רשעי הדור לגזור גזירה קשה של כלי', וג"ז צריך להיות במידה ובמשקל כפי גודל החטא וצורך תיקונו, ובאמת רצון הרשעים לגזור כלי' גמורה ר"ל, אלא שנמנע מהם היכולת להרע כ"א במדה ידיעה, וע"כ ביקשו חכז"ל טעם מדוע הניחוהו מן השמים לגזור כלי' על ישראל שבכל העולם, ואין הקושיא על המן מדוע גזר על כל העולם, כי הוא חפצו ורצונו בכך ואין זה תמי', אך הקושיא דלטעם שנהנו מסעודתו של אותו רשע אין מדת חטאם מספיק שירשוהו מן השמים לגזור גזירת כלי' על כל ישראל.

ובזה יתורץ סתירת המדרשים הנ"ל וא"ש דרשתם ז"ל דפרעה התחיל בעצה תחלה דכתיב ויאמר אל עמו הבה נתחכמה וגו' לכך לקה תחלה, ולדרכנו נאמר דפרעה השיג עצת גוג ומגוג, שא"א להזדווג לישראל בגזירות רעות עינוי ושעבוד וכלי', כי יש להם פטרון בשמים המצילם, אבל רצה להזדווג לפטרונם ר"ל להפריד הדיבוק האלקי בין ישראל לאביהם שבשמים, ורצה להשיג מטרה זו ע"י התקרבות ואחו' וריעות, וכאשר יחטאו לא יצילם ד' ויוכלו להרע להם כרצונם, וע"כ ויאמר אל עמו הבה נתחכמה לו, כי שוטים היו הראשונים ואם נלך בדרכם גם עלינו יאמרו כן. ע"כ נתחכמה בעצה אחרת כעצת גוג ומגוג להשיג רעתם בדרך התקרבות ולהזדווג לפטרונם וז"ש במדרש אמר להם שועים אתם עד עכשיו משלהם אנו אוכלים והאיך נזדווג להם, ולא מפני שלא רצה להיות כפוי טובה אמר כן, כי הי' לבו רחוק ממידה טובה זו, אבל רמז להם שדרך זו להזדווג להם בעינוי ושעבוד הוא שטות ועתידים אומה"ע לומר שוטים היו הראשונים ע"כ אמר שוטים אתם שרצונכם להזדווג להם, בגזירות רעות עינוי ושעבוד אלא שלא רצה לגלות להם עיקר טעמו, שנתיירא להודיע להם גדולתן של ישראל שיש להם פטרון בשמים המצילם, שמא יעלה מורך בלבבם להזדווג להם בשום אופן שהוא, ולפי שלא השיגו טעמו לא קיבלו עצתו ובחרו בדרך אחר להיצר לישראל בגזירת עינוי ושעבוד, והורידוהו מכסאו ג' חדשים על שהתנגד לעצתם, ובראותו שבלא"ה לא יועיל בעצתו כלום, בהכרח קיבל עצתם ואמר כל מה שאתם רוצים לעשות הרינו עמכם והושיבו אותו, ולבסוף לא הצליח עצתם, כמ"ש וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.

ויתורץ בזה סתירת המדרשים דבאמת פרעה התחיל בעצה תחלה במ"ש הבה נתחכמה, אך לא בעצתם של המצריים, אלא עצה טובה ממנה, שהתחכם בעצת גוג ומגוג להשיג רעתם בדרך התחברות ולנתקם מפטרונם, ולא הי' שוטה כאשר יחשוב עליו גוג ומגוג, אלא שהי' סיבה מן השמים למנוע היכולת ממנו, כי כל גזירה יש לה זמן ובאה במידה ובמשקל כפי חטא הדור והנסיונות הראויים להם לצורך תקון נפשם, ואז לא הי' זמנה עדיין ע"כ התנגדו המצריים ולא נתקבל עצתו, ואכפוהו לקבל עצתם, ולא הצליחו גם בזה, ומעתה אין סתירה בין המדרשים ושניהם אמיתיים דפרעה התחיל בעצה תחלה, ואעפ"כ אכפוהו המצרים להרע לישראל כנ"ל, ובעוה"ר בדור הזה עיקבתא דמשיחא נתרבו הנסיונות והשיגו רשעי הדור עצת גוג ומגוג לנתק את ישראל מאמונתם ל"ע, וכולהו איתנייהו יסורים וצרות ומלחמות ומינות ע"י התחברות לרשעים, וכמ"ש הה"ק בעל לקוטי מהר"ן זלה"ה שקודם ביאת המשיח מבול של מינות ירד לעולם, ומועטים יהיו המתחזקים באמונתם, וכנראה שכבר התחילו בעצת מלחמת גוג ומגוג, והגמר יהי' בביאת המשיח שאז יכרעו ויפולו לפני מלך המשיח, ואלו רשעי הדורות של זמנינו הם אשר יסייעו לגוג ומגוג במלחמתו נגד מלך המשיח, (כמ"ש בספרי עה"ג סי' ס"א עיי"ש).

ועד"ז אפשר להסביר מה שהיו חולקים המצרים על החרטומים והתנגדו לגזירת פרעה בענין הגזירה להשליך ילדיהם ליאור, דמבואר במד"ר (פ' א' סי' י"ח) ויצו פרעה לכל עמו אריב"ח אף על עמו גזר, ולמה עשה כן, שהיו אסטרולוגין אומרים לו גואל ישראל נתעברה ממנו אמו, ואין אנו יודעין אם ישראל אם מצרי הוא, באותה שעה כנס פרעה כל המצריים וא"ל השאילו לי בניכם ט' חדשים שאשליכם ליאור וכו', ולא רצו המצריים לקבל ממנו שאמרו בן מצרי לא יגאל אותם לעולם עכ"ד המדרש, וראוי להבין דהרי החרטומים השיגו בכח טומאתם אף את העתידות במקצת, אלא שלפעמים נבאו ולא ידעו מה ניבאו, ע"י שמנעו השגתם מן השמים לצורך, ועכ"פ ידעו יותר מהמון המצריים, ואיך אפשר שהי' מסתפק להם אם גואלן של ישראל יהי' מצרי או ישראל, ולהמון המצריים הי' ברירא מילתא שבן מצרי לא יגאל אותם לעולם ושדבר זה נמנע המציאות, ואיך אפשר שיטעו החרטומים כ"כ ובמה הי' נתלה סברת פלוגתתם, וכבר ביארנו בזה ועוד לאלקי מילין.

ואפ"ל דגם החרטומים לא טעו לגמרי אלא שניבאו ולא ידעו מה ניבאו, שמשרע"ה נקרא בן בתי', כמ"ש בגמ' מגילה (י"ג ע"א) ואשתו היהודי' ילדה את ירד וגו', אמאי קרי לי' יהודי' והלא בתי' שמה, על שם שכפרה בע"ז וכו', ירד זה משה וכו', והקשו ילדה והא רבויי רביתי', לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו וכמו"כ מצינו במאמה"כ בפרשה זו ויהי לה לבן, הרי שחשבו הכתוב לבן בתי', ובכ"מ בגמ' נקרא בן בתי', ובאמת היתה בתי' באותה שעה צדיקת ובאבות דר"נ חשבוהו בין התשעה שנכנסו חיים לג"ע, אבל מ"מ מצד הלידה היתה מצרית שנולדה בבית פרעה, ואולי הי' צורך לזה ע"ד שאמרז"ל בגמ' סנהדרין (ל"ט ע"ב) עובדי' גר אדומי הו', והיינו דאמרי אינשי מני' ובי' אבא ניזל בי' נרגא, פרש"י אבא יער, מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער, וכן עובדי' לאדום ודוד למואב והוא יצא מרות המואבי' עכ"ל, וכמו"כ משה רבינו שעל ידו נלקו המצריים במכות ועונשים ע"כ הי' מיני' ובי' בן בתי' ונתגדל בבית פרעה, וכמו שאמרז"ל במד"ר פרשה זו (א' כ"ו) וכן הקב"ה אמר לחירם (יחזקאל כ"ח) ואוציא אש מתוכך הוא וגו', וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאבי', ואף מלך המשיח שעתיד ליפרע מאדום יושב עמהם במדינה וכו' עיי"ש.

אמנם הי' הכרח שתהי' השתלשלות הענינים בדרך הסתר והעלמה שלא ירגישו פרעה ויועציו מקדושתו, ומשרע"ה לא רצה לינק מן המצריות, כי פה שעתיד לדבר עם הקב"ה א"א שינק מן המצריות ומכ"ש לאחר שנתגדל שלא נתגעל במאכלם ומשתיים, והנה לחד דיעה במד"ר (פ' א' סי' ל') הי' משה בן מ' כשהרג את המצרי, נמצא הי' צורך לנס עצום להסתיר ולהעלים מהם איכות קדושתו בזמן רב כזה, דמבואר במד"ר (פ' א' סי' כ"ו) שחשדוהו החרטומים כי הוא העתיד להושיע את ישראל ומהם אמרו לשורפו מהם אמרו להרגו, והי' יתרו יושב ביניהם ויעץ לבחנו בקערה של זהב וגחלת, ובא גבריאל ודחף את ידו ותפש הגחלת ועי"ז ניצול בדרך נס, ואולי גם מה שנתגיירה בתי' וכפרה בגילולי אבי' הי' בהסתר והעלמה מהם שלא ירגישו בכל הענין.

ומעתה נבין בטעם מחלקותם, ואפשר דהחרטומים וגם המון מצרים כולם השיגו שא"א שיהי' גואלם של ישראל כ"א הפרוש מדרכי ע"ז ומופלג בקדושתו, ולא כרשעי זמננו שאומרים שאפשר שתהי' גאולה ע"י רשעים וכופרים, ומ"ש החרטומים אין אנו יודעים אם ישראל אם מצרי, לא הי' ספיקותם אם יהי' מצרי ועושה מעשה מצרי, כי השיגו, שבן מצרי לא יגאל אותם לעולם כמ"ש המצרים, אמנם הם השיגו ג"כ שלאהבת ד' את ישראל, עושה עמהם נסים גם שלא כדרך הטבע ואם רצונו שיהי' גואלם בן מצרי ואעפ"כ יתנהג בקדושתו וראוי להיות גואלם, קוב"ה ירחיש לי' ניסא ולא ירגישו בו המצרים, וכמו שהי' באמת שאף שהי' משרע"ה ביניהם מ' שנה ומתנהג בדרכי הפרישות והקדושה לא הרגישו בו כלל, וע"כ לא הכחישו את האצטגנינות שיהי' בן מצרי ע"ד האפשר, ועדיין עמדו בספיקותם אם ישראל אם מצרי הוא, ואולם לא גילו להמצריים טעמם ונימוקם, שלאהבת ד' את ישראל עושה להם נסים שלא כדרך הטבע, כי חששו שאם יודיעו להם גדולתן של ישראל לא ישמעו לעצתם ויעלה מורך בלבבם להרע להם, ובבעה"ת פ' מקץ הביאו מדרש שע"כ צוה נבוכדנצר להרוג החרטומים, לפי שא"ל החרטומים האיך אתה סבור שנאמר לך החלום, וכי נביאים אנחנו, ואהרן איננו הנושא אורים ותומים להגיד הנעלמים, א"ל נבוכדנצר הזכרתני אורים ותומים, ובעצתכם הרגתי הכהנים שנושאים אותה, חייכם שתאבדו מן העולם עכ"ל, ועד"ז היתה יראתם גם כאן לגלות גדולת ישראל, ולפי שלא גילו טעמם ע"כ החליטו המצריים שבן מצרי לא יגאל אותם לעולם, והיתה סיבה מאת ד' שירחיקו מלבם אפשרות זו שבן מצרי יהי' הגואל, ועי"ז ניצול משרע"ה מחשדתם.

תורה כ

דרך הבחירה

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ובגמרא (סוטה י"א) רב ושמואל ח"א חדש ממש וח"א שנתחדשו גזירותיו מ"ד חדש ממש דכתיב חדש, ומ"ד שנתחדשו גזירותיו דלא כתיב וימת וימלוך, אשר לא ידע את יוסף דהוה דמי כמאן דלא ידע לי' כלל, ויל"ד למ"ד שנתחדשו גזירותיו והמלך הראשון עמד במקומו הא כתיב חדש ואם לטעם שנתחדשו גזירותיו אינו ראוי לקראו חדש, ואין משמעות הפשוטו סובל זה, גם אומרו אשר לא ידע את יוסף אינו מובן איך אפשר שלא הי' מכיר את יוסף, ואפילו למ"ד חדש ממש הרי הי' מאותו הדור שחי בו יוסף, ומי באותו הדור לא הי' מכיר את יוסף, ומה שדרשו עשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף צ"ב, דהרי מה שעשה עצמו הי' דמיון כוזב ומדוע יכתוב התוה"ק דבר שאינו אמת, וכל הענין צ"ב מה צורך להודעה זו שהודיענו הכתוב ויקם מלך חדש ומנפק"מ אם הי' חדש או לא, ועיקר הרצון להודיענו סיבות השתלשלות הגזירות והגלות, ומהותו ואיכותו של פרעה לא מעלה ומוריד.

ונל"פ בהקדם לבאר מאמרם ז"ל חגיגה (דף ט"ו ע"א) יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר, ולפי פשוטו הכוונה על אלישע בן אבוי' שכינוהו חז"ל אחר עיי"ש בגמ', ומבואר בספה"ק דאף שנטרד ע"י בת קול מ"מ אם הי' דוחק א"ע לעשות תשובה היו מקבלים אותו, ופי' השלה"ק ברמז אמרם ז"ל (פסחים פ"ו ע"ב) כל מה שאומר לך בעה"ב עשה חוץ מצא הכוונה על הבוי"ת, שאף היכא דלא מהני תשובה: מ"מ אם דוחקין א"ע לעשות תשובה בוודאי נתקבל, והנה גם בחטא הידוע אמרו רז"ל בזוה"ק דלא מהני תשובה כלל, ובמקום אחד אמרו דמהני רק תיובתא סגי, וכבר האריכו בזה בספה"ק דאיך אפ"ל דלא מהני תשובה ואין לך דבר העומד בפני התשובה.

ואפ"ל דמ"ש דלא מהני תשובה כוונו בזה לתועלת בעלי תשובה ולטובת נפשם, דבאמת כל אדם צריך לעשות חשבון עם נפשו, כי ע"י החטא נתרחק ונטרד ח"ו בזה ובבא, ובפרט בחטא הידוע שנבראים מזה מקטריגים ר"ל שטורדים את האדם ונתרחק על ידם משורש הקדושה, וע"ז עצמו צריך לבכות ולהתאונן שנזכה להתקרב להבוכ"ע, וכעין שפי' ק"ז זלה"ה בייט"פ עה"פ שפכי כמים לבך נוכח פני ה', עפי"מ שפי' טעם על שנוהגין לילך לנהר לומר ותשליך במצולות ים כל חטאתם, דאיתא במד"ר שהמים התחתונים היו בוכים על שנתרחקו משמי מרום, וניחם ה' אותם ליקח מהם מלח לקרבנות וניסוך המים בחג, וזה ענין גלי הים שמתנשאים שרצונם לשוב למעלה למקומם, ומזה יקח האדם מוסר השכל איך ירד אחורנית להתרחק מאת ה', וישוב לישא נפשו אל ה' להתדבק בו, ואם מים התחתונים היו בוכים אנן בעינן למיהוי קמי מלכא. איך יבכה אדם שיש בו נשמת רוח חיים, וזה שהולכין למים לישא ק"ו האמור, והיינו דכתיב שפכי כמים דייקא לבך נוכח פני ה' ר"ל כמו שמים בוכים שרוצים להיות נוכח פני ה', כמו"כ גם האדם ישפוך לבו נוכח פני ה' להיות דבוק בו כל עת ובכל רגע וכו' עכדה"ק, אמנם הזוכה לבחי' יותר גבוה אף זה הוא דבר קטן בעיניו, והעיקר אצלו בכוונת התשובה רק למלאות רצון הבוי"ת, ואינו מביט על תועלת עצמי כלל, וכל כוונתו אך ורק לעשות נחת רוח להבוכ"ע, וכנודע דברי ק"ז זלה"ה היש"מ זלה"ה בדרשתו להושענא רבה שהפציר מאוד בתפלתו הקדושה שיהי' הגאולה שלימה מיד, ואמר שלא לתועלת עצמו מתכוין ואף אם לא יראה אור לעולמים ניחא לי' רק שיתגדל ויתקדש שמי' רבא, ובחינה תשובה כזו הוא חוץ לדרך הטבע ממש, ואפ"ל שע"י שהודיעו רז"ל חומר החטא הזה דלא מהני עלי' תשובה כלל, וע"כ המתאמץ לעשות תשובה ע"ז, בזה גילה דעתו שלא בשביל עצמו הוא עושה תשובה, דהרי לא מהני בלא"ה, אך בשביל רצונו ית' וזה הוא בחי' גדולה ומעולה מאוד ויתקבל בודאי, ובזה יובן שפיר מ"ש רז"ל דלא מהני תשובה.

וע"ד הרמז פירשו בספה"ק שובו בנים שובבים חוץ מאחר עפ"י מאמרם ז"ל (ע"ז י"ט ע"א) אשרי איש ירא את ה' אשרי איש ולא אשרי אשה, אר"ע א"ר אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, ופירש"י כשהוא בחור בכוחו, כלומר ממהר להכיר בוראו קודם ימי הזקנה עכ"ל, האמנם שגם התשובה שעושין בימי הזקנה מועלת, כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' תשובה) שאפי' עשה תשובה ביום מיתתו כל עונותיו נמחלין. אולם תשובה המעולה כשהאדם שב בבחרותו כשהוא איש, וז"פ שובו בנים שובבים חוץ מאחר, ר"ל טרם הגיעו ימי הזקנה שכבר נחלש כחו ונעשה כאיש אחר, ויזדרז האדם ולא יאחר זמנו רק יעשה תשובה כשהוא עדיין בכוחו והחי יתן אל לבו. ונ"ל להוסיף נופך עפ"י דרכם, דהנה בכל עון שהאדם עושה נעשה פגם בנפש ונשתנה בחינת נפשו לגריעותא, ורואין זאת בחוש שכל מה שהאדם משוקע ר"ל בעונותיו יותר משתנים השקפותיו ורצונותיו ודיעותיו, ומתמעט חשקו ורצונו לענייני קדושה ממה שהי' לו תחילה קודם החטא, ונשתנה לאיש אחר ממש בכל חפצו ורצונותיו, וז"פ שובו בנים שובבים חוץ מאחר, שיעשו תשובה קודם שיתהפך ע"י הרגל החטאים לאיש אחר ממש, אמנם ע"י שחוזרין בתשובה יהפך לאיש אחר לטיבותא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' תשובה הלכה ד') יעיי"ש.

עוד נרמז במאמר רז"ל שובו בנים וכו' חוץ מאחר, עפימ"ש המקובלים שע"י החטא לפעמים נתחלף נשמתו בלילה ונדבק בו נשמת עכו"ם או עבד, הביאו המג"א להלכה (סימן מ"ו) שע"כ יכול גם גר לברך ברכת שלא עשני גוי, והכוונה על יציאת נשמתו בלילה שלא נדבק בה נשמת עכו"ם עיי"ש, והנה אם ח"ו נתחלף נשמתו הטהורה חלק אלוקי בנשמת עכו"ם או עבד, אז קשה מאוד לחזור בתשובה מפנימיות הלב, כי אותה הנשמה אינה מסוגלת להשפעת קדושה כזה, וע"כ צריך האדם שיזדרז לחזור בתשובה טרם שיתהפך לאיש אחר בסיבת עונותיו וז"פ שובו בנים שובבים חוץ מאחר, ר"ל קודם שנתחלף לאיש אחר ע"י התחלפות נשמה, וצריך לשום אל הלב ולהרבות בתפלות ותחנונים לפני הקב"ה, ובפרט בימים הללו המסוגלין לתיקון חטא הידוע צריך כ"א להתאמץ שלא יעברו הימים הללו בלא תשובה ותיקון המעשים שנזכה להתקרב לפני הבוכ"ע.

עוד אפ"ל ברמז אמרם ז"ל חוץ מאחר, בהקדם לבאר מאמה"כ ויקם מלך חדש שנחלקו בו חכמז"ל ח"א חדש ממש וח"א שנתחדשו גזירותיו, ובמד"ר יש עוד דעה שלישית רבנן אמרו למה קראו מלך חדש והלא פרעה עצמו הי' אלא שאמרו המצריים לפרעה בא ונזדווג לאומה זו, א"ל שוטים אתם עד עכשיו משלהם אנו אוכלים והאיך נזדווג להם, אילולא יוסף לא היינו חיים, כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו ג' חדשים, עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשיבו אותו לפיכך כתיב ויקם מלך חדש עכ"ד המדרש, ויש סתירה לזה מדברי המד"ר עה"פ ויאמר אל עמו הבה נתחכמה וגו' הוא התחיל בעצה תחלה לכך לקה תחלה, הוא התחיל בעצה תחלה דכתיב ויאמר אל עמו וגו' והוא לקה תחלה דכתיב ובכה ובעמך ובכל עבדיך וגו' ובמאמר הנ"ל דרשו רז"ל שלא רצה להרע לישראל עד שהורידוהו מכסאו ג' חדשים, והוא סתירה למ"ש הוא התחיל בעצה תחלה, גם צ"ב דלא יעלה על הדעת שהי' פרעה הרשע אוהב את ישראל, ואיך פתאום הי' לו מסנ"פ כזה שסבל בשביל הצלתם הורדה ממשלתו על ג' חדשים.

עוד איתא במד"ר (שם) רבנן פתחין פתחא להאי קרא (הושע ב') בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצריים, וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה שנאמר (תהלים ק"ה) הפך לבם לשנוא עמו וכו' וצריך ביאור להבין ענין אהבת ישראל זו שהיו המצריים אוהבין אותן מה טיבו, ולא יצוייר שהרשעים יאהבו את ישראל אהבה גמורה, וכבר אמרתי בזה שלא הי' כוונת פרעה לטובת ישראל במה שלא רצה לשעבד עמהם, אבל התחכם וחשב שעל ידי דרך של התקרבות ואהבה ירחקם יותר משורש הקדושה, וכמבואר בזוהר הקדוש פרשה זו דקשוי השיעבוד וההתרחקות מהמצרים הי' טובה גדולה לישראל, שעי"ז לא נתערבו בין המצריים וזכו לקבל התוה"ק, ע"כ הלך פרעה בדרך זו לקרב אותם והכניס אהבת ישראל בלב המצריים, ופעל בעצתו שרוב גדול מישראל לא רצו לצאת ממצרים ע"י שנתן להם פרעה פטרונים והי' להם כל טוב, וא"ש אמרם ז"ל שפרעה התחיל בעצה תחלה, אך לא בעצת השעבוד אלא עצה יותר רעה ממנה דהיינו דרך אהבה והתקרבות, וידע הבוי"ת שאם ימשכו בדרך הזה לא ישאר ח"ו שריד ופליט לבית ישראל, וע"כ הפך לבם לשנוא עמו וניצולו עי"ז עכ"פ ס' רבוא שיצאו ממצרים.

ונקדים עוד לבאר במאמה"כ (פ' וירא) וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' פירש"י ז"ל כי ידעתיו לשון חבה וכו' ולמה ידעתיו למען אשר יצוה, לפי שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דרכי, ואם תפרשהו כתרגומו ארי גלי קדמי, יודע אני בו שיצוה את בניו וגו' אין למען נופל על הלשון עכ"ל, ולכאורה צריך להבין פי' התרגום שהוא מפי ר"א ור"י ואמרז"ל שניתנה מסיני, ואיך יתפרש הפסוק לפי' התרגום. ויתבאר ע"ד הכתוב בפרשה זו וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים, פירש"י נתן עליהם לב ולא העלים עיניו עכ"ל, והכוונה כי סר מעליהם הסתרת פנים שהי' עד עכשיו, וכן פי' תרגום אונקלוס וגלי קדם ה' שעבודא דבנ"י, ובתרגום יונתן פי' באופן אחר וגלי קדמוי ית תיובתא דעבדו בטומרא דלא ידעו אנש בחברי' וכן דרשו במד"ר וירא אלקים שעשו תשובה וכו' וידע אלקים שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו, ואף שהיו משוקעים מאד מהשיעבוד אעפ"כ הי' להם הרהורי תשובה ולא היו מכירין בהם ורק הבוכ"ע ידע פנימיות לבם, עכ"פ ידיעת אלקים מורה על ידיעה הפנימיות שבלב שאין זולתו יודע כ"א הבוי"ת הבוחן כליות ולב.

ועד"ז יתבאר מאמה"כ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, דלכאורה מה רבותי' דאברהם אבינו שכך הוא מצוה את בניו ושמרו דרך ה' ומצוי גם בסתם בנ"א אם לא נפסדו עדיין בדיעות נפסדות, גם הם מצווים ומדריכים את בניהם שישמרו דרך ה', ואף אם הם בעצמם לא יוכלו שליט ביצרם מ"מ יש להם תשוקה ורצון להדריך בניהם שישמרו התורה ומצות, ומהו הרבותא שמשבח הכתוב לאאע"ה בכך. אך נראה שיש בזה ענין עמוק, כי מי שחפץ באמת שבניו ילכו בדרך ה', צריך מקודם לקשר לבב עצמו להבוכ"ע ביראת ה' כל היום, וכעין שפי' ק"ז הייטב לב זלה"ה (פ' נח) הכתוב יראת ה' טהורה עומדת לעד, עפי"מ שכתבו בספה"ק ההבדל בין יראת עונש ליראת הרוממת, כי הירא מכח סיבת העונש אותה יראה אינו יכול להורישה לבניו כי איננה קנין עצמי, אבל הירא מרוממותו יתעלה, אותה יראה מוריש ומנחיל לבניו אחריו, והיינו דכתיב מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי וגו' דייקא כל הימים יראה תמידית, למען ייטב להם ולבניהם לעולם, וז"ש מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו עכ"ד, וז"ש יראת ה' טהורה עומדת לעד כלומר לדורותיו אחריו, עיי"ש. וכמו"כ אברהם אבינו הי' מקשט ומטהר את נפשו לא בשביל תועלת עצמי, אדרבה הפקיר נפשו וכל מאודו בשביל לעשות רצון קונו, וזהו אשר נשאר לדורותיו שיתקיימו לעד ולא תשכח מפי זרעו, ואף בגודל השפלות כל הקיום שלנו רק בזכות האבות הקדושים ובכח עבודתם שעבדו הבוי"ת בכל לבם ונפשם, וז"פ הכ' כי ידעתיו שהקב"ה נתן לב עליו לידע פנימיות לבבו איך הוא מטהר ומקדש עצמו וכח זה ישאר נצחי לדורות, והכוונה באומרו כי ידעתיו ע"ד שאמה"כ וידע אלקים, שהי' גלוי וידוע לפניו ית' פנימיות לבבו, מה שעבד השי"ת במסנ"פ והשתוקקות גדולה עד להפליא כדי שיהי' בטוח בדורות הבאים אחריו שישמרו דרך ה' וגו', ולפי"ז שפיר נופל לשון למען אף לפי' התרגום, כי אין כוונת הידיעה על מה שהוא מצוה את בניו וביתו אחריו, רק על בחינת העבודה שלו בפנימית הלב, איך הוא מוסר נפשו בעבדות השי"ת, והכל למען אשר יצוה את בניו וביתו אחריו שיהי' בטוח בבניו אחריו שילכו בדרך השי"ת, וזהו יסוד גדול בענין חינוך הבנים לקשט את עצמו תחילה בפנימיות הלב ואז ישאר השפעת הקדושה אחריו לדורותיו.

עכ"פ מלת ידיעה משמש ב' לשונות לשון אהבה וחיבה כפירש"י, ולשון ידיעה והכרה כפי' התרגום, ובזה יתפרש לשון הכתוב ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. דהנה מתחלה היו פרעה והמצריים אוהבים את ישראל כמבואר במדרש הנ"ל ואח"כ הפך הקב"ה אהבתם לשנאה, מגודל רחמנותו על ישראל שלא יתערבו ח"ו בין המצריים, ולז"א ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, ויתפרש ידיעה מלשון חיבה שלא הרגיש אהבה ליוסף ולישראל שכולם היו גידולי יוסף, וזה לא הי' דמיון כ"א באמת לא ידע את יוסף, ושפיר כתבה התוה"ק אשר לא ידע את יוסף לפרש"י בפ' וירא שפי' מלשון חיבה, אמנם בחיצוניותו עדיין הי' בוש להראות שנאה כבושה כ"כ נגד ישראל, מפני כבודו של יוסף שבזכותו היו חיים עד עכשיו, לזה עשה את עצמו כאילו אינו יודע ואינו מכיר את יוסף. נמצא דמאמה"כ אשר לא ידע את יוסף יתפרש בשני הפירושים כפי' רש"י ופי' התרגום, לפי פירש"י הי' אמת גמור שלא הי' לו אהבה וחיבה ליוסף ומה"ט נכתב בתורה שהאמת כן הי', גם מרומז בה הדרש שעשה א"ע כאילו לא ידע את יוסף ויתפרש מלת ידע כפי' התרגום, וזה הי' דמיון כוזבת, אלא שהשנאה הכבושה בלבו הביא אותו לכך, ושני הפירושים איתנייהו ותלויים זב"ז.

א"י עפי"מ שפירשתי (פ' בהעלותך) מה דאיתא במדרש רבה (פרשת לך פ' מ"ב סי' ג') ויהי בימי אחז מה צרה היתה שם וכו' כך אמר אחז אם אין גדיים אין תיישים וכו' אם אין קטנים אין תלמידים אם אין תלמידים אין חכמים וכו' למה נקרא שמו אחז שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות ע"כ, ובפשטות הכוונה שביטל בתי מדרשות ולא הניח שילמדו תורה, אם כן לכאורה אין שייך לקרותו אחז על שם שאחז בתכנ"ס דאדרבה ביטל אותם. ומילת אחז משמעותו להיפוך שאחז בהם להחזיקם ולקיימם, ופירשתי דלפי שרצה בביטול בתכנ"ס, התחכם שאם ילך בכח כפי' וגזירות לא יועילו מעשיו, שבנ"י ילמדו תורה במסנ"פ, לזה הלך בדרכו של פרעה להראות התקרבות ואהבה, ופיזר ממון להחזיק ישיבות ובתי מדרשות, ובזה יכניס שיטתו בלב לומדי תורה, ומעצמם יבטלו אח"כ בתי כנסיות ובתי מדרשות, כמו שרואין דרך הזה בדורינו, שהרשעים עוקרי הדת מתאמצים ורוצים בהחזקת ישיבות ובתי ת"ת, ויודעים שזהו ביטולה של תורה ר"ל, מה שרשעים מחזיקים בקיומם של בתי מדרשות, ובזה יובן דברי התרגום דמתחלה כשהלך פרעה בדרך של התקרבות ואהבה, שזה לא הי' לטובת ישראל וכנ"ל, רק אדרבה להרחיק אותם עי"ז מן הקדושה, הי' פרעה עצמו מחזיק בתי מדרשות במצרים שיוכלו ישראל ללמוד שם תורה ולקיים גזירת יוסף, היינו גזירת אורייתא שגזרו יוסף והשבטים הק', וכמ"ש ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה ופירש"י לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה, ופרעה עצמו הי' מחזיק בידם מכיס המלוכה שעי"ז יתרחקו מן הקדושה, אבל אח"כ שינה את דרכו דרך התקרבות, כנ"ל במדרש שהמצריים לא רצו בזה ונקטו להם דרך של שנאה גלוי', ומאז לא קיימו עוד גזירת יוסף.

ומה שקורא אותו מלך חדש נל"פ עפי"מ דאיתא בגמ' (סנהדרין ק"ה ע"א) אר"נ חוצפא אפי' כלפי שמיא מהני, מעיקרא כתיב (בבלעם) לא תלך עמהם ולבסוף כתיב קום לך אתם, ולכאורה הוא פלא, התינח לגבי בנ"א יתכן לומר שחוצפא מועלת להיעשות רצונו מפני היראה. אבל כלפי שמיא איך שייך שחוצפה ישנה דעתו ורצונו ית' חס מלהזכיר ובאמת יש טעם אחר בגמ' (מכות י') מדוע בתחלה אמר לו הקב"ה לא תלך עמהם ואח"כ קום לך אתם, דבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו דכתיב לא תלך עמהם וכתיב קום לך אתם, ונקדים עוד מאמרז"ל שם אמר רב ששת חוצפא מלכותא בלא תאגא, דכתיב ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרוי' קשים ממני וגו', פירש"י מלכותא בלא תגא כלומר שררה גדולה ואינו חסר אלא כתר מלכות, אנכי היום רך וגו' כלומר איני גדול מהם אלא משיחת מלכות עכ"ל וצ"ב הכוונה.

ונל"פ בהקדם דברי המהרש"א במס' מכות (דף י') לפרש אמרם ז"ל בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, וז"ל הכוונה הוא שידוע שכל מחשבה דיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי עניינו אם לטוב אם לרע, ולכן כפי רצונו ודעתו של האדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו עיי"ש שהאריך, וכוונתו דאותו המלאך רע שנברא מרצונו הרע, הוא שאמר לו קום לך אתם היפך רצון הבוב"ה, דלא יתכן שנוי רצון לפניו ית', אבל לפי שברצונו של בלעם הי' לילך להרע לישראל נבראו ממחשבתו זאת מלאכים רעים. והם שאמרו לו קום לך אתם, ועד"ז יתפרש הכוונה בדברי ר"נ חוצפא כלפי שמיא מהני, אינו ר"ל דמהני לנגד הקב"ה לשנות דעת עליון ח"ו ע"י חוצפא, אלא ר"ל שנבראים ע"י חוצפא מלאכים רעים והם הגומרים ענינו ועושים את רצונו, וכמו שאמרו לבלעם קום לך אתם היפוך רצון השי"ת שאמר לו לא תלך עמהם, נמצא שדרש זה מכוון עם מה שאמרו במס' מכות בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ושני הדרשות בקנה א' עולים.

ובזה יובן גם מאמר הסמוכה אליו א"ר ששת חוצפא מלכותא בלא תגא, והכוונה דע"י החוצפא בורא מלאכים רעים והם נותנים בידו כח שררה להרע נגד רצונו ית', והן הן המחוצפים ועזי פנים שבדור שיש להם שררה ומלוכה ואינו חסר להם אלא כתר מלכות, ומולכין נגד רצון השי"ת שכך היתה רצון הבריאה שיהי' הבחירה חפשית וביד האדם לברוא לו מלאכים רעים ולהעמיד בכוחם מלכותא בלא תגא. וזה ירמוז אמרם ז"ל שובו בנים שובבים חוץ מאחר ר"ל עד שלא ימשלו בו מלאכים רעים מסטרא אחרא בחי' אלהים אחרים. דאז כבר קשה התשובה וכמעט נתבטל בחירתו כמו שאמרו רז"ל בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, היינו אפי' נגד רצונו.

ונקדים עוד מ"ד בתנא דבי אלי' (א"ז פ"ג) הכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ ממדת שקר ומדת עולה שנאמר הצור תמים פעלו וכו', עושה אדם עצמו לדבר אמת מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת, ואם עושה אדם עצמו רשע לכחש ולשקר, מוסרים לו מלאך שיתנהג עמו בדרך רשעים ומכחש ומשקר וכו' ע"כ, והנה גם המזיקים ומקטריגים הם בריאה מהקב"ה שכך היתה רצון הבריאה שיהי' עולם הנסיון ולכולם יש שורש מתחלת הבריאה חוץ מאותן המלאכים הנבראים ממדת השקר והעולה אין להם שורש בבריאה רק האדם בעצמו בורא אותם במעשיו. ובזה יובן מה שקראו חכז"ל את היצה"ר בשם מלך זקן וכסיל, ובפשטות נקרא מלך מפני שהוא מושל על האדם וזקן מפני שבא מתחלת לידתו, משא"כ היצ"ט רק כשנעשה בן י"ג שנה, ונקרא כסיל מפני שמכניס רוח כסילות בבנ"א כמשז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות, ולדרכינו נאמר עוד דע"כ נקרא היצה"ר בשם זקן מפני שהוא עומד על שירותו מתחלת הבריאה, שהכל ברא הקב"ה בעולמו גם את היצה"ר והמקטריגים, ולזה נקרא זקן, משא"כ אותן המקטריגים שנבראים מהשקר ועולה הם בריאה חדשה ואינם ראויים להקרא בשם מלך זקן אלא מלך חדש, שיש להם מלכות ושררה על האדם כמו שפירשנו חוצפא מלכותא בלא תגא אבל הם חדשים מקרוב באו, ולא היו מתחלת הבריאה וגם אינם משעת לידה כמו היצה"ר, וז"ש הכתוב ויקם מלך חדש על מצרים, שנתחדשו גזירותיו על ישראל וע"י מדת העולה ברא מלאך רע לפי ענינו והוא חדש ממש שאין לו שורש מתחלת הבריאה, והמלאך הרע נעשה מלך על מצרים כי כל תהלוכות המדינה ע"י המלך, והוא עצמו הי' מתנהג ע"י המלאך הרע שנברא מרצונו, ושפיר אמר ויקם מלך חדש חדש ממש, ומ"ש אשר לא ידע את יוסף קאי ג"כ על אותו המלאך שהוא מלך החדש אשר קם על מצרים, ובאמת לא ידע את יוסף כי לא הי' עדיין בעולם בחייו של יוסף, ומה שדרשו ז"ל עשה א"ע כאילו לא ידע את יוסף הכוונה על פרעה שהי' מרכבה אליו והוא ידע את יוסף אלא שעשה א"ע כאילו לא ידע והלך בדרך כוזב, נמצא דב' הדרשות שדרשו חז"ל במאמה"כ ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף שניהם קיימים ואמיתיים ותליין חדא בחבירתא דע"י שעשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף וחידש גזירותיו ברא לו מלאך ממדת השקר ועולה ואותו המלאך לא ידע את יוסף באמת, שלא הי' עוד בעולם בחייו של יוסף ושפיר אמר אשר לא ידע את יוסף.

ולדרכינו י"ל בכוונת דבריהם ז"ל (סוף מסכת סוטה מ"ט ע"ב) בעקבות משיחא חוצפא יסגא שיתרבה החוצפה ויהי' להם מלוכה וממשלה כמו שאמרז"ל חוצפא מלכותא בלא תגא, ובעוה"ר הקימו לעצמם מלכות ישראל נגד התוה"ק, ומפיצין כפירה ומינות בכל העולם ויש להם שררה על ישראל והם הנקראים חוצפא מלכותא בלא תגא ועליהם נתנבאו חכז"ל ברוח קדשם, ה' ישמרינו מהם ומהמונם והשי"ת יציל את עמו ישראל מרעיונות של כפירה, והמודה להם רח"ל ה"ה כופר בהשי"ת ובתורתו הק', וידוע שק"ז הייטב לב אמר בנוסח התפלה ושבור עול הגוים ועול הגליות מעל צוארינו. ואמר שהכוונה על שני בחי' של גלות גלות של גוים ומה שסובלין גלות מרשעי ישראל וז"ש ועול הגליות, ובדורינו עכשיו נרגש הרבה עול הגלות הזה וכוונתינו בתפלה שיעזור לנו השי"ת וישבור מעלינו עול הגלות של רשעי ישראל, ומקושר אל מ"ש אח"כ ותוליכנו מהרה קוממיות לארצינו, שע"י שיתבערו הרשעים מן הארץ נוכל לבוא לארץ הקדושה קוממיות בשמחת הלב בקדושה ובטהרה ברצון הבוב"ה ע"י ביאת המשיח בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

תורה כא

שרש הצלת ישראל מעריות על ידי שנאת מצרים

עוד יתבאר על דברי המדרש ויקם מלך חדש וכו' ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהי' כמצרים וכו', וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה שנא' הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו וכו' עכ"ד המדרש, ולכאורה הרי היו משוקעים גם בעון ע"ז כמבואר בדברי רז"ל, ומדוע אך בשביל הפרת בריתם הפך לבם לשנוא עמו, ואיך יהי' מדת העונש שוה למידת החטא מדה כנגד מדה. אמנם יתבאר לפי"ד הזוה"ק הנ"ל דהפיכת אהבתם לשנאה לא ע"צ העונש היתה, אדרבה לטובתן והצלתן של ישראל, דעי"ז ניצולו ישראל מתערובתן ולא נכשלו בעריות על ידן כנ"ל, אולם כ"ז שהי' יוסף קיים הי' כח ההתגברות נגד יצרא דעריות חזקה אצלם, לא היו צריכים לסיבה זו שע"י שנאת המצריים יגדרו מעריות, כי הי' קדושת הברית שמורה אצלם מהשפעת יוסף הצדיק בלא"ה, ע"כ היו המצריים אוהבין אותם ומכבדים להם. אבל אחר שמת יוסף הפרו ברית מילה, ומאז נגרע מהם כח שמירת הברית שהי' מוחזקת בידם מיוסף הצדיק, ועפימ"ש הרמב"ם ז"ל בטעם מצות מילה שהוא להחליש תאות המשגל, והאריז"ל כתב דע"י מצות מילה מציצה ופריעה ניצולין מן העריות אם מקיימין אותם כדבעי ובכוונה הראוי' עיי"ש, וע"כ לפי שהפרו ברית מילה הוצרכו לגדר אחר להנצל מן העריות ולטעם זה הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבין אותם לשנאה כדי שלא יכשלו על ידם בעריות, ובשורש הענין ניצולו ישראל מעריות ומהתחברותם של המצריים ע"י כח הקדושה שהי' מושרש בהם מיוסף הצדיק כאמרז"ל יוסף גדר עצמו מן הערוה בזכותו נגדרו כל ישראל וכו'.

תורה כב

דבר תורה על הפסוק "הבה נתחכמה לו פן ירבה והי' כי תקראנה מלחמה"

הבה נתחכמה לו פן ירבה והי' כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. יל"ד דהול"ל וילחם בנו לשון יפעיל, משא"כ אומרו ונלחם בנו משמעותו נפעל מאחרים וצ"ב הכוונה.

ב) במדרש ועלה מן הארץ זה משה שנאמר ומשה עלה אל האלקים וצ"ב.

ג) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, בגמ' (סוטה י"א) הקשו כן רבו וכן פרצו מיבעי' לי', אר"ל רוה"ק מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ עכ"ד הגמ', לכאורה עדיין צ"ב דלא הודיע הכתוב כי אם ההבטחה שירבו ויפרצו, וכל הבטחה אפשר שיתבטל ע"י גרמת החטא, ונוסף על ההבטחה הול"ל כן רבו וכן פרצו. וכעין קושיא זו שהקשו בגמ' כן רבו וכן פרצו מיבעי' לי', קשה גם על אומרו וכאשר יענו אותו לשון עתיד הרי באמת עינו אותם בפועל כמ"ש וירעו אותנו המצרים ויענונו וכו' וא"כ היל"ל וכאשר עינו אותם וגו' ומדוע לא הקשו בגמ' גם על זה.

ד) במדרש טפלו עלי שקר זדים שאמרו הבה נתחכמה לו פן ירבה. אני בכל לב אצור פקודיך וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וצ"ב.

ה) להלן בפרשה הנה אנכי בא אל בנ"י ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' ויאמר כה תאמר לבנ"י אהי' שלחני אליכם, בגמ' (ברכות ט':) א"ל הקב"ה למשה לך אמור לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהי' עמכם בשעבוד מלכיות, אמר לפניו רבש"ע די' לצרה בשעתה, א"ל הקב"ה לך אמור להם אהי' שלחני אליכם עכ"ד הגמ' כבר התפלאו המפרשים ז"ל איך התחכם מרע"ה על דברי השי"ת, וברש"י במוסגר כתב כי לא הבין מרע"ה דברי השי"ת, שמאז כך היתה דעתו באמרו ית' אהי' אשר אהי', למשה לבדו הגיד ולא שיגיד לישראל וכו', אבל קשה דהרי מרע"ה שאל מה אומר אליהם: וא"כ מדוע השיב לו הקב"ה מה שלא יאמר לישראל ואינו מענין שאלתו כלל.

ו) גם צ"ב מה ששאל ואמרו לו מה שמו מה אומר אליהם והרי מרע"ה ידע בשם המפורש, וכמ"ש רז"ל עה"כ הלהרגני אתה אומר שהרג את המצרי בשם המפורש, גם מה צורך בזה לשליחותו בענין הגאולה להודיעם שמו ית', וידעו והאמינו במציאות הבוית"ש שהרי שמרו מצות גם במצרים ומי שאינו מאמין ח"ו במציאות השי"ת, אפי' יגלו לו כל השמות הק' לא יתחזק אמונתו בשביל זה, ומי שמאמין באמונה פשוטה גם בלא זה יאמין ומה צורך להודיעם שמותיו ית'.

ז) בגמרא (סוטה י"ב.) אריב"ח ב' גזירות גזר פרעה, בתחלה אם בן הוא והמיתן אותו. ולבסוף כל הבן הילוד היאורה תשלכהו. ולבסוף אף על עמו גזר, ובמד"ר איתא עה"כ ויצו פרעה לכל עמו אריב"ח אף על עמו גזר, ולמה עשה כן, שהיו אסטרולוגין אומרים לו גואל ישראל נתעברה ממנו אמו, ואין אנו יודעים אם ישראל הוא או מצרי הוא, באותה שעה כנס פרעה כל המצריים וא"ל השאילו לי בניכם ט' חדשים שאשליכם ליאור וכו', ולא רצו לקבל ממנו שאמרו בן מצרי לא יגאל אותם לעולם אלא מן העבריות, והיפ"ת כתב שיש מדרשים חלוקים בזה דבמקו"א נראה שיום א' הי' נוהג גזירה זו על כל המצריים משמע שקבלו אותו, ועוד הביא ראי' ממ"ד במד"ר עה"כ ותאמר מילדי העברים זה, מנין הכירה בו אריב"ח שראתה אותו מהול וכו', ואם נאמר שהמצריים לא השליכו בניהם ליאור למה צריך לטעמא שהכירה בו ממה שראתה אותו מהול, הרי ודאי בן ישראל הוא, כיון שהמצריים לא קבלו הגזרה, ע"כ מסיק דמדרשים חלוקים הם אם קבלו גזירתו או לא, אמנם כללא אית לן דאפושי בפלוגתא לא מפשינן. וכל כמה דאפשר למעט בפלוגתא עדיף, וכיון שכל המאמרים האלו נאמרו בסתם, מה"ת נעשה פלוגתא ביניהן, ובפשטות אפשר ליישב דשניהם אמת דהמצריים לא רצו לקבל ממנו, אבל פרעה הכריחן בגזירת מלך ונתקיים גזירתו בכפי' ואפ"ל עוד דהנה ראוי להבין איך חלקו המצריים על דעת החרטומים. שהחרטומים היו מסופקים בדבר אם הגואל יהי' מצרי או ישראל, ומהיכן ידעו המצריים בבירור שכן מצרי לא יגאל אותם לעולם, והרי נביאת עתידות זו שעתיד לילד מושיען של ישראל א"א לידע כ"א ברוה"ק או להבדיל ע"י כח הכשפים, והפשוטי עם לא ידעו מעצמן דבר זה כ"א ע"י הודעת החרטומים, ואיך השכילו מהם יותר שבן מצרי לא יגאול אותם.

ונקדים לבאר הכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ועפ"י פשוטו שעינו אותם בעבודה קשה המפרכת הגוף ומשברתו, אולם בעל הגדה פירשו באופן אחר וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ כמ"ש וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים, ולכאורה יש להבין הרי גזרו עליהם הרבה גזירות רעות, כמו שדורש בעל הגדה ואת עמלינו אלו הבנים שנא' כל הבן הילוד היאורה תשליכהו ואת לחצינו זה הדחק, ולמה דוקא על פרישות ד"א דרשו הכתוב וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים, והי' שם הרבה גזירות וגם אותם ראה השי"ת, וכמבואר במד"ר שהשליך הקב"ה המצריים לתוך הים מדה כנגד מדה לפי שגזרו להטביע את בנ"י במים ובקדירה שבישלו בה נתבשלו, וכן כל העשר מכות היו מדה כנגד מדה במה שציערו את ישראל, א"כ לאו דוקא פרישות ד"א ראה הקב"ה, אלא גם שאר הגזירות והצרות ראה, ומדוע דרשו דייקא על פרישות ד"א פסוק זה וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים.

ונל"פ ע"ד רמז מוסר, הנה ידוע מספה"ק דימי השובבים המה מסוגלים לתיקון חטא הידוע, לעשות גדרים וסייגים שלא יכשלו ח"ו בעבירה להבא, ולהרבות בתפלות ותחנונים להקב"ה שהשי"ת יציל את עמו ישראל מחטא זה, ונזכה לתקן בעוד מועד ונשמור עצמינו ואת בנינו מחטא זה, וכל איש ישראל צריך להשגיח על עצמו ועל בניו מנעוריהם קודם שיבואו לכלל דעת להזהירם על חומר העון, ונזכה להיות חלקנו מנוטרי הברית, והנה כח הזה שעמדו ישראל בנסיון והיו גדורים בעריות, הי' להם מכוחו של יוסף הצדיק שהי' לו נסיונות גדולים בענין קדושת הברית ונתגבר עליהם, והרגיל מדה זו על הכלל ישראל והשפיע עליהם שבזכותו נגדרו כל ישראל בעריות, והנה חרטומי מצרים הי' להם השגה גדולה מכח הסט"א וראו העתידות עד סוף כל הדורות, וכמ"ש ז"ל באאע"ה שקודם שנולד אמרו החרטומים שעתיד להוליד בן שיירש עוה"ז ועוה"ב, והשיגו שמאאע"ה תצא אומה ישראלית והם ישארו נצחיים כמ"ש כי אעשה כלה בכל הגוים וגו' ולא ישארו בעולם כ"א בנ"י בכח התורה ודביקותם בהקב"ה, ע"כ כיון שראו כל זאת התגברו בכל כוחם להחטיא את ישראל בטומאת מצרים, וכמו שפי' השלה"ק עה"פ וירעו אותנו המצריים שעשו אותנו רעים וחטאים

ובפשטות נראה שהפרישו את ישראל מדרך ארץ בשביל שלא יפרו וירבו, כמ"ש במדרש שגזרו עליהם שלא יהיו ישינים בבתיהם כדי למעטם מפרי' ורבי', אולם עוד הי' כוונתם בזה להחטיא את ישראל בחטא הידוע, וע"ד שאמרז"ל רווק הדר בעיר ואינו חוטא הוא נסיון גדול, ומצינו במלחמת מדין אע"פ שהיו צדיקים אמרו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, כמו"כ במצרים ע"י שהפרישו אותם מבתיהם הגם שלא היו משוקעים בטומאה כמותם, עכ"ז כיון שהיו מסורים בידיהם באו לידי מחשבות והרהורים ר"ל, והעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים ונכשלו בחטא הידוע ועי"ז הי' להם עינוי כפול דפרישות ד"א נקרא עינוי, ונוסף לזה הי' להם עינוי גדול מידיעת חומר העון ופגם החטא, דחטא הידוע ענף מן איסור עריות שדרשו אותה חכמז"ל מהפסוק לא תנאף, ושורש החטא זה מהנקבה של הס"מ ולשם הולך עד שזוכין ללקט הניצוצות ההם ולהעלותם מתוך הקליפה, וחטא הנורא הזה מסמא העינים מלראות האמת, וקשה מאוד להגיע לנקודה של אמת הן בתורה הן בתפלה, ובכל עובדא טבא עומד חטא זה לנגדו ולעכבו, וע"כ כל הכנופיות שעומדין על ישראל משורש הסט"א, התחלה שלהם הוא בתערובות בחורים ובתולות, וזהו כלי מלחמתו הראשונה של הס"מ ללחום עם הקדושה להכשיל בחורי ישראל, וזה הי' העינוי הגדול לבנ"י במצרים והשי"ת ראה צערם הגדול איך שישראל מצטערים על שאין יכולים לשמור קדושת הברית כראוי, וכואב לבם ורצונם לתקן כל זה אבל תוקף הגלות גדול מאד והתגברות הסט"א וכוחות הטומאה חזקים מאוד, וז"א וירא את עניינו שהקב"ה ראה גודל העינוי שהי' לבנ"י שנסבב מגזירת פרישות ד"א, וזה גרם את עמלינו אלו הבנים, שע"י שנכשלים בחטא זה קשה להדריך הבנים בדרך התורה והיראה ולהשריש בלבם דרך התורה, וכל הצרות שורשם מחטא זה, שאלמלא הי' להם לישראל רק הרהורים ומחשבות טובות הי' כח יותר בתפלות ישראל להתקבל ברחמים וברצון לפני הבורא כל עולמים, ובעוה"ר גם בדורינו גדול העינוי בענין זה, שבנ"י פזורים בארצות מזוהמים ומוקפים במסיתים ומדיחים, וכוחות הטומאה והיצר לוחמים עם בנ"י, וקשה מאד להתגבר עליהם, ואין עצה אחרת רק לבקש מהבוית"ש שירחם על עמו ישראל וישפיע רוח טהרה בלבות בנ"י שנזכה לתקן כל אשר פגמנו, ומעתה יובן דברי המגיד דעל עינוי זה של פרישות ד"א דרשו הפסוק וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים, מפני שזהו סיבה כוללת לכל העינויים והצרות ובזכות שנצטערו ישראל על שנכשלו בחטא זה ריחם השי"ת עליהם.

ובזה יובן מה שאמר הפסוק כן ירבה וכן יפרוץ ולא אמר כן רבו וכן פרצו. דהנה כל אותן הניצוצות הק' שאבדו ישראל במצרים היו צריכים תיקון להעלותם מעומקי הקליפות ולתקנם, וזה הי' עינוי גדול לישראל, ע"כ בישר אותם הרוה"ק שכשיצאו ממצרים יזכו להעלות כל הניצה"ק ע"י שהרבו בתשובה, כמבואר במדרש עה"פ וירא אלקים את בנ"י, שעשו תשובה הבינונים וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה, וידע אלקים שאפילו אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו. וזה מכוון את לבו וזה מכוון את לבו ועושין תשובה והשי"ת קבל תשובתם, האמנם שיש דעות שעל חטא זה אינו מועיל תשובה, אולם כבר הבאנו לעיל בשם א"ז ישמח משה זלה"ה דתשובת הרבים הוא כמו תשובה מאהבה, את"ד, ובחי' תשובה כזו מועיל גם על חטא הזה, ושם הי' תשובת הרבים שכל ישראל יחד הרהרו בתשובה, רק שלא ידעו אחד מחבירו והקב"ה צירף תשובתם ונחשב להם כתשובת הרבים ע"כ וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים שראה צערם הגדול וקיבל תשובתם ברחמים, ודבר זה לא השיגו במצרים שיהי' תיקון לאלו הנשמות העשוקות והניצה"ק שנאבדו ע"י החטא, וזה הי' להם עינוי גדול כנ"ל, ע"כ רוה"ק מבשרתן שאם יקבלו ע"ע עול התורה ומלכות שמים, יזכו להעלות כל הנצה"ק מעמקי הקליפות, ולז"א וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ בלשון עתיד.

וכן אנו מצפים בדור השפל הזה שהנסיונות הם גדולים יותר ממה שהיו במצרים וכוחות הטומאה חזקים ביותר, כי במצרים הי' להם לישראל נביאי אמת משה אהרן ומרים עמרם וכל שבט לוי צדיקים וקדושים, ובדור הזה אין לנו כל זה, דנבואה כבר בעלה בימי החורבן אבל עכ"ז נשאר עוד רוה"ק, ובעוה"ר דור האחרון הזה בעיקבא דמשיחא חסרנו גם את זאת, וכמו"ש האוהחה"ק (פ' עקב) עה"פ כגוים אשר ד' מאביד מפניכם כן תאבדון, כי מלבד אבדתם שאמר למעלה במאמר אבד תאבדון, עוד צרה אחרת להם אחר שיאבדו. הנשארים בהם יהיו כגוים אשר וגו', פי' שיכרת מהם נבואה ורוה"ק וכו', ועל זאת יחרד לב עם ד' שאין קללה בעולם כזו, אוי לדורות שטעמו כוס המר הזה וכו' וכל זה הוא בחטא הדור כמאמה"כ עקב לא תשמעון, ועי"ז נעשה גודל ההסתרה. אמנם דבר א' יש לנו עכשיו מה שלא הי' לישראל במצרים, שלא הי' להם עדיין התוה"ק ע"כ הי' קשה להם לעמוד ולהתגבר על הנסיונות, דאין ההרהור מצוי אלא בלב פנוי מן החכמה, והיום יש לנו התוה"ק, אבל בעוה"ר אם לומדין התוה"ק שלא בדרך האמת אז גרוע הרבה יותר ממה שהי' במצרים, ואנו מצפים שיעזור לנו הבוכ"ע וישפיע בלבות בנ"י לעשות תשובה שלימה ולתקן כל אשר פגמנו ונזכה להיות דבוקים בבוכ"ע ולראות בישועה שלימה, ואז נזכה ללקט את אשר פזרנו וכמו שנתקיים בנו כאשר יענו אותו, כ"כ נזכה לכן ירבה וכן יפרוץ להוציא כל הניצה"ק שפזרנו ע"י חטאינו, שהבטחה זו נצחיות, וע"כ אמר הכתוב בלשון עתיד ולא אמר כן רבו וכן פרצו, שקאי על הדורות העתידים שיזכו בביאת המשיח לתקן ולהוציא הניצה"ק ויתקיים כן ירבה וכן יפרוץ.

ואפ"ל עוד באופן אחר מ"ש כן ירבה וכן יפרוץ עפימ"ד במדרש מובא ברבינו בחיי וירבו ויעצמו במאד מאד, שני פעמים א' בעוה"ז וא' בעוה"ב, שנאמר ויאמר מי ילד לי את כל אלה, ויתבאר בהקדם דברי המדרש לא נסתלק יע"א מעולם עד שראה ס' רבוא מיוצאי חלציו. והנה אחר הסתלקות יע"א נתרבו עוד ריבוי עצום ומופלג שהרי מאמר וירב העם ויעצמו במאד מאד, נאמרה אחר מיתת יוסף ואחיו וכל הדור ההוא שאז התחילה השעבוד וכתיב כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ שע"י העינוי בא הרבוי, וכמו"ש הרמב"ן הק' (פ' במדבר) שע"כ הי' שבט לוי ממועט באוכלוסין, לפי שלא היו בכלל גזירת העינוי לא היו בכלל הברכה של כן ירבה וכן יפרוץ, עכ"פ הריבוי הי' ע"י העינוי שזה הי' אחר מיתת יוסף וכל הדור, ולבסוף לא יצאו ממצרים רק ס' רבוא, ומספר זה כבר הי' להם בימי יע"א, ומה נעשה בריבוי העצום שנתרבה אחר מיתת יעקב, ולפי הנראה כל אלו מתו בג' ימי אפילה שיש דעה בגמ' שיצאו רק א' מס' רבוא והשאר נשארו במצרים, א"כ לכאורה יקשה כיון שמתו ונשארו במצרים, מה תועלת בברכה של כן ירבה וכן יפרוץ, ולא נשאר ממנו כלום כשיצאו ממצרים.

ואפ"ל עפימ"ש בילקוט ראובני (פ' בא) בשם הרמ"ע מפאנו זלה"ה וז"ל לא ראו איש את אחיו בימי אפלה שמתו רבים מן הרשעים, וכתיב לכל בנ"י הי' אור במושבותם: בא הריבוי להורות כי אפילו הבלתי ראויים לגאול, כיון שמתו מתוך תשובה הי' להם אור במושבותם בגן עדן עכ"ל. עוד כתב בשם ס' יונת אלם בזה"ל אותם שמתו במצרים בימי אפלה כדי שיתוקנו אח"כ ע"י הצדיקים, שיצאו חפשי מכור הברזל, וכחם יפה על הגאולה ועל התמורה של אלה בסוד הייבום עכ"ל. מבואר שאותם שמתו במצרים בג' ימי אפלה מתוך תשובה בצירוף המיתה נתמרק עונם, גם יתוקנו אח"כ בדורות הבאים ע"י הצדיקים, עכ"פ אבידתם לא הי' אלא לשעה ויזכו גם הם לעוה"ב. ובזה יובן דברי המדרש וירבו ויעצמו במאד מאד שני פעמים שכן הן עתידין לפרות ולרבות לע"ל דכתיב ואמרת בלבבך מי ילד לי את כל אלה, דאל"ה לא הי' ברכה מה שנתרבו בריבוי עצום במצרים, שהרי לא יצאו משם ומתו בג' ימי אפילה, אמנם ע"י הבטחה זו שיזכו לחיי העוה"ב יש תועלת בריבוי העם, ובזה יובן שבישרתן רוה"ק כן ירבה וכן יפרוץ בלשון עתיד, דאם הי' אומר כן רבו וכן פרצו אין זה ברכה כלל כיון שמתו בימי אפילה ולא יצאו ממצרים, גם כיון שחטאו בנפשותם ולא רצו לצאת א"כ לכאורה לא הי' שום תועלת בברכה זו של ריבוי העם, ע"כ בישרה הרוה"ק בלשון עתיד כן ירבה וכן יפרוץ שכולם יתוקנו לע"ל ויזכו לחיי העוה"ב.

ואפשר לומר עוד באופן אחר עפי"מ דאיתא בתנדב"א (פרק ז') ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, דלאוה"ע חושבין מחשבה הרעה למעשה, אע"פ שלא עשו מעלה עליהם הקב"ה כאילו עשו, אבל לטובה לא נחשב להם כאילו עשה משא"כ בישראל הוי להיפוך, ע"כ אע"פ שהם לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, אעפ"כ מגיע עונש לפרעה כאילו היו עושין, וכן פי' הת"א עה"פ כי בדבר אשר זדו עליהם ארי בפתגמא די חשיבו מצראי למידן ית ישראל בי' דנינון, שהרי באמת לא נתקיים גזירת פרעה במה שצוה להשליך את הזכרים ליאור, רק לפי שחשבו לעשות נענשו על המחשבה בלבד, ואפשר שע"כ אמר הפסוק וכאשר יענו אותו בלשון עתיד ולא אמר כאשר עינו אותו, דגם על מה שרצו לענות אותם ג"כ נענשו ולהורות שגם לענין הברכה נחשב לישראל מה שרצו לענות אותם, כפרש"י ז"ל שנתנו לב עליהם לענות אותם אע"פ שלא נתקיים מחשבתם, לעומת זה נתברכו ישראל בכן ירבה וכן יפרוץ.

ואפ"ל עוד דהנה החרטומים באצטגנינות שלהם ראו עד סוף כל הדורות, כמו שראו מתחלה שיולד אאע"ה ומשה רבינו וכמשרז"ל עה"פ הבה נתחכמה לו נתחכם למושיען של ישראל, ורצו למנוע ולעכב ישועת ישראל לנצח, וכמ"ש המגיד אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, עפ"י אמרם ז"ל שאם היו ישראל שוהין שם עוד רגע אחת היו נכנסין לשער הנו"ן שבטומאה ולא הי' עוד מציאות לצאת משם לעולם, נמצא שהם רצו למנוע מישראל כל הברכות העתידים לבוא עליהם, גם הריבוי עם שיזכו ישראל לעתיד כמ"ש עתידה אשה שתלד בכל יום, וכן שאר כל הברכות שיהי' לעתיד כולן רצו החרטומים למנוע מישראל, וכל זה נכלל באומרו וכאשר יענו אותו, ועפי"מ שפירש"י בכל מה שהם נותנין לב לענותן וכו' ולכאורה הרי עינו אותם בפועל ולא רק במחשבה לבד, והול"ל כאשר עינו אותו, ולדרכינו הכוונה על מה שרצו למנוע מהם כל הברכות דלעתיד שלא יגיעו לישראל, ובזה לא יכלו לענות אותם בפועל, אבל נתנו לב לענות אותם, ולעומת זה בישר אותם רוה"ק כן ירבה וכן יפרוץ ולא אמר כן רבה וכן פרץ והכוונה ג"כ על העתיד שאז יהי' הכל בבחינה גבוה יותר מכמו שהי' במצרים, ע"כ לא ניחא לי' לומר כן רבה וכן פרץ, ואמר בלשון עתיד כן ירבה וכן יפרוץ לעתיד שאז יהי' הריבוי בבחינה יותר גבוה כנ"ל.

ונבוא לבאר מה שאמר משה להשי"ת ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, דהנה איתא בגמ' (קידושין ע"א.) כתיב זה שמו וכתיב זה זכרי, אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא. נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, ולכאורה מדוע הודיע הקב"ה דבר זה למשה בשליחות זו דייקא, ואפ"ל דהנה לעתיד אחר ביאת המשיח יהיו ישראל בבחי' להגות את השם באותיותיו והשם יקרא ככתיבתו, וזה הי' שאלתו של משרע"ה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם: דהנה ישראל היו מצפים שיהי' הגאולה שלימה מיד והי' אפשר להיות כן אלא שהחטא גרם לאחרו, וחשש משרע"ה שאם יבא לישראל ויזכיר להם שמו של הקב"ה וישמעו שעדיין אינו הוגה את השם באותיותיו, ישיגו מזה שעדיין אין זה גאולה שלימה, וז"ש ואמרו לי מה שמו ולא אמר וישאלו לי מה שמו, והכוונה בזה דהיו ביניהם הרבה שידעו שמותיו של הקב"ה, עמרם זקן ויושב בישיבה וכל שבע לוי עסקו בתורה ובמצות וידעו מזה דלא כשאני נכתב אני נקרא ולזה יאמרו לי מה שמו וישיגו שעדיין שמו של הקב"ה הוא בהעלם ואין זה גאולה נצחית, ויהי' להם לישראל צער גדול מזה ומה אומר אלהם לנחם אותם.

ונקדים דברי הזוה"ק פ' זו (דף ב' ע"ב) כד נחתו לבבל אתפתחו שמיא ושראת רוח נבואה קדישא על יחזקאל וחמא כל מה דחמא, ואמר לון לישראל הא מאריכון הכא וכל חילי שמיא ורתיכו דאתו למידר ביניכון, לא הימנוהו עד דאצטריך לגלאה כל מה דחמא, וארא כך וארא כך וכו' כיון דחמא ישראל כך חדו, וכד שמעו מלין מפומי' דיחזקאל לא חיישו על גלותהון כלל, דהא ידעו דקוב"ה לא שביק לון וכו' ותנינן בכל אתר דישראל גלו תמן שכינתא גלתה עמהון עכ"ד הזוה"ק, וזאת נחמתינו בכל דורות הגלות שהבוי"ת כביכול עמנו בגלות ואל יעזבנו ואל יעשנו לנצח, ולדרכינו היתה שאלתו של משרע"ה מה אומר אליהם במה אוכל לנחם אותם על בשורה זו שיהי' עוד גלות, והשיב לו השי"ת אהי' אשר אהי' שהייתי עם ישראל במצרים ואני אהי' עם ישראל גם בגלות האחר, וזה הוא נחמה גדולה לישראל, וכיון שאמר לו הקב"ה כה תאמר לבנ"י אהי' אשר אהי', חשב משה שמוכרח לומר כן לכל ישראל כל עוד שלא פירש לו הקב"ה אופן הציווי באופן אחר, וכמו שמצינו שהוצרך הקב"ה לומר למשה אחר מתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. דאל"כ הי אסור להם לחזור לביתם, אע"פ שכבר אזיל טעם האיסור שכבר הי' אחר מ"ת, ולמדו חז"ל מזה דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.

וכמו"כ לעניננו דהנה לא ידעו כל ישראל מזה דלא כשאני נכתב אני נקרא ורק יחידי סגולה ידעו מזה, אבל ההמון עם לא יבינו ממה שלא יהגה משה את השם באותיותיו שעדיין אינו גאולה נצחיות, וא"כ יותר טוב שלא יגלה להם כלל שיהי' עוד גלות אחרת דדי' לצרה בשעתה, נמצא ששני המימרות הם אמת ויציב, שלבני עלי' שהשיגו שעדיין אין זה גאולה נצחית, להם יאמר אהי' אשר אהי' כדי לנחם אותם שהשי"ת יהי' עם ישראל בכל גלותם, אבל לההמון עם שלא ידעו השגה זו. להם יאמר אהי' שלחני אליכם ולא לגלות להם שאר גליות דדי' לצרה בשעתה, נמצא שלא הי' חזרה ח"ו בדברי השי"ת מדבריו הראשונים, רק שלא הבין משרע"ה דכוונת הקב"ה שלבני עלי' בלבד יאמר כן, וז"ש לו הקב"ה כה תאמר לבנ"י אהי' שלחני אליכם, דהיינו לפשוטי עם תאמר אהי' שלחני וגו', ונרמז זה במלת כה תאמר, עפי"ד ק"ז היש"מ זלה"ה בפ' מטות בהקדם אמרם ז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שהתנבא בכה ובזה הדבר, ונחזה אנן בעת שאמר בבחינת כה בדיבור של עצמו היה ע"י שליח, אבל בעת שאמר בבחינת זה הדבר ששכינה הי' מדברת מתוך גרונו, א"כ הו"ל ע"י עצמו כביכול, והנה קיי"ל אין בעה"ב עובר בבל תלין אא"כ תובעו, לא תבעו אינו עובר עליו, וקיי"ל דהשוכר פועלים ע"י שליח ואמר להם שכרכם על בעה"ב, אין שום אחד מהם עובר בבל תלין, ולפי"ז נראה דלבני עלי' אמר משה בבחינת זה הדבר, ואי דהוה ע"י עצמו וצריך ליתן להם שכר מיד וכו' אמנם הם לא יתבעו חלקם בעוה"ז ותו ליכא בל תלין, אבל המון עם שאין יודעין מעלת עוה"ב, יש לחוש פן יתבעו חלקם בפיהם לתת שכרם מיד בעוה"ז ובכה"ג איכא בל תלין, והקב"ה חפץ חסד לתת להם שארית בארצות החיים בעוה"ב, לזאת הודיעו ית' דרכיו למשה לומר להם בבחינת כה, ואז הוי ע"י שליח וליכא בל תלין עכת"ד ז"ל עיי"ש, וז"א כה תאמר לבנ"י אהי' שלחני אליכם, היינו להמון עם שאמירתך אליהם בבחינת כה תאמר אהי' לבד ולא תגלה מגליות העתידים.

או"י באופן אחר קצת דהי' הכרח לגלות לבני עלי' שאין זה גאולה נצחיות, דלפי שהשיגו בחינת השם יקרא ככתיבתו, ע"כ הי' צורך אליהם ידיעה זו להלכה, דעדיין לא הגיע הזמן להגות את השם באותיותיו, ואף אם יתודע להם גלויות העתידים לא יתייאשו בשביל זה מן הגאולה, כי המאמין לא יחוש ואף יתמהמה חכה לו בכל יום שיבא, משא"כ המון בית ישראל, לא הי' להם נפק"מ בידיעה זו להלכה, כי בלא"ה לא השיגו להגות השם בבחינה דלעתיד, ולגביהם איכא חששא שעי"ז יתייאשו ח"ו מן הגאולה אם יתוודע להם אריכת הגלות, ע"כ טוב יותר שלא לגלות להם, וז"ש כה תאמר לבנ"י היינו להמון בנ"י שדיבר אליהם בבחינת כה. תאמר להם אהי' שלחני ולא תודיעם מגליות העתידים.

ונבוא לבאר מה שחלקו המצריים על החרטומים ואמרו שבן מצרי לא יגאל את ישראל לעולם, נראה ששניהם כוונו אל האמת ולא טעו, דזה וודאי שגאולת ישראל א"א להיות רק מצד הקדושה, כמו שמפורש בתנדב"א במי הקב"ה מושיע את ישראל במי שמשכים ומעריב בבתי כנסיות וכו', וא"א שתהי' ישועה רק ע"י עובדי ד' באמת, ומה שהחרטומים היו מסופקים בדבר אם מושיען של ישראל יהי' מצרי או ישראל, לא טעו לגמרי אלא שניבאו ולא ידעו מה ניבאו, ויובן עפי"מ דאיתא בגמ' (מגילה י"ג ע"א) ואשתו היהודית ילדה את ירד ואת חבר ואת יקותיאל, (עיי"ש שדרשו רז"ל כל אלה השמות על משרע"ה, היהודית זה בתי' בת פרעה), והקשו בגמ' ילדה והא רבויי רביתי', אלא לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, למה נקרא שמה יהודית מפני שכפרה בע"ז, ובאבות דר' נתן חושב אותה בין הט' שנכנסו בחיים לג"ע, אולם מצד התולדה היתה מצרית שנולדה בבית פרעה, ובאמת היתה משורש קדושה שורש ישראל, וכתב הרמ"ע מפאנו איך מותר לנו לקבל גרים מאוה"ע, הרי כתיב יצב גבולות עמים נמצא שהוא השגת גבול ותירץ דגרים מנן נדחו, שבאמת הם נשמות ישראל בשרשן רק שנדחו, וממילא אין כאן השגת גבול, וכמו"כ להיפוך נמצא גם בין ישראל נשמות עמלקים מזרע ערב רב, וכמו שכ' הרמב"ן הק' עה"פ פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה וזלה"ק ואמר פורה ראש לרמוז כי משורש מתוק לא יצא מר, וכל אשר לבבו שלם עם השם ולא הרהר כלל בע"ז לא יוליד מודה בה, ואל תקשה עלי בזה מן הכתוב והוליד בן פריץ, כי אמת הדבר וסוד גדול לא אוכל לפרש בו עכ"ל, והש"ך על התורה והרקנטי גילו סודו, שבגלגול הקדום הי' בן רשע ע"כ נצמח מזה היותו רשע, וחכמת הגלגול הי' בדורות הקודמים סוד עצום רק אחר שנתגלה ספר הזוה"ק וכתבי האריז"ל נתגלה דבר זה.

ובזה א"ש דמה שאמרו המצריים בן מצרי לא יגאל את ישראל לעולם, הוא אמת ויציב דא"א שתהי' גאולתן של ישראל כ"א ע"י עובד ד', ולא יכלו החרטומים לחלוק ע"ז כי דבר זה הי' ברור בעיניהם. אמנם החרטומים הי' להם חשבון אחר ואולי השיגו ענין גלגולי הנשמות, א"כ יצוייר שיהי' בן מצרי ואעפ"כ יהי' קדוש וצדיק וכמו בתי' שהיתה מצרית מצד התולדה ואעפ"כ נעשית צדיקת, ובשורש היתה נשמתה מישראל וע"ד מ"ש הרמ"ע מפאנו זלל"ה, ע"כ חששו שאפשר שיהי' בן מצרי מצד הלידה ואח"כ יתדבק בשורש הקדושה, אבל זה הי' ברור להם שבשעת הגאולה בהכרח שיהי' דבוק אל מקור הקדושה ורק אז יוכל להיות הגאולה על ידו, וניבאו ולא ידעו מה ניבאו כי משרע"ה מושיען של ישראל נקרא בנה של בתי' שהיתה מצרית מצד התולדה.

ולזה יעצו לפרעה שישליכו גם את בניהן של המצריים ליאור, מפני שאפשר שיהי' מושיען של ישראל נולד בבית מצרי, וז"ש אין אנו יודעין אם ישראל הוא או מצרי, אמנם המון המצריים לא ידעו סוד זה לכן לא רצו לקבל דברי החרטומים, כיון שזה ידעו בבירור שא"א שתהי' גאולה לישראל רק ע"י איש קדוש, ואולי אח"כ גילו להם החרטומים את סודם ולבסוף קיבלו מהם. ממילא אין סתירה בדברי חכז"ל, כי מקודם לא רצו לקבל אבל אח"כ שגילו להם סודם קבלוהו, רק חכז"ל קיצרו במעשה כמו שקיצרו בלשונם בכמה ענינים ובפרט בענין זה שהי' סוד עצום וכמוס, ע"כ העלימו אותה חכז"ל ולא האריכו בדבר, ולפי"ז מ"ד במדרשים שיום א' נתקיים הגזירה גם על ילדי המצריים אינו חולק ע"ד המדרש הנ"ל ואלו ואלו דברי אלקים חיים.

ועכ"פ זה ברור שא"א שתהי' ישועה לישראל רק מצד הקדושה, ולא ח"ו ע"י רשעים, וכ"ש ע"י אותן המפיצים מינות והפרת הדת רח"ל, וה' ישמרינו מלחשוב ההיפך אפילו רגע א', ולא יאומן כי יסופר שיחשבו עליהם שהם גואלי ישראל רח"ל מהאי דעתא, מי הי' יכול לצייר כזאת בדורות הקודמים, שברבות הימים ימצאו אנשים מישראל שיחשבו מחשבות און כאלו, ואסור לשכוח ענין זה אפילו רגע, ורואין בעוה"ר בזמן שנדמה לקצת בנ"א שנעשו על ידם נסים מדומים, הגם שאח"כ נתברר לכל שלא הי' נסים כלל, אעפ"כ כמה מינות ואפיקורסות נשאר בעולם, וכמה אלפים ורבבות מישראל נשאר בלבם טינא וארס המינות מאותה הרגע שחשבו שנעשה להם נס וכח המינות נצח רח"ל, שעי"ז באו לידי קירוב הדעת למינים ואפיקורסים, פוק חזי עד כמה חששו חכז"ל שלא ישאר זכר למינים כדי שלא יבואו בנ"א להימשך אחריהם, ואפילו להתרפאות ממינים אסור כדאי' בגמ' (ע"ז כ"ז:) מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו, ולא הניחו ר' ישמעאל וכו' ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת, קרא עליו ר' ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חבירך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש, הרי שאפילו במקום סכנת נפשות אסור להתרפאות מהם ודוחה אף פקנ"פ החמור, מטעם שלא יבואו לימשך אחריהם כמו שאמרו שם שאני מינות דמשכא, וחלילה להעלות על הדעת שתהי' על ידיהם גאולה וישועה לישראל, כמה אלפים ורבבות מישראל השמידו והעבירו מדרך התוה"ק רח"ל, ואנו צריכים להיות מוכנים ומזומנים על כל צרה שלא תבוא, כי א"א לידע מה יולד יום, וצריך להתחזק באמונה שלא להתפעל מכל אותות ומופתים ונסים ואפילו אם יעמידו חמה באמצע הרקיע, רק נתחזק באמונת השי"ת כיתד שלא תמוט,

וכמו שפירשתי על מה שאמר הרן אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו, ונענש ולא נעשה לו נס להנצל בשביל שלא הי' חזק באמונתו, אעפ"י שהי' לו להרן נסיון גדול מאד, כי אלמלי נמרוד נוצח הי' נשאר יחידי בעולם ואולי לא הי' אפשר לו להתקיים ולהתחזק באמונתו אעפי"כ לפי שהי' לו מעיקרא מחשבה זו שאם ישרף אברהם יהי' משל נמרוד, לא הי' נחשב עוד למאמין, כי המאמין האמיתי צריך להיות חזק באמונתו ואיך שיהי' לא יזוז זיז כ"ש מאמונתו ולידע שהכל הבל וריק מה שהוא נגד אמונת השי"ת ותורתו הקדושה. לא יאומן כי יסופר שיהי' דור כזה שיטעו באמונתם כ"כ עד שאפילו אם אברם נוצח הם משל נמרוד, רק שאין מגלים מחשבתם זה מחמת הבושה, וכל שכן אם נדמה להם שנמרוד נוצח אז צווחין ככרוכיא משל נמרוד אני, ובעוה"ר הצדיקים מדור הקדום נאבדו ונשרפו במחנות השמד ואנו נשארנו לאנחה, אולם אף אם אברהם נשרף ח"ו לומר משל נמרוד אני, ובכל זאת אנו מאמינים בהשי"ת ובתורתו הקדושה וח"ו להודות לדברי המינים והאפיקורסים.

ובזה נבוא לביאור הפסוק הבה נתחכמה לו פן ירבה, גם לבאר דברי המדרש טפלו עלי שקר זדים, דהנה פרעה חשש שמא ילחמו ישראל עמהם, אבל באמת ישראל המאמינים בתוה"ק אין לוחמים נגד האומות, ורק התורה ותפלה הוא כלי זיינם של בנ"י, וכמו שפי' התרגום עה"פ אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי בצלותי ובעותי, ואם היו הולכין בדרך הזה תמיד כבר היינו אחר הישועה שלימה, אם לא צרה הזאת אשר תפס הסט"א להטעות הכלל ישראל בגאולה מרה כזו, ד' ישמרנו מהם ומהמונם, וז"פ דברי המדרש טפלו עלי שקר זדים שאמרו הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ונלחם בנו, דזהו שקר שהרי בנ"י אין לוחמים נגד האומות שהוא איסור גמור, וע"כ כתבה התוה"ק לשון ונלחם בלשון נפעל ולא אמר וילחם בנו, לרמז שהמלחמה לישראל נעשית מאלי' ומן השמים. כמו שאמר משה לישראל ד' ילחם לכם ואתם תחרישון, וכן אמר דוד המלך אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח וגו' ע"כ אמר ונלחם בנו פיו הכשילו לומר כן שהמלחמה לישראל נעשית מן השמים.

וז"פ דברי המדרש ועלה מן הארץ זה משה שנאמר ומשה עלה אל האלקים, היינו ע"י כח התוה"ק יעשו ישראל מלחמה ולא בלי רשות התורה, ומ"ש פרעה הבה נתחכמה לו וגו' ונלחם בנו זה הוא שקר, אני בכל לב אצור פקודיך וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ עפי"מ שפרשתי לעיל שהעינוי הי' מה שנכשלו בהרהורים רעים, ועל זה הבטיח אותם רוה"ק כן ירבה וכן יפרוץ שביציאתם ממצרים יוציאו משם את הנצה"ק שנתפזרו שמה, ומקור חטא זה הוא בלב, כמו שדרשו רז"ל עה"פ ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, וז"ש אני בכל לב אצור פקודיך, לשמור לבי מכל הרהור חטא, ולהרהר רק מחשבות של תורה וקדושה ועי"ז יתקיים כן ירבה וכן יפרוץ ויתוקנו הנצה"ק ויצאו מעמקי הקליפות, וזהו כלי מלחמתם של ישראל, ועד"ז ירמוז הכתוב כן ירבה וכן יפרוץ בלשון עתיד, דהנה כל יעודי ברכות הכתובים בתוה"ק המה נצחיים לדורות עולם וכן אנו מצפים בימינו אלה, שבנ"י בעינוי בעוני בצרות ובשעבוד, וכאשר יענו אותו כבר נתקיים בנו, ואנו מאמינים באמונה שלימה שהשי"ת יעזור לנו שיקויים בנו גם הבטחת כן ירבה וכן יפרוץ ובעוה"ר נשארנו מעט מהרבה הכשרים עובדי ד' נהרגו, ורבבות מישראל העבירו לשמדיות ר"ל כמוהו לא נהייתה מימות עולם בשום מדינה, ועכשיו נעשה מקור השמד בארצינו הקדושה, ובעוה"ר אין לנו מסייעין לדבר שבקדושה ולדרך התוה"ק, אבותינו הלכו למנוחות ואנו נשארנו לאנחות ונשארנו מעט מהרבה וגם מאותו המעט, מועטים הם המרגישים את כבוד שמים המחולל בעוה"ר ע"י מינים ואפיקורסים, ואנו מצפים שנזכה לקבל פני משיח צדקינו ואז יאמרו מי ילד לי את אלה, שיקום דור גדול עובדי ד' ויהי' בנים וב"ב עוסקים בתורה, ע"כ אמרה הרוה"ק כן ירבה וכן יפרוץ ולא אמר כן רבה וכן פרץ שלא נחשוב שהברכה הי' רק במצרים, ע"כ אמר כן ירבה וכן יפרוץ ל' עתיד שגם בגלות האחרון יתקיימו בנו כל אותן הברכות ואנו מאמינים בזה באמונה שלימה, השי"ת יעזור שנזכה לאותם הברכות ולא נהי' מהנדחים ע"י רוב עונינו כי רחוקים אנחנו מאד מדרך האמת, טפלו עלי שקר זדים, הדביקו עלינו את כח השקר, אבל אני בכל לב אצור פקודיך, דכל ישראל יש בלבו נקודה של אמת, ועי"ז יכול לצאת מכחות השקר, אלא שבעוה"ר משוקעין כ"כ עד שנאבד הרגשת נקודה זו מלבם, ונזכה במהרה לותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים דודאי יתקיים ויבוא הישועה לישראל, אלא שאנו צריכים לבקש ולעורר רחמים להשי"ת שנזכה לראותה ולא נהי' ח"ו מהנדחים, ומי יודע עד כמה גרמו מעשים הרעים לעכב הגאולה ח"ו, ונזכה לעשות תשובה שלימה ולילך בדרך האמת, ולהיות דבקים דיבוק אמיתי בתורתו ית"ש, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

תורה כג

דבר תורה על הפסוק "הבה נתחכמה לו פן ירבה והי' כי תקראנה מלחמה"

הבה נתחכמה לו פן ירבה והי' כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. יל"ד דהול"ל וילחם בנו לשון יפעיל, משא"כ אומרו ונלחם בנו משמעותו נפעל מאחרים וצ"ב הכוונה.

ב) במדרש ועלה מן הארץ זה משה שנאמר ומשה עלה אל האלקים וצ"ב.

ג) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, בגמ' (סוטה י"א) הקשו כן רבו וכן פרצו מיבעי' לי', אר"ל רוה"ק מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ עכ"ד הגמ', לכאורה עדיין צ"ב דלא הודיע הכתוב כי אם ההבטחה שירבו ויפרצו, וכל הבטחה אפשר שיתבטל ע"י גרמת החטא, ונוסף על ההבטחה הול"ל כן רבו וכן פרצו. וכעין קושיא זו שהקשו בגמ' כן רבו וכן פרצו מיבעי' לי', קשה גם על אומרו וכאשר יענו אותו לשון עתיד הרי באמת עינו אותם בפועל כמ"ש וירעו אותנו המצרים ויענונו וכו' וא"כ היל"ל וכאשר עינו אותם וגו' ומדוע לא הקשו בגמ' גם על זה.

ד) במדרש טפלו עלי שקר זדים שאמרו הבה נתחכמה לו פן ירבה. אני בכל לב אצור פקודיך וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וצ"ב.

ה) להלן בפרשה הנה אנכי בא אל בנ"י ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' ויאמר כה תאמר לבנ"י אהי' שלחני אליכם, בגמ' (ברכות ט':) א"ל הקב"ה למשה לך אמור לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהי' עמכם בשעבוד מלכיות, אמר לפניו רבש"ע די' לצרה בשעתה, א"ל הקב"ה לך אמור להם אהי' שלחני אליכם עכ"ד הגמ' כבר התפלאו המפרשים ז"ל איך התחכם מרע"ה על דברי השי"ת, וברש"י במוסגר כתב כי לא הבין מרע"ה דברי השי"ת, שמאז כך היתה דעתו באמרו ית' אהי' אשר אהי', למשה לבדו הגיד ולא שיגיד לישראל וכו', אבל קשה דהרי מרע"ה שאל מה אומר אליהם: וא"כ מדוע השיב לו הקב"ה מה שלא יאמר לישראל ואינו מענין שאלתו כלל.

ו) גם צ"ב מה ששאל ואמרו לו מה שמו מה אומר אליהם והרי מרע"ה ידע בשם המפורש, וכמ"ש רז"ל עה"כ הלהרגני אתה אומר שהרג את המצרי בשם המפורש, גם מה צורך בזה לשליחותו בענין הגאולה להודיעם שמו ית', וידעו והאמינו במציאות הבוית"ש שהרי שמרו מצות גם במצרים ומי שאינו מאמין ח"ו במציאות השי"ת, אפי' יגלו לו כל השמות הק' לא יתחזק אמונתו בשביל זה, ומי שמאמין באמונה פשוטה גם בלא זה יאמין ומה צורך להודיעם שמותיו ית'.

ז) בגמרא (סוטה י"ב.) אריב"ח ב' גזירות גזר פרעה, בתחלה אם בן הוא והמיתן אותו. ולבסוף כל הבן הילוד היאורה תשלכהו. ולבסוף אף על עמו גזר, ובמד"ר איתא עה"כ ויצו פרעה לכל עמו אריב"ח אף על עמו גזר, ולמה עשה כן, שהיו אסטרולוגין אומרים לו גואל ישראל נתעברה ממנו אמו, ואין אנו יודעים אם ישראל הוא או מצרי הוא, באותה שעה כנס פרעה כל המצריים וא"ל השאילו לי בניכם ט' חדשים שאשליכם ליאור וכו', ולא רצו לקבל ממנו שאמרו בן מצרי לא יגאל אותם לעולם אלא מן העבריות, והיפ"ת כתב שיש מדרשים חלוקים בזה דבמקו"א נראה שיום א' הי' נוהג גזירה זו על כל המצריים משמע שקבלו אותו, ועוד הביא ראי' ממ"ד במד"ר עה"כ ותאמר מילדי העברים זה, מנין הכירה בו אריב"ח שראתה אותו מהול וכו', ואם נאמר שהמצריים לא השליכו בניהם ליאור למה צריך לטעמא שהכירה בו ממה שראתה אותו מהול, הרי ודאי בן ישראל הוא, כיון שהמצריים לא קבלו הגזרה, ע"כ מסיק דמדרשים חלוקים הם אם קבלו גזירתו או לא, אמנם כללא אית לן דאפושי בפלוגתא לא מפשינן. וכל כמה דאפשר למעט בפלוגתא עדיף, וכיון שכל המאמרים האלו נאמרו בסתם, מה"ת נעשה פלוגתא ביניהן, ובפשטות אפשר ליישב דשניהם אמת דהמצריים לא רצו לקבל ממנו, אבל פרעה הכריחן בגזירת מלך ונתקיים גזירתו בכפי' ואפ"ל עוד דהנה ראוי להבין איך חלקו המצריים על דעת החרטומים. שהחרטומים היו מסופקים בדבר אם הגואל יהי' מצרי או ישראל, ומהיכן ידעו המצריים בבירור שכן מצרי לא יגאל אותם לעולם, והרי נביאת עתידות זו שעתיד לילד מושיען של ישראל א"א לידע כ"א ברוה"ק או להבדיל ע"י כח הכשפים, והפשוטי עם לא ידעו מעצמן דבר זה כ"א ע"י הודעת החרטומים, ואיך השכילו מהם יותר שבן מצרי לא יגאול אותם.

ונקדים לבאר הכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ועפ"י פשוטו שעינו אותם בעבודה קשה המפרכת הגוף ומשברתו, אולם בעל הגדה פירשו באופן אחר וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ כמ"ש וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים, ולכאורה יש להבין הרי גזרו עליהם הרבה גזירות רעות, כמו שדורש בעל הגדה ואת עמלינו אלו הבנים שנא' כל הבן הילוד היאורה תשליכהו ואת לחצינו זה הדחק, ולמה דוקא על פרישות ד"א דרשו הכתוב וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים, והי' שם הרבה גזירות וגם אותם ראה השי"ת, וכמבואר במד"ר שהשליך הקב"ה המצריים לתוך הים מדה כנגד מדה לפי שגזרו להטביע את בנ"י במים ובקדירה שבישלו בה נתבשלו, וכן כל העשר מכות היו מדה כנגד מדה במה שציערו את ישראל, א"כ לאו דוקא פרישות ד"א ראה הקב"ה, אלא גם שאר הגזירות והצרות ראה, ומדוע דרשו דייקא על פרישות ד"א פסוק זה וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים.

ונל"פ ע"ד רמז מוסר, הנה ידוע מספה"ק דימי השובבים המה מסוגלים לתיקון חטא הידוע, לעשות גדרים וסייגים שלא יכשלו ח"ו בעבירה להבא, ולהרבות בתפלות ותחנונים להקב"ה שהשי"ת יציל את עמו ישראל מחטא זה, ונזכה לתקן בעוד מועד ונשמור עצמינו ואת בנינו מחטא זה, וכל איש ישראל צריך להשגיח על עצמו ועל בניו מנעוריהם קודם שיבואו לכלל דעת להזהירם על חומר העון, ונזכה להיות חלקנו מנוטרי הברית, והנה כח הזה שעמדו ישראל בנסיון והיו גדורים בעריות, הי' להם מכוחו של יוסף הצדיק שהי' לו נסיונות גדולים בענין קדושת הברית ונתגבר עליהם, והרגיל מדה זו על הכלל ישראל והשפיע עליהם שבזכותו נגדרו כל ישראל בעריות, והנה חרטומי מצרים הי' להם השגה גדולה מכח הסט"א וראו העתידות עד סוף כל הדורות, וכמ"ש ז"ל באאע"ה שקודם שנולד אמרו החרטומים שעתיד להוליד בן שיירש עוה"ז ועוה"ב, והשיגו שמאאע"ה תצא אומה ישראלית והם ישארו נצחיים כמ"ש כי אעשה כלה בכל הגוים וגו' ולא ישארו בעולם כ"א בנ"י בכח התורה ודביקותם בהקב"ה, ע"כ כיון שראו כל זאת התגברו בכל כוחם להחטיא את ישראל בטומאת מצרים, וכמו שפי' השלה"ק עה"פ וירעו אותנו המצריים שעשו אותנו רעים וחטאים

ובפשטות נראה שהפרישו את ישראל מדרך ארץ בשביל שלא יפרו וירבו, כמ"ש במדרש שגזרו עליהם שלא יהיו ישינים בבתיהם כדי למעטם מפרי' ורבי', אולם עוד הי' כוונתם בזה להחטיא את ישראל בחטא הידוע, וע"ד שאמרז"ל רווק הדר בעיר ואינו חוטא הוא נסיון גדול, ומצינו במלחמת מדין אע"פ שהיו צדיקים אמרו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, כמו"כ במצרים ע"י שהפרישו אותם מבתיהם הגם שלא היו משוקעים בטומאה כמותם, עכ"ז כיון שהיו מסורים בידיהם באו לידי מחשבות והרהורים ר"ל, והעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים ונכשלו בחטא הידוע ועי"ז הי' להם עינוי כפול דפרישות ד"א נקרא עינוי, ונוסף לזה הי' להם עינוי גדול מידיעת חומר העון ופגם החטא, דחטא הידוע ענף מן איסור עריות שדרשו אותה חכמז"ל מהפסוק לא תנאף, ושורש החטא זה מהנקבה של הס"מ ולשם הולך עד שזוכין ללקט הניצוצות ההם ולהעלותם מתוך הקליפה, וחטא הנורא הזה מסמא העינים מלראות האמת, וקשה מאוד להגיע לנקודה של אמת הן בתורה הן בתפלה, ובכל עובדא טבא עומד חטא זה לנגדו ולעכבו, וע"כ כל הכנופיות שעומדין על ישראל משורש הסט"א, התחלה שלהם הוא בתערובות בחורים ובתולות, וזהו כלי מלחמתו הראשונה של הס"מ ללחום עם הקדושה להכשיל בחורי ישראל, וזה הי' העינוי הגדול לבנ"י במצרים והשי"ת ראה צערם הגדול איך שישראל מצטערים על שאין יכולים לשמור קדושת הברית כראוי, וכואב לבם ורצונם לתקן כל זה אבל תוקף הגלות גדול מאד והתגברות הסט"א וכוחות הטומאה חזקים מאוד, וז"א וירא את עניינו שהקב"ה ראה גודל העינוי שהי' לבנ"י שנסבב מגזירת פרישות ד"א, וזה גרם את עמלינו אלו הבנים, שע"י שנכשלים בחטא זה קשה להדריך הבנים בדרך התורה והיראה ולהשריש בלבם דרך התורה, וכל הצרות שורשם מחטא זה, שאלמלא הי' להם לישראל רק הרהורים ומחשבות טובות הי' כח יותר בתפלות ישראל להתקבל ברחמים וברצון לפני הבורא כל עולמים, ובעוה"ר גם בדורינו גדול העינוי בענין זה, שבנ"י פזורים בארצות מזוהמים ומוקפים במסיתים ומדיחים, וכוחות הטומאה והיצר לוחמים עם בנ"י, וקשה מאד להתגבר עליהם, ואין עצה אחרת רק לבקש מהבוית"ש שירחם על עמו ישראל וישפיע רוח טהרה בלבות בנ"י שנזכה לתקן כל אשר פגמנו, ומעתה יובן דברי המגיד דעל עינוי זה של פרישות ד"א דרשו הפסוק וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים, מפני שזהו סיבה כוללת לכל העינויים והצרות ובזכות שנצטערו ישראל על שנכשלו בחטא זה ריחם השי"ת עליהם.

ובזה יובן מה שאמר הפסוק כן ירבה וכן יפרוץ ולא אמר כן רבו וכן פרצו. דהנה כל אותן הניצוצות הק' שאבדו ישראל במצרים היו צריכים תיקון להעלותם מעומקי הקליפות ולתקנם, וזה הי' עינוי גדול לישראל, ע"כ בישר אותם הרוה"ק שכשיצאו ממצרים יזכו להעלות כל הניצה"ק ע"י שהרבו בתשובה, כמבואר במדרש עה"פ וירא אלקים את בנ"י, שעשו תשובה הבינונים וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה, וידע אלקים שאפילו אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו. וזה מכוון את לבו וזה מכוון את לבו ועושין תשובה והשי"ת קבל תשובתם, האמנם שיש דעות שעל חטא זה אינו מועיל תשובה, אולם כבר הבאנו לעיל בשם א"ז ישמח משה זלה"ה דתשובת הרבים הוא כמו תשובה מאהבה, את"ד, ובחי' תשובה כזו מועיל גם על חטא הזה, ושם הי' תשובת הרבים שכל ישראל יחד הרהרו בתשובה, רק שלא ידעו אחד מחבירו והקב"ה צירף תשובתם ונחשב להם כתשובת הרבים ע"כ וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים שראה צערם הגדול וקיבל תשובתם ברחמים, ודבר זה לא השיגו במצרים שיהי' תיקון לאלו הנשמות העשוקות והניצה"ק שנאבדו ע"י החטא, וזה הי' להם עינוי גדול כנ"ל, ע"כ רוה"ק מבשרתן שאם יקבלו ע"ע עול התורה ומלכות שמים, יזכו להעלות כל הנצה"ק מעמקי הקליפות, ולז"א וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ בלשון עתיד.

וכן אנו מצפים בדור השפל הזה שהנסיונות הם גדולים יותר ממה שהיו במצרים וכוחות הטומאה חזקים ביותר, כי במצרים הי' להם לישראל נביאי אמת משה אהרן ומרים עמרם וכל שבט לוי צדיקים וקדושים, ובדור הזה אין לנו כל זה, דנבואה כבר בעלה בימי החורבן אבל עכ"ז נשאר עוד רוה"ק, ובעוה"ר דור האחרון הזה בעיקבא דמשיחא חסרנו גם את זאת, וכמו"ש האוהחה"ק (פ' עקב) עה"פ כגוים אשר ד' מאביד מפניכם כן תאבדון, כי מלבד אבדתם שאמר למעלה במאמר אבד תאבדון, עוד צרה אחרת להם אחר שיאבדו. הנשארים בהם יהיו כגוים אשר וגו', פי' שיכרת מהם נבואה ורוה"ק וכו', ועל זאת יחרד לב עם ד' שאין קללה בעולם כזו, אוי לדורות שטעמו כוס המר הזה וכו' וכל זה הוא בחטא הדור כמאמה"כ עקב לא תשמעון, ועי"ז נעשה גודל ההסתרה. אמנם דבר א' יש לנו עכשיו מה שלא הי' לישראל במצרים, שלא הי' להם עדיין התוה"ק ע"כ הי' קשה להם לעמוד ולהתגבר על הנסיונות, דאין ההרהור מצוי אלא בלב פנוי מן החכמה, והיום יש לנו התוה"ק, אבל בעוה"ר אם לומדין התוה"ק שלא בדרך האמת אז גרוע הרבה יותר ממה שהי' במצרים, ואנו מצפים שיעזור לנו הבוכ"ע וישפיע בלבות בנ"י לעשות תשובה שלימה ולתקן כל אשר פגמנו ונזכה להיות דבוקים בבוכ"ע ולראות בישועה שלימה, ואז נזכה ללקט את אשר פזרנו וכמו שנתקיים בנו כאשר יענו אותו, כ"כ נזכה לכן ירבה וכן יפרוץ להוציא כל הניצה"ק שפזרנו ע"י חטאינו, שהבטחה זו נצחיות, וע"כ אמר הכתוב בלשון עתיד ולא אמר כן רבו וכן פרצו, שקאי על הדורות העתידים שיזכו בביאת המשיח לתקן ולהוציא הניצה"ק ויתקיים כן ירבה וכן יפרוץ.

ואפ"ל עוד באופן אחר מ"ש כן ירבה וכן יפרוץ עפימ"ד במדרש מובא ברבינו בחיי וירבו ויעצמו במאד מאד, שני פעמים א' בעוה"ז וא' בעוה"ב, שנאמר ויאמר מי ילד לי את כל אלה, ויתבאר בהקדם דברי המדרש לא נסתלק יע"א מעולם עד שראה ס' רבוא מיוצאי חלציו. והנה אחר הסתלקות יע"א נתרבו עוד ריבוי עצום ומופלג שהרי מאמר וירב העם ויעצמו במאד מאד, נאמרה אחר מיתת יוסף ואחיו וכל הדור ההוא שאז התחילה השעבוד וכתיב כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ שע"י העינוי בא הרבוי, וכמו"ש הרמב"ן הק' (פ' במדבר) שע"כ הי' שבט לוי ממועט באוכלוסין, לפי שלא היו בכלל גזירת העינוי לא היו בכלל הברכה של כן ירבה וכן יפרוץ, עכ"פ הריבוי הי' ע"י העינוי שזה הי' אחר מיתת יוסף וכל הדור, ולבסוף לא יצאו ממצרים רק ס' רבוא, ומספר זה כבר הי' להם בימי יע"א, ומה נעשה בריבוי העצום שנתרבה אחר מיתת יעקב, ולפי הנראה כל אלו מתו בג' ימי אפילה שיש דעה בגמ' שיצאו רק א' מס' רבוא והשאר נשארו במצרים, א"כ לכאורה יקשה כיון שמתו ונשארו במצרים, מה תועלת בברכה של כן ירבה וכן יפרוץ, ולא נשאר ממנו כלום כשיצאו ממצרים.

ואפ"ל עפימ"ש בילקוט ראובני (פ' בא) בשם הרמ"ע מפאנו זלה"ה וז"ל לא ראו איש את אחיו בימי אפלה שמתו רבים מן הרשעים, וכתיב לכל בנ"י הי' אור במושבותם: בא הריבוי להורות כי אפילו הבלתי ראויים לגאול, כיון שמתו מתוך תשובה הי' להם אור במושבותם בגן עדן עכ"ל. עוד כתב בשם ס' יונת אלם בזה"ל אותם שמתו במצרים בימי אפלה כדי שיתוקנו אח"כ ע"י הצדיקים, שיצאו חפשי מכור הברזל, וכחם יפה על הגאולה ועל התמורה של אלה בסוד הייבום עכ"ל. מבואר שאותם שמתו במצרים בג' ימי אפלה מתוך תשובה בצירוף המיתה נתמרק עונם, גם יתוקנו אח"כ בדורות הבאים ע"י הצדיקים, עכ"פ אבידתם לא הי' אלא לשעה ויזכו גם הם לעוה"ב. ובזה יובן דברי המדרש וירבו ויעצמו במאד מאד שני פעמים שכן הן עתידין לפרות ולרבות לע"ל דכתיב ואמרת בלבבך מי ילד לי את כל אלה, דאל"ה לא הי' ברכה מה שנתרבו בריבוי עצום במצרים, שהרי לא יצאו משם ומתו בג' ימי אפילה, אמנם ע"י הבטחה זו שיזכו לחיי העוה"ב יש תועלת בריבוי העם, ובזה יובן שבישרתן רוה"ק כן ירבה וכן יפרוץ בלשון עתיד, דאם הי' אומר כן רבו וכן פרצו אין זה ברכה כלל כיון שמתו בימי אפילה ולא יצאו ממצרים, גם כיון שחטאו בנפשותם ולא רצו לצאת א"כ לכאורה לא הי' שום תועלת בברכה זו של ריבוי העם, ע"כ בישרה הרוה"ק בלשון עתיד כן ירבה וכן יפרוץ שכולם יתוקנו לע"ל ויזכו לחיי העוה"ב.

ואפשר לומר עוד באופן אחר עפי"מ דאיתא בתנדב"א (פרק ז') ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, דלאוה"ע חושבין מחשבה הרעה למעשה, אע"פ שלא עשו מעלה עליהם הקב"ה כאילו עשו, אבל לטובה לא נחשב להם כאילו עשה משא"כ בישראל הוי להיפוך, ע"כ אע"פ שהם לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, אעפ"כ מגיע עונש לפרעה כאילו היו עושין, וכן פי' הת"א עה"פ כי בדבר אשר זדו עליהם ארי בפתגמא די חשיבו מצראי למידן ית ישראל בי' דנינון, שהרי באמת לא נתקיים גזירת פרעה במה שצוה להשליך את הזכרים ליאור, רק לפי שחשבו לעשות נענשו על המחשבה בלבד, ואפשר שע"כ אמר הפסוק וכאשר יענו אותו בלשון עתיד ולא אמר כאשר עינו אותו, דגם על מה שרצו לענות אותם ג"כ נענשו ולהורות שגם לענין הברכה נחשב לישראל מה שרצו לענות אותם, כפרש"י ז"ל שנתנו לב עליהם לענות אותם אע"פ שלא נתקיים מחשבתם, לעומת זה נתברכו ישראל בכן ירבה וכן יפרוץ.

ואפ"ל עוד דהנה החרטומים באצטגנינות שלהם ראו עד סוף כל הדורות, כמו שראו מתחלה שיולד אאע"ה ומשה רבינו וכמשרז"ל עה"פ הבה נתחכמה לו נתחכם למושיען של ישראל, ורצו למנוע ולעכב ישועת ישראל לנצח, וכמ"ש המגיד אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, עפ"י אמרם ז"ל שאם היו ישראל שוהין שם עוד רגע אחת היו נכנסין לשער הנו"ן שבטומאה ולא הי' עוד מציאות לצאת משם לעולם, נמצא שהם רצו למנוע מישראל כל הברכות העתידים לבוא עליהם, גם הריבוי עם שיזכו ישראל לעתיד כמ"ש עתידה אשה שתלד בכל יום, וכן שאר כל הברכות שיהי' לעתיד כולן רצו החרטומים למנוע מישראל, וכל זה נכלל באומרו וכאשר יענו אותו, ועפי"מ שפירש"י בכל מה שהם נותנין לב לענותן וכו' ולכאורה הרי עינו אותם בפועל ולא רק במחשבה לבד, והול"ל כאשר עינו אותו, ולדרכינו הכוונה על מה שרצו למנוע מהם כל הברכות דלעתיד שלא יגיעו לישראל, ובזה לא יכלו לענות אותם בפועל, אבל נתנו לב לענות אותם, ולעומת זה בישר אותם רוה"ק כן ירבה וכן יפרוץ ולא אמר כן רבה וכן פרץ והכוונה ג"כ על העתיד שאז יהי' הכל בבחינה גבוה יותר מכמו שהי' במצרים, ע"כ לא ניחא לי' לומר כן רבה וכן פרץ, ואמר בלשון עתיד כן ירבה וכן יפרוץ לעתיד שאז יהי' הריבוי בבחינה יותר גבוה כנ"ל.

ונבוא לבאר מה שאמר משה להשי"ת ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, דהנה איתא בגמ' (קידושין ע"א.) כתיב זה שמו וכתיב זה זכרי, אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא. נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, ולכאורה מדוע הודיע הקב"ה דבר זה למשה בשליחות זו דייקא, ואפ"ל דהנה לעתיד אחר ביאת המשיח יהיו ישראל בבחי' להגות את השם באותיותיו והשם יקרא ככתיבתו, וזה הי' שאלתו של משרע"ה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם: דהנה ישראל היו מצפים שיהי' הגאולה שלימה מיד והי' אפשר להיות כן אלא שהחטא גרם לאחרו, וחשש משרע"ה שאם יבא לישראל ויזכיר להם שמו של הקב"ה וישמעו שעדיין אינו הוגה את השם באותיותיו, ישיגו מזה שעדיין אין זה גאולה שלימה, וז"ש ואמרו לי מה שמו ולא אמר וישאלו לי מה שמו, והכוונה בזה דהיו ביניהם הרבה שידעו שמותיו של הקב"ה, עמרם זקן ויושב בישיבה וכל שבע לוי עסקו בתורה ובמצות וידעו מזה דלא כשאני נכתב אני נקרא ולזה יאמרו לי מה שמו וישיגו שעדיין שמו של הקב"ה הוא בהעלם ואין זה גאולה נצחית, ויהי' להם לישראל צער גדול מזה ומה אומר אלהם לנחם אותם.

ונקדים דברי הזוה"ק פ' זו (דף ב' ע"ב) כד נחתו לבבל אתפתחו שמיא ושראת רוח נבואה קדישא על יחזקאל וחמא כל מה דחמא, ואמר לון לישראל הא מאריכון הכא וכל חילי שמיא ורתיכו דאתו למידר ביניכון, לא הימנוהו עד דאצטריך לגלאה כל מה דחמא, וארא כך וארא כך וכו' כיון דחמא ישראל כך חדו, וכד שמעו מלין מפומי' דיחזקאל לא חיישו על גלותהון כלל, דהא ידעו דקוב"ה לא שביק לון וכו' ותנינן בכל אתר דישראל גלו תמן שכינתא גלתה עמהון עכ"ד הזוה"ק, וזאת נחמתינו בכל דורות הגלות שהבוי"ת כביכול עמנו בגלות ואל יעזבנו ואל יעשנו לנצח, ולדרכינו היתה שאלתו של משרע"ה מה אומר אליהם במה אוכל לנחם אותם על בשורה זו שיהי' עוד גלות, והשיב לו השי"ת אהי' אשר אהי' שהייתי עם ישראל במצרים ואני אהי' עם ישראל גם בגלות האחר, וזה הוא נחמה גדולה לישראל, וכיון שאמר לו הקב"ה כה תאמר לבנ"י אהי' אשר אהי', חשב משה שמוכרח לומר כן לכל ישראל כל עוד שלא פירש לו הקב"ה אופן הציווי באופן אחר, וכמו שמצינו שהוצרך הקב"ה לומר למשה אחר מתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. דאל"כ הי אסור להם לחזור לביתם, אע"פ שכבר אזיל טעם האיסור שכבר הי' אחר מ"ת, ולמדו חז"ל מזה דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.

וכמו"כ לעניננו דהנה לא ידעו כל ישראל מזה דלא כשאני נכתב אני נקרא ורק יחידי סגולה ידעו מזה, אבל ההמון עם לא יבינו ממה שלא יהגה משה את השם באותיותיו שעדיין אינו גאולה נצחיות, וא"כ יותר טוב שלא יגלה להם כלל שיהי' עוד גלות אחרת דדי' לצרה בשעתה, נמצא ששני המימרות הם אמת ויציב, שלבני עלי' שהשיגו שעדיין אין זה גאולה נצחית, להם יאמר אהי' אשר אהי' כדי לנחם אותם שהשי"ת יהי' עם ישראל בכל גלותם, אבל לההמון עם שלא ידעו השגה זו. להם יאמר אהי' שלחני אליכם ולא לגלות להם שאר גליות דדי' לצרה בשעתה, נמצא שלא הי' חזרה ח"ו בדברי השי"ת מדבריו הראשונים, רק שלא הבין משרע"ה דכוונת הקב"ה שלבני עלי' בלבד יאמר כן, וז"ש לו הקב"ה כה תאמר לבנ"י אהי' שלחני אליכם, דהיינו לפשוטי עם תאמר אהי' שלחני וגו', ונרמז זה במלת כה תאמר, עפי"ד ק"ז היש"מ זלה"ה בפ' מטות בהקדם אמרם ז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שהתנבא בכה ובזה הדבר, ונחזה אנן בעת שאמר בבחינת כה בדיבור של עצמו היה ע"י שליח, אבל בעת שאמר בבחינת זה הדבר ששכינה הי' מדברת מתוך גרונו, א"כ הו"ל ע"י עצמו כביכול, והנה קיי"ל אין בעה"ב עובר בבל תלין אא"כ תובעו, לא תבעו אינו עובר עליו, וקיי"ל דהשוכר פועלים ע"י שליח ואמר להם שכרכם על בעה"ב, אין שום אחד מהם עובר בבל תלין, ולפי"ז נראה דלבני עלי' אמר משה בבחינת זה הדבר, ואי דהוה ע"י עצמו וצריך ליתן להם שכר מיד וכו' אמנם הם לא יתבעו חלקם בעוה"ז ותו ליכא בל תלין, אבל המון עם שאין יודעין מעלת עוה"ב, יש לחוש פן יתבעו חלקם בפיהם לתת שכרם מיד בעוה"ז ובכה"ג איכא בל תלין, והקב"ה חפץ חסד לתת להם שארית בארצות החיים בעוה"ב, לזאת הודיעו ית' דרכיו למשה לומר להם בבחינת כה, ואז הוי ע"י שליח וליכא בל תלין עכת"ד ז"ל עיי"ש, וז"א כה תאמר לבנ"י אהי' שלחני אליכם, היינו להמון עם שאמירתך אליהם בבחינת כה תאמר אהי' לבד ולא תגלה מגליות העתידים.

או"י באופן אחר קצת דהי' הכרח לגלות לבני עלי' שאין זה גאולה נצחיות, דלפי שהשיגו בחינת השם יקרא ככתיבתו, ע"כ הי' צורך אליהם ידיעה זו להלכה, דעדיין לא הגיע הזמן להגות את השם באותיותיו, ואף אם יתודע להם גלויות העתידים לא יתייאשו בשביל זה מן הגאולה, כי המאמין לא יחוש ואף יתמהמה חכה לו בכל יום שיבא, משא"כ המון בית ישראל, לא הי' להם נפק"מ בידיעה זו להלכה, כי בלא"ה לא השיגו להגות השם בבחינה דלעתיד, ולגביהם איכא חששא שעי"ז יתייאשו ח"ו מן הגאולה אם יתוודע להם אריכת הגלות, ע"כ טוב יותר שלא לגלות להם, וז"ש כה תאמר לבנ"י היינו להמון בנ"י שדיבר אליהם בבחינת כה. תאמר להם אהי' שלחני ולא תודיעם מגליות העתידים.

ונבוא לבאר מה שחלקו המצריים על החרטומים ואמרו שבן מצרי לא יגאל את ישראל לעולם, נראה ששניהם כוונו אל האמת ולא טעו, דזה וודאי שגאולת ישראל א"א להיות רק מצד הקדושה, כמו שמפורש בתנדב"א במי הקב"ה מושיע את ישראל במי שמשכים ומעריב בבתי כנסיות וכו', וא"א שתהי' ישועה רק ע"י עובדי ד' באמת, ומה שהחרטומים היו מסופקים בדבר אם מושיען של ישראל יהי' מצרי או ישראל, לא טעו לגמרי אלא שניבאו ולא ידעו מה ניבאו, ויובן עפי"מ דאיתא בגמ' (מגילה י"ג ע"א) ואשתו היהודית ילדה את ירד ואת חבר ואת יקותיאל, (עיי"ש שדרשו רז"ל כל אלה השמות על משרע"ה, היהודית זה בתי' בת פרעה), והקשו בגמ' ילדה והא רבויי רביתי', אלא לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, למה נקרא שמה יהודית מפני שכפרה בע"ז, ובאבות דר' נתן חושב אותה בין הט' שנכנסו בחיים לג"ע, אולם מצד התולדה היתה מצרית שנולדה בבית פרעה, ובאמת היתה משורש קדושה שורש ישראל, וכתב הרמ"ע מפאנו איך מותר לנו לקבל גרים מאוה"ע, הרי כתיב יצב גבולות עמים נמצא שהוא השגת גבול ותירץ דגרים מנן נדחו, שבאמת הם נשמות ישראל בשרשן רק שנדחו, וממילא אין כאן השגת גבול, וכמו"כ להיפוך נמצא גם בין ישראל נשמות עמלקים מזרע ערב רב, וכמו שכ' הרמב"ן הק' עה"פ פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה וזלה"ק ואמר פורה ראש לרמוז כי משורש מתוק לא יצא מר, וכל אשר לבבו שלם עם השם ולא הרהר כלל בע"ז לא יוליד מודה בה, ואל תקשה עלי בזה מן הכתוב והוליד בן פריץ, כי אמת הדבר וסוד גדול לא אוכל לפרש בו עכ"ל, והש"ך על התורה והרקנטי גילו סודו, שבגלגול הקדום הי' בן רשע ע"כ נצמח מזה היותו רשע, וחכמת הגלגול הי' בדורות הקודמים סוד עצום רק אחר שנתגלה ספר הזוה"ק וכתבי האריז"ל נתגלה דבר זה.

ובזה א"ש דמה שאמרו המצריים בן מצרי לא יגאל את ישראל לעולם, הוא אמת ויציב דא"א שתהי' גאולתן של ישראל כ"א ע"י עובד ד', ולא יכלו החרטומים לחלוק ע"ז כי דבר זה הי' ברור בעיניהם. אמנם החרטומים הי' להם חשבון אחר ואולי השיגו ענין גלגולי הנשמות, א"כ יצוייר שיהי' בן מצרי ואעפ"כ יהי' קדוש וצדיק וכמו בתי' שהיתה מצרית מצד התולדה ואעפ"כ נעשית צדיקת, ובשורש היתה נשמתה מישראל וע"ד מ"ש הרמ"ע מפאנו זלל"ה, ע"כ חששו שאפשר שיהי' בן מצרי מצד הלידה ואח"כ יתדבק בשורש הקדושה, אבל זה הי' ברור להם שבשעת הגאולה בהכרח שיהי' דבוק אל מקור הקדושה ורק אז יוכל להיות הגאולה על ידו, וניבאו ולא ידעו מה ניבאו כי משרע"ה מושיען של ישראל נקרא בנה של בתי' שהיתה מצרית מצד התולדה.

ולזה יעצו לפרעה שישליכו גם את בניהן של המצריים ליאור, מפני שאפשר שיהי' מושיען של ישראל נולד בבית מצרי, וז"ש אין אנו יודעין אם ישראל הוא או מצרי, אמנם המון המצריים לא ידעו סוד זה לכן לא רצו לקבל דברי החרטומים, כיון שזה ידעו בבירור שא"א שתהי' גאולה לישראל רק ע"י איש קדוש, ואולי אח"כ גילו להם החרטומים את סודם ולבסוף קיבלו מהם. ממילא אין סתירה בדברי חכז"ל, כי מקודם לא רצו לקבל אבל אח"כ שגילו להם סודם קבלוהו, רק חכז"ל קיצרו במעשה כמו שקיצרו בלשונם בכמה ענינים ובפרט בענין זה שהי' סוד עצום וכמוס, ע"כ העלימו אותה חכז"ל ולא האריכו בדבר, ולפי"ז מ"ד במדרשים שיום א' נתקיים הגזירה גם על ילדי המצריים אינו חולק ע"ד המדרש הנ"ל ואלו ואלו דברי אלקים חיים.

ועכ"פ זה ברור שא"א שתהי' ישועה לישראל רק מצד הקדושה, ולא ח"ו ע"י רשעים, וכ"ש ע"י אותן המפיצים מינות והפרת הדת רח"ל, וה' ישמרינו מלחשוב ההיפך אפילו רגע א', ולא יאומן כי יסופר שיחשבו עליהם שהם גואלי ישראל רח"ל מהאי דעתא, מי הי' יכול לצייר כזאת בדורות הקודמים, שברבות הימים ימצאו אנשים מישראל שיחשבו מחשבות און כאלו, ואסור לשכוח ענין זה אפילו רגע, ורואין בעוה"ר בזמן שנדמה לקצת בנ"א שנעשו על ידם נסים מדומים, הגם שאח"כ נתברר לכל שלא הי' נסים כלל, אעפ"כ כמה מינות ואפיקורסות נשאר בעולם, וכמה אלפים ורבבות מישראל נשאר בלבם טינא וארס המינות מאותה הרגע שחשבו שנעשה להם נס וכח המינות נצח רח"ל, שעי"ז באו לידי קירוב הדעת למינים ואפיקורסים, פוק חזי עד כמה חששו חכז"ל שלא ישאר זכר למינים כדי שלא יבואו בנ"א להימשך אחריהם, ואפילו להתרפאות ממינים אסור כדאי' בגמ' (ע"ז כ"ז:) מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו, ולא הניחו ר' ישמעאל וכו' ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת, קרא עליו ר' ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חבירך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש, הרי שאפילו במקום סכנת נפשות אסור להתרפאות מהם ודוחה אף פקנ"פ החמור, מטעם שלא יבואו לימשך אחריהם כמו שאמרו שם שאני מינות דמשכא, וחלילה להעלות על הדעת שתהי' על ידיהם גאולה וישועה לישראל, כמה אלפים ורבבות מישראל השמידו והעבירו מדרך התוה"ק רח"ל, ואנו צריכים להיות מוכנים ומזומנים על כל צרה שלא תבוא, כי א"א לידע מה יולד יום, וצריך להתחזק באמונה שלא להתפעל מכל אותות ומופתים ונסים ואפילו אם יעמידו חמה באמצע הרקיע, רק נתחזק באמונת השי"ת כיתד שלא תמוט,

וכמו שפירשתי על מה שאמר הרן אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו, ונענש ולא נעשה לו נס להנצל בשביל שלא הי' חזק באמונתו, אעפ"י שהי' לו להרן נסיון גדול מאד, כי אלמלי נמרוד נוצח הי' נשאר יחידי בעולם ואולי לא הי' אפשר לו להתקיים ולהתחזק באמונתו אעפי"כ לפי שהי' לו מעיקרא מחשבה זו שאם ישרף אברהם יהי' משל נמרוד, לא הי' נחשב עוד למאמין, כי המאמין האמיתי צריך להיות חזק באמונתו ואיך שיהי' לא יזוז זיז כ"ש מאמונתו ולידע שהכל הבל וריק מה שהוא נגד אמונת השי"ת ותורתו הקדושה. לא יאומן כי יסופר שיהי' דור כזה שיטעו באמונתם כ"כ עד שאפילו אם אברם נוצח הם משל נמרוד, רק שאין מגלים מחשבתם זה מחמת הבושה, וכל שכן אם נדמה להם שנמרוד נוצח אז צווחין ככרוכיא משל נמרוד אני, ובעוה"ר הצדיקים מדור הקדום נאבדו ונשרפו במחנות השמד ואנו נשארנו לאנחה, אולם אף אם אברהם נשרף ח"ו לומר משל נמרוד אני, ובכל זאת אנו מאמינים בהשי"ת ובתורתו הקדושה וח"ו להודות לדברי המינים והאפיקורסים.

ובזה נבוא לביאור הפסוק הבה נתחכמה לו פן ירבה, גם לבאר דברי המדרש טפלו עלי שקר זדים, דהנה פרעה חשש שמא ילחמו ישראל עמהם, אבל באמת ישראל המאמינים בתוה"ק אין לוחמים נגד האומות, ורק התורה ותפלה הוא כלי זיינם של בנ"י, וכמו שפי' התרגום עה"פ אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי בצלותי ובעותי, ואם היו הולכין בדרך הזה תמיד כבר היינו אחר הישועה שלימה, אם לא צרה הזאת אשר תפס הסט"א להטעות הכלל ישראל בגאולה מרה כזו, ד' ישמרנו מהם ומהמונם, וז"פ דברי המדרש טפלו עלי שקר זדים שאמרו הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ונלחם בנו, דזהו שקר שהרי בנ"י אין לוחמים נגד האומות שהוא איסור גמור, וע"כ כתבה התוה"ק לשון ונלחם בלשון נפעל ולא אמר וילחם בנו, לרמז שהמלחמה לישראל נעשית מאלי' ומן השמים. כמו שאמר משה לישראל ד' ילחם לכם ואתם תחרישון, וכן אמר דוד המלך אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח וגו' ע"כ אמר ונלחם בנו פיו הכשילו לומר כן שהמלחמה לישראל נעשית מן השמים.

וז"פ דברי המדרש ועלה מן הארץ זה משה שנאמר ומשה עלה אל האלקים, היינו ע"י כח התוה"ק יעשו ישראל מלחמה ולא בלי רשות התורה, ומ"ש פרעה הבה נתחכמה לו וגו' ונלחם בנו זה הוא שקר, אני בכל לב אצור פקודיך וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ עפי"מ שפרשתי לעיל שהעינוי הי' מה שנכשלו בהרהורים רעים, ועל זה הבטיח אותם רוה"ק כן ירבה וכן יפרוץ שביציאתם ממצרים יוציאו משם את הנצה"ק שנתפזרו שמה, ומקור חטא זה הוא בלב, כמו שדרשו רז"ל עה"פ ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, וז"ש אני בכל לב אצור פקודיך, לשמור לבי מכל הרהור חטא, ולהרהר רק מחשבות של תורה וקדושה ועי"ז יתקיים כן ירבה וכן יפרוץ ויתוקנו הנצה"ק ויצאו מעמקי הקליפות, וזהו כלי מלחמתם של ישראל, ועד"ז ירמוז הכתוב כן ירבה וכן יפרוץ בלשון עתיד, דהנה כל יעודי ברכות הכתובים בתוה"ק המה נצחיים לדורות עולם וכן אנו מצפים בימינו אלה, שבנ"י בעינוי בעוני בצרות ובשעבוד, וכאשר יענו אותו כבר נתקיים בנו, ואנו מאמינים באמונה שלימה שהשי"ת יעזור לנו שיקויים בנו גם הבטחת כן ירבה וכן יפרוץ ובעוה"ר נשארנו מעט מהרבה הכשרים עובדי ד' נהרגו, ורבבות מישראל העבירו לשמדיות ר"ל כמוהו לא נהייתה מימות עולם בשום מדינה, ועכשיו נעשה מקור השמד בארצינו הקדושה, ובעוה"ר אין לנו מסייעין לדבר שבקדושה ולדרך התוה"ק, אבותינו הלכו למנוחות ואנו נשארנו לאנחות ונשארנו מעט מהרבה וגם מאותו המעט, מועטים הם המרגישים את כבוד שמים המחולל בעוה"ר ע"י מינים ואפיקורסים, ואנו מצפים שנזכה לקבל פני משיח צדקינו ואז יאמרו מי ילד לי את אלה, שיקום דור גדול עובדי ד' ויהי' בנים וב"ב עוסקים בתורה, ע"כ אמרה הרוה"ק כן ירבה וכן יפרוץ ולא אמר כן רבה וכן פרץ שלא נחשוב שהברכה הי' רק במצרים, ע"כ אמר כן ירבה וכן יפרוץ ל' עתיד שגם בגלות האחרון יתקיימו בנו כל אותן הברכות ואנו מאמינים בזה באמונה שלימה, השי"ת יעזור שנזכה לאותם הברכות ולא נהי' מהנדחים ע"י רוב עונינו כי רחוקים אנחנו מאד מדרך האמת, טפלו עלי שקר זדים, הדביקו עלינו את כח השקר, אבל אני בכל לב אצור פקודיך, דכל ישראל יש בלבו נקודה של אמת, ועי"ז יכול לצאת מכחות השקר, אלא שבעוה"ר משוקעין כ"כ עד שנאבד הרגשת נקודה זו מלבם, ונזכה במהרה לותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים דודאי יתקיים ויבוא הישועה לישראל, אלא שאנו צריכים לבקש ולעורר רחמים להשי"ת שנזכה לראותה ולא נהי' ח"ו מהנדחים, ומי יודע עד כמה גרמו מעשים הרעים לעכב הגאולה ח"ו, ונזכה לעשות תשובה שלימה ולילך בדרך האמת, ולהיות דבקים דיבוק אמיתי בתורתו ית"ש, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

תורה כד

הכנה לגאולה

הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' פירש"י ז"ל רבותינו דרשו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, הקשו המפורשים דלפי"ד משמע דמאמר הבה נתחכמה נמשך על גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכהו, שזה הי' התחכמותם לדונם במים מפני שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, ובפסוק עצמו מבואר שאינו כן. שמיד סמוך אליו כתיב וישימו עליו שרי מסים וגו', מוכח שהי' תחלת התחכמותם לשעבד בהם שעבוד קשה המפרכת את הגוף, ואח"כ גזר פרעה על המילדות אם בן הוא והמתן אותו, ולבסוף גזר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו

ב) במד"ר ויצו פרעה לכל עמו אריב"ח אף על עמו גזר, ולמה עשה כן שהיו אסטרולוגין אומרים לו גואל ישראל נתעברה ממנו אמו, ואין אנו יודעים אם מישראל הוא או מצרי הוא. באותה שעה כנס פרעה כל המצריים, וא"ל השאילו לי את בניכם ט' חדשים שאשליכם ליאור הה"ד כל הבן הילוד היאורה תשליכהו וכו' ולא רצו לקבל ממנו שאמרו בן מצרי לא יגאול אותן לעולם אלא מן העבריות עכ"ד המדרש, וכבר דקדקנו לעיל איך אפשר שהאסטרולוגין וחכמי פרעה היו מסופקים בדבר אם הגואל יהי' מצרי או ישראל, והמון עם המצריים עמדו נגדם בטענה ברורה שבן מצרי לא יגאול את ישראל לעולם, ולא מצינו בדברי רז"ל שפרעה והחרטומים הכחישו דבריהם, ונראה שהסכימו לטענתם שבן מצרי לא יגאול את ישראל לעולם, וצ"ב איך השיגו העם יותר מפרעה והחרטומים.

ונל"פ בהקדם לבאר דברי רש"י ז"ל עה"פ הבה נתחכמה לו, וז"ל כל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא כלומר הזמינו עצמכם לכך עכ"ל, וצ"ב הכוונה דמה צורך בהכנה והזמנה לדבר זה, תינח לשון נתחכמה יובן כמו שפירש"י נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים שכבר נשבע שלא יביא מבול שידעו שמידתו של הקב"ה מדה כנגד מדה. אבל הכנה והזמנה מה צורך בו.

אמנם כלל גדול הוא שלכל דבר בעולם צריך הכנה והזמנה, ולהיות עובד השי"ת ולעשות רצונו ית"ש צריך הכנה רבה, דא"א להגיע בפ"א למדריגת עובד ה', כדאיתא בזוה"ק (פ' חיי קכ"ט ע"א) עה"פ ואברהם זקן בא בימים, ת"ח אברהם אתקריב לגבי' וכו', ולא אתקריב אברהם ביומא חדא או בזמנא חדא, אלא עובדוי קריבו לי' בכל יומוי מדרגא לדרגא עד דאסתלק בדרגוי וכו' וזה לעומת זה אין אדם נעשה רשע בבת אחת כ"א ע"י הכנה, הגם שבוודאי ניקל יותר להעשות רשע ר"ל מלהגיע למדריגת צדיק אמת, אבל מ"מ גם זה בא בהדרגה ולא בב"א, כ"א מעט מעט נשקע ר"ל בכוחות הטומאה ע"י מחשבה דיבור ומעשה, ובכל יום יותר עד שנעשה ח"ו רשע גמור שעבירה גוררת עבירה, וכמו שפירשתי אמרינו בתפלה אל תזכור לנו עונות ראשונים, לכאורה מדוע מתפללין רק על עונות הראשונים, והרי גם האחרונים צריכים כפרה, אבל מפני שעיקר הפגם הוא עון הראשון. ומה שעשו אח"כ הי' בסיבת עון הראשון שהוא גרמה עון השני וכן לעולם, ע"כ מתפללין שהקב"ה לא יזכור עונות הראשונים וממילא יתבטלו גם האחרונים, ולכן צריך להשגיח מאוד על ימי הנעורים ועל הילדים בעוד שהם קטנים שלא יכשלו ח"ו בעון חטא הידוע, שאם נכשל האדם פ"א קשה אח"כ להשמר עוד, כי עבירה גוררת עבירה ועיקר ההשגחה צריך להיות בההתחלה, עכ"פ לכל דבר בעולם צריך להיות הכנה וכמו שצריך הכנה להיות עובד ה' שא"א להגיע בפ"א למדריגה זו כנ"ל, כן בהיפוך להעשות ח"ו רשע ג"כ א"א רק ע"י הכנה.

וע"כ פרעה שרצה לגזור על ישראל כל הבן הילוד היאורה תשלכהו. שזהו אכזריות גדול ורשעות שאין דומה אליו, והשיג שא"א להגיע בפ"א למידה זו, ע"כ התחכם להתחיל בגזירה אחרת קטנה ממנה, וישימו עליו שרי מסים לבנות ערי מסכנות פיתום ורעמסס שיש בו צורך המלוכה, ואח"כ גזר גזירה שני' על המילדות להמית הזכרים, וגם בזה לא הי' מעשה הרציחה מפורסמת כ"כ, ועי"ז נתרגל העם ברשעות ואכזריות, ואז יכול לגלות מצפוני לבבו וגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו, נמצא ששתי גזירות הקודמים היו הכנה לגזירה השלישית, שחשש פרעה שלא יקבלו המצריים גזירה זו להשליך ילדי ישראל ליאור, אם לא שיעשה מקודם הכנה להרגיל את העם ברשעות ואכזריות, ומעתה בתחלה כשאמר הבה נתחכמה לו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים, התכוין על גזירת על הבן הילוד היאורה תשליכהו: אלא שהי' צורך לזה הכנה והזמנה כדי להרגיל את העם ברשעות, ולזה התחיל מקודם בגזירת שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ואח"כ השלים הגזירה שחשב עלי' מתחילה לדונם במים, וזהו אומרו הבה לשון הכנה והזמנה לדבר, ויש ללמוד מזה מוסר השכל, איך שצריך האדם להשגיח על מעשיו ומדותיו, ולא יעשה כ"א מה שהוא רצון הבוי"ת וע"פ התורה, ולא ישמע בעצת יצרו המפתהו לאמר, כי אך דבר קטן הוא זה ומדת חסידות שנו כאן דכך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך וכו', עד שמסיתו לעבירות חמורות ולעבוד ע"ז, ואף הרשעים המפורסמים ברשעתם לא הגיעו לכך בפעם אחת, כ"א מעט מעט הורגלו ברשעתם, כמ"ש בפרעה שאמר הבה נתחכמה, ומאויבי תחכמני לעשות הכנה לתורה ויראה וקדושה, וכל תנועה קלה שעושים למען כבוד שמו ית' הוא חשובה מאוד וה"ה הכנה והזמנה שיגיע האדם על ידו למדריגת עובד ה'.

והנה מה דאיתא במדרש הנ"ל שאמרו החרטומים גואל ישראל נתעברה ממנו אמו ואין אנו יודעין אם ישראל הוא או מצרי, כבר בארנו לעיל שא"א לפרשו כפשוטו, שהיו מסופקין אם גואל ישראל יהי' מצרי דאין בזה צד ספק, ואמרז"ל בתנא דבי אלי' (פ' י') במי הקב"ה נפרע להם לישראל בבני אדם שמשכימין ומעריבין לבית הכנסת ולביהמ"ד ועונין אמן ומברכין את הקב"ה בכל יום תמיד, עכ"ד, מבואר דא"א שיבוא גאולה לישראל ע"י רשעים, והחרטומים לא היו מסופקים בזה, אולם לפי שראו באצטגנותם צד ספק שמא יהי' הגואל מן המצריים, חשבו שיתגייר א' מהם ויהי' נעשה לצדיק גמור והוא יגאול את ישראל וינקום נקמתם מן המצריים, וכמו שמצינו בעובדי' שהי' גר אדומי והוא התנבא על פורעניות של אדום.

וע"כ אמר פרעה להם השאילו לי את בניכם ט' חדשים וכו' כדי לבחון כל א' מהנולדים, במי ביניהם ימצאו סימן ורושם של קדושה, שהם היו בעלי השגה וידעו להכיר על הילדים בעוד שהם קטנים אם יש בהם בחינה קדושה או לא, והמצריים השיבו לו שזה דבר שא"א שיוולד אצלם בן שיש לו נשמה קדושה כזה שיהי' ראוי לגאול את ישראל, לפי שהם צייתו לגזירת פרעה שאמר הבה נתחכמה, ועשו הכנה והזמנה להתרגל בדרך הרשעות, ע"כ ידעו בעצמם שהם משוקעים כ"כ בכוחות הטומאה עד שא"א שיהי' נולד אצלם בן שיש לו בחי' קדושה, והחרטומים קבלו דבריהם, כי גם הם עצמם לא אמרו כ"א ע"צ הספק, אבל אחר שהמצריים הודיעו להם גודל טומאתם, האמינו לדבריהם שא"א שיצא מהם בן ראוי לגאול את ישראל.

היוצא לנו מזה שכולם פה אחד השיגו דבר זה, והחרטומים וכל עם מצרים הודו ואמרו שגואל ישראל צריך להיות איש צדיק וקדוש, ובעוה"ר בדורינו זה נמצאים הרבה מישראל ואף שומרי תורה ומצות שאין יודעין דבר זה שאף המצריים ידעו, וחושבין ר"ל שע"י דרך כפירה ומינות יוכל להיות גאולה וישועה לישראל, ה' ישמרינו מדעות כאלו, והשי"ת יגאל אותנו בגאולה שלימה בב"א.

תורה כה

שיטת הק"ו והגז"ש בשעבוד מצרים וגאולתם

ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך, בגמ' סוטה (י"א ע"ב) פליגו בה ר"א ורשב"נ, ר"א בפרך בפה רך, ר' שמואל ב"נ אמר בפריכה, בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו, ובמדרש ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך חד אמר בקל וחומר, וח"א בגז"ש וצ"ב.

ב) בזוה"ק פ' בראשית (דף כ"ז) וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא, בחומר בקל וחומר, ובלבנים בלבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה דא משנה, את כל עבודתם וגו' דא ברייתא עכ"ד הזוה"ק וצ"ב.

ונל"פ בהקדם דברי הגמ' ברכות (ה' ע"א) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם ר' חייא בר אבא אר"י ק"ו משן ועין, מה שן ועין שהוא א' מאבריו של אדם, יוצא בהם לחירות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם לא כ"ש, והיינו דרשב"ל דאמר רשב"ל נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין וכו', מה ברית האמורה במלח, מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמורה ביסורין, יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם, וכתב בעיון יעקב מדקאמר והיינו דרשב"ל, משמע דלא פליגי כלל, ומר אמר חדא ומר אמר חדא עיי"ש לדרכו, ולדרכנו אפ"ל דאהני ק"ו ואהני גז"ש ותרווייהו צריכי ולא פליגי, דאילו נלמד מהק"ו לחודי', הי' סברא לצדד, דכל כמה שיתרבו היסורים ח"ו, נתחזק כח לימוד הק"ו, דמה שן ועין וכו' כש"כ ביסורים גדולים שממרקין כל גופו של אדם עאכו"כ, לזה מועיל לימוד הגז"ש מה מלח ממתקת את הבשר וכו' להקל עונש היסורים, כמו דמיתוק הבשר במלח, הוא רק אם נמלח במדה ידוע, אבל הרבוי בו אינו מוסיף למתקו אדרבה מקלקלתו, כמו"כ היסורין הבאים למירוק עונות ר"ל, אינו ראוי שיהיו גדולים וקשים ח"ו, כ"א במידה וע"ד המתקה, ואהני ק"ו ללמוד משן ועין דעבד יוצא בהן לחירות, וכמו"כ ע"י היסורין שסובלין ישראל בגלות יצאו לחפשי ויגאלו גאולת עולם.

ובזה יתבאר טעם פלוגתתם ז"ל בגמ' דסוטה ובמדרש הנ"ל, דהנה מבואר שם בגמ' סוטה הנ"ל, דפלוגתתם רק בפסוק ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך האמור בתחילת השעבוד, איכא למ"ד שהתחילה בפה רך ואיכא למ"ד בפריכה, אבל בפרך בתרא דכתיב אחר וימררו את חייהם וגו' ובכל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, כ"ע מפרשי לי' בפריכה, ואפי' למ"ד התם בפה רך, הכא ודאי בפריכה פרש"י דהא כתיב וימררו, ואפ"ל דר"א ורשב"נ דפליגי בגמ' אם היתה התחלת השעבוד בפה רך או בפריכה ובעבודה קשה, טעם פלוגתתם תליא בפלוגתת תנאי דפליגי במדרש ח"א בק"ו וח"א בגז"ש. דהנה ודאי שלא ידעו המצריים למגמר ק"ו ולא גז"ש, ולאו מכח ק"ו באו לשעבד בישראל, אולם השר של מצריים שמכחו באו, הוא ידע לטעון ק"ו, וכמ"ש ששר של ים טען הללו עוע"ז והללו עוע"ז וכו', וס"ל לחד מ"ד שבא בטענת ק"ו, ולפי טענה זו ראוי שיסבול החוטא יסורים גדולים וקשים ר"ל, והוא כמ"ד דס"ל בפרך בפריכה בעבודה קשה המפרכת את הגוף. וח"א בגז"ש מברית האמור במלח ולפי"ז מדת היסורים ע"ד המתקה, והוא כמ"ד דס"ל בפה רך, וזהו בהתחלת השעבוד אבל להלן דכתיב וימררו את חייהם כ"ע מפרשי בפרך בפריכה, דלבסוף חזרו מדרכם והכבידו עולם עליהם, וז"ש בזוה"ק וימררו את חייהם וגו' בחומר בקל וחומר.

ובזה נל"פ במאמה"כ (פ' וארא) וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, דלכאורה קשה מה טעם אשר מצרים מעבידים אותם לזכירת הברית, והבוי"ת יקיים בריתו לגאלם אף לולי הכבדת עולם של מצרים עליהם, ולדרכנו אפ"ל דלפי ששר מצרים בא להכביד עינויים מכח הק"ו כנ"ל, לז"א וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם בעינויים קשים, ע"כ ואזכור בריתי ר"ל ברית האמורה במלח, וראוי שיהיו היסורים ע"ד המתקה כנלמד בגז"ש שם.

ומה שדרשו בזוה"ק הנ"ל כל הפסוק על העסק בתורה משנה וברייתא ליבון הלכתא וכו' נל"פ עפ"י המבואר בספה"ק כי הסט"א יונקים מישראל העובר ר"ל, שפעת הקדושה אשר בו, והוא להם למחי', וכתב ק"ז הישמח משה זלה"ה (בר"פ תצא) וז"ל כבר אמרו חז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה, והנה באמת מה שנעשה שלא לשמה שובת הסט"א, רק אח"כ שבא לשמה הוחזר הכל עיי"ש, והנה במצרים למדו ישראל תורה כמ"ש בגמ' (יומא כ"ח) גלו למצרים ישיבה עמהם וכו' עמרם זקן ויושב בישיבה הי', וע"י שנתגברו עליהם הס"מ והמצריים להחטיאם, אף שעמדו בנסיונם ולא נכשלו בפועל מ"מ אולי ע"י גודל הלחץ של טומאת מצרים, נפלו ממדריגתם ובאו לבחי' לימוד תורה שלא לשמה, וזהו שדרשו בזוה"ק וימררו את חייהם וגו' בקושיא בליבון הלכתא ברייתא ומשנה, שע"י לימוד שלא לשמה ינקו הסט"א מכח תורתם וחיות דקדושה וזהו וימררו את חייהם.

או אפשר ע"ד שכתב בספה"ק נועם אלימלך זלה"ה (בהנהגת האדם) כי החטאת נעורים מסמין עיני האדם ועי"ז א"א לברר הלכה לאמיתתה של תורה, וז"ש וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא שהי' להם קשיות ופרכות בתוה"ק, ובלבנים בליבון הלכתא, שלא יכלו לברר הלכתא ולאוקומי גרסא ע"י שהיו המצרים מתגברים עליהם להחטיאם, וזהו מרירות גדול אם אין משיגים דרך האמת בתוה"ק וזהו וימררו את חייהם.

תורה כו

שומרי חומת ישראל

במסיבה להחזקת הישיבה

ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו' בילדכן את העבריות וראיתם על האבנים אם בן הוא והמתן אותו ואם בת הוא וחי' ותראנה המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים, הקשה האוהחה"ק צריך להבין טעמו למה לא גזר על הכל, ואין להאמין כי במדת הרחמים נהג כי שורשו אכזרי הוא, גם למה הוצרך לומר אם בת היא וחי', כיון שלא גזר אלא על הזכרים פשיטא שלא יבקשו המילדות לעקור את הכל ועיי"ש תירוצו ועוד לאלקי מילין.

ב) ולא עשו כאשר דבר אליהן הקשו בגמ' (סוטה י"א) להן מבעי' לי' אלא מלמד שתבען לדבר עבירה וכן איתא במד"ר, והקשה היפ"ת שהוא נגד השכל דיוכבד הי' בת ק"ל ומרים בת ה' ואיך יתכן שתבען. גם מה שייכות הודעה זו לסיפור גזירת הבנים, ואיך יתקשר לפי דרשתם מאמר ולא עשו לותחיין את הילדים, גם איך הותר להן למסור נפשם במה שלא שמעו לו, והי' סכנה ברורה בדבר, ואין אשה מחוייבת למסור נפשה ע"ז כמ"ש בגמ' אסתר קרקע עולם היתה.

ג) ותאמרנה המילדות לפרעה כי לא כנשים המצריות העבריות וגו', צ"ב הקדמה זו מה צורך בו, ויספיק במה שאמרו בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, גם איך יכלו להכחיש המציאות שא"צ למילדת והם היו מילדות העבריות.

ד) ותחיינה את הילדים פירש"י ז"ל שהיו מספקות להם מים ומזון ויל"ד דכמו"כ בשאלת פרעה מדוע עשיתן וגו' ותחיינה נכלל ג"כ משמעות זה, וא"כ מה השיבו באמרם כי לא כנשים המצריות וכו', ועדיין לא יספיק התנצלותם על שהיו מספקות להם מים ומזון היפך גזירת המלך.

ה) ויעש להם בתים פליגי בה רב ולוי ח"א בתי כהונה ובתי לוי' וח"א בתי מלכות, בתי כהונה ולוי' משה ואהרן, וח"א בתי מלכות ממרים לפי שדוד בא ממרים וכו', ראוי להבין דהרי בוודאי כולהו איתנייהו ויצאו מיוכבד משה ואהרן ודהמע"ה ממרים וצ"ב טעם פלוגתתן.

ונל"פ בהקדם דברי ק"ז הישמח משה זלה"ה עה"פ וייטב אלקים למילדות וגו' וירב העם ויעצמו מאוד וגו', ותו"ד בקיצור דעצום נאמר פעם על הפלגת הריבוי כמ"ש וירבו ויעצמו במאוד וכו', פעם על הפלגת העושר, פעם על הפלגת זכיות ומע"ט כמ"ש כי עצום עושי דברו, והנה כאן נאמר ותחיין את הילדים פירש"י שהיו מספקות להם מים ומזון, ובסוטה (דף י"א ע"ב) פירש"י ותחיין את הילדים משמע שהיו מסייעין להחיותן, שהיו מטמינות אותן בבתיהן ומגדלין אותן עכ"ל, והנה הדעת נותן כי יותר שמתרבין הילדים הם יותר מתדלדלים, כי לא יספיק להם כל הון. אבל זה הי' מהשגחת השי"ת להשגיח עליהם ולהשפיע להם ברכה, וכל מה שהיו יותר מפזרין לריבוי הילדים היו יותר מתעשרין ע"ד יש מפזר ונוסף עוד, והיינו וייטב אלקים למילדות כל כך עד שאפי' וירב העם והי' ראוי שיתדלדלו מרוב הפיזור, עכ"ז לא כן הי' אלא אדרבה ויעצמו מאוד בעושר, וזה ויעש להם בתים דמבואר לעיל שהיו טומנין אותם בבתיהם, וא"כ היו צריכים לבתים וחדרים הרבה, ויעש להם בתים קאי על אלקים שהשי"ת השפיע להם שלא כדרך הטבע עד שקנו ובנו בתים כפי הצורך להם. עוד פי' ז"ל בסיגנון אחר קרוב לפשוטו, דהא המילדות קיימו נפשות רבות מישראל, וכל המקיים נפש מישראל כאלו קיים עולם מלא, ולפי"ז אם היו ישראל פרים ורבים רק בדרך הטבע ולא היו המילדות מקיימים נפשות כ"כ, לא היו נחשבין לצדקניות וטובים כ"כ, כמו עתה שפרו ורבו שלא כדרך הטבע, ועי"ז נעשו המילדות עצומים מאוד בזכיות ומע"ט שהרי קיימו נפשות הרבה מאוד, וגם דהנפשות שקיימו כל המעשים טובים שעשו נחשב עליהם, דהם הגורמים, א"כ בהריבוי עצמו הם מאוד, וז"פ וירב העם שלא כדרך הטבע, עי"ז ויעצמו מאוד המילדות עכת"ד ז"ל.

ועפ"י דרכו אפשר לרמוז עוד במאה"כ ותחיין את הילדים בתוס' נופך על דבה"ק, עפימ"ד במדרש ילקוט ובפסיקתא עה"פ וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובנ"י פרו וישרצו וגו' ותמלא הארץ אותם א"ר יוחנן שמלאו את מצרים, דבר אחר שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם, מיד גזר עליהם שיפרשו מהן עכ"ד המדרש, והנה מאז נדלדלו ישראל מאוד ברוחניות והתגברו עליהם כוחות הטומאה של מצרים להחטיאם, דעד שהי' יעקב אבינו והדור הראשון חיים, היו ישראל מובדלים ומופרשים לגמרי מן המצריים, והיו שרויים רק בארץ גושן ובנו להון בתי כנסיות ובתי מדרשות ולמדו שם תורה כמבואר בדברי רז"ל, אבל אחר מיתת כל הדור ההוא מלאו את כל ארץ מצרים ונתמלאו מהם בתי טרטיאות ובתי שחוק, ואלמלי נמשך ירידה זו ימים רבים, היו ישראל משוקעים לגמרי ח"ו בטומאת מצרים וגלוליהם, אלא שהי' סיבה מאת ד' שגזר פרעה על המצריים שיפרשו מהן כמבואר במדרש, ונמאסו בעיני המצריים כמשה"כ ויקוצו מפני בנ"י, ובזוה"ק גוברין געלין בהון נוקבין געלין בהון ועי"ז נשארו בקדושתן ולא נתערבו עם המצריים, אמנם אין ספק שירידה זו הי' סכנה עצומה לקיום קדושתן של ישראל, דמה שמילאו את כל ארץ מצרים ומילאו בתי טרטיאות, השפיע עליהם לרוע בדיעותיהם והשקפותיהם ר"ל, ובפרט נשים שדעתן קלות וקרובים להתפתות לעצת יצרן, ומובן שזה גרם קלקול וחולשא בחינוך הבנים והבנות. ולא הי' אפשר להיות החינוך בבחי' שהי' בזמן שהדור הראשון קיים, כי אם האבות אכלו בוסר שיני בנים תקהנה, וכשהאבות מתערבים בין המצרים בבתי טרטיאות שלהם, מכניסים רוח זה גם בבתיהם ונרגש החסרון בחינוך, ולזאת התחכמו המילדות הצדקניות יוכבד ומרים, שהיו מטמינות הבנים הנולדים בבתיהם תחת רשותם, ושם נתנו להם חינוך כשר על טהרת הקודש, מעולה ומשובח על מה שהי' אפשר להם להתחנך בבית הוריהם, וזה נרמז בדברי קודש רש"י ז"ל (במס' סוטה י"א ע"ב) ותחיין את הילדים משמע שהיו מסייעין להחיותן, שהיו מטמינות אותן בבתיהן ומגדלין אותן עכ"ל, ועי"ז הי' להם חלק בכל המצות ומעשים טובים שעשו כל אלה שנתגדלו על ידם, דהם היו הגורמים, ונחשב להם כאלו עשו וקיימו בכל המצות ההם, וכמו שפי' ק"ז זלה"ה ויעצמו מאוד המילדות בזכיות.

ועד"ז נבין עצת פרעה מה שנזדקק למילדות עבריות שיסייעו בידו להשלים גזירתו להמית ילדי העבריים, ולכאורה הי' יאות לו יותר לבקש סיוע זו ממילדות מצריות, ובכח המלך והמושל להכריח שיכניסו לבית היולדות מילדות מצריות דוקא, והם ימלאו רצונו וגזירתו בוודאי, אמנם השיג פרעה דכל זמן שיתנהגו ישראל בקדושתן ויחנכו דורות כשרים במצות ומע"ט, לא יוכל להרע להם לעולם, ולזה התחכם להעבירם מני הדרך. ואף אותן שימלטו ממיתה ע"י שיולדו בטרם תבוא המילדת, עכ"פ ינתן להם חינוך מקולקל להשריש בהם טומאת מצרים ר"ל, וחשב שאם המילדות העבריות ישמעו אליו ויכנעו לכוחות הטומאה שלו, כאמרז"ל שתבען לדבר עבירה, הם מסוגלים יותר ממילדות המצריות להסית ולהדיח בנ"י, וע"ד הכתוב מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, וכמו"ש רש"י בשם ת"כ (פ' בחקתי) עה"פ ורדו בכם שנאיכם מכם ובכם, שבשעה שאוה"ע עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי וכו', אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם עכ"ל, ובתחבולה זאת משתמשים רשעי אומה"ע בכל דור ודור, ליקח לעזרתם רשעי ישראל, ובעוה"ר מצליחים תמיד להשיג מכם ובכם, ועד"ז חשב פרעה הרשע לקלקל יסודות החינוך ע"י סיוע העבריות דייקא, אלא שלא עלתה בידו כי המילדות צדקניות היו, ועשו ההיפך מגזירתו שהטמינו אותן בבתיהם ומגדלין אותן כפירש"י, ונתנו להם חינוך טוב כאשר יאתה לצדקניות אלה.

ואפשר לתרץ עפ"י דרכנו קושית האוהחה"ק הנ"ל, דמדוע לא גזר פרעה אף על הבנות, גם למה הוצרך לומר וכל הבת תחיון דפשיטא שלא יבקשו המילדות לעקור את הכל, אמנם אפשר שחש פרעה אולי א"א לסמוך על העבריות שישלימו גזירתו ויסייעו לדרכי הסתתו, ואפשר שיעשו עוד ההיפך שימסרו נפשם ליתן להם חינוך על טהרת הקודש כאשר עשו כן באמת, ע"כ לא רצה להכניס בספק זה גם הבנות, וגזר בפירוש וכל הבת תחיון בשב ואל תעשה, ובלא"ה לא יתקיימו ח"ו הבנות אם הבנים ידחו, כי הנשים דעתן קלות ונוחים להתפתות, ע"כ הי' מוטב לו שלא יזדקקו להם כל עיקר לא להרע ולא להטיב.

אולם הצדקניות הללו לא שמעו לדבריו אף בזה, ואף שהבנות לא היו בכלל הגזירה, מ"מ היו מכניסים אותם לבתיהם ומגדלין אותו בדרך הקודש, ולז"א ותחיין את הילדים ולא אמר ותחיין את הבנים, שעשו כן בכל הנולדים ואף הבנות, ובעוה"ר אין הכל משיגים נחיצת חינוך הבנות ואולי הוא יותר מחינוך הבנים, כי הבנים יש להם כח התורה המציל אותם ומשפיע עליהם לשמר קדושתן, אבל הבנות אסור להם ללמוד תורה, ובמה זכיין אם לא ינתן להם חינוך על טהרת הקודש מקטנותן, ויסוד בית ישראל תלוי' בחינוך הבנות, כי א"א לבנות בית נאמן ולהעמיד דורות כשרים זולתי אם הבנות מחונכות ע"ד ישראל סבא, וזה נרמז באמרם ז"ל ביתו זו אשתו דיסוד הבית נסמך עליהם, ובמד"ר (פ' יתרו) כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, למה לנשים תחלה כדי שיהיו מנהיגות את בניהן לתורה, ופי' המפרשים דהדרכת הבנים לחנכן בקטנותם לתורה תלוי' בנשים כמ"ש ואל תטוש תורת אמך, ואפשר שזה ירמוז הכתוב ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים, דלפי שהקימו יסוד הבנין ע"י חינוך הבנים והבנות להעמיד בתים בישראל, ומדה כ"מ עשה הקב"ה להם להעמיד מהם בתי כהונה לוי' ומלכות כמו שיבואר.

ובזה יבואר טענת התנצלותם אל פרעה באמרם בטרם תבוא אליהם המילדת וילדו, ולכאורה אינו מספיק התנצלות זה על מה שהיו מספיקות להם מים ומזון ומגדלין אותן, ואפ"ל לדרכינו עפימ"ד במדרש וייטב אלקים למילדות מהו הטובה שקיבל דבריהם מלך מצרים ולא הזיק להן, ובוודאי שהי' זה מחסדי הבוי"ת להטיב להם לפי מעשיהם, שעפ"י הטבע לא הי' דבריהם מתקבלים על השכל מ"ש שאין ישראל צריכים למילדות, אלא שהמשיך הבוי"ת חסדו עליהם וקיבל פרעה דבריהם, ולדרכנו אפשר להסביר הענין גם בדרך הטבע, דהנה כבר אמר החכם אין לך משוחד יותר ממי שמשוחד לתאותיו ורצונותיו, ופרעה הרשע הי' כל תשוקתו ותאותו אך להשריש בישראל טומאת מצרים ולהרגילם בתועבת מצרים ר"ל, ולזאת הטעו המילדות אותו בכך ונטעה לדבריהם מפני שהי' משוחד לדבר זה, ואמרו לו דע"כ מטמינות אותן בבתיהן ומגדלין אותם, כדי לחנך אותם על דעתו הרשעה ולא יתחנכו בבתי אבותיהם ע"ד הישן דרך ישראל סבא, וטענה זו היתה נשמעת אצלו כי הי' משוחד ברצונו לזה, וע"כ קיבל דבריהם ולא הזיק להן על מה שלא הרגו הילדים ועוד החיו וחינכו אותם.

ואפשר שנרמז גם טענה זו באמרם כי לא כנשים המצריות וגו' בטרם תבוא אליהם המילדת וילדו, עפימ"ש בספה"ק סידורו ש"ש בביאור אמרם ז"ל מי הקדימני ואשלם, מי מל עד שלא נתתי לו בן, מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית וכו' לכאורה הרי א"א במציאות למול עד שלא נולד לו בן וכו', ופי' שאם מקדים האדם במחשבתו שאם יזכהו ד' להוליד בן יקיים בו מצות מילה, נחשב לו כאילו קיים מצות מילה עד שלא נולד לו בן, ועד"ז אפשר לקיים מצות מזוזה טרם שיהי' לו בית עייש"ד, ודבר זה א"א במציאות כ"א לעם בנ"י המשתוקקים וחפצים לקיים מצות ד' עוד טרם הגיע אליהם, וזה שאמרו לפרעה כי לא כנשים המצריות העבריות וגו' בטרם תבא אליהם המילדת וילדו, שגדלה כ"כ השתוקקותם לקיים מצות ד' בפרי הבטן, היינו מצות מילה וחינוך הבנים לתורה ומצות, ע"כ בטרם תבא אליהם המילדת וילדו, ה"ה כאילו כבר ילדו וקיימו בהם כל המצות, ומובן שעם כזה שמשתוקקים כ"כ אל המצות יחנכו בניהם על טהרת הקודש, ולזאת לקחנו בניהם לבתינו לגדל אותם על דעתנו, וקיבל דבריהם מלך מצרים לפי שהי' משוחד אל הרצון הזה ולא הזיק להם, והי' מחסדי הבוי"ת שהאמין להם ונפתה בדבריהם.

ובזה יבואר אמרם ז"ל שתבען לדבר עבירה (וסרה קושית היפ"ת הובא לעיל קושיא ג') עפימ"ש החוו"ד זלה"ה (בפי' תעלומות חכמה על מגילת אסתר) שעל כן צוותה אסתר וצומו עלי וגו', שיתפללו עלי' שלא תכשל בחטא שאם תכשל לא יוכל להיות הישועה על ידי', דא"א שיבא ישועה לישראל ע"י בעל עבירה עיי"ש (הובא בדברינו לעיל) והנה חשש פרעה אולי לא ישמעו המילדות להשלים גזירתו, ועוד יהי' נעשה נס על ידן להציל ילדי ישראל כאשר הי' באמת, ע"כ רצה לטמאן ותבען לדבר עבירה, ואז הי' בטוח שלא תעשה נס על ידן, גם ישלימו גזירתו לפועל ע"ד מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, אלא שלא נתקיים עצתו והצדקניות האלו מסרו נפשם על קדושתם של ישראל ולא שמעו לו, ובזה יובן דאף שעפ"י דינא אין אשה מחוייבת למסור נפשה לקטלא באיסור עריות, כמ"ש אסתר קרקע עולם היתה, אמנם הם השיגו כי בזה תלוי' קיומם של ישראל, ואם ישמעו להטמא אליו לא יעשה להם נס להציל ילדי ישראל ע"כ מסרו נפשם על הדבר, וא"ש הקישור ולא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים שתבען לדבר עבירה, וע"כ ותחיין את הילדים שנסתייע להם מן השמים להציל ילדי ישראל ולגדלם על דרך התורה על טהרת הקודש.

ונל"פ עפ"י דרכינו פלוגתא דרב ושמואל הנ"ל ויעש להם בתים חד אמר בתי כהונה ולוי' ממשה ואהרן, וח"א בתי מלכות דוד וכו', דבודאי תרווייהו מודי דכולהו איתנייהו בהו ויצאו מהם כהונה ולוי', אמנם הסבר פלוגתתם עפימ"ד בגמרא (מגילה כ"ט ע"א) ר"א הקפר אומר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל שנא' כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא, והלא דברים ק"ו ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה וכו' נקבעים בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שמרביצין בהם תורה עאכו"כ עכ"ד הגמרא, ואיתא במדרש ילקוט (ישעי' רמז רנ"ח) ובספרי עה"פ והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ד' בראש ההרים, ר"פ בש"ר ראובן אמר עתיד הקב"ה להביא סיני ותבור וכרמל ולבנות ביהמ"ק על גביהן, מה טעם והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ד' בראש ההרים והם אומרים שירה עכ"ד המדרש, ומעתה לפי דרשת הק"ו שעתידין בתי כנסיות ובתמ"ד שיקבעו בא"י ק"ו מתבור וכרמל, א"כ יקבעו במקום המקדש בק"ו מתבור וכרמל.

אולם אינו מבורר באיזה מקום במקדש יקבעו, אם במקום חצר המקדש או העזרה או ההיכל וקודש הקדשים, ועד"ז יל"פ פלוגתת הקדושים הללו דהנה אמרו ז"ל אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, לפי"ז מקום העזרה ירמוז לבתי מלכות בית דוד כי שם ביתם, וניכר גדולתם יותר מכהנים ולוים שלא הורשה הישיבה שם לזולתם, ומקום ההיכל ירמוז לבתי לוי' כי שם ביתם להתייחס על הדוכן, וקדשי קדשים ירמוז לבתי כהונה אהרן הכהן, שלא נכנס לשם כ"א הכ"ג ביוכ"פ, ומעתה תרווייהו אמת דיצאו מהם כהונה לוי' ומלכות היינו משה אהרן ודוד, אלא דפליגי במאמר הכתוב ויעש להם בתים, דלפי שהעמידו בתי חינוך במצרים לחנך ילדי ישראל לתורה, כנרמז בדברי רש"י ז"ל (סוטה י"א) שהיו מטמינות אותן בבתיהן ומגדלין אותן. ע"כ עתידין אותן הבתים שיקבעו בא"י במקום המקדש, ופליגי בזה אם יהיו הבתים האלו בתי כהונה ולוי', ר"ל שיקבעו בהיכל ובק"ק או בתי מלכות ויקבעו במקום העזרה.

היוצא לנו מזה לענינינו דע"י שמקימים ומקיימים בתי חינוך על טהרת הקודש, נחשב להמסייעים כל המע"ט והמצות שיעשו כל אלה הנפשות כאלו עשו הם, כיון שהם הגורמים, וע"ד שפי' ק"ז זלה"ה וירב העם ויעצמו מאוד המילדות בזכיות כנ"ל, וחלילה הגורם אל ההיפך יש לו חלק בעבירות ח"ו, ויעזור השי"ת שיתקיים בנו וירב העם ואעפ"כ ויעצמו מאוד בהפלגת העושר והפלגת זכיות ומע"ט, והשי"ת יעזור לכל ישראל בהשפעת ברכה והצלחה במהרה עם כל מיני ישועות טובות, ונזכה לקבל פני משיח צדקינו בנחת ובשמחה ומתוך הרחבה, וננצל מכל צרה וצוקה, ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

תורה כז

תורה ויראת שמים בבתים

ואפ"ל עוד בענין הנ"ל עפימ"ש רז"ל במס' שבת (דף ל"א) אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יר"ש, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל, פרש"י יראת שמים דומה לפתחים החיצונים, שדרך להם נכנסין לפנימיים וכו', עוד אמרו שם מכריז ר' ינאי חבל על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד, פרש"י במס' יומא (ע"ב ע"ב) שהתורה אינה רק שער ליכנס ליראת שמים. לכך צריך שתקדים לו יראת שמים, והקשה הרי"ף בעין יעקב דב' מימרות אלו נראין כמהופכות וסותרות זא"ז, דרבה המשיל יר"ש לפתחים החיצונים ותורה לפנימיים, ור' ינאי המשיל התורה לשער ויר"ש לפנימי, ודוחק לומר דפליגי בזה עכ"ל.

וכבר תירצתיו באופנים שונים (עי' בדברנו פ' לך עמוד רס"ג) ולעניננו אפ"ל דבמשל הראשון רמזו לנו חז"ל דכל הלומד תורה בלי יר"ש אפילו תורה אין לו, דלכווין לאמיתה של תורה צריך סייעתא דשמיא, ואינו כשאר החכמות שבעולם שאם יעמיק אדם מחשבתו ימצאנה ע"י יגיעתה, אמנם בלימוד התורה אינו כן, שהלומד תורה ואין בו יר"ש אינו רואה דרך האמת ולא ישיג עריבותה, וטועה ונתעה ח"ו בדרך התורה וזה שהמשילו אותו לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות והחיצונות לא מסרו לו, שא"א לו לעייל כלל, ואף זה אינו תופס בהשגת התוה"ק כלום.

ובמשל השני שאמר ר' ינאי רמזו לנו חז"ל עוד בחי' אחרת בענין התורה ויר"ש, דהנה ישנם בנ"א שבבית המדרש מתנהגים בדרך התורה והמוסר, לקבוע עתים לתורה ולהתפלל בכוונה, אבל בביתם מתנהגים ר"ל בלי יר"ש ובלי תורה כשפלים ומגושמים, אבל באמת צריך האדם לקיים שויתי ד' לנגדי תמיד, וישים אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, גם בשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ואמרז"ל מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת מיתתו, וצריך להשים נגד עיניו בכל פסיעה ובכל פעולה שיש בורא עולם המשגיח ורואה במעשיו, ויעשה הכל רק לרצון ולנחת רוח להבוי"ת, ואם ככה יתנהג יתקיים בקדושתו לנצח, וגם ביתו יהי' לו קדושה נצחיות, כמ"ש הקדושת לוי זלל"ה דכמ"ש במס' מגילה (דף כ"ט ע"א) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא"י, כמו"כ מי שמתנהג בביתו בקדושה ובטהרה, והולך בדרכי ד' ומצותיו לעשות רצונו ית', הרי יש בביתו ג"כ קדושת ביהכנ"ס, וק"ו שעתידה ליקבע בא"י ותשאר נצחיות, שהרי ביהכנ"ס וביהמ"ד אינם עוסקין בה בתורה אלא לשעה, ובביתו ה"ה עושה רצון הבוי"ת יום ולילה תמיד, וזה נרמז במשל ר' ינאי שהתאונן ואמר חבל על דלית לי' דרתא, שאין לו דירה ובית שמתנהגים בו בקדושה וטהרה וביראת שמים, ותרעא לדרתא עביד, שלומד תורה ויודעה, ויש לו שער ליכנס ולהרגיל קדושה ויר"ש בביתו, אבל אין לו דעת להתגבר על יצרו וכשיושב בביתו מתנהג כשפלים ומגושמים ר"ל, א"כ מה הועיל בתורתו ובמה שיש לו תרעא אם אין לו בית.

והנה איתא בזוה"ק (סו"פ ויגש) וישב ישראל באמ"צ בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד, ויאחזו בה אחסנת עלמין וכו', ולכאורה איך אפ"ל אחסנת עלמין והלא יצאו משם ונגאלו, ופירשתי עפי"מ שתירגם ביוב"ע הפסוק הנ"ל ויתיב ישראל בארעא דמצרים ובנוי להון בתי מדרשין וכו', ומעתה א"ש דעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו בא"י, נמצא שהי' אחסנת עלמין ונצחי ואף לאחר שנגאלו ויצאו משם אחזו בה לעולם, שאלו הבתי מדרשות שבנו הלכו עמהם, ולדרכנו עפי"ד הקדושת לוי אפ"ל דקאי גם על ביתם, שהי' להם קדושת ביהכנ"ס שהתנהגו בהם בקדושה וטהרה, וע"כ גם בתיהם הלכו עמהם כשיצאו משם, וא"ש שאמרו בזוה"ק שנתיישבו במצרים ויאחזו בה אחסנת עלמין, שנשאר נצחי לעולם, ובזה אפ"ל ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים, עי"ז זכו לבתים נצחיים לאחסנת עלמין ולבניהם עד עולם, ומהם יוצא קדושה וטהרה ותורה, והם הן בתי כהונה ולוי' ומלכות כאמרז"ל.

תורה כח

מסירות נפש המילדות על קדושת ישראל

ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ראוי להבין טעם אריכות הלשון אשר שם האחת, הול"ל למילדות העבריות שפרה ופועה.

ב) במד"ר דרשו רז"ל שפרה ששפרה מעשיה לפני אלקים, פועה שהופיעה את ישראל לאלקים וצ"ב הכוונה דאיך בשביל טעם זה נתייחס אמירתו אליהם.

ג) ותראנה המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דיבר אליהם מלך מצרים, בגמ' (סוטה י"א ע"ב) כאשר דיבר אליהם להן מבעי' לי' אר"י בר חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, וצ"ב דאין זה מענין הגזירה, ומדוע רמז הכתוב ע"ז כאן, גם הקשה היפ"ת שהוא דבר שהשכל מנגדו, דהרי יוכבד היתה אז בת ק"ל שנה ואיך יתבע אותה פרעה מלך מצרים, ומרים היתה בת ה' שנים ואין סברא שיתבע אותה והיא עדיין ילדה, גם דרשו רז"ל (שם י"ב ע"א) עזובה זו מרים ולמה נקרא שמה עזובה שהכל עזבוה ולא רצו לישא אותה, ואיך יובן שהמלך דייקא תבע אותה לדבר עבירה.

ד) עו"ק שהכניסו א"ע לסכנה ע"י שלא רצו לשמוע אליו, ולא היו מחוייבין מדינא למסור עצמן להריגה, וכמו שאמרו חכז"ל באסתר קרקע עולם היא. ומדוע מסרו נפשן, ובפרט שהי' תלוי בזה הצלת ישראל, דאפשר שאם היו נשמעין אליו הי' מבטל גזרתו לעשות רצונם, והובא בשו"ת נודע ביהודא (מה"ת יו"ד סי' קס"א) מעשה באנשים ונשים שהלכו בדרך וקם עליהם ארכיליסטים עם חבורת ליסטים כמותו להרוג את כולם, ואשה אחת מהם השתדל עם ראש הלסטים בדברים עד שפתתו בחלקת לשונה ונבעלה לו, ועי"כ הצילה את בעלה עם כל הנפשות, והביא דעת גאונים דס"ל דשפיר עבדה להציל בזה נפשות ישראל, והנוב"י ז"ל מסיק לאיסור דלאו שפיר עבדה, דא"א ללמוד מאסתר שהזמינה עצמה לאחשורוש דשאני התם שהי' הצלת כל ישראל, אבל כשהיא אינה ממציאה עצמה לדבר רק תובעין אותה מודה גם הנוב"י שמותרת, א"כ קשה מדוע מסרו נפשן לקטלא, ובפרט שהי' תלוי בזה הצלת ישראל.

ה) עוד קשה ממה דאיתא בזוה"ק (פ' שמות ט"ו ע"א) כד חמא הקב"ה חדוותא סגיאה דהאי עלמא תתאה דאשתכלל כגוונא דלעילא, אמר דילמא ח"ו יתערבון בין שאר עממין, וישתאר פגימותא בכולהו עלמין, מה עביד קוב"ה טלטל לכולהו מהכא להכא, עד דנחתו למצרים למידר דיוריהון בעם קשי קדל, דמבזין נימוסיהון ומבזין להון לאתחתנא בהו ולאתערבא בהדייהו, וחשיבו להון עבדו, גוברין געלן בהון נוקבתא געלן בהון. עד דאשתכלל כלא בזרעא קדישא וכו' וכד נפקו נפקו זכאין קדישין דכתיב שבטי י"ה עדות לישראל, עכ"ל. הרי מבואר שהמצריים מיאנו להתחתן בישראל שהיו מאוסין ונבזים בעיניהם ואיך יצוייר שהמלך דייקא תבע אותם לדבר עבירה.

ו) גם קשה על דברי הזוה"ק מכמה מאמרי חכמז"ל שמגדילין זכותן של ישראל במה שהיו גדורין בעריות במצרים ולא נתערבו עמהם, ולפי דברי הזוה"ק המצריים לא רצו להתערב עמהם א"כ לא הי' לישראל נסיון בדבר.

ז) ויקרא מלך מצרים למילדות וגו' ותאמרן המילדות לפרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, יל"ד מה צורך להקדמה זו לא כנשים המצריות העבריות, ויספיק בטענה זו כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, ומדוע הוצרכו להוסיף בטענה זו לא כנשים המצריות וגו', ותו קשה איך יכלו להכחיש המציאות ולומר שהעבריות אינן צריכין מילדות הרי ידע פרעה דזה הי' אומנות שלהם ולטעם זה קרא להן ואיך יכלו להכחיש את הידוע.

ח) ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחי', הקשה האוהחה"ק וז"ל, צל"ד טעמו למה לא גזר על הכל, ואין להאמין עליו כי במדת הרחמים נהג לשום להם שארית בארץ, כי שורשו שורש אכזרי הוא, עוד למה הוצרך לומר ואם בת הוא וחי', כיון שפרעה לא גזר אלא על הזכרים פשיטא שלא יבקשו המילדות לעקור את הכל, ותירץ דרשע זה נתחכם כדי שתעלה בידו העצה, כי מי זאת האשה אשר תזמין עצמה למילדת להרוג בניה, לזה נתחכם ואמר להם שיתנהגו בסדר זה ויעשו בהעלם דבר, ולא ירגישו היולדות וכו' עכ"ל, ובאמת קושיא זו מתורץ במד"ר עה"פ וכל הבת תחיון מה צורך לפרעה לקיים הנקבות, אלא כך היו אומרים נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזימה, ופלא שהאוהחה"ק לא הביא מדרש זה, והנה מזה המדרש יקשה על דברי הזוה"ק הנ"ל דמזה מוכח שרצו להתערב עם ישראל, ולפי דברי הזוה"ק לא שייך טעם זה שהרי היו מאוסין בעיניהם ולא רצו להתחתן בהם כלל.

ואפשר ליישב קושיא זו עפ"י פשוטו עפי"מ דמבואר במדרש פ' בא (פ' י"ד ס"ג) שהיו פושעים בישראל שהי' להן פטרונין מן המצריים, והי' להם עושר וכבוד, ולא היו רוצים לצאת וכו' לפיכך הביא על המצריים חושך ג' ימים כדי שיהיו קוברין מתיהם ולא יהיו רואין אותם שונאיהם עכ"ד המדרש, ומבואר בדברי רז"ל שהיו מרובין על ישראל הכשרים כמו שפרש"י עה"פ וחמשים עלו בנ"י, אחד מחמשה יצאו ממצרים והשאר נשארו שם לחד דעה בגמרא א' מחמשים. ונחד מ"ד א' מס' רבוא יצאו והשאר נשארו שם, ולכאורה הרי לפי דברי הזוה"ק היו שפלים ונבזים בעיניהם והאיך עשו אותם פטרונין, וצ"ל שאותם הפושעים לא היו מאוסין בעיניהם, לפי שהתדמו להם בכל עניניהם והלכו בדרכיהם אכלו מפיתם ושתו מיינם ועי"ז נעשו פטרונים, משא"כ בנ"י הכשרים שלא שינו שמם ואת לשונם ולא רצו להדמות להם הם היו נבזים ושפלים בעיניהם ולפי"ז אתי שפיר דשניהם אמת, דאותם שהיו פטרונים הם היו חשובים בעיני המצריים ועמהם היו רוצים להתחתן, וא"ש דברי המדרש שלטעם זה צוה להחיות הנקבות לפי שהיו המצריים שטופי זמה, דגזירת אם בן הוא והמיתן אותו הי' נוהג בכלם כי לא ידעו אצל מי נולד מושיען של ישראל, ומ"ש בזוה"ק שהיו ישראל נבזים ושפלים בעיניהם הכוונה על אותם שלא רצו להתדמות לדרכי המצריים, ושפיר מתייחס הזכות לישראל מה שהיו גדורים מן העריות, ואף שהמצריים מאסו בהון, אבל זה בא ע"י בחירתם הטובה, דהרי הי' לכולם עצה זו להדמות להם ויהיו חשובים בעיני המצריים ועל שעמדו בנסיון נחשב להם לזכות גדול מה שהיו גדורין מן העריות.

ואפ"ל עוד באופן אחר בהקדם דברי העטרת חכמים בהקדמתו וז"ל, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, כאן הראה בעל המגיד עוצם כוחו להגדיל הנס של סיפור יצי"מ ופתאום הננו כסותר את דבריו, ומביא ראיות להקטין הנס של יצי"מ, לבעבור שהי' לנו כמה ניסים אחרים גדולים יותר, באמרו צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל, וליישב דברי בעל הגדה, בהקדם לבאר דברי הפסוק לכה נא אתי אל מקום אחר, לכאורה מה ראה בלק תועלת במקום אחר, אולם יוכל להיות, אחרי שראה בלק שלא הי' ביד בלעם לקלל את ישראל, חשב בדעתו אולי הוא מפאת שלא הי' בידו לקלל בשום קללה אחרת זולת בתיבת "כלם" כמאמר הגמרא אל זועם בכל יום, וכמה זעמו רגע, ובתוס' כתבו שבלעם לא הי' יכול לומר בשעה מועטת כזאת רק תיבת כלם, וקללה כזו מבלתי אפשרי שיחול על ישראל, כי השי"ת הבטיח לאבותינו שלא לעשות עמנו כלה, לכן הערים בלק לומר לבלעם לכה נא אתי אל מקום אחר וכו' וכולו לא תראה וכו' כוונתו בזה, אולי כשישים את נפשו לקלל רק מקצת ישראל, יהי' מקום שיחול קללתו, ועתה מובן דכוונת המגיד גם בזה להגדיל הנס של יצי"מ על כל שארי הניסים, כי אף שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אין בזה רבותא כ"כ שהקב"ה מצילנו מידם: בעבור שהבטיח לנו שלא לכלותינו, אבל פרעה שלא גזר רק על הזכרים, והי' מקום שיקויים גזירתו, לכן הנס שעשה הקב"ה והציל אותנו מיד פרעה, הי' גדול יותר מכל הניסים האחרים עכ"ל. ובזה יובן מדוע הוכרח פרעה לומר אם בת היא וחי' דאם הי' גוזר על כולם להמית, לא הי' מקום להתקיים גזירתו שהרי כלי' א"א להיות, ופרעה השיג דבר זה, וע"כ הוצרך לומר אם בת היא וחי', ומתורץ קושית האוהחה"ק.

אמנם עדיין קשה דבמה שגזר להרוג את הזכרים הרי הוא גזירת כלי', דא"א לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, א"כ במה בטח לב פרעה שוודאי יתקיים גזירתו ע"י שיחי' הנקבות, אולם פרעה הי' לו חשבון דאם יהרוג את הזכרים, יתחתנו בנות ישראל עם המצריים, ועפ"י הדין עכו"ם הבא על בת ישראל הולד ישראל אלא שפגום, א"כ כלי' לא יהי' שהרי נקראים זרע ישראל גם אם אביהם מצרי וכוונתו הרע הי' לקלקל זרע ישראל שיהיו פגומים ובאופן זה יתקיים גזירתו ח"ו, אמנם חשש עדיין אולי בנות ישראל הכשרים לא ירצו להתחתן עם המצריים. ואפשר שגם המצריים עצמם לא ירצו להתערב עמהם כמ"ש בזוה"ק שהיו מאוסין בעיניהם גוברין געלן בהון נוקבין געלן בהון. א"כ לא יתקיים עצתו בהחלט דהרי כלי' א"א להיות מצד הבטחתו ית' לישראל, ע"כ נתן עצה בנפשו ע"ד מ"ד במדרש עה"פ וישימו עליו שרי מסים, עליהם לא נאמר אלא עליו, תנא דבי ר"א ב"ר שמעון מלמד שהביאו מלבן ותלו בצאורו של פרעה, שאם הי' אחד מישראל אומר להם אסטניס אני: אמרו לו כלום אסטניס אתה יותר מפרעה, ועד"ז התחכם גם כאן על חשש זה דאולי המצריים לא ירצו להתערב עם ישראל מחמת שפלותם בעיניהם ע"כ רצה להראות להם דרך שגם הוא עושה כן ותבע אותם לעבירה, ובזה ירים אותם משפלותם, דאם המלך בעצמו עשה כן וודאי ששאר העם יעשו כמוהו, ולחששא הב' שמא בנות ישראל לא יתרצו, חשב שאם יפתה את יוכבד ומרים שהם היו חשובות וצדקניות שבדור כמו שדרשו ז"ל שפרה ע"ש ששפרה מעשיה לפני האלקים ופועה שהופיעה את ישראל לאלקים, ע"כ חשב שאם אלו יתפתו לו, כש"כ ששאר בנות ישראל יתרצו להתערב עם המצריים ועי"ז תתקיים עצתו להמית הזכרים.

אולם הם השיגו כוונתו הרעה דמה שתובע אותן לעבירה אין זה להנאתו רק להפק זממו הרע אשר חשב על היהודים, ע"כ מסרו נפשם לקטלא ולא נתפתו לו, אע"פ שמן הדין אשה אינה מחוייבת למסור נפשה על העריות דקרקע עולם היא, אבל כיון שכוונתו הי' להעביר על הדת ולא להנאתו ובכה"ג אפילו אערקתא דמסאני מחוייבין למסור נפשו להריגה, ע"כ לא שמעו אליו ולא רצו להזקק לו, וכיון שראה פרעה שאין ישראל רוצים להתערב עם המצרים ומוסרים נפשם על הדבר, השיג שלא יתקיים גזירתו להמית את הזכרים שהרי אם יהרוג את הזכרים יהי' כלי' ע"כ ביטל את הגזירה וקיבל את דבריהם, וז"פ הפסוק ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים שלא שמעו אליו במה שתבע אותן, ועי"ז ותחיין את הילדים שלא נתקיים גזירתו של פרעה, כיון שעל כלי' יש הבטחה, וע"י שלא רצו לשמוע אליו גם שאר בנות ישראל לא יתערבו עם המצריים ולא הי' מקום שיחול גזירתו ע"כ ביטל גזירתו וקבל דבריהם.

וזה שאמרו לפרעה כי לא כנשים המצריות העבריות, ולא קאי על מה שאמרו אח"כ בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, רק זו טענה בפני עצמה, שאמרו לו כיון שכל יסוד גזירתך בנוי על חשבון זה שבנות ישראל יתערבו עם המצריים ועי"ז לא יהי' כלי' בישראל, תדע שלא כנשים המצריות העבריות, דאף אם תוכל לפתות נשי המצרים אבל את בנות ישראל לא תוכל לפתות לגודל קדושתן ומסירת נפשם ועי"ז כי חיות הנה ישארו כולם בחיים ולא תתקיים גזירתך, ועוד אמרו לו בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, היינו עוד טעם אחר שלא תתקיים גזירתך, דאעפ"י שאנו המילדות לישראל, עכ"ז בשעת צרה הקב"ה עושה להם ניסים ויולדין בטרם תבוא אליהן המילדת, ע"כ לא תפעול בגזירתך כלום, שתיעשה להם נס ויולידו בלי מילדת, ופרעה האמין להם שהי' לו ראי' לאמיתת דבריהם מריבוי העם, דוודאי שלא יספיק שתי מילדות לעם רב כזה וכמו שפירשו עה"פ וירב העם ויעצמו מאד, שהוא מפסיק לכאורה בין ענין המילדות שמתחיל וייטב אלקים למילדות וירב העם ויעצמו מאד ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים, ופירשו דאיתא במדרש וייטב אלקים למילדות מה הי' הטובה הזאת שקבל דבריהם מלך מצרים ולא הזיק להן ובזה יבואר קישור הפסוקים וייטב אלקים למילדות שהאמין למה שאמרו בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו. וראי' לאמיתת דבריהם הי' לו וירב העם ויעצמו מאד, וא"א שיספיק שתי מילדת לריבוי עם כמוהו וזה הי' הסיבה מה שהאמין להם.

ואפ"ל בזה מאמה"כ (בפרשת לך) אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך, דלכאורה יל"ד דהו"ל להקדים וחיתה נפשי בגללך שהוא העיקר, אמנם איתא במדרש שם אמר הקב"ה לאאע"ה צא וכבוש את הדרך לפני בניך, את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו, באברהם כתיב אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, בישראל כתיב וייטב אלקים למילדות, א"כ בזה הכין אאע"ה כח ישועה שייטב אלקים למילדות, וההטבה הזאת היתה שהאמין להם פרעה וביטל הגזירה של אם בן הוא והמיתן אותו, וז"ש למען ייטב לי בעבורך ועי"ז וחיתה נפשי בגללך. דע"י שיאמין להם פרעה יתבטל הגזירה ויתקיים וחיתה נפשי בגללך שישארו ישראל בחיים.

תורה כט

אופן ענישת המצרים על מחשבתם הרעה להטביע את ילדי ישראל

ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. בגמ' סוטה (י"ב ע"א) אר"י ב"ר חנינא שלש גזירות גזר פרעה, בתחלה אם בן הוא והמיתן אותו, ולבסוף כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולבסוף אף על עמו גזר, ובב"ר פ' ויחי (צ"ז ס"ה) א"ר לוי ס' רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה זו וכולן הושלכו ליאור וכו', ולכאורה קשה ממ"ד במדרש ילקוט (פ' בשלח) עה"פ וירא ישראל את היד הגדולה, בשעה שבקש הקב"ה להטביע את מצרים, עמד עוזא שר של מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע נקראת צדיק וישר, ואין לפניך לא עולה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, למה אתה רוצה להטביע מצרים, כלום הטביעו בני מבניך או הרגו מהם, בשביל ששעבדו בהן אתה רוצה לטבען, כבר נטלו שכרן כל כסף וכל זהב שלהן, באותה שעה כנס הקב"ה כל פמליא של מעלה, ואמר להם הוו דנין ביני ובין עוזא שר של מצרים וכו' שלחתי להם משה ואהרן עבדי ואמרו למלך שלהם כה אמר ה' אלקי העברים וכו' והתחיל מתגאה לפניהן ואמר מי ה' וגו' לא ידעתי את ה' וכו' וכל כך כפר בי וכו', באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ועמד לפני הקב"ה ואמר רבש"ע הלא שעבדו בניך שעבוד קשה כזה תרחם עליהם, מיד חזר הקב"ה ושב עליהן במדת הדין וחזר וטבעם בים לכך נאמר וירא ישראל את היד הגדולה עכ"ד המדרש, וצ"ב דאיך החציף לטעון לפני הבוי"ת טענה מזוייפת כ"כ שלא הטביעו המצרים את בני ישראל כלל. וביותר קשה שלא השיב לו הקב"ה שטענתו שקר ומזוייף רק אמר שפרעה כפר בי, וכי זה בלבד עשה הלא גם הרג מהם והטביעם ומגיע להם מדת עונשם מדה כנגד מדה להטביעם בים.

ונראה ביאור הענין עפימ"ד במד"ר פ' ויחי (פצ"ז סי' ה') ששים רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה אחת וכולן הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, ובפרדר"א (פ' מ"ב) איתא שכל הילדים שהושלכו ליאור לא מתו, אלא היאור פלט אותם למדבר, ולפי זה יובן מה שטען עוזא שר של מצרים כלום הטביעו אחד מהם, כי באמת לא עלתה בידם את אשר זממו ולא נטבע אף אחד מישראל וכולם עלו מן היאור וניצולו בדרך נס, אמנם קיי"ל דבעכו"ם מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה ע"כ נענשו אף על המחשבה, כמ"ש בת"א עה"פ בדבר אשר זדו עליהם, בפתגמא די חשיבו מצראי למידן ית ישראל בי דנינון, ואף שלא עלה בידם להשלים בפועל המעשה, והטעם כי סיבת המניעה לא הי' מצידם, אלא שהבוי"ת הציל את ישראל בדרך נס אבל ברצונם של המצרים הי' להטביעם ולהרגם, ע"כ נחשבת המניעה לגביהם כאונס וכמאן דלא עביד ונענשו על המחשבה כמעשה, וזה שהשיב הקב"ה על טענתם שפרעה כפר בי, וכך הוא המדה אצל מנאצי ה' להיות המחשבה נחשבת כמעשה וראויים לדונם מדה כנגד מדה על המעשה.

תורה ל

הסתר לידת משה רבינו מפני המקטרגים

ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו וגו', צ"ב מלת לאמר ולמי יאמרו, וכבר צוה לכל עמו שיתנו ילדיהם להשליכם ליאור, ומי זולתם שיצטרך לאמירה זאת.

ב) במד"ר ויצו פרעה לכל עמו, אריב"ח אף על עמו גזר וכו' שהיו אסטרולוגין אומרים לו גואל ישראל נתעברה ממנו אמו, ואין אנו יודעים אם מישראל הוא או מצרי הוא, באותה שעה כנס פרעה כל המצריים וא"ל השאילו לי את בניכם וכו' שאשליכם ליאור וכו' ולא רצו לקבל ממנו שאמרו בן מצרי לא יגאל את ישראל לעולם אלא מן העבריות עכ"ד המדרש, ראוי להבין מנין ידעו המון המצריים להעמיד דבריהם היפך דעת החרטומים שידעו עתידות במקצת ואעפ"כ היו מסופקים בלידת הגואל.

ג) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, רבותינו ז"ל אמרו שהי' זה עמרם שלקח את יוכבד, ראוי להבין מדוע העלים הכתוב שם האיש והאשה, גם לא הזכיר מעשה הלקוחין כ"א ברמז באמרו וילך איש, ורז"ל אמרו שהלך בעצת בתו שהי' פרוש ממנה וחזר ולקחה, וכ"ז טעמא בעי שהעלים הכתוב שורש לידת הגואל, והזכירו להלן (בפ' וארא) לחשוב יחוסו כשכבר הי' משרע"ה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה, וצ"ב טעם העלמה זו. וכבר בארנו בזה בס' ויואל משה (מאמר ב' סי' כ"א) ועוד לאלקי מילין.

ונל"פ בהקדם חקירת הראשונים ז"ל דמדוע סיבב ד' ככה שמרע"ה נביאם וגואלם של ישראל נתגדל בבית פרעה הרשע מובדל ומופרש מבית אביו ומכל בית ישראל, והרבה דרכים למקום להצילו, והאבן עזרא ז"ל כתב אולי סבב השם זה שיתגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדריגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהי' שפילה ורגילה להיות בבית עבדים עכ"ל, וטעם זה אינו מספיק כי משרע"ה קיבל חכמתו ובינתו וגבורתו מהבוית"ש, ונתעלה בחי' נפשו בכח התוה"ק, ולא הי' צריך לבית המלכות ללמוד מחכמתם וגבורתם, והנ"ל בזה כי לידת משרע"ה הי' הכרח להיות בהסתר וסוד כמוס מפני המקטריגים שהיו מתגברים מאוד למנוע ישועתן וגאולתן של ישראל, וכמו שמצינו בהשתלשלות מלכות בית דוד שהי' בסוד מפני המקטריגים, ואמרז"ל בגמ' (תענית כ"ד ע"ב) ברבא שהטריח כלפי שמיא לבקש על הגשמים. והוצרך לשנות מטתו מפני המקטריגים שרצו לפגוע בו עיי"ש, ואולי לזה הטעם העלימו הכתוב כדי להסתיר הענין שלא יכירו בו המקטריגים וכוחות הסט"א.

ואולי עד"ז נסתבב טעות החרטומים מפני שכל השגתם מכוחות הסט"א, וע"כ סיכל השי"ת עצתם להעלים מהם לידת הגואל עד הזמן הראוי וההכרח להתגלות בשליחותו אל פרעה, ולכן ניבאו ולא ידעו מה ניבאו והיו מסופקים אם יהיו מן העבריים או מן המצריים, ולזה לא גזר פרעה בגזירת מלך על המצריים להשליך ילדיהם ליאור, כי הי' דברי החרטומים כספק רחוק בעיניו, ואף החרטומים הודו שנתעלם ונתכסה מעיניהם לידת הגואל וענינו ולטעם זה ביקש פרעה באמירה רכה ואמר השאילו לי בניכם וכו', וזה ויצו פרעה לכל עמו "לאמר'' באמירה רכה ביקש מהם שיצייתו לעצתו ולא בדרך גזירה, ולטעם זה לא רצו המצריים לקבל ממנו מפני שהגדת החרטומים הי' ע"ד ספק הרחוק והם החליטו מצד הסברא הקרובה להנאתם שבן מצרי לא יגאל את ישראל לעולם.

תורה לא

ביטול כח העבודה זרה של היאור על ידי משה רבינו

ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, בגמ' (סוטה י"ב ע"ב) ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, עמדו וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. כיון דשדיוה למשה אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא, בטלו לגזירתייהו וכו' והיינו דקאמר משה שש מאות אלף רגלי וגו' אמר להן משה לישראל בשבילי נצלתם כולכם, ובתוס' הקשו תימה אדרבה בשבילו נגזרו הגזירות שראו אצטגניני פרעה וכו', יש לומר הוא הי' הראשון המושלך ליאור, ומיד נתבטל הגזירה וניצולו כולם ע"כ תירוצם, והקשו המהרש"א ונזה"ק דזה סותר כמה מדרשות שמפורש בהו שכבר הושלכו רבים מבני ישראל ליאור, אלא שהיאור פלט אותם וניצולו בדרך נס וכבר ביארנו בזה ועוד לאלקי מילין.

ואפ"ל עפי"מ שפירשתי מדוע במצרים אף הדגה שביאור מתה, והדגים מה חטאו ובעונש דור המבול דרשו רז"ל (קידושין י"ג ע"א) מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים, ונל"פ דהנה המים מקום טהרה ומבואר במכילתא (פ' בא) שלא דיבר הקב"ה עם הנביאים בחו"ל אלא במקום טהור של מים שנא' (דניאל ח') ואני הייתי על אובל וגו', ואני הייתי על הנהר הגדול חדקל (שם י') וכן הוא אומר ביחזקאל הי' דבר ד' וגו' על נהר כבר עכ"ד המכילתא, ולזה הי' מפלט והצלה לדגים שבים, וקלקול חטאי הדור לא הגיע אליהם, משא"כ במצרים שהיאור עצמה היתה ע"ז ומצרים עבדו לה, ולפי שנהנו הדגים מע"ז אף שלא חטאו כלום, לא יכלו להנצל כדי שלא ישאר רושם מע"ז, ואולי הי' כוונת הגזירה שגזרו המצריים להשליך ילדי ישראל ביאור דייקא, מפני שזה הי' יראתם וע"ז שלהם וחשבו להתגבר עליהם בכח הע"ז, ואפשר שכוונו לשם תקרובת ע"ז, ופירשתי בטעם שהעלים הכתוב ולא נזכר בתורה נס גדול הזה, דס' רבוא ילדי ישראל שהושלכו ליאור כולם פלטם היאור וניצולו, מפני שהמצריים היו תולים כח הנס הזה בע"ז, דבכח הע"ז והכשפים העלו אותם עיי"ש.

ומעתה אף שפלטם היאור וניצולו מן המיתה עדיין הי' פ"פ להמצריים לומר שהכניסו בהם כח הע"ז בהיותם ביאור, גם שע"י היאור ניצולו, אמנם מעת דשדיוהו למשה במיא, בכח קדושתו הנשגב, גם שהי' שכינה עמו כאמרז"ל, הכניע כח הע"ז של היאור לגמרי ונתבטל גם בעיניהם, ומה"ט מיד בעלו לגזירתייהו, וז"ש בשבילי נצלתם כולכם, שמאז נתבטל הגזירה וגם כח הע"ז, ואף אותן שפלטן היאור טרם השלכתו ניצולו מכח הע"ז ומן הרינון הנ"ל, ואפ"ל ברמז אמרם ז"ל (סוטה י"ב ע"ב) ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור א"ר יוחנן משום רשב"י מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אבי', פרש"י לטבול שם לשם גרות, דכוונתה הי' לבטל כח הע"ז של היאור בשורשו וע"כ הלכה על היאור וסמוך לו וכפרה בו ועשתה היפך מעשיהם לטבול לשם גרות, גם במה שהוציאה את משרע"ה עשתה מעשה ביטול לבזות הע"ז וקיי"ל דעכו"ם מבטל ע"ז, וז"ש בשבילי נצלתם כולכם מכח הע"ז שנתבטל ע"י משרע"ה.

תורה לב

ביאור ענין "כי חיות הנה" בתשובת המילדות לפרעה

ויקרא מלך מצרים למילדות ויאמר להן מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים ותאמרנה המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, ויל"ד באריכות ויתרון הלשון כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה, ויספיק לומר בטרם תבוא אליהם המילדת וילדו, שזו טעם התנצלותם על שלא קיימו גזירתו.

ב) כי חיות פירש"י בקיאות כמילדות, ובגמ' (סוטה י"א ע"ב) הקשו ע"ז אטו מילדת מי לא צריכה מילדת אחריתי לאולידה, אלא אמרו לו אומה זו כחי' נמשלה, יהודה גור ארי' יהי דן נחש. וכו' עכ"ד הגמ' וצ"ב דמה טעם בזה שהמשילן הכתוב לחיות, וכי בכל טבעיותם דומין לחיות, ולא המשילם הכתוב אלא לענין המעלה שיש להם גבורת החיות להתגבר על שונאיהם וכדומה, ואיך הכחישו את המציאות דחזינן שיש להם טבע בנ"א, גם איך אמרו שאין ישראל צריכין למילדות, והרי חזינן דלאו הכי הוא והם עצמם היו מילדות את העבריות, ובת"א פי' כי חיות הנה ארי חכימן אינון וצ"ב הכוונה.

ונל"פ בהקדם דברי הטור (או"ח ריש סי' א') שהתחיל בדברי התנא (אבות פ"ה מ"כ) יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, פרט ד' דברים בעבודת הבורא ית', שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בנ"א שמלעיגין עליו, וע"כ הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה וכו', ואמר קל כנשר כנגד ראות העין ודמה אותו לנשר כי כאשר הנשר שט באויר כך היא ראות העין, לומר שתעצים עיניך מראות ברע כי הוא תחילת העבירה עין רואה והלב חומד וכו', ואמר גבור כארי כנגד הלב, כי הגבורה בעבודת הבוי"ת הוא בלב ואמר שתחזק לבך בעבודתו, ואמר רץ כצבי כנגד הרגלים שרגליך לטוב ירוצו, וכן דוד המלך ע"ה הי' מתפלל על שלשתם אלא ששינה הסדר ואמר הדריכני בנתיב מצותיך על הרגלים ואמר אח"כ הט לבי, ואמר אח"כ העבר עיני מראות שוא וכו', וביאר בדרישה דמ"ש ששינה הסדר כלומר מסדר שאמרו חכז"ל העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים, ודוד המלך הקדים הרגלים שהם כלי המעשה, ואח"כ הלב ואח"כ העינים, אמנם הקשה בדרישה דגם ר' יהודה בן תימא שינה הסדר שאמרו רז"ל, דלפי סדר שנתנו רז"ל הי' לו להקדים גבור כארי שהוא על גבורת הלב, ואח"כ רץ כצבי כנגד הרגלים שהם כלי המעשה, ומדוע התמיה הטור על דוד ששינה הלא גם ר' יהודא בן תימא שינה הסדר ע"כ קושיתו.

אך נראה שאין זה קושיא, וגם הטור לא אמרו בדרך קושיא, דלפעמים מתחיל התגברות היצר בעינים עין רואה ואח"כ הלב חומד, ולפעמים להיפך שע"י שהלב חומד גורם ומושך העינים לראות ברע ר"ל והתחלה הוא בלב, ולפעמים ההתחלה מהרגלים שהולכין למקום לא טהור וזה גורם שיהי' העין רואה והלב חומד, ע"כ אין קושיא על שינוי הסדר דלפעמים מתחיל בזה ולפעמים בזה, וכולהו איתנייהו שהיצה"ר פורש רשתו ללכוד לבנ"א באופנים שונים, וכעין שכתב רש"י ז"ל (פ' וארא) עה"פ הוא אהרן ומשה וגו' יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן לומר לך ששקולין כאחד, וכן הוא לעניננו לפעמים הקדימו ז"ל מדה זו ולפעמים זו לומר לך ששקולין כאחד, וצריך האדם להיות נזהר בכולם ללחום נגד כוחות היצר, ועיקר הדבר ויסודו תליא בלב וכמשז"ל (אבות פ"ב) אמר להם ריב"ז לתלמידיו צאו וראו איזה דרך ישרה שידבק בה האדם רא"א לב טוב, אמר להם רואה אני את דברי ר"א בן ערך שבכלל דבריו דבריכם, ופירשו המפרשים שזו הוא יסוד תיקון כל המדות, לפי שדעותיו של אדם נובעות מן הלב, ובזמן שלבו טוב כל מדותיו ישרות ודעותיו נכונות, וכן כתיב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, ושמירת העינים וכל חלקי הגוף עיקרם ומקורם בלב, אלא שישנם עניינים פרטיים מתחילין מן העינים וכמו שאמרו רז"ל עין רואה ולב חומד וכו' אבל היסוד לתיקון כל המדות תלוי בלב, וע"כ צריך כ"א להתפלל על טהרת הלב שיזכה לטהר לבבו לפני הבוי"ת, וימי השובבי"ם מסוגלים לזה מאד כידוע מספה"ק, וישתדל לקיים צוואת ר' יהודא בן תימא הוי עז כנמר וכו' ולא יבוש מבנ"א המלעיגין עליו בעבודת השי"ת, ואם זה נאמר בימי התנאים הק' דור דעה עובדי ד' באמת, מה נענה אנן בדור השפל הזה שבעוה"ר רק מיעוטא דמיעוטא מחזיקין בדרך התוה"ק, וודאי שצריך חיזוק גדול להיות עז כנמר ולא יבוש מפני המלעיגין עליו בעבודת השי"ת, וכן יזהר האדם בשאר המדות שחושב התנא שם.

והנה יש לדייק במאמר המשנה שאמר, יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים, הוא הי' אומר עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה"א שתבנה עירך ב"ב ותן חלקינו בתורתיך, ראוי להבין כוונת הקישור בסידור ב' מימרות אלו להדדי שדייק רבינו הקדוש לחברם במ"ש הוא הי' אומר, ולכאורה נראין כסותרות זא"ז שהתחיל לומר הוי עז כנמר שישתמש האדם במדת העזות כנמר שהוא עז שבחיות, וסיים בהפכו עז פנים לגיהנם, גם כיון שב' המימרות נשנו במשנה א' ושניהם דברי ר' יהודא בן תימא, מה צורך להודעה זו דהוא הי' אומר ויספיק סמיכותם להדדי מבלי נזכר בעל מימרא אחר, וממילא נדע דהן הם דברי התנא הנזכר בריש המשנה.

ויתבאר בהקדם דברי הרמב"ם ז"ל בפירושו לאבות שם וז"ל אע"פ שאמר עז פנים לגיהנם, צוה בעזות בתוכחות המורים וכיוצא בה, וכאילו אמר השתמש בקצת הפחיתיות במקומן ברצון השי"ת ובאמיתתו כמאמר הנביא ועם עקש תתפל ובתנאי שתהי' כוונתך ע"ד האמת, והוא אמרו לעשות רצון אביך שבשמים עכלה"ק, והנה צריך לזה כח הבחנה רבה וזהירות יתירה, שלא ישתמש האדם במדות העזות כ"א לצורך עבודתו ית"ש ולצד ההכרח, אבל זולת זה יתנהג במדת ד"א ובמדת הענוה להיות שפל בעיני עצמו ונבזה בעיניו נמאס ואת יראי ד' יכבד, ולהתרחק ממדת העזות עד קצה האחרון במקום שאינו נוגע לכבוד שמו ית', דמידת העזות מגונה הוא מאד, והמשתמש בה מחלל כבודו ית' ויקנה בנפשו מידות רעות ומגונות עד אין שיעור וערך, וע"כ צריך להתפלל על עזר השם וסייעתא דשמיא שלא יכשל בהבחנה זו להשתמש במידות הפכיות אלו ע"צ ההיפך ושלא במקום הצורך לעבודתו ית"ש, כי זהו דרכו של היצה"ר לסמא עינים ומשגה עור בדרך בנגיעות ופניות, להדמות את האיסור להיתר והיתר לאיסור.

ואפשר שלזה כיון רבינו הקדוש באמרו הוא הי' אומר, לבל יחשוב האדם כי ב' מימרות הללו שבמשנה זו סותרות זה את זה ואתיא כתרי תנאי ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, ויברור בא' מן הדרכים כפי היאות לענינו ויאמר קום לי כהאי תנא, וע"כ לאפוקי מהאי דעתא הודיענו רבינו הקדוש, דב' מימרות אלו חד תנא אמרן, וזה אמרו הוא הי' אומר, וא"א לנקוט בחדא ולשבוק אחרינא, אלא אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך הכל לפי הצורך לעבודתו ית', ועד"ז פי' במדרש שמואל קישור המאמר בסיום דברי ר"י בן תימא יה"ר מלפניך ה"א שתבנה עירך ב"ב ותן חלקינו בתורתך, דלפי שדרך הבחנה זו קשה מאוד, ובנ"א עלולים לטעות להשתמש במידות ההפכיות ע"צ ההיפך, ע"כ בקשתינו יה"ר שתבנה עירך ב"ב וכו' ומלאה הארץ דעה ונכיר דרך האמת איך להשתמש במידות ההם לעשות רצון אבינו שבשמים ולכבוד שמו יתברך.

והנה עוד ראוי לדקדק בדברי ר"י בן תימא הנ"ל, שהזהיר אותנו להשתמש בעזותו של נמר וגבורתו של ארי וכו', ולכאורה חיות אלו אינם מן הישוב כלל ומקום מושבותם בריחוק מקום של מדבריות, ורוב בנ"א אינם מכירים מהות מידותיהם כ"א מפי השמועה, ומה יוסיף תת כח בענין המשל הרחוקה מהשגת בנ"א, גם מדוע בחר להמשיל בחיות טמאות, ואין מן הנאות להדמות במדותינו אל מה שתעב והרחיקנו ית' מהם, ואפ"ל עפימ"ש רז"ל סנהדרין (ק"ח ע"ב) וישלח את היונה מאתו וגו' א"ר ירמי' מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים, פרש"י גבי עורב לא כתיב מאתו מכאן שדירתם וכו', כלומר הנאה הוא שדרים אצלם שמכירים בצדיקים כדאמרי' בדוכתי אחריני עכ"ל, ולהיפך דירתם של הטמאים עם רשעים, ואולי על שמרגישים בקרבת שורש מקום יניקתם ודביקותם בשורש הטומאה, וע"כ כל אותן מידות רעות הנמצאים בחיות טמאות, יכולים לראות גם אצל הרשעים, כי משורש אחד דביקותם ויניקותם, ולזה בא ר"י בן תימא ללמדנו שנלמוד מדרך הרשעים ע"ד הכתוב מאויבי תחכמני, לערוך מלחמה כנגדם באותן המדות עצמם שמשתמשים הם להלחם בנו, ונתבונן איך הם מתאמצים בגבורתו של ארי ועזותו של נמר ובכל מיני התחכמות להחליש כח הקדושה ח"ו, וזה לעומת זה נתגבר למולם במדות אלו עצמם, ולזה הזהירנו התנא שנתבונן במדות הרשעים ותחבולות מלחמתם שהם הם מדות החיות הטמאות הנזכרים ולערוך מלחמה נגדם באותן המדות ממש זלע"ז.

נחזור לעניננו לבאר ענין הפרשה בהקדם דרשת רז"ל סוטה (י"א ע"ב) ותיראן המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן וגו' להן מיבעי' לי', א"ר יוסי בר' חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו עכ"ד הגמ' לכאורה ראוי להבין איך שייך הודעת דבר זה לגזירת אם בן הוא והמיתן אותו, גם אינו מובן בדרך המושכל דהרי אמרז"ל בגמ' שם עזובה זו מרים ולמה נקרא שמה עזובה שהכל עזבוה, פרש"י שמתחילה חולנית היתה וכו' ולקמן קרי לה נמי חלאה ועזובה שעזבוה כל בחורי ישראל מלישא אותה עד שנשאה כלב לש"ש עיי"ש, ומה הי' סברת פרעה שתבען לדבר עבירה.

אמנם כבר ביארנו בדברנו דפרעה ויועציו השיגו בכח טומאתם שלא יוכלו לצאת ממצרים רק אם לא יתערבו עם המצריים וישארו בני מהינותא בני קשוט כמבואר בזוה"ק, ע"כ רצו להתגבר עליהם בענין זה דייקא לטמא אותם ר"ל, ולפי שיוכבד ומרים היו הצדקניות המפורסמות שבדור, התחכם פרעה לפתות אותן לדבר עבירה, וחשב שבודאי ישמעו אליו שהוא בגדר סכנת נפש שלא לשמוע בדבר המלך, ועפ"י הדין אשה אינה מחוייבת למסור את נפשה בכגון דא כמו שאמרז"ל (סנהדרין ע"ד ע"ב ובמגילה כ"ג ע"ב) אסתר קרקע עולם הי' ואם ישמעו אליו הגדולים שבישראל יהי' בניקל אח"כ לפתות שאר העם וע"ד שאמרז"ל (ב"ר פ' כ"ו סי' ה') פירצה שאינה מן הגדולים אינה פירצה, ומעתה אין מן התימא שתבע פרעה את מרים אף שהיתה חולנית וכל בחורי ישראל עזבוה, דכיון שהיא היתה מהצדקניות שבדור, חשב שעי"ז יופרץ ענין העריות ח"ו בכולם ולא יכלו לצאת משם לעולם, אמנם הם השיבו לו כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה שהם משולים לחיות השדה, וענין המשל ע"ד שהזהיר התנא להשתמש במדת החיות עז כנמר וגבור כארי ולא ישובו בפני כל, ולא יחתו ולא יחרדו אף מגזירת המלך, ולא ישמעו לפיתוייך אם תאבה לבטל מהם קדושת ישראל ושמירת התוה"ק.

ואיתא במד"ר פ' בשלח (פכ"א ס"ה) יונתי בחגוי הסלע הול"ל יונה בחגוי הסלע ומהו שאמר יונתי אלא א"ר יוחנן אמר הקב"ה לישראל וכו' אצלי הם כיונה פותה, כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי, אבל אצל עכו"ם הם קשים כחיות שנא' גור ארי' יהודה בנימין זאב יטרף וכו', לפיכך הם קשים כנגד עכו"ם למה שעכו"ם אומרים להם מה אתם מבקשין מן השבת הזו שאתם שומרים, מן המילה הזו שאתם מלים, והם מבקשים לבעל להם את המצות, והם נעשים כנגדם קשין כחיות, אבל אצל הקב"ה כיונה תמה ושומעים לו כל מה שהוא גוזר עליהן עכ"ד המדרש, וע"כ הקדימו לומר לו כי לא כנשים המצריות העבריות שלא תחשוב שהם משולים לחיות במידותיהם גם ע"צ הרע ושלא במקום הצורך לעבודת השי"ת, דמצינו שאומה"ע נמשלו לחיות על בחי' הרע, כמ"ש הזוה"ק ממעונות אריות אלו בני שעיר מהררי נמרים אלו בני ישמעאל ותחשוב שגם בנ"י משולים לחיות ע"ד האומות ותוכל להתגבר עליהם, לזה הקדימו לו ואמרו כי לא כנשים המצריות העבריות, שהעבריות אינם משולים לחיות ע"ד המצריות, אלא לענין זה בלבד הם משולים כחיות שלא להיות כנשים המצריות ושלא להתערב עם המצריים, ויתגברו אפי' נגד פיתוי וגזירת המלך, כי לענין זה הם עזים כנמר וגבורים כארי, וז"ש כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה, פי' לענין זה הם משולים כחיות שלא יהיו כנשים המצריות רק יהיו מובדלין ומופרשין מהם, וז"פ דברי הת"א ארי חכימן אינון, שלזה צריך חכמה ובינה יתירה להשתמש במידות ההפכיות שהם ב' הפכים בנושא א'.

או"י עפ"י המבואר בדברינו לעיל שאותן ס' רבוא ילדים שהושלכו ליאור עם משה רבינו הם היו אותן ס' רבוא שעמדו במעמד הנבחר לקבל את התוה"ק, שחזרו בגלגוליהם לעוה"ז, ועל כי היו אותן הנשמות בעצמן העתידים לקבל התוה"ק, השגיחו עליהם מן השמים בשמירה יתירה שלא יארע להם שום קלקול ופגם, כמבואר בדברי חכמז"ל שהרבה ניסים נעשה להם שהים פלט אותם למדבר וניזונו בדרך נס כחיות השדה, ועד"ז היתה מענת המילדת לפרעה שלא תועיל בעצתך הזה כלום, כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה, ואף אם תכריח אותנו להרוג את הילדים בשעת לידתן לא תתקיים גזירתך כי בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, פי' שיארע להם נס וינצלו ע"י שיוקדם לידתן בטרם תבוא אליהן המילדת, ולא היתה כוונתם לומר שהעבריות א"צ למילדות לעולם כי לא יכלו להכחיש המציאות שהם היו מילדות נשי ישראל וזה אומנתם, אלא שאמרו לו שלא יועיל גזירתו כלום, כי הם מושגחים בפרטיות מן השמים ואם תגזור להרוג ילדיהם יולידו בטרם תבוא אליהן המילדת, וכמו שנמשלו לחיות השדה בשאר ענינים שנתגדלו במדבר וניזונו שלא כדרך הטבע כמו חיות השדה, כמו"כ יתדמו לחיות בענין זה שלא יהיו צריכין מילדות ובטרם תבוא אליהן המילדת וילדו.

תורה לג

תוארו של משה כמלאך אלקים וחיוב מילתו בשבת

במדרש (הובא בישמח משה) בשביל שראו אבותיו של משה תוארו כמלאך אלקים, מלו אותו לשמנה עכ"ד המדרש והוא פלאי, ויתבאר בהקדם דברי ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' לך) לפרש דברי הגמרא (ברכות י' ע"ב) חתן פטור מק"ש וכו', ומעשה בר' גמליאל שנשא אשה וקרא וכו', ולכאורה קשה על ר' גמליאל האיך החמיר על עצמו במה שפטרתו התורה להדיא, ואין בו שום חולק, והלא על כזה אמרי' דהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכו' גם קשה על מה שדרשו רז"ל בגמ' שם ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה, מאי משמע, בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת, דנראה מזה דצורכי הגוף הוי שלו משא"כ דבר מצוה, ואדרבה נהפוך הוא לפי האמת וכו' שצורכי הגוף אינו שלו, כענין זה שיש לו אינו שלו, משא"כ צורכי הנפש וכו' ההליכה הוא שלו לעדי עד, וקנו למעלה במקום שאין היד שולטת בו, וא"כ אדרבה זאת נקראת הליכתו, עוד הקשה דבכ"מ דאמרינן דברה תורה בלשון בנ"א צ"ב, דאיך בתורת אמת יעדר האמת, והנ"ל לבאר דרך כלל בכל מקום וכו', דהתוה"ק ניתן לכל המון ישראל וכו' וכולל כ"א לפי מדריגתו וכו', דהנה יש בנ"א שהם בעלי הנפש ונפשם עיקר והם בני עלי', משא"כ ההמון הם בעלי חומר ומלאכתם עיקר, והנה אצלם יקרא צורכי הגוף צרכם בלא שם לווי, והם בעצמם לשונם כך, משא"כ צרכי הנפש, ולהיפך בבעלי הנפש, וא"כ אלו ההמון פטרה התורה וכו' משא"כ בבני עלי', וא"כ מדבר לכל אחד לפי מדריגתו וכו' והיינו כלשון בני אדם והבן, רק פשט הדין על הרוב ידבר וכו', וזה תשובת ר"ג איני שומע לכם לבטל הימנו, הימנו דייקא, עייש"ד כי נעמו.

והנה הך הלכתא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ילפינן מקרא בשבתך ובלכתך כמבואר בגמ' הנ"ל, ובסוכה (כ"ה ע"ב) אמרז"ל דאיכא עוד ילפותא מהפסוק ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ותרווייהו צריכי עיי"ש, נמצא לדעת דלולא האי קרא א"א למפטר העוסק במצוה, ולפי"ד ק"ז זלה"ה לבני עלי' ליכא קרא למפטרינהו בעוסק במצוה, דלפי מדריגתם ובחי' לשונם עסק המצוה יקרא אצלם שבת דידך ולכת דידך ומחייבי, ובזה יתבאר לנו דברי הגמרא נדרים (ל"א ע"ב) תניא ריב"ק אומר גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה שנא' ויפגשהו ה' ויבקש המיתו: אמר ר"י ח"ו שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר אמול ואצא סכנה היא שנא' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וגו', אמול ואשהא ג' ימים, הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה, אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחילה, ופי' רש"י ור"ן דהי' לו להתעסק במילה תחלה, דאותו מלון סמוך למצרים הי' ובאורחא פורתא ליכא סכנה עכ"ד ז"ל, ולכאורה לפי"ז מאי הי' ס"ד דמשרע"ה שלא נזדרז במילתו כיון דליכא חשש סכנה: גם לפירושם דברי ר' יוסי סותרים זא"ז, במ"ש כך אמר משה אמול ואצא סכנה היא וכו', אמול ואשהא ג' ימים, הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה, ולבסוף סיים מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחלה, ולא הי' חשש סכנה כלל דהי' המלון קרובה למצרים, וא"כ נתבטלו ב' הטענות הנ"ל דלא הי' צורך להמתין ג' ימים ולא הי' סכנה אף אם יצא לדרך מיד. ואפ"ל כי חש משרע"ה לטעם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהקב"ה צוהו לך שוב מצרימה והנה בכל מילה איכא סכנתא, כמו שדרשו ז"ל כי עליך הורגנו כל היום זו מילה, וכתב החת"ס זלה"ה דחזינן דאפי' א' מני אלף אינו מת מחמת המילה, אלא דהמצוה מגינא ומצלת עייש"ד, נמצא לפי"ז היכא דליתא חיובא דמצוה, חזרה חששת סכנה למקומה, וע"כ אף דבאורחא פורתא ליתא לסכנה כמ"ש רש"י והתוס' ז"ל, אבל בכה"ג דפטור מן המצוה מטעם העוסק במצוה חש משרע"ה לסכנתא, ואפשר דאעפ"כ נענש דלפי מדריגת קדושתו עסק המצוה יקרא צרכו ובלכת דידך וכו' והוי בגדר חיובא, ובכח המצו' להיות מגינא ומצלת מן הסכנה והי"ל להתעסק במילה תחלה.

ונקדים עוד מ"ש ק"ז היש"מ זלה"ה בפ' זו דמשרע"ה נולד בשבת, וראייתו מדברי הש"ס עיי"ש, נמצא שחל מילתו בשמיני ביום השבת, ודרשו רז"ל במדרש (שמו"ר פ"א סי' כ"ד) עה"פ ותרא אותו כי טוב שמרע"ה נולד מהול, ובגמ' שבת (קל"ה ע"א) פליגי ב"ש וב"ה בנולד מהול אם צריך להטיף ממנו דם ברית, ואם הטפת בריתו דוחה שבת, ומסקנת דברי הגמ' שם דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, ולהלכה אין מחללין את השבת בנולד מהול, אולם במד"ר ר"פ תצא ובירושלמי יבמות (ר"פ הערל) אמרז"ל דתינוק שנולד מהול חייב למולו מן התורה שנא' המול ימול, ודריש בי' המול כבר שנולד כך יהא נמול, ומאחר שחייב למולו מה"ת דוחה את השבת עיי"ש בדברי המפרשים ז"ל, אמנם בגמ' ע"ז (דף כ"ז ע"א) איכא למ"ד דליכא למילף מהמול ימול שום דרשא דדברה תורה כלשון בנ"א, ובירושלמי הנ"ל נמי פליגי בהא ר"ע ור' ישמעאל, דר"ע ס"ל די לשונות ריבויין הן, פי' כל לשונות כפולין שבמקרא אתיין לדרשא: ור' ישמעאל ס"ל דו לשונות כפולין הן, התורה דיברה כדרכה פי' כדרך לשון בנ"א, ולפי"ד המול ימול לית לן למילף מיני' מידי עיי"ש, ולפי"ז לית לן ילפותא לנולד מהול דחייב למולו ולחלל שבת על מילתו, ואפשר דאבותיו של משרע"ה היו מסופקים בהך הלכתא, אם נולד מהול חייב למולו שנא' המול ימול, או אמרי' דברה תורה בלשון בנ"א וליכא למילף מהמול ימול מידי, או אפשר שחששו לטעם הסכנה, דאם אמרינן נולד מהול אין חייב למולו, א"כ אין המצוה מגנת, ובכל מילה איכא סכנתא כנ"ל, אבל בשביל שראו תוארו כמלאך אלקים, ובבני עלי' לא דברה תורה כלשון בנ"א ההמונים למכפל בכדי, וע"כ לדרשא אתיא ונלמד מינה דחייב למולו וא"כ ליכא סכנא וגם מחללין את השבת וע"כ מלו אותו לשמונה בשבת דייקא, אבל פשטות הדין על הרוב ידבר, ולפי מדריגתם דיברה תורה בלשון בנ"א, וע"כ לענין הלכתא בסתם בנ"א אין מחללין את השבת בכה"ג כמ"ש בגמרא דשבת הנ"ל, ויתבאר לדרכינו דברי המדרש הנ"ל.

תורה לד

דרשות ורמזים בפסוקי מכת המצרי ע"י משרע"ה

ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, יל"ד על כפל מלת איש ב' פעמים, ויספיק לומר מצרי מכה עברי, ובכל מקום מלת איש לדרשה אתי' כמ"ש אין איש אלא משה, אין איש אלא הקב"ה ועוד בכ"מ וצ"ב הכוונה בזה.

ב) גם צ"ב מ"ש מאחיו ובאומרו עברי ידענא שהוא מאחיו, ובאוהחה"ק פי' דקדק לומר מאחיו ירמוז כי הביט שהי' מהצדיקים שבישראל וכו', ותמצא שכאשר אמר בסמוך ב' אנשים עברים נצים, לא אמר מאחיו לטעם שהיו רשעים כי הם דתן ואבירם עכ"ל, אמנם במד"ר (פ' א' ס"ס כ"ח) איתא שזה המוכה הי' דתן. והמצרי בא על אשתו של דתן שלומית בת דברי, ואחר שידע המצרי שהרגיש בו בעלה רצה להרגו, עיי"ש במפרשי המדרשים דיש רוצים למחוק אשתו של דתן, אולם בספרים שלפנינו כך הוא הגירסא, ולפי"ז הי' המוכה רשע וצ"ב מ"ש מאחיו.

ג) גם ויצא אל אחיו וירא בסבלותם מיותר, דמאומרו וירא איש מצרי מכה איש עברי וגו', ידענא שיצא אל אחיו וראה בסבלותם.

ד) ויפן כה וכה וירא כי אין איש וגו' במד"ר ר' יהודא אומר וירא כי אין איש שיקנא להקב"ה ויהרגנו וכו', ורבנן אמרי ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדת הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות, ולכאורה צ"ב מה שתמה מרע"ה ואמר אין איש שיקנא להקב"ה וכו', והרי גם מרע"ה לא הרגו עד שצפה בסוף כל הדורות שאין תוחלת של צדיקים עומדת ממנו, ומי כמוהו ידע להתבונן ולהבחין בזה, ובאבות דר"נ (פ"כ) איתא שהושיב משה סנהדראות של מלה"ש, וא"ל אהרוג את זה ואמרו לו הרוג והרגו בשם המפורש, א"כ לא הי' חיובא זו רמיא על כל ישראל כי לא הי' ראוים למעשה זו זולתו, גם שהי' צ"ל בהסתר ובצינעא מפני הסכנה וצ"ב.

ה) בתיקוני זוה"ק (תיקון ו') דרשו ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פונה וכו' איש לבצעו לירתא האי עלמא וכו' כולהו צווחין הב הב לנא מזונא וסליחה וכפרה וכו' וצ"ב שהוציאו המקרא מפשוטו לגמרי, דמיירי בהריגת מצרי שרצה להרוג ישראל, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם.

ונראה בביאור הענין דהנה מרע"ה בהכאתו המצרי הביט עד סוף כל הדורות כמבואר בדברי המדרש, והנה אמרז"ל שכל הגליות הם להשלים גלות מצרים שלא נשלם אז, ושורש כולם גלות מצרים, ובש"ך עה"ת פ' זו כתב שכל אלו הנשמות המגולגלים עד סוף כל הדורות, היו כולם שם בגלות מצרים, ויע"א ראה לפניו ס' רבוא מבני בניו וכו' ודור הראשון שנסתלקו אז במצרים הם הסובלים עתה החבלי משיח וכו', וכולנו יוצאי מצרים, וכל אלו שיגאלו בביאת המשיח כולם היו שם וכו', והראי' דעל שאר הנסים מברכים שעשית לאבותינו, אבל ביצי"מ כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים בלשון יחיד, שהבוכ"ע הוציא משם כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות, ועמדו כולן במעמד הנבחר ולכאו"א אמר הבוי"ת אשר הוצאתיך מארמ"צ וכולנו יוצאי מצרים וכו' יעיי"ש באריכות, וע"כ מרע"ה כשהביט עד סוף כל הדורות השיג ברוה"ק השתלשלות כל הדורות וגלגלותיהם, ויובן בזה אריכות לשון הכתוב ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, ע"ד שאמה"כ ויוצא אותו החוצה שדרז"ל הוציאו למעלה מכיפת הרקיע, וכמו"כ ויצא אל אחיו שיצא למעלה מגלגל העולם לראות אחיו, וירא בסבלותם שראה בסבלות ישראל עד סוף כל הדורות, ולז"א וירא "איש" מצרי מכה "איש" עברי מאחיו, כי אז מצרי הכה יהודי, אולם ראה עד סוף כל הדורות והשיג אף בחי' הגלות של עכשיו, שבעוה"ר הגענו עד כדי כך שלא המצרי בלבד מכה עברי, אבל גם איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ר"ל שהוא מאחיו וישראל כמוהו אלא שעושה מעשה מצרי ומתדמה אליו, ונקרא איש מצרי ע"ש שהוא מאנשיהם ונטפל לדרכיהם ושיטתם, והוא מכה איש עברי המתרחק מדרכי הרשעים, שנקרא איש עברי ע"ד שאמרו ז"ל באאע"ה למה נקרא שמו עברי שכל העולם עומד בעבר האחד והוא בעבר השני, ואמר "איש" עברי ע"ד שכתב ק"ז זלה"ה ביש"מ (פ' בלק) דאף מי שאינו צדיק גמור רק שמתחבר לצדיקים והולך בדרכם הוא ג"כ שנוא בעיני הרשעים, והוא שומה מאת ה' שיהי' שנאה כבושה בין צדיק לרשע יעיי"ש.

והנה אמרז"ל (סנהדרין ק"ט) דתן שעבר על דת אל אבירם שאיבד עצמו מעשות תשובה, וראוי להבין למה פלגינהו זה לדת וזה לתשובה, והצד השוה שבהן לא טוב, ופירשתי עפ"י מאמה"כ (תהלים ק"ו) תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם, וצ"ב למה פלגינהו קרא דאצל דתן כתיב ותבלע וגם לא כתיב עדת דתן, ואצל אבירם כתב ותכס והזכיר גם עדת אבירם, ומדוע לא כיילינהו יחדיו תפתח ארץ ותבלע או ותכס עדת דתן ואבירם, ויבואר עפי"ד הגמ' (סנהדרין ק"ט:) און בן פלת אשתו הצילתו, דישבה בפתח ביתה וסתרה לשערות ראשה, אמרה ידענא כי כל העדה כולם קדושים וכל דאתא חזי' הדר, והרחוקו עצמן מפתח ביתה ועי"ז ניצול בעלה מחבורתם, מבואר מזה כי בדור ההוא אפי' הגרועים שבישראל לא נכנסו לבית שהתנהגו בו בפריצות והתרחקו מחבורתם ולא הי' אפשר להתעות את ישראל במתי שוא כמו בדורינו, והנה לפי גירסת המדרש הנ"ל שאחת קילקלה ופירסמה הכתוב היתה אשתו של דתן, א"כ הרי נתגדל הנוקב שם ה' בביתו של דתן וכיון שבביתו נתגדל נוקב שם ה' בודאי הי' בית פרוץ ומקולקל, ע"כ דתן לא הי' ביכלתו להמשיך אליו עדה, משא"כ אבירם שלא הי' אצלו כ"ז הוא הי' יכול להמשיך אחריו עדה, ממילא דתן שלא הי"ל עדה ע"כ תפתח ארץ ותבלע דתן, וזה יספיק להרחיק הנזק, אבל "ותכס" על "עדת" אבירם, כי הוא המשיך אליו בנ"א והאמינו בו, ע"כ לא יספיק מה שיבלעהו הארץ כי עדיין ישארו בעולם דיעותיו מה שהכניס בלב ההמון דיעות נפסדות, ע"כ אמר ותכס על עדת אבירם שהי' צורך שיתכסה ויתעלם מן העולם גם עדתו נושאי שיטתו ודיעותיו, ובזה יובן דברי הגמ' סנהדרין הנ"ל, כי דתן הי' רק עזב דת קל שהרשיע לעצמו, משא"כ אבירם חטא והחטיא את הרבים עמו, ואמרז"ל כי אחד מן הכ"ד דברים המעכבים את התשובה המחטיא את הרבים, ואיתא בספר חסידים באחד שהחטיא את הרבים וביקש לסדר לו תשובה, א"ל החכם הביא חזרה כל הנשמות שקלקלת, ואם אינך יכול להחזירם א"א לסדר לך תשובה, כי מה בצע בתשובתך כ"ז שהם אינם שבים וע"כ באבירם שהמשיך אחריו עדה וגרם לקילקולם א"א לו לעשות תשובה, ובזה יונח כי בדתן דרשו ז"ל שעזב דת קל, ובאבירם שאיבד עצמו מן התשובה, ע"י שהמשיך אליו בנ"א והחטיא את הרבים.

ולפי"ז אפ"ל דעפ"י פשוטו מלת מאחיו קאי על המצרי, שהשיג משרע"ה שהמוכה דתן רשע כמותו ואחיו לו בדיעה, וע"ד הרמז ראה בדורות העתידים שיהי' איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ישראל כמוהו אלא שעושה מעשה מצרי כנ"ל, וירדוף אחריו להכהו בהכאה גשמיות ורוחניות, וכל כוונתו להמשיכו לדיעותיו ולעשוק את נפשו כדרך המסיתים בדורנו שמנסים בכלי קרב ובדרך מלחמה להכניע, ואח"כ באים בחלקלקות לשון לפתות ר"ל לדעתם ושיטתם, וע"ד שכתב הרמב"ם ז"ל עה"פ כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, דהכוונה על ב' דרכי הסתה הנ"ל עיי"ש וכל זה ראה משרע"ה ברוה"ק והתפלל על הצלתינו מידם ועשה פועל דמיוני לזה, וז"א ויך את המצרי ויטמנהו בחול, וע"ד שאמר דוהמע"ה תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם, וכמו שפירשנו לעיל שיתעלם ויתכסה מן העולם הם ועדתם ונושאי שיטתם, ולא ירעו ולא ישחיתו וגו'

ועד"ז יתבאר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ד') ר' יהודה אומר וירא כי אין איש שיקנא להקב"ה וכו', ומ"ש בתיקונים וירא כי אין איש אלא לדרכו פונה וכו', ועפ"י דרשתם ז"ל ירמוז הכתוב לדורות וז"א ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ע"ד שהתפלל משרע"ה יפקוד ד' אלקי הרוחות וגו' איש על העדה וגו', ונענה על אותה שעה וא"ל הקב"ה קח לך את יהושע וגו' איש אשר רוח בו, אמנם צפה משרע"ה בסוף הדורות שיהיו ישראל כצאן בלא רועה ובלא מנהיג, וע"ז מקונן הנביא (יחזקאל ל"ד) הוי רועי ישראל וגו' את החלב תאכלו וגו' הצאן לא תרעו וגו' ישגו צאני בכל ההרים וגו' ועל כל פני הארץ נפוצו צאני ואין דורש ואין מבקש כה אמר ד' הנני אל הרועים ודרשתי צאני מידם והשבתים מרעות צאן ולא ירעו עוד הרועים אותם והצלתי צאני מפיהם וגו' אני ארעה צאני ואני ארביצם נאם ד' וגו' והקימותי עליהם רועה וגו' את עבדי דוד הוא ירעה אותם והוא יהי' להם לרועה, וכל הנבואה הזו התנבא יחזקאל על הדור האחרון עיקבתא דמשיחא, ונתקיימה במלואה בעוה"ר, שאין מי יגדור גדר ומי יעמוד בפרץ, ואמרו חז"ל (סנהדרין צ"ז ע"א) דור שבן דוד בא העזות תרבה והיוקר יעוות פרש"י היוקר יעוות מכובד שבהן יהא עוותן ורמאי, ולכאורה הרי אמרז"ל (פסחים ג') בגנות בהמה טמאה לא סיפר הכתוב וכו' עיי"ש, ומדוע יאריך הכתוב לספר בגנות רועי ישראל ואף חז"ל תיארו גנותם, אמנם הי' הכרח לזה מפני הצלת הדורות, ולהודיע לנו שאין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, ולא נניח להתעות עצמינו, וכמ"ש רש"י ז"ל בשה"ש עה"פ אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן. וזלה"ק אם פסק הרועה מלהנהיגך, צאי לך בעקבי הצאן תסתכלו בפסיעות שבו הלכו הראשונים והעקביים נכרים, ואם נבקש דרך האמת דרך אבוה"ק לא יעזוב ד' את ישראל וירחם עלינו להנחינו בדרך האמת.

ובזה יתבארו דברי התקונים ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פונה וכו' איש לבצעו לירתא האי עלמא, כולהו צווחין הב הב לנא מזונא וסליחה וכפרה, ולכאורה הרי אנשי כנה"ג תיקנו להתפלל על כל אלה, אמנם הזוה"ק אין תרעומתו על בקשת מזונא פרנסה חיי סליחה וכו', כי בני ישראל צריכים לכל זה בשביל להרבות כבוד שמים בעולם, ועד"ז תיקנו אנשי כנה"ג להתפלל על אלה שיתכווין האדם בתפלתו בשביל כבוד שמים ובשביל שיתרחב דעתו לעבוד ד' בכל לבבו, ויהי' לו די מחסורו להחזקת תלמוד תורה ולקיים מצות התלויים בממון. אולם החסרון הוא שאין בנ"א מכוונים כ"א להנאתן, וז"ש צווחין ככלבין הב לנא מזונא וכו' כי הכלבים ג"כ צועקין רק להנאת עצמן. וזהו כל החסרון שצווחין ככלבין בדומה להם, וצריך לכווין בעד כבוד שמים.

וע"ז ירמזו דברי רז"ל במדרש וירא כי אין איש שיקנא להקב"ה וכו' שידרוש בשביל כבוד שמו ית' להכניע כוחות הטומאה, כמו שעשה משרע"ה בהריגת המצרי, וק"ז הייט"ל זלה"ה פי' מ"ש פניתי לימין ואין עוזר ולשמאל ואין סומך, כי התוה"ק נקראת ימין עדה"כ מימינו אש דת למו, ובדורות האחרונים אין לנו עוזר וסומך מבלעדו ית"ש, וז"א פניתי לימין לבקש עזר וסעד בעבדות ד' ודרך התוה"ק, ואין עוזר, כי אפסו מנהיגי ישראל האמיתיים, ולשמאל לבקש טובה בהשפעה גשמיות ע"ד הכתוב בשמאלה עושר וכבוד ואין סומך, וזה ירמוז הכתוב ויפן כה וכה כבחי' הנ"ל וירא כי אין איש. שראה משרע"ה בשפלות דורנו האחרון שלא יהי' לנו לא מנהיג ולא מנהל וירא בסבלותם עד סוף כל הדורות, והתפלל על הצלתינו.

תורה לה

דברי מוסר על חומר חטא הרהור זרע לבטלה ותיקונו בתשובה

ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, פרש"י ז"ל נצטרע והי' שוחט תינוקות של ישראל ורוחץ בדמם, וכן מבואר במד"ר (פר' א' סי' ל"ד) למה נתאנחו, לפי שאמרו חרטומי מצרים אין לך רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל ק"נ בערב וק"נ בבוקר ורחוץ בדמיהם שתי פעמים ביום, כיון ששמעו ישראל גזירה קשה התחילו מתאנחים וקוננים, ראוי להבין דלכאורה דרש זה סותר משמעות הפשוטו שאנחתם הי' מן העבודה, דכתיב ויאנחו בנ"י מן העבודה, ואם כדרשתם שנתאנחו על איבוד הנפשות מדוע כתיב מן העבודה, גם אין טעם בעצה זו לרחוץ בדמם של תינוקות דבר שלא נשמע מעולם, ואם הי' צריך לדם תינוקות הי' יכול להקיז מהם דם, ומדוע דוקא בבוקר ובערב.

ונל"פ בדרך רמז מוסר בהקדם דברי הגמ' (נדה י"ג ע"א) ואמר ר' יוחנן כל המוציא ש"ז לבטלה חייב מיתה וכו' ר' יצחק ור' אמי אמרו כאילו שופך דמים שנאמר (ישעי' נ"ז) הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי עכ"ד הגמ', ורש"י ז"ל בישעי' שם פי' שוחטי הילדים לקרבן עכו"ם, וכן פירשו רוב מפרשים שוחטי הילדים לע"ז, שבימיהם הי' יצרא דע"ז תקיפא וגם את בניהם ואת בנותיהם ישרפון באש לאלהיהם, ובגמ' דרשוהו על חטא הידוע, עוד שם בגמרא אר"א מ"ד גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו (ישעי' א'), אלו המנאפים ביד, פרש"י מוציא זרע לבטלה, וכ' המהרש"א יש לפרש דלפי פשוטו שהוא שפיכת דמים ממש למה תלה בו גם כי תרבו תפלה איננו שומע יותר מבשאר עבירות, אבל הרהור עבירה הוא ודאי ביטול תפלה, וביותר במוציא שז"ל שאסור להתפלל עד שיטבול עכ"ד, ולכאורה יש להבין מה שכתב דהרהור עבירה הוא ודאי ביטול תפלה, דא"כ יהי' בכל הרהור עבירה כן ולמה דוקא בחטא זה, ואולי דבהרהור שאר עבירות אינו מפסיד כ"כ כוונת התפלה כמו בהרהור זה, או אפשר עפי"מ דאיתא שם בגמרא אר"א כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, כתיב הכא וירע בעיני ה' וכתיב התם כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע עכ"ד הגמ', וכמו שהוא עצמו נדחה ממחיצתו של הקב"ה, גם תפלתו לא יעלה לפניו ית', ולז"א הכתוב גם כי תרבו תפלה אינני שומע וגו'

והנה אם יתבונן האדם בחומר עונש הזה רעדה יאחזהו ותסמר שערות אנוש, דהלא כל ישראל צריכים לרחמי שמים בכל עת ועונה ומתחננים להבוית"ש בתפלות ותחנונים וכל קיומם ותקותם שיקובלו לרצון לפניו ית"ש, והבוי"ת שומע תפלת כל פה ואף תפלת החוטאים, וכמשרז"ל (ר"ה י"ז ע"ב) נתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפלה, א"ל כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם, ואיך אפשר להעלות על הדעת שתפלות ישראל לא יחשבו לכלום ח"ו, עד שאפילו מרבים בתפלות לא יתקבלו כמאמר הכתוב גם כי תרבו תפלה אינני שומע, ואי' איפה תקותינו בדור השפל הזה שאין אתנו יודע מה היא תפלה ותחנה, אולם מצינו רמז נחמה בפסוק שלאחריו דכתיב הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, פרש"י י' אזהרות של לשון תשובה יש כאן כנגד עשי"ת, וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות, הרי מבואר שמועיל תשובה אף לחטא הידוע דבי' מיירי הכתוב, גם בזוה"ק פרשה זו מבואר דמהני תשובה וז"ל מאן דמשקר בברית וכו' לית לי' חולקא באלקי ישראל אי לא בחילא דתיובתא תדיר עכ"ל, ומ"ש בתיובתא תדיר אפ"ל ע"ד שאה"כ וחטאתי נגדי תמיד, דהנה בשאר עוונות אם התודה עליהם ביוה"כ שעבר ולא שנה באולתו איכא פלוגתא אם צריך להתודות עליהם עוה"פ, (עיי' בגמ' ובטור או"ח סי' תר"ז) אבל על חטא הידוע צריך לעשות תשובה ולהתוודות עליו תמיד כמאה"כ וחטאתי נגדי תמיד.

ראה מש"כ בספה"ק דברי חיים (פ' נח) לפרש הכתוב קץ כל בשר בא לפני וגו' וזל"ק, דהנה מבואר שחטא של דור המבול הי' ששחתו זרעם ולזה לא מהני תשובה וכו', וכן באמת דור המבול לא הי' מהני להו תשובה וכו', ואך עיקר הדבר למסור נפשו להקב"ה בהשתוקקות רב עד דכדוכה של נפש, ומתוקן בזה מה שחרבו העולמות ובא עד הקץ, ולזה אמר הכתוב שפיר קץ כל בשר וגו' עיי"ש, וכתב שם עוד הטעם מדוע לא מהני תשובה על חטא הזה, עפ"י מה דמבואר בספרים דבחטא פוגם האדם במדותיו, ובמדה שחוטא מסיר עצמו משרשי הקדושה וכו', אבל לא נעקר ח"ו משרשו ולכן בעשותו תשובה מביא חיות חדש משרשו אל האבר והצינור שנחלש וכו', אך בחטא חמור הנ"ל ר"ל הוא כמסיר שרשו לגמרי כמבואר בספה"ק, ולכן כמעט אין לו תרופה, ואך בקושי תשובה מעורר אדם הנהגה רצונית למעלה מהטבע, יחון ונעתר לה' גם בשובו מחטא זה וכו', והיינו כנ"ל ע"י מסנ"פ ממש להקב"ה עכת"ד.

ובזה יל"פ הפסוק הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני וגו' דלכאורה מאמר מנגד עיני צ"ב, דאף שזה ודאי רק לסבר את האוזן, כי אצל הקב"ה לא יתכן שום בחי' גשם כלל, אבל עם כל זה צ"ב מה צורך לומר מנגד עיני ומהו הכוונה בזה, ונל"פ דהנה יש חושבין בלבם, כי בזה שעבר עליהם רוח חרטה פעם אחת ולעתים נשבר לבו בקרבו, כבר יצא ידי חובת תשובה כראוי ונמחק החטא, ע"כ השמיענו הפסוק שלא די בזה, כי אם רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, כלומר שתהי' התשובה כ"כ עד שיוסר העון גם מנגד עיני, וע"ד שכתב הרמב"ם ז"ל בה' תשובה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישיב לכסלה עוד.

או"י עפי"מ שפירשו בספה"ק אמרינו בתפלת ר"ה כי זוכר כל הנשכחות אתה, ר"ל דאם אדם עושה מצוה וזוכרו להתפאר בו אז נשכח זכותו למעלה, ורק אם אינו מתפאר בו וה"ה בבחי' שכחה אצלו אז מזכירין זכותו למעלה, וכמו"כ בעבירות מי שחטאתו נגדו תמיד ומתאונן ע"ז כל ימי חייו אז אין מזכירין חטאו למעלה, אבל אם שוכח עוונותיו אז נזכר החטא ח"ו למעלה, וז"ש זוכר כל הנשכחות שהקב"ה זוכר מה שנשכח מלב האדם, ואפ"ל בכוונת הפסוק מ"ש הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני ולא אמר מנגד עיניכם כי צריך שיהיו לזכרון בין עיניך תמיד ויהי' לבו נשבר בקרבו, מה נאמר ומה נדבר ורחוקים אנחנו מבחי' זו הרבה מאוד, אבל עכ"ז כל נקודה של תשובה מועיל קצת להחליש כובד החטא, וידוע פתגם הרה"ק הר"ר זושא זלה"ה כי מעולם לא ראה מלאך הנברא מעבירות ישראל שיהי' שלם בגופו ואבריו, כי האדם החוטא מתאנח על העבירה שעשה, והאנחה שוברת גופו של המלאך הנברא ממעשה החטא ונעשה מחוסר אברים, ועד"ז י"ל לענין תפלה, דמ"ש רז"ל דהמוציא זרע לבטלה נדחה תפלתו ר"ל, היינו שהמקטריגים מונעים ומעכבים תפלתו מלעלות, אבל כ"ז רק בשלא עשה תשובה, אבל ע"י תשובה מחליש כח המקטריגים והבוי"ת ברוב רחמיו וחסדיו חותר חתירה ומקבל אותם, כי קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.

ונבוא לבאר דבריהם ז"ל במדרש הנ"ל שיעצו החרטומים לשחוט ילדי ישראל וכו', ואפ"ל הכוונה עפימ"ש בספה"ק דבחטא זה מוסיפים כח להסט"א רח"ל, וכהמשל שהביא ק"ז הישמח משה זלה"ה, לאחד שיצא ללחום והוליך אתו כלי זיינו. וכשנשבה ביד האויב נלקה באותו כלי זיין עצמו שהוא מסר לידם, וענין המשל דכלי זיינם של ישראל המה ניצה"ק ענפי הקדושה לכ"א מישראל משורש נשמתו, ואם ח"ו פוגמין בחטא הזה נמסר הכח להסט"א רח"ל, ובאותו הכח מכים את ישראל ח"ו, וכתב השלה"ק (במאמר מצה עשירה) וירעו אותנו המצריים שעשו אותנו רעים וחטאים לה' עיי"ש, וחטא זה נקרא רע כנודע, ולז"א אין לך רפואה אא"כ תרחץ בדמיהם דזהו סם מרפא לפרעה שהוא הסט"א, ועי"ז הם מתגברים להחטיא את ישראל עוד, וזהו הכוונה שהי' שוחט ילדי ישראל, כלומר שהחטיאו את ישראל בעון הנורא הזה, וחכז"ל רמזו זאת במתק לשונם כדרך אגדות הש"ס בכ"מ, שהלבישו חז"ל בפנימותן רמזים וסודות נפלאים עד אין חקר.

או אפ"ל בפשטות שהיו שוחט ילדי ישראל לע"ז, ע"ד שאמרז"ל בגמרא שם אמר רב המקשה עצמו לדעת וכו' נקרא עבריין שכך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך עבוד ע"ז והולך ועובד: ולכאורה גם בשאר עבירות כך הוא המדה דעבירה גוררת עבירה, אך אפשר מפני שע"י חטא זה נחשכו עיני האדם מלראות האמת, כמו שכתב הרה"ק הר"ר אלימלך זי"ע בהנהגת האדם, שחטאת נעורים מסמין עיני האדם שלא יראה האמת, וע"י סמיות עינים עלול להכשל בעבירות עוד עד שילך ויעבוד ע"ז, וע"כ אחר שהצליח פרעה להחטיאם בחטא הנורא הזה, נגררו לעבוד ע"ז ממש ולשחוט ילדיהם לע"ז, ולז"א שהיו שוחטין בערב ובבוקר כי אז הוא זמן עבודה, וישראל מתפללין באותה שעה להבוכ"ע, וזה לעומת זה גם הם עובדין לאלילים באותו הזמן, ומפני שפרעה גרם זאת שהרי הוא החטיאם לכן נקרא על שמו שהוא שחט ילדי ישראל, והחרטומים יעצוהו שזה יהי' רפואתו, שעי"ז יתוסף כח להסט"א כנ"ל.

ועפי"ז יובן מאמר הכתוב ויאנחו בנ"י מן העבודה, ע"ד הכ' ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה ודרשו רז"ל שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, וז"ש ויאנחו בנ"י מן העבודה על שנתפסו לע"ז, וכ"ז נגרם ע"י פרעה שהחטיא את ישראל, ולדרכינו לא פרעה בעצמו הי' שוחט הילדים אלא שהביא את ישראל לעשות כך וע"כ נקרא על שמו, וזה שאמר פרעה הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל ר"ל להחטיא את ישראל בחטא הנורא הידוע, ובזה נתחכם למושיען של ישראל לעכב את גאולתם דבזה תליא הגאולה כידוע מספה"ק.

תורה לו

ביאור כפל הלשון "ראה ראיתי את עני עמי" וטעם הזכרת מעשה העגל

ויאמר ד' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וגו' כי ידעתי את מכאוביו. במד"ר ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי, א"ל הקב"ה למשה אתה רואה ראי' אחת, ואני רואה ב' ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה אותן מקבלין תורתי זהו ראה, ראיתי זו מעשה העגל וכו' עכ"ד המדרש, וראוי להבין מה ענין להזכיר ראיית מעשה העגל לכאן, ואין ספק שהבוי"ת רואה ויודע כל העתידות, אמנם מפני שאבותינו במצרים לא הספיק זכותם להגאל, כמאמה"כ ואת ערום וערי', וגאלם הקב"ה ע"ש העתיד שעתידין לקבל את התורה כמ"ש בהוציאך את העם וגו' תעבדון את האלקים על ההר הזה, וא"כ הי' ראוי להזכיר זכותם ראיית קבלת התורה, אבל מ"ל להזכיר חובתם ראיית מעשה העגל, גם צ"ב איך לא ראה משרע"ה גם ראיית מעשה העגל כמו שהשיג ראיית קבלת התורה, שהי' כמו"כ עתידות ותליא בבחירה.

ואפ"ל עפימ"ש בספה"ק עבודת ישראל (פ' בלק) עפ"י הקדמת הגאון החסיד מו"ה לוי יצחק זלה"ה (בעל קדושת לוי זי"ע), שאמר בפי' הפסוק וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם וגו' אשר עשו את העגל, וקשה הנה אבינו אב הרחמן הסולח ומוחל ומעביר אשמתינו בכל שנה ושנה, ס"ד שיכתוב בתורתו דבר קשה כזה, שיזכור לעולם את חטא העגל, ותוכן תירוצו עפ"י משל דאם אחד מגזע טובים וישרים הולך בדרך תמים ועובד את יוצרו, אין זה דבר נפלא כי התורה מחזרת על אכסניא שלה. אבל אם אדם בזוי משפחה יעשה הטוב בעיני ד', יתהלל יותר מבן משפחה הנכבדת בעבור עזבו שרשו הרע ונטה אל הטוב, והנה ישראל קדושים הם, הגם שקבלו את התורה במעמד הר סיני לא הי' הדבר נפלא ומהולל, כי קדושת אבותיהם אשר הורישו לבניהם הוא הנותנת שיהיו עובדי ד', אבל כיון שעשו את העגל אח"כ, והעיזו את פניהם נגד יוצרם, ניכר שהי' בם משורש הרע שלא ניתקן עדיין וכו', אז גדלה ונפלאה בעיני ד' מעלתם בקבלת התורה, וזהו פי' דברי רז"ל גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל, שיהי' נשכח לגמרי כיון שעשו תשובה, אבל ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני, כלומר בעת שאני זוכר מעשה סיני אז אזכור ג"כ בחטא העגל, בגודל קשיות ערפם אשר להם, כדי להגדיל זכותם במה שעשו מלפנים במעמד הר סיני, וז"פ וביום פקדי כשאזכור בם להטיב להם, ופקדתי את העגל, את כח הרע אשר בקרבם, ואז יגדיל ויאדיר זכותם, במה שהם נוטים מהרע הזה לנטות אל הטוב עכלה"ק.

ועד"ז אפשר לפרש לעניננו דכדי להגדיל זכותם של ישראל בקבלת התורה, הזכיר להם הקב"ה ראיית מעשה העגל דהנה הקב"ה דן ע"ש העתיד לטובה, ואינו דן ע"ש העתיד לרע (עיין בפרשת דרכים שהאריך בזה והביא ראי' מדברי המדרש עיי"ש), ולדרכנו הזכרת מעשה העגל כאן הוא ג"כ לטובת ישראל, ולכך דנם הקב"ה בו ע"ש העתיד כדי להגדיל זכותם עי"ז, ואולי שמשרע"ה השיג ג"כ מעשה העגל בבחי' ידיעה, אלא שלא הראהו הקב"ה בבחי' ראי' כדי שלא להחליש דעתו, דאינו דומה ראי' לשמיעה, וע"ד שאמרו רז"ל במתני' (פ"א דיומא), ערב יוכ"פ שחרית היו מעבירין לפני הכ"ג פרים ואלים וכבשים, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה, ובגמ' תנא דידן מ"ט לא תנא שעירים, כיון דעל חטא קא אתו חלשא דעתי' עכ"ד הגמ', ואף דידע כ"ג שהקרבת השעירים מעבודת היום הוא, וזקני ב"ד היו קורין לפניו בסדר היום ומזכירין אותו מ"מ אינו דומה שמיעה וידיעה לראי', ויותר חלשא דעתי' ע"י ראי' משמיעה וידיעה, ולטעם זה לא ראה משרע"ה עשיית העגל בבחי' ראי' כ"א בבחי' השגת ידיעה, והצדיקים בדורות הקודמים השיגו כולם הנסיונות והצרות והשפלות של דור האחרון עיקבתא דמשיחא, אבל רק בבחי' השגת ידיעה ולא בראי' כדי שלא להחליש דעתם, ואני הגבר ראה עני, בעוה"ר בדור הזה הגענו לכך לראות עין בעין שפלות ופירצות הדור והירידה הנוראה, כמה גדולים היסורים וחלישת הדעת, השי"ת ירחמנו וישמחנו כימות עיניתנו.

ואפשר לרמוז עוד בכפל הכתוב ראה ראיתי את עני עמי, כי בכל מקום הכפל בכתוב מורה על הריבוי והתמידות כידוע, וירמוז הכתוב על העינוי והצרות של גלותנו האחרון, וכל הגלויות נרמזו בשם מצרים שהוא שורש לכולם כידוע, ובעוה"ר השקענו בכור הגלות כ"כ עד שאין מרגישים ואין רואים העינוי והצרות והנסיונות, ע"ד שאמרז"ל אין בשר המת מרגיש באזמל, וישראל נתונים בצרה בכל ד' פינות העולם בגשמיות ועוד יותר ברוחניות, ואין רואה ואין מרגיש, והבוי"ת בלבדו רואה בענינו ומביט בשפלותנו וזה ראה ראיתי את עני עמי הכפל ירמוז על ראיות הרבה עד סוף כל הדורות, וזהו ג"כ ביאור הכתוב כי ידעתי את מכאוביו, שנסתמו הלבבות בעוה"ר, ומרוב הרגלם בנסיונות הגלות גם מכאוביהם לא ידעו ולא ירגישו, ע"כ אמר הקב"ה כי ידעתי את מכאוביו שהבוי"ת יודע ונותן לב על מכאוביו ואין זולתו, ולכך וארד להצילו כי כבר כלו כל הקיצין.

ובמד"ר (פ' ג' סי' ב') דרשו רז"ל כי ידעתי את מכאוביו, יודע אני כמה עתידים להכאיבני במדבר כמה דתימא כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, ואף על פי כן איני נמנע מלגאלם עכ"ד המדרש, ואפשר לומר שירמוז הכתוב בזה לימוד זכות על ישראל, על פי מה שכתב האוהחה"ק (פ' תבוא) וירעו אותנו המצרים, שעשו אותנו רעים כמותם, וירא את ענינו הוא אפיסת כח הלוחם, שאין בנו כח המספיק להלחם נגד היצה"ר ולהתגבר עליו וכו', ואת לחצנו זו הדחק, שדוחק היצה"ר את האדם לחטוא בע"כ, ואין אדם שליט ברוחו להנצל ממנו, ולולי הקב"ה עזרו אין יכול לו עכדה"ק, ובזה פירשנו (בדברנו להלן) מאמר הכתוב ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו, דזהו נתינת טעם על שמעתי דעל כן שמעתי מפני שהי' הגורם לחטאם על ידי נגשיו, היינו כוחות היצר וטומאת מצרים הלוחצים אותם וכאונס נחשבו, וע"כ אף שלא היתה תשובתם שלימה ומספיק לגאולתם, אעפ"כ צעקתם שמעתי וארד להצילו וגו' ועד"ז אפ"ל במאה"כ כי ידעתי את מכאוביו. שדרשו רז"ל יודע אני כמה עתידים להכאיבני במדבר וכו', ואעפ"כ איני נמנע מלגאלם, ונרמז במאמר השם גם לימוד זכות על ישראל שבאמת מה שהכעיסו להקב"ה במדבר ובישימון, לא עשו רק מחמת דוחק היצר, ואח"כ מיד התחרטו וכאב לבם מאוד על שהמרו רצונו ית' וז"א כי ידעתי את מכאוביו יודע אני כמה עתידים להכאיבני וכו', אבל כי ידעתי את מכאוביו שמתחרטים וכואב לבבם על מעשה הרע, ומעיקרא יעשו אותו באונס ומתוך לחץ היצר, וע"כ איני נמנע מלגאלם כי רצונם של ישראל לעשות רצונו ית', אלא שאפס הכח לעמוד בנסיונות והתגברות היצה"ר, ולכך וארד להצילו וגו'.

תורה לז

הכרח המלחמה בדורות האחרונים

ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי וגו' ועתה הנה צעקת בנ"י באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם וגו', יל"ד באריכות וכפילת הלשון. דכבר אמר ראה ראיתי וגו' ואת צעקתם שמעתי ולמה כפל לומר עוה"פ ועתה הנה צעקת בנ"י באה אלי: גם יל"ד בתיבת ועתה דמיותר, ובאוה"ח הק' דקדק כן, ומפרש כי מודיע ה' למשה כי אז בעודו מדבר עמו באה צעקת בנ"י מחדש, ולזה דקדק לומר ועתה וכו', ואמר וגם ראיתי את הלחץ לפי דברי התנא שאמר זה הדחק, הוא פרט שלא נרשם בדברי ה' הקודמים וכו', והכוונה בהודעת כל זה לומר ועתה לכה וגו' פי' תיכף ומיד וכו' לצד הדחק אשר הם נדחקים אין להמתין שום זמן עכ"ל, אמנם גם לפי"ד קשה דאי משום הא לא הי' צורך עוד הפעם להאריך ולכפול, והי"ל להזכיר בתחלה הכל ראה ראיתי וגו' ואת הלחץ וגו'.

ונל"פ עפ"י דרכו בהקדם דברי התויו"ט אמתני' דאבות (פ"ה מ"ה) ולא אירע קרי לכה"ג ביום הכיפורים וז"ל, יש מי שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהי' מזרזין אותו וכו', והתשובה כי יצ"ט והיצה"ר מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו' ולזה הי' קרוב מאוד הכהן להיות בעל קרי וכו' עיי"ש, ועד"ז אפ"ל לענינינו דהנה במצרים הי' התאבקות קשה מצד כוחות הטומאה שהתגברו מאוד להחטיא את ישראל ולמנוע תשובתם על כי בזה תליא גאולתם, וז"ש ראה ראיתי את עני עמי וגו' ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו, היינו כח הלוחץ של כוחות הסט"א הנוגשים בהם להחטיאם, וכמעט שנמנע הבחירה מהם, כי אין כח בדרך הטבע לאדם לעמוד נגד התגברות הסט"א, מכ"ש אם מתחזק עליו בכל כוחותיו, ע"כ אמר הקב"ה וארד להצילו מיד מצרים וגו', ומיד כשאמר הקב"ה דיבור זה של וארד להצילו, הרגישו כוחות הסט"א כי קרובה קיצם להיות מנוצחים, ואז התחזקו בהתגברותם יותר, בראותם כי כלתה אליהם הרעה, וכהמשל שהובא בתוי"ט הנ"ל, וזשה"כ ועתה הנה צעקת בנ"י באה אלי וגם ראיתי את הלחץ וגו' פי' "ועתה" שעכשיו אחר דיבור וארד להצילו וגו' ניתוסף צעקתם אלי ע"י הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם בהתגברות יותר, ע"כ ועתה לכה ואשלחך תיכף ומיד בלי איחור, וכמו"כ בדורינו עיקבתא דמשיחא כוחות הסט"א מתגברים מאוד, מפני שקרובה קיצם ומפלתם, ובקרוב תתקיים וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, וע"כ הם מתחזקים בהתגברותם מאוד להחטיא את ישראל באופנים שונים ר"ל, והגם שמלחמה זו נוהגת מדור דור כל ימות עולם, אבל עכשיו אנו עומדים בסוף המלחמה וא"א שיתארך עוד הרבה, שהרי קץ המוגבל של בעתה לא יאוחר בשום פנים, ובלי ספק אנו קרובים לזה מאוד, וע"כ התגברות הסט"א נורא מאוד שלא הי' כמוהו מעולם הן בענין האמונה שמתעמלים לנתק את ישראל מאמונתם. והן בשמירת העינים והמחשבות ע"י גודל הפריצות השורר ר"ל בעולם, וכבדה מלחמה זו ממלחמת כל הדורות שלפנינו, והוטל על בנ"א חלושי כח ואינם מלומדי מלחמה כלל, אמנם לה' המלחמה והוא ית' רואה שפלותינו, ואת הלחץ זו הדחק שכוחות הטומאה דוחקים אותנו, ויתקיים גם בנו וארד להצילו מיד בלי איחור, והשי"ת יהי' בעזרינו שנוכל להתגבר על כל הנסיונות ויוציאנו מאפילה לאורה בב"א.

תורה לח

ביאור על הכפילות בפסוק "וארד להצילו מיד מצרים" ורמזים על גאולת מצרים וגאולה העתידה

וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני וגו', ראוי להבין טעם הכפילות וחילוק מקומות בשמות שונות, באמרו להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא, וכן אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני, ואם להשמיעני בא מעלת ושבח א"י, ליכללנהו יחדיו אל ארץ טובה ורחבה זבת חלב ודבש מקום הכנעני וגי' ומ"ט חלקינהו הכתוב.

ואפ"ל עפ"י הידוע דגלות מצרים שורש כל הגליות, וגאולת מצרים שורש כל הגאולות וכתב האריז"ל בשער המצות (פ' ראה) דטרם ביאת המשיח צריכין ישראל להיות בגולה בכל הארצות ללקט משם הניצה"ק, ויש מקומות שצ"ל עם רב מישראל לריבוי הניצה"ק הנמצאים שם, ויש מקומות דתסגי אף בא' מישראל להוציא משם הניצה"ק השייכים לשורש נשמתו, גם מבואר בנבואת יחזקאל (סי' כ) ובדברי רז"ל שלעתיד בביאת המשיח כשיגאלו ישראל ויתקבצו מן הגליות לא יכנסו מיד לא"י, אבל יוליך אותם למדבר העמים ושם יהי' הבירור, וכדרך שהי' בצאתם ממצרים שיצאו למדבר ולא נכנסו לארץ עד דורו של יהושע, ואולי ירמזו הכפילות על כל אלה הבחי' גאולת מצרים וגאולה העתידה, ולז"א וארד להצילו מיד מצרים ה"ה הבטחה על גאולת מצרים, ולהעלותו מן הארץ ההוא ירמוז על גאולת גלויות אחרים, וע"כ אמר מן הארץ ההוא לשון נסתר. דא"א לפרט כי רבים המה, וישראל יהיו גולים בכל הארצות לטעם בירור ניצה"ק כמבואר בדברי האריז"ל, והבוי"ת יקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, אמנם לא בניקל זוכים לכניסת הארץ, כי צורך לזה הכנת קדושה גדולה, כמבואר במכילתא (פ' בשלח) דע"כ הקיפם הקב"ה לישראל מ' שנה במדבר ואכלו את המן ושתו מי באר כדי שתהי' התורה נבללת בגופן, וכמו"כ יהי' בגאולה העתידה שיוליך ד' את ישראל למדבר העמים ויוריד להם מן ובאר עד שיזדככו ויהיו ראויים לכניסת הארץ, ולז"א ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה, אין טוב אלא תורה, אל ארץ זבת חלב ודבש ירמוז על תורה שבע"פ כמו שדרשו רז"ל דבש וחלב תחת לשונך על תושבע"פ, ואחר כל אלה יגיעו אל מקום הכנעני היינו מקום הארץ, וכל זמן שישראל בגולה נעקרה קדושת הארץ משם ונקרא מקום הכנעני, וכשיהיו ישראל ראויין ישכון הקב"ה שכינתו בתוכו ויחזור קדושת הארץ למקומה, ועל זה ירמזו כל אלה לשונות הכפולות ואלה המדמים לזכות לכניסת הארץ מלוכלך בעונות ופשעים, אינם אלא טועים ומטעים, כי לא הם ראויים לכניסת הארץ, וגם קדושת הארץ אזלה לה ע"י המחטיאים בה, כמבואר בדברי הרמב"ן ז"ל פ' וירא דא"י אינה סובלת עוברי עבירה והבן.

תורה לט

ענוותנותו של משה רבינו בפרשת שמות

ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים במדרש (הובא ברשיז"ל עה"פ גם מתמול גם משלשום) אמרו חכמים שבעה ימים קודם הי' הקב"ה מפתה למשה לילך בשליחותו וכו' וביום הז' אמר לו שלח נא ביד תשלח עד שחרה בו וקבל עליו עכ"ל, ראוי להתבונן איך יתכן שסירב משה רבינו ע"ה לילך בשליחותו ית' לבשר לבנ"י שהקב"ה עומד לגאלם מהשעבוד הקשה, ומצינו בדרז"ל שהי' מיצר ומצטער מאוד על היסורים שסבלו בני ישראל ואמרז"ל במדרש וירא בסבלותם שהי' רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם, והי' נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן, והי' עומד ומצפה בכליון עינים לגאולתן של ישראל ולהקל את סבלם, ואיך כאשר אמר לו הקב"ה לך ואספת וגו' לאמר פקד פקדתי אתכם וגו' מיאן ואמר בי ה' שלח נא ביד תשלח והוא פליאה נשגבה.

ב) בפדר"א (פ"מ) אמר לפניו רבון כל העולמים שלח נא ביד תשלח, ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח דהוא אליהו, כמ"ש הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא, א"ל הקב"ה לאותו האיש שאתה אומר אני שולח לעתיד לבא אל ישראל וכו' וכ"כ בתרגום יוב"ע שלח נא ביד תשלח, ביד פנחס דעתיד למשתלחא בסוף יומיא ע"כ, והם מתאימים עם דברי המדרש הנ"ל ע"ד שאמרז"ל פנחס זה אלי', לכאורה ראוי להבין כוונת משרע"ה בטענה זו, ומדוע תלה שליחותו באחר, ולפניו ית' נגלו כל תעלומות שאלי' עתיד למשתלח בסוף יומיא, ואעפ"כ צוהו להיות הוא השליח בגאולה הזאת, וצ"ב כוונת הטענה.

ויתבאר בהקדם דברי רש"י ז"ל פ' בחוקתי עה"פ וזכרתי את בריתי יעקוב וז"ל בחמשה מקומות נכתב (יעקוב) מלא ואלי' חסר, בחמשה מקומות יעקב נטל אות משמו של אלי' ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו עכ"ל, ומעודי תמהתי על דברי רש"י הנ"ל, מדוע הוצרך יעקב אע"ה ליטול משכון מאלי' הנביא שיבוא לבשר הגאולה, אטו בלא כך ימאן בשליחותו, והלא אלי' הנביא חפץ בטובתן של ישראל וסובל יסורים עבורם, ותמיד הוא ממליץ טוב ומתפלל על ישועתן של ישראל, ואיך תיסק אדעתין שלא ירצה לילך לבשר הגאולה לבני ישראל, עד שהוכרח יעקב אע"ה ליטול ממנו ערבון, וכ"א מישראל אילו הי' ביכולתו לבשר בשורה טובה זאת, שהקב"ה נתמלא עלינו רחמים להוציאנו מאפלה לאורה בגאולה שלימה ונצחיות, בלי ספק הי' מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות במסנ"פ ממש לבשר לישראל בשורה זו, ומכ"ש אלי' הנביא זל"ט שזהו תפקידו לבשר בשורות טובות לישראל, כמ"ש הפייטן איש עתיד להשתלח משמי ערבות איש פקיד על כל בשורות טובות, איך יעלה על הדעת שימאן לבשר הגאולה עד שהי' הצורך ליטול ממנו משכון שילך בשליחות זו.

ונל"פ עפי"ד הרמב"ן ז"ל הסבה למשה בכל הסרבנות הזאת, ענותנותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא הי' מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך עכל"ק, והסבר הענין נראה כי להיות שליח להביא ישועה לישראל או לבשר גאולתם, לאו כל אדם זוכה לכך, אלא מי שכל תנועותיו ופעולותיו בתורה ובמצוות ובמעשים טובים בקדושה וטהרה, והוא מלא רוח חכמה וגבורה רוח דעת ויראת ה', ורק אדם כזה ראוי לשליחות נשגבה ורוממה כזאת. ולכן סירב משה רבינו בשליחותו, כי הוא הי' עניו מכל אדם, ולבו נשבר בקרבו כדרך הצדיקים, והחזיק את עצמו לשפל אישים ומחוסר זכותים, עד שאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, מה אני חשוב לדבר עם המלכים ומה זכות יש בידי שאהי' אני השליח להוציא את בני ישראל, כי כן הוא דרך הצדיקים להקטין עצמם ולאחוז במדת הענוה ושפלות רוח, ומכ"ש משרע"ה שהעיד עליו התוה"ק והאיש משה ענו מאוד מכל האדם, ולפיכך אמר להקב"ה שלח נא ביד תשלח ופי' בת"א ביד מן דכשר למשלח, כי הוא לא החזיק את עצמו כשר והגון לתפקיד נעלה הזאת.

ואולי לטעם זה הוצרך יעקב ליטול משכון מאלי', עפי"מ דאיתא במד"ר (סוף פרשת עקב) א"ל הקב"ה למשה חייך כשם שנתת את נפשך עליהן בעולם הזה, כך לעתיד לבוא כשאביא לכם את אלי' הנביא שניכם באין כאחת עכ"ד המדרש, גם יהיו שם האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, כמבואר בדרז"ל שיקומו בתחי' הראשונה לפני הגאולה, ואולי מחמת ענוה יסרב אלי' הנביא לילך לבשר גאולתן של ישראל וישלח את הגדולים ממנו אברהם יצחק ויעקב ומשרע"ה, אמנם אליבא דאמת הוא נקבע לתפקיד זה, כי הוא אשר עתיד להשתלח משמי ערבות לבשר בשורות טובות, ואם יסרב אליהו ולא ילך נמצא שתתעכב ישועתן של ישראל, ומשום כך נטל יעקב אבינו ממנו ערבון אות ו' משמו, שבבוא עת המקווה יסלק מדת ענוותנותו ויזדרז בזריזות לבשר גאולתן ואל יתמהמה אפילו רגע אחת, רק מיד כשיתעורר רצון העליון ימהר ויחיש להודיע ולבשר לבני ישראל

ועד"ז יתבאר דברי המדרש הנ"ל שלח נא ביד תשלח ביד אלי' שהשיג משרע"ה שהגאולה העתידה תהי' ע"י אלי' זל"ט והוא מוכן לשליחות זו, כמ"ש בתרגום יונתן (פ' פנחס) עה"פ הנני נותן לו את בריתי שלום ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא, ולפי שרצה משרע"ה לעורר גאולה הנצחית ע"כ אמר שלח נא ביד תשלח וע"ד שפי' התרגום יוב"ע ביד פנחס דחמי למשתלחא בסוף יומיא שהוא אלי' וכמ"ש בפרד"א הנ"ל.

ועל פי בחינה הנ"ל אפ"ל במאמה"כ וכי אוציא את בנ"י וגו' ופרש"י מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים, דאין הכוונה למעט ח"ו זכותם של ישראל, אבל מקושר למאמר מי אנכי וגו' ומקרא נדרש לפניו וע"ז אמר וכי אוציא, וטענת משרע"ה הי' שאין זכותו מספקת להיות ראוי להוציאם דצריך לזה זכותים רבים כמ"ש הכתוב (פ' פנחס) יפקוד ה' אלקי הרוחות וגו' איש על העדה וגו' אשר יוציאם ואשר יביאם פירש"י בזכיותיו, ונוסף לזכיותיו צריך להכניס כח תשובה בישראל, כדי שיהי' זכותם מספקת להגאל, ומשרע"ה הי' עניו ושפל מאוד בעיני עצמו ולגודל ענוותנותו חשב שאינו ראוי לכל זה, וזאת טען לפני הבוי"ת מי אנכי שאין לו זכותים אף לעצמי, ובאיזה כח אוכל להרבות זכיותיהם של ישראל, וזה שפרש"י מה זכו ישראל וכו' פירוש איך יזכו ישראל על ידי שתעשה להם נס ואוציאם וכו'.

העולה מהנ"ל שמרע"ה סירב בשליחותו לסיבת ענותנותו הגדולה וע"כ אמר שלח נא ביד תשלח ביד מי שראוי לשלוח, והבוי"ת לא רצה להתנגד לבחינת ענוה שלו אבל השיבו לדעתו ולשיטתו שאינו כדאי והגון לשליחות הזאת אעפי"כ אם תלך בשליחות השי"ת תצליח בדרכך וז"ש כי אהי' עמך וזה לך האות כי "אנכי" שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ואם תעשה שליחותי בודאי תצליח ועל ידך יזכו ישראל לקבלת התורה.

תורה מ

ביאור דברי הרמב"ם בענין האותות שנתן הקב"ה למשה רבינו ע"ה

ויאמר כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מה' יסודי התורה) ביאר ענין האות הזה וז"ל משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין עפ"י האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלאט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראי' על הנבואה וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר וכו' וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם וכו', ומנין שמעמד הר סיני לבדו הוא הראי' לנבואתו שהוא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אני בא וגו' וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם וכו', כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות, וזהו שאמר לו הקב"ה בתחלת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים, ואמר לו ושמעו לקולך, ידע משה רבינו שהמאמין עפ"י האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והי' נשמט מלילך, ואמר והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים, ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהררין אחריך, שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחלה ולא ישאר בלבם הרהור, והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה עכ"ל.

ותמהו עליו המפרשים דאין סידור הפסוקים מורים כדבריו, דהלא מאמר וזה לך האות וגו' תעבדון את אלקים על ההר הזה, מוקדם הוא לפסוק והן לא יאמינו לי. וא"כ קשה ממנ"פ אם בזה האות דמתן תורה נתקררה דעתו והלא כבר נאמר לו זה מתחלה ומדוע ביקש עוד אות ואמר והן לא יאמינו לי, ואם גם בזה לא נתקררה דעתו, א"כ במה נתקררה דעתו יותר לבסוף, גם אם עד מתן תורה אין ראי' מהאותות ומופתים להאמין לו, א"כ למה צוהו השי"ת לעשות עוד אותות ומופתים אם אין בהם תועלת.

ונראה לבאר דברי הרמב"ם ז"ל בהקדם לבאר במאמה"כ דלהלן והי' אם לא יאמינו לך וגו' לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה וגו' והיו לדם, והקשה האברבנאל ז"ל דאיך יתאמת להם באות השלישי יותר מן הראשונות, ואם יהיו מפקפקים בב' אותות הראשונות איך יאמינו במופת הדם שלא הי' חזק כמותם, ע"כ קושיתו, גם קשה אומרו והי' אם לא יאמינו, דאין והי' אלא לשון שמחה, ולשמחה מה זו עושה, אך הענין הוא עפימ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' יסוה"ת) וז"ל ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, שנתעלה בהן על כל בני גילו, והי' מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישתה, ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון. ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא, וזה האות יש לו דברים בגו ואעפי"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה הוא מעמידים אותו על חזקתו, שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים, ואעפ"י שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן, ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו, ונאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב עכ"ל. המורם מדבה"ק כי רק שני הסימנים כאחד טובים וברורים ונוסף על האותות והמופתים צריך שיהי' ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו ומהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ופרישותה, וזולת זה אפשר שיעשה האות בלאט וכישוף.

ומעתה אפ"ל דמשרע"ה לגודל ענותנותו חש שיחשדו אותו בכך שאין נבואתו אמת ולא נראה אליו ד', וז"ש והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, והנתינת טעם לזה כי יאמרו לא נראה אליך ד' ואינך מוכן וראוי לנבואה, ויתורץ בזה קושית האברבנאל הנ"ל, דאותן שלא האמינו בצדקתו אין האותות ראי' לגביהם כלל, וע"כ לא יאמינו לב' אותו הראשונים, אמנם יאמינו לאות הדם עפימ"ש רש"י ז"ל דרמז להם במכת הדם, שהקב"ה נפרע מאלהותם שהיו עובדים לנילוס והפכה לדם, נמצא כי בזה השפיל וביטל משרע"ה את כח הע"ז, ומעתה אין עוד מקום לחשדא שמא יש דברים בגו ונעשו האותות מכוחם ע"י כישוף וכוחות הטומאה, דהוא עצמו מחזר אחריהם להשפילם א"א שיהי' האות מכוחם, ע"כ ויאמינו לקול האות האחרון בודאי, וזה אומרו והי' אם לא יאמינו והי' לשון שמחה, על שלא יאמינו לאותות כי אם באותן שיש בהם ביטול ע"ז, גם אפ"ל כי ידעו ישראל שלא יגאל אותם הקב"ה בעוד שהם משוקעים בע"ז, וע"כ לא יאמינו בבשורת הגאולה בב' אותות הראשונים, כי היו ישראל עדיין משוקעים בע"ז של מצרים, אבל באות השלישי השריש בלבם ביטולו של ע"ז, וע"כ האמינו על ידו בבשורת הגאולה.

ובזה יתורצו דברי הרמב"ם ז"ל, דאף שאמת הדבר דמאמר וזה לך האות וגו' תעבדון את האלקים על ההר הזה מוקדם למאמר והן לא יאמינו לי, אולם עדיין היו ישראל עוע"ז באותה שעה כמבואר בדברי רז"ל, וע"כ הי' מרע"ה עומד ומהרהר איך אפשר שיזכו לקבלת התורה אם הם אדוקים עדיין בע"ז. וכמ"ש ז"ל (שבת פ"ז ע"א) דדריש משרע"ה ק"ו ושבר את הלוחות, ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן וישראל מומרים עאכו"כ, וע"כ אמר משרע"ה והן לא יאמינו לי, ואף שכבר א"ל הקב"ה האות של קבלת התורה לא נתקררה דעתו בזה, דעד שלא נתבטל ונשתרש הע"ז מלבם א"א שיזכו לקבלת התורה, אמנם הרגיעה רוחו ונתקררה דעתו אחרי שצוהו הקב"ה לעשות אות הדם שיש בו ביטול ע"ז, ועי"ז יתאמת האות של מתן תורה, והבוי"ת מגיד מראשית אחרית שעתידים ישראל לפרוש מע"ז לפני קבלת התורה, וע"כ א"ל למשרע"ה וזה לך האות וגו' תעבדון את האלקים על ההר הזה, כי יהי' בזה בירור אמיתי להאמין בנבואתו, אולם משרע"ה לא נתקררה דעתו עד אות השלישי שנתאמת אצל ישראל ביטולו של ע"ז, וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל שהי' משה נשמע מלילך ואמר והן לא יאמינו לי עד שהודיעו הקב"ה וכו' תעבדון את האלקים על ההר הזה. כי עי"ז בלבד נתברר לישראל האמנת נבואתו, ונתבאר לו פירושו ע"י הודעת אות השלישי, ואז הרגיעה רוחו באות דמ"ת.

ולדרכינו יתבאר דברי המדרש (שמו"ר פ"ג ס"ד) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, מהו שאמר לו כי אנכי שלחתיך, אמרו רבותינו ז"ל סימן לגאולה הראשונה שבאנכי ירדו ישראל למצרים שנא' אנכי ארד עמך מצרימה, ובאנכי אני מעלה אותם, וסימן לגאולה האחרונה שבאנכי הם מתרפאין והם עתידין להגאל שנא' הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא עכ"ד המדרש, והקשו המפרשים שהרי כבר נמסר להם לישראל הסימן של פקודה כפולה ומה צורך עוד לסימן של אנכי, גם מהו הבחנת הסימן של אנכי ואיך יתברר על ידו האמנה בשליחותו של משרע"ה, ולדרכינו רמז במלת אנכי על אנכי שבעשרת הדברות, כי ע"י האות של מתן תורה נתברר לישראל אמיתת נבואתו של משרע"ה כדברי הרמב"ם ז"ל: ונתאמתו למפרע גם האותות שעשה, וזולת זה גם הסימן של פקודה כפולה בצירוף האותות אין ראייתם מספקת לברר אמיתת הנביא, ואולי הכוונה כי סימן זה של אנכי למשרע"ה נאמרה, דלא נתקררה דעתו בהסימן של פקודה כפולה ובסימן האותות לטעם שכתב הרמב"ם ז"ל וע"כ מסר לו הקב"ה סימן זה של קבלת התורה שעתידים לקבל על ההר הזה, וז"ש לו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ועי"ז יתברר שאתה שלוחי ולא ישאר בלבם הרהור כמ"ש הרמב"ם ז"ל, וסימן לגאולה האחרונה שבאנכי הם מתרפאין וכו' שנא' הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא, עפימ"ש המהר"ל מפראג זלה"ה (בהגדה של פסח) הטעם לפתיחת הדלת באמירת שפוך חמתך, דכיון שבא לעורר אז רחמים לגאולה שלימה, לפיכך אנו חייבים להודיע לבנינו ולפרסם מה שקבלה בידינו מן הנביאים, שטרם שיבא הגואל יקדים אלי' הנביא לבשר הגאולה כמו שהוא בפסוקים, וע"כ זה האות שהוא הגואל והרי זה יסוד אמת ועיקר גדול לאמונת ביאת המשיח שאנו מצפים עליו, למען לא נפול ברשת איזה משיח שקר, ולפיכך נוהגין כאן לפתוח הדלת לכבודו של אלי' הנביא וגם למזוג לכבודו כוס מיוחד כוס ישועה של הגאולה, הכל כדי לפרסם בפני בני ביתו ולהודיעם שהגאולה תלוי בביאת אלי' הנביא מקודם לבשר הגאולה, עיי"ש שהאריך וסיים שהוא עיקר טעם נכון וברור מתוק מדבש במנהג פתיחת הדלת, וז"ש במדרש סימן לגאולה האחרונה שבאנכי הם מתרפאין וכו' שנא' הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' וזהו הסימן הברור ליבחן אם הוא גאולה אמיתית, ואך בזה יתוודע אם היא גאולה אם יבוא אלי' מקודם לבשר הגאולה, השי"ת יזכינו לראותו במהרה.

תורה מא

שלשת האותות לשלשת הכתות בישראל

עוד אפ"ל בענין האותות בדרך קרוב לפשוטו, דהנה יל"ד דמתחלה כבר הבטיחו ית' למרע"ה ושמעו לקולך, וע"ז טען משרע"ה ואמר והן לא יאמינו לי וגו', ונתן לו הקב"ה אות המטה והבטיחו כי בזה יאמינו בודאי, כמשה"כ למען יאמינו כי נראה אליך ה' וגו', ואח"כ נתן לו עוד אות הבא נא ידך בחיקך וגו', וא"ל והי' אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האחרון, ואח"כ אמר לו הבוי"ת עוד והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות וגו' ולקחת מימי היאור וגו', ולכאורה ספיקא קמי שמיא מי איכא, ולפניו ית' גלוי כל העתידות, ואם לא יאמינו באות הראשון והשני מה תועלת בעשייתו, גם הבטיח לו ית' באות הראשון למען יאמינו כי נראה אליך ה' וגו', ודיבורו ית' לא ישוב ריקם, וא"כ מה צורך לאותות האחרים.

ואפ"ל עפ"י פשוט דכולהו אתנייהו כי היו כתות כתות בישראל וכ"א מדריגתו שונה משל חבירו, והפשוטי עם האמינו מיד כמאמה"כ ושמעו לקולך וגו', ואף דלאו דינא הכי כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאין להאמין לנביא עד שיבחן, ואפי' באותות ומופתים בלבד אין להאמין בנבואתו אא"כ יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו וכו' והי' מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישתה וכו' אבל הפשוטי עם חסרה להם כח הבחנה וידיעה זו, ע"כ מיהרו להאמין מיד, וע"ז נאמר ושמעו לקולך, אמנם מרע"ה טען עוד והן לא יאמינו לי. שהצדק אתם שלא יאמינו לי, כי אין להאמין לנביא עד שיבחן, ולכן צוהו הקב"ה לעשות אות ומופת, וז"ש והי' אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון כנגד כתה הב' שיסתפקו בהבחנת אות ומופת, אולם הנבונים ובני עלי' שבישראל לא יאמינו גם בזה עד האות השלישי במופת הדם שיראו ביטולו של ע"ז, כמו שביארנו לעיל, וז"ש והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות וגו', והי' לשון שמחה שיהי' שמחה לפניו ית' שלא יאמינו כ"א עד שיתברר להם בירור גמור ע"י ביטול ע"ז.

תורה מב

ביאור מאמר אקי"ה אשר אקי"ה והתגברות ההרהורים בגלות ודרכי התשובה

ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לו מה שמו מה אומר אליהם, ויאמר אלקים אל משה אקי' אשר אקי' ויאמר כה תאמר לבני ישראל אקי' שלחני אליכם, פרש"י והוא מגמ' ברכות (דף ט') שאמר הקב"ה אהי' עמם בצרה זאת, אשר אהי' עמם בשעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת דיים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת כה תאמר לבני ישראל אקי' שלחני אליכם, כבר הבאנו לעיל קושית המפרשים ז"ל דאיך יתכן שהתחכם משה על דיבורו ית', והיותר קשה דהרי הבוי"ת בוחן כל העשתונות ויודע כל המחשבות, וידע מראש שמשה רבינו ישאל די' לצרה בשעתה, ומדוע לא אמר לו מתחלה אקי' שלחני וגו'

ב) במדרש רבה איתא שהשיבו הקב"ה כה תאמר לבני ישראל אקי' שלחני וגו' לך אני מודיע להם איני מודיע, וכן הוא ברש"י במוסגר שלא הי' ח"ו חזרה בדבריו ית', אלא בתחלה כך הי' דעתו, באמרו יתברך אקי' אשר אקי' למשה לבדו הגיד ולא שיגיד לישראל, אבל לישראל יאמר רק אקי' לבד, דדי' לצרה בשעתה, אמנם קשה דהרי משה רבינו כתב כל התורה כמו שהיא כתובה לפנינו, ומסרה לישראל קודם הסתלקותו, ומתחלת בראשית עד מתן תורה כתב מיד בסיון שנה ראשונה בצאתם ממצרים כמ"ש רש"י (בפ' יתרו) עה"פ ויכתוב משה את כל דברי ד', והרמב"ן ז"ל ס"ל שזה הי' בה' בסיון לפני מ"ת, עכ"פ בשעה שמסר להם משרע"ה את התורה כתובה, גילה להם דברו ית' אקי' אשר אקי', ומדוע לא חשש אז לטענה הקודמת דדי' לצרה בשעתה.

ג) עוד קשה ששאל משה רבינו הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' מה שמו מה אומר אליהם, ואחר שהודיע הקב"ה אליו שמותיו ית', מיאן וסירב עוד ואמר שלח נא ביד תשלח, ולכאורה מתחלה מאי קסבר, ולמה שאל שמותיו ית' אם לא הי' בדעתו לילך בשליחותו.

ד) ויאמר ד' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וגו', יל"ד כיון שכבר אמר ראה ראיתי את עני עמי וגו' ואת צעקתם שמעתי, למה הוצרך לומר עוד כי ידעתי את מכאוביו שהוא מיותר ומובן מאליו, גם כי אצלו ית' קדמה הידיעה והכל גלוי לפניו ית' וא"צ לשמיעה וראי', ומכ"ש שידע לאחרי' וא"צ לפרט עוד, גם קשה דמה נתינת טעם יש בזה כי ידעתי את מכאוביו, ובמדרש רבה דרשו ז"ל יודע אני כמה עתידים להכאיבני במדבר וכו' ואעפ"כ איני נמנע מלגאלם, ולפי"ז פי' מלת כי מלשון אע"פ עיי"ש, אמנם קשה דכי משמש בד' לשונות ואין אע"פ ממנינם, וגם כי זה דרך דרש, ובפשטות צ"ב הכוונה.

ונבוא אל הביאור הנה ימי השובבים המה מסוגלים לתקון חטא הידוע, והקריאה מעורר הזמן, ובגלות מצרים היתה עיקר העבודה בירור ניצוצות הקדושות, וידוע דשורש חטא זה בא ע"י הרהור, כאמרם ז"ל ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, הרי שהתחלת החטא הוא בהרהור, ואם לא נשמר מזה בא חלילה לידי חטא במעשה, וזה לעומת זה באותו בחי' שחטא צריך האדם לעשות תשובה, דבמה שחוטאים בו מתרצים, ע"כ התחלת התשובה על חטא זה צ"ל בהרהורים ומחשבות טובות תחת הרהורים רעים, השתוקקות וכסיפה וחמדה לתורה ולעבודה ולתשובה, תחת החמדה לתאוות רעות ר"ל, ומובן מאליו שקודם כל דבר צריך להתגבר ולמשול ברוחו במסירת נפש ולסלק מלבו כל מיני הרהורים ומחשבות רעות, וצריך לעשות גדרים וסייגים הרבה בענין זה, וסחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב ולהתרחק מכל מקום שיש חשש תערובת כל דהו, ומכל דבר שיש חשש הרהור כל שהוא, ורואים בעוה"ר שהבעל דבר מתגבר דוקא בקדושה זו, והתגברות ושפלות היותר גדול הוא בפרט זה, וכמה גדולים הנסיונות בעוה"ר בדור השפל הזה, השי"ת יעזור לנו שנהי' שמורים מכל פגם ומכשול ר"ל.

והנה במצרים היו ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה במקום ערות הארץ, והיו משועבדים תחת ידיהם ושלטו בהם בגופם, אבל אעפ"כ לא יכלו המצריים לשלוט בנפשותם, ולפגוע בקדושתן וטהרתן של ישראל, והי' להם לישראל כח התגברות חזקה וכולם היו גדורים מן העריות כאמרז"ל, אמנם אע"פ שמידי עבירה יצאו, אבל מידי הרהור לא יצאו, וכמו שאמרו בגמ' על היוצאים במלחמת מדין אף שהיו כולם צדיקים, אעפ"כ הוצרכו להביא כפרה על ההרהור, ומכ"ש במצרים במקום ערות הארץ. וע"כ היו צריכים ישראל לתקן חטא ההרהור לפני גאולתם, כי אין ישראל נגאלים אלא בתשובה, והנה כשנתקרבו ימי גאולתם, היתה התגברות טומאת מצרים והתגברות היצה"ר יותר חזקה עליהם, למנוע מהם התשובה הגורם לגאולתם, וכלל גדול דעל מה שהיצה"ר מתגבר ביותר בעת התעוררות הגאולה, הוא סימן ברור שבזה תלוי הגאולה, שהס"מ כשרואה שקרוב זמן ביטולו להיות מנוצח, מתגבר עצמו בזה הפרט דוקא, ובדבר הגורם ומסייע למהר את הגאולה, ומתגבר למנוע פעולה זו ולאחר עי"ז ח"ו זמן הגאולה, וכמו שהי' בכמה זמן ועידן בעת התנוצצות הגאולה.

אמנם איתא במדרש רבה (שמות פ"א סי' ל"ו) וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים, רבנן אמרי וירא אלקים שעשו תשובה הבינונים, וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה וכו' וידע אלקים, שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו, וזה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו ועושין תשובה וכו', הרי מבואר שהי' להם הרהורי תשובה של אמת, והשתוקקות וכסיפה להתקרב אל הבוי"ת, ואע"פ שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה ובמקום זוהמה ערות הארץ, ובשפל מצב נורא שסבלו גזירות רעות ושעבוד, ובדרך הטבע לא הי' אפשר להם להנצל ולצאת משם לעולם, כי אין עבד יכול לברוח משם מחמת גודל כח כשפיהם כידוע, אעפ"כ לא נתיאשו ישראל והי' להם השתוקקות להתחבר אל הקדושה ולהנצל מטומאת מצרים, והגם שלא הי' בכוחם לעשות תשובה מעולה במעשה, לפי שהיו מסובבים בטומאת מצרים ומשוקעים במ"ט שערי טומאה, ואלו התמהמהו עוד רגע היו נכנסים בשער הנ' כמבואר בדברי האריז"ל, ולא יצוייר לעשות תשובה שלימה בשפל מצב כזה, אבל אעפ"כ נתקבל לפני הבוי"ת הרהורי תשובה ותשוקתם האמיתי, ונתכפר וניתקן להם חטא המחשבה והרהורי עבירה, זה לעומת זה בתשובת המשקל, והנה ענין המחשבה אין אדם מכיר בו אלא הבוי"ת לבדו, דאין אדם יודע מה בלב חבירו, ולפניו ית' נגלו כל תעלומות אם הוא תשובה של אמת, ובנקודה פנימיות שבלב, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל עד שיעיד עליו יודע תעלומות וכו', וכמו"כ במצרים העיד הכתוב שכל אותן שנגאלו הרהרו לעשות תשובה בלב שלם, כדברי המדרש זה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו, ע"כ וידע אלקים שהבוי"ת ידע באמיתת תשובתם, ואפי' אחד בחבירו לא הי' יודע, דאין בחי' זו ניכר רק להבוי"ת לבדו.

וכמו"כ עכשיו בשפלות הגדול הזה, והנסיונות הם גדולים עד מאוד, ואין אנו יודעים ערך השפלות, ואין אנו מרגישים עד היכן אנחנו משוקעים ר"ל, כאמרם ז"ל אין בשר המת מרגיש באיזמל, רק כשהשי"ת יעזור לנו ונזכה אל הישועה האמיתית, אז נדע ונשיג למפרע באיזה מצב ובאיזה שפלות היינו, אבל זאת צריך לנו לידע, שעל מה שהבעל דבר מתגבר ביותר, בזה צריך להתגבר כנגדו בכל עוז, ולא לוותר ולעשות פשרות בשום אופן, ולא כמו שחושבים קצת מן האנשים, שדבר שהוא קשה והבע"ד מתגבר עליו ביותר, מוותרים עליו מלקיימם, ותופשים רק את הקלות שאין התנגדות היצר חזקה עליהם כ"כ, אדרבה במה שהוא מתגבר צריך לאחוז ביותר ולהתגבר נגדו, וזהו עיקר עבודתינו בעוה"ז, וכמו שפי' בספה"ק דברי יחזקאל זלל"ה נעביד לון כתרין במלין יקירין, בדבר שהיא קשה ויש עליו התגברות גדול, בזה עושים כתר ונחת רוח להבוי"ת, כי זהו רצונו ית', וע"ד כן ברא היצה"ר להיות האדם מתגבר לעומתו, וצריך התגברות גדול להיות דבוק אל הקדושה וכח הטהרה, ולהתחזק בשמירת המחשבות ולתקן אשר פגמנו כבר.

ובאמת כל הצרות והשפלות בגשמיות שסובלים ישראל כל ימי גלותם, הם כאין וכאפס נגד השפלות במצב הרוחני, וז"ש הכתוב ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, שהם בעצמם אינם רואים שפלותם, שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה, ועוד רגע היו משוקעים לגמרי ולא היו יכולים לצאת משם לעולם, וישראל בעצמם לא ידעו עד היכן מגיע השפלות, ושכל קיומם תולה בחוט השערה וברגע א', ורק הבוי"ת לבדו ראה וידע, וזה שאמר הכתוב ראה ראיתי את עני עמי וגו' שאני רואה את ענים ומצבם האמיתי, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, שהם צועקים אלי מפני הנוגשים, אבל כי ידעתי את מכאוביו, אני לבדי יודע את מכאוביו, להעריך שפלות מצבם הרוחני, והם בעצמם אינם יודעים.

ואפ"ל עוד בחי' בזה, דהנה קשוי השעבוד נתגדל ונתרבה יותר אח"כ, כמ"ש בסוף הפרשה שאמר פרעה תכבד העבודה על האנשים, ומשרע"ה אמר ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה וגו', והנה מאמר זה ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו: היתה במראה הסנה, ואח"כ הכביד עוד פרעה עליהם השעבוד פי כמה, וישראל לא ידעו ולא השיגו שמעותד עליהם עוד צרות וגזירות גדולות מזו, אבל צעקו אל הבוי"ת מפני נוגשיו של עכשיו, וז"ש הכתוב ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, שאני רואה את ענים גם העתיד לבוא עליהם במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, שהם צועקים אלי על הצרות שכבר הגיע אליהם מפני הנוגשים, אבל כי ידעתי את מכאוביו, לפני נגלה גם מכאוביו העתיד והוא גדול הרבה יותר, וע"כ הקדים הקב"ה לשלוח למשה ואמר וארד להצילו וגו', וכמו"כ בגלותינו עכשיו ראינו ושמענו שגם בדורות הקודמים התאוננו על מצב הגלות, וישראל ידעו והרגישו שהם בגלות הגוף והנפש, אבל לא ידעו ולא ציירו המצב הנורא הזה, שאנו עומדים בו בדור האחרון לפני גאולה העתידה, ואפי' התנאים והאמוראים הקדושים פחדו ויראו מהדור של עיקבתא דמשיחא, כמ"ש ר' יוחנן ייתי ולא אחמיני', ובודאי לא הי' יראתו מגלות בגשמיות, רק ממצב הרוחני הי' ירא שלא יוכל לסבול את השפלות, ומה שאנו יכולין לסבלו, מפני שכבר נתבטל הרגשתינו מרוב השפלות, אבל צריך לידע שהבוי"ת עמנו בגלות, כביכול שכינתא בגלותא, והבוי"ת יודע להעריך שפלות מצבנו כמ"ש כי ידעתי את מכאוביו, ואין דרך אחר רק להשתוקק אל הבורא כל העולמים, ולהתדבק בו ית' ובתורתו הקדושה, והבוי"ת מביט וצופה בפנימיות הלב של כאו"א מישראל, ובזכות התשובה נגאלו ישראל ממצרים כמו שדרשו ז"ל עה"פ וידע אלקים כנ"ל.

ואפשר שמרומז עוד במשה"כ כי ידעתי את מכאוביו, דהנה ישראל במצרים מלבד שסבלו שעבוד וגזירות וצרות מן המצרים, חוץ מזה עוד סבלו רדיפות ומכאובים מרשעי ישראל שהיו מרובים עליהם פי כמה, כמו שדרשו ז"ל עה"פ וחמושים עלו בנ"י מאמ"צ שלא יצאו אלא אחד מחמשים, ויש דיעה בדברי חז"ל שלא יצאו אלא אחד מס' רבוא והשאר מתו במצרים, לפי שהיו רשעים והי"ל פטרונין מן המצריים ולא רצו לצאת, וכבר הובא בדברינו לעיל מדברי האריז"ל, שאלו היו נשמות שפילות מגלגול דור המבול ודור הפלגה, ומובן מאליו שהן הנה אשר הי' להם התחברות והתקרבות עם המצריים, היו ג"כ משוקעים בתאות וזוהמת מצרים וטומאתם, ובודאי שהי' כל מהלך דעתם ורצונם בהתנגדות גמור אל הקדושה. עד שלא רצו לצאת עם ישראל ולא רצו ליקח חלק בקבלת התורה הקדושה, והנה הכשרים שבישראל אותן שזכו להגאל, הרהרו תשובה בלבם והי' להם תשוקה להתקרב אל הבוי"ת, כמו שהעיד עליהם הכתוב וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים ודרשו רז"ל במדרש שכאו"א הרהרו בלבם תשובה, אבל הי' להם התנגדות גדול מצד רשעי ישראל שהיו מרובים עליהם, ואפשר לרמז בכוונת הכתוב, ראה ראיתי את עני עמי במצרים, וכפל הלשון ראה ראיתי מורה על ראיות הרבה, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, אשר מצרים לוחצים אותם בגזירות ושעבוד, וחוץ מזה כי ידעתי את מכאוביו, היסורים והרדיפות שמגיע להם מרשעי ישראל.

וכמו"כ מרומז בפסוק זה הבטחת נחמה לדור האחרון, בשפלות המצב ובנסיונות הקשים בעיקבתא דמשיחא שאין להם שיעור וערך וישראל סובלים גזירות וצרות בכל מקום שהם, בכמה מיני בחינות וכמה מיני לבושים, גזירה של הגלות בין האומות, וגזירות ורדיפות מרשעי ישראל, שהם שלוחי השטן להטעות את ישראל באופנים שונים ברצון ובכפי', השי"ת יעזור לנו שלא נדחה ח"ו ע"י הנסיונות הגדולים, ואין בהשגת שכל אנושי להשיג השפלות הגדול אשר אנו נמצאים בו, וגדול פי כמה יותר מאשר הי' במצרים, שהרי במצרים לא פסקה הנבואה מישראל והי' ביניהם יעקב אבינו והשבטים הקדושים, ובל' שנים האחרונים כשיצאו בני אפרים כתיב ויבך אותם אפרים אביהם, שהי' חי עודנה אחד מהשבטים הקדושים, והי' עמהם אהרן הכהן כל ימי היותם במצרים, והתנבא עוד במצרים כמבואר בספר יחזקאל, גם מרים הנביאה התנבאה עוד טרם שנולד משה כדאיתא בסוטה (דף י"ב) עכ"פ לא פסקה נבואה מישראל, גם כל שבט לוי היו כולם צדיקים גמורים כמבואר בדרז"ל, וכל אחד מישראל שרצה להתדבק בקדושתו ית', הי' לו כח המסייע ע"י צדיקי הדור ונביאי אמת. ולכל בני ישראל הי' אור גדול במושבותם במצרים, ואעפ"כ כתיב ולא יכלו להתמהמה מפני גודל טומאת מצרים והנסיונות הגדולים.

עאכו"כ אם נשער שפלות המצב של גלותינו עכשיו, שמאז ועד עכשיו ירדנו הרבה מעלות אחורנית, כדאיתא בגמרא שבבית שני פסקה הנבואה מישראל ועדיין היו משתמשים בב"ק, ובימי התנאים והאמוראים הקדושים הי' עוד השראת שכינה בישראל ורוה"ק מצוי ביניהם, גם בדורות שלפנינו זכו ישראל להסתופף בצל צדיקי אמת, והי' כח התורה וכח העבודה גדולה עד מאוד, והתגברות כח הקדושה של צדיקי הדורות הגין על כל הדור להקל מעליהם גודל הנסיונות, ואעפ"כ התמרמרו גם בדורות הקודמים על מצב הדור, אבל מה טוב הי' לנו אם היינו זוכים להיות באותם הדורות לראות ולהנות מגודל אור הקדושה של צדיקים הקודמים, אשר אבותינו ספרו לנו מגודל קדושתם שאין לשער, ועכ"פ הי' להם לישראל במה להתנחם, אבל עכשיו בעוה"ר החשכות וההסתרה גדולה עד מאוד, ומה שרואים ומשיגים את המצב הנורא, יש עוד אלף פעמים יותר צרות ונסיונות, ואין בנ"א יודעים מה שרואים ואין משיגים להבין את המצב השורר בעוה"ר, ע"כ צריך לבקש רחמים ותחנונים לפני הבוי"ת, שירחם ד' על עמו ועל ארצו להצילנו מנסיונות הזמן, כי הוא לבדו ית' היודע להעריך שפלות מצבינו, וכמו שפירשנו לעיל בפסוק כי ידעתי את מכאוביו, שהבוי"ת לבדו יודע מכאובי בני ישראל הגלויים והנסתרים, ואין אחר זולתו יודע.

וזה נרמז במאמה"כ ראה ראיתי את עני עמי וגו', כפל הלשון ירמוז על ראיות הרבה כמו שדרשו ז"ל הוכח תוכיח נתן תתן אפי' מאה פעמים, וכן מצינו בהרבה מקומות שכפילת הלשון מורה על רבוי מופלג, וכמו"כ ראה ראיתי את עני עמי וגו' שהבוי"ת רואה ראיות הרבה, ובכל זמן ועידן שישראל נתונים בצרה ונסיונות, הבוי"ת רואה שפלות מצבינו ורצונו ית' להושיענו, כמו שאמה"כ כי ידעתי מכאוביו, והבוי"ת יודע להעריך מכאובי בני ישראל, וחסדי ד' לא תמנו ורצונו ית' להצילנו, ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, ואין רשאי להסיח אפי' רגע אחד מלבקש על רחמי שמים, כי זולתו א"א לנו להתקיים ולעמוד אפי' רגע א' ובשכל האנושי א"א להשיג האיך יהי' הישועה בחשכות נורא כזה, ובשפלות המצב השורר כעת א"א לראות אור והאיך נזכה להוושע, אבל הבורא כל עולמים יכול לעזור ולהושיע את ישראל אף למעלה מדרך הטבע וכל קיומם של ישראל בגלות הוא חוץ לדרך הטבע ולמעלה מהשגת שכל האנושי, וצריך לאחוז ולהתדבק במדת האמונה השלימה, שהבוי"ת יעזור ויושיע את ישראל אף למעלה מן הטבע, ובזכות אמונה זו אנו נושעים, כאמרז"ל אין ישראל ניזונים אלא בזכות אמונה.

והנה איתא במד"ר פרשה זו ומשה הי' רועה וגו' וינהג את הצאן אחר המדבר, א"ר לוי אמר לו הקב"ה למשה סימן זה לך, במדבר אתה מניחן, ומן המדבר אתה עתיד להחזירן לעתיד לבוא, שנאמר (הושע ב') לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר וכתב היפה תואר דבפסיקתא מייתי על האי קרא, הא דאמרינן לקמן במדבר רבה (פי"א ס"ב) שגואל האחרון יהי' נכסה מ"ה יום ומעלה את ישראל למדבר, ואוכלים שם שרשי רתמים ועלי מלוחים, ולבסוף מ"ה יום נגלה להם, והקב"ה מוריד להם מן וכו' ולפי זה יתכן שלכן הי' סיבה מד' שיחזירם משה רבינו משם, כי על ידו הוא שירד המן כמו שהי' ביציאת מצרים עכ"ד היפ"ת, ומצינו שהתנבא יחזקאל הנביא על קיבוץ גליות בגאולה העתידה, ואמר (יחזקאל כ' ל"ה) והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים, ופי' הרד"ק והמפורשים דשם יהי' הבירור, שנאמר והעברתי אתכם תחת השבט וגו', והראב"ד ז"ל (בפ"ב דעדיות מ"ט) האריך בזה, ותוכן דבריהם שהמלך המשיח ואליהו יחזירו ויעוררו את ישראל לתשובה, ואותן שלא ישובו ויעמדו במרדם ידחו כמשה"כ וברותי מכם המורדים והפושעים וגו', אמנם ראוי להבין לאיזה טעם הודיעו הקב"ה למשה רבינו סימן זה במדבר אתה מניחן ומן המדבר אתה עתיד להחזירן, ומאמר זה נאמרה לו עוד בשליחות הראשונה לפני גאולת מצרים, ומה צורך הי' למסירת הסימן על גאולה העתידה וצ"ב.

ואפ"ל בהקדם מ"ש ז"ל במס' סנהדרין (דף צ"ז ע"א) ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל, (ישעי' נ"ט) מאי ותהי האמת נעדרת, אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה, מאי וסר מרע משתולל, אמרי דבי ר' שילא כל מי שסר מרע משתולל על הבריות עכ"ד הגמרא שם, וצ"ב הכוונה במ"ש עדרים עדרים והולכת לה, דאינו מבואר להיכן הולכת ומהו התועלת בהליכתם, ובילקוט ישעי' הגירסא ותהי האמת נעדרת הולכת ויושבת עדרים במדבר, ולפי פשוטו אינו מובן והלא נס עצום הי' מה שהלכו בנ"י במדבר ולא ניזוקו, כמשה"כ המוליכך במדבר הגדול והנורא, ואיך אפשר שיהיו הולכים עדרים עדרים למדבר וצ"ב, ובפשטות אפ"ל על דרך שפי' רש"י ז"ל על הפסוק (הושע ב') הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר וגו', בגולה שהוא לה כמדבר ציה עכ"ל, הרי שהמשיל הכתוב את הגלות, למדבר שהיא שכולה וגלמודה מאין יושב, ועד"ז יתבארו דברי חז"ל במדרש, ותהי האמת נעדרת הולכת ויושבת במדבר, היינו שיהיו בעלי האמת בגלות ושנואים בעיני הבריות, ולא שילכו ממש במדבר, אלא בכל מקום שהם הרי הם שכול וגלמוד ונרדפין ונבדלים מאנשי דורם, שכ"כ יהי' האמת שנוא בעיני הבריות, כמו שרואין עכשיו בעוה"ר.

והנה הרד"ק פי' ותהי האמת נעדרת שלא נמצאת ביניהם כלל כאילו לא היתה מעולם, וכן הוא משפט הלשון, כי גזירת נעדר הוא מלשון חסרון, כמו איש לא נעדר, אמנם חז"ל דרשוהו שנעשית עדרים עדרים והולכת למדבר, ולפי דרשתם ז"ל יהי' מציאות האמת בעולם, וכמו כן וסר מרע משתולל פירשו הרד"ק ז"ל משתולל אינו נמצא כאלו שללו ובזזו אותו מן העולם, וה"ה מגזירת שולל שלא יהי' במציאות סר מרע כלל, וחז"ל דרשו שיהי' משתולל על הבריות, אבל יהי' מציאותו בעולם, ולפי"ז הדרש סותר ומכחיש משמעות הכתוב, ולא יתכן כן בשום מקום, דכללא אית לן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו.

ואפ"ל דהדרש והפשט שניהם באים כאחד ואין שום סתירה ביניהם, על דרך מה שפי' בספה"ק אגרא דכלה עה"כ חלילה לך להמית צדיק עם רשע, דלפעמים כשנעריך את האדם לעצמו אינו בגדר צדיק, אבל אם נעריך אותו למול הרשע יהי' נחשב לצדיק בערך רשעתו של הרשע, והתפלל אאע"ה ללמד זכות על סדום, שאף אם ימצא בתוכה צדיקים כאלו יהיו ניצולים. וכמו"כ אמרה השונמית לאלישע באת אלי להזכיר עוני, שעד שלא באת אלי הי' הקב"ה רואה מעשי ומעשי הדור, ולמול ערכם הייתי נחשבת לצדיקת, אבל משבאת אלי אם יעריכו מעשי למול מעשיך אהי' נחשבת כחוטא, ועד"ז אפ"ל בפסוק ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל, שדרשוהו חז"ל על הדור של עיקבתא. דמשיחא, ולפי פשוטו יהי' כמעט נעדר ונחסר מציאות האמת, וגם סר מרע יהי' רחוק המציאות, אלא שבערך הדור יהיו נחשבים לסר מרע, וגם בחי' קטנה כזו של סר מרע יהי' משתולל על הבריות, וכמו"כ האמת תהי' נעדרת כפשוטו, אלא שבערך השקר הנורא אשר יהי' שורר בין הבריות, יהי' ניכר בחי' נקודה קטנה של אמת, ואף זו יהי' שנוא ונרדף בעיני הבריות עד שיהיו בעלי האמת בגלות ונמשלו למדבר, ואין שום סתירה והדרש והפשט שניהם נתקיימו בעוה"ר.

ואפ"ל עוד עפי"ד המדרש הנ"ל עה"פ וינהג את הצאן אחר המדבר, שאמר לו הקב"ה למשה סימן זה לך במדבר אתה מניחן ומן המדבר אתה עתיד להחזירן, וע"ד שכתבו הראב"ד והרד"ק זלל"ה דשם במדבר יהי' הבירור, וכל מי שיהי' בו עדיין תנועה של אמת וניצוץ קדושה יוכל להגיע לידי תשובה שלימה, ע"י שיהי' להם לישראל כח גדול המסייע, שיבוא אלי' להיישיר את לב בני ישראל לתשובה כמ"ש הרמב"ם ז"ל, ומלך המשיח ומשה רבינו יהיו עמהם שם במדבר ויחזירו את ישראל לתשובה, והבוי"ת יתן בנו רוח טהרה כמאה"כ ואת רוחי אתן בקרבכם, והנה התחלת הבירור הי' במצרים, כמו שכתב האריז"ל שבכור הברזל בגלות מצרים נצרפו ונבחנו כל אותן גלגולי הנשמות מדור המבול ודור הפלגה, אלא שלא נשלמה הבירור ולא יכלו להתמהמה עוד, ע"כ היתה השלמת הבירור בשאר גליות, ולפני גאולה העתידה כשיוליכם השי"ת למדבר העמים יהי' גמר הבירור.

וזה שרמז לו הקב"ה למשה בשליחות הראשונה במצרים, שידע והשיג משרע"ה שעדיין לא הגיע הזמן לגאלם גאולת עולם, וכמו שפירשנו לעיל בדרוש הקדום שזה הי' כל טענותיו של משרע"ה מה שמיאן ללכת, לפי שהשיג שכפי מצב הדור א"א שתהי' גאולה נצחי מיד, ועדיין לא יושלם הבירור, ע"כ רמז לו הקב"ה שא"א בענין אחר, וההכרח לגאלם מיד גאולה לשעה, וגמר הבירור יושלם לעתיד במדבר העמים לפני הגאולה וגם אז יהי' על ידך ובזכותך. וסימן זה לך במדבר אתה מניחן ומן המדבר אתה עתיד להחזירן לעתיד בעת הגאולה, ואז יושלם גמר הבירור ויזכו ישראל לגאולה נצחי, וזהו סימן הגאולה גם לישראל שלא יטעו בגאולה כוזבת, ואחד מן הסימנים של גאולה האמיתית שיוליכו את ישראל למדבר העמים ושם יהי' הבירור, ומשה רבינו ואליהו ומשיח בן דוד יתגלה אלינו כמבואר בדרז"ל, ועד שלא יראו ישראל בירור סימנים אלו, א"א להאמין לשום גאולה וא"א שתהי' גאולה אמיתית זולת בסימנים אלו שכן א"ל הבוי"ת למשרע"ה סימן זה לך וכו'.

ועד"ז אפ"ל דרמזו חז"ל בדבריהם על המצב של דור האחרון בעיקבתא דמשיחא, שתהי' האמת נעדרת, ואף קצת נקודה של אמת יהי' מיעוטא דלא שכיחא, אבל יהי' בלבול המוחות גדול מאוד, וימצאו עדרים עדרים מלובשים בלבוש האמת להטעות בו את הבריות: והנסיונות יהיו גדולים עד מאוד, עד שיהי' קשה להגיע לתנועה של אמת, והסוף יהי' שתהי' הולכת ויושבת במדבר, ושם יהי' גמר הבירור, ואז יתברר האמת והקדושה, ואם נבקש עכשיו ונרדוף להשיג תנועה של אמת, הגם שקשה מאוד להשיגו מחמת כובד הנסיונות ובלבול המוחות, עכ"פ נתחזק קצת בדרך האמת, ואז בעת הבירור נוכל להשיגו ולא נהי' ח"ו מאותן הנידחים חלילה.

ונחזור לבאר במה שהתחלנו, במאמר הבוי"ת למשרע"ה אקי' אשר אקי' והשיב משה רבינו רבש"ע די' לצרה בשעתה ומה אני מזכיר להם צרה אחרת, וא"ל הקב"ה יפה אמרת כה תאמר לבנ"י אקי' שלחני אליכם, והקושיא מפורסמת דאיך יתכן שהתחכם משרע"ה על אמירתו ית', והקב"ה הודה לדבריו ואמר לו יפה אמרת, ותירצו המפורשים שהיתה אמירה זו אקי' אשר אקי' למשה לבדו ולא שיאמרה לישראל, וכן תירץ האריז"ל בשער הפסוקים שלא היתה כוונתו יתברך שיגלה משרע"ה הדבר הזה לישראל, וע"כ לא אמר תחלה כה תאמר לבני ישראל אקי' אשר אקי' עייש"ד, אמנם עדיין יקשה לפי תירוצם דא"כ לא היתה תשובתו ית' מענין השאלה שאמר משרע"ה מה שמו מה אומר אליהם. והשיבו ית' אקי' אשר אקי' שהוא הודעה למשה לבדו, גם קשה קושיתנו הנ"ל דא"כ למה הודיע וגילה הקב"ה לישראל מאמר אקי' אשר אקי' במתן תורה ולא חש לטענת משרע"ה די' לצרה בשעתה, (עיין קושיא א' וב' הנ"ל).

אמנם יש במדרש חז"ל עוד פי' על מאמר אקי' אשר אקי' שהבוי"ת בישר להם לישראל ע"י משה רבינו שאהי' עמהם בגאולה זו של מצרים, ואהי' עמהם לגאלם בגאולה העתידה, ואז יהי' הגאולה בבחי' גבו', ובאמת מיד בליל יציאת מצרים נתעלו ישראל במדריגה גדולה כמבואר בדרז"ל, ומאז הלכו ונתגדלו ממדריגה למדריגה, ובקרי"ס אמרז"ל דראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בנבואה, ואח"כ במתן תורה זכו למדריגה גדולה יותר ואח"כ זכו להשראת שכינה במשכן, ואילולי לא חטאו ישראל היו זוכין לתיקון השלם ולגאולה נצחיות, כי הי' נשלם התיקון מיד ולא היו צריכים לסבול עוד צרות הגליות, ואז הי' נתקיים הפירוש אקי' אשר אקי' על בחי' הגאולה לבד, ולא על בחי' השעבוד.

אולם הי' גלוי וידוע לפניו ית' שעתידים ישראל להכעיסו במדבר, כמו שדרשו ז"ל עה"פ כי ידעתי את מכאוביו, שאמר הקב"ה יודע אני כמה עתידים להכאיבני במדבר, כמה דתימא (תהלים ע"ח) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, ומדת הדין מקטרגת עליהם על העגל שהיו עתידין לעשות והיתה גלוי וידוע לפניו ית' שלא יזכו ישראל לגאולה נצחיות מיד, ויצטרכו עוד לשאר גליות להשלמת תיקון החטא, וע"כ התכוין הבוי"ת וגילה למשרע"ה במחזה הנבואה, שיש עוד הבטחה במאמר אקי' אשר אקי' על בחי' הגלות, שאהי' עמהם בצרה זאת אשר אהי' עמהם בשעבוד שאר מלכיות, כי לפי מצב הדור מוכרח שיהי' עוד שעבוד מלכיות, אבל לא היתה כוונתו ית' שיגלה משרע"ה הבחי' הזו לישראל עכשיו בעודם במצרים דדי' לצרה בשעתה, ולמשה לבדו היתה הודעה זו ולא שיאמרה לישראל, ומה שאמר לו הקב"ה למשה על שאלתו מה שמו מה אומר אליהם, והשיבו ית' אקי' אשר אקי', היתה כוונת ההבטחה על בחי' הגאולה ולא על בחי' השעבוד כנ"ל, ועל דרך זה הודיע ית' שיאמרה לבני ישראל.

אולם משה רבינו טען ואמר דאעפ"כ כל זמן היותם בגלות מצרים ועדיין לא נגאלו, אם יבוא ויאמר להם הבטחתו ית' אקי' אשר אקי', אף אם יפרשה להם על בחי' הגאולה, דאהי' עמהם בגאולה זו ואהי' עמם בגאולה העתידה, מ"מ יצטערו ישראל ויבינו שיהי' עוד גליות, ולא יהי' מיד גאולה נצחיות, דאל"כ למה צורך לגאולה שנית, ולמה אודיעם דבר זה ויצטערו ודי' לצרה בשעתה, השיב לו הקב"ה יפה אמרת ועכשיו תאמר לישראל רק אקי' שלחני אליכם, וז"ש לו ית' כה תאמר לבני ישראל, ר"ל שעכשיו בעודם בגלות תאמר להם אקי' לבד, ומלת כה פירושו עכשיו, כמ"ש והנה לא שמעת עד כה (שמות ו' ט"ז), ובאמת היתה רצונו ית' שיגלה משה רבינו לישראל הבטחת אקי' אשר אקי' על בחי' הגאולה, אבל לא יאמרה להם מיד בעודם בגלות, ובמתן תורה מסר להם משרע"ה לישראל התורה מבראשית ועד פרשת מתן תורה, ונתגלה להם הבטחת אקי' אשר אקי' המפורש בכתוב, אבל אז לא הי' לחשוש עוד לטענת די' לצרה בשעתה, כי כפי מדריגתן של ישראל באותה שעה, שזכו ונתעלו ממדריגה למדריגה מעת צאתם ממצרים, היו מצפים ומקוים שיזכו לגאולה העתידה מיד, מבלי שיצטרכו לסבול עוד צרות ושעבוד, וא"כ הי' נתקיים אצלם הבטחת אקי' אשר אקי' על צד הטובה ועל בחינת הגאולה.

ומעתה סרו כל הקושיות שבענין שלא היתה השתנות רצון ולא חזרה בדבריו ית', ומעיקרא היתה כוונת הרצון שיאמר לישראל אקי' אשר אקי' על בחינת הגאולה, אבל לא יאמרה להם מיד, כי לא ביאר לו הקב"ה למשה הזמן אימתי שיאמרנה להם, ונתקיימה אמירתו ית', ומשה רבינו גילה בחי' זו לישראל בשעה שמסר להם התורה כנ"ל, והבטחה זו דאהי' עמהם בשעבוד זה וכו' למשה לבדו היתה ההודעה ולא שיאמרה לישראל אלא שחז"ל גילו לנו הבטחה זו בדורות הגלות, ובאותה שעה לא גילהו משרע"ה לישראל, וא"ל הבוי"ת יפה אמרת כה תאמר לבנ"י שעכשיו תאמר להם אקי' בלבד כנ"ל.

עוד אפ"ל עפ"י מה דאיתא בגמ' (ב"ק דף נ' ע"א) מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול ובאו והודיעו לר' חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם שלו' שני' וכו' שלישית אמר להם עלתה, אמר לה בתי מי העלך, אמרה לו זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו אמרו לו נביא אתה, אמר להם לא נביא אנכי וכו', אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער יכשל בו זרעו, אמר ר' אבא אעפי"כ מת בנו בצמא וכו' ע"כ, וכתב בשיטה מקובצת ואע"ג דמת בנו בצמא וכו' ולרבינו נראה לפרש, אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב"ה דבר שנצטער וכו' והסכים הקב"ה לדברי, שכן דרכו של הקב"ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא ע"כ, ועד"ז פי' בעץ יוסף וז"ל והא דמת בנו בצמא י"ל משום דהא דאמר רחב"ד דבר שהצדיק מצטער בו וכו' לא מדת השי"ת קאמר, דא"כ למה מת בנו בצמא, אלא דרך תפלה אמר כן, ולפי שעל בתו התפלל לכן ניצולה בתו ע"י מלאך וכו' אבל על בנו לא התפלל ומת ע"כ, ובמד"ר רות (פרשה ו' סי' ד') ויאמר ברוכה את לה' ר"י אמר לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אצל זקן לברכו, בועז הי' בן פ' שנה ולא נפקד, וכיון שהתפללה עליו אותה צדיקת מיד נפקד וכו', ר"ל אמר רות בת מ' שנה היתה ולא נפקדה וכו' וכיון שהתפלל עלי' אותו צדיק נפקדה וכו', ורבנן אמרי שניהם לא נפקדו אלא מברכותיהן של צדיקים עכ"ד המדרש ואמרז"ל (מו"ק ט"ז ע"ב) מי מושל בי צדיק, שהקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה, והבוי"ת מסכים לגזירתם ע"ד ותגזר אומר ויקם לך.

והנה גזירת הגלות הי' על ד' מאות שנה כמ"ש ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וישראל יצאו ממצרים לסוף רד"ו שנה, ויש בזה תירוצים שונים, ולחד דיעה שאר גליות משלימן, כי הי' הכרח להקדים יציאתם לטעם כי לא יכלו להתמהמה, ובעוד רגע היו נופלים ח"ו לשער הנו"ן כמ"ש האריז"ל, אמנם לפי שנגזר עליהם שיסבלו צער ועינוי ד' מאות שנה טרם יציאתם משם וכמ"ש ואח"כ יצאו וגו', ע"כ מצד מדת הדין הי' ראוי שעכ"פ יסבלו בערך צער זה ע"י ידיעתם שעליהם להשלים הד' מאות שנה בשאר גליות, וזשה"כ ויאמר אלקים למשה אהי' אשר אהי' וכדרשתם ז"ל אהי' עמהם בשעבוד שאר מלכיות וצוהו שכן יאמר לישראל כדי שיסבלו עכ"פ צער ידיעה זו, אמנם התפלל משה רבע"ה לבטל את הגזירה ואמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת, ולמה יסבלו צער ידיעה זו, ויספיק במה שישלימו בשעבוד שאר מלכיות ודייה לצרה בשעתה, והקב"ה הי' ממתין ומתאוה לתפלתו של מרע"ה והועילה תפלתו של צדיק להמתיק מדה"ד ונתבטל הגזירה וא"ל הקב"ה יפה אמרת כה תאמר וגו' ואינך צריך להזכירם צרה אחרת.

או אפשר דהכלל הוא דגזירה שלא נמסרה לישראל ולא יצאה לבחי' דיבור, עדיין יש מציאות לבטלה, ומשה רבינו הי' מצפה שיכנס לארץ והוא יבנה את ביהמ"ק ולא יחרב לעולם כמבואר בגמרא סוטה (דף ט' ע"א) שהאויבים לא שלטו במעשה ידיו של משה רבינו, וממילא לא יהי' עוד גלות ושעבוד, ועל כן התפלל משה רבינו שלא יודיעם לישראל מיד כדי שיהי' עוד אפשרות לבטלה, ושמע הקב"ה תפלתו ואמר לו יפה אמרת כה תאמר וגו', מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ועי"ז התפלל מרע"ה תקט"ו תפלות שיכנס לארץ עד שאמר לו הקב"ה רב לך, ע"כ עשה השי"ת רצונו של משה וא"ל יפה אמרת שלא להודיע לישראל גזירת שאר גליות.

ועדיין נשאר עלינו חובת ביאור, מדוע אחר שגילה לו הקב"ה למשה שמותיו ית' אקי' אשר אקי' אמר עוד שלח נא ביד תשלח, וסירב ומיאן ללכת, ואם לא הי' בדעתו לקבל השליחות, מדוע שאל מה שמו מה אומר אליהם (עיין קושיא ג' הנ"ל) ואפ"ל עפי"מ שפי' בתרגום יוב"ע שלח נא ביד תשלח, ביד פנחס דחמי למשתלחא בסוף יומיא. דפנחס זה אליהו והוא עתיד לבשר גאולה העתידה לישראל, ומבואר בדברינו לעיל דכל טענותיו של משרע"ה היו בקשות ותפלות להבוי"ת, ורצה לפעול בתפילותיו שתהי' גאולה הנצחי מיד, וע"כ ביקש שיהי' השליח פנחס זה אליהו, שהוא עתיד להיות השליח בסוף יומיא, ומרוב ענותנותו חשש שהחסרון מצידו שהוא אינו ראוי לכך, וביקש שיהי' פנחס השליח, (עיין בדברינו לעיל באריכות), אמנם מעיקרא לא ביקש משרע"ה על זה שהי' חושב ומצפה שיהי' גאולה נצחי מיד, אבל אחר שגילה לו הקב"ה הבטחת אקי' אשר אקי', והשיג גם בחי' הגלות המרומז בו, אהי' עמכם בשעבוד שאר מלכיות, אז ידע כי לא יהי' בשליחותו גאולה נצחי ע"כ ביקש והתפלל שלח נא ביד תשלח ביד פנחס, ואולי יזכה הוא להיות השליח לגאולה נצחיות.

אמנם לא פעל משרע"ה בתפלתו באותה שעה, כי לא הי' עדיין זמנה של גאולה נצחי, והוכרח להיות השליח לגאלם על גאולה זמנית, ולא הי' אפשר בענין אחר, אבל קצת המתקה בודאי פעל משרע"ה בתפלתו, להקל מעלינו עול הצרות ועול השעבוד, וכל מה שיש לנו כח לעמוד ולהתקיים בתוקף הגלות, הוא רק ע"י זכות תפלת משרע"ה והאבות הקדושים, שהכינו בכח קדושתם ישועה לדורות ישראל, אבל עכשיו כבר הגיע הזמן שתתקיים תפלת משה רבינו שלח נא ביד תשלח ביד פנחס זה אלי', ואין בנו כח להמתין עוד, ונבקש על רחמי שמים שנזכה לראות בישועתן של ישראל, ולראות רגלי המבשר, ונהי' מאותם שיזכו לתקן הכל ולסייע אל הגאולה שלימה ע"י עובדא טבא ותשובה שלימה, והשי"ת ירחם על נפשות העלובות שנשתלחו לעולם בדור הזה וצריכין לעבור נסיונות גדולות כאלה, השי"ת יקרב אותנו אליו ואז נשיג ונדע שהכל הי' לטובה, ויהי' זכיה גדולה למי שיעבור בשלום ויעמוד בכל אלה הנסיונות הקשים, ונזכה להתדבק אל הקדושה ולקבל עול מלכות שמים באמת, ושיתקדש ש"ש על ידינו ונזכה לתקן כל אשר פגמנו, ולעורר התעוררות רחמים ורצון העליון, ויתעורר כח תפלת משרע"ה שהתפלל שלח נא ביד תשלח, ונזכה לקבל פני משיח צדקנו בנחת ובשמחה ובאמת ובישועת כל ישראל ושמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

תורה מג

ביאור כפל "והיו" ולקיחות המים במכת דם

והיה אם לא יאמינו וגו' ולקחת ממימי היאור וגו' והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת, פרש"י ז"ל והיו והיו ב' פעמים, נראה בעיני אלו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אנו שבידו הם נהפכים לדם, ואז כשירדו לארץ יהיו בהווייתן, אבל עכשיו מלמדנו שלא יהיו דם עד שיהיו ביבשת עכ"ל רש"י ז"ל, ראוי להבין מנפק"מ בהודעה זו אם נעשו לדם בידו או ביבשת, ומדוע הוצרך הכתוב לטעם זה לכפול עוה"פ והיו, ואפ"ל דהנה תכלית האות הזה להראות ביטולה של ע"ז שאין בו ממש כי המצריים היו עובדים ליאור, וע"כ אם אחר שיתבטל ונהפך לדם יהי' עדיין בידו, עלול הדבר לטעות כי גם זה נחשב ביטול ע"ז אף אם יש עוד אחיזה בו, לזה הורה לנו הכתוב כי אין זה ביטולה, ואף אם קורא בקול שהוא בטלה ומבוטלת אינו מועיל כלל, רק אחר שישליך הע"ז מידו אז מהני ביטולה.

עוד אפ"ל דלכאורה יל"ד אף לפי פרש"י ז"ל, למה נכתב והיו קמייתא ומיותר הוא, דיספיק לדרשה זו אם יאמר הכתוב והמים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת, וכן דקדקו המפרשים (עיין בהרא"ם והגו"א) עוד יל"ד על יתור ב' לקיחת שבפסוק באומרו ולקחת ממימי היאור וגו' והיו המים אשר תקח מן היאור ויספיק בחדא, גם צ"ב טעם השינוי שהזכיר בתחלה "ממימי'' היאור וגמר אומר המים אשר תקח "מן" היאור.

ויתבאר עפימ"ש רש"י ז"ל רמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם, שהיו עובדים לנילוס המחי' אותם והפכם לדם עכ"ל והנה עיקר ביטולה של ע"ז במקומה ובשורשה, ששם כוחות הטומאה מתחזקים יותר, ולהראות שאין בהם יכולת להציל את עצמן אף במקומם ושורשם, כדמצינו שנצטוו ישראל לשחוט טלה לפסח בניסן דייקא בזמן שליטת מזל טלה שהמצריים עבדו אלי', ומעתה אם הי' משרע"ה בעצמו לוקח מים מן היאור וישליכם לארץ ויהפכם לדם, היו עובדי ע"ז אומרים שכבר נתבטלה מהיות ע"ז ע"י שלקחם משרע"ה מעיקרא לשם בזיון, וע"כ שלטה בו המכה ונהפך לדם, והגם דקיי"ל ישראל אינו יכול לבטל ע"ז של עכו"ם, אולי יהיו תולין לומר דדין ב"נ להם קודם מ"ת, בכל אופן ימצאו אמתלא לתלות בו טפשותם דבע"ז עצמו לא הי' המכה שולטת, ע"כ לקח משה רבינו מן המים שנשאבו מן היאור ע"י מצרי לשם ע"ז, ואותו המים של ע"ז הפך לדם, אמנם גם בזה ימצאו עוע"ז אמתלא, דלפי שנעתקו מן היאור שהוא שורשו, ע"כ שלטה בו המכה, לזה לקח משה רבינו עוד מים מן היאור עצמו ע"מ לבטלה וע"ד בזיון, להראות ביטולה של ע"ז שאין בו יכולת להציל את עצמו בשום פנים, ובזה יבואר כפל הלקיחות, וכפל והיו, וטעם השינוי בכתוב, וז"א ולקחת "ממימי'' היאור, היינו המים שנשאבו מן היאור ע"י מצרי ושפכת היבשה, ולקיחה הב' והיו המים אשר תקח "מן" היאור, שמשרע"ה בעצמו לקחם מן היאור, והיו לדם ביבשת ששניהם יהפכו לדם כשיהיו ביבשה כדברי רש"י ז"ל.

פרשת שמות

ביאור כפל "והיו" ולקיחות המים במכת דם

והיה אם לא יאמינו וגו' ולקחת ממימי היאור וגו' והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת, פרש"י ז"ל והיו והיו ב' פעמים, נראה בעיני אלו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אנו שבידו הם נהפכים לדם, ואז כשירדו לארץ יהיו בהווייתן, אבל עכשיו מלמדנו שלא יהיו דם עד שיהיו ביבשת עכ"ל רש"י ז"ל, ראוי להבין מנפק"מ בהודעה זו אם נעשו לדם בידו או ביבשת, ומדוע הוצרך הכתוב לטעם זה לכפול עוה"פ והיו, ואפ"ל דהנה תכלית האות הזה להראות ביטולה של ע"ז שאין בו ממש כי המצריים היו עובדים ליאור, וע"כ אם אחר שיתבטל ונהפך לדם יהי' עדיין בידו, עלול הדבר לטעות כי גם זה נחשב ביטול ע"ז אף אם יש עוד אחיזה בו, לזה הורה לנו הכתוב כי אין זה ביטולה, ואף אם קורא בקול שהוא בטלה ומבוטלת אינו מועיל כלל, רק אחר שישליך הע"ז מידו אז מהני ביטולה.

עוד אפ"ל דלכאורה יל"ד אף לפי פרש"י ז"ל, למה נכתב והיו קמייתא ומיותר הוא, דיספיק לדרשה זו אם יאמר הכתוב והמים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת, וכן דקדקו המפרשים (עיין בהרא"ם והגו"א) עוד יל"ד על יתור ב' לקיחת שבפסוק באומרו ולקחת ממימי היאור וגו' והיו המים אשר תקח מן היאור ויספיק בחדא, גם צ"ב טעם השינוי שהזכיר בתחלה "ממימי'' היאור וגמר אומר המים אשר תקח "מן" היאור.

ויתבאר עפימ"ש רש"י ז"ל רמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם, שהיו עובדים לנילוס המחי' אותם והפכם לדם עכ"ל והנה עיקר ביטולה של ע"ז במקומה ובשורשה, ששם כוחות הטומאה מתחזקים יותר, ולהראות שאין בהם יכולת להציל את עצמן אף במקומם ושורשם, כדמצינו שנצטוו ישראל לשחוט טלה לפסח בניסן דייקא בזמן שליטת מזל טלה שהמצריים עבדו אלי', ומעתה אם הי' משרע"ה בעצמו לוקח מים מן היאור וישליכם לארץ ויהפכם לדם, היו עובדי ע"ז אומרים שכבר נתבטלה מהיות ע"ז ע"י שלקחם משרע"ה מעיקרא לשם בזיון, וע"כ שלטה בו המכה ונהפך לדם, והגם דקיי"ל ישראל אינו יכול לבטל ע"ז של עכו"ם, אולי יהיו תולין לומר דדין ב"נ להם קודם מ"ת, בכל אופן ימצאו אמתלא לתלות בו טפשותם דבע"ז עצמו לא הי' המכה שולטת, ע"כ לקח משה רבינו מן המים שנשאבו מן היאור ע"י מצרי לשם ע"ז, ואותו המים של ע"ז הפך לדם, אמנם גם בזה ימצאו עוע"ז אמתלא, דלפי שנעתקו מן היאור שהוא שורשו, ע"כ שלטה בו המכה, לזה לקח משה רבינו עוד מים מן היאור עצמו ע"מ לבטלה וע"ד בזיון, להראות ביטולה של ע"ז שאין בו יכולת להציל את עצמו בשום פנים, ובזה יבואר כפל הלקיחות, וכפל והיו, וטעם השינוי בכתוב, וז"א ולקחת "ממימי'' היאור, היינו המים שנשאבו מן היאור ע"י מצרי ושפכת היבשה, ולקיחה הב' והיו המים אשר תקח "מן" היאור, שמשרע"ה בעצמו לקחם מן היאור, והיו לדם ביבשת ששניהם יהפכו לדם כשיהיו ביבשה כדברי רש"י ז"ל.

תורה מד

ביאור כפל "והיו" ולקיחות המים במכת דם

והיה אם לא יאמינו וגו' ולקחת ממימי היאור וגו' והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת, פרש"י ז"ל והיו והיו ב' פעמים, נראה בעיני אלו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אנו שבידו הם נהפכים לדם, ואז כשירדו לארץ יהיו בהווייתן, אבל עכשיו מלמדנו שלא יהיו דם עד שיהיו ביבשת עכ"ל רש"י ז"ל, ראוי להבין מנפק"מ בהודעה זו אם נעשו לדם בידו או ביבשת, ומדוע הוצרך הכתוב לטעם זה לכפול עוה"פ והיו, ואפ"ל דהנה תכלית האות הזה להראות ביטולה של ע"ז שאין בו ממש כי המצריים היו עובדים ליאור, וע"כ אם אחר שיתבטל ונהפך לדם יהי' עדיין בידו, עלול הדבר לטעות כי גם זה נחשב ביטול ע"ז אף אם יש עוד אחיזה בו, לזה הורה לנו הכתוב כי אין זה ביטולה, ואף אם קורא בקול שהוא בטלה ומבוטלת אינו מועיל כלל, רק אחר שישליך הע"ז מידו אז מהני ביטולה.

עוד אפ"ל דלכאורה יל"ד אף לפי פרש"י ז"ל, למה נכתב והיו קמייתא ומיותר הוא, דיספיק לדרשה זו אם יאמר הכתוב והמים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת, וכן דקדקו המפרשים (עיין בהרא"ם והגו"א) עוד יל"ד על יתור ב' לקיחת שבפסוק באומרו ולקחת ממימי היאור וגו' והיו המים אשר תקח מן היאור ויספיק בחדא, גם צ"ב טעם השינוי שהזכיר בתחלה "ממימי'' היאור וגמר אומר המים אשר תקח "מן" היאור.

ויתבאר עפימ"ש רש"י ז"ל רמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם, שהיו עובדים לנילוס המחי' אותם והפכם לדם עכ"ל והנה עיקר ביטולה של ע"ז במקומה ובשורשה, ששם כוחות הטומאה מתחזקים יותר, ולהראות שאין בהם יכולת להציל את עצמן אף במקומם ושורשם, כדמצינו שנצטוו ישראל לשחוט טלה לפסח בניסן דייקא בזמן שליטת מזל טלה שהמצריים עבדו אלי', ומעתה אם הי' משרע"ה בעצמו לוקח מים מן היאור וישליכם לארץ ויהפכם לדם, היו עובדי ע"ז אומרים שכבר נתבטלה מהיות ע"ז ע"י שלקחם משרע"ה מעיקרא לשם בזיון, וע"כ שלטה בו המכה ונהפך לדם, והגם דקיי"ל ישראל אינו יכול לבטל ע"ז של עכו"ם, אולי יהיו תולין לומר דדין ב"נ להם קודם מ"ת, בכל אופן ימצאו אמתלא לתלות בו טפשותם דבע"ז עצמו לא הי' המכה שולטת, ע"כ לקח משה רבינו מן המים שנשאבו מן היאור ע"י מצרי לשם ע"ז, ואותו המים של ע"ז הפך לדם, אמנם גם בזה ימצאו עוע"ז אמתלא, דלפי שנעתקו מן היאור שהוא שורשו, ע"כ שלטה בו המכה, לזה לקח משה רבינו עוד מים מן היאור עצמו ע"מ לבטלה וע"ד בזיון, להראות ביטולה של ע"ז שאין בו יכולת להציל את עצמו בשום פנים, ובזה יבואר כפל הלקיחות, וכפל והיו, וטעם השינוי בכתוב, וז"א ולקחת "ממימי'' היאור, היינו המים שנשאבו מן היאור ע"י מצרי ושפכת היבשה, ולקיחה הב' והיו המים אשר תקח "מן" היאור, שמשרע"ה בעצמו לקחם מן היאור, והיו לדם ביבשת ששניהם יהפכו לדם כשיהיו ביבשה כדברי רש"י ז"ל.

תורה מה

שעבוד התורה ומרירותה בגלות

ויאמר משה אל ה' בי אד' לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם וגו' הלא אנכי ה' ועתה לך ואנכי אהי' עם פיך והורתיך אשר תדבר, ויאמר בי אד' שלח נא ביד תשלח ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי וגו' ודבר הוא לך אל העם והי' הוא יהי' לך לפה וגו' יל"ד הרי כבר הבטיחו ית' ואנכי אהי' עם פיך והורתיך וגו', ומדוע סירב עוד ואמר שלח נא ביד תשלח, ואיך נתרצה יותר בהבטחה שני' שאהרן יהי' לו לפה ולמליץ, והבטחה הראשונה טובה ממנה שהבטיחו ית' ואנכי אהי' עם פיך.

ב) להלן בסוף הפרשה ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם, פירש"י לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי וכו', ראוי להבין מדוע קרא למלאכת הבית סבלותוכם, ואין זה טורח ומשא מה שהאדם עושה לעצמו ולרצונו בלי כפי', גם מדוע ציום פרעה על ככה ומאי אהניא לי' בזה.

ג) ובמד"ר למה משה ואהרן וגו', אתם למה ודבריכם למה וצ"ב.

ונל"פ עפימ"ד במד"ר (ר"פ דברים) אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון, הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דיבר משה עכ"ד המדרש, והנה ישראל בעודם במצרים כבר הי' להם זכות וכח התוה"ק, כמ"ש הקב"ה למשרע"ה וזה לך האות וגו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, פירש"י ז"ל וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה וכו' וכתב הפר"ד זלה"ה (דרך מצרים דרוש א') דזה ממדת טובו ית' שדן את ישראל לטובה ע"ש העתיד. וע"כ חישב הקב"ה לישראל זכות התורה אף טרם שקבלוהו עכת"ד, וק"ז הייטב לב זלה"ה כתב דלא צריכנא לטעם זה, אלא מכיון שקבלו עליהם לקבל את התורה כשיצאו ממצרים, נחשבת להם הקבלה כמעשה והי' להם זכות התורה בעודם במצרים עכת"ד, ואולי נרמז זה בהבטחתו ית' ואנכי אהי' עם פיך שבזכות "אנכי" שקיבלו עליהם ישראל י' הדברות המתחלת באנכי, יתרפא לשונך מיד ותסור ממך כבדות הפה והלשון, ואולי היתה השפעה זו רק בשביל ישראל כדי שישמעו ויבינו מפיו דברי תורה, שהרי משרע"ה כל ימיו עסק בתורה ואעפ"כ הוכיחו חז"ל שנתרפא לשונו ממ"ש אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, ואפשר שזה היתה טענת משרע"ה במ"ש הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים ר"ל דאם בנ"י לא שמעו אלי יעדר ממנו רפואת הלשון שהוא בזכותן, ומעתה איך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, שחזרה כבדות הפה והלשון למקומה, ולפי שלא היו ישראל בתמידית על בחינתם הרוממה, ע"כ הוצרך באותו זמן להיות אהרן נטפל עמו להיות לו לפה ולמליץ, ובזה יובן המשך הכתובים שהבטיח הקב"ה למשרע"ה ואנכי אהי' עם פיך והורתיך אשר תדבר, וזהו בזמן שיהיו ישראל משימין על לבם לשמוע דבריו שהם דברי ד' ועצם התורה, אבל כשאינם על בחי' זו אז הוצרך לאהרן והוא יהי' לך לפה וגו'.

ועפי"ז יתבאר דברי המדרש שאמר פרעה אתם למה ודבריכם למה, ולדרכנו אפ"ל שהשיג גם פרעה שא"א שיגאלו ישראל כ"א בזכות התורה, ולפי דעתו וידיעתו לא הי' להם זכותים, כי הוא אשר עשה אותם רעים וחטאים, וע"כ טען טענת ממנ"פ, אתם למה איך באתם בשליחות ד' לגואלם ואין להם זכות, וא"ת שיש להם זכות התורה כנ"ל, א"כ אתם למה מדוע באתם שניכם ויספיק במשה לבדו והוא ידבר, ואם אין להם זכות התורה ולכך הוצרך אהרן להיות לפה, א"כ דבריכם למה להוציא את ישראל ממצרים, וא"א מבלי זכות התורה.

או אפ"ל בדרך אחר קצת, שהשיג פרעה דגאולתן של ישראל א"א שתהי' כ"א בדבר ד' וחוץ לדרך הטבע, וא"א שיחול בשליחות זו כבדות הפה והלשון שהם מאורעי טבעיים, וע"כ טען טענת ממנ"פ אתם למה, ר"ל מדוע באתם שניכם ויספיק במשה לבדו והוא ידבר בשליחות ד', ואם לצד שהוא כבד פה ולשון, א"כ דבריכם למה כי לא יאמנו דבריכם שאתם שלוחי ד' לגאול את ישראל, כי אם צריכים אתם לדרך הטבע אין זה גאולה אמיתית, אמנם מצינו לפעמים שהי' ציווי השי"ת שמשה רבינו ידבר אל פרעה, ופעם צוה שיצרף את אהרן עמו, וקמי שמיא גליא באיזה זמן היו ישראל ראויים בזכות התורה להתנהג עמהם למעלה מן הטבע, וסוף דבר היתה גאולתם רק בזכות התורה.

ולדרכנו יתבאר במאמה"כ לכו לסבלותיכם וגו' ופרש"י שם (עיין קושיא ב') בהקדם דברי הזוה"ק (בראשית כ"ז ע"א) עה"פ ויקח ד"א את האדם, כגוונא דא אמרו מארי מתניתין וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא, בחומר בקל וחומר, ובלבנים בלבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה דא ברייתא את כל עבודתם וגו' דא משנה וכו' עכ"ד הזוה"ק, וצ"ב איך דרשו רז"ל כל זה על לימוד התוה"ק דכתיב בי' הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונופת צופים, ומי שטעם טעם התורה מימיו לא יצוייר לפניו מתיקות ועריבות טובה הימנה, ואיך אפ"ל שמרירות חייהם הי' בלימוד התורה משנה וברייתא וכו', גם יל"ד באמרו וימררו את חייהם, מהו הכוונה במלת חייהם והיל"ל וימררו אותם, אמנם הענין הוא שאם יזכה האדם לנפש מטוהרה ודעת צלולה, אין עריבות ונעימות יותר מעסק התוה"ק, כי הוא העונג הנשגב והנעלה מכל חמדי תבל, ואז זוכין להבין ולהשכיל עמקי סודותי', אך ע"י החטא ר"ל נעשה מסך המבדיל והדעת הוא בשבי' וצריך לעמל ויגיעה ומיץ אפים להשיג ידיעת התוה"ק, ונקדים דברי ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' בשלח) לפרש אמרם ז"ל (במס' אבות פ"ג מ"ה) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול ד"א, ותו"ד דהגזירה בזעת אפך תאכל לחם משמעו עמל ויגיעה, וכפשוטו קאי על לחם הגשמי, ובאמת קאי ג"כ על לחם התורה שנא' לכו לחמי בלחמי וגו', והכרח היגיעה בתורה נתחדש ע"י החטא, כי מקודם הי' כתנות אור וכו' ונתעצם בעצמית התורה ולא הי' צריך ליגיעה וכו', וא"כ אף שהגזירה והקנס של בזעת אפך וגו' נקנס על כל בנ"א, הנה אותן שתורתן אומנתן אין צריכין לשום השתדלות לטרפם, לפי שנתקיים בהו הגזירה בעמל התורה, וזהו אמרם ז"ל כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו וכו' לגמרי, וההיפך בהפורק עול תורה צריך להשתדלות מכח הגזירה והקנס הקדום, והבינונים זה משלים את זה עכת"ד עיי"ש.

ועד"ז אפ"ל בגזירת שעבוד ועינוי שסבלו ישראל במצרים, הנגזר עליהם בברית בין הבתרים ועבדום ועינו אותם וגו', לא היתה חלק כולם שוה בזה, אבל בני לוי שקבלו עליהם עול תורה כמ"ש כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, ע"כ נתקיים בהם גזירת העמל ויגיעה וגלות הדעת בלימוד התוה"ק, ויתבארו בזה דברי הזוה"ק וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו' שדרשו כ"ז על לימוד התוה"ק, שכל זמן משך גלותם היתה הדעת בגלות ובקישויים רבים עלתה להם להשיג נקודת האמת בתוה"ק, ובעמל ויגיעה בא להם ההתעסקות בתורה, וכ"כ הרמב"ם ז"ל אין לך שמחה כהתרת הספיקות, ולפי שהי' קשה להם להגיע ללבון הלכתא ולהתרת הספיקות בבירור שמעתתא, סבלו מזה מרירות רב ועינוי קשה יותר מכל עינוי הגוף. והנה בני עלי' כל חיותם רק בתוה"ק, וזולתו כמו שנפסק חיותם וכמ"ש דוהמע"ה לעולם לא אשכח פיקודיך כי בם חייתני, וז"ש וימררו את חייהם, היינו התוה"ק שהוא עצמית חייהם, וע"י כובד הגלות נתמרר להם עיונה והשגתה, והדר ומפרש בלבנים זו ליבון הלכתא וכו' וברייתא ומשנה, וכ"ז עלה להם בעמל ומרירות.

ועד"ז יתפרש מ"ש פרעה למשה ואהרן לכו לסבלותיכם, ופרש"י למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, והכוונה על עסק התורה שזה נקרא מלאכת ביתם של עובדי ד' הצדיקים העמלים באהלה של תורה, וע"ד שאמרז"ל במדרש (והובא בילקוט שמעוני פ' וישב רמז קמ"ו) ויבא הביתה לעשות מלאכתו, מה מלאכה הי' עושה קורא ושונה מה שלמדו אביו, והנה טענת ותלונת פרעה הי' שעדיין לא הגיע זמנם של ישראל להגאל, כמו שפירשנו לעיל במאמר רז"ל אתם למה ודבריכם למה, לז"א למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, שהפשוטי עם עליהם להמשיך השעבוד והעבודה בגוף, ואתם בני לוי שאין עליכם שעבוד מלאכה, עכ"פ לכו לסבלותיכם למלאכתכם שבבית, ושם תסבלו צער הגלות והמרירות, ותמצית טענתו הי' כי לא הגיע עדיין זמן גאולתם כנ"ל.

ועד"ז יתיישבו סתירת דרז"ל בענין התחלת זמן שעבודם של ישראל במצרים, דאיתא במד"ר (וברש"י ז"ל ר"פ ויחי) דמשמת יע"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ובמד"ר (פ' שמות) עה"פ וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ללמדך שכל זמן שהי' קיים א' מאותן ע' נפש שירדו למצרים לא שעבדו המצריים בישראל, ובסדר עולם איתא שכ"ז שהי' לוי קיים לא נשתעבדו, וכבר ביארנו בזה ולדרכנו אפ"ל דכ"ז שהי' יע"א קיים זכו ישראל בזכותו להארה גדולה בהשגת התורה, ע"י שלמדו מפיו והמשיך להם השפעת החכמה, ואחר שנפטר יע"א נסתמו מהם מעיינות החכמה בתוה"ק והרגישו בצרת השעבוד בבחי' השגתה, וע"ד שאמרז"ל (תמורה ט"ז ע"א) ג' אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וכו' במתניתא תנא אלף ושבע מאות קל וחומר וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, א"ר אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו עכ"ד הגמ', ואמרז"ל (סוכה כ' ע"א) בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה פרש"י לא נשתכחה כולה קאמר, אלא הלכות שכוחות מבני בתירא וכו' ועד"ז יתיישבו סתירת דרז"ל וכולהו איתנייהו, דשעבוד הגוף לא התחילה כ"ז שהי' א' מן הדור ההוא קיים אבל משמת יעקב הרגישו בצרת השעבוד רוחני, ע"י שכחת התורה שנגרם להם במיתתו, ואולי החזירה יוסף הצדיק להם והוריד השפעה חדשה בזכותו, ואחר מיתת יוסף באו עוה"פ לידי שכחת התורה, וחזרו השבעים הקדושים ויסדוה, ובהסתלקות השבטים הק' הרגישו עוה"פ התחלת שעבוד הרוחני עד שהגיעו לוימררו את חייהם וגו' כדרשתם ז"ל בזוה"ק הנ"ל, וככה אירע לנו דור אחר דור שנחלש כח התורה והשגתה בערך דור הקדום, ואף האמוראים הק' לא היו יכולים לחלוק על התנאים, שלא הי' כח התוה"ק בתוקפו כמו בדור שלפניהם, ובעוה"ר בדור הזה ירדנו פלאים עד דיוטא התחתונה, מי יורה דיעה ומי יבין שמועה, ואין מרגישים עוד הכאב והמרירות באבדונה וכמו בחולי הגוף כשנחלה מאוד ר"ל אינו מרגיש הכאב עוד.

ואפ"ל במאמה"כ (ישעי' כ"ט) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ודרשו רז"ל (שבת קל"ח ע"ב) הפלאה זו שכחת התורה, אולי נרמז כן בכפל הלשון. שמורה בכ"מ על הפלגת הריבוי כמ"ש נתן תתן. שלח תשלח, הוכח תוכיח שדרשו רז"ל אפי' מאה פעמים, וכן בשכחת התורה חזרה ונשנית בעוה"ר בכל דור ודור בערך בחי' דור הקדום, הבוי"ת יאיר עינינו בתורתו הקדושה ונשוב אליו באמת, ונזכה לישועה שלימה בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

תורה מו

דברי רבנו על שלח נא ביד תשלח ודינא דע"ש העתיד

(מכתי"ק) ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח, איתא במדרש ביד מי ביד ר' עקיבא והוא פליאה, ורשיז"ל פי' שלח נא ביד תשלח ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד וכו' עכ"ל, וצ"ב מדוע תלה זה בזה, וכי בשביל שאין סופו להכניסם לארץ אין ראוי שיגאל אותם גם מתחלה.

ב) עוד במדרש הבה נתחכמה לו שרצה לבטל את השבת וצ"ב.

ג) במד"ר (פ' בראשית פ' כ"ב י"ג) ויצא קין וגו' יצא ושמח, פגע בו אדה"ר אמר לו מה נעשה בדינך, א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדה"ר מטפח על פניו אמר כך הוא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת, ותמהו כולם מה שייכות מזמור שיר ליום השבת לזה.

ואפשר לומר עפי"ד הגמ' (ר"ה דף ל"א ע"א) תניא ר' יהודא אומר משום ר' עקיבא בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכו' בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת, אמר ר' נחמי' מה ראה ר' עקיבא לחלק בין הפרקים, פי' רש"י ז"ל שכל ששת ימים נאמרין הפרקים הללו ע"ש שעבר, ושל יום שבת ע"ש להבא, וע"כ פליג ר' נחמי' וס"ל דשיר של שביעי ע"ש ששבת, וקמיפלגי בדרב קטינא דאמר רב קטינא שיתא אלפי שנה הוה עלמא וחד חרוב וכו' אביי אמר תרי חרוב, פרש"י ז"ל ר' נחמי' לית לן דר' קטינא אלא דאביי, הילכך ליכא למימר על שם יום אחד שכולו שבת דהא תרי נינהו.

והנה גאולת מצרים הי' ע"ש העתיד, כמבואר במד"ר וברש"י ז"ל על הכ' וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ששאל מרע"ה מה זכו שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים, והשיב לו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שבשביל התורה שהם עתידים לקבל הם נגאלים, ועי' בפר"ד (דרך מצרים דרוש א') שהקשה דהרי אמרז"ל במד"ר עה"פ ויאמר ה' ראה ראיתי זו ראיית מעשה העגל וכו', אמר הקב"ה איני דנם לפי המעשים העתידים לעשות איני דן את האדם אלא בשעתו, וזה סותר לדברי המד"ר הנ"ל שביצ"מ דנם הקב"ה על שם העתיד ותירץ הפר"ד דזהו ממדת טובו וחסדיו ית"ש שלטובה מצרף את העתיד, אבל לרעה אינו דן אלא בשעתו, ובזה פי' דברי המדרש וירא אלקים שראה שעתידין להמרות על ים סוף דכתיב וימרו על ים בים סוף, וידע אלקים שהם עתידין לומר זה אלי יעיי"ש, עכ"פ גאולת מצרים לא הי' אלא על שם העתיד, ובשביל כן היו ישראל צריכים לרחמים וחסדים, כי בהביט על העתיד הי' מקטרג עליהם גם חטא העגל ומה שחטאו בים סוף, והנה מצינו שהי' להם הרבה זכותים כמו שאמרו חז"ל בשביל ד' דברים נגאלו וכו' ושהיו גדורים בעריות, אמנם הי' אצלם עון ע"ז שכולל כל העבירות, כמו שאמרו רז"ל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, ולא מצינו בדברי חז"ל מפורש עליהם אלא עון ע"ז, ודרשו חז"ל משכו וקחו לכם משכו ידיכם מע"ז כי דין גרמא להם, ולזה אמרז"ל במדרש שראה את העתיד זו ראיית מעשה העגל הנה העגל הוא עון ע"ז ר"ל, וכן מה שהזכירו בראיית העתיד שהמרו על ים סוף הוא ג"כ עון ע"ז כמו שדרשו עה"כ עבר בים צרה זו פסל מיכה.

והנה מבואר בגמ' ערכין (דף ל"ב ע"ב) בעזרא דבעי רחמי על יצרא דע"ז ובטלי', ואגין זכותא עלייהו כי סוכה, והיינו דקפיד קרא עילוי' דיהושע דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב ישוע, בשלמא משה לא בעי רחמי דלא הוה זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהוה לי' זכותא דארץ ישראל אמאי לא ליבעי רחמי וכו', הרי מבואר שמרע"ה לא הי' יכול לבעל יצרא דע"ז מפני שלא הי' לו זכותא דארץ ישראל.

ובזה מובן דברי רש"י ז"ל עה"פ שלח נא ביד תשלח, כי גאולת מצרים לא הי' אלא על שם העתיד, והדבר הקשה הי' כי בהביט על העתיד הי' מקטרג עליהם גם חטא העגל ומה שחטאו בים סוף שהם עון ע"ז, גם במצרים הי' עיקר עוונם ע"ז ר"ל, אמנם אם דנים על שם העתיד, א"כ מי שסופו להכניסו לארץ, כבר יש בידו מעכשיו זכותא דארץ ישראל ע"ש העתיד, ובצירוף זכותא דארץ ישראל יהי' בכוחו לבטל יצרא דע"ז, ואם יתבטל יצרא דע"ז יהיו נגאלין מן הדין, כי אך בשביל זה הי' צריכים לרחמים וחסדים בשביל שהי' מקטרג עליהם עון דע"ז כנ"ל, וז"ש מרע"ה שלח נא ביד תשלח ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ואין בידי זכותא דא"י גם ע"ש העתיד ולא אוכל לבטל יצרא דע"ז, ולזה דבר קשה הוא הגאולה על ידי.

והנה ידוע דמדותיו של הקב"ה הם מדה כנגד מדה ובמדה שאדם מודד מודדין לו, ואמרו חכז"ל (ר"ה דף ט"ז ע"א) אמר הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות וכו' נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, הרי דבאותו ענין שצריכים להשפעת ישועה, צריך לעבוד השי"ת באותו מדה להמשיך הישועה מדה כנגד מדה וא"כ במצרים שהי' צריכים לישועתו ית"ש ע"ש העתיד, היו צריכים לעבוד השי"ת ע"ש העתיד, וכבר נתבאר דר' עקיבא ס"ל לחלק בין הפרקים, שבכל ימות החול השיר של יום ע"ש שעבר ואך בשבת הוא ע"ש העתיד, ולא מצינו עבודה ע"ש העתיד אלא בשבת, ובזה מובן דברי המדרש הנ"ל על הכתוב הבה נתחכמה לו שרצו לבטל מהם את השבת, עפימ"ש רש"י ז"ל נתחכם למושיען של ישראל, ר"ל על כי ישועתן של ישראל בענין זה להצילם מידם הוא ע"ש העתיד, ועבודה ע"ש העתיד לא מצינו אלא של שבת, לזה רצו למנוע מקור ישועתם מה שהוא מדה כנגד מדה, ויובן גם דברי המדרש על הכתוב שלח נא ביד תשלח ביד מי ביד ר' עקיבא, שגם זה סובב והולך על מה שאנו דנין ע"ש העתיד, וזה נמשך מעבודת יום השבת כאמור, אמנם לדעת ר' נחמי' גם מזמור שיר ליום השבת הוא על העבר, א"כ גם מעבודת יום השבת אין לנו המשכת מדה זו לדון ע"ש העתיד, ולז"א ביד מי ביד ר' עקיבא, כי ע"י שמחלק בין הפרקים נמשך מעבודת יום השבת המידה ע"ש העתיד, וכבר נודע כי כאשר מגידים החכמים מלמטה כך מסכימים בשמים על ידיהם, וכמו שדרשו רז"ל עה"כ לאל גומר עלי, א"כ אך ע"י ר' עקיבא נמשך מדה זו לדון ע"ש העתיד.

והנה מה שהקב"ה מקבל השבים הוא ג"כ ע"ש העתיד, וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מה' תשובה) שגדר התשובה הוא שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב עוד לזה החטא לעולם, הרי שתליא קבלת התשובה בידיעת העתידות, ומכש"כ בקין שהי' בידו עון רציחה שהוא מעונות החמורות ר"ל, שאינו נמחל מיד כמבואר בד' חלוקי כפרה (יומא פ"ה ע"ב וברמב"ם פ"א מה' תשובה) והנה קין יצא ושמח מיד תיכף ואמר שנתקבלה תשובתו אף שהוא צריך זמן כנ"ל, וע"כ דע"ש העתיד נתקבל תיכף, וע"ז אמר אדה"ר אם כך גדולה כחה של תשובה לדון ע"ש העתיד "מיד" פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת כדעת ר' עקיבא שהוא שיר ע"ש העתיד, ולא ראה להמתין לשבת עד שיגיע הזמן שנאמר עליו השיר הזה, אלא מיד שראה גודל רחמיו וחסדיו ית"ש לעשות טובות עם הברואים ע"ש העתיד, גם הוא פתח מיד לעבוד השי"ת באותו מדה ואמר מזמור שיר ליום השבת. (ע"כ מכתי"ק).

תורה מז

כח הברכה של תלמידי חכמים

במדרש שלח נא ביד תשלח ביד מי ביד ר' עקיבא וצ"ב, ונל"פ עפי"מ דמרגלא בפומי' דאאמו"ר זלה"ה לפרש תיכף לת"ח ברכה, דאף מי שדבוק דביקות אמיתי לת"ח, יש לו כח הברכה להשפיע טובות וברכות לישראל כבחי' הת"ח בעצמו עכדה"ק, ואפשר ליתן טעם מנין נמשך לת"ח כח ברכה זו, על פי מה שכתב קדושת זקיני הישמח משה זלה"ה (בפרשת וישב) דהברכה הנמשך משם הוי' ב"ה הוא למעלה מן הטבע ויכול להיות אף בדבר המדוד, והוא נצחיות ומתקיימת לעולם, ועל פי זה פירש הפסוק (בפרשת תשא) שמן משחת קודש יהי' זה לי לדורותיכם, כי לי היינו לשמי שם המיוחד, וכל המתייחס להשי"ת הוא נצחי וע"כ יהי' לדורותיכם, כמ"ש ז"ל ממנו נמשחו המשכן וכליו ואהרן ובניו והמקדש וכל כליו וכל כהנים גדולים וכל המלכים וכולו קיים לעתיד לבוא עכ"ד ז"ל עיי"ש, והנה אמרז"ל בגמ' (פסחים כ"ב ע"ב) שמעון העמסוני הי' דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך פירש עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלקיך לרבות ת"ח, ולפי"ז דאתרבי ת"ח מאת ה', ע"כ יש לו כח להמשיך ברכות לישראל, דקיי"ל הנטפל להשם נתקדש בקדושת השם, ואף הנטפלים אליו כמוהו דכל המתייחס להשי"ת יש בו כח ברכה נצחי.

ועפי"ז יובן דברי המדרש פליאה הנ"ל, עפ"י המבואר בדברינו לעיל דטעם סירובו של מרע"ה לילך בשליחות זו, לפי שרצה שיהי' גאולה נצחית ומה שהוא ע"י שלוחי בשר ודם א"א שתהי' נצחי, ואפשר דע"כ ביקש ואמר שלח נא ביד תשלח ביד ר"ע שהוא עתיד לחדש בדרשת הכתוב את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח, ולפי בחינתו בתורה יהי' בכוחו להמשיך ברכה נצחית, וע"כ הוא הראוי להיות השליח לגאולתן של ישראל, ובאמת שלא הי' זמנו עדיין שיזכו ישראל לגאולה נצחיות עד שיושלם התיקון אלא שמרע"ה ברוב ענותנותו תלה החסרון בעצמו שאינו ראוי לשליחות זה, ור"ע לפי בחינתו בתוה"ק ראוי יותר לזה, וע"כ אמר ביד ר"ע והבן.

תורה מח

ביאור על דברי המדרש "אתם למה ודבריכם למה" ומאמר חז"ל "לא מרובכם מכל העמים"

ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו וגו', במד"ר מהו למה, אמר להם אתם למה ודבריכם למה וצ"ב.

ב) ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם, פירש"י ז"ל שהפסד הוא זה מה שאתם משביתים עם רב כזה ממלאכה, וצ"ב דאין זה טענה לפטור מציווי השי"ת, וממנ"פ אם מאמין בדברי השי"ת וביכולתו, צריך לציית אף אם יהי' ההפסד מרובה, ואם אינו מאמין לא יחוש אף אם לא יהי' ההפסד רק מועט, גם תיבת עתה מיותרת ומובן שדיבר מזמן ההוא.

ויתבאר בהקדם דברי המד"ר (קהלת ט' ט"ו) עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אלי' מלך גדול וסבב אותה וגו', עיר קטנה זה בית הכנסת ואנשים בה מעט זה ציבור, ובא אלי' מלך גדול זה ממ"ה הקב"ה וכו', ומצא בה איש מסכן וחכם זה הזקן החכם וכו', שבשעה שהזקן יושב ודורש ועונין אחריו אמן וכו' אפי' יש לו שטר גזירות של ק' שנה הקב"ה מוחל על כל עונותיו וכו' עכ"ד המדרש, וראוי להבין רמז דרשתם ז"ל, תינח מה שדרשו עיר קטנה זה בית הכנסת מובן, דביהכנ"ס נקרא מקדש מעט, אולם המשך דבריהם ואנשים בה מעט זה הציבור צ"ב מדוע נקראו הציבור מועטים, והפר"ד דקדק כן ופי' הוא ז"ל עפי"ד הגמ' (חולין פ"ט ע"א) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' (דברים ז') א"ל הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמיכם לפני וכו', ועד"ז רמזו חז"ל כאן ואנשים בה מעט אלו הציבור, ור"ל שהם ממעטין את עצמם, ועי"ז יזכו ובא אלי' מלך גדול זה ממ"ה הקב"ה, דבמקום שיש ענוה יש השראת השכינה כמ"ש אשכון את דכא את"ד.

ונל"פ המשך דברי המדרש עפ"י דרכו בתוס' נופך על דבה"ק, בהקדם לדקדק במאמה"כ לא מרבכם מכל העמים וגו' דלכאו' לפי דרשתם ז"ל סיפא לאו רישא ורישא לאו סיפא, דהתחיל לומר לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ומיירי הכתוב ברוב מנין, וסיים בענין אחר כי אתם המעט מכל העמים שאתם ממעטים עצמיכם, ואין לומר שגם תחלת הכתוב יתפרש עד"ז לא מרבכם מכל העמים ר"ל לא בשביל שאתם מגדילים עצמיכם חשק ה' בכם, דזהו פשיטא שלא יחפוץ ה' בישראל בשביל שמגדילים א"ע, כי תועבת ה' כל גבה לב ולא יעלה על לב בר דעת לומר כן שיוצרך הכתוב להסיר טעות זה.

גם יל"ד מה שמסיים הכתוב אח"כ כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה וגו' הלא כבר נתן טעם כי אתם המעט מכל העמים בשביל שממעטים עצמיכם, ומה צורך עוד לצירוף הטעם של שבועת האבות, עו"ק איך יעלה על הדעת לומר שמרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, הרי המציאות אינו כן שישראל אינם מרובים על כל העמים ולמה לי קרא, וכמו שהקשו בכ"מ בש"ס למ"ל קרא סברא היא, וכש"כ בזה שהמציאות מעיד על זה שאינם מרובים מכל העמים, למ"ל קרא להשמיענו שלא יעלה על דעתינו היפך המציאות.

עוד יל"ד בדברי הגמ' הנ"ל א"ל הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני, והביא ראי' מאאע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר, משה ואהרן אמרו ואנחנו מה, דוד המע"ה אמר ואנכי תולעת ולא איש, ולכאו' הם היו יחידי סגולה מובחרי הדורות והיצורים ומי יוכל להדמות אליהם, ופסוק זה נאמר על כללות ישראל ואיך אפשר להביא ראי' מהקדושים הללו על הכלל כולו.

ונל"פ בהקדם דברי המדרש פ' ויקרא (פ' ד' סי' ו') עכו"ם אחד שאל את ריב"ק כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות, אנו מרובים מכם מפני מה אין אתם משוין עמנו בע"ז, א"ל יש לך בנים וכו' נדחף והלך לו, כיון שיצא אמרו לו תלמידיו רבי זה דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב, א"ל בעשו כתיב בי' שש נפשות וכו' עשו שהוא עובד לאלהות הרבה כתיב בי' נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלו' אחד וכו' עיי"ש, וכתב ביפ"ת דקושית הגוי אינה כלום וסכלות הוא, רק שהשיב לו ריב"ק דרך דחי' וכו', אבל קשה מה ששאלו התלמידים ולנו מה אתה אומר דמשמע שגם להם הי' קשה קושית הגוי, ובאמת אינה כלום וסכלות הוא וכו', דמעיקרא בנתינת התורה היתה מודעת זאת, שהרוב יהי' היפך דעת התורה, כי כל האומות לא רצו לקבל את התורה, ועל דעת כן קבלנו עלינו את התורה להיותינו מובדלים מהם ושלא נלך בדרכיהם, כמפורש האזהרה בזה כ"פ בתורה, ואיך יעלה על הדעת להקשות קושיא זו שישראל יהיו בטלים לרוב האומה"ע, להשוות עמהם בע"ז ח"ו.

ופירשתי עפי"ד הגמ' שבת (ק"ה ע"ב) א"ר אבין מאי קראה לא יהי' בך אל זר ולא תשתחו' לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם זה יצה"ר וכו', שכך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד ע"ז והולך ועובד עכ"ד הגמרא, הרי דהכתוב מכנהו ליצה"ר אל זר ע"ש סופו שמסית האדם לע"ז, ובבחי' זו של ע"ז נתפסים רובא דעלמא ואף רוב אנשי התורה, כמ"ש בספה"ק חובת הלבבות (שער הפרישות פ"ב) שהי' בדין שיהיו באנשי התורה יחידים נושאי הפרישות המיוחדת וכו', אמנם אינו כן וכו' אבל רחקו מאור האמת וכו' עד אשר חשבו דרכו הרעה כי הוא לטובה ותעותו כי הוא הישרה וכו', והגיע יצר זה ברוב אנשי התורה עכת"ד ז"ל, ואפשר שזה הי' שאלת התלמידים, כאשר שמעו קושית הגוי כתיב אחרי רבים להטות מפני מה אין אתם משוין עמנו בע"ז, אמרו לריב"ק לזה דחית בקש כי קושיתו סכלות הוא, דא"א להשוות עמהם בע"ז שהוא מפורש בתורה לאיסור, אבל לנו מה אתה אומר, וכוונו בשאלתם על בחי' ע"ז אחרת שהוא היצה"ר, שמתחיל לפתות בדבר שאין איסורו מפורש בתורה, דזה דרכו היום אומר לו עשה כך וכו' עד שמסיתו מן הקל אל החמור וסופו מפתהו לעבוד ע"ז, ורוב העולם ואפי' רוב אנשי התורה סרים למשמעותו, וזה שאלת התלמידים מה נשוב ליצה"ר והמתפתים אחריו, דמדוע אין אנו משוין עמהם בע"ז זה שהם הרוב. (ועיין בדברינו (לפ' פרה) ביאור הענין באריכות.)

ונקדים עוד דברי הרבינו בחיי זלה"ה עה"פ לא מרובכם מכל העמים וגו', וז"ל ירמוז הכתוב בזה כי ישראל רבים מכל העמים, ואעפ"כ יאמרו אין החשק והבחירה לרבוייכם, כי אתם המעט כלומר כי אילו הייתם אתם הרבים מועטים מכל העמים הי' ג"כ חושק ובוחר בכם יעיי"ש, ולכאורה אינו מובן דהרי בכל הפקודים שנמנו ישראל לא עלה מספרם יותר מס' רבוא, וא"כ באמת אינם מרובים על כל העמים, ואולי הכוונה שבצירוף הערב רב היו ישראל מרובים במספרם על האומות, כי הערב רב לא נמנו בפקודים אשר פקדו את ישראל, והמספר של ס' רבוא הי' מבני ישראל לבד, והערב רב היו מרובים עליהם פי כמה, ואמרז"ל במדרש ילקוט (פ' בשלח) וחמשים עלו בנ"י וגו' אחד מחמשה עלו, ד"א אחד מחמשים, וי"א א' מחמש מאות, והנה יוצאי מצרים היו ס' רבוא לבד מטף, נמצא עלה מספרם במצרים ת"ק פעמים ס' רבוא, וכמו"כ במנין הפקודים במדבר עלה מספרם לס' רבוא לבד מהערב רב, וערב רב היו מרובים עליהם פי כמה, ובצירוף הע"ר היו ישראל מרובים על העמים.

ולדרכינו אפ"ל במאמה"כ לא מרובכם מכל העמים וגו', בהקדם דברי הגמ' סנהדרין (כ"ו ע"א) כי אתא סנחרב וצר עלי' דירושלם וכו' שבנא וסיעתו השלימו, חזקי' וסיעתו לא השלימו וכו', הו' קא מסתפי חזקי' אמר דלמא ח"ו נטיא דעתי' דקוב"ה בתר רובא וכו', בא נביא ואמר לו לא תאמרון קשר וגו' קשר רשעים הוא וכו' אינו מן המנין, וביאר המהרש"א ז"ל בח"א כי סנחרב חרף מערכות אלקים חיים, וע"כ שבנא וסיעתו שבאו להשלים עמו, היו מחשבותם לרעה על ה' וכאלו חשב לעבוד ע"ז דאמרי' מחשבה רעה בע"ז הקב"ה מצרפה למעשה, וע"כ אף שהוא וסייעתו היו רובן של ישראל אין הולכין לרעה אחר הרוב וקשר רשעים אינו מן המנין, אין הקב"ה במנין הרוב שלהם, וכינוי אינו מן המנין קאי על הקב"ה, וע"כ אין לך לחוש על הרוב שלהם כיון שאין הקב"ה בוחר במנינם עכת"ד המהרש"א ז"ל, ובספרי ויואל משה (מאמר א' סי' קנ"ו) ביארתי שחידש המהרש"א לפרש דברי הגמ' דלא כמשמעות פשוטן, משום דקשיא לי' האיך הי' ס"ד דחזקי' דלמא נטי' דעתי' דקוב"ה בתר רובא, כיון דקשר רשעים הם ובכה"ג וודאי ליתא לכללא דאחרי רבים להטות, וכבר אמרה תורה לא תהי' אחרי רבים לרעות, אמנם לפי ביאורו של המהרש"א ז"ל לא נאמר עליהם שהיו רשעים, אלא לפי שהתקשרו עם רשעים מחרפי ה', ע"כ אין הקב"ה בוחר במנינם אף שהם הרוב, וז"פ קשר רשעים אינו מן המנין לא שהם בעצמם רשעים אלא בשביל שהתקשרו עם רשעים אין הקב"ה בוחר במנינם עיי"ש ביתר ביאור.

ובזה נבוא לביאור הכתוב לא מרובכם וגו' עפימ"ד בזוה"ק פ' בראשית (דף כ"ה ע"א) חמש מינין אנון בערב רב ואינון נפילים גבורים ענקים וכו' (סי' נג"ע ר"ע) גבורים מינא תליתאה עלייהו אתמר המה הגבורים וגו' אנשי השם וכו' ובנין בתי כנסיות ומדרשות ושוויין בהון ס"ת ועטרה על רישוי, ולא לשמא דה' אלא למעבד לון שם וכו' עכ"ד הזוה"ק, ומעתה הי' סברא לחשוב שאותן הכתות מערב רב שהנם שומרי תומ"צ מצטרפים למנין הרוב, וכמו שטעה חזקי' לחשוב שח"ו נטי' דעתי' דקוב"ה בתר רובא, ומעתה יאמר המתעקש למה לא נשווה עמהם כי המה המרובים, וכשאלת התלמידים לנו מה אתה אומר, לזה בא הכתוב לשלול ולהסיר טעות זה, ולהודיע כי אין הקב"ה בוחר במנינם ולא נחשב רובא שלהם לכלום, וכל שכן שאר מינים שבערב רב שהמה רשעים בתכלית, לא הי' ס"ד מעיקרא שיכנסו למנין הרוב. אלא אף אלו אינם מצטרפים למנין הרוב, ואולי זה פי' הכתוב לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, שאין הקב"ה בוחר ברובכם שהם מכל העמים, דהיינו הערב רב ששורשם מן העמים, ואף שהם רבים לא נחשב רובא שלהם לכלום, וח"ו ליזיל אחריהם בתר הרוב, כי לא בחר ה' ברובם, אלא כי אתם המעט מכל העמים ודרשו חז"ל אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם, שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, ורק באלו בחר ה' שאין כוונתם להתגדל ולמעבד להון שם, אלא כל תשוקתם במעשה התומ"צ רק להרבות כבוד שמים, והמה באמת מועטים במספר, וא"ש קישור הכתוב לא מרובכם וגו' כי אתם המעט, ויתפרש כפשוטו ברוב ומועט במספר, ואף לפי דרשתם ז"ל שאתם ממעטים עצמכם לפני, מ"מ משמעות הפשוטו לא זזה ממקומה, כי אלו הממעטים א"ע מועטים המה במספר, ובא הכתוב להורות כי הקב"ה בוחר במועטים הממעטים עצמם, ולא ברובכם מכל העמים ששורשם מהערב רב וכל מעשיהם רק להתגדל ולקנות להם שם, ואף שהם מרובים במספר לא בחר ה' ברובם ואינו מן המנין ולית לנו ליזול בתר רובם, ובזה יתיישבו הדקדוקים הנ"ל. ואפ"ל הכוונה בסיום דבריהם ז"ל נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן אמרו ונחנו מה, לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש וכו'. ובוודאי אין מי שיוכל להדמות ולהגיע למדריגת ענותנותם הגדולה, אולם הכוונה שישתדל כ"א עכ"פ לפי ערך השגתו לילך בדרכיהם בענין הענוה, וע"כ סיים הכתוב לומר כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע ה' לאבותיכם, עפ"י אמרם ז"ל דההולך בדרכי אבות הקב"ה מתקומם עליו בזכות אבות, ובשביל שממעטים עצמכם לפני לפי ערך עצמכם, חשק ה' בכם וישמור שבועת האבות, וזכותם יעמוד לנו.

ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל עיר קטנה זה בית הכנסת ואנשים בה מעט זה הציבור, וכדרכו של הפר"ד ז"ל עפי"ד הגמרא הנ"ל שאתם ממעטין עצמכם לפני. ואנשים כאלו מועטים הם וכמ"ש כי אתם המעט מכל העמים, והמשך הפסוק דרשו ז"ל ובא אלי' מלך גדול זה יצה"ר וסבב אותה ובנה עלי' מצודים גדולים וגו', דאף מועטים הללו שנשארו נאמנים להשי"ת ותורתו הק' וממעטים עצמם לפניו ית"ש, היצה"ר פורש רשת לרגלם ובונה מצודים גדולים להכשילם בענין האמונה, ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצ"ט, ולמה קורא אותו מסכן שאינו מצוי בכל הבריות ואין רובן של בריות נשמעין לו, ומלט הוא את העיר בחכמתו שכל השומע ליצ"ט נמלט, וכמו"כ יתפרש לפי אידך דרשא במדרש ומצא בה איש מסכן וחכם זה הזקן וכו', קורא אותו מסכן לפי שאין רובן של בריות נשמעין לו, ומי ששומע לעצתו נמלט, שהוא מורה לעם דרך האמיתי איך להנצל ממצודים והנסיונות שפורש היצה"ר, וע"ז ידוה לבינו שאין לנו בעוה"ר בדורינו האיש מסכן וחכם שיורה לנו הדרך האמיתי ואין לנו מנהל ולא מחזיק בידינו כמו בדורות הראשונים ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים שהוא ית"ש ינחינו וינהלנו בדרך האמת.

והנה גם פרעה טען כטענת אוה"ע אחרי רבים להטות, דרבים היו אשר לא רצו לצאת ממצרים, ומטעם זה הביא הקב"ה מכת חושך שאז מתו כל אותן שלא רצו לצאת, ודרשו במדרש ילקוט עה"פ וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים שאחד מחמשים יצאו ממצרים, וי"א אחד מחמש מאות, א"כ היו מרובין פי כמה על הס' רבוא כשרים שיצאו ממצרים עם משה ואהרן, וראה פרעה שמיעוטא דמיעוטא מישראל סרים למשמעתם של משה ואהרן, ולכן שאל קושיא עצומה למשה ואהרן איך אתם באים לדבר בשם הכלל ישראל, הן רבים עתה עם הארץ, היינו ההמונים שהם נגד שיטתכם הם הרבים, ואיך אתם אומרים להיות באי כוחם של הכלל ישראל הלא כתיב אחרי רבים להטות, ודייק לומר הן רבים "עתה" עם הארץ, דאמנם בימי יעקב ויוסף הצדיק הי' הכלל ישראל שווים כולם בדעה אחת לדעת את ה' וכן במדבר לאחר שיצאו ממצרים נדבקו כולם לשיטת משה רבינו ע"ה, אבל אמר להם הן רבים עתה עם הארץ, ר"ל באותו הזמן עם הארץ הם הרבים, ושומרי תורה ומצות מועטים הם וא"כ למה אתם משביתים אותם מסבלותם.

ועד"ז אפ"ל גם טענת משרע"ה לפני הקב"ה מ"ש הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה וגו', ר"ל כיון שרוב גדול מישראל לא שמעו אלי, כמאמה"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ודרשו רז"ל שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, א"כ יצדק פרעה בטענתו הנ"ל שאין אני בא בכחם של הכלל ישראל ורובם אינם רוצים בשליחותי, וז"ש ואני ערל שפתים שלא יהי' בפי מענה להשיב על טענתו, וע"ז בא תשובת הכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בנ"י ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בנ"י מאמ"צ, פירש"י ז"ל עפ"י פשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה עכ"ל, וכיון שהבוי"ת צום לילך בשליחותו, אין צורך להסכמת דעת הרוב, כי המה שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן, וז"ש ויצום אל בנ"י ואל פרעה מלך מצרים כי יש בזה תשובה גם לפרעה, ולא יהי' לו פתחון פה לטעון הן רבים עתה עם הארץ שאינם רוצים בשליחתכם.

ויבואר הענין יותר עפ"י דברינו (בפ' קרח) בהקדם אמרם ז"ל (ברכות נ"ה) א"ר יצחק אין מעמידין פרנס על הציבור אא"כ נמלכין בצבור, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל, א"ל הקב"ה משה הגון עליך בצלאל וכו' לך אמור לישראל וכו' הגון עליכם בצלאל וכו', וביארנו שם שזה הי' טענת קרח לחלוק על נשיאותו של אליצפן ועל כהונתו של אהרן, מפני שלא נתמנו בהמלכת הצבור ובהסכמת רובם, אמנם אין בטענה זו ממש, שהרי כל מעשיו של משרע"ה הי' עפ"י ציווי הבוי"ת ובשליחותו, והבוי"ת כל יכול להעמיד מנהיגים לישראל וא"צ להמלכת הציבור, וראתה חכמתו ית' שא"א לימלך בציבור בענין הזה מפני שקרח ועדתו היו מבקשים שררה וגדולה לעצמן, וא"א לצרף למנין הרוב כ"א מי שדעתו לש"ש בלי נגיעה, כמבואר ברמ"א (חו"מ סי' קס"ג) ובמינוי בצלאל דייקא צוה הקב"ה לימלך בצבור ולאו כל אנפין שווין, וא"א למילף למקו"א (עייש"ד באריכות תקחנו משם)

ועד"ז אפ"ל לענינינו דמקור טענת פרעה הי' דמנהיג ישראל צריך שיהי' כל ישראל מסכימים להתמנותו, וכיון שרבים עתה עם הארץ שאין רוצים בכם ובשליחתכם, אין אתם ראויים להיות מנהיגם ובאי כוחם להוציא את ישראל, ולהסיר טענה זו בא דברו ית' לומר ויצום אל בני ישראל ואל פרעה וגו' להוציא את בנ"י ממצרים, והיכא שהבוי"ת הוא המצוה המה שלוחי דרחמנא וא"צ להסכמת הרוב, וכמו"כ בדורינו מועטים המה העומדים להגן ולשמור חומת הדת, ולמחות בפורצי פרץ המתאמצים להשחית גדר הקדושה ויסודות האמונה בישראל, ואפשר שיש רוב גדול לנגדם שאינם רוצים במעשיהם ולא מסכימים לשליחותם, אמנם נצטוינו על זה בתוה"ק מפי הגבורה, ואנו שלוחי השם ושלוחי התוה"ק וא"צ להסכמתם, וכל מקום שעומדים להגן על התוה"ק ויסודותי' הרי הם שלוחי התוה"ק וא"צ להסכמת הרוב.

וירמוז לזה מאמה"כ והי' ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאוד, דבעוה"ר זעירין אינון המתחזקים בדרך התוה"ק ולא כרעו לבעל, צורות שונות של ע"ז שמעמיד היצה"ר חדשים בכל יום להדיח את ישראל מתוה"ק, נמצא דהשתלשלות הדורות מאלו המועטים, ועליהם לבנות ולהעמיד יסודות בית ישראל, וז"א והי' ראשיתך מצער, אמנם ואחריתך ישגא מאוד, כשנזכה לקבל פני משיח צדקינו יעשו כל ישראל תשובה שלימה ויתוקנו כולם חוץ מהמינים והכופרים שנא' עליהם כל באי' לא ישובון, וז"פ דברי המד"ר א"ל הקב"ה למשה חייך יש לך לידע שנא' טוב אחרית דבר מראשיתו, טובה אחריתן של ישראל מראשית שנתתי להם במצרים עכ"ד המדרש, שמרע"ה נצטער מאוד בראותו כי מועטים המה הרוצים לשמוע אליו בשליחות השם, ולז"א למה הרעותה לעם הזה וגו' ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה, ועי"ז נתרחקו בנ"י יותר ולא אבו לשמוע אליו כמאמה"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ע"כ ניחמו הקב"ה טוב אחרית דבר מראשיתו וכו' שאף שראשיתן של בנ"י במצרים מצער, אבל אחריתן ישגא מאוד שעתידים לקבל את התורה ולעתיד יתוקנו ויחזרו לשורשם.

ובזה יתבאר דברי המדרש אתם למה ודבריכם למה, דהנה בני ישראל היו במצרים רק רד"ו שנה והגזירה הי' על ד' מאות שנה, והרבה תירוצים נאמרו על זה, ואחד מהם דרבוי העם השלים את הזמן, ובפי' ידי משה על המד"ר כתב דהנה כ"ז שא' מן השבטים קיים לא שעבדו המצריים בישראל, צא וחשוב שלא הי' השעבוד רק פ"ו שנים, והאיך נתקיים הגזירה של ת"ל שנים, אלא מכח וחמשים עלו בנ"י ודרשו רז"ל א' מחמשה, נמצא נטלו חלק בשעבוד ה' פעמים ס' רבוא, וה' פעמים פ"ו עולה במכוון ת"ל, ולכן נ"ל הטעם שהיו יולדות ששה בכרס א' כי שנים הוא טבע העולם וילדו ד' יותר כדי שיהי' החשבון ה' פעמים פ"ו, ופי' בזה הפסוק והצעיר יהי' לאלף וגו' אני ה' בעתה אחישנה, כשמביא הקב"ה הגאולה לפני הזמן הקצוב, אזי ישראל פרים ורבים שהצעיר יהי' לאלף ובזה נשלם השעבוד, להיות שנקצב השעבוד דרך משל על ו' דורות, אז כשישראל פרים ורבים מאוד, בב' דורות יהיו כך אנשים כמו ו' דורות וכן הי' במצרים עכ"ד בן המחבר ידי משה וכ"כ בישועת יעקב והוא דבר נחמד.

עכ"פ ברור שגם רשעי ישראל שלא רצו לצאת ומתו בג' ימי אפילה, גם הם השלימו הגזירה של ת"ל שנה, דאילולי ריבוי העם לא נשלמה עדיין זמן שעבודם של ישראל ולזה טען פרעה ממנ"פ למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו וגו' הלא הרוב אינו בדעה אחת עמכם, וא"ת שאין אלו מצטרפים למנין הרוב, כ"א בנ"י הכשרים אשר הם תמימי דעה אתכם, ולפי"ז יקשה הלא לא שלמו עדיין ת' שנה, וז"פ המדרש אתם למה, כלומר למה באתם לגאול את ישראל הלא הרוב אינם רוצים לצאת ממצרים ואיך באתם לדבר בשם כל ישראל, וא"ת כי הם אינם מן המנין א"כ דבריכם למה, הלא עדיין לא שלמו ארבע מאות שנה ובטלה טענה של ריבוי העם לפי דבריכם.

איברא אליבא דאמת לענין זה להצטרף לחשבון צערן של ישראל, כל ישראל מצטרפים חוץ ממינים ואפיקורסים שאינם מן המנין כלל, אבל בוודאי שכל בני ישראל מצטרפים למנין הזה, שכולם סבלו גלות וצרות רק בשביל שהם ישראל, אלא שלענין לצרף הכרעת דעתם למנין הרוב אין מצטרפים רק אלו שכוונתם לש"ש כמ"ש הרמ"א (בשו"ע חו"מ סי' קס"ג) עיי"ש, ומכ"ש אם דעתם ח"ו היפך דעת התורה שאין מצטרפין, אלא שפרעה בגודל רשעתו טען לילך אחר הרבים גם לענין זה שלא יצאו ישראל ממצרים מפני שהרוב אינם רוצים לצאת כנ"ל, וכן הוא טענת אוה"ע וטענת כל הרשעים, ובאמת אין דעתם מצטרף להכרעת הרוב כנ"ל.

תורה מט

שני מסלולים במצרים: דגים חנם לרשעים, תבן בצער לכשרים

ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם: בספרי (פ' בהעלותך) הקשו מכאן עה"פ זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, וכי יש בענין שהיו המצרים נותנין להם דגים חנם, והלא כבר נאמר ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנים להם בחנם, דגים היו נותנים להם חנם, ומה אני אומר חנם חנם מן המצות עכ"ד הספרי, ולכאורה הרי זה מוציא מפשוטו, וכללא אית לן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם.

ואפשר לומר על פי מה שכתבנו לעיל מדברי רז"ל דהערב רב ורשעי ישראל שהיו מתדמים במעשיהם להמצריים עשו אותן פטרונין, ולא הי' חסר להם מאומה. ורק הכשרים שבישראל סבלו צער השעבוד, ולפי"ז א"ש והדרש והפשט יתאחדו, וכוונת הכתוב א"ש אף לפי פשוטו שניתן להם חנם ממש, ומה שהקשו תבן לא היו נותנים להם בחנם, דגים היו נותנים להם חנם, ע"ז תירצו בספרי חנם בלא מצות, ר"ל לאלו שפרקו מעליהם עול מצות נתנו בחנם, כדי להמשיך גם אחרים לרשעתם בראותם טובת הרשעים בעוה"ז, ומ"ש תבן לא ינתן לכם, נאמר על הכשרים שבישראל שסבלו צער השעבוד ואעפ"כ עמדו באמונתם, ובעוה"ר נסיונות כאלו ישנם גם בדורינו כנודע, השי"ת יצילינו מהם ונזכה לילך בדרך האמת ולהתדבק אל הבוית"ש ותורתו הקדושה, ונזכה לראות בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.