דברי יואל על התורה/בראשית/ויחי

  << מקץ• חומש בראשית• שמות >>

~ ויחי ~

ויחי יעקב באמ''צ וגו'. פרש"י למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד וכו'. הקשו המפרשים הרי אמרז''ל דכל זמן שאחד מהשבטים היה קיים לא שעבדו המצריים בבנ''י, ואיתא במד''ר פ' שמות עה"פ וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ללמדך שכ''ז שהי' קיים א' מאותן ע' נפש שירדו למצרים, לא שעבדו המצרים בישראל, וצ''ב דברי רש''י ז''ל מ''ש שכיון שנפטר יעאע"ה נסתמו עיניהם של ישראל מצרת השעבוד, והרי לא היתה עליהם שעבודם של מצרים באותה שעה, גם הקשו המפרשים ז"ל דלפי דרשתם ז''ל אין כאן מקומה של הסתומה, וראוי להיות להלן בסוף הפרשה אצל ויגוע ויאסף אל עמיו.

ב) ויקרא לבנו ליוסף וגו' שים נא ידך תחת ירכי וגו' פרש''י ז"ל שים נא ידך, והשבע, וכן פרש''י לעיל (פ' חיי) שים נא ידך תחת ירכי, שהוא ציווי על השבועה עיי"ש, אמנם הראב"ע והרשב''ם ז''ל פירשו שם שענינו להראות הכנעה ושעבוד כעבד אל אדוניו, וזה המשפט עדיין בארץ הודו עכ"ד. ואף כאן בפ' ויחי רמזו הראב"ע והרשב''ם ז"ל על פירושם שם, וכתב ק''ז הישמח משה זלל''ה דכאן מוכרח כפי' הראב''ע והרשב''ם, דא"א לומר שהוא ציווי לשבועה, דהרי אחר שהשיב יוסף אנכי אעשה כדבריך, כתיב ויאמר השבעה לי מכלל דמעיקרא לא לשבועה נאמר עכ''ל ק''ז זלל''ה, וצ''ב ליישב שיטת רש''י ז''ל, דכפל הציווי למה, וכבר צוהו על השבועה במאמר שים נא ידך, ומדוע כפל ציוויו לומר השבעה לי.

ג) עוד הקשה ק''ז זלל''ה מדוע שינה יעקב את טעמו בשבועתו מאברהם אבינו שמצינו באאע''ה כשהי' רוצה לצוות לאליעזר ולהשביעו, תיכף במאמר ראשון אמר לו ואשביעך, ואח''כ פי' לו ענין השבועה, ויעקב מתחלה אמר ליוסף ענין הציווי, וכשהשיב לו אנכי אעשה כדבריך, אמר לו השבעה לי והי' לו לומר מיד במאמר הראשון השבעה לי אל תקברני במצרים וגו', ולא דבר ריק הוא ההשתנות הזה.

ד) עו"ק ממ"ש בריש חולין (ב' ע"א) בפלוגתא דר"מ ור"י עה''כ טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, דר''מ ס''ל טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ור''י ס''ל טוב מזה ומזה נודר ומשלם, ומפרש בגמרא דאפילו ר''י לא קאמר אלא באומר הרי זו, אבל באומר הרי עלי לא, עוד שם בגמרא וכי תחדול לנדור לא יהי' בך חטא, הא אם תדור יהיה בך חטא (ואפילו אם מקיימו, עיי"ש). וא''כ לפי''ז קשה איך צוה יעקב אבינו ליוסף שישבע לו ויעבור על וכי תחדול לנדור לא יהיה בך חטא, והרי קיימו האבוה''ק כל התורה כולה ע''כ תוכן קושיתו ק''ז זלל"ה, וקושיא זו קשה גם על מה שהשביע יוסף את בני ישראל וצ"ב.

ה) במסכת סוטה (ל''ו ע"ב) כל לישנא דאשתעי פרעה בהדי', אהדר לי' (יוסף), אשתעי איהו בלשון הקודש, לא הוה קא ידע מאי הוה אמר, אמר לו אגמרי, אגמרי' ולא גמיר, אמר לו אישתבע לי דלא מגלית (משום דהי' כתוב בנימוסי מצרים שלא ימלוך רק מי שיודע כל הלשונות, וא"כ יעבירוהו ממלכותו) אישתבע לו, כי א''ל אבי השביעני לאמר, א''ל זיל איתשל אשבועתך (פרש''י השאל לחכמים שיתירוה לך) א"ל יוסף ואיתשלי נמי אדידך, ואע"ג דלא ניחא לי' אמר לו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך עכ''ד הגמרא. וכן פרש''י להלן (בפרשת ויחי) עה"פ עלה וקבור אביך כאשר השביעך, דאם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר א''כ אעבור על השבועה שנשבעתי לך שלא אגלה על לה"ק שאינך מכיר בו וכו', עכ"ד רש"י ז"ל. וק"ז הישמח משה זלל"ה הביא על דברי הגמרא הנ''ל מקשין העולם איך אמר לי' איתשיל נמי אדידך, הא קיי''ל צריך לפרוט את הנדר, וא"כ קודם שיתירהו איך יעבור על שבועתו, ועוד מקשין מאי נמי אדידך, הלא אם יתיר שבועת פרעה יעבירוהו לפרעה ממלכותו, ובודאי ימלוך יוסף, כי אין מי שיודע ע' לשון וגם לה"ק רק יוסף, ואז ממילא יוכל לקיים שבועת יעקב, א''כ הול"ל איתשיל אדידך, ולשון נמי אדידך משמע שיתיר לשני השבועות, והוא תמוה דלמה יתיר לשניהם ומדוע תלה התרת חדא בחבירתה ע"כ קושית העולם עיי''ש תירוצו.

ו) עוד הקשה ק"ז זלל"ה על שבועה זו שנשבע יוסף ליעקב, ממ"ד בגמרא (שבועות כ''ה ע''א) שבועה שזרק פלוני צרור לים ושלא זרק, רב אמר חייב, איתי' בלאו והן, ושמואל אמר פטור ליתי' בלהבא, פרש''י ליתי' בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא, שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ולא לזרוק עכ''ל (ועיין ש"ע יו''ד סימן רל''ו ס''ב). מבואר מכל הנ''ל דבדבר שאין הכרע כלל אם יעשה פלוני או לא יעשה, חייב מלקות הנשבע אף אם יעשה אח"כ פלוני, דמ''מ הוי שוא בשעת השבועה, וא''כ הכא ביוסף שאין בידו, דהא הי' צריך ליטול רשות מפרעה כמבואר בקרא, ואין הכרע כלל אם יתן לו פרעה רשות או לא, א''כ הוי ח''ו כשבועת שוא, והיא קושיא עצומה לענ''ד עכ''ל ק''ז הישמח משה זלל"ה.

ז) ועשית עמדי חסד ואמת וגו'. פרש''י ז''ל חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, וצ''ב דלהלן פרש''י עה''פ ואני נתתי לך שכם א' וגו', לפי שאתה טורח בקבורתי, גם אני נתתי לך וכו', וא"כ הרי שילם את גמולו ומדוע ביקש מאתו חסד של אמת גם שאמרז"ל יעקב אבינו לא מת, א''כ אין זו בגדר חסד שעושים עם המתים.

ולבאר הענין נתחיל לתרץ קושיא הנ"ל, האיך השביע יעקב ליוסף, ויוסף השביע לבני ישראל, והרי כ''ע ס''ל בכה''ג דטוב מי שאינו נודר כל עיקר, והנודר אפילו אם מקיימו ה''ז חוטא (עיין לעיל קושיא ד'). ואפ"ל עפימ''ד במד"ר ותנחומא (פ' מטות) וידבר משה אל ראשי המטות וגו' איש כי ידור נדר לד' וכו', א"ל הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם לישבע בשמי אפילו באמת, אין אתם רשאין לישבע בשמי אלא א"כ יהיו בך כל המדות האלה, שנאמר את ד' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע, עד שתהא כשלשה שנקראו יראי אלקים, אברהם איוב ויוסף וכו', אם יש בך כל המדות הללו אתה יכול להשבע ואם לאו אי אתה יכול להשבע עכ''ד המדרש. ולפי זה יונח בפשטות שיעאע"ה השיג וראה צדקתו של יוסף, שהוא מאותן שנקראו יראי אלקים ומותר לו לישבע וא"ש שהשביעו.

ובזה יומתק לנו קישור מאמר הכתוב ויאמר השבעה לי וגו' וישתחוו ישראל על ראש המטה, פרש''י על שהיתה מטתו שלימה ולא הי' בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא ועוד שנשבה לבין הגוים והרי הוא עומד בצדקו, ויל"ד כי בודאי הכיר והשיג יעאע"ה ביוסף, מאז שראהו ונתודע אליו ברדתו למצרים, כי עדיין עומד בצדקו, ומדוע עכשיו בצוותו השבעה לי נתבונן בו עוה''פ והשתחוה לד' כי עדיין עומד בצדקו וצ"ב הקישור, ולדרכנו א"ש עפ''י פשטות, דעכשיו התבונן בו עוה''פ כי הי' נפק"מ לו להלכה אם רשאי להשביעו, וראה והשיג צדקתו ומיד הודה והשתחוה לד' על שהיתה מטתו שלימה, וא"ש קישור הכתוב.

ומה שהשביע יוסף את בני ישראל אפשר לתרץ, דהטעם דטוב אשר לא תדור, משום דשמא לא יקיים את נדרו, ואפשר דיש לחלק בזה בין יחיד לרבים, ועל דרך מה שכתב הריטב"א (במסכת יומא פרק טרף בקלפי) שהקשה שם לתנא קמא האיך אמר הכהן גדול לה' חטאת, הא אמרינן בנדרים (דף י' ע''ב) דלא לימא אינש לד' קרבן אלא קרבן לד', דלמא פשע ויאמר לד' ולא יאמר קרבן ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה, ותירץ דכיון שיש שם הסגן והאב בי"ד מדכרי ליה, וברבים ליתא להאי חששא שמא לא ישלים אמרו, דרבים מדכרי אהדדי עיי''ש, וכה"ג אמרי' במסכת (שבת י"ב ע''ב) דיחיד אסור לקרות לאור הנר שמא יטה, ובשנים מותר דמדכרי אהדדי, והנה יוסף הצדיק השביע את כל ישראל והעליתם את עצמותי וגו', וליכא מקום לחשוש שמא לא יקיימו את השבועה, דא"א שלא ימצא בכל ישראל אף א' שיקיים צוואתו, ומשו"ה שפיר השביעם.

ואפ"ל עוד בענין שבועה זו, ויתורצו בזה יתר הקושיות הנ''ל בהקדם מ''ש החת"ס זלל"ה (בפ' ויגש) עה''פ כי פי המדבר אליכם פרש''י בלשון הקודש, והקשה הרמב''ן ז''ל כי איננו ראי' שידבר אדם א' במצרים בלה''ק, כי על דעתו הוא שפת כנען, ורבים במצרים יודעים אותו כי קרוב הוא, ואף כי המושל, שדרך המלכים והמושלים לדעת הלשונות עכ''ד הרמב''ן ז"ל, ועוד הקשה החת"ס ז''ל מ"ט לא ביקש פרעה מיוסף שילמדנו בסתר לה"ק, ולא והי' נכנע אצל יוסף מפחדו שמא יעבור על שבועתו ויגלה סודו, ותוכן תירוצו שאין לשון עבר נקרא לשון הקודש, כי לשון הקודש הוא לשון התורה כמ''ש הרמב"ן ז"ל דע''כ נקראת לה''ק, שכל דברי קדושה הנאמרים מהקב"ה אל נביאיו לא הי' אלא בו עכ"ד ז''ל, גם כי בלה"ק יש בתוכו ותוך תוכו גימטריאות ונוטריקון ותמורת אותיות וצירופי שמות הק', והמדבר באופן זה הוא בעל רוה"ק, והשומע ומבין צריך ג''כ להיות בעל רוה''ק, והיינו דקאמר יוסף אחר שא"ל למחי' שלחני אלקים וגו' לשום לכם שארית בארץ וגו', והם הבינו הטמון בדיבורו כמה תמורות וגימטריאות, וידעו כי ברוה"ק מדבר וזהו ראי' כי אחיהם הוא, כי אין רוה''ק שורה על שפת חלקות, וז"ש כי פי המדבר אליכם בלה"ק, והנה אחר שדיבר יוסף עם פרעה בלשון עבר, שוב דיבר עמו באותו לשון עצמו, והראה לו שיכול לדבר דבר, והמובן ממנו באופן אחר, וזה א"א ללמד לפרעה ולכיוצא בו, עכ''ד החתם סופר זלל"ה.

נמצא לפי''ז שהשבטים הק' כולם ידעו מסוד הזה שפרעה אינו יודע לדבר בלה''ק, כי א"א למצרי שיכיר בלה''ק, ומעתה יתורץ קושית העולם שהביא ק''ז הישמח משה זלל"ה (לעיל קושיא ו') דאיך אמר יוסף לפרעה איתשל נמי אדידך, הא קיי''ל דצריך לפרוט הנדר, וקודם שיתירוהו איך יעבור על שבועתו, ולהנ"ל א''ש דהי' יכול להתיר שבועתו אצל השבטים הק' שידעו סודו וא''צ לפרוט להם, ואף אם יפרט להם לא יעבור על שבועתו כי מעיקרא הי' השבועה רק שלא יגלה סודו, ואין בכלל זה אם יאמר אותו למי שיודע, ואפשר שגם פרעה השיג שהשבטים יודעים בו, וע"כ הי' מתיירא ממ''ש לו אתשיל נמי אדידך והניחו לקבור את אביו כפרש''י ז"ל.

אמנם כי כן אם ידעו השבטים, מדוע באמת לא גילו סודו להמצריים, והרי הם לא נשבעו לו שלא לגלות, ומדוע סבלו מגזירותיו גם שלא רצה ליתן רשות להעלות את אביהם לא''י, והי' בידם להעבירו ממלכותו ע''י שיגלו סודו למצריים, אמנם באמת לא היו רשאין לגלות סודו מטעם שבועה אחרת, שהוא בכלל איסור דחיקת הקץ, כי ניתן קץ וקצבה לגלותם במצרים ד' מאות שנה, ולחד דיעה במדרש כבר התחילה הגלות מלידת יצחק, ולא היו רשאים ליקח חרות לעצמם ע"י שיעבירוהו ממלכותו וימלוך יוסף תחתיו, כמ"ש ק''ז הישמח משה זלל''ה (בפ' וישב) עה''פ ויוסיפו עוד שנוא אותו וזלה"ק מסורת בידם שאין מלך לישראל קודם בני עשו, כמו שמבואר מנבואת רבקה וכו' וגם כתיב ואלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלך מלך בישראל, ובאמת יוסף מלך רק על מצרים, ולא הי' מלך גמור רק משנה עכ''ל, וביארתי בספרי ויואל משה דליקח מלוכה וממשלה קודם זמנו הוא באיסור העברה על השבועות וביהרג ואל יעבור, ומה''ט דנו את יוסף למיתה, שנסתבב מן השמים טעות זה לידם, שחשבו שרצונו למלוך עליהם עיי"ש, והשתא אלמלא היו מגלים להמצריים שפרעה אינו יודע בלה"ק, והיו מעבירים אותו ממלכותו וימליכו את יוסף, נמצא היו מסייעים בפעולה זו ליקח מלוכה וממשלה קודם הזמן, וזה אסור ביהרג ואל יעבור ומה''ט לא היו יכולים לגלות. ולפי זה באמת גם יוסף לא הי' יכול ליתשל על שבועתו ולגלות כנ"ל, אלא שאמר לפרעה איתשיל נמי אדידך כדי להפחידו, ופרעה הי' מתיירא מזה שמא לא יעמוד יוסף בנסיון ויגלה, ולטעם זה הרשהו לילך לא"י, אבל יוסף לעצמו לא הי' בדעתו לגלות אף אחר שישאל על נדרו, מטעם דעדיין ארי' רביע עלי' שלא ליקח מלוכה לפני הזמן, וא''ש מ''ש איתשל "נמי" אדידך, דהי' צורך להתרת שניהם, כי אף אם ישאל על שבועתו לפרעה, לא יכול למרוד בו ולעלות לא''י בלי רשותו כנ''ל.

ואפ"ל מה שתלה יוסף התרת ב' השבועות חדא בחבירתא, עפי''ד הגמרא (כתובות ע''ז ע"ב) בר' יהושע בן לוי שאמר למלאך המות אחוי לי דוכתאי, אמר לי, לחיי, א"ל הב לי סכינך דלמא מיבעתת לי באורחה, יהבה ניהלי', כי מטא להתם דליי' קא מחוי לי',שוור נפל לההוא גיסא וכו', א''ל בשבועתא דלא אתינא, אמר הקב''ה אי איתשל אשבועתי' נהדר, אי לא לא ניהדר עכ"ד הגמרא. הרי מבואר דבשביל שלא איתשיל על שבועתו מימיו, ע"כ לא הכריחוהו מן השמים ליתשל גם אשבועה זו, ואל"ה היו מכריחין אותו, ועד"ז הי' טענתו של יוסף הצדיק לפרעה, דבאמת אוכל ליתשל על שבועתי ולגלות סודך למצריים, אלא שמעולם לא שאלתי להתיר שבועתי, כי כן דרך הצדיקים והחסידים כדמצינו בר"י בן לוי, אבל אם תכריחני להתיר שבועת אבא, א"כ אהי' מוכרח להתיר גם שבועתך כדי שאוכל לקיים צוואת אבא על ידי שיעבירוך ממלכותך, וכל זה א''ל להפחידו בעלמא כנ''ל.

ואפ"ל עוד באופן אחר קרוב לזה, בהקדם מה שהקשו התוספות (סוטה ל''ו ע''ב) על מ''ש יוסף לפרעה איתשיל נמי אדידך, ותימה הלא לא הי' יכול לישאל על נדרו כ''א מדעתו של פרעה, כמו ההוא מעשה דצדקיהו ונבוכדנצר דמייתי בגמרא (נדרים ס''ה ע"א) וכו', ותירצו התוספות דשמא אוקמי' במלתא דגיזום בעלמא שגיזמו כך, מיהו לא הי' יכול לישאל עליו אי לא ניחא לי' לפרעה עכ''ל התוספות. והנה מקור האי דינא במסכת נדרים (ס"ה ע''א) תניא המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו, ויליף לי' ממשה רבינו שא''ל הקב"ה במדין נדרת, לך והתר נדרך במדין, וכתב הר''ן שם דבירושלמי פליגי בטעמא דאין מתירין לו אלא בפניו, דאיכא מ"ד דס''ל טעמא דמילתא מפני החשד, כלומר שחבירו שהוא מודר ממנו לא ידע בהתירו, ויחשדנו שעובר על נדרו, ואיכא דיהיב טעמא מפני הבושה, כלומר שיתבייש מחבירו שהנדר הי' להנאתו ועכשיו רוצה שיתירו לו עכ''ד לעניננו,

וכתב הטורי זהב (יורה דעה סימן רכ''ח סעיף קטן כ"ח) דנפקא מינה בין הני תרי לישני דלמאן דאמר מפני החשד, דיו אם מודיע ההיתר לחבירו ואז מתירין לו אפילו בעל כרחו של המודר, דתו ליכא חשדא כיון שהודיעו, וללישנא דסבירא ליה מפני הבושה, באם יש להמשביע תועלת בשבועת הנשבע, צריך שיתן המשביע רצונו והסכמתו על התרת השבועה, ואין מתירין בע"כ של הנשבע, דזהו טעם מ"ד מפני הבושה עיי"ש, וכתשו' מהרי"ט (ח"א סימן קי"ח) כתב שהרשב''א הביא בשם @44ר''ת ז"ל@44, דהיכא דלא נדר בשביל טובה שעשה לו המודר, א''צ להתיר בפניו ומדעתו דוקא, דאל"כ האיך היה יכול להתיר שבועת יעקכ שלא בפניו, ר''ל דהו''ל ליוסף למימר לפרעה שאין יכול להתיר שבועת אביו שלא בפניו, אלא שהקשה המהרי"ט על ר"ת ז"ל הלא פרעה עשה לו טובה אז כשהשביעו, ואיך אמר יוסף איתשיל נמי אדידך, הרי בכה"ג צ"ל מדעתו ורצונו של המשביע, ותירץ דלהפחידו בעלמא אמר כן, אמנם ק''ז הישמח משה זלל"ה הקשה על תירוצו, דאם באמת לא הי' יכול להתיר שבועתו מבלי דעתו ורצונו א"כ מה יועיל בהפחידו, דלמא לא ירך לבבו, וא"כ הוי שבועת יעקב ליוסף ח"ו כשבועת שוא כיון שאין בידו לקיימה בלי רשות פרעה, (וכמ"ש לעיל קושיא ו') והא תינח אם יכול ליתשל על שבועת פרעה, הי' יכול להכריחו בזה, כמ"ש לו א"כ איתשל נמי אדידך ואגלה סודך, אבל אם אליבא דאמת א"א ליתשל על שבועתו בלי רצונו א"כ הדרא קושיא לדוכתי', דלא הוי בידו לקיים שבועת יעקב, והוי ח"ו כשבועת שוא, וקושיא זו קשה גם על תירוץ התוספות דלהפחידו בעלמא אמר כן ואוקמי' במלתא דגיזום עיי''ש.

ונראה לתרץ בהקדם דברי ק''ז היש''מ זלל''ה (בפ' ויגש) במ''ש יהודה ליוסף אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך, דטעם טענה זו שלא יאמר יוסף מה תועיל אם תשיבו את בנימין, הלא גם על תנאי חל הנידוי וכו', לזה אמר יש בידי לקיים על ידי שאהרג אותך ואת אדוניך וכיון שיש בידי לקיים אינו חל הנידוי, וכתב קדושת זקיני זלל"ה שכיון בזה לדברי מהר"ם א''ש בספרו כתנות אור, והוא ז"ל הוסיף שם דבאמת לא הי' יכול לקיים מכח גבורת יוסף ומנשה, וגם שלא הי' יכול לשלוף החרב, רק דהוא הי' הבור שיכול לקיים, ע"כ הי' עצמותיו מגולגלין בארון עכ"ד. ועד"ז אפשר לתרץ גם לעניננו דיוסף הי' יכול להכריח לפרעה שיתן לו רשות להתיר שבועתו, שהי' פחדו ומוראו עליו, כמ"ש רש"י ז''ל (בפרשת מקץ) עה''פ לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, לפי שהי' יוסף אומר להם שימולו וכו', אמר להם כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי, גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות, עכ''ל רש"י וקיי"ל תליוה וזבין זביני' זבינא, דאגב אונס דמיתה גמר ומקנה לרצונו, וא"כ אף למ"ד דס"ל המשביע ע''ד חבירו אין יכול להתיר כ"א ברצונו, מ''מ הי' יכול להכריחו, ואגב אונסא יתירנו ברצונו, וא''ש דהי' בידו להתיר שבועת פרעה עפ''י הלכה. וא''כ שוב לא הוי שבועת יעקב שוא ח''ו, כיון דהי' בידו לקיימו ע"י שיכריח לפרעה להתיר שבועתו.

ומתורץ נמי קושייתנו הנ''ל (קושיא ה') דהאיך יתיר שבועתו הא צריך לפרוט השבועה, וקודם שיתיר איך יעבור על שבועתו ולהנ"ל א"ש, דהי' בידו להכריח לפרעה שיפרט שבועתו, ואין נפק''מ להלכה מי יפרט השבועה לפני המתירין, אלא שאליבא דאמת לא הי' רשאי להרגו ולמרוד בו, מטעם האיסור של דחיקת הקץ כנ''ל, אלא שהי' מספיק הפחדה זו לפרעה, כי פרעה חשב שלא יעמוד יוסף בנסיון ולא ימנע משום איסור הנ''ל, ולטעם זה נתן לו רשות וא''ל עלה וקבור את אביך כאשר השביעך, ובזה מתורצים קושיות הנ"ל.

ובזה יתורצו יתר הקושיות והדקדוקים הנ"ל, דלכאורה מדוע הוצרך יאע''ה להשביע את יוסף להעלותו ממצרים, וכי זולת השבועה לא היה משתדל לקיים רצון אביו, אתמהה. וכבר העירו המפרשים בזה, ופי' דהשיג יאע"ה ברוה"ק שאילולי השבועה הזאת הי' פרעה מעכב בידו, אלא לפי שהי' רמיא עלי' שבועתו של יעקב, ע''כ הסכים פרעה בע''כ. כמו שפרש"י ז''ל עה''פ עלה וקבור את אביך כאשר השביעך, דאם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה שלא יאמר א''כ אעבור על השבועה שנשבעתי לך שלא אגלה על לה"ק שאינך מכיר בו, עכ''ל. אמנם באמת הי' אפשרות ליוסף לקיים צוואתו של אביו אף זולת השבועה, ע''י שישאל על שבועתו שנשבע לפרעה, ויגלה סודו שאין מכיר בלה''ק ויעבירוהו לפרעה ממלכותו וימלוך יוסף תחתיו, ושוב יהי' ברשותו לקיים מצות אביו, וא''כ צורך השבועה למה, אולם לא הי' רשאי לעשות כן מטעם איסור של דחיקת הקץ כנ"ל, ומעתה נאמר דבאותה שבועה שהשביע יעקב ליוסף ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, גלגל עמה עוד שבועה אחרת על דחיקת הקץ, דאל"כ לא הי' צורך גם לשבועה זו, דלא הי' נחשד יוסף בעיני אביו שלא יקיים צוואתו אף זולת השבועה, והי' בידו לקיימה בכל אופן אף אם לא ירשהו פרעה, ע"י שיגלה סודו כנ"ל, אלא שהשביעו יעקב אבינו גם על זאת, שלא יעשה שום פעולה של דחיקת הקץ שהוא ביהרג ואל יעבור ויש בו סכנה לכל ישראל ח''ו. ולטעם זה הי' צורך לשבועה האחרת כדי להפחיד את פרעה על ידו, וב' השבועות הללו הא' כרוך בצד חבירתה.

ויתורץ בזה כפל השבועות שבפסוק, באמרו שים נא ידך תחת ירכי, פרש"י והשבע, וה''ה ציווי על השבועה, ואחר שאמר יוסף אנכי אעשה כדבריך כתיב ויאמר השבעה לי, וכבר צוהו על השבועה ומה צורך לכפול ולהשביעו (עיין לעיל קושיא ב'). ולדרכנו ב' שבועות אמורים כאן, שחוץ מהשבועה להעלותו לא"י, השביעו עוד על איסור דחיקת הקץ, וכ''כ בעלי התוספות (סו"פ ויחי) עה"פ ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלקים פקד יפקוד אתכם וגו' וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקוד אלקים אתכם וגו', תימא למה אמר ב' פעמים פקד יפקוד, הכי הו''ל למכתב אנכי מת והשבעו לי כי כאשר פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי וגו', וי"ל דה"ק, יעקב אבינו אמר פקד יפקוד וגו' ולכן כאשר פקד יפקוד אלקים אתכם וגו', והה"ד אנכי אעשה כדבריך דריש סידרא עכ"ד התוספות. ובבעה''ט כתב שם, וז"ל. במדרש יש שהשביעם יוסף שלא ידחקו את הקץ, כי יוסף ידע את הקץ שיעקב גילה לו, עכ''ל. ומפורש כן בתרגום יוב''ע עה''פ וישבע יוסף את בני ישראל וגו' וז"ל ואומי יוסף ית בני ישראל למימר לבניהון הא אתון משתעבדין במצרים, ולא תזידון למיסק ממצרים עד זמן דייתון תרין פרוקין ויימרון לכון מדכר דכיר ד' יתכון, ובעידן דאתון סלקין, תסקון ית גרמי מיכא עכ''ל, מבואר שבמ"ש וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקוד וגו' והעליתם את עצמותי וגו', השביעם בשני שבועות, שלא ידחקו הקץ, ועל העלאת עצמותיו, וכן השביע יעקב את יוסף, וז''ש יוסף אנכי אעשה כדבריך, וכזה יתבאר דברי המדרש הובא בבעה''ת ויאמר אנכי אעשה כדבריך, כשם שאתה מצוני, כך אני מצוה לאחי בשעת מיתתי וכו' וכן מצינו שאמר לאחיו פקד יפקוד אלקים אתכם וגו' ולדרכנו כל זה הי' נכלל בשבועת יעאע"ה, שלא ידחקו ישראל את הקץ ושלא ימרודו באומות להעלותו בע''כ ושלא ברצונם, וע''ד כן השביע יוסף את בנ''י, שכ''ז היה נכלל בצוואתו של יאע''ה וז''ש אנכי אעשה כדבריך.

ונקדים דברי הגמרא יבמות (ס''ג ע''ב) גזרו על ג' מפני ג' (פרש''י מפני ג' עבירות) קא מחטטי שכבי מפני ששמחים ביום אידם, פרש''י מחטטי שכבי מוציאים הנקברים מקבריהם, מפני ששמחים ביום אידם באה עליהם זו הגזירה להתאבל בה. וכתב המהרש''ל שם, נ"ל מדה כנגד מדה דמאחר שאתה משמח עמהם ביום אידם, א"כ אתה אוכל עמהם, אפילו אתה אוכל משלך, מ''מ חשב הכתוב כאילו אתה אוכל מזבחו, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו אפי' משעת הקריאה, כדאי' במס' ע''ז ישראלים בזמה''ז עוע''ו בטהרה הן וכו', וא''כ מאחר שזבחיהם קרוי זבחי מתים ע''כ באה המדה לשלם ענין המתים עכ''ל המהרש''ל זלל"ה. ובעוה''ר הגיע עלינו הצרה הזאת של חטוטי שכבי, ומעולם לא נעשתה כזאת בישראל, ולא קרה לנו ככה אף בדורות הגלות בין האומה''ע, ומי הי' יכול לצייר בדורות שלפנינו שימצא כזאת, שאותם המכנים עצמם בשם ישראל מחטטים קברות הקדושים של תנאים ואמוראים, אמנם כבר גילו לנו חז''ל שהוא מידה כנגד מידה בעון ששמחים על יום אידם, וכל אלו שלוקחים חבל באידם של מלכות המינות ושמחים עמהם אפילו אם אינו אוכל עמהם ה"ה כאוכל זבחי מתים כמ''ש המהרש"ל ז''ל, והם הן הגורמים לחטוטי שכבי בעוה"ר.

והנה יעקב אבינו ע"ה השיג ברוח הקודש כל מה שיארע לישראל בכל הדורות עד עת קץ עיקבתא דמשיחא, כמבואר בדרז''ל שמסר לכל שבט ושבט כל מה שיארע להם עד סוף כל הדורות וזה ירמוז באמרו ועשית עמדי חסד ואמת, דלכאורה הול''ל ועשית לי חסד ואמת, אמנם יעקב אבינו לא הי' צורך בשביל עצמו לחסד של אמת, כי שילם לו גמולו כאמרם ז''ל, ולזה לא אמר ועשית לי חסד ואמת אלא שבמ"ש שים נא ידך תחת ירכי (והשבע לי) השביעו על איסור של דחיקת הקץ כנ"ל, גם השביעו שישביע גם הוא את בני ישראל בזה, ועי''ז יעשה חסד של אמת עם כל המתים של כללות ישראל, שאם והיו ישראל נשמרים בזה, לא יענשו המתים בעון החיים, וז''ש ועשית עמדי חסד ואמת, ר''ל שעמדי ועל ידי תעשה חסד של אמת עם כל מתי ישראל, ע''י שתקיים צוואתי וגם אתה תשביעם כמוני, וגם כי יע"א לא מת ומרגיש בצרתן של ישראל ומבקש עליהם רחמים וע''כ ועשית עמדי חסד ואמת, שגם אני אהי' עמהם לעזור להם מצרתם, אלא שישמרו עצמם בדבר זה, ועוד צוהו פעם שנית השבעה לי, זו היתה השבועה השני' להעלותו ממצרים, והי' צורך בו בשביל פרעה דאילולי כן לא הי' מניחו וא"ש כפל השבועות והבן.

עוד אפ''ל חסד שעושים עם המתים שהכוונה על כל מתי ישראל, כדרכנו לעיל. דהנה שני דברים הן המה הדוחים ומאחרים קץ גאולתינו, עון של דחיקת הקץ וחטא הידוע כמבואר בדרז''ל. ואילולי כן כבר היינו נגאלים. ובפדרא (פמ"ח) משמע שבעון בני אפרים שדחקו את הקץ ויצאו קודם הזמן, ניתוסף לישראל השעבוד והגזירה עוד ל' שנים עיי''ש. נמצא במה שישמרו ישראל ולא יעברו על דחיקת הקץ יהיו עושים חסד עם כל מתי ישראל, שלא יתאחר עת תחייתם, וע"כ יעאע''ה בצוותו את יוסף והשביעו על איסור דחיקת הקץ, אמר ועשית "עמדי'' חסד ואמת ר"ל על ידי. אם תקיים מצותי תעשה חסד של אמת עם המתים של כללות ישראל, שמצפים על עת התחי', ובעוה"ר בעון דחיקת הקץ נתאחר תחייתם. ובזה א''ש למה פרשה זו סתומה. דלכאורה הי' ראוי להיות מקומה של הסתומה להלן אצל ויגוע ויאסף אל עמיו (עיין לעיל קושיא א') ולדרכנו בשעה שהשביעם יעאע''ה על דחיקת הקץ, הרגישו מיד שקץ הגאולה רחוקה ומי יודע אם לא יתארך עוד בעון דחיקת הקץ, אם לא יוכלו ישראל לעמוד בנסיון ח''ו וע"כ מיד נסתמו עיניהם ולבם מצרת השעבוד, אף שבפועל לא הגיע אליהם השעבוד כ"ז שא' מהשבטים הי' קיים, אבל כבר השיגוה בעיני שכלם ונסתמו עיניהם ולבם מיד.

מאמר א

באופן אחר יתיישבו הדקדוקים הנ''ל, בהקדם דברי הגמרא (תענית דף ה' ע"ב) ר''נ ור"י הוו יתבי בסעודתא וכו' א''ל הכי אר''י יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א''ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ד' וגו' כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, עכ"ל הגמרא, והקשו המפרשים דאכתי לא מתורץ שאלתו, וכי בכדי חנטו חנטייא, וק''ז הישמח משה זלל''ה דקדק דהו"ל להקשות איך חנטו חנטיא עיי"ש.

ולבאר הענין נקדים להעיר עוד, דהנה כמו''כ חנוך ואלי' ואליעזר עבד אברהם וריב''ל נכנסו חיים לג''ע ולא הרגישו טעם מיתה כלל, אמנם נשתנה בחי' יעאע"ה מכל אלו. שאף שלא מת והוא בחיים אתנו, אעפ"כ חנטוהו וספדוהו וקברוהו כדי להסתיר ולהעלים הענין, ולכאורה ראוי להבין מדוע הי' צורך והכרח להעלמה זו, ומצינו באליהו כשעלה בסערה השמימה נתפרסם הענין ומפורש בכתובים, וביע"א עשו כל השתדלות להסתיר הענין, ואף הכתוב לא גילהו, לולא קבלת חז''ל שגילו לנו ע"י לימוד גז"ש, ודא ודאי טעמא בעי.

ונל"פ בהקדם דברי המדרש שוח''ט (תהלים י"ד) בשוב ד' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל, יגל אברהם ישמח יצחק לא נאמר, רק יגל יעקב ישמח ישראל, א"ר שמעון לפי שאם חטאו ישראל יעקב מרגיש במערת המכפלה, לכן כשבא שמחה על ישראל, ישמח יעקב יותר, ולכן כשיבוא הגאולה במהרה ישמח יעקב ביותר עכ"ד המדרש. ולכאורה הא גופא טעמא בעי מדוע יע"א מרגיש בצערן של ישראל יותר מאברהם ויצחק, ואפ''ל עפי''ד הגמ' (ברכות י"ח ע"א) דפליגי ר' חייא ור' יונתן אם המתים יודעים בצערא דחיים, ור' יונתן ס"ל דלא ידעי ויליף לי' מקרא (קהלת ט') והמתים אינם יודעים מאומה, והקשו שם בגמרא לחד מבני ר' חייא דס"ל דלא ידעי, מכמה ברייתות דמבואר שם דידעי בצערא דחיי, ודחי דלמא איניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו, ומסקנת הגמרא שם דאף ר' יונתן הדר בי' דא''ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מנין למתים שמספרים זע''ז, שנאמר (דברים ל"ד) ויאמר ד' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, מאי לאמר, אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב, שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתי' לבניכם, ואי ס''ד דלא ידעי כי אמר להו מאי הוי, פרש''י ואי ס''ד דלא ידעי אין מבינין כלום אלא צערא דגופא, כי אמר להו מאי הוי, אלא לאו דידעי עכ"ד הגמרא. והקשה המהרש''א וז"ל בח''א, מאי קא מוכח מהא דידעי, ואימא כדמשני לעיל דאיניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו, הכא נמי לימא דלא ידעי, אלא דמשה אזיל ואמר להו, ותירץ המהרש''א ז''ל דלא משני הכי לעיל אלא לחד מבני ר' חייא וכו' דאיכא למימר דמודה דאי אתי איניש ואמר להו ידעי, אבל ר' יונתן דיליף מדכתיב והמתים אינם יודעים מאומה משמע אפילו בדבר שמספרים להם שם אין יודעים, עכת"ד רבינו המהרש"א ז''ל. ולפי"ד אפשר דגם לפי המסקנא דהדר בי' ר' יונתן ומודה דידעי, היינו רק אם מודיעים להם מן החיים כדדחי בגמרא לעיל עיי"ש.

ולפי"ז יבואר טעמא מה שיעאע"ה מרגיש בצערן של ישראל יותר, כיון דיע"א לא מת, ע"כ ידע בצערא דחיי ומרגיש בצרתם יותר ומצטער עמהם, והוא מודיע לאבות העולם במערת המכפלה כדי שיעוררו רחמים על ישראל, וז''ש במדרש הנ''ל דלפי שיע"א מרגיש בצרתן של ישראל תחלה, לכן כשבא שמחה והגאולה במהרה ישמח יעקב ביותר, נמצא שמה שיע"א לא מת נצמח על ידו טובה והצלה גדולה לישראל, שעי''ז הוא מרגיש בצרתם ומצטער עמהם ומודיע לאבוה''ק לעורר רחמים על ישראל, אמנם מה שהוכרח להיות בהסתר והעלמה, וספדוהו וקברוהו שלא ירגישו בו שחי, היינו מפני שלא היו הדורות ראויים וזכאים לכך, שיהי' יע"א שוכן בתוכינו בהתגלות ומבקש רחמים עלינו, ונעשה כ"ז בהסתר, וע''ד שדרשו רז''ל והפלא ה' את מכוחך הפלאה וזו איני יודע מהו, כשהוא אומר ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, הוי אומר הפלאה זו מיתת צדיקים עכ''ד המדרש, והטעם שנקרא מיתת צדיקים הפלאת דכ"ז שהצדיקים חיים אתנו בעוה"ז, השפעת אלקותו ית' והשראת השכינה נגלית ונראית בחוש למבקשי דרך האמת, אבל בהסתלקות הצדיקים ר''ל נשאר הכל בהסתר והעלמה, ואנו יודעים בו רק מצד האמונה, וע''כ נקרא מיתת צדיקים הפלאה מלשון מופלא ומכוסה, שזו גורם הסתרה גדולה, ולפי שלא היו הדורות זכאים להתגלות הגדול הזה שיהי' יע"א חי ושוכן בתוכינו, ע''כ חנטוהו וקברוהו להעלים הענין ואעפ"כ חי ועומד ומבקש עלינו רחמים בדרך הסתר והעלמה.

ובזה יתבאר דברי רז''ל למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יע"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל וכו', ולכאורה לפי''ז הי' ראוי להיות הסתומה להלן אצל ויגוע ויאסף אל עמיו, אמנם יתבאר לדרכנו דכאן ראוי להיות מקום הסתומה, בשעה שצוה את יוסף וקברתני בקבורתם והשיג יוסף הצדיק שלא יארע לו מיתה, ואפ"ה צוהו על הקבורה להסתיר הענין מבנ"א, ע''כ השיגו מזה הגלות וההסתרה הגדולה המעותד על ישראל בדורות הגלות, דאל"ה לא הי' צורך להסתר והעלמה, וע"כ נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מיד, וא"ש דנרמז הסתומה בויחי יעקב, ויתורץ לדרכנו קושית ק''ז הישמח משה זלל"ה האיך צוה יע"א ליוסף שישבע לו, ויעבור על וכי תחדול לנדור לא יהי' בך חטא (עיין בדרוש הקדום קושיא ה') אמנם בגמרא חולין (ב ע''א) הקשו התוספות והכתיב וידר יעקב נדר, וי"ל דבשעת צרה שרי לנדור כדאמרינן בב''ר וידר יעקב נדר לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה עכ"ד התוספות, והנה עכשיו השיג יוסף הצדיק ההסתר הגדולה וצרת השעבוד המעותד לבוא, והי' הכרח להצלתן של ישראל שיקבר יע"א במערת המכפלה שיגין בזכותו על ישראל, ואין לך עת צרה גדולה מזו ובכה''ג שרי לנדור כמ''ש התוספות.

ויתורץ בזה אידך הקושיא (שם קושיא ד') שהקשה ק''ז זלל"ה מדוע שינה יע''א בשבועתו מאברהם, שתיכף במאמר ראשון אמר לאליעזר ואשביעך ואח''כ פי' לו ענין השבועה, ויעקב אבינו המתין עד שא''ל אנכי אעשה כדבריך ואח''כ השביעו וטעמא בעי. ואפ"ל דלכאורה מלת כדבריך מיותר, ויספיק שיאמר כן אעשה. ונל''פ ע''ד שאמר הקב''ה למשה סלחתי כדבריך, ופי' בעה"ת (בפ' שלח) כדברך משמע כאשר בקשת ממני שאסלח להם עיי''ש, ואף הכא רמז לו יוסף שהשיג שלא נצרך יע''א להבטחת הקבורה בשביל תועלת עצמו, שהרי ישאר בחיים ולא ימות, אבל הבטיחו בשביל למלאות בקשתו, וז''ש אנכי אעשה והטעם כדבריך, למלאות דבריך וא''ש דמתחלה לא רצה יע''א להשביעו דלפי דעת הנודר יוסף, דלמא לא ידע בנפשי' שהוא שעת היתר משום עת צרה, ולפי''ז יהיה נדמה לו כמצוהו לעבור על איסור ח"ו, אבל אחר שהשיב לו אנכי אעשה כדבריך השיג שידע יוסף כל הנעשה ושפיר הותר להשביעו, וע"כ המתין יע"א עד שא''ל אנכי אעשה כדבריך, משא''כ בשבועת אאע"ה כ''כ ק''ז זלל"ה דהתם הוי השבועה שב ואל תעשה ואין בו איסור עיי''ש.

ובזה יבואר דברי הגמרא דתענית הנ''ל, שהקשה ר"נ על מימרא דר' יוחנן יעקב אבינו לא מת, וכי בכדי חנטו חנטייא, וכוונת הקושיא לדרכנו דמה צורך הי' להסתיר הענין כקושייתנו הנ''ל, וע''כ נקט לישנא וכי בכדי, דזהו עיקר קושיתו דמה צורך בו וא"א שהי' בכדי, ותירץ מקרא אני דורש, ואת זרעך מארץ שביים וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ר''ל שכל זה צורך הגלות, לפי שזרעך בארץ שביים, וע''כ יע''א חי ומרגיש בצרתן ומעורר רחמים על ישראל, ואין היקש למחצה כמו שישראל בגלות כן יע"א בצרתה לו צר, וטעה ההסתרה הוא ג"כ לטעם הגלות שלא זכינו לבחי' התגלות כנ"ל, וז''ש את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, דלכאורה הו''ל אשר יקרא לכם, אולם אתכם פירושו כמו אתכם ר"ל עמכם, שרמז לו יע''א שגם אותי יקרא כל מה שיארע לכם ואמרז''ל שהקב"ה הבטיחו שמושיע את ישראל בזכותו של יעקב ויגן ויעמוד לנו זכותו הגדול ונזכה במהרה לישועת ישראל ושמחתן ויתקיים יגל יעקב ישמח ישראל בב"א.

באופן אחר אפ''ל סתירת דרז''ל בענין התחלת השעבוד, והוא שאמרו ז''ל כיון שנפטר יע"א נסתמו עיניהם של ישראל מצרת השעבוד, ובמקו''א אמרז''ל כ"ז שיוסף הי' קיים לא הי' עליהם שעבוד של מצרים, ועוד אמרז''ל כ''ז שא' מן השבטים קיים לא שעבדו המצרים בבנ"י, וצ"ב להשוותם, ויתבאר עפימ"ד (בגמרא מגילה ט"ז ע''ב) א"ר ואיתימא ר"ש בר מרתא גדול תלמוד תורה יותר מבנין ביהמ''ק, שכ"ז שהי' ברוך בן נרי' קיים לא הניחו עזרא ועלה, פרש"י ז''ל כי יש לך לתמוה למה לא עלה עזרא עם זרובבל בימי כורש, עד השנה השביעית של דריוש האחרון וכו', ומדרש אגדה שהי' לומד תורה מפי ברוך בן נרי' בבבל, וברוך לא עלה מבבל ומת שם בתוך השנים הללו עכ''ל רש"י ז''ל. ומכאן למדו ז''ל דגדול ת''ת יותר מבנין ביהמ''ק עיי"ש. ובזה יובן דכ"ז שהי' יע"א קיים והיו השבטים הק' לומדים תורה מפיו, לא הרגישו כלל טעם הגלות, דגדול ת''ת יותר מבנין ביהמ''ק וישוב א"י. אבל משמת יעקב ונפסק להם השפעת החכמה, אז הרגישו שעבוד הגלות. אמנם בחי' זו הי' רק לשבטים הק', שלא הי' להם רב ומורה דרך זולת יעקב אביהם, אבל לכללות בני ישראל לא נרגש להם טעם הגלות והשעבוד כל עוד שא' מן השבטים קיים ולמדו תורה מפיהם, והנה יוסף הצדיק הי' המשפיע לכל ישראל הן ברוחניות והן בגשמיות כמ''ש אנכי אכלכל אתכם וגו' לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה, ובזכות יוסף זכו לתיקון היסוד ושמירת הברית, ע"כ הבני עלי' שבישראל הרגישו בחי' השעבוד והגלות מיד כשמת יוסף ונ זו, ובזה יתיישב קושית המפרשים ז''ל דלפי דרשתם ז"ל בטעם הסתומה לפי שכיון שנפטר יע"א נסתמו עיניהם של ישראל וכו', היה ראוי להיות מקומה אצל ויגיע ויאסף אל עמיו. ולדרכינו אפ"ל דיש בזה נתינת טעם על מה שלא השתדל יעקב אבינו לעלות לארץ ישראל לפני מיתתו, וחכמינו ז"ל אמרו אינו דומה קלטתו מחיים וכו', ובפרט ביעקב אבינו שהרגיש שקרבו ימיו למות כמאמה''כ, והי' יכול לצוות ליוסף שיעלהו בחיים חירותו ולבקש רחמים מהקב"ה שיסכים על ידו וכדרך שעשה משרע"ה שהתנפל בתקט"ו תפלות שירשהו השי"ת לעלות, ואי לזאת כשאמר הכתיב ויחי יעקב באמ"צ שבע עשרה שנה, ויש כאן מקום לתמוה מדוע נתעכב יע"א כל הי"ז במצרים, והי' בנו מלך ושבט מושלים בידו ואיך לא השתדל לעלות לא"י בחיים חיותו, ולזה בא הסתומה לתרץ, דכיון שמת יע"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל, לפי שנפסק מהם השפעת החכמה והתוה''ק שהשפיע עליהם יעקב אבינו כל ימיו, ולזה לא זז יעקב אבינו מחיבתם כל ימי חייו ולא עשה השתדלות לעזבם ולעלות לארץ ישראל, גם כי גדול ת"ת יותר מבנין ביהמ"ק וישוב א"י כאמרז''ל.

מאמר ב

ויחי יעקב באמ''צ שבע עשרה שנה. פרש"י ז''ל למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יע"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל וכו'. נל''פ עפימ''ש ז''ל בזוה"ק דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי', וע''ד שאמרז''ל המצפה על שולחן אחרים עולם חשך בעדו, וכמו"כ הנהנה בזכות אחרים ה''ז נהמא דכסופא. והנה כ"ז שהי' יעקב אבינו חי הי' כח הקדושה ובחי' היראה והעבודה גדולה מאוד, עד שהיו ישראל זכאין ליהנות בזכות עצמן וע''ד שפי' המפרשים מאמרז"ל אין לגבי משה יראה מילתא זוטרתא, שאותו הדור שהיו בימי משרע''ה וסמוכים אליו, אצלם היתה יראה מילתא זוטרתא, וזכו כולם לבחי' הגדולה שביראה ע''י כח קדושתו של משרע"ה וכמו''כ אותו הדור שהיו בחייו של יעאע"ה. אמנם אחר שנפטר יעאע"ה, נתמעטה כח הקדושה בישראל, ואף שלא הגיע עליהם שעבודם של מצרים כ''ז שא' מן השבטים קיים כאמרז''ל, אבל אפשר שלא היו זכאים לכך בזכות עצמם, כ"א בזכות השבטים הק' שחיו עוד בדור עמהם, ובעלי המדע והנבונים שבדור השיגו השעבוד המעומד לבוא על ישראל, וז''ש כיון שנפטר יע"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל, דלפי שלא היו זכאין עוד בזכות עצמם, ע"כ נסתמו "עיניהם'', ע''ד דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי, גם נסתם לבם ע''ד שאמרז"ל בזוה"ק בינה ליבא ובה הלב מבין, לפי שהשיגו והתבוננו מירידת הדורות השעבוד המעותד לבוא על ישראל. ומה שנרמז הסתומה בויחי יעקב, ולכאורה לפי דרז''ל הי' ראוי להיות מקום הסתומה אצל ויגוע ויאסף אל עמיו, אמנם עצם כח השגה זו מה שנסתמה עיניהם ולבם כנ"ל, בא להם מכח קדושתו של יע"א, שהיו ישראל סמוכים ודבוקים לקדושתו הנשגבה כל הי''ז שנים שהי' במצרים, וע"כ הרגישו בירידה שהגיע לכללות הדור והתבוננו על העתיד לבוא. וע''כ נרמז הסתומה בויחי יעקב, מפני שזה הוא טעם וסיבת הסתומה, והבן.

מאמר ג

ויחי יעקב באמ"צ שבע עשרה שנה פרש"י ז"ל למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יע"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ד''א שביקשה לגלות את הקץ ונסתם ממנו, כבר הבאנו לעיל קושית המפרשים ז"ל דלשני הפירושים הנ''ל, אין זה מקומה של הסתומה עיי''ש, עוד איתא במד"ר דבר אחר למה היא סתומה שסתם ממנו כל הצרות שבעולם, ולכאורה ה"ז סותר מהיפך להיפך להני תרי טעמי הנ"ל שהזכירו חז''ל וצ"ב להשוותן ואפ''ל דכל הני ג' טעמי חדא נינהו, עפי''ד אאמו''ר זלל''ה בקדושת יו"ט לפרש אמרם ז"ל ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנה שכינה, דהנה אמרו זכו אחישנה לא זכו בעתה, ולפי''ז אם יזכו ישראל לבחי' אחישנה, אין שום קץ וזמן מוגבל לגאולתן של ישראל, כי כל יום ויום זמני' הוא, רק אם ח"ו לא יזכו אז בעתה כתיב ויש עת קץ, ולפי"ז יעאע"ה שביקש לגלות את הקץ, א"כ חשב שלא יהיו ישראל זכאים ח"ו וכו', וע''כ נסתלקה ממנו שכינה עייש"ד והנה כתיב ומושב בנ"י אשר ישבו במצרים ארבע מאות שנה וגו', ולא היו שם כ''א רד"ו שנים, והתשובה על זה כי משנולד יצחק נחשב להם גרות ונשתלמו הד' מאות שנה לסוף רד''ו במצרים, עוד תירצו כי דילג הקב"ה על הקץ טרם נשלם לטעם שלא יכלו ישראל להתמהמה במצרים, ובהכרח ישלמו בגלויות של ד' מלכיות, וכתב בספה''ק דברי חיים שאילו זכו ישראל היו נקטו מן השמים לעיקר תירוץ הראשון שמתחיל חשבון הגלות מלידת יצחק ולא הי' צורך להשלים ע''י גליות של ד' מלכיות עיי"ש.

ובזה יתבאר דכל הני טעמי חדא נינהו דלפי שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו, השיגו מזה השבטים הקדושים שלא נחשבו שנות הגלות חשבון הד' מאות שנה משנולד יצחק, ויוכרחו ישראל להשלים עוד בשאר גלויות, ומהשגת ידיעה זו נסתמה עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד העתיד לבוא בגלויות ד' מלכיות וזהו טעם אחד עם מה שכתב במדרש רבה שסתם ממנו כל הצרות שבעולם, דאם נאמר שחשבון הגלות נמנה מלידת יצחק, הי' בעל כרחך מגיע גם לאבוה''ק צער הגלות בכל שנות חייהם, כי באם יעדר מהם איך יעלו לחשבון שנות הגלות, ולפי שאותן הי''ז שנים שהי' יעקב במצרים סתם ממנו כל הצרות שבעולם, א"כ נתברר שלא זכו ישראל להתחשב להם מלידת יצחק, וע''כ נסתמו עיניהם ולבם מצרת השעבוד כנ''ל, וא"ש מקום הסתומה בויחי יעקב עפימ"ש האוהחה''ק כי לצד שכל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי משנולד נולד שטנו, ואח''כ עמד לבן וצערה של דינה ואבידת יוסף, הוא שאמה''כ ויחי יעקב באמ''צ י''ז שנה, אלו הי' חייו ולא קודם עייש''ד, ולפי''ז נרמז בכתוב זה שסתם ממנו כל הצרות שבעולם, ולטעם זה נסתמו עיניהם ולבם של ישראל כי השיגו מזה צרת השעבוד העתידה לבוא כנ''ל וא"ש מקומה של הסתומה בראש פרשה זו.

מאמר ד

באופן אחר יתבאר בהקדם קושית האוחה"ק בריש הפרשה ויחי יעקב באמ''צ וגו', וזלה''ק ראוי לתת טעם הכתוב למה ימנה חשבון שני יעקב, קודם שהגיע זמנו ליפטר, כי הנך רואה כי אחר שמנה הכתוב ויהי ימי יעקב וגו', אמר אחריו מעשה השבעת יוסף, ואח''כ אמר ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף וגו', ומן הראוי לא הי' להזכיר סכום ימיו עד יום מותו ע''כ קושיתו, והוא קושיא עצומה באמת, ואפ''ל בדרך הפשוט דהנה אמרו ז''ל יעקב אבינו לא מת, ודרשו ז''ל מהכתוב וזרעך מארץ שבים מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ובמד''ר אמר ריש לקיש חייך אתה שוכב ואין אתה מת שנא' ויקרבו ימי ישראל למות וכו', נמצא כי שני חייו שמנה הכתוב קמ"ז שנה, אינם אלא חלק משנות חייו אבל ועדיין חי הוא בתוכנו עד סוף כל הדורות, כמ"ש רש"י ז"ל במס' תענית (ה' ע"ב) מה זרעו בחיים אף הוא בחיים שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו' ודרשינן ישראל סבא עכ''ל, אלא שנשתנו אלו קמ''ז שנה משני חייו שהיו באתגליא, ואח''כ נסתר ונעלם מעינינו ועדיין חי הוא בתוכנו בהסתר והעלמה, ואולי לטעם זה חושב הכתוב שני חייו אצל ויחי יעקב, ולא בסוף ימיו כשהגיע זמנו ליפטר, להורות כי אין אלו תשלום ימי חייו, רק חלק מימי חייו אותן שהיו באתגליא.

ואולי הטעם שהי' הכרח להעלמה הזאת, הוא מפני גזירת הגלות שהיתה מוכרחת, כי אלמלא הי' יע"א חי בתוך בנ"י באתגליא, היו ישראל בטוחים בכחו וזכותו, ולא היו נכנעים לקבל על עצמם עול גלות ושעבוד, וכמו שמצינו במעשה דשכם שנא' ויבואו על העיר בטח, ואמרז''ל במד''ר בטוחים היו על כחו של זקן, ואף שלא קבלו ממנו רשות הסכימו להרוג כל אנשי העיר ולא פחדו מיושב הארץ הכנעני והפריזי כי היו בטוחים בזכותו הרם של יע"א, גם כי אלמלא הי' חי בתוכנו באתגליא היו האומה"ע נכנעים מפני גאון קדושתו ולא היו מעיזים פניהם לשעבד בהם בישראל, ולפי שהיתה גזירת הגלות מוכרחת ע''כ הי' הכרח להעלמה הזאת לטעם הגלות, והנה השבטים הקדושים למדו והשיגו התורה קודם שניתנה, וראו ששנותיו של יע''א נמנו בתורה שלא על הסדר רק באמצע שנות חייו, השיגו מזה בחי' הסתר והעלמה משנות חייו שהוא לטעם הגלות, וע"כ נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, וא''ש מקום הסתומה אצל ויחי יעקב, שממה שמנה הכתוב כאן שנות חייו, השיגו השעבוד והגלות המעותד לבוא אליהם, ונסתמו עיניהם ולבם מיד, ולפי''ז א''ש דכל הני ג' טעמי שהזכירו חז''ל בטעם הסתומה חדא נינהו, ומ''ש רז"ל שסתם ממנו כל הצרות שבעולם, יתפרש לדרכנו על בחי' הנ''ל, דבאמת אמרז''ל במדרש ילקוט (הובא לעיל) שיע''א מרגיש בצערן של ישראל במערת המכפלה יותר מכל האבות, ולכאורה כיון שנסתמו עיניהם של ישראל מצרת השעבוד איך יצדק לומר שסתם מיע''א כל הצרות שבעולם, אמנם הכוונה שמה שמרגיש בצרתם של ישראל הוא בדרך הסתר והעלמה, ואלמלי הי' חי בתוכנו באתגליא, היו ישראל בטוחים בזכותו ולא היו נכנעים לגזירת השעבוד, כי בצרתם לו צר וראויים להוושע בזכותו, וע''כ סתם ממנו כל הצרות, ר"ל שהם לגבי' בבחי' סתומה והעלמה, והשבטים הקדושים השיגו בחי' העלמה זו כנ''ל, וע"כ נסתמו עיניהם ולבם מצרת השעבוד, ולטעם זה רצה יע"א לנחמם ולגלות להם בחי' הגאולה, אלא שלא הי' רצון העליון בכך ונסתם ממנו, נמצא דכל הני טעמי על קוטב א' נאמרו בטעם הסתומה והבן.

מאמר ה

או"י בדרך רמז מוסר לפרש אמרם ז"ל נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, בהקדם דברי המדרש כל הולך על גחון שם מת יעקב ע''כ והוא פלא, ויתבאר עפימ"ש בספה''ק דחטאת נעורים ר"ל מסמין עיני האדם ועיני שכלו מלראות האמת, גם נסתם לבו מלהרגיש ולכוין לומר דיבורים אמיתיים לפני הבוי"ת, והנה היו ישראל בגלות מצרים ערות הארץ מקום מזוהם מאוד, והיו הנסיונות גדולים מאוד בענין שמירת הברית, עד שלא הי' אפשר בדרך הטבע להנצל, אך אמרז''ל בזכות יוסף שגדר עצמו מן הערוה, בזכותו נגדרו כל ישראל מן העריות ובזכות שרה אמנו נגדרו כל הנשים מן הערוה עיי"ש, ובזכותם הגדול סייעו להם מן השמים להתגבר על הנסיונות העצומים ולהיגדר מן העריות, אמנם כל זמן שהי' יעקב אבינו קיים, לגודל שלימותו במידה זו, שלא פגם בה מעולם ובן פ''ד שנים אמר כחי וראשית אוני, כל אותו הדור שזכו להיות עמו בצוותא חדא היו מושללים מבחי' תאוה וחמדה והרהור וראי' האסורה, אבל אחרי הסתלקות יעאע"ה אף שניצולו ישראל מבחי' הרע במעשה כאמרז''ל א' היתה ופרסמה הכתוב, אולם את מידי עבירה יצאו מידי הרהור לא יצאו וע''כ נסתמו עיניהם ולבם מצרת השעבוד הרוחנית, כי כשלון העינים גורם ר''ל להרהור הלב, כאומרם ז"ל עין רואה והלב חומד, ועי"ז נסתם הלב ונסמית העין מבחי' הקדושה, וזהו נרמז בטעם הסתומה שאמרו רז''ל שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד של מצרים, ונרמז הסתומה אצל ויחי יעקב, כי דבר זה שהיו מרגישים בסתימת העינים והלב, בטומאת מצרים ערות הארץ אינו בדרך הטבע וזכו לזה רק מפני שהיו מסתופפים בצל הקודש של יע"א, ועל שהי' יעקב אבינו במצרים י''ז שנה החליש כח הטומאה ועל כן נשאר בגופם הרגש קודש שהרגישו מיד סתומת העינים והלב, והגורם לזה הי' ויחי יעקב וגו', וע''כ נרמז הסתומה אצל ויחי יעקב,

והעצה להינצל מן החטא והרהור הרע, ע''י שידבק האדם מחשבתו ולבו בתוה''ק, כמ''ש הרמב''ם אין ההרהור מצוי אלא בלב פני מן החכמה, והאמת כי יעקב אבינו לא מת אלא שנעלם ונסתר מעינינו, ובזכותו אנו מתקיימים בנסיונות הגלות ואמרז''ל ההולך בדרכי אבות הקב"ה מתקומם עליו בזכות אבות (הובא בישמח משה פ' עקב) והגודר א''ע מן העריות ומשמר עיניו ולבו מן החטא אצלו לא מת יעקב, ובזכותו ינצל ויתקיים ויזכה לתוס' קדושה מן השמים, אך מי שהולך ר''ל אחר תאות לבו בעצת היצה''ר, תמן מת יעקב ונפסק הקשר ר''ל, וז''ש במדרש כל הולך על גחון היינו בעצת הנחש הוא הס''מ תמן מת יעקב, השי"ת יזכנו להתדבק בו ית' ובתוה''ק באמת ובתמים, ויראו עינינו וישמח לבנו בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר ו במשיבה להחזקת הישיבה

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו', פי' רש"י ז"ל למה פרשה זו סתומה לפי שכשמת יע"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד עכ"ל אמנם יש סתירה לזה ממה דאיתא במד"ר (פ' שמות) ואלה שמות בנ''י הבאים מצרימה וכי היום באים, והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים, אלא כ"ז שהי' יוסף קיים לא הי' להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי של מצרים, לפיכך כתיב הבאים כאילו אותו יום נכנסו למצרים ע''כ, הרי שלא התחיל השעבוד כ''ז שהי' יוסף קיים, וצ"ב אמרם ז"ל שמשמת יעקב מיד התחיל השעבוד, ועוד יש סתירה ממה דאיתא במד"ר כ"ז שאחד מן השבטים הי' קיים לא התחיל השעבוד, עוד איתא במדרש עה"פ וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, כ"ז שהי' אחד מן הדור קיים היינו אחד מע' נפש שירדו למצרים לא הי' שעבוד, ובפדר"א משמע שלא התחיל השעבוד עד ל' שנה לפני יציאתם ממצרים, וכשיצאו בני אפרים אז התחילה השעבוד, הרי לך חמש זמנים חלוקים בדברי רז''ל בענין התחלת השעבוד וצ"ב להשוותם, גם ראוי להבין שיטת הפרדר"א דתינח שנענשו בני אפרים לפי שמיהרו את הקץ ויצאו בלא רשות ועברו על שבועת הגלות, אבל כל ישראל מה חטאו והרי לא נטלו חלק בחטאם, ומדוע נענשו בעונם שהתחילה בהם השעבוד מזמן ההוא וצ''ב.

ונקדים דברי הגמ' (פסחים פ''ז ע"ב) א"ר אושעיא מאי דכתיב (שופטים ה') צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות עכ''ד הגמ', לכאורה לפי דרשתם ז''ל צ"ב קישור רישא דקרא שם (שופטים ה') מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ד' צדקת פרזונו בישראל, ועיין פירש''י והמפרשים שפי' בו עפ''י פשוטו, שהוא שיר והודי' להקב''ה על מפלת סיסרא עיי"ש, אולם לפי דרשתם ז''ל רישא דקרא אין לו ביאור וקישור.

עוד דרשו רז''ל בהאי קרא (בתנדב''א פ''י) אמר הקב''ה לבית דוד מה אתם יושבים, אם אתם מבקשים את ימות בן דוד ואתם מבקשים לגאול את ישראל עשו משפט וצדקה, שנא' וכו' מקול מחצצים אלו האומרים על טמא טמא ועל טהור טהור, הכל במקומו ובזמנו, והלכות שבת בשבת והלכות מועד במועד והלכות חגיגה ומעילות ודיני חצצים באדם וכו', בין משאבים מתוך שלומדין ושואבין דברי תורה וכו' לכך נאמר שם יתנו צדקות ד' צדקות פרזונו בישראל, חסד גדול עשה הקב"ה שפיזר את ישראל לבין העכו"ם עכ''ד המדרש, וראוי להבין איך נשמע כל זאת ממאה"כ מקול מחצצים, ובישועת יעקב פי' מקול מחצצים מלשון מחיצה וחציצה ונכלל בזה הלכות שבת שצריך מחיצה להתיר המבוי, והלכות טומאה וטהרה וטבילה ונט"י דפוסל בהן חציצה, אמנם הקשה בשם מהר"ש לאניידו ז"ל דהרי בחגיגות ומעילות לא שייך זה ואיך נלמדו כולם מהאי קרא עיי"ש, ובאמת אין פירושו מספיק אף על הלכות שבת וטומאה וטהרה, שמרובים הלכותי' מלבד חציצה ומחיצה, ואיך נלמד ממאמר הכתוב מקול מחצצים כל אלו וצ"ב דרשתם ז''ל, גם איך יתקשר סוף הכתוב צדקת פרזונו בישראל חסד גדול עשה הקב"ה שפיזר את ישראל וכו', ואין לו קישור לרישא דקרא עפ''י דרשתם ז"ל.

עוד שם בתנדב"א שם יתנו צדקת ה' צדקת פזרונו בישראל, עיר קטנה שבישראל עמדו ובנו בה''כ וביהמ''ד ושכרו להם חזנים ושכרו להם מלמדי תינוקות, נמצא בתי מדרשות מרובים בישראל וכו', אמר הקב"ה בני בנה לי בית המדרש ששכר הגדול שיש לי באוצרי שלך הוא, ובשבילך אני מציל את ישראל ע''כ, וצ"ב איך למדו כל זה מהאי קרא צדקת פזרונו בישראל, גם למה אמרו עיר קטנה בנו ביה''כ וכו' וכי עיר גדולה אין בונים בתי כנסיות.

ונבא אל הביאור ליישב סתירת דרז"ל בענין התחלת השעבוד, עפימ''ש בס' מעשי ד' לפרש המאמר עבדים היינו לפרעה במצרים וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, דלכאורה מה משמיענו בזה שאילו לא הוציא הקב"ה אותנו היינו עבדים, גם קשה שמתחיל בלשון עבדים ומסיים משועבדים, שהול"ל אילו לא הוציא וכו' עבדים היינו לפרעה במצרים, ופי' הוא ז''ל דלכאורה למה הוצרך הקב"ה להוציא את ישראל משם ביד חזקה, הרי השי"ת כל יכול והי' לו להטות את לב פרעה שישלח את ישראל מרצונו הטוב, אכן טעמו של הקב"ה בזה הי', דאם הי' פרעה שולח את ישראל מרצונו, היו ישראל חייבים אליו הכרת טובה על ששחררה בטובתו, וזה מזיק מאוד לבחי' הנפש אם יש לאדם התחייבות והשתעבדות לרשע, ע''כ הוציאם הקב"ה ביד חזקה כדי שלא יהי' לישראל שום התחייבות והשתעבדות אליו, וז''פ עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה"א משה ביד חזקה ובזרוע נטוי' שלא מרצונו, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים ר''ל ביד חזקה, אלא שפרעה ברצונו הי' משלחם הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה וכו' ר"ל השתעבדות של הכרת טובה.

והנה איתא במדרש שכשבא יע''א למצרים פסק הרעב בזכותו, וכשנסתלק חזר הרעב, ולפי"ז כ''ז שיע''א חי, לא היו המצרייה יכולין להתפאר שעושין לישראל טובה במה שמחזיקין אותה בארצה, שהרי ראו והשיגו שכולה הם חיים וניזונים רק בזכותו של יע''א, נמצא שלא הי' לישראל חיוב השתעבדות להמצריים כלל משא"כ אחר הסתלקותו של יע"א אע''פ שיוסף הי' מלך, מ''מ התחילה השעבוד שהרגישו ישראל בחי' השתעבדות להמצריים על שנותנין להם זכות התיישבות בארצם, וז''ש כשמת יע"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ואין זה שעבוד הגוף בעבודה כ"א שהי' להם חיוב השתעבדות כנ''ל. אמנה כ"ז שיוסף הצדיק חי בעולם לא הי' השעבוד שוה מכל המצריים, ורק המנהיגים והמושלים ידעו שאין כחו של יוסף גדול כ''כ שהוא רק שני למלך, ע''כ התנהגו עם ישראל בדרך שררה, משא"כ ההמון עם הי' יראים משליטת יוסף, אבל אחר שנסתלק יוסף התחילה השעבוד בדרך כלל שוה מכל המצריים, אבל עדיין לא הי' עליהם שעבוד הגוף, דכ"ז שהשבטים הק' היו בעולם הגינו בזכותם הגדול על ישראל ואחר שנסתלקו השבטים התחילה השעבוד בפועל ממש.

ומה שאמרו דכ"ז שאחד מן הדור הי' קיים לא הי' השעבוד, נל''פ עפ''י מה דאיתא במדרש שהי' לישראל פטרונים במצרים ולא רצו לצאת, וע''כ הביא הקב"ה מכת חושך כדי שימותו באותן הימים ולא יראו המצריים במפלתן כמבואר במדרש (פ' בא), ולכאורה הרי יש דעה במדרש שיצאו רק א' מס' רבוא והשאר מתו בג' ימי אפילה, ואיך אפשר שכולם הי' להם פטרונים, דלפי''ז הי' מלוכה ישראלית ולא נשאר למצריים שררה כלל, אמנם אין הכוונה שכולה הי' להם פטרונים, רק שהי' למקצתם פטרונות, והי' להם כח להמשיך את הכלל ישראל לדעתם, ולפתותם שלא ישמעו למשה ולאהרן, וע''כ נתלה החסרון והעונש באותם הפטרונים שהיו מסיתים את ישראל מאחרי משה ואהרן, בבחינת ורדו בכם שונאיכם שדרשו חכז''ל איני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם.

אמנם כ"ז נסתבב רק אחר מיתת הדור הראשון יורדי מצרים כמ''ש במדרש וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובנ''י פרו וגו' ותמלא הארץ אותם שמילאו בתי טיאטראות ובתי קרקסאות, דכל זמן שהדור הישן הי' קיים לא נתערבו ישראל בין המצריים ולא הי' להם התחברות עמהה כלל, רק אחר שנסתלק כל הדור אז התחילו להתחבר עמהם ועי"ז קבלו שררה ופטרונות מהם, נמצא שבהסתלקות כל הדור התחילה בחי' גלות אחרת, דמשעת פטירת השבטים התחילו המצריים לשעבדם אבל הכלל ישראל היו עדיין בשלימות קדושתן ולא נתערבו עם המצריים אבל אחר מיתת כל הדור ההוא התחילה הגלות גם מישראל עצמם, מאותם שנעשו פטרונים אצל המצריים, ומתורץ בזה ד' הזמנים שנתנו רז''ל בהתחלת השעבוד.

ועכשיו נבא לתרץ זמן חמישי המבואר בפדר"א שהתחיל השעבוד משעת יציאת בני אפרים דלכאורה קשה למה נענשו כל ישראל בשביל בני אפרים שעברו על השבועה, ואפ''ל דהנה אינו מבואר בדברי רז''ל שהיו ישראל מוחים ביד בני אפרים כשרצו לצאת, ואפשר דאף שלא התחברו עמהם לצאת, מ''מ לא היו מוחים ופסחו על שתי סעיפים, וע"ד דאיתא במדרש הביאו רש"י ז"ל עה''פ ע"פ תרח אביו, כשהשליך נמרוד את אברם לכבשן האש, הי' הרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני השליכוהו לכבשן האש ונשרף, ולכאורה אינו מובן מה חטא הרן בזה, הרי אחד הי' אברהם ואם הי' נשרף על קידה''ש לא הי' נשאר בעולם דוגמתו להיות לו למסייע, וגם זה שאמר אה אברה נוצח אני משלו, שהכיר והודה בנסו שהוא מהקב''ה ג"כ הי' נסיון גדול בדור ההוא, שלא האמינו בניסי השי"ת, וכמו''ש הרמב"ן הק' שע''כ אינו מבואר בתורה הנס של אור כשדים מפני שלא הביא שום תועלת לעולם שהיו אומרים מעשה כשפים הוא, א"כ כיון שהרן הודה בנס שהוא מן השמים דבר גדול הוא ולמה הגיע לו עונש זה, אמנם מפני שתלה ענין האמונה בהשי"ת בדבר הנצחון, שיטפל אל מי שנוצח, ואם חלילה הי' נמרוד נוצח הי' מתחבר אליו ולדעתו, אין זה אמונה כלל כיון שאינו חזק אצלו כיתד שלא תמוט, והאמונה האמיתית הוא שאפי' אם ח''ו אברהם נשרף ג''כ אין לזוז מלהאמין בהשי''ת וע"ד שהשריש אאע''ה בזרעו אחריו, זה הוא אמונה אמיתית, משא''כ אם תולין אמונה בנצחון אין זה נקרא אמונה כלל, ובחי' זו אפשר שהי' גם במצרים, שהיו בין הכלל ישראל כאלו שפסחו על שני הסעיפים שאף שלא נתחברו עם בני אפרים, חשבו בדעתם שיראו איך יפול דבר ואם ינצחו בני אפרים יצאו גם הם, נמצא שמה שלא יצאו לפני הזמן לא נמנעו מחמת איסור העברת השבועה שלא לצאת מגלות לפני הזמן, רק שהמתינו לראות מי יהי' הנוצח וע"כ נענשו בעונש המר שנאמר על מי שעובר על השבועה הריני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה, ואינו כשאר עונשים שבא במידה ובחשבון מדוייק רק נעשין ר''ל הפקר ממש, וע''כ מאז התחילה עליהם שעבוד הקשה, ואין כאן שום סתירה בהתחלת הזמנים אלא שבכל א' מהזמנים הנ''ל התחילה שעבוד וגלות באופן ובבחינה אחרת.

ונבוא לבאר מאמר חכז"ל הנ''ל צדקת פזרונו בישראל צדקה עשה הקב''ה בישראל שפזרן לבין האומות, דהנה רצונו של הקב"ה שיהיו ישראל מפוזרין בכל העולם, כדי לברר הניצה''ק הנמצאים בשבי' בארצות הגלות, ולהשריש בכל מקום תורה וקדושה, וכמ''ש ז"ל במדרש חזית (שה''ש ב' י"ט) קול דודי הנה זה בא זה מלך המשיח, בשעה שהוא אומר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים, אומרים האיך אנו נגאלים, ולא כבר נשבע הקב''ה שהוא משעבדנו בע' אומות, והוא משיבן ב' תשובות ואומר להם, אחד מכם גולה לברבריא וכו' דומה כמי שגליתם כולכם וכו', ובחודש הזה אתם נגאלים עכ''ד המדרש, מבואר שאף אחר ביאת המשיח יהיו ישראל חוששים ויראים שמא לא נתקיימה עדיין שבועתו של הקב"ה בגזירת הגלות, וא''א שתהי' גאולה אמיתית כ"א ע"י השלמת גזירת הגלות, והאר''י ז"ל בשער המצות (פ' ראה) האריך טובא בטעם הגלות שהוא לברר ניצה"ק אשר בשבי' בין האומות, וכתב לחלק בין הד' גלויות שהם בבל מדי יון אדום לשאר גלויות, כי אלו הד' המה השרשים וע''כ מוכרח להיות שם גלות מרובה מכל ישראל, משא"כ גלות שאר האומות כיון שגלה שם אחד מישראל נחשב כאילו גלו כולם, כי המה רק ענפים ורק אותן אשר נפלו נצוצות נשמותיהם באומה ההוא צריכים להגלות שמה, כדי להוציא ולברר משם ניצה"ק השייכים לשורשם עיי"ש.

ובגמרא (ע"ז י' ע''ב) דרשו רז''ל עה"פ (זכרי' ב') כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, האי כארבע רוחות לארבע רוחות מבעי' לי', אלא כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל וכו', וביאר המהרש"א ז"ל דענין הדמיון כי ברוחות הם קיומו של עולם וכו' שהוא מייבש את הארץ, ולולא הרוח הי' העולם כולו טובעים מים במים לפי הטבע וכו', כן הם ישראל שאלולא הם הי' העולם חוזר לתוהו ובוהו וכו', וע"י שפירש ופיזר אותם בד' רוחות התפרסם בכל העולם אמונתו ותורתו והוא קיומו של עולם עכ''ל, ועוד טעמים הרבה בדרז"ל בענין הגלות, (הובא בדברינו במקו''א עיי"ש), והחולק על דבר זה ה''ה חולק על דברי הנביאים ודברי חז''ל.

והאוהחה"ק (פ' בחקותי) עה''פ והבאתי אותם בארץ אויביהם כתב לשון מפליא, וזל''ק ורשע הוא כי יאמר למה ה' יוציאם מארצם ויגלם בין האומות לפרעון עוונם, ייסרם תוך ארצותם ולא יגלם בין האומות כי אדרבה זה יסובב היפך תיקון המבוקש, שאם המבוקש הוא להטיב מעשיהם, הנה כשיזרה אותם בארצות יגמרו לעשות רע ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם וכו', והאריך שם לבאר טעם הגלות עיי"ש, ולכאורה ראוי להבין למה נקרא בשביל זה רשע הרי באמת שאל קושיא חזקה, ומדוע לא ישמיענו הכתוב טעמו של דבר למה הוציאם ד' מארצו וכו', אמנם הוא ז''ל ראה ברוח קדשו שרק הרשעים ישאלו קושיא זו, ומי שמאמין בתוה"ק ובדברי חכז"ל אסור לו להקשות קושיות אלא להאמין באמונה פשוטה שכך צריך להיות, ואף אם רוב העולם יאמרו להיפך, אסור להימשך אחר הרוב בדבר הזה, דהרוצה להיות דבוק בדרך התורה האמיתית אין לו להשגיח על רוב העולם, וכמו שפי' האוהחה''ק עה"פ כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' לאמר נלכה ונעבדה אלקים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד וגו', דלכאורה מה זה שחושב הפסוק כל אלה הפרטים הקרובים או הרחוקים מקצה הארץ וגו' מאי נפק"מ באיזה מקום שיהי' הע''ז קרוב או רחוק מ''מ הוא אסורה, ופי' שהמסית יבא בטענה להוכיח הוכחה גדולה, והוא כשתהי' ע''ז שנתפשטה בעולם, שכל העולם או רובו עובדים אותה וכו' וז''ש מקצה הארץ ועד קצה הארץ כולם עובדים ע''ז, א'כ יש לך ג''כ לילך אחריהם, והסתה זו עמה טענה להוכיח כי יש בה ממש ח''ו, אעפ''כ אמר הפסוק לא תאבה לו ולא תשמע אליו וגו' ולא תכסה עליו.

ונבוא לבאר דברי התנדב"א הנ"ל, מקול מחצצים אלו האומרים על טמא טמא ועל טהור טהור הכל במקומו ובזמנו, והלכות שבת בשבת וכו' ודיני חצצים באדם וכו' שם יתנו צדקות ה' צדקות פזרונו בישראל, חסד גדול עשה הקב"ה שפיזר את ישראל לבין העכו''ם, עכ''ד המדרש, וצ"ב קישור המאמר, גם איך נלמד כל זה ממאמר הכתוב מקול מחצצים, ופי' הישועות יעקב אינו מספיק דלא כל הלכות התורה בדיני חציצה ומחיצה תליין (עיין קושייתנו לעיל), אמנם אפ"ל עפ''י דרכו שפי' מקול מחצצים מלשון חציצה ומחיצה, והכוונה לדרכנו שעושים חציצה ומחיצה בין טומאה לטהרה, ואומרים על טמא טמא ועל טהור טהור הכל במקומו ובזמנו, ובאופן זה יתקיימו אצלם כל הלכות התורה שבת ומועדים חגיגות ומעילות וכו', דכל קיום התוה"ק תלוי' בזה, דאם אין חציצה בין טומאה לטהרה אז מדבריו על כולם פעם על זה ופעם על זה, משא''כ אם מקיימין חציצה זו יתקיימו כולם על ידו, ועל ידי זה צדקת פזרונו בישראל שמצדיקין דרכי השי"ת ומאמינים שצדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, משא"כ אם מתחברין עם הטמאים באין לידי דעות נפסדות להקשות קושיות על הנהגת הבוי"ת למה הי' צריך לגלות את ישראל, ואין מאמינים בדברי חכז"ל שאמרו שיש הכרח בגלות כדי להשריש כח התורה וקדושה בכל המקומות, ורק אם ישנו לקול מחצצים שעושין חציצה בין טומאה לטהרה אז צדקת פזרונו בישראל והא בהא תליא.

ובזה יובן המשך דברי התנדב"א ד"א עיר קטנה וכו' ויובן עפ"י מאמר הקדום לו מקול מחצצים וגו' שמוכרח לעשות חציצה בין טומאה לטהרה, ולהצדיק צדקת פזרונו בישראל אמנם בדרך זה ישארו רק מיעוטא דמיעוטא מכל העולם, וא"כ יפול לב האדם מלילך בדרך הזה, משום הכי אמר עיר קטנה וכו' דאה"נ לגבי העולם הוא עיר קטנה ואנשים בה מעט כפשוטו, דמועטין הם המקבלים עליהם דרך הזה וע"כ נקרא עיר קטנה, ומסיים ע''ז התנדב"א אמר הקב"ה בני בנה לי ביהמ"ד וכו' ובשבילך אני מציל את ישראל, שאלו מועטים מישראל הם המקיימין את העולם ומצילין את ישראל.

ובשפלות המצב בדורנו שנאבד מאתנו שמנה וסלתה של הכלל ישראל ולא נשארו כ"א מיעוטא דמיעוטא שומרי תורה ומצות, צריך לידע שעיקר כל העיקרים להאמין בי"ג העיקרים וכמו שמבאר הרמב"ם ז"ל בספרו, וצריך להחזיק בדרך הזה של קול מחצצים ופרשה זה של קול מחצצים צריכים הת"ח ללמדה לבני ישראל כי הוא עיקר גדול בעבודת השי"ת, ועכשיו גם הרשעים עושין חציצה זו שאין רוצים בקישור כל דהוא עמנו, וזהו מחסדי השי"ת עמנו שאינם מסייעים לנו בהחזקת התורה, ועד"ז יהי' יסוד קיומם של מוסדות התורה רק מישראל שומרי התוה''ק, ואין לנו חיוב השתעבדות להם.

פירשתי במאמה"כ (פ' ראה) איש כמתנת ידו וגו' דלכאורה צ"ב הלשון כמתנת ידו בכ"ף הדמיון, ונל''פ דהנה הקב"ה פורע לכל ישראל מה שנותן לצדקה, וכמו שאמרו ז''ל אין אדם נעשה עני מצדקה, ולכאורה כיון שהקב"ה מחזיר הכל אל הנותן א"כ אין זה מתנת ידו ורק משל הקב"ה הוא נותן, אמנם הקב"ה מחשיבו אליו כאילו הי' מתנת ידו, ומתברך על ידו כאילו הי' נותן משלו ממש, וז''פ איש כמתנת ידו שנחשב אצל הקב"ה כאילו הי' מתנת ידו, כברכת ה"א אשר נתן לך ר''ל דלענין זה נחשב כמתנת ידו שהשי"ת יברך אותו בשביל הנתינה.

ובפסיקתא עשר תעשר איני מבקש ממך משלך אלא משלי שנא' כבד את ה' מהונך א"ת מהונך אלא ממה שחוננך, ואפשר לומר עוד מלבד הפשוטו עפי"ד הנ"ל דכל מה שנותנין להחזקת התורה הקב"ה מחזירו ופורע לו בשלימות וז''ש איני מבקש משלך אלא משלי, דהרי הקב"ה מחזירו לו בשלימות נמצא דמעיקרא נותן משל הקב"ה, אלא שהקב"ה מחשבו לו כאילו נתן משלו, עוד דרשו בפסיקתא הנ''ל כבד את ה' מהונך ד"א בקולך וכו' ואפשר לרמוז בזה עוד בחי' במצות הצדקה דאמרו ז''ל גדול המעשה יותר מן העושה, ואף שאיך כ"א יכול ליתן יותר מיכולתו, אבל עכ"פ כ"א בכוחו להרבות תומכין דאורייתא ולהמשיך אנשים זולתו למצוה רבא זו, וכ''א מוטל עליו לעשות כל מה דאפשר להרבות פעלים לתורה, וז''ש כבד את ה' מהונך, ד''א בקולך, היינו כי מה שא"א לך לעשות ע"י הונך, תעשה בקולך ע"י דיבורך עם בנ"א להרבות פעלים לקיום התורה, גם כתיבה כדיבור דמי וע"י מכתב אפשר להרבות פעלים לקיום התורה, וזה מוטל על כאו"א לעשות במשך כל השנה.

ובפשטות אפ''ל מה שאמר עיר קטנה שבישראל עמדו ובנו ביהכ"נ וביהמ"ד וכו' נמצא בתי מדרשות מרובים בישראל, דהנה לפני איזה שנים כשהתחלנו לייסד הישיבה והת''ת, היינו עוד עיר קטנה והי' בין הכל כעשרים תלמידים, וב"ה בכל שנה ושנה ניתוספו כשתי מאות או ג' מאות תלמידים בליעה"ר ויכולין לעשות מהתלמידים של כל שנה ושנה עיר בפ"ע, דשני מאות לומדי תורה הוא עיר חשובה בישראל, ממילא מובן בפשטות עיר קטנה שבישראל עמדו ובנו ביהכ"נ וביהמ"ד ושכרו להם מלמדי תינוקות בעוד שהוא עיר קטנה, שהיו רק מועטים אבל אח"כ נמצא שמרבין בתי מדרשות בישראל, ונצפה שהשי"ת יעזור גם להלאה, וכמ"ש רז''ל בהבאת הבכורים בת קול מברכת יה''ר שתעשה כן לשנה הבאה.

והשי"ת ישלם לכל מי שנטל חלק במצוה הגדולה הזאת, וזכותו גדול מאוד שעל זה נאמר צדקתו עומדת לעד, שאם נותנין צדקה לתשב"ר, צדקתו עומדת לעד, שנמשכין עי''ז דורי דורות עד אין הפסק והבורא עולם יעזור שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה ולהרביץ תורה וטהרה בישראל, ובמהרה נזכה לראות הגאולה שלימה בביאת משיח צדקינו ונזכה לקבל אותו באנפין נהירין בנחת ובשמחה בקדושה ובטהרה ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר ז

באופן אחר אפ''ל דקדוקים הנ''ל בהקדם להעיר עוד במאמה''כ בסוף הפרשה ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו', פרש''י מדברי רז"ל אביך צוה, שינו בדבר מפני השלו', כי לא צוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו, ויל''ד איך יתכן לקדושים כאלו להוציא מפיהם דבר שלא הי', גם הוא מוכחש בחוש, דאלמלא הי' רצונו של יעקב אבינו לצוות את יוסף על ככה, הי' אומר אליו בעצמו פא"פ ולא ע"י שליח, ואיך לא חשו שלא יאמין יוסף לדבריהם לטעם זו.

ב) ויבך יוסף בדברם אליו, ראוי להבין מדוע בכה יוסף והלא הוא ידע בעצמו שאינו נוטר שנאה עליהם ונראה לכאורה בכי' זו כלא צורך, גם אומרו בדברם אליו מלת אליו מיותרת, וכבר נזכר שאליו דיברו.

ונל"פ בדרך רמז מוסר וכבר הקדמנו בדברנו לעיל כי הקריאה בפרשיות אלו של שעבוד וגאולת מצרים מעורר הזמן, ומסוגלים ימים אלו לתקון חטא הידוע יותר, והנה ראוי להתבונן מ"ט כינוהו רז''ל לחטא זה חטא הידוע, והרי כל מי שלמד תורה ויש לו ידיעת בית רבו כל החטאים ידועים לו, וכי חלול שבת אינו חטא ידוע, ואדרבה בחטא זה של שמירת היסוד בנ"א נכשלים בו יותר משאר חטאים, ונשלל מהם ידיעת חומר העון והפגם עד היכן הדברים מגיעים בשורשן, וא"כ מדוע נקרא זה חטא הידוע יותר משאר חטאים.

ואפ"ל הכוונה עפי''ד ק''ז הייטב לב זלל"ה אשר צוה קודם הסתלקותו שלא יכתבו על מצבתו תואר גאון או צדיק, כי אם כזה יכתבו הרב המפורסם נודע בשערים וכו' עד כאן לשון קדשו. וענינו נראה כי למעלה בעולמות העליונים ישנם שערים הרבה, כ''א מיוחד לבחי' השפעה מיוחדת, כמו שהזכירו חז"ל בגמ' (ב''מ נ"ט ע"א) א"ר אלעזר מיום שחרב ביהמ"ק ננעלו שערי תפלה וכו' ואע"פ ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו וכו', עוד שם א"ר חסדא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה וכו', ומקצת השערים הנם מפורטים בספר הזוה"ק ובדברי רז"ל בכ"מ ובתפלה למוצש"ק הנם מסודרים בסדר אלפא ביתא שערי אורה וכו' שערי בינה וכו' וכל שער ושער יש לו מלאך הממונה עליו, וזהו פי' נודע בשערים כי הצדיק לרוב קדושתו וצדקתו שמו נודע בשערים עליונים לשבח, והמלאכים הממונים על השערים מעריצים קדושתו, כי אמרז"ל גדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת.

ואולי לטעם זה כינו חז"ל חטא זה חטא הידוע, כי המלוכלך ר"ל בחטא הנורא הזה, שמו נודע בכל השערים לגנאי והמלאכים הממונים על השערים יודעין ומכירין בו ע"י כתות מלאכי משחית שנבראו על ידו וסובבין אותו, וצריך לזכות גדול ומליצי יושר שלא יהיו השערים ננעלים בפניו ולפני תפלתו שלא ידחפוהו וירחקוהו ר''ל, ואמרז"ל כי שערי דמעות לעולם לא ננעלו, וע"כ עצה היחידה למי שנכשל ר''ל בחטא הנורא הזה שיתמרמר ויתחרט מעומק הלב על אשר הכעיס להבוית''ש, וירבה בתשובה ובתחנונים בדמעות של אמת להבוית"ש שיקבל תשובתו, ויש לנו הבטחה מדברי רז"ל כי שערי דמעות לא ננעלו, ואף באיזה מצב שהוא עומד ואף אם שמו ידוע תפלתו נכנסת בשערי דמעות והבוי''ת מרחם עליו לקבל תפלתו, ונזכה באלו הימים של שובבים לעשות תשובה שלימה על חטא הנורא הזה, ולשפוך דמעות של אמת להבוית''ש, והבוכ''ע יקבל תשובתינו, ובפרט תשובת הרבים דכתיב קל כביר לא ימאס, והבאנו לעיל מדברי ק"ז הישמח משה זלה"ה דתשובת הרבים אף אם הוא מיראה, מתקבלת בבחי' תשובה מאהבה, ונזכה עוד לעשות רצון הבוב"ה ולהרבות כבוד שמים על ידינו כי זהו תכלית הכל.

נחזור לעניננו בביאור מאמה"כ אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו', כי השבטים הקדושים התחרטו על חטא מכירת יוסף והשתדלו לעשות תשובה ולפייס את יוסף, ואף שהי' סיבה מן השמים בגזירת נורא עלילה כדי לקיים גזירת ידוע תדע, מ''מ הי' קצת פגם בדבר (כמו שהארכנו בדברנו לעיל) והי' מעין בחי' פגם הברית, כי יוסף הצדיק הוא מדת היסוד כידוע, ובפגעם בו קלקלו בשורש המדה ההוא למעלה, גם כי על ידם נזדמן לו הנסיון הגדול באשת פוטיפר ויפוזו זרועי ידיו שאבד עשר טפין כאמרז"ל, וע"כ נתאספו יחדיו בעשרה לעשות תשובת הרבים ולפייסו וכבר פירשנו בדברנו במקו"א דברי המדרש (הובא בפר''ד) לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו וגו', השב זה יוסף ישיב זה עשו, כי לא הי' יוסף הצדיק נחשד בעיניהם שינקום נקמתו מהם, אך כל יראתם הי' מקטרוג הס"מ שרו של עשו, שכל זמן שרושם החטא קיימת, יש מקום לקטרוג ח''ו, וע''כ השתדלו בפיוסו לתקן פגם החטא, ובזה נבין מה שלא צוה יע"א ליוסף דברים האלה שא נא פשע אחיך וגו', כי לא הי' יוסף נחשד בעיניו על ככה, והתכלית המבוקש הי' שהשבטים הק' ישתדלו בתשובה לתקן הפגם, וא"א שיושלם התיקון הזאת ע"י זולתו, כ"א החוטא בעצמו צריך להתוודות על עונו ולעשות תשובה, ומעתה אף אלמלי אמר יע''א ליוסף אנא שא פשע אחיך וגו', לא הי' מועלת לתקון חטאה והוכרחו הם בעצמם להתוודות על חטאם.

וז"ש אביך צוה לפני מותו לאמר, דיע"א הוכיחן סמוך למיתתו כמבואר בפרשה, וכמ''ש רש''י ז"ל טעמו ר"פ דברים ומתוך דבריו נתעוררו לתקן פגם חטא זה והו''ל כאילו צום בפירוש לאמר ליוסף אנא שא פשע אחיך, וז''ש אביך צוה לפני מותו "לאמר'' ר''ל שדברי תוכחות אשר צום לפני מותו, משמעותם לאמר כה תאמרון ליוסף וגו', וע"ד שאמרז"ל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, ומענה אמת היתה בפיהם אלא שדיברו בלישנא דמשתמע לתרי אנפין, ובכגון דא מותר לשנות מפני דרכי שלו' וכמ''ש בספה"ק באמ''ח (פ' תולדות הו"ד לעיל) ויוסף הצדיק כששמע דבריהם השיג בחי' תשובתם בתיקון מדת היסוד ע''כ רצה גם הוא להצטרף עמהם בתשובת הרבים, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומדרך הצדיקים תמיד לפשפש במעשיהם ולתלות חסרון בעצמם, ע''כ ויבך יוסף בדברם "אליו'' שדברי ווידויים בפגם החטא נוגע "אליו'' במדת היסוד שהוא שורש מידתו, וע''כ בכה והרבה בתשובה להכלל עמהם בתשובת הרבים.

והנה איתא בזוה''ק בכ''מ דלא מהני תשובה על חטא זה ר''ל, אולם הקשו המפורשים ממ''ש רז''ל אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וכבר תירצנו דברי הזוה''ק בכמה אנפין, וכעת נל'פ עפימ''ד בגמ' ערכין (ט"ו ע''ב) א''ר חמא ב''ר חנינא מה תקנתו של מספרי לה"ר, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה וכו' ר' אחא ברבי חנינא אומר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוה"ק, שנא' יכרת ד' כל שפתי חלקות וגו', פרש''י שכבר כרתו לשון כרת עכ''ל, ולכאורה בודאי א"א לומר דלא מהני תקנה למספרי לה''ר, דלא יהא מדת ענשם חמור מחייבי כריתות, דמני להו חז''ל בד' חלוקי כפרה (יומא פ''ו ע"א) עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה, תשובה ויוכ''פ תולין ויסורין ממרקין, מבואר דאף חייבי כריתות ר"ל יש להם תקנה ולא ידחו עולמית, וא''א שמספרי לה''ר אין להם תקנה כלל, ופירשתי דאולי כוונת המאמר סובב על דברי ר' חמא בר' חנינא דקדים ליה, דאמר מה תקנתו של מספרי לשון הרע וכו' יעסוק בתורה, וה"ז תקנה קלה ונוחה דבלא"ה נתחייב האדם להשלים חקו בתורה, וע"ז פליג ר' אחא ואמר סיפר אין לו תקנה, ר''ל דלא מהני לי' תקנה הנ''ל, שכבר כרתו דוד ברוה''ק, וע"כ מידת ענשו כחייבי כריתות, ונתכפר לו רק בתשובה ובצירוף יסורין כחייבי כריתות.

ועד"ז אפ"ל לעניננו דמ''ד בזוה''ק דלא סגי בתשובה לחטא זה, אין הכוונה לומר דלית לי' תקנה כלל, דא''א לומר כן, דהרי בגמ' דיומא הנ''ל חשיב ד' חלוקי כפרה והחמור שבכולן מי שיש בידו חילול השם, אין כח בתשובה לתלות ולא ביוהכ"פ לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנא' אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ועכ''פ ע''י המיתה בצירוף התשובה נתכפר עונו, וא''א שחהי' חטא הידוע חמור ממנו, דלא מנו חז''ל כ"א ד' חלוקי כפרה ולא יותר, וע"כ אפ''ל דמ''ש בזוה"ק דלא סגי בתשובה, ר''ל דתשובה לחוד לא מהני, אבל לא ידחה עולמית ויום המיתה בצירוף התשובה ודאי מהני.

והשתא דאתינא להכי דמתכפר לו ע''י המיתה, ע"כ המקבל עליו מסירת נפש באמת ובלב שלם ה"ה נחשב לו כמיתה ונתכפר לו, כמ''ש בזוה"ק (סו''פ במדבר) וז''ל אית חובין דלא מתכפרין עד דאתפטר בר נש מעלמא, הה''ד אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, והאי יהיב גרמי' ודאי למותא ומסור נפשי' וכו' כמאן דאתפטיר מהאי עלמא ודאי, כדין קוב"ה מרחם עלוי ומכפר לי' לחובי' עכ"ל, הרי מבואר דמסנ''פ ברעותא ובכוונה אמיתית, אתחשיב לי' כיום המיתה ומכפרת על כל עבירות, וכ"כ בספה''ק דברי חיים (פ' נח) דלכן קשה התשובה על חטא זה, דצריך לתקן אבר הנפגם בסיבת החטא, ובחטא הידוע כל איבריו נעשו פגומים ר"ל. שבחי' החטא בכח כל האיברים וע''כ קשה התשובה בזה והעצה היעוצה לעבוד השי''ת במסנ''פ אמיתית וזהו תקנה לכולם עיי''ש, וכיון שהוא פסק כן ודאי הלכתא הכי, אך צריך שלא ישטה האדם א"ע אלא שיקבל ע''ע מסנ''פ ברעותא דלבא וכוונה אמיתית ובאמת בדור שפל כדורנו צריך מסנ''פ לתורה ולמצות ולכל עובדא טבא, וזולת זה א''א לעמוד בנסיונות הקשים מאוד.

ועד''ז אפ"ל מאמה''כ (בפ' ויגש) יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת פרש''י מפני היראה הי' מוציא דבר שקר מפיו וכו', ולכאורה קשה לומר על השבטים הק' כזה, וכבר הבאנו לעיל מדברי הבמ''ח זלה"ה דמה שהתירו חז''ל לשנות כגון מפני דרכי שלום ואידך, היינו לומר בלישנא דמשתמע לתרי אנפין, ורק לשנות התירו ולא לשקר ח"ו, ובפרט השבטים הק' שהיו אחוזים ודבוקים במדת האמת בשרשו, ודאי לא יתכן בחי' זו אצלם, ועפ''י פשטות אפשר לתרץ עפימ''ש הרמב"ם ז''ל דנאבד זכרו אשתו מותרת ומדמה לי' למים שאין להם סוף שאשתו מותרת להנשא, וע''כ עפ''י הלכה ה"ה נחשב כמת וא''ש דמ''ש ואחיו מת לא הי' בדיבורם שקר, ולדרכנו אפ''ל עפימ''ש האוהחה"ק פ' ויגש עה"פ אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך חי וזלה''ק הגם שנתבשר כי עודנו חי, זה הועיל לדעת שישנו במציאות, אבל עדיין לבו דוי עליו לצד היותו בין האומות שפל עבד מושלים, אם עודנו בצדקתו וכו', או לצד היותו מובדל ממנו ונותן בתוך הקליפות ובפרט טומאת מצרים וכו', ודבר ידוע כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש וכו' אשר ע"כ לא היתה שמחתו שלימה מספק זה, עד וירא אליו והכיר בו בפניו וכו' עיי''ש, ואולי מה''ט ויפג לבו כי לא האמין להם, כי בדרך הטבע לא הי' במציאות שיתקיים בצדקתו שהוא חיים הנצחיים, ורק ע''י גודל מסנ''פ שהוא ג''כ בחי' מיתה נשאר חי וקים בצדקתו, וק''ז זלל"ה בייט''פ פי' ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר עודנה חיים, ר''ל הצדיקים אשר בחיים חיותם נחשבים כמתים ע''י מסנ''פ להבוית"ש, ועי''ז אשר עודנה חיים נשארים חיים וקיימים וא''צ לבחי' מיתה, ובזה א''ש מ"ש יהודה ואחיו מת דממנ''פ אם נלכד ונתקלקל ח''ו בחבורת רשעים ה''ה חשוב כמת, דרשעים בחייהם קרויים מתים, ואם עמד ונתקיים בצדקתו, א"א כ"א בכח מסנ''פ, אמיתית, וה"ה מן המתים אשר כבר מתו, ובכל אופן לא הוציא דיבור שקר מפיו, אלא שדיבר בלישנא דמשתמע לתרי אנפין, וע''כ אמרז''ל דמפני היראה עשה כן, ובכגון דא מותר לומר בלישנא במשתמע לתרי אנפין כנ''ל.

ועד"ז יל''פ במאמה''כ (סו''פ מקץ) אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, ולכאורה מדוע הוציאו דינו למיתה, ואין דינו של גניבה בכך, ואפ''ל לדרכנו דעל עון חילול השם אמרז''ל בגמ' דיומא הנ"ל דאין כח בתשובה לתלות ולא ביוכ"פ לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנא' אם יכופר העון לכם עד תמותון, ואין לך חילול השם גדול מזה אם ימצא בעבדי ד' שעברו על איסור גניבה, ע"כ יפה אמרו אשר ימצא אתו מעבדיך (שהוא גנבו) ומת אין לו תקנה אלא במיתה ר"ל, ולא היתה כוונתו שהוא ימיתהו אלא שתקנתו במיתה או במסנ"פ שנחשב למיתה, ואף שמשמעות פשוטו מורה שדינו למיתה, לא חשו לזה, כי הי' ברור בידם שלא עבר שום א' מהם על גניבה ולא על חילול השם והאמת כן הי', היוצא לנו מזה דחטא הידוע אין לו תקנה כ''א ע''י מסנ''פ להבוית''ש ולקיום התוהה"ק, ובפרט ברבות הנסיונות שבדורנו א"א להתקיים ולהתחזק כ"א בכח מסנ''פ, והתחלת גדר המסנ''פ הוא לוותר על תאוותיו ורצוניותיו בשביל רצון הבוי"ת וקיום התומ"צ, דאם אין מוותרין מאומה אין זה בגדר מסנ"פ כלל.

ודרך אגב נל"פ מאמרז"ל במס' ערובין (כ"א ע"ב) דרש רבא מאי דכתיב (שה"ש ז') לכה דודי נצא השדה וגו', אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש''ע אל תדיננו כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר, נצא השדה בא ואראך תלמידי חכמים שעוסקין בתורה מתוך הדחק, פרש''י כרכים מקום שווקים הן ויישוב גדול ורגל רוכלין וסוחרין מצוי' שם לפיכך גזל ועריות נוהג בהן, השדה בני באגא ועובדי אדמה ועוסקין בתורה מתוך דוחק עכ"ל, ולכאורה ראוי להבין דהן אמת שיושבי כרכים מצוי בהם גזל ועריות יותר, הן לצד ריבוי העם בהתערבות מינים ממינים שונים, והן לצד ריבוי התאוות וההפקרות שהשיגם קרובה בכרכים יותר מבשדה, אולם מ"מ לאו כללא הוא, והרי בכרכים מצוי ג"כ עוסקי תורה וישיבות, וגם בשדה ימצא עוברי עבירה ר''ל, והול''ל אל תדינני כעוסקי בגזל ועריות אלא כעוסקי בתורה, ומדוע פסק והחליט דינם של כל יושבי כרכים לריעותא, ומה יעשה האדם אם נסתבב לו מאת המסבב כל הסיבות ית''ש להיות דירתו בכרכים.

ואפ"ל בדרך רמז מוסר עפימ"ש בדברנו בכ''מ כי ההתיישבות בעוה''ז גורם נזק גדול לעבדות הבוית''ש, וצריך האדם להתבונן ולזכור כל ימי חייו כי דירתו בעוה''ז אינו אלא עראי ופרוזדור ליכנס לטרקלין הוא חיי עוה"ב, משא''כ אם יעשה את הטפל לעיקר, ימשך ויגרר אח''כ מהמותרות אל תאווות האסורות ר''ל, וישכח תכלית שליחותו ותפקידו בעוה''ז, והעיקר יהי' בעיניו לטפל, וכתב ק''ז הייט"ל בשם ארי' דבי עילאה זלה"ה לפרש אמרם ז"ל יציבא בארעא גיורא בשמי שמיא, דמי שעושה עצמו כתושב בעוה''ז, ה"ה גיורא בשמי שמיא ויחשב כגר בעולם העליון, וז"ש כנס''י רבש''ע אל תדינני "כיושבי'' כרכים, ולא אמרו כדרי כרכים, אלא כיושבי כרכים, אותן הרודפים אחר ההתיישבות בכרכים שהמותרות והתאוות שכיח ומצוי בהן לרוב, והזיקם קרובה שעי"ז יכשלו ח"ו בגזל ועריות ושבועת שוא ושקר, וכמ"ש לעיל שא''א להתקיים ולהתחזק בשמירת התומ''צ כ"א בכח מסנ''פ, והתחלת גדר מסנ''פ לוותר על המותרות ותאווות ולהתרחק מצ''ט שערי היתר שלא יכשל בשער א' של איסור, נצא השדה שנזכה להיות מאותן שעוסקין בתורה, והעוה''ז נחשב בעיניהם לדירת עראי כשדה.

ומעתה נבוא לבאר סתירת מאמרי רז''ל בענין התחלת השעבוד, והוא שכתב רש''י ז''ל בשם מדרשי חז"ל דמשמת יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ובמקו''א אמרו דכ''ז שהי' יוסף קיים וכ"ז שהי' א' מהשבטים קיים לא נשתעבדו המצריים בישראל כלל, וכבר ביארנו בזה בפנים שונים, ואפ"ל בהקדם דברי הזוה''ק פ' ויחי (רט"ז ע"ב) ויחי יעקב באמ''צ אמאי פרשתא דא סתימא ר' יעקב אמר בשעתא דמית יעקב אסתימו עיניהון דישראל, (ובניצוצי אורות בפי' על הזוה''ק כתב בשם המפרשים דהכוונה על עסק התורה, שנסתמו מישראל מעיינות החכמה שהי' יעקב מגלה עכ"ל) ר' יהודה אמר דכדין נחתו לגלותא ואשתעבידו בהון עכ"ד הזוה"ק לעניננו, ונל"פ דלא פליגי ר' יעקב ור"י, ואפשר דשניהם מודים דלא נשתעבדו ישראל בעבודת המצרים משמת יעקב, דכ"ז שהי' יוסף קיים הי' מלך ומושל עליהם נמנע מהם האפשרות לשעבד בישראל אף אם הי' רצונם בכך, וכ''ז שא' מהשבטים קיים אמרז"ל שלא נשתעבדו בישראל, אמנם הכוונה בזה לבחי' שעבוד אחרת, עפימ''ש ק''ז היש"מ זלה"ה בפ' בלק, שאין דבר בעולם מזיק לנפש במו התחברות עם אדם רשע אף לפי שעה, אף אם אינו ניכר נכנס בנפש כמו העכס וארס, וברוב הימים ימצא, וצריך לזה זכות גדול בצירוף העסק בתורה שיצא ממנו העכס והארס כולי האי ואולי אחר זמן רב עכ''ל, ואפ"ל לאידך גיסא כי המצרים לא השתעבדו בישראל כלל כ''ז שהי' יוסף קיים, אדרבה לצד שהם בני משפחתו של יוסף שהי' מלך ומושל עליהם, נהגו בהם נימוס של כבוד כמשפט בני המלכים, והראו להם אותות אהבה ואחוה וריעות, וההתחברות עם רשעים גורם רעה לבחינת הנפש יותר מהשתעבדות עבודתם, והבאנו לעיל מדברי הירושלמי שדרשו ז''ל ונתן עול ברזל על צווארך זה הרעיון, שפגימת כלי המחשבה נקרא עול ברזל ושעבוד קשה, אמנם כל זמן שהי' יעקב אבינו קיים ולמד עמהם תורה וגילה להם מעיינות החכמה, לא פעלו עליהם דיבורם וחלקלקות לשונם של מצרים לרוע ונתבטלו כאפס ואין לנגד השפעת הקדושה שהשפיע יע"א אליהם, אבל בשעתא דמית יעקב נסתמו מהם מעיינות החכמה שהי' מגלה להם, ע"כ כדין נחתו לגלותא ואשתעבידו בהון, ולא שעבוד בעבודה כ''א ע''י דיבוריהם והתחברותם, ולפי''ז דברי ר' יעקב ור' יהודה בזוה''ק הנ"ל על קוטב א' יסובבו, דלפי שנסתמו מהם מעיינות החכמה ע''כ התחילה השעבוד בהם, ומ''ש רז''ל דכ''ז שיוסף קיים וכ''ז שא' מהשבטים קיים לא נשתעבדו בהם בישראל אפ"ל ג"כ עפ"י בחי, הנ"ל, דעכ"פ כ"ז שהי' יוסף וא' מהשבטים קיים, אף שנחלש ונתמעט כח הקדושה בהסתלקות יע"א, מ''מ לגודל קדושתם של השבטים הק' לא יכלו המצריים להתגבר עליהם בכח טומאתם, אלא מדרגא לדרגא השתעבדו בהם בבחי' הנפש תחלה, בהסתלקות יע"א, ואח''כ במיתת יוסף הצדיק ויותר מזה במיתת השבטים, אבל השעבוד בעבודה אולי התחילה רק שלשים שנה לפני יציאתם ממצרים כמ''ש בפרדר''א.

מאמר ח

באופן אחר יתבאר דברי רז''ל למה פרשה זו סתומה וכו' ויתיישבו הדקדוקים הנ''ל בהקדם להעיר במאמה"כ ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען וגו' פירש''י ז''ל ואע''פ שאני מטריח עליך להוליכנו להקבר בארץ כנען ולא כשעשיתי לאמך וכו', וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעפ''י הדיבור קברתי' שם שתהא לעזרה לבני' כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם וכו' עכ''ל, ראוי להבין דכיון שמאמר זה התנצלות ליוסף על שהטריח עליו להוליכו לקברו בארץ כנען למה המתין בזה עד הכא והי''ל לומר ביכורים אלו בשעה שצוהו ונשאתני ממצרים וגו', כי שם מקומם.

ב) ועשית עמדי חסד ואמת וגו' פירש"י ז"ל חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, הקשו המפרשים הלא מצינו שיע''א שילם ליוסף גמולו כמ''ש ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך פי' רש''י לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי וכו'.

ונראה ביאור הענין עפי''מ דאיתא בילקוט ראובני (פ' חיי שרה) וז''ל, מערת המכפלה אשר בחברון שם קבורת האבות, וידוע כי הוא מעבר לג''ע התחתון וכו', וכן כל הנפטרים בה והנקברים בה זוכים לעלות נפשיהם ביתד תקוע לעבור לג"ע התחתון בלי עיכוב, ולא מי שימחה בידם וכו', ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד, ר''ל שכיון כח במכשפיו להעתיק את אהל יעקב שלא יזכה למערת המכפלה וכו' ולתקוע את אחיו שהם אדום וישמעאל שהם יזכו להעביר דרך המערה לג"ע וכו', ואם ח''ו לא הי' יעקב נקבר שם לא הי' שום אחד מישראל עובר דרך שם, כ''א אומה"ע ח''ו היו עוברים דרך שם, ע''י אחיזת אדום וישמעאל, וזהו אמרז''ל ולבן בקש לעקור את הכל שנאמר ארמי אובד אבי וכו' עיי''ש, מבואר שחסד גדול נעשה לכלל ישראל ע''י שנקבר יע"א במערת המכפלה ובזה יובן אמרם ז''ל חסד שעושין עם המתים, ר''ל עם המתים של כל ישראל עד סוף כל הדורות, והוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, וא''ש מה שאמר חסד ואמת בוא"ו המחלקת דב' בחינות הם ויע"א אמר לו שני דברים ועשית עמדי חסד, פי' לי לעצמי ואין זה חסד של אמת כי שילם לו גמולו כנ"ל, ונוסף לזה תעשה חסד של אמת עם המתים של כל ישראל, והוא חסד של אמת.

ואיתא במד''ר עה"פ ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת, ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא כך הי' יע"א סבור שתחה"מ מגעת בימיו, שנאמר הבוא נבוא אני ואמך וכו', ואם יע"א הי' סבור כן ודאי שכל ישראל היו מצפים לזה, ועכשיו ששמעו איך שצוה את יוסף ועשית עמדי חסד ואמת היינו חסד שעושין עם המתים וכו', השיגו מזה שלא יהי' תחה"מ מיד ויהיו המתים צריכין עוד לחסד של אמת, ע"כ נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מהשגת ידיעה זו, שעליהם לפרוע שט"ח של ברית בין הבתרים אמנם כ"ז שיע''א הי' חי עמהם, היו מצפים עדיין שיבטל גזירת השיעבוד, דצדיקים כל זמן שהם חיים מוסיפים והולכים בעבדות ה' ב"ה, וכוחם גדול להיות גזירתם מתקיימת ע"ד ותגזר אומר ויקום לך, אבל אחר שנסתלק מן העולם אז השיגו שהוחלט הגזירה, והתחלת ההרגשה הי' עוד מזמן שאמר ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת, ע''כ נרמז הסתימה בריש הפרשה כשאמר ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת.

ויתבאר עוד בהקדם לפרש מאמה"כ (בפ' שמות) ויאמר משה אל האלקים וגו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' ויאמר כה תאמר לבנ"י אהי' שלחני אליכם, פירש"י אהי' עמכם בצרה זאת, אשר אהי' עמם בשיעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו, א"ל יפה אמרת כה תאמר וגו', והקשו המפרשים איך אפשר שמשה השכיל חלילה על דברי השם והקב"ה הצדיק את דבריו, וכבר בארנו בזה אופנים שונים, וכעת נל''פ עפ"י פשטות, דהנה במאמר השם אהי' אשר אהי', אינו מבורר בהחלט שהכוונה על שיעבוד שאר מלכיות, דכמו"כ אפשר לפרש אשר אהי' עמכם בעת הגאולה, והבטיחנו ית' שישרה שכינתו בישראל ודביקותן של ישראל בהבוי''ת יהי' אז בבחי' גבוה יותר, וע''ד שפירשתי אמרינו (בנוסח קדושת כתר) הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, דלכאורה הרי אמרז"ל (תענית ז' ע''א) מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול, וידוע שגאולה העתידה תהי' בחינתה גדולה הרבה מגאלות הקודמות, ואיך נתלה הגדול בקטן, לומר שיגאל אותנו הבוי''ת אחרית כראשית, וגאולה העתידה אין ערוך אלי' בבחינתה, ואפ''ל דהנה גאולת מצרים הי' ראשיתו טובה, שנגאלו מטומאת מצרים וזכו לקבלת התורה וירושת הארץ, אבל אח''כ נתמעטו הדורות ונחלש כח הקדושה ובחי' השראת השכינה, עד שגרמו עונותינו לחורבן ביהמ''ק וגלות ישראל, א''כ לא הי' האחרית כראשית, אולם בגאולה העתידה לא יהי' כן, והאחרית יהי' טובה כראשית, וישראל יהיו מוסיפין והולכין בבחי' הקדושה והשראת השכינה למעלה עד אין חקר, ויזכו בכל פעם לבחי' חדשה גבוה למעלה מן הקודמים, והאחרית יהי' ג"כ ראשית לבחי' גבוה ממנה, וז"ש הן גאלתי אתכם אחרית כראשית והבן.

עכ"פ זה ברור דגם לעת הגאולה יש צורך להבטחה זו "אשר אהי'", שהקב"ה ישרה שכינתו בישראל, נמצא שאינו מבורר הכוונה בו על שיעבוד מלכיות, אלא שמשרע"ה השיג גם בחי' המחשבה, וע"ד שפי' ק"ז הישמח משה זלל''ה (בפ' וישלח) אמרם ז''ל (ב"ב י"ב ע"א) חכם עדיף מנביא, דהצדיקים הגדולים המתדבקים בחכמה העליונה, יוכלו להשיג גם מחשבתו של יוצר בראשית, משא''כ הנביאים אין השגתם רק במה שיצא לפועל הדיבור ולא בחי' מחשבה עיי''ש, ומילתא דתליא בבחירה לא ניתנה להתגלות בבחי' דיבור כ''א בבחי' מחשבה, לפי שהדיבור מכריח הבחירה משא"כ הידיעה, ע''כ משרע''ה השיג בחכמתו שנרמז במאמר השי"ת שיהי' עוד שיעבוד, ובודאי הי' צורך לזה שישיג משרע"ה גלויות העתידית כדי שיכין כח בתפלתו וזכותו להמתיק ולהקל כח השיעבוד והגלות, אלא שמשרע"ה הי' סבור, שנאמרה לו כן ע''ד שיגלה אותו לישראל, וע"כ שאל די' לצרה בשעתה מה אני מזכיר להם צרה אחרת והשיב לו הקב"ה יפה אמרת כה תאמר לבנ''י אהי' שלחני אליכם, ותחלת המחשבה כך היתה שלא יגלה לישראל, ורק למשה לבדו נתגלה ולא ע''ד שיאמרנה לישראל, (עיין בדברנו פ' וארא ביאור הענין באריכות).

מבואר מזה יסוד איתן שלא יאות להודיע במוקדם גלות העתידה לבוא, שהרי הבוי"ת הצדיק טענת משרע''ה די' לצרה בשעתה, ואין לגלות כ"א בעת ההכרח ולצורך, כמו שגילה הקב''ה למשרע"ה לטעם זה כנ"ל, ובזה יתורץ קושיא הנ"ל (קושיא ב') מדוע לא התנצל יע''א ליוסף על קבורת רחל בדרך, בעת צוותו להוליכו לא''י בקברת אבותיו, ומאמר זה ואני בבואי מפדן וגו', הי' ראוי להאמר בתחלת הפרשה, לגלות לו טעמו ונימוקו שעפ''י הדיבור הי', אמנם יובן עפ''י דרכנו הנ''ל, דהרי בהתנצלות הזה גילה לו מחורבן וגלות המעותד לבוא על ישראל, כמ"ש רש''י ז''ל שכשיגלה אותם נבוזראדן ויהיו עוברים דרך שם, רחל יצאת ומבקשת עליהם רחמים וכו', ע''כ לא רצה לגלות בחי' הגלות כ"ז שלא הי' הכרח לדבר, רק אח"כ כשחלה יעקב והשיג שהגיע עתו להסתלק, בהכרח גילה בהתנצלותו ליוסף שעשה כך עפ"י הדיבור מפני גזירת הגלות העתידה לבוא על ישראל, אולם השבטים הקדושים השיגו בחכמתם רמז הגלות הנרמז בצוואתו של יעאע"ה ועשית חסד ואמת כנ''ל אלא שהפשוטי עם לא נתגלה להם כ"א סמוך לפטירת יע"א, כשגילה בפירוש במאמר ואני בבאי מפדן, וע''כ נסתמו עיניהם ולבם של כל ישראל בהסתלקות יעאע''ה, אבל בני עלי' השיגו גזירת השעבוד בתחלה כשצוה יעקב ליוסף להוליכו לא"י, וע"כ נרמז הסתומה בתחלת הפרשה.

ואפ"ל עוד באופן אחר בהקדם (דברינו בדרושים לשובבי"ם פ' ויחי) לתרץ קושית המפרשים עה''פ ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו', דלא מצינו שהוליד יוסף עוד בנים, ולא זכרם הכתוב בשום מקום, ואיך תהי' ברכת יעאע"ה ומתנתו לבטלה, אמנם מצינו כי ברכותיו של יע''א היו רובם על העתיד, ואמרז"ל (סוטה ל"ו ע"ב) הי' ראוי יוסף לצאת ממנו י''ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנא' אלה תולדות יעקב יוסף וכו', אלא שע''י סיבת הנסיון נמנעו ממנו עיי"ש, ובאמת לא הי' זה פגם כ"א בערך גודל מדריגתו והפלגת קדושתו ע"ד וסביביו נשערה מאוד, אמנם לעתיד יתוקן הכל ויחזור אל הבחי' שהי' ראוי אלי' מתחילתו, ויעמוד י''ב שבטים שהיו ראויים לצאת ממנו, כי אין טעם למנוע אותם אחרי שיתוקן הפגם, ועוד יתעלו מדריגתם של צדיקים לע"ל, וא''ש מאמה"כ ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו', אע"פ שלא נתקיים כן בשעתו, אבל כל דבריו היו על העתיד, ואז יתקיימו שעתידים לצאת ממנו י"ב שבטים, ועז"א ע''ש אחיהם יקראו בנחלתם (עיי''ש ביאור הענין באריכות), עכ''פ במאמר זה ומולדתך אשר הולדת אחריהם, נרמז בו סוד הגאולת דא''א שתהי' נבואת יע"א ופסוקי התורה לבטלה ח"ו, וע"כ שרומז על הבטחת גאולה העתידה.

ונקדים עוד מ''ד במד"ר (איכה פ"ג י''ט) עה''פ זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, ראב''כ בש"ר יוחנן אמר מלה''ד למלך שנשא מטרונא וכתב לה כתובה מרובה וכו', הניחה המלך והלך לו למדינת הים ואיחר לשם, נכנסו שכנותי' אצלה והיו מקניטות אותה, ואומרות לה הניחך המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר עליך, והיתה בוכה ומתאנחת, וכיון שנכנסת לתוך ביתה פותחת ומוציאה כתובתה וקוראת ורואה בכתובתה כך וכך וכו' אני עושה לך, מיד היתה מתנחמת, לימים בא המלך אמר לה בתי אני תמה איך המתנת לי כל אותן השנים, אמרה לו אדוני המלך אלמלא כתובה מרובה שכתבת ונתת לי כבר אבדוני שכנותי, כך האומות מונין את ישראל ואומרין להם אלקיכם הסתיר פניו מכם וכו', וכיון שנכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקוראין בתורה ומוצאין שכתוב ופניתי אליכם וגו' הן מתנחמין, למחר כשיבוא קץ הגאולה אומר להם הקב"ה לישראל, בני אני תמה מכם היאך המתנתם לי כל אותן השנים, והן אומרים לפניו רבש''ע אלולי תורתך שנתת לנו כבר אבדונו האומות, לכך נאמר זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל וכו' עכ''ד המדרש.

והנה באמת אצל הבוי"ת לא שייך תמי' ופלא, ולפניו ית' גלוי הכל, דמה שישראל עדיין מחזיקים באמונתו ולמרות כל הצרות ואריכות הגלות, הוא רק בכוחות ית', ואלולי כן כבר אבדנו ח''ו, אעפ''כ יאמר הקב"ה תמה אני וכו', ויתבאר עפי"מ שפי' המפורשים מאמה''כ והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא, עפי''ד הגמ' (סוכה נ''ב ע''א) לע''ל מביאו הקב''ה ליצה"ר ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה וכו' ובוכין ואומרים האיך יכולנו לכבוש את ההר הגבוה הזה וכו', ואף הקב"ה תמה עמהם, שנא' כי יפלא בעיני שארית העם הזה גם בעוני יפלא עכ''ד הגמ', וביארו הכוונה כי אחרי ראות הצדיקים תוקף היצה''ר ורב חזקו, ישיגו כי לא הי' ביכולת אנושי לכבשו לולי עזר ה', ויחרדו ויאמרו א''כ איפוא נבוא על שכרנו, כיון שלא נעשה דבר מצידנו, והקב"ה ינחמם במה שיאמר גם בעיני יפלא על דבר נצחונם, כדי לתלות הנצחון בהם שלא יהי' שכרם בבחי' נהמא דכסופא, וז''ש והללתם את שם ה' אלקיכם אשך עשה עמכם להפליא, כמאמר הכתוב כי יפלא בעיני שארית העם הזה גם בעיני יפלא, ולא יבושו עמי לעולם, שיעשה הקב''ה כן שלא יהי' שכרם בבחי' נהמא דכסופא עכת''ד ז''ל, ועד''ז יתבאר דברי המדרש הנ''ל שכשיבוא קץ הגאולה יאמר הקב"ה לישראל בני אני תמה מכם האיך המתנתם לי כל אותן השנים, אף שגלוי וידוע לפניו ית' שאילולי עזרתו ית' לא יכולנו לעמוד ולהתקיים ולהתחזק באמונתו מפני כובד הגלות וגודל הנסיונות, מ''מ יהי' הבוי"ת תמה כדי להגדיל שכרנו ושלא יהי' בבחי' נהמא דכסופא כנ''ל.

ונל"פ בזה מאמר רז"ל והפלה ה' את מכוחך, הפלאה זו אינו יודע מה הוא, כשהוא אומר ואבדה חכמת חכמיו וגו', הוי אומר הפלאה זו מיתת צדיקים, וראוי להבין הפלאה זו מה ענינה, ומדוע נקרא מיתת צדיקים הפלאה, ויתבאר עפי''ד המדרש והגמ' הנ"ל, שיתפלא הקב"ה על ישראל איך התחזקו באמונתם בגלות הקשה הזה, ואיך יכלו לכבוש היצה''ר שנדמה בתקפו להר גבוה, אמנם כ''ז שהצדיקים חיים אתנו, אין כ"כ מקום לתמיהה זו, דבכח קדושתם וצדקתם מאירים בנשמות ולבבות בני ישראל, ומסייעים להם להתגבר על נסיונות הגלות והתגברות היצה''ר, אולם בהסתלקות הצדיקים מן העולם ר''ל, אז חזרה הפליאה למקומה, וז"פ אמרם ז"ל והפלא ה' את מכותך, שהבוי''ת יתפלא על רוב המכות שסבלו ישראל בשנות הגלות ולמרות כל הצרות הם מתחזקים באמונתם, וע''ז באה השאלה הפלאה זו אינו יודע מה הוא, דמה פלא יש בדבר, הלא האמונה מושרשת ומוטבעת בלב איש הישראלי משורש האבוה''ק, כשהוא אומר ואבדה חכמת חכמיו וגו', הוי אומר הפלאה זו היא מיתת צדיקים, דבסילוקן של צדיקים ר"ל יגדל הפלא הזה, ורק בעזרתו ית' אנו מתקיימים.

עכ''פ מבואר מדברי המדרש (איכה רבתי) הנ''ל דע''י שישראל קוראין בתורה הבטחת גאולה העתידה, עי''ז מתחזקין באמונתם ומתקיימים בגלות, ואלולי כן כבר אבדונו האומות ח''ו, ובזה א''ש מה שלא אמר יע"א ואני בבאי מפדן וגו' מיד בצוותו להוליכו לא''י (עיין לעיל קושיא ב') אמנם מפני שבזה נרמז סוד הגלות כנ"ל ועדיין לא אמר להם הבטחת הגאולה, וזולת הבטחת הגאולה אין במציאות לסבול גזירת הגלות כנ''ל, ע''כ המתין יעאע"ה עד אחר שא"ל ומולדתך אשר הולדת אחריהם, שיש בו הבטחה על גאולת העתיד, שעתיד יוסף להעמיד שבטים, וזה יהי' בעולם התיקון כנ''ל, ואחר שנתחזק אצלם הבטחת הגאולה, גילה להם סוד הגלות ולא קודם לכן.

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' פירש''י למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם, הקשו המפורשים דהלא כל זמן שיוסף חי לא שעבדו המצרים בישראל כלל כי הי' מלך ומושל על ארץ מצרים, גם אמרז''ל דכ"ז שא' מן השבטים קיים לא שעבדו המצריים בישראל, ותו דאם כוונת הסתומה בשביל פטירת יע''א הי''ל להכתוב לרמז סתימת הפרשה להלן אצל פטירת יע"א ולא כאן אצל ויחי יעקב.

ב) ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים, פירש''י חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, ויל''ד דמצינו שיע''א שילם ליוסף גמולו כמו שפירש''י להלן עה''כ ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו', ויותר קשה ממה שאמרו ז''ל (תענית ה' ע''ב) יעקב אבינו לא מת, א''כ אין זה חסד שעושין עם המתים.

ג) אל נא תקברני במצרים פירש''י סופה להיות עפרה כנים ומרחשין תחת גופי, וכתבו בעלי תוס' לא נהירא לי דמזה לא הי' לו לירא, דהשתא בנימין בנו לא שלטה בו רמה כ"ש אביו וכו' עכ"ל ולי קשה עוד דהרי מזמן שנסתלק יע"א עד שבאו המכות על המצרים הי' לפי החשבון קרוב למאתים שנה, שהיו במצרים רד''ו שנה, צא מהם י''ז שנים שהי' יעאע''ה חי שם, נמצא מאתים שנה בקירוב, ובדרך הטבע לא נשאר הגוף קיים זמן ארוך כזה ואין מקום לדאוג מחשש כנים, אלא על כרחך שיע''א ידע שגופו הקדוש ישאר קיים ורמה ותולעה לא ישלוט בו כמו שהבטיח לו ית' אל תירא תולעת יעקב, וא''כ מה טעם ליראתו מהכנים.

ונל"פ בהקדם דברי המדרש (לקח טוב) אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי לפי שאין קוברין צדיק אצל רשע וכו', ובמדרש שוחר טוב (תהלים כ''ו ט') אל תאסוף עם חטאים נפשי אלו הנסקלים והנשרפים, ועם אנשי דמים חיי אלו הנהרגים והנחנקים, ד"א אלו המצרים שכן אמר יעקב אל נא תקבריני במצרים וכו' ודכוותה (מלכים ב' י"ג) ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו, תנא על רגליו עמד לביתו לא הלך, אלא שחי לשעה ומת ונקבר במקום אחר שנאמר אל תאסוף עם חטאים נפשי עכ"ד המדרש, וכתב בים של שלמה פ"ג דיבמות (אות ט"ז) וז"ל, ומה שנוהגין העשירים לקנות מקום חשוב לקבורה כדי להיות שוכנים אצל צדיק, לפי הסברא יוצא שכרם בהפסדם, כי אולי אינם ראויים לכך ויענשו, כי צר ורע לצדיק שישכב רשע או שאין הגון אצלם, ומעשה דאלישע יוכיח וכו' עכ"ל, ועפי"ז נבין מאמה''כ ועשית עמדי חסד ואמת, כי יע"א בשביל עצמו לא הי' צריך לחסד של אמת, כי יע"א לא מת, גם שילם לו גמולו כנ"ל אבל יעשה חסד של אמת עם שאר המתים כי אלולי הי' יע"א נקבר במצרים אולי יקברו בשכנותו עוד מתים ויענהו בגללו וע"י שיקברוהו במערת המכפלה יעשו חסד של אמת עם מתים דעלמא וכזה יובן מה שפירש"י עה''כ אל נא תקברנו במצרים לפי שסופה להיות עפרה כנים, עפי"מ דמבואר במדרש שכל המכות באו על המצרים מדה כנגד מדה נגד הרעות שעשו, וכמו"כ הכנים נבראו ממעשיהם הרעות ע"ש תיסרך רעתך, וכמו ששורה רוח הטומאה על הרשעים, כמו"כ מה שנברא על ידיהם שורה עליו רוח מסאבה, ומטעם זה בעצמו שאמר יע"א אל נא תקברני במצרים לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, כמו''כ לטעם זה הי' דואג שעתיד להיות עפרה כנים ומרחשין תחת גופו ויהי' לו צער, דסתם רמה ותולעה הוא בריאה מהקב"ה ולא הי' מתירא יע"א מהם, שלא שלטו בו כלל, אבל הכנים שנבראו ממעשה הרשעים לא רצה שירחשין תחת גופו הקדוש מטעם זה בעצמו שאין קוברין רשע אצל צדיק.

ובזה יובן מדוע נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מיד כשנפטר יע''א, ואולי שהשיגו בטעם צוואתו אל תקברני במצרים שאין קוברין רשע אצל צדיק, כמבואר בדברי המדרש, ולכאורה אם לטעם זה בלבד הר יכול לצוות שאף אם יקבר במצרים לא יקברו אצלו רשע ואדם שאינו הגון, ולמה הוצרך להטריח את יוסף להעלותו לא''י, וע''כ השיגו מזה כי יהיו משועבדים תחת יד מצרים ויעשו בהם כרצונם ולא יקיימו צוואתו של יע"א ולזה אף שהי' יוסף הצדיק עדיין חי מ''מ השיגו השעבוד הקשה העתידה לבוא ומשום זה נסתמו עיניהם ולבם מצרת השעבוד מיד בפטירת יע"א וא''ש רמז הסתומה בפרשה זו כשצוה אותם אל נא תקברנו במצרים.

מאמר ט

באופן אחר אפ''ל הדקדוקים הנ"ל בהקדם דברי המדרש הובא בבעלי התוס' עה"פ ויאמר אנכי אעשה כדבריך, כשם שאתה מצוני כך אני מצוה לאחי בשעת מיתתי להעלותי מכאן, וצ"ב איך יסבול מאמה''כ אנכי אעשה כדבריך כוונת דרז''ל, והנ''ל בזה עפי''מ דאיתא במד"ר (פ' ק' סימן א') עה"פ ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי, אמר להם אם זכיתם לכם זכיתם בעצמי, ואם לאו משאני מסתלק אצל אבותי אני הולך וכו', ופי' היפ''ת דאף שהי' מצוה שיקברהו אינו אומר אלא לזכותם, דאיהו לא איכפת לי' בין שיקבר או לא, מיד בהסתלקו מן העולם נאסף עם אבותיו, והענין הוא שאינו מת כשאר מתים וכו' עכ"ל.

ונקדים עוד מ''ד במד"ר פ' ויגש ואנכי אעלך גם עלה, אותך ואת כל הצדיקים כיוצא בך, ויוסף ישית ידו על עיניך על מנת ויוסף ישית ידו על עיניך, ופי' היפ"ת גם עלה מרבה כל הצדיקים שיעלו משם במותן, והיינו כל השבטים שנקברו עצמותיהם ג"כ בארץ כדלקמן, ויתכן שפירושו שכמו שהוא יעלה לארץ לזכות לתחי' שאינו אלא ליושבים בא"י, כן יעשה ה' לכל הצדיקים, אלא שיעקב יעלהו מיד במותו, וכל הצדיקים הנקברים חוצה לארץ יעלו לא"י בעת התחי' ע''י גלגול מחילות עכ''ל היפ''ת, מבואר מדברי המדרשים הנ''ל שיע''א לא הי' צריך בשביל עצמו להעלותו לא"י, כי בין כך ובין כך הי' נאסף אל אבותיו, ומה שצוה כן, הי' בשביל לכבוש את הדרך לבניו אחריו, וכמו כל מעשה אבות שהי' לתכלית זה וכמ''ש הקב''ה לאאע"ה צא וכבוש הדרך לבניך, ועד"ז צוה יע''א להעלותו לא"י, כדי שגם בניו השבטים הק' יזכו לעלות לאת, וכל הצדיקים עד סוף כל הדורות יזכו לתחית המתים ע"י גלגול מחילות, וכ"ז הי' בתנאי ע"מ ויוסף ישית ידו על עיניך, שהוא יעסוק בקבורת יע"א להמשיך כח זה לדורות עולם.

נמצא שבמעשה הזה עשה יוסף חסד עם כל המתים עד סוף כל הדורות, שיזכו לעלות לעת"ל בעת התחי', וז"ש יע"א ועשית עמדי חסד ואמת דייק לומר "עמדי" ולא אמר עמי, שיע''א לא הי' צורך בו לעצמו, ועיקר החסד נעשה בזה לשאר המתים, ע''י שעסק יוסף בקבורת יעקב, ע"כ אמר ועשית עמדי ר"ל על ידי ועל ידך, יהי' נשלם ונעשה חסד ואמת עם המתים של כל דורות ישראל העתידים, ולזה חלקן לשנים חסד ואמת, דליע''א הי' בבחי' חסד, הגם דלא איכפת לי' וכנ"ל, מ"מ רצונו הק' הי' שיעסקו בו כדי שיהי' בזה טובה לדורות הבאים, וע''י שיעשו רצונו יהי' עושין עמו חסד, אבל לא הי' חסד של אמת כי שילם לו גמולו כנ"ל, וחסד של אמת יעשה עם שאר המתים וא''ש דברי המדרש הנ"ל אנכי אעשה כדבריך, כשם שאתה מצוני כך אני אצוה לאחי בשעת מיתתי, שזה הי' טעם הציווי כדי לכבוש דרך לבניו כנ''ל, ולכך הבטיחו שיעשה רצונו גם יצוה לאחיו והם יצוו לבניהם שיעלו אותם ובזה יהי' נשלם רצונו של יע"א.

והנה איתא במד''ר פ' וישב עה"פ ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת כך הי' יע"א סבור שתחה''מ מגעת בימיו וכו', ויתכן שגם השבטים הק' וכל ישראל היו סבורים כ''ז שיע''א הי' חי, שיזכו לתחה''מ בימיהם ולא יהי' שעבוד, ועכשיו ראו שיע"א מצוה ליוסף להתעסק עמו בקבורה כדי לעשות פועל דמיוני לכל המתים אחריו, הבינו מזה שלא יהי' תחה''מ בימיהם, ע"כ מאז הרגישו השעבוד שעתיד להיות אחר זמן, ולזה שפיר נרמז הסתימה אצל ויחי יעקב, דממה שצווה את יוסף על קבורתו, השיגו הגלות המעותד לבוא ונסתמו עיניהם ולבם מצרת השעבוד מיד.

מאמר י

באופן אחר אפ''ל דקדוקים הנ''ל בהקדם דברי הגמרא (תענית דף ה' ע''ב) רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר לי' ר"נ לר"י לימא מר מילתא, א"ל הכי אר"י אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה, בתר דסעיד א"ל הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש שנא' ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים עכ"ד הגמ'. והקשה הרי"ף בעין יעקב למה השיבו אין מסיחין בסעודה, והלא גם דברים אלו יש בהם איסור מטעם חשש סכנה שמא יקדים וכו', ואדרבה אם הי' משיבו עכשיו מה שא''ל בסוף הסעודה יע"א לא מת, הוא דיבור מועט מדיבור הזה שאמר אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט, ותירץ דר' יצחק הוכיחו לר"נ על ששאלו בתוך הסעודה, ואין כונתו לומר לו אינו יכול לדבר עכשיו לפי שאין מסיחין, אבל כיון להוכיחו שלא הי' לו לדבר ולשאול בתוך הסעודה שאין מסיחין בסעודה, וכיון שבא להוכיחו הוא סילק את עצמו מלסעוד כדי להשיבו, אבל השואל שהי' שואל והוא עסוק בסעודה, הי' לו לחוש ע''ע שלא יסיח בתוך הסעודה בשאלתו, וגם יחוש על המשיב לו וכו', ואם כוונתו שיפסיק מהאכילה להשיבו על שאלתו, גם זה אינו מהלכות דרך ארץ לומר לאוכל עמו משוך ידך ולא תאכל וכו' עכ''ד הרי"ף, אמנם עדיק צ"ב קישור דברי המימרא יע"א לא מת למה שהתחיל לומר אין מסיחין בסעודה, עוד יל''ד דבמה שהשיב לו ר' יצחק מקרא אני דורש וכו', עדיין לא תירץ כלום על קושיתו, דהתם נמי איכא לאקשויי וכי בכדי חנטו חנטיא וכו', ורש"י פי' ודחנטו חנטייא וכו' נדמה להם שמת אבל חי הי' עכ"ל, וקשה דא"כ עיקר חסר מן הספר, ולא נתבאר כוונת התשובה כללי ולבאר הענין נקדים דברי הגמ' (שבת צ''ו ע''ב) ת"ר מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר ויהיו בנ"י במדבר וגו', ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי ר"ת א''ל ר"י בן בתירא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כסהו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוצא לעז על אותו צדיק, והקשו בגמ' לר' יהודה בן בתירא ואלא הא גמיר גז"ש, פרש"י וא"כ לא כסהו התורה, ומשני ר' יהודה בן בתירא לא נמיר גז"ש, ואין אדם דן גז"ש מעצמו עכ"ד הגמ', ולכאורה יל"ד לשיטת ר"ע דגמור גז"ש, וא"כ התורה גילהו דגז"ש מסיני נאמרה, ומ"ט לא גילהו הכתוב במקומו, שנא' וימצאו איש מקושש וגו', שם הי"ל לפרש דצלפחד הי', ואז לא הי' צורך לגז"ש כלל, גם דגז''ש צריך להיות מופנה ומיותר וטעמא בעי מה שכיסהו הכתוב במקומו וגילהו במקו"א בפ' נחלות.

ויתבאר בהקדם לפרש מאמה''כ (בפ' פנחס) ותקרבנה בנות צלפחד וגו' לאמר אבינו מת במדבר והוא לא הי' בתוך העדה וגו' ויקרב משה את משפטן לפני ה' ויאמר ה' אל משה לאמר כן בנות צלפחד דוברות נתן תתן להם אחזת נחלה וגו', ויל"ד דהרי כל משפטי התורה נאמרו למשה בסיני כללותוהן ופרטותוהן ופ' נחלות בכללן, וא"כ מה נשתנה פרשה זו שהוצרך משרע''ה לישאל עלי' מפי הגבורה, גם יל''ד במאמה''כ כן בנות צלפחד דוברות נתן תתן להם וגו', מה צורך להקדמה זו כן בנות צלפחד דוברות, דכשהוא אומר נתן תתן להם ידוע נדע שכנים דבריהם.

ופירשתי עפי''מ שדרשו רז"ל בספרי לאלה תחלק הארץ לכשרים כמותכם, ולפי"ז מי שאינו שומר תו"מ אין לו חלק בארץ, והנה לר"ע דמקושש זה צלפחד א"כ לכאורה אין לו חלק בארץ ואין בטענת בנותיו ממש, אמנם התוס' (ב''ב קי''ט ע''ב) הביאו בשם המדרש שמקושש לש''ש נתכוין וכו' עיי''ש, וזה היתה טענת בנות צלפחד שלא יגרע נחלתם, כי הוא לא הי' בתוך העדה הנועדים על ה', ר''ל בעדת קרח שאין להם חלק בארץ, ובמעשה דמקושש לש''ש נתכוין וע''כ מגיע לו חלק בארץ, אמנם לפי שהמחשבה שבלב אין אדם מכיר בו, ולא נמסר לב''ד של מטה לדון על המחשבה, ע"כ הוצרך משרע"ה להקריב משפטן לפני ה' אם מגיע לצלפחד חלק בארץ או לא, והשיב לו השי"ת שתי תשובות, הא' כן בנות צלפחד דוברות במה שאומרים כי אביהם צדיק הי' ונתכוין לש"ש ומגיע להם חלק בארץ, והב' הודיע לו הלכה לדורות נתן תתן להם וגו' שבמקום שאין בן הבנות יורשים ירושת אביהם, (עיין בדברנו פ' פנחס ביאור הענין באריכות).

ולפי"ז מה שמקושש לשם שמים נתכוין לא נודע עד עכשיו, שגילהו הקדוש ברוך הוא בפרשת נחלות במאמר כן בנות צלפחד דוברות, אבל מקודם לזה לא נתברר מחשבתו, ועל כן בפרשת מקושש כתיב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש, ולא גילה התורה דמקושש זה צלפחד, שלא להוציא לעז על אותו צדיק, רק בפ' נחלות שנתגלה במאמר השי"ת שלש"ש נתכוין, גילה הכתוב ע''י הגזירה שוה שהמקושש זה צלפחד, ואין בו משום לעז דלש''ש נתכוין. ועד"ז יובן דברי הגמרא הנ"ל הכי א"ר יוחנן יע"א לא מת א''ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וכו' וכוונת הקושיא דהתורה כסתו ואתה מגלהו והראי' שלא ניתנה להתגלות מדחנטי חנטיא וספדו ספדניא כדי שיהיו סבורים עליו שמת, וא''כ למה לך לגלהו והשיב לו ר"י מקרא אני דורש שנא' ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' וכוונת התשובה דאז הי' עדיין קודם קבלת התורה, והי' צורך לכסות הענין מהמצריים לצורך השעה (כמבואר בדברנו להלן) אבל עכשיו כבר ניתנה התורה, וניתנה הגז"ש לדרוש ולגלות שיע''א לא מת ואין צורך בהעלמת הענין.

ומה ששייך מימרא זו לענין הסעודה נל"פ בהקדם דברי הרמב"ן הק' (פ' בראשית) עה"כ כי ביום אכלך ממנו וגו' וז"ל, ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באיברים כמן ומקיימין את אוכליהן, וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה וגו' הי' זה סבה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל וכו' עכל"ק, ולכאורה יקשה לפי הנחה זו הלא גם יעאע"ה אכל מאכלים הארציים וה"ז סיבה להפסד ואיך יוכל להתקיים לעד. ויתבאר עפ''י דברי הר''י עמדין זלה"ה בענין העצם לוז וז''ל, ועתה בהיותי עוסק בענין הראוני מן השמים וכו', הענין הוא שידעו חכמי האמת, אחר שבעלי ההוי' עלולים להפסד וכל מורכב מתפרד, אם הי' כל גופו של אדם מורכב בשוה הי' מקבל הזנה כולו כאחד, אז בבוא קצו יתפרד וכו' ולא ישאר ממנו כלום וכו', וע''כ אינו ניזון כדרך שאר העצמות וכו', אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה דהיינו סעודת מוצ"ש שנאכלת על השבע ואין אוכלים אותה אכילה גמורה, באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה, כי לא לאכילה הוא צריך רק מכוונת המצוה הוא נהנה ולא מגשמיות האכילה וכו', עייש"ד. והנה יע"א בודאי כל אכילתו הי' רק לעבדות ה' ב''ה, וכל מזונו הי' רק לכוונת המצות ועי"ז הי' מהפך חומר המאכל עד שלא יהי' עלול להפסד עוד ויוכל להתקיים.

ודאיתי בספה''ק לפרש אמרם ז''ל אין משיחין בסעודה וכו', דהנה עבודת התפלה ולימוד התורה הוא ע''י הגרון, והאכילה ע''י הוושט, ודרך הצדיקים שגם האכילה אצלם עבודה חשובה כמו התורה ותפלה, ואם מסיחין בסעודה בד"ת עי''ז מראה שאין האכילה עבודה אצלו כל כך כמו התורה ותפלה דהרי לטעם זה מפסיק בה, וע"כ רמז לו אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט, היינו שמא יקדים עבודת הקנה שהוא תורה ותפלה לעבודת הוושט שהוא האכילה, ובזה יבואר קישור דברי הגמרא דבאמצע הסעודה השיבו אין מסיחין בסעודה, והטעם שמא יקדים קנה לוושט היינו עבודת הקנה כנ"ל, ואחר הסעודה חיזק לו ד"ז בראי' שיע"א לא מת, וע''כ משוה שאצלו הי' גם עבודת אכילה עבודה חשובה וכל אדם צריך להשתדל בזה, וע"ז הוכיחו שלא הי' לו להפסיק בד"ת באמצע הסעודה שהוא ג"כ עבדות השי''ת והראי' מיע"א שלא מת וא"ש הקישור. ובדרך אגב נל"פ מאמר נפלא (באבות דר"נ רפי"א) ר"ט אומר אין אדם מת אלא מתוך הבטלה שנאמר (בראשית מ''ט) ויגוע ויאסף אל עמיו ע"כ וצ''ב, והבנין יהושע נדחק לפרש שהוא דרך רמז בעלמא ויגוע ממלאכה ויאסף אל עמיו וכו' עיי"ש, ונל"פ עפימ"ש רש"י עה''פ ויגוע ויאסף אל עמיו, ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת ע"כ, וזה משמיענו שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה ר"ל ביטול תורה ועבדות השי"ת שהאדם בעצמו גורם לנפשו מיתה וכאמרם ז"ל אין מיתה בלא חטא, ואם תקשה הלא המיתה גזירה קדומה הוא, ע"ז הביא ראי' מיע''א שנאמר ויגוע ויאסף אל עמיו ומיתה לא כתיב בי' שיע"א לא מת, הרי שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה שאלמלא לא הי' מבטל מתורה ועבדות ה' לא הי' מת כמו שהי' ביע"א.

ונבוא לבאר אומרו חסד ואמת בהקדם דברי הת"א עה''פ (בראשית ל"ט כ''ב) ואת כל אשר עושים שם הוא הי' עושת וית כל די עבדין במימרי' הוה מתעביד ע''כ, מבואר דמה שנעשה במימרי' ועפ"י צוואתו נקרא העשי' על שמו, והנה יע"א אמר ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת ובאמת לגבי יוסף לא הי' זה חסד של אמת ולא חסד שעושים עם המתים, דהרי ידע שיע"א לא מת, משא''כ המצריים שסברו ונדמה להם שמת, הי' נחשב להם חסד של אמת מה שעשו עם יע"א, שנאמר ויעלו אתו וגו' וכל זקני ארץ מצרים וגו' ויספדו שם מספד גדול וכבד, נמצא הי' כאן ב' בחינות ונקראו שניהם ע"ש יוסף כמ"ש ועשית עמדי חסד ואמת, לפי שכל זה במימרי' הוה מתעביד על כן נקראת על שמו, וז"ש ועשית עמדי חסד ואמת לרמוז על ב' הבחינות הנ''ל. ומה שבקש על חסד של אמת ולכאורה מנפק''מ ומה צורך לו בחסדם של המצריים באיזה בחי' שיהי', ויובן עפי"מ דאיתא במד''ר (פרשה זו) א"ר אבהו אותן ע' יום שבין אגרת לאגרת (בין אגרת המן בי"ג בניסן לבין אגרת מרדכי בכ''ג בסיון) כנגד ע' יום שעשו מצריים חסד עם יע"א ע''כ, ובירושלמי מבואר שבאותן ע' ימים שבין אגרת לאגרת הי' שמחה גדולה לעכו"ם על דברי האגרת שכתוב בה להרוג ולאבד וגו', וזה הי' שכרם על אותן הע' ימים שעשו חסד עם יע"א, וע''כ בקש יע"א שיהי' רק חסד של אמת שלא יצפו לתשלום גמול, ואעפ"כ קיבלו שכרם כי אין הקב''ה מקפח שכר כל ברי', אבל אלמלא היו מצפים לתשלום גמול מי יודע מה הי' מדת שכרם, וכמ''ש הגה''ק מבאטשוטש זלל"ה לפרש המאמר ותן שכר טוב וכו' שלתשלום שכר צריך אתערותא דלתתא עייש''ד, וע"כ אם היו מצפין לתשלום גמול הי' ח"ו גרוע לישראל יותר, ע''כ ביקש יע"א שיהי' רק חסד של אמת שלא יצפו לתשלום גמול.

מאמר יא

באופן אחר אפ''ל דברי הגמ' הנ''ל (במס' תענית) בהקדם מה דאיתא בזוה"ק פ' תרומה (דף קמ"א ע"ב) גופיהון דצדיקיא דלא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה, וסעודתי שבתין וחגין וזמנין, ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו, דהא לא אתענגי מדילי' כלום, והואיל ולא נטלו מדילי' לית לי' רשו עליהון כלל, זכאה איהו מאן דלא אתהני מדילי' כלום וכו', מאן דנשמתי' נפקא לבר מארעא קדישא, וההוא גופא אסתאב בההוא רוח מסאבו וכו', ואי ההוא גופא סלקין לי' לאתקברא גו ארעא קדישא, עלי' כתיב (ירמי' ב') ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה וכו', יוסף לא שליט על גופי' רוח מסאבו לעלמין אע"ג דנשמתי' נפקת ברשו אחרא, מ"ט בגין דלא אתמשיך בחייו בתר רוח מסאבא, ועם כל דא לא בעא דגופי' יסלקון לי' לאתקברא בארעא קדישא, אלא אמר והעליתם את עצמותי ולא גופי', יעקב לא מית וגופי' אתקיים בקיומא תדיר ולא דחיל לסטרא אחרא, דהא ערסי' הוה שלים בשלימו דנהורא עלאה וכו', ועל דא כתיב בי' ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים גופא שלים, וע"ד ויחנטו הרופאים את ישראל, דגופי' יהא קאים בקיומא והכי אצטריך עכ''ד הזוה''ק, חזינן שהזוה''ק מחמיר מאוד בענין זה, מאן דנשמתי' נפקא לבר מארעא קדישא שלא להעלותו לקברו בא"י, דעלי' כתיב ותבאו ותטמאי את ארצי וגו', ומי לנו גדול מיוסף הצדיק דלא שליט על גופי' רוח מסאבא לעלמין, ועם כל דא לא בעא דגופי יסלקון לי' לאתקברא בארעא קדישא, אלא אמר והעליתם את עצמותי ולא גופי', ויעקב אבינו שצוה להעלות גופי', טעמא רבא איכא בגווי' דהא לא מית וגופי' אתקיים בקיומא תדיר, ובודאי שא"א ללמוד ממנו לכל אדם, כי אין מי שישוה וידמה לערך בחינתו הקדושה.

אמנם בירושלמי (כלאים פ"ט סוף ה"ג) נראה דפליגי רבנן בהא אי שפיר דמי להעלות המת לא"י לקבורה, וז''ל הירושלמי רבי בר קיריא ורבי לעזר הוון מטיילין באיסטרין, ראו ארונות שהיו באין מחו"ל לארץ, אמר רבי קיריא לרבי לעזר מה הועילו אילו, אני קורא עליהם (ירמי' ב') ונחלתי שמתם לתועבה בחייכם, ותבואו ותטמאו את ארצי במיתתכם, אמר לי' כיון שהן מגיעין לארץ ישראל הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן דכתיב וכפר אדמתו עמו עכ"ד הירושלמי, וכיו''ב מצינו בבבלי (כתובות קי"א ע"א) עולא נח נפשי' בחו''ל, אתו אמרו לי' לרבי אלעזר, אמר אנת עולא על אדמה טמאה תמות, אמרו לו ארונו בא, אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה, ולהלן בגמ' שם רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כשרין שבבבל ארץ ישראל קולטתן וכו' לענין קבורה, פרש''י של בבל מוליכין ארונותיהם ליקבר בארץ ישראל עכ''ל, מבואר דאיכא מ''ד דס''ל דתקנתא הוא לנפש המת להעלותו לא''י אף אם מת בחו''ל, ואיכא דס''ל להיפך דלא הועיל כלום, ואדרבה מועלים ופוגמים ח''ו בקדושת הארץ, והרמב''ם ז''ל (פ"ה מה' מלכים הי"א) כתב וז''ל אמרו חכמים כל השוכן בא''י עוונותיו מחולין וכו', ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות, ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואעפ''כ גדולי החכמים היו מוליכין את מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק עכ''ל, הנה בעיקר הדבר לא כתב הרמב"ם ז"ל הלכה ברורה בזה, שכל מי שהיכולת בידו ישתדל לעשות כן, אלא הודיע לנו שגדולי החכמים היו מוליכין את מיתיהם לשם, ואולי הך תקנתא אינו אלא לגדולי החכמים דגופיהון קדוש, ולא שליט עלייהו רוח מסאבו לעלמין, ובודאי לאו כל אנפין שווין בזה, אמנם מ"ש צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק צ''ע לפי''ד הזוה''ק הנ''ל, דיוסף הצדיק גופי' צוה להעלות עצמותיו בלבד, אף דלגודל בחי' קדושתו לא הי' מקום לחששא המבוארת בזוה''ק לגבי רובא דעלמא, מ''מ לגודל ענותנותו נמנע מליעביד עובדא בנפשי', ויעקב אבינו שאני דלא מית וגופי' קיים, ואיך אפשר למילף מיעקב אבינו ויוסף הצדיק, אמנם ידוע שבימי הרמב''ם ז"ל לא נתגלה עדיין ספר הזוה''ק, וע''כ אזיל בתר שיטת הגמ' דידן דרבה ורב יוסף אמרו תרוייהו כשרק שבבבל ארץ ישראל קולטתן וכו', ונראה לו דכשרין דוקא מהך טעמא המבואר לעיל, וע"כ כתב דגדולי החכמים היו עושין כן ועוד נבאר בזה.

ועתה נבוא לבאר דברי הגמ' דתענית (דף ה' ע"ב) רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא, א''ל ר''נ לר"י לימא מר מילתא, א"ל הכי א"ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה, בתר דסעיד א"ל הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת וכו', וצ"ב הקישור, ואפ"ל דהנה לפי''ד הזוה"ק הנ''ל דגופיהון דצדיקיא לא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה וסעודתי שבתין וחגין וזמנין, וכו' הואיל ולא נטלו מדילי' לית לי' רשו עליהון כלל, ולפי"ז לכאורה לא הי' להם לחוש ולמנוע מלדבר בדברי תורה בתוך הסעודה מחשש סכנה שמא יקדים קנה לושט, ואולי נזהרו קדושים הללו מלסוח בד"ת בתוך הסעודה, שהיו חושדין את עצמם שמא יכוונו אף להנאת הגוף בהדי המצוה ואיכא חשש סכנה, וראי' לדבר זה דכ"א צריך לחשוש על ככה, מדברי הזוה''ק הנ''ל דגופיהון דצדיקיא לא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה וסעודתי שבתין וחגין, ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו, ויוסף הצדיק לא שליט על גופי' רוח מסאבא לעלמין, ועם כל דא לא בעא דגופי' יסלקין לי' לאתקברא בארעא קדישא, אלא אמר והעליתם את עצמותי ולא גופי', ואף דלפי מדריגת קדושתו לא הי' לו לחשוש על ככה, מ"מ דרך הצדיקים לתלות החסרון בעצמם דאולי נתכוון גם להנאתו, ומכ''ש וק"ו שצריכים שאר בנ''א לחשוד א''ע בכך.

ועד"ז יתבאר דברי הגמ' הנ''ל, ר"נ ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא, א''ל ר''נ לר' יצחק לימא מר מילתא, א''ל הכי א"ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה, ולכאורה באמת מדוע ביקש ממנו ר''נ לומר לו ד"ת בתוך הסעודה אם יש חשש סכנה בדבר, אלא ודאי מפני שרב נחמן ס''ל דלצדיק גדול כר' יצחק א''צ לחשוש על ככה, כיון שאינם נהנים כ''א מתענוגי דמצוה, אמנם ר' יצחק השיב לו דהכי א''ר יוחנן אין מסיחין בסעודה מפני חשש סכנה, ודייק להודיע דאף ר' יוחנן שהי' בדור קדום ומעולה, מ''מ אמר כלל לכל אדם שאין מסיחין בסעודה מפני הסכנה, ובאמת הי' לו להביא ראי' יותר מבוררת מיוסף הצדיק כנ"ל, אלא שלא רצה להאריך בדיבור בתוך הסעודה מחשש הסכנה, לבתר דסעיד הביא ראי' וחיזוק לדבריו הראשונים, וא"ל הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת, ר"ל דבאמת איכא ראי' מיוסף הצדיק ממה שלא צוה לבניו להעלותו מיד כ''א את עצמותיו לאח"ז, ועכ''ח דכל אדם יש לו לחשוד א''ע בכך דדלמא סעודתי' לאו מצו' הוא ואיכא חשש סכנה כנ''ל, איברא דראי' זו יש לה דחי' ממה שצוה יעאע"ה לבניו להוליך את גופו הקדוש מיד, ואפשר דיוסף הצדיק טעמא אחרינא הי''ל מה שלא צו' לבניו להוליכו מיד, וכמ"ש רש''י ז"ל בפ' בשלח אמר יוסף אני שליט הייתי במצרים והי' סיפק בידי לעשות, אבל בני לא יניחום מצרים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו, וא''כ אין ראי' ממה שלא צו' יוסף להוליכו מיד, לז"א הכי א''ר יוחנן יעקב אבינו לא מת, וה''ט שצוה יעאע"ה להוליכו מיד ויוסף לא צוה כן כמבואר בזוה''ק, ואולי דלצד שחשד א''ע שאינו ראוי לכך, חשש ג''כ שמא לא יסתייע מילתא ולא יניחום המצריים ולטעם זה לא השביע לבניו שישאוהו מיד, ושפיר איכא למילף ממנו ק''ו לכל אדם, נמצא דממימרא דר' יוחנן הביא ראי' וחיזוק לדבריו הראשונים דאין מסיחין בסעודה והוא כלל שוה בכל אדם וא''ש הקישור.

והשיב לו ר''נ וכי בכדי חנטו חנטיא וכו' דהנה השיג ר''נ דמה שחנטוהו חנטיא וספדו ספדיא הי' בשביל להסתיר הענין, שיהיו סבורין עליו שהוא מת ויבואר בדברנו להלן כמה טעמים בזה, אלא שהקשה לו דהרי דבר זה נוגע לדינא לידע שיע"א לא מת, ולא יביאו ממנו ראי' להוליך מתיהם לא''י, כי אין מי שישו' אליו בבחינתו, וכמו"כ נלמד ממנו מימרא דר''י דאין מסיחין בסעודה כנ''ל, וכיון דאיכא מקום למיטעי לא הי' להם להסתיר הדבר, דלא ליפיק מיני' חורבה, וכעין מ''ש ריש מס' ברכות (דף ב' ע"ב) שהקשו בגמרא ממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא, ותירצו דא"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא, וכתבו התוס' אע"ג דבכמה מקומות כתיב וטהר, התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הו"ל למכתב ויטהר ע''כ, וזה שהקשה ר"נ לר"י לדבריך שהבאת ראי' להלכה שאין מסיחין בסעודה ממה שיע"א לא מת, הרי ענין זה נוגע להלכה לידע שלא מת, א"כ למה חנטו חנטיא וספדו ספדיא להסתיר הענין, הלא נפיק מני' חורבה, גם יביאו ראי' לעשות כמותו בענין זה וכנ"ל, והשיב לו ר"י מקרא אני דורש וכו' דאע"פ שחנטו וספדו אותו כדי להסתיר הענין, אמנם הסתרה זו אינו רק לבנ"א שאינן בני תורה לא במקרא ולא במשנה, ואצלם בלא"ה אין חשש שילמדו ממנו, כי אינם בגדר זה כלל ללמוד מיעאע"ה, משא''כ אצל בני תורה שיש מקום להך חששא, לא הוי חנטה והספד בגד הסתרה, כי חז''ל גילו לנו מדרש הפסוקים שיע"א לא מת, דמקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים וכפירש''י שהמתים אינם בשבי', ונלמד מזה שיעאע''ה בחיים חיותו עם הגוף כיון שהוא מוקש לזרעו, וממילא אין כאן הסתרה וחשש טעות כי הפסוק מגלה האמת, ובזה יובן למה לא הביאו חז''ל ראי' מן התורה מדלא הזכיר הכתוב בו לשון מיתת דאי מהתם אין הכרח שהוא חי עם גופו, דאפשר רק שלא הי' נשמתו הק' בגדר מיתה כמו שפי' המהרש''א, משא''כ מג"ש שהוקש לזרעו ואין היקש למחצה מוכרח שנשאר בחיים עם גופו ושוב אין כאן מקום לטעות ולמילף מני' לשאר בנ"א.

באופן אחר יל"פ קושייתם ז"ל וכי בכדי חנטו חנטיא וכו' דגם ר"נ ידע שטעם החנטה הי' להסתיר הענין כדי שיהיו סבורין עליו שמת, אלא שהקשה לו דהרי הי' בזה נס נפלא, שיהיו עסוקין בו זמן רב בחנטה והספד וקבורה, ובכל אריכות הזמן ההוא לא נודע להם מהותו ולא ראו בו סימני חיים, שהוא דבר שא''א אלא בדרך נס, וידוע שקב"ה לא עביד ניסא למגנא, ולכאורה מאי צורך הי' לנס זה שיתעסקו עמו אחרים, וזה שדייק לומר וכי בכדי חנטו ולא שאל למה חנטוהו, אלא וכי בכדי חנטו חנטיא, ר''ל מה צורך הי' לנס במעשה החנטה, והלא קב"ה לא עביד ניסא בכדי, וע"ז השיב לו ר"י מקרא אני דורש מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, וכפירש''י שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו וכו', וראתה חכמתו ית"ש שהוא צורך הגאולה, שישאר יע"א בחיים ולעיניו הק' יגאלו את בניו בזמן הגאולה, ולפי שהוא מקושר לגאולתן של ישראל ההכרח להסתירו כמו כל העניינים השייכים אל הגאולה, כגון השתלשלות מלכות בית דוד שהי' בסוד נפלא מהמקטריגים כידוע מספה"ק, ובזה מתורץ שלא הי' הנס למגנא, כי צורך גדול הי' להסתיר הענין, ומיושב ג''כ בזה למה לא הביאו חז''ל ראי' מן התורה שיע"א לא מת, כקושיתנו לעיל, אמנם עיקר כוונתו לתרץ שהי' צורך להסתיר הענין מפני שהוא מקושר עם גאולתן של ישראל, ונתבאר לנו כן ממה שהוקש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים וכפרש''י ז''ל שלעיניו הק' יגאלו את בניו.

מאמר יב

עוד יתבאר בדברי הגמ' דתענית הנ''ל בהקדם דברי הזוה"ק (פ' בשלח) (דף מ''ח ע''ב) ות''ח יעקב אחיד באילנא דחיי דלית בי' מותא לעלמין וכו', ובגין כך יעקב לא מת, ואימתי מית בשעתא דכתיב ויאסוף רגליו אל המטה וכו' כדין ויגוע ויאסף אל עמיו עכ''ד הזוה''ק וצ''ב דנראה לכאורה כסתירה מרישא לסיפא, דבראשית דבריו גזר אומר דיע"א אחיד באילנא דחיי דלית בי' מותא לעלמין ובגין כך יע''א לא מית, וסיום דבריו ואימתי מית וכו', וה"ז סתירה.

ויובן עפי''ד הרמב''ן ז''ל (סו''פ ויחי) וזלה''ק עה"פ ויגוע ויאסף, ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רבותינו יעקב אבינו לא מת לשון רש"י, ולדעת רבותינו הרי יעקב הזכיר מיתה בעצמו הנה אנכי מת והי' אלקים עמכם, ואולי לא ידע בנפשו, או שלא רצה לתת כבוד לשמו וכו', ומנין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום לובשת לבושת השני שלא יפשטנה ערומה כיעקב, או תתלבש לעתים מזומנות, ויובן הענין הזה במס' שבת ובמס' כתובות ע''כ לה''ק (ואולי הכוונה על דברי הגמ' כתובות (ק''ג ע"א) ברבינו הקדוש דכל בי שמשי הוה אתי לביתי' אחר הסתלקותו עיי''ש, עיין בדברנו פ' חיי תנ"ו א' בביאור דברי הגמ' הנ''ל) ומה מאוד עמקו דבריו הק' מלהשיג תכליתם, וכמו שהזהיר הרמב"ן ז"ל בעצמו בפתיחתו על התורה וז"ל ואני הנני מביא בברית נאמנה וכו' לכל מסתכל בספר הזה לבל יסבור סברה ואל יחשוב מחשבות וכו' מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דבר ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם לאוזן מקובל מבין וכו'.

ואפשר להבין דבה"ק אפס קצהו עפ"י קבלה אמיתית דברי האוהחה''ק (פ' בחקתי) וז''ל כשברא ד' אדה''ר בעוה''ז, לא בראו לשבת בעוה''ז לעולמי עד וכו', כי תכלית המקום הוא בעולם העליון וכו' אלא היתה הכוונה כי עלה יעלה השמימה ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ, ויהי' כמי שדר בבית ועלי' על גבה וכמו שעלה אלי' בסערה השמימה, וע"י שחטא אדה''ר הוצרך להפשיט עורו מעליו, וכשירצה לעלות לעלי' צריך השתנות הגשם, וזו היא מיתת האדם עכ"ל, ועד''ז יסבר אמרם ז''ל דיע"א לא מת, דלפי שתיקן פגם חטא אדה"ר בשורש נשמתו, ע''כ לא הי' צורך אצלו להשתנות הגשם שהוא בחי' מיתה, אבל הי' כמי שדר בבית ועלי' על גבה, ועלה יעלה השמימה ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ ופושט צורה ולובש צורה וכמו שעלה אלי' בסערה השמים, ואולי זהו המכוון בדברי הרמב"ן ז''ל לובשת לבושת השני וכו' או תתלבש לעתים מזומנות והבן, והנה קיי''ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וע"כ יע''א לא מת דכל אימת בידו הוא להתלבש בלבוש גופו הקדוש, עיין בדברנו פ' חיי בשם הח"ס זלל"ה דאלי' הנביא ז''ל פעם נתגלה לחכמי ישראל בלבוש גופו ולפעמים בלבוש נשמתו עיי"ש, ובס' חסידים (רמז תתשכ"ט) שרבינו הק' כל בי שימשי נתגלה בלבוש גופו עיי"ש.

ובזה יתבארו דברי הזוה''ק הנ''ל יעקב אחיד באילנא דחיי דלית בי' מותא לעלמין וכו', ובג"כ יעקב אבינו לא מית, ואימתי מית בשעתא דכתיב ויאסוף רגליו אל המטה וכו', כדין ויגוע ויאסף אל עמיו, ר''ל כשהי' ברצונו הק' לעלות לעלי', הי' נדמה לבני עלמא כבחי' מיתה אצלו, ע"ש שהי' פושט צורה ולובש צורה כנ''ל, אבל באמת חי הוא גם בלבוש גופו כי לא הוצרך להשתנות הגשם, שאין זה אלא בסיבת החטא, ובחי' זו לא הי' בו, והנה לפי"ז מה שחנטוהו הרופאים הי' בדרך נס, כי לא יתכן מלאכת החניטה בגוף חי, וזהו שהקשה (בגמ' דתענית הנ"ל) וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא וקברו קבריא, שהי' כל זה בדרך נס, וצורך הנס למה, ואין הקב"ה חפץ בשינוי הטבע, והרבה דרכים למקום, וע''ז השיב לו ר"י מקרא אני דורש וכו' ויובן עפי''ד הבית שמואל אחרון הו''ד בישמח משה מק''ז זלה"ה (בפ' תזריע) דלפי שהתורה קדמה לעולם, ע''כ מה שנכתב בתורה הוי כתנאי בשעת הבריאה ולא הוי שינוי הטבע עיי''ש, (הובא בדברנו בכ"מ) ובזה יתבאר כוונת התשובה שא''ל מקרא אני דורש וכו', דלפי שנדרש מן הכתוב מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ואין היקש למחצה ע"כ שחי וקיים בלבוש גופו וכתיב ויחנטו הרופאים את ישראל, ע''כ כבר מפורש בכתוב החניטה בגוף חי, מעתה אין זה שינוי בטבע, דהתורה קדמה לעולם וחוקי הטבע משועבדין אלי' והבן.

מאמר יג

ויקרבו ימי ישראל למות וגו', במד''ר כתיב (ד"ה א' כ"ט) כי גרים אנחנו לפניך וגו' כצל ימינו על הארץ, והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן, אלא כצילו של עוף בשעה שהוא עף, דכתיב (תהלים קמד) ימיו כצל עובר וכו' עכ"ד המדרש וצ"ב כוונת הדמיון והמשל בצלו של כותל ושל אילן.

ואפ"ל בדרך רמז מוסר עפי''ד הזוה"ק עה''פ ויקרבו ימי ישראל למות, וז''ל וכי בכמה יומין מית בר נש, והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפיק מעלמא, אלא הכי תאנא כד קוב"ה בעי לאתבא רוחי' וכו', כל אינון יומין דקאים בר נש בהאי עלמא אתפקדן קמי' ועאלין בחושבנא וכו' זכאה חולקי' דההוא בר נש דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כיסופא, ולא דחי יומא מינייהו לבר דישכח בההוא יומא דאתעביד בי' חובא וכו', והכא ויקרבו ימי ישראל ודאי בלא כיסופא בשלימותא וכו' עכ''ד הזוה''ק, מבואר כי צדיקים מתפקדן כל יומיהם קמי מלכא ונמצאים כולם שלימים ותמימים א' מהם לא נעדר, ע''כ ימיהם אתקריבו גבי מלכא בלא כיסופא, אוי לו לאותו בושה וכלימה מי שימיו חסרים ופגומים, ואצ''ל אם הם מלוכלכים ר"ל בעונות ופשעים, א"א שיתקרבו גבי מלכא, כי אצלו ית' כתיב לא יבורך רע.

נתבונן במצבינו איך הוא חשבון ימינו לרבות הלילות, כמה מהם נחסרו וכמה מהם נפגמו ונתלכלכו בעבירות ר''ל, ואיך נעול קמי מלכא בחסרון ימים לא יוכלו להמנות, ולא רק שנחסרו לנו ממספר ימי חיינו, אך יותר מזה יש לנו לדאוג ולהתאונן, האם יש לנו ימים בכלל, ואפי' יום א' מימי חיינו שפעלנו בו בעבודת השי''ת בשלימות ובלי מגרעת, וע"כ עכשיו בכניסתנו לימי השובבים קורין בתורה פרשה זו ויקרבו ימי ישראל וגו', לעורר לבבות בנ"י על בחי' זו, איך שכל ימי חייו של אדם נפקדין קמי קוב''ה, וצריך ליתן דין וחשבון על כל יום ועל כל עת וכל שעה, וע''י תשובה שלימה ואמיתית אפשר לתקן ולהחזיר הימים לשלימותן, והבוכ"ע יעזור לנו שנזכה לתקן את אשר פגמנו, ומהיום והלאה לא נפגום עוד.

ועד''ז נבין רמז דרשתם ז''ל במדרש הנ''ל, שהסמיכו אל הפסוק ויקרבו ימי ישראל וגו', כי גרים אנחנו לפניך וגו' כצל ימינו על הארץ, כי זהו ודאי שכ"א נמשלו ימיו כצל, אך ישנם הרבה בחי' בזה, צילו של הקב"ה כביכול כמ"ש ובצל כנפיך נחסה ונתלונן, ואשרי הזוכה שימיו אתקריבו גבי מלכא כמ"ש בזוה"ק הנ"ל וכמ"ש ביע"א ויקרבו ימי ישראל, צילו של כותל ירמוז ג''כ על בחי' השראת השכינה, ע"ד הכתוב הנה עומד אחר כתלנו, ודרשו רז''ל מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי, ולמטה ממנו במדריגתה הדמיון לצלו של אילן ירמוז על מעשים טובים וע"ד מ"ש במתני' דאבות כל שמעשיו מרובין הוא דומה לאילן שענפיו מרובין וכו' והצל הזה מתקיים לזמן מרובה, וז''ש במדרש והלואי כצילו של כותל או כצילו של אילן, ובעוה"ר ימינו כצל עובר כצילו של עוף בשעה שהוא עף, שהוא עובר ולא נתקיים רושמו כלל, הבוי''ת יזריח בלבבות בנ''י התעוררות תשובה, ונזכה לעבוד השי"ת באמת ובתמים ולתקן הימים כולם לרבות הלילות ובצלו ית' נחסה ונתלונן ובמהרה נזכה לראות בביאת משיח צדקנו אכיה''ר. ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת וגו', פרש''י ז''ל חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, לכאורה ראוי להבין מדוע הי' צורך לצוות ליוסף הצדיק שיעשה חסד של אמת, הלא יוסף הצדיק כל מעשיותיו היו רק לשם שמים ואפילו חסד עם החיים ג''כ לא עשה אותו רק לקיים מצות השי''ת, גם קשה אם הוא הכרח בכל מקום שחמד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו יכול לצפות לתשלום גמול, מדוע הוצרך לצוותו כאן לעשות חסד של אמת, והרי בלא"ה מוכרח הוא כן בכ''מ.

ב) בגמרא (תענית ה' ע"ב) איתא רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא א"ל ר"נ לר''י לימא מר מילתא, א"ל הכי אר''י אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, בתר דסעיד, א"ל הכי אר''י יעקב אבינו לא מת, א''ל וכי בכדי ספדי ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א''ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, וראוי להבין קישור מימרא זו יעקב אבינו לא מת לענין הלכה דאין מסיחין בסעודה, גם צ''ב כוונת התשובה במ''ש לו מקרא אני דורש וכו'.

ונל"פ מה שאמר חסד ואמת בהקדם מה שאמרו ז"ל (סוטה כ"ב) אר"י א"ר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אמנם בפ"ק דתענית (דף ז') ארז''ל כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, וכן בברכות (דף י''ז) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא והוא סתירה, ובתוס' תירצו (בתענית ובברכות) דתרי שלא לשמה הוי, דמה דאמרינן לעולם יעסוק בחונה אפילו שלא לשמה היינו כדי שיקרא רבי או כדי שיכבדהו, ומה דאמרינן כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם מות היינו במי שלומד לקנטר, ובסוטה תירצו באופן אחר דמה שאמרו לעולם יעסוק אדם וכו' היינו כגון מיראת היסורין ומאהבת קיבול הפרס, שאינו מתכוין להשלים רצון יוצרו שצוהו על כך אלא להנאתו, והיינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, וכן מוכח שם בגמ' שמביא מימרא דר"י א''ר על מה דאיתא בברייתא פרוש מאהבה פרוש מיראה, א"ל אביי ורבא לתנא לא תתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאר''י א"ר לעולם יעסוק אדם בתומ"צ אפי' שלא לשמה וכו' משמע שפי' שלא לשמה הוא שעושה מאהבת השכר ויראת העונש.

והגה חילוק גדול יש בין שני בחינות אלו בלימוד שלא לשמה, אם לומד כדי שיכבדוהו בני אדם או מאהבת קיבול הפרס, דמי שעושה בשביל תועלת מבני אדם, תוחלתו הוא שוא ותקותו שקר כמ"ש הכתוב שוא תשועת אדם, ומגונה בחינה זו שלא לשמה שבטחונו בתשועת אדם שהוא שוא ושקר, משא"כ בחינה השנית שלומד ע"מ לקבל פרס ומיראת העונש, עכ"פ הוא מאמין בשכר ועונש מהקב"ה, הגם שאינו מעולה כ"כ כמו לימוד לשמה, אבל אעפ"כ יש לו מעלת האמונה בהקב"ה שגומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש למי שיעבור על מצותיו שהוא אחד מעיקרי האמונה, כמ''ש הרמב''ן הק' (סוף פ' בא) וז"ל שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזירת עליון וכו' עכ"ל, והגם שרואין לפעמים עושי רע מצליחין, זה הוא רק למראה עין, אבל האמת הוא כך ששכר טוב א"א שיבא רק ע"י שמירת תורה ומצות וההיפך לעושי רע.

עכ''פ מי שלומד ע"מ לקבל פרס או מיראת העונש מקיים בזה מצות אמונה, שמאמין שהשי"ת משלם שכר טוב ובו שם בטחונו, ע"כ יש מעלה וחשיבות ללימוד שלא לשמה כזה, וכח האמונה שבו מביאו אח"כ ללימוד לשמה שהוא למעלה מהשגה אנושית שלא יכוון להנאת עצמו כלום רק מאהבת השי"ת, והטעם שקשה להשיג בחי' אהבה זו הוא, מפני שלא ישיגוהו משיגי הגוף, וטבע האדם הוא שא''א שיאהב דבר שאינו מושג אצלו ע''כ קשה לבא למעלה זו של לימוד לשמה באמת, והוא למעלה מהשגה אנושית רק הוא מתנת אלקים למי שרוצה באמת לעשות לשם ה', אבל אי אפשר להגיע לה ע''י השגה אנושית, וכמו שכתב העטרת צבי ז''ל שכל מדרגה ששכל האדם משיגו אינו עוד בגדר לשמה, שבחינת לשמה הוא דבר שאין השכל יכול להשיגו עכת''ד ז''ל, אולם אחר שיתמיד בלימוד שלא לשמה כזה שהוא מאהבת השכר ויראת העונש, יזכה לו השי''ת במתנת אלקים שלא יחשוב להנאת עצמו כלל רק למען אהבת השי"ת, כמו שכתב החובת הלבבות בשער חשבון הנפש וז''ל, וכאשר יהי' הענין הזה שב אל רעיון המאמין תמיד, ויחשוב המאמין תדיר עם נפשו עליו, יהי' הבורא ית' נמצא עמו במצפונו, יראהו בעין שכלו ויהי' ירא אותו תמיד, ומרוממו ובוחן את מעשיו וכו', וכאשר יתמיד ע"ז יניח הבורא לו מעצבו וירגיע לבו מפחדו ויפתח לו שערי ידיעתו ויגלה לו סודות חכמתו וכו', ויהי' במדרגה עליונה ממדריגות החסידים, ובמעלה הרמה ממעלות הצדיקים, ויראה מאין עין וישמע מבלי אזן וידבר בלי לשון, וירגיש בעניינים מבלתי חושים וכו', עכת''ד ז''ל והכל הוא רק מתנת אלקים למי שרוצה באמת בעבודת השי''ת לשמה, יהי' איך שיהי' בחינה זו של שלא לשמה ע"מ לקבל פרס מהשי"ת, הוא מעלה נכבדה מפני שמצפה לגמול מהשי"ת, וכמ"ש רבותינו ז''ל (מסכת ראש השנה דף ד') האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחי' בני או ע''מ שאזכה בה לעוה''ב הרי זה צדיק גמור מפני שמצפה לגמול מהשי''ת, ולא מבני אדם ששוא תשועתם ומקושר עם השקר, משא''כ הגמול מהשי''ת הוא אמת ממקור האמת, ע"כ יש לה סגולה זו שמביאו אח''כ ללימוד לשמה.

והנה צווי זה ונשאתני ממצרים וגו' הי' ענין קשה ליוסף לקיימו, כמו שאמרז''ל בגמרא (מסכת סוטה ל"ו ע"ב) שפרעה לא רצה להניחו לילך וא''ל זיל איתשל אשבועתך, עד שא"ל ואיתשלי נמי אדידך ואע''ג דלא ניחא לי' א''ל עלה וקבור את אביך כאשר השביעך, ואיתא בנזה''ק שהי' ג''כ סכנה ליוסף שאע''פ שהי' מלך, מ''מ פרעה הי' למעלה ממנו, והי' יכול להעליל עליו עלילה כדי למנעו, והי' לו סכנה בדבר והנה איתא בגמ' (סנהדרין כ"ו ע''ב) אמר עולא מחשבה מועלת אפי' לד''ת ופי' רש''י ז''ל מחשבה שאדם חושב כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי, מועלת להשבית הדבר שאין מחשבתו מתקיימת אפי' לד"ת, כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא, שנא' מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושי', אמר רבה אם עוסקין לשמה אינה מועלת, שנאמר רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, עצה שיש בה דבר ה' היא תקום לעולם, ואפשר דע"כ חש יע"א אחר שיש סכנה בדבר, ואם לא יהי' כל כוונתו לש"ש רק יהי' מצפה לתשלום גמול מבנ''א, שמא לא יסתייע בידו לגמור הדבר, ולפי שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם ובפרט ביע''א שלא מת, הי' מקום לחוש שיצפה לתשלום גמול ולא יוכל לגמור הדבר, אחר שאפי' מחשבה מועלת לדברי תורה לבטל אותו, כ"ש כאן שנשבע יוסף ליעקב שיוליכנו, חש יע"א שמא לא יוכל לקיים שבועתו, ע"כ הוצרך לומר לו ועשית עמדי חסד ואמת שלא יצפה לתשלום גמול, והגם שיוסף צדיק גמור הי' אמנם כבר אמרו חכז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שתמיד יש לאדם לירא מהתגברות היצר, וע''כ הוצרך כאן לזרזו ביותר שלא יצפה לשום תשלום גמול מבני אדם כדי שיוכל לגמור הדבר.

והנה לכאורה ראוי להבין למה צוה יעקב אבינו כן שישאו אותו לא''י אחר שהי' חשש סכנה בדבר ואיך הכניס אותם לסכנה, אמנם תשובת הענין לפי שיע''א לא מת והוא עומד בחיים חיותו, ואם יראה שיש סכנה בדבר יעמוד על רגליו וילך בעצמו לא''י, אלא שרצה להסתיר הענין מבנ"א שהוא חי ע"כ השתדל באופן זה שישאו אותו בניו, אבל אם יראה שיבא הדבר לידי סכנה ולא יהי' ברירה אחרת יגלה הענין, ובזה יובן דברי הגמ' דתענית הנ"ל שר''נ אמר לר''י לימא מר מילתא היינו ד"ת, והוא סבור דאין לחוש לסכנה שמא יקדים קנה לוושט, כיון שהם עוסקים בתורה ושלוחי מצוה אינן ניזוקין, ע''כ דייק לומר לו "הכי אר"י'' ר"ל שר"י אמר כן אין מסיחין בסעודה, אע"פ שהי' אדם גדול מאוד וכל דבריו הם ד"ת, אעפ''כ אמר אין מסיחין בסעודה שאין סומכין להכניס עצמם בסכנה אף במקום מצוה, לבתר דסעיד א''ל הכי אר''י יעקב אבינו לא מת, דלכאו' יקשה לדברי ר''י שאמר אין מסיחין בסעודה שאין להכניס עצמם בספק סכנה, הלא יש ראי' מיע''א להיפך שצוה ליוסף שיוליך אותו לא"י אע"פ שהי' סכנה בדבר, אלא ודאי שסמך ע''ז ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, וא"כ למה אר''י אין מסיחין בסעודה, ע"ז השיב לו הכי אר''י יע''א לא מת, וע''כ שפיר עביד הכי שהי' לו עצה להצילם שלא יבואו לידי סכנה כנ''ל, אבל לולא זאת לא הי' יע"א מצוה להם כן לסמוך על שלוחי מצו' במקום דשכיח הזיקא וסכנה, וא''ש קישור מימרא זו הכי א''ר ר''י יע"א לא מת שבזה תירץ לו מימרא הראשונה מ"ש אין מסיחין בסעודה והבן.

ומה שתירצו בגמ' מקרא אני דורש וכו' ולכאורה עדיין הקושי' במקומה עומדת וכי בכדי חנטו חנטייא וכו' (עיין לעיל קושיא ב') גם מה שדרשו ז''ל וזרעך מארץ שבים מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, לכאורה ראוי להבין הרי כשיהי' הגאולה שלימה יקומו אף שאר הצדיקים ולא יע"א בלבד, אולם הכוונה דשאר הצדיקים יקומו רק אחר הגאולה, אבל יע"א יקום ויתגלה לעינינו בב"א בזמן שישראל עדיין בשבי', וז''ש וזרעך מארץ שבים מה זרעו בחיים, ר''ל שהם בחיים בעודם בארץ שבים, אף הוא בחיים כל עוד שישראל בשבי' יתגלה לעינינו קודם הגאולה, אפשר שזה יהי' אחד מסימני הגאולה שיראו ישראל את יע"א, ויתגלה לעינינו וטרם שזכינו לכך ה''ה ברור שאין עדיין הגאולה שלימה, ומה''ט הי' הכרח להסתיר שיע"א לא מת כיון שהוא ענין ששייך אל הגאולה וז"פ הגמ' וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא ולמה עשו כן, והשיב לו מקרא אני דורש וזרעך מארץ שבים שיע"א יתגלה קודם הגאולה בזמן שישראל עדיין בארץ שבים ממילא הוא דבר ששייך אל סוד הגאולה, ע"כ חנטו חנטייא כדי להסתיר הענין.

ואפ"ל עוד במה שאמר ועשית עמדי חסד ואמת על פי מה שכתב הרמב''ן ז"ל על הפסוק קטנתי מכל החסדים ומכל האמת שהחסדים הקיימים יקראו אמת כמו קושטא קאי ורצה יעקב אבינו שישאר כח חסד זה נצחי לדורות, על כן אמר לו ועשית עמדי חסד ואמת ועל ידי זה יתקיים כח החסד לדורות שקושטא קאי, ועד''ז ירמוז האספו ואגידה לכם שתיבת אגידה הוא לשון המשכה שרצה להמשיך הכח לדורות הבאים והשי"ת יעזור שיתעורר אותו הכח בזמנים האלו ונזכה במהרה לראות הישועה שלימה בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר יד

ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף וגו' ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים, פירש''י ז''ל חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, יל''ד דהרי יעקב אבינו שילם לו גמולו כפירש רש''י להלן בפסוק ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו', עוד קשה ממה דאיתא במד''ר להלן (פ' ק' סי' א') עה"פ ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי, אמר להם אם זכיתם לכם זכיתם בעצמי, ואם לאו משאני מסתלק מן העולם אצל אבותי אני הולך, שנאמר אני נאסף אל עמי וכו', ופי' היפ''ת דאף שמצוה שיקברוהו, אינו אומר אלא לזכותם, דאיהו לא איכפת לי' בין שיקבר או לא, ומיד בהסתלקו מן העולם נאסף עם אבותיו וכו' עכ"ל, ולפי זה צ''ב מה שאמר ועשית עמדי חסד ואמת, כיון שכל הציווי הי' רק לזכותם ואין זה חסד ליעקב אבינו כי אם להם.

ב) להלן בסוף הפרשה ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד וגו', צ''ב כפל הלשונות גדול וכבד, ויספיק באחד מהם.

והנ"ל לפרש אומרו חסד ואמת בכמה אנפין, דהנה מפרשה זו אנו למדים הרבה הלכות כמ''ש ז''ל (שבת קנ''ב ע''א) א''ר חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר ונפשו עליו תאבל וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ובמד''ר פרשה זו, מנין לאבל שהוא ז', ר' אבא מייתי לה מהכא ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ובמדרש רבינו בחיי עה''פ וקברתני בקבורתם מכאן דרשו חז''ל לעולם יקבור אדם צדיק אצל צדיק, ועוד הרבה הלכות למדו חז''ל מפרשתו של יעקב אבינו בענין העסק עם המתים, והמה טובה לנשמת המת, ואולי גם זה נרמז באומרו ועשית עמדי חסד ואמת, ר''ל על ידי שתעסוק עמי יצמח חסד של אמת לאחרים הגם שלדידי לא הוי חסד של אמת כי אני אשלם גמולך, אבל על ידי זה ילמדו דורות הבאים להתנהג ככה עם המתים ואצלם יהי' חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, ולזה אמר חסד ואמת בוא''ו המחלקת כי המה ענינים נפרדים, לגבי יעקב אבינו הוי חסד, ונמשך מזה חסד של אמת למתים דעלמא.

עוד אפשר לפרש במאמר הכתוב ועשית עמדי חסד ואמת, בהקדם מה דאיתא במד''ר להלן עה''פ ויעל עמו גם רכב גם פרשים, א''ר אבוהו אותן ע' ימים שבין אגרות לאיגרות, כנגד ע' ימים שעשו מצריים חסד עם יעקב אבינו עכ''ד המדרש, ופירשו היפ''ת והנזה''ק שזה הי' להם שכר על הכבוד שעשו ליעקב אבינו, דהמצריים היו מושלים בכיפה על כל העולם, נמצא כל האומות נכללו במצרים, ובימי מרדכי ואסתר נשלם שכרם, שהי' להם תענוג רצונית כל אותן ע' ימים בחושבם שיעשו ח''ו כלי' בכלל ישראל, והנה מאלו הע' ימים נצמח אח''כ טובה גדולה לישראל, שעשו על ידי זה תשובה שלימה לפני הקב''ה, והרבו בתפילות ותחנונים כמ"ש דברי הצומות וזעקתם, ונצמח מזה קבלת התורה כמשז''ל (שבת פ''ח) הדר קבלוהו בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר, ובבחי' גדולה יותר מקבלת התורה בהר סיני כאמרז''ל שקיבלוה ברצון מאהבת הנס, נמצא שאותן ע' יום שבין איגרת לאיגרת אף שהיו לישראל ימי צער ואבל מכל מקום לפי האמת נצמח טובה גדולה לישראל על ידם.

ובזה יש ליתן טעם נכון מדוע המתין מרדכי מלשלוח איגרות השניים עד כ''ג סיון, כמ''ש ויקראו סופרי המלך בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה עשר בו, ולכאורה כיון שהמן נתלה ביום ב' דפסח מדוע המתין עם שילוח איגרות השניים יותר מחודש ימים, גם קשה עפ''י מה שדרשו רז"ל ויעבור מרדכי (הביאו רש''י ז''ל שם) שעבר על דת להתענות ביו''ט ראשון של פסח, (שהתענה י''ד ט''ו וט''ז בניסן), ולכאורה הלא גזירת המן הי' על חודש אדר לשנה הבאה להשמיד ולהרוג, והי' אפשר להמתין ולקבוע התענית אחר יו''ט, ומדוע מיהר לגזור תענית ביו''ט דווקא.

אמנם קושיא זו ל''ק כי הי' הכרח לגזור תענית תיכף ומיד, עפימ"ש (אבות פ''ג) ר' חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, ולפי זה אחר שנשלחו איגרות הראשונות שניתן מאת המלכות רשות ופקידה להשמיד ולהרוג ולאבד ח''ו כל היהודים, אע''פ שנקבע הזמן לחודש אדר לשנה הבאה, מכל מקום מעת שנתפרסם שרצון המלוכה להשמידם ח''ו, נעשו ישראל הפקר לכל, שמעכשיו בטלה מוראה של מלכות, כי היו בטוחים שלא יעשו דין למי שיהרוג יהודי אף לפני זמן הקבוע, ולזה הוצרך מרדכי לגזור תענית ולהתענות ביו"ט של פסח כדי לבטל הגזירה מיד, ולפי''ז יקשה א''כ מדוע המתין מרדכי זמן רב מלשלוח איגרות השניות אחר שנתלה המן, כיון שהי' חשש גדול שיהיו ישראל הפקר למרמס ח''ו, ויתורץ לדרכנו עפי''ד המדרש הנ''ל כי אולי המתין, מפני שהשיג וידע ברוח קדשו שיש הכרח באלו הע' ימים, לשלם שכרם מדה כנגד מדה על הכבוד שעשו ליעקב אבינו בהספדו שבעים יום גם השיג מרדכי שעדיין לא נשלם כח התשובה בישראל וצריך עוד זמן, שיפשפשו במעשיהם ויתקנו כל מה שפגמו על כן הניח אותם בצער ההוא עד כ''ג בסיון שאז נשלמו הע' יום.

היוצא לנו מזה שנצמח טובה גדולה לישראל מההספד והאבל שעשו המצריים ליעקב אבינו שעל ידה חזרו בתשובה שלימה והרבו בתפילות ותחנונים וקיבלו את התורה ברצון מאהבת הנס, ובזה יבואר דברי המדרש הנ''ל שאמר להם יעקב אבינו אם זכיתם לכם זכיתם בעצמי, דאיהו לא איכפת לי' בין שיקבר או לא, דמיד בהסתלקו מן העולם נאסף אל אבותיו, ומה שצוה אותם לעסוק עמו הי' רק לזכותם, דהנה אם הי' יעקב אבינו הולך מעצמו אל אבותיו ולא היו המצריים עוסקים בהספדו, לא הי' נסתבב להם זכות הע' ימים הנ''ל שמזה נצמח טובה וזכות לישראל לזכותם בתורה ותפלה ותשובה, ואיתא בגמרא (מנילה כ"ז ע"א) ואת כל בית גדול שרף באש, ר, יוחנן וריב''ל חד אמר מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה, ובזה יובן לשון הפסוק שאמר ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד, דעל ידי המספד שעשו המצריים ליעקב אבינו נסתבב דבר גדול לישראל, ופי' גדול כדרשת ר' יוחנן וריב''ל שנצמח על ידי זה קבלת התורה בימי אחשורוש וגם נתרבה כח התפלה בדברי צומות וזעקתם, ולזה קראו הכתוב מספד גדול שנסתבב על ידה תורה ותפלה, וחוץ מזה הי' כבד מאד שאותן הע' ימים היו כבדים וקשים לישראל ימי צער ואבל, אלא שאח"כ נעשו גדול בתורה ותפלה.

ולדרכנו יתבאר במאמר הכתוב ועשית עמדי חסד ואמת, על פי מ"ש רז''ל (מסכת יבמות ס"ד) למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר, מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתם של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות, וארז"ל (ע''ז ד' ע''ב) א"ר יוסף לא ליצלי אינש צלותא דמוספי בג' שעות קמייתא דיומא בר"ה ביחיד, כיון דמפקיד דינא וכו', והא אמרת ג' שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה וכו', ותירצו תורה דכתיב בה אמת דכתיב אמת קנה ואל תמכור אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין וכו', עכ''ד הגמ' הרי דאמת ירמוז על התורה הקדושה, וזה שאמר יעקב אבינו ועשית עמדי חסד ואמת, שתגרום על ידי העסק בקבורתי, התגברות מדת החסד בעולם, דעל ידי ריבוי התפלות וצומות וזעקתם של ישראל יתהפך מדת הדין לרחמים וחסד, כעתר הזה שמהפך מדת הדין לרחמים, ואמת היינו תורה שיזכו לקבלת התורה בימי אחשורוש ברצון ובאהבה, וכל זה יצמח על ידי העסק שתעסקו עמי כנ"ל.

ועפ"י מה שכתב הרמב''ן ז"ל שאמת הוא דבר המתקיים לעד יש לפרש עוד שרמז יעקב אבינו ליוסף שעל ידי העסק הזה יותן לישראל ימי הפורים שלא יתבטלו לעולם, כמ"ש הפייטן אם כל המועדות יהיו בטלים ימי הפורים לא נבטלים וכמ"ש וזכרם לא יסוף מזרעם, ודבר המתקיים נקרא אמת, ולזה כוון באומרו ועשית עמדי חסד ואמת, ומאז הכין יעקב אבינו כח הישועה עד סוף כל הדורות.

מאמר טו

ועשית עמדי חסד ואמת וגו'. פרש''י חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול. נל''פ דהנה העושה חסד ומצפה שיעשה המקבל עמו חסד בתשלומין, נמצא שמצפה לחסד מבנ"א ואין זה אמת כמ"ש הכתוב שוא תשועת אדם, אולם המצפה לשכר מן השמים, אף שאין זה תכלית העבודה, וצריך לעמול בקיום המצות שלא ע''מ לקבל פרס, מ"מ במצות גמ"ח שרי בכה"ג וכמ"ש ז''ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ה''ז צדיק גמור, ובחי' זו נקרא חסד של אמת, כי השכר הוא ממקור האמת והעושה ע"ד כן ה"ז עובד את ד' ומקיים מצותו ע"ד האמת, והנה שם תשלומין לא יאתה רק אם מגיע לו מן הדין, משא"כ הנותן לפנים משוה''ד, כמ"ש (חולין ק"ל ע"ב) תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן, נמצא שא''א לאדם לצפות לתשלום גמול מהבוי"ת עבור קיום המצות, כ"א בתורת חסד וחנינה, כי שם תשלומין לא יתכן רק באם מגיע לו מן הדין, ואם צדקת מה תתן לו ומי הקדימני ואשלם, משא"כ מבנ"א שייך תשלומין אבל אין זה אמת כנ''ל, וז''ש חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה "לתשלום" גמול היינו תשלומי בנ"א, אבל המצפה לתשלומין וחסד מבנ"א ה"ז שוא ואינו חסד של אמת.

מאמר טז במשיבה להחזקת הישיבה

וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, פרש"י בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו וכו', ויאמר מי אלה וכו' שאינן ראוין לברכה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, לכאורה עדיין לא השיב בזה להסיר דאגתו, כי גם יע"א ידע שהם בניו, אך חרד חרדה גדולה לצד שראה ירבעם ואחאב ויהוא עתיד לצאת מהם, ובמה הרגיעה רוחו ע"י תשובתו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, ובתרגום פי' בני אינון דיהב לי ד' הכא, צ''ב הכוונה במלת הכא, ומנפק''מ אי הכא או במקו''א.

ב) המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וגו', ראוי להבין מדוע תלה ברכתם בשלילת הרע, ואם רצה להאציל להם מבחי' הברכה אשר נתברך הוא, הול"ל ד' אשר בירך אותי הוא יברך את הנערים שהוא מידה מכוונת יותר, גם מדוע קראם בשם נערים וכבר היו גדולים בשנים.

ויתבאר בהקדם דברי הנזה''ק (ר"פ תולדות) לבאר דברי המדרש אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכות יעקב הה''ד לכן כה אמר ד' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, יעקב פדה את אברהם עכ''ד המדרש, תימה למה לא הי' אברהם כדאי להינצל בזכותו שמסר עצמו על קידוש השם, ומדוע הוצרך לזכות יעקב דוקא, ותוכן תירוצו שמן הדין כל מי שמוסר נפשו על קדושת השם, אין ראוי שיצילוהו ד', כי טוב לו השלימות הגדול הזה, ולזה לא נזקק הקב"ה להציל ר"ע וחביריו וכו', ולזה אברהם מצד עצמו מן הדין הי' שישרף כי זהו הטוב והראוי לו, אלא מפני משך הזרע הטהור שעדיין לא יצא ממנו ניצול, ולהכי נקט יעקב שהוא שלשלת הייחס אשר הי' מיטתו שלימה, והכוונה על הכלל ישראל כולו עכת"ד ז"ל, ואולי עד''ז נתכוון יע"א בברכתו, כי המה הי' נרדף מעשו ולבן, ורק בנסי נסים ניצול מרעתם, ומן הראוי הי' שלא יהי' ניצול, כי טוב לו השלימות הגדול להיות נהרג עקידה"ש, דהנהרג ע"י עכו"ם בשביל שהוא ישראל ה"ז מקדש השם, ואמנרז"ל בהרוגי מלכות שאין ברי' יכולה ליכנס במחיצתן, ועליהם נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ומה שניצול יע"א הי' רק בשביל משך זרע הטהור דורות ישראל העתידים לצאת ממנו, וז"ש המלאך הגואל אותי מכל רע הוא יברך את הנערים, ר"ל נערי בני ישראל בכל הדורות, ויקרא בהם שמי ושם אבותי וגו', שיהיו מחזיקים בדרך המורשה להם מאבוה''ק, וראויים להקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק, ולולי זאת הי' הצלתי בכדי, וראוי וטוב יותר שלא הייתי ניצול מידם, וע''כ המלאך הגואל אותי מכל רע, ששלח הקב"ה מלאך להצילני בדרך נס הוא המחייבת שהבוי"ת יברך את הנערים ויקרא בהם שמי וגו', דזולת זה היתה הצלתי לריק ח"ו.

ועד"ז לעניננו אנו שרידי חרב שנצלנו מחורבן הנורא לבית ישראל, כאו"א ניצול בנסי נסים כידוע לכל, ולשלומות נפשינו הלא הי' טוב ויפה יותר אלולי לא ניצלנו, ואותן שנהרגו ונשרפו עקידה''ש, כבר נתעלו נשמותיהן בג"ע העליון מקום שאין ברי' יכולה ליכנס במחיצתן כמ"ש ז"ל בהרוגי מלכות, אלא ודאי מה שהצילנו הבוית''ש, הי' רק בשביל להעמיד דורות ישראל כשרים נאמנים לד' ולתוה''ק, ולהשריש בהם אמונת אומן בדרך המורשה לנו מאבוה''ק, שיהיו ראויים להקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק כנ''ל, ובעוה"ר גלינו בארצות אשר יסודות התורה והיהדות מתמוטטת ורפוי' ורחוקים מהדרך המורשה לנו מאבוה''ק, וגם זה מנסיונות הגלות אשר עלינו לעבור לפני עת קץ, אבל עלינו לדעת ולהתבונן שכאן צריך יותר התחזקות והתאמצות שלא לזיז כ"ש דרך המקובל לנו מאבוה''ק, וע"ד מ"ש הרשב"א ז"ל לבאר בדרך מוסר ענין המשל שאמרז''ל בגמ' ברכות (י''א ע''א) משל לא' שאומרים לו זקנך מגודל והשיב להם יהי' כנגד המשחיתים עיי''ש, כי אף אם מצד הדין א"צ להיות מגודל דוקא, אבל לפי שיש משחיתים המתנגדים לגדרי היהדות, ע''כ צריך לעשות פעולה להוציא מלבם של המשחיתים עכת''ד ז''ל.

וכמו"כ לעניננו שלחולשת הדור והסביבה אשר גלינו בתוכם בארצות האלו, ישנם משחיתים הרבה אשר כל מטרתם אך ורק להרפות ולקלקל יסודות ההנהגה אשר מקובל ומושרש בנו מדור דור, ומענה אחת בפיהם שנשתנו העתים והמקום גורם ואי אפשר להתנהג עכשיו כדורות הראשונים, על כן להוציא מלבם של המשחיתים צריך להתחזק ביתר שאת ויתר עז שלא לשנות כל דהו מהדרך ישן ואז נוכל להתקיים בגלות הקשה הזאת ולא באופן אחר ח''ו, ובזה יתבאר ענין תשובתו של יוסף אל יעקב, כי הנה יע"א צפה ברוה''ק נסיונות הגלות וקלקול דורות העתידים, וע''כ דאג אם יתקיים בהם ברכתו ויקרא בהם שמי ושם אבותי וגו', ויוסף הצדיק הרגיע רוחו וא''ל בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, וע"ד שפי' הת"א די הב לי ד' הכא במצרים ערות הארץ, ואעפ''כ ראויים הם לקרות בני ולהקרא על שמי ושם אבותי ועומדין בקדושתן, ויסוד זה השתיל יוסף הצדיק בראשית גלות מצרים שהוא שורש כל הגלויות כולן, שככה יתנהגו כל בית ישראל ואז יתקיימו וראויים להקרא בהם שם האבוה"ק, ונזכה במהרה לקבל פני משיח צדקנו בנחת ובשמחה ויתרומם קרן התורה וישראל, ויגלה כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר יז במסיבה להחזקת הישיבה

ועיני ישראל כבדו מזוקן וגו' וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור, פירש''י כתרגומו אחכמינון לידוהי בהשכל ובחכמה, השכיל את ידיו לכך ומדעת, כי יודע הי' כי מנשה הבכור, ואעפי"כ לא שת ימינו עליו עכ''ל. וכתב השפ''ח והוצרך רש''י ז''ל לפרש כן, דא''א לומר כי מנשה הבכור נתינת טעם הוא על שלמעלה, דאדרבה לצד שמנשה הוא הבכור לא הי''ל להפוך ידו, ורק הי''ל לברך את מנשה בימינו, ע''כ פירשו בלשון אע"פ, דאע"פ שידע כי מנשה הבכור בכל זאת לא שת ימינו עליו, וכן פי' הראב"ע ז''ל אולם הקשו עליו המזרחי והמהרש''ל ז"ל דהרי ארז''ל כי משמש בד' לשונות ואין לשון אע''פ ממנינם.

ב) וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים וגו' ויאמר יוסף לא כן אבי וגו' וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהי' לעם וגם הוא יגדל וגו', לכאורה ראוי להבין מדוע האריך הכתוב בטענות התוכחות שבין יעקב ויוסף, ובוודאי לא דבר ריק הוא, והמפורשים פי' בו כל א' לפי דרכו (עיין באוהחה"ק), עכ"פ איך שיהי' נראה מהפסוקים שהי' הצדק עם יע"א, שהרי לא שינה דעתו ורצונו ובירך את אפרים בימינו, וא"כ יפלא הדבר למה האריך הכתוב בטענותיו של יוסף, ומה תועלת בסיפורו, ובתוה''ק לא נכתב אפי' אות א' לבטלה, ובכל קוץ וקוץ תלויים בה תלי תלים של הלכה, ומה בא הכתוב ללמדינו בכל טענותיו של יוסף.

ג) גם ראוי להבין איך יתכן שיוסף הצדיק יחשוב היפך האמת, הלא חכמת אלקים הי' בקרבו, (ועיין בדברינו בפ' מקץ) שמבואר ממדרשי חז''ל שהי' בו תוס' חכמה מן השמים, למעלה מן הטבע ומגדר האנושי, ואיך יתכן שעמד כ"כ על דעתו להתעקש בטענותיו נגד יע''א, וא"א שיהיו הדברים כפשוטן, וע"כ הלא ידע שכל מה שעושה יעקב אבינו ע"ה הוא בכוונה מיוחדת וברוה''ק, ולא יתכן לחשוב כפשטות הכתובים, שחשב ח''ו על יע"א שעושה מעשהו בלא ידיעה מתחילה ובשגגה, כי חלילה לחשוב כן על יע"א, כי ידוע וברור שכל מעשיו היו ברוה"ק ואין שום ספק בזה.

ד) גם יל"ד מ"ש וירע בעיניו ויתמוך יד אביו וגו' ואין זה מדרך הכבוד להשתמש בלשון זה על מעשה יעאע"ה שהי' נראה בעיניו לדבר רע ח"ו וגם מיותר הוא והול"ל ויתמוך יד אביו וגו' ולא יצטרך לומר וירע בעיניו.

ה) גם אם נניח שהברכה ביד ימין יש בה מעלה לצד המתברך, ובחינת הברכה על ידה חשובה יותר מהמתברך ביד שמאל, אבל עדיין צ"ב למה הי' צורך לכל ההתחכמות הזו, כמ"ש שכל את ידיו, גם למה הי' צורך לכל הויכוח שבין יעקב ליוסף, הלא הי' אפשר לקיים שניהם, ולברך את אפרים ואת מנשה ביד ימינו זה אחר זה, וכי ס"ד לומר שהמתברך קודם יש לו יתרון לצד הברכה, והלא יספיק ברכות ה' לכאו"א, ולא יגרע ברכת השני מכח שכבר נתברך מי שהוא קודם לו, ומצינו בברכות יע"א שבירך לבניו אחר שנתן לכ''א את ברכתו, כתיב איש אשר כברכתו ברך אותם, ופירש"י לפי שנתן ליהודה גבורת ארי וכו' תלמוד לומר ברך אותם, שכללן כולם בכל הברכות, עכ''פ אפשר לבחינת הברכת שיחול על כמה מתברכים ואפי' בזאח"ז, ואדרבה מצינו בדברי רז"ל שהאחרון יש לו יתרון ומעלה על הראשון בברכה, כמשארז''ל (נזיר ס''ו) גדול העונה יותר מהמברך, תדע שהרי גוליירים מתגרין וגבורים נוצחין פירש"י ז"ל חלשים מתגרין במלחמה תחלה, ואח''כ גבורים באים ונוצחים, אף העונה אמן בא לאחר המברך ומנצח וכו' עכ"ל, וכוונת המשל שכבר נפתח הצינור כידוע, עכ"פ הי' אפשר שיתברכו שניהם בימין זאח''ז, ובחינת הברכה לא יתגרע, ולמה הי' צורך בכל הויכוח וההתחכמות הזו, וצ''ב הכוונה בזה.

ו) ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, ולכאורה היל"ל בכם יברך ישראל, שהרי כלל את שניהם בוא''ו החיבור באמרו כאפרים וכמנשה, גם התחיל אומר ויברכם בלשון רבים, וסיים בך יברך ישראל לשון יחיד וטעמא בעי.

ז) גם צ"ב אחרי שנתן יעקב ברכה זו לדורות, וצוה שיאמרו ברכה זו לדורות, כמאה"כ בך יברך ישראל "לאמור'' וידוע דמלת לאמור פירושו אמירה לדורות, והרי לא מצינו שתהא נוהגת ברכה זו לדורות, ולא חייבה אותנו התוה"ק לברך בברכה זו, ומצינו שחייב אותנו הכתוב בברכה אחרת, שנא' כה תברכו את בנ''י אמור להם יברכך וכו' והוא מצות עשה על הכהנים, משא"כ ברכה זו לא נזכר עלי' צווי בתוה''ק לאמרה וטעמא בעי. ומצינו שהקב"ה קיים מצות זקנים כמו שפירשיז''ל וישם את אפרים לפני מנשה, להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים, ונצטווינו כן מאתו ית' בפרשת הדגלים ובחנוכת המזבח להקדים אפרים למנשה, ומדוע לא נצטווינו גם בזה לקיים מצות זקנים ולברך את ישראל בברכה זו.

ח) ויברכם ביום ההוא לאמור יל"ד דביום ההוא מיותר, דלא פורש היום ההוא אימת הי', וגם מלת ההוא מיעוטא הוא, וצ"ב הכוונה בזה.

ט) ונקדים בביאור מקראי קודש לעיל (פ' ויגש) ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה וכו' ויל"ד דלפניו מיותר דאין צורך להזכיר לפניו במקום שנזכר מלת שליחות, וכמו שהקשו המפורשים בפ' וישלח יעקב מלאכים לפניו, שתיבת לפניו מיותרת עיי"ש. ומה גם שנכתבה כאן ב' פעמים ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו ושניהם מיותרים, וצ"ב הכוונה בזה.

י) להורות לפניו גשנה דרשו רז"ל במדרש לתקן לו בית תלמוד, שיהא מורה שם הוראה שיהא מלמד שם את השבטים, כ"ה בתנחומא, וי"א לתקן לו בית דירה עכ''ד המדרש, אולם מלת גשנה מיותרת לכאורה, דכבר שלח יוסף אל יעקב לאמר וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי, ועוד שלח לו ואתנה לכם את טוב ארמ''צ ודרז''ל זו ארץ גושן, גם כי הי' ההכרח שישבו יעקב ובניו בארץ גושן כמבואר להלן בכתוב בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועי צאן, וא"כ וודאי שירד יעקב אבינו ע"ד כן להתיישב בגושן כמו שאמר לו יוסף, וא"צ לכפול הדברים להורות לפניו גשנה ויבאו ארצה גושן כי הלא המה בדברים ידועים.

יא) גם קשה סדר המקרא דהול''ל ואת יהודה שלח לפניו גשנה להורות לפניו, ולמה הפסיק בין השליחות למקום השליחות.

ולבוא אל הביאור נקדים מ''ש החיד"א ז"ל בנחל קדומים וישם את אפרים לפני מנשה, להורות דתלמוד גדול, דמצינו דאפרים הי' רגיל לפני יעקב בתלמוד, ומנשה הי' הממונה על הבית ומחזיק ידי לומדי תורה, וע"כ וישם את אפרים לפני מנשה לרמוז בזה כי הת"ח גדול בבחינתו מהמחזיק עכת"ד ז''ל, ואאמו"ר בקדויו"ט כתב כעי"ז מדעתי' דנפשי' עיי''ש. אולם בתשובות בית שלמה (יו"ד ח"ב סי' צ"ד) נראה מדבריו דס"ל דיש פלוגתא בזה, שהביא מ''ש בטור (יו''ד סי' רמ"ד) דמי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל, או מפני טרדת הזמן, יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאלו הוא לומד בעצמו, כמ"ש חכמים בפסוק שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך וכו', מבואר מזה דמחזיק ידי לומדי תורה ותלמידי חכמים עצמן שוין בבחינתם. וכן אמרז''ל בגמ' (פסחים נ''ג ע''ב) אר''י כל המטיל מלאי לכיס של ת''ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנא' כי בצל החכמה בצל הכסף, ובזוה''ק (ויחי דף רמ"ב) אמאי אקדים בברכאן זבלון ליששכר תדיר, והא יששכר אשתדלותי' באורייתא, ואורייתא אקדים בכל אתר, ואמאי אקדים לי' זבולן וכו' אלא זבולן זכה על דאפיק פתא מפומי', ויהיב לפומי' דיששכר, בג''כ אקדים לי' בברכאן עכ''ד הזוה''ק, וכעי"ז איתא במד''ר בכ''מ, אמנם במס' ברכות (דף ל''ד) איתא ארחב"א אר''י כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושי פרגמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו וכו' אבל ת''ח עצמו עין לא ראתה אלקים זולתך, הרי מבואר דבחי' ומעלת הת"ח גדולה על בחי' המחזיק, ואין כח בשכל ועין אדם להשיגו, וגם הנביאים לא השיגו תכליתו, כמ''ש עין לא ראתה אלקים זולתך, וכתב בתשו' בית שלמה הנ''ל דלא יקשה על הטור מגמרא דברכות הנ''ל, דהטור סמך על דרשתם ז''ל עה''פ שמח זבלון בצאתך כנ''ל, וכן איתא במר"ד פ' נשא לפי שחיבב זבולן את התורה, והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר כדי שלא יתבטל מלעסוק בתורת לפיכך תלה חשבון הגדול בזבולן, לפי שגדול המעשה יותר מן העושה שלולי זבולן לא הי' יששכר יכול לעסוק בתורה ע"כ. מבואר מדברי הבית שלמה דס"ל שיש פלוגתא בזה ומימרות חלוקים הם בדברי רז"ל.

אמנם באמת אין לעשות פלוגתא בדברי רז"ל, במקום שאין מבורר בדבריהם בפירוש דפליגי, ואדרבה מוכח דלא פליגי, מדהביאו ז"ל מימרא זו במס' ברכות דמעלת ת''ח גדול ממעלת המחזיק בלי שום חולק, משמע דכ''ע הכי ס"ל, וצ''ע להשוות דבריהם ז"ל שלא יהי' סתירה ביניהם, וכבר אמרתי בזה אופנים שונים, וכעת נ''ל בפשטות דאין כאן סתירה כלל ושניהם צדקו יחדיו, דהנה מבואר בפוסקים דבתלמוד תורה יש בו ב' מצות, חלק הלימוד שנצטווינו להשתדל בלימודה תמיד, דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, וכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו', ועוד נצטווינו להתאמץ להשלים את נפשינו בידיעת התורה והשגתה ולמדו רז''ל כן מדכתיב ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם אל תגמגם אלא תאמר לו מיד.

וכתב הר''ן בנדרים (דף ח' ע"א) על הא דאמרו שם בגמ' דאי בעי פטר נפשי' בק''ש שחרית וערבית, וכתב הוא ז"ל דא''א לפטור בזה אלא ממצות לימוד התורה, אבל למצות ידיעת התורה לא סגי בהכי עכת''ד. והנה מ''ש ז"ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, בעכ''ח הכוונה על חלק ידיעת התורה, שאם לא ידע להזהר במצות עשה ולהשמר ממצות ל''ת, לעולם לא יבוא לידי מעשה ויכשל ח"ו כעור באפילה, אבל הלומד תורה לשמה, להשיג ידיעתה ע''מ לעשותה ולקיומה, ע''ז ארז''ל (אבות פ"ו מ"א) ר"מ אומר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, וכתב המדרש שמואל דחוץ מטובת עוה"ז, יזכה אל שלימות הנפש, והן הן הדברים הרבים שזכר ר''מ, ושכל העולם כולו כדאי להם, כמ''ש ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן, ונהנין ממנו עצה ותושי' בינה וגבורה וכו' ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, וכ"ז יזכה האדם ע"י ידיעת התורה, ועי''ז יכיר את בוראו ית' ויאהבנו וזוכה להשגת אלהות ואל שלימות האמיתי.

ומעתה אין עוד סתירה בין המימרות ודרז"ל, דבהשגת השכר של מצות תלמוד תורה, המחזיק והת"ח שוין הן בבחינתן ושותפין נינהו, כנ"ל בטור ובמד"ר פ' נשא, ואפשר שעוד יגדל המחזיק בשכרו מהתלמיד חכם עצמו, כנ"ל במד"ר שגדול המעשה יותר מן העושה, ולולי זבולן לא הי' יששכר יכול לעסוק בתורה, ודבר זה השיגו גם הנביאים, וכמ"ש ז"ל כל הנביאים לא התנבאו אלא למהנה ת"ח, שהשיגו השכר שישיג המחזיק וכן הת"ח בשכר מצות הלימוד ששניהם שווין בשכרה, אבל שלימות הנפש שיזכה אלי' הת"ח, אין גבול וקצבה אל מה שאפשר לו להשיג בבחי' הדעת, ולבוא לידי הכרה ביראת ואהבת בוראו ית', ולדבק בעצם ופנימיות התוה"ק, ולדבקה בו ית' ע''י התוה''ק, ובזה מעלת הת''ח יתירה על מעלת המחזיק, כי אפי' נניח שהמחזיק יש לו שכר וחלק בכל אלה המעשים שיזכה בה הת''ח, כי הוא הגורם להביאו לחיי עוה"ב, אבל א"א שיזכה לחלק הידיעה והכרה אמיתית והשגת הדעת מה שיזכה אלי' הת"ח, דרך משל הלומד תורה בעצמו, אם יחוננו ה' דעת יכול להורות הוראה, ויודע האסור והמותר, אבל המחזיק אף שיש לו שכר כהת"ח עצמו, מ"מ אם לא ילמד בעצמו לא ידע להורות הוראה, כי א"א שתכה לזה ע''י עמל אחרים, אלא צריך שיהי' עמלו בתורה, ואז אם יחוננו ה' דעת והוא ראוי וכלי מוכן למדריגת ההשגה בהתוה"ק, יוכל לזכות ע"י לימוד התוה"ק ודעת התורה למדריגות אשר עין לא ראתה וגו'.

והנה מ"ש רז"ל דת''ח עצמו עין לא ראתה אלקים זולתך, עכ''ח לא אמרו כן בכל ת''ח, ולא כל ת''ח יכול לזכות למדריגה זו, שהרי ארז''ל בת"ח שאין בו דעת וכו', אלא וודאי כוונתם ז"ל דת''ח עצמו אם יזכה למדריגת דעת יש מציאות שישיג ויגיע למדריגת אשר עין לא ראתה וגר ואפשר שגם המחזיק יזכה לאיזה בחי' השגה בזכות החזקת התורה, אבל לעולם לא יכול להגיע אל מדריגת ההשגה אשר הת"ח יכול להגיע אלי'. וז"ש אבל ת''ח עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך, שאין גבול וקץ להשלימות שיזכה אלי' הת"ח, וגם הנביאים לא השיגוה, ולא ראו גודל השלימות שיזכה אלי' הת"ח, כי אין קץ ותכלית אלי', ורק אלקים הבין דרכה ותכליתה, ומעתה לא פליגי דרז"ל אהדדי, דמה דילפי משמח זבולן בצאתך דבחי' המחזיק ובחי' הת''ח שווין הם, היינו לענין שכר המצוה, ואפשר דעוד גדול שכר המחזיק יותר מהעושה, וע"כ הקדים הכתוב זבולן ליששכר כמ"ש רשיז"ל, ומ''ש דשכר ת''ח עין לא ראתה, מיירי משלימות הנפש שיזכה אלי' הת"ת ובזה גדלה מעלת הת"ח על המחזיק, כי יש מציאות שיתגדל מדריגתו והשגתו עד אין חקר כנ"ל.

ואפ"ל שזה הי' ההתוכחות שבין יעקב ליוסף, שיוסף הצדיק רצה להקדים למנשה לפני אפרים כי אלולי המחזיק לא הי' הת''ח בא בשכרו, נמצא שבערך השכר יוקדם המחזיק וע''כ רצה להקדים את מנשה לפני אפרים, אמנם יעקב אבינו ע"ה השיג למעלה ממדריגת הנבואה, וכמ"ש הרמ"ק ז"ל שהאבות הקדושים היו מעצם אלקית, וע"כ השיג גם הבחי' עין לא ראתה אלקים זולתך, ובבחי' זו גדלה מעלת הת"ח כנ''ל, וע"כ כפי עצם בחינתו, הקדים את אפרים לפני מנשה, ונמצא כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ולא הי' שום טעות בטענת יוסף הצדיק, כי גם טענתו אמת ויציב בערך השכר, וא''ש אריכות הכתוב לספר טענתו של יוסף הצ', כי או''א דא"ח ותורה הוא ושניהם אמת אליבא דהלכתא וכפי קבלת רז"ל.

והנה יוסף הצדיק מלבד צדקתו וקדושתו וזכות לימוד התורה אשר הי' לו, עוד זכה לבחי' החזקת התורה, מה שלא זכה אלי' אחר בימיו בבחינתו, כמ''ש ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו וגו' וכמ''ש משם רעה אבן ישראל וכפירש"י והתרגום שם, ועכשיו השיג ממעשה יעקב אביו שנתקטן מעלת המחזיק בעיניו, ע"כ וירע בעיניו ולא על מעשה יעקב אמר הכתוב כנוי רע ח''ו, אלא ר"ל שהי' נוגע לעצמותו, והרע בעיני עצמו מה שהקטין יעקב בחי' המחזיק, כי הוא זכה למצוה זו של החזקת התורה בשלימוח ובבחי' גבו', ועתה חשב שנתקטן מצותו ויקופח שכרו, וע''כ אמר הכנוי אל מה שנוגע אליו, ולא ח''ו על מעשה יעקב וטען ואמר לא כן אבי כי זה הבכור וצריך להקדימו, כי בחי' המחזיק יוקדם כי הוא הגורס להת"ח לבוא בשכרו, וע''כ שים ימינך על ראשו, ויע"א השיבו ידעתי בני ידעתי, והסכים יע"א על דבריו, שכל מה שאמר יוסף הוא אמת בערך השכר, וגם אני יודע מה שגלוי לך בהשגה זו, והוא אמת ואין בו טעות, ולא הכחיש יע"א את דברי יוסף כי לא הי' בהם טעות, אלא שידיעתי למעלה מידיעתו, וכפי ערך ההשגה שהשיג יע''א מעצם אלקית אשר עין לא ראתה אלקים זולתך, אמר אולם אחיו הקטן יגדל ממנו, כי בערך זה גדלה מעלת הת''ח על המחזיק, שיכול להתגדל בהשגות ועבודת הב"ה עד שיזכה לבחי' עין לא ראתה וגו' וז''ש יגדל ממנו שמעלה זו לא יזכה אלי' המחזיק.

ועתה נבוא לבאר מדוע הי' ההכרח שיברכם בבת אחת ובברכה א' ומדוע לא עשה יעקב ע''צ הפשרה לחלק את ברכתם בזה אחר זה, ויתברכו שניהם ביד ימינו כקושיתנו הנ"ל. אמנם בזה הי' שווין יעקב ויוסף, דא"א לחלק את ברכתם, כי ברכה א' להם, המחזיק והת"ח, כי בעצם הענין ובחלק המעשה, צריך שיהיו מקושרים בקשר אמיץ ביניהם, ולא יעלה עבודת האחד לכלום בלי סיוע ומעשה חבירו, כי לולי המחזיק יתבטל הת''ח מלימודו כי אין לו במה להתפרנס, ואם הת''ח יתרשל בחלק המעשה אשר בגורלו, ולא יהי' עמלו בתורה, אז גם מעשה המחזיק אין בו תועלת, ולא יזכה להתברך בגללו, עכ''פ א"א שיזכו לעצם הברכה שום אחד מהם, כי אם בצירוף מעשהו ומעשה חבירו, נמצא שמעשה שניהם עשי' א' הוא בעצם, וע''י הא' יושלם מעשה חבירו, וא"א לחלק ביניהם בשום אופן, וע"כ להורות על זה הי' ההכרח שיתברכו שניהם בבת אחת ובברכה א', שידעו שאי אפשר שיזכה הא' להתברך בלתי ע''י צירוף מעשה חבירו, ואלמלא הי' כל אחד מתברך לבדו, הי' אפשר שיתדמו בנפשם, כי ברכתו גדולה מברכת חבירו, או שיתקיים ברכתו אפי' בלא צירוף מעשה חבירו, ובאמת א"א להפריד בין הדבקים, וכל אחד מהם שלא ישלים חקו בשלימות, או יתרשל בחלק המעשה אשר בגורלו, מחסר בזה חלקו וגם חלק חבירו, וע''כ גם יוסף לא ביקש שיברכם יעקב שניהם ביד ימינו בזאח''ז. כי בזה שניהם היו מודים יעקב ויוסף שא"א לחלק את ברכתם.

ומעתה יתבאר מאה"כ שכל את ידיו כי מנשה הבכור, דלכאורה קשה עוד למה הוצרך יעקב לההתחכמות הזו להיות שכל את ידיו, ואם הי' רצונו להקדים את אפרים ולברכו בימין, הי' יכול להפך מעמדם ולהעמיד את אפרים בימינו ואת מנשה בשמאלו, ומי יעכב על ידו, ומי הכריחו לעשות בדרך התחכמות, אולם יובן דגם טענת יוסף אמיתית וצודקת, ובעצם המצוה ושכרה יוקדם המחזיק שהוא הגורם להת''ח שיקיים המצוה, ועל ידו בא בשכרו, א''כ שכרו מוקדם ויע"א ג''כ הסכים לזה ואמר ידעתי בני ידעתי, ע''כ הי' ההכרח שיהי' מנשה מימינו ואפרים משמאלו כי ראוי שיוקדם המחזיק בשכרו, בערך המושג בשכל אנושי, ולא רצה יעקב לשנות מצבם, כי גם הוא הסכים לסברא זו, אולם שכל את ידיו וכמ''ש התרגום אחכמינון לידוהי ופירש''י בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך, דכפי השגת החכמה שהשיג יע"א למעלה ממדריגת הנביאים, השיג גם הבחי' שיזכה אלי' הת''ח אשר עין הנביאים לא ראתה אלקים זולתך, וע''כ בבחי' החכמה המשיך בידיו ברכה יתירה לאפרים, שיזכה למדריגת החכמה והשגת הדעת והשלימות בעבודת השי"ת, שא''א ביגיע אלי' המחזיק כנ''ל, וז''ש הכתוב שכל את ידיו פירש''י בהשכל וחכמה השכיל את ידיו, אבל בעצם הברכה לא רצה לשנות מצבם וראוי שיוקדם מנשה וזהו שנתן הכתוב טעם כי מנשה הבכור וראוי שיוקדם בבחי' השכר, ע''כ שכל את ידיו ולא הפך מעמדם להעמיד את אפרים בימינו, ועי''ז נתקיימו ב' הבחינות גם יחד.

ואפ''ל עוד רמז בזה, דהנה יד רומז אל שחי' הצדקה, כמ''ש פתח תפתח את ידך, לא תקפוץ את ידך, וכ"כ ק''ז היש''מ זלל''ה, ואפשר שרמז יע"א בזה שמעלת המחזיק גדולה וראוי להקדימו, וע"כ העמיד את מנשה לימינו, אבל בתנאי שכל את ידיו שבחינת הצדקה והחזקת התורה יהי' בהשכל ודעת, שיחזיק במוסדות התורה הכשרים והמתנהגים בדרך ישראל סבא, ובעוה"ר רבים מן המחזיקים נכשלים בבנ"א שאינם מהוגנים, ביודעים או בלא יודעים, והתמיכה הולכת ר"ל לאבדון ולבורות נשברים להחזיק בידי החוטאים ומחטיאים ר"ל, ובוודאי שאלו אין בידם שכר המחזיק ועוד נענשים ר''ל על שמחזיקים ידי עוברי עבירה, ע"כ צריכין השכל ודעת וסייעתא דשמיא להחזקת התורה, וזה שרמז יעקב אבינו במה ששכל את ידיו, וזהו תנאי, ורק אז כי מנשה הבכור ויש לו קדימה ומעלת המחזיק, כן נ''ל בדרך רמז, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

ואפ"ל עוד בחינה בענין הנ"ל, ונקדים דברי ההגהות מיימוניות (בפ''ג מה' ת''ת אות ב') וז''ל בריש כיצד מברכין (דף ל"ה ע''ב) תניא ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל, ורבנן אמרי במס' אבות (פ''ב מ''ב) יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ופירש ר"ת דרך ארץ עיקר, כדאמרינן ביבמות בפ' החולץ (דף ל''ח ע''ב) מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ש"מ יורשי האב עיקר, ה''נ מדתנן במתני' יפה ת''ת עם ד"א, ש''מ דדרך ארץ עיקר, ורבינו אלחנן חולק עליו, דאדרבה צריך האדם שיעשה תלמוד תורה לעיקר, ודרך ארץ לטפל, אפי' לדברי ר' ישמעאל, וכן אמרו בגמ' ברכות הנ''ל, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן, וה''נ אמרו במס' אבות במ"ח דברים שהתורה ניקנת בהן במיעוט דרך ארץ, ותנן נמי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, ותידוק מהכא איפכא שאמרו "עמה'' מלאכה, משמע שהמלאכה טפלה ולימוד התורה עיקר, וראייתו דר"ת מההוא דהחולץ אינו ראי', דלא דייקו בגמ' התם אלא ממשנה יתירא, דהול''ל יחלוקו סתמא, ולמה לי' למימר יורשי הבעל עם יורשי האב, הרי מפורש במתני' דעליהם אנו דנין, אעכ''ח להורות בא דיחלוקו דמתני' בנכסי מלוג איירי שבהם יורשי האב עיקר ומוחזקים בו, אולם במתני' דהכא בהכרח שיאמר תורה עם ד"א ואילו לא יאמר "עם'', ויתני יפה ת''ת וד"א הייתי אומר או זה או זה קאמר, וע''כ בהכרח שיאמר האי לישנא, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, ולא תידוק מינה ולא מידי, עכת''ד רבינו אלחנן ז''ל.

ולכאורה איכא להקשות על דבריו ז''ל, דהן אמת שהוצרך התנא למתני ת"ת עם ד"א דאל''ה הו''א או זה או זה קתני, אבל הו''ל למינקט איפכא, ולמימר יפה ד''א עם ת"ת ואז הוה שמעינן שפיר דת''ת עיקר, ומדנקט הכי יפה ת''ת עם ד"א אכתי חזרה ראיית ר''ת למקומת דש''מ דדרך ארץ עיקר, ואפ''ל דבהכרח שיאמר התנא האי לישנא תורה עם דרך ארץ, וא"א למינקט איפכא כאשר יבואר להלן, וע''כ לא תידוק מהא ולא מידי, דהנה כתב הרא''ש ז''ל בפסקיו במס' ברכות (פ"א סי' י"ג) דהמברך ברכות התורה אפילו הפסיק ויצא לעסקיו, א"צ לחזור ולברך כל היום דלא הוי הפסק והיסח הדעת, דתמיד צריך להיות דעתו על לימודו, ות''ח אפי' כשיוצאין לעסקיהם ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד, והאגור כתב דמה''ט לא הוי מרחץ וביה''כ הפסק לתלמוד תורה, לפי שאף שם צריך ליזהר בדינים השייכים בהן, ואין להסיח דעתו ממנה עכ''ד האגור ז''ל, והאי טעמא שייך גם במשא ומתן ומלאכה, דלא הוי הפסק והיסח הדעת לענין תלמוד תורה, דצריך לקיים בכל דרכיך דעהו, ולעסוק בעסק עפ"י התורה, וליזהר מאונאה ורבית וכדומה, וליזהר תמיד בדיני התורה, וא''א להסיח דעתו ממנה כלל.

וכ"כ התוס' בפ"ק דברכות (י''א ע"ב) וז"ל וא"ת מ''ש מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה, ובברכות התורה א''צ לחזור ולברך כל היות ותירצו דשאני תורה שאינו מייאש דעתו ממנה, דבכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה, והוי כמו יושב ושונה כל היום בלי הפסק, עכ''פ מבואר מכל הני דאע''ג דלדברי ר' ישמעאל בהכרח שיעשה האדם שניהם, תלמוד תורה ודרך ארץ כמ''ש הנהג בהם מנהג ד"א והכי הלכתא, אעפי''כ א"א לחלק ביניהם, בזמן, ולומר זמן תורה לחוד וזמן ד"א לחוד, דגם בשעה שעוסק בד''א אינו רשאי להסיח דעתו מלימוד התורה, ולא עוד אלא שצריך שיעשה את התורה עיקר וד''א טפל, ועיקר חפצו ותשוקתו יהי' לקיים לימוד התוה''ק ומצותי', ומה שיעסוק בדרך ארץ ומילי דעלמא, יהי' בעיניו רק סיבה להשיג המטרה להקים עולה של תורה, וכמ"ש ז''ל בגמ' ברכות (שם) דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידם, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידם, והחילוק בין הב' בחינות אלו הוא, כי אלו שתורתן קבע, ראשית מחשבתן ועשייתן הוא בתורת ה', וכל מחשבתו ולבו טרוד בה, ויעסוק בה רוב היום, ואח"ז יעסוק מעט בעסק פרנסתו, וגם אז לא יסיח דעתו מת''ת ומקיום מצותי', ותכלית העסק הוא למען יקיים מצות התורה, ושיהיה פרנסתו מזומנת לו שיוכל לעסוק בתוה"ק בלי שום טרדות, ולא כן מי שעושה מלאכתו קבע ותורתו עראי, ראשית מחשבתו הוא תמיד על עסק פרנסתו ולא יסיח דעתו ממנה, ואחר שעמל כל היום עוסק קצת בתורה, ואף זו בדרך עראי וטפל, ועל זה אמרו ז"ל דח"ו לא זו ולא זו נתקיימה בידם.

ופירשתי בזה דברי הגמ' (ברכות כ"ח ע"כ) ר' נחוניא בן הקנה הי' מתפלל בכניסתו לביהמ"ד וביציאתו תפלה קצרה וכו' ביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ד' אלקי ששמת חלקי מיושבי ביהמ''ד, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לד''ת והם משכימים לדברים בטלים וכו' אני רץ והם רצים אני רץ לחיי עוה''ב והם רצים לבאר שחת וכו', לכאורה ראוי להבין למה הגביל ההבדל בהשכמה לבד, שהוא משכים לד"ת והם משכימים לדברים בטלים, הלא כמו"כ ההבדל ביניהם כל היות שהוא עוסק בד"ת והם עוסקים בדברי בטלה והול"ל אני עוסק בד"ת והם עוסקים וכו', ובספה"ק סמיכות חכמים הקשה עוד דאטו בשביל שהם יושבי קרנות ירוצו לבאר שחת, הלא ארז"ל גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, עוד הקשה דמדוע אמר הודעה זו ביציאתו מביהמ''ד ויותר מתאים הודעה זו בכניסתו לביהמ''ד, כי שם ניכר ההבדל ביניהם מיד, שהוא משכים ומקדים עצמו לביהמ"ד ולא הם, משא''כ ביציאתו שניהם הם מחוץ לכותלי ביהמ"ד.

ואפ"ל לדרכינו דלא מיירי כאן ברשיעי, ולא ביושבי קרנות שאינם עוסקים בתורה כלל, אבל אלו היושבי קרנות הנזכרים כאן גם המה עוסקים בתורה, אלא שעושין מלאכתן קבע ותורתן עראי, ועיקר וראשית עשייתן להשיג קניני עוה''ז עושר וכבוד, ולימוד התורה משליכין אחרי גוום, ואף זו בדרך עראי וטפל אחרי שהשלים חקו בפרנסתו ובמלאכתו, וז"ש אני משכים לד"ת והם משכימים לדברים בטלים, שכל ההבדל ביני לבינם הוא בההשכמה לחוד, שאני משכים ומקדים לד"ת והוא העיקר אצלי, והם משכימים לדברים בטלים שזהו העיקר והמוקדם אצלם, ושניהם עוסקים ולומדים בתורה, אבל תכלית התוצאה שזה הדרך מביא לידי חיי עוה"ב, והדרך השני גורם ומביא ח"ו לבאר שחת, וזה שסיים אני רץ לחיי עוה"ב והם רצים לבאר שחת, שאע"פ שלפי שעה גם הם עוסקים בתורה ועסק במלאכה להתפרנס על ידה מותר ומצוה הוא, אבל ע"י שעושה מלאכתו קבע, ותורתו עראי וטפל, הדרך הזה גורם ומביא ח"ו לידי מעשים המביאים לבאר שחת ר"ל, ואפשר שע"כ אמר ר' נחוניא בן הקנה הודעה זו ביציאתו מביהמ''ד, דעיקר ההבדל בין שני חלוקות האלו הוא ביציאתם מביהמ''ד, דזה שעושה תורתו קבע אף ביציאתו מביהמ''ד ובעסקו במלאכתו, ג''כ אינו מסיח דעתו מן התורה, ותמיד דעתו על לימודו ולקיים מצות התורה, משא"כ מי שתורתו עראי כיון שיצא מביהמ''ד מיד מסיח דעתו הימנה, אבל בכניסתם לביהמ"ד אין ניכר ההבדל ביניהם כ''כ דשניהם עוסקים בתורה וא"ת ומעתה לא יקשה עוד קושיתנו הנ"ל, דבהכרח שונה התנא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ להורות שאפילו בעת שעסקו בד"א ומלאכתו ופרנסתו, אין לו להסיח דעתו מן התורה, ותכלית העסק יהי' רק למען יקיים מצות התורה, ושוהי' פרנסתו מזומנת לו כדי שיוכל לעסוק בתוה"ק בלי טרדות. אבל אלמלא הי' שונה התנא להיפך יפה דרך ארץ עם תלמוד תורת הי' המשמעות דאפילו בעסקו בתורה יהיה דעתו על הפרנסה, והרי אמרו ז"ל ולא קרדום לחפור בה, ע"כ בהכרח שונה התנא בהאי לישנא, יפה תלמוד תורה עם ד"א וא"א לומר איפכא, ומעתה לא תידוק מינה ולא מידי, וא''ש דברי רבינו אלחנן שאם לא יאמר התנא מלת עם רק יפה ת"ת וד"א הייתי אומר או זה או זה קאמר, ובהכרח שיאמר מלת עם, ומעתה הצורך שיקדים התנא תורה לד"א והבן.

ובזה יתבאר ענין הויכוח שבין יעקב ליוסף, ומ''ש שכל את ידיו כי מנשה הבכור ולמה לא הפך יעקב מצבם להעמיד אפרים בימינו ומנשה בשמאלו ואז לא הי' צורך להתחכמות, גם מדוע לא ברכם בזאח"ז שניהם בימינו כקושיתנו הנ"ל. אמנם יתבאר עפ"י דרכינו הנ"ל, שיוסף הצדיק רצה שיברך יעקב למנשה בימינו ויקדימו לאפרים כי הוא הי' המחזיק ואפרים הי' עוסק בתלמוד, ובדין הוא שיוקדם המחזיק, כמ''ש לעיל מדברי המדרש ודברי הזוה"ק, שהקדים יעקב בברכתו זבולון ליששכר, וכן הקדימו מרע''ה מפני שתורתו של יששכר ע''י זבולן היתה וגדול המעשה יותר מן העושה, ויעקב אבינו ע''ה הסכים בזה לדעתו ולא הכחיש את דבריו, וע''כ אמר לו ידעתי בני ידעתי, והצדק אתך שהמחזיק הוא קודם, ולטעם זה לא הפך יעקב מצבם להעמיד את אפרים בימינו, כי מנשה ראוי שיוקדם בשכרו כנ''ל, אבל שיכל את ידיו לתת יד ימינו על ראש אפרים, להורות שבפועל המעשה צריך המחזיק להקדים את אפרים לפניו, והוא יהי' ראשית המחשבה ופרי המעשה, והמחזיק בשעה שהוא עמל במשא ומתן ובמלאכתו, יהי' ראשית כוונתו להחזקת התורה, ויברור מנה יפה להחזקת ת''ח תחלה, כמ''ש ז''ל שהוא דוגמת בכורים ורחמנא קריא ראשית, וראוי שיוקדם לפני הנאת הבעלים, ואח''כ הבעלים משולחן גבוה קא זכי, וצריך שידע בנפשי' כי מן השמים מזכין לי' בזכות החזקת התורה, גם יתן להחזקת התורה בבחי' יד ימין, מנה יפה ובעין יפה ולא בבחי' יד שמאל שהוא יד כהה, וגם זה נרמז בבחי' דברי התנא הנ"ל, במ''ש יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכנ''ל, שגם בשעת עסקו בד"א ובעסק הפרנסה יהי' כל דעתו ומגמתו אל לימוד התורה והחזקת התורה, וזה יהי' פרי המעשה, והעסק במשא ומתן יהי' בעיניו רק סיבה להשיג על ידה קיום התורה והמצות.

ומעתה דברי שניהם צודקים ואמיתיים, וא''ש שכתבה התוה''ק כל הטענות של יעקב ויוסף, כי אע''פ שלא עשה יעקב כדבריו, מ"מ למסקנא גם טענותיו צודקים, כי לענין השכר ראוי שיוקדם המחזיק, כמ"ש ז"ל גדול המעשה יותר מן העושה, כי הוא הגורם, אמנם בפועל המעשה יוקדם הת"ח והוא יהי' ראשית המחשבה ופרי המעשה של המחזיק ויתן לו ביד ימין כנ''ל, וע''כ אף שבעצם מצבם הסכים יעאע"ה שיהי' מנשה לצד ימינו ולא הפך מצבם, אבל שכל את ידיו ושם יד ימינו על ראש אפרים, להורות כי בבחי' היד הרומז לחלק המעשה ראוי להקדימו לאפרים, ובאופן זה כי מנשה הבכור, ויוקדם המחזיק בשכרו, וזה ירמוז באומרו כי מנשה הבכור, וזהו תנאי, כי אם יהי' המחזיק שכל את ידיו, ויעשהו מעשהו בהשכל ודעת, לתת יד ימינו על ראש אפרים כנ''ל אז כי מנשה הבכור ויוקדם בשכרו, ויתברך ראשון בעוה"ז ובעוה"ב.

ועפי"ז יתבאר במאמר הכתוב ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גשנה, מה שכפל הכתוב מלת לפניו, ויובן עפי''מ שדרשו חז''ל להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד, שילמדו השבטים בו תורה והוראה, וכתב התרגום יונתן עה''פ ויאחזו בה ויפרו וירבו וגו' ובנו פלטין ובתי מדרשין, ואחסינו בה אחסנת חקלין וכרמין, וע"כ שלח יעקב את יהודה לפניו, להורות בית תלמוד קודם שיבנו בתים ויאחזו בה בדרך התיישבות, ורצה ללמדם על בחינה הנ''ל, דלימוד התורה צריך שיהי' העיקר והראשון במעשה ובמחשבה וההתעסקות בד"א ובעניני העוה''ז צריך שיהי' טפל ולאחרי', כמו שפירשנו לעיל מאמר התנא יפה ת"ת עם ד"א, וז"ש ואת יהודה שלח לפניו, ששלחו יעקב לקדמו לפניו להורות לו בית תלמוד, ולפניו הב' פירושו להורות לפניו, כי רצה ללמדם דרך עבודת ה' בבחי' הנ''ל, כי להורות צריך שיהי' לפניו ומוקדם לעסק עניני עוה"ז, וגם שלחו לראות ולהבחין אם ארץ גשן ראוי לכך, להשיג בחי' זו, שיהי' לימוד התוה''ק עיקר ויוקדם במעשה ובמחשבה וא"ש הכפל.

ועתה נבוא לבאר ענין שליחות יהודה במ''ש להורות לפניו גשנה וגו', ולכאורה הרי כבר נתברר ארץ גושן להתיישבות יעקב ובניו, שמצינו ששלח לו יוסף בשליחות הראשון וישבת בארץ גושן וגו' וא''כ מלת גושנה מיותרת, וגם ראוי להבין מדוע שלח יעקב את יהודה דווקא שהי' מלך השבטים והי''ל לשלוח שליח אחר, גם למה לא סמך על יוסף בזה, וכבר ידע בצדקו כמ"ש ז''ל, ונקדים עוד מ''ש הרמב''ן ז"ל בפ' ויגש עה"פ וישבת בארץ גושן וז''ל הי' יוסף יודע באביו, שלא ירצה לעמוד בארץ מצרים אשר שם הבירה למלכות, ע''כ שלח לו מעתה כי בארץ גושן יושיבנו עכ''ל. וכוונת דבריו ז"ל כי כל ארץ מצרים היתה מלאה טומאה וע''ז וכשפים מפה אל פה, ע''כ שלח לו וישבת בארץ גושן, ושם תהי' מובדל ומופרש מתועבת מצרים ומגלוליהם, וכמ''ש הכתוב בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועי צאן.

ולכאורה ראוי להבין מה הי' מעלת גושן שבחר בה יוסף ויע"א, וכי ארץ גושן היו יושביה צדיקים, ולא יתכן לומר שהי' ריק מתושבים, אחרי שמעיד הכתוב שהיתה מיטב הארץ וטוב ארץ מצרים, ואין דרך המדינה להניח שממה מיטב ארצה ואפשר שיוסף הצדיק ריקן את ארץ גושן מהמצריים, שנא' ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו, ופירשיז''ל כן עשה לכל הערים אשר כמלכות מצרים מקצה גבולה עד קצהו, ואפשר שבאותה שעה שטלטל אותם מעיר לעיר, ריקן את ארץ גושן ולא הושיב בה אחרים, והכינה לנחלת יעקב ובניו.

ויתכן עפימ"ש חכז''ל בפרדר''א שפרעה נתן לשרה אמנו ארץ גושן במתנה, וכתב לה שטר מתנה על זה, לפיכך ישבו בארץ גושן עכ"ל הפדר"א, וע''כ לפי שעלתה בגורלה של אותה הצדיקת, לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, והיתה מוכנת מתחלה להשראת הקדושה ע''י ישיבת יעקב ובניו, וע"כ הי' אפשר לפנות משם ע''ז ותועבת מצרים, וא''ש מה שבחר יוסף ויעקב אבינו בארץ גושן דווקא.

ואפ"ל עוד עפימ''ש הרד''ק ז''ל בס' יהושע (י"א ט''ז) שנמנה שם ארץ גושן בין הערים אשר לכד יהושע בכיבוש הארץ וניתנה לנחלה לשבט יהודה, וכתב הוא ז''ל כפי הדרש היתה זו גושן של ארץ מצרים ונבלעת בתוך ערי א''י, כמ"ש ויעל לקראת אביו גשנה, מלמד שהוא בעלי' כלפי א''י, ובזכות שהלך יהודה בשליחות אביו, זכה שיהי' לחלקו ארץ גושן שהיא טובה עכ''ל הרד''ק ז"ל, ואפשר שע"כ היתה מיטב הארץ וטוב אמ"צ, כי היא נחשבת בין ערי א''י, וא''י טובה מכל הארצות כמו שאמר הכתוב וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. ובש''ך עה''ת בפ' ויגש כתוב שנשתלחה רצועה מגושן של ארץ ישראל למצרים, ובאותה רצועה נתיישבו יעקב ובניו, והיתה נעלמת מעיני מצרים, ונודעת רק ליעקב ובניו עיי''ש. עכ''פ היתה ארץ גושן מוכנת וראוי' להשראת הקדושה, ועתידה להיות נחשבת בערי א"י, וע"ש כן שלח יוסף ליעקב אבינו וישבת בארץ גושן, כי הוא המקום הראוי להרבצת הקדושה, ולהרבצת התוה"ק בקדושה וטהרה, בבחי' שהרחיב יעקב גבול הקדושה בארץ ישראל, ואפשר שאע"פ שידע יעקב בצדקו של יוסף שלח את יהודה להורות לפניו גשנה, לראות ולהבחין אם הוא מבחי' ארץ ישראל, ואם ראוי' להרחיב בה גבול הקדושה ולהרביץ בו תורה בטהרה, שיהיו ישראל מובדלים ומופרשין מטומאת מצרים ומתועבותם, ושלא יטמעו דורות הבאים דור הגלות, ולפי שחן המקום על יושבי', ע''כ חשש יעקב אבינו ע"ה, שמא נדמה ליוסף ארץ גושן למיטב ארץ מצרים, שראוי' לגדל בה דורות ישראל בקדושה וטהרה, ואפשר שאין הארץ ההיא נקי' ומופרשת לגמרי מכל סיג ובחי' ע"ז, וע"כ שלח את יהודה שארז"ל למוד הוא אותו שבט לפנות ולשרש ע''ז, ויש לו כח הבחינה לראות אם ארץ גושן נקי' ומופרשת מכל סיג ובחי' ע"ז, ובזה יתפרש הכתוב ואת יהודה שלח לפניו לפנות לו מקום ולהבחין אם היא ראוי' להתיישבות, לגדל בתוכה דורות ישראל, ופי' לפניו לפנות משם כל בחי' ע"ז, כי למוד הוא אותו שבט לשרש ע''ז ולעקרה. וכפל הכתוב עוה"פ מלת לפניו, להורות כי שלחו לפניו ומוקדם לביאתו, ולא רצה יע"א לבוא לגושן עד שיהי' המקום מובדל ומופרש מכל סיג ע"ז, וא''ש הכפל.

ועתה נחזור לפרש הכ' ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, והדקדוקים כבר נפרטו לעיל, ולדרכינו רמז יעקב בזה להורות על בחי' הנ"ל, כי אע"פ שלמדם יע"א להיות מובדלים ומופרשים במצרים, וראשית דרכו הי' ששלח את יהודה לפניו לעשות הבדלה והפרשה, אבל בעסק התורה והחזקת התורה הזהירם על האחדות הגמור, שהמחזיק בשעה שעוסק במשא ומתן ובמלאכה, יהי' דעתו וראשית מחשבתו להחזקת התורה, וצריך שיהיו מקושרים בקשר אמיץ בלי פירוד ביניהם דלא יעלה עבודת הא' לכלום בלי סיוע ומעשה חבירו, כי לולי פעולת המחזיק יתבטל הת"ח מלימודו, כי אין לו במה להתפרנס, ואם הת"ח יתרשל מלימודו לא יזכה המחזיק להתברך בגללו ובזכותו וכנ"ל, ולטעם זה לא חלק יעקב את ברכתו לברכם שניהם ביד ימינו בזאח"ז דברכם א' להם וא"א להפריד ביניהם. וע''כ אמר יעקב אבינו בך יברך ישראל לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, דלכאורה הול''ל בכם יברך ישראל, אבל רצה להורות על בחי' האחדות, שאפרים ומנשה המחזיק והעוסק בתורה, צריכים שיתאחדו באחדות גמור בלי פירוד ביניהם כלל, וע"כ אמר בך יברך ישראל לשון יחיד וכמ"ש חז''ל דיע"א ע' נפש הי' לו, והכתוב קוראם נפש לשון יחיד, מפני שעובדים לה' אחד ושורש נשמתם משורש האחדות, וכמו''כ אמר יעקב בך יברך ישראל לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, שיהי' נמשך בחי' האחדות לכל ישראל כאפרים וכמנשה שבירכם בברכה א', ונתאחדו על ידו בקשר אמיץ. ובזו הברכה יתברכו ישראל לעולם, ויברכו את בניהם בברכה זו, וז''ש ויברכם ביום ההוא לאמר וגו' ישימך אלקים.

ואפשר שמ''ש ויברכם ביום ההוא לאמור, הכוונה שברכם יעקב אבינו ע"ה שהקדוש ברוך הוא ישים בהם השגת בחינה זו, להקדים את אפרים לפני מנשה, והמחזיק התורה יהי' ראשית כוונתו להחזקת התורה, ויקדים החזקת התורה לפני הנאתו, וז''ש ישימך אלקים, שיהי' שימה בקרבם בחינה זו שיקדימו את אפרים לפני מנשה, ואפשר שמ''ש בך יברך ישראל לאמור וכו' לא צום יע"א שיברכו ישראל בלשון ובנוסח הזה דווקא, אלא שיתברכו ישראל בבחינה זו להמשיך להם השגה ומדריגה זו דאפרים ראוי שיוקדם לפני מנשה ומחזיק התורה יהי' ראשית כוונתו להחזקת התוה''ק, כנ"ל.

מאמר יח במסיבה להחזקת הישיבה

עוד אפ''ל בטעם הענין שהקדים הכתוב זבולן ליששכר, ולכאורה הרי הת''ח גדול בבחינתו מהמחזיק, כמבואר בדברי רז''ל בכ''מ, גם הי' יששכר גדול מזבולן בשנים ומ''ט הקדימו הכתוב לזבולן, ויתבאר בהקדם דברי המד"ר (ר"פ שמות) שדרשו רז"ל שמות כל השבטים והרמזים שבהם, וז''ל יששכר שנתן להם הקב"ה שכר שעבודם ביזת מצרים וביזת הים, לקיים מה שנאמר ואח''כ יצאו ברכוש גדול, זבולן ע"ש שהשכין הקב"ה שכינתו בקרבם, שנא' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואין זבולן אלא ביהמ''ק שנא' (מ"א ח') בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים עכ"ד המדרש, ולכאורה כפי מובן הפשוט הי' ראוי להיות מדת שכרם להיפך, דיששכר שעוסק בתורה לו יאתה שכר רוחני מדה כנגד מדת ולזבולן השפעת עוה''ז, וע"ד שכתב הרמב"ם ז''ל בפי' המשניות (ריש מס' פאה) דהמצות שהם בין אדם למקום, הבוי''ת משלם שכרן לעוה"ב, דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, וכשיעשה האדם המצות התלויות בתועלת בנ"א וכו', ימצא טובה גם בעוה''ז עיי"ש, א''כ זבולן שעסק בפרגמטיא וההנהו ליששכר מנכסיו, מגיע אליו כמידתו להמשיך השפעת עוה''ז בשכרו, וחז"ל דרשו להיפך שיששכר שעסק בתורה נשפע בזכותו השפעת הממון, דהיינו ביזת מצרים וביזת הים, ובזכות זבולן זכו ישראל לבנין ביהמ"ק שנרמז בשמו, וטעמא בעי.

ב) אמרז"ל במס' שבת (קי"ד ע"א) תלמידי חכמים נקראים בנאים מפני שעוסקין בבניינו של עולם כל ימיהם עכ''ד הגמ', ראוי להבין דברי חכמים וחידותם מ"ט כינוי להם חז"ל בנאים, הן אמת שקיום העולם הוא ע''י עמוד התורה, אעפ''כ הרי אמרז''ל על שלשה דברים העולם עומד, ולא אמרו העולם נבנה, והבוכ''ע ברא כל העולמות והשלים כל מעשה בראשית על תיקונם הראוי להם, ומסר קיומה לברא שמקיומין אותה ע''י התורה ומעשה המצות, ולכאורה אין זה בונה אלא מקיים, וצ''ב הלשון שבחרו חז"ל לכנות לת''ח שם בנאים ע''ה שעוסקיך בבניינו של עולם.

ויתבאר בהקדם דברי המד"ר פ' בהר (פר' ל''ד סי' ט''ז) עה''פ ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם (ישעי' נ''ח), ובמס' כלה פ''א הוא שנוי' בשינוי לשון קצת, ר''ט יהב לר' עקיבא שית מאה קונערין דכסף שיקנה לו שדה, ובמס' כלה לקנות לו עיר, והלך ר''ע ויהב יתהון לספרייא ולאילין דלעין באורייתא, לימים מצאו ר"ט לר''ע ושאלו היכן העיירות שלקחת לי, תפסו בידו והביאו לביהמ"ד והביא ספר תהלים וכו', עד שהגיעו לפסוק זה פזר נתן לאביונים וגו' א"ל זו העיר שקניתי לך, עמד ר"פ ונשקו על ראשו והוסיף לו, ע"כ, לכאורה הן אמת שחשיבות גדול להחזיק ת''ת ותשב"ר, מ''מ הרי אצלם הי' כל תנועה אמת לאמיתו, ואם ר"ט נתן לו ממון לקנות עיר והוא חלקו למלמדי תינוקות, עפ"י פשטות לא קיים שליחותו, ואיך א''ל זו העיר שקניתי לך, וסוכ"ס לא אמר האמת, אף שגדלה מעלתה ובחי' יותר, מ"מ אינו זה הדבר אשר צוהו ואין זה עיר, והיל"ל שעשה בו דבר יותר חשוב, גם איך נתנן לתשב"ר ושינה מדעת הבעלים שצוהו לקנות עיר, ופירשתי הכוונה עפי''ד רז''ל עיר שאין בה תשב"ר מחריבין אותה וי"א מחרימין אותה, נמצא דכל זמן שאין בעיר תשב"ר עומדת הוא ליחרב ר"ל, והכלל הוא דעומד ליחרב כחרוב דמי, נמצא כשמייסדים תלמוד תורה בזה מקיימין העיר ומצילין אותה מן החורבן, וקיי"ל המציל מן הנהר ומן הדליקה הרי אלו שלו, א"כ המציל דבר מאבדון קנאה, ובזה יונח שא''ל ר"ט לקנות עיר, הלך ר''ע וייסד תלמוד חורה לתשב"ר ובזה קנה העיר, נמצא שקיים ר"ע שליחותו, ומ''ש זו העיר שקניתי לך, אמת אמר וכנים הדברים.

ונל"פ עוד בחי' בדברי המדרש הנ"ל, ובמאה"כ ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור, ובמ"ש חז''ל תלמידי חכמים נקראין בנאין מפני שעוסקין בבניינו של עולם, עפימ"ש הפמ''ג בשו"ע או"ח (ה' ת"ב סי' תקס''א) דכשבא ר''ג קיטווער זלה"ה לא''י וראה ירושלים בבניינה, בכה מאוד ואמר אזכרה אלקים ואהמי' בראותי כל עיר, היינו ירושלים שלמטה על תילה בנוי', ועיר אלקים ירושלים שלמעלה מושפלת עד שאול תחתי' עכ''ד, ועניינו עפי"מ דאיתא בספה"ק זרע קודש (פ' תצא) לפ' מאמרינו יבנה ירושלים עיה''ק במהרה בימינו, דידוע דלעת"ל יבוא מלמעלה ירושלים וביהמ"ק בנוי ומשוכלל כמבואר ברש"י ותוס', ובזוה''ק נראה דכל א"י יבוא מלמעלה בנוי ומשוכלל, והנה ממה נבנה זה הביהמ''ק, ממצות ומע"ט של צדיקים כמבואר זה בכל הספרים הקודמים, ומביא שהרה"ק הר"ר אלימלך זי''ע עלה עליית נשמה והראו לו הכלים שנבראו על ידו, ואמר הרה"ק זלה"ה שברומי בונין תיפלה ועולין לה אלפים בונים בכל יום, והרה"ק מלובלין מפיל כולן בשמ"ע א' שמתפלל, דלפי ערך מה שנבנה בקדושה נופל הקליפה, וזהו בקשתינו ובנה ירושלים עיה"ק במהרה, ובמה תבנהו עז"א בימינו במה שאנו עושים בהימים שלנו, דהמצות ומעש"ט שצדיקים מסגלין בימיהן בזה נבנה ירושלים שלמעלן עכדה"ק.

והנה אין במציאות בעולם קדושה ועבודה גדולה בבחינתה, מתורתן של תינוקות של בית רבן שהבל פיהם אין בו חטא, ולכן א"ל ר''ע שע''י תורתן של תשב"ר בניתי לך עיר, דהיינו עיר האלקים ירושלים שלמעלה, ויתכן שר"ט כשא''ל לקנות לו עיר, ג''כ ע''ז הי' כוונתו מעיקרא, וחז"ל דברו בכ"מ ע''ד הרמז והמשל, ולדרכינו אינו משל רק כן הוא בפועל, שבזה בונים עיר ירושלים שלמעלה, ולזה צריך כל אחד להתאמץ בהחזקת התורה, ולהחזיק במוסדות החינוך שהם על טהרת הקודש ולהשתדל בקיומם ולסייע בידינו להעמיד דורות בנ"י, ובזה ה"ה עוסקים בבניינו של עולם ובונים ארץ ישראל וירושלים שלמעלה, וידע כאו"א שאף כמה שהרבה ליתן עדיין זכה למציאה גדולה, ואלמלי היו יודעין מה קונים בזה, ואל מה זוכין בעבורה היו נותנין הרבה יותר, דכל כמה שיתן עדיין הוא שווה יותר, ועשה מקח טוב מאוד, שעי''ז יש לו חלק בתורתן של תשב"ר ויש לו חלק בבניינו של עולם, והרבה בנ"א מייגעין בלקיחת בתים ונחלות להרוויח, וא"א לידע מראש אם לא יפסידו ח''ו, אבל כשלוקחים בניינים אלו ירוויחו בודאי, וה"ה קיום נצחי עדי עד, והבוכ"ע יעזור לכל אלו הנוטלים חלק בהחזקת התורה, במזונא רויחא והרחבת הדעת שיוכלו ליתן עוד, כמ"ש ז"ל ויתן ויחזור ויתן, והעיקר שיהי' לנו סייעתא דשמיא להעמיד דורות בנ"י ישרים ונאמנים לד' ולתוה"ק, ובזה יונח אמרם ז"ל שתלמידי חכמים נקראים בנאים ע"ש שעוסקין בבניינו של עולם, שע''י תורתם ועבודתם בונים ירושלים וא''י שלמעלה והוא יסוד העולם, נמצא שהם העוסקים בבניינו של עולם ע''ד האמת.

ויתבאר עוד עפ''י דרכינו הנ''ל, בהקדם דברי ק''ז הישמח משה זלל"ה (בפ' קרח) מ''ש בשם ס' עיר בנימין על אמרם ז"ל ועשו לי מקדש לי לשמי, דלכאורה קשה הלא כל המצות צריכין להיות נעשים לשמה ולמה פרט הכתוב במקדש דוקא וכו', וביאר עפי''ד הגמ' (פסחים דף נ' ע''ב) רבא רמי כתיב מעל שמים חסדך וכתיב עד שחקים אמיתך, ומשני כאן שעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה וכו', ופי' המהרש''א ז''ל בח''א שכל העושה מצוה שלא לשמה אינו זוכה רק לרקיע שחקים וכו', אבל העושה לשמה זוכה למעלה משחקים עכ''ד, ולכך במקדש ומשכן דאמרו רז''ל מקדש שלמטה מכוון כנגד מקדש שלמעלה, ומקדש שלמעלה הוא בזבול וכו', הזהירה התורה כאן בפרטיות שיעשו לשמה, כדי שיגיע הזכות עד זבול שהוא למעלה משחקים עכת''ד, והנה עפ''י אמרינו לעיל דת''ח המייגעים בתורה, וכמו"כ המחזיקים לומדי תורה בונים ירושלים וביהמ''ק שלמעלה, והרי בבנין ביהמ"ק צריך להיות לשמה דייקא, ולפי''ז הרי תנאי קשה בדבר, דהלומד והמחזיק צ"ל מעשיהם לשמה דייקא, ורק אז בונין במעשיהם ביהמ''ק שלמעלה, ובחי' זו קשה להשיג עד מאוד, ואף אם המחזיק יתכוין בתמיכתו לשמה, אכתי איכא למיחש שמא לא יכווין הת''ח בלימודו לשמה, נמצא כי לא זכה בהחזקת תורה לשמה.

וראיתי להרחיד''א זלה"ה בספרו ראש דוד (פ' קדושים ובפ' ברכה) שהביא בענין זה פלוגתת הקדמונים, דיש מהראשונים דס''ל שהמחזיק לת''ח, אף אם הת"ח לומד שלא לשמה, אבל המחזיק הרי כוונתו ורצונו ליתן על תורה לשמה, לכן יש לו שכר בהחזקת תורה לשמה, ומהר''ש פרימו חולק על דבריהם, לפי שהוקשה לו מדברי הגמ', שקלל ירמי' הנביא לאנשי ענתות ואמר רבש''ע אפי' בשעה שהם נותנים צדקה הכשילם בבנ"א שאינם מהוגנים שלא יקבלו עליהם שכר, ואי אמרת דאף שאינו המקבל הגון, מ''מ הנותן מקבל שכר על כוונתו הטוב כאילו נתן למהוגנים, א''כ מה הועיל ירמי' הנביא בקללתו, אע''כ דהא בהא תליא, ואם המקבלים אינם מהוגנים גם הנותן לא עלה בידו כלום יעיי''ש בדברי החיד"א שמכריע לכאן ולכאן, ובספה''ק צמח דוד להרה''ק מוה"ר דוד מדינוב זי''ע כתב שיש לצדד עוד סברא להקל, דגם הת''ח עצמו אף אם עוסק שלא לשמה, זוכה ע''י המחזיק לשכר תורה לשמה, דהרי המחזיק יש לו שכר תורה לשמה לשיטת הראשונים ז"ל, והרי הת''ח הוא המביאו לזה ע''י גרמא דילי', לכן זוכה גם הוא בשכר תורה לשמה ע''י המחזיקו עכדה''ק.

ואפשר ליישב שיטת הראשונים ז''ל דלא יקשה עליהם קושית המהר''ש פרימו ז''ל, דהנה יש תרי גווני שלא לשמה כמ''ש התוס' (פסחים נ' ע''ב), והרי ארז''ל לעולם יעסוק בתומ"צ אפי' שלא לשמה שמתוך של''ש בא לשמה, א''כ אף בזה מצוה קא עביד, ואף שכתבו המפרשים דתועלת הלימוד שלא לשמה, הוא רק בשביל שמתו"כ יגיע ללימוד לשמה, ואם לא יביאהו לידי לשמה לא הועיל במעשיו כלום, אבל מ"מ הרי אמרו רז''ל לעולם יעסוק בתומ''צ אפי' שלא לשמה א''כ מצוה קא עביד, ובפשטות אפ''ל דהלומד תורה אף אם אין כוונתו זכה לשמה, ומכווין גם כוונה פני' אחרת, מ"מ באמצע לימודו מגיע לו לפעמים מחשבה טובה וקדושה, ואף שאינו נשאר ומתקיים בזה המדריגה ונופל ממנה, אבל סו''ס יביאהו זה המחשבה קדושה לבחי' לשמה, ואפשר לרמוז זה באמרם ז''ל "מתוך'' שלא לשמה בא לשמה, היינו בתוך ובאמצע לימודו יהי' לו מחשבה טובה, וזה יביאהו אח''כ לידי לשמה, עכ''פ אית בחי' תורה שלא לשמה שמותר ומצוה איכא בגווי', אולם יש גם בחי' שלא לשמה שארז''ל נוח לו שלא נברא ומוטב שנהפכה שלייתו על פניו ולימודו נחשב לו לעון ר''ל, והתוס' שם כתבו דהוא בלומד כדי לקנטר ולקפח את חביריו בהלכה עיי''ש, ובכה''ג עבירה הוא בידו.

והנה ארז''ל (נזיר כ''ג ע"א) אשה הפרם וד' יסלח לה וכו' רע''ק כי מטא להאי קרא בכי, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה וכו' עוד אמרו שם ומה מי שנתכווין לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר וכו' אמר קרא ונשא עונו וכו', ולפי"ז המחזיק בלומדי תורה ע"מ לקנטר, אף אם לא ידע מהותם ואיכותם, והי' כל כוונתו להחזיק בלימוד תורה לשמה, מ"מ בכגון דא א''א לומר דמגיע להמחזיק שכר כהחזקת תורה לשמה, אדרבה הרי צריך כפרה דהרי לימודו של זה עבירה הוא, וה"ה כנתכוין לאכול בשר טלה ועלתה בידו של חזיר שצריך כפרה, אבל בבחי' שלא לשמה ע"מ לקבל שכר או פני' אחרת, הרי הלומד אינו עושה עבירה כ''א מצוה, בודאי יקבל המחזיק שכרו בהחזקת תורה לשמה כשיטת הראשונים הנ"ל.

ומעתה לא קשה קושית המהר"ש פרימו ז"ל ממה שקלל ירמי' לאנשי ענתות שיכשלו בבני אדם שאינם מהוגנים, דהתם מיירי בכאלו שאינם מתנהגים על פי התורה כלל, ובכגון דא ודאי לא יקבל שכר המחזיק בידם לתמכם, ולא קשה מידי, וסברת הראשונים אמת וקיים אצל סתם בעלי תורה, אף אם לומדין בבחי' שלא לשמה ובמחשבה לשם פני', מ''מ המחזיקים בידם מקבלין שכר בהחזקת תורה לשמה, ובגמ' מיירי בבנ''א שאינם מהוגנים ומתנהגים בתהלוכות מעשיהם היפך התורה, וע"כ התומכים בידן אינם מקבלים עליהם שכר, ומעתה סברת הראשונים קיימת לדברי הכל.

ופירשתי בדרך בדיחותא מאמרם ז"ל עבר ושנה הותרה לו וכו' נעשית לו כהיתר, דלכאורה וכי משום שעבר עבירה שני פעמים איך נעשית לו כהיתר, וגם מהו הלשון עבר "ושנה" עבר ו"כפלו" היל"ל, ואפ''ל דמלת "ושנה" הכוונה בו מלשון לימוד, כמו שנו חכמים בלשון המשנה, והפי' דאם עובר עבירה במזיד והוא גם למדן ולומד ע"מ לקנטר, אז מברר לו היתר להצדיק מעשהו עפ''י הלכה, ועי"ז הותרה לו ונעשית לו כהיתר, וע''ז הלימוד אמרז"ל נוח לו שלא נברא ולימודו עבירה ועון פלילי.

ואפ"ל עור לתרץ קושית המהר''ש פרימו זלה"ה, דמקללת ירמי' הנביא הכשילם בעניים שאינם מהוגנים לק"מ, דהנה אין ספק שאנשי ענתות היו רשעים ושנואי ד', דאם הי' השי''ת אוהבם לא הי' ירמי' הנביא מקללם, והנה ידוע דמטבע הרשעים לשנוא ליראי ה', וכמ"ש הרבינו יונה זלל"ה בפי' למשלי, לפרש הכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, דכל דבר יש לו מבחן, והמצרף מובחן לכסף והכור לזהב, והמבחן של אדם הוא לפי מהללו, לראות את מי מהלל, דאם מהלל לצדיקים הוא צדיק וההיפוך בהיפוך, וכתב ק"ז הישמח משה זלל"ה (בפ' בלק) דבר זה שימה בטבע שהרשעים ישנאו את הצדיקים גם בלי סיבה יעיי''ש, ולכאורה לפי"ז היו אנשי ענתות שונאים לעניים מהוגנים, שמעצמם ימנעו מליתן להם, ולמה הוצרך ירמי' הנביא לקללם בזה.

אמנם ירמי' הנביא ראה והשיג שאפשר במציאות דבר כזה, שאף שהם רשעים מ''מ ירצו לתמוך בעניים מהוגנים, כדי להמשיך אותם לדעתם הרשעה, וע"ד שפירשתי (בפ' שמות) מ''ד במדרש מתחילה בפה רך שפרעה גזר על עבודה ומתחלה שילם להם שכרם, ושבט לוי לא רצו לקבל שאמרו עתידים אנו לעבוד להשי"ת ולא נעבוד אדם רשע ועי''כ ניצולו מהן. ולכאורה הרי לבסוף עבדו ישראל בכפי' עפ''י גזירת המלכות ואיך ניצולו בני לוי, ואפשר שע"י שהעם קיבלו מתחלה ממון הרשעים עי"ז נמשכו אחרי טומאתם דלא סגי בלא"ה, ובעון זה שלעו בגופן אח"כ, וע"ד מ"ש רש"י ז''ל פ' בהר בשם ת"כ עה''פ לא תעשו לכם אלילים, כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו הואיל ורבי עובד ע"ז אף אני כמותו וכו', ולכאורה מי פתי יאמר כן, ה''ה גוי ואתה ישראל ואיך תחשוב להתדמות אליו, אמנם מפני שירצה לישא חן בעיניו עי"ז מתחיל להתדמות אליו בדבר קטן וקל, והיום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכו' ויבוא להתדמות אליו לעבוד ע''ז ולגלות עריות כמותו, ועד"ז פרעה רצה להמשיך ולשעבד את ישראל תחת רשותו, וכמ"ש בשלה''ק וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים וחטאים, לכן שילם להם בתחלה ממון רב ועי''כ נפלו ממדריגתם והי"ל שליטה עליהן, משא''כ שבט לוי לא רצו לקבל ואף בעד כל כסף וזהב שבעולם לא רצו לעבוד לאדם רשע, וע''כ לא הי''ל שליטה עליהן כלל וניצולו מידו.

ועד"ז יתבאר לענינינו דלפי שהיו אנשי ענתות רשעים ושנואי ד', היו משתוקקים להמשיך רבים לרשעתם, כמשה''כ לא ישנו אם לא ירעו ונגזלה שנתם אם לא יכשילו, והשתדלו להמשיך אליהם אנשים מהוגנים שיתפתו לדעתם ולא ילחמו נגדן ועוד יתנו להם כח וחיזוק, לכן פרשו רשתם לתמוך לעניים מהוגנים, וע''י שיתנו להן ממון יתפסו לדעתם ועי''ז יקבלו כח וחיזוק, לכן קיללם ירמי' הנביא שיכשלו בבנ"א שאינם מהוגנים והמהוגנים ינצלו מידם, ואף אם ישתדלו לרדוף ולהשיג מהוגנים, יכשלו ויטעו ויזדמן להם בנ"א שאינם מהוגנים, אלא שלמראית העין מתדמין כמהוגנים ובאמת המה צבועים ורשעים.

היוצא לנו מזה שרק רע הי' כל כוונתם, ומי שכוונתו לכזה, בוודאי אין מקבל שכר כהחזקת תורה לשמה, דדי שיקבל שכר אם יזדמן לפניו עניים מהוגנים שעכ''פ עשה מצות ואף שהי' כוונתו לרוע אעפ''כ יש לו קצת שכר, וממילא לא יקשה מהתם על שיטת הראשונים ז''ל, וסברתם קיימת דאף המחזיק ביד הלומד שלא לשמה מקבל שכר כעל תורה לשמה, ואין שום קושיא ממאמר רז''ל הנ''ל שקיללם ירמי' הנביא הכשילם בבני אדם שאינה מהוגנים, וג''ז תירוץ מספיק, ובפרט לפי מה שהעליתי לעיל דיש ב' בחינות בתורה שלא לשמה בפשטות לק''מ, דמ''ש הכשילם באינם מהוגנים כוונתו על סוג הגרוע בתורה שלא לשמה וכ''ז אמת ויציב.

נחזור לענינינו דהנה פלוגתת הראשונים במחזיקין ידי ת''ח, שא"א לנו לידע תעלומות לבו עד כמה הוא מכווין לשמה, אבל בתשב''ר אמרו רז''ל שהבל פיהם אין בו חטא, וזהו בוודאי לשמה, ואביי אמר לרבא כגון דידי ודידך מאי, א''ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא, הרי שתורתם גבוה מעל גבות ואצלם אין נפק''מ הכוונה בין לשמה ושלא לשמה, שעדיין אינם מצווים ע''ז, והתורה שלהם קיום כל היהדות והוא גבוה יותר מכ''ד, ואם בזה נוטלין חלק אזי בוודאי יש להמחזיק חלק בתורה לשמה, ונוסף לזה הרי נוטלין גם חלק בהחזקת המלמדים וראשי ישיבות ת''ח לומדי תורה, וכבר ביררנו לעיל שגם בזה יש להמחזיקים חלק בתורה לשמה עכ"פ.

ובזה נשיג לדעת מה שהקדים הכתוב זבולן לפני יששכר, כי הנה יששכר ירמוז לת''ח העוסק בתורה, והוא אינו יכול להגיע מיד לבחי' תורה לשמה, שעל כן התירו חז''ל להתחיל בלימוד שלא לשמה, דא''א שיתחיל תיכף לשמה, משא"כ זבולן דאף כ"ז שהת''ח לומד עדיין שלא לשמה, כבר יש לו השכר של תורה לשמה, א''כ ה"ה מגיע לשכרו מוקדם ליששכר. לכן הקדימו הכ' שמח זבולן בצאתך, שתיכף ביציאתך להחזיק ידי ת''ח כבר יש לך חלקך, ויששכר באוהלך רק לאח''כ כנ''ל, וגם בפשטות יוכל המחזיק להשיג בחי' לשמה יותר מהעוסק בתורה, דהנה ארז''ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ואמרז''ל שמניח היצה''ר כל העולם ומתגרה בת''ח יותר מכולן, א''כ העוסק בתורה מתגבר עליו היצר הרע ביותר, לכן קשה לו להגיע לבחי' לשמה, משא''כ המחזיק אינו מתגבר עליו היצה"ר כ''כ, לכן בניקל לו יותר להגיע לידי לשמה, והבן.

והנה בבנין ביהמ"ק הרי צ''ל לשמה כנ''ל בישמח משה, ולומדי תורה לשמה הרי זעירין אינון דאדה עלול לפניות, ואפילו באלו ההולכים בדרך הישר ורוצים לעשות רצון הבוב"ה אעפי"כ גדולים הנסיונות וישנם הרבה פניות וקשה להשיג בחי' לשמה, לכן שכיח מאוד שהת"ח לא יזכה בתורתו רק לשכר העוה''ז, במ"ש ז''ל בשמאלה עושר וכבוד דהיינו בלומדין שלא לשמה, ולבן אמרז"ל שקיבל בשכרו ביזת מצרים וביזת הים, משא''כ בזבולן המחזיק, מגיע תיכף במעשיו לבחי' תורה לשמה, ע''כ זוכה בזכותו לבנין ביהמ"ק, ששרשו למעלה בזבול, וצריך להיות לשמה דייקא כמבואר לעיל בדברי ק''ז זלה''ה, לכן העמידו חז''ל הרמז על זבולן בכתוב בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים, שבזכותו יהי' בנין ביהמ"ק ששרשו למעלה בזבול, וזבולן המחזיק התוה''ק יוכל להמשיך זאת בכח מצותו שמגיע מעל לשמים.

מאמר יט במסיבה להחזקת הישיבה

עוד אפ''ל בענין הנ"ל מ''ט הקדימו לזבולן, והרי התורה צ"ל מוקדם לכל, ויתבאר בהקדם לפרש מאמה''כ בפ' בכורים, ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך וגו', ודרשו חז''ל (בכורים פ''ג) מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך מביא ואינו קורא, וראוי להבין הכי אין שמחה זולתו לישראל שומר תומ''צ כ"א מה שמלקט תבואתו ופירותיו ויינו, גם יזדמן ח''ו שלא הצליחו תבואתו ועשאה שדהו פחות מכפי ששמוהו לעשות וה"ה עצב, ואיך אמרז''ל כללא שבזמן אסיפת התבואות הוא זמן שמחה ורק אז מביא וקורא ולא בזמן זולתו וטעמא מאי, וכעי"ז יש להעיר מה שקראתו תוה"ק לחג הסוכות חג האסיף, ע''ש הכתוב באספכם את תבואת הארץ תחוגו חג לד', הרי תלה הכתוב ענין החג הקדוש בזמן אסיפת התבואות וצ"ב הכוונה בזה.

ב) במדרש ושמחת בכל הטוב, אין טוב אלא תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר עכ''ד המדרש וצ"ב.

ויתבאר בהקדם דברי הגמ' שבת (דף י' ע"ב) אסור לאדם שיתן שלו' לחבירו בבית המרחץ משום שנאמר (שופטים ו') ויקרא לו ד' שלום, אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא דכתיב האל הנאמן וכו' ותירצו התם שם גופי' לא איקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא, הכא שם גופי' איקרי שלו' דכתיב ויקרא לו ד' שלום, והקשו התוס' תימא דשלו' נמי מתרגמינן דעבד לי' שלו', וי"ל דהתם קראו שלו' על שם שהוא עושה שלום, דאי לא קראו שלו', אלא בעי למימר וכו' ד' העושה לו שלום, א"כ הול"ל ד' שלומו ע"כ תירוץ התוס'.

וכתב המהרש"א ז"ל בח"א וז"ל יש לעיין בזה דגם לפי"ד התוס' שיש לחלק דהכי גבי שלו' מוכח דקראו לשמו ית' שלו', מ''מ טעמא איכא בזה, כיון דשניהם עושה ד' למה איקרי שמו שלו' טפי מנאמן, ועוד בכל הכינויים כגון רחום וחנון אמאי לא קאמרינן הכי, דהכי נמי כתיב ק"ל רחום וחנון, וי"ל בזה עפימ"ש חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אומר אל יברא שהוא כולו שקר, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלו' אומר אל יברא שהוא כולו קטטה, והשתא בכל כנויין הנמחקין כגון רחום וחנון ורב חסד וארך אפים וכו', כיון שהאדם משותף בו לעשות חסד ורחמנות ואנינות, אין שמו של הקב"ה נקרא כן, אלא אל רחום וחנון הוי כמו אלהא המרחם וחונן וכמ"ש בהאל הנאמן ושרי לאומרה בבית הכסא, משא"כ שלו' שאין מדה זו באדם כלל, ושמו ית' ב"ה מקרי שפיר שלו' ע"ש שהוא עושה שלו', וכן למדת אמת כיון שאינה באדם, חותמו של הקב''ה נקרא אמת וכו', ובתוס' פ"ק דסוטה מוכח דשלו' אינו נמחק, ומיהו לא הוזכר גבי אמת שיהא אסור לומר בביהכ"ס ושלא נמחק כמו גבי שלו', כיון דשמו ית' ב"ה גופי' לא אקרי אמת רק חותמו עכ"ל המהרש"א ז"ל.

וק"ז הישמח משה זלל"ה (בהפטורה לפ' תצא) כתב ע"ד המהרש"א הנ"ל וז''ל דאף לפי תירוצו היפה אף נעים נשאר הקושיא לכאורה, דמ"ש אמת משלו', ומ"ש זה נמחק וזה אינו נמחק, וזה נאמר בביהכ"ס וזה אסור לאומרו, ומ"ש דשם גופי' לא אקרי אמת, הוא גופי' קשיא כיון שהשי''ת עושה גם שניהם, ואין האדם משותף בשניהם, וכמו שהקשה הוא בעצמו בראש דבריו מ''ש שלו' מנאמן, וכל מה שטרח בו אותו צדיק ליישב הקושיא ההוא ולבסוף לא נמלט ממנה ע''כ קושיתו. וכתב ליישב דלכך אמת מהנמחקין, דלפעמים נמחק מקמי' שלו', דהיינו פעולת האמת שע"ש כך נקרא כן, והוא נדחה מקמי' עשיית השלו' וכו', ואף הקב''ה שינה מפני דרכי שלו' אצל אברהם וכו', וכיון שהפעולה נדחית לפעמים, גם השם שנצמח מהפעולה לא עדיף ולכך נמחק, משא"כ עשיית השלו' שאינה נדחית עכת''ד ז"ל, אמנם איכא להקשות על תירוצו ז''ל דמצינו דגם השלו' נדחית מקמי' האמת, וכמ''ש דהמע"ה הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט וגו', ואמר ראיתי בוגדים ואתקוטטה אשר אמרתך לא שמרו, והדרא קושיא מ"ט שם גופי' אקרי שלו', משא"כ אמת רק חותמו ית' אמת ואין זה שם העצם וצ"ב.

ואפ"ל עפימ''ד בגמ' (ע''ז דף ד' ע"ב) א"ר יוסף לא ליצלי אינש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא, ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא דלמא מעייני' בעובדי' ודחפו לי' וכו', והקשו והא אמרת שלש ראשונות יושב הקב''ה ועוסק בתורה, (שניות יושב ודן), ותירצו איפוך, ואיבע"א לעולם לא תיפוך, ותורה דכתיב בי' אמת, דכתיב אמת קנה ואל תמכר, אין הקב''ה עושה לפנים משוה''ד, ודין דלא כתיב בי' אמת עושה הקב"ה לפנים משורת הדין, וכתב המהרש''א ז''ל דהיינו טעמא דאמרי' בפ''ק דסנהדרין (דף ו' ע''ב) משתשמע דברי בעלי דינין ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי אתה רשאי לעשות לפנים משורת הדין, כיון דיודע היכן הדין תורה נוטה שהוא אמת הדין, אי אתה רשאי לעשות לפנים משורת הדין עכ''ד ז''ל. נמצא לפי''ז, דמדת אמת הוא תוקף הדין ואין הקב''ה עושה בו לפנים משורת הדין ואם הקב"ה ידון בתוקף הדין ח''ו א''א לעולם להתקיים, דאין העולם מתקיים בדין כמאמז''ל, וע''כ אין הקב"ה משתמש במדה זו כשהוא ית' דן את העולם, כמבואר בגמ' הנ''ל דראשונות עוסק בתורה דכתיב בי' אמת, שניות יושב ודן.

אמנם יש אופן שיוכל העולם להתקיים אף במדת הדין והאמת עפימ''ש בפר''ד (דרך צדקה דרוש י''ח) מאי דאמרי' בפ"ח דערובין (דף פ"ו) דרש רבא בר מרי ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו, אימתי ישב עולם לפני אלקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, ויובן עם מאי דאמרי' בב''ר ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים, בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם בדין, כיון שראה שאין העולם מתקיים בדין, שתף עמו מדת הרחמים וכו', ולפי"ז הוקשה לו לרבא היכי קאמר ישב עולם לפני אלקים, דהיכי משכחת לה שיתקיים ויתיישב העולם לפני אלקים שהוא מדת הדין, והא אמרינן שראה הקב''ה שאין העולם מתקיים בדין, לזה אמר רבא אימתי ישב עולם לפני אלקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, שאם מקיימין מצות צדקה ועושים חסד זע"ז, כח הצדקה מהפכת מדת הדין למדת הרחמים, כמ"ש ז''ל במדרש השקיפה ממעון קדשך וגו' כל השקפה שבתורה הוא לרעה וכו', חוץ מזו,שהוא לטובה וכו' ללמדך שגדול כח של מתנת עניים שמהפכת מדת הרוגז למדת הרחמים, וא''כ אפי' בלא שיתוף מדת הרחמים ישב עולם לפני אלקים, לפי שע''י הצדקה אין כאן דין עכ''ד ז''ל.

ואפשר להוסיף נופך על דבה''ק, דלפי פירושו אינו מתיישב עדיין המאמר כולו, חסד "ואמת'' מן ינצרוהו, והוא ז''ל מפרש מלת חסד לבד, שכח החסד מהפכת מדה''ד לרחמים, אולם מלת ואמת צ"ב הכוונה בו, ולדרכנו א''ש הכוונה דכשברא עושים חסד זע''ז, יוכלו לזכות בדין אף במדת אמת, לפי שע''י הצדקה אין כאן דין וז''ש חסד ואמת מן ינצרוהו, שגם האמת והחסד יהיו מזומנים לנצרו (עיין פרש"י שם).

ובזה יתבאר אמרם ז"ל בב"ר מתחלה עלה במחשבה לבראות במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, וכבר הקשו המפרשים דהלא אצל הבוי"ת לא יתכן חזרה ושינוי רצון ח''ו, והעבר וההוה והעתיד הכל ברגע א' ואיך יתכן לומר מתחלה עלה במחשבה בדין, ואח''כ הקדים מדת הרחמים, ואפ''ל לדרכנו עפימ''ד בזוה''ק באורייתא ברא קוב"ה עלמא, ובתנחומא (ר''פ בראשית) זש''ה ד' בחכמה יסד ארץ (משלי ג') כשברא הקב"ה את עולמו נתייעץ בתורה וברא בו את העולם, ואמרי' בגמ' דע''ז הנ''ל, תורה דכתיב בי' אמת, אין הקב''ה עושה לפנים משורת הדין, נמצא כי בתחלת הבריאה כשעלה במחשבה לפניו ית' לברוא את העולם אסתכל באורייתא והוא מדת הדין, וראתה חכמתו ית' שאין העולם יכול להתקיים בדין, והקדים מדת הרחמים וכו', שברא מדת החסד ועי''ז יתקיים העולם לפני אלקים דאין כאן דין, ואין כאן חזרה ושינוי רצון דגם תחלת המחשבה קיים, ובזה פירשו המפרשים מ''ש רש''י ז''ל (בפ' לך) ואברכך זה שאומרים אלקי אברהם וכו', יכול יהיו חותמין בכולן תלמוד לומר והי' ברכה בך חותמין ולא בהם, וביארו ז''ל שהבטיחו הבוי"ת כי החתימה לפועל המעשה יושלם במדתו של אאע''ה שהוא חסד, כי בדין אין העולם יכול להתקיים, ואף שתחלת הרצון בבריאה הי' בדין, אבל ע"י החסד יומתק ויתהפך לרחמים, ובזה יבוארו דברי המהרש"א ז''ל מה שכתב לחלק דשלו' שם גופי' אקרי שלו' משא''כ אמת שם גופי' לא אקרי הכי רק חותמו, ויובן לדרכנו דאמת היינו דין ואין הקב''ה עושה בו לפנים משורת הדין, וע''כ שם גופי' לא אקרי הכי ע"ש פעולותיו, שאין העולם מתקיים בו, אבל חותמו נקרא אמת כי חותמו ית' חסד ועל ידו נמתק הדין ויכול להתנהג במדת האמת והבן.

ובזה יתבאר דברי המדרש הנ''ל ושמחת בכל טוב אין טוב אלא תורה לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר, עפימ"ד בתנדב"א (פי"ח) ובילקוט איכה רמז (תתרל''ד) עה''כ נוכח פני ד', מכאן אמרו כל ת''ח שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה, כביכול הקב''ה יושב ושונה עמו עכ''ד המדרש, והנה לפי"ז יוכל להתעורר מדת הדין ח''ו, כמ''ש בגמ' דר"ה הנ"ל דבג' ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה, ואין הקב"ה עושה לפנים משוה''ד, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר דגדול מתנות עניים שמהפך מדת הדין לרחמים ואין כאן דין.

ובזה יובן מאמה''כ באספך את תבואת הארץ תחוגו חג לה', ומה שאמרו דאסיפת התבואות הוא זמן שמחה, דהנה כשישראל השומר תומ''צ מאסף תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, ה"ה מקיים מצות פאה לקט שכחה פרט ועוללות תרומה ומעשרות, ואמרז''ל גדול כח מתנות עניים שמהפך מדת הדין לרחמים, וחוץ מזה דעתו כשהולך לעסקיו שאם יעזור לו השי''ת וירויח יתן להחזקת ת"ח ותשב"ר, ובמחשבה זו הלא הוא מקדים מדת החסד ומהפך מדת הרוגז לרחמים, ועל כן אמרו ז''ל שבזמן אסיפת התבואות הוא זמן שמחת ולא התבואה והיין הוא סיבת השמחה, כ"א מה שנתבטל מדת הדין ונתהפך מדת הרוגז ואין לך שמחה בעולם גדולה מזו, וז"ש הכתוב באספכם תבואת הארץ תחוגו את חג ד' וגו', דהנה בר"ה ויוכ"פ המה ימי דין ואין השמחה בשלימות, כי יראים וחרדים אנחנו מחרדת הדין, אבל בחג הסוכות עת אסיפת התבואות, נמשך עי''ז כח החסד כנ"ל ונתבטל כח הדין, וע"כ הוא זמן שמחה ואז מביא בכורים וקורא כל הפרשה השקיפה ממעון קדשך וגו' שישקיף ד' לטובה על ישראל, כאמרז''ל דגדול כח מתנות עניים.

תמצית הדברים דהחזקת התורה הוא קיום כל העולם כולו, דעל ידו נמתק מדת הדין כנ"ל, ואפשר דלטובת ותועלת ישראל מסבב הבוי"ת הנהגת העולם בדרך זה, שלהשפעת התורה יהי' נצרך חסד מצד המחזיקים, דלכאורה הרי תכלית העולם הוא התוה"ק, ובפרט תורתן של תשב"ר הבל שאין בו חטא, והבוי"ת יש לו די והותר להספיק כל צרכם מבלי שיצטרכו לחסד בנ"א, אמנם בהכרח שיקדים מדת החסד לכח התורה, וזהו צורך לקיום התורה חוץ מתועלת הגשמי נוסף עליו תועלת הרוחני, דע"י מדת החסד יוכל העולם להתקיים בכח התורה כנ''ל, דתוה''ק כתיב בי' אמת ואין הקב"ה עושה לפנים משוה"ד, וע''י שמקדימין מדת החסד נתקיים העולם בכח התוה"ק, נמצא דחסד ואמת מקושרים המה, וא''א שיתנהג העולם במדת האמת שהוא דין, כ''א שיקדים אלי' מדת החסד, אמנם גם להשיג החסד ישתמש האדם רק במדת האמת, שיהי' חסד של אמת, ובעוה''ר עכשיו הוא להיפך, דכשצריכים לחסדם של המחזיקים אסור לגלות האמת, ובשפלות המצב של דורנו אין בנמצא חסד של אמת, ואני אומר הקדמה חסד ואמת, כי צריך אני לחסד, אבל רק עם מדת האמת ולא אמנע מלגלות האמת, וזהו אסון הדור בעוה"ר שאין רוצים לגלות האמת.

נחזור לראש דברינו לפרש מאמה''כ שמח זבולן בצאתך וגו', ומ''ט הקדימו הכתוב לזבולן לפני יששכר, והרי התוה"ק מוקדם לכל דבר, ויתבאר לדרכנו דהרי זבולן ע''י שמחזיק בתורתו של יששכר, ה"ה מקדים מדת החסד בעולם, ועי"ז נמתק כח הדק ומביא שמחה לעולם, ויתקיים העולם בכח התורה, ויכולין עי"ז ללמוד תורה מתוך שמחה כי אין כאן דין כלל וכבר נתהפך לרחמים, ומה"ט הקדימו הכתוב לזבולן מידה כנגד מידה על שהוא מקדים מדת הרחמים למדת הדין, כמו הקדימו הקדושה ברוך הוא בבריאת העולם, וזה שאמר שמח זבולן בצאתך, שגורם שמחה בעולם על ידי מעשיו ועל ידי זה יששכר באהליך שנתקיים העולם בכח התורה ואין כאן דין, וז"ש הכתוב צדק ומשפט מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך, שע"י שיקדמו פניך במדת החסד, יתקיים העולם גם במשפט כי נתבטל מדת הדין ואז יתקיים גם מדת האמת כי אין כאן דין כלל.

מאמר כ במסיבה להחזקת הישיבה

באופן אחר אפ''ל בענין הנ''ל בהקדם להעיר עוד במאמר הכתוב ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי עליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון וגו' ומולדתך אשר הולדת וגו' אחיהם יקראו בנחלתם, פרש"י ז"ל ומולדתך אשר הולדת אם תוליד עוד וכו', ומלת אשר יתפרש כמו את וכ"כ הרא"ם ז"ל שהוא מאמר מסופק, ולא כמשמעו שהוא מורה על הודאי, דאם היו לו בנים עוד, הי' מביא גם אותם לאביו כדי לברכם כמו שהביא את אפרים ומנשה עכת"ד המזרחי, ופירושו צ"ב חדא דלא מצינו אשר במקום אם והרא''ם ז"ל בעצמו נדחק בזה עיי"ש. ועוד דאם יהי' כוונת הכתוב אם תוליד עוד, מדוע אמר הולדת בלשון עבר והול"ל אשר תוליד, ועו"ק דהרי כל דבריו של יע''א בנבואה נאמרו, ואיך אמרה הנבואה דברים מסופקים וספיקא קמי שמיא ליכא, ואיך יכתוב התוה"ק דבר שלא הי', כי לא מצינו שהזכיר הכתוב בשום מקום שהוליד בנים עוד, והרמב"ן ז''ל כתב שהי' ליוסף בנים אחרים ולא זכרם הכתוב, והקשה עליו האברבנאל דראוי שיזכירם הכתוב אילו הי' לו, כמו שהזכיר ער ואונן וסרח בח אשר וכל בניו ובני בניו.

ב) גם קשה דמאמר לך יהיו מיותר, ופשיטא דלך יהיו וכוונת המאמר לומר דלא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה, ולא יקראו שבטים אלא אלו, וכבר אמור במאמר ע"ש אחיהם יקראו בנחלתם, אבל זה דלך יהיו מאי למימרא וצ"ב הכוונה בזה.

ג) ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל וגו', פרש"י ז"ל ואע"פ שאני מטריח עליך בקבורתי ולא כך עשיתי לאמך, דע לך שעפ''י הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה וכו', והקשו המפרשים דהי' ראוי שיזכיר יע"א ההתנצלות הזאת בשעה שצוהו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, ומדוע המתין עד הכא, ואיך יתקשר אל המאמר ומולדתך אשר הולדת הנסמך אליו.

ד) להלן בפרשה ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות וגו', והקשה הראב"ע דלעיל אמר וירא ישראל את בני יוסף, ואיך יאמר לא יוכל לראות, רק טעמו לא יוכל לראות היטב שיכירם עכ''ד. אולם קשה ממ"ש להלן וישלח ישראל את ימינו על ראש אפרים והוא הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור, הרי שידע להכירם, וצ"ב הכוונה במ"ש לא יוכל לראות.

ה) גם צ"ב כפל הלשון כבדו מזוקן לא יוכל לראות, ויספיק שיאמר לא יוכל לראות מזוקן, ומה תוסיף הודעה זו שכבדו וצ"ב הכוונה בזה.

ו) במסכת יומא (כ''ח ע"ב) א"ר חמא ב''ר חנינא מימיהן של אבותינו לא מהם וכו', אברהם זקן ויושב בישיבה הי' שנא' ואברהם זקן בא בימים, יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה הי' שנאמר ויהי כי זקן יצחק, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה הי' שנא' ועיני ישראל כבדו מזוקן עכ"ד הגמ', ולכאורה לפי דרשתם ז"ל צ"ב קישור הכתוב כבדו מזוקן לא יוכל לראות, כי מלת זוקן דרשו ז"ל שהי' זקן ויושב בישיבה, ומ"ט כבדו ולא יוכל לראות.

ז) המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים וגו', כבר דקדקנו לעיל מ"ט קראם נערים וכבר היו גדולים, גם הול"ל יברך אתכם בלשון נוכח שהרי עמדו אצלו למול פניו.

ח) ויקרא בהם שמי פי' האבן עזרא כי הנה כל בית ישראל יקראו אפרים עכ''ל. ומבואר כן בזוה"ק דאפרים על שמא דישראל אקרי, מנלן דכתיב (יחזקאל ל"ז) בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה וכו' עיי''ש. אמנם הקשה הרמב"ן ז"ל על פי' הראב"ע כי הכתוב אמר ויקרא "בהם'' שמי, והנה לא נקראו על שם מנשה, גם צ''ב להלן בפסוק בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, ולכאורה הול''ל בכם יברך ישראל, אחר שהזכיר בשניהם אפרים ומנשה.

ולבאר הענין נקדים דברי החיד"א זלל'ה (הובא לעיל) וישם את אפרים לפני מנשה, להורות דתלמיד גדול, דמצינו דאפרים הי' רגיל לפני יעקב בתלמוד, ומנשה הי' הממונה על הבית ומחזיק ידי לומדי תורה, ועל כן וישם את אפרים לפני מנשה לרמוז בזה כי התלמיד חכם גדול בבחינתו מהמחזיק עכ''ד החיד''א זלל"ה. אמנם כבר הבאנו לעיל מתשו' בית שלמה (חלק יור''ד סי' צ''ד) דישנם סתירות ופלוגתא בדברי רז''ל בענין זה, דבקצת מקומות מבואר בדבריהם ז''ל דהמחזיק והת''ח בחינתם ומעלתם שווים המה, ומדברי הזוה"ק משמע דמעלת המחזיק עדיפא והקדימו הכתוב לזבולן בברכאן, על דאפיק פתא מפומי' ויהיב לפומי' דיששכר וכו', אולם בגמ' ברכות (דף ל''ד) אמרו ז''ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושי פרגמטיא לת''ח ולמהנה ת''ח מנכסיו וכו', אבל ת''ח עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך, הרי דמעלת הת''ח עדיפא ויתירה פי כמה ממעלת המחזיק, עיין בדברנו לעיל (בדרוש הקדום) מה שבארנו בישוב הסתירות ולהשוות המאמרים דלא פליגי.

וכעת נל"פ באופן אחר, דהנה באמת לא אמרו חז"ל שהמחזיק גדול במעלתו מהת"ח, כי אם שהקדימו הכתוב לברכה לפי שהוא הגורם לתורתו של יששכר, שלולי זבולן לא הי' יששכר יכול לעסוק ובתורה, אבל אה''נ שמעלת הת''ח גדלה ממעלתו, דת''ח עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך וגם הנביאים לא השיגו שכרו ומעלתו בעוה''ב כמבואר בפסוק, ומפורש כן במד"ר פ' קדושים (כ"ה סי' א') ר' הונא ור' ירמי' אמרו בש"ר חייא בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצות אצל בני תורה בגן עדן וכו' שנא' כי בצל החכמה בצל הכסף וכו', ודכוותה שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, ולא יששכר גדול הי' מזבולן, אלא ע"י שהי' זבולן מפרש מיישוב ועוסק בפרגמטיא, ובא ונותן לתוך פיו של יששכר וכו' לפיכך נקרא הפסוק על שמו שנא' שמח זבולן בצאתך וגו' פי' שהקדימו הכתוב וכן אמרו בזוה''ק שהקדימו הכתוב לזבולן בברכאן, אבל לענין המעלה והחשיבות איכא למימר דיששכר עדיף, אלא דזבולן מוקדם לברכה, וכן מוכח ממ''ש עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצות אצל בני תורה וכו', ומי נתלה במי, הוי אומר הקטן נתלה בגדול, הרי דמעלת הת''ח עדיפא, אמנם כי כן ראוי להבין מ''ט הקדימו הכתוב להמחזיק, והקדמה זו מה טיבה ותועלתה.

והנ"ל בביאור הענין עפימ''ד בזוה"ק דהמחזיק ת"ח נוחל ב' עולמות ועליו נאמר הון ועושר בביתו בעוה''ז, וצדקתו עומדת לעד לבוא בשכרו לעוה''ב, והנה הת''ח עצמו העוסק בתורה אינו בא בשכרו מצד הדין בעוה''ז, דהרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וכל שכרו שמור לעוה"ב, משא"כ המחזיק ת''ח יקבל שכרו גם בעוה''ז, והוא עפימ"ש הרמב''ם ז''ל בר''פ אלו דברים (פאה פ"א) וז''ל כשיעשה האדם המצות המיוחדות לנפשו, מה שיש בינו ובין בוראו, תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב''ה עלי' לעוה"ב, וכשיעשה האדם המצות התלויות בתועלת בנ''א זה עם זה, כמו"כ תחשב לו לצדקה לעוה"ב, ויקבל שכרו גם בעוה"ז, וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות בגמ''ח עייש''ד. והנה מעיקרא דדינא אין לו לת''ח העוסק בתורה כ''א שכר עוה"ב, ולהמחזיק אף שכר עוה''ז, אמנם לפי שנעשין שותפין כיששכר וזבולן, הרי העוסק בתורה מזכהו להמחזיק לזכות על ידו גם לשכר עוה"ב, וכמו''כ מגיע אף לת''ח העוסק בתורה שכר עוה''ז כמו שיקבל המחזיק, שהרי הם שותפין וחלק כחלק יאכלו, נמצא שע"י השותפות מגיע לכל א' חלקו בכפלים בעוה''ז ובעוה"ב, ולא ינוכה בשביל זה מחלק חבירו כלום, אלא כל אחד יקבל שכרו משלם וכמו''כ נותן הקב"ה לחבירו השותף כחלקו וכמידתו, ולא יחסר ולא יגרע מחלקו כלום, כי הבוי"ת יש לו די לשלם לכ"א.

ויתכן לפי''ז דבשכר העוה''ז יוקדם המחזיק לבוא בשכרו, כי הוא הגורם ועל ידו זוכה אף העוסק מדין שותפות, וע''כ הקדימו הכתוב לברכה להיות הוא זוכה ואח''כ מזכה לחבירו השותף, משא''כ בשכר עוה''ב הת"ח מוקדם ועיקר, ועל ידו זוכה גם המחזיק כנ''ל, ומעתה סרו כל הסתירות הנ"ל, דמה שהקדים הכתוב שמח זבולן בצאתך ליששכר מיירי לענין שכר עוה''ז, ובזה זבולן מוקדם כנ"ל, וז"ש בזוה''ק דאקדים לי' בברכאן, היינו לענין שכר עוה"ז, ומ''ש חז''ל דת''ח עצמן עין לא ראתה וכו', הכוונה שם משכר עוה''ב דזהו בחי' עין לא ראתה, ובזה מעלת הת"ח עדיפא מהמחזיק, והוא הזוכה תחלה ומזכה לחבירו עמו, ועד''ז יתיישבו כל המימרות חלוקות המובאים בדרז''ל בענין זה, ויש מקום לחלק ביניהם עד''ז, דכ''מ שהכוונה לשכר העולם הזה המחזיק מוקדם, וכשמיירו משכר העולם הבא העוסק מוקדם והכל לפי הענין.

ולפי"ז אפרים הי' לו גם מכוחו וזכותו של מנשה, וכמו''כ למנשה הי' לו זכותו ושל אפרים כי ה"ה שותפין וחלק כחלק יאכלו וכ"א יש לו זכות המחזיק והעוסק וא"ש מאמר הכתוב "בך" יברך ישראל ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, ואף שהזכיר שניהם אפרים ומנשה, מ''מ יצדק לומר "בך" יברך ישראל בלשון יחיד, מפני שכ"א משותף בכח וזכות שניהם, ויתכן ברכה זו בכל אחד מהם, לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, כי כ"א משותף בכח שניהם, וא''ש מאמה''כ ויקרא בהם שמי (עיין לעיל קושיא ח') והכוונה על אפרים כמ"ש בזוה''ק דכל בית ישראל יקראו אפרים, ואעפ''כ אמר הכתוב לשון רבים, לפי שכ"א משותף מכוחות שניהם אפרים ומנשה, ויתכן לומר ויקרא בהם על אפרים לבדו והבן.

ואפ"ל עוד בענין הנ"ל עפימ''ש הרמ"א ז"ל (ביור''ד סי' רמ''ו ס"א) בשם ר' ירוחם וז"ל יכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה, וחבירו ימציא לו פרנסתו ויחלוק עמו בשכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו עכ"ל. וציין מקורו מש''ס סוטה (דף כ"א ע"א) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא וכו' הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף א"ל תא נערוב וליפלוג, יצתה ב"ק ואמר אם יתן איש את כל הון ביתו וגו', ופרש''י דשמעון למד תורה ע"י שהי' עזרי' מפרנסו לכך הוא נקרא ע"ש עזרי' אחיו, וכן ר' יוחנן למד ע''י הנשיא שהי' מפרנסו, אבל הלל עסק בתורה מתוך עוני רב, ואח"כ רצה שבנא אחיו לשתף עמו בשכר תורתו שכבר למד וזה א"א עכת''ד. ומהר"ם אלשקר בשם רב האי גאון כתב טעמו, משום דכ"א מגיע בשכרו לפי מעשיו, וא"א למכור מעשיו לאחרים, עייש''ד.

ומה שיכול להתנות מעיקרא בתנאי קודם למעשה, משום דבכה''ג לא מיחשב כמכירה כלל, רק שע''י שמחזיק ביד חבירו להמציא לו פרנסתו כדי שיוכל לעסוק בתורה באין מפריע, ה"ה מסייעהו לעסוק בתורה, וכיון שמסייע בידו יש לו חלק בתורתו כדין שותף, משא"כ לאחריו מה דהוה הוה וא''א לסייע עוד בדבר שכבר נעשה, ע"כ א"א להשתתף אחר שנגמר העסק והשכר כבר מוכן, ואין זה אלא מדין מכירה, ולא יועיל המכירה לא למוכר ולא להקונה, כי הקונה לא ירוויח ולא יקבל מחלק חבירו כלום, והמוכר נראה כמזלזל במצות ועיי"ש בפוסקים. נמצא לפי''ז דלא יצוייר השותפות רק אם זבולן המחזיק יקדים מעשיו בהחזקת העוסק, לפני תורתו של יששכר, דאח"כ לא יזכה עוד בחלק השותפות, וע''כ מידה כנגד מידה ראוי שיוקדם זבולן בשכרו לפני יששכר, על כי גם מעשיו קדמו, וא"ש אף דמעלת העוסק עדיפא, כמ"ש חז"ל דת"ח עצמן עין לא ראתה וגו', מ"מ הקדימו הכתוב לזבולן בברכאן כמ''ש בזוה''ק ובמד"ר הנ"ל, והיינו טעמא לפי שמעשיו קדמו ע"כ ראוי שיוקדם ג''כ שכרו.

והנה יש עוד בחי' למעלה ממנו בהחזקת התורה, עפימ''ש ז"ל בגמ' סנהדרין (דף י"ט ע"ב) כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו וכו' ר"א אמר מהכא דכתיב (תהלים ע"ז) גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה, וכי יוסף ילד והלא יעקב ילד, אלא יעקב ילד ויוסף כילכל, לפיכך נקראו על שמו עכ''ד הגמ', ולפי''ז המפרנס ללומדי תורה, לא רק שהוא בא בשכרו בעוה''ז ובעוה"ב חלק כחלק עם העוסק בתורה, אלא גם נקרא הת''ח על שמו כאילו ילדו.

ובזה יתבארו הפסוקים ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו וגו' (עיין לעיל קושיא א' וב') וא''צ לדחוק ולומר שהוא מאמר מסופק, דלא מצינו שהוליד יוסף תולדות עוד ולא זכרם הכתוב בשום מקום (כקושיתנו לעיל) אמנם לדרכנו יתפרש כוונת הכתוב ומולדתך אשר הולדת אחריהם על הכלל ישראל, שכולם יקראו על שמך כאילו ילדתם, ולז"א "לך יהיו" ר"ל בענין הזכות הם שלך ונקראו על שמך, וע"ד מ"ש בספה"ק סידורו ש"ש לפרש הכתוב ואיש את קדשיו לו יהי', דמה שעושין לתיקון הנשמה נקרא שלו לחלקו וגורלו, משא''כ לצורך הגוף כי קנין שלו אינו שלו יעיי"ש. וז"ש לך יהיו כי ה"ה שלך בענין הזכות ויקראו כולם על שמך, אבל בענין הנחלה על שם אחיהם יקראו בנחלתם ויתחלקו לי"ב שבטים, דלגבי יוסף כל ישראל נקראו בניו וא''כ ה''ה אחיהם של אפרים ומנשה, וז''ש ע"ש אחיהם יקראו בנחלתם לענין הנחלה, אבל לענין הזכות בזה ובבא, לך יהיו ויקראו על שמך, נמצא דמאמר ומולדתך אשר הולדת אחריך נתקיים נבואתו ואצ''ל שהוליד עוד בנים ולא זכרם הכתוב, אבל הכוונה על הכלל ישראל שכלכלם יוסף ונחשב לו כאילו ילדם.

ויתורץ לדרכנו קישור הסמיכות ואני בבאי מפדן (עיין לעיל קושיא ג') דלכאורה לא יספיק ההתנצלות הזה ליוסף, דעל כן נקברה אמו רחל בדרך בית לחם, שתהא לעזרה לבני' כשיגלה אותם נבוזראדן, והיה עדיין מקום ליוסף להרהר דמדוע נבחרה אמו לכך, וכמו כן היה אפשר להיות העזרה והתפלה ע"י לאה או א' מהאמהות שיבקשו עליהם רחמים, אבל אחר שא''ל יעקב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, שכל ישראל יקראו ע"ש יוסף כאילו ילדם, א"כ כל ישראל נחשבים לבניה של רחל, וא''ש דרחל נבחרה לכך שתהי' נכנסת בעובי הקורה יותר לאפושי ברחמין, וא"ש דכאן מקומה של התנצלות הזאת (עיין בדברנו פ' מקץ בביאור יותר).

ונבוא לבאר במאמה"כ ועיני ישראל כבדו מזוקן וגו', ובמה שדרשו רז''ל (יומא כ"ח) יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה הי' שנא' ועיני ישראל כבדו מזוקן, ולכאורה לפי דרשתם איך יתבאר קישור הכתוב כבדו מזוקן לא יוכל לראות (עיין לעיל קושיא ו') ואפ"ל בדרך רמז לעניננו דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, דהנה אמרו ז"ל אברהם זקן ויושב בישיבה הי' וכן יצחק וכן יעקב, אמנם הבדל גדול הי' בין ישיבתו של יע"א לישיבתו של אברהם ויצחק, כי בימי אאע''ה עדיין לא היו זרע ישראל בעולם, ולמד תורה עם הנפש אשר עשו בחרן אלו הגרים שגיירם, וכן יצחק גייר גרים ולמד עמהם תורה, ומכל אלו לא נשאר אף א' להיות נכללים באומה הישראלית, כי כאשר ירד יע"א למצרית ירדו עמו ע' נפש כולם יוצאי יריכו בלבד בניו וב"ב כאשר העיד הכתוב, וכל אלו הגרים נאבדו או חזרו ונטמעו באומות, ונתגיירו רק לפי שעה שהי' צורך בדבר כמבואר בדרז"ל, אמנם ביעקב אבינו אמרו רז"ל לא נסתלק יע"א עד שראה ס' רבוא מבניו, כולם זרע ישראל, שורש נשמות של כל דורות ישראל, ומאלו נמשך ההשתלשלות של דור מקבלי התורה וכל דורות ישראל עד עולם, ועמהם למד יעקב אבינו תורה, נמצא הי' לו ישיבה גדולה של ס''ר ישראל, והוא עבודה גדולה וכבידה להשגיח בעינא פקיחא על ריבוי עם כזה, ולהמשיך להם ידיעת התורה ומסורת האבות וקדושה וטהרה שתמשך לדורי דורות עד עולם, וז''ש ועיני ישראל כבדו, וע"ד שאמה"כ ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, ואף שזכה לזה ע"צ הברכה שברכו ד' ואברכך בממון, מ''מ להפלגת הרבוי הי' כבד עליו משאו והוצרך לילך לאט למסעיו, ועד"ז יתפרש כאן "ועיני'' ישראל כבדו, שהשגחתו ועיונו של יעקב אבינו כבד עליו, ולעבודה גדולה נהייתה לו להדריך ישיבה גדולה כזו ולהשגיח עליהם בעינא פקיחא, "מזוקן" לסיבת היותו זקן ויושב בישיבה גדולה של ס"ר שורש נשמות של כל הדורות.

ונקדים עוד לפרש מאמה"כ (בפ' ויגש) ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה וגו' אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך, ולפי פשוטו הבטיחו הקב"ה שלא יצטרך להיות מוטרד בהשגת פרנסתו וצרכי ביתו, אבל יוסף ישגיח עליהם להמציא להם כל צרכם, כך פי' המפרשים עפ"י פשוטו, אולם לפי"ז צ"ב הלשון ישית ידו על "עיניך" הול''ל על עניניך או על פרנסתך וצרכך, ולמה דוקא על עיניך, ועוד דרשו ז"ל שיש בזה הבטחה על הקבורה יעיי''ש, אמנם לפי פשוטו צ"ב, וע''ד הרמז הבטיחו הבוי"ת אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, ותזכה לראות ס"ר מבניך כאמרם ז"ל לא נסתלק יעקב אבינו עד שראה ס' רבוא מבניו, ומאלו ימשך הגוי גדול אשר זכו למתן תורה שנא' ומי גוי גדול וגו', וכל דורות ישראל ישתלשלו מאלו הנשמות שהדריך יע"א והשתיל בהם תורה ויראה ומסורת האבות, ולז''א ואנכי אעלך גם עלה, שעלי' גדולה יהי' לך על ידן, ובמד"ר דרשו רז"ל גם עלה אותך ואת כל הצדיקים כיוצא בך, שהעלם יע''א לבחי' עין לא ראתה ע''י שלמד עמהם תורה, כאמרז''ל דת"ח עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך, והנה הי' מקום ליע''א לידאג כי יהי' כבד עליו המשא להשגיח על ריבוי עם כזה חוץ מעניני הרוחניות להשתיל בהם תורה ויראה קדושה וטהרה, נוסף לזה במצב הכלכלה לפרנסתם ולהזמין להם כל צרכיהם שיוכלו לעסוק בתורה, ע"כ הבטיחו הקב"ה ויוסף ישית "ידו" על עיניך, ידו רומז על החזקת הפרנסה מלשון פתח תפתח את ידך, שיוסף יכלכל את כל בית ישראל, ואתה תשים עיניך ועיונך על השפעת הרוחני, וז''ש ויוסף ישית ידו על עיניך, שבמקום שאתה תשים עינך להשגיח בעניני הרוחני, הוא ישית ידו לפרנסם ולהקל עולך מעליך, ואף זו בלבד היתה כבד על יע"א, וז"ש ועיני ישראל כבדו מזוקן כנ''ל, לא יוכל לראות, לצד שהעלה אותם לבחי' לא יוכל לראות, היינו עין לא ראתה ואף עין הנביאים לא השיגו בחינתה, וזו משא גדולה וכבידה לרבוי עם עצום כזה.

ויל"פ בזה מאמה"כ המלאך הגואל אותי מכל יברך את הנערים (עיין לעיל קושיא ז'), בהקדם מאמר הנביא (הושע י"א א') כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני, וראוי להבין למה נקראו ישראל נער ומדוע במצרים דוקא, אמנם לפי שראשית ושורש התקרבותן של ישראל להקב"ה הי' בצאתם ממצרים, ע"כ נקראו בחינתם של אז ע''ד השאלה נער, כמו שימי הנערות הם יסוד ושורש כל ימי הבנין, והוא שאמר הכתוב (ירמי' ב') זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והקב''ה זוכר לישראל זכות הזאת עד סוף כל הדורות כמבואר בדרז"ל, והכח של זה החסד נעוריך, נמשך להם מיוסף הצדיק שעל ידו ובזכותו נתקיימו בקדושתם, כמ"ש ז"ל במדרש בזכות יוסף שעמד בנסיון נגדרו כל ישראל בעריות, ועי''ז בנ''י עאלו ובנ"י נפקו, וגם בגשמיות נתקיימו על ידו שכלכלם ופרנסה והחזיק בישיבתו של יע"א ס''ר שורש נשמות ישראל כנ"ל, נמצא שהחסד נעורים של ישראל נמשך מיוסף הצדיק ובניו, שהוא השורש להתקרבותן של ישראל להקב"ה, והנה כשבירך יע"א את יוסף התכוין בברכתו גם לכל ישראל, שהם נקראיה כולם בני יוסף כמשה"כ בני יעקב ויוסף, ע"ש שכלכלם יוסף נחשב לו כאילו ילדם כנ''ל וז"ש יברך את הנערים, שיזכר לעולם חסד נעורים זה שנמשך מיוסף הצדיק ובניו, וכל ישראל יוושעו בזכותן, והן עצמן לא כ"ש, כמ"ש בגמ' סנהדרין (ק''י ע"ב) לגבי דור המדבר אם אחרים באין בזכותן הן עצמן לא כ"ש עיי"ש, וה"ז ברכה פרטית לבני יוסף וכללית לכל ישראל והבן.

תמצית הדברים כל המסייע להחזקת התורה ולקייה מוסדות חינוך על טהרת הקודש וע"ד ישראל סבא, שאנו מקווים שיצא מהם זרע בירך ודורות ישרים, חוץ ממה שביררנו לעיל שנעשה שותף ומקבל שכרו בעוה''ז ובעוה"ב, ויוקדם בשכרו לפני העוסק, נוסף לזה יש לו חלק בהלידה להיות נקרא על שמו כאילו ילדם, והרי הוא נעשה ליסוד ושורש כל הבנין, ומי לא ירצה לזכות בכל אלה. והשי"ת יעזור לכל המסייעין שיתקיים בהם ברכת יע"א בך יברך ישראל כאפרים וכמנשה, ויגיע להם כח וזכות שניהם כנ''ל ויהי' לנח''ר ולרצון להשי''ת ויתרבה גבול הקדושה וכ''ש בעולם, ונזכה לקבל פני משיח צדקינו בנחת ובשמחה ולראות בישועת ישראל ושמחתן בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר כא

ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל וגו', וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר וגו' שיכל את ידיו כי מנשה הבכור, ויאמר יוסף לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו, וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי וגו' ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהי' מלא הגוים, פרש''י שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל, ראוי להבין למה האריך הכתוב לבאר בכמה פסוקים בטענות ההתוכחות שבין יעאע''ה ויוסף, ובודאי לא דבר ריק הוא, גם לא יתכן לחשוב שיוסף הצדיק טעה ח''ו, ובלי ספק דברי שניהם תורה שלימה הוא וצ''ב הכוונה.

ויתבאר בהקדם דברי הגמ' (יומא נ''ג ע"ב) המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחוריו ואח''כ יתן שלום וכו', משום ר' שמעי' אמרו שנותן שלו' לימין ואח"כ לשמאל שנא' מימינו אש דת למו וכו', רבא חזייא לאביי דיהיב שלמא לימיני' ברישא, א''ל מי סברת לימין דידך ולשמאל דידך, לשמאל דידך שהוא ימינו של הקב''ה, פרש''י שהמתפלל רואה עצמו כאילו השכינה למול פניו שנא' שויתי ד' לנגדי תמיד עכ''ל. ובטור או''ח (סי' צ"ז) כתב בשם הירושלמי הנזדמן לו רוק בתפלתו ואינו יכול להבליעו בכסותו זורקו לאחוריו או לשמאלו, אבל לא לפניו ולא לימינו, וכתב ב''י רבינו הגדול מהר''י אבוהב כתב מדברי רבינו הטור משמע דימין ושמאל דידי' קאמר, והוקשה לו מאי שנא מדין ג' פסיעות שחולק כבוד יותר לשמאלו, מפני שהוא ימין דשכינה, והניח הדבר בצ''ע. ובדרכי משה תירץ כי מאחר שאסור לרוק בתפלתו אם לא לאסטניס, לא רצו להורות ברקיקה שהשכינה נגדו, כי אדרבה ע"י רקיקתו שכינה מסתלקת ממנו, ולכן ירוק לשמאלו כי אין השם לנגד עיניו, אבל כשפוסע לאחוריו ג' פסיעות כתלמיד הנפטר מרבו, א''כ משים השכינה לנגד עיניו ולכן חולק כבוד לשמאלו לימין השכינה שהיא לנגדו עכ''ל. נמצא לפי''ז דענין ימין ושמאל תליא לפי בחינתו, דכשמשים השכינה לנגדו צריך שיחלוק כבוד לשמאלו ולהקדימו ברישא שהוא ימינו של הקב"ה, וח''ו כשהשכינה מסתלקת ממנו אז צריך לחלוק כבוד לימין דהוא עדיפא וכמ"ש ברקיקה כנ''ל.

ואל"פ בזה אמרם ז''ל עה''פ לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו' ימין ושמאל, ודרשו חז"ל אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, ולכאורה איך יתכן שחכמי הסנהדרין יאמרו על ימין שהוא שמאל, שהוא מוכחש המציאות, ומדוע יתחייב האדם להאמין נגד המבורר במציאות להיפך וצריך ביאור כוונת דרז"ל, ולדרכנו יל'פ כי חכמי ישראל לפי מדריגתם הרמה שהם דבוקים בו ית' תמיד ומקיימין שויתי ד' לנגדי בכל עת ובכל רגע, נמצא צריכים לחלוק כבוד לשמאלם שהוא ימינו של הקב''ה, ועושים לשמאל שלהם ימין ולימינה שמאל, והוא הנכון לפי מדריגתם, שכל דבריהם ומעשיהם מול השכינה לייחד קוב"ה ושכינתי', אמנם האיש הרחוק ממדריגתם חושב שאומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, ע''כ בא הכתוב והזהיר לבל יתלה האדם הטעות בדברי החכמים, כ"א יתלה החסרון בעצמו שרחוקה מדריגתו ממדריגתם והשגתו מהשגתו, ואפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל מחוייב אתה לשמוע להם.

ובזה יבואר לעניננו דהנה גם יוסף ראה והשיג ברוה''ק שאפרים יהי' גדול ממנשה, שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל, ולזה שם את אפרים משמאל ישראל שהוא ימין דשכינה הק', כי בודאי בשעה שהמשיך יעאע''ה את הברכה, הי' רואה השכינה הקדושה מול פניו כמו בתפלה, וכמ''ש רש"י ז''ל שהמתפלל רואה עצמו כאילו השכינה למול פניו, ואת מנשה שם לימינו של יעאע"ה לא לטעם החשיבות, כי אדרבה לפי בחינתו של יעאע"ה דשמאל עדיפא שהוא ימין דשכינה, ולטעם זה חלק כבוד לאפרים לשימו משמאל ישראל כנ"ל, אולם חשב כי ישית יעקב אבינו יד ימינו על ראש מנשה שהוא הבכור, ויהי' גם למנשה קדימה וחלק יפה בהמשכת הברכה לצד מעלתו בבכורה, ולכל אחד יגיע חלקו בברכה כפי הראוי לו, ולזה טען ואמר כי זה הבכור שים ימינך על ראשו, אמנם יעאע"ה שיכל את ידיו כמשה''כ וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו', ונתן לאפרים קדימה בשניהם, לשימו משמאלו שהוא ימין בשכינה, וגם לברכו ביד ימינו, ולז''א ידעתי בני ידעתי וגו' אולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהי' מלא הגוים, וכפרש''י ז''ל שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל, וע"כ מוכרח שיהי' המשכת הברכה אליו בכל צד ובחי' של ימין, דענין כיבוש וירושת הארץ לישראל א''א שתהי' אפי' עם נדנוד כח של צד שמאל, כי אם עפ"י התורה שניתנה מימינו של הקב''ה שנא' מימינו אש דת וגו', ויבואר בזה אמרם ז''ל במד''ר עה''פ ידעתי בני ידעתי וגו' מה דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי, דברים שנתגלו לך על אחת כמה וכמה עכ''ד המדרש, ולכאורה לפי הפשטות שקאי על ידיעת הבכורה צ''ע ענין התגלות זו מה ענינה, ומה צורך להתגלות לדבר זה, ולדרכנו אפ''ל שרמז לו יעאע"ה שהשיג כל מה שיארע לישראל עד סוף כל הדורות, והנסיונות העצומים שיעברו עליהם בסוף יומיא בענין כיבוש הארץ לפני הזמן ח"ו, ולא השיג כהשגתו שום אדם בעולם, וזה נתינת טעם מה שהקדים לאפרים שתהי' המשכת הברכה אליו בכל צד ובחר של ימין, מפני שירושת הארץ לישראל יהי' ע"י זרעו, וללמד לדורות העתידים שא''א להיות ירושת הארץ אפי' עם נדנוד כח של צד שמאל כנ''ל.

ויתבאר לדרכינו במאמה"כ ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, פרש"י ז"ל מדברי המד"ר ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והחחיל אומר דברים אחרים עכ''ל. ולכאורה צ''ב דבודאי שהשיג יעאע''ה רצונו ית', וענין קץ הגאולה הוא בבחי' ללבי גליתי לאיברי לא גליתי כמבואר בזוה"ק, ואיך יתכן שביקש יעאע"ה לגלותו אם אין רצונו ית' בכך, גם סיום המאמר התחיל אומר דברים אחרים צ"ב הכוונה ומה בא זה ללמדנו, גם ידוע שנרמזו בפסוקים אלו כל מה שיארע לישראל עד עת קץ, וא''כ אין אלו דברים אחרים, ולדרכנו אפ"ל כי לא רצה יעאע''ה לגלות זמן הקץ, דענין זה לא ניתן להתגלות, אולם רצה לגלות להם אופני ותנאי הקץ, שעי''ז ידעו ישראל דורות העתידים סימני קץ האמיתי, שאם תהי' עפ''י התנאים האלה שגילו חז''ל אז הוא קץ אמיתי ולא זולתו, והנה כתב הרמב''ם ז''ל (בה' תשובה פ"ז ה"ה) אין ישראל נגאלים אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין שנא' והי' כי יבואו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ד' אלקיך ושב ד' אלקיך וגו', ועיין בספרי ויואל משה (מאמר א' סי' מ') ביאור בדברי הרמב"ם אלו, דלכאורה יש בזה פלוגתא ערוכה בבבלי (סנהדרין צ''ז ע''ב) דלר"א אין נגאלין אלא בתשובה ור''י חולק וגם רב ושמואל פליגי בהא עיי"ש, ובכל מקום דפליגי ר''א ור"י הלכה כר''י, והלכה כשמואל בדינא, ומדוע החליט הרמב''ם ז"ל בזה כר"א ורב, וביארתי כי פלוגתת התנאים הוא על ביאת משיח כמ''ש רש"י ז"ל שם דרב ס"ל אם כל בישראל חוזרין בתשובה יבא ואם לאו לא יבא, ושמואל אמת דיו לאבל שיעמוד באבלו, פרש''י דיו להקב''ה שעומד כמה ימים וימינו אחור, כלומר אם לא יעשו תשובה אינו עומד באבלו כל הימים, אלא ודאי קץ לדבר עכ''ל. כי בזמן קץ האחרון יש הבטחה מהקב''ה בשבועה שבכל אופן יבא משיח, ולא הכריע הרמב''ם ז''ל בהך פלוגתא כלל, כי דבר זה הוא ביד הקב"ה, אך סובר הרמב''ם ז''ל שאחר ביאת המשיח, טרם שיעשה שום תנועה של גאולה או קיבוץ גליות, מוכרח שיקדימו ישראל לעשות תשובה, ומפורש כן בקרא ושבת עד ד' אלקיך ושב ד' אלקיך את שבותך וגו' ואין בזה שום פלוגתא (עיי''ש בדברינו באריכות)

עכ"פ ברור שא"א שתהי' קץ הגאולה כי אם ע"י קיום התוה''ק ומצותי', ורק מסטרא דימינא ובכח התוה"ק הניתנת מימינו של הקב"ה, וא''א שתהי' גאולה אמיתית וירושת הארץ לישראל אפי' עם נדנוד סיוע מסטרא דשמאלא כמ"ש לעיל, ומעתה אם הי' יעאע"ה מוסר סימני הגאולה בעוד שהי' השכינה הק' שורה עליו, הי' בהכרח אומר על שמאל שהוא ימין, לפי שהוא ימין דשכינה הק' השורה עליו, ואולי יהי' בזה מקום לטעות לדורות ח"ו שאפשר להיות הגאולה מבתי' דשמאלא, ואפשר דע"כ נסתלקה ממנו השכינה שאותה שעה, והתחיל לומר דברים אחרים מלובש בהם הרמז כפשוטן באופן שלא יהי' מקום לטעות בהן.

מאמר כב במסיבה להחזקת הישיבה

ויברך את יוסף ויאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וגו' ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה. יל''ד טובא במקראי קודש אלו: א) קושית הזוה"ק על אומרו ויברך את יוסף, דלא אשכחן הכא ברכה דבריך לי' ליוסף אלא לבנוי, אי לבני ויברכם מבעי' לי' מהו ויברך את יוסף עיי"ש. ב) מאי מרבה באומרו "את" יוסף כקושית הזוה''ק שם. ג) אומרו יברך את הנערים בלשון נסתר, הלא היו מנשה ואפרים לפניו כמבואר בכתוב שהעמיד אותם יוסף לפני יעקב וכו' ומדוע אמר את הנערים בלשון נסתר, יותר הול''ל יברך אתכם בלשון נוכח. ד) "את'' הנערים, צ''ב מאי מרבה בזה, ויספיק לומר המלאך הגואל אותי מכל רע יברך הנערים. ה) צ''ב מה שקראם נערים וכבר היו אנשים וגדולים. דאפרים הי' בבית התלמוד ומנשה הי' ממונה על הבית, ואף דמצינו גם בגדולים לשון נער וכמ"ש ויהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האוהל, אולם אף על פי כן טעמא בעי מ"ש הכתוב לשון דמשתמע לתרי אנפין. ו) ויקרא בהם שמי ושם אבותי וגו' האבן עזרא פי' ויקרא בהם שמי, כי הנה כל ישראל יקראו אפרים וכו', והשיג עליו הרמב"ן הק' וז"ל ואיננו נכון, כי הכתוב אמר בהם, והנה לא נקראו ע''ש מנשה עיי"ש. ז) ויברכם ביום ההוא לאמר, צ"ב אומרו ביום ההוא דמיותר ומובן מאליו. ח) בך יברך ישראל וגו', פירש''י הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלקים כאפרים וכמנשה ע"כ, ולכאורה לפי''ז הול''ל "בכם'' יברך ישראל, דהלא לשניהם בירך כן.

ונראה לבאר הענין בהקדם לפרש הפסוק וישם את אפרים לפני מנשה עפי"מ שפי' אאמו"ר זלה"ה בקדויו"ט דברי המדרש פליאה מנין למזון שקדמה לעץ שנאמר וישם את אפרים לפני מנשה, דהנה מצינו אצל ברכת מרע"ה (שבירך את בנ"י) לזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך, פירש"י לפיכך הקדים זבולן ליששכר לפי שתורתו של יששכר ע"י זבולן היתה וכו'. לכאורה מוכח מכאן שמי שמחזיק לומדי תורה יותר גדול במעלה מן הלומד בעצמו וכו'. אכן מצינו בדרז"ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, א"כ מוכח שהעיקר הוא המעשה שעושה בעצמו, ולכאורה מהיכן מוכח כן מהתוה''ק, ואפ''ל דמרומז בקרא וישם את אפרים לפני מנשה, ואמרו ז"ל עה"פ ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו שעתיד יהושע לצאת ממנו שילמוד תורה לישראל, ואם כך שפיר מוכח ממה שהקדים יעקב אבינו את אפרים לפני מנשה, כי גדול לימוד התורה הקדושה יותר ממי שמחזיק וכו' וזה שאמר המדרש מנין למזון וכו' עיי"ש, וכן כתב החיד''א בספרו נחל קדומים דעל כן הקדים לאפרים לפני מנשה, להורות דתלמוד גדול, דמצינו דאפרים הי' רגיל לפני יעקב בתלמוד, ומנשה הי' הממונה על הבית ומחזיק בו, וע"כ וישם את אפרים לפני מנשה, כי הת''ח גדול בבחינתו מהמחזיק עכת"ד ז"ל.

אמנם בהך מילתא מצינו סתירה בדברי רז"ל (כמו שהבאנו לעיל בדרוש הקודם) דאיתא בזוה''ק פ' ויחי (דף רמ''ב) אמאי אקדים בברכאן זבולן ליששכר תדיר והא יששכר אשתדלות' באורייתא ואורייתא אקדים בכל אתר, ואמאי אקדים לי' זבולן וכו', אלא זבולן זכה על דאפיק פתא מפומי ויהיב לפומי' דיששכר, בגין כך אקדים לי' בברכאן עכ''ד הזוהר הקדוש, הרי מבואר דהמחזיק יש לו מעלה יתירה על הלומד, ומוקדם אליו לברכה מפני שהוא הגורם לתורתו, וכמו כן אמרו ז''ל במדרש רבה (פרשת נשא) לפי שגדול המעשה יותר מן העושה, שלולי זבולן לא הי' יששכר יכול לעסוק בתורה, אולם מבואר להיפך בגמרא ברכות (דף ל''ד) ארחב''א אר''י כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושי פרגמטיא לת''ח ולמהנה ת"ח מנכסיו וכו', אבל ת''ח עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך, הרי מבואר דמעלת הת''ח גדולה על בחי' המחזיק, וצ"ב להשוות דברי חז''ל, וכבר ביארנו בזה בדברינו לעיל.

ואפ"ל עוד אופן אחר, דהנה מ''ש חז''ל ת''ח עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך, לאו כל אדם זוכה לבחי' מדרגה זו, כי אם העוסקים בתורה הק' בקדושה וטהרה ולשמה, והתגברות היצר חזקה מאוד למנוע מזה, וכמ''ש ז''ל (סוכה נ"ב ע"א) יצה''ר מניח אומה''ע ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם, ואמרו ז''ל אלמלא הקב''ה עוזרו אינו יכול לו, והנה אם יזכה להתגבר על יצרו ולהגיע למדריגת לימוד לשמה, אז בוודאי שכרו הרבה מאוד ומדרגתו גדולה עד אין שיעור, כמ''ש ז''ל עין לא ראתה וגו', אבל בהתחלת העבודה אינו יכול לזכות לכל זה עד שילחם ביצרו ויתגבר עליו, לא כן המחזיק שאין התגברות היצר חזקה עליו כ''כ, ואפילו באינו מתכוין לשמה שכרו מרובה, כאמרז''ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיהי' בני הרי זה צדיק גמור, וא''כ אפשר לו להשיג ולהגיע למדרגתו מיד, ובגלל זה אקדים לי' הכתוב בברכאן כמבואר בזוה''ק הנ"ל, שזוכה להשפעת הברכה מיד, כפי פעלו שמגיע לשלימותה מיד, אולם אם יזכה הת''ח לשלימותו להגיע למדרגת לשמה, אז בוודאי גדלה מעלתו למעלת המחזיק, וע''ז אמרו רז''ל שעין הנביאים לא השיגה מעלתו, אלקים זולתך וגו', ומעתה אין עוד סתירה בדברי רז"ל, דהמחזיק מוקדם לברכה לא מפני שגדלה מעלתו על הת''ח, אלא מפני שמגיע למעלתו בהקדם כנ''ל, וע''כ קדמה ברכתו, אבל אחר שיזכה הת"ח להשיג שלימותו אז יגדל מעלתו על המחזיק כנ"ל.

והנה עד כה דברנו בתורתו של ת"ח, אבל תורתן של תשב"ר ודאי לשמה הוא, וכמ"ש חז''ל (שבת קי"ט ע"ב) אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, א"ל ר''פ לאביי דידי ודידך מאי, א''ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא ע''כ, והנה ודאי שת''ח ולומדי תורה בזמה''ז אינם כלל בסוג שהיו הקודמים, אבל תינוקות של בית רבן הלא גם מימות קדם לא היו בעלי השגות כלל, והחשיבות שלהם מפני שתורתן הוא הבל שאין בו חטא, וזה נשאר להם גם בזמה"ז, ודבר זה לבד נשאר על בחינה של דורות הקודמים, וכמו אז כן עכשיו תורתם הבל שאין בהם חטא, ותורתן של תשב"ר גדולה אף מלימוד תורה לשמה של גדולים וצדיקים ות''ח כמבואר בדברי הגמרא הנ"ל, ואמרו ז''ל משגלו ישראל לא גלה שכינה עמהם עד שגלו תשב"ר ואז גלתה השכינה עמהם, מבואר דבשביל תשב"ר יש השראת השכינה וזולתם אין השראת השכינה, והמחזיקים בתורתן של תשב"ר ברור בודאי שזוכין בכל הברכות שבירך משרע"ה את המחזיק.

ונראה לבאר בזה מאמר הכתוב והדקדוקים הנ"ל. דהנה יע"א כשרצה לברך את אפרים ומנשה נסתלקה שכינה ממנו, כמ''ש רש''י ז"ל לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים וכו', והכוונה בזה לפי שירבעם ואחאב הכשילו את ישראל לטעות אחר ע''ז, ונגרם על ידם חורבן בהמ''ק וסילוק שכינתו ית' מישראל, וע"כ מידה כנגד מידה נסתלקה ממנו שכינה כשרצה לברכם, וע''כ אמר מי אלה שאין ראויין לברכה, אמנם בזכות תורתן של תשב"ר תחזור השראת השכינה הק' על ישראל אף בגלות, כמבואר במדרש הנ''ל משגלו ישראל לא גלתה שכינה עמהם עד שגלו תשב"ר, וע''כ הזכיר יע''א ע"ה זכות תשב"ר ותורתם העתידים לצאת מהם, ובכח זה חזרה השראת השכינה למקומה, וזכו גם הם לברכה בזכותם, וז''ש ויברך את יוסף וגו' המלאך הגואל אותי מכל רע יברך "את'' הנערים, שבירך את יוסף ואפרים ומנשה ודורות העתידים לצאת מהם, את הנערים ר"ל עם הנערים היינו תשב''ר, ובצירוף זכותם חזרה השראת השכינה וזכו כולם לברכה ע"י זכותם, וסרה בזה קושית הזוה''ק והדקדוקים הנ"ל.

ובזה יתבאר מאמר הכתוב האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו', ולכאורה מה צורך לסימן זה לומר האלקים אשר התהלכו וגו', הכי שתי רשויות יש ח"ו עד שהוצרך לסימן, ואם רצה להזכיר זכות אבות לא הי' צריך לכל זה והי''ל לומר בזכות אבותי אברהם ויצחק, אך לפי שראה יע"א שאחאב וירבעם עתידים לצאת ממנו שהחטיאו את העולם כולו בע''ז, והנה ירבעם וגם אחאב היו מקיימים כל התורה כולה, וכמו שאמרו חכז''ל שהי' לאחאב מסירת נפש עבור כבוד התורה הקדושה, אלא שטעו בעבודה זרה וחשבו שכן הוא רצון השם יתברך, ועי"ז רבים חללים הפילו ברשתם לילך בדרכים עקלקלות לעבוד ע"ז על פי התורה, וע"ז רמז יע''א שלא זו הדרך ורק האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו רק אליו תעבודו ובדרכם של האבות תלכו, בלי שינוי כל דהו ובלי שום פשרה, ואם בעקבותיהם תלכו אז תדעו נאמנה שהנכם הולכים בדרך הישר, וע"כ טרם שאמר יברך את הנערים והכוונה על תשב"ר כנ"ל, הקדים תנאי ואמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, ואחר שיתקיימו כל אלו התנאים אז יברך את הנערים בזכות תשב"ר כנ"ל ולא זולת, ואין צורך לתאר מצב הדור, בעוה"ר השפלות נורא מאוד שלא הי' כמוהו מיום הוסדה הארץ, ונשאר רק מתי מספר המתקיימים באמונה ושמירת תוה"ק ומצותיו יתברך, ורובן נכשלו בדעות נפסדות ר"ל, ומי שרוצה להחזיק בדרך האמת אין דבר טוב מהחזקת תשב"ר על דרך האבוה''ק.

אמרו רז"ל בגמרא (סנהדרין צ"ח ע"א) מאי וליוצא ולבא אין שלום מן הצר, רב אמר אף תלמידי חכמים שכתוב בהם שלום וכו' אין שלום מפני צר, פירש''י בל'א מפני צר מיצר הרע, וצ''ב למה נקראו הת''ח יוצא ובא, ונל"פ דהנה המחזיק את הת"ח בא בשכרו ונחשב כמוהו כמ"ש שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך כנ"ל והמחזיק נקרא יוצא ע"ש הכתוב בצאתך, ויששכר הלומד נקרא לבא, ע"ש שהוא באהלך, וזהו כוונת הגמרא (שם בסנהדרין) דבעיקבא דמשיחא היצר הרע מתגבר על שניהם, וכאמרם ז"ל בת"ח יותר מכולם, עכשיו הוא מתגבר גם על המחזיק בדרך התורה כמו על הת"ח עצמו, וז''ש הגמרא וליוצא ולבא אין שלום מן הצר היצה"ר, כי מתגבר על שניהם על היוצא ועל הבא על יששכר ועל זבולן.

והנה אם יזכה האדם לתורה ולגדולה במקום אחד, ויחוננו ה' דעת לעסוק בתורה ולהחזיק בלומדי תורה, אז יהי' לו מעלת וחשיבות הת"ח והמחזיק גם שניהם, כי המחזיק לבד יש לו בחי' ומעלה יתירה, והת"ח יש לו יתרון כנ''ל, והזוכה לשניהם יש בו יתרון ומעלת שניהם, ועל בחינה הזאת בירך יע"א את ישראל ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, שיהי' לכל אחד ואחד עבודת וזכות שניהם, וז"ש "בך" יברך ישראל, ולכאורה הול"ל בכם יברך ישראל, ולדרכינו היתה כוונת הברכה על הבחינה הכלולה משניהם אפרים ומנשה (דאפרים הי' רגיל בתלמוד ומנשה ממונה על הבית), ולטעם זה פרט ברכתו בלשון יחיד "בך'' יברך ישראל, להורות על בחי' המשותף משניהם, ומתורץ בזה השגת הרמב"ן ז"ל על הראב''ע שפירש במאמר הכתוב ויקרא בהם שמי, כי כל בית ישראל יקראו אפרים וכו', וכתב הרמב"ן ואינו נכון כי הכתוב אמר בהם והנה לא נקראו ע"ש מנשה (עיין לעול קושיא ו'), אמנם א"ש לדרכנו שכוונת הברכה היתה שיהי' לכ"א כח וזכות שניהם, ואף כי כל בית ישראל יקראו אפרים, אבל יהי' כלול בהם גם בחי' מנשה, וא''ש מ"ש ויקרא בהם שמי.

ומ"ש ויברכם ביום ההוא, אפ''ל ע''ד הנ''ל, שא"א שיהי' התחדשות והשתנות אפילו כל דהו מהדרך שהורו לנו אבותינו הקדושים, הן בלימוד התורה והן בהחזקת התורה, ולזה כשנתן יע"א ע"ה את ברכתו ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, שיהי' לכאו"א זכות תלמוד תורה והחזקת תורה, הקדים תנאי ויברכם ביום ההוא לאמר שיהי' על בחי' היום ההוא ובדרך אבותינו הקדושים, לא על דרך ורוח חדשה אשר לא שערום אבותינו, דאז התורה ח"ו סמא דמותא והמחזיק בידם מסייע לעוברי עבירה ונענש ר"ל כמותם. השי"ת יעזור לנו שיתקיים בנו ברכתו של יע"א ע"ה וכל העוזרים ומסייעים להחזקת התוה"ק יוסיף להם הקב"ה אלף פעמים ככה, ונזכה לברכת ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, ולכ"א יהי' תורה וגדולה במקום אחד, ונזכה לישועה אמיתית בהתגלות כבוד שמים עלינו בב''א.

ויברך את יוסף וגו' האלקים הרועה אותי מעודי ועד היום הזה המלאך הגואל אותי מכל רע וגו'. יל''ד שבתחילה אמר האלקים הרועה אותי וגו' ואח"כ אמר המלאך הגואל אותי, וצ"ב טעם השינוי, גם כי הצדיקים האמיתיים מושגחים מאתו יתברך בהשגחה פרטית בלי אמצעי, ומ"ט אמר המלאך הגואל אותי, וצ''ב. ב) יברך את הנערים. צ"ב, מה שקראם נערים, גם הול"ל יברך אתכם לנוכח (כוונת הקושיא כבר מבוארת לעיל). ג) וידגו לרוב בקרב הארץ. פירש"י כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם, ראוי להבין מדוע זכו בני יוסף לברכה זו דוקא, ואם היא ברכה גדולה איך לא בירך גם את יתר השבטים בברכה זו, האמנם שאמרז"ל עה''פ איש אשר כברכתו ברך אותם, שכללם כולם בכל הברכות ליתן את של זה לזה (עיין פי' רש"י שם), מכל מקום טעמא בעי מה שבירך את בני יוסף בפרטיות בברכה זו.

ונל"פ בהקדם מה שדרשו ז"ל עה"פ בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור, בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו וכו', ובתרגום ירושלמי פי' בנותיהן דשלטוניא מרקדין עלך וכו' והוו מזרקן קדמך שירין וכו' וכל מיני דהב, סבירין דאת תלי עינך ומסתכל בחדא מנהון, חס לך יוסף ברי דלא תליתא עינך בחדא מנהון וכו' ארום חיזו עינוי והרהור לבי' מובדין בר נשא מגו עלמא וכו'. ועד"ז פי' בתרגום יוב"ע עיי''ש. הרי שפרשו עלי עין, שהתגבר על חיזו עינוי, ועד"ז אפ"ל ברכה זו שברכם יע"א ע"ה שלא יהי' עין הרע שולט בהם, והכוונה על עיני עצמם שיהיו נשמרים מרע ולא יתלכלכו בחטא, דחטא הידוע נקרא רע כמ''ש ויהי ער וגר רע בעיני ה' (עיין פרש"י שם), והמסתכל בעריות ר"ל נעשו עינים שלו רע ע"ש החטא, והוא גרוע יותר מעין הרע של אחרים.

והנה ידוע דבכל חטא שהאדם עושה ר''ל הוא בורא לו מזיק מלאך רע שמכשילו בעבירות עוד, כמ"ש המהרש''א ז"ל (בח"א מכות דף י' ע"ב) לפרש אמרם ז''ל בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו, וזלה"ק דלא קאמר שמוליך אותו הקב"ה אלא מוליכין אותו, והוא עפי''מ שכתבנו בכ"מ שמכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע, וע"כ אמר בדרך שהאדם רוצה לילך וכו' כפי רצונו ודעתו של אדם, מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו, עכ''ל לענינינו. וכעין זה כתב האוה"ח הק' (סו"פ שופטים) לפרש הכתוב כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך, שרמז הכתוב על מלחמת האדם עם יצרו, שבמלחמה זו יש ב' דברים קשים לאדם שמתישים כחו, א' הוא שאינו מלומד במלחמה כמו היצה''ר שהוא מלומד ורגיל במלחמה זו, ומה גם אחר שנכשל בעבירות רבות שיתוספו כחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים, וז"ש כי תצא למלחמה וראית בעיני שכלך סוס ורכב, כנגד מה שהוא היצר סוס מוכן למלחמה משא''כ האדם, ואומר עם רב ממך כנגד כחות הרע שנתוספו ממנו מצד מעשיו הרעים, ע"כ מקצת לה"ק.

והנה לפ"ז יפול לב האדם וימס כמים, דאיך יהיה בכחו לערוך מלחמה עם מחנות מלאכים מזיקים אשר נבראו מחטאיו, אמנם עצה היעוצה לזה מ''ש חז"ל במד"ר פ' אחרי (כ"א סימן ה') כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ר"נ אמר אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות וכו', והכוונה בזה לדרכינו דע''י שירבה בחבילות של מצות יבראו ממעשיו מלאכים קדושים וטהורים, והם יעזרו על ידו להתחזק במלחמה זו נגד המזיקין הרוצים להחטיאו, ויותר שיעשה האדם את המצוה בשליחות, גם המלאך הנברא על ידו נשלם בחי' קומתו, וכחו גדול וחזק יותר ללחום נגד המזיקין שנבראו מעבירות שלו, וע''כ צריך האדם להתגבר על יצרו ולבקש עזר מהשי"ת, וכשיהיה לו רצון אמיתי להתקרב להשי''ת, מיד נברא ע''י הרצון הטוב מלאך קדוש, והוא יעזור לו במלחמה וגואל אותו מהחטא הנקרא רע ומן המזיקין שנבראו על ידו.

וז"ש יע''א ע"ה המלאך הגואל אותי מכל רע וגו', דבאמת לגודל רום קדושתו לא היה צריך לזה, כי לא שלט בי' יצר הרע כלל כאמרז"ל (ב''ב י"ז ע"א) שלשה לא שלט בהן יצה"ר אלו הן אברהם יצחק ויעקב ויליף לי' מקראי עיי''ש, אלא שלגודל ענותנותו כדרך הצדיקים החזיק א''ע כאילו עדיין צריך ללחום ביצרו, והמלאכים שנבראו ממעשה המצות הם מצילים וגואלים אותו מבחי' העבירה הנקרא רע, ואמרז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וע''כ בבחינת השגחה הכללית והפרטית אמר האלקים הרועה אותי מעודי ועד היום הזה דהכל בידי שמים, אמנם בענין שמירה מהחטא תליא ברצונו של אדם, ובדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו. וע"ד שפי' המהרש"א ז"ל והמלאכים שנבראו מרצונו מוליכין אותו, ולז"א המלאך הגואל אותי מכל רע, ר"ל המלאך הקדוש שנברא ממעשה המצות הוא הגואל אותי מבחי' הרע, יברך את הנערים להצילם מבחי' הרע כמוני, וקראם נערים עפימ"ד בזוהר חדש במדרש הנעלם (דף י"ג ע"א) באותה שעה בכה ר"ע וכו' ווי לדרא ההוא כד ייחי ההוא דרא, א''ל לית דרא ההוא מתקיים אלא בהבל פיהם של תשב''ר כד אינון רכיכין בלבד, וכד אינון קשישין אורייתא משתכחת מנהון, וכן הא דאר''י מאי דכתיב אל הנעל הזה התפללתי, הול"ל אל הבן הזה התפללתי, אלא אמרה חנה יה"ר שבשעה שיגדל ישתדל בעבודת המקום כמו עכשיו שהוא נער, וכל אדם שחכה להיות בזקנותו כמו בנערותו חכה למעלת שמואל הנביא וכו' עיי''ש. וז''ש יברך את הנערים שיזכו להיות בבחינת נערים אף בזקנותן ע''י שינצלו מן החטא הנקרא רע, ואמר וידגו לרוב בקרב הארץ כדגים הללו שאין עין הרע שולטת בהם, ר''ל כמו הדגים לפי שהם במים שהוא מקום טהרה אין בחינת הרע שולטת עליהם, כך לא ישלוט עליהם בחינת הרע וינצלו מעין רע כנ"ל, ולפי שיוסף הצדיק השלים א''ע במידה זו כמבואר בתרגום יוב''ע וירושלמי הנ''ל, ע"כ זכו בניו מידה כנגד מידה לברכה זו.

מאמר כג

ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והי' אלקים עמכם וגו'. צ"ב קישור הכתוב מדוע תלה יע"א הבטחת והי' אלקים עמכם במאמר הנה אנכי מת, וכן מצינו ביוסף שאמר אנכי מת ואלפים פקד יפקד אתכם, וצ"ב הקישור. ובמדרש וימת יוסף וכל אחיו אע''פ שמתו. אלקיהם לא מת הה"ד ובני ישראל פרו וישרצו, עכ''ד המדרש וצ"ב. ויתבאר בהקדם אמרם ז"ל גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, ולכאו' הסברא נותנת להיפך, כי הצדיק כ"ז שהוא בחיים חיותו בעוה''ז, הוא מוסיף והולך בעבודת השי"ת מידי יום ביומו ומסגל מצות ומע"ט והולך וגדל ממדריגה למדריגה, משא''כ במיתתן דבמתים חפשי כתיב.

ואפ"ל הכוונה עפימ"ש רש"י ז''ל (פ' ויצא) בשם התנחומא, שלא מצינו במקרא שייחד הקדוש ברוך הוא שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלקי פלוני, משום שנאמר (איוב ט"ו) הן בקדושיו לא יאמין וכו' עיין שם, הרי שהצדיקים זוכין לאחר מיתתן לבחי' התייחדות אלקית והשראת השכינה, מה שלא זכו אליה בחייהם, ולטעם זה כוחם גדול ליהנות לאחרים מזכותם במיתתן יותר מבחייהם, וכן מצינו במראה הסולם שהבטיח הקב''ה ליע"א על ירושת הארץ אמר לו אנכי אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק וגו', ועיין פרש"י שם, וז"ש יע"א הנה אנכי מת והי' אלקים עמכם, וכן אמר יוסף אנכי מת ואלקים פקד יפקד, היינו שבחי' התייחדות אלקות אשר יזכו אליה במיתתן, הורישו זכותן לבניהם ועי"ז והי' אלקים עמכם וגו', ובזה יתבאר קישור הכתוב וימת יוסף וכל אחיו וגו' ובנ"י פרו וישרצו וגו', דגדולים צדיקים במיתתם להגין בזכותם על ישראל, וז''ש במדרש אע''פ שמתו, אלהיהם לא מת, ר"ל שזכותם קיים ועוד נתגדל במיתתם ע"י שזכו לבחי' התייחדות אלקותו יתברך, הה"ד ובנ"י פרו וישרצו, שזכו לזה ישראל בזכותם כנ"ל.

מאמר כד

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. יל''ד אומרו אשר יקרא אתכם לשון מקרה, הלא הכל בהשגחה פרטית מהבורא כל עולמים, וה"ז מעיקרי האמונה שלא לתלות שום דבר במקרה כמו שכתב הרמב"ם ז''ל במורה נבוכים, וכתב האור החיים הקדוש (בפרשת בחקותי) והלכתי וגו' בקרי פי' שלא יביא עליהם היסורים מכוונים על חטאתם וכו', ואמר ד' כ"א ילכו עמו בקרי ולא ישכילו למעשה ה' אשר יעורר לבם בכוון יסורים כנגד עונותיהם, גם הוא ילך עמהם בקרי וכו' עיי''ש, וצ"ב מדוע אמר לשון מקרה, והול''ל אשר ימצא אתכם באחרית הימים.

ונראה לבאר הענין בדרך רמז מוסר, ידוע כי ימי השובבי''ם מסוגלים לתיקון חטא הידוע, וחומר עת זה מבואר בהרבה מקומות בדברי חז''ל, ובגמרא (נדה י"ג ע''ב) אמרו מוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת, והוא בחי' יהרג ואל יעבור, ובזוה''ק הפליגו מאוד בחומר עון זה בכ"מ, וכ' בזוה''ק (פ' זו) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, אמאי גמול ידיו א''ר יצחק לאכללא מאן דזני בידי' לאפקא ולחבלא זרעי' ברקניא וכו', אקרי רע, ולא חמי אפי שכינתא וכו', אוי לרשע רע ווי לההוא תייבא דאיהו רע, דעביד גרמי' רע כי גמול ידיו יעשה לו וכו', ולהאי טרדין בההוא עלמא יתיר מכולא וכו', וכולהו סלקין והאי לא סליק, ואי תימא שאר חייבין דקטלי בני נשא, ת''ח דכולהו סלקין והאי לא סליק, מ''ט אינון קטלי בני נשא אחרא, והאי קטיל בנוי ממש ואושיד דמן סגיאין וכו', א"ר יודא לית לך חובה בעלמא דלא אית לי' תשובה בר מהאי, ולית לך חייבא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי דכתיב לא יגורך רע, עכ"ד הזוה"ק. ורעדה תאחז ותסמר שערות אנוש למשמע חומר העון הזה, אמנם הקשו המפ' דהא קיי''ל אין לך דבר העומד בפני התשובה, ותו דבזוה''ק (פ' ויקהל) נתבאר חומר העון הזה וסיים והני מילי כד לא עביד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהו אתחזיי' לחפאה על כל עובדוי עיי''ש, הרי לך בהדיא שמועיל תשובה גם על עון זה, אלא שצריך תיובתא סגי, ואיך קאמר לעיל שאינו מועיל תשובת גם בש''ס לא מצינו לחלק בהא, ובירושלמי (פאה פ"א ה"א) אמרו סתמא אין לך דבר העומד בפני בעל תשובה, ובבבלי (יומא פ''ו ע"א) חושב ד' חילוקי כפרה, ומבואר דמהני תשובה על הכל חוץ מהמינים והאפיקורסים שאין להם חלק לעוה"ב,ואף בזה הוא רק אם מת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו קודם מותו והוא בעל תשובה כתב הרמב''ם בספר המדע (הל' תשובה פ''ג) שהוא מבני עוה"ב שאין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, אלא שאמרו ז''ל (ע''ז י''ג) הפורש מן המינות מיד מיית, אבל לא מצינו שלא תועיל תשובה כלל, והכתוב אמר תשב אנוש עד דכא, ובראשית חכמה (בשער הקדושה פט"ז) ושלה"ק ושאר ספרי קודש האריכו למעניתם בענין תשובה על העון החמור הזה, וכבר ביארנו בזה ועוד לאלקי מילין.

ואשר אנכי אחזה דהזוה"ק לשיטתו סובב והולך, דהנה בגמרא איכא פלוגתא אם בעלי תשובה עדיפי טפי או צדיקים גמורים, דאיתא בגמ' (ברכות ל''ד ע"ב, וסנהדרין צ''ט ע"א) וא''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתך, ופלוגתא דר' אבהו דא"ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין וכו', והרמב"ם (בפ''ז מהל' תשובה ה''ד) פסק כר''א דבמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם עומדין שם, והרדב''ז חולק עליו וסובר שצדיקים חשובים יותר מבעלי תשובה, עכ''פ בש''ס דילן איכא פלוגתא.

אמנם בזוה"ק (פ' חיי) מבואר להדיא דעדיפי בעלי תשובה מצדיקים גמורים, וז"ל עה''פ ואברהם זקן בא בימים, ת"ח אברהם אתקריב לגבי' ותיאובתא דילי' הוה כל יומוי בהאי, ולא אתקריב אברהם ביומא חדא או בזמנא חדא, אלא עובדוי קריבו לי' בכל יומוי מדרגא לדרגא, עד דאסתלק בדרגוי כד הוה סיב ועאל בדרגין עילאין כדקא חזי, דכתיב ואברהם זקן וכדין בא בימים באינון יומין וכו' זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קוב"ה, מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קוב"ה בכמה שנין, אברהם וכו' כדאתמר, וכן דוד דכתיב (מלכים א' א') והמלך דוד זקן בא בימים, אבל מארי' דתשובה מיד עאל ואתדבק בי' בקוב"ה, ר' יוסי אמר תנינן אתר דמאריהון דתשובה קיימי בי' בההוא עלמא, צדיקים גמורים לית לון רשו לקיימא בי', בגין דאינון קרובין למלכא יתיר מכלהו וכו', ועוד האריך בזוהר הק' הרבה במעלת בעלי תשובה עיי''ש.

ולפי"ז יש מקום לומר דמ''ש בזוה"ק ושאינו מועיל תשובה לחטא זה הכוונה להגיע לתשובה עילאה, לבחי' שגדולה במעלתה יותר מצדיקים גמורים, זה אי אפשר למי שפגם בחטא זה, ואפשר דבתיובתא סגי יכולין להגיע שמה גם בתשובה על חטא זה, אבל בגמרא המדובר מבעלי תשובה שאינם זוכים למדרגה רמה כ"כ שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, אלא שעכ''פ יתקבלו לרצון לפני אדון כל ויזכו לחיי עוה''ב, ותשובה זו מהני על כל החטאים.

או אפ''ל דהנה חומר פגם העון הזה מפני שעל ידו מוסיפין כח להסט"א, וכמ''ש הרה''ק ר' זרח איידליץ זלל"ה בספרו אור לישרים (דרוש א') דע''י חטא הידוע גורם שהשפע וקדושה אשר פעל ועשה דרך מצותיו נשתפך להסט"א וכו' שנשבה קדושה בין החיצונים ומעכב הגאולה וכו' עייש''ד, ונתקן ע''ז תפלה מיוחדת להעלותם מעומקי הקליפות, והסמיכו תפלה זו לברכת תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותינו, שכאשר יעזור הבורא כל עולמים ויקבץ גליותינו, גם אותן נצוצי הקדושה יתעלו מעמקי הקליפות ויחזרו אל הקדושה ואז יתוקנו הפגמים שנפגמו ע''י חטאת נעורים שעכשיו אין בידינו לתקנם, אך הבוכ"ע מרחם עלינו אם עושין באמת תשובה, אף שלא מועיל לגמרי לתקן בשלימות מ"מ בקיבוץ נדחים יתוקנו גם כל אלו הפגמים ויש תקוה לאחריתם, וגם עכשיו אפשר להתקרב קצת אל הקדושה ע''י תשובה, עכ"פ החיוב להתאמץ בכל הכוחות לתקן הפגמים בעון זה, והימים האלה ימי השובבים מסוגלים לכך, כי הזמן גרמא בעת שקורין בתורה מענין יציאת מצרים מעומק הטומאה וקיבוץ ניצה''ק משם.

ויען שבתיקון חטא זה תלוי הגאולה, ולעומתו העון הזה מעכב הגאולה, לכן מתגבר הס''מ בכל כחו למנוע התשובה ע''ז כדי לאחר את הגאולה, כמ"ש ק''ז היש''מ זלה"ה (פ' תבא) וזל''ק, הנה תמהתי על עיכוב הגלות, כי רוב בר"י המה כשרים ומדוע בן דוד לא בא, וכאשר חקרתי נתוודע לי כי בבחרותם מרבין חבילות עבירות, עד שדי להם על ימי חייהם, וע''ז אין עושין תשובה כלל וזה הגורם עיי''ש. ולפיכך מתגבר הס"מ למנוע מישראל לשוב על חטא זה, ואיתא במדרש ילקוט פ' תצא אשר קרך בדרך ר''י אומר טמאך כד''א כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה כי זה הי' מלחמת עמלק לטמא את בני ישראל בטומאה זו, ולכאורה איך הי' יכול לטמאותם, ולא הי' יכול ליכנס בתוך העננים, אמנם הכוונה על הס"מ שהוא שרו של עמלק, והוא השפיע והתגבר עליהם להכשילם בעון זה ולטמאותם וז''ש אשר קרך מל' קרי.

ובזה יתבאר לנו מ''ש יע"א אשר יקרא אתכם, דהנה יע''א ראה תוקף הגלות באחרית הימים, שיתגבר כח הטומאה בעון זה, ואמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם מלשון קרך בדרך, שיתגבר עליכם בחינת אותה הטומאה, והודיעם גודל הנסיונות באחרית הימים והזהירם לעמוד על המשמר ולשוב בתיובתא סגי בדמעות שליש דזה מועיל לתיקון חטא הזה, ומרגלא בפי כ''ק א''ז היש"מ זלה''ה שלהעלות ניצוצי הקדושות מעמקי הקליפות א''א רק בדמעות שליש באמת ובלב תמים, ובזה אפשר לקרב הגאולה.

הבט נא וראה מ''ש בספה''ק נועם אלימלך ויקרא לבנו ליוסף לכאורה היל"ל לבנו יוסף, אך הענין הוא מה שהאדם מקיים התורה שאינו עובר על מצותיו אינו אלא במדרגת עבד שאינו עובר על מצות אדוניו, אבל להיות נקרא בן למקום צריך לעשות לעצמו גדרים וסייגים ולהוסיף בעבודה לפי שכלו הזך ממדרגה למדרגה, וזהו ויקרא לבנו פי' מי הוא בנו ליוסף שמוסיף תמיד כנ''ל, שים נא ידך לפי שהצדיק הגדול מוסיף תמיד בעבודה צריך לשמור עצמו שלא יפול לגאוה מחמת שיסבור שהוא טוב ומטיב בעבודה להוסיף בה תמיד, והתקנה לזה הוא לזכור תמיד ולחשוב שכל זכויותיו אינם כדאי להנצל פעם אחת מחטא קרי ר''ל אם נזדמן לו, ובזה יכנע וישפל, וזהו ויקרא לבנו ליוסף כנ"ל שים נא ידך, פי' כל כוחך הם התורה והמצות שאתה מקיים שים הכל תחת ירכי רמז על החטא הנ"ל, אם ח"ו נזדמן לך אז הכל חלף ועבר ח"ו ובזה תנצל מהגאוה עכל''ק. הרי דמי שפגם אפילו רק פעם אחת בחטא זה כל זכויותיו חלפו ועברו, וכעי''ז כתב גם בפ' מקץ עה"פ יפות מראה ובריאות בשר, עיי"ש.

א"י האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, עפ"י דברי המדרש האספו ר' אחא אמר הטהרו המד''א (נחמי' י"ג) ויאספו וגו' ויטהרו הלשכות ע"כ, גם בתיוב''ע תירגם כן על האספו ואמר להום אדכו מסואבותא, וז"ש יעקב לבניו האספו היינו הטהרו עצמכם, מאשר יקרא אתכם, ר"ל מטומאת חטא הידוע שמתגברת באחרית הימים בעוה''ר.

א"י דהנה במצות שילוח הקן דרשו רז"ל (סוף חולין) כי יקרא פרט למזומן, ואף שבכל מצות התוה"ק צריך לעשות הכנה למצוה גם להביא עצמו לידי חיוב, וכמ''ש במצות ציצית, דבעידן ריתחא מענישין על זה, אולם לא כן הוא במצות שילוח הקן, דמי שהכין והזמין קן צפור לשלח את האם לא קיים המצוה, דהתוה"ק צותה כי יקרא פרט למזומן, וצריך להיות בהיסח הדעת גמור, ואותו הענין ממש בענין ביאת המשיח שצריך להיות בהיסח הדעת גמור, וכדא"ר זירא במטו מנייכו לא תרחקוהו, ובמה שעושין פעולות בידי אדם ליטול חירות וגאולה שלטון מלוכה וממשלה, בזה מעכבין ביאת המשיח, וזה הי' בעוכרינו לעכב הגאולה, ועל זה פחדו ורעדו כל הצדיקים שבדורות הקודמים, ואי אפשר להגאל עד שיתבטל מלכות הזלה הזאת, כדאיתא בגמ' (סנהדרין צ"ח ע"א) אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל (ועיין פרש"י שם). וזה שהודיע אז יע"א לבניו ואמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. כלומר, ענין הגאולה באחרית הימים בהכרח שיהי' רק בבחינת מקרה פרט למזומן, כמו מצות שילוח הקן דכתיב כי יקרא פרט למזומן, ואם מזמינים אליה לא רק שאין מקרבין הגאולה אלא אדרבה מרחקין אותה ומעכבין ביאת המשיח ועל זה הזהירם יע"א באמרו אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

ואפ"ל עוד עפי''מ דאיתא בזוה''ק פ' ויקרא (דף ו' ע"א) ת''ח בכולהו גלוותא דגלו ישראל, לכלהו שוי זמנא וקצא, ובכולהו הוי ישראל תייבין לקב''ה ובתולת ישראל הות תבת לאתרהא בההוא זמנא דגזר עלה, והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי, דהא היא לא תותוב הכי כזמנין אחרנין, והאי קרא אוכח דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, נפלה ולא אוסיף להקימה לא כתיב מתל למלכא דרגז על מטרנותא אושדי לה מהיכלי' לזמנא ידיעה וכו', לזמנא בתרייתא אתרחקת מהיכלא דמלכא ואשדי לה מלכא מהיכליה לזמנא רחיקא, אמר מלכא וכו' אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה וכו', עד דאחיד לה מלכא בידוי ואוקים לה, ואייתי לה להיכלי' ואומי לה דלא יתפרש מינה לעלמין ולא יתרחק מינה, כך קב"ה וכו' יוחיד בידהא ויוקים לה ויתפייס בהדה ויתיב לה להיכלי', ות"ח דהכי הוא דהא כתיב נפלה לא תוסיף קום וכו' לא תוסיף קום כזמנין אחרנין אבל אנא אוקים לה ע"כ, הרי מבואר בדברי חז''ל שגאולה העתידה תהי' ע''י הקב"ה בכבודו ובעצמו והוא ית''ש יקים את בתולת ישראל הוא ולא אחר, וק''ו בן בנו של ק"ו שא''א שתהי' ע''י מינים וכופרים כי הם הם המעכבין את גאולתן של ישראל, והם היו בעוכרינו שבחרו להם דרך עקלתון לקחת גאולה מעצמם בזרוע בשר, ודא עקא שישנם עוד מבני ישראל שומרי תורה ומצוות המחזיקים בידיהם ומתחברין עמהם ונותנים להם חיזוק, ואלמלא זאת כבר היינו נגאלים.

והנה מצינו בהרבה מקומות לשון קצר במקרא כגון ויקרא אל משה ולא פי' מי הוא הקורא, ועד''ז יתפרש לענינינו אשר יקרא אתכם בלשון קריאה, שיע"א הורה לבניו שבאחרית הימים ימתינו עד שיקרא אותם הקב"ה, ולא יעשו פעולות בידי אדם למהר את הגאולה. גם לשון ויקרא הוא לשון חיבה, כמ"ש רש"י ז"ל עה"פ ויקרא אל משה, וז''ש יע"א האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שתמתינו עד שיקרא הקב''ה לכנסת ישראל בלשון חיבה כמבואר בזוה"ק הנ"ל, ולפיכך מדייק הכתוב ואמר אשר יקרא אתכם ולא אמר לכם, דהכוונה שיקרא אתכם לצאת מהגלות.

מאמר כה

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, כבר דקדקנו לעיל במ"ש אשר יקרא, שהוא מלשון מקרה, ואין שום דבר בעולם בא במקרה, אלא הכל בהשגחה עליונה מאת המסבב כל התיבות ית''ש, והול"ל אשר ימצא אתכם באחרית הימים.

ונל"פ בדרך רמז מוסר, כי נודע חומר הענין וגודל הפגם הנגרם בנפש האדם ע''י חטא הידוע ר"ל, עד שאמרו בזוה''ק עלי' כתיב נכתם עונך לפני בר בתשובה סגי, ובזוה"ק פ' ויקהל (רי''ד ע"ב) אמרו דאין מועיל כ"א תייובתא שלימתא, תיובתא דאיהי אתחזייא לחפייא על כל עובדוי וכו', ובעוה"ר רחוקים אנו מבתי' תשובה כזו, ואי' איפוא ימצא לנו תקנה, כי ידוע דשורש גאולה העתידה תליא בתיקון חטא זה, אמנם מצאתי רמז נחמה עפי"ד היע"ד זלל"ה (ח''א דרוש ט''ו) שכתב לפרש דברי המדרש דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב וגו' ואל אלקינו כי ירבה לסלוח, זהו עשירית איפה שויתר הקב''ה משלו עכ"ד והמדרש וצ"ב וביאר הוא ז"ל עפ"י מ"ש המפרשים בקרבנות קין והבל, ששעה ד' לקרבן הבל ולא לקין, כי הקרבן הוא תמורת אדם, וצריך ג''כ להיות מורכב מרוח חיים וגשם, לכך יוכשר בהמה אשר נפש רוח חיים בקרבה, וע''כ שעה ד' להבל היות מנחתו מצאן, אבל קין שהביא צמחים, שהוא רק חומר וגשם מבלי חלק רוחני, א"כ אין זה תמורת אדם היותו מורכב מרוחני ג"כ, ויש כאן מהשאלה א''כ קרבן מנחה עשירית איפה איך יוכשר לקרבן, הלא זה כמו קרבן קין, אבל התשובה היא כי חלק רוחני לד' וכו' ואב ואם נותן הגשם וה' נותן הרוח, וא''כ עני זה שאין לו להקריב, השי''ת לרוב חמלתו מוחל על חלק שלו שהוא חלק רוחני, ודי שמקריב חלק גשמי שהוא קמח ומלח דומם וצומח וכו' וזהו מאמר המדרש ואל אלקינו כי ירבה לסלוח, כי מרבה מחילה למאוד, ואמר זה עשירית איפה שויתר הקב''ה משלו, ר''ל שאין בו חלק רוחני כלל, ואין נאות כלל לקרבן, מ"מ ברב חמלתו מרבה מחילה ומוותר שלו, והנה כוונת הלב לשמים בתפלה הוא חלק רוחני אשר בקרבו וזהו חלק ד', והקב"ה ברוב רחמיו בראותו כי ניתן האדם במצוקה וא"א לו לכוון כראוי, מוחל על חלקו כמו בעשירית האיפה וכו' ואף את אין כוונתו שלימה ד' יסלח לו, עכת''ד.

וכמו"כ אפ"ל למבין התשובה, אף שאין בכוחנו לעשות תשובה מעולה בכוונת הלב בשלימות, אעפ"כ הבוי"ת ברוב חמלתו יקבל תשובתינו כקרבן עני, כי עניים אנחנו במעשים ובדעת, והעיקר הוא עזיבת החטא וקבלה על להבא להיזהר בשמירת העינים והפה והלב, ולבקש מהבוי"ת מחילה וסליחה, ואף דאמרו ז''ל בזוה''ק דאין מועיל התשובה על חטא הידוע כ"א בתיובתא שלימתא, מ''מ מועיל להקל כובד העונש וגודל הפגת והבוי"ת מקבל התשובה לפי בחי' מצב הדור ובשפלותינו קשה להשיג אפילו בחי' קטנה של תשובה, וע"כ חשובה היא לפני הבוי"ת כתשובה שלימה בדורות הראשונים, וע''ד שפי' בסה''ק צמח דוד במאמה''כ אל תזכור לנו עונות ראשונים, מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד, עפ"י המעשה המקובל שאירע בימי הק' רמ"מ מרימנאב זצלל''ה, אשר באו נפשות ישראל מעולם העליון לפניו בקובלנא, אשר הה"ק המגיד מזלאטשוב זצל''ה הוא למעלה בראש ב''ד, ומאוד מחמיר בעון המקרה ר''ל, על כי קדוש וטהור הו' מימיו, ולא טעם טעם חטא זה והועילו בקשתיהם ונתמנה אחר תחתיו, וחזרו לפניו לאמר לו יישר כח כי היקילו מעליהם, כי העון לפי הדור, וזה בקשתינו אל תזכור לנו עונות ראשונים, שהעונות שנחשבו בדורות הראשונים אל יזכר לנו, כי המה היו גדולים במדריגתם, אבל אנחנו דלונו מאוד, ולפי קטנות המדריגה תקטן החטא עכ''ל, ובעוה''ר מאז ועד עתה נדלדלנו עד מאוד, ובכל יום ויום נתרבה שפלותינו ר"ל, וזהו בקשתונו מהבוי"ת מהר יקדמונו רחמיך שימהר הקב''ה ויגאלנו מיד, כי דלונו מאוד, ובכל יום ויום אנו נזערים ושפלותינו נתרבה ר"ל, ומי יודע עד היכן נגיע, ורק זאת תקותינו שמהר יקדמונו רחמיך ויגאלנו גאולת עולם.

ולענינינו נל''פ מ"ש בנוסח התפלה בעל הרחמים נקראת ודרך תשובה הורית, וראוי להבין הכוונה במ''ש דרך תשובה והול"ל תשובה הורית, אך כי בעוונותינו הרבים רחוקים אנו מאוד מתשובה אמיתית ובפרט על תיקון חטא הידוע דלא סגי כי אם בתיובתא שלימתא וכו' ואפילו לבחי' קלה של תשובה לא הגענו, אמנם הבורא יתברך ברחמיו וחסדיו הגדולים הורה לנו דרך תשובת והוא עזיבת החטא וחרטה על שעבר וקבלה להבא, ולשפוך תפלה ותחנונים להבורא יתברך, ואם נלך בדרך התשובה, אף אם אין ביכולתינו להגיע עד תכליתו, יתקבל לפני הבוי"ת לרצון, ויזכנו לשוב בתשובה שלימה, ובזה יל'פ במאמה"כ את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וצ"ב לשון מקרה כקושיתנו הנ''ל, ואפ"ל עפימ''ש בעלי התוס' (בפרשת תולדות) עה"פ כי הקרה ד' אלקיך לפני, (שאמר יע"א ליצחק) כשם שהעבד שהלך לבקש לך אשה אמר הקרה נא לפני היום, וגם האיל שנזדמן בעקידתך לפי שעה, כך הקרה לפני בשבילך עכ''ל. והכוונה בכל אלה שזימן ד' לידם רצונם ומבוקשם בהשגחה נפלאה, יוצא מגדר הטבעי והרגיל, וע''כ הוציאו הכתוב בלשון מקרה, והוא לשון מושאל לפי שנראין הדברים כמקרה, וזה יעיד על השתלשלות הענינים בהשגחה נפלאה מוצא מדרך הטבע והרגיל, ועל דרך זה יש לפרש הכוונה במאמר הכתוב אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שירומם ד' אותנו משפלותנו באחרית הימים, ויטהר את לבבנו ויקרבנו אליו הבורא יתברך שמו בתשובה, ולא יצוייר בדרך הטבע להשיג ולהגיע לתשובה שלימה, בבחי' השפלות שנשקענו בעוה"ר באחרית הימים, אמנם יקבל הבוי''ת תשובתינו כעשירית איפה מנחת עני, וכל ישראל יחזרו בתשובה, והשתלשלות הענינים יהיו למעלה מן הטבע וגדר הרגיל, כ"א בהשגחה נפלאה מהמסבב כל הסיבות ית''ש, וע"כ הוציאו הכתוב בלשון מקרה ע''ד הכוונה שאמר יע"א כי הקרה ד' לפני, והבן.

מאמר כו

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, אפ''ל מאמה"כ בדרך רמז מוסר לימי השובבים, כי תוכן כל הפרשיות אלו בגלות מצרים וגאולתם משם, ושורש הענין הי' לקבץ ולהעלות משם הניצה''ק כידוע, וזהו עבודת האדם בעולמו לתקן מדת היסוד ופגם חטא הידוע, ע''כ הימים האלו מסוגלים לזה (וכבר הארכנו בדברנו לעיל עיי''ש) וירמוז הכתוב לדרכנו ויקרא יעקב אל בניו האספו וגו', שעוררם על האסיפה קיבוץ ניצה''ק אשר נתפזרו בסיבת החטא ר"ל, ותיקון זה ישתדל האדם לעשותו בימי הנעורים דייקא טרם יגיע לימי הזקנה, וע''ש זה נקראת מדת היסוד, כי הוא יסוד הכל, וכל הבנין תלוי באיכות היסוד החזק הוא הרפה, וכמו''כ בתיקון מידה זו יראה כל אדם להשמר מהחטא הנורא הזה מימי עלומיו דוקא, כי ימי הנעורים המה יסוד כל ימי הבנין, ותיקון חטא זה הוא יסוד הכל, ולפי מהותו בימי הנעורים ככה יהי' איכותו בימי הזקנה.

ועד"ז אפ''ל ברמז הכתוב ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו, שיעשו פעולות באסיפת הניצה''ק כנ"ל, ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, דלפי איכות העבודה בימי הנעורים, ככה יקרא אתכם באחרית הימים לימי הזקנה, וקאי על מלת האספו, דכפי בחי' העבודה באסיפה זו יקרא אתכם באחרית הימים, והגם שאמרו ז"ל בזוה"ק דלא סגי בתשובה על חטא זה, אמנם א"א לומר דלא מהני תשובה כלל, דהרי אמרז"ל אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ובארתי בדברנו במקו"א דאולי הכוונה דלא סגי בתשובה למחוק רושם החטא לגמרי, אבל עכ"פ יועיל להקל כובד החטא קצת, והדמיון בזה לאדם הנושא על כתיפו משא כבדה מאוד, ואם יחסרו ממשאר אפי' מעט, אף שעדיין יהי' משאו כבד וגדול מנשוא, מ"מ יקל מעליו המשא בערך ממה שהי' מתחלה, כמו"כ בתיקון חטא זה דהתשובה מהני עכ"פ להקל כובד החטא, אע''ג דלא מהני להסירה לגמרי כנ"ל, וע"כ יראה כל אדם להתבונן בפנימיות לבו האיך ובאיזה מדריגת הוא עומד בתיקון חטא זה, ואפי' הפחות שבפחותים אם יתמרמר ויבכה לפני הבוית"ש בכל לבו שיחוס וירחם עליו לקבל תשובתו, בודאי יועיל לו להקל מעליו כובד החטא הנורא הזה.

ולדרכנו יתבאר בממאה''כ ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה, ובתרגום יוב"ע בך יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר ישימך ד' כאפרים וכמנשה וכו', וצ"ב מה ענין ברכה זו ליומא דמהולתא, ומדוע יתברכו בברכה זו דייקא, ואפ"ל דשם מנשה ירמוז על השכחה כמ"ש כי נשני אלקים וגו', ובמד"ר דיוסף שכח תלמודו במצרים שנא' כי נשני אלקית וגו' וכבר בארנו בדברנו לעיל שהי' צורך והכרח לזה לטובתו, ואפרים ע"ש כי הפרני אלקים בארץ עניי שנתוסף לו חכמה יתירה מן השמים ופרה ורבה בידיעת התורה וסודותי' יותר ממה שהי' בתחילה קודם ששכחו (עייש''ד לעיל) אמנם כל אדם צריך להקדים את אפרים לפני מנשה, היינו להפרות ולהרבות בתורה, טרם שיפגום ויחסר בסיבת החטא, כידוע שהשכחה בא מהס"מ שרו של עשו ובסיבת החטא, כמ"ש בזוה"ק עה''פ ע"כ לא יאכלו בנ''י את גיד הנשת גידא דנשיא בני נשא מפולחנא דמאריהן, וגיד הנשה ממונה עליו הס''מ כידוע, וע''י שיקדים את אפרים היינו להרבות ולהפרות בתורה המאור שבתוה''ק ישמרהו וינצל מפגם החטא, והנה אמרו רז''ל דהפוגם בבריתו נמשכה ערלתו ונראה כאינו מהול, ורק הזוכה להיות נוטר בריתו נקרא מהול בודאי והמצוה אצלו כשלימות, ובזה א"ש דברי התרגום יוב"ע יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר ישוינך ד' כאפרים וכמנשה וכו', ומני ית אפרים קדם מנשה, ר"ל דיתכן לברך את הילד ביום מילתו בברכה זו דוקא שיזכה להקדים בחי' אפרים להפרות ולהרבות בתורה תחלה, ואז יהי' מצות המילה בשלימות אצלו כל ימי חייו ולא יפגם ח''ו.

מאמר כז

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם וגו' (בגמרא פסחים דף נ"ו ע"א) ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא ח"ו יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל ד' אלקינו ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יע''א ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכו', התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי עכ''ד הגמרא. ראוי להבין איך יתכן שנסתפק יע"א שמא ח"ו יש פסול וכו', הלא כל מה שעתיד ליארע עם כאו"א מהשבטים עד סוף כל הדורות נתגלה לו כמבואר במדרשי חז''ל, ואיך אפשר שלא נתגלה בחי' מדריגתם באותו זמן, ובודאי שהכיר בבחינתם הקדושה, וא"כ מה מקום לספיקותו. ב) גם יל"ד בתשובתם שאמרו "כשם'' שאין בלבך אלא אחד וכו', מה צורך לדמיון הזה, ולא יצוייר כ"א אחדות א' הוא אחדותו ית"ש ויספיק לומר אין בלבינו אלא אחד, גם איך יכלו להדמות בחינתם ליעאע"כ, ובודאי שהי' יעא''ה מייחד שמו יתברך בבחי' גדולה למעלה מבחינתם.

ונל"פ בדרך הפשט מ"ש יעאע"ה שמא ח"ו יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, דהנה מצינו ביצחק אבינו אף שהי' נביא אמת, אבל העלימו ממנו מן השמים שלא הכיר ברשעת עשו והי' סיבה מאת ד' כדי שיטול יעקב את הברכות בלא דעתי' דיצחק אלא בדעתי' דקוב"ה כמבואר בזוה''ק, ועד''ז מצינו שהעלימו מן השמים ידיעה זו מאאע"כ שלא הכיר ברשעת ישמעאל, דכתיב ותרא שרה את בן הגר וגו' מצחק (ודרשו רז''ל אין מצחק אלא ע"ז וכו' לשון ג"ע וכו' לשון רציחה) ותאמר לאברהם גרש את האמת הזאת ואת בנה וגו', וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו, ויאמר אלקים אל ירע בעיניך על הנער וגו', כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, פרש"י למדנו שהי' אברהם טפל לשרה בנבואות, ולכאורה צ"ב דהרי אמרז''ל במד"ר (פ' וירא) עה''פ המכסה אני מאברהם וגו' שאמר הקב"ה מתן תורה גליתי לו גיהנם גליתי לו וכו' אפילו שם חדש שהקב"ה עתיד לקרוא לירושלים הי' אברהם יודע ר' ברכי' בש"ר יהודה אמר אין יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלת ואפילו אותן הלכות הי' אברהם יודע עכ"ד המדרש. ולפי"ז איך יובן אמרם ז"ל שהי' אאע"ה טפל לשרה בנביאות, גם איך יתכן שידע אאע"ה העתידות עד סוף כל הדורות, ומעשה ישמעאל לא ידע, אמנם בהכרח לומר שהעלימו מן השמים מאתו ידיעה זו, ואולי לטעם שלא יצטער אותו צדיק, וע"ד שאמרז"ל שקיצר הקב"ה ה' שנים משנותיו, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה וכמו"כ לטעם זה העלימו ממנו רשעת ישמעאל, וע''כ וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו שצוהו שרה אמנו לגרשו, כי לא השיג בחינתו, ואמר לו הקב"ה אל ירע בעיניך וגו' כל אשר תאמר אלך שרה שמע בקולה, כי בהכרח תציית לדברי' אף שלא יושג לך טעמן, כי בענין זה הי' אברהם אבינו טפל לשרה בנביאות, שהשיגה שרה אמנו ברוה''ק רשעת ישמעאל שעתיד להרע לישראל בעת החורבן, והעלימו ידיעה זו מאאע"ה לטעם הנ"ל, (עיין בדברנו פ' וירא) שמ''ש רז"ל אין מצחק אלא ע''ז ג''ע ושפכ''ד, לא שעשה ישמעאל כל המעשים האלו באותה שעה, כי א"א שהי' בביתו של א"א ע"ז וכו', אלא שראתה שרה ברוה"ק שכל אלה יעשה ישמעאל לעתיד, ולא נתגלה לאאע"ה נבואה זו לטעם הנ"ל.

ועד"ז נבין מאמר רז''ל ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח"ו יש במטתי פסול וכו', עפימ"ש ז''ל (יומא דף ט' ע''ב) טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים וכו', א''ל בירה תוכיח (פירש רש''י ביח המקדש) שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים, ולזה כשראה יעאע''ה שלא אסתייע זכותם לגלות להם קץ הימין, אמר שמא ח''ו יש במטתי פסול, דאולי העלימו מן השמים גם ממנו בחי' בניו, וכמו שאירע באברהם וביצחק, והשיבו לו השבטים הקדושים כשם שאין בלבך אלא אחד, ר''ל כפי שבלבך עלינו שאנו מודים ומיחדים שמו יתברך באמת, כך אין בלבנו אלא אחד, והאמת כן הוא כאשר חשבת עלינו מעיקרא, ולא אירע לידך טעות והעלמה מן השמים כמו שאירע לאאע''ה ויצחק, באותה שעה פתח יע"א ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ויובן עפימ''ש בספה"ק עבודת ישראל (בלקוטים) על מאמחז''ל בפסוק וארבעה כנפים לאחת להם (שראה יחזקאל בנבואה ד' כנפים וישעי' ראה שש כנפים, ואמרז''ל כי יחזקאל ראה אותה אחר החורבן, ואז נגרע ונחסר מהם ב' כנפים וכו'), והנה בזוה''ק נאמר רמז על שש תיבות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם הגדפין עיי''ש ר"ל כי הר"ת של זה הפסוק הם אותיות בשלומ"ך וכו', להגיד גדולתו של ממ"ה ולהעיד על שלימותו כי הוא שלם במלכותו וכו', והיינו בזמן שביהמ''ק הי' קיים היתה המלכות בשלימות, לכן הי' להם שש כנפים כמנין אותיות ב'ש'ל'ו'מ'ך', מה שאין כן כשנחרב וכו', לכן ראהו יחזקאל בארבע כנפים שנחסר להם ב' האמצעים וכו' תיבת כבוד מלכותו בפסוק ברוך שם וכו' עיין שם. והנה יעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, והשיג כי לא ניתנה רשות לגלות, ועל כן הטמינה ברמז, ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ונרמז בו בחי' גאולה העתידה שיהיה כסאו יתברך שלם ושמו שלם ומלכותו ואמונתו קיים לעד ונצחי, ותיקנו חז''ל לאמרו בחשאי לטעם הנ"ל, כי נרמז בו בחי' גאולה העתידה ולא ניתנה לגלות ולפרסם בחינתו עד בא זמנו ויתגלה כבוד מלכותו ית"ש, ותיקנוה רז''ל לאמרו בחשאי מבחי' סוד ד' ליריאיו ולהתפלל על כבוד מלכותו ית"ש שיתגלה במהרה לעינינו בב''א.

מאמר כח

ויקרא יעקב לבניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, פירש''י ז''ל בקש יעקב לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לדבר דברים אחרים, ראוי להבין דא''כ למה כתיב ואגידה לכם והרי לא נתקיים הבטחתו, גם דאיתא במד"ר פ' נשא שהיה מסורת ביד כל שבט מיע''א כל מה שיעבור עליו עד ביאת המשיח, וא''כ הרי גילה מענין הקץ שיהי' באחרית הימים דאחרי שיעברו כל אלו המאורעות יהי' הקץ בודאי.

ב) בגמרא פסחים (דף נ''ו ע''א) דרשו רז''ל האספו ואגידה וגו' ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח''ו יש במיטתי פסול וכו' אמרו לו בניו שמע ישראל ה''א ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרו רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרין אותו בחשאי וכו', משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדי' להביא לה בחשאי עכ''ד הגמ', ראוי להבין איך יתכן שחשב יע"א שיש בהם שמץ ע''ז או שאין מאמינים באחדות הבוב"ה ח''ו, גם צ''ב תשובתם כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד הול"ל אין בלבנו אלא אחד מהו כשם שאין בלבך וכו' הלא מיותר הוא לכאו', וגם מ"ט התקינו לאומרו בחשאי וכי איזה גנאי בזה ואין המשל דומה לנמשל והרי הוא שבח להבורא ית"ש ולמה צריכין לאמרו בחשאי.

ג') במד"ר (פ' צ"ח סי' ג') בשעה שהיה יע"א נפטר מן העולם, קרא לי''ב בניו אמר להם שמעו אל ישראל שבשמים אביכם, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב''ה אמרו לו שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו אלא ה' אלקינו ה' אחד, אף הוא פירש בשפתיו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ר' ברכי' ור''ח בש''ר שמואל הדא הוא שישראל משכימים ומעריבים בכל יום ואומרים שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה אותו דבר שצוויתנו עדיין הוא נוהג בנו ה' אלקינו ה' אחד עכ''ד המדרש, צ"ב וכי צריך זה למודעי, ואיך תיסק אדעתין שאינו נוהג, הרי הוא מעקרי האמונה להאמין ביחוד השם ושזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא ית''ש.

ונל"פ בהקדם לבאר מאמר הכתוב האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, דלפי"ד רוב המפרשים א''ל הכוונה בו על ימות המשיח עיין בבעה"ת וברמב''ן ז"ל, והם ימינו אלה עיקבתא דמשיחא, ומבואר בדברי האר''י ז''ל דטעם הגלויות הוא לברר הניצה''ק ולקבץ נידחים שנפלו בשבי' בקליפות ר"ל, ונשלם ענין זה בעיקר ע"י תיקון מדת היסוד, לתקן טיפי קרי שנפלו בשבי' ר"ל לעמקי הקליפות, וזהו שורש כל הגלויות כי עון זה ר"ל גורם אריכת הגלות, והתקינו רז"ל להתפלל על זה בברכת מקבץ נדחי ישראל, כי זהו קיבוץ נדחים ותליא בזה גאולתן של ישראל כמבואר בספה"ק.

וע"כ בפרשיות אלו של ימי השובבים שבהם קורין בתורה ענין גלות מצרים וגאולתן של ישראל, ושורש הענין הוא בירור הניצה"ק וקיבוץ נידחים שתיקנו בנ"י במצרים שזהו טעם הגלות והגאולה, ע''כ הקריאה מעורר הזמן, והימים האלה מסוגלים מתר לתיקון מדת היסוד, לתקן כאו"א פגמי נפשו אשר חטא בחטא הידוע ר''ל, ולהתקרב אל אבינו שבשמים ע"י תשובה שלימה ואמיתית, כי כ''ז שהאדם מלוכלך ר''ל בפגם חטא זה א"א להתקרב לקדושתו ית', כי רושם החטא עושה מסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים, כמ"ש אתך לא יגורך רע, וע"כ נקראת מדת היסוד, כי זהו יסוד קדושתן וטהרתן של ישראל, ויסוד קיום כל התורה ומצותי', כמ''ש בספה"ק נועם אלימלך זלה"ה בפ' זו עה"פ ויקרא לבנו ליוסף וגו', והוא ז''ל מפרשו ע"ד הרמז בעבדות השי''ת כדרכו בקודש, ויקרא לבנו ליוסף, שצריכין להוסיף בעבדות הבוב"ה, שים נא ידך תחת ירכי, שכל העבודה בתורה ומצות ומסנ"פ הכל תלוי בזה המידה, וחלילה אם יפגום בזה ר"ל נעשה קלקול בכולם ר''ל עכת''ד ז"ל, וכעי"ז כתב בפ' מקץ לפרש מאמרז''ל משביעו רעב וכו', כי יכולין להיות שבע בתומ"צ, ואעפ''כ הוא רעב באם לא תיקן בזה הענין, ולהיפך יכול להיות אף כי מרעיבו שאין לו כ''כ תומ"צ, ורק לפי שתיקן מדת היסוד הוא שבע את''ד ז''ל.

ובעוה"ד בדור השפל כדורנו והנסיונות גדולים עד מאוד, כמה קשה הוא להשיג תיקון הראוי לפגם החטא, אולם זה ודאי שכל מה שעושין בזה הוא קצת תקון, וצריך להתפלל ולבקש תחנונים מהבוי''ת שנזכה לתקן את אשר פגמנו, והעיקר הוא חרטה ועזיבת החטא שלא נפגום עוד, ולהתאמץ בשמירת העינים והמחשבות וההרהורים, וכ''ז בודאי יועיל להתקרב אל אבינו שבשמים, והבוי''ת מביט בצערן של ישראל, שמצטערים על שאין יכולים להשלים תקון הראוי ומקבל תפלתן של ישראל תורתן ועבודתם בגודל רחמנותו ית' עלינו, אף שלא השלמנו עדיין תקון הראוי לפי מעשינו.

ולפי שבתקון חטא זה תלוי גאולתן של ישראל, ע''כ באחרית הימים עיקבתא דמשיחא מתגבר הס''מ מאוד להחטיא את ישראל בקדושת היסוד, כדי לעכב ולאחר את הגאולה ר''ל, ורואין בחוש בדורנו שכל אלו הכתות רעות שהוקמו ע''י הס''מ למטרה זו להשחית ולהעביר את בנ''י מתורתם ואמונתם, מתחילים בראש וראשונה ברקודי בחורים ובתולות ובאסיפות עם בתערובת אנשים ונשים, וכדומה להנה בפגם קדושת היסוד, כי הס''מ המנהיגם יודע היטב כי יסוד הגאולה תליא בתיקון חטא זה, ולמנוע ולאחר הגאולה ר''ל הוא מעמיד מפלגות וכתות שונות, אף מאותן שמסוה התורה על פניהם, ורובם ככולם משתמשיה בערבוביא זו להכשיל את ישראל בקדושת היסוד, כי זהו יסוד הכל.

ועפימ"ש התוי''ט זלה"ה במתני' (דאבות פ''ה) עשרה נסים שנעשו בביהמ''ק וא' מהם שלא אירע קרי לכ''ג ביום הכפורים, ולכאורה מאי ניסא איכא בהא, שהיו משמרים אותו ולא ישן כל היום וכל הלילה וכו', ותירץ עפ''י משל לב' כתות הלוחמים, וא' מהם רואה שקרוב להיות מנוצח, אז מתגבר בכל כוחותיו ומתחזק להפיל את חבירו וכו', וע''כ הי' קרוב שיארע קרי לכ"ג ביוכ''פ, לפי שבו תלוי כפרתן של כל ישראל והתגבר הס''מ בכל כוחו להכשילו ח''ו וניצל רק בדרך נס עכת''ד, ועד"ז באחרית הימים כי קרוב עת הגאולה והס''מ קרוב להיות מנוצח, ע"כ מתגבר בכל כוחותיו על כל א' מישראל להכשילו ח"ו, ובשפלות הגדול כדורנו עבודת כל א' מישראל עושה רושם ומצפים בשמים ע''ז כבחי' עבודת הכ''ג ביוה"פ, כי בעוה"ר אין לנו לא כ"ג ולא ביהמ"ק ולא אישים ולא קרבנות, וע''כ מתגבר הס"מ על כל א' מישראל בפרטיות, ואעפ''כ מי שמתפלל להשי"ת באמת ורוצה לעבוד השי''ת ולשמור עצמו מפגם החטא הנורא הזה, הבוי"ת ברוב חסדו עושה נס להצילו, ובדרך הטבע א"א להמלט לרוב ההתגברות, וכמו שהי' צורך לנס לכ"ג ביוה"פ לטעם זה.

ולדרכנו אפ"ל ברמז הכתוב האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שגילה להם יע"א שבאחרית הימים יתגבר הס"מ להחטיא את ישראל בעון המקרה ר"ל, וכמו שעשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים, דכתיב אשר קרך בדרך ודרשו רז"ל במדרש קרך טמאך כמד"א כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה, וכל אלו הכתות בדורנו המחטיאים את ישראל בחטא זה המה שלוחיו של עמלק וס"מ, ואף במקום הקודש והמקדש שורש קדושתן של ישראל מתגברין להחטיאם ע''י תערובת אנשים ונשים והוללות וכ''ז משורש עמלק והס''מ, ועל בחי' זה הזהירה יעאע''ה ואמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא וגו', ודרשו רז''ל במדרש האספו הטהרו היך מה דאת אמר (נחמי' י"ב) ויאספו וגו' ויטהרו, ר''ל שיתגברו בכח הטהרה לתקן שורש החטא הידוע, ועפ''י פשוטו האספו מלשון אסיפה וקיבוץ, הקבצו ושמעו ג''כ לשון קיבוץ כמ''ש וישמע שאול את העם, ובזה עוררם והזהירם יע"א שבאחרית הימים כל עבודתם והי' לקבץ הנפזרים ניצה''ק אשר נתפזרו ונשבו ר''ל לעמקי הקליפות וע''י דמעות אמיתיות והרהורי תשובה מעומקא דליבא אפשר לפעול זאת וכשנזכה לזה יקבץ הבוי"ת פזורינו ויגאלנו בביאת משיח צדקינו בב"א.

ונקדים דברי הנזה"ק עה"פ האספו ואגידה וגו', עפימ"ד בזוה"ק סדר זו, שבהיות יעקב מגלה הקץ לבניו, הי' בידם להעביר שורש הרע, ולהגביר שורש הטוב לקרב בו הקץ שלא בעונתו עכ"ד הזוה"ק, אולם זה מחוסר ביאור כי איך יהי' בידם לקרב הקץ שלא בעונתו ע''י גילוי זמן הקץ, גם צ''ב ליישב הא דאמרי' שנגלה הקץ ליעקב, והרי אמרז"ל על בחי' הקץ דאפי' לבי' לפומי' לא גליא, ותוכן דבריו לתרץ עפימ''ד בפ' חלק עת מזומנת לרעה ועת מזומנת לטובה וכו', ופירשו חכמי האמת שכל עת וזמן יש לו מזל ושר מיוחד הממונה עליו למעלה בעולם הגלגלים, וכן כזה יש גבוה מעל גבוה בעולם העליון וכו' שעל כל עת וזמן ממונה עליו מדה המיוחדת המאיר בו וכו', ולעולם זמן הקץ אינו אלא בעת רצון המיוחד לו וכו', אלא שהבוי"ת ברצונו משנה עתים ומחליף את הזמנים להקדים העת רצון כפי רצונו ית', וזהו בעתה אחישנה כשיהיו ישראל בבחי' זכו, יקדים הבוי"ת מדת העת רצון המיוחד לגאולה לסדרה שלא במקומה וקודם זמנו כדי למהר ולהחיש הגאולה, ומעתה נ''ל דהא דאמרינן שנתגלה הקץ ליעקב, לאו היינו זמן הקץ ממש, דאהא כתיב כי יום נקם בלבי, דאפי' ליבי' לפומיה לא גליא, אלא ר''ל שנתגלה ליע"א המדה והמדריגה שתלוי בה העת רצון של הקץ האחרון, וזה בא לגלות לבניו, ולכן כתבו בזוה''ק שע''י גילוי הקץ הי' בידם להעביר שורש הרע ולקרב בו הקץ שלא בעונתו, כהא דאמרי' מפני מה הראשונים היו מתפללין ונענין מפני שידעו להתפלל בשם וכו', וממילא אלו ידעו חכמי הדורות באיזה מדריגה מתקרב קץ הזמן, הי' לאל ידם לכוון ברחמים בכוונה הידועה המיוחדת לאותה מדריגת לסדרה שלא במקומה, כדי לדחוק ולקרב את הקץ שלא בעונתו, אבל באמת כבר אמרו במדרש חזית כי הקץ שלא בעונתו אינו טוב וכו', ולכן לא הי' רוח המקום נוחה לגלות בחי' הקץ, כי אין רצונו ות' להביא גאולה שלא בעונתו אלא אחר תשלום התיקון בתשובה שלימה כראוי, וע"כ נסתם ממנו ידיעה זו עכת''ד הנזה"ק ז"ל.

הנה דלה לנו חספא ואשכחנא מרגניתא תותי', עפימ''ד במדרש איכה רבתי (פ''ב ס"ה) עה''פ חלל ממלכה ושרי' אלו שרים של מעלן וכו', ורש''י ז"ל בפירושו על איכה הביא מדרש זה וז''ל מדרש אגדה יש אלו שרים של מעלה שהחליפם הממונה על האור מינה על המים, והחליף כל הממונים, לפי שהיו ברשעי ישראל בעלי שם המפורש ובוטחים הם שישביעו את שרי מעלה להצילה מאש וממים ומחרב, ועכשיו כשהי' משביע את שר האש בשמו, הוא משיב אין ממשלה זו בידי וכן כולם עכ"ל וכן הוא במדרש עיי"ש, והבאנו בדברנו לעיל דברי הרמב''ן ז''ל בענין הכשפים מ"ש ז"ל שמכחישין פמליא של מעלה, הכוונה בזה שיש להם כח להכריח בשרי מעלה שיעשו כפי רצונם ע''י השבעות וכח הכשפים.

ומעתה אלמלא גילה יע"א לדורות המדה והמדריגה בעולם העליון שתלוי בה העת רצון של קץ האחרון, ולכל עת יש לו מזל ושר מיוחד הממונה עליו בעולם שלמטה הימנו כדאמרן, וע''כ הי' החששא קרובה שרשעי הדורות יהיו מכריחין בשרי מעלה בכח הכשפים או בהשבעת שם המפורש לדחוק ולקרב את הקץ שלא בעונתו וע"ד שאמרז''ל כשפים מכחישין פמליא של מעלה, ולטעם זה מנעוהו מן השמים ליע"א מלגלות ענין זה, ואולי כי יעקב אבינו לא חשד לדורות ישראל בכך, שירצו להקדים את הגאולה לפני זמנו, כי להשתמש בכח הכשפים ה"ה מבחי' ע''ז כמ"ש הרמב"ם ז"ל שכל מכשף הוא עוע''ז, ובכל אופן שיהי' ה"ה כפירה ומרידה במלכות שמים, שפורק עול שמים ורוצה לעשות עצמו בן חורין ע"ד עצמו ובלי רשות, והתחלת הרעיון הוא כפירה, כי המאמין לא יחוש רק בוטח בו ית' בכל אשר ינחהו, וסופו באין לידי כפירה בכל התורה ר''ל, וכמו שהי' בכת הש"ץ שר"י ואלמלא ידע הוא זמן הקץ הי' עושה ג''כ השבעות שמות בענין זה, שהי' בקי בשמות כידוע, ובימינו לרוב שפלות הדור ומיעוט הדעת א''צ לכל זה, כי העולם טועין ומתפתין אף בכפירה של הבל שאין בהם יכולת כלום, עכ''פ יעקב אבינו לא חשד את ישראל בכך, וע''כ לא נמנע ורצה לגלות בחי' הקץ, אך מן השמים עכבוהו ונסתלקה הימנו שכינה לטעם הנ''ל.

ובזה יתבאר דברי הגמ' פסחים (דף נ''ו ע''א) הנ"ל, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול וכו', דלפי שמנעוהו מן השמים לגלות בחי' הקץ, א''כ יש מקום לחשדא פן יתעוררו לעשות פעולה להקדים זמנו, דזהו טעם המניעה כנ''ל, וע''כ ויחרד יעקב חרדה גדולה ואמר שמא ח''ו יש פסול במטתי שנחשדו מן השמים על ככה, והשבטים הקדושים הרגיעו את רוחו והשיבו לו שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, ואנו מייחדים שמו ית' על דעתך וכוונתך, ולא עלה על דעתינו חלילה מחשבת פיגול בענין הגאולה שהוא כפירה בהבוי"ת, ומה שמנעוך מן השמים מלגלות הקץ הוא מחשש קלקול רשעי הדורות שלא ינתקו את ישראל מהאמונה עי''ז, אבל אין הפגם נוגע בעצמינו כלל.

ובחינה זו נרמז ג''כ בדברי המדרש הנ''ל שאמר יעקב שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה, כי חשש שלצד זה מנעוהו מן השמים מלגלות להם הקץ, מפני שנחשדו על הקדמת הקץ, והיינו מחלוקת על הקב"ה, שאין רצון הבוי"ת בכך, והשיבו לו כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב''ה, כך אין בלבנו מחלוקת וכו' ר' ברכי' ור"ח וכו' הוא שישראל משכימים ומעריבים בכל יום ואומרים שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה, אותו דבר שצוויתני עדיין הוא נוהג בנו ד' אלקינו ה' אחד, והכוונה בזה נשיג ע"י בחי' דורנו, דבעוה"ר הס''מ ושלוחיו מתגברים מאוד לנתק את ישראל מאמונתו ית' המורשה לנו מאבוה''ק, ומחנכים את בנ''י להאמין במה שהוא שורש כפירה ומינות והיפך האמונה ותולים נצחונם בהשגחה העליונה עפ''ל, ובדרך זה טועים ומטעים גם בנ''י המאמינים לפתותם שזהו דרך האמונה ר''ל, וז''ש במדרש ר' ברכי' ור''ח בש"ר שמואל אמר הוא שישראל משכימים ומעריבים בכל יום וכו', ואומרים שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה אותו דבר שצויתנו עדיין הוא נוהג בנו ד' אלקינו ד' אחד, ר"ל שאנו מייחדים שמו ית' על דעתך ואותו דבר שצויתנו בלי שום השתנות ומגרעת עדיין נוהג בנו, שא''א שתהי' השתנות בבחי' האמונה, ורק האמונה אשר מורשה לנו מאבוה''ק בה נדבק ונלך ולא נזוז ממנו זח כ''ש.

ולדרכנו יתבאר סיום המאמר באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו וכו' התקינו שיהא אומרין אותו בחשאי משל לבת מלך וכו', עפימ''ש בספה"ק אוהב ישראל (פ' וישב) ע''מ שאמרז''ל כתוב אחד אומר שש כנפים לאחד וכתוב אחד אומר ארבע כנפיה לא' אלא כאן בזמן שביהמ''ק קיים שש כנפים, וכאן בזמן שאין ביהמ''ק קיים ארבע כנפים, כי בשכמל''ו הם כנגד השש גדפין בכנפי החיות, כל אחד הוא כנגד תיבה אחד, והה"ק בעל טע"א זלה"ה אמר שתיבות כבוד מלכותו חסרין מהשש גדפין וע''ז מתפללין גלה "כבוד מלכותך'' עלינו וכו' יעיי''ש, ולדרכינו יל''פ דבעוה"ר ההסתרה גדולה מאוד עד שנתעלה ידיעת השגה זו מהו כבוד מלכותו, וישנם הטועים ומטעין אחרים להחליף חילול ש''ש בכבוד שמים, ועד"ז בקשתינו גלה כבוד מלכותך עלינו במהרה, שיאיר ה' עינינו להשיג התגלות כבוד מלכותו ית', ולא יהי' דרך האמונה מסולפת, וכאשר חכו ישראל לזה והי' הגאולה מיד, כי בזכות האמונה ישראל נגאלים, וע''כ כששמע יע"א תשובתם כשם שאין בלבך אלא א' כך אין בלבנו אלא א', מיד פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דבזכות האמונה זו יתגלה כבוד מלכותו ית''ש וישלמו גדפי החיות, והתקינו לאומרו בחשאי דלפי שרחוקה השגה זו מאתנו, ע''כ גנאי הוא לומר מה שאין משיגים, ואעפי"כ אומרים אותו בחשאי על דרך האמונה, שאנו מאמינים שיתקיים במהרה גלה כבוד מלכותך עלינו ובזה יובן ענין המשל.

ויתבאר מאמה''כ האספו ואגידה לכם וגו' דבאמת גילה יע"א כל מה שיארע לישראל באחרית הימים, ואף ההסתרה הגדולה איך שיהי' גילה להם, אבל הקץ בעצמו דהיינו השעה והרגע שהוא העת רצון לא גילה להם, וא''ש דמ"ש ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים נתקיים הבטחתו, אלא שתחלת מחשבתו ורצונו של יע''א הי' גם לגלות להם בחי' הקץ, דלפי שהודיעם הצרות אשר יקרא אותם באחרית הימים, רצה גם לנחמם ולהודיעם בחי' הקץ, כי בהביט על הצרות וההסתרה הגדולה קשה כח הסבל, והצדיקים הקודמים אילו היו רואין שפלות דורינו לא היו יכולין לסבלו, וזה בעצמו נסים מן השמים שמתקיימים בהשפלות וההסתרה הגדולה, והבורא ית"ש נותן חיזוק וכח להתקיים, ועד כמה שעושין רצון הבוב"ה בהחשכות הנורא כזה רצוי וחשוב לפני הבוי"ת, וכמ''ש עת לעשות לה' הפרו תורתיך, דכשהוא הפרו תורתיך אזי הוא עת לעשות לה', והן אמת כי עבודתינו הוא בבחי' קטנה ואין לנו אפילו השגה איך הי' בחי' עבודתם של דורות הקודמים, אעפי"כ בהשפלות הגדול חשוב ג''ז אצל הבוכ''ע.

ובזה יונח כי יע"א כשגילה להם הצרות, רצה לגלות להם בחי' העת של הגאולה, ובאמת אילו זכינו להשגה זו כמה נחמה גדולה הי' לנו, בהיותינו יודעים הרגע אשר בו עתידים אנו להושע, ועכשיו להיפך כמה צער גדול הוא אריכת הגלות, אבל הבוכ''ע לא צווהו ונסתלקה ממנו שכינה, וע"כ נתקיים רק זה שגילה אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וכל המאורעות שעברו וכל הנעשה בכל דורות הגלות גילה להם יע"א להשבטים הק', וזה עצמו הוי ג''כ קצת נחמה כי בהביט על שפלות מצבינו שלא הי' עוד כמוהו מימות עולם יכולין להתייאש כי אפס כל תקו' ח''ו, משא''כ בהעלותנו על לבבינו כי יע"א כבר הראה לשבטים הק' גם המצב של עכשיו, ומסתמא כן הוא בהכרח ועמקו מחשבותיו ית"ש.

עוד יתבאר ברמז הכתוב האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, דלכאורה הול"ל אשר יקרא לכם או אשר יקרא עמכם, גם צ"ב כפל הלשונות האספו הקבצו דשניהם מלשון אסיפה, ובמד"ר דרשו ז''ל שרמז להם יע"א על כל הגלויות עד גלות האחרון ושעתידין להתאסף ולהגאל מהם, וכפל הלשון מורה על בחי' שונות, וז"ל האספו מארץ מצרים וכו' האספו מעשרת השבטים (בגאולה אחרונה) והקבצו לשבט יהודה ובנימין עכ"ד המדרש, ואפשר שירמוז הכתוב עוד על בחי' גלות אשר קרא אותנו באחרית הימים, דשאר כל הגלויות היו כולם גלות בין האומה''ע, והנסיונות באו עלינו מבחוץ מהסט"א של אומה''ע, אבל נשתנה בחי' גלות דורנו שהוא גלות בין ישראל והנסיונות המה מהערב רב שמעורבין בבנ''י, ודרשו ז"ל בזוה''ק היו צריה לראש אלו הערב רב וכו', ולא השיגו דורות שלפנינו בחי' גלות זה בפועל, שלא הגיעה אליהם את אשר קרא לנו, כי כל דור בחינתו שונה ותיקונו שונה, ובעוה''ר עון הדור גרם שאף במקום הקודש והמקדש ידי זרים משלו, ונתקיים נבואת ירמי' היו צריה לראש אלו הערב רב כדרשתם ז"ל, והנסיונות גדולים יותר פי כמה מהגלות בין האומה"ע, כמ"ש רש"י ז"ל (בפ' בחקתי) עה"פ ורדו בכם שנאיכם שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומה''ע עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי וכו', אבל בשעה שאעמיד מכם ובכם הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם וכו'.

ואולי זה ירמוז במאמר הכתוב אשר יקרא "אתכם'' באחרית הימים, כי הנסיונות והמאורעות של אחרית הימים יהיה אתכם ר''ל בתוככם, על דרך הכתוב בתוכחה ורדו בכם שונאיכם, מכם ובכם בדרשתם ז''ל, והורה לנו יע''א תקנה לזה עפי''מ שדרשו ז''ל במד''ר האספו הטהרו וכו' ולכאורה אין משמעות האספו מורה על לשון הטהרו, וע''ד הרמז אפ''ל לעניננו, דבאמת קשה להשיג ולהגיע לבחי' הטהרה בשלימות, ובפרט בדור חלוש בצירוף כובד הנסיונות שעלה על ראשינו, אולם העצה לזה נרמז במלת האספו, לקבץ כל נקודה ותנועה של תורה ועבודה ומעשה המצות שאפשר להשיג, ודיבורי אמת של תפלה ותחנונים לשפוך שיח לפני הבוי"ת, ולהתדבק בהם בחזקה, ובצירוף כח הקדושה שבהם נזכה להשיג בחי' הטהרה, כי כל עובדא טבא מוסיף בחי' קדושה על האדם ומסייעו אל כח הטהרה.

ושמעתי מפי מגידי אמת בשם הרה''ק ר' אלעזר מרישא זי''ע, ששמע מבעל דברי חיים זלה''ה איך שהעיד מפ''ק הרה''ק מראפשיטץ זי"ע שלא יהיו צריכים לסבול ולעבור כל אלו הצרות והנסיונות שהגידו חז"ל ברוח קדשם על זמן ביאת המשיח, כי כבר נמתקו ע''י צדיקי הדורות, נור דער גוועלבער וועט שטיין אין גוועלב, אין דער ווערטס-הייזער אין ווערטסהויז, און פלוצים וועט מען קומען זאגען אז משיח איז געקומען עכלה''ק, ובעוה"ר לא זכינו לזה, ואפשר כי הם בגודל צדקתם פעלו כן להמתיק ולהקל מעלינו חבלי משיח, אך בעון הדור שלאחריהם חזרה הקלקול למקומה ר''ל, או יכול להיות שהמה ברוח קדשם ראו והגידו שהגאולה בעצמה יהי' על דרך זה בלא חבלי משיח, ופתאום יבוא משיח צדקינו, ועכשיו כבר אנו עומדים בזמן הגאולה, וההכנות וחבלי משיח כבר עברו על ראשינו, יעזור הבוכ''ע שיהי' די במה שסבלנו כבר, אבל אשרי אדם מפחד תמיד, וא"א לידע איזה נסיונות צריך עוד לסבול, ועינינו צופיות להבוי"ת שיציל אותנו מנסיונות הקשים שאין בנו כח לסבול עוד, ומתאמרא משמי' דבעשטה''ק כי הס''מ אמר אליו שגם הוא אינו רצונו לכלות ולאבד את הכלל ישראל, ובעוה''ר השלוחים שלו המה גרועים הרבה יותר ממנו, וכל מזימתם לעקור ח''ו את הכלל ישראל, ובמקום הקודש גבירה לוקה שפחה לא כ''ש, ובדרך הטבע אין בידנו לעמוד נגד התגרות הנורא, אך עצה אחת היעוצה לנו לבקש רחמים וחסדים מהבוית''ש שנוכל להתקיים ולהתדבק בתומ''צ ולתקן אשר פגמנו, ואנו מקוים על הגאולה שלימה שיהי' מיד ונזכה ונחי' ונראה אותו בעינינו, והבוי''ת ישמח לבבות בנ''י כמ''ש דהמע"ה שמחנו כימות עיניתנו, ונזכה אל הישועה שלימה בהתרוממות קרן התורה וישראל בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

באופן אחר יתבארו הדקדוקים הנ''ל בהקדם דברי רש''י ז''ל (בפ' דברים) שלא הוכיח משה את ישראל אלא סמוך למיתתו, וממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר ראובן בני אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחנו ותלך ותדבק בעשו אחי עכ''ד ז''ל, וצ''ב דאיך יתכן לחשוב על ראובן שילך וידבק בעשו מפני תוכחת אביו, גם הכי אצל עשו ייטב לו יותר, והלא הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב ורצה להרגו אלא שנכמרו רחמיו באותו שעה וכו' והי' נס מן השמים ע''י תפלתו של יעקב אבינו וכוחו, וראובן ידע שנאתו הגדולה ואיך ילך וידבק בו, גם צ''ב אריכות הלשון ראובן בני אני אומר לך מפני מה וכו' הי' לו לומר הטעם בלבד מה שלא הוכיחו עד עכשיו, ולמ''ל הקדמה זו אני אומר לך.

ונקדים לבאר אמרם ז''ל כיון שמת יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, דא''א לפרשו כפשוטו שהגיע אליהם שעבודם של מצרים בפועל ממש, דהרי אמרז''ל כ''ז שיוסף קיים וכ''ז שא' מן השבטים קיים לא נשתעבדו בהם בישראל, אמנם יתבאר בהקדם דברי ה@44אלשיך הק'@44 עה''פ וימררוהו ורבו וישטמוהו בעלי חצים, כי שני סוגי רודפים היו ליוסף, א) אחיו ב) כוחות הטומאה המבקשים להחטיאו באדונתו, או לפחות ליהנות מזרע לבטלה שיוציאוהו ממנו ע"י הרהור, וההבדל בין משטמת אויבים בנ"א לאדם למשטמת כוחות הטומאה הבאים להחטיאו, כי מבני אדם עם היותם בעלי בחירה, אפשר להמלט יותר מכוחות הטומאה הבאים להחטיאו, כי עם הצטרף עמו זכות או זכיות אי אפשר לצאת בן חורין לגמרי עכדה''ק, וכמו''כ לחמו כוחות הטומאה אלו עם ישראל בגלות מצרים, וזו היתה עיקר השעבוד והגלות במצרים, דנוסף על השעבוד של חומר ולבנים ששעבדו בגופם, גדלה פי כמה השעבוד של התגברות כוחות הטומאה שלחמו בנפשותם, וביציאת מצרים לא הי' עיקר הנס מה שנפטרו מהשעבוד של חומר ולבנים ועבודה קשה, כ"א מה שנשתחררו ויצאו מרשות שרי האומות וכוחות הטומאה שהתגברו עליהם לטמאם ר"ל, וכמר שפי' האריז''ל ולא יכלו להתמהמה לצד חוזק כוחות הטומאה שכבר היו משוקעין בשער מ"ט שבטומאה, ואלולי התמהמהו עוד רגע היו משוקעין ח''ו ולא יכלו לצאת לעולם, והגם שכבר נפסק שעבודם ששה חדשים טרם יציאתם כמבואר בדברי רז''ל, אבל עדיין הי' רובץ עליהם טורח משא מצרים מכוחות הטומאה, וזו היתה עיקר יצ''מ שיצאו ונשתחררו מטומאות מצרים כנ''ל.

וכתב בספה''ק זרע קודש (פ' שופטים) לפרש הכתוב כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך, יל''פ על כוחות הסט"א, וז''ש "ממך" שאתה בראתם ע"י עונותיך, לא תירא מהם לאמר איך אשוב על כל עונותי המרובים, וז"ש כי ד' אלקיך עמך כי אלמלא הקב"ה עוזרו וכו', ואצלו ית' אין חילוק בין רב למעט, וז''ש המעלך מארץ מצרים, שהי' הגלות דוקא במקום ערות הארץ להעלות הנ''ק עכ"ל, ובזה פי' בספה''ק דברי חיים זלל"ה תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, ר''ל כשתתחיל להתחזק בדרך הקדושה, אף כי הוא קשה מאוד מפני גודל התגברות כוחות הטומאה, אבל הסגולה לזה זכר ליציאת מצרים, דע''י זכרון יצ''מ יתחזק לבך ובטחונך בהשי"ת, כי גם שם היו ישראל משוקעים בשורש הטומאה ערות הארץ, ועשה הקב"ה עמהם נסים ונפלאות להוציאם ונתרוממו בקבלת התורה למדריגה גדולה למעלה מהשגה אנושית עכת"ד, וע''כ הפרשיות האלו שנזכר בהם גלות מצרים ואיך שלחמו כוחות הטומאה בישראל והוציא הקב"ה את ישראל מידם וזכו לקבלת התורה, הקריאה ההוא מעורר הזמן והמה מסוגלים בכח זכרון יצ''מ להתגבר על כוחות הטומאה הלוחמים בבנ''י בעוה''ר, וכתב האוהח"ק שבגלותינו האחרון כבר הגענו לשער הנ' שבטומאה, אלא שכח התוה"ק מגין עלינו להתחזק על ידה ולהתגבר עליהם, משא"כ ישראל במצרים קודם מתן תורה אלמלי נכנסו לשער הנ' שבטומאה לא הי' אפשר להם לצאת משה לעולם.

ויתבאר בזה אמרם ז"ל כיון שמת יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל וכו', כי כ''ז שהי' יע"א חי ושוכן בתוך בנ"י, ע"י גודל קדושתו הכניע כוחות הטומאה ויכלו ישראל להתגבר עליהם, וע"ד שפי' בספה"ק מאמר חז"ל אין לגבי משה יראה מילתא זומרא הוא, ר"ל שאותו הדור שזכו להיות לגבי משרע"ה וסמוכים אליו, היתה אצלם בחר היראה מילתא זוטרא, ר"ל שהי' בניקל להשיגו לצד שנחלשו כוחות הטומאה מול רום קדושתו של משרע"ה וכמו"כ אותו הדור שזכו להיות אצל יעאע"ה, אמנם כיון שמת יעקב מיד נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ואין הכוונה על שעבוד הגוף בחומר ולבנים, שכ''ז שיוסף הי' קיים היו ישראל ברום המעלה בגשמיות ולא נשתעבדו המצריים בהם, אולם מיד שנפסק מהם כח קדושתו של יע"א, התחילו כוחות הטומאה להתגבר על ישראל מאוד ולשעבדם, והגם שנשארו עוד יוסף הצדיק והשבטים הק', אבל אינו דומה השפעת הקדושה שהי' ליע"א על הכלל ישראל להשפעת בניו, ואינו דומה זכות צדיק א' לזכות ב' צדיקים, וכמו שאמרז"ל עה"פ ויצא יעקב וגו' שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם ואף שנשאר שם יצחק אבינו, אבל אינו דומה זכות צדיק א' לזכות ב' צדיקים, וע"כ כיון שנסתלק יע"א נחסר להם לישראל כח ישראל סבא, והתחילו כוחות הטומאה להתגבר עליהם ולכך נסתמו עיניהם ולבם של ישראל בצרת השעבוד של כוחות הטומאה, גם אפשר שבני עלי' שבישראל כיון שראו שבני ישראל מושכים אחר כוחות הטומאה, השיגו שזה יגרום אח"כ לשעבוד הגוף להיות משועבדים תחת יד מצרים בעבודה קשה, דהא בהא תליא, וע"כ נסתמו עיניהם ולבם מיד מצרת השעבוד המעותד לבוא, ושניהם אמת שנסתמו עיניהם מצרת שעבוד של מצרים ושל כוחות הטומאה שהתגרו עמהם.

ונקדים עוד לפרש מאמה"כ (בתהלים ע"ט) אל תזכר לנו עונות ראשונים וגו', ולכאורה מדוע כל עיקר בקשתינו להעלים עונות הראשונים, וכמו"כ יש לידאג ולפחוד גם על האחרונים, וכמ"ש בנוסח הוידוי מרבינו נסים זלה"ה על אחה מהם אבקש על הראשונות או על האחרונות, וצ"ב כוונת הכתוב אל תזכור לנו עונות ראשונים, ופירשתי עפ"י אמרם ז"ל (סוכה נ"ב ע"א) הוי מושכי עון בחבלי שוא וכעבות העגלה חטאה, א"ר אסי בתחלה היצה"ר דומה לחוט של בוכיא, ולבסוף כעבות העגלה חטאה, והקשו המפרשים דא''כ מדוע בתחלה קורא הכתוב אותו עון שהוא מזיד, ולבסוף כשהוא כעבות העגלה אמר חטאה דהיינו שוגג וצ"ב.

ויתבאר הענין עפימ"ש הפרמ"ג בספרו מתן שכרן של מצות, שמכל מעשה עבירה ר"ל נברא מקטרג, המכריח אח''כ את האדם לחטוא עוד, בסוד עבירה גוררת עבירה, ולכאורה הי' טענה לפטור על העבירות שעושה אח"כ, כיון שמלאך המקטרג מכריחו לכך וה"ה בבחינת אונס, מ"מ חייב מטעם דינא דגרמי דחייב בדיני שמים, וה"ה בעצמו גרם לו ע"י שברא מלאך המשחית בעון הראשון עייש"ד, נמצא שבעבירה הראשונה אין כאן טענת אונס, שלא הי' עדיין לנגדו כח המכריחו לחטוא, וע"כ קורהו הכתוב עון שהוא מזיד, וזה שדרשו ז"ל בתחלה היצה"ר דומה לחוט של בוכיא, דאינו מסיתו בתחלה לעבירה חמורה, כי לא יאבה האדם ולא ישמע אליו, כ"א מסיתו מן הקל אל החמור, וע"כ מתחלה דומה לחוט של בוכיא שנא' הוי מושכי עון בחבלי שוא, ואעפ"כ קורהו הכתוב עון שהוא מזיד, דעדיין אז לבו ברשותו ובידו לעכב, אבל אחר שנעשה כעבות העגלה קורהו הכתוב חטאה בבחר שוגג, שאין עוד בידו ע"י שיש כח המכריחו לחטוא כנ"ל, ולזה א"ש מאמה"כ אל תזכר לנו עונות הראשונים כי עיקר בקשתינו על הראשונים שלא יזכרו ולא יעלו על לב לעולם, כי דין גרמא החיוב גם על האחרונים כנ''ל, והאחרונים הם בגדר אונס וניקל יותר לתקנם ולהעלותם בתשובה, ואם ימחקו עונות הראשונים, גם מלאך המשחית הנברא בסיבתו יאבד זכרו, ויהי' אפשר לסגל תשובה ומע"ט ע"י שישבת ויפסק כח המכריח.

ובבוא לבאר דברי רש"י ז"ל שלא הוכיח יעקב את בניו אלא סמוך למיתה וכו' ולכאורה לפי''ז יתבטל מצות תוכחה ואין במציאות לקיימה כל ימי חייו כ"א פ"א סמוך למיתתו, אמנם זה אינו דהתוכחה לאפרושי מאיסורא ולעזוב דרך רשע ולהתחרט על הראשונות כל יומא ויומא זמני' והוא מ"מ שנתחייב בה האדם בכל זמן, אמנם יעקב אבינו לא הי' צריך להוכיח את ראובן בזה, כי כבר עשה תשובה מעולה כאמרז"ל עסק בשקו ותעניתו, אלא שמדריגות ובחי' התשובה מרובים זו למעלה מזו עד אין חקר, ורצה יע"א להעלותו לבחי' עליונה מאוד, ומסוגלת יותר סמוך למיתתו, שהצדיקים יש להם באותו שעה כח השפעה גדולה, יתר על כל ימי חייהם.

ומ"ש שלא תלך ותדבק בעשו אחי, אפ"ל עפ"י דרכינו הנ"ל דעיקר הכל הוא ההתחלה, ואם מתחילין לנטות מדרך ישראל סבא, סוף דרך זו מוליכו עד עשו לידבק בו ח"ו, וכמו שכתב בספר הקדוש זרע קודש שבני ישראל המה מקושרים ודבוקים לשורש אבוה''ק, כחבל הזה הגם שהוא רחוק מאוד קצהו מקצהו מ"מ מקושר הוא, וכלל גדול הוא דיותר שמתקרב האדם אל שורש הקדושה, מתרחק יותר מדרכו של עשו, ואם נוטין ח"ו אפילו במקצת מדרך ישראל סבא, מוליך אותו הדרך עד עשו, אלא שהוא בדקות מאוד מתחלה בבחי' מושכי עון בחבלי שוא, שהחבל הוא דק מאוד עד שאין רואהו ואין מאמינים לעצמם שדרך זה מוליך אל עשו, על כן הי' חשש יעקב אבינו שמא יפול קצת ספק בלבו על דברי תוכחתו ודבר זה יוליך אותו אל עשו, וראובן בעצמו לא ירגיש בדבר ועל כן הקדים ואמר לו "ראובן בני אני אומר לך" שידע יעקב אבינו בראובן שאם ירגיש שדרך זה מוליך אל עשו לא ירצה בה ויברח ממנו אבל חש שגם הוא בעצמו לא ידע להבחין, על כן אמר ראובן בני אני אומר לך, רצה לומר אני מודיע לך שאפילו נפי' קלה מדרך ישראל סבא, אף אם אינך מרגיש בדבר, תאמין שזה הדרך מוליך לעשו ורואים כן בחוש שאם מתחילין לנטות קצת היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, וסופו ימצא את עצמו בתכלית ההגשמה ר"ל, וגם חטא הידוע הוא באופן כזה, כמ"ש חכמז"ל ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, שהעון נגמר בלילה ואז כבר אונס הוא כמ"ש אתה ישן והוא ער לך, אבל ההרהור של יום גרם, דע"י שלא הי' גבור ברוחו למשול על הרהורו ומחשבתו, זה גורם אח"כ שיבוא לידי טומאה בלילה.

ועד"ז יתבאר דברי המדרש שאמר יעאע"ה שמא יש פסול במיטתי אף שהכיר בהם שהם צדיקים גמורים, מ"מ חשש שמא יהיו נוטין ח"ו מדרך ישראל סבא בהרהור דק לבד עד שהם בעצמם אין משיגים אוחו, וד''ז מסוכן מאוד כנ''ל, ע''ז השיבו לו השבטים הק' כשם שאין בלבך וכו', ר"ל שאנו הולכים בדרכך ועל כוונחך בלי פשרות כלל, ולא נזיז מדרך ישראל סבא אפילו זיז כל שהו, וזהו עיקר הכל בפרט בדור הזה בגודל הנסיונות צריכין לידע שאסור לנטות ימין ושמאל מדרך המורשה לנו מאבוה"ק.

ע''כ בימים האלו ימי השובבי"ם שאנו נכנסין עכשיו צריך להתבונן במצבינו, ובעוה''ר אחר כל הגליות גולה אחר גולה, הגענו לנסיונות עצומות בגלות הזה אשר לא היתה כמוהו, ונחסר לנו כח הקדושה אשר הי' מצוי בדורות הקודמים, כמה תורה וקדושה הי' בישראל בדור הקדום כמה קדושה וטהרה הי' והכל נאבד מאתנו, ונשארנו ערום ויחף בדור שפל, והגלינו לארצות טמאות ומזוהמות מאוד, וכח הסט''א גדול וחזק בכל עבר ופנה והנסיונות גדולים מאוד בכל מקום שהוא וגם במקומות הקודש אוי לנו שכך עלתה בימינו, ובשביל שהניח אדה"ר ליכנס הנחש לשעה אחת לג''ע עשה שם מהפכה, ובעוה''ר במקום הקודש והמקדש מקום משכן השכינה הק', נתמלא בנחשים ועקרבים מסיתים ומדיחים מסטרא דנחש הקדמוני, ומתגברין על הכלל ישראל על אותם שהם במקום הקודש ועל כלל ישראל בכל העולם להסית ולהדיח אותם ח"ו, וצריכין לרחמי שמים גדולים שנוכל להנצל מהם ומהמונם לא ירעו ולא ישחיתו, והשי"ת יעזור להאיר עיניהם ולבם של ישראל שיראו האמת עד היכן הדברים מגיעים, ונזכה להיות דבוק בהשי"ת ולעמוד ולהתחזק בעבודתו ית"ש בימים הקשים האלו, שאין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, והשי"ת ימהר לגאלינו, ונזכה לומר הנה אלקינו זה קוינו לו, והשי"ת יעזור שעד אז נהי' דבוק בדרך התוה"ק ודרך האמת, שלא נטה מדרך ישראל סבא, ונזכה במהרה לישועת ישראל בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר כט

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, פרש''י בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לומר דברים אחרים, לכאורה יל"ד במ"ש האספו ואגידה לכם והרי לבסוף מנעוהו מן השמים ולא אמר להם, נמצא שלא נתקיים דיבורו של יעקב אע"ה והפסוק אמר תתן אמת ליעקב, גם למה נכתב בתוה''ק דיבור שלא נתקיים.

ב) ועוד קשה ממה דאיתא במד"ר (פ' נשא) שהי' מסורת ביד שבט יהודא חכמיהם וגדוליהם מן יעקב אבינו כל מה שעתיד ליארע לכל שבט עד ימות המשיח, וכן הי' ביד כל שבט ושבט מסורת כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם, א"כ הרי גילה להם כל המאורעות עד אחרית הימים ומה זה שאמרז"ל התחיל לדבר דברים אחרים.

ג') במדרש ילקוט פחז כמים רמזו שאינו מתקרב עד שיקרבו משה העולה מן המים שנאמר כי מן המים משיתהו, מהו אומר יחי ראובן ואל ימות וצ''ב.

ואפ"ל כל ענין הפרשה בדרך רמז מוסר בהקדם דברי אא"ז הישמח משה זלל''ה (פ' ויגש) עה"פ כי למחי' שלחני אלקים לפניכם וגו' וישלחנו אלקים לפניכם להחיות לכם לפליטה גדולה, וז''ל הא דכפל הענין ושינה הלשון נ''ל ע''פ המבואר בזוה"ק (פ' יתרו) דבשעת מ''ת פקד ה' את כל עמו וראה דכולהון בני מהימנותא בני קשוט אין בהם אחד שנולד בפסול ולכך נתן להם התוה''ק, והנה באמת זה דבר פלא שיהי' עם רב גדורים כ"כ בעריות. בארץ שטופי זימה ארץ טמאה ומזוהם ערות הארץ בלא תורה, ומבואר במדרש דבזכות יוסף שעמד בנסיון נגדרו כל ישראל בעריות, וא''כ הוא היסוד והגורם לנתינת התורה כנ"ל בזוהר, וידוע דיסוד נקרא חי עלמין והשומר הברית נקרא חי, וע"כ יעקב אבינו לא מת והבן, ועפי''ז מבואר כי בפעם הראשון אמר כי למחי' שלחני כפשוטו כי זה שנתיים הרעב וגו' ואח''כ אמר ולהחיות לכם ר"ל שתהיו חיים דהיינו שומרי הברית קודש יסוד חי עלמין, לפליטה גדולה כדי שתוכלו לקבל התורה והבן עכלה"ק. ובעוה"ר בדורות האחרונים אלו גדולים הנסיונות מאוד במדה זו וכוחות הטומאה מתגברין ביותר, ואין יודעין ואין מרגישין חומר העננין ועד היכן הדברים מגיעים, ואמרו רבותינו ז"ל בגמרא (נדה י"ג ע"א) ר"א אומר כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, אמרו לו לר"א והלא ניצוצות נתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים, אמר להן מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום ע"כ, מבואר מזה חומר האיסור שדוחה אפי' חשש הוצאת לעז, וצריך להשמר בזה במסנ''פ ממש.

וידוע מה שכתבו בזוה"ק במקו"א שאין מועיל תשובה על חטא זה ובמקו''א מבואר בזוה"ק שמועיל תשובה גם על חטא זה רק שצריך לזה תיובתא סגי, ובעוה"ר לא הגענו אפי' לבחי' קטנה של תשובה, ואי' נחמתינו ובפרט לדעה זו שאינו מועיל תשובה כלל, איפה יהי' תקותינו ובראשית חכמה והשל"ה הק' האריכו בנדון זה, והקשו דאין לך דבר העומד בפני התשובה, ובר''ח הביא ראי' שמהני תשובה מדור המבול, שחטאם הי' במידה זו, שהשחית כל בשר דרכו על הארץ, ואעפ''כ המתין להם הקב"ה ק''כ שנה אולי יעשו תשובה, הרי שמהני תשובה גם על חטא זה, אולם אין ראי' כ"כ משם דמועיל תשובה, דאפשר שאע''פ שאין מועיל התשובה למחוק את החטא לגמרי אעפ''כ מחסר קצת מפגם החטא, וכמו שאמר הר''ר זושא זלה"ה שמימיו עוד לא ראה מלאך שנברא מעוונות ישראל שיהי' בשלימות בכל איבריו, ולא' חסר עינו או מוחו תבירא, דע''י הרהור תשובה ועל ידי שמורידין דמעות להבוי"ת מחסרין ומחלישין כח המשחית, ואצל דור המבול הי' מספיק בזה להקל מדת עונשם, וע''כ המתין להם הקב"ה ק"כ שנה אולי יעשו תשובה וינצלו מן הפורעניות, אבל באמת אין ראי' משם שמהני תשובה למחוק רושם החטא לגמרי.

ואפשר לתרץ סתירת רז"ל בזוהר הקדוש דהנה יש ב' מיני תשובה, בתשובה מאהבה זדונותיו נעשין לזכיות, כמ"ש בגמ' (יומא פ''ו ע"ב) שאם עושין מאהבה עליו נאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם יחי', וכשעושה מיראה נעשין הזדונות כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ה"א כי כשלת בעונך, והנה סתם תשובה הוא תשובה מיראה וע''ז אמרו בזוהר הק' שאינו מועיל לחטא זה, משא''כ תשובה מאהבה יועיל אף על חטא זה אמנם לפי זה נפל פיתא בבירא ורחוקין אנחנו מבחי' תשובה מאהבה שהוא למעלה מדרך הטבע וצריך יגיעה רבה להגיע למדריגה זו שלא יכוונו רק לאהבת הקב"ה ולא לאהבת עצמו כלל, וראיתי בני עלי' והם מועטים, ומי יוכל להגיע למדריגה גבוה כזה לעשות תשובה מאהבה, ואיך יועיל לנו תשובה על חטא זה.

אולם אא"ז היש''מ זלה''ה (פ' האזינו) מחדש דבתשובת הרבים אף אם הוא מיראה מקבלו השי''ת ומחשיבו לתשובה מאהבה וזדונות נעשין לזכיות, והוכיח כן מהפסוק ארפא משובתם אוהבם נדבה עיי"ש, ובודאי איפסקא הלכתא הכי במתיבתא דרקיע, על כל פנים יש מציאות לעשות תשובה מאהבה, כשישראל מתאספין יחד וכל בי' עשרה שכינתא שרי', הקדוש ברוך הוא מרחם עלינו ומקבל תשובתינו בבחי' תשובה מאהבה, וימים אלו מסוגלים לתשובה על חטא זה ועל כן נכון שיתאספו בני ישראל יחד בבתי כנסיות ובתי מדרשות להרבות בתורה ובדברי תוכחה ובתפלות ותחנונים לפני הקב"ה ויהי' תשובת הרבים אולי יחוס השי"ת ויקבל תשובת עמו ישראל ובעו''ה זעירין אינון שלא נכשלו בחטא הזה על ידי שפלות הדור וגודל הנסיונות ובניקל שיזדמן תשובת הרבים לפי שרבים צריכים אלי'.

והנה רז''ל בספרי החכמה כינו לחטא זה חטא הידוע, דבדורות הקודמים הי' בחי' החטא ידוע לכל, ומי שנכשל בה ר''ל, זכר את החטא בכל עניניו, והי' לנגד עיניו תמיד מה שפגם וברא משחיתים ע''י מעשיו ר''ל, והרבה פעלים לתשובה כדי לתקן פגמו, ובעוה''ר בדורנו עכשיו אין חטא זה ידוע, ואין יודעים ואין משיגים חומר העון, ואף המלוכלך בחטאת נעורים ר"ל אינו רואה חוב לעצמו, והנסיונות גדולים עד למאוד, כי הגלינו בעוונותינו הרבים למקומות המזוהמים, וכל פסיעה וכל צעד מלא נסיונות, ומי הוא אשר יוכל להתפאר ששמר עיניו בתכלית השמירה ושמר את לבו מהרהורים רעים דהרהורי עבירה קשין מעבירה, מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאי, תסמר שערות אדם כד מעיינין בגמרא ובזוהר הקדוש ובספרים הקדושים חומר העון וחומר הדין שיש לאדם לעבור ביום הפקודה, השם יתברך ירחם על עמו ויביט בשפלותינו שנשארנו ערום ויחף אין מי יגדור גדר ומי יעמוד בפרץ, אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, ובזמנים הקודמים מנהיגי הדור השגיחו בעינא פקיחא על כללות הדור ועכשיו נשארנו בעירום ובחוסר כל ורובם נתפסו בעוה"ר בדעות נפסדות וזה מביא אח"כ לכל עבירות שבתורה השי''ת ירחם.

ונל"פ דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ג') שרמז יעקב לראובן שאינו מתקרב עד שיבוא משה וכו' עפימ"ד במדרש אמר יע"א לראובן אתה חטאת במים יבוא משוי ממים ויקרבך, רמז לחטא ש''ז שנתכנה למים, הגם שלא חטא בפועל ח"ו, אולם אמרו רז"ל מעלה עליו הכ' כאילו שכבו, וירמוז עלי' הכתוב במ''ש פחז כמים ודרשו רז"ל אתה חטאת במים, והתיקון לחטא זה הוא רק בכח התוה''ק, להיות דבוקים בקשר אמיץ בתוה''ק ולא יתפרד המחשבה ממנה אפי' רגע אחד, ע"כ א''ל שאינו מתקרב עד שיבוא משה, וישפיע כח התורה לישראל ועל ידו יתקרב.

ונבוא לביאור הפסוק האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, דלכאורה צ''ב אומרו אשר יקרא, וכי יצוייר ח''ו מקרה הלא הכל בהשגחה מהשי"ת, גם צ''ב מלת אתכם והיל''ל אשר יהי' עמכם באחרית הימים.

ואפ"ל עפי''מ שפי' בספה"ק יערות דבש דברי הגמרא (ברכות ד"ז ע''ב) מזמור לדוד בברחו וגו' מזמור לדוד קינה לדוד מיבעי' לי', אר"ש ב"א מלה''ד לאדם שיצא עליו שט''ח, קודם שפרעו הי' עצב לאחר שפרעו שמח, אף כן דוד כיון שא"ל הקב"ה הנני מקים עליך רעה מביתך הי' עצב, אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי, כיון דחזא דאבשלום הוא שמח דסחם ברא חייס על אבא משו"ה אמר מזמור עכ''ד הגמ', והקשו המפרשים הרי ראה שלא חייס עליו גם בנו א''כ למה אמר מזמור ופי' הוא ז''ל דיש שני מיני עונשים, יש עונש שהוא בהשגחה פרטיות מבעל המשלם גמול להענישו מדה כנגד מדה עבור חטאיו, ועונש כזה ממרק את החטא ונתכפר לו, והסוג הב' דע"י רוב עוונותיו מסיר הקב"ה השגחתו פרטיות מעליו ונופל תחת פגעי הזמן ר''ל ועונש כזה אינו ממרק עונותיו, וזה שהי' ירא דוד שמא עבד וכו' שהוא מדרך הטבע דלא חייס, ואפשר שהוא ממקרי הזמן, ובעונש כזה לא ישולם שט"ח שעליו בסיבת עוונותיו, אבל כיון שראה שהוא בנו וסתם ברא חס על אביו, וזה שלא חס ה"ה חוץ לדרך הטבע, וע''כ העונש בהשגחה פרטיות למרק עונותיו וע''כ שמח ואמר מזמור עכת''ד ז''ל, ובעוה''ר בדורות האלו נענשנו בכפליים, בב' סוגי עונשים הנ"ל שכל העונשים המפורשים בתורה כולם באו עלינו אחד מהם לא נעדר, ונוסף לזה מה שנופלין תחת פגעי ומקרי הזמן, וזהו מכה אשר לא כתובה בתורה, דכל העונשים הכתובים בתורה כולם באים במידה למרק העונות, אבל אם נופלים תחת מקרי הזמן זה הוא מכה אשר לא כתובה בתורה והוא צרה כפולה.

ואפשר שסיבת העונש הזה, בשביל שפוגמים במידת הבטחון ר''ל, לחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי וכו' ואין בוטחין בהשי"ת בטחון אמיתי, ע"כ מדה כנגד מדה מסיר הקב"ה השגחתו הפרטית לעזבו למקרי הזמן ר''ל, ומצינו ביחזקאל הנביא שהוכיח את ישראל קודם החורבן ואמר להם (יחזקאל ל''ג) עמדתם על חרבכם עשיתן תועבה ואיש את אשת רעהו טמאתם והארץ תירשו, ופרש''י ובתרגום יוב''ע שכל בטחונכם נתחזקתם על חרבכם עכ''ד ז''ל והנביא מתמי' על זה איך תחשבו לירש את הארץ אחר ששמתם בטחונכם רק בחרב, והוא דבר שא''א שתהי' ירושת הארץ על דרך זה, ובעוה''ר עכשיו אין מתמיהין עוד על דבר זה, ורובא דעלמא חולקים על דברי הנביא וסוברים שאפשר להיות עמדתם על חרבכם וגם תועבה עשיתם, ומרבין בתועבות יותר ממה שנזכר בדברי הנביא שם ואעפ"כ מתדמין שיתקיים והארץ תירשו, שאפשר לזכות לירושת הארץ בדרכים כאלו ר''ל מהאי דעתא.

ובחינה זו רמז יעקב אע''ה במ"ש האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שבאחרית הימים יהיו ישראל נעזבים למקרי הזמן ר''ל, והוא עונש כפול ומכופל שלא בא בהשגחה לכפרת עוונות כנ''ל, אמנם לא ביאר בפרטיות ומפורש כל הדברים שיהיו באחרית הימים, רק הלבישן ורמזן בדבריו, וזה הכוונה בדברי רש''י ז''ל בקש יעקב לגלות את הקץ היינו שבקש לגלות מבואר ומפורש כל מה שיארע לישראל לעת קץ עד אחרית הימים, ונסתלקה ממנו השכינה והתחיל לומר דברים אחרים, כלומר שהלביש כל המאורעות בדברים אחרים, דידוע שכל דיבור ודיבור בהתוה''ק רמוזים בה דברים עמוקים ונפלאים למעלה מהשגתינו, ובביאת המשיח ב"ב יתגלה לעינינו ויראו וישיגו דברים הנרמזים בתוה''ק, וכמו"כ בפסוקי פרשה זו רמז יע''א ע"ה כל מה שיארע לישראל עד אחרית הימים, אלא שהלבישם בלבושים אחרים ולא אמרם באתגליא, נמצא שנתקיימו דבריו מ''ש בתחילה האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם, וגילה ברמז כל מה שיארע לישראל באחרית הימים.

נחזור לענינינו דהאמנם שעל חטא הידוע קשה לעשות תשובה שלימה, אולם תשובת הרבים חשובה היא מאוד ומקובלת לפני השי''ת אף על חטא זה כנ"ל, על כן בהתאסף עם בנ''י בבתי כנסיות ובתי מדרשות לתורה ולתפלה ערב ובוקר תמיד, יתאמצו כאו"א להרהר בתשובה אמיתית, ולבקש מהבוכ''ע שינצלו מחטא זה להבא, דבאמת א''א רק ע''י סייעתא דשמיא, וצריך זהירות יתירה הן כל אחד על עצמו, ויותר צריך כל אב לשמור את בניו בהשגחה יתירה בעוד שהם קטנים שלא יתפסו ח''ו באשמת הדור, שהתגברות היצה''ר בענין זה גדול מאוד עד אין לשער, והשי''ת ירחם להאיר עיני ולבות בני ישראל, לקרבם אל קדושתו ית', ונזכה אל הגאולה שלימה ואמיתית מיד, הגם שבעוה"ר אין אנו ראויים אלי' מצד מעשינו, אבל הבוכ''ע יש לו אוצר גדול של מתנת חנם למי שאינו ראוי מצד מעשיו, ע''כ נבקש מהשי''ת שיחונן אותנו מאוצר הגדול של מתנת חנם ובכח זה ירחם עלינו, ובעוה''ר רובא דעלמא משוקעים כ''כ בתאות ובשערי טומאה רח"ל עד שאיך מרגישין כלל באיזה מצב הן עומדין, ואפשר לרמז בדברי הושע הנביא במ''ש כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, דהנה כשהאדם משוקע בעונות אינו רואה חוב לעצמו, וכמו שאמרנו לעיל שאף החטא הידוע אינו ידוע אצלו, ואין רואין האמת ע''י גודל סמיות העינים, וכענין מ''ש בספה''ק דרך אמת מהרה"ק ר"פ מזבאריז זלל''ה, עפ''י משל לאחד הנוסע בעגלה ויישן ונרדם, ועלתה העגלה על הר גבוה, וכאשר הגיעה על ראש ההר ויקץ האיש משינתו, ואם יאמרו אליו שהוא נוסע על הר גבוה לא יאמין לבו לדבריהם, כי הוא רואה לפניו הדרך כמישור אולם כשמתחיל העגלה לירד מטה מן ההר, יתוודע לו שהי' מתחלה על ראש ההר, וכן הדבר בענין הגאוה יעיי''ש בדבה''ק, ועד''ז הוא בכל החטאים, דכ''ז שהאדם משוקע בחטאים אינו מרגיש כלל שהוא חוטא, וצריך לרחמי שמים שיאיר השי''ת את עיניו שיראה באיזה מצב הוא עומד, אבל כשמתחילין להתרפאות מהחטאים ע"י תשובה וחרטה, אז ירגיש שהי' מלא עונות ופשעים עד הנה, וז''ש הכ' כרפאי לישראל כשאתחיל לרפאות את ישראל מחטאם, אז ונגלה עון אפרים, יתגלה להם כל מה שחטאו עד עכשיו, דכ''ז שלא התחילו בבחי' התשובה אין מרגישין כלום, ואנו מצפים להשי"ת שנזכה לביאת המשיח ולקיבוץ נדחי ישראל ולא נהי' ח''ו מהנידחים, דעל חטא הידוע כתיב לא יגורך רע שאין זוכין ח"ו לקבלת פני השכינה כ''ז שלא ניתקן בחי' החטא, והשי''ת יעזור שנהי' מאותן שסייעו לביאת המשיח ולא חלילה מהמעכבים את גאולתן של ישראל, ונזכה לעשות תשובה שלימה לפני הבוכ"ע ולתקן כל אשר פגמנו, ובפרט בימי השובבי''ם אלו הבאים לקראתינו, ובמהרה נזכה לישועה שלימה ואמיתית, בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמך

מאמר ל

עוד יתבאר במאמה''כ האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, ודרשו רז''ל ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה וכו', ולכאורה אם לא נתקיימה מחשבתו ורצונו, מדוע כתבה תוה"ק הבטחה זו שלא נתקיימה, גם איך יתכן שהבטיח יע''א לבניו להודיעם אשר יקרא אותם באחרית הימים, ולא עלתה בידו לקיים הבטחתו, ויע"א מידתו אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב, גם יל''ד אומרו אשר יקרא אתכם וגו', הול"ל אשר יקרא לכם.

ונל"פ עפימ''ש נגד אבותם עשה פלא, שיעמדו האבוה''ק בתחי' לפני הגאולה, ויראו בגאולתן של ישראל, ואמרז"ל בגמ' (תענית ה' ע''ב) מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, פרש"י ז''ל שיביאנו הקב"ה ליע''א בגולה, כדי לגאול את בניו לעיניו עיי''ש, ועפי''ז יל''פ הרמז באמרו אשר יקרא אתכם ולא אמר לכם, עפימ"ש הר''י עמדין זלה"ה בפי' להגש''פ, לתרץ קושית המפרשים מה בין שאלת החכם והרשע, ובין מלת אתכם ולכם, וזל''ק ועתה האירו עיני מן השמים בדבר ברור בעזהשי"ת, שמע דבר ד' כי הפרש גדול יש בין שתי אלה הנפרדות וכו' עפימ"ש רז"ל (סוטה ל''ד ע"א) מאי אותיכם אותי ואתכם, נמצא תסבול מלת אתכם הרכבה זו בכל מקום, אע"פ שהיא חסרה וא"ו, יש אם למסורת ותקראנה בחולם, הוא יורה גם על המדבר בעד עצמו בכלל המדוברים, מה שאין בכח מלת לכם לעולם וכו' עיי''ש, ועד"ז אפ"ל שרמז יע''א באמרו אשר יקרא "אתכם'' באחרית הימים, ר''ל אותי ואתכם, שבאחרית הימים סמוך לזמן הגאולה, יהי' יע"א עמנו בגלות, וזכותו יגן עלינו להחיש גאולתנו ולהקל מעלינו חבלי הגלות, ולטעם זה לא אמר אשר יקרא לכם שלא להוציא עצמו מן הכלל, וזה א' מסימני הגאולה, שאם נזכה לזה שיע"א עמנו יתגלה לעינינו, אז בודאי הוא גאולה אמיתית ולא זולת, ואז יגלה לנו יע"א כל ענין הקץ וסודו.

ואפ"ל כי יע"א ביקש לגלות את הקץ מיד, עפימ"ש רז''ל במדרש כך הי' יע''א סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, ולפי סברתו הי' זמנו לגלות מיד. אמנם מן השמים לא הרשוהו לגלות, כי לא היו ישראל ראויים עדיין לתשלום הקץ, עד שיושלם התקון על ידיהם, ואלמלי הי' יע"א מגלה קץ הגאולה, ישיגו על ידו אריכות הגלות והשתלשלות הסיבות שיעברו על ישראל, והי' קשה כח הסבל לסבול צער הידיעה ההוא ולא הי' אפשר לעמוד בה, וכנודע שק''ז הישמח משה זלה"ה אמר בדרשתו האחרונה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם, שאם הייתי יודע מתחלה שיתארך הגלות כ''כ, לא הי' ביכולתי לסבלו ולא הייתי מאריך ימים עד הנה ר"ל, אלא שהיית מעלים ממני וחשבתי שקרובה עת הקץ ויהי' הגאולה מיד עכתדה''ק, אבל לעתיד שיביאנו הקב''ה ליע''א בגולה לפני הגאולה, אז יקיים יע"א הבטחתו מ''ש ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וא''ש מ''ש התוה"ק הבטחה זו, כי לא הגביל זמן קיומו ועתידה להתקיים לעתיד, וע''ד שכתב הצל''ח עמ"ש בגמ' ברכות (ד' ע"א) עד יעבור עמך ד' זו ביאה ראשונה (בימי יהושע) עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שני' (בימי עזרא) מכאן אמרו חכמים ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא עכ''ד הגמ', וקשה הרי אמרו רז"ל כל דיבור שיצא מפי הקב''ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר, וכיון שהיתה הבטחה מאתו ית' לעשות לישראל נס בביאה שני', האיך חזרה הבטחתו ית' ע"י גרמת החטא, ותירץ כי לא הגביל הבוי''ת זמן ההבטחה אימת תתקיים, ועתידה להתקיים לעתיד בביאת המשיח, שתהי' בהתגלות גדול כמו ביאה הראשונה, וכמו''כ לעניננו הבטחת יע"א לא תתבטל ויתקיים לעתיד ושפיר כתבה התוה"ק הבטחה זו.

ואפ"ל עוד, דהנה ענין הגאולה והקץ תליא בבחירה, דאם יזכו ישראל אחישנה כתיב, ואולי לטעם זה נסתלקה ממנו שכינה כשביקש לגלות הקץ, דאלמלי גילה רמז הקץ כ"ז שהיתה עליו בחי' גדולה של השראת השכינה, הי' דיבורו עושה הכרח לבטל הבחירה, כי בודאי הי' בבחי' שכינה מדברת מתוך גרונו, ודיבורו ית' עושה הכרח למנוע הבחירה, וע"כ נסתלקה ממנו בחי' השראת השכינה באותה שעה. ואז קיים הבטחתו וגילה לבניו מה שיארע לישראל באחרית הימים, וכמ''ש רז"ל במדרש מפלת גוג הראה להם, ובנין ביהמ"ק הראה להם, ועוד אמרז''ל שכל מה שיארע לכל שבט ושבט עד ביאת המשיח גילה להם, אלא שלא הי' אפשר לגלות כל זה בעוד הי' שורה עליו בחי' גדולה של השראת השכינה, כי כ''ז תליא בבחירה כנ''ל, ולטעם זה נסתלקה הימנו שכינה, ועכ''פ נתקיים הבטחתו וא''ש.

ואפ"ל דנרמז באמרו אחרית הימים, מה שבעוה''ר נתאחר קץ גאולתינו עד סוף ימי עמידת העולם, כאמרז''ל שית אלפי שנין הוו עלמא, ואילו זכו ישראל הי' מקדים הקב"ה גאולתם, והר נתקיים פי' ההבטחה באופן אחר, ובעוה"ר נדחה ונתאחר גאולתינו ונתקיים הרמז כפשוטו, ועכ''פ לא ניתנה להאמר בבתי' דבור ובהתגלות, כי עדיין הי' תליא בבחירה, ולזה הלביש יע"א דברי נבואתו ברמז אמרותיו.

מאמר לא

ראובן בכורי אתה וגו' במד"ר כיון שבא לברך את ראובן א"ל איני לא מרחקך ולא מקרבך אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבוא משה שכתוב בו ומשה עלה אל האלקים, מה שדעתו רואה לעשות בך עושה, כיון שבא משה התחיל מקרבו יחי ראובן עכ"ד המדרש, ראוי להבין מדוע תלה אותו ברפיון עד שיבוא משה ומדוע ראוי להיות התקרבותו ע"י משרע"ה דייקא.

ב) איתא בספרי (פ' ברכה) יחי ראובן ואל ימות יחי ראובן בעוה''ז ואל ימות לעוה''ב, וצ''ב דהרי כשברכו משרע"ה לא הי' ראובן קיים עוד בעוה''ז, ואיך יתכן לו ברכה זו שיחי' בעוה"ז.

ג) עוד שם בספרי (הובא בילקו''ש) יחי ראובן במעשה יוסף ולא ימות במעשה בלהה, ר' חנינא בן גמליאל אומר לעולם אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות חוץ משל ראובן וכו' עכ''ד המדרש, ופי' בזית רענן (מבעל מג''א זלה"ה) יחי ראובן במעשה יוסף שהצילו, יהי' זה נגד מעשה בלהה, אין מחליפין זכות בחובה שאם חטא אדם ועשה גם מצוה, נותנין לו שכר על המצוה וגובין ממנו על העבירה, אבל גבי מעשה ראובן החליפו לו זכות יוסף במעשה בלהה עכ"ד, וראוי להבין דאם כך הוא המדה שאין מחליפין זכות בחובה, וכמ"ש הרא"ם ז"ל ולא יקח שוחד דהיינו שוחד מצוה במקום עבירה, א"כ מדוע החליפו לראובן עבירה במצוה.

ד) במד"ר (פ' וישב). א''ל הקב"ה לראובן מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, ואי זה זה הושע שנאמר שובה ישראל עד ד' אלקיך, הקשו המפרשים הלא כבר קדמוהו אדה"ר וקין שעשו ג''כ תשובה, ולא הי' ראובן הראשון שפתח בתשובה.

ה) במדדש ילקוט (פ' וישב) למדתך תורה ד"א שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאילו הי' יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפיו הי' טוענו ומוליכו אצל אביו, וצ''ב דודאי לא יתכן שעשה ראובן פעולת ההצלה לשם כבוד ח''ו שהתורה יכתוב שבחו, וא"כ מנפק"מ אילו הי' יודע.

ו) במדרש הילד איננו ואני אנה אני בא במעשה בלהה וצ"ב.

ונל"פ עפימ"ד במד"ר פ' אחרי (פכ''א סי' ה') בזאת יבא אהרן זש"ה כי בתחבולות תעשה לך מלחמה וכו', אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות, עינים רמות, והיו לטוטפות בין עיניך, לשון שקר ולמדתם אותם את בניכם וכו', ועד''ז פורט והולך כל האברים אם עשה בהם עבירה ח"ו יעשה באותו אבר מצוה לתקן פגמו, ולכאו' איך יתוקן העבירה בזה, הלא אין מחליפין מצוה בעבירה ולא עבירה במצוה, וכן הקשה ביפ"ת וז"ל, אם מיירי במי שעשה תשובה מהעבירות. כבר שב ורפא לו מבלי מעשה המצות, ואם הוא מהעבירות שתשובה תולה ויסורין או מיתה ממרקין, מה יועילו המצות, ואם במי שלא שב פשיטא שלא יגינו עליו המצות להצילו מעונש עוה"ב, דאין עבירה מכבה מליטול שכר לעתיד בעוה"ב כדפירש''י בפרק הי' נוטל, וכמו''כ לא יועיל המצוה להצילו מעונש העבירה, וכבר אמרו ז''ל ולא יקח שוחד מצות ע"כ קושיתו, ותוכן תירוצו לבאר דאשמעינן שתי תקנות טובות לבעל תשובה, הא' למה שההרגל על כל דבר שלטון, והנה מי שמורגל בעבירות יהי' בוטח אליהן תמיד בטבעו, ע''ד עבירה גוררת עבירה וכו', וכ''ש בהיות העבירות רבות ותכופות זו לזו שיתחזק כחן במאד וכו', והב' שידוע וכו' שבחטאות האדם באבר מאבריו, ישאר אותו האבר טמא, וטוב לא יהי' לרשע באבר ההוא עד יענש בו וכו', וע"כ אמרז''ל שתקנתו אם עשה חבילות של עבירות שימשכו מזה שתים הרעות הנזכר לחוטא, יעשה כנגדן חבילות של מצות, שבהיותן חבילות יתהפך הרגלן מהעבירות אל המצות, ויתחזק כוחן זב"ז, ובהיותן כנגדן יתוקנו אבריו, כי האבר אשר עשה בו העבירה ירפא במה שיעשה בו מצוה וכו' עכ"ד היפ''ת זלל''ה.

ואפשר להרחיב הביאור בזה, עפי''מ שגילה האר"י ז''ל מספר הצומות והסיגופים שיסגף האדם א"ע בהם על כל עבירה במשקל, והחיד"א זלה"ה כתב ע''ד האריז''ל דהעיקר הוא התשובה והחרטה, אך מפני שהאברים עדיין מלוכלכים ונשארו עוד כתמי הנפש, וע''ז מענישים בגיהנם לזכך ולהסיר כתמי הנפש, ועל דבר זה מועילים התענית והסיגופים עכת''ד ז''ל, ועד''ז אפ''ל לעניננו שעל דבר זה יועילו מעשה המצות, ויובן מ"ש ז''ל עשה כנגדן חבילות של מצות, דלעולם מיירי בשעשה תשובה על חטאיו, אלא שעדיין נשארו כתמי הנפש והאברים מלוכלכים ר''ל, ואינם מזדככין כ''א ע"י תעניתים וסיגופים כדברי האריז''ל, ולזה נתנו חז"ל עצה ותקנה במ''ש בתחבולות תעשה לך מלחמה, שבאותו האבר עצמו שחטא ירבה בו חבילות של מצות, ויזדככו אבריו וכתמי הנפש כמו ע"י התעניתים וסיגופים, וכמ''ש בספה''ק סור מרע בשם החרדים זלה"ה דהעוסק בתורה מועיל לו לימוד התוה"ק במקום התענית וסיגופים, ואדרבה התענית חסרון הוא לגבי', שנתבטל על ידו מעסק התורה עיי''ש.

עוד אפ''ל עפימ''ש הטו"ז (ריש הל' שבת) על מ''ד בגמ' פרק כל כתבי כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עוע''ז כדור אנוש מוחלין לו, לכאורה איכא למידק אי לא עשה תשובה שבת מאי מהני, ואי עשה תשובה שבת ל''ל, ונראה דמיירי שעשה תשובה, אלא דהתשובה לא מהני שיהא מוחלין לו, כדאיתא בפ' יוה''כ עבר על כריתות ומיתות בי"ד, תשובה תולה ומיתה ממרקת, קמ"ל כאן דאם בעשותו תשובה שומר שבת כהלכתו מהני תשובה שיהא נמחל לו עכ"ל, ועד''ז אפ''ל בדברי המדרש הנ''ל אם עשית חבילות עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות, ובאותו האבר שחטא בו יתרצה ע''י מעשה המצות, ומיירי בשעשה תשובה על חטאיו, אלא שג''ז צורך לתקון נשמתו, שע''י שירבה בחבילות של מצות יתכפר לו עונו מיד, ולא יהי' התשובה תולה אלא יתמרקו כתמי הנפש מיד ע''י מעשה המצות כנ"ל.

ועפי"ז אפ''ל כוונת דברי הזוה''ק באמרם ז''ל שאינו מועיל תשובה על חטא הידוע, וה"מ כד לא עביד תיובתא שלימתא דאיהו אתחזייא לחפאה על כל עובדוי, דידוע שזה החטא הוא בכח כל האברים ר''ל, נמצא כי נפגמו על ידו כל איבריו ב''מ, וע''כ קשה התשובה ע''ז ואינו מועיל בתשובה לחוד, כי צריך עוד למרק כתמי הנפש וכתמי כל אבריו שנתלככו בחטא זה ר''ל, אבל ע''י חבילות מצות שיעשה בכל איבריו וגידיו בצירוף התשובה יועיל לו שיתמרקו הכתמים מיד ויתכפר לו.

ובזה נבוא לבאר דברי הספרי הנ"ל שאצל ראובן החליפו זכות בחובה, וכפי' הזית רענן שהצלה של יוסף עמד לו לזכות נגד מעשה בלהה, ויובן עפימ''ש ז''ל דצדיקים במה שחוטאים בו מתרצים, ואמרו ז"ל (שבת נ"ה ע"ב) כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וכו', ומה אני מקיים וישכב את בלהה פלגש אביו, מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה, תניא רשב''א אומר מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זו לידו וכו', עכ"ד הגמ', נמצא מבואר שחטאו של ראובן הי', מה שפגע בדעתו הקדושה של יעאע''ה וגרם לו צער לעשות היפך דעתו ורצונו, עוד שם בגמ' אחרים אומרים שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו, עכ''ד הגמרא, אמנם ע''י הצלת יוסף תיקן שניהם מידה כנגד מידה, שגרם נחת רוח לאביו, ועי''ז שרתה עליו שכינה כמ"ש ז''ל ותחי רוח יעקב אביהם ששרתה עליו שכינה שפירשה ממנו, וכ''ז נגרם ע''י ראובן שהשתדל להצילו מידם, ובזה א''ש דברי הספרי הנ"ל לעולם אין מחליפין זכות בחובה חוץ משל ראובן, שהרי הזכות הי' באותו הענין עצמו שחטא, ועקר בזה שורש החטא לגמרי, ונוסף לזה עשה תשובה שלימה ומעולה כאמרז''ל עסוק הי' בשקו ותעניתו, אלא שעדיין צורך למרק כתמי הנפש, ולזה הועיל לו זכות הצלת יוסף שתיקן מידה כנגד מידה במה שחטא, ובאם יחסרו מהתנאים הנ''ל ע''ז נתנו חז''ל כללא דאין מחליפין זכות בחובה והבן.

ויל''פ בזה מאמה''כ למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, דלכאורה להשיבו אל אביו מיותר, ולדרכנו ר''ל שנתכוין בהצלה זו להשיבו אל אביו כדי להפיס דעתו ולהפיג צערו, או יאמר להשיבו אל אביו מוסב על ראובן, שע"י הצלת יוסף נתקרב אל אביו שבשמים וניתקן חטאו כמבואר בספרי הנ''ל, וזה אומרו למען הציל אותו מידם ובזה הועיל לעצמו להשיבו אל אביו שבשמים, ואפשר שלא השיג ראובן בשעה שהשתדל בהצלתו שעי''ז יהי' לו תקנה על מעשה בלהה, ומן השמים העלימו ממנו ידיעה זו, שהי' הכרח שירד יוסף למצרים כידוע מדברי חכמז''ל, וע''כ חשב ראובן שבמה שצוה להשליכו הבורה כבר השלים כל הצורך להצלת יוסף, וכמבואר בזוה''ק שהי' ההצלה בזה להצילו מיד בעלי בחירה, ואח''כ שב לשקו ולתעניתו כמ"ש חז''ל וישב ראובן אל הבור והיכן הי' עסוק הי' בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו, ולא השתדל בהצלה יתירה להשיב את יוסף לאביו דייקא, ואולי רצה לתקן חטא של מעשה בלהה תחלה, כי רצה להסיר בחי' הרע תחלה ואח''כ לקיים ועשה טוב, כמ''ש ז"ל דהמצות שעושין בעודן מלוכלכים בעבירות ר''ל הם קרובים אל ההיזק יותר מאל התועלת, אך במה שהוא מצוה עוברת וחשש פקו"נ אין לשהות המצוה ולמנוע ממנה בשביל פעם הנ''ל, אולם חשב ראובן שכבר השלים מצות ההצלה במה שצוה להשליך את יוסף אל הבור להצילו מידי בעלי בחירה, ולא ידע שהצלה זו יהי' לו לתיקון חטאו, דאילו הי' יודע, על כתיפו הי' טוענו ומוליכו אצל אביו, לעשות ההצלה בשלימות לתקן החטא בשרשו מידה כ"מ.

ובזה יתבאר דברי המדרש אילו הי' יודע ראובן שהכתוב כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידה וגו' להשיבו אל אביו, וכפירוש הנ''ל שזה היה תקנה לראובן להתקרב אל אביו שבשמים על כתיפו הי' טוענו ומוליכו אצל אביו, אולם לצורך השעה העלימו מן השמים ממנו ידיעה זו וכנ''ל, כדי שירד יוסף למצרים ויתקיים גזירת ידע תדע, ואחר שנמכר יוסף נתוודע לראובן השגה זו שבהצלת יוסף הי' תלוי תקון חטאו כנ''ל ובזה יובן דברי המדרש הנ''ל הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, כי הצלת יוסף הי' הזכות שעמד לו לכפר על מעשה בלהה כמבואר בספרי הנ"ל, וע"כ כשראה שהילד איננו ואין כאן הצלה, הי' מתיירא לנפשו שחזרה פגם החטא למקומו, ואיך יהי' לו תיקון על מעשה בלהה.

וז''ש למדתך תורה דרך ארץ שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאילו הי' יודע ראובן וכו', והכוונה בזה לדרכנו דהנה בעוה"ר אנו מלוכלכים בחטאים ועונות מרובים, ואם מרבים בחבילות מצות ומע"ט תדמן לעשות ג"כ מצוה כזאת שיהי' מידה כ"מ לתיקון גמור על עונותינו, וכמ''ש בראובן שאילו הי' יודע שהצלת יוסף הוא תיקון על מעשה בלהה, הי' עוסק בה יותר בשלימות להשיבו אל אביו, אלא שאצלו הי' סיבה מן השמים להעלים ממנו ידיעה זו וכנ"ל, אבל עכ"פ נלמד מזה שצריך להרבות במצות ומע"ט, וכמ''ש במדרש לעשות חבילות מצות ולעשות המצות בשלימות ובלב שמח ובזה יעשה תיקון לנפשו ויתכפרו עונותיו.

והנה ידוע ההתוכחות שבין הקב"ה וכנסת ישראל, שהקב"ה אומר לישראל שובו אלי ואשובה אליכם, וכנסת ישראל אומרת השיבנו ה' אליך ונשובה, וכוונת הענין שהקב"ה רוצה שהתעוררות התשובה יבוא מצד ישראל תחלה והוא חשובה יותר, וכנסת ישראל טוענת שאין בכוחנו להתחיל בתשובה תחלה ובקשתינו שהקב"ה יעורר אותנו ויתן בלבנו רצון וכח נפשי לשוב אליו באמת, ועפי''ד ז"ל נראה לפרש סיום הפסוק השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, דהנה קודם שיחטא האדם יש מציאות לזה שיתחיל התעוררות הרצון מצידנו, משא"כ אחר שנכשל בחטאים ונבראו ע''י מעשיו מזיקים משחיתים ומלאכים רעים, אז כמעט מן הנמנע שיבוא התעוררות תשובה מצדו, שאותן מלאכים שחורים שנבראו מן החטאים מסמין עיני האדם ולוחמים נגדו ואין נותנים מקום להתעוררות קדושה, משא"כ קודם שנכשל בחטאים אע"פ שיש יצה"ר לאדם מצד הבריאה, אעפ''כ יש מציאות שהאדם עצמו יתעורר בתשובה תחלה, וזה בקשתינו חדש ימינו כקדם, היינו כבחי' הזמן שהיינו בו תחלה קודם שנכשלנו בחטאים, ואז יהי' מציאות שנתעורר מעצמינו לשוב אליו ית"ש.

ובזה יתבאר דברי המדרש הנ''ל מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה וכו', דהנה באדה"ר וקין שעשו תשובה אין רבותא כ''כ, שהרי הקב"ה בכבודו ובעצמו דיבר עמהם לעוררם על התשובה, וכמו שאמרו ז''ל (במד"ר פכ"א) ועתה פן ישלח ידו וגו' אין ועתה אלא תשובה מלמד שפתח לו הקב''ה פתח של תשובה, וכן בקין אמר לו הקב"ה אם תטיב שאת וגו', שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה, משא"כ ראובן פתח בתשובה תחלה והתחיל באתערותא דלתתא וזה חשוב יותר, וז''פ המדרש מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת דייקא בחשובה תחלה, רצה לומר שאתה בעצמך היית הפותח טפח, בבחינח שובו אלי ואשובה אליכם, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך, ודרשו רז"ל במדרש שובה ישראל עד ה', עד שהוא במדת רחמים ואם לאו אלקיך, עד לא יתעביד סנגוריא קטגוריא, ולדרכינו יאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך היינו עד שלא יבוא ההתעוררות מה', תשתדל לשוב תחלה ומעצמך תתפורר לתשובה והיינו מידה כ''מ כמו שעשה ראובן שפתח בתשובה תחלה.

ונקדים מ''ש בספה"ק בני יששכר (מאמרי חודש סיון מאמר ב') על מ"ש רז''ל (בתנחומא פ' האזינו) כתיב ישא ד' פניו אליך וכתיב אשר לא ישא פנים, עשה תשובה ישא ד' פניו, יכול לכל ת''ל אליך ולא לאומה''ע עכ''ד המדרש, הרי שהתשובה אינה מועלת רק לישראל ולא לאומה"ע, עיי''ש שהביא בשם הרב בעל לימודי ד' הרבה טעמים ע"ז. ואפ"ל עוד טעם לדבר זה עפי''ד הרמ''ע מפאנו זלה"ה בספרו עשרה מאמרות, שהקשה על מה דאמרו רז''ל (קידושין מ' ע''ב) לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, והלא הם אמרו (ב''ק דף נ' ע"ב) כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו חייו וכו', וא"כ איך נדון האדם לזכות לפי רוב הזכיות ועכ''פ יש בידו עבירות, ותירץ דדין התורה כן הוא אחרי רבים להטות ואין זה ויתור, דדינא הכי עפ"י תורה, ובספה"ק בני יששכר הביא בשם הרה"ק הר"ר זושא זלה"ה לפרש בזה נוסח הפיוט, באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקנו וכו', דלפי שישראל מקיימין החקים שבתורה אע''פ שאין יודעים טעם בדבר, כמו''כ מדה כנגד מדה צריך הקב"ה לכפר חטאינו אף בלי טעם, דכך הוא המדה בתורה לדון מדה כנגד מדה, וז"פ באין מליץ יושר מול מגיד פשע, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט, מה שישראל מקיימין החקים בלי שום טעם, ועי"ז וצדקנו במשפט המלך המשפט, ואין זה נקרא ויתור כיון שכך הוא משפט התורה את"ד ז''ל, הרי מבואר שעפ"י דיני התוה''ק ובכח שמירת התוה''ק הקב"ה מכפר עונותיהם של ישראל, וא"כ אין מידה זו נוהגת כ"א לישראל מקיימי התוה''ק ולא לאומה"ע,

וכמו כן לענין התשובה דאיתא במדרש (ילקוט תהלים כ"ה) שאלו לחכמה חוטא מה עונשו א"ל חטאים תרדוף רעה, שאלו לנבואה חוטא מה עונשו א"ל הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מה עונשו א"ל יביא אשם ויתכפר לו וכו', עכ"ד המדרש, וכתב הרמב"ם ז"ל (הל' תשובה פ''ז ה"ה) אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והי' כי יבואו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלקיך ושב ה"א וגו', ועכ''פ התשובה מועלת רק בכח התוה"ק, והבטחת התשובה ניתנה לנו בתורה והתינח לישראל שקיבלו את התורה דין הוא שיועיל להם תשובה, משא"כ האומות שלא רצו לקבל את התורה מהיכי תיתי יועיל להם תשובה, ובאותן המצות שנצטוו בני נח לא מצינו בהם רמז על תשובה, א''כ התשובה הוא רק בכח התורה ומי שקיבל את התורה יש לו חלק בה משא"כ אומה''ע.

ונקדים דברי הגמ' (ע''ז דף ט' ע"א) תנדב"א ששת אלפים שנה הוי עלמא, ב' אלפים תוהו ב' אלפים תורה ב' אלפים ימות המשיח וכו', ב' אלפים תורה מאימת, אי נימא ממתן תורה עד השתא ליכא כולי האי וכו', אלא מואת הנפש אשר עשו בחרן, פירש''י ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא, שאברהם אבינו הדריך את בניו לשמור את דרך ה' ועשה הכנה לקבלת התורה ע''כ ממנו התחילו ב' אלפים תורה, אמנם עיקר קבלת התורה לא הי' רק אחר שיצאו ישראל ממצרים ומשה קבל את התורה מסיני, מאז ניתן לישראל כח התורה בתוקפו, ומאאע"ה עד קבלת התורה הי' רק בבחי' הכשר מצוה, ואעפ"כ נחשבו הב' אלפים תורה מאברהם אבינו שהוא התחיל בה, וה''ה כמו הכשר והכנה לקבלת התורה, והנה ראובן עשה תשובה, אלא שעדיין הי' לפני קבלת התורה ולא הי' אצלם כח התורה בשלימות כ''א בבחי' הכנה, ע''כ לא הי' אפשר להעלות תשובתו של ראובן במקום שצדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד, ובזה יובנו דברי המדרש הנ"ל כיון שבא לברך את ראובן א"ל איני לא מרחקך ולא מקרבך, והכוונה כיון שעדיין אין כח התורה בשלימותו, איני יכול לקרבך ולהעמידך במקום שבעלי תשובה עומדים, אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה שכתוב בו ומשה עלה אל האלקים והוריד התורה לישראל, ושם כתוב מפורש הבטחת התשובה, ע"כ הוא יכול לקרבך ולהעלותך עד מקום שבעלי תשובה עומדין, כיון שבא משה התחיל מקרבו יחי ראובן ואל ימות.

ומ"ש יחי ראובן ואל ימות לכאורה הוא כפל לשון, ועוד שהרי כבר לא הי' ראובן בעוה''ז, אמנם יבואר עפ''י דרכנו הנ''ל, דהנה ראובן עשה תשובה שלימתא, והחליפו לו זכות בחובה, שע"י הצלת יוסף נתמרק לגמרי הפגם של מעשה בלהה כמבואר בספרי הנ''ל, ועי"ז הי' תיקון לנפשו בעודו בחיים חיותו ולא הוצרך לתקנת המיתה כדי למרק פגמי הנפש, וז''ש משרע"ה יחי ראובן ואל ימות, שנתקבלה תשובתו בחייו ולא יצטרך למיתה בשביל למרק כתמי הנפש, ואף שלראובן לא הי' נפק"מ בזה בימי משרע"ה, מ''מ נכתבה בתוה''ק להורות לדורות הבאים שבחי' תשובה כזו בצירוף חבילות של מצות מועלת אף בחיים הבוי"ת יזכנו לזה בבא.

מאמר לב

ראובן בכורי אתה וגו' אז חללת יצועי עלה,@44 במד''ר רבנן אמרי איני לא מרחקך ולא מקרבך, אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה וכו', מה שדעתו רואה לעשות בך עושה, כיון שבא משה התחיל מקרבו יחי ראובן עכ"ד המדרש. וראוי להבין מדוע לא קירבו יעאע"ה, והניחו ברפיון עד שיבא משרע"ה דוקא וטעמא בעי.

והנ"ל בהקדם דברי האוה''ח הק' עה"כ ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם, וז"ל הגם שראינו שלא ברך ראובן ולא שמעון ולא לוי, יגיד הכתוב כי דבורו הקשה להם הוא ברכתם, והוא אומרו אשר דבר וגו' ויברך וגו', ומה שאמר לראובן דברי קנטור שם צוה את הברכה, ע''ד שאז"ל עתידה עבודה שתחזור לבכורות, וכפי''ז כיון שקבע לו שם הבכורה, עתיד הוא לעמוד לשרת לע''ל וכו', והגם שנתנה העבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש כי מעלין בקודש ולא מורידין וכו' עכל''ק. נמצא מבואר דראובן אחר שעשה תשובה מעולה, ראוי שיתקרב ויחזור אליו בכורתו מטעמא דאין מורידין בקודש כנ"ל, והנה הך דינא דאין מורידין יליף לי' בגמ' מנחות (צ"ט ע"א) מנלן דאין מורידין אמר רבי דאמר קרא ויקם משה את המשכן, פרש''י דלא סיימוהו אחיו הכהנים בהקמת העמודים והאדנים ש"מ דאין מורידין וכו' עיי''ש. הרי דדין זה דאין מורידין ניתנה להתגלות ע''י משרע"ה, דמיני' ילפינן לי' בגמ' ולא מצאו רמז אחר בתוה''ק, ואמרז"ל במד"ר (פ' יתרו) עה''פ וידבר אלקים את כל הדברים האלה וגו', דכל מה שהנביאים עתידים להתנבאות וכל מה שהחכמים עתידים לחדש בתוה"ק, כל א' ואחד קבל את שלו מסיני, אלא שלא ניתנה להתגלות עד בא זמנו, ומבואר בספה"ק דכל א' מנשמות ישראל יש לו אחיזה בתוה''ק, וכל החידושים והרמזים וסודות ששייכים לשורש נשמתו צריך שיבא להתגלות על ידו, וא"א שיתגלו אורות אלו ע''י אחר, וז''ש במדרש הנ''ל כיון שבא משה התחיל מקרבו יחי ראובן, לפי שנתגלה על ידו הך דינא דאין מורידין, אבל יעקב אבינו לא הי' אפשר שיבוא התגלות זה על ידו, ולא הגיע זמנו שיתגלה כ"א ע''י משרע"ה, וע''כ אמר יעאע"ה איני לא מרחקך ולא מקרבך אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה, כי אז יתגלה הך דינא דאין מורידין, כיון שבא משה התחיל מקרבו והבן.

ואפ"ל בזה מ''ד במד"ר פ' פקודי עה''פ ויביאו את המשכן אל משה הה''ד (משלי ל'א) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון עכ"ד המדרש, וצ"ב הקישור. ויתבאר בהקדם לפרש מה שיסד הפייטן בקינות לט''ב אש תוקד בקרבי בהעלותי על לבי בצאתי ממצרים, קינים אעירה וכו' בצאתי מירושלים, והאריך שם לספר גדולת תפארתינו בצאתנו ממצרים, ולכאורה מה דהו' הו' ומה ענינו להזכרת החורבן, אמנם זאת נחמתינו בעוני הגלות, בהעלותינו על לבינו גודל תפארתינו בצאתי ממצרים, וכל זה ראוי שיחזור אלינו, דדינא הכי מעלין בקודש ואין מורידין, והך מילתא ילפינן לי' מהקמת המשכן ע''י משרע"ה כנ''ל, וז''ש המדרש ויביאו המשכן אל משה הה''ד עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון והכוונה על כנסת ישראל שיחזרו לגדלותן ותפארתן כימי קדם בבא.

מאמר לג

שמעון ולוי אחים וגו' בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי. פירש"י בסודם אל תבא נפשי זה מעשה זמרי וכו' בקהלם כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ואהרן אל תחד כבודי שם אל יתייחד עמהם שמי וכו' ע"כ. ומקורו במד"ר, ובגמ' (סנהדרין ק"ט ע"ב) דרשו בענין אחר בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים ובקהלם אל תחד כבודי זה עדת קרת והקשה המהרש"א ז"ל מה ענין מרגלים לשבט לוי, הרי משבט לוי לא הי' במרגלים, ואם על שבט שמעון אמר, קשה למה נקטו יותר משאר י' שבטים, ואולי קבלה הי' בידם שהמרגל משבט שמעון, הוא הי' בעל המעשה ביניהם עכ"ל. אמנם קשה דלא מצינו בשום מקום רמז לזה שהמרגל משבט שמעון הי' בעל המעשה בעצת מרגלים יותר משאר שבטים, והעונש הי' שוה לכל ישראל ולא נשתנה שבט שמעון משאר השבטים.

ב) גם צ"ב לפי"ד המדרש שהביא רש"י ז"ל מדוע הקדים הכתוב את המאוחר בזמן, והרי מעשה קרח הי' מוקדם זמן רב למעשה זמרי, והי' לו להקדים מעשה דקרח, ויותר תמוה מ"ד במדרש ילקוט בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים בקהלם אל תחד כבודי אלו עדת קרח כשחטאו השבטים האלה בקהלם לא יזכר שמי שם כתיב זמרי בן סלוא וגו' וכן קרח בן יצהר וכו' עכ"ד המדרש. וצ"ב דפתח במרגלים ועדת קורח ומסיים במעשה זמרי, והאוהחה"ק מפרשו בדרך פשט כי כל הכתוב ידבר במעשה יוסף. ואמר בסודם פי' מעת שהתחילו לשנאותו והי' הדבר ביניהם בסוד, כשיערימו סוד אל תבא נפשי וכו', בקהלם כשנקהלו עליו להרגו דכתיב לכו ונהרגהו וגו' אל תחד כבודי לא יקראו על שמי בני יעקב כל עיקר באותה שעה עכ"ל. ולפירושו יקשה כפל הלשונות, ויספיק לומר בסודם אל תבא נפשי כי באפם הרגו איש וגו', והרד"ק פי' כל הענין על מעשה שכם, וכתב שכפל הענין במלות שונות, וגם לפי' קשה דא"א שיהי' בתוה"ק אפי' אות א' מיותר ושלא לצורך וצ"ב הכוונה בכפל הלשונות.

ונל"פ בהקדם מה שפירשתי במאה''כ אל תזכר לנו עונות ראשונים, דלכאורה צ"ב בקשתינו על עונות ראשונים בלבד, והרי גם האחרונים צריכים כפרה, אמנם הכל בתר רישא גרירא, ועיקר גרמא בנזקין הוא ההתחלה, דאחר שנכשל האדם בחטא ר''ל, נברא על ידו מלאך מקטרג המביאו אח"כ לחטוא עוד, ורק בס''ד וע''י תפלות ותחנונים בהשתפכות הלב לפניו ית"ש אפשר להנצל מחטאים אח''כ, ובפרט בחטא הידוע שהוא יסוד כל האדם, והיצה"ר מתגבר ע''ז עוד טרם שבא האדם לכלל דעת, צריך בזה זהירות יתירה שלא להכשל, כי אחר שנכשל האדם קשה מאוד להנצל מיצה"ר ורק בתיובתא סגי מתכפר לו, ולכן עוקר הנזק הוא החטא הראשון ואח''כ עבירה גוררת עבירה, וע''ז אנו מתפללים אל תזכור לנו עונות ראשונים, כי עיקר העונש הוא על עונות הראשונים כי אז עדיין לבו ברשותו ובידו להתגבר על יצרו, משא''כ אחר שכבר חטא ר"ל ה"ה בבחינת שוגג.

ונקדים עוד לבאר במאה''כ (פ' מקץ) ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם ויאמר אלוהם מרגלים אתם וגו' ויאמרו אליו וגו' לא היו עבדיך מרגלים, ראוי להבין לכאורה מדוע חשד אותם יוסף למרגלים, ועפ''י פשוטו כתבו בספה''ק בטעם הענין כי יוסף נתכוין לטובתם שיכופר להם עוונם בזה, אבל עדיין צ''ב דבודאי לא דיבר יוסף הצדיק דברים שאין בהם ממש, ובל"ס שיש טעמים כמוסים בדבר עד אין חקר, אולם גם על פי פשוטו צ"ב להבין מדוע אמר להם מרגלים אתם שלא היו כן אליבא דאמת.

ואפ"ל הענין עפ''י מ"ד במדרש ילקוט (פ' דברים רמז תשצ"ט) עה"פ אחד עשר יום מחורב, אלו זכו ישראל לאחד עשר יום היו נכנסין לארץ, אלא מתוך שקלקלו מעשיהם גלגל עליהם המקום לארבעים יום ארבעים שנה, שנאמר במספר הימים אשר תרתם וגו', ר"י אומר אלו זכו ישראל לשלשה ימים היו נכנסין לארץ וכו', ר' בנאה אומר אלו זכו ישראל ליום אחד היו נכנסין לארץ וכו', אבא וכו' משום אבא כהן ברדלא אלו זכו ישראל כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסין לארץ, שנאמר עלה רש מיד עכ''ד המדרש. ולכאורה ראוי להבין דמה שגלגל עליהם המקום ארבעים שנה נגד ארבעים יום, הי' בשביל חטא המרגלים, וא''כ מ"ט נתעכבה כניסתן לארץ ישראל בתחילה, ועדיין הי' לפני חטא המרגלים, אמנם מבואר במדרשי חז"ל ובזוה"ק פ' זו, דבשביל חטא מכירת יוסף נגזר עליהם גלות מצרים, ולא נתמרק עונם שם לגמרי, אלא שזכר להם הקב"ה זכות אבות והוציא את ישראל משם ביד רמה לטעם כי לא יכלו להתמהמה כמאמה''כ, ועון זה דמכירת יוסף גרם לון דיגלון מארעיהון וכו' וגרם לון דאתאחריב בית מקדשא וכו', (וכ"כ בס' הקנה בשם הזוה''ק) נמצא מבואר דבשביל חטא מכירת יוסף נגזר עליהם גלות, ואולי שנתעכבה כניסתן לארץ ג''כ מטעם זה, כי לא נתמרק עונם בצאתם ממצרים, ולא השיגו ישראל שלימותן ליכנס לארץ מיד, ובסיבה זו נתגלגל שליחת המרגלים, ובעון המרגלים נתאחר עוד זמן כניסתן לא''י מ' שנה כנגד מ' יום של הליכת המרגלים, נמצא דהשתלשלות חטא המרגלים היתה בסיבת חטא מכירת יוסף, הגם דמן השמים נסתבב מעשה זו לידם כמבואר בדברי רז''ל שהי' הכרח כן לקיים גזירת ברית בין הבתרים, מ"מ פגם הי' בדבר והיו צריכים כפרה ע''ז, כמ''ש האוהחה''ק (סו''פ ויחי) עה"פ לו ישטמנו יוסף וגו' הלואי שיהי' כן שיהי' משיב להם, והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה והיו מצטערים כשיעור שנצטער יוסף מצידם וכו' עיי''ש.

וז"ש להם יוסף מרגלים אתם, שהשיג את הנולד שיגרם ע''י מכירתו השתלשלות חטא המרגלים, ותלה החטא בהם לפי שעיקר שורש החטא הוא בראשיתו. וכמ''ש חכז''ל (סנהדרין ק''ב) מפני מה תלה הכתוב בירבעם מפני שהוא הי' תחלה לקלקלה, וע''ד שביארנו לעיל במאמה''כ אל תזכור לנו עונות ראשונים דהכל בתר רישא גרירא, וע"כ אמר להם מרגלים אתם, שגרמתם במעשיכם לחטא המרגלים ולחורבן הנורא הנצמח על ידם לישראל דור המדבר, והשבטים הקדושים התחרטו על מכירתו ועשו תשובה ע"ז, כמשה''כ אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו' על כן באה אלינו הצרה הזאח, אבל הי' סיבה מאת ה' להעלים מהם פנימיות הדיבורים שרמז יוסף אליהם, כמו שביארנו (בדברנו לעיל פ' ויגש) שהי' רצון הבוי"ת שלא יכירוהו, עד שיסתבב הענין שירדו כולם למצרים ונתקיימו חלומותיו, ועד שישלמו הכ"ב שנים שנגזר על יעקב שיצטער בשביל שלא קיים כיבוד אב, וע''כ היתה סיבה מהשי''ת שלא שמו על לבם לחקור בפנימיות הדיבורים אלא קבלו אותן כפשוטן ולזה השיבו לא היו עבדיך מרגלים (עייש"ד לעיל פ' ויגש).

ויתורץ בזה קושית המהרש"א ז''ל (בקושיא א') מה ענין המרגלים לשבט לוי, הרי לא הי' במרגלים משבט לוי, ואם על שבט שמעון אמר, קשה למה נקטו יותר משאר י' שבטים, ולדרכינו א''ש כי השיג יעאע"ה בסודן של דברים שמתטא מכירת יוסף יסתבב חטא המרגלים, ולזה הוכיח לשמעון ולוי על חטא המרגלים לפי שהם היו העיקר במכירתו, והכל נמשך אחר ההתחלה וחטא הראשון כנ"ל.

ועד"ז אפ''ל עפ''י דרך הרד"ק ז''ל שביאר כל הענין על מעשה שכם, ואפשר שמשורש אותו החטא נמשך ונסתבב עוד חטאים ועונשים על ישראל ר''ל, וכבר ביארנו שהקפדת יע"א עליהם היתה לטעם כי לא הגיע עדיין זמנם לכבוש את הארץ, ובודאי שכל מעשיהם של השבטים הק' היתה לשם שמים, אעפ"כ פגם הי' בדבר שמצינו שהקפיד יעקב על מעשיהם, ואמר עכרתם אותי להבאישנו ביושב הארץ וגו' ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי, ובאמת לא הי' מקום ליראתו בשביל עצמו ובניו, כי הי' רב חילי' וקדושתו ויראו מפניו כל יושבי הארץ, כמ"ש ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחר בני יעקב, ואף שי"ל עפ''י פשוטו שהי' יעאע"ה מתיירא שמא יגרום החטא ויתמעטו זכיותיו, כדרך הצדיקים שאין בוטחים בזכותם ובמעשיהם הטובים, אבל מ''מ קשה למה נכתב בתוה''ק מאמר זה ונאספו עלי והכוני ונשמדתי וגו' כיון שסוף כל סוף לא נתקיים דבר זה, וקמי שמיא גליא שלא יכלו לנגוע ביעקב וזרעו, אמנם כל דיבוריו של יעאע"ה ויראתו היתה בשביל דורות העתידים, שהשיג יעאע''ה שיגיע משורש חטא זה קלקול לדורות הבאים, וכתב בס' גליא רזיא כשקמו בני יעקב והרגו בשכם וכו', עלה ס"מ לפני ב"ד עליון וביקש דין על בני יעקב וכו', והי' קטרוג גדול מצד שרי אומה"ע עליהם, אלא שהי' רב חיליהון ולגודל קדושתם וזכותם לא מצאה הקטרוג מקום לחול עליהם, אולם שורש הפגם נמשך לדורות, ואפשר שגם זאת גרם שלא זכר ישראל ליכנס לא''י מיד, ונסתבב לידם חטא המרגלים ועוד, ולזה הוכיח יעאע"ה לשמעון ולוי לפי שהם היו העיקר במכירת יוסף ובמעשה שכם, ומזה נסתבב חטא המרגלים.

וזה שאמר בסודם אל תבא נפשי וגו', ולפי פשוטו וכוונתו הנגלה קאי על מכירת יוסף ומעשה דשכם, כפי' האוהחה"ק והרד"ק ז"ל, אבל בסודן של דברים רמז יעאע"ה על כל אותן החטאים שנסתבבו בסיבתן, דהיינו חטא המרגלים ועדת קרח ומעשה זמרי, וכבר נתבאר בדברנו במקו''א כי לא הי' מעשה זמרי ענין תאו' כפשוטו, אלא שטעה בחזיונו כמבואר בספה''ק, עיין מ''ש בס' עשרה מאמרות להרמ"ע זלל"ה, כשנשאת דינה לשמעון ילדה לו את זמרי שהוא גלגול שכם וכזבי הוא גלגול דינה וכו', ונתקן לבסוף ע"י ר' עקיבא שהי' גלגול שמעון ונשא אשת טורנוסרופוס גלגול כזבי עיי"ש. עכ"פ כל דברי חז''ל שרירים וקיימים והתכוין יעאע"ה כדברי כולם, על מעשה דשכם ומכירת יוסף, והחטאים שנגרמו בסיבתן מעשה דמרגלים וזמרי וכו', וא''ש מה שבמדרש ילקוט מרכיב כולם יחדיו דפתח במרגלים וסיים במעשה זמרי, ולדרכנו הנ''ל כל אלה מקושרים יחדיו, ושורש כולם נמשך מחטא מכירת יוסף ומעשה דשכם, וע''כ הוכיח יעקב אבינו בזה לשמעון ולוי יותר משאר השבטים.

ואפ"ל עוד באופן אחר להשוות דברי הגמרא דסנהדרין הנ''ל עם דברי המד"ר, דבגמ' דרשו חז''ל בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים, בקהלם וגו' על מעשה קרח, ובמד"ר דרשוהו על מעשה זמרי ומעשה קרח, ובילקוט מרכיב כולהו כחדא, ויתבאר עפי"ד הרמב''ן ז''ל (בר''פ קרח) וז"ל הנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהי' החטא גדול ומפורסם, היו המתים מועטים ונצולו בתפלתו של משה, שהתנפל מ' יום ומ' לילה לבקש עליהם רחמים, והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו הי' אדם מורד על משה בזמן ההוא היו העם סוקלין אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה, אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה וכו' וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם וכו'. ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה, והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח. לחלוק על מעשיו, וחשב כי ישמעו אליו העם, וזה טעם להמיתנו במדבר וכו' עכ''ד הרמב''ן ז''ל. נמצא מבואר דמחלקותו של קרח נמשך בסיבת חטא המרגלים, והנה כמו"כ מעשה זמרי מבואר בספה"ק שלא נתכוין לחטא של תאווה כ"א טעה בחזיונו, אבל איך שיהי' יצא לחלוק על משרע"ה, כמבואר בדברי רז"ל ששאל זו אסורה או מותרת את"ל אסורה בת יתרו מי התיר לך, ולא הי' במציאות למרוד על משרע"ה כ''א אחר מעשה המרגלים כדברי הרמב"ן ז"ל, נמצא דכל אלה מקושרים כאחד, וחטא המרגלים הי' סיבה להם.

ואפשר דחטא המרגלים נמשך מחטא מכירת יוסף עפימ"ד במדרש רבה (פ' וישב) עה"פ ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה וגו' א"ר לוי זה עתיד להשיאם לבעלים, ופי' המפרשים שכוונו על ירבעם העתיד לצאת ממנו שישיא את ישראל להימשך אחר ע''ז ובשביל כך דנוהו למיתה על שם העתיד (עיין בדברנו פ' וישב ביאור הענין באריכות) ואולי כי טעותם של המרגלים היתה ג"כ עד"ז, עפי"ד היפ''ת (פ' מקץ) שהקשה מה צורך הי' בבנין בית שני שלא הי' נצחי וסופו ליחרב, ולכאורה הי' טוב יותר להמתין על בנין המקוה שתהי' נצחית ועומדת לעד, ומה בצע בבנינו ולסבול אח"כ מחרבנו עיי''ש שהאריך בתירוצו, ובאמת קושיא זו יקשה כמו"כ על בנין בית ראשון שלא הי' נצחי, וכבר ביארנו במקו"א עפי''ד ק"ז הישמח משה זלל"ה (פ' בשלח) כי הב' מקדשות שנחרבו בעוה"ר לא היו פעולה ריקנית ח''ו, כ''א צורך בהם להכנת בית השלישי המקוה בב"א, כי הארץ הגשומה הלזו א"א שתסבול קדושת בית המקדש, כ''א אחר שהוכן טבע הארץ ע''י קדושת ב' המקדשות הראשונים עיי''ש שהסביר בנועם דבריו עפ''י משל. ואולי כי מזה נמשך טעותם של המרגלים כי היו אנשים צדיקים נשיאי ישראל שנתמנו עפ''י ה', אלא שטעו בחזיונם שכאשר באו לארץ ישראל הרגישו בקדושתה שאינה נצחית ועתידה ליחרב וישראל יגלו ממנה, ואולי לטעם זה רצו להניא את לב בני ישראל שלא יעלו לירשוה, כי מה בצע לסבול צער חרבנו, יותר טוב להמתין עד עת קץ וגאולה הנצחית, אבל איך שיהי' לא היו צודקים בטענותם, כי המצריכים לבטל דעתם לדעתו של משרע''ה שהי' נביא אמת ונצטוה מפי הגבורה לומר לישראל עלה רש וגו', ואין להתחכם נגד גזירתו של מקום ית"ש.

ומבואר בדרז''ל שחורבן בית ראשון הי' בעון ע''ז, וירבעם הי' הראשון שהתחיל להמשיך את ישראל לע''ז ונתלה הקלקלה בו, כאמרז''ל (סנהדרין ק"ב ע''ב) א"ר יוחנן קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם, ומפני מה תלה הכתוב בירבעם מפני שהוא הי' תחלה לקלקלה, נמצא כי הי' הגורם לחורבן בית ראשון, ומזה נצמח טעותם של המרגלים כנ"ל, ואולי למדו לעשות כן ממה שרצו שמעון ולוי להרוג את יוסף בשביל העתיד, כדי למנוע השתלשלות ירבעם שעתיד להחטיא את ישראל בע''ז, ומזה נמשכה טעותם של המרגלים למנוע כל הענין לטעם זה, ומחורץ קושית המהרש''א דמה ענין מרגלים לשבט לוי, שהרי לא היו עם המרגלים משבט לוי וכו', ולדרכינו שורש הענין נמשך מחטא מכירת יוסף, וא''ש דברי הגמ'.

ולפרש דברי המדרש הובא ברש''י ז''ל בסודם אל תבא נפשי זה מעשה זמרי בקהלם אל תחד כבודי זה מעשה קרח, ולכאורה מעשה קורח הי' מוקדם בזמן טובא (עיין לעיל קושיא ב') אפשר לתרץ עפי''ד הגמ' (םנהדרין פ''ב ע"ב) א"ר יוחק ה' שמות יש לו זמרי ובן סלוא ושאול ובן הכנענית ושלומיאל בן צורישדי, וכתב המהרש"א ז"ל בח''א וז"ל. ודע דלפי הדרש צ''ל דלכל הפחות הי' זמרי במעשה ההוא בן ר''נ שנה, דקא חשיב לי' לשאול בן הכנענית מיורדי מצרים ורד''ו שנה היו במצרים ובשנת מ' ליציאתם נהרג זמרי הרי ר''נ עכ''ד. ובפ' ויגש הוא נמנה בע' נפש שבאו למצרים עם יעקב ויתכן לפי''ז כי בשעה שהוכיח יעאע"ה לשמעון ולוי בסודם אל תבא נפשי ורמז על מעשה זמרי כדרשת חז''ל, הי' זמרי עומד שם לפניו או סמוך לו, אלא שלא גילה יעאע"ה בפירוש שהתכוין עליו, כי מילתא דתליא בבחירה לא ניתנה להאמר בהתגלות כ''א בבחי' המחשבה וע"ד הרמז כידוע, וז"ש בסודם אל תבא נפשי שהרמז בו הוא בחי' סוד ולא ניתנה להיגלות, ועכ''פ ל''ק כלל מה שהקדים לרמוז על מעשה זמרי לפני מעשה קרח, דדרך הרגיל בבנ"א להקדים הענין העומד לפניו ורואהו, יותר ממה שנעלמה מראייתו אף שמוקדם בזמן, ואפ''ל עוד דלפי שחטא זמרי הי' נאחז בפגם הברית, ע''כ תקיף לי' להזכירו תחלה, לפי שהוא היסוד לכל המידות כידוע.

ולהסביר הענין מה שהתפלל יע"א שלא יזכר שמו על מעשה זמרי ובמחלקותו של קרח, כ"א על הטובה כשיתייחסו על הדוכן, נל''פ עפי''מ דאיתא בגמ' (שבת נ"ה ע"א) שמואל אמר תמה זכות אבות ור' יוחנן אמר תחון זכות אבות וכו', מאימתי תמה זכות אבות אמר רב מימות הושע בן בארי וכו', ושמואל אמר מימי חזאל וכו' ור' יוחנן אמר מימי חזקי', וכתבו התוס' אומר ר''ת דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה, דהא כתיב וזכרתי את בריתי יעקב אף לאחר גלות, ואנן אין מזכירין זכות אבות אלא הברית וכו', ולר''י נראה דלא פליגי שמואל ור' יוחנן, אלא שמואל קאמר דלרשעים תמה אבל לצדיקים לא תמה, ובצדיקים איירי ר' יוחנן ועל זה אנו סומכין להזכיר זכות אבות עכ''ד התוס', ודבריהם ז''ל צריך ביאור, לשיטת רבינו תם שמחלק בין זכות אבות לברית אבות קשה הלא מצינו בהרבה מקומות שמזכירין זכות אבות וכדאיתא במשנה פ''ג דיומא אמר להם הממונה וכו' האיר כל פני המזרח עד שבחברון וכתבו בירושלמי (פ''ג ה"א) דכדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון, ועוד בהרבה מקומות, ולשיטת הר''י דלצדיקים לא תמה, ועל זה אנו סומכין להזכיר זכות אבות, לכאורה בודאי לא יתכן שנחזיק עצמינו לצדיקים, כמ"ש בתפלה שאין אנו עזי פנים וכו' לומר לפניך וכו' צדיקים אנחנו ולא חטאנו, וא"כ איך אנו יכולים להזכיר זכות אבות, ופלוגתא זו איתא גם במד''ר (סו"פ בחקותי פ' ל''ו) וביפ''ת שם הביא שיטת ר"ת ור"י ומקשה עליהם חבילות קושיות עיי"ש. והוא פי' דמה שאמרו זכות אבות תמה, היינו שיהי' הצלה גמורה בזכות אבות זה תמה, אבל אעפ"כ הצלה פורתא הוי עיי"ש. ובאמת גם לפירושו קשה ואיכא למיפרך טובא ולא נאריך פה, ובעיקר קשה דהוי נגד שיטת ר''ת ור''י בעלי תוספות.

וסיום דברי המד''ר שם א''ר אחא לעולם זכות אבות קיימת, לעולם מזכירין ואומרין כי א-ל רחום אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך וגו' וכתב היפ"ת שר' אחא חולק על האמוראים הקודמים, שהרי הם סוברים תמה זכות אבות עכ"ד. אולם לכאורה אין נראה מלשון המדרש כן דא''כ הול"ל ר' אחא אומר, ומדנקט א''ר אחא ראה שאינו חולק עליהם, וצ"ב להשוות דברי רז"ל שלא יהי' פלוגתא ביניהם, גם לשיטת ר"ת שמחלק בין זכות אבות לברית אבות, לכאורה יקשה איך הביא ר' אחא ראי' שזכות אבות לא תמה מדכתיב לא ישכח את ברית אבותיך, דהרי ברית אבות ודאי לא תמה לדברי הכל, ולי קשה עוד קושיא עצומה הלא מקרא מלא דיבר הכתוב ועושה חסד לאלפים אוהבי ולשומרי מצותי ואיך אפשר לומר תמה זכות אבות.

ונראה לפרש עפי"מ שכתוב בספר הק' נועם אלימלך (בפ' קרח) ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, פרש''י ולא הזכיר בן יעקב שביקש יעקב וכו', והיכן נזכר שמו על קרח בהתיחסם על הדוכן, ויל"ד על קושית רש''י ז''ל והיכן וכו' מה הי' קשה אם לא הי' נזכר שמו בשום מקום, ויש לפרש שרש"י ז"ל כיוון בקושייתו להורות לנו דבר גדול, כי הי' קשה לרש"י בהפסוק מה לנו ליחוסו בן יצהר וכו', אלא פירושו הוא שלקח את היחוס הזה למחלוקתו וחלק עליהם מחמת יחוסו, ולא זכר את יחוס של יעקב במחלוקתו שביקש רחמים וכו' ושורש הדבר שזכות אבות הוא דבר גדול ועומדת לו לאדם בשעה שהוא רוצה לעבוד את ה' שיהי' לו סייעתא דשמיא לעשות המצוה בשלימות, וזאת אינו אלא כשלא לקח מעלת היחוס לצד אחר, אזי בודאי עומדת לו לעבודת הבורא, וזה שפירש"י ולא הזכיר בן יעקב וכיון שלא נזכר שמר על המחלוקת אזי בודאי שנזכר שמו לעבודת הבורא, והיכן נזכר שמו ומפרש שנזכר שמו על הדוכן, עכדה"ק.

וכתב האוהחה"ק פ' קרח עה"כ ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם וגו' וזלה"ק: לצד שראה הפלאת שנאת הרשעים עמו וכו', ולזה אמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, והכוונה בזה לצד שאין לך אדם שאין בידו מצות ומע"ט, וכבר קדם לנו שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' וברי' ואפילו של רשעים וכו' וצא ולמד משכר פסיעותיו של אותו רשע, אשר ע"כ חש משה שתעמוד להם איזה מצוה שבידם שהזכות תולה, לזה ביקש מה' וכו' יעיי''ש באורך, וכבר ביארתי (ויואל משה מאמר ב' סי' ג') דאף שכל מצותיו ומעשיו של רשע אינם רצויים לפני הקב"ה, מ''מ כך היא המדה לשלם להם שכר על כל מצוה, ויכולין בכח הזה להרע ח"ו לישראל, וזאת מביא להם אח''כ אבדון בעוה"ב ולפעמים גם בעוה''ז, וכמו שאמרו חכז"ל (סנהדרין צ"ו) על נבוכדנאצר מה שהצליח וכבש ירושלים הי' בשכר ד' פסיעות שרץ אחר כבודו ית' עיי''ש, ובודאי שאותו השכר שקבל הי' לרעתו ומרה אחריתו כי הקב"ה ינקום נקמת עמו מכל המצירין לישראל.

היוצא לנו מזה דע"י שיש לרשע איזה זכות בשכר מצותיו שעשה ומסייע בו לרשעתו, נעשה לו למוקש כי עי"ז בא לאבדון נורא, וע''כ כשראו חז''ל קלקול הדורות שישתמשו בזכות אבות לרשעתם, גזרו אומר שתמה זכות אבות שלא יעמוד להם זכות אבות לרשעתם, ומן השמים מקיימים ומקבלים גזירתם כמ"ש חז"ל עה''פ לקל גומר עלי, אבל אה"נ דלרחמים ולטובה נשאר וקיים זכות אבות, וזהו כוונת הר''י שאמר דלרשעים תמה זכות אבות וצדיקים לא תמה, ואין הכוונה לצדיקים ממש דא"כ איך אנו מתפללים על זכות אבות, אולם הכוונה שאם רוצין לעשות צדקות ולהתקרב להקב"ה במצות ומעש''ט יועיל זכות אבות להסתייע בזכותם, אבל לרשעים תמה זכות אבות, ר''ל שלא יסתייע להם למעשה רשעתם.

ואפשר שזהו ג"כ כוונת ר"ת שמחלק בין זכות אבות לברית אבות, דהנה זכות מהני בין לטוב ובין לרע, דכך היא המדה שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי', וגם לרשעים משלם הקב''ה שכרם אעפ''י שעושין על ידו רעה, משא"כ ברית אבות שכרת הקב"ה ברית עם אאע"ה והבטיחו לדורות הבאים אינו מועיל רק לטובה ולא לרעה, וע"כ ברית אבות הוא רק ע''צ הטובה, וז"ש ברית אבות לא תמה היינו לטובה וכשיטת הר''י דלצדיקים לא תמה והיינו לסייע לצדקות ולהתקרב להשי''ת, ולפי''ז לא יקשה מהפסוק ועושה חסד לאלפים, דהרי אם הזכות אבות הוא ע"צ החסד והטובה אז משלם הקב"ה שכר לאלפים דור, אבל לא ח''ו לרעה, ולפי זה יובן דר' אחא אינו חולק על דברי המ''ד שסוברים תמה זכות אבות, דמה שאמרו תמה היינו לרעה כמו מעשה קרח כנ''ל בנועם אלימלך, ולענין זה תמה זכות אבות למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', וז"ש ר' אחא לעולם זכות אבות קיימת ולעולם מזכירין ואומרין וכו' ולא ישכח את ברית אבוחיך דלטובה לא תמה זכות אבות לעולם, ובזה כ''ע מודים דא"א שיחלוקו על פסוק מפורש בתורה ולא ישכח את ברית אבותיך ועל הפסוק ועושה חסד לאלפים כנ"ל.

ואפ"ל עוד הכוונה במ''ש תמה זכות אבות עפימ"ש השלה"ק (בפ' בחקותי) עה''פ וזכרתי את בריתי יעקב, קשה זה הפסוק הוא של נחמה ועדיין לא גמר הקללות, ואיך הפסיק בפסוק של נחמה בתוך הקללות, וקבלתי כי אף זה הפסוק הוא מתוכחת מוסר, כי אינו דומה רשע בן רשע החוטא לרשע בן צדיק, כי הרשע בן צדיק עונשו מרובה, שראה אביו מתנהג בחסידות והוא אין מנהג אבותיו בידיו וכו', ע''ז אמר אני אזכור לך וכו' שאתה מזרע אבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב וכו' ועל כ''ז לא הלכת בדרך ישר עכ''ד. ובזה יובן דכשראו חז''ל קלקול הדורות השיגו שע"י שיזכרו להם זכות אבות, יתעורר ח''ו קטרוג על שאין הולכים בדרכיהם, ולכן גזרו אומר תמה זכות אבות, כי מוטב שלא יזכר ולא יתעורר עליהם קטרוג מצד יחוסיהם אל האבות הקדושים, ומה שאנו מתפללים ומבקשים שיזכר לנו זכות אבות, כוונתינו רק ע''צ הטובה, וכעין שכתב בספה''ק אור לישרים דהמצות שעושים בעודם מלוכלכים בעבירות ר"ל, חוטפין אותם החיצונים ר"ל, וע''כ טוב לומר לשם יחוד קודם עשיית כל מצוה, וזהו תקנה שלא יחטפו החיצונים את המצות, דאנן קיימא לן מצות צריכות כוונה, ואף למ"ד אין צריכות כוונה, מ"מ אם אומר בפירוש שאינו רוצה לצאת, בודאי אינו יוצא כמבואר בר''ן ובפוסקים, ועד''ז כוונתינו לומר אני עושה מצוה זו רק לשם יחוד קוב"ה, אבל אם ח"ו יגרמו עונותי שאין המצוה רצוי' לפניו ית''ש אז איני רוצה לצאת כלל. וכמו כן בענין זכות אבות אנו מתפללים להשי"ת שיזכור לנו זכות אבותינו הק' לטובה, ובתנאי שאם יתעורר על ידו קטרוג ח''ו במה שידמו מעשינו למעשה האבות, אז לא יעמוד זכות אבות, ורק לטובה יזכור לנו ה' זכותם, והשי''ת הוא כל יכול דאעפ''י שאנו מתפללים בזכות אבות והקב''ה ישמע תפלתינו בזכותם אעפ"כ לא יתעורר עלינו קטרוג ע''י הזכרת זכותם.

ומעתה ל''ק מפסוק עושה חסד לאלפים, דרק כשנצמח חסד מזכות אבות אז יגן זכותם לאלף דור, אבל לא ח"ו ע"צ הקטרוג, והעצה ע"ז להתפלל להשי"ת בהכנעה גדולה ולהתוודות בפה, דזה הוא טעם הווידוי כדי להקדים את המקטרג ושוב לא יקטרג על החטאים, אחר שכבר הודה עליהם בעל המעשה ולא יתעורר קטרוג ע"י הזכרת זכות אבות ויועיל לטובה, וזהו כוונת הפסוק באומרו כי א-ל רחום ה' אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך וגו' ר"ל שלא יתעורר קטרוג ע"י הזכרת זכות אבות, כ"א יועיל לטובה ואמרז''ל במד"ר (פ' בחקותי) ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמעטה, לך והטפל בחסדים הה"ד כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה הרים אלו האבות והגבעות אלו אמהות ואח"כ וחסדי מאתך לא ימוש.

ועד"ז התפלל יע''א בסודם אל תבא נפשי זה מעשה זמרי וכו' שלא יתייחד שמו עליהם כי ע''י העונות נעשה מזכות אבות קטרוג ח''ו, ומוטב להם שלא יזכר שמו עליהם כלל, כי זכות אבות ראוי שיזכר רק לטובה, וכמו"כ אנחנו מתפללים על זכות אבות וכוונתינו שיזכר זכות אבות רק לטובה ולא יתחלל ח"ו ש''ש על ידינו, וכבוד שמים הוא שנוכל לעבוד את השי''ת בהרחבת הדעת וננצל בזכותם מכל צרה שלא תבא ר"ל.

מאמר לד

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, במדרש (הביאו הפר"ד, דרך מצפה, דרוש כ''ו) והשב זה יוסף ישיב זה עשו, עכ"ד המדרש. והוא תמוה דעשו מאן דכר שמיה, גם יל''ד בפסוק את כל הרעה, ומה בא לרבות במלת את כל. ב) ויאמר אליהם יוסף אל תראו כי התחת אלקים אני, צ''ב הכוונה במ''ש התחת אלקים אני, ובתרגום פי' ארי דחלא דה' אנא, וצ"ב דפירוש זה אינו יוצא מפשוטו של מקרא התחת אלקים אני, ובוודאי הי' יוסף הצדיק ירא ה', אלא שבפסוק זה לכאורה אין בו רמז לזה. ג) ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב, צריך להבין למה הזכיר להם אתם חשבתם עלי רעה ואיך ניחם אותם בהזכירם רעתם והול"ל אלקים חשבה לטובה, גם אומרו למען עשה כיום הזה צ"ב, דמחזי כמיותר לכאורה.

ויל"פ בהקדם מה שהעליתי בספר ויואל משה (מאמר א' פ' נ''ג) בפלוגתת הרמב"ם והראב''ד ע"ד בן כוזיבא איך נהרג, דהרמב"ם ס''ל שנהרג ע"י האומות והראב''ד השיג עליו מדברי הגמרא שמבואר דרבנן קטלוהו, והכ''מ והלח"מ כתבו שזהו פלוגתא בין הגמרא והמדרש, דבמדרש איכה (עה"פ בלע ה') דרשו ז"ל דנהרג ע"י האומות, והרמב"ם הכריע כהמדרש, וביארתי שם דאפשר להשוות פלוגתתם עפי"מ דכתיב (בפרשת וישב) אצל יוסף את כל אשר הם עושים הוא היה עושה, ובתרגום במימרי' הוה מתעביד מבואר דמה שנעשה עפ''י דיבורו יקרא על שמו כאלו הוא היה עושהו, ומצינו כעי''ז בכ"מ, ואין שום סתירה ממה שאמרו בגמרא דרבנן קטלוהו, דאפשר שהי' ע''י קללת החכמים או ע"י מחשבתם ודעתם, ועכ"פ ע"י כחם הי' אף שבמעשה לא עשו מאומה, שוב מצאתי אח"כ שכן העלה האברבנאל בספרו משמיע ישועות, דאין הכוונה שקטלוהו בידים אלא שדנו אותו למיתה ונהרג ע''י אוה"ע ואין בזה פלוגתא, עיי''ש באריכות.

ונקדים עוד מ''ש רבינו בחיי (סו"פ מקץ) ואתם עלו לשלום אל אביכם רמז לעשרה הרוגי מלכות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים אחר שנתלבנו ונצרפו מחטאו של יוסף וכו', וכן תמצא בפרקי היכלות אמר ר' ישמעאל אותו היום חמישי בשבת הי', כשבאת השמועה מכרך גדול שברומי שצוה לופינוס קיסר ותפשו ארבעה אנשים וכו', ובקשתי שאלה משר הפנים וכו' ואמר לי עשרה נכתבו בבית דין של מעלה, ונתנו לו לס''מ הרשע שרו של עשו וכו' להשלים בגזירת וגונב איש ומכרו וגו' ושמורה לו להנקה ממנו וכו' אמר ר' ישמעאל כל ההתראות הללו וכל התנאין הללו התרו בו והתנו עם ס"מ הרשע, והוא אמר קבלתי עלי ויבחר עשרה מאבירי ישראל וכו' ור' חנינא בן תרדיון הוחלף בלופינוס קיסר ולופינוס הוא שנשרף, וכן כל השאר וכו' כן הוחלפו חכמי ישראל באחרית ע''כ בפרקי היכלות, וכיון שטעמו טעם מיתה במה שנתפסו ונגמר דינם לכך, הם קבלו עונשם, והרי זה כאילו נהרגו, וכתב עוד רבינו בחיי ומפני זה נחתמה הפרשה ואתם עלו לשלום אל אביכם והי' יכול לומר לכו לשלום לדרככם, אבל הפרשה מבוארת באחי יוסף לשעה ורומזת לעשרה הרוגי מלכות לדורות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים. עכ"ל רבינו בחיי זלל"ה. ואפשר לרמוז באומרו ואתם עלו לשלום וגו', עפ"י המבואר בגמרא (קידושין מ"א ע"ב) אתם גם אתם למה לי, סד"א הואיל ואמר מר אתם ולא אריסין וכו' אימא אתם ולא שלוחכם נמי קמ"ל, מבואר שתיבת אתם בא למעט שלוחכם, וזה שרמז להם יוסף ואתם עלו לשלום אל אביכם, אתם דייקא ולא שלוחכם, שישלחו אחרים תחתיהם והם יסבלו עונש עשרה הרוגי מלכות אבל אתם עלו לשלום אל אביכם שבשמים ולא תסבלו גזירת המלכות.

העולה מדברינו דעונש עשרה הרוגי מלכות לא נתקיים בהם, שהרי הוחלפו אחרים תחתיהם, כנ''ל ברבינו בחיי, וזה היה ע''י שיוסף הצדיק מחל להם, אבל אלמלי הי' ליוסף הקפדה עליהם היתה מתקיימת ח"ו גזירת עשרה הרוגי מלכות בהם, והנה זה נעשה ע"י רומי שהוא אדום שרו של עשו, ולפי"ז נאמר שהשבטים לא היו יראים מיוסף כי לא חשדו בו שהוא ירע להם ח"ו, כי היו מכירין גודל קדושתו וצדקתו, אבל היו יראים מהקפדתו שזה יגרום קטרוג ששרו של עשו יעשה נקמתו בהם, וכמו שהי' בבן כוזיבא דלפי שנדון למיתה ע''י החכמים נהרג ע"י האומות, וז''ש לו ישטמנו וגו' והשב זה יוסף שיהיה לו הקפדה בלב עלינו, עי''ז ישיב זה עשו היינו שרו של עשו ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, ואמר את כל הרעה, בתוס' ריבוי על ריבוי, שאם הי' נשאר הקפדת יוסף עליהם, הי' נגמר העונש בעשרה הרוגי מלכות בתוקף הדין ר''ל, ובאופן יותר קשה, אבל לפי שיוסף לא הקפיד עליהם אלא מחל להם לכן הוחלף העונש באחרים.

ומה שאמר להם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני, נל''פ בהקדם אמרם ז''ל (ב''ר פי''ב) בתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים דהעשיה היתה ברחמים עכ''ד ז"ל. וזה ירמוז מאמר השם בגזירת עשרה הרוגי מלכות, כך עלה במחשבה לפני, ר"ל בעולם המחשבה ששם הוא תוקפא דדינא, וק"ז זלה''ה בתפלה למשה פי' הפסוק (תהלים ע"ו ט') משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה וזל"ק: עפימ"ש במק''א כי קביעת הדין הוא לטובת יושבי ארץ, שיראו ממנו ויזכרו וישובו, והיינו משמים השמעת דין כדי שעי"ז ארץ יראה ועי"ז ושקטה, וכ"ק אבא מארי זלה"ה בקדושת יו"ט פי' בזה מאמה"כ והאלקים עשה שיראו מלפניו ולא שיתנהג במדת הדין, וכן פי' בסידורו של שבת (בשורש הששי ענף ב') עיי"ש, נמצא שעי"ז שיראין מן הדין נמתק הדין, ורש"י פי' בפסוק ויזכור אלקים את נח זה השם מדת הדין הוא ונהפכה למדת רחמים ע"י תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת הרחמים למדת הדין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה והוא שם מדת רחמים ע"כ, והוא מדברי המד"ר שם.

ונל"פ בזה מאמה"כ (סו"פ מקץ) אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהי' לאדוני לעבדים, ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא וגו' פרש''י אף זו מן הדין אמת, כדבריכם כן הוא שכולכם חייבים בדבר וכו', אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין אשר ימצא אתו יהי' לי עבד, ויאמר יהודה וגו' הננו עבדים לאדוני גם אנחנו וגו', ויאמר חלילה לי מעשות זאת וגו'. ולכאורה יש להבין דאם הדין כן שכולם יהיו נתפסים מדוע אמר חלילה לי וכו'. ונל''פ דהנה מבואר בדברי חז"ל שמכירת יוסף הי' סיבה מן השמים והכרח לקיים גזירת הגלות, אמנם אעפ"כ צ"ב איך היתה סברתם לדונו ככה עפ''י דיני התוה''ק, והרבה פירושי' נאמרו בזה במפרשי התורה, ואיך שנאמר עכ"ח צ"ל שגם זאת היתה סיבה מאת ה' שידונו אותו בתוקף הדין כפי ראות עינם ושיקול דעתם בדין, והנה בחי' הדין הוא מעולם המחשבה, אבל בפועל המעשה מתנהג העולם במדת הרחמים כנ"ל, ואף הם שרצו לדונו בתוקף הדין הי' רק במחשבה ולא נתקיימה כן למעשה, ודיבור הוא בחינת דין כמ''ש רש"י ז''ל (סו"פ משפטים) עה''פ מי בעל דברים יגש אליכם פי' מי שיש לו דין כי דיבור הוא קשה, וז"ש יוסף גם עתה "כדבריכם" כן הוא, ופי' רש"י אף זו מן "הדין" אמת כדבריכם כן הוא שכולכם חייבים, ר"ל דלפי תוקף הדין כולכם חייבים, וכדבריכם, ר''ל כפי תוקף הדין שהתנהגתם עמי, כך ראוי למדוד לכם מדה כנגד מדה, אבל חלילה לי "מעשות" זאת להתנהג במדת הדין במעשה, כי בעשי' הקדים הקב''ה מדת הרחמים לדין, וע''כ אתנהג עמכם במדת הרחמים.

וז"ש יוסף התחת אלקים אני, ר"ל וכי ראוי לי לעורר עליכם מדת הדין בחינת אלקים, ופי' התרגום ארי דחלא דה' אנא, דמדה''ד הוא רק כדי שיראו מלפניו כמ''ש הקדושת יו''ט זלל"ה והאלקים עשה שיראו מלפניו, וע''י שאני דחלא דה' נמתק מדה"ד וראוי שיתנהג העולם ברחמים, ואמר להם עוד ואתם חשבתם, כלומר שאתם דנתם אותי כפי בחי' עולם המחשבה ששם הוא דין, אבל "אלקים'' חשבה לטובה דצדיקים מהפכים מדה''ד למדה"ר, וגם מדה''ד הסכים על ידם וחשבה לטובה למען "עשה'' כיום הזה כלומר שבעשי' הקדים מדה"ר למדה''ד, וזה אומרו כיום הזה לרמוז שעכשיו נמתק הדין כדי להחיות עם רב, כי אלולי זאת לא היו יכולין לעמוד בקיומם, אבל עוד יהיה זמן שהס''מ יתגבר ויתבע דין מעשרה הרוגי מלכות כתגבורת מדה''ד, ואף שלא יהי' בשלימות כנ"ל, מ"מ יהי' תוקפא דדינא, והנה בעוה''ר כבר ראינו בעינינו תוקפא דדינא, שנלקחו מאתנו כל הצדיקים ואלפי רבבות יראים ושלמים, ולא נשאר לנו על מי להשען, ורק על חסדי השי''ת אנחנו נשענים וברחמיו יתברך אלו בטוחים שיציל אותט משיני אריות שלא יעשו בנו כלה ח"ו, ובימי השובבי''ם האלה נתאמץ לתקן כל אשר פגמנו ונזכה לתשובה שלימה ולעשות רצונו יתברך באמת ובלב שלם ונזכה לראות בישועת כל ישראל ובשמחתן בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר לה

ויצוו אל יוסף לאמר אביך צו' לפני מותו לאמר כה תאמרון ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, פרש"י ז''ל אביך צוה שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו. עכ''ל. ולכאורה צ''ב, דאיך יתכן שיאמרו כולם דיבורים שאינה אמת ח"ו, ולא יאות לקדושים כמותם להשתמש במידת השקר אפילו מפני השלום, ומה גם שהוא רחוק מהמציאות וחוש השכל יעיד על הפכו שלא צוה אותם אביהם על ככה, דהרי יוסף הוה בנו אהובו חביב לו כנפשו, ומסר לו כל רזי סודותיו, והקדים לתת לו ברכתו לפני אחיו ומסר לו צוואתו, ואם היה ברצונו של יעאע"ה לצוותו על ככה, לא ימנע מאתו לאמר אליו הדברים האלה בעצמו פא"פ ולא ע"י שליח.

ואפ"ל עפימ"ד בילקוט ראובני בשם רקנטי וציוני עה"פ האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, רמז על מה שיקרא להם בעצמם בסוד הגלגול בעון מכירת יוסף, וגילה להם עונש עשרה הרוגי מלכות עיי''ש שנרמז בפסוקים מה שיארע לכל או"א, וכן אמרז"ל במד"ר (פ' נשא פר' י''ג סי' י"ד) שהי' מסורת ביד שבט יהודה חכמיהם וגדוליהם מן יעקב אבינו, כל מה שעתיד ליארע לכל שבט ועד ימות המשיח, וכן הי' ביד כל שבט ושבט מסורת כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם, עכ''ד המדרש. וכולם נרמזו בפסוקי הברכות בפ' זו, כן מוכח מדברי המדרש עיי"ש.

ולפי"ז א"ש דהשבטים הקדושים אמרו אמת, אלא שאמרו בלישנא דמשתמע לתרי אנפין, ובכה''ג מותר מפני דרכי שלום, ומ''ש אביך צוה לפני מותו לאמר וגו', היתה כוונתם דלאו בפירוש אמר אבל נכלל כן בדברי תוכחותיו ובמה שגילה להם מידת עונשם בעון מכירת יוסף, בזה הורה לנו להתחנן אל יוסף ולפייסו עד שימחול לנו, כדי להקל מעלינו מידת החטא וענשו, וה"ה כאילו צוה בפירוש כן, וכעין שאמרז''ל בש"ס בכ''מ, הא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, ואעפ"כ הוי דרשא גמורה ולמדין ממנה להלכה ולמעשה אי לאו היכא דאיכא למיפרך דלא משתמע מיני' ולא מידי, וז"ש אביך צוה לפני מותו לאמר וגו', ר''ל ממה שצוה לפני מותו משתמע לאמר כה תאמרון ליוסף אנא שא נא פשע אחיך, ויוסף השיג כוונתם ונתאמת אצלו דבריהם הק' ומחל להם, ועי''ז נמתק קצת מדה"ד וכח הקטרוג.

ואפ"ל באופן אחר עפי"ד רבינו בחיי ז"ל עה''פ ויבך יוסף בדברם אליו וז"ל הנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא ביאר הכתוב שמחל להם, וכבר ביארו רז"ל שכל מי שחטא לחבירו ועשה תשובה, אינו נמחל לו לעולם עד שירצה את חבירו, ואע"פ שהזכיר הכתוב וינחם אותם וגו', מ"מ לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף, ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם, וא''כ מתו בענשם בלא מחילת יוסף, וא"א להתכפר עוונם רק במחילתו, וע"כ הוצרך העונש להיות כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות עכ"ל. ולפי"ז יתכן כי צוה יעאע"ה את השבטים בפירוש שיבקשו מיוסף מחילה, כי החוטא לחבירו צריך בעצמו לרצות את חבירו וזהו תיקונו לרצות עונו, ולא צוה ליוסף שא נא פשע אחיך, כי לא הי' נחשד בעיניו ח"ו שינקום מהם נקם.

ובזה יתבאר כפל הלשון אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרון ליוסף וגו', שמלת לאמר משמעותו בכ''מ לאמר לאחרים, ומה צורך לכפול עוד כה תאמרון ליוסף והוא מיותר, אכן אם הי' כתוב מלת לאמר בלבד, הי' מובן שכוונת הצוואה סובב ליוסף אלא שעשה יעאע"ה אותם שליחים לאמר ליוסף שא נא פשע אחיך, אבל באמת כוונת צוואתו הי' אליהם שהם דייקא יפייסו ליוסף לבקש מחילתו כנ"ל, וזהו טעם הכתוב אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרון ליוסף וגו', שלא בתורת שליחות יגידו לו הדברים, כ"א יאמרו מפי עצמם לבקש מחילתו, אלא שהם אמרו בלישנא דמשתמע לתרי אנפין, שיבין יוסף ממשמעות דבריהם שאביו צוה לו שימחול להם, ובכגון זה מותר מפני דרכי שלום וכמו שכתב בספר הקדוש באר מים חיים (פרשת תולדות) דמה דאמרי חז"ל בג' דברים עבידי רבנן דמשני מילייהו, אין הכוונה שאומרים שקר ח"ו, אלא שמשתמשים בלישנא דמשתמע לתרי אנפין, וזה מותר מפני דרכי שלום וכו' עיי"ש.

מאמר לו

ויהי יעקב באמ"צ שבע עשרה שנה, כתב רשיז"ל למה פ' זו סתומה לפי שכיון שנפטר יע"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, ד''א שבקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו וכן איתא בב"ר, והקשו המפורשים הרי ארז"ל דכל זמן שא' מהשבטים הי' קיים לא שעבדו המצריים בבנ''י, ואיתא במ"ר פ' שמות וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ללמדך שכ''ז שהי' קיים א' מאותן ע' נפש שירדו למצרים. לא שעבדו המצריים בישראל, ובפרט כל זמן שיוסף הי' קיים שהי' מלך ומושל על מצרים, מבואר בדרז''ל שלא הי' עליהם משוי של מצרים כלל, ובסדר עולם איתא שכ''ז שהי' לוי קיים לא נשתעבדו, ולכאורה ראוי להבין במה פליגי כל הני מימרות ואיך יתכן שיחלוקו במציאות, ועוד קשה דלדברי כולם לא התחילה השיעבוד כי אם הרבה שנים אחר הסתלקות יע"א וא''כ צ"ב מ"ש רש''י ז''ל והמדרש שכיון שנפטר יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל.

ב) עוד איתא במד''ר דבר אחר למה היא סתומה שסתם ממנו כל הצרות שבעולם ע''כ, וצ"ב דהרי ראה יע"א ברוה"ק כל הצרות והגליות והחורבנות שעתידים לבוא על ישראל עד סוף כל הדורות כמבואר בדרז"ל, ואיך יתכן שנסתם ממנו כל הצרות שבעולם.

ג) בזוה"ק איתא אמאי פרשתא דא סתימא, ר' יעקב אמר בשעתא דמית יעקב אסתימו עיניהון דישראל, ר' יהודה אומר דכדין נחתו לגלותא ואשתעבידו בהון, וכתבו מפרשי הזוה''ק דר' יעקב מפרש לי' על עסק התורה, שנסתמו מישראל מעיינות החכמה, שהי' יעקב אבינו מגלה להם, ואחר שנסתלק יעקב נפסק מהם השפעות הדעת והחכמה, ור' יהודה ס''ל דטעם הסתומה הוא מפני צרות השיעבוד, עוד שם ר"ש אומר מה כתיב לעילא ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד וכתיב ויחי יעקב וגו' וע''כ בא פרשה זו סתימה דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא, (שצ"ל מחובר לפרשה שלמעלה ולהקיש אלי') מה אינון קיימי בתפנוקין דמלכין וקבילו ענוגא וכו' אף יעקב נמי קיים בתפנוקי מלכין וכו' דכל יומוי בצערא הוו, ועלי' נאמר לא שלותי ולא שקטתי ויבוא רוגז, בתר דנחית למצרים חמא לכל בנוי זכאין צדיקים וכולהו בתענוגי ותפנוקי עלמא וכו' כדין ויחי יעקב, עכ''ד ר"ש בזוה''ק, ונראה שהי' קבלה לרז''ל שראוי להיות כאן הפסק פרשה (וכ"כ המזרחי ז"ל עיי"ש) וע''כ נתנו טעמים למה היא סתומה, ואפשר שדברי ר''ש בזוה"ק אתי' כמ"ד במד"ר הנ''ל שנסתם ממנו כל הצרות שבעולם, אלא שלא נתבאר במדרש כל צורכו, ובזוה''ק נתבאר יותר בחינה זו, אבל בכל אופן קשה למה צריך הסתומה ללמד ע''ז, וההיקש ל''ל, והרי מבואר כל זה בפסוקים שראה בניו ובני בניו וארז"ל שלא נסתלק יע"א עד שראה ס' רבוא מבניו, ובוודאי שהי''ל תענוג גדול מזה, וגודל ההשפעה שנתן להם יוסף הצדיק תפנוקי מלכים ג''כ מבואר ומסתבר דבודאי לא יגרע יוסף מיעקב מאומה, אחרי שהיכולת בידו ולמה צריך לימוד ע"ז, וצ''ב כוונתם בזה.

ועו"ק בין לדברי ר יהודה שבזוה''ק ובין לדברי המד''ר, שטעם הסתומה הוא לפי שכיון שנפטר יע"א נסתמו עיניהם של ישראל והתחילה צרות השעבוד, לפי''ז הי' צריך להיות סתימת הפרשה אצל פטירת יע''א בסו"פ ויחי, ולמה נכתבה הסתומה שלא במקומה אצל ויחי יעקב, וגם לאידך פירושא שברש''י ז''ל ובמדרש, דטעם הסתומה הוא לפי שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו, לפ''ז הי' צ"ל הסתומה אצל האספו ואגידה לכם וכו' שדרשו רז''ל שרצה לגלות קץ הגאולה ונסתם ממנו ושם הי' צ"ל הסתומה ולא כאן אצל ויחי יעקב.

ה) להלן בפרשה @33וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה , פירש''י ז''ל בקש לברכם ונסתלקה ממנו שכינה לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים וכו' ויאמר מי אלה מהיכן יצאו אלה שאין ראוין לברכה, ויאמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה וכו' וצ''ב דמאי תיקן בזה, וכי הי' נחשד בעיני יעקב שאין לו שטר אירוסין או כתובה, והלא ידע בצדקו כמ''ש אחרי ראותי פניך כי עודך חי, ופי' המפורשים דצדיקים נקראים חיים והכיר בצדקו שיוסף עדיין בבחי' חי וכל צערו של יעקב הי' מפני שראה דורות הרעים העתידית לצאת ממנו כמ"ש פרש''י ז''ל, וע"ז היתה שאלתו מי אלה שאינם ראוים לברכה, וא''כ לא תיקן יוסף כלום במה שהראה לו שטר אירוסין וכתובה, ות''א פי' בני אינון די הב לי ה' הכא וצ''ב הכוונה בזה דמנפק''מ אי הכא או במקום אחר, גם מלת בזה מיותר, וצ''ב.

ו) והענין בעצמו הוא פלא דמה נתחדש ליעקב עכשיו מה שלא ידע בה עד הנה, דמה שעתיד ירבעם ואחאב לצאת ממנו, דבר זה הי' ידוע גם להשבטים הק', כמו שארז''ל על הפסוק הנה בעל החלומות הלזה בא, שאמרו השבטים עתיד זה להשיאם לבעלים, שיצא ממנו ירבעם שישיאם לע''ז, ומכ''ש שהי' ידוע ליע"א, כמבואר בדרז"ל בכ"מ במדרשים, שראה יעקב כל המאורעות והחורבנות, וכל מה שיארע לישראל עד סוף כל הדורות וחורבן בית ראשון הי' בעון ע''ז ושורש החטא הי' ע''י ירבעם, א"כ ידע יעקב מכל זה ואעפי''כ ברכם ונתן להם חלק ב' השבטים אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ומה ניתוסף לו עכשיו ידיעה מחודשת, שאמר מי אלה שאינם ראויים לברכה, והרי כ''ז הי' נודע לו מכבר.

וביותר קשה מ''ש ז"ל שנסתלקה ממנו שכינה לפי שעתיד ירבעם לצאת ממנו, הלא אצל הבוי''ת לא שייך שום התחדשות, וגלוי לפניו ית' שעתיד ירבעם לצאת ממנו, ואעפי''כ הסכים השי''ת על ברכת ב' השבטים שנתן יעקב לאפרים ומנשה, כי הי' כדאי בזכות דורות הצדיקים שיצאו ממנו, יהושע וגדעון ועוד כמה צדיקים שעתיד להתקדש ש"ש על ידיהם, ומה נתחדשה עכשיו שנסתלקה ממנו שכינת ונמנע מהם הברכה.

ז) להלן בסוף הפרשה כתיב וינחם אותם וידבר על לבם וצ''ב כי אינו מבואר בפסוק מה היתה הנחמה ההוא, ומה דיבר אליהם, ולעיל מפורש כל דברי יוסף אליהם, ומה הוסיף הכתוב בכוונה כאן, ואם הי' זה דיבור נוסף על הנ''ל, הרי לא ביארו הכתוב מה הי' וצ''ב. גם מ''ש וידבר על לבם צ''ב דהול''ל וידבר אליהם, ורש''י פי' דברים המתקבלים על הלב אבל מ''מ אינו מבואר בקרא וטעמא בעי.

ולבאר כל הענין נקדים מ''ש בספה"ק בעלי ברית אברהם מבעל חסד לאברהם וז''ל מצאתי כתוב שכאשר הביא יוסף את מנשה ואת אפרים לפני יעקב לברכה, בא השטן והכניס צורת העגלים שעתיד להעמיד ירבעם, והפסילים שעתיד להעמיד אחאב, והעמידם לפני יעקב, ואז נסתלקה ממנו שכינה, ע"ד לא יגורך רע, ואז גער הקב"ה בהשטן והוציא את העגלים לחוץ, ומיד חזרה השכינה ושרתה על יעקב עכ''ל, ובמדרש הגדול איתא ויאמר יעקב מי אלה בא עגלו של ירבעם ועמד כנגדו ואמר מי אלה עכ''ל. ולפי"ז יבואר קצת הענין דאע''פ שהי' גלוי וידוע לפניו ית' מעשה ירבעם ואחאב, אעפי''כ לא הי' מונע הוא ית' הברכה מהם, כי היו כדאי בזכות דורות הצדיקים שעתידים לצאת מאתם, אבל כיון שבא השטן וקטרג והביא צורות עגלים של ע''ז בביתו של יעקב, ע''כ נסתלקה ממנו שכינה בהכרח, כי אתך לא יגורך רע, ובקש יוסף רחמים כמ''ש רש"י ז''ל ובזכותו של יוסף הצדיק ובכת תפלתו, גער ה' בהשטן להוציאם, וחזרה השראת השכינה למקומה, ולא נתחדש עכשיו ידיעה מחודשת, וגלוי וידוע הי' לפניו ית' שירבעם ואחאב עתידים לצאת ממנו, אלא שגרם השטן סילוק שכינה ע"י צורות העגלים שהכניס.

ויתבאר הענין יותר עפי''מ שפירשתי מ"ש חז''ל (סנהדרין ק''ג ע''ב) מנשה העמיד צלם בהיכל ויליף לה מקרא עיי''ש, ולכאורה יפלא דאיך יתכן שכל ישראל שתקו ולא מיחו בו ואיך עשו העבודה כ''ז שהי' ע''ז בהיכל, וא''כ נתבטלה העבודה ונתבטל התמיד, ולא מצינו כן בשום מקום לא בפסוקים ולא בדברי רז''ל, ופירשתי עפמ''ש המהרש''א ז''ל (מכות י' ע''ב) דממחשבת עבירה נברא מלאך רע, וממחשבת מצוה נברא מלאך קדוש, ופי' בזה מאמר הגמ' בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, דאותן המלאכים שנבראו מרצונו וממחשבתו, מוליכין אותו לגמור מעשהו כפי דעתו ומחשבתו עיי''ש, ונקדים עוד מ''ש האוהחה"ק בפ' תשא (עה"פ ולא יהי' בהם נגף) וז''ל ומצינו שרז''ל אמרו כי מן השמים הכשילוהו לדהמע''ה בדבר שאפי' תשב"ר יודעים וכו' לטעם אמרו אם ה' הסיתך בי, ופי' דבריהם כי לצד שקרא לה' ח"ו מסית, נברא מלאך רע וכו' והוא מין העון ממש כמעשהו, ולזה נברא מלאך רע מסית שמו, והסיתו והטעהו לעשותן כן בסוד עבירה גוררת עבירה וכו' עכ"פ מבואר דהמלאך שנברא מהעבירה נקרא ע''ש העבירה, דמשם שרשו ובריאתו.

ואפשר שזהו כוונת הכתוב וכוונת דבריהם ז''ל במ"ש על מנשה שהעמיד צלם בהיכל לא שעשה כן בפועל ממש אלא שהי''ל מחשבת ע''ז בעמדו בהיכל ה', וברא במחשבתו מלאכים רעים מכוחות הטומאה, והיו מלאכים אלו בדמות הצלם ובחי' ע''ז ממש כמ''ש לעיל דמלאך הנברא מעבירה או ממחשבת עבירה ר''ל, שרשו ובחינתו הוא ממש כדמות העבירה ויקרא שמו בשם העבירה ההוא אשר נוצר ממנה, ואלו המלאכים שנבראו מקליפת ע''ז הי"ל בחי' הצלם ממש, ואותם הכניס מנשה בהיכל ה' ע"י מחשבת ע''ז, ובחי' זו לא יורגש לסתם בנ"א, ורוב ישראל לא הרגישו בו ולא ראו צורות אלו, ורק לזכי הראות ויחידי סגולה יש בכח ראיית שכלם להרגיש בזה, וע''כ לא נתבטל העבודה והקרבת התמיד בביהמ"ק, גם לא הי' מציאות למנעו מזה כי לא עשה מעשה הרע בפועל כ''א במחשבה.

וכמו"כ אפ''ל כוונתם ז''ל במדרש הנ''ל שהכניס השטן צורת העגלים שעתיד להעמיד ירבעם ואחאב, אין כוונתם ז''ל על העגלים ופסילים בפועל ממש, כי לא היו הצורות האלו עדיין במציאות בעולם, אלא שהכניס השטן צורת המלאכים מקליפת ע''ז העתידים להבראות ע''י עגלי ירבעם ופסילי אחאב, והם בבחי' העגלים והפסילים ממש, ויש בכח השטן להראות צורות כאלו, כי הם מכוחו וכת דילי', ועי"ז גרם שנסתלקה שכינה כי אתך לא יגורך רע, וע"י שהכניס בחי' ע"ז לביתו של יעקב מנע השראת השכינה והברכה. ויעקב אבינו ויוסף הצדיק ראו הצורות והרגישו בהם, כי דבר זו יושג לזכי הראות, וע"כ אמר יעקב מי אלה שאינן ראויים לברכה, עד שבקש יוסף רחמים וגער ה' בשטן והוציאם, וחזרה השראת השכינה על יעקב אבינו וברכם.

ואפשר שזהו כוונת הכתוב ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, כי יוסף הצדיק כשראה מה עשה השטן ע"י צורות מלאכי העבירה שהכניס, שגרם עי"ז הסתלקות השכינה, ע"כ הכניס גם הוא צורות מלאכים קדושים, בדמות אותן המלאכים העתידים להבראות ע''י דורות הצדיקים שיעמדו ממנו, וצורות המלאכים שעתידים להבראות ע"י תורתו של יהושע, וע''י קידוש ש"ש בכל העולם בהעמדת השמש והירח, וע"י גדעון ושאר צדיקים שיעמדו מבניו, ויוסף הי' שליט במלאכים הקדושים והי"ל מחנות של מלאכים שנבראו ע''י תורתו ומצותיו ועבודת השי"ת שעשה כל ימי חייו, וע"כ הזמין והכניס צורות מלאכים קדושים, בדמות אותן המלאכים העתידים להבראות ע''י בניו ודורות הצדיקים שיעמדו מבניו. וז''ש בני הם אשר נתן לי אלקים בזה ות"א בני אינון די הב לי ה' הכא שהראה על אותן המלאכים וצורות הקדושות, ואמר אלו הם בני וראויים להשראת השכינה והברכה, ומדוייק מלת בזה ומה שת"א הכא כי הראה עליהם לומר זהו, והכא הוויין, והמשיך אור גדול בביתו של יע''א עי''ז, וחזרה השראת השכינה ונתקיימה שפיר השראת הברכה בשלימות.

ואפ"ל רמז במ"ש רש''י ז''ל הראה לו שטר אירוסין וכו' דנוסח שטר אירוסין הנהוג בכל תפוצות ישראל להתחיל במאמר המגיד מראשית אחרית, לכוונה שימשך ע''י זיווג זה אחרית טוב ובנין עדי עד, ואפשר שלכוונה זו הראה יוסף ליעקב שטר האירוסין, כי זכי הראות רואין מראשית אחרית דבר, ורמז לו האחרית הטוב ודורות הצדיקים העתידים לצאת ממנו, וע''כ ראויים הם אפרים ומנשה לברכה בזכותם.

ודברי רז''ל במדרש הנ"ל המה מוסר השכל, ורעדה ופחד יאחז בשום אל לב, שהי' בכח השטן לגרום סילוק השכינה מביתו של יע''א, ולמנוע הברכה ע"י שהכניס צורות המלאכים, העתידים להבראות לאחר כמה דורות ממחשבת ומעשה עבירה ר''ל, ומה נאמר ומה נדבר בעוה"ר, מי יודע כמה וכמה הבאים לביהכנ''ס וביהמ''ד, ורוצים להתפלל לפניו ית' בלב נקי ופנוי מהרהורים, אבל ע''י שלא נטהרו מכתמי ילדותיהם ולא עשו עדיין תשובה על חטאת נעוריהם, ועדיין רושם החטא קיים, ע"כ יש כח בהשטן להתגבר עליהם, ואם מידי מעשה יצאו אבל מידי מחשבה לא נטהרו לגמרי, וכשבאין לביהכנ''ס להתפלל וללמוד, ואינם יכולים לטהר מחשבותיהם כראוי, עי''ז מכניסין בעוה"ר צורות מלאכי עבירה בבכנ''ס ובתי מדרשות, והצורות האלו גורמין ח''ו סילוק השכינה, ומונעין תפלת הרבים מלהתקבל. עכ''פ צריך כ"א להשים על לבו חומר העון והפגם, ויכלול עצמו עם תשובת הרבים, וכתב ק''ז היש"מ זלל''ה בפ' האזינו עה''פ ארפא משובתם אוהבם נדבה, דתשובת הרבים אף שע''פ הרוב, מן הנמנע שישובו כולם מאהבה, דאי אפשר שיהיו כולם במדריגה זו, ומסתמא תשובת הרבים הוא מיראה, אבל בכח זכותי' דרבים דנפיש, הקב''ה מקבלם כתשובה מאהבה עיי''ש, ובעוה''ר בחטא הידוע בניקל הוא שיזדמן להצטרף עם תשובת הרבים, כי רבים נכשלין בה, וזעירין אינון הנקיים ממנה, וע''כ במקהלות עם כשיש התעוררות תשובה על עון זה, הוא בבחי' תשובת הרבים כי רבים צריכין לה, והשי"ת יצרף תשובתינו עם אלו העושין תשובה שלימה לפניו ית' באמת ובתמים בכל לבבם ובכל נפשם.

ונחזור לבאר במה שהתחלנו למה פרשה זו סתומה ולמה נכתבה הסתומה אצל ויחי יעקב כקושיתנו הנ''ל, גם יתבאר לדרכנו סמיכות ויחי יעקב להפסוק ויאחזו בה וגו' כדברי הזוה''ק הנ''ל. ונקדים קושיא עצומה, דהנה נתרבו ישראל במצרים שלא כדרך הטבע ובדרך נס, שבאו למצרים ע' נפש, ובי''ז שנים שהי' יעקב במצרים העמיד ס' רבוא מבניו, כמ''ש רז''ל במדרש, שלא נסתלק יעקב עד שראה ס' רבוא מבניו וכו', ונתקיימה לו הבטחת השי''ת כי לגוי גדול אשימך שם, ובארץ ישראל היו יעקב והשבטים יותר מל' שנים, משהיו ראויים השבטים לנשואין ולהעמיד תולדות, ובכל אותן השנים לא העמיד אלא ע' נפש, ובדרך הטבע הי' צ''ל הרבה יותר, ובפרט באותן הדורות והי' נס שלא כדרך הטבע שלא הפרו והרבו שם, ובמצרים הי' הנס להיפוך, שנעשה להם נסי נסים ונתרבו שלא כדרך הטבע לס' רבוא בי''ז שנים, וטעמא בעי למה הי' צורך לנס זה שלא יפרו וירבו בא''י, ולא יתקיים הבטחת הגוי גדול כי אם במצרים, כמ''ש כי לגוי גדול אשימך שם, הרי מצינו באברהם אבינו להיפוך, שא''ל השי''ת כאן אי אתה זוכה לבנים, ורק בא"י זכה לברכת הבנים, ומדוע הי' כאן להיפוך, וצ''ב. גם צ''ב מ''ש לו השי"ת במראות הלילה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, ופירש''י לפי שהי' יעקב מיצר על שנזדקק לצאת לחו''ל, ולכאורה איך התנחם בזה, ולמה הוזקק לצאת מא''י, ומדוע לא הי' אפשר שיהי' לגוי גדול בארץ ישראל.

ויתבאר כ''ז בהקדם קושיית המפורשים מה שתמהו, כי הנה הלוים הן הנה ידידי ה' ומשרתיו, ולא חטאו בעגל ולא נגפו במגפה, ולמה נתמעט מספרם כל כך, ולא הגיע אף לחצי שבט הקטן שבישראל, והרמב''ן ז''ל תירץ בב' אופנים (א') עפימ''ש רבותינו דשבטו של לוי לא הי' בשעבוד מלאכת מצרים, ולא היו בכלל וכאשר יענו אותו ע''כ לא היו גם בכלל כן ירבה, עוד כתב טעם אחר דאפשר שהזיק להם הקפדת יעקב אבינו ע"ה והאוהחה''ק דחה תרווייהו וכתב טעם אחר עיי''ש בפ' במדבר, וגם הכלי יקר כ' כמה תירוצים עיי''ש ועדיין אין הדעת מתיישבת בהם לכשתדקדק בדבריהם.

וכבר אמרתי לפרש בכמה אופנים, והטעם הנוגע לענינינו הוא, עפימ''ש רש''י ז''ל עה"פ אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' בתוך בנ''י, כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו, ד''א צפה הקב''ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן כ' ולמעלה שימותו במדבר, אמר אל יהיו הלוים בכלל, לפי שהם שלי שלא טעו בעגל עכ''ל רש"י ז"ל, ובמד''ר מבואר יותר וז''ל אר''י בר''ש לטובתן של בני לוי לא נמנו עם ישראל, שאת מוצא שישראל שיצאו ממצרים לא נכנסו לא''י, שנא' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' ואלו נמנה שבט לוי עמהם, היו גם הם בגזירה, שכך אמר הקב''ה וכל פקודיכם לכל מספרכם וגו', אבל לא נמנו עמהם ונכנסו לארץ, ולמה זכו שנכנסו כולן לארץ לפי שכשם שהיו צדיקים במצרים, כך היו צדיקים במדבר ונתנו נפשם על הקב"ה וכו', לפיכך א''ל הקב"ה למשה עשה הפרש בין ישראל לביניהם, ואי אתה מונה אותם עם ישראל, אבל אתה מונה אותם לעצמן עכ''ד המדרש. נמצא לפי''ז בהכרח ששבט לוי היו כולן צדיקים וקדושים, ולא הי' בהם אף א' שנתפס בעון העגל ובשארי החטאים שעשו ישראל במדבר, דאילו הי' גם ביניהם מתערובות טוב ורע, לא הי' מספיק עוד תקנה זו שנמנו שבט לוי לבדם, והי' הצורך לחלק גם שבט לוי לב' חלקים, וקצתם יהיו בכלל הגזירה, וקצתם יכנסו לארץ, ובאמת לא הי' כן, וגם אילו הי' גם בהם מתערובת הרע לא הי' אפשר שיתקיימו צדיקים ושלמים, וגם לא הי' בהם כח לעמוד בכל הנסיונות, כי מטבע האדם להמשך אחרי בני חבורתו, כמ''ש הרמב"ם ז''ל בה' דיעות, ע''כ הי' זהירות יתירה מן השמים ובדרך נס נמשך להם רק נשמות גבוהות וקדושות בלי תערובות רע כלל, וע''כ הי' בהם היכולת לעמוד בכל הנסיונות ולא נכשלו.

ומעתה יתבאר קושיא הנ''ל, כי הי' ההכרח שיתמעט מספר הלוים, כי ברבוי עם א"א שיהיו כולם צדיקים, ומוכרח שיהי' ביניהם גם מתערובות הרע, ואופן הבריאה כן הי', דזה לעומת זה עשה האלקים, וכששולחים מן השמים נשמות קדושות לעוה''ז, נשלח עמהם גם כח הניגוד, נשמות מצד הקליפה והס''א, כדי לנסותן כדי שיגדל שכרן, וכן מצינו שנשארו דתן ואבירם מכל אותן רשעי ישראל שמתו בג' ימי האפילה, ויצאו עם ישראל למדבר, והי' ההכרח כן, שהם היו מופלגים ברשעתם, והיו זה לעומת זה בכח הניגוד נגד משה ואהרן שהיו מופלגים בצדקתם, דאלולי כן הי' נמנע בחירת הרע מכל ישראל לצד גודל קדושתן של משה ואהרן, וכן בכל דור ודור מועטין המה הצדיקים, וכנגדן יש ג''כ נשמות מחלק הרע והס''א זה לעומת זה, וכמ''ש ז"ל ראה הקב''ה צדיקים שהם מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור, ועכ''ח ברבוי עם א"א שיהיו כולן צדיקים, וההכרח שיהי' ביניהם גם רשעים, ובמשך הדורות יצרפו ויתבררו כל רשעי הדורות האלו, ואותן שהן מחלק הרע לגמרי בלי נצוץ קדוש ידחו ויכרתו, והשאר יתוקנו ויתלבנו ויחזרו לשורשם לצד הקדושה, ומעתה מובן כי הי' ההכרח שיהיו הלוים מועטין במספרם כדי שיהיו כולם צדיקים וכשרים, כי אילו היו מרובין הי' בתוכן בהכרח, גם מתערובת הרע ונשמות שפלות והי' סכנה ח"ו לכל השבט.

ומעתה מתורץ קושיא הנ''ל מדוע לא נתרבו השבטים הק' בעודן בא"י ולא עלה מספרם למעלה מע' נפש, וכאשר ירדו למצרים נתרבו שלא כדרך הטבע לס' רבוא בזמן קצר. דהנה ארז''ל לא נפטר יע"א עד שראה ס' רבוא מבניו, ואותן שיצאו ממצרים הי' מספרם ג"כ רק ס' רבוא, ולחד מ''ד במדרש לא יצאו אלא א' מס' רבוא, והשאר מתו ונשארו במצרים, מפני שהיו רשעים ולא רצו לצאת, ולפי"ז נתרבו ישראל במצרים ער שעלה מספרם לס' רבוא פעמים ס' רבוא, דכשיצאו ממצרים לא יצא אלא א' מס' רבוא, ואעפי''כ עלה מספר היוצאים לס' רבוא, והנה גילה לנו האריז''ל בס' הלקוטים בפ' שמות, שנשמות דור הפלגה נתגלגלו בדור המבול, ואח''כ נתגלגלו בנשמות ישראל במצרים, והי' ביניהם הרבה נשמות שפילות ומלוכלכות בחטא דור המבול ודור הפלגה, ובמצרים בכור הגלות נתבררו ונתלבנו, עד שלא נשארו כ''א ס' רבוא הכשרים, והם יצאו ממצרים והשאר נשארו שם, דלא היו ראויים לצאת עכ''ד, וגם אותן שמתו ונשארו במצרים לא נדחו עולמית, ועתידין לבוא בגלגול בדרא בתראה, ויהי' להם תיקון במשך הדורות, וחלק גדול מהם יזכו לימות המשיח, וכמושאה''כ והנידחים מאמ''צ, ולא נדחו רק לפי שעה, מפני שלא הי' רצונו ית' שילכו עם ישראל במדבר, פן ויגרמו הריסות, וכמו שסבלו ישראל מערב רב שגרמו לידי נסיונות וחטאים, וע''כ הי' ההכרח שידחו לפי שעה ויחזרו ויתוקנו לעתיד, עכ"פ הי' ערבוביא גדולה ברבוי העם אשר הי' במצרים, והיו צריכים לצירוף וליבון בתוך כור הברזל בגלות מצרים, ועוד יצרפו בגלות דרא בתראה עד שיבורר הטוב מן הרע כנ''ל.

אבל באותן הע' נפש שירדו עם יעקב למצרים, הי' ההכרח ורצון העליון מהשי''ת שיהיו כולם קדושים ונשמות יקרות, ולא הי' בהם מחלק הרע כלל, כי הם היו יסוד אומה הישראלי, וכמבואר בזוה''ק פ' ויחי (דף רט"ז ע"א) ועמך כולם צדיקים דא יעקב ובנוי, דנחתו למצרים ואשתכחו כלהו זכאין וכו', וע''כ הי' צורך לנס זה שלא יתרבו בכל אותן השנים שהי' יעקב בא''י, ולא עלה מספרם כ''א לע' נפש, כי ברבוי עם א"א שיהיו כולם צדיקים, ובהכרח מעורבים עמהם גם נשמות מהקליפות וחלק הרע זה לעומת זה, כי כן הי' תכלית וכוונת הבריאה, ואלו הם הגורמים צרות ונסיונות ומסיתים ומדיחים את ישראל, ומצינו שאותן הגרים שגיירו האבוה''ק והנפש אשר עשו בחרן, וכן יצחק ויעקב שקרבו הרבה גרים תחת כנפי השכינה כמובא בדרז''ל, וכולם לא רצו לקבל עליהם עול הגלות, ולא הלכו עם יעקב למצרים כ"א ע' נפש בניו ובנותיו, ואלו הגרים נדחו וחזרו לסורן ונשארו בארץ כנען, ומעתה אילו הי' רבוי עם בא"י קודם בואם למצרים, אפשר שהי' חלק גם מישראל שלא היו רוצים לקבל עול הגלות, ולירד עם יעקב למצרים, כי הן המה הרבוי עם אשר היו במצרים, ולא רצו לצאת משם כ"א א' מס' רבוא, ומעתה אילו נתרבו שלא כדרך הטבע בא''י הי' חלק גדול מהם נדחה ח"ו ע"י שהיו נשארים שם, ע''כ הי' צורך לנס שלא יהי' רבוי עם לפני בואם למצרים, ולא היו רק ע' נפש כולם צדיקים וקדושים נשמות גבוהות ויקרות, וכולם קבלו עליהם עול הגלות וירדו למצרים, ושם נתרבו רבוי עצום שלא כדרך הטבע ונצרפו בכור הגלות, ואלו שלא נתקנו במצרים ולא היו ראויים לצאת, נשארו שם ויתגלגלו בדורות העתידים עד שיתוקנו כמ''ש האריז''ל ולא ידח ממנו ית' נדח, ועוד טעם כי אלו נסתבב חטאים גדולים בא''י, ע"י התערובות שברבוי עם, כמו שנסתבב במדבר ע"י הערב רב, הי' הפגם גדול מאוד, כמ''ש הרמב"ן ז"ל בפ' וירא וז"ל כי למעלת א"י שהוא מנחלת ה' אינה סובלת אנשי רשע כי שם היכל ה', וע"כ הי' עונש סדום ועמורה גדולה כ"כ, ולא עשה ה' לשאר אומות ככה, אע''פ שהיו רעים וחטאים כמותם עכ''ל, ומעתה אלו היו חוטאין בא"י הי' הפגם ביסוד האומה גדולה מאוד ח''ו, ע''כ הי' צורך לנס שלא יתרבו בא"י ונתרבו רק אח"כ כשירדו למצרים.

ומעתה יתבארו כל דברי רז''ל בטעם סתימת הפרשה, וכל הטעמים שבזוה''ק ובמדרשים על קוטב א' נאמרו, וכולהו איתנייהו, ואין שום פלוגתא ביניהם רק אלו ואלו דא''ח, כאשר יבואר ואגב יתורצו כל הדקדוקים הנ"ל. ונ''ל לדרכינו הנ''ל, דנסמכה הסתימה לסוף הפרשה שלמעלה שמסיימת ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד, שנתרבו ישראל ברבוי עצום שלא כדרך הטבע, עד שראה יעקב אבינו ס' רבוא מבניו, ונתיישבו במצרים בדרך התיישבות, כמ"ש התרגום יונתן ויאחזו בה ובנו להון פלטין ובתי מדרשין, ואחסינו בה אחסנת שדות וכרמים וכו', והצדיקים שבהם הבני עלי' וזכי הראות, ראו מיד תערובות הנורא השורר ברבוי העם, ורבור כוחות הרע וכוחות הטומאה המעורב בהן, וכמ"ש ז''ל דרק א' מס' רבוא יצאו והשאר היו רשעים ופטרונין למצרים ולא רצו לצאת, ואלו הם שנתיישבו מיד בדרך התיישבות במצרים, והלכו בדרכי הרע של מצרים, ועי"ז ניתוסף כח גדול מצד הטומאה, והיו הנסיונות קשים מאוד לבנ''י הכשרים לעמוד בהם, עכ"פ זכי הראות ראו את הנולד, ומה שיוצמח ע''י התערובות הזה, והשיגו התולדה מזה שעתיד להסחה מהם מעיינות החכמה והשפעת הדעת שנתגלה להם מיעקב אבינו ע"ה, ע''י שיהיו משוקעים בטומאת מצרים ר"ל, גם השיגו שיגרום כ"ז לשעבוד מצרים, כי ע''י רבוי החטאים ר''ל אלו המלאכים המשחיתים הנבראים מעונות ונגעי בנ"א, הם מושלים על האדם ולוחמים בו ושר של מצרים אשר החטיאם ע''י קליפת מצרים הקשה, הוא הי' אח"כ המושל עליהם ושיעבדם תחת ידו, וכמ''ש האוהחה''ק בפ' שופטים כי תצא למלחמה וראית סוס ורכב עם רב ממך וגו' שע''י שנכשל האדם בעבירות ר''ל יתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים, והן המה הלוחמים כנגדו, וז"פ עם רב ממך, שממך הם אלא שלאו כל אדם יש בו כח הראות לראותם, ואלו זכי הראות בני עלי' והצדיקים שבהם במצרים, ראו מיד אלו הכוחות שנבראים ע"י הרשעים, והשיגו שעתידים אלו להלחם עמהם ולשעבדם, וז"ש נסתמו עיניהם ולבן של ישראל, פי' מהבני עלי' הנקראים ישראל שראו מיד צרת השיעבוד העתידה לבוא עליהם, וא"ש מה שנכתבה כאן הסתימה, לפי שנסמכה לפ' שלמעלה ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד, וזה גרם להם שנסתמו עיניהם ולבם כנ''ל, ואפ''ל רמז במ''ש הת''י ובנו להון בתי מדרשין דבעצם הי' זאת דבר טוב ועובדא טבא, אבל ע''י רבוי העם ותערובות כוחות הרע, הכניסו בבתי מדרשות אלו צורות מלאכים רעים, שנבראו ממחשבות עבירה שהכניסו בבתי מדרשות כנ"ל, ולאו כל אדם יש בו כח לראות ולהכיר בצורות אלו, אבל הזכי הראות הצדיקים ראו את כ"ז, וע"כ נסתמו עיניהם ולבם מחזיון הזה ומרוב צער, וע"כ נסמכה הסתומה לכאן אצל ויפרו וירבו מאוד.

אמנם בפועל ממש לא היו מעשיהם מקולקלים עד לאחר הסתלקות יע"א, כי אפי' אותן שהיו מחלק הרע, והנשמות השפילות שהיו בהם, כולן היו נכנעים ע"י השפעת הקדושה של יע"א, ובכח קדושתו השפיע על כל בני דורו, וכל זמן שראו עוד צורתו של יעקב אבינו ע"ה, לא יצאו עוד ללהב הכוחות הרע שבהם, והוכנעו והושפלו מפני גאון קדושתו של יע"א, וע"כ נקטו רז"ל בלשונם לומר כיון שנפטר יע"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, דבפועל לא הגיע הקלקול ולא נגע בהם, עד לאחר הסתלקות יע"א, אלא שזכי הראות השיגו הקלקול העתיד לבוא עליהם, וע"כ נסתמו עיניהם ולבם מיד כי ראו החורבן המעותד לבוא עליהם במצרים, ושרבים מישראל יודחו וישארו במצרים, וע"כ היו שרויים בצער, גם ראו הנסיונות הגדולים שיעמדו לנגדן בדור תערובות ופרוץ מרובה על העומד, ומזה נסתמה עיניהם ולבן, ומ"ש בזוה''ק דקיימו במצרים בתפנוקי מלכין הכוונה על פשוטי עם, שאין להם השגה במושכלות, ואינם בגדר להיות רואים את הנולד, ועיניהם רק לנוכח יביטו, ולפי שעה הי"ל כל טוב ארץ מצרים, וע"כ קיימו בתפנוקי מלכין כ"ז שהי' יעקב אבינו קיים, כי לא הי' עליהם שעבוד כלל.

ומעתה אפשר להשוות כל המימרות הנ''ל, מה שנתנו רז"ל זמנים שונים להתחלת השעבוד במצרים, ואפשר דלא פליגי וכולהו איתנייהו, דמ"ש במד''ר דכל זמן שהי' א' מהשבטים קיים, או א' מע' נפש שירדו למצרים לא שעבדו המצריים בבני ישראל, הכוונה הוא על עצם השעבוד ועבדות בפועל ממש, דלא הוטל עליהם עול העבדות, כל זמן שהי' א' מהע' נפש קיימים, אבל שעבוד הרוחניות משר של מצרים וכוחות הטומאה שמשלו עליהם לטמאם בטומאת מצרים, כל זה התחילה מיד כשנפטר יעקב אבינו ע"ה, כי כ"ז שהי' יע"א קיים הוכנעו מפני גודל קדושתו, ואחר הסתלקותו התחילו לשעבד בהם ולמשול עליהם להחטיאם ר"ל, אבל אעפי"כ כ"ז שיוסף הצדיק הי' קיים, והי' מלך על מצרים, הי' שר של מצרים נכנע תחת ידו ורשותו, והי' מושל על כוחות הטומאה וקליפתן הקשה, ולא יכלו כוחות הרע ושר של מצרים למשול על ישראל בהחלט, והי' עכ''פ הצלה פורתא, וכ"ז שהי' לוי קיים שהוא האריך ימים יותר מכל השבטים, הי' עדיין שירי' ניכרין מקדושת יעקב אבינו ע"ה, ולא הי' עדיין שעבוד הרוחניות בהחלט, כי הי' כח הקדושה גדולה לעמוד כנגדן, ואחר הסתלקות יוסף וכל הדור ההוא הע' נפש, אז הוטל עליהם העבדות והשעבוד בפועל ממה נמצא דכולהו איתנייהו ואין כאן פלוגתא ביניהם כלל.

והנה לכאורה הרי יעקב אבינו ראה הכל עד סוף כל הדורות כמ''ש במדרשי רז"ל בכמה מקומות, ובוודאי שראה גודל ההירוס והחורבן שיוצמח ע"י תערובת הרשעים שברבוי העם, וגם ראה השעבוד המעותד לבוא עליהם במצרים, והי' בכח ראייתו לראות יותר מאלו הזכי הראות, ואיך יתכן מ"ש ז''ל במדרש, שהי' לו חיי נחת במצרים, ונסתם ממנו כל הצרות שבעולם, ובזוה''ק אמרו שהי"ל תפנוקי מלכין ותענוג, ואיך יתכן כל זה אחרי שראה כל הצרות והירידה הגדולה העתידה לבוא עליהם, אמנם יעקב אבינו ראה שתי ראיות, שראה הירידה והשעבוד ברוחניות ובגשמיות שיהי' להם במצרים, אבל עוד ראה שירידה זו צורך עלי' הוא, והשיג עד האחרית דרא בתראה וגאולה העתידה, וראה מדריגות הדורות שלאחר הגאולה, וע"כ ידע והשיג שכל אלו שנדחו במצרים עתידין לחזור להתברר ולהצרף בדורות העתידים, וחלק גדול מהם יזכו להתקרב אל הקדושה בקיבוץ נידחים, כמ"ש והנידחים באמ"צ, ורק אותן שאין בהם חלק הקדושה כלל יכרתו ויתבטלו, עכ"פ השיג יעקב אבינו שכל זה הי' הכרח בלהיות כן במצרים, כדי שיתבררו הנשמות טוב מן הרע, ולבסוף יצמח ויתרבה כבוד שמים ע"י הרבוי עם, לכשיחזרו ויתקרבו אל הקדושה לעתיד, וע"כ גם יעקב אבינו הי' בתפנוקי מלכין ותענוג במצרים, כמו אותן שלא ראו כלום לא הירידה ולא העליה.

וא"ש מה שהוצרך בזוה''ק להקישן מה אלו קיימין בתפנוקי מלכין אף יעקב קיים בתפנוקי מלכין, דהי' סברא לומר להיפוך דאחרי שהשיג הירידה הגדולה שיהי' להם במצרים מתערובות הרע והשיעבוד העתיד לבוא עליהם, הי' יע''א שרוי בצער מהחזיון הזה, כמו אלו זכי הראות ובני עלי' שבישראל, ע"כ למדה ר"ש בזוה"ק מסמיכת הפרשה שנאמרה למעלה, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד שפשוטי עם היו בתפנוקי מלכין ובנו בה פלטין ואחסינו בה אחסנת שדות וחקלין כמ"ש הת''י, ולמדו להקיש אלי', מה אינון קיימי בתפנוקי מלכין, אף יעקב קבל תענוג והי' בתפנוקי מלכין ממה שראה רבוי העם ס' רבוא מבניו, כי ראה והשיג ברוה''ק שלבסוף יוחזרו אל הקדושה ויתרבה הכבוד שמים על ידיהם, וזהו הטעם לחד דיעה שבמדרש, שדרש טעם הסתימה להורות שנסתם ממנו כל הצרות שבעולם, וע''כ מקומה כאן אצל ויפרו וירבו מאוד, מפני שע"י רבוי העם הי"ל תענוג, ויחי רוח יעקב אבינו ונסתם ממנו כל הצרות, מפני שראה הנחמה העתיד לבוא עליהם, וזכי הראות ובנ"י הצדיקים שראו הצרות והחשכות שעתיד לבוא עליהם במצרים, ולא השיגו בחי' גאולה העתידה, ע"כ נסתמו עיניהם ולבם מצרת השעבוד, שראו שע"י רבוי העם יוגרם כל זה, וע''כ מקומה של הסתימה אצל ויפרו וירבו מאוד לכל הפירושים.

וכמו"כ אפ"ל למ"ד שבמדרש, דהסתימה באה להורות שבקש יעקב לגלות הקץ ונסתם ממנו, אתי נמי שפיר שרמזה התוה"ק דבר זה אצל ויחי יעקב, ולדרכנו שראה יע"א הקלקול הגדול שיוגרם ע"י התערובות שברבוי העם, והצער של הבני עלי' הצדיקים שנסתמו עיניהם ולבם מחזיון הזה, וע"כ רצה לנחמם ולגלות להם מבחי' גאולה העתידה, ומהטובה שיהי' לבסוף שעתידין להתקרב להקדושה, אבל לא ניתן לו מן השמים רשות לגלות בחי' הגאולה, ונסתם ממנו השגה זו וע"כ שפיר שייכא סתימת הפרשה אצל ויחי יעקב לדברי הכל וארז"ל (סנהדרין צ"ט ע''א) כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה, אר"י ללבי גליתי לאברי לא גליתי, ועוד ארז"ל ליבא לפומא לא גליא, וכתבו בספה''ק דצדיקים שהם בבחי' ליבא נגלה להם סוד הגאולה והקץ, אלא שלא ניתנה רשות לגלות בפה אלא בבחי' מחשבה ורמז, וע''כ יעקב אבינו ע''ה כשבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו, ראה שאין רצון העליון לגלות הקץ בפה בפירוש, התחיל לדבר דברים אחרים ואמר הקבצו ושמעו וכו', ובתוך אותן הדברים הלביש סוד הגאולה ברמז ובבחי' ליבא, וז''ש רש''י ז''ל בקש יעקב לגלות הקץ ונסתם ממנו, התחיל לדבר דברים אחרים וכו' ובדברי הברכות הלביש סוד הגאולה ברמז, וכמ"ש ז"ל במד"ר פ' נשא (פ' י"ב סי"ג) שהי' מסורת ביד כל שבט ושבט מן יע''א כל מה שעתיד ליארע להם עד ימות המשיח ע"כ, ובוודאי גם קץ הגאולה מסר להם, רק שלא מסרה להם אלא בבחי' ליבא.

ואפ''ל טעם על שמנעו מן השמים רצון צדיק ונסתלקה ממנו שכינה, עפימ''ש בזוה''ק עה"פ ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו וכו' ת''ח בשעתא דיעקב הו' קארי לבנוי אזדמנו אברהם ויצחק תמן ושכינתא על גבייהו, ושכינתא הוה חדי בי' ביעקב לאתחברא באבהן לאתקשרא עם נפשייהו כחד למהוי רתיכא וכו'. והנה ארז''ל (ב''מ פ"ה ע''ב) אלי' הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד הוה נגה לי' ולא אתא, א''ל מ"ט נגה לי' למר, א''ל אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידי' ומצלי ומגנינא לי' וכן ליצחק וכן ליעקב, ופריך ולוקמינהו בהדי הדדי ומשני סברי תקפי ברחמי ומייתי לי' למשיח בלא זמני', פירשיז''ל מרבין בתפלה ומייתי למשיח בלא זמני', ולכך אין ניתן לי רשות להעמידן יחד, עוד אמרו שם בר''ח ובניו שגזר רבי תעניתא ואחתינהו לר"ח ובניו לפני התיבה, כי מטא למימר מחי' מתים רגש עלמא, ומנעום מן השמים ע''י שנשתלח אלי' הנביא ואידמי להו כדובא דנורא ועל בינייהו וטרדינהו, (ועיין בספרי ויואל משה שהארכתי בזה לבאר דלשיטת רש''י ז''ל הוא בגדר איסור השבועה, שלא ידחקו את הקץ ע''י הפצרה בתפלה יותר מדאי) ועכ''פ לד''ה הוא סכנה עצומה למהר הגאולה לפני זמנה, ואפשר דלפי שהזדמנו לשם האבוה''ק בשעה שבירך יעקב לבניו כנ"ל בזוה''ק, ואלו הי' יעקב מגלה להם קץ הגאולה שהי' מרוחק כ"כ מימיהם, בודאי לא היו האבוה"ק מחשים ורואים בצרת בניהם, ובוודאי היו מרבין בתפלות ותחנונים לעורר רחמים, ומייתו למשיח בלא זמני', והוא סכנה ח"ו, ע"כ מנעו זאת מן השמים שיהי' התגלות הקץ במעמד כולם, וע''כ נסתלקה ממנו שכינה.

ועד"ז אפ''ל מ''ש וינחם אותם וידבר על לבם, דחוץ ממה שדיבר אליהם דברים בגלוי באמרו אל תיראו וגו' אלוקים חשבה לטובה להחיות עת רב, עוד רמז להם על בחי' גאולה העתידה, שא''א לאמרו בפה רק בבחי' ליבא לפומא לא גליא, ובזה ניחם אותם להראות שהי' ההכרח כן לצורך הגאולה העתידה, כי בגאולת מצרים הוא שורש לכל הגאולות, והי' ההכרח להוריד מצרים, כי שם התחילה בירור הנשמות, ויגמר לעת קץ התיקון ושלימות הגמור, וז''ש וינחם אותת וידבר על לבם בזה ניחמם במה שדיבר על לבם הם דברים שנאמרים רק בבחי' הלב, וא''ש מה שלא ביאר הכתוב מה הן הדברים שדיבר ובמה ניחמם, כי הם דברים שא"א לאומרם וא''א לכתבם, וע"כ אמרן יוסף רק ברמז וכתבה הכתוב רק ברמז, ומחורץ קושיא הנ''ל.

ואפ"ל רמז במ''ש יע''א האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, והרד''ק פי' שהוא ענין מקרה כמו מדוע קראני אלה (ירמי' י''ג) ואמר להם ברוח נבואה מאשר יקרא אותם עכ''ל, אבל פירושו קשה מאוד דהלא אנו מצווין להאמין שאין מקרה לפניו ית', והכל מושגח מאתו ית' בהשגחה פרטיות, וכמ"ש אם תלכו עמי בקרי והלכתי אף אני וגו' ובפרט שכל זה נתגלה ליע''א בנבואה ואיך יתכן שיהי' מקרה. ואפ''ל רמז בזה עפימ''ש רז''ל בפ' שילוח הקן (חולין קל"ט ע"ב) כי יקרא פרט למזומן, ועוד אמרו שם יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן ת''ל כי יקרא במאורע לפניך וכו" עכ"פ מבואר שבמלת כי יקרא, מיעטה הכתוב המזומן, ושלא לעשות השתדלות להשיג הדבר ההוא, והקפיד הכתוב שיהי' בדרך הזדמנות ומקרה בלי שום השתדלות, וכמו''כ בענין הקץ ארז''ל אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה, וכמו שאמר הכתוב פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וגו', ואסור לעשות שום פעולה לדחיקת הקץ, כ"א תשובה ומע"ט, וחכה לו שיבוא, וזה שרמז יע"א כשרמז לבניו ענין הגאולה העתידה ברמז ובבחינת ליבא, הזהירם ואמר אגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שהגאולה בהכרח שיהי' בבחי' יקרא להוציא מזומן ומיעט הכתוב מלעשות שום השתדלות בענין הקץ. והנה קבלה הוא בידינו מדרז"ל דצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, וע"כ אע''פ שהבטחת הגאולה מבוארים בפסוקים, אבל בוודאי שיהי' הגאולה בבחינה גבוה הרבה יותר ממה שהובטח לנו הבוי"ת, ואפילו לא יהי' בנו כדאי זכותים יוסיף ה' ידו ויגאלינו, ואפילו אם לא יושלמו על ידינו כל תנאי הגאולה הבוי"ת יעשה עמנו חסד בבחינת צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה וכ"ש צדיקו של עולם הבוי"ת, ויה"ר שנזכה במהרה לגאולה אמיתית ע"י הבוי"ת לבדו בהתרוממת קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר לז

ויחי יעקב וגו' וברש''י ז''ל למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד וכו', ד"א שבקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו, ידוע קושית המפרשים דלפי דרשתם ז''ל אין כאן מקומה של הסתימה, וראוי להיות להלן אצל פטירת יעא"ה בסוף הפרשה גם לפי' הב' שביקש לגלות אח הקץ וכו' ראוי להיות פ' סתומה אצל האספו ואגידה וגו' אשר יקרא אתכם באחרית הימים, עיין הקושיא (ס"ג תשכ"ז) ומה שתרצנו שם ועוד לאלקי מילין.

ב) ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים וגו', לכאורה למה הוצרך לבקש את יוסף שיעלהו לא"י לקברו שם, אחרי שהובטח מאתו ית' באמרו ואנכי אעלך גם עלה, ופרש"י והוא בב"ר שהבטיחו להיות נקבר בארץ, ודי בהבטחה זו וא''צ להשתדלות עוד, אמנם תירצו המפורשים דלא א"ל ית' זמן שיתקיים הבטחה זו, ואפשר שיתקיים בצאת ישראל ממצרים, ויעקב אבינו לא רצה להיות נקבר שם אפי' לשעה, לטעמים שהביא רש''י ז''ל שלא יעשוני מצרים ע"ז וכו' ע"כ ביקש מיוסף להעלותו מיד. אמנם צ''ב הפצרה זו למה, וכפל לשון נא כמה פעמים אם נא מצאתי חן וגו' שים נא ידך וגו' אל נא תקברני במצרים, ואמרז''ל אין נא אלא לשון בקשה, גם ביקש ממנו מציאת חן ולעשות עמו חסד של אמת, ומה צורך לכל זה, ובל"ס הי' מקיים יוסף הצדיק מצות אביו גם זולת הבקשות רבות האלה, ויספיק שיאמר לו דרך צווי. ותינח מה שהשביעו הי' בו צורך כמשארז"ל (במס' סוטה ל''ו ע''ב) שלולי שבועתו לא הי' פרעה נותן לו רשות כמשפרש"י עה"פ עלה וקבור את אביך כאשר השביעך עיי"ש אבל כל אלה הבקשות מה צורך הי' בהם וצ"ב.

ג) גם צ''ב כפל הצווי, שפעם צוהו בלשון שולל אל נא תקברני במצרים, וחזר וצוהו בלשון מחייב ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם ולמה הכפיל האזהרה באופנים שונים.

ד) אמרז"ל בב"ר מפני מה בקש יעקב אבינו שלא יקבר במצרים, שלא יעשו אותו ע''ז שכשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד, ולכאורה למה לא חשש כמו"כ אם יוליכוהו לא"י שהכנענים יעשו אותו ע"ז, דגם הם היו עוע"ז וכמוהם כמותם, ואם לטעם זה חשש עדיין לא נשמר מזה ע''י קבורתו בארץ כנען, ועוד שאם יהי' רצון המצריים לעשותו ע''ז, היכולת בידם לילך אחריו לארץ כנען ולעשות כן, כמו שעושין עוע''ז שבזמננו שמתכנסין מכל העולם למקומות ידועים להם.

ה) ועשית עמדי חסד ואמת וגו' פרש"י ז''ל חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, וצ"ב דלהלן פרש"י ואני נתתי לך שכם א' וגו' לפי שאתה טורח בקבורתי גם אני נתתי לך וכו', וא"כ למה ביקש מאתו חסד של אמת, והרי שילם את גמולו, גם צ''ב דאמרז''ל יעקב אבינו לא מת, וא''כ לא הי' צריך לחסד שעושים עם המתים ולמה ביקש בבחי' זו שלא הצריך אלי', גם קשה לפי דרשתם הי' צריך לכתוב חסד אמת, ומאומרו חסד ואמת משמע שהם ב' דברים נפרדים.

ו) ויאמר אנכי אעשה כדברך בבעלי התוס' הביאו מדרש וז"ל כשם שאתה מצוני כך אני מצו' לאחי בשעת מיתתי להעלותי מכאן, וצ"ב דאין זה מענין בקשתו של יעקב, והי' ראוי שיבטיחו על בקשתו.

ז) ועתה שני בניך הנולדים לך וגו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו וגו' ופרש"י ז"ל ואע"פ שנתחלקה הארץ למנין גלגלותם כדכתיב לרב תרבה נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשו' חוץ מן הבכורים, (א"כ מהו יתרון המתנה שנתן ליוסף במה שחלק שבטו לב' שבטים) מ"מ בניו נקראו שבטים לענין הגורל ולמנות נשיא לכל שבט ודגלים לזה ולזה עכת"ד רש''י ז''ל. והרמב''ן ז''ל חלק עליו שא''כ אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד שיקראו בניו שבטים והכתוב אומר בנחלתם, ואמרו בגמרא לנחלה הקשתים לראובן ושמעון, לפיכך חולק הרמב''ן ז''ל על שיטת רש''י ז''ל וס''ל דלא נתחלקה א''י למנין גלגלותם, אלא לשבטים נתחלקה י''ב חלקים שווים עיי''ש. עכ"פ לשיטת רש"י ופשטות הכתובים מורים כוותי', יקשה קושית הרמב"ן ז''ל דא''כ כל הבכורה הי' רק ענין של כבוד והכתוב אומר בנחלתם, ועיין הרא''ם והגו''א זלל''ה שנדחקו לתרץ שיטת רש''י ז''ל עיי''ש, גם על שיטת הרמב''ן וקשה כמו שנבאר להלן.

ח) ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו' פרש"י אם תוליד עוד לא יהי' במנין בני אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים וכו' ונראה מלשון רש''י ז"ל שתלה הכתוב את הדבר בספק, ואשר הולדת מלשון אם, וכ"כ המזרחי שהוא מאמר מסופק ולא כמשמעו שהוא מורה על הודאי, דאם היו לו עוד בנים, הי' מביא גם אותם לאביו כדי לברך אותם, גם מדוע לא הזכירם הכתוב בשום מקום עייש''ד, אבל קשה דספיקא קמי שמיא מי איכא, ואיך יכתוב הכתוב דבר שלא הי', ולפי"ז כל הפסוק מיותר, גם לא יתכן שלא נתאמת נבואת הנביא אמת יאע"ה, ואין מדרך הנבואה שיתנבאו בדרך הספק, והרמב''ן כתב שהי' ליוסף בנים אחרים ולא זכרם הכתוב, והקשה עליו האברבנאל דראוי שיזכירם הכתוב אילו הי' לו כמו שהזכיר ער ואונן וסרח בת אשר וכל בניו ובני בניו.

ט) ואני בבואי מפדן וגו' פרש''י ז''ל ואע''פ שאני מטריח עליך בקבורתי, ולא כך עשיתי לאמך, דע לך שעפ"י הדיבור קברתי' שם שתהא לעזרה לבנ''י וכו' כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה וכו' ומבקשת עליהם רחמים והקב''ה משיבה יש שכר לפעולתך וכו', והקשו המפרשים דאם יהי' הכוונה בו כדברי רש"י ז"ל, ראוי שיזכיר התנצלות הזאת למעלה באותו פעם שצוהו על הקבורה, ולא עתה אחר מאמר ומולדתך וגו' ואין ענינו לכאן, ועוד ראוי להבין למה נבחרה דוקא רחל אמנו להיות נקברת בחו''ל לסיבה זו, וכמו''כ הי' אפשר שתהי' התפלה והעזרה לישראל ע"י א' משאר האמהות.

י) המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וגו' פרש''י מנשה ואפרים, ולכאורה למה קראם נערים וכבר היו למעלה מבן כ', גם הול"ל יברך אתכם בלשון נוכח שהרי עמדו אצלו למול פניו, או הול''ל יברך את בניך ולמה הזכירם בלשון נסתר. גם דרשו חז"ל במס' חגיגה (י"ד ע''א) נערים אלו ברא שמנוערין מן המצות, ירהבו הנער בזקן, אלו שמנוערין מן המצות ירהבו במי שממולא במצות עיי"ש, מבואר דשם זה גריעותא היא, ולמה הזכירם יעקב אבינו ע''ה בכנוי זה.

יא) ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק והקשה האברבנאל דלא מצינו דאפרים ומנשה יהיו נקראים בשם יעקב ולא בשם אברהם ויצחק, ואיך נתקיימה ברכת הנביא, והרמב''ן ז''ל פירש דהכוונה שיעמוד זרעם ושמם, ויהי' שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם עכת''ד, א''כ בכל השבטים הי' כן, ומדוע נתייחס ברכה זו לבני יוסף לבד.

יב) וידגו לרוב בקרב הארץ פרש''י כדגים הללו שפרים ורבים ואין עיה''ר שולט בהם, וצ''ב ממ''ש חז"ל במס' ע''ז (דף ד' ע''א) מ''ד (חבקוק א') ותעשה אדם כדגי הים וגו' למה נמשלו בנ"א כדגי הים וכו' מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו אף בני אדם וכו', א"כ אין הברכה מבוררת לטובה, דדמיון הדגים לפעמים גריעותא הוא. גם צ"ב דבקרב הארץ מיותר ובודאי לא במים, גם הול''ל בארץ ומהו בקרב הארץ.

יג) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי וגו' פרש"י שכם ממש העיר תהי' לך חלק א' יתירה על אחיך, והקשה האברבנאל דהנה בספר יהושע כתיב ששכם נפל בחלק בני יוסף עפ"י הגורל, וא"כ מה היתרון שעשה לו יעקב בזה, גם אינו מובן סיפי' דקרא אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי פרש"י שחגר יעקב כלי מלחמה כשנתכנסו כל סביבותיהם להלחם כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, ולכאורה למה הזכיר האמורי לבד, והאומות שסביבותיהם שלחם יעקב עמהם הי' בהם גם משאר ז' אומות. ועוד פרש''י שכם א' הוא הבכורה שיעלו בניו ב' חלקים ושכם לשון חלק הוא וכו' והקשה האברבנאל דאיך יאמר עליו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, וחלק הבכורה לא לקח מיד האמורי ולא בחרבו וקשתו, והרמב''ן ז"ל פי' וטעם מיד האמורי, כי ישראל לקחו הארץ תחלה מיד האמורי, כי סיחון ועוג שני מלכי האמורי היו וכו' עיי"ש אבל א"כ ראוי שיאמר כמו כן על נחלת שאר השבעים, וגם שבט ראובן וגד נטלו נחלתם בעבר הירדן בארץ האמורי, ולמה הזכיר כן בנחלת יוסף לתוד.

יד) מיד האמורי פרש"י מיד עשו שעשה מעשה אמורי, ד''א שהי' צד אביו באמרי פיו, וראוי להבין מ''ש שיחסו הכתוב כאן בשם אמורי ע''ש מעשיו, ולא נקרא כן עוד בשום מקום.

טו) בחרבי ובקשתי פרש''י היא חכמתו ותפלתו, ובת''א בצלותי ובבעותי, וראוי להבין מה צורך בסיפור זה, וידוע שיעקב אבינו כל דרכו הי' ע''י תפלה ותחנונים לפני הקב''ה.

טז) ראובן בכורי אתה וגו' במד''ר (פצ''ח ס''ד) רבנין אמרי אמר יעקב איני לא מרחקך ולא מקרבך, אלא הרי תולה אותך ברפיון, עד שיבא משה שכתוב בו ומשה עלה אל האלקים, מה שדעתו רואה לעשות בך עושה, כיון שבא משה התחיל מקרבו יחי ראובן עכ''ל המדרש, ופי' היפ"ת דהו' מספקא לי' מה דינו וכו' עד שיבוא משה ויודע אמיתת הדברים, או שתפלתו מתקבלת ביותר, ועדיין צ''ב למה תלה הבירור במשה רבינו.

יז) בן פורת יוסף וגו' בנות צעדה עלי שור פרש''י עפ''י הת''א תרין שבטין יפקון מבנוהי וכו' וכתב בנות ע''ש בנות צלפחד שנטלו חלק בשני עברי ירדן, וצ''ב דמה הענין בנות צלפחד שיחסו לברכת יוסף, והרי עפ''י דין התורה ירשו נחלתן כמ''ש נתן תתן להן נחלה בתוך אחי אביהם, ואין זה ברכה יתירה שזכו אלי'.

יח) בילקוט פ' פנחס (רמז תשע"ד) איתא וז"ל ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מכאן ומכאן שנא' בנות צעדה עלי שור, שנעשה הירדן למשה כחומה שלא יכנס לארץ, ואמר לו בנותיך נוטלות מכאן ומכאן עכ''ל וצ''ב הקישור דמה ענין שלא יכנס משרע''ה לא''י למה שבנות צלפחד נוטלות מכאן ומכאן, וק''ז היש''מ בפ' פנחס האריך בביאור דברי המדרש, ואף אני פירשתיו כבר באופנים שונים ועוד לאלקי מילין.

ונבוא אל הביאור ונקדים דברי הזו''ח במדרש הנעלם (דף י''ג ע"א דפוס מונקאטש) שהתאונן ר''ע על שפלות מצב הדור האחרון, שיהיו יתומים בלי אב בלי חכם מורה ולא תלמיד הוגה, וימים יבואו שכל הדור יהיו חצופים ועזי פנים ותשתכח תורה ואין דורש ואין מבקש וכו' ויי לדרא כד אתי ההוא דרא וכו' לית ההוא דרא מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, כד ואינון רכיכין בלבד, וכד אינון קשישין אורייתא משתכחת מנהון, וכן הא דאר"י מה דכתיב אל הנער הזה התפללתי, הול"ל אל הבן הזה התפללתי, אלא אמרה חנה יה"ר בשעה שיגדל ישתדל בעבודת המקום כמו עכשיו שהוא נער, וכל אדם שיזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו, יזכה למעלת שמואל הנביא וכו' יעיי"ש. מבואר משם דבחי' נער מעליותא היא ושבח גדול איכא בגווי', עד שהתפללה חנה על שמואל הנביא שיזכה למדריגת נער גם בזקנותו, וכל אדם הזוכה לזה מגיע למעלת שמואל הנביא, כמפורש בזו''ח. והענין יפלא דמצינו בכמה מקומות בפסוקים ובדרז''ל להיפך, והוא מה שהבאנו לעיל דרז''ל חגיגה (י''ד ע"א) נערים אלו בנ''א המנוערין מן המצות, וישעי' הנביא ראה בנבואתו ירהבו הנער בזקן, מבואר דבחי' נער גריעותא הוא. אמנם מצינו הרבה לשונות מתחלפים ולשון א' משמש לפעמים על דברים מתהפכים ממקום למקום, ותשתנה לפי בחי' המצב ולפי בחי' המקום והזמן, ויבואר הסבר הענין בדברנו להלן.

הנה מבואר בזו"ח הנ''ל דימי הנעורים נקיים המה עדיין, והעולם מתקיים בגיניהון, וחשיבות גדול להיות בימי הזקנה במצב של ימי הנעורים. אמנם מצינו גם להיפך בספה"ק ובספרי מוסר דחטא הידוע נקראים חטאת נעורים, על כי בהם עלול האדם יותר לחטוא, דהרבה הילדות עושה, ואפשר שע''ז רמז דוד המע''ה בספר תהלים ברוה"ק חטאת נעורי ופשעי אל תזכור וגו', ולא על עצמו היתה תפלה זו, כי לא הי' צורך בו אליו לפי בחי' קדושתו, כ"א הכין תפלה זו ברוח קדשו לבחי' הדור ולבחי' הדורות העתידים, עכ"פ מבואר ההיפך דימי הנעורים התגברות היצר חזק בהם וצריכים תיקון, וכן בגמ' סוכה (דף נ''ג ע''א) בשמחת בית השואבה חסידים ואנשי מעשה וכו' יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו וכו', ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו, מבואר דלפעמים ימי הזקנה טובה יותר ומשובחת, ויתוקן בהם גם הפגם של ימי הנעורים. ובזו''ח הנ''ל מבואר להיפך דימי הנעורים הם הטובים ומשובחים ובטוחים יותר מימי הזקנה. אמנם הכל לפי המצב ולא כל הזמנים שווים ולא כל הבחינות שווים, ובעוה''ר בדורנו האחרון שניהם כא' לא טובים, וימי הנעורים אינם בטוחים וגם ימי הזקנה אינם משובחים, וכוחות היצה''ר מתגברים בכל אופן ואופן, והנסיונות גדולים עד מאוד והסכנה גדולה ליפול ח"ו ברשת היצה''ר בנעורנו ובזקננו, וצריכין רחמי שמים מרובין להנצל. והנערים הרכים צריכים שמירה מעולה, וישתדלו האבות והמורים והמחנכים להתחזק בשמירתם בכל עוז, כי מי שמתרגל ח"ו בחטא זה קשה מאוד להמלט ממנה, וכמה וכמה שנשבר לבם בקרבם, ורוצים להמלט מעון זה, לשוב בתשובה לעשות נחת רוח להבוי"ת, אבל תוקף השעבוד מהס"מ וכת דילי', והתגברות היצר חזקה מאוד, עד שאין בהם כח להתגבר עליו, וצריכים רחמי שמיא מרובין ולהרבות בתפלות ותחנונים לפני הקב''ה, שיעזור לנו שנזכה לתקן כל עוד שיש בנו כח.

והנה יש סתירה בזוה''ק בענין זה, שכתב בפ' ויחי (דף רי''ט ע''ב) וז''ל תנן א''ר יהודה לית לך חובא בעלמא, דלא אית לי' תשובה בר מהאי (חטא הידוע) ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי דכתיב לא יגורך רע כלל, משמע דלא מהני תשובה כלל על חטא זה ר"ל. ובזוה"ק פ' נח (דף ס''ב ע''א) האריך שם בחומר החטא וענשו ר''ל, וזה הי' חטאם של דור המבול, ואמר ת"ח כל חטאוי דבר נש כלהו חבלותא דילי' תליין בתשובה, וחטאה דאושיד זרעא על ארעא ומחבלא אורחי' וכו' עלי' כתיב נכתם עונך לפני בר בתשובה סגי, וכמו"כ איתא בזוה''ק פ' ויקהל (רי''ד ע''ב) שהאריך שם בחומר העון, ומסיים והני מילי כד לא עבד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהי אתחזייא לחפייא על כל עובדוי וכו', מבואר עכ"פ דמהני תשובה גם על חטא זה, והיא סתירה קצת, והאריכו בזה בספה"ק ראשית חכמה ושלה"ק גם הקשו ממ"ש ז"ל אין לך דבר שעומד בפני התשובה, אולם מבואר בגמ' יומא (דף פ"ו ע"א) דמני ד' חלוקי כפרה, ובכולהו מהני התשובה עכ"פ שיהי' תולה להגין מן העונש, ולדברי הכל מהני התשובה למעט קצת מכובד העון, אבל להתכפר לגמרי משמע בזוה''ק דצריך תשובה גדולה, ובעוה"ר אנו רחוקים מאוד מבחי' זו, ואפי' מפתח כחודו של מחט, וכבר ותרצנו סתירת הזוה''ק באופנים שונים (עיין בדברינו לעיל עמוד תק"ע) ועוד לאלקי מילין.

וכעת נ"ל לתרץ עפימ''ש ק"ז זלל''ה בספרו תפלה למשה (סימן כ''ה) לפרש הפסוק למען שמך ד' וסלחת לעוני כי רב הוא, עפי''מ שהאריך הפר''ד בראיות להוכיח דלרעה אין הקב"ה דן ע''ש סופו, אבל לטובה דן ע"ש סופו, וכבר ביארתי בדרושים דכל ישראל עתידים לשוב קודם ביאת המשיח בתשובה תתאה עכ''פ, ולאחר ביאת המשיח בתשובה עליונה, (וכן מבואר בגמ' וכ''כ הרמב''ם ז"ל דכל ישראל יעשו תשובה לפני ביאת המשיח). א"כ לפי"ז ראוי לדון אותם לטובה על שם סופם כאלו כבר שבו, ושורש הדבר שראוי לדון ע"ש סופו, נצמח משמו הקדוש הי' הו' ויהי', דאצלו ית' אין השתנות בזמן, ועבר והו' ועתיד א' הוא, על כן מה שעתיד להיות כבר הי', ובזה יתבאר הפסוק למען שמך ד' המורה כי עבר ועתיד לפניו ית"ש א' הוא, א"כ ראוי לדון ע"ש סופו, לכך וסלחת לעוני אף כי רב הוא, מ"מ אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וע"ש העתיד ידון הבוי''ת כאלו כבר עשינו תשובה עכת"ד ז"ל.

ואפשר להוסיף נופך בהסבר דבריו ז"ל, דהנה עיקר חשיבות התשובה לפני הבוי"ת, כשישראל מתחילים לעשות אפי' תשובה קצת בשפלות הגלות, ואפי' בחי' קטנה של תשובה אע"פ שאינה בשלימות יקובל לרצון לפני הבוי''ת במשקל ק''ל דיעות ית', כי הבוי"ת רואה בשפלותינו, כי אנוסים אנחנו תחת כוחות היצר ותוקף הגליות וזרם העולם וזרם הס''מ וכל חיילותיו, ואפי' בחי' קטנה של התעוררות תשובה קשה להשיג ולהגיע אלי'. משא"כ לעתיד כשיבוא אלי' להיישיר את לב ישראל לתשובה והבוי"ת יטהר את לבבנו ויקרב אותנו אליו, ומכש"כ לאחר ביאת המשיח כל ישראל יעשו תשובה עילאה, ויסיר הבוי"ת את לב האבן מקרבנו כמאה"כ ואת רוחי אתן בקרבכם, וכאשר יוסר מאתנו המניעות והנסיונות יקל יותר להשיג תשובה מעולה ושלימה. ועל כן בדין הוא שלפי ערך הנסיונות בכובד הגלות, אפי' תשובה קלה והתעוררת של תשובת חשובה ומקובלת ורצוי' לפניו ית', והגם שאין בכוחינו לעשות תשובה מעולה ושלימה, עכ"פ עלינו לעשות גדרים וסייגים וידבק האדם בכל לבו אל התוה"ק, והיא סגולת גדולה להנצל מן ההרהור כמ"ש הרמב"ם ז"ל אין ההרהור מצוי אלא בלב פנוי מן החכמה, וידבק בדרכי היראה וישמור עיניו וכל איבריו. ובזכות התשובה נזכה לביאת המשיח ולתשובה שלימה, שהבוי"ת יסייע אז בידינו ויוסרו המניעות, אלא שצריך לעשות הכנה לזה, ולהתחיל עכ"פ בכח התשובה כל מה שיש בכוחינו לעשות, והבוי"ת הבטיחנו פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. וע"כ הקב"ה מקבל תשובתינו גם עכשיו בגלות אע''פ שאינה ע"צ השלימות, ומצרפם ומחברה ע"ש העתיד, כי בערך הנסיונות וכובד הגלות גם בחי' קטנה של תשובה לרב יחשב, וגם כי היא הגורם להגיע אל התשובה הגדולה כנ"ל, וכעין שכתב ב"י זלל"ה בה' יוהכ"פ, דהטעם דאפקי' רחמנא לאכילה של ערב יוהכ"פ בלשון עינוי, לפי שהוא הכנה אל העינוי של יוהכ"פ עיי"ש, וכמו"כ לענין התשובה לפי שהתשובה של עכשיו בעודינו בגלות היא הכנה לזכות על ידה אל התשובה הגדולה דלעתיד, ע"כ הבוי"ת מצרפה ומחברה אל התשובה ההוא, וע''ש העתיד נתקבל מיד לתשובה שלימה. ולפי"ז אף שהחמירו בזוה"ק דלא מהני תשובה על חטא הידוע, כ''א תשובה שלימא דאתחזייא לחפייא על כל עובדויי, ובעוה"ר קשה להשיג עכשיו בחי' זו של תשובה, אבל הבוי"ת מצרף ומחבר תשובתינו אל בחי' תשובה דלעתיד, ואז כל ישראל יעשו תשובה עילאה שיהי' מספיק להתכפר על כל החטאים, ועד"ז ראוי שיתכפר עווננו גם עכשיו, וז"ש למען שמך ד' ר''ל ע"י בחי' שם הוי' ית' שהקב"ה דן לטובה ע"ש סופו, ולכך וסלחת לעוני כי רב הוא, אף לעון שהוא רב ולא סגי כ"א בתיובתא סגי כמ"ש בזוה"ק, אעפ''כ יאות שיסלח לנו הטוב הסלח ית' ע''ש סופו.

ובזה יבואר מ''ש בספה''ק דברי חיים (בדרושים לחנוכה) שאפי' חטאים דלא מהני התשובה בהת אבל בחנוכה יתקבל התשובה עליהם עיי''ש. ואפשר הטעם עפימ''ש ק''ז היש''מ זלל''ה בפ' וישב דנס חנוכה הי' נעשה ע''י בחי' השראת שם הוי' ב''ה, דלא יתכן ברכה בדבר המדוד וידוע ומשוער, כמשז"ל אין הברכה שורה בדבר המדוד, וכיון שידעו בשמן שבפך שאין בו להדליק אלא יום א' לא יצוייר בו ברכה בהשגחה מסותרת בטבע, זולת ע''י השראת בחי' שם הוי' שאינו מכוסה בטבע ושורה גם בדבר המדוד עכת"ד עיי"ש שהאריך, ועל כן בכל שנה בימי חנוכה נתעורר הבחי' ההוא כמו שהי' בימי הנס, ובבחי' שם הוי' ית' הקב"ה דן ע''ש סופו לטובה, ולכך מהני תשובה אפי' על חטאים דלא סגי כ''א תיובתא סגי כמבואר בזוה''ק הנ''ל, אבל הקב''ה מצרף תשובת העתיד שיהי' בבחי' גדולה תשובה עילאה, וע"כ יספיק למחילת כל עונותינו.

ואפ"ל עוד בחי' נחמה ולתרץ סתירת דברי חז''ל בענין התשובה הנ''ל, עפימ''ד במד''ר דברים (א' סי"א) א"ר אלעאי בש"ר יוסי בן זמרה מפני מה לא גילה הקב''ה לאברהם אבינו שיתן לבניו המן, ופי' המפרשים מדכתיב המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, והרי גילה לו הגלות והגאולה ונתינת הארץ, ולמה לא גילה לו גם טובת המן. א''ר אבא בר כהנא כך הוא דרכן של צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה וכ"ש צדיקו של עולם ב''ה, ועוד אמרו שם כך אמר הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו בב' אותיות וכו' כשבא לגאלם, גאלם בע''ב אותיות וכו' ודרשו כן עה"פ ד' אלקיכם הרבה אתכם, ר''ל שהרבה אתכם טובה יותר משהבטיח לכם ע''ד צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה.

ופירשתי דזה היתה טענת משרע"ה בתפלתו אתה החילות להראות את עבדך את גדלך וגו' אעברה נא וגו'. עפימ''ד בפדר"א (פמ"ה) שהבטיח הקב"ה למשה, שכל מה שהוא מבקש הוא עושה לו, חוץ משתי דברים מלהכנס בארץ ומיום המות עיי"ש, אמנם בטח משרע''ה במדת טובו ית', שמטיב הרבה יותר מהבטחתו ית' ע''ד צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, וכמו שעשה הקב"ה במן ובגאולתם של ישראל כנ''ל במדרש, ועל סמך זה התפלל אעברה נא ואראה וגו', כיון שהבטיח לו ית' למלאות בקשתו בכל חוץ מב' דברים אלו, א''כ על השאר כבר הובטח, ויאות שיעשה הקב''ה יותר מהבטחתו, ע''כ התפלל בכח זה לבטל הגזירה, וז''ש אתה החילות להראות וגו' את גדלך ואיתא במדרש את גדלך זה המן (הובא בדמש''א) ומשם ראי' דהקב"ה עושה יותר על הבטחתו ית' דצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ועל סמך זה התפלל אעברה נא.

וכמו כן לעניננו על התשובה מראש הבטחתנו כמ''ש וישוב אל ד' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח, וכתיב ושבת עד ד' אלקיך וגו' ושב ד' אלקיך את שבותך ורחמך וגו' וכתבו המפרשים שזו הבטחה, וכמו''כ מבואר בהרבה פסוקים שהבוי''ת הבטיח על התשובה שתהי' מקובלת לפניו ית'. א''כ על חטא זה הידוע שאמרו בזוה''ק דלא מהני בה תשובה, אף שאינו נכלל באותו הבטחה הכללית, אבל ממדת טובו ית' שמטיב יותר מהבטחתו ע"ד צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ראוי שהקב''ה יקבל תשובתינו גם על זה, דהתשובה על כל החטאים כבר הובטח ממנו ית', ויאות לפי מדת טובו ית' שיוסיף על הבטחתו ויקבל תשובתינו גם על חטא זה, והשי''ת יעזור שנזכה לעשות תשובה ולהדר בזהירות בתורה ובמצות יותר מן החיוב, ואז יתעורר לנו מדתו ית' מדה כנגד מדה ויעשה לנו יותר ממה שהבטיחנו. עכ''פ בזה יתורץ קצת סתירת דברי חז''ל בענין התשובה על חטא זה, דאפשר דמצד הדין לא מהני תשובה ע''ז, ואינה נכללת בהבטחת התשובה אבל הבוי"ת יעשה לפנים משורת הדין כבחי' הנ''ל, או ע''י שידון ע''ש סופו ויצרף תשובתנו אל התשובה המעולה דלעתיד, ובדרך זה יקובל תשובתינו לרצון לפניו ית'.

נחזור לעניננו לבאר הקושיא הנ"ל ממה שמצינו בזו"ח במדרש הנעלם שהפליגו בשבח בחי' נער, ובדברי חז''ל בש"ס מצינו ההיפך שהוא מדריגה פחותה ר''ל. אמנם מצינו כמו''כ הרבה לשונות משמשים לפעמים מן ההיפך אל ההיפך, כמו שהמשיל הכתוב יששכר לחמור גרם ע"ש שסובל עול תורה כחמור שטוענין אותו למשא, ובמקו''א דרשו חז''ל תיבה זו לגריעותא, שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. וכמו''כ אמרו ז"ל במס' חולין (דף ה' ע"א) מן הבהמה להביא בנ"א שדומים לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל וכו', והקשו בגמ' וכל היכא דכתיב בהמה גריעותא היא והכתיב אדם ובהמה תושיע ד' וכו' אלו בנ"א שהם ערומים וכו' ומשימין עצמן כבהמה פרש"י דכאי רוח, ותירצו בגמ' לחלק התם כתיב אדם ובהמה הכא בהמה לחודא ע''כ, אבל מעיקרא מאי מקשי אעכ''ח דהלשון סובל ומשמש למשמעות שניהם. וכמו"כ אמרו ז"ל בפםחים (מ"ט ע"ב) ע"ה מותר לנוחרו ביוהכ''פ שחל בשבת, וכתבו התוס' שם דמיירי שהוא ג"כ כופר ולסטים וחשוד על הדמים עיי"ש, עכ''פ המשילו במלת הארץ בחי' נמוכה ושפילה, ורש"י ז''ל בקהלת (א' ד') עה''פ והארץ לעולם עומדת הביא מדרש תנחומא, דכל צדיקי ישראל נקראו ארץ שנא' (מלאכי ג') כי תהיו אתם ארץ חפץ וכמו"כ הבאנו לעיל (קושיא י"ב) שהמשיל הכתוב בדגים ע''צ הטובה וע"צ ההיפך עיי''ש.

ויבואר כ"ז בהקדם מ''ש ק"ז היש"מ זלל''ה בפ' האזינו לתרץ סתירת המקראות, דכתוב א' אומר (תהלים ק''ד) יסד את על מכוני' בל תמוט עולם ועד, וכן כתיב והארץ לעולם עומדת וכמוהו פסוקים רבים המורים על נצחיות שמים וארץ, ומצינו להיפך בכתובים (ישעי' נ"א) כי השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וגו' ועוד יש הרבה פסוקים המורים על הפסד שמים ואת וכבר האריך בזה הרמב"ם ז"ל בס' המורה. ותירץ ק"ז זלל"ה עפ"י המבואר בספרי חכמי האמת, כי קודם החטא הי' עוה"ז שהוא עולם העשר במדריגה בחינת עולם הבריאה של עכשיו, וכן ראיתי כתוב שהארץ היתה ספירי' ומאירה כספיר, ואחר החטא נתלבש הכל בחומריות וגשמיות בלבוש עב וכן השמים וכו'. ולפי"ז יתיישב הכל דבאמת כאשר בראם הבוי''ת כך יתקיימו לנצח, אך הלבוש העב שנתלבש ע''י החטא תבלה, אבל הנקודה הפנימיות כפי אשר נברא קודם החטא יתקיים לנצח ברצונו ית', והיינו דכתיב יסד ארץ על מכוני' וגו' ר"ל כפי אשר יסדה ית' היא בל תמוט עולם ועד, וכן מ"ש והארץ לעולם עומדת, היינו הארץ בה' הידועה כפי שהיתה קודם החטא יעמוד נצחי לעולם, וכן האדם חוזר לעפרו ונקודה הפנימיות יתקיים והלבוש החומרי לבד יתבלה, ועד"ז בכל מעשה בראשית וכן מ''ש השמים כעשן נמלחו היינו הלבוש שנתלבשו, וכן הארץ כבגד תבלה, הכי פירושו מה שהיא כבגד דהיינו רק הלבוש הוא שתבלה עיי''ש שהאריך לבאר וסיים כנ"ל ברור ואמת.

ובזה אפשר להבין כל אלו התחלפות הלשונות שבפסוקים ובדברי חז''ל, דלפעמים ירמזו וימשילו אל החיצונית ולבוש הגשמי שעליהם, ואז בחינתו גרוע מאוד, ולפעמיה יהי' כוונת המשל על נקודה הפנימיות וניצה''ק המחי' אותו, ועל הבחי' שבראה הבוי''ת מתחילה שהיא כולה רוחניות, ועד''ז כוונת הנמשל לשבח ולבתר גבו', ובדרך זה תבין כל אלה שהבאנו לעיל, דמה שהמשילו חז"ל צדיקי ישראל לארץ, כוונת המשל על פנימיות הארץ שהיא כולה רוחני ויתקיים לעד כנ"ל, ומה שהשתמשו במלת הארץ ע"צ ההיפך ולגריעותא, הר כוונת המשל על הלבוש הגשמי שנתלבשה בסיבת החטא וזה מורה על מדריגה ובחי' נמוכה, ובדרך זה תבין כל אלה, וחז''ל דרשו בכל מקום לפי ענינו ובחי' הראוי' אליו.

ואפשר לבאר בזה דברי הגמ' חגיגה (דף י"ד ע''א) י"ח קללות קילל ישעי' את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה ירהבו הנער בזקן וגו' ולכאורה אינו מובן דכי לא הי' ישעי' הנביא אוהב ישראל, ואיך נתקררה דעתו בקללתם ח"ו, וכבר העיר בזה המהרש''א ז"ל בח''א, (ועיין מה שפירשנו בזה פ' ויצא תשכ"ח). ולדרכנו נ"ל עפימ"ש דורשי רשומות וחכמי האמת דהתוכחות והקללות שבתוה"ק, תוכם רצוף אהבה, והפנימיות שבהם היא כולו טובות וברכות, וכמו''כ יש בהם צירופים אחרים, שלפי אותן הצירופים הם רק ברכת וזה הטעם שאמרז''ל אין מפסיקין בקללות, ואין קורין את התוכחות קיצין קיצין, לפי שבדרך זה מפסיק ומפסיד הצירופים המרמזים על ענינים גבוהים וטובות וברכות. אלא שלבושי המקראות מורים על קללה ר"ל, ומזה סובלים ישראל בכל דורות בהגלות בעוה"ר, ולעתיד יתגלה פנימיות התוה"ק והפנימיות של התוכחות ויהי' כולו רק ברכה, וכמ''ש ז"ל ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה, שרק היום יש כאן ברכה וקללה, אבל לעתיד יהי' רק ברכה.

ובזה נבין מה שנתקררה דעתו של ישעי' הנביא בפסוק זה ירהבו הנער בזקן, דהנה לעיל מני' ניבא ונתתי נערים שריהם וגו' וקראם נערים לשון רבים, ודרשו חז"ל אלו בנ''א שמנוערין מן המצות, וראה בנבואתו דרבים יהיו, ומיד בפסוק שלאח"ז התנבא בלשון יחיד ירהבו הנער בזקן שלא יהיו אלא יחידים בבחי' זו. אמנם ירמוז נבואה זו על בחי' פנימיות שהיא ברכה וטובת ונער הוא ג''כ מדריגה ובחי' טובה כמ''ש בזוהר חדש הנ"ל, דמי שזוכה בזקנותו להיות בבחי' נער ה''ז זוכה למעלת שמואל הנביא, כנ''ל, והיינו מי שלא טעם חטא מימיו ה"ז בבחי' נער גם בזקנותו, וע"ד שדרשו ז"ל בן שנה שאול במלכו שהי' כבן שנה שלא טעם טעם חטא, ויתפרש הנבואה דימצאו עוד יחידים שיהיו בבחי' נער, וזכים ונקיים מכל זוהמת חטא, וירהבו בזקן להתחזק עליו ולהוכיחו על האמת, וע"ד שכתב בספה''ק נוע"א זלל''ה דחטאת נעורים ר"ל מסמין את העינים, וע''כ אלו שיש בהם בחי' גדולה זו שנקיים מחטא זת יראו דרך האמת ויוכיחו בזקן שלא זכה לבחי' זו, אבל מועטין יהיו הזוכים לבחי' זו, וע''כ היתה הנבואה בלשון יחיד ירהבו הנער בזקן. אבל ברישא דקרא דכתיב ונתתי נערים שריהם, דקאי על בנ"א שמנוערין מן המצות כתיב לשון רבים, דימצאו רבים מבחי' זו. והגם שלפי הלבוש והפשטות גם ירהבו הנער בזקן מורה על הקללה ודרשו ג''כ בו רז"ל אלו בנ"א המנוערין מן המצות, אבל השיג ישעי' הנביא שנאמרה אליו נבואה זו בלשון יחיד ירהבו הנער וגו', ע''כ קרובה יותר אל כוונה הפנימיות שבו, ומבחי' זו נתקררה דעתו.

ויתורץ בזה מה שבירך יעקב את מנשה ואפרים בלשון יברך את הנערים (עיין קושיא י' לעיל) עפימ''ש ק"ז הייטב לב זלל''ה לפרש הפסוק ראה פניך לא פללתי וגו' ותו''ד שראה קלסתר פניו וזיו איקונין שלו דומה לדיוקנו של יעקב כמו שהי' מתחילה כמ"ש ז"ל עה"פ כי בן זקנים הוא לו עיי''ש, וז''ש ראה פניך לא פללתי, כי חששתי אולי נשתנה מכח איזה חטא חלילה, והנה הראה אותי אלקים היינו את עצמי ודמותי וצלמי, לא מבעי' עליך אלא גם את זרעך, שגם הם יש להם דמות דיוקנו של יוסף הדומה ליעקב עכלה''ק. ומעתה ראה יעקב אבינו בשרטוטי פניהם שנשמרו מחטא כמותו, וע"כ קראם בלשון של שבח שהם בבחי' נערים ע''ד דאיתא בזו''ח הנ''ל, שהוא מדריגה גבו' מאוד, לפי הפנימיות והמכוון האמיתי שבו, וכמו"כ מה שברכם וידגו לרוב בקרב הארץ ג''כ הכוונה על בחי' הפנימיות שבדגים שנמשלו לטובה כאמרז''ל, וז''ש בקרב הארץ התכוין להמשילם לבחי' פנימיות של ארץ, כמ"ש בתנחומא דצדיקים נקראו ארץ, ופנימיות הארץ נצחי ולעולם עומדת כמו שהבאנו לעיל מדברי ק''ז היש''מ זלל"ה, ועל דרך זה היתה כוונת ברכתו של יעקב אליהם, ומתורצית הדקדוקים שבענין.

ועתה נבוא לבאר מאמה''כ ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו' ע''ש אחיהם יקראו בנחלתם, ולדרכנו יתורצו כל הקשיות בענין, ונראה דל"ק קושית המפורשים דלא מצינו שהוליד יוסף עוד בנים ולא זכרם הכתוב בשום מקום, ונמצא שהי' ברכת הזקן ומתנתו לבטלה ח"ו. אמנם מצינו כי ברכותיו של יעקב אבינו היו רובם נבואה על העתיד, עיין פרש"י בהרבה פסוקים שנתנבא על ימות המשיח, ומפורש כן בכתוב ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, והרמב"ן ז''ל כתב בפ' בחקתי דכל יעודי הברכות שבתורה כולם יתקיימו רק לעתיד, וכן פרש"י כאן בסוף הברכות עה"פ איש אשר כברכתו וגו' ברכה העתידה לבא על כאו"א וכן פירשו כל המפרשים שברכם בברכת העתיד. והנה אמרז"ל במס' סוטה (דף ל''ו ע"ב) הי' ראוי יוסף לצאת ממנו י''ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנא' אלה תולדות יעקב יוסף וכו' אלא ע"י סיבה נמנעו ממנו עיי"ש. ובאמת לא הי' זה פגם רק לפי מידת גדלו ובחי' הגדולה ע"ד סביביו נשערה מאוד. אמנם לעתיד אחר עולם התיקון יתוקן הכל, ויחזור אליו מה שהי' ראוי אלי, מתחילתו, ויעמיד י"ב שבטים שהיו ראויים לצאת ממנו, כי אין טעם למנוע אותם ממנו אחרי שיתוקן הפגם, ועוד יתעלו מדריגתם של צדיקים לעתיד לבוא, וע''ד שכתב האוהחה"ק בפ' זו עה"פ איש אשר כברכתו וגו' עפימ"ש ז"ל עתידה עבודה שתחזור לבכורות, וכפי''ז כיון שקבע יעקב שם הבכורה לראובן באמרו ראובן בכורי אתה, אע"פ שנטלה ממנו לשעה, עתידה שתחזור אליו, ועתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבוא עכת''ד ז"ל, וכמו"כ מ"ש יעקב אבינו ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו' אע"פ שלא נתקיים כן לשעה ולא מצינו שהי' לו בנים עוד, אבל כל דבריו היו על לעתיד ואז יתקיימו שעתידים לצאת ממנו י"ב שבטים, וע''ז קאי מאמר ומולדתך וגו' ע"ש אחיהם וגו' כמו שיתבאר להלן.

ונקדים לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל על שיטת רש"י ז"ל דס"ל דנתחלקה א"י למנין גלגלותם, א"כ מהו המתנה שנתן יעקב ליוסף נחלת ב' שבטים ונתן לו הבכורה, ונמצא שאין בכל זה אלא ענין של כבוד והכתוב אומר בנחלתם (עיין לעיל קושיא ז'). ואפ"ל עפי"מ שגילה לנו מהרח''וו ומרן האריז"ל, די''ב שערים עליונית ישנם שבהם תפלות ישראל עולים, וכנגדן י"ב שבטים, וכל שבע ושבט יש לו שער מיוחד, ועפי''ז כתב הדברי חיים והח"ס זלל"ה דאין לשנות נוסח התפלה מספרד לאשכנז עיי"ש בטעמם. ולכאורה כולנו בני אברהם יצחק ויעקב אנחנו, ולמה הצורך לשער מיוחד לתפלת כל שבט ושבט, ובודאי טעם ענינים אלה הם סתרי סתרים, לא שזתפם עין רואה ואין לנו עסק בהם, אבל זה ברור כי עשה ד' ככה לטובת עמו ישראל אשר אהבם, ואפשר כדי שיהי' צנור מיוחד לקבלת השפעה ואורה לכל שבט ושבט כפי בחינתם בשרשי נשמתם, ובדרך זה ימשך לכאו''א תוס' השפעה ותוס' אורה מיוחד כפי מידת שרשו ובחינתו, בכל אופן ברור דכ''ז לטובת ישראל ותועלתן, כי הוא ית' בראן ויודע תועלתן. ועתה שהוסיף הקב''ה עוד שבט א' ליעקב באמרו ית' ליעקב גוי וקהל גוים יהי' ממך כפרש''י שעתיד א' מהשבטים ליחלק, הוסיף הבוי"ת עוד שער לשבט הניתוסף, ואותה המתנה נתן יעקב אבינו ליוסף שנתן לבניו ב' שערים עליונים, וז"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שיהיו נמנין במנין השבטים לכל דבר לנשיא ולדגלים כמו שפירש רש"י ז''ל, ועוד שיהיה לכל אחד מהם שער מיוחד ומקום מעבר מיוחד לתפלתם, וצנור מיוחד להורדת השפע והאורה בכח התפלה, המיוחד כפי בחינתם ושרשם, והנה כח התפלה נקרא נחלה ע''ד שאמר הכתוב (ישעי' נ"ד) זאת נחלת עבדי ד' וגו' דמה שהם עבדי ד' הוא נחלתם, וגם שכל התפילות עולות דרך ירושלים לשערים העליונים, וירושלים נקרא נחלה כמ''ש ז''ל (בספרי) מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים, וע"כ כח התפלה נקרא נחלה ע''ש ירושלים וז"ש הכתוב ומולדתך אשר הולדת אחריהם, ר''ל שלעתיד שתוליד עוד וישלמו לך מנין י"ב שבטים שהיו ראויים לצאת ממך, אבל אלו לא יהיו במנין בני להיות להם שבט בפ"ע, אלא בתוך שבט אפרים ומנשה יהיו נכללים וז"ש על שם אחיהם יקראו בנחלתם, שלענין נחלה זו, היינו כח התפלה ושער עליון המיוחד לעליית תפלתם יהיו נכללין בתוך שבטי אפרים ומנשה, ואפשר דמלת יקראו רומז על תפלה ע"ד שאמה"כ קוראים אל ד' והוא יענם, בכל קראינו אליו, וז"ש על שם אחיהם יקראו בנחלתם, שיהי' מעבר תפלתם בנחלת אחיהם ובשער אפרים ומנשה.

ולדרכנו יתבאר קישור הסמיכות של מאמר ואני בבואי מפדן וגו' למאמר ומולדתך אשר הולדת וגו', שיתורץ קושית המפרשים דהי' ראוי שיזכיר זאת ההתנצלות בתחילת הפרשה בשעה שצוהו על הקבורה (עיין לעיל קושיא ט'). דהנה לכאורה לא יספיק התנצלות הזה, ועדיין הי' מקום ליוסף להרהר כי מדוע נבחרה אמו רחל לכך, וכמו"כ הי' אפשר שתהי' התפלה והעזרה לבני ישראל ע"י לאה או א' מאמהות שיבקשו עליהם רחמים, והשי"ת בודאי ישמע לתפלתם, כי כולם צדקניות היו וזכותן כדאי לכך, אמנם עכשיו שנתבשר יוסף הצדיק שלעתיד יזכה להעמיד אותן הי"ב שבטים שהיו ראויים לצאת ממנו, וע''כ ראוי' יותר רחל אמנו שתהי' לעזרה לבנ''י, ולבקש רחמים על גאולתם, ותכנסת בעובי הקורה יותר לאפושי ברחמין, כי עדיין לא נטלה חלקה להעמיד השבטים הראויים לצאת ממנה, משא''כ האמהות כולם כבר העמידו חלקם, וע''כ רחל מבכה על בני' מאנה להנחם על בני' כי איננו, והבוי''ת ישמע אל תפלתה כמאה''כ יש שכר לפעולתך ויש תקו' לאחריתך, כי יתקיים לך תקותך שהיתה מתאו' להעמיד שבטים, ובזכותה יהי' הגאולה ע''י משיח בן יוסף הבא מזרעה, וביוסף נרמז כח הגאולה כדאיתא בתנחומא (פ' שמות) יוסף ע''ש יוסיף ד' שנית ידו לקנות את שאר עמו (ישעי' י''א). וע''כ המתין יעקב אבינו בהתנצלותו ליוסף עד עכשיו אחר שבשרהו על העמדת י"ב שבטים במאמר ומולדתך וגו' ומעתה יובן לו שהי' צורך והכרח שחקבר רחל אמנו בחו''ל, כדי שחהי' לעזרה להתפלל על בני' על גאולתן, משא"כ קודם לכן הי' עדיין מקום הרהור ולא הי' מספיק בהתנצלות הזאת.

ועד"ז אפשר לתרץ קושית האברבנאל עה''פ ויקרא בהם שמי וגו' דלא מצינו דאפרים ומנשה נקראים בשם האבות הק', אמנם לא מצינו אינה ראי', דכמו"כ לא מצינו מאמר ומולדתך אשר הולדת שנתקיים, אבל כל דיבורו של יעקב אבינו בברכותיו היו ע''ש העתיד כמ''ש לעיל, וכמו"כ מאמר ויקרא בהם שאי יתקיים לעתיד ובל"ס לא יפול מברכותיו של יעקב אע''ה שום דבר לבטלה, ויתקיימו במילואם לעתיד.

ולדרכנו יתפרש הפסוק ואני נתתי לך שכם וגו' על אחיך וגו' ושכם לשון חלק הוא כמו שפרש"י וכ"כ בתרגום אונקלוס, יהבית לך חולק חד יתיר על אחך, ולדרכנו הכוונה שנתן ליוסף ב' שערים, וחלק כפול בכח התפלה כנ"ל, אשר לקחתי מיד האמורי פרש"י מיד עשר שצד אביו באמרי פיו, ויובן עפימ"ש בדברנו (פ' תולדות) עה"פ בא אחיך במרמה וגו', דכל התגברותו של עשו ליקח הברכות הי' ע"י מרמה, שצד אביו באמרי פיו להראות את עצמו לצדיק, וע"כ חשב יצחק אבינו כי הברכות מגיע אליו, והי' כ"ז סיבה מן השמים כמ"ש בזוה''ק כדי שיתברך יעקב בלא דעתי' דיצחק עיי''ש בדברנו. אבל יעקב אבינו התגבר עליו בחכמת תורתו ובכח תפלתו וזכה הוא בברכות, כמ"ש ז''ל במדרש בא אחיך במרמה בחכמת תורתו, והיתה ההתגברות זה לעומת זת שעשו בא בכח אמרי פיו ברמאות, ויעקב אבינו התגבר עליו בדיבורי אמת תורה ותפלה, וכל מעשיהם של האבות הקדושים הי' לעשות הכנה ופועל דמיוני לדורות העתידים כמבואר בדרז''ל, ובזה הכין יעקב אבינו הכח לדורות ישראל להתגבר ולהנצל מיד עשו בגלות אדום ע''י כח התפלה, כמ''ש לו יצחק הקול קול יעקב ואין כוחם של ישראל אלא בפה כאמרז''ל, וכתיב בבכי יבואו ובתחנונים אובילם וגו', דע''י כח התפלה יזכו לגאולה העתידה.

וז"ש אשר לקחתי מיד האמורי, שכח התפלה שאני נותן לך זכיתי בה ולקחתי' מיד האמורי זה עשו שרצה להתגבר באמרי פיו, בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי שהתגברתי עליו וזכיתי בכח התפלה, וכן אמרז''ל בגמ' ב''ב (דף קכ''ג ע"א) בחרבי זו תפלה ובקשתי זו בקשה ופי' הרשב''ם ז''ל שהתפלל יעקב על בניו, ושזכה לקנות הבכורה מעשו בתפלתו עיי''ש וכתב היפ''ת בב''ר (פ' ס''ג) דאע''פ שהבכורה לקחה בלחם ונזיד עדשים, לא הי' זה אלא לסתום פי עשו, אבל עיקרה מה שהסכים ד' בזה לא הי' אלא בזכותו ובכח תפלתו עיי"ש. ויעקב אבינו ע''ה הכין כח התפלה לדורות ישראל כנ''ל, ובאותו המתנה אני נותן לך חלק א' יותר והנה הגאולה העתידה תהי' ע''י כח התפלה כנ''ל, וע''כ יוצמח ג''כ כח הגאולה ע"י זרעו של יוסף שהוא משיח בן יוסף, ונרמז בשמו כח הגאולה כמ"ש בתנחומא יוסף ע''ש יוסיף ד' שנית ידו וגו' כנ"ל, וכ''ז הי' מחלק הבכורה שנתן יעקב ליוסף ובזה יתבארו הכתובים קצת.

ויתבאר לדרכנו מאמה''כ בן פורת יוסף וגו' בנות צעדה עלי שור שרמז על בנות צלפחד שיעלו חלק בארץ ודברי הילקוט בזה עיין לעיל (קושיא י''ז - י''ח). ונקדים לבאר ענין פרשת בנות צלפחד דכתיב בפ' פנחס ותעמודנה לפני משה וגו' אבינו מת במדבר וגו' למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו, ואמרז"ל במס' ב"ב (דף קי''ט ע''ב) בנות צלפחד חכמניות היו וכו' אמרו לו אם כבן אנו חשובין תנה לנו נחלה כבן ואם לאו תתיבם אמנו, מיד ויקרב משה את משפטן לפני ד'. ועוד אמרז''ל יודע הי' משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, ופי' הרשב''ם שהרי דינין נצטוו במרה ופרשת נחלות מכללן, ועוד דאיכא למילף מפ' יבמין שהבת כבן וכו' דהא בנות צלפחד משם למדו וכו', אבל לא הי' יודע אם נוטלות חלק בכורה וכו'. ולכאורה א''כ למה לא השיב להם משה רבינו מיד על עיקר שאלתם שהבת כבן ויורשת במקום שאין בן, ומה נשתנה הלכה זו שהקריב את משפטן לפני ד', גם למה המתין ולא צו' לבני ישראל פרשה זו איש כי ימות ובן אין לו וגו' עד שבא לפניו מעשה דבנות צלפחד.

ואפ"ל עפי''מ דאיתא במד''ר פ' וישב (פ''ד סי''א) כך הי' אבינו יעקב סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, וכמו''כ מבואר במדרשי חז''ל שמשרע''ה הי' מצפה על זה, והאריך בזה בספה''ק מגלה עמוקות דמשרע''ה רצה ליכנס לא''י, ולתקן הכל ע"י זכותא דא"י, ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ ולבטל כל הצרות שבעולם, ואלו הי' נכנס הי' העולם התקון ותחיית המתים בימיו, והי' הכל מיד באותו בחי' שיהי' אחר הגאולה, ולכל זה הי' משה רבינו מצפה, ומתפלל תקט''ו תפלות שירשהו השי''ת ליכנס לארץ, ולא הודיעו ית' שהגזרה מוחלטת כדי ליתן לו פתח שיהא עומד ומתפלל, לפי שהקב''ה מתאו' לתפלתן של צדיקים, עד שא''ל ית' רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כי אלו הי' מתפלל עוד תפלה א' הי' נענה, אלא שלא הי' רצון העליון ב''ה לכך, שלא הי' עדיין זמנו של התיקון השלם, ע''כ נמנע ממנו כח התפלה אז, סמוך למיתתו והודיעו ית' שהגזירה מוחלטת, (עיין בדברנו במקו"א שהארכנו בבחי' זו). עכ''פ אלו הי' משה רבינו נכנס לארץ לא הי' עוד מקום ספק בהלכה זו דבנות צלפחד, כי הי' תחיית המתים מיד בכניסתם לארץ, וצלפחד צדיק גמור הי' כאמרז"ל והי' עומד בתחי', והי' מוליד עוד בנים כאמרז"ל עתידה אשה שתלד בכל יום, וכל ישראל יהיו נושעים בבנים גם אותן שלא זכו אלי' בעוה''ז, ומעתה לא נהי' במציאות כלל הלכה זו דאיש כי ימות ובן אין לו, שיצטרך להעביר נחלתו לבתו, גם בנות צלפחד לא היו יורשות אלא הבנים שהי' צלפחד מוליד עוד.

ואפשר דע''כ לא השיב להם משרע''ה על שאלתם שהבת יורשת אע''פ שכבר ידע בזה כאמרז''ל, דאה''נ שידע בעצם ההלכה, אבל הי' מצפה שישתנה מצב העולם לטובה ויהי' הכל בבחי' שלאחר הגאולה ולא יצטרך להעביר נחלה מבן לבת, ומה''ט לא אמר פרשה זו דאיש כי ימות ובן אין לו עד אחר מעשה דבנות צלפחד שצוהו ד' לצוות לבנ''י, כי לפי הבחי' שהי, מצפה אלי', לא הי' מציאות לזה להלכה ולמעשה, וע"כ הקריב משה את משפטן לפני ד', לשמוע מה יצו' ד' בענין הזה, ומזה רצה לשפוט ולידע אם הגזירה מוחלטת עליו שלא יכנס לארץ אם לאו, אמנם הבוי"ת ידע כי עדיין לא הגיע הזמן שיהי' התקון השלם בימיו, גם לא רצה הבוי''ת לגלות לו בפירוש שהגזרה מוחלטת עליו שלא יכנס, דהקב''ה מתאו' לתפלתן של צדיקים כנ''ל, ולא השיב לו ית' מענין ביאתו לארץ דברים ברורים, אלא הוראה לשעה בעצם ההלכה, וצוהו לצוות לישראל פרשה זו, ועדיין נשאר בספיקו והי' עומד ומתפלל על כניסתו לארץ, כי זה הי' רצונו ית' כנ''ל.

ובזה יתבאר מאמה"כ בן פורת יוסף וגו' כפרש"י בשם התרגום ברי דיסגי יוסף, ופורת מלשון פרי' ורבי', שהתנבא יעקב אבינו שעתידים לפרות ולרבות זרעו, וי''ב שבטין יפקון מבנוהי כמ''ש לעיל אבל ראה יעקב אבינו שכ''ז יתקיים רק לעתיד, ועדיין לא הגיע שעתה של עולם התיקון מיד, ואמר בנבואתו בנות צעדה עלי שור, על בנות צלפחד שנטלו חלק בשני עברי הירדן, שלפי שעה יהיו עדיין הבנות יורשת, ולא יתקיים רבוי זרעו וי''ב שבטים דנפקין מיני' כי אם לעתיד. ויתבארו בזה דברי הילקוט פ' פנחס (עיין קושיא י"ח) ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מכאן ומכאן שנא' בנות צעדה עלי שור, שנעשה הירדן למשה כחומה שלא יכנס לארץ, וא"ל בנותיך נוטלות מכאן ומכאן, ויבואר הקישור דלפי שנעשה הירדן כחומה ע''כ ירשו בנות צלפחד, ואלמלא הי' משרע''ה נכנס לארץ לא היו בנות צלפחד צריכין לירש במקום בן כנ''ל. וכ''ז ראה יעקב אבינו בנבואה, אלא שלא נתגלה דבר זה למשה רבינו ע"ה אלא לפני מיתתו כדאמרן לעיל, מטעם שהקב''ה מתאו' לתפלתן של צדיקים.

ולדרכנו יתבאר המדרש הנ''ל ראובן בכורי אתה וגו' אמר יעקב איני לא מרחקך ולא מקרבך אלא הרי תולה אותך ברפיון עד שיבא משה וכו' (עיין קושיא ט''ז). ואפ''ל עפי''מ שפירשתי דברי המדרש בפ' וישב הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, ויתבאר עפ''י מ''ש ז''ל בגמ' ב''ב (דף קכ"ג ע''א) מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף, והקשו מה ראה, והכתיב (בד"ה א' ה') ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל, א''ל ואי לאו דחטא ראובן לא מהני לי' ליוסף ולא מדעם, אלא ר' יונתן רבך לא כך אמר ראוי' היתה בכורה לצאת מרחל דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב''ה לה עכ''ל הגמ'. ונראה מדברי הגמ' דתרי תנאי פליגי בזה, ולחד מ''ד חטא ראובן גרמה שניטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף ולחד מ''ד ראוי' היתה הבכורה ליוסף מעיקרא.

ובזוה"ק פרשת וישלח (קע"ו ע"ב) כולל טעם שניהם בחדא וזה לשונו, ויהיו בני יעקב שנים עשר, אילין תריסר שבטא דשכינתא אתתקנת בהו וכו' דאלו עבד ההוא עובדא לא ייתי ראובן במניינא, ועם כל דא אתענש דאתנטיל בכורתי' מני', ואתיהיב ליוסף, דכתיב ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף, ומבאר שם בזוה''ק דראוי' היתה הבכורה ליוסף דרעותי' דיעקב הו' ברחל בההוא טפת קדמאה עיי"ש שהאריך. מבואר בדבריו דראוי' היתה הבכורה ליוסף, וראובן לא חטא ואעפ''כ אתעניש בחללו יצועי אביו ונטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף, ולכאורה הוא כתרתי דסתרי דאה היתה ראוי' הבכורה ליוסף, א"כ לא מסיבת החטא ניטלה מראובן וניתנה לו, גם אם לא חטא ראובן אמאי אמרי דאתעניש. והסברנו דברי הזוה"ק דהי' הכרח ורצון הבוי''ת שהבכורה ראוי' ליוסף, אלא שאין מדתו ית' לעביד דינא בלא דינא, ע"כ הזמינו מן השמים לראובן איזה פגם קטן, שנחשב לפגם בערך צדקת השבטים הק' ע''ד וסביביו נשערה מאוד, ובסיבת חטא זה ניטלה הבכורה ממנו וניתנה ליוסף, והי' החטא בבחי' נורא עלילה וכמ''ש בחנחומא פ' וישב בענין חטא מכירת יוסף וחטא אדה"ר ועוד הרבה דברים, נמצא כי השני תנאים בגמ' ב''ב הנ"ל לא פליגי ושניהם דא"ח, כי ראוי' היתה הבכורה ליוסף, וראובן לא חטא ואעפ"כ אתעניש בבחי' נורא עלילה.

ולפי"ז יתבאר המדרש הנ''ל, כי מתחלה התנחם ראובן כי לא יחשוב לו ד' עון זה, מה שבלבל יצועי אביו, לפי שנסתבב לו בגזירת הבוי''ת בבחי' נורא עלילה, ועיקר הסיבה היתה כדי שיטול יוסף הבכורה הראוי' אליו, אמנם כאשר ראה ראובן שהילד איננו ולא ניצול יוסף בבור אז התחיל לדאוג שמא יחשב לו לעון מעשה בלהה, דנתברר אצלו שלא היתה סיבת חטאיו מן השמים כדי שיטול יוסף הבכורה, שהרי יוסף איננו, ע"כ התאונן ואמר אנא אני בא ממעשה בלהה. אבל באמת ראוי' היתה הבכורה ליוסף ולא חטא ראובן, אלא נזדמן לו חטא זה בבחי' נורא עלילה כנ''ל.

אמנם הא גופא טעמא בעי למה היתה הבכורה ראוי' ליוסף, וכמו"כ הקשה ק"ז היש"מ זלל"ה בפ' ויחי דמ"ש משום שהי' מחשבתו של יעקב ברחל, אין הדין נותן שיהי' יוסף הבכור, ועוד הקשה דמדברי רש"י ז"ל עה"פ ואני נתתי לך שכם א' וגו' מבואר דהי' ע"י מתנה מאחר שלמדו השי"ת שעתיד א' מבניו לחלק, ולא שהיתה ראוי' אליו משעת לידתו, ותירץ הוא ז"ל דאמירת השי''ת במ''ש גוי וקהל גוים הי' סתום כעין ידועה, דאינה מתגלית לבטל הבחירה, וע"כ תלה הבוי"ת בדעתו של יעקב, וראה בדעתו שיוסף ראוי לכך עכת"ד יעיי"ש בטעמו. ואפשר לפי שראה יעקב אבינו ברוה''ק דיוסף עתיד להעמיד י"ב שבטים וכח הגאולה יהי' ע"י זרעו של יוסף שהוא משיח בן יוסף, גם נרמז בשמו כח הגאולה כמ"ש בתנחומא פ' שמות יוסף ע"ש יוסיף ד' שנית ידו, ע''כ שפט יעקב אבינו כי הוא ראוי להיות בכור, וכאשר אמר לו הקב"ה שא' מבניו עתיד ליחלק וליטול פי שנים נתן אותה המתנה ליוסף, ואולי גם בצירוף הטעם שהי' מחשבתו ברחל כדמשמע בגמ' ובזוה''ק פ' וישלח הנ"ל. עכ"פ לפי''ז לא חטא ראובן ואין ראוי שיתרחק, שנסתבב לו החטא בגזירת הבוי''ת, לפי שראוי' היתה הבכורה ליוסף.

אולם דבר זה לא ניתן להתגלות עדיין, לטעם שאמרנו לעיל בענין פרשת בנות צלפחד, דאלו נכנס משרע"ה לא''י הי' גאולת עולם על ידו, ולא הי' הגאולה ע"י משיח בן יוסף, ולפי שהקב"ה מתאו' לתפלתן של צדיקים, ע"כ לא הי' רצון הבוי"ת להודיע למשה רבינו שהגזירה מוחלטת עד סמוך למיתתו, שא"ל רב לך אל תוסף וגו' כנ"ל. ובזה יובן המדרש הנ"ל ראובן בכורי אתה אמר יעקב איני לא מרחקך ולא מקרבך, אלא הרי תולה אותך ברפיון עד שיבא משה וכו', דבאמת ראוי הי' לקרבך דלא חטא ראובן, אלא ראוי' הי' הבכורה ליוסף כנ''ל, אבל א''א לגלות דבר זה עד שיבוא משה, כיון שבא משה סמוך למיתתו וכבר הודיעו השי''ת שהגזרה מוחלטת, ולא הגיע עדיין זמנה של התיקון השלם, ויהי' רק ע''י זרע של יוסף, וא"כ ראוי' היתה הבכורה ליוסף ולא חטא ראובן, ע"כ התחיל מקרבו יחי ראובן ואל ימות והבן.

ועתה נחזור בביאור הפסוקים שבתחילת הפרשה שדקדקנו לעיל (קושיא ב' - וג') דלמה הוצרך יעקב להפציר בו ביוסף ולבקש ממנו מציאות חן, והלא בלא"ה הי' ממלא בקשתו, וגם כפל הלשון בלשון שלילת אל נא תקברני במצרים, וכפל עוד ונשאתני ממצרים וותר הדקדוקים שנפרטו לעיל.

אמנם יעקב אבינו לא הוצרך בשביל עצמו לבקשה זו, כמבואר במד"ר (פר' ק' ס"ב) ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי, אם זכיתם, לכם זכיתם בעצמי, ואה לאו משאני מסתלק מן העולם אני נאסף אל עמי, ופי' היפ"ת דיעקב אבינו אמר להם אני נאסף אל עמי, בין אם תקברוני או לא תקברוני, אבל מה שאני מצו' לכם לקברני הוא לזכות לכם, וכן איתא גם בתנחומא (סי"ז). ובזה יובן מה שחשש יעקב שלא יקבר במצרים לטעם שאמרז"ל שלא יעשוני מצרים עבודת כוכבים, ולכאורה כמו"כ הי"ל לחשוש, גם על הכנעניה אם יקבר בא"י, גם שמא ילכו אחריו המצרים לארץ כנען לעבדהו שם, שלא נשמר מזה עדיין (עיין הקושיא ד' לעיל). אולה יתבאר עפ"י אמרז"ל במס' תענית (דף ה') יעקב אבינו לא מת וכו' א"ל וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא וכו' א"ל מקרא אני דורש וכו' ופרש"י והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת עכ"ל. ועיין בנזה"ק סו''פ ויחי שהמפרשים נדחקו בפרש"י דא''כ לישני הכא בפשיטות דסבורים היו שמת, ולמ"ל לומר מקרא אני דורש עיי"ש.

ואפ"ל קושית המפורשים עפימ"ד שם בב''ר רבנן אמרי יעקב אבינו צוה אותה שיחנטו אותו שנא' ויעשו לו בניו כאשר צוה, וכתב הנזה''ק דגם לשיטה זו הי' יעקב בטוח מרימה ותולעה, כמ''ש במדרש שא"ל הקב"ה אל תראי תולעת יעקב, אל תראי תולעת את יעקב, ומ"מ צו' לחונטו לפי שידע שיתעכב זמן ימים רבים במצרים בלא קבורה קודם העלאתו לארץ כנען כמבואר בפסוק, ונתיירא פן כראות המצריים שלא שלט בו רימה ותולעה יעשוהו ע"ז, עכ"ל. ואפשר להעמיס גם זה בדברי רש"י ז"ל שכתב והאי דחנטו חנטיא וקברו קבריא סבורים היו שמת, דגם יעקב אבינו מהאי טעמא צר להם לחנטו ולקברו, כי היכי שיהיו סבורין שמת ולא יעשוהו ע''ז, ובזה יתבאר שביקש יעקב אבינו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם וגו', דאם לא יעשו כן הרי אני הולך בעצמי ונאסף אל עמי כדברי המדרש הנ"ל, וחשש יעקב אבינו פן כראות המצריים והכנענים הפלא הזה שלא כדרך הטבע יעשוהו ע"ז, ולטעם זה ביקש אותם ונשאתני ממצרים וגו' ובאמת חשש גם על הכנענים ולא על המצרים לבד, אבל ע"י שישאוהו ממצרים ויתנהגו בו כדרך הארץ אזלה חששא הנ"ל, כי יהיו סבורין בו שמת.

אולם מה שכפל הבקשה באמרו אם נא מצאתי חן וגו' אל נא תקברני במצרים, ויספיק במ"ש ונשאתני ממצרים וגו' כקושיתנו ואפשר שכוונת הדיבורים אלו הי' תפלה ותחנונים להבוי''ת, וע"ד שפי' בספה''ק נוע''א פ' וישלח עה''פ כה תאמרון לאדוני לעשו, דדרך הצדיקים להסתיר דבריו של התפלה בהדיבורים שמדבר עם האדם עיי''ש בטעמו, ובמ"ש כה תאמרון לאדוני, צום שיהי' כוונת דבריהם לאדון הכל הבוי"ת ויתעלה, וגם דברים כפשוטן לעשו עיי''ש. וכמו"כ כאן היו תוכן הדיבורים תפלה לדורות, ויובן עפימ"ש ז"ל כל מה שאירע לאבות אירע לבנים, והאריך בזה הרמב"ן ז"ל בפ' לך וז''ל בקיצור כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות, יתבונן ממנו הדבר הנגזר לזרעו וכו' ונעשו להם דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעם עכ"ד ז"ל, גם אמרו ז''ל בזוה''ק פ' תולדות (קל''ז ע''א) דקב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקיא בשעתא דבעיין קמי' צלותהון על מה דאצטריכו, בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקיא עכ''ל, ומבואר בספה"ק דע''י תפלותיהם של צדיקים נפתחים שער ומעייני ישועה לדורי דורות.

וכמו"כ לעניננו יעקב אבינו לא הוצרך לבקשה זו שכבר הובטח על הקבורה בארץ כפרש''י עה"פ אנכי אעלך גם עלה, גם מבואר במדרש רבה ובתנחומא הנ"ל שאמר בין תקברוני בין לא תקברוני אני נאסף אל עמי, אמנם הכין בזה תפלה נצחי לכל דורות ישראל שיצטרכו אלי', וכל ענין פרשה זו אמרו יעקב אבינו על אחרית הימים, כמ"ש אשר יקרא אתכם באחרית הימים, והתפלל על כל ישראל עד דור האחרון וכללם בתפלתו שיזכו לקבורת ישראל ותשכון גוייתם בחלק הקדושה, ולא ימסרו למקורות הטומאה וקבורת עממין, והוא אומרו אל נא תקברני במצרים שהוא מקור הטומאה. וכן מ''ש ועשית עמדי חסד ואמת ואמרז''ל חסד שעושים עם המתים וכו', הי' בקשתו ותפלתו להבוי"ת על דורות ישראל שיעשה להם חסד ואמת, ובכח תפלתו נצמח ישועה לכל דורות ישראל, גם יוסף הצדיק וכל השבטים זכו להעלות ממצרים ולהיות נקברים בארץ בכח תפלתו של יעקב אבינו, ויוסף הצדיק נעשה לו נס כמבואר בגמ' דסוטה ששקעו המצרים ארונו בנילוס שלא יוכלו להוציא משם לעולם, ונעשה נס וצף ארונו על פני המים ולקחו משה עיי''ש, וזכה לזה ע"י תפלת יעקב אבינו כנ''ל. ויובן בזה דברי המדרש הובא בבעה"ת שאמר יוסף אנכי אעשה כדבריך, כשם שאתה מצוני כך אני מצו' לאחי בשעת מיתתי להעלותי מכאן, שהשיג יוסף הצדיק שבכח הצווי הכין יעקב אבינו פועל דמיוני, גם לו ולאחיו שיהי' בכוחם לעלות ממצרים וליקבר בארץ, וכמו"כ זכה לכל דורות ישראל.

והנה מצינו בנוסח ברכת הטוב והמטיב שתקנו חז"ל לאומרה בבהמ''ז, שהוא שבח על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה כדאמרי' במס' ברכות (דף מ"ח ע"ב), ותיקנו לכלול עמה גם תפלה על העתיד כמ"ש הטור בשם הרא"ש ז''ל שיאמר הטוב והמטיב לכל הוא הטיב לנו הוא מטיב לנו הוא ייטיב לנו הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעולם ועד, ולכאורה צ''ב מה שתיקנו לומר הטוב והמטיב על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה, והא אמרינן בגמ' ברכות (נ''ט ע''ב) דאין מברכין הטוב והמטיב אלא אי אית לי' לאחרינא בהדי', דהכי משמע הטוב לדידי' והמטיב לאחרינא, וכן בשינוי יין דמברכין הטוב והמטיב, הוא רק בדאיכא בני חבורת דשתו בהדי', ואפסיקא הכי בשו''ע (סי' רכ"א עיי"ש), ולכאורה נראה שברכת הטוב והמטיב הוא שבח על שעבר, שהבוי"ת עשה חסד עם הרוגי ביתר ואיך יש בזה הטבה לאחרינא.

אמנם יתבאר על דרך שאמרנו לעיל, עפימ''ש האבודרהם ב"ד של ר"ג הזקן שביבנה תקנו ברכת הטוב והמטיב על הרוגי ביתר שהיתה עיר גדולה לאלקים והיו בה אלפים ורבבות מישראל, וכשגברה מלכות רומי עליהם ולכדום נהרגו כולם, ואז נגדעה קרן ישראל ונשארה נבלתם מאכל לעוף השמים זמן רב וכו' עד שישבו ר''ג ובית דינו כמה ימים בתעניות ותפלות עד שניתנה להם רשות לקברם וכו' ע''כ, וחכמי ישראל בכוח תפלתם הזכה, פעלו ישועה לשעה ולדורות, כמו שהבאנו לעיל מדברי הזוה''ק דתפלתם של צדיקים הוא מעיין ישועה לכל דורות ישראל, וחוץ מזה כששולחין ישועה לישראל מן השמים כוח הישועה הוא נצחיות להתעורר מכוחה בכל דור ודור כמבואר בספה''ק, וא''ש מה שתקנו לברך הטוב והמטיב, דיש בה הטבה לאחרינא לכל דורות ישראל.

וכתב ב''י ז''ל (בסי' קפ''ט) דאמרי' בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואין עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד, ועפי"ז יובן הטעם מה דאסמכוה רבנן ברכת הטוב והמטיב אצל בונה ירושלים עכ''ל הב''י ז"ל. ולכאורה עדיין אינו מובן טעם הסמיכות דמה שנגדעה קרן ישראל הי' ע''י הריגתם, וברכת הטוב והמטיב נתקנה על שניתנו לקבורה, ומה ענין סמיכות בונה ירושלים לקבורתם. אמנם בדורנו עכשיו יובן לנו טעם הסמיכות, כי בעוה''ר קרה לנו מה שלא אירע לשום דור מדורות ישראל עד הנה, ונפשות ישראל נקיים לאלפים נגזלים איבריהם, ואינם זוכים לקבר ישראל ר"ל, וכ''ז נעשה לא ע''י גוים כ"א ע"י אלו שמכנים עצמם בשם ישראל ותופסי המלכות הרשעה, והמצריים זכו לקבורה ע"י שאמרו ד' הצדיק, ואפי' כמצריים לא זכינו, וזו מכה אשר לא כתובה בתורה, דכתיב בתוכחה והיתה נבלתך מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד, לעוף השמים ולא לגוים, ובעוה"ר נמכרים איברי ישראל לגוים ולא ניתנו לקבורה, והשי"ת יעזור שיתעורר כח תפלתו של יעקב אבינו שהתפלל לדורות אל נא תקברני במצרים, שלא ימסרו גופות ישראל במקורות הטומאה וביד גוים, ובזה יובן סמיכות ברכת הטוב והמטיב לבונה ירושלים, דכשהבוי''ת יבנה ציון וירושלים ויציל את ירושלים מידי ממשלת הרשעים האלו, אז יהי' אפשר לברך הטוב והמטיב, ויהי' ג"כ המטיב לאחרינא שלא יארע לנו צרה כמותה, ועכשיו ראוי לאמרה בדרך תפלה תחנה ובקשה שיתעורר גם לנו כח החסד והישועה שעשה הקב"ה עם הרוגי ביתר שניתנו לקבורת וע''כ תיקנו לומר הוא מטיב הוא ייטיב וכו' ואסמכוה אצל בקשת בנין ירושלים דכשיושיע הקב''ה את ירושלים גם אנו נוושע עמה כנ''ל.

ולדרכנו יתורץ קושיא הראשונה שהתחלנו בה, דלכאורה לפי הטעם שאמרז''ל בפ' סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל וכו', הי' ראוי להיות הסתומה בסוף הפרשה אצל פטירת יעקב אבינו. אמנם הבאנו לעיל דברי המד"ר בפ' וישב שסבור הי' יעקב אבינו שתחיית המתים מגעת בימיו ואז הי' עולם התקון מיד, ולא הי' צריך יעקב אבינו להתפלל ולבקש אל נא תקברני במצרים, כי לעצמו לא הי' צורך בו כנ''ל, וגם לדורות ישראל לא הי' צורך בו, כי הי' נתבטל המיתה בעולם, ע"כ ממה שצו' יעקב והתפלל כן, ידעו ישראל שעדיין יתארך הגלות והוצרך לעשות הכנה בתפלתו לדורות הגלות ומזה נסתמה עיניהם ולבם של ישראל מידיעה זו של הגלות והשעבוד, וא''ש טעם מקום הסתומה לכאן כאשר התחיל לצוות על הקבורה, גם לפי' הב' שביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו ג''כ יבואר מקום הסתומה לכאן לטעם הנ"ל, לפי שבפרשה זו הרגישו ישראל באיחור הקץ כנ''ל. והשי''ת יעזור לנו שיתעורר לנו כח זכותו ותפלתו של יעקב אבינו, וזכות התפלות של כל הצדיקים שכולם התפללו על דורות העתידים, ונזכה לילך בדרכי אבותינו הקדושים, ובמהרה נוושע ונזכה לראותם בפניה מסבירות בקדושה ובטהרה ומתוך שמחה וישועה שלימה בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר לח

באופן אחר אפ"ל הדקדוקים הנ"ל, בהקדם להעיר עוד בענין הפרשה, ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, ויל''ד בלשון האספו, ולמה הי' צריך לעוררם על האסיפה, אחרי שכולם היו שם, ואליהם הי' מדבר כדכתיב ויקרא יעקב אל בניו, גם למה כפל הענין במלות שונות, דכתיב ויקרא יעקב אל בניו, ואמר עוד האספו, ואח''כ הקבצו וגו', והיינו הך, ובודאי יש כוונה מיוחדת בכל א' מהם וצ''ב.

ב) ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, יל''ד דהול"ל את אשר יהי' לכם באחרית הימים, ולמה הוציא דיבורו בלשון מקרה, ומחויבים אנו להאמין שאין שום דבר בעולם בא במקרה, אבל הכל בהשגחה העליונה מאת המסבב כל הסיבות ית''ש, והרמב''ם ז''ל בס' המורה כתב, מה דכתיב בפ' התוכחה ואם תלכו עמי בקרי, שענין החטא אשר רמז עלי' הכתוב, שיתלו סיבות העונשים והיסורין הבאים עליהם ר''ל, הכל במקרה והזדמנות, וע''כ לא יתנו לב לשוב על עונותיהם ולהטיב את מעשיהם, ולכך אמה''כ ויספתי ליסרה אתכם וגו', עכ"פ איך יתכן שהתנבא יעקב אבינו בלשון כזה אשר יקרא אתכם באחרית הימים, והרי כל המאורעות של אחרית הימים אינם מקריות בודאי, והכל בהשגחה עליונה לצורך הגאולה, והי''ל לומר לשון אחר המורה יותר על השגחת אלקי' וצ"ב.

ג) המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וגו' כבר דקדקנו לעיל, מדוע קראם יעקב נערים, וכבר היו גדולים בשנים, גם כנוי זה אינו למעליותא כמבואר בגמ', עיין מה שהארכנו בזה לעיל ועוד לאלקי מלין.

ונבוא אל הביאור הנה ימי השובבים ממשמשים ובאים, ומבואר בספה''ק שהימים האלו מסוגלים לתקון חטא הידוע, ובתקון חטא זה תלוי יסודה וקיומה של אומה הישראלית, ובפרט באחרית הימים עיקבתא דמשיחא, שכבר נתעורר זמן הגאולה וכלו כל הקיצין והישועה קרובה לבוא, אמנם בימים האלו הקטרוג גדול מאוד, ומתגבר הס''מ מאוד לדחות ולאחר ח"ו את הגאולה, וידוע מפי סופרים וספרים ששורש קבוץ נדחי ישראל תלוי' בתקון חטא זה, והוא היסוד של גאולתינו ופדות נפשינו, אם נזכה לתקן את העון הזה בשרשו, וע''כ יוסף הצדיק שהוא שורש מידה זו, הוא הכין כח הישועה של גאולת מצרים, ע''י שחיזק יסודות קיומה של ישראל במצרים, כמבואר במדרש דבזכות יוסף שעמד בנסיון נגדרו כל ישראל בעריות, וזכו כולם להיות שומרי הברית, ועי''ז זכו לקבלת התורה כמבואר בזוה''ק פ' יתרו, דבשעת מתן תורה פקד ה' את כל עמו, וראה דכלהון בני מהימנותא בני קשוט וכו', ובזכות זה נגאלו, והכל הי' בכוחו וזכותו של יוסף הצדיק כמ"ש וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה (עיין מה שפי' בזה ק''ז הישמח משה זלל''ה בפ' ויגש דבר נחמד).

וכן גאולה העתידה תלוי בתקון חטא זה, כמבואר בדרז''ל ובספה''ת וכתב ק''ז הישמח משה זלל"ה בפ' תבא, הנה תמהתי על עכוב הגלות וכו' מדוע בן דוד לא בא, וכאשר חקרתי נתוודע לי, כי בבחרותם מרבין חבילות עבירות, עד שדי להם על ימי חייהם, וע''ז אין עושים תשובה כלל והוא הגורם וכו' עכדה''ק, וע"כ בגאולה העתידה יקדים לבוא משיח בן יוסף מזרע יוסף, לפני משיח בן דוד, ויסייע בכחו הגדול להשלים תקון המידה הזאת למהר גאולתינו ופדות נפשינו.

והנה חומר העון הזה נמצא בתוה''ק בכ''מ ברמז, ומבואר היטב בדברי חז''ל ובספרי הראשונים, עד שאמרז''ל במס' נדה (דף י''ג ע"ב) שצריך האדם למסור נפשו ואל יכשל בחטא זה, והוא שאמרו שם ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו, מוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת, ובעון חטא זה מתו ער ואונן כמבואר בדרז''ל, וסמכוהו רז"ל אלאו דלא תנאף, ובעוה''ר הנסיונות גדולים וקשים מאוד, ומעולם ואף בדורות הקודמים היו הנסיונות גדולים, והיתה עבודה רבה וקשה לקשר א''ע בתיקון זאת המידה, ובפרט בימינו אלה במצב שפלות הדור שאנו עומדין בה, ובזוהמת הארץ בכל קצוי תבל בארבע פנות העולם מקום שבני ישראל מצויים שם, השפלות והפירצות והזוהמה גדול עד מאוד, וצריכים לסייעתא דשמיא מרובים שינצלו נערי בני ישראל מכשלון החטא ומכשלון העינים ר"ל, שהם סרסורי דעבירה כאמרז"ל.

וכתב ק"ז זלל''ה בתפלה למשה (סי' ק"ב) לפרש הפסוק כי כלו בעשן ימי וגו', עפימ''ש כי מי שמאבד ניצה''ק ע''י הוצאת זרע ר"ל, נגרע ימים ר"ל, כי כמה ניצה''ק שיש לו לתקן יש לו ימים כנגדן, והנה ידוע דבזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' עמוד עשן א' מאברים ושדרים מתעקם לצד והולך לצד צפון, ומזה ניזונו החיצונים, ועי''ז הי' נייחא לבחורי ישראל מאותו החטא, שלא התגרו בהם כ"כ, אבל אחר החורבן שנחסר עשן המערכה מתגברים יותר על בחורי ישראל, והיינו כלו בעשן ימי, בשביל העשן שנחסר כלו ימי ח''ו עיי''ש, עכ''פ ההתגברות גדולה מאוד, ומתחבולות היצה''ר שמתקדם לבוא ולהכשיל הנערים בילדותם, עוד טרם שבאו לכלל דעת ולידי הכרה בידיעת חומר האיסור, ומיד כוחות היצר מתגברין עליו ונתרגל בחטא הנורא הזה, ואח''כ כשבאים לידי ידיעה והכרה ע''י לימוד מפי סופרים וספרים להבין גודל הפגם והעונש של חטא זה, אבל אז כבר נשתקע ונתרגל ר''ל בלכלוך החטא, וצריך כח גדול וסייעתא דשמיא מרובים, להתגבר על כוחות היצר שלא יפגמו עוד, ולתקן מה שפגמו עד עכשיו, וזהו שורש כל העבודות, שאם לא פגם האדם בחטא זה מעולם, זוכה לידי השגה בלימוד התוה"ק, ועבודת ד' זו תפלה, ויראת ד' היא אוצרו, באופן מאוד נעלה ובבחי' גבוה בדחילו ורחימו, ולהיפוך ח"ו מי שפגם בחטא זה, צריך גודל כח התורה ותפלה ברחמים ותחנונים לתקן את זה, והתיקון הוא רק ע"י רחמים וחסדים של הבורא עולם ב"ה.

והנה במצרים היו ישראל גולים למקום ערות הארץ, שהיו המצריים שטופי זימה יותר מכל האומות בזמן ההוא, אבל הי' להם לישראל הכח להתגבר ולהיות גדורים בעריות, ע"י יוסף הצדיק שהכין כח זה לישראל כמבואר בדבריהם ז''ל שבזכותו נגדרו כל ישראל בעריות, גם יעקב אבינו עם השבטים הקדושים בגודל קדושתם הכניסו בהם יראה ואהבה פנימיות וכח להתגבר נגד יצרא דעריות, גם לאחר שמת יעקב אבינו והשבטים הי' נמצא ביניהם זקנים משרידי דור הישן שהכירו עוד את יעקב אבינו והשבטים הקדושים, וכ''ז היותם בגלות מצרים הי' ביניהם צדיקים וקדושים, וכל שבט לוי שחיזקו יסודות הקדושה והטהרה בישראל, ואעפ"כ היו הנסיונות גדולים מאוד עד שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה.

מה נאמר ומה נדבר עכשיו בימינו אלה, שגלו ישראל במקומות הגרועים ביותר ומזוהמים בתכלית הזוהמה, והשפלות גדולה הרבה יותר מכמו שהי' בזמנים ההם, והנסיונות הם גדולים פי כמה מכפי שהי' אז, וכן הוא בכל מקום ובכל המדינות, ובפרט במדינה הידוע, בכל יום ההתגברות מתרבה, והחציפות ופירצת הדור נתרבה ונתגדל, וכבר סבלנו הרבה צרות ורדיפות והריגות מן האומות, עד שנשארנו מעט מן המעט, וזעירין אינון שנשארו היודעים עוד שיש תורה וקבלת עול מלכות שמים, ועוד הרבה יותר גרועים הנסיונות והגלות מהערב רב, שמשוקעים בכל התאות רעות, ורואין בעוה"ר בין ישראל עצמם כל כוחות של הס"מ וכל מיני מסיתים ומדיחים, ובתחלת מעשי הסתתם זורקין מרה בנערי בני ישראל, ע''י תערובת בחורים ובתולות וכדומה, ועי"ז מכניסים בהם ארס של היצה"ר ובולמוס של עריות. וממילא נעשים משוקעים ר"ל בכל תועבותם, וא''צ לפרט כ"ז כי דברים ידועים וגלויים המה בעוה"ר, ובימים הראשונים הי' זה מעשה ארץ מצרים, ועכשיו בעוה"ר עושים מעשה תעתועים אלו במקום הקודש, והוא גרוע ומושפל הרבה יותר, וזה הי' העצה של בלעם להפקיר את בנות מדין ולהכשיל על ידם את ישראל בזנות ר''ל, ובעון זה נפלו כ''ד אלף מישראל, ואז הפקירו רק בנות מדין, אבל זה לא הי' מעולם שיפקירו בנות ישראל, אוי לנו שכך עלתה בימינו ע"י רשעי ישראל בעוה"ר, איתא בגמ' דאותן התתקע"ד דורות שהעבירן הקב''הת ולא בראם, הן הן עזי פנים שבדור, וברור אצלי שחלק גדול מאלו נשתלו בדור האחרון הזה, וחלק גדול בישראל והן הם העזי פנים שבדור.

אמנם יש לימוד זכות גדול על ישראל, מדברי המדרש רבה בפ' תשא (פר' מ''ג ס"ז) למה ד' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, א"ר הונא בש''ר יוחנן משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות, המבוי עשה שלו והאומנות עשתה שלה, והנער כבחור עשה שלו ויצא לתרבות רעה, בא אביו ותפסו וכו' והתחיל צועק ואומר הורגך אני, הי' שם אוהבו אמר לו אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו, הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בושם, והנחת כל המבואות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות, כך אמר משה רבינו, רבון העולם הנחת כל העולם ולא שעבדת את בניך אלא במצרים שהיו עובדים טלאים, ולמדו מהם בניך ואף הם עשו את העגל, לפיכך אמר משה אשר הוצאת מארץ מצרים, דע מהיכן הוצאת אותם, למה ד' יחרה אפך בעמך עכ''ד המדרש.

ודברי חז''ל אלו הם לימוד זכות גדול על ישראל גם בימינו אלה, שבסיבת הגלות נדחו ישראל למקומות המזוהמים, וע"כ הנסוונות גדולים עד מאוד, גם בעיר הזאת ובמדינה זו כמה גדולה הסכנה ליכשל ח''ו בראיית עינים כשעוברין בשוק, ואמרז''ל (פסחים קי''ג ע''א) ג' מכריז עליהם הקב''ה בכל יום, על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ומכ"ש במקום מזוהם כזאת שהפריצות גדולה מאוד, ועוד יותר גדלו הנסיונות במקום הקודש, אשר שם הי' השפעת הקדושה מלפנים, ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה, ועכשיו נתפרצה הזוהמא שם במעשה תעתועים, מה שלא נשמע בשום מדינה ושום אומה ולשון, בעוה"ר הס"מ מעקש הדעת ומעוור את העינים, ויש עוד שומרי הדת שאין רואיך ואין מכירין אפי' עכשיו את האמת המר, ובאיזה מצב ומעמד אנו עומדים בעוה''ר, אצלי ברור בלי שום ספק שכבר הי' הזמן של הגאולה שלימה, ובעוה"ר נתרחק ונתאחר ע"י כח הסחה והדחה ר"ל, השי"ת ירחם שלא יתארך עוד הגלות להלאה הרבה, כי אין בנו כח עוד לסבול, ועכ"פ יש לימוד זכות על ישראל, שע"י גודל זוהמת הארץ השוכנים בתוכה, הנסיונות וההתגברות היצה"ר תקיפה עליהם עד מאוד, וכשל כח הסבל לעמוד נגדו, גם ימתק עלינו המלצת זכות של משה רבינו ע"ה, למה ד' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, מקום זוהמא וערות הארץ, ושורש חטא העגל שהוא שורש כל החטאים נמשך להם משם כמו שהמליץ עליהן אדון הנביאים משרע"ה כדאיתא במדרש הנ"ל.

ומעתה נחזור לבאר הדקדוקים שבפרשה וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, פירש"י בקש לברכם ונסתלק שכינת ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים וכו' ויאמר מי אלה, מהיכן יצאו אלו שאינן ראויים לברכה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, וצ"ב דמאי תיקן בזה, וכל צערו של יעקב הי' מפני שראה דורות הרשעים העתידים לצאת ממנו, ועי"ז נסתלקה שכינה ממנו, ויוסף הצדיק לא השיב ע"ז מענה המספקת להפיג צערו, ורז"ל אמרו שביקש יוסף רחמים ונחה עליו רוה''ק, אבל אין זה מבואר בפסוק, ומה טעם בתשובתו אל יעקב, גם צ"ב דיספוק לומר בני הם אשר נתן לי אלוקים, ומלת בזה מיותר ואינו מבואר הכוונה בו ות"א פי' בני אינון די הב לי ד' הכא, וצ"ב הכוונה בזה דמנפק"מ אם הכא או במקום אחר, ומה ענין לתשובתו בה, (עיין בדברינו לעיל באריכות ביאור הענין).

אמנם נראה שאלו העגלים שעשה ירבעם, מקור החטא הי' נמשך להם מחטא העגל, שלא נתקנה עדיין בשלימות, ונשאר עוד פגם משורש החטא, וזה גרם אח"כ אותו העון דעגלי ירבעם בסוד עבירת גוררת עבירה, ובימי אחאב נתקלקלו עוד יותר, והשורש הי' מחטא העגל, וחטא העגל נמשך להם לפי שנשאר בהם עוד מזוהמת מצרים, ע"כ כשראו יעקב ויוסף אותן צורות העגלים שהכניס השטן (כמבואר לעיל תשכ"ז בשם המדרש) התמיה יעקב אבינו מאוד, ואמר מי אלה לך מהיכן יצאו אלו, ואיך אפשר שיתגלגל ויסתבב חטא נורא כזה בין בני ישראל, והשיב לו יוסף בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, פי' במקום הזה במצרים ערות הארץ ותרגום אונקלום פי די הב לי ד' הכא, ר''ל במקום המזוהם במצרים, ואף שהם עמדו בנסיונם ונשארו צדיקים, אבל גם תולדותיהם אחריהם ישארו במצרים, ויומשך מזה חטא העגל וחטא ירבעם ואחאב, וזה הי' המלצת זכות על ישראל ובזה ביקש רחמים וחזרה השראת שכינה על יעקב אבינו.

וז"ש יעקב אבינו כשבירך אותם, והתכוון בברכתם לדורות ישראל עד עולם, ואמר המלאך הגואל אותי מכל רע, דחטא הידוע נקרא כמ"ש ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ד' ודרשו רז''ל שהי' חטאו בה''ז ר''ל, ויעקב אבינו בגודל קדושתו לא פגם בזה מעולם, כמ''ש כחי וראשית אוני שלא ראה קרי מימיו, וז''ש המלאך הגואל אותי מכל רע מבחי' חטא שנקרא רע, הוא יברך את הנערים ר''ל נערי בני ישראל לדורות עולם, ובכוחו וזכותו של יעקב ינצלו מכל רע ומתגבורת היצה"ר ד' ישמרנו, והנה כל אלו הנסיונות שעברו ושיעברו על ישראל עד שיושלם עולם התיקון, הכל יש בהם צורך לתיקון פגם החטא, ולצורך הגאולה ועמקו מחשבותיו ית', ואנחנו לא נדעם ואין בכח השגתינו להבין סיבת הענינים, ומבואר בדברי חז"ל ואבותינו ספרו לנו שמעולם ובכל דורות הגלות התמרמרו ישראל על תוקף הגלות וגודל הנסיונות, כמ''ש ז''ל בגמ' משחרב ביהמ"ק אין לך יום שאין קללתו מרובה וכו', וכבר בדורות הקודמים התמרמרו על מצב הגלות שקשה לסבלו, אבל אם נביט המצב האיום והנורא של ימינו אלה, והנסיונות של הדור הזה, נראים הצרות הקודמים כמתוקים מדבש, מי יתננו ירחי קדם וכשנים קדמוניות, שהה לא סבלו צרות ושפלות מר כזה.

ועתה נבוא לבאר מאמה''כ האספו ואגידה לכם אשר יקרא אתכם באחרית הימים, ולכאורה כל הענינים והמאורעות של אחרית הימים הם בהשגחה עליונה, ואנחנו מאמינים שאין שום דבר מקרה בעולם, וצ"ב הלשון שאמר יעקב אבינו אשר יקרא אתכם (עיין לעיל קושיא ב') אמנם בימים הראשונים כשהיתה הנבואה שורה בישראל, שלח הקב"ה ע''י עבדיו הנביאים להתרות בהם בישראל שישובו, ואם לאו יבואו עליהם עונש כך וכך, וכמו שהי' לפני החורבן שידעו ישראל מפי הנבואה החורבן המעותד לבוא עליהם, וכן בכל צרה שלא תבוא הנביאים התרו והזהירו על כך, וכן הי' בכל דורות הנביאים עד בית שני שהיו חגי זכרי' ומלאכי, ואח''כ גם כש התנאים הקדושים ברוח קדשם ידעו חזון והתרו את ישראל, כמבואר בגמ' יומא (ל'ט ע''ב) ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא הי' גורל עולה בימין, ולא הי' לשון של זהורית מלבין וכו' והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן ר' יוחנן בן זכאי, היכל היכל מפני מה אתה מבעית עצמך, יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב וכו', והגם שכל אלו ההתראות לא הועילו לחזור את ישראל לתשובה, לפי שהיו ג"כ נביאי הבעל ונביאי השקר והי' ההתגברות גדולה מאוד, אבל מ''מ הי' להם לישראל במה לאחוז את עצמם ולהתקרב אל אביהם שבשמים בתשובה ע''י נביאי האמת שהתרו בהם.

אבל עכשיו באחרית הימים חזון ולקינו בגודל הסתרה, וכל הצרות והנסיונות באים עלינו פתאום מבלי ידיעה ומבלי שיחשבו עליו מקודם, ולא ניתן לנו התראה עליהם כאשר הי' בימי הנביאים, וע"כ נראים הדברים כאילו בא העונש בדרך מקרה ופתאום, ובאמת אינו מקרה והכל בהשגחה העליונה, אבל גם זה מבחי' העונש ונסיונות הדור, שבאים עליהם הצרות מבלי התראה בתחלה, ובאופן שנראים כמקרה, ואם נתבונן בהצרות האחרונות שסבלנו בעוה"ר, מי הי' יכול לצייר בשכלו שיזדמן במציאות צרות והריגות והשמדות כאלה על הכלל ישראל, הגם שידענו גודל השפלות וכובד העונות, ויש לנו קבלה מדברי רז"ל גודל הצרות שיהי' בחבלי משיח, אבל אעפ"כ לא הי' לנו נביאים, ולא זכינו לשמוע כה אמר ד', ע"כ לא חשבו ולא האמינו עד רגע האחרונה, שיוכל להיות כזה, השי''ת ישמור את עמו ישראל שלא יהיו עוד צרות, אבל אשרי אדם מפחד תמיד, עכ"פ יעקב אבינו ראה בנבואה כל המאורעות של אחרית הימים כדאיתא במדרש שראה מלחמת גוג ומגוג ותה''מ, וביהמ''ק האחרון, והכל הראו לו מן השמים, וע''כ אמר אגידה לכם את אשר וקרא אתכם באחרית הימים, שבאחרית הימים יבואו העונשים והצרות ר''ל בבחי' שנראים כמקרה בלי התראה ובלי ידיעה מתחלה.

ואפשר שהוא מדה כנגד מדה, לפי שחסר לנו עוד הרבה משלימות מדת הבטחון, להשיג ולהאמין כי כל תנועה ותנועה הכל בהשגחה עליונה, וכאמרז''ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה, ובקוצר שכלנו תולין הרבה דברים במקרה והזדמן, ע''כ מדה כנגד מדה באים עלינו העונשים ר"ל פתאום באופן שנראה כמקרה, ומבלי ידיעה בתחלה, וכמו"כ העון הנורא וחטא הידוע קראו הכתוב מקרה, כדכתיב (דברים כ''ג י''א) כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה, והטעם מפני שאופן החטא נראה כמקרה, מבלי ידיעה ומבלי כוונה ואפשר שיזדמן ר''ל בשינה וכדומה, ונדמה לאונס ולמקרה, אמנה סיבת החטא אינו מקרה כלל, כאמרם ז"ל ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ומי שאינו נשמר או לא יכול להתגבר לדחות הרהורי הלב, אח''כ בא עליו החטא ר''ל פתאום, ובשעה שאינו ברשותו כמו בשעת שינה, והוא כמו מקרה, אבל זה המקרה יש לו מקור ושורש החטא לא הי' מקרה, כך בעוה''ר העונשים הם מדה כנגד מדה, שבא פתאום כמו מקרה, אבל לפי האמת אינו מקרה אלא בהשגחה עליונה מדה כנגד מדה ולפי המעשים הקודמים, ושורש הדבר לא הי' בדרך מקרה.

ואפ"ל רמז במ"ש יעקב אבינו האספו ואגידה לכם וגו' (עיין מה שדקדקנו לעיל קושיא א') אמנם מלת האספו יסבול ב' פירושים, והוא מלשון אסיפה והתחברות, גם ירמוז אל ההיפך כמו ואספתו אל תוך ביתך, ולא יאסף הביתה וכמוהו רבים, וכמו ואנשי חסד נאספו, ויעקב אבינו התנבא כאן על אחרית הימים, וראה ברוה''ק הדורות של עיקבתא דמשיחא, שתהי' האמת נעדרת ונעשית עדרים עדרים כאמרז''ל, וכתב הרמב"ם ז"ל שאם אנשי העיר או המדינה רעים ואין הולכים בדרך הישרה, צריך לברוח מהתחברותם, ויצא למערות ולמדברות, וזהו ג''כ נכלל במלת אסיפה, מלשון יאסף הביתה, ליסוג אחור ולהפרד מחבורת בנ''א, ולאידך גיסא צריך להיות בהתחברות עם יראי ד' וחושבי שמו, ועם אותם שמאמינים בהקב"ה והולכין בדרך התוה"ק, ע''כ אמר יעקב לשון האספו, ועוררם אל האסיפה בשני פנים במידת הפכיות, כפי הצורך וכפי הוראת השעה.

ירמיה הנביא מתאונן ואמר (ירמי' ח') עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו וגו' הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי, פרש''י והרד''ק ורוב המפרשים, שאמר כן דרך משל, לפי שגלעד ה' מקום הצרי והוא סם מרפא לחלאים קשים, גם רופאין מצויין שם, וכמו''כ יש לתמוה מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי, וכי לא הי' להם אנשים צדיקים ממי ללמוד ויטיבו מעשיהם עכת''ד ז''ל, אמנם עדיין ראוי להבין ענין המשל, ולמה נקט צרי וגלעד דוקא וכמו''כ ישנם שאר מקומות ושאר דברים המרפאים, ובודאי יש עוד כוונה בענין המשל, ובתרגום פי' הפסוק באופן פלא אמר ירמי' נביא דלמא לא אית בי עובדין טבין למבעי על בית ישראל, הלא מחמיד הוית לאולפני' דאלי' נביא דמגלעד, דפתגמוהי אינון אסותא, ארי על דלא תבו בכן לא סליקת אסו למיחת כנישתא דעמי עכ''ד.

ולכאורה צ''ב פי' התרגום, שאמר ירמי' מחמיד הוית לאולפני' דאלי' דמגלעד, והכי ירמי' הי' רחוק הרבה מדורו של אלי' ולא הי' תלמידו שילמד ממנו, שהרי ירמי' הי' בסוף ימי הבית בחורבנו ואלי' הי' עוד קודם בנין הבית שני כמה מאות שנה, והרמב''ם ז"ל בהקדמתו לספר היד מונה והולך סדר המקבלים ממשה רבינו ועד רב אשי, ותמצא שם שמאלי' ועד ירמי' היו י''ב דורות, ולמה הי' חומד דוקא לאולפני' דאליהו, וכמו''כ קבל הכל עד משרע''ה, גם כל אות בדברי הנביאים וכתובים, הוא נבואה הנכתבה לדורות כאמרז''ל בגמ', וגילו להם מן השמים דברי הנבואה בבחי' כה אמר ד', ולמה אמר לו הקב''ה אולפני' דאלי' דוקא, ומה צורך יש בנבואה זו לדורות, דאמרו ז''ל שרק נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה וצ''ב

אמנם נראה דרוב דברי הנבואות של ירמי' ירמזו גם על דור האחרון של עיקבתא דמשיחא, וכל ענינים והמאורעות של דור הזה וחבלי משיח וענין גאולה העתידה נרמו בנבואת ישעי' ירמי' ויחזקאל, ואפשר שירמיה הנביא התנבא כן על דור האחרון ואמר הצרי אין בגלעד וגו', דהנה כתיב הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא ואיתא בפרקי דר"א (סוף פ' מ"ג) שאם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלים, ואין ישראל עושין תשובה גדולה עד שיבוא אלי' שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אלי' והשיב לב וגו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בה' מלכים (פי''ב ה"ב) שאלי' יהי' שליח ליישר את העם ולהכין לבם עייש''ד, והנה כשיבוא אלי' הנביא ויזריח בלבבות בני ישראל הרהורי תשובה ורוח טהרה, כל מי שיש בו עוד ניצוץ קדוש יעשה תשובה שלימה בודאי, חוץ מאותן שנכרתו ח"ו לגמרי משורש אילן החיים ונדחו עולמית, דלפני ביאת המשיח יהי' בירור אחר בירור וצירוף אחר צירוף כמבואר בדברי הנביאים ובדרז"ל, השי"ת יעזור לנו שנהי' מאותן שיעשו תשובה שלימה, ולא מאותן הנידחין ר"ל, ונזכה עוד לראות בישועת ישראל ולומר הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, ועכ''פ מוכרח שיבוא אלי' ליושר לב ישראל לתשובה דאין ישראל נגאלים אלא בתשובה.

וכתב המהר"ל מפראג זלל"ה בפי' על הגדה ש''פ, רמז טעם על שפותחין הדלת בלילי פסחים לכבוד אלי' הנביא, שהוא להשריש בלבות הקטנים אמונה על הגאולה האמיתית, שא''א שתהי' גאולה כ"א שיקדים אלי' ויבוא ליישר את לב ישראל ולהחזירם בתשובה, והמהר"ל זלל"ה בודאי ראה ברוח קדשו שיהי' צורך והכרח להשריש אמונה זו בלבות בני ישראל, ושבדור האחרון יטעו רבים מישראל אחר גאולה של שוא וכזב, אוי נא לנו שכך עלתה בימינו, ואני חושב שבדורות הקודמים אילו ראו חורבן מרה כזה בכללות ישראל ובארץ הקדושה בפרט, לא היו יכולים לסבול מרוב הצער, ורק בדור השפל הזה שהדעת הוא בשפלות, שוטה אינו מרגיש, וניטל הדעת ר"ל ובטלה כח ההרגשה.

וזה שהתאונן ירמי' הנביא ואמר עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, ולפי שראה בנבואה שפלות המצב של דור האחרון לפני ביאת המשיח, שאין לנו מעשים טובים וחסרה בחי' התשובה, ואיך נוכל להוושע, דא''א שיהי' הגאולה כ"א ע''י תשובה כאמרז''ל אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, ע"כ אמר שאין עצה אחרת אלא לחכות על ביאת אלי' הנביא, שיבואו ליישר את לב ישראל להחזירם בתשובה, וזה הרפואה היחידה לרפאות שברנו מחולי הגלות, וז"ש מחמיד הויתי לאולפני' דאלי' נביא דמגלעד, שהייתי חומד ומתאות שיבוא אלי' ללמד את ישראל דרכי התשובה, דפתגמוהי אינון אסותא, שיהי' דיבורו רפואה לחולי הגלות, והתאונן ואמר מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי, אבל הסיבה לזה הצרי אין בגלעד וגו' שלא חששו להתרפאות ע"י אלי' הבא מגלעד, ולא המתינו על ביאת אלי' הנביא לבשר לנו הגאולה, ודימו שאפשר להיות חלילה ישועה ע"י מינים, ד' ישמרנו מדיעות נפסדות כאלו, ומי שחושב אפי' רגע א' מחשבת מינות כזו, שאפשר להיות ישועה על ידי מינים ואפיקורסים, זהו מינות גמור וגרוע הרבה יותר מהעובד ע''ז, ואותו האיש ש"ץ ימ"ש שהחרימו ונידו אותו בכל בתי מדרשות בכל יום הוא כאין וכאפס נחשב נגד אלו המינים של זמננו, שעל הכלל כולו יצאו, השי''ת יודע אם ישאירו יהודי מאמין בהקב"ה ובתורתו בארץ הקדושה, ולבן ביקש לעקור את הכל, ובעוה"ר רבים כרוכים ואדוקים מאוד בע"ז זו, והדיעות נתפסו ר"ל, ואפי' בישראל שומרי תורה ומצות נאחזו כוחות של הס"מ ויצרא דמינות, וברור אצלי שאם לא זה החורבן הי' אלי' בא מכבר, ורק הבוי''ת יכול להושיע ואין זולתו.

הבורא כל עולמים יעזור שנצא בשלום מהימים הקשים האלו, ומהנסיונות הקשים והמרים, החשכות וההסתרה גדולה עד מאוד באלו הזמנים האחרונים לפני ביאת המשיח, אבל אעפ''כ צריכין ישראל להתעמל הרבה ולהתגבר על כל המניעות ולעבוד השי"ת, ויה"ר שנזכה להתגבר על כל המניעות, ונזכה להיות דבוק בתוה''ק ולעשות רצון הבורא כל עולמים ולהיות דבוק בו ית', ויש עוד מציאות שכל א' מישראל יוכל לתקן מה שפגם כל עוד שיש שהות, הבורא כל עולמים יעזור שנזכה בקרוב שנראה ונחי' את ימי הגאולה ולהיות נגילה ונשמחה בישועתו, כי לא יצוייר שמחת ישראל, רק בגאולה האמיתית והישועה שלימה, הבוי''ת יעזור שעד אז יהיו ישראל שמורים מכל צרה וצוקה, השי"ת ישמח לבבות בני ישראל, ונזכה לעבוד השי''ת באמת ובשמחה, ונזכה לתקן כל אשר פגמנו, הבורא כל עולמים יעזור שכולנו יחד נזכה לראות הישועה שלימה עם הצדיקים אמיתיים שיעמדו בתחי' בביאת המשיח, ונזכה לראות אור קדושתו ית"ש בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר לט דרוש לחנוכה תשכ"ז

להשלמת הספר הצגנו פה הדרוש הזה

הנרות הללו אנו מדליקין על הנסים ועל הנפלאות וכו' ועל המלחמות שעשית לאבותינו וכו', ע''י כהניך הקדושים וכל מצות שמונת ימי חנוכה, יל''ד דהרי מבואר בגמ' (שבת כ"א ע"ב) שקבעו חז"ל להדליק נרות חנוכה לזכר הנס הנעשה במקדש בפך השמן עיי''ש, ולא הזכירו שם נס דנצחון המלחמה כלל, וא''כ צ"כ מדוע תקנו רז''ל בנוסח הודאה לומר הנרות הללו אנו מדליקין וכו' על המלחמות, ואין זה טעם התקנה המבואר בש''ס.

ב) גם יל''ד מ"ש ע''י כהניך הקדושים וכו', ואין זה מתוכן סיפור הנס לכאורה, דמנפק"מ אם הי' סיבת הנס ע''י הכהנים או ע''י זולתם, גם צ''ב הקישור ע''י כהניך הקדושים וכל מצות שמונת ימי חנוכה. [[[הערה: אותיות ג' וד' מסודרות כך במקור: קודם ד ואחר כך ג']]]

ד) ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם וכו' רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם, יל''ד מהו ענין הריב, וכי צריך הוא ית' לעשות ריב, ומי יוכל לריב עמו, ואם הכוונה על הדין והנקמה שעשה ית' בשונאי ישראל, א"כ כבר נכלל בתרתי אחרנייתא.

ג) בימי מתתיהו וכו' כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם על חקי רצונך וכו', יל''ד דתינח להעבירם על חקי רצונך עשו השתדלות ע''י גזירת חודש שבת ומילה להעבירם על מצות ד' בכפי', אבל להשכיחם תורתך אין זה בידם, דשכחה הוא בלב ואין אדם יודע מה בלב חבירו ולא שייך כפי' בזה, ואם הכוונה על מצות מעשיות שביטלו מהם, א''כ היינו להעבירם על חקי רצונך.

ה) גם צ"ב כפל הלשונות טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך, והיינו צדיקים היינו עוסקי תורתך, ומהו הכוונה בכפל העניין במלות שונות.

ו) ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמיך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה וכו', יל''ד דהו"ל להקדים לעמך ישראל עשית תשועה גדולה, דעי"ז נתרבה כבוד שמים ונתקדש שמו ית' בעולם.

ז) ואח"כ באו בניך לדביר ביתך ופנו אח היכליך וכו' והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמונת ימי חנוכה וכו' יל"ד דבנס פורים לא תיקנו חז"ל להזכיר נוסח הודאה שקבעו ישראל ימי הפורים ע"ש הנס, ומדוע נשתנה בחנוכה, ולכאורה אין זה מתוכן סיפור הנס, אלא שבחן של ישראל שמזכירים חסדי המקום ית"ש, ואין כאן מקומו בברכת ההודאה.

ח) הב"י זלה"ה הקשה (באו''ח סי' עת"ר) וז''ל איכא למידק למה קבעו ח' ימים, דכיון דשמן שבפך הי' בו כדי להדליק לילה א', נמצא שלא נעשה הנס אלא בז' הלילות עיי''ש שתירץ ג' תירוצים, והפר''ח הקשה על שלשתם עיי''ש, ומסיק דלילה הראשונה נקבע ע''ש נס נצחון המלחמה, וז' לילות אחריו נקבעו ע"ש נס הנרות עכת''ד, וגם על תירוצו יש להקשות (עיין בדברנו בדרושים לחנוכה עמוד מ''ט) דלפי''ד לא אשכחן טעמא על ליל כ"ו עיי"ש, גם מדברי הגמ' (שבת כ"א ע"ב) מבואר דעל נס הנרות קבעוה חז"ל, ולא הזכירו נס הנצחון שם כלל, ועיין בפרמ"ג שכתב דאין אומרים שעשה נסים כ"א על נס השמן, לא על נס המלחמה, דלא הי' ניסו מפורסם לכל, ואפשר שיזדמן גם כדרך הטבע שינצחו מעטים והחלשים את הגבורים הרבים עיי"ש.

ט) עוד יש להעיר הרי כמו''כ נעשו נסים במנורה שבמקדש הרבה פעמים ובזמנים שונים, כמ"ש בתנחומא (פ' תצוה) א"ר חנינא סגן הכהנים אני הייתי משמש בביהמ''ק, ומעשה נסים הי' במנורה, משהיו מדליקין אותה מראש השנה לא היתה מתכבה עד שנה האחרת, ופעם אחת לא עשו הזתים שמן, התחילו הכהנים לבכות, וא"ר חנינא סגן הכהנים אני הייתי בביהמ"ק, ומצאתי מנורה דליקה יותר ממה שהי' דליקה כל ימות השנה וכו' עכ"ד המדרש גם אמרז''ל (במס' שבת כ"ב ע"ב) שהי' נס בנר מערבי בכל יומא, שנותן בה שמן כמדת חברותי', וממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים והי' דולק כל היום וכל הלילה בדרך נס, וזו עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל עיי"ש, ואמרז''ל (יומא ל"ט ע"א, תוספתא סוטה פי"ג) שהי' נס זה כל ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה עיי''ש, ומדוע תיקנו חז"ל לעשות זכר לנס הנרות שהי' בימי חשמונאים בלבד, ולא עשו כן לשאר הנסים שהיו במנורה.

ונל"פ בהקדם מ''ד במדרש כשנכנסו היונים שאלו מה כוחה של אומה זו, הי' שם זקן א' ואמר להם, כל זמן שהמנורה דולקת אין אתם יכולים להזדווג להם מיד הלכו וטמאו כל השמנים, והב''ח באו''ח (סי' עת''ר) הביא מדרש רז''ל בזה''ל, אמר להן מצוה אחת יש בידן, אם אתם מבטלין אותן מידם כבר הן אבודין, ואחה זה הדלקת מנורה שכתב בה להעלות נר תמיד, כל זמן שמדליקין אותן תמיד הם עומדין וכו', עמדו וטמאו כל השמנים, ולכאורה ראוי להבין דהרי רשעי ישראל שהשיאו להם עצה זו, כמו''כ ידעו דטומאה הותרה בצבור וא"כ מה הועילו, וסוכ"ס לא יתבטל מהם מצות המנורה ואם זה הי' מזימתם הי"ל לאבד כל השמנים שבמקדש, ואם לא ישאר שמן הראוי' להדלקת המנורה יתבטל ההדלקה בהכרח, וכמ"ש הב''ח בסי' הנ"ל שלא היו בקיאין בעשייתה עיי''ש, אמנם נראה דפריצי ישראל שהי' ידם עם היונים ונתנו להם עצה זו, היתה עיקר כוונתם הרע לערב כח הטומאה ר"ל בעבודת בית המקדש, ולפי שהי' ידוע להם הלכה זו דטומאה הותרה בצבור, חשבו שידליקו ישראל בשמן טמא, וזה יוסיף להם כח לשלוט ולהתגבר על ישראל בכח טומאתם, אבל עשה הקב"ה נס וניתוסף שמן הטהור והי' מספיק לח' ימים, והדליקו רק בשמן טהור, דאף שמצד עצם ההלכה טומאה הותרה בצבור מ"מ רוח מסאבא שריא עלי', וכוחות הטומאה שולטים עלי' ומזיק לבחי' הנפש, ועיקר כוונתם של רשעי ישראל הי' להכניס כוחות הטומאה בלבות בנ''י ובמעשה המצות שלהם, שאף אם יעשו אותם ישראל יהי' מעורב בו חלק הסט"א ר"ל, אבל הבוי"ת הפיר עצתם ע''י נס השמן כנ"ל, נמצא דעיקר ההתגברות הי' מצד רשעי ישראל שהי' ידם עם היונים, והם הורו להם הדרך בתכסיסי מלחמה ללחוץ כח התורה וכח הקדושה והטהרה, כי היו בקיאים בזה יותר, וכשעזר הקב''ה לישראל ונתגברו ידי החשמונאים, נתבטלו כל אלו הכוחות ונפלו טמאים ביד טהורים, ונצחו לא רק את היונים בלבד אלא גם רשעי ישראל נתבטלו הם ומזימתם הרעה, ונתגבר כח הטהרה והקדושה בישראל.

וכבר פירשתי בנוסח ברכת התורה, שבברכה דלפני' התקינו לומר ונתן לנו את תורתו, ובברכה דלאחרי' ונתן לנו תורת אמת, וצ"ב טעם השינוי, ומדוע לא תיקנו חז''ל גם בנוסח ברכה הראשונה לומר תורת אמת, ופירשתי עפי''ד הגמ' (ע"ז י"ט ע''א) אמר רבא בתחלה נקראת (התורה) על שמו של הקב''ה, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה עכ''ד הגמ', ולפי''ז בברכה ראשונה קודם שלמד בה שנקראת על שמו של הקב"ה, אין צורך להזכיר תורת אמת, כי תורתו של הקב"ה ודאי אמת אבל אחר שקרא ולמד ונקראת על שמו, אז צריך להדגיש ולומר תורת אמת, וצריכין לסייעתא דשמיא לכוון אל האמת בתוה"ק, ובזה יבואר מ"ש להשכיחם תורתך דזה הי' התגברות פריצי ישראל לסלף דרך התורה האמיתות, ולזייפה בדרשות של דופי, ועי''ז יעלה בידם אח''כ להעבירם מחקי רצונך, ואף דלא הי' בידם להשכיחם ידיעת התורה (כקושיתנו לעיל) אבל כל מזימתם הי' להשכיחם תורתו של הקב"ה שהוא תורת אמת, וז"ש להשכיחם "תורתך'' דייקא, והכהנים הקדושים בני חשמונאים לחמו ורבו לנגדם לברר ולקיים דרך התורה האמיתית בישראל, ועיקר המלחמה היתה בעד קיום התוה''ק, וכשעזר הקב"ה ונצחו החשמונאים נתגלה דרך באמת בתוה"ק וידעו הכל שדרך החשמונאים אמת, ונתבטלו כל הזיופים של רשעי ישראל, וז"ש רבת את ריבם, שנוסף על נס נצחון המלחמה שנכלל במאמר דנת את דינם נקמת את נקמתם, הי' עוד ישועה שלא הוצרכו עוד למחלוקת לריב עם רשעי ישראל, והבוי"ת רב ריבם ע''י שנתגלה דרך האמת, ונתבטל כח המזייפים.

והנה כל ימי שמעון הצדיק הי' נס בנר מערבי, ונמשך הנס בכח קדושת הדלקתו, ואחר שמעון הצדיק לא זכו לנס זה תמידית, מחמת שלא הי' הדור ראוי לעדות זו, ואפשר דכשנצחו החשמונאים וטהרו את ההיכל והמקדש והדליקו נרות המנורה, חזרה הנס של נר מערבי כמו בימי שמעון הצדיק, להיות עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, ואף שלא היתה בחי' הדור ראוי' לכך, אבל עשה השי''ת נס זה להראות חביבותן של ישראל, להיות עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, והכהנים הקדושים בכח קדושתם המשיכו נס זה בנר המערבי, ובכח מסירת נפשם שלחמו עבור קיום התוה''ק וכח הטהרה, זכו לזה שנצחו כחות הטומאה ונתגבר כח הקדושה, ולהראות חביבותן של ישראל חזרה הנס של נר מערבי להיות עדות שהשכינה שורה בישראל, ואיתא בתיקוני זוהר הקדוש (תקון ע') בכל אתר דבעיא קוב"ה למיעבד נס, שכינתא אקדמת לההוא אתר עיי"ש, א"כ הי' בודאי השראת השכינה בנס דנרות, אלא שע"י נר המערבי נתגלה עדות זו לבאי עולת וזו היתה עיקר הנס ולא רק תוספת הברכה שבשמן הי' הנס, אלא שעי''ז נעשה עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, ואף שכבר נעשה נס זה גם בימי שמעון הצדיק, אבל עכשיו שלא הי' הדור ראוי לכך ואעפ"כ זכו לזה בכח מסנ"פ שלחמו נגד כוחות הטומאה, ע"כ קבעו חז"ל זכר לנס זה יותר משאר הנסים שנעשו במנורה שבמקדש.

ובזה יתורץ קושית הבית יוסף זלה"ה, דשפיר הי' נס גם בליל א', ואף שהי' מספיק מדת השמן למדת לילה א', אבל עיקר הנס הי' שנתגלה עדות זו לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל וזה נעשה מיד בליל א', דלא הי' מספיק מדת השמן כ"א לליל א', ונעשה נס בנר מערבי שדלקה כל הלילה ויום שלאחרי', וחוץ מזה נעשה להם עוד נס שניתוסף השמן שבפך או שבמנורה והדליקו ממנו ח' ימים, נמצא שהי' הנס כל שמונה ואף בליל א' ומתורץ קושית הב''י, גם א"ש תירוצו של הפר''ח שקבעו יום ראשון ע''ש נס נצחון המלחמה, ובאמת בעלמא אין ראוי להזכיר נס נצחון מלחמה, דלא נתברר שהוא בדרך נס כמ"ש הפרמ"ג, שבמציאות להיות כן גם בדרך הטבע שינצחו המעטים את המרובים, גם צריך בירור אם הוא מצד הקדושה, וזולת זה טוב לחדול ולמנוע הזכרתו, אבל כאן הי' עיקר נצחון המלחמה שנצח כח הקדושה והושפלו כוחות הטומאה, ונתגלה ע''י נס הנרות שהשכינה שורה בישראל, וזה העיד גם על המלחמות שהי' מצד הקדושה וע''ד הנס.

ובזה יבואר אמרינו הנרות הללו אנו מדליקים וכו' על ידי כהניך הקדושים, שהם בכח קדושתם המשיכו בחי' הנס בנר המערבי, כמו שהי' בימי שמעון הצדיק שהמשיך בחי' הנס ברוב קדושתו, ומה"ט וכל מצות שמונת ימי חנוכה, שהי' הנס גם בליל א' כנ''ל, ובזה א"ש בנוסח ההודאה ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן וכו', דע''י נס הנצחון נתרומם קרן התורה והקדושה, וחוץ מהישועה שניצולו ישראל מידי הרשעים, עוד נתרבה כבוד שמים בעולם ע''י שנתחזק כח התורה ונתברר דרך האמת ונתגלה עדות זו לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, וז''ש ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, שנתרבה כבוד שמים ע''י נס הנצחון, ועוד לעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן שניצולו מלחץ הרשעים, גם שנתפרסם חביבותו ית' אליהם לכל באי עולת וע"כ מנינהו בתרתי.

ולדרכנו יתבאר מה שתיקנו רז''ל בנוסח הודאה לומר ואח"כ באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וכו', ולא תקנו כן בנוסח הודאה דפורים, ויובן עפימ''ש היע''ד (בח"א דרוש ח' דף מ''ז) בטעם מ"ש רז''ל נס חנוכה לא ניתן לכתוב, מפני שהי' בלי תשובה, כי פריצי ישראל שהי' ידם עם היונים לא שבו אל ד' כלל ועמדו במרדם, גם מנעו את ישראל מלעשות תשובה, וע''כ לא ניתן לכתוב בגדר כבוד אלקים הסתר דבר, שעשה השי"ת נגד נימוס האלקית ומשפטי ד' להושיעם בלי תשובה עכת"ד ז"ל, ומעתה א"ש לחלק דבפורים נמשך להם בחי' הנס ע''י ריבוי התשובה ודברי הצומות וזעקתם, כמבואר בפסוקים, א"כ קדמה התשובה למעשה הנס והיתה סיבתו, ע"כ אין צורך להזכיר המעשים טובים שעשו ישראל אח"כ, משא"כ בנס חנוכה שלא היו כל ישראל יכולין לעשות תשובה גמורה לפני הנס, מגודל הלחץ של רשעי ישראל והיונים, אלא אחר נס הנצחון נתחזק כח הטהרה והקדושה וזכו להשראת שכינה כר"ל, וע"כ תיקנו לומר ואח''כ באו בניך וכו' ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך, שנתגברו בכח הטהרה להעמיד הדת על תילה, ומה"ט זכו לנס הנרות ולהשראת השכינה, ומה''ט וכל מצות שמונת ימי חנוכה, שהי' בחי' הנס כל שמונה כנ"ל, השי"ת יעזור שיתעורר עלינו כח הנסים האלה בימים ההם בזמן הזה, וננצל מכל צרה וצוקה מבית ומבחוץ, ונתחזק בכח התוה"ק ובדרך האמת, ונזכה לעשות נחת רוח להבורא יתברך, ולגאולה שלימה במהרה בהתרוממות קרן התורה וישראל, בהתגלות כבוד שמים עלינו ב"ב אמן.