דברי יואל על התורה/שמות/וארא

  << שמות• חומש שמות• בא >>

פרשת וארא

הגורמים למדת הדין על מצרים

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ד'. דקדקו המפורשים מ"ט התחיל הכתוב בשם אלקים מדה"ד ובלשון דיבור קשה, וסיים ויאמר אליו אני ד' שם של רחמים ואמירה לשון רכה, ורש"י ז"ל פי' דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה וגו' ויאמר אליו אני ד' נאמן לשלם שכר טוב וכו' וצ"ב דלפי"ז המה ב' דברות סמוכים זל"ז, וה"ז מקרא קצר ולא נתבאר כוונת הדיבור והקישור בין שניהם, ובמד"ר (פ' ו' סי' א') נתבאר יותר לפי שאמר למה הרעותה וגו' על דבר זה בקשה מדה"ד לפגוע במשה הה"ד וידבר אלקים אל משה, ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דבר כן חזר ונהג עמו במדת הרחמים, הה"ד ויאמר אליו אני ד' עכ"ד המדרש, וצ"ב דהלא הבוי"ת מסתכל בסוף דבר בקדמותו, ומעיקרא ידע דבשביל צערן של ישראל דיבר כך, ומהו זה שאמרו חזר ונהג עמו במדת הרחמים, ולא שייך חזרה לפניו ית'.

ב) עוד דרשו במד"ר (פ' ו' סי' ב') ר"י ב"ר חנינא אמר אלקים על המצרים: אני ד' על ישראל, ופי' היפ"ת אלקים על המצרים שיבוא בדין עליהם. אני ד' על ישראל לרחם עליהם כנגד מה שהרעו להם לישראל, וצ"ב דמצריים מאן דכר שמי', ולפי פשוטו נאמר דיבור זה למשה, גם לפי"ז אין לו קישור לא לפרשה של מעלה למה הרעותה וגו' ולא לפרשה שלאחרי'.

ג) בילקוט איתא (רמז קע"ו) וידבר אלקים אל משה וגו' זש"ה (תהלים נ') שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלקים אלקיך אנכי, א"ר פנחס הכהן בר חמא אמר הקב"ה למשה בשביל שקראתי אותך אלקים שנא' ראה נתתיך אלקים לפרעה, אלקיך אני ולכך נאמר וידבר אלקים אל משה עכ"ד המדרש, וצ"ב.

ויתבאר בהקדם מ"ש ק"ז היש"מ זלל"ה בפ' שמות לפרש דברי הילקו"ש בשלח (רמז רל"ד) והמים להם חומה, חמה כתיב שנתמלא עליהם הים חמה להטביען וכו', מיד אותה חמה שנתמלא על ישראל החזירו על מצרים, הה"ד וישבו המים ששבו מישראל על מצרים, ולכאורה תמוה וכי יעביד קוב"ה דינא בלא דינא ח"ו, דחימה של ישראל יהי' על מצרים, הלא די להם בשלהם וק"ל אמונה ואין עול, אבל יובן כפשוטו עפי"ד המדרש שטען שר של מצרים מה נשתנו אלו מאלו הללו עוע"ז והללו עובדי ע"ז, והשיב ית' וכי לדעתם עבדוה, והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טירוף הדעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון וכו', וידוע מ"ש השלה"ק וירעו אותנו המצרים וגו' שעשו אותנו רעים וחטאים, ועפי"ז יבוא על נכון המדרש הנ"ל, דאותה חמה החזיר על המצריים, כי הם הגורמים וישראל אנוסים עכת"ד הק', ולכאורה עדיין ראוי להבין למה הי' הצורך להשתמש בחימה של ישראל, וכי לא הי' מספיק בשלהם, ובל"ס ראויים היו המצרים למדת עונשם גם בשביל עוונותם שעבדו ע"ז ועוד הרבה רעות שעשו.

ואפשר לתרץ עפימ"ש במתני' (סוטה דף כ' ע"א) יש זכות תולה ב' שנים. יש זכות תולה ג' שנים, ובגמ' שם רצו ללמדה מפסוק דכתיב גבי אדום (עמוס א') כה אמר ד' על שלשה פשעי אדום וגו', ומסיק דאין ראי' לדבר אלא זכר לדבר, דדלמא שאני עכו"ם דלא מפקיד דינא עלייהו עכ"ד הגמ' ופרש"י אין ממהרין מן השמים לפקוד עונותם עליהם בעוה"ז, אבל מישראל ממהרין ליפרע בעוה"ז ומדקדקין אחריהם, ובזה יבואר דברי מדרש הנ"ל דאותה חמה שנתמלא על ישראל החזירו על מצרים אע"פ שגם הם עבדו ע"ז וראויים היו לעונש, אבל עכו"ם לא מפקד דינא עלייהו ואין ממהרין להפרע מהם מידת ענשם, ואפשר הטעם כדי שיקבלו מדת שכרם עבור הטוב המגיע להם, וכשנתמלא סאתם הקב"ה פורע מהם, אבל לפי שהי' שליטת הדין והחימה על ישראל, והמצריים היו הגורמים ומחטיאים אותם, ע"כ נמדד להם במדתם של ישראל שמדה"ד ממהרת להפרע מהם ומדקדקין אחריהם כפרש"י ז"ל.

ומעתה יתבארו ב' המדרשים הנ"ל, ושניהם על קוטב א' נאמרו, והוא דבקשה מדת הדין לפגוע במשה על שהקשה לומר למה הרעותה, והגם שבשביל צערן של ישראל דבר כן, אבל לפי מידת גדלו וצדקתו הי' בזה פגם קצת ע"ד וסביביו נשערה מאוד, אולם לפי שהמצריים היו הגורמים לצערן של ישראל, והם אשר סובבו למדה"ד שיחול, ע"כ בדין הוא שאותו החימה ומדה"ד פגעה בהם במצרים, וזה לעומת זה נהג הקב"ה עם ישראל במדת הרחמים וז"ש במדרש אלקים על מצרים, אני ה' על ישראל, ומעתה א"ש קישור דרשתם ז"ל עה"פ וידבר אלקים אל משה.

ועד"ז יתבאר קישור הכתוב וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ד', שנתעורר מדה"ד על משה בשביל שאמר למה הרעותה ומקושר לפרשה שלמעלה הימנו אלא בשביל שהמצרים גרמו לזה ע"י שציערו את ישראל, ע"כ חזר המדה"ד על המצריים ומדת הרחמים על ישראל, ובזה יתבאר דברי הילקוט הנ"ל אמר הקב"ה למשה בשביל שקראתי אותך אלהים שנא' ראה נתתיך אלהים לפרעה, ר"ל להמשיך מדת הדין על פרעה ועל מצרים, ע"כ אלקיך אני שנא' וידבר אלקים אל משה, ונתעורר מדה"ד על משה כדי להחזירו על ראש מצרים, שהם היו הגורמים להחטיאם ומגיע להם מדינא כנ"ל.

פרשת וארא

דרוש נפלא מה שאמר משה רבינו ע"ה למה הרעותה לעם הזה

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', פי' רש"י ז"ל דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה, לכאורה יש להפליא דהרי משה רבינו הי' מובחר היצורים ולגודל מדריגת קדושתו אין חקר והי"ל אימה ופחד ורעדה מהקב"ה יותר מכל הברואים שבעולם, ואיך דיבר מרע"ה לפני הקב"ה דברים קשים כאלה, ואף לפני מלך ב"ו לא יאות לומר כן ומכ"ש לפני ממ"ה הקב"ה, גם צ"ב הקישור בשאלתו למה זה שלחתני למ"ש למה הרעותה לעם הזה.

ונל"פ בהקדם מה שפירשתי (פ' לך עמוד של"ד) במאמה"כ במה אדע כי אירשנה וגו' פירש"י לא שאל לו אות על בשורת הזרע אבל על ירושת הארץ שאל לו אות ואמר לו במה אדע כי אירשנה, והקשה הרמב"ן ז"ל למה שאל אות בירושת הארץ ובנתינת זרע לא שאל אות עיי"ש תירוצו, עוד פי' רשיז"ל ד"א במה אדע לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, א"ל הקב"ה בזכות הקרבנות, ולכאורה קשה להעמיס זאת בלשון הכתוב במה אדע כי אירשנה. שמשמעותו מורה על הידיעה בעצם ההבטחה אם תתקיים ולא על הזכות במה יזכו, ופירשתי עפ"י המבואר בדברי חכז"ל בכ"מ כי א"י ניתן על תנאי אם ישמרו ישראל את התורה, כדאיתא במכילתא פ' יתרו (הובא בילקוט מלכים רמז ק"ע) ג' דברים נתנו על תנאי ארץ ישראל בית המקדש ומלכות בית דוד עיי"ש, והכתוב עומד וצווח ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו וגו', ובזה יובן שעל בשורת הזרע לא שאל לו אות, מפני שההבטחה היתה מוחלטת ובלי תנאי, משא"כ בשורת הארץ הי' על תנאי אם ישמרו את התורה, ועד"ז היתה שאלתו אם יזכו לירושת הארץ ובאיזה זכות יזכו אלי', והשיב לו הקב"ה בזכות הקרבנות עיין שם בדברינו ביאור הענין באריכות, ולכאורה עדיין ראוי להבין מדוע שאל על ידיעת הזכות, ויספיק שיתפלל אל הקב"ה שיזכו בנ"י להרבות מצות ומע"ט ואז בודאי יזכו לירושת הארץ.

אמנם ידוע כי האבות הקדושים כל פעולתם הי' בשביל דורות העתידים, ועשו פועל דמיוני להכין ישועה לדורות לישראל, וכמו שמצינו באאע"ה כשבא לשכם הי' מתפלל על בני יעקב כשיבואו להלחם בשכם כפי' רש"י עה"כ עד מקום שכם וגו' ועד"ז יתבאר שאלת אאע"ה במה אדע באיזה זכות יזכו ישראל וכו', ותכלית ידיעה זו אליו כדי להכין כח השפעת זכות זה לבניו שיחזיקו בו, כי זה הי' כל עבודתו הק', וכמ"ש כו ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' ולזה רצה אאע"ה לידע באיזה זכות יזכו לירושת הארץ כדי להכין להם כח השפעה זו.

ועד"ז אפ"ל הכוונה גם במה שאמר מרע"ה להקב"ה למה הרעתה לעם הזה, שאינו כמתרעם ח"ו על דרכיו ית', כי אם שאלה נכונה שאל באמרו למה הרעתה לעם הזה, ר"ל מהו הסיבה שגרם לזה שהרעתה לעם הזה ועל מה הגיע עליהם ככה, כי יש צורך בידיעה זו כדי לתקן החטא והפגם שבסיבתה בא עליהם הצרה הזאת, גם להמליץ זכות ולעורר רחמים עליהם, וכעין שמצינו בגמ' (יבמות ע"ח ע"ב) כתיב ויהי רעב בימי דוד ג' שנים שנה ראשונה אמר להם שמא עוע"ז יש בכם וכו', בדקו ולא מצאו וכו' אמר אין הדבר תלוי אלא בי, מיד ויבקש דוד את פני ה', מאי היא אמר ר"ל ששאל באורים ותומים וכו', ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים וכו' עכ"ד הגמ', ועד"ז הי' שאלת מרע"ה באומרו למה הרעתה לעם הזה, ובעוה"ר בדור הזה אין לנו מי שישאל ויחקור סיבת צרותינו לידע בשל מי הרעה הזאת ומה הגיע אלינו ככה, ותרופה אחת לנו שכולנו יחד נישא לבבינו אל אל בשמים, ונשוב אליו באמת ובלב שלם ונתקן אשר פגמנו עד שישוב וירחמנו.

ולדרכינו יתבאר הקישור למה הרעתה לעם הזה ולמה זה שלחתני, עפי"מ שפי' האר"י הק' עה"כ לכה ואשלחך וגו' על כי בזה השליחות ששלח השי"ת למרע"ה הי' בו טובה ורעה טובה לישראל ורעה למצרים, ומאתו ית' לא תצא הרעה, להכי נגד הרעה שמגיע מהשליחות אמר לכה כלומר לך מדעתך, ונגד הטובה שמגיע ממנה אמר השי"ת ואשלחך אני משלח אותך עכת"ד הק', וזה שטען מרע"ה קובל אני על ששלחתני, דהא ממה שאמרת לי ואשלחך, נשמע שע"כ יצמח טובה לישראל מהשליחות, כי אם הקב"ה המשלח הרי מאתו לא תצא הרעה, ועדיין לא נתגלה בחי' הטוב שבשליחות, אדרבה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. ואין זה כבוד שמים שיתייחד השליחות בשמך על בחי' הרעה, ולכן מרע"ה בגודל ענוותנותו תלה החסרון בעצמו, כי הוא אשר מעל ח"ו בשליחות וע"ז הי' קובל מרע"ה, דהרי ראה כי הוכבד העבודה על בנ"י והוא מא' משתי הסיבות, או שחטא העם גרם לזאת ושאל למה הרעותה לידע הסיבה ע"מ לתקנה, או שהחסרון ממנו על כי הוא הי' השליח לזה וכנ"ל, והשיב לו הקב"ה לסתור טענתו שאין החסרון ממנו ח"ו, אלא שכל זה הי' מן השמים, מפני שהי' צורך לאלו הדיבורים שיאמר משה רבינו למה הרעותה וגו' כדי שיעורר על ידם רחמים על ישראל, ואחר שאמר למה הרעותה א"ל הקב"ה עתה תראה וגו' כי כבר נשלם הרצון ונתעורר רחמים ע"י דיבורך.

ואפ"ל שזהו הכוונה במאמר הכתוב וידבר אלקים אל משה זה מדה"ד, שדבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה, דלמראית עין הי' נחשב זאת לחטא, אבל אליבא דאמת הוכנו דיבורים אלו מן השמים וזה ירמוז ויאמר אליו אני ה' דמ"ש משה למה הרעותה וגו' אני ה' אמרתי זאת, והשכינה מדברת מתוך גרונו של משה, והקב"ה סיבב כן שיהיו נאמרים דיבורים הללו מפי משה נביאו, כי הי' צורך לדיבורים הללו לעורר רחמים על ישראל, וכעין שמצינו בגמ' (יבמות קכ"א ע"ב) בבתו של ר' נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור וכו' והודיעו לר"ח ב"ד וכו' א"ל לא נביא אנכי וכו' אלא דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו, ואר"א אעפ"כ מת בנו בצמא וכו' ע"כ, ולכאו' מדוע לא הועיל זכותו גם לבנו שינצל בטענה זו דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו, ובשיטה מקובצת (מס' ב"ק) כתב ולרבינו נל"פ אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב"ה וכו' והסכים הקב"ה לדברי, שכן דרכו של הקב"ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור, וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא עכ"ד, וכן פי' בעץ יוסף על עין יעקב עיי"ש, הרי דאף אם הסברא אמיתית, מ"מ אם הקטרוג גדול יש צורך שצדיק גדול יאמר זה והקב"ה מסכים לסברת הצדיקים, וכן הי' כאן צורך גדול לאלו הדיבורים שיאמר משה רבינו למה הרעותה לעם הזה כדי לעורר רחמים למעלה, ובעוה"ר מה נענה אנן בדורותינו אלה בגודל השפלות אין מי יטעון בעדינו לעורר רחמי שמיא עלינו ורק הבוכ"ע בעצמו למענו ית' יעשה ולמען שם קדשו שלא יחולל בגוים.

ואפ"ל עוד במאמה"כ ויאמר אליו אני ה', דמ"ש משה למה הרעותה וגו' זה אומר גם הקב"ה כביכול לטעון נגד מדת הדין, כי מלך במשפט יעמיד ארץ ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, וכשיש ח"ו התעוררות דין למעלה אז יגער ה' בך השטן והקב"ה טוען נגדו, אלא שיש צורך באתערותא דלתתא, לזה צורך בדיבורים של צדיק אמת לעורר רחמים למעלה. והנה אז הי' מרע"ה מצער עצמו בצרתן של ישראל וטען בשבילם למה הרעותה לעם הזה ועי"כ הי' מעורר רחמים עליהם, אמנם מה יעשו ישראל באותן הדורות שלא יהי' משה רבינו בעולם ומי יטעון בשבילם, כי מאז ראה מרע"ה שהגאולה אינו נצחי, ומה"ט הי' מסרב בשליחותו כי רצונו הי' להמתין עד שיהי' גאולה נצחי, ולזה נחמו הקב"ה ויאמר אליו אני ד', דמה שאמרת למה הרעותה וגו' אני ה' אמרתי זאת, ודיבורו יתברך נצחי לעולם וקיים לדורי דורות, ואנחנו צריכים לעורר רחמים על זה שהקדוש ברוך הוא יטעון בשבילנו למה הרעותה לעם הזה וגו' שכבר סבלנו די והותר מחבלי משיח, ומעתה נזכה לעבוד השי"ת בהרחבה ובלי צרה ועקתא ונזכה במהרה לישועת השי"ת בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

פרשת וארא

ביאור דברי המדרש על משה רבינו ע"ה שאמר "למה הרעותה לעם הזה"

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', במד"ר (פ' ו' סי' א') הה"ד (קהלת ב') ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשהו וכו', לפי שכבר הודיע הקב"ה שלא יניח אותם פרעה לילך שנא' וכו' ואני אחזק את לבו. ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר ה' למה הרעותה לעם הזה. וע"ז נאמר שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות הי' כי מה האדם שיבוא אחרי המלך וכו', ועל דבר זה בקשה מדה"ד לפגוע במשה הה"ד וידבר אלקים אל משה, ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דיבר כן חזר ונהג עמו במדה"ר ויאמר אליו אני ה' עכ"ד המדרש וכולו מוקשה דאיך יתכן לומר שמשה לא שמר את הדבר הזה דנראה כאילו שכח או עבר ח"ו על דברי השי"ת, ולא יתכן לחשוב כן על מרע"ה מובחר היצורים אבי כל הנביאים. גם צ"ב מה שאמר שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות הי', דממנ"פ אם הי' חכמה ודעת אין כאן הוללות וסכלות, ואם הוללות וסכלות אין כאן חכמה ודעת, והם ב' הפכים רחוקים מן הקצה אל הקצה.

ב) עוד במד"ר (פ' ו' סי' ב') הה"ד (קהלת ז') כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה, כי העושק יהולל חכם זה משה, עשק שעשקו אותו דתן ואבירם יהולל חכם עירבבו אותו, ויאבד את לב מתנה וכי תעלה על דעתך שהי' משה מתאבד, אלא הם שהקניטוהו ואמרו לו ירא ה' עליכם וישפוט, ואף הוא הקפיד ואמר ומאז באתי לדבר אל פרעה וכו', באותה שעה בקשה מדה"ד לפגוע בו שנא' וידבר אלקים אל משה, א"ל הקב"ה וכי בשר ודם אני במדותי שאיני מרחם הה"ד ויאמר אליו אני ה', וצ"ב שהקשה בעל המדרש וכי תעלה על דעתך שהי' משה מתאבד, ותירץ שהם הקניטו אותו ועל ידם הי' מתאבד כמ"ש ויאבד את לב מתנה, ולכאורה עדיין הקושיא במקומה עומדת וכי תעלה על דעתך שהי' משה מתאבד, דגם אם הקניטוהו דתן ואבירם לא יתכן לומר שהי' משה מתאבד ח"ו. גם צ"ב הלשון ויאבד את לב מתנה שאין לו ביאור עפ"י פשוטו, ובידי משה פי' שחסר כאן בדברי המדרש וצריך להגיה מתונה כתיב, וכ"ה הגירסא במדרש קהלת על פסוק הזה, ויאבד את לב מתנה מתונה כתיב, אילו הי' משה מתון הי' ניצול אלא שהקניטוהו והקפידו אותו ואמר ומאז באתי לדבר אל פרעה וגו' עכ"ל. אמנם קשה לומר שבכל דפוסי המדרש חסר גירסא זו, גם בלשון הכתוב מתנה כתיב ולא מתונה וצ"ב.

ונל"פ בהקדם מ"ד בגמ' (תענית כ"ג ע"א) ת"ר פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים שלחו לחוני המעגל התפלל ולא ירדו גשמים, עג עוגה ועמד בתוכה וכו' אמר לפניו רבש"ע נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, התחילו גשמים מנטפין וכו' אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות, ירדו בזעף וכו' אמר לפניו לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה וכו', שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי וכו', אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו, פרש"י מתחטא לשון חטא כלומר הולך וחוטא, עוד שם בגמ' (דף כ"ה ע"א) לוי גזר תעניתא ולא אתא מיטרא אמר לפניו רבש"ע עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך אתא מיטרא ואיטלע, א"ר אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו לוי עכ"ד הגמ', הרי מצינו בצדיקים וקדושים שהטיחו דברים כלפי מעלה בשביל טובת ישראל, אף שידעו שיחשב להם לחטא ופגם ויענשו על זה, מ"מ מסרו נפשייהו לטובת ישראל ונתקבלה תפילתם להמשיך ישועה לישראל, וכמו"כ מרע"ה שאמר למה הרעותה בשביל צערן של ישראל. אף שידע בנפשי' כי יענש עלי' מ"מ מסר נפשו לטובת ישראל.

ונקדים דברי ק"ז הייטב לב זי"ע (פ' נח) לבאר אמרם ז"ל (זבחים קט"ז ע"א) נח איש צדיק תמים וגו' צדיק במעשיו תמים בדרכיו, פרש"י ז"ל תמים עניו וסבלן, עפי"מ שפי' הגה"ק מבארדיטשוב זצ"ל הכ' שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, כי אור משמעותי' יממא ומשמעותי' אורתא כדאי' בפ"ק דפסחים, משא"כ חושך אין משמעותי' רק לילה וכו', זה עצמו ההבדל שבין חכמה לסכלות, כי החכם אם שהוא חכם לפעמים ישנה טעמו וריחו לפי הצורך ויעשה עצמו כסיל, ע"ד שעשה דוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך, משא"כ הכסיל אין בידו לעשות עצמו חכם בשום פעם ואופן עכ"ד, והוא נאות לענינינו כי זה גדר החכם להיות עניו ושפל, וכל גאה שוטה, אך לפעמים צריך להתלבש בלבוש הגאות לצורך הזמן לקנא קנאת ה' צבאות להשיב רבים מעון וכו' וגם לאפושי ברחמים אבני דורו. וזהו גדר החכמה להשתמש בתרי אנפין גבר ענותן ושפל ולפעמים גאה וגאון הכל לפי שעה שמע לו וזהו ענין התחכמות וכו' ומי שמתנהג בדרך הנ"ל חכם מתקרי, משא"כ מי שאינו בידו רק ע"ד אחד ומהנמנע אצלו להתלבש בלבוש הגאות ולחלף שמלותיו יקרא תם שאינו יודע לרמות, ולכן יקרא נח בשם תמים כי לא הי' לו ענין התחכמות לעשות פעם כך ופעם כך וכו' אתד"ק יעיי"ש.

והנה מרע"ה הי' עניו מכל האדם אשר על פני האדמה כמו שהעידה עליו התוה"ק, וכאן לבש לבוש הגאות להתפלל על ישראל ולדבר כלפי מעלה דברים שאינם מן המוסר לומר להקב"ה למה הרעותה, וזה הי' לו מגודל מעלת חכמתו שהי' בידו לשנות טעמו ולעשות דבר שנראה כהוללות וסכלות בשביל טובת ישראל, ובזה יובן דברי המדרש שאותה חכמה של משה של הוללות וסכלות היתה, דמה שמשה לא שמר את הדבר ואמר למה הרעותה הי' בכוונה גדולה מאתו בשביל טובת ישראל, ואף שהי' עניו מכל אדם מ"מ לצורך השעה לבש לבוש הגאות ע"י גודל חכמתו ועשה דבר שנראה כהוללות וסכלות בשביל טובת ישראל. והנה מדריגה זו שיוכל האדם להשתמש בתרי אנפין לשני הפכים זהו מתנה מהקב"ה, כי האדם מצד יגיעת עבודתו א"א להגיע לידי מדה זו שהיא למעלה מן הטבע, ורק הקב"ה שהוא כל יכול יש לו מדה זו שיכול לעשות שני הפכים בנושא אחד, אלא שהוא יתב"ש נותן מתנה זו לצדיקים אמיתיים העובדים אותו באמת שגם הם יוכלו להשתמש במדה זו לעת הצורך.

ובזה יתבאר דברי המדרש כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה, ע"ד שאמה"כ ארמי אובד אבי ודרשו רז"ל בקש לבן לעקור את הכל, ואף שלא עלה בידו נחשב לו המחשבה כמעשה, וכמו"כ מה שדרשו רז"ל על עושק של דתן ואבירם ויאבד את לב מתנה, לפי שרצו לאבד נחשב להם כעשי', ומ"ש את לב מתנה פי' מתנה זו שנתן הקב"ה למרע"ה שיהי' בידו להשתמש בשני הפכים, ואף להפלגת ענותנותו יוכל להשתמש בלבוש הגאות ולהפציר בתפלתו על ישראל, מתנה זו רצו דתן ואבירם לאבד ממרע"ה ע"י שהקניטוהו, וז"פ ויאבד את לב מתנה שרצו לאבד מלבו של משה המתנה שניתן לו מהקב"ה, ולזה הקשה המדרש וכי תעלה על דעתך שהי' משה מתאבד, ותירץ אלא שהקניטוהו ואמרו לו ירא ה' עליכם וישפוט ורצו לאבד מלבו של משה המתנה שקיבל מהקב"ה, אבל לא עלתה בידם הרצון ההוא, ומרע"ה נשאר בגדולתו וקדושתו ואף הוא הקפיד וכו' ולבש לבוש הגאות בשביל טובתן של ישראל ונתקבלה תפלתו אצל הקב"ה, אולם אעפ"כ אמר הכתוב ויאבד עד"ש בלבן ארמי אובד אבי לצד הרצון שלו.

עוד נל"פ אומרו ויאבד את לב מתנה, עפי"מ שפירשתי מ"ש ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו, דלכאו' צ"ב מ"ש במתנת חלקו שהי"ל במתנה מה שנקרא עבד נאמן, והלא בודאי יאות לו שם זה ע"ש עבודתו שהי' עבד נאמן להקב"ה ומסר נפשו בכל רגע על קדושת שמו ית', ופירשתי עפי"מ דאיתא בגמ' (ברכות ל"ד ע"ב) מעשה בר' חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ריב"ז וחלה בנו של ריב"ז א"ל חנינא בני בקש עליו רחמים ויחי', הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחי', א"ר יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו, אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך. אמר לה לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך, פרש"י כעבד בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות, כשר לפני המלך שאינו רגיל לפניו ע"כ, מבואר שאע"פ שמעלת השר ודאי גדול יותר ממעלת העבד, מ"מ לענין ליכנס לפני המלך גם בלי רשות גדלה מעלת העבד יותר שהוא יוצא ונכנס תמיד, והנה מרע"ה לגודל מעלתו הי' בבחי' שר לפני המלך מלכי המלכים הקב"ה, אבל לטובת ישראל הי' צריך למעלת העבד להיות עייל בלא בר, ולפעול בתפלתו רחמים על ישראל, ונתן לו הקב"ה מעלה זו בתורת מתנה, וז"פ ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו: אף שכליל תפארת בראשו נתת לו והי' בבחי' שר לפני המלך, מ"מ ניתן לו במתנה גם בחי' עבד להיות יוצא ונכנס תמיד להתפלל על ישראל, וזאת המעלה רצו דתן ואבירם לאבד ממנו ע"י שהקניטוהו ואמרו ומאז באתי וגו' וז"פ כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה שרצו לאבד מלבו של משה אותה המתנה שנתן לו הקב"ה להיות יוצא ונכנס ומתפלל על ישראל תמיד, אלא שלא עלתה בידם, מ"מ ע"ש הרצון אמר הכתוב ויאבד לב מתנה וכנ"ל.

פרשת וארא

שורש התשועה ותקות התחייה נמשך ממדת הדין שנטל משה רבינו

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', יל"ד דפתח במדת הדין וידבר אלקים ומסיים אני ה' שהוא שם של רחמים.

ב) במד"ר (פרשה ו' סי' א') הה"ד ופניתי אני וגו' כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו (קהלת ב'), הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה וכו' כיצד נאמר על משה, לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנא' ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו, ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר ה' למה הרעותה לעם הזה וכו' עכ"ד המדרש וצ"ב הכוונה במ"ש את אשר כבר עשוהו.

ג) עוד שם במד"ר (פ' ו' סי' ב') א"ל הקב"ה חייך יש לך לידע שנאמר טוב אחרית דבר מראשיתו, טובה אחריתן של ישראל מראשית שנתתי להם במצרים וכו', וצ"ב.

ד) וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו' דרשו רז"ל (סנהדרין צ' ע"ב) לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה, ראוי להבין כוונת דרשתם ז"ל מדוע רמז הכתוב להבטחת תחיית המתים בפרשה זו דייקא.

ונל"פ עפי"מ דאיתא בספה"ק נועם אלימלך (פ' ויחי) לפרש אמרם ז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) אמרו עליו על ר"ח בן דוסא כשהי' מתפלל על החולה הי' אומר זה חי כו' אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל וכו', לכאורה מלת שגורה בפי אינו מובן, הי' לו לומר אם תפלתי יוצא מפי בלי גמגום בידוע שהוא מקובל, אך הענין הוא דהנה לכאורה יש להבין הסיבה הזאת שהצדיק מתפלל על החולה והוא מתרפא, ונראה הדבר כמו השתנות חלילה אצל הבורא האחד הפשוט האמיתי וחלילה לחשוב ולומר כך, אך הענין דהנה כל העולמות וכל הנבראים היו מתחילה קודם בריאת העולם בכח אין סוף ב"ה ואח"כ כשעלה ברצונו הפשוט לבוראם הוציאם מכח אל הפועל וכל מה שיהי' הוא שהי' בכח האין סוף ב"ה וב"ש, ונמצא אין כאן שום השתנות כי כל זאת הי' בכח הא"ס שזה יהי' חולה והצדיק יתפלל עליו ויעתר בתפלתו וכו' עכלה"ק לענינינו עיי"ש, המורם מדבה"ק דרק תפלה שהי' בכח הא"ס ב"ה מתחלת הבריאה מתקבלת ולא זולת, אמנם תפלה זו שהתפלל משרע"ה למה הרעותה וגו' לא היתה ראוי' שתתקבל, כי הכבדת השעבוד הי' לטובתן של ישראל כמבואר בדרז"ל, ועוד טעמים כמבואר בדברנו להלן, נמצא תפלה זו לא הי' בכח הא"ס ב"ה מתחילת הבריאה, אלא שנסתבב לו מן השמים בבחי' נורא עלילה ועי"ז נענש ולא נכנס לארץ, וכל זה הי' לתועלת הצלתן של ישראל כמבואר להלן, וז"פ דברי המדרש כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו ר"ל בתחלת הבריאה, ולא יתכן בחי' השתנות אצל הבוי"ת ורק תפלה שהי' בכח הא"ס ב"ה מתקבלת, ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר ה' למה הרעתה וכו', ותפלה זו לא הי' מוכנת ולא היתה ראוי' להתקבל, וז"פ אידך דברי המדרש הי' לך לידע טוב אחרית דבר מראשיתו, היינו טוב אחרית דבר להתפלל תפלה שהוא מראשיתו מוכנת בכח הא"ס ב"ה מתחלת בריאת העולם, ולא כן תפלה זו שאמר למה הרעתה.

ונקדים דברי המדרש (איכה רבתי פ"ד סי' י"ד) מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך (תהלים ע"ט) לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף נהי לאסף קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף אלא משל למלך וכו' כך אמר להם מזמר אנו ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים ולא שפך חמתו על ישראל וכו', והנה אלמלי נכנס מרע"ה לא"י הי' בונה ביהמ"ק ולא היו האויבים יכולים לשלוט במעשה ידיו כאמרם ז"ל (סוטה ט' ע"א), ואין מקום לתקנה של שפך חמתו על עצים ואבנים, וע"י שלא נכנס משרע"ה לא"י ניצולו ישראל מכלי' ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים.

והנה איתא במד"ר (פ' ה' סי' כ"ג) ויאמר ה' אל משה עתה תראה וגו' מכאן אתה למד שנטל משה את הדין שלא יכנס לארץ, אמנם ע"י תוקף הדין שנגזר עליו שלא יכנס לא"י נסתבב אח"כ לישראל רחמים גדולים שעי"ז ניצולו מכלי', וזה ירמוז הכתוב וידבר אלקים היינו במדה"ד שנטל משה את הדין שלא יכנס לארץ, ומזה נמשך מדת הרחמים לישראל ויאמר אליו אני ה' שם של רחמים שינצלו עי"ז מכלי'.

ובזה יתבארו עוד דברי מדרשים הנ"ל בהקדם אמרם ז"ל (ב"ר פ' י"ב סי' ט"ו) בראשית ברא אלקים וגו' בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדה"ד, ומקשים דאם כן שלא נתקיימה מידה ההוא, מדוע רמז עלי' הכתוב במאמר בראשית ברא אלקים ולמה נכתב בתורה דבר שלא נתקיים, אך נראה שבאמת נשאר גם כח מדת הדין שלפעמים יש בו צורך לתיקון העולם, וכמו שמצינו כאן שע"י תוקף מדה"ד שפגעה במשה רבינו נמשך רחמים מרובים לישראל, וע"כ גם מידה ההוא נתקיים ושפיר פתח בראשית ברא אלקים, ובזה יתבאר כוונת דברי המדרש כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, היינו המדה"ד שכבר הוכן מתחלת הבריאה לצורך החסד והרחמים, ולכן נטל משרע"ה את הדין שלא יכנס לארץ ועי"ז ניצולו ישראל, וז"פ המדרש הי' לך לידע טוב אחרית דבר מראשיתו, טובה אחריתן של ישראל מראשיתן שהי' להם במצרים, היינו טובה אחריתן של ישראל שניצולו מכלי' בעת חורבן ביהמ"ק, מראשיתן שהי' להם במצרים, שע"י קישוי השעבוד אמר משרע"ה למה הרעתה ונטל את הדין שלא יכנס לארץ ועי"ז ניצולו ישראל, ומה שנסתבב כן למרע"ה הי' בבחי' נורא עלילה וע"ד שאמרז"ל בתנחומא (פ' וישב) בחטא אדה"ר ומכירת יוסף שהגזירה היתה מוכרחת ונסבב מן השמים חטא זה לידם בבחי' נורא עלילה על בני אדם כדי שיתקיים מה שמוכרח להיות, וכעי"ז כתב האוהחה"ק (ריש פ' אחרי) בענין הריגת ר"ע עייש"ד, וכמו כן מה שאמר מרע"ה למה הרעתה הי' בבחי' נורא עלילה שעי"ז יטול את הדין שלא יכנס לארץ, והי' גזירה זו מוכרחת להצלתן של ישראל.

עוד יתבאר במאמה"כ עפי"מ שאמרז"ל במד"ר (פ' ואתחנן פ"ב סי' ט') שנקבר מרע"ה במדבר כדי שיבואו כל דור המדבר עמו בתחי' דלעתיד, נמצא ממה שנטל משה את הדין שלא יכנס לארץ נמשך רחמים גדולים לישראל שעי"ז יקומו עמו כל מתי מדבר, והנה תחה"מ יהי' ע"י רחמיו ית"ש וכמו שאומרים בתפלת י"ח מחי' מתים ברחמים רבים, וז"פ הפסוק וידבר אלקים אל משה במדה"ד ומכאן נטל משה את הדין שלא יכנס לארץ, ויאמר אליו אני ה' במדת הרחמים שממנו נמשך רחמים גדולים על ישראל בתה"מ דלעתיד, וזה ג"כ פי' המדרש טובה אחריתן של ישראל מראשיתן שהי' להם במצרים פי' ממה שנטל משה את הדין במצרים נמשך לישראל אחרית ותקוה טובה בתחה"מ, ולזה א"ש מה שרמז הכתוב כאן ענין תחה"מ, ונמשך להתחלת הפרשה ויאמר אליו אני ה' במדת הרחמים, ורמז הכתוב להבטחת תחיית המתים להודיע שעליו הוא מזכיר שם הרחמים תחלה, ונזכה במהרה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתרוממות קרן התורה וישראל בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

פרשת וארא

בירור על הבטחת זכות אבות וברית אבות

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' פירש"י ז"ל אני ה' נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני ולא לחנם שלחתיך כ"א לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים, ראוי להבין קישור תשובה זו על טענת משרע"ה למה הרעתה, גם מה צורך להודעה זו למשרע"ה, ודבר ידוע שהקב"ה נאמן לשלם שכר טוב להולכים לפניו, והוא מי"ג עיקרי האמונה שהבוי"ת מעניש לעוברי מצותיו ומשלם שכר לשומרי מצותיו. אלא שהזהירנו רז"ל שלא להתכוין בעשיית המצות ע"מ לקבל פרס, וכתב ק"ז הישמח משה זלה"ה בתפלה למשה (קפיטל קמ"ג) וזל"ק אמרו החכמים שעיקר עבדות השי"ת הוא, שיהי' על בחי' שגם אם ענוש יענש בגיהנם על קיום המצוה מ"מ יעשה בחשקות גדול להשלים רצונו, וזה דבר קשה מאוד כיון שהוא א' מי"ג עיקרים שהקב"ה משלם שכר טוב לעושי רצונו, רק שצריך לחשוב ולכוין שאני עושה דבר זה גם ע"מ שאסבול בגיהנם וכו' עכל"ק, ומשרע"ה הי' רחוק מבחי' זו לעשות רצון ה' בשביל קבלת השכר, ומה צורך בהודעה זו אליו, גם צ"ב מה שאמר לו הקב"ה לא לחנם שלחתיך וכו' וכי עלה ח"ו על דעתו של משרע"ה שהשליחות הי' לחנם, וכבר הבטיחו הקב"ה אעלה אתכם מעני מצרים וגו', ובוודאי שדיבורו ית' לא ישוב ריקם.

ב) במד"ר (פרשה ו' סי' ב') אמר לו הקב"ה אנכי הכתבתי עליך שאתה עניו ואתה מקפיד על דברי, חייך יש לך לידע שנא' טוב אחרית דבר מראשיתו, טובה אחריתן של ישראל מראשית שנתתי להם במצרים, עכ"ד המדרש, וצ"ב.

ג) וארא וגו' פירש"י אל האבות, דקדקו המפורשים מה הוסיף רשיז"ל בפירושו ודבר ידוע שאברהם יצחק ויעקב המה האבות.

ד) וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו', בגמרא (סנהדרין דף צ' ע"ב) מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחה"מ מן התורה, פירש"י דמשמע שהבטיח הקב"ה לאבותינו שיתן להם א"י, וכי להם ניתנה והלא לבניהם ניתנה. אלא מלמד שעתידין לחיות, ועתיד הקב"ה ליתן להם את א"י עכ"ל, ראוי להבין קישור הבטחה זאת לפרשה זו, ואיך הוא תשובה למרע"ה על מ"ש למה הרעתה וגו'

ה) וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, יל"ד מ"ש ואזכור את בריתי בלשון עתיד, אחר שאמר וגם הקמותי את בריתי וגו' וגם אני שמעתי בלשון עבר, הול"ל וזכרתי את בריתי, דזכירת הברית הוא המסבב לשמיעת צעקתם וא"כ קדמה אלי' בזמן.

ו) לכן אמור לבנ"י אני ה' וגו', צ"ב הלא כבר הודיעם דבר זה בשליחות הראשון: והוא עיקר ליסוד כל התורה ומצותי' ידיעת השי"ת ומציאותו ית', ולא יצוייר מצוה בלתי מצוה. ומדוע צוהו הבוית"ש להודיעם עוה"פ אני ה' ובמסורה לכן אמור לבנ"י אני ה', לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו', וצ"ב.

ז) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', במד"ר (פ' ו' סי' ד') אעשה להן מה שאמרתי לאבותיהן, שאתן להן את הארץ ויהי' יורשין אותה בזכותן, עכ"ד המדרש וצ"ב דכל זה מפורש בפסוק, ומה הוסיפו רז"ל בדרשתם.

ח) וידבר משה כן אל בנ"י ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה במדרש ילקוט (רמז קע"ח) וכי יש לך אדם שמתבשר בשורה ואינו שמח, א"כ מה ת"ל ולא שמעו אל משה, אלא שהי' קשה בעיניהם לפרוש מע"ז, ויל"ד דעדיין לא נתיישב נתינת טעם שאמה"כ מקוצר רוח, דלטעם זה הי' ראוי שישמחו על בשורת הגאולה

ט) גם יל"ד מ"ש ולא שמעו אל משה דמובן שחוזר אל משה, שהוא הי' המדבר אליהם כמ"ש וידבר משה כן אל בנ"י.

י) וידבר משה לפני ה' לאמר הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים הקשו המפורשים דק"ו פריכא הוא, שבנ"י לא שמעו אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה כמפורש בכתוב, וטעם זה אינו שייך אצל פרעה, גם יש להבין אומרו ואני ערל שפתים וכבר אמר טענה זו כי כבד פה וכבד לשון אנכי, והשיב לו הקב"ה מי שם פה לאדם וגו' הלא אנכי ה', ומדוע חזר ושנה טענתו ואמר ואני ערל שפתים, גם צ"ב טעם שינוי הלשון דלעיל אמר כבד פה וכבד לשון וכאן אמר ערל שפתים וצ"ב הכוונה.

יא) וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בנ"י ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בנ"י מארץ מצרים, צ"ב דאינו מבואר מה הי' הציווי אל בנ"י, ומ"ש להוציא את בנ"י וגו' זה הי' ציווי לפרעה שבידו להוציא ולא ביד ישראל.

יב) במדרש תנחומא (סי' ב') ויצום אל בנ"י ואל פרעה עשה אותן שווים עכ"ד המדרש, והוא פליאה דהרי הקב"ה שלחו לגאול את ישראל ולהבדילם מטומאת מצרים ומהו הכוונה להשוותם, גם הלא בנ"י הי' להם הרבה מדות טובות כמפורש במדרשי חכז"ל, ואיך יתכן להשוותם אל פרעה, ורש"י ז"ל פי' ויצום אל בנ"י צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם, ואל פרעה מלך מצרים צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם עכ"ל, וצ"ב מדוע לא נצטוה על זאת בשליחות הראשונה שינהיגם בנחת ויחלקו כבוד לפרעה, ומדוע דייקא עכשיו נצטוה על זה

ולבאר הענין נקדים דברי האוהחה"ק (פ' שופטים) עה"פ כי תצא למלחמה על איבך וגו', שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו וכו', דאחר שנכשל האדם בעבירות רבות, נתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים וכו', והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכין, לזה בא דבר ה' כאן ואמר, כי תצא למלחמה וראית בעיני שכלך סוס ורכב, כנגד מה שהוא היצר סוס מוכן למלחמה וכו', עם רב ממך כנגד כוחות הרע שנתוספו ממנו מצד מעשיו הרעים וכו', אעפ"כ בא דברו הטוב ואמר לא תירא מהם והטעם כי ה' אלקיך עמך, פי' הן אמת אם היית בא למלחמה בכחך אין בך כח לעמוד במלחמה זו, אבל כיון שה' אלקיך עמך, כחו גדול להצילך וכו', וגמר אומר המעלך מארץ מצרים, כי זה מופת חותך כי ה' מפרק הקליפה מן הקדושה ומבררה וכו' וזה לך האות כדי שתתחזק במלחמה עכלה"ק, וכעי"ז פי' בספה"ק זרע קודש (פ' שופטים) וז"ל עם רב ממך יל"פ על כוחות הסט"א וז"ש ממך שאתה בראתם ע"י עונותיך, לא תירא מהם לאמר איך אשוב על כל עונותי המרובים, כי ה' אלקיך עמך, כי אלמלא הקב"ה עוזרו וכו' ואצלו ית' אין חילוק בין רב למעט, וז"ש המעלך מארץ מצרים שהי' הגלות דוקא במקום ערות הארץ להעלות הניצה"ק עכ"ל, ובספה"ק דברי חיים פי' בזה תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, כשיתחיל האדם להתחזק בדרך הקדושה, אף כי קשה הוא מאוד מפני גודל התגברות כוחות הטומאה למנעהו, אבל הסגולה לזה זכר ליציאת מצרים, דע"י זכרון יצי"מ יתחזק לבך ובטחונך בהשי"ת, כי גם שם היו ישראל משוקעים בשורש הטומאה ערות הארץ, ועשה הקב"ה עמהם נסים ונפלאות להוציאם משם, ונתרוממו בקבלת התורה למדריגה גדולה למעלה מהשגה אנושית עכת"ד ז"ל.

ובזה יל"פ במאמה"כ וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם, ר"ל דזה הי' עיקר נאקתם של ישראל, מה שכוחות הטומאה של קליפת מצרים מעבידים אותם, היינו מכריחים אותם להרבות עוד חטאים, ולז"א מעבידים בלשון מפעיל, וע"ד שכתב המהרש"א ז"ל (מכות י' ע"ב) דאלו המלאכים הנבראים ממעשה או ממחשבת עבירה, המה מוליכים אותו להשלים ענינו עייש"ד, וכמעט שנמנע הבחירה ממנו ולולא עזר אלקי אין בכח אנושי לעמוד ולהתגבר עליהם, וכבר פירשתי מ"ש אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך, ר"ל שהשי"ת זוכר את כל המפעל ועל כל מעשה האדם יבוא בדין, אבל גם כל היצור לא נכחד ממך, היינו המלאך הנוצר מעבירה המכריחו לחטוא אף זה לא נכחד ממך, ויש בזה לימוד זכות כי אין בכח בשר ודם להתגבר נגד מלאך ומכ"ש אם רבים המה, אמנם אם יכאב לב האדם ומתחרט חרטה גמורה על עונותיו, מחליש בזה כח המלאך הנברא מהעבירה, וכמ"ש הרה"ק מוה"ר זושא זלה"ה שמעולם לא ראה מלאך שנברא מעונות ישראל בשלימות איבריו, ולא' חסר עינו או מוחו תבירא, דע"י הרהור תשובה מחסרין ומחלישין כח המשחית עכת"ד ז"ל, ולז"א וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם, שצועקים אלי מכאב לבם על התגברות כוחות הטומאה המכריחים אותם כנ"ל, ולזה ואזכור את בריתי לסייע להם לשמור קדושת הברית, שא"א לולי עזר אלקי, אלא שצריך האדם לעשות כל מה שביכלתו והבוית"ש עוזר לו להתגבר על כל המניעות.

ולדרכינו יתבאר המשך הכתובים לכן אמור לבנ"י אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו', וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, היינו שנצטוה משרע"ה להורות לישראל שרק בכוחו ית"ש התגברו על כוחות הטומאה של מצרים, וידיעה זו מתחייבת להם לעולם, שידעו לי אני ה' המוציא אתכם וגו', וזהו התחזקות לישראל בכל הדורות, שאף שאין בכוחם לעמוד נגד התגברות הנורא של כוחות הטומאה והמלאכים רעים שנבראו מעבירות, אבל כבר הבטיחנו ית' בתורתו הק' כי ה' אלקיך עמך להצילך, וכנ"ל בדברי האוהחה"ק שמופת חותך לזה מיציאת מצרים, ולז"א ואזכור את בריתי בלשון עתיד שהוא הבטחה לדורות שהבוית"ש יסייע בידינו לשמור קדושת הברית כמו שעשה עמנו במצרים.

ונבוא לבאר במאמה"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו', דלכאורה יש לתמוה דמתחלה כשבאו משה ואהרן לבשר לישראל בשורת הגאולה כתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו. ואיך נשתנה בחינת מדריגתם בזמן קצר, והטעם שנתן הכתוב שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ולפי"ד רז"ל על שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, לכאורה הרי גם מאז היו משוקעים בע"ז ועבדו עבודה קשה, ואעפ"כ שמחו על הבשורה וקבלוהו בשמחה, וצ"ב טעם ההשתנות בשליחות זו, אך נראה שהסיבה לזה לפי שהי' רוב גדול בישראל שלא רצו לצאת ממצרים ומתו בג' ימי אפילה, ורז"ל דרשו במדרש (ילקוט רמז רכ"ז) עה"פ וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים א' מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בג' ימי אפילה, ולחד מ"ד א' מחמשים יצאו ובגמ' (סנהדרין קי"א ע"א) דריש ר' סימאי שיצאו ממצרים שנים מס' רבוא, ופירש"י שהשאר מתו כולן בג' ימי אפילה.

ומעתה אלו שהאמינו למשרע"ה ורצו לצאת היו רק מיעוטא דמיעוטא, והי' להם נסיון גדול להתקיים באמונתם נגד רוב גדול, ומכש"כ כשהשיגו רשעי ישראל שנתקרבה עת הגאולה, התאמצו בכל תוקף לקלקל האמונה אצל בנ"י הכשרים שהאמינו בבשורת הגאולה, וכוונתם היתה לדחות עי"ז את הגאולה לגמרי, מפני שידעו והשיגו שאם יזכו ישראל להיגאל יהי' אחריתם מרה וכמו שאירע להם שמתו בג' ימי אפילה, והם היו תקלה גדולה לישראל יותר מהמצריים, וע"ד שכתב רש"י ז"ל (בפ' בחקותי) עה"פ ורדו בכם שונאיכם וגו' איני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאוה"ע עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי וכו', אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם וכו' ע"כ, ואין הכוונה על מטמוניות של ממון ונכסים, שגם אומה"ע משיגים לחפש אחר מטמוניות אלו, אמנם הכוונה על המטמוניות שבסתרי הלב, שאומה"ע אינם משיגים כ"כ לידע במה להכשילם, משא"כ רשעי ישראל יודעים דרכי הסתה יותר איך ליכנס לפנימיות לבבות בני ישראל ולהכניס בהם ספיקות באמונת השי"ת ותורתו הק', וכמו שרואין בעוה"ר בדורינו הזה שקמו רשעי ישראל להפיץ ארס המינות בכל העולם כולו, עד שגם חלק גדול משומרי תורה ומצות נתפסו ברשתם בעוה"ר, וכמו"כ במצרים שהרשעים והערב רב היו מרובים פי כמה על הכשרים, והתגברו עליהם בכל תוקף להעבירם מאמונתם, והם היו הגורמים שלא שמעו אל משה עכשיו בשליחות זו אף הכשרים שבישראל, ולזה אמר הפסוק ולא שמעו אל משה, דלכאורה אל משה מיותר דמובן שסובב על משה שהוא הי' המדבר אליהם (עיין קושיא ט') ואפ"ל הכוונה דלא רק בענין הגאולה לא רצו עוד לשמוע את משה, אלא בכל דבריו של משה מה שהזהיר אותם על שמירת התורה והמצות בכולן פנו עורף מעכשיו, אף שמתחלה כתיב ויאמן העם וגו' ויקדו וישתחוו, שהיו משתוקקים להתקרב אל הקדושה, אלא שהיו משוקעים בשערי הטומאה והנסיונות הגדולים מנעו אותם, וכשראו מלאכי אלקים משה ואהרן נפלו לרגלם והיו מצפים שכח קדושתם הנשגב יסתייע להם להשתחרר מכוחות הטומאה, אולם אחר שנתגברו עליהם רשעי ישראל הפכו עורף לכל דברי מרע"ה, ולא רצו לשמוע לדבריו כלל לא בענין הגאולה ולא בשאר ענינים של שמירת התורה והמצות.

ונקדים דברי האלשי"ך הק' לפרש הפסוק (משלי ד' י"ד) באורח רשעים אל תבוא ואל תאשר בדרך רעים וגו', כי לחמו לחם רשע ויין חמסים ישתו, ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום וז"ל כי דרכו ית' עם משרתיו עושי רצונו, לשמור להם הבטחתו אל עולם שכולו טוב, אמנם השטן המחטיא יורה שכר עבירה נגד פניהם, ויראו דרך רשעים צלחה וצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, וזה אמר כי לחמו לחם רשע וגו' ומתיירא אני פן תכשל, כי הלא עיניך הרואות כי ע"י רשעתם קרובה הנאתם, כי אכלו מיד בהרעותם לחם רשעתם, וע"ז יתחמץ לבבי מדוע דרך רשעים צלחה והצדיקים דחיקא להו שעתא, ע"כ בא לתת טוב טעם ואמר ואורח צדיקים שדרך צדיקים נמשל לדרך צר ואפל בראשיתו ואחריתו רחב וטוב, וזה יאמר ואורח צדיקים שהוא דרך צר הנקרא אורח הוא להם לאור עולם, שעי"כ הוא הולך ואור עד נכון היום הבא, כאמרם ז"ל כי דרך מדחי יסורים הוא המביאה את האדם לחיי עוה"ב עכלה"ק בקיצור, ובזה יובן טעם הכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, כי הרשעים שהיו מתגברין בפתויים על בנ"י הכשרים, הבטיחו להם כל טוב העוה"ז מיד, וכמו שהי' להם כל טוב ולא חסרו מאומה שהיו פטרונים אצל פרעה, וכמו"כ הבטיחו גם להם כל טוב אם ישמעו וילכו בדרכם, נמצא דהצלחת הרשעים הי' נגד פניהם, משא"כ דרכו של מרע"ה הי' קשה לעמוד בה כי לעת עתה היו צריכים עוד לסבול עול המצריים, והבטחת הטוב הוא רק על העתיד, וע"כ הטו אוזן לדברי הרשעים ולא אל דברי מרע"ה, וזה טעם הכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, דלפי דבריו של משה צריכים לסבול עוד שעבוד ועבודה קשה, משא"כ לפי דבריהם של רשעי הדור יופסק מהם עול השעבוד מיד וינתן להם כל טוב העוה"ז, ומה"ט התגברו עליהם הרשעים בפתויים נגד מרע"ה.

ולדרכינו אפ"ל במאמה"כ הן בני ישראל לא שמעו אלי דקאי על הרוב רשעים שנקראים ג"כ בני ישראל, וע"ד שפי' בתרגום יונתן עה"פ ואמר פרעה לבנ"י נבוכים הם בארץ וגו', ויימר פרעה לדתן ואבירם בני ישראל דמשתיירין במצרים וכו', דק"ל איך יאמר לבנ"י אחר שכבר יצאו מארצו, לכך פי' שיאמר לבנ"י המה דתן ואבירם שעמדו במרדם ונשארו במצרים ואחר שנטבעו המצרים בים נתחברו אל ישראל להחטיאם, מבואר שדתן ואבירם קראם הכתוב בני ישראל והם היו יועצי פרעה לרדוף אחר בני ישראל וכמו"כ רשעי ישראל שעלה מספרם לרבבות היו כולם מאוחדים עם המצריים ואנשי עצתם להרע לישראל כמ"ש ז"ל מכם ובכם, והמה נקראים ג"כ בני ישראל, ולפי"ז נאמר דמ"ש משה רבינו הן בנ"י לא שמעו אלי אין הכוונה על בנ"י הכשרים שסבלו שעבוד קשה, ולא שמעו אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה דלא יוצדק לגביהם כח הק"ו, אך כוונתו הי' על רשעי ישראל דוגמת דתן ואבירם שנקראים ג"כ בשם זה כנ"ל בת"י, וז"פ הן בני ישראל לא שמעו אלי לא מפני קוצר רוח ועבודה קשה, אלא כח רשעתם וכח הטומאה שבהם מנע אותם לשמוע ולהאזין לדיבורי השי"ת, ואיך ישמעני פרעה שיתחזק על ידיהם יותר ולא יאבה לשמוע אלי כלל וא"ש הק"ו.

והנה הגם שמאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח סובב בהכרח על הכשרים שבישראל שהיו אנוסים ולטעם זה לא שמעו, אולם מאמר הן בנ"י לא שמעו אלי אפ"ל דהכוונה על רשעי ישראל, ויתחלק הכתוב לנושאים מחולפים וכעין שפי' הרמב"ן הק' (פ' בשלח) עה"כ ופרעה הקריב וגו' וייראו מאוד ויצעקו בנ"י אל ה' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים וגו', וזל"ק איננו נראה כי בנ"א הצועקים אל ה' להושיעם, יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם, אבל הנכון שנפרש הם כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כולם, אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחרת מכחשת בנביאן ואינה בוחרת בישועה הנעשית להם וכו' עיי"ש, ועד"ז נפרש הכתוב כאן בנושאים שונים זה מזה, ומה שאמר הן בנ"י לא שמעו אלי וגו' איננו אותם שהזכיר במאמר ולא שמעו וגו', מקוצר רוח וגו' וכנ"ל, ולדרכינו יובן מ"ש משרע"ה ואני ערל שפתים אף שכבר אמר כבד פה וכבד לשון אנכי והשיב הקב"ה מי שם פה לאדם וגו' הלא אנכי ה' (עיין קושיא י'), אמנם אז נצטוה לדבר אל פרעה בשליחותו ית' וע"ז טען כבד פה וכבד לשון אנכי ואיני ראוי לדבר אל המלך. והשיבו הקב"ה מי שם פה לאדם וגו' שיתרפא לשונו ויהי' ראוי לדבר לפני המלך, אבל כאן נתגלה לעיניו גודל רעתם של רשעי ישראל איך שהשפיעו על בנ"י הכשרים למנעם מלשמוע אליו, ועדיין לא הי' לו הבטחה ע"ז שיוכל לדבר גם אל רשעי ישראל ויכנסו דבריו בלבם, ומשרע"ה הי' משתוקק להמשיך אל הקדושה גם אותם, ולזה אמר דלפי שהם משוקעים כ"כ בטומאה, לא יתקבל על לבם דיבורי קדושה, ואני ערל שפתים שאין לי דיבורים אליהם ואיך אוכל להחזירם למוטב.

או אפשר לפרש שמשה רבינו התפלל גם על הרשעים שינצלו ויזכו לצאת מהגלות, אבל ראתה חכמתו ית' שטוב יותר להפרידם מעל ישראל, וע"כ לא נתקבלה תפלתו עליהם, ומשרע"ה הרגיש בזה וע"ד שאמרז"ל ברחב"ד (ברכות דף ל"ד ע"א) שאמר אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, וז"פ ואני ערל שפתים שתפלתו עליהם אינו שגורה בפי, וזהו סימן שלא נתקבלה וכאשר הי' להם באמת שמתו בג' ימי אפילה ולא זכו לצאת ממצרים, ולפי"ז א"ש הקישור לדלעיל מיני' שאמר הן בנ"י לא שמעו אלי, והכוונה על דתן ואבירם וכת דלהון שבגודל רשעתם לא רצו לשמוע אל משה, ולכך התנצל ואמר ואני ערל שפתים שתפלתי לא נתקבל עבורם, או ע"ד הנ"ל שאיני יכול להחזירם בתשובה ולא עשו דיבורי רושם אצלם, וע"ז בא תשובתו ית' במאמה"כ וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בנ"י ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בנ"י מארץ מצרים שנצטוו משה ואהרן לדבר עוה"פ אל רשעי הדור ואל פרעה, ויש בזה הבטחה שיועילו דבריהם להוציא את בני ישראל הכשרים מארץ מצרים ולא ימנעו בהם פרעה והערב רב שבישראל, וז"ש במדרש תנחומא ויצום אל בנ"י ואל פרעה עשה אותם שוים, ואין הכוונה על בנ"י הכשרים שא"א להשוותם לפרעה, רק על הרשעים שלא רצו לשמוע אל משה והם שוים לפרעה ואליהם נצטוה עכשיו לדבר, להוציא את בנ"י הכשרים דייק לומר את לרבות שכינה הקדושה כביכול עמו אנכי בצרה, דאלו בנ"י שהשכינה עמהם בגלות הם יצאו מארץ מצרים, ויועילו דבריכם להפריד בנ"י הכשרים מהערב רב וינצלו מהסתתם, ומתפלתו של מרע"ה נמשך ישועה לכל הדורות שהמיעוט הכשרים ינצלו מהתגברות הרוב שעומדים לנגדם, וכ"ז עפי"ד המדרש תנחומא יתכן לפרש ויצום אל בנ"י על בנ"י הרשעים ומה"ט השוה אותם לפרעה.

אמנם לפי מה שפרש"י ז"ל צום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם, מבואר שהציווי הי' אל בנ"י הכשרים נל"פ מאמה"כ באופן אחר, בהקדם דברי ק"ז בייט"פ עה"פ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, ולכאורה תמוה וכי אאע"ה עבד עבודת השי"ת על מנת לקבל פרס, ופי' עפי"ד הרמב"ם ז"ל סוף ה' תשובה (ה"ה) וז"ל אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ועמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר עד שתרבה דעתן וכו', ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה עכ"ל הרמב"ם ז"ל, וזשה"כ למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם וגו' דאף שאאע"ה בעצמותו עבד מאהבה, עכ"ז כשצוה לבניו וב"ב, ציום למען הביא וגו' שזה בשביל קבלת פרס, וכדי להרגילם לעבודה עד שיבואו לעבוד מאהבה עבודה תמה וישרה עכלה"ק, ועד"ז יתבאר לענינינו עפי"מ שפירשנו לעיל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה עפי"ד האלשיך הק' עה"כ כי לחמו לחם רשע וגו', שסיבת הטעם שאף הכשרים שבישראל לא שמעו אל משה, מפני שהע"ר ורשעי ישראל הבטיחו להם טוב עוה"ז כמו שהי' להם כל טוב ולא חסר להם מאומה, וע"כ לפי בחינתם של אותה שעה והנסיונות שהי' להם א"א לצוותם שיהי' עבודתם שלא ע"מ לקבל פרס, אמנם משה רבינו הי' מופשט מגשמיות עוה"ז לגמרי והי' דבוק תמיד בעולמות העליונים ע"כ כשבא אל בנ"י בשליחותו דיבר עמהם כפי בחינתו לעבוד מאהבה ושלא עמלק"פ, ודבר זה הי' קשה להם לקבל אז ולטעם זה לא שמעו אל משה וע"כ צוה הקב"ה למשה ואהרן להנהיגם בנחת וללמדם עמלק"פ עד שישיגו ויעבדו מאהבה, וז"פ ויצום אל בנ"י וכפרש"י ז"ל צוה עליהם להנהיגם בנחת והכוונה על בנ"י הכשרים, שיבטיח להם שאם ילכו בדרך השם יזכו לישועה וינצלו מכל צרה וצוקה. והאמנם שאין זה דרך השלימות לעבוד ע"מ לקבל פרס, אבל ראתה חכמתו ית' שההכרח להרגילם בתחלה ע"מ לקבל פרס ועי"ז ינצלו מהסתת הרשעים.

ובזה יתבאר מה שדרשו רז"ל ויאמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר טוב וכו', ויש בזה תשובה על טענת משרע"ה למה הרעתה לעם הזה, דהנה משרע"ה ראה דאחר שהלך בשליחותו לבשר גאולתם של ישראל, נעשו משוקעים יותר ולא רצו עוד לשמוע אל דבריו מפני שנתגברו עליהם רשעי ישראל וכנ"ל, לזה טען למה הרעתה לעם הזה ולמה זה שלחתני שע"י שליחותי נעשו ישראל רעים וחטאים יותר, וע"ז השיב לו השי"ת אני ה' נאמן לשלם שכר ר"ל שיאמר כן לישראל, דמפני שהרשעים מבטיחים להם טוב העוה"ז מיד, ע"כ א"א לקרבם לעבודתו ית' בהבטחה רחוקה בתשלום גמול לעוה"ב, אלא תאמר להם אני ה' נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ותדריכם בדרך הזה שיתקרבו לדרך התורה ע"מ לקבל פרס, וסרה בזה קושיא הנ"ל (קושיא א') כי הודעה זו אני ה' נאמן לשלם שכר טוב וכו' נאמרה למשרע"ה ע"מ שיאמרנה לישראל, אף שאין זה דרך השלימות ומשרע"ה בעצמותו הי' רחוק ומופשט מבחי' זו, מ"מ הי' הכרח לזה לפי מצב הדור וכובד הנסיונות, ונצטוה משרע"ה להנהיגם בנחת ולהרגילם בהתחלת העבודה ע"מ לקבל פרס.

עוד אפ"ל באמרם ז"ל צוה להנהיגם בנחת עפי"מ שפירשתי מה דאיתא במד"ר (פ' בא פ' ט"ז סי' ב') עה"פ משכו וקחו לכם צאן וגו' הה"ד (ישעי' ל') בשובה ונחת תושעון, דהנה דרשו חכז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה, ולכאורה הלא אינו מועיל תשובה לחוד כדאיתא בגמרא (יומא פ"ו ע"א) עבר על כריתות ומיתת ב"ד תשובה תולה ומיתה ממרקת, אמנם כתב הט"ז ריש הלכות שבת על מה שארז"ל (שבת קי"ח ע"ב) כל השומר שבת כהלכתה אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, דמיירי שעשה תשובה אלא דהתשובה לחוד לא מהני בע"ז, קמ"ל כאן דאם בעשותו תשובה שומר שבת כהלכתו, מהני תשובה שיהא נמחל לו עכת"ד ז"ל, והנה איתא במד"ר (קהלת ד') טוב כף מלא נחת, זה יום השבת ממלא חפנים עמל ורעות רוח אלו ששת ימי המעשה, ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל משכו וקחו לכם צאן, הה"ד בשובה ונחת תושעון ר"ל ע"י תשובה בצירוף שמירת שבת תושעון ויועיל לכפר על חטא ע"ז, ואפשר שנרמז זה באמרז"ל צוה להנהיגם בנחת ר"ל להשריש בקרבם שמירת השבת, ועי"ז יועיל תשובתם ויהי' נשפע עליהם קדושה וטהרה ויתקרבו להשי"ת.

והנה משרע"ה נצטער מאוד בראותו שהרוב מבנ"י אינם ראויים לצאת וימותו בג' ימי אפילה, כאמרז"ל שיצאו רק א' מחמשה ולחד מ"ד שנים מס' רבוא, והתפלל משרע"ה גם עליהם אלא שלא נתקבלה תפלתו לשעתו כמו שאמרנו לעיל, שראתה חכמתו ית' כי טוב יותר להפרידם מעל ישראל, והראי' כי שנים מהם דתן ואבירם שנשארו גרמו לישראל הרבה נסיונות וצרות, אמנם ניחמו הקב"ה שלעתיד יתוקנו גם הם, כמ"ש בילקוט ראובני (פ' בא) בשם הרמ"ע מפאנו זלה"ה לא ראו איש את אחיו, בימי אפילה שמתו רבים מן הרשעים, וכתיב לכל בנ"י הי' אור במושבותם, בא הריבוי להורות, כי אפי' הבלתי ראויים לגאול כיון שמתו מתוך תשובה הי' להם אור במושבותם בגן עדן עכ"ל, עוד כתב בשם ס' יונת אלם אותם שמתו במצרים בימי אפילה כדי שיתוקנו אח"כ ע"י הצדיקים שיצאו חפשי מכור הברזל, וכוחם יפה על הגאולה ועל התמורה של אלה בסוד היבום עכ"ל, ובדברינו לעיל (פ' שמות) פירשנו בזה דברי המדרש הובא ברבינו בחיי עה"פ וירבו ויעצמו במאוד מאוד, שני פעמים א' בעוה"ז וא' בעוה"ב שנא' ויאמר מי ילד לי את אלה עכ"ד המדרש, דלכאורה מה תועלת בברכה של ריבוי העם, ולבסוף מתו רובם בג' ימי אפילה ויצאו רק א' מחמשה ולחד מ"ד א' מס' רבוא, ע"כ בא המדרש לתרץ וירבו ויעצמו במאוד מאוד א' בעוה"ז וא' בעוה"ב דאף אותן שמתו יתוקנו לעוה"ב ולז"א הכתוב כן ירבה וכן יפרוץ בלשון עתיד עייש"ד ביתר ביאור.

ובזה יתבאר מה שרמז לו הקב"ה הבטחת תחיית המתים כדרשתם ז"ל עה"פ וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' מכאן לתחיית המתים מן התורה, דבזה ניחמו ית' למשרע"ה שגם הרשעים שבישראל שהתפלל עליהם ולא הועילה תפלתו לשעתו, אבל לבסוף יתוקנו גם הם ויעמדו בתחי' לע"ל, ואולי דאף שלא שמעו אל משה ולא רצו לצאת, מ"מ הועילו דיבוריו הק' לרכך לבם קצת ובשעת מיתתם עשו תשובה ועי"ז יזכו לקום בתחי' לעתיד.

ואפ"ל עוד עפימ"ד במד"ר (פ' עקב פ' ג' סי' ד') כל מה שישראל אוכלים בעוה"ז בכח היסורים שהן באים עליהם, אבל שכרן צרור ומשומר לע"ל שנא' ושמר ה' אלקיך לך וגו', ולפי"ז כל מה שסבלו ישראל במצרים מקישוי השעבוד עתידים הם לקבל עליהם שכר בעוה"ז, וז"ש לו הקב"ה אני ה' נאמן לשלם שכר טוב וכו', וזהו תשובה על טענת משרע"ה למה הרעותה לעם הזה וגו' ונצטער על קישוי השעבוד, ע"כ ניחמו הקב"ה שיצמח מזה טובה לישראל ונאמן אני לשלם שכר טוב על היסורים שסבלו ישראל, ואין הכוונה על הבטחת שכר עבור קיום המצות כי אין זה משלימות העבודה כנ"ל, אבל הבטחה זו על קבלת שכרן עבור היסורים, וזהו תשובה על טענתו שאמר למה הרעותה וגו'

ועד"ז אפ"ל במאמה"כ נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם וגו' כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתי', דלכאורה צ"ב וכי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דיינא ואיך ילקו כפליים על כל חטאתם, ואפ"ל דכוונת הכתוב לנחם את ישראל על היסורים ועונשים שסבלו בגלותם, דלעתיד יקבלו עליהם שכר, והשכר יהי' כפלים ככל חטאתי', דהנה אז יעשו ישראל תשובה מאהבה והזדונות יתהפכו לזכיות, א"כ יגיע להם שכר אף על החטאים, וחוץ מזה ינתן להם שכר על היסורים שסבלו בעת הגלות על חטאם, וע"ד שאמרז"ל בגמ' (ב"ק ס' ע"ב) כי תצא אש ומצאה קוצים תצא מעצמה, שלם ישלם המבעיר את הבערה אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שביערתי, אני הצתי אש בציון וכו' ואני עתיד לבנותה באש וכו' עכ"ד הגמ' הרי דאף שעונות ישראל גרמו חורבן ביהמ"ק, מכל מקום לאחר שיעשו ישראל תשובה שלימה לעתיד יאמר הקב"ה עלי לשלם, כמו"כ במה שהעניש את ישראל על חטאם ולעתיד יתהפכו כולם לזכיות ע"י שיעשו ישראל תשובה מאהבה, נמצא למפרע שלא הי' העונש ראוי להם, ע"כ ישלם הקב"ה להם כנגד העונשים שכר הרבה, ובזה יתבאר מאמה"כ לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה דאין הכוונה שיהי' העונש כפול, אבל זו נבואת נחמה על העתיד שאז יקבלו ישראל שכר כפליים על כל חטאתם, דגוף העבירה יתהפך לזכיות ויקבלו עלי' שכר, ואף על העונש שקבלו ישראל על החטאים ג"כ ישלם להם הקב"ה שכר, נמצא יהי' השכר כפול, גם לצד שמידה טובה מרובה ממדת הפורעניות ראוי שיהי' השכר כפול ועוד יותר, עכ"פ מבואר שכל מה שהקב"ה מייסר את ישראל בעוה"ז יצמח להם ממנו טובה גדולה לעוה"ב, ואף קושי השעבוד שסבלו ישראל במצרים נצמח להם ממנה טובה גדולה ושכרם יהי' כפול לע"ל.

וזהו פירוש המדרש הי' לך לידע טוב אחרית דבר מראשיתו טובה אחריתן של ישראל מראשיתן שהי' להם במצרים, היינו ע"י היסורין שסבלו במצרים מקישוי השעבוד, יצמח להם טובה גדולה באחריתן לעתיד לבוא, והנה שם הוי' ב"ה מורה הי' הו' ויהי' ולזה אמר הקב"ה למשרע"ה אני ה' בחי' שם הוי' ב"ה הי' הו' ויהי', היינו שהקב"ה גלוי אצלו כל העתידות שטובה גדולה יצמח לישראל מקושי השעבוד, ואצל הקב"ה הכל הוא ברגע אחד ואין לך להתרעם על גודל השעבוד, ובזה יתבאר סמיכות המסורה לכן אמור לבנ"י אני ה' לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו', עפי"מ שפי' בתרגום יוב"ע שם ואעבדיני' מלאך קיים ויחי לחיי עלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא ולדרכינו רמז לו הקב"ה שיסתכל על בחי' העתיד, וז"א לכן אמור לבנ"י אני ה' נאמן אני לשלם שכר טוב לעתיד, וע"ד הכתוב לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו' שירמוז על הבטחת העתיד כמו"כ לכן אמור לבנ"י אני ה' נאמן לשלם שכר טוב ירמוז על לעתיד שישלם הקב"ה שכר טוב על השעבוד שסבלו ישראל בגלותם.

ובזה א"ש מ"ש לא לחנם שלחתיך וכו', דהנה משה רבינו התרעם על ששלח הקב"ה אותו לגאול את ישראל: ומדוע אין הקב"ה בעצמו גואלם ואז יהי' גאולה שלימה ונצחית כמו שיהי' לעתיד, והשיב לו הקב"ה אע"פ שאין זה עדיין גאולה שלימה שלא נשלם עדיין התקון מ"מ אין זה לחנם כי אם לקיים דברי אשר דברתי לאבות הראשונים, דגאולת מצרים הי' הכנה והכשר לגאולה העתידה עפימ"ש האריז"ל עה"פ ולא יכלו להתמהמה, שאם היו נשארין עוד רגע א' במצרים היו נופלין בשער הנו"ן של הטומאה ח"ו ולא היו יכולין לצאת משם לעולם וכמ"ש המגיד ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, א"כ גאולת מצרים הי' הכשר שיוכל עי"ז להתקיים גאולה העתידה, א"כ לא הי' שליחותך לחנם אע"פ שלא הי' בשלימות, אבל על ידה יזכו ישראל לשאר הגאולות וזהו תשובה מספקת על שאלתו.

עוד יל"פ במאמה"כ וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, בהקדם דברי הגמ' (שבת נ"ה ע"א) שמואל אמר תמה זכות אבות, ואיפליגו אמוראי שם אימתי תמה זכות אבות עיי"ש, וכתבו התוס' אומר ר"ת דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה, דהא כתיב וזכרתי את בריתי יעקב אף לאחר גלות וכו' עכ"ד התוס', ולכאורה צ"ב איך אפ"ל תמה זכות אבות, הלא מפורש בתוה"ק נוצר חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי, גם דרשו רז"ל עה"פ פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי, דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות ת"ק פעמים ככה, הרי אלפים דורות שהוא עד סוף ימי עמידת העולם, וכבר הקשו בתוס' חדשים (סוף מכות) דאין במציאות אלפים דור בחשבון שנות עולם ואיך יתקיים הבטחה זו, והרבה תירוצים נאמרו בישוב קושיא זו, (עיין בדברינו פ' תולדות עמוד תקנ"ה ועוד בכ"מ) יהי' איך שיהי' עכ"פ עד סוף ימי עמידת העולם מגיע לישראל להיות נהנים מזכות האבוה"ק, ואיך החליטו רז"ל לומר תמה זכות אבות, גם צ"ב לבאר ההבדל בין זכות אבות לברית אבות, ומדוע זכות אבות תמה וברית אבות קיימת.

ונל"פ דהנה דרשו רז"ל (סנהדרין כ"ז ע"ב) כתיב ובנים לא יומתו על אבות והכתיב פוקד עון אבות על בנים, ותירצו התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן, וכן תרגם אונקלוס מסער חובי אבהן על בנין מרדין, ולפי"ז מה דילפי רז"ל דמדה טובה מרובה על מדת פורעניות ת"ק פעמים, והבנים נהנים מזכות אבותיהם לטובה עד אלפים דור, הוא ג"כ באוחזין מעשה אבותיהם דייקא, הגם שאין במציאות להדמות מעשינו למעשה אבוה"ק, אבל עכ"פ צריך לילך בדרכיהם ולאחוז במעשיהם הק' עד כמה שידינו מגעת, ובאופן זה מגיע לישראל מזכות אבות מהבטחת הכתוב נוצר חסד לאלפים, ורז"ל חכמי הש"ס השיגו ירידת הדורות בימי החורבן, שלא הגיע מעלת הדור לבחי' אוחזין מעשה אבותיהם, ולזה החליטו דתמה זכות אבות, אמנם הבוי"ת ברוב רחמיו וחסדיו כרת ברית עם אבוה"ק שלא יעזוב את בניהם לעולם וזה קיים אף אם ח"ו לא יגיעו ישראל למעלת אוחזין מעשה אבותיהם, דלולא זאת לא הי' צורך לכריתת ברית, כי בלא"ה מגיע להם מהבטחת נוצר חסד לאלפים, אלא וודאי שהכריתת ברית מועלת ומגין אף כשלא יהיו בבחי' אוחזין מעשה אבותיהם כ"כ, ואפשר דאם ישראל זוכים בזכות אבות, אז אין מקום לקטרוג ויכולין להוושע בניקל ובלי צער, משא"כ אם אין ראויים בזכות אבות רק מצד כריתת הברית, הגם שהוא מוכרחת ג"כ, מ"מ יש מקום ח"ו לקטרג: ועד שבא הישועה צריכין לעבור צער ויסורין ח"ו מצד הקטרוג.

וז"פ הכתוב וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם, שכוחות הטומאה של מצרים מעבידים ומכריחים אותם בע"כ, עד שנעשו משוקעים במ"ט שערי טומאה, ובאופן כזה תמה זכות אבות ע"כ ואזכור את בריתי דייקא, להושיעם בכח כריתת הברית שנשבעתי לאבות הקדושים, ולז"א ואזכור את בריתי בלשון עתיד. שברית אבות לעולם קיימת, ובכל הדורות יזכור הקב"ה לישראל כריתת הברית שהבטיח לאבוה"ק שלא יכלה זרעם לעולם, אמנם אחר שבא משרע"ה אל בנ"י בשליחות השי"ת הרהרו בתשובה, והיו תאבים ומשתוקקים להתקרב לקדושתו ית', עד שבליל יציאתם נתקדשו בקדושה גדולה ונפלאה, ולא היו צריכים עוד לברית אבות, כי הי' להם גם זכות אבות ע"י שאחזו במעשה אבותיהם.

ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל אעשה להן מה שאמרתי לאבותיהן שאתן להן את הארץ ויהי' יורשין אותן בזכותן, (עיין קושיא ז') ר"ל בכח זכות אבות ולא יהיו צריכין לברית אבות, וכל זה הי' דברי הבטחה ונחמה למשרע"ה שהתמרמר ואמר למה הרעותה וגו', שנעשו ישראל רעים ומשוקעים יותר אחר שדיבר אליהם, וכמ"ש ומאז באתי וגו' הרע לעם הזה והצל לא הצלת וגו', ע"כ ניחמו השי"ת שתכלית השליחות הי' להחזירם בתשובה, ולבסוף יעשו תשובה שלימה ויזכו לירושת הארץ בזכות אבות דייקא, וז"ש לו לא לחנם שלחתיך כ"א לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים, לא אמר לקיים בריתי שנשבעתי לאבות הראשונים, כי אם לקיים דברי, היינו כמ"ש רז"ל במדרש הנ"ל אעשה להן מה שאמרתי לאבותיהם וכו' ויהיו יורשין אותה בזכותן, והבטיחו הקב"ה למשרע"ה שלא הי' השליחות לחנם ולבסוף יעשו ישראל תשובה ויזכו לגאולה וירושת הארץ בכח זכות אבות, ואולי זה נרמז בדברי רש"י ז"ל במ"ש וארא אל האבות, שכ"ז הוא תשובה על דברי משרע"ה על מה שאמר למה הרעותה וגו', שמאז בא בשליחותו נעשו ישראל רעים יותר, והשיב לו הקב"ה שתכלית השליחות היתה להטיב מעשיהם ויהי' נמשך להם זכות אבות ע"י שיהיו אוחזין במעשה אבותיהם כנ"ל, וז"ש וארא אל האבות שהבטחתי להם ירושת הארץ בכח זכות אבות, וזהו תכלית שליחותך שתתקיים על ידו הבטחתי להם.

ובזה יל"פ קישור המסורה ואזכור את בריתי לכן אמור לבנ"י אני ה', לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו', (עיין קושיא ו') דכמו שגאולת מצרים הי' בתחלה בכח ברית אבות לבד, שלא הי' מספיק זכותם של ישראל שיוושעו בזכות אבות, כן בדור האחרון בזמן ביאת אלי' יהי' הישועה לישראל מצד ברית אבות, כי לא יהיו זכאין בזכות אבות, וז"פ הנני נותן לו את בריתי שלו' בריתי דייקא, ועפי"מ שפי' בתרגום יוב"ע שקאי על ביאת אלי' לבשר הגאולה בסוף יומיא, וע"ד שאמרז"ל פנחס זה אלי' ורמז לו שיהי' הגאולה בכח ברית אבות, ואח"כ יחזור אלי' את ישראל בתשובה כמבואר בדברי רז"ל, וכמ"ש הרמב"ם סוף ה' מלכים, ויהיו אוחזין מעשה אבותיהם ושוב יהי' להם זכות אבות, וז"פ הכתוב הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, דע"י שיחזור אלי' את כל ישראל לתשובה, יהיו האבות נקראים אבות לבנים ויומשך להם מזכותם, ע"י שיהיו הבנים אוחזין מעשה אבותיהם והולכין בדרכיהם. ולב בנים על אבותם שהאבות בעולם העליון יהי' להם נחת רוח ויהנו מזכותם כאמרז"ל ברא מזכי אבא, והשי"ת יעזור לנו שבמהרה נזכה לקבל פני משיח צדקינו בקדושה וטהרה ולראות בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

פרשת וארא

ביאור ענין שם הוי' ב"ה ובחינת גאולת מצרים והגאולה העתידה

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם. הקשו המפורשים הלא הרבה פעמים נגלה עליהם הקב"ה בשם הוי' כמו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, וכהנה פעמים הרבה, ורש"י ז"ל פי' לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי שעלי' נקרא שמי ה' שהרי הבטחתים ולא קיימתי, וגם זה קשה דלכאורה לא הגיע עדיין זמנו לקיום ההבטחה, והרבה דברים שהבטיחם הקב"ה קיים להם, אבל הבטחה זו לא הי' עוד זמנו לקיים עד עכשיו ואיך יתכן לומר לא נכרתי במדת אמיתית שלי.

ב) לכן אמור לבנ"י אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, יל"ד מדוע הוצרך לומר עוה"פ אני ה' וכבר אמר, וסגי שיאמר לכן אמור לבנ"י והוצאתי אותם וגו'

ג) במסורה ב', לכן אמור לבנ"י אני ה' לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום וצ"ב.

ד) להלן בפרשת ערוב כתיב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, ויל"ד דהי' סגי שיאמר הכתוב למען תדע כי אני ה' ובקרב הארץ מיותר, ורש"י ז"ל פי' אע"פ ששכינתי בשמים גזירתי מתקיימת בתחתונים, לכאורה צ"ב אריכות הלשון ומאי אע"פ דקאמר.

ה) ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, לכאורה כבר כתיב והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן, ולמה אמר עוה"פ ושמתי פדות, ובמד"ר (פרשה י"א סי' ב') דרשו ושמתי פדות בין עמי. מלמד שהיו ישראל ראויין ללקות בזו המכה, ונתן הקב"ה פדיונם המצריים, ואף לעתיד לבא הקב"ה מביא עכו"ם ומשליכן לתוך גיהנם תחת ישראל וכו', נמצא לפי"ד המדרש הזה פי' של פדות מלשון פדיון. אמנם צ"ב מדוע במכת ערוב דייקא היו ראויין ישראל ללקות בו יותר משאר המכות.

ו) במדרש דרשו רז"ל טעמים על כל מכה ומכה, ובמכת ערוב אמרו (שם) אמר הקב"ה אתם עשיתם המונים המונים על בני, אף אני אעשה עליכם עוף השמים וחיות הארץ המונים המונים, ויש בזה פלוגתא מהיכן בא הערוב י"א מלמעלה וי"א מלמטה, ור"ע אומר מלמעלה ומלמטה, ולכאורה איך הי' בזה מדה כנגד מדה, ומדוע הביא הקב"ה עליהם כל המינים שבעולם מלמעלה ומלמטה.

ז) וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, דקדק האוהחה"ק מדוע הכפיל הכתוב לומר את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה והיינו הך ותירץ אולי שנתכוון לומר כי הגירות כבר התחיל מימי האבות, אלא שהקשה דא"כ הי' לו לומר את ארץ כנען ארץ מגוריהם. מדוע כפל מלת את ב"פ שנראה שהם ב' ארצות, ותירץ אולי שנתכוין על ארץ פלשתים וכו', אבל לכאורה אין זה מספיק דארץ פלשתים מכלל ארץ כנען הוא ואין צורך לפרטו בפ"ע.

ונראה לפרש עפ"י פשוטו עפימ"ד בגמ' (סנהדרין צ' ע"ב) וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, לכם לא נאמר אלא להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה, נמצא הבטחת הפסוק סובב על העתיד אחר ביאת המשיח, והנה בפ' לך הבטיח הקב"ה לאברהם ארץ עשרה עמים, גם קני קניזי וקדמוני, שהם אדום עמון ומואב חוץ משבעה העמים, ולא נתן להם אלא ז' עמים שהם לפי האמת עם אחד, וע"כ נקראו ארץ כנען שכולם מזרע כנען, רק שהם משפחות גדולות, נקראו ג"כ כל אחד בשם בפ"ע, ועכ"פ לא נתקיים עוד שלימות ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו, ויתקיים במילואו לעתיד אחר ביאת המשיח, שירשו ישראל אדום ועמון ומואב. והם הארצות שישראל נתונים בהם בגלות האחרון שהוא גלות אדום, וז"פ הפסוק וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו' ומכאן לתחה"מ מה"ת, ומיירי הכתוב בהבטחת העתיד ואמר שלעתיד יתן הקב"ה את ארץ כנען שהם ארץ שבעה עמים, וגם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, ר"ל ארצות גלותם אשר גרו בה בגלות, גם אותן יתן הקב"ה לעתיד לישראל, ע"כ א"ש מ"ש עוה"פ את ארץ מגוריהם אשר גרו בה.

ולבאר כל הענין נקדים דברי ק"ז הישמח משה זלה"ה, (בפ' תצא) לבאר מה דאיתא במפורשים שפרעה לא ידע שם הוי' ית', אבל שם אלקים הוי ידע, (עיין באלשיך הק' פ' שמות עה"פ מי ה' אשר אשמע בקולו וכ"כ הרמב"ן ז"ל עיי"ש) וצ"ב להבין זה, דכיון שידע שיש אלקים, מה לי באיזה שם יכנהו, הי' לו לשמוע דבריו, וכדי להבין זה נקדים מ"ש הראב"ע (בפ' וארא) עה"פ ויאמר למחר וגו', אמר רב שמואל בן חפני אין מנהג האדם לבקש אלא שיסיר ממנו המכה מיד, אלא שחשב פרעה כי מערכת כוכבי שמים הביאו הצפרדעים וכו', ועתה הגיע עת סורם, ע"כ ניסהו ואמר למחר עכ"ל, מבואר דפרעה לא האמין בהשגחת השי"ת וחשב כי הכל מתנהג עפ"י מערכת השמים, והנה טעות הכופרים בהשגחה מבואר בדברי המחקרים, שאומרים לרוב רוממותו ית' אין משגיח בתחתונים ושפלים, ומסר הממשלה למערכת הכוכבים להתנהג העולם השפל על ידם עפ"ל, עיי"ש שהכה על קדקדם לדחות כל דבריהם בראיות חזקות מדברי הראשונים.

עוד הביא ק"ז זלה"ה הקדמה נפלאה מס' תפארת הקודש עה"פ ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו וז"ל: יש כת טועים לומר שהשי"ת מחמת שהוא רם ונשא אינו משגיח בשפלים, אבל זה נסתר מכח מ"ש בעל מגלה עמוקות דלמה בחר ה' בשם הוי' ב"ה, לפי שבחר באותיות שהם במספר המיעוט מכל האותיות, שכל האותיות עם המילוי הם כולם יותר במספרם מאותיות שם הוי' ב"ה והיא ענותנותו וכו', וז"ש ארור הגבר אשר יבטח באדם ולא בה', והגרם לזה הוא מחמת כי מה' יסור לבו וכו', דאי הוי משים אל לבו השם הוי' ב"ה, מזה הי' מבואר לו שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, ומשגיח מרוממותו אף על השפלים וכו', וע"כ אף שידע שם אלקים והודה במציאותו ית', אבל שם הוי' ית' לא ידע ולא האמין בהשגחתו ית' אף בשפלים, וחשב לפי עיפוש סברתו שהכל מתנהג במערכת השמים, ולז"א מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח.

והנה כל עם ומדינה יש לו מזל מיוחד ממשטרי השמים, שבשעה שמזלו במערכה רעה יבואו על עם ההוא רעות וההיפך בהיפך, עוד כתבו התוכנים כי לכל כוכב וכוכב יש מאורעות מיוחדת ע"ד משל מזה חרב כשעומד במבט רע, ומזה דבר ח"ו וכו', והשתא נחזי אנן כשבא פורעניות על אומה אחת אז יוכלו לומר שהוא עפ"י סיבוב משטרי השמים ומזלה גרם וכו', אך זה א"א שיהי' כולם במערכה רעה, דהא גלגל הוא החוזר בעיגול, ונמצא כשמזל זה עומד במערכה רעה מחויב שזה ימצא במערכה טובה, וכו' וא"א לבוא פורעניות ורעות על שניהם אם לא כי שומה מאת השי"ת הוא בהשגחה, וכן כשפורעניות א' בא לעולם יוכלו לומר שאותו כוכב ששולט על זה הוא במבט רע, משא"כ כשכמה פורעניות באים כאחד, מסתמא יש בשם ב' פורעניות משני מזלות מתנגדים, ואי אפשר אם לא בהשגחה. ופי' בזה מ"ש דוד המע"ה נעים זמירות ישראל (בתהלים פ"ג) אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים וגו', עשה להם כמדין כיבין בנחל קישון וגו' שיתמו כגלגל כקש לפני רוח כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים וגו' וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ, כשביקש דוד שיעניש את האומות הכופרים בהשגחתו ית' ורוצים להכחיד את ישראל ח"ו, התפלל שיענישם בדרך שידעו ויכירו כי יד ה' נגעה בם ולא עפ"י טבע המזל, היינו ע"ו שיעניש הרבה אומות ביחד, וזה א"א שיהי' כל המזלות במערכה רעה כאמור, וכן כמה מיני פורעניות יביא עליהם ביחד וכו' וז"ש אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים הרי כמה אומות, עשה להם כמדין כסיסרא וגו' הרי כמה מיני פורעניות שונים, וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ. ולא מסרת הממשלה ביד מערכת השמים כוכבים ומסילותם והוא פי' יקר עיי"ש ביתר ביאור.

ועד"ז יתבאר לעניננו דלפי שפרעה והמצריים כפרו בהשגחתו ית' כנ"ל, לזה שלח הקב"ה עליהם מכת הערוב מעוף השמים וחית הארץ המונים המונים מלמעלן ומלמטן כוחות שונות מעורבים, וזה א"א רק בהשגחת השי"ת כמבואר לעיל, ע"כ אמר הכתוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ ופרש"י ז"ל אע"פ ששכינתו בשמים גזירתי מתקיימת בתחתונים, להכחיש אמונתם הכוזבת שסברו שלרוב רוממותו ית' אין כבודו להשגיח בארץ, ומסר הנהגת העולם השפל למערכת השמים, אבל ע"י מכת ערוב נתוודע להם שאעפ"י ששכינתו ית' בשמים, גזירתו מתקיימת בתחתונים וז"ש למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ והבן.

והנה ישראל להיותם מסובבים בטומאת מצרים וגילוליהם נדבק בהם ג"כ מאמונה הטפילה שלהם, ומצינו בנבואת יחזקאל שהוכיחם אהרן הכהן במצרים וא"ל איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו, וידוע שזה הי' טעותם של עובדי ע"ז הקודמים, שלרוב רוממותו ית' אינו משגיח בשפלים ולז"א רז"ל במד"ר שהיו ישראל ראויין ללקות בזו המכה, ר"ל מהאי טעמא גופא שהיו המצריים לוקין בשביל שיתברר להם אמונת ההשגחה בתחתונים כנ"ל, אלא שנתן הקב"ה פדיונם המצריים ומעונשם של המצריים לקחו מוסר ונתברר להם אמונת ההשגחה וע"ד שאמר הנביא (צפני' ג') הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם וגו' אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר, ומרחמנותו ית' על ישראל מקדים העונש על אומה"ע כדי שממנו יקחו ישראל מוסר ויחזרו בתשובה ורעה לא יגיע אליהם, נמצא שע"י מכת הערוב הובדלו ישראל מהם ועשו תשובה ונשרש בהם אמונת ההשגחה, ולז"א הכתוב ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, ולפי"ד המד"ר הוא מלשון פדיון ורש"י פי' מלשון הבדלה והפרשה בין עמי ובין עמך, ושניהם הא בהא תליין דע"י שנתן הקב"ה פדיונם המצרים, הובדלו ישראל מהם הבדלה רוחנית, ואף שכבר אמר הכתוב והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן וגו' לבלתי היות שם ערוב, הוצרך לומר עוד ושמתי פדות להורות על בחי' הנ"ל כדרשת חז"ל במדרש.

ונקדים עוד דברי ק"ז הישמח משה זלה"ה בפ' שמות) עה"פ זה שמי לעולם ותו"ד דהוי' ב"ה מורה על נצחיות, הי' הו' ויהי', אף בלא בריאה, ואדני מורה על אדנות והיינו כשיש בריאה ומציאות והבן, והיינו זה שמו לעלם, דהיינו דזה המורה נצחית הוא שמו העצמי, וזה זכרי לדור ודור: שם המורה על דור ודור וממשלתו, דהיינו אדני דהוא בזמן דאיכא דורות דוקא הוא זכרי עכ"ד ז"ל, וע"כ גאולה העתידה שתהי' בשם הוי' ב"ה יהי' נצחית ועומדת לעד כמ"ש ישראל נושע בהוי' תשועת עולמים, ובזה אפ"ל דברי המסורה הנ"ל ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, פדות שלח לעמו וגו', כי עם ד' החסד וגו', וכל אלו הפסוקים ירמזו לדרכנו על בחי' שם הוי' ב"ה, עפימ"ש לעיל דשם הוי' ב"ה מורה על השגחתו ית' בתחתונים, וז"א כאן למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. שע"י שבאו ישראל לידי ידיעה והכרה להאמין בהשגחתו ית', נבדלו ישראל ונפדו מן העונש כנ"ל, פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו, ירמוז על בחי' הגאולה שתהי' בשם הוי' ב"ה, וע"כ תהי' בחינתה נצחי ועומדת לעד וז"ש פדות שלח לעמו ע"כ צוה לעולם בריתו, כי עם ד' החסד והרבה עמו פדות ירמוז על החסד והישועה הבא בהשגחה מאתו ית', דהנה כמו שאם הרבה מיני פורעניות שונים באים על שונאי ישראל, א"א שתהי' ע"י מערכת השמים והמזלות, כי מסתמא יש ביניהם מב' מזלות מתנגדים, וע"כ שהם בהשגחתו ית', כמו"כ החסד והישועה הבא בהשגחתו ית', אפשר להיות הרבה בחי' שונות גם יחד, משא"כ הבא בגרם המזלות ומערכת השמים, וז"ש כי עם ה' החסד, כשהחסד בבחי' השם הוי' ב"ה, אז והרבה עמו פדות, יבוא בשפע ורבוי בבחי' שונות.

ובזה יתבארו דברי רש"י ז"ל וארא אל האבות בק"ל שד"י הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני ק"ל שדי, ושמי ד' לא נודעתי להם לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי שעלי' נקרא שמי ד' וכו' דהנה כל ההבטחות על ירושת הארץ נאמרה לאבוה"ק בשם א"ל שדי ושמי ד' שם הוי' ב"ה המורה על נצחית לא הודעתי להם בהבטחתי, וזה שאמר לא נכרתי במדת אמיתית שלי שעלי' נקרא שמי ה', וע"ד שכתב הרמב"ן ז"ל פ' וישלח עה"פ קטנתי מכל החסדים ומכל האמת כי החסדים הקיימים יקראו אמת וכו' כטעם ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם עכ"ל, ועל כי לא בא הבטחתו ית' אליהם בשם הוי' ב"ה המורה על נצחיות, לז"א לא נכרתי במדת אמיתית שלי שעלי' נקרא שמי ה' המורה על נצחיות, והחסדים הקיימים יקראו אמת כנ"ל ואעפ"כ לא הרהרו על מדותי.

והנה משרע"ה הי' מיצר ומצטער על צרתן של ישראל שהכביד פרעה עולו עליהם בקושי השעבוד, לזה ניחמו הבוית"ש שכ"ז צורך והכנה לגאולה העתידה שתהי' נצחית ועומדת לעד, דע"י קושי השעבוד והעינוי העלו ישראל וביררו כל ניצה"ק שא"א להיות גאולה נצחית עד שיתבררו כל חלקי ניצה"ק, וזהו ענין חבלי משיח בגלות האחרון לטעם זה, ולז"א לו הקב"ה וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי וע"י השעבוד וזכות אבות יזכו ישראל לגאולה נצחית לעתיד, וגאולת מצרים הוא הכנה לגאולה ההוא ושורש כל הגאולות כנודע, לכן אמור לבנ"י אני ה' והוצאתי אתכם וגו' להבטיח להם עכשיו הגאולה וירושת הארץ בשם הוי' ב"ה שהוא נצחית, ובזה אפ"ל דברי המסורה לכן אמור לבנ"י אני ה' לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו', עפי"ד התרגום יוב"ע שפי' הפסוק על אלי' שעתיד לבשר הגאולה בסוף יומיא, וזהו קישור המסורה לכן אמור לבנ"י אני ד' והוצאתי אתכם וגו', שתהי' הגאולה בכח השם הוי' ב"ה שהוא נצחית, וכ"ז הכנה על גאולה העתידה לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו'.

או אפ"ל לכן אמור לבנ"י אני ה', להודיעם שם הוי' ב"ה המורה על השגחתו ית' בתחתונים, ובזכות שיאמינו בזה אמונה שלימה יזכו לגאולה, השי"ת יאיר עיני ישראל ונזכה במהרה לישועה שלימה ברוחניות ובגשמיות ולהתרוממות קרן התורה וישראל ולהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

פרשת וארא

תיקון הברית במסירות נפש לקדש שם שמים

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' במד"ר (פ"ו סי' ב') א"ל הקב"ה למשה הכתבתי עליך שאתה עניו ואתה מקפיד על דברי, חייך יש לך לידע שנאמר (קהלת ז' ח') טוב אחרית דבר מראשיתו, טובה אחריתן של ישראל מראשית שנתתי להם במצרים שנא' ויאמר ה' אל משה עתה תראה וגו' עכ"ד המדרש וצ"ב.

ב) וידבר משה כן אל בנ"י ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. במכילתא (פ' בא פי"ח) ריב"ב אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח וכו' א"כ למה נאמר ולא שמעו אל משה אלא שהי' קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה וכו', עכ"ל המכילתא, ולפי פשוטו נתן הכתוב טעם שלא שמעו אל משה מפני כובד השעבוד, וכן פי' בת"א ולא קבילו מן משה מעיק רוחא ומפולחנא דהוה קשי עליהון וכן פירשו המפרשים, א"כ הדרא קושית המכילתא לדוכתי' וכי יש לך אדם שמתבשר בשורה ואינו שמח.

ג) גם צ"ב לשני הפירושים איך נשתנה בחינתם של ישראל כ"כ, דבפרשה שלמעלה כתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו וקיבלו ברצון שליחות הקב"ה, ואיך נהפך לבם בזמן קצר ולא רצו לשמוע ממרע"ה שליחות השי"ת, גם לפי פי' המכילתא דלפי שהי' קשה להם לפרוש מע"ז לא שמעו אל משה קשה ג"כ, שהרי גם בתחלה היו עובדי ע"ז דמצינו שאהרן התנבא עליהם כבר איש שקוצי עיניו השליכו וגו', א"כ מדוע שמעו אז והאמינו ועכשיו לא רצו לשמוע אליו, ולפי פי' הפשוט שלא שמעו מחמת כובד השעבוד ג"כ קשה הרי מכבר היו עובדין עבודה קשה.

ד) וידבר משה לפני ה' לאמר הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה וגו', הקשו המפורשים דק"ו פריכא היא, דמה שלא שמעו אליו בנ"י הי' מחמת קוצר רוח ועבודה קשה, ולגבי פרעה לא יוצדק טעם זה ואין כאן ק"ו.

ה) וידבר ה' אל משה לאמר בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בנ"י מארצו, יל"ד דמלת לאמר מיותר שהרי חזר לומר בא דבר אל פרעה.

ו) וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בנ"י ואל פרעה וגו' פירש"י ז"ל צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם, ואל פרעה מלך מצרים צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם, וצ"ב מדוע דוקא בשליחות זו צוה אותם לחלוק כבוד לפרעה ולא צוה כן בשליחות אחרת.

ז) ויאמר משה לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך רק ביאור תשארנה, ויאמר למחר ויאמר כדבריך למען תדע כי אין כה' אלקינו, יל"ד שלא מצינו בא' מן המכות שביקש מרע"ה שיקצוב פרעה זמן להסירם ממנו, ולדברי רז"ל הי' זמן קצוב לכל המכות בשוה, לחד מ"ד ז' ימים ולחד מ"ד כ"ד יום, ומדוע נשתנה מכת הצפרדעים שתלה מרע"ה הדבר בדעתו ורצונו של פרעה ושאלו למתי אעתיר לך, גם מה שהשיב לו למחר אינו מובן מדוע לא ביקש שיסורו היום ויפטר מן העונש מיד.

ח) גם צ"ב טעם שינוי הלשון דפרעה אמר למרע"ה העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים וגו', וכן בתשובת מרע"ה לפרעה כתיב וסרו הצפרדעים וגו' ובשאלתו לפרעה אמר למתי אעתיר וגו' להכרית הצפרדעים, וצ"ב הכוונה בשנותו מלשון הסרה ללשון הכרתה.

ט) ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר לכו זבחו לאלקיכם בארץ, ויאמר משה לא נכון לעשות כן וגו' הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו, לכאורה קשה דלפי דבריו הי' ראוי לחוש לסכנה פן יסקלום המצריים, א"כ מדוע אמר לא נכון לעשות כן, דמשמעותו שאינו מן הנימוס הרי הי' סכנה ברורה בדבר.

י) דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלקינו כאשר יאמר אלינו, לכאורה כאשר יאמר אלינו מיותר וכבר נזכר שכן צוה השי"ת.

ונתחיל לבאר דברי המדרש הנ"ל טוב אחרית דבר מראשיתו טובה אחריתן של ישראל מראשיתן שהי' להם במצרים, ואפ"ל בדרך רמז מוסר עפ"י המבואר בספרן של צדיקים דימים אלו ימי השובבי"ם מסוגלים לתיקון חטא הידוע, וזה הי' תכלית פעולתם של בנ"י במצרים וע"כ הקדים יוסף הצדיק לבוא למצרים תחלה להכין בגודל קדושתו כח לבנ"י שיוכלו לעמוד בנסיונות ולהתגדר א"ע במידה זו כמבואר במד"ר פ' אמור (פ' ל"ב סי' ה') יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו ישראל בזכותו, ואיתא בזוה"ק פ' שמות (דף ט"ו ע"א) כד חמא קוב"ה חדוותא סגיאה דהאי עלמא תתאה דאשתכלל כגונא דלעילא, אמר דילמא ח"ו יתערבון בשאר עממין וישתאר פגימותא בכולהו עלמין, מה עבד קוב"ה טלטל לכולהו מהכא להכא עד דנחתו למצרים למידר דיוריהון בעם קשי קדל דמבזין נימוסיהון, ומבזין להון לאתחתנא בהו ולאתערבא בהדייהו וחשיבו להון עבדין, גוברין געלן בהון נוקבתא געלן בהון. עד דאשתכלל כולא בזרעא קדישא וכו', וכד נפקו נפקו זכאין קדישין דכתיב שבטי יה עדות לישראל עכ"ד הזוה"ק לענינינו, ולכאורה לפי"ז הרי לא הי' בגדר נסיון כלל שהרי המצרים מאסו בהם ומיאנו מלהתחתן ולאתערבא בהדייהו, ובמקו"א אמרו בזוה"ק (שמות ג' ע"ב) זכאין אינון ישראל דאע"ג דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא מנדה ובת אל נכר וכו' ובזכותא דא נפקו ישראל מגלותא, ולכאורה ה"ז נראה כסתירה לדברי הזוה"ק הנ"ל, דאם המצריים מאסו בהם וגוברין ונוקבתא געלן בהון, א"כ נמנע הבחירה מהם, ואמאי נחשב לזכותם של ישראל מה שנשמרו והובדלו מהם.

אולם באמת כ"ז הי' לצד עצם בחירתם הטוב, שהרי הערב רב ורשעי ישראל על שהיו מתדמין במעשיהם ונתחברו עם המצריים, היו חשובין ביניהם ועשו אותם פטרונים, ורק בנ"י הכשרים שלא רצו להתדמות אליהם, ולא שינו את שמם ולשונם ומלבושיהם, והתרחקו ממנהגיהם ונימוסיהם, עי"ז היו נמאסים בעיניהם והשתעבדו בהם בתוקף השעבוד, ואעפ"כ עמדו בנסיונם וסבלו צרת השעבוד ולא רצו בקרבתם והתרחקו מהתחברותם, וזה הי' להם לחומה נשגבה שלא נכשלו בעריות על ידם, כאמרז"ל במד"ר (אמור פל"ב ס"ה) אחת היתה ופרסמה הכתוב, וא"ש שנחשב לזכותם של ישראל דמה שהיו המצריים ממאסין בהם הי' לצד עצם בחירתם ומפני כשרותם וצדקתם, וכך הוטבע ממנו ית' בטבע להיות הרשעים ממאסין בצדיקים ולא יחפצו בקרבתם, וכמ"ש במד"ר (פ' חיי פ' ס' סי' ה') והנערה טובת מראה מאוד בתולה ואיש לא ידעה, א"ר יוחנן ממשמע שנא' בתולה אין אנו יודעים ואיש לא ידעה, אלא אפי' אדם לא תבע בה על שם (תהלים קכ"ה) לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ופי' היפ"ת דזהו משבח רבקה, כי האדם לא יאהב אלא בדומה לו, הרשע יאהב להתחבר עם רשעים כמותו והצדיק עם צדיקים כמותו, וז"ש כי לא ינוח שבט הרשע וגו' כי שבט הרשע לא ימצא נחת על גורל הצדיקים יען כי לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם, והרשעים מבקשין רק עול ואון, ולכן לא תבע א' מהם לרבקה ולא חפץ להדבק בה כי המה היו רשעים והיא צדיקת עכ"ל, וכתב ק"ז היש"מ זלה"ה (בפ' בלק) כי שומה מאת ה' ששנאה כבושה יש בין צדיק לרשע בטבע, אף אם אין מכירין זה בזה היטב במעשיהם, כדי שלא יהי' להם התחברות וילמד ממנו וכו' ולפי גודל הטומאה של האיש ההוא כך הוא השנאה, כי השנאה הוא לפי ההתרחקות עיי"ש.

ומעתה אין סתירה בדברי הזוה"ק כלל, דאף מה שמאסו המצריים בהם הוא לצד זכותם וצדקתם, ועדיין הי' הבחירה בידם להתקרב אל המצריים כדרך שעשו הע"ר ורשעי ישראל, ואעפ"כ עמדו בנסיונם ולז"א זכאין אינון ישראל דאסתמרו מכל הני וכו' ואולי הי' הצורך לזה שימאסו המצריים בהם, מפני שעתידין אומה"ע לומר אם בגופן שלטו בנשותיהן לא כ"ש: כמ"ש במד"ר (שה"ש פר' ד' י"ב), שהיו האומות מונין את ישראל ואומרים (שמות א') ויעבידו מצרים את בני ישראל, אם בעשותן הן מכריחין כל שכן בגופן ובנשותיהם, ולכן נתן הקב"ה בטבעם שימאסו בישראל גוברין ונוקבין ובזה נדחה ונתבטל הק"ו שלהם.

אמנם אעפי"כ מפני שהיו ישראל בגלות מצרים ערות הארץ ומזוהמים מכל האומות, הי' להם נסיונות קשים בשמירת קדושת הברית, ואף אם מידי עריות ניצולו, אבל הי' להם עבודה גדולה במלחמת היצר להמלט מן המחשבות והרהורים וחטא הידוע במקום מזוהם כזה, ובשעה שהגיעו סמוך לפרק הגאולה התגברו כוחות הטומאה עליהם יותר להחטיאם ר"ל, וע"ד שפי' בתויו"ט (אבות פ"ה מ"ה) ולא אירע קרי לכה"ג ביוכ"פ, יש מי שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיו מזרזין אותו כל ז' הימים והוא בטהרה כל היום ההוא, וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו, והתשובה כי יצה"ט ויצה"ר מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים וכשא' מהם קרוב להיות מנוצח, יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו' ולזה הי' קרוב מאוד להיות הכהן בעל קרי עכ"ל, ועד"ז לענינינו כשראה הס"מ שבאו משה ואהרן בשליחות השי"ת לגאול את ישראל, התגבר בנסיונותיו עליהם יותר, נמצא שאז הוצרכו בנ"י להתרחק ולהבדל מן המצרים יותר, כדי שיוכלו לעמוד בנסיון ולא יכשלו בחטא, ולטעם זה סיבב הבוי"ת שהכביד פרעה עול שעבודו עליהם בעת ההוא, כדי להגן על שמירתם, דע"י העבדות והשעבוד נמאסו בעיני המצריים כמבואר בזוה"ק הנ"ל, נמצא שנצמח לישראל טובה ותועלת מקושי השעבוד, ועי"ז יצאו זכאים וכשרים וזכו לקבלת התורה כמ"ש בזוה"ק (יתרו ע"ח ב') בההוא זמנא דמטו ישראל לטורא דסיני כניש להו קוב"ה לזרעיין דישראל ואשגח לי' בכלהו. ולא אשכח בכלהו זרעא דישראל פסלו, אלא כלהו זרעא קדישא כלהו בני קשוט וכו', וע"כ נתן להם התורה עיי"ש.

ונקדים דברי ק"ז היש"מ זלה"ה (בפ' תבוא) לפרש הכתוב (איוב ח') והי' ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד, וזל"ק כי הנה תמהתי על עיכוב הגלות כי רוב בני ישראל המה כשרים ומדוע בן דוד לא בא, וכאשר חקרתי נתוודע לי כי בבחרותם מרבין חבילות עבירות עד שדי להם על ימי חייהם, וע"ז אין עושין תשובה כלל וזה הגורם, ולכך אין יכולין שוב להדבק בבוראינו ית"ש וכו', והעיקר בבחרותו ונערותו כי התחלה יותר מן הכל וכו' וכן נ"ל לפרש והי' ראשיתך מצער עוונות מוצערין אז ואחריתך ישגה מאוד, כי בעוה"ר המעשה נערות ובחרות יכלה הכל ומשחית הכל עכדה"ק, ואנן מה נעני אבתרי' בדורינו זה שנתרבה השפלות עד מאוד, ובפרט בחטא זה הנסיונות גדולים וקשים, ומפני שזהו יסוד ושורש הכל, ע"כ מתגבר השטן בענין זה יותר, וידוע שכל התגברות קליפה השולטת בעולם משפיע על כל אדם במקצת, וכ"א צריך סייעתא דשמיא להנצל ממנה, ובדור הזה מתגבר הס"ס בב' פרטי עבירות ר"ל, ביצרא דמינות באופנים שונים, וזעירין אינון הניצולים ממחשבת מינות לגמרי, ורובא דאינשי נתפסים ה' ישמרינו, והב' מתגבר הס"מ להרס יסוד קדושתן של ישראל בפגם הברית ר"ל, בעוה"ר עד כמה הגיע הירידה והשפלות בכל עניני הטהרה ושמירת היסוד, ואפי' באותן היודעים חומר העון מועטים המה הניצולים מן העבירה, וצריך לסייעתא דשמיא מרובים, כמו שהי"ל לישראל במצרים שהשגיח הבוית"ש על כאו"א מישראל בשמירה פרטיות שלא יכשלו בחטא, ובעוה"ר בדורינו זה ההשגחה מסותרת, ומי שרוצה להיות יהודי נאמן לה' ולתורתו הקדושה, רואה את עצמו כשה אובד מחמת גודל ההסתרה, וקשה לשלוט על המחשבות ועל כל תנועה ותנועה, אבל באמת כ"ז אינו רק דמיון מחמת תוקף הגלות וכובד הנסיונות, וצריך לדעת שהבוית"ש משגיח בפרטיות על כאו"א מישראל, והעיקר רק לבקש דרך האמת וירצה להיות דבוק בבוכ"ע, ובעינים צופיות נבקש מאתו ית"ש שירחם עלינו ויוציאנו מחשכות גדול הזה, ואז נראה בעינינו השגחתו ית' בכל פרט ופרט.

הדרן לענינינו לבאר דברי המדרש הנ"ל טוב אחרית דבר מראשיתו וכו', עפימ"ש רז"ל במד"ר (קהלת ז' ס"ח) טוב אחרית דבר, כשהוא טוב מראשיתו, דהעיקר הכל הוא היסוד והתחלה והכל בתר רישא גריר עיי"ש, האמנם דאף מי שלא זכה לראשית טוב בימי נערותו, עדיין יש לו תקנה להטיב מעשיו אף בימי זקנותו, וכמ"ש רז"ל (סוכה נ"ג ע"א) גבי שמחת בית השואבה, יש מהן אומרים אשרי זקנתינו שכפרה את ילדותינו אלו בעלי תשובה, ובמד"ר קהלת הנ"ל דרשו ג"כ טוב אחרית דבר מראשיתו, יש לך אדם שעושה מעשים רעים בנערותו ובזקנותו עושה מעשים טובים, והאחרית טוב מהראשית, אמנם בחי' זו רבת הנסיונות, ולאו כל אנפין שווין להשיג תשובה ראוי' בזקנותו, אחרי שנשתרש בקרבו כח הרע מימי הנעורים, והדרך המשובח והמעולה להשגיח על הראשית שתהי' טובה, ואז ימשך מזה גם אחרית טוב, וזהו כלל בכל המדות בעבדות הבוית"ש, ובפרט בענין שמירת הברית שזהו יסוד הכל, וכמ"ש ק"ז זלה"ה לפרש והי' ראשיתך מצער אז ואחריתך ישגה מאוד.

ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל, א"ל הקב"ה למשה חייך יש לך לידע שנא' טוב אחרית דבר מראשיתו, טובה אחריתן של ישראל מראשיתן שנתתי להם במצרים, וזהו תשובה על מה שנצטער משרע"ה על קושי השעבוד ואמר למה הרעותה, והשיב לו הקב"ה שנצמח מזה תועלת וטובה גדולה לישראל, דעי"ז נשמרו מפגם הברית וזכו להיות גם ראשיתן טובה, ומזה נמשך אחרית טוב לכל דורות ישראל דעי"ז זכו לקבלת התורה, וכח זה עומד לנו להתגבר על נסיונות הקשים, והאחרית בגאולה העתידה תהי' בבחי' גדולה מהראשית של מצרים, וכ"ז נמשך מהראשית, דהכל בתר השורש אזיל כידוע, ובזה יל"פ מאמה"כ וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, ר"ל שמעתי כבר צעקתם מקושי השעבוד, אבל ואזכור את בריתי תקון הברית שיצמח מזה לכל דורות ישראל, ע"כ אלקים חשבה לטובה והי' הכרח לזה בשביל תועלת והצלת הדורות.

ואפ"ל עוד דברי המדרש הנ"ל טוב אחרית דבר מראשיתו, עפי"מ דאיתא בגמ' (מנחות נ"ג ע"ב) אר"י בשעה שחרב ביהמ"ק מצאו הקב"ה לאברהם שהי' עומד בביהמ"ק אמר לו מה לידידי בביתי, א"ל על עיסקי בני באתי, א"ל בניך חטאו וגלו וכו' א"ל הי' לך לזכור ברית מילה א"ל (ירמי' י"א) ובשר קודש יעברו מעליך, א"ל שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה, א"ל (שם) כי רעתכי אז תעלזי, (פרש"י בשעת עליצותם מחזיקין יותר בדעתם ולא חוזרין בהן) מיד הניח ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה ואמר לו שמא ח"ו אין להם תקנה, יצתה ב"ק ואמרה לו זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך. מה זית זה אחריתו בסופו אף ישראל אחריתן בסופן, ופי' המהרש"א בח"א דר"ל אחריתו הוא תכליתו אינו אלא בסופו, דהזית גופי' אין לו שום מעלה עד תכליתו שנעשה שמן וכו', שהזית קשה לשכחה והשמן יפה לזכרון וכו', כך ישראל אין אחריתו ותכליתו בעוה"ז אלא בסופו דהיינו לימות המשיח אחר שיחזרו בתשובה ע"י יסורין כמו השמן שלא בא אלא ע"י כתישה עכ"ד.

והנה לכאורה ראוי להבין שאמר אאע"ה הי' לך לזכור ברית מילה והשיב לו השי"ת ובשר קודש יעברו, ולא יתכן לחלוק על המציאות וא"כ אאע"ה מעיקרא מאי קסבר ובוודאי ידע והשיג הכל, ואיך המליץ בעדם הי' לך לזכור ברית מילה, גם צ"ב הלשון ובשר קודש יעברו הרי אם לא קיימו מצות מילה אין זה בשר קודש והול"ל הפרו ברית מילה, ונל"פ דבאמת קיימו ישראל מצות מילה, אולם יתפרש הכוונה עפימ"ד בגמ' (עירובין י"ט ע"א) שהפוגם בריתו משכה ערלתו ודומה כמי שאינו נימול עיי"ש דברי רשיז"ל, ואיתא בזוה"ק ששם הקודש שריא על האי ברית וחלילה אם פוגמין אותו מעבירין ממנו שם הקודש ושריא הס"מ במקומה, וז"פ הגמרא שאמר אאע"ה הי' לך לזכור ברית מילה לפי שקיימו באמת מצות מילה, השיב לו הקב"ה אמת שקיימו אותה אבל בשר קודש יעברו ע"י שפגמו בקדושת הברית, שקודם הפגם נקראת המילה בשר קודש ושריא עלי' שמא קדישא, וע"י הפגם מעבירין הקדושה מעליו ושורה במקומה הס"מ וז"ש ובשר קודש יעברו, אמר אאע"ה עוד לפני הקב"ה שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה, א"ל הקב"ה שהיו שמחין עם העבירות ואין מרגישים בפגם החטא ואיך יעשו תשובה, ובעוה"ר גם עכשיו שמחים במינות וכפירה ואומרים שהוא נסים ונפלאות מהקב"ה, אין לך מינות וכפירה גדולה מזה, וכיון ששמחים עמהם איך יבואו לידי תשובה, וכן הוא בפרטיות בכל אחד מישראל אם מכיר את מצבו וכואב לבו על הפגם שעשה, אז יש לצפות שיעשה עוד תשובה ויתקן פגמו, אבל אלו שמצדיקין את מעשיהם ולבם בריא כאולם ואומרים כוחי ועוצם ידי עשה לי, איך אפשר לצפות עליהם שישובו ובפרט במינות שעלי' נאמר כל באי' לא ישובון, ואפילו בשאר חטאים בכה"ג אמרו בגמ' שאין חוזרין בתשובה, וע"ז אמר אאע"ה לפני הקב"ה שמא ח"ו אין להם תקנה, יצתה ב"ק ואמרה לו וכו' מה זית זה אחריתו בסופו אף ישראל אחריתן בסופן. שהסוף יהי' לישראל אחרית טובה לימות המשיח כשיהי' התרוממות קרן התורה וישראל וישועה שלימה, רק מי יודע מי יזכה לה אם חלילה לא נהי' ח"ו נדחים ע"י רוב עונות, השי"ת יעזור שנזכה לראות בישועה שלימה ובאחרית הטובה שיהי' אז לישראל.

שוב ראיתי בפי' הרי"ף בע"י כעי"ז ובשר קודש יעברו שהיו מושכים בערלתם עיי"ש, ועכ"פ יוצא לנו מדברי הגמ' הנ"ל קצת בחי' נחמה שהרי טען אאע"ה לפני הקב"ה שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה, הרי מבואר דאף על חטא פגם הברית מועיל תשובה, ועוד חזינן שהבטיח הקב"ה לאאע"ה שיהיו אחריתן של ישראל טובה לימות המשיח, ע"י שיעשו כל ישראל תשובה שלימה ויתוקן פגם החטא, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שלפני ביאת המשיח יבוא אלי' להחזיר כל ישראל בתשובה כמ"ש והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומפורש בפדר"א (פרק מ"ג) דאין ישראל נגאלים אלא בתשובה עיי"ש, אמנם צריך להתחיל מיד ולעשות איזה בחי' של תשובה כפי יכולתנו, והתשובה האמיתית בשלימות יעשו ישראל לימות המשיח שיערה ה' עליהם רוח טהרה וקדושה, והתשובה של עכשיו ה"ה בבחי' הכנה והכשר שנזכה על ידה להגיע לתשובה שלימה לימות המשיח בב"א.

וז"פ דברי המדרש הנ"ל דלפי שנצטער על קושי השעבוד וכאב לו מאוד צערן של ישראל ולזה אמר למה הרעותה וגו', ניחם אותו הקב"ה במה שניחם את אאע"ה בשעת חורבן ביהמ"ק, מה זית זה אחריתו בסופו ע"י כתישה, ועד"ז השיב למרע"ה הי' לך לידע טוב אחרית דבר מראשיתו, שהאחרית של ישראל יהי' טוב ע"י ראשיתן במצרים שיחזרו בתשובה ע"י יסורי הגלות, ע"כ תראה את האחרית שלהם ולא תצטער על מצבם של עכשיו שהכל הוא לתועלתם וטובתם.

ולבאר הענין איך נשתנה בחינתם של ישראל כ"כ בזמן קצר, דמתחלה כתיב ויאמן העם וגו' ואח"כ ולא שמעו אל משה עיין לעיל קושיא ג') דהנה הבטיחנו הבוי"ת בתוה"ק שע"י קיום התורה ומצות יבואו עלינו השפעות טובות וברכות, וע"י מעשה העבירות יגיעו עונשין על שונאי ישראל והרמב"ן הק' כתב (סוף פ' בא) דמי שאינו מאמין בזה אין לו חלק בתורת משה, אמנם היצה"ר מסמא עיני האדם ומראה פנים להיפך שדרך הרשעים צלחה והצדיקים הם בעינוי ובעוני, ומצינו בירמי' הנביא (ירמי' מ"ד י"ח) שהוכיח את ישראל על שעבדו ע"ז השיבו לו נשים הארורות מעת חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל, וירמי' הנביא הוכיחם דמפני שעבדו ע"ז חסרו את כל וטעותם נמשך ע"י סמיות עינים של כח היצה"ר, עד שנדמה להם כאלו בחנו בחוש שהע"ז הביאה להם השפעות טובות, ומעת שחדלו לקטר למלכת שמים חסרו כל, ובעוה"ר בדורינו הנסיונות גדולים מאוד שרואין דרך רשעים צלחה בחנו האלקים וימלטו ועי"ז מאשרים זדים ומשבחים מינים ואפיקורסים.

ועד"ז יתבאר לענינינו דבבשורה הראשונה כתיב ויאמן העם וישמעו וגו' שמשה ואהרן בגודל קדושתם השפיעו עליהם בחי' קדושה ופרשו עצמם מדרכי ע"ז, ועכ"פ נתעלה בחינתם במקצת אף שלא הי' עדיין בשלימות, והאמינו לשלוחי ה' בשורת הגאולה, אמנם כאשר ראו שנתוסף קושי השעבוד עליהם אחר שבאו משה ואהרן אל פרעה, ורשעי ישראל דרכם צלחה וחשובים בעיני המצריים, ורק אותן ששמעו לקול מרע"ה והלכו בדרכיו נתוסף צרתם, ע"כ מאז נתגדל אצלם בחי' הנסיון ונחלש כח האמונה וע"כ לא שמעו אל משה, והטעם מפני קוצר רוח ועבודה קשה לפי שנתגדל השעבוד ונתוסף צרתם מאז באו משה ואהרן לפרעה, ולא יקשה עוד קושית המכילתא (עי' קושיא ב') וכי יש לך אדם שמתבשר בשורה ואינו שמח, דהרי ראו היפך הבשורה שמאז הכביד עולו עליהם יותר, והשעבוד הי' סיבה שלא שמעו למשה, ובזה יובן שהפשט והדרש הא בהא תליין, שע"כ הי' קשה להם לפרוש מע"ז, מחמת העבודה הקשה שהכביד פרעה עליהם, ועי"ז נתגדל אצלם בחי' הנסיון ונחלש כח האמונה ולא רצו עוד לשמוע לדברי תוכחתו, כי חשבו שהוא גרם להם קושי השעבוד.

ואפ"ל עוד מדוע בבשורה ראשונה כתיב ויאמן העם וישמעו וגו', ובבשורה השני' ולא שמעו אל משה דהנה הבדל גדול יש בין אופן ב' הבשורות, דבבשורה הראשונה (בפ' שמות) כתיב לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש, חשבו ישראל שיצאו ממצרים וירשו את הארץ בלי עכוב ושהי' כלל, ע"כ ויאמן העם וישמעו וגו' ויקדו וישתחוו ושמחו על בשורה הטובה, אמנם בבשורה זו השני' הטיל תנאי בדבר, גם הודיעם שיהי' ישועתם בהדרגה עד שיתעלו ממדריגה למדריגה ויהיו ראויים לירושת הארץ, וזה אומרו והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם שיפסק מעליהם עול שעבודם של מצרים ואח"ז וגאלתי אתכם וגו', ולקחתי אתכם לו לעם במתן תורה, וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם וגו' שע"י קבלת התורה נתאמת לישראל שהקב"ה הוא המוציא אתכם מאמ"צ, וכמ"ש רז"ל (ברכות ל"ח ע"א) כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכא דידעיתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים וזהו מתן תורה, ואחר כל זה והבאתי אתכם אל הארץ וגו', והרי זה תנאי באופן הבשורה, שלא יזכו לירושת הארץ כ"א אחר מתן תורה, ועוד תנאי וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם וגו' הגם שידעו והאמינו במציאות הבוית"ש גם במצרים, אבל ידיעה ברורה לא נתוודע להם עד מ"ת, כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מה' יסוה"ת) שבמתן תורה נתאמת להם לישראל אמיתת נביאתו של משרע"ה, ושכל האותות שעשה היו מפי ה' ובשליחותו עיי"ש.

ולכן ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, לפי שהי' קשה להם לפרוש מע"ז כדרשת חז"ל, ע"כ השיגו כי לא יזכו לירושת הארץ בבחי' המדריגה שעומדים בה, אבל יצטרכו לזיכוך אחר זיכוך ולפרוש מטומאת מצרים לגמרי עד שיזכו לקבלת התורה וידיעת הבוי"ת ואמיתותו, ולכן לא קבלו בשורה זו השני' בשמחה כמו הראשונה, כי נתעצבו מהשגת ידיעה זו שלא יגיעו לירושת הארץ בניקל ובמהירות כמו שחשבו בתחלה, ואולי הטעם שלא הודיעם הבוי"ת זאת בבשורה ראשונה, אפ"ל עפימ"ש הרמב"ם ז"ל (בסוף ה' תשובה ה"ה) כשמלמדין את הקטנים ועמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויעבדוהו מאהבה עכ"ל וכעי"ז כתב בס' הישר המיוחס לר"ת ז"ל דאם רוצין לקרב בנ"א אל הקדושה ירגילוהו לפי דעתו והשגתו במצות קלות שיקל עולם עליהם לקבלו, ואח"כ מעט מעט יותר עד שיתקרב ויקבל עליו אף החמורות עכת"ד, ועד"ז לענינינו לפי שהיו ישראל משוקעים בטומאת מצרים מאוד, ע"כ בתחלת התקרבותם הודיעם הבוי"ת הקלות ואח"כ החמורות, ולפי פשוטו מקוצר רוח ומעבודה קשה שלא יכלו לסבול קושי השעבוד שהכביד פרעה עולו עליהם, כמו שפי' בת"א מפולחנא דהוה קשי עליהון וה"ז נתינת טעם למה שלא שמעו אל משה, דהי' תשוקתם וציפוים להגאל מיד כאשר נתבשרו בבשורה הראשונה, וע"כ נתעצבו כאשר שמעו בבשורה השני' כי עוד יתארכו הימים ולא יצאו ממצרים מיד, ולא יזכו לירושת הארץ כ"א אחר שיתקיים התנאי כנ"ל.

ומצינו בנבואת ישעי' (כ"ח ט"ז) כשהתנבא על הגאולה אמר המאמין לא יחיש, שמאמין האמיתי לא ימהרנה אלא ימתין ויצפה שבא יבוא בזמנו הראוי, אולם לא היו ישראל עדיין במעלה השלימות קודם מתן תורה, ורצו שיהי' היציאה מיד ע"כ לא רצו לשמוע ולקבל בשורה השני', ובאמת שאפי' רגע אחת קודם הזמן אסור לצאת מן הגלות, ובלילה האחרונה הזהיר אותם הקב"ה אל יצא איש מפתח ביתו עד בוקר, ואחר שהיו כבר בא"י באותה הלילה, כמ"ש בתרגום יוב"ע שהעננים הוליכו אותם למקום המקדש, מ"מ החזירום למצרים כדי להשלים זמן הגלות עד רגע האחרונה, אבל הי' קשה להם לסבול עוד עול הגליות, שמתחלת הפקידה עד היציאה הי' כמעט שנה שלימה, והם רצו לצאת מיד ע"י גודל הצרות שסבלו שם, ע"כ לא קשה קושית המכילתא וכי יש לך אדם שמתבשר בשורה ואינו שמח, דאדרבה רצו שיתקיים מיד ועדיין לא הי' זמנו, וזה הי' החסרון שרצו אותו קודם הזמן. וע"כ אמר מרע"ה הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, שע"י שישראל דוחקין את הקץ לפני הזמן. עי"ז נתוסף כח לפרעה שלא ישמע אלי לשחרר את ישראל, דאפי' רגע אחת אם ממהרין לדחוק את הקץ מעכב ח"ו גאולתם של ישראל, וכמו שרואין בעוה"ר בדורינו אלה שנתעכב הגאולה ע"י סט"א זו של דחיקת קץ הגאולה, וז"ש הן בנ"י לא שמעו אלי ועי"ז לא ישמע אלי פרעה.

ובזה יתיישב במאמה"כ וידבר ה' אל משה לאמר בא דבר אל פרעה וגו' וישלח את בנ"י מארצו, דמלת לאמר מיותר (עיין לעיל קושיא ה') דלמי יאמר אם לפרעה הרי כבר הזהירו בא דבר אל פרעה, ולדרכינו אפ"ל הכוונה שצוהו הקב"ה לאמר לישראל ולהזהירם על ככה, שא"א שיצאו מהגלות על דעת עצמם כ"א ע"י משרע"ה שהוא מוכן לשליחות זו לגאול את ישראל, וז"א לאמר בא דבר אל פרעה וגו' וישלח את בנ"י מארצו, ללמדם על כך שמשרע"ה יהי' המדבר ועל ידו יצאו ישראל ממצרים ורק בזמנו הראוי ולא קודם לכך, ובזה יובן קישור מאמה"כ ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים פירש"י צום לחלוק לו כבוד. וטעם הציווי לפי שלא שמעו אל משה ונתעצבו מאיחור זמן הגאולה, ע"כ הזהירם שלא ימרדו בפרעה ולא ירצו לצאת לפני זמנו, אלא ינהגו בו כבוד כל זמן שלא נתמלא קיצם להיגאל ועי"ז יוכל להוציא את בנ"י מאמ"צ, משא"כ באם ח"ו ידחקו את הקץ יתארך גלותם עוד, כמ"ש הרמב"ן דבעון בני אפרים שיצאו קודם זמנם נתארך גלותם של ישראל עוד שלשים שנה עיי"ש.

ונבוא לבאר הדקדוקים הנ"ל בענין הצפרדעים (עיין לעיל קושיא ז' ח') דהנה יש עוד שינוי בפסוקים דבדברי משה אל פרעה נאמר וסרו הצפרדעים ממך וגו' רק ביאור תשארנה, ואח"כ כתיב ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים וגו', ולכאורה אין זה כדברי משרע"ה בשליחות ה' וסרו הצפרדעים ממך רק ביאור תשארנה ולא אמר וימותו או ויכרתו, ויתבאר בהקדם דברי הגמ' (פסחים נ"ג ע"ב) מה ראו חנני' מישאל ועזרי' שמסרו עצמן על קדושת השם לתוך כבשן האש, נשאו ק"ו בעצמם מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו ועלו ובאו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך, אימתי משארת מצוי' אצל התנור בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קה"ש עאכו"כ, וכתבו התוס' פי' הקונטרס מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם, וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף ע"ד ע"א) דלכו"ע בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו על מצוה קלה וכו', ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו, שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק (סנהדרין צ"ג ע"א) ג' היו באותה עצה עכ"ד התוס'.

ובשו"ת שבות יעקב (חלק ב' תשובה ק"ו) שאלה בעיר אחת גזרו עליהם העברת הדת ר"ל באופן שעפ"י דינא יהרג ואל יעבור, ומקצתם יכולים לברוח אי מחוייבין לברוח כדי להציל את נפשם, דלא יהיו כמאבד א"ע לדעת, או נימא דלא יפרשו מן הציבור ומחוייבים למסור נפשם על קה"ש, והביא ראי' מדברי התוס' אלו שיותר טוב למסור נפשו להריגה, דכמו שחמ"ו יכלו לברוח ואעפי"כ מסרו נפשם על קה"ש, ואח"כ הביא ראיות הרבה דהיכא דאפשר לקיים וחי בהם וגם שלא לעבור על מצות ה' ב"ה, עדיף יותר דאז מקיים שניהם, אבל לפי"ז יקשה על פי' הר"י שהיו יכולין חמ"ו לברוח ומדוע לא ברחו לקיים שניהם, ותירץ שם וז"ל: וכדי לתרץ דעת ר"י בלא"ה צריכין אנו לפרש דבריו, דלפי פשוטו מה ק"ו הוא זה, דשאני צפרדעים שנגזר עליהם בגזירת השם שיבואו באש, משא"כ חמ"ו שלא נצטוו על כך. כיון שאפשר להם לברוח, אלא צ"ל דס"ל לר"י שגם חמ"ו נצטוו על כך, כדאיתא בסוטה (דף י' ע"ב) שיצתה ב"ק ואמרה אתה הצלת תמר ושני בני' מן האש, חייך שאני מציל שלשה בניך מן האש מאן נינהו חמ"ו, לכך לא ברחו להמלט על נפשם, ואין למדין מהם למקום אחר, דוודאי גדול הצלת נפשות אם יכולים לברוח עכ"ל, ותירוצו צ"ב דאין הכרח מזה שמחוייבין להפיל עצמם לכבשן האש, דאולי מה שהבטיח הקב"ה ליהודה שיציל את בניו מן האש הי' על תנאי, וכמו שאמרז"ל בגמרא (ע"ז דף ה' ע"א) למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי והכתיב פרשת יבמות ופרשות נחלות, ותירצו על תנאי, א"כ גם כאן אפ"ל שהבטיח השי"ת שאם ימסרו עצמם למיתה ינצלו, אבל אינו מוכרח שנצטוו בזה למסור נפשם למיתה, ותו דאם היו מצווים מהשי"ת א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתי' על מה שפי' רשיז"ל מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם, הרי היו מחוייבים למסור נפשם מצד ציווי הקב"ה אליהם בפרטיות,

אמנם מעיקרא ל"ק קושיתו הראשונה, שהרי הוא עצמו סיים בסוף דבריו אבל מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקדש השם ברבים שממנו ילמדו אחרים לעשות זכור לטוב, וודאי לא מקרי מאבד עצמו לדעת עכ"ל, ומביא ראי' מגמ' עיי"ש, וכן כתבו הב"י וד"מ ז"ל (יו"ד סי' קנ"ז) דחסיד ויר"ש ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפי' על מצוה קלה עיי"ש, א"כ אין קושיא על חמ"ו, דאף אם מצד הדין החיוב לברוח, מ"מ הם ראו שיש צורך לדור שמהם ילמדו לקדש ש"ש ברבים, וע"כ מסרו נפשם על קה"ש אע"פ שלא היו מחוייבין עפ"י הדין, אמנם הקושיא שהקשה דלפי פי' הר"י אין כאן ק"ו דשאני הצפרדעים שהיו מצווים מפי הקב"ה שיבואו באש, משא"כ חמ"ו שלא היו מצווים על כך והיו יכולים לברוח עדיין קשה.

ואפ"ל דלא קשה מידי, שהרי בוודאי לא נצטוו כל א' מן הצפרדעים בפרטיות, שזה ילך בתנור וזה בחצר וזה בבית וכו', רק הציווי הי' על המין בכללו שילכו באלו המקומות, וגם אותם הצפרדעים שהלכו למקום שאינו סכנה קיימו ג"כ מצות הבוב"ה, נמצא כל א' הי' לו ברירה לילך למקום שאין בו סכנה, ולפי"ז לא היו הצפרדעים מצווים למסור נפשם וליכנס לתוך התנור, כמו"כ חנני' מישאל ועזרי' הי' בידם לברוח, וגם אז היו מקיימין רצון השי"ת במה שסירבו להשתחוות לצלם, ואעפ"כ מסרו נפשם ולמדו ק"ו מן הצפרדעים, שלא נצטוו על קידוש השם ואעפ"כ מסרו נפשם, אנו שמצווים על קידה"ש עאכו"כ ושפיר הוי ק"ו, ומצינו שקיבלו הצפרדעים שכר על בחירתם הטובה למסור נפשם על קה"ש כמבואר במדרש ילקוט (רמז קפ"ב) ומה פרע להם הקב"ה שכל הצפרדעים מתו ואותן שירדו לתנור לא מתו מפני שמסרו עצמן לשריפה ע"כ, ולכאורה מדוע מתו השאר ולא חזרו ליאור ומה חטאו בזה שלא נכנסו לתנור, והרי במה שהלכו לשאר מקומות קיימו ג"כ רצון הבוי"ת ומצינו במכת ארבה שחזרו כולם אל הים דכתיב ויהפוך ה' רוח חזק מאוד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף, וכמו"כ מדוע לא חזרו הצפרדעים, ואפשר דלפי שמנעו עצמם מלקדש ש"ש ע"כ וימותו כולם חוץ מאלו, ומזה למדו חמ"ו למסור עצמם על קה"ש.

והנה פליגי רז"ל במדרש (פ' ט' סי' י"ב ובילקוט רמז קפ"ב) כמה זמן שימשה כל מכה. איכא למ"ד שההתראה הי' כ"ד יום והמכה שימשה ז' ימים, ואיכא דס"ל שהמכה שימשה כ"ד יום ולכאורה קשה איך אמר משה רבינו לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו', ממנ"פ אם לא נשלמה עדיין זמן המוגבל ומה אם יאמר פרעה שיסורו מיד, ומסתמא הי' צורך בדבר שישמש כל מכה במידה וזמן קצוב בערך מדת עונשם, ואם הי' אחר השלמת הזמן הי' ראוי שיסור מאליו ומיד, אמנם נראה דעל גוף המכה לא שאל מרע"ה למתי אעתיר, דזה הי' לו זמן קצוב דכל המכות באו מדה כנגד מדה בחשבון מדוייק כמבואר כל זה במדרשי חכז"ל, גם פרעה לא הי' בוחר להמתין עד למחר לסבול צרתו יותר מן ההכרח, ועכ"ח מוכרח שלא על עצם המכה שאלו משה רבינו, ובזה יובנו שינוי הלשונות שפרעה אמר ויסר הצפרדעים, ומשרע"ה שאלו למתי אעתיר וגו' להכרית הצפרדעים: דהנה אותם שנשארו בחיים ע"י שנכנסו לתנורים לא יתכן עליהם לשון הכרתה, שהרי חזרו ליאור במקום שהם מתענגים ויוצדק בהם לשון הסרה, ע"כ ניחא דהסרת הצפרדעים רצה פרעה שיהי' מיד, וכבר נשלם ימי שימושה של מכה זו באותה שעה ולא רצה לסבול עוד עד למחר, רק שאלת משרע"ה היתה על אותם הצפרדעים שלא נכנסו לתנורים אימתי יכרתו, ולפי שע"י הכרתתם נתגדל כבוד שמים, ונתגלה פעולתם הטוב של אותן שמסרו נפשם על קה"ש ונשארו בחיים, ע"כ השיב פרעה למחר כיון שדבר זה מביא כבוד שמים יותר טוב שיתאחר עד למחר, דאלמלי נתגלה הכבוד שמים מיד אפשר שהי' מכריח בחירתו להוציא את ישראל, שעדיין הי' לבו נשבר בקרבו מהרגשת המכה, משא"כ עד למחר יוכל להיות לו הכבדת הלב, או אפשר שחשב פרעה שההכרתה הוא מפאת מערכת השמים, וכשידחה עד למחר לא יתקיים כלל ולא רצה שיתקדש ש"ש ע"י המכות וע"כ ביקש על למחר, ומרע"ה השיב לו שיתקיים למחר כדבריך למען תדע כי אין כה' אלקינו ויתקדש ש"ש על ידם, ואפשר שע"כ הסכים משה רבינו שיהי' למחר מפני שאז יתגדל כבוד שמים יותר, שיתברר לכל שאינו בכח מערכת השמים כ"א מאלקי היכולת.

מכל הענין הזה יש לנו ללמוד עד היכן צריך האדם למסור נפשו בשביל כבוד שמים, ובירושלמי דרשו עה"פ עת לעשות לה' הפרו תורתך, דבדור של מפירי תורה עת לעשות לה', וכל דבר שאפשר לעשות עבור כבוד שמים וכבוד התורה וכבוד הצדיקים, ולהגדיל כח האמונה ודרך הקדושה מחוייבים לעשות במסירת נפש ממש, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ולא לסמוך על אחרים שיעשו, וה"ז נלמוד מהצפרדעים שלא סמכו על האחרים שיקיימו ציווי השי"ת למסור עצמם למיתה והם ילכו במקומות שאין בו סכנה, ומהם למדו חמ"ו ק"ו למסור עצמם על קה"ש, ונזכה שיתקדש ש"ש על ידינו ולמסור את נפשינו בשביל כבוד שמו יתברך וזה יהי' תיקון גמור על כל חטאינו, כמ"ש בספה"ק דברי חיים (פ' נח) וזל"ק: והנה ידוע דעל הכל מועיל תשובה ועל חטא זה של מ"ז אינו מועיל תשובה כאשר חכמים הגידו בספריהם, אך הלא באמת הגידו לנו חז"ל באמרתם הקדושה שגם על חטא זה יש מקום לשוב וכו', ופשר הדבר דבקושי מועיל תשובה כמבואר בספה"ק, וטעם הדבר מבואר בספרים דהחטא פוגם האדם במדותיו וכו', ובכל חטא פוגם אותו האבר שפגם בו, ולכן בעשותו תשובה מביא חיות חדש משורשו אל האבר והצינור שנחלש וכו', אך בחטא החמור הנ"ל ר"ל הוא כמסיר שורשו לגמרי, ולכן כמעט אין לו תרופה, מפני שהחטא בכל האברים מכף רגל ועד ראש, נמצא שצריך לעשות כנגדה מצוה כזה שהוא ג"כ בכל האברים, ואין לך מצוה אחרת שיעשה אותה האדם בכל גופו, רק במה שמוסר נפשו להקב"ה ומקבל על עצמו באמת, זה הוא מצוה שעושה האדם בכל גופו, והוא וודאי תיקון לחטא הידוע עכת"ד ז"ל, ובאמת בשפלות המצב וכובד הנסיונות של דורינו א"א להיות שומר תומ"צ זולת אם מוכנים בכל עת ובכל רגע למסירות נפש והשי"ת יעזור לנו לשמור ולעשות כל דברי התוה"ק ומצותי' במסירת נפש, וזה יהי' לנו לתיקון על גודל הפגם שנגרם בעונותינו.

ונבוא לבאר הדקדוקים הנ"ל במאמה"כ לא נכון לעשות כן וגו' הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו (עיין לעיל קושיא ט'), דלכאורה לא יעלה על הדעת שימנעו מרע"ה וישראל מלזבוח לה' מחשש יראת המצריים שלא יסקלום, ואין זה אפי' בגדר התנצלות לפרעה, כי כבר ראה פרעה וידע שלא נמנע משרע"ה מלקיים צווי השי"ת בשליחותו מיראת המלכות, ונכנס לתוך פלטין המלך והתרה בו קשות ולא נמנע מיראת המלכות, ונכנס ויוצא שלא ברשות ולא יכלו לעשות לו דבר, ואמרז"ל במד"ר (פ' בא ט"ז ג') א"ל הקב"ה למשה חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם. שאודיע להם שאין אלהיהם כלום וכו' ובו בלילה שחטו ישראל פסחיהן ואכלו והיו המצרים רואין בכוריהם הרוגים ואלהיהן שחוטין ולא היו יכולים לעשות כלום וכו' הוי יבושו כל עובדי פסל, עכ"ד המדרש, ואם הבוי"ת צוה לזבוח אלהיהם לעיניהם. וודאי שאין מקום ליראה מפניהם כלל, וצ"ב טעם התנצלות זה שאינו מספיק להתקבל על לב פרעה.

אמנם ביאור הענין דאה"נ בליל יציאתם כששחטו ישראל אלהיהם של מצרים לעיניהם לא יכלו לעשות דבר, מפני שהי' מצותו ית' בכך ובזמנו הראוי', אבל קודם הזמן לא נכון לעשות כן להתגרות באומות, וציווי השי"ת הי' לשחטו בליל יציאתם דוקא, וקודם לכן לא נכון לזבוח תועבת מצרים לעיניהם שלא להתגרות ולמרוד באומות, וע"ד שפירשנו לעיל מ"ש רש"י ז"ל עה"פ ויצום אל בנ"י ואל פרעה מלך מצרים צום לחלוק לו כבוד וכו', והוא לטעם שלא הגיע עדיין קץ הגאולה בעת ההוא, ונצטוו ישראל שלא ימרדו בו טרם הגיעה עת גאולתם, ולז"א לו משרע"ה דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלקינו כאשר יאמר אלינו, דלכאורה כאשר יאמר אלינו מיותר (עיין לעיל קושיא י') אבל יש בזה נתינת טעם דא"א לנו לעשות דבר כ"א עפ"י צווי השי"ת ובזמנו הראוי כאשר יאמר אלינו, וזהו טעם מספיק לדחות דברי פרעה כי לא נוכל לזבוח בארץ כי אם כאשר יאמר ה' אלינו, וע"כ לא נכון לעשות כן וגו', ולא מטעם יראתם של מצרים, אלא לצד איסור דרביע עלה, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו וה"ז התגרות ומרידה באומות ולא נכון לנו לעשות כן.

ואפשר להסביר עפ"י פשטות מדוע בשליחות הראשון כתיב ויאמן העם וישמעו וגו' ועכשיו ולא שמעו אל משה (עי' קושיא ג') בהקדם דברי האר"י ז"ל עה"פ ולא יכלו להתמהמה שאם היו שוהין שם עוד רגע היו נופלים לשער הנו"ן שבטומאה ולא היו יכולים לצאת משם לעולם, ולכאורה קשה להבין דמצינו שהי' לישראל במצרים מדות תרומיות שלא שינו לשונם ושמם ומלבושם ולא הי' בהם דלטורין ולא הי' ביניהם אחד דקטיל זרעי' במעי אמו, וב' דברים בלבד נכשלו בהם עון ע"ז והפרו ברית מילה, ולפני יציאתם תקנו גם זה שבשעה שהקריבו את קרבן פסח נימולו כולם כמבואר במדרש רבה עה"פ זאת חקת הפסח. ומשכו ידיהם מע"ז קודם הקרבת קרבן פסח, ואמרז"ל בשעה שהמצריים היו טרודים עם בכוריהם עסקו ישראל בשירות ותשבחות להקב"ה באמירת הלל באהבה נפלאה, והלכו לא"י למקום המקדש ע"י עננים להקריב קרבן הפסח ואח"כ חזרו למצרים, ואיך יצוייר אחר כל זה שאם היו שוהין שם עוד רגע אחת היו משוקעין בשער הנו"ן של טומאה, ואחר שראו כל הנסים ופרשו מע"ז איך נשתקעו בטומאת מצרים יותר, שהרי אחר זה כתיב ולא יכלו להתמהמה והוא פליאה.

אכן נוכל ללמוד מזה מוסר השכל שיצוייר עשות כל הדברים האלה למול ולהקריב קרבן פסח ולשיר שירות ותשבחות להשי"ת ואחר כל זה יתגברו כוחות הטומאה יותר וכן הי' לבני ישראל במצרים, ויתבאר עפימ"ש בספה"ק נועם אלימלך (פ' פנחס) עה"פ צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם בנכליהם, דיל"ד מה שאמר כי צוררים הם לכם בלשון הוה על דבר העבר ונתהוה כבר, ותירץ וז"ל והכלל בזה הוא שבכל עבירה נברא קליפה ר"ל, וכ"ז שהקליפה בעולם אזי נופלים מחשבות רעות לאדם מאותה העבירה, וצריך אדם השב לבער הקליפה מן הארץ, וגם בנ"ד כ"ז שהיו אותם הרשעים המדינים בעולם, אז היו עדיין הרהורי דפעור שולטים בישראל לבלבל להם המחשבה, ולכך נצטוה מרע"ה לנקום בהם נקמת ה', וזהו כי צוררים לכם בהוה, ומפרש הכתוב במה בנכליהם אשר נכלו לכם ע"ד פעור, פי' באותן המחשבות הרעות המתהוים לכם בדברכם במעשה דפעור, ולכך תבערו אותם מן הארץ ותהיו טהורים וקדושים וכו' עכלה"ק, וכעין זה פי' האוהחה"ק עיי"ש, וזה הענין עם בנ"י במצרים דכ"ז שהמצריים היו בעולם, הי' שורש טומאת מצרים שולטים בהם והתגברו עליהם, ע"כ כל זמן שהיו בזה המקום שעבדו שם ע"ז מלפנים, השפיעה עליהם הטומאה הזאת אף אחר שפירשו ממנה, ומה שפירשו מן הע"ז הי' ג"כ בדרך נס שהרי ממינות א"א לפרוש, דעלי' נאמר כל באי' לא ישובון, נמצא שמה שיכלו לפרוש מדרכי ע"ז לא הי' בדרך הטבע כלל, ואחר כל זה הי' בהם עדיין שורש הטומאה עד שלא יכלו להתמהמה, ולא תיקני אותה בשלימות עד שעת מ"ת, וע"ד שפירשתי במאמה"כ או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, דלכאורה צ"ב אומרו מקרב גוי, ונראה פירושו דלפי שהיו ישראל משוקעים בטומאת מצרים, נשאר בקרבם מדרכי הגוים אפילו אחר שיצאו משם, וע"ד שאמרז"ל גיורי עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפי', דאף אחר שפירש מהם עדיין דרכי הגוי ודרכי העבירה טמון בפנימיות לבו, ולזה עשה הקב"ה נס לישראל והוציא מלבם דרכי הגוים אשר הי' עמון בקרב לבם, וז"פ או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי "מקרב" גוי, היינו שלקח והוציא מקרבם ומפנימותם דרכי הגוים.

וכן הוא בדורינו האחרון שכדי להנצל מדעות כוזבות צריך להיות נסים ממש, וכמו שכתב הרה"ק מרוזין זי"ע בהסכמתו לספר באר הגולה בזה"ל: ובגלות האחרון בעיקבתא דמשיחא יהי' נפתח שער הנו"ן שבטומאה שהיא מינות ואפיקורסות רח"ל וכו', ע"כ הבטיחנו הבורא ית"ש ע"י נביאו, שכל מי שירצה להחזיק באמונה המורשה לאבותינו יתחזק, ומן השמים יסייעוהו אחר התאמצותו שיתאמץ בכל כוחו להציל עצמו מפח יקשם, ויראה לנו נפלאות להצילנו מידם כמו הנפלאות שעשה לנו במצרים וכו' עכלה"ק, ובדורות הקודמים לא היו אפשר לצייר את המצב הזה, ובדורינו רואין אותו בחוש בעוה"ר שאם אדם ניצול ממחשבת מינות הוא ממש נס גדול כניסי יצי"מ, ובזה ניחא דכל זמן שהיו ישראל במצרים באותו המקום שחטאו, זה עצמו גרם להם שישתקעו בטומאה יותר, ולטעם זה לא יכלו להתמהמה שם אפי' עוד רגע, ויכולין ללמוד מזה מוסר השכל דאעפ"י שעשו וקיימו כל המצוות אעפי"כ כתיב בהם ולא יכלו להתמהמה, ואין אתנו יודע עד מה ובאיזה מדריגה אנו עומדים, דאפשר להיות גם בין בני ישראל והולכין בכל יום להתפלל בכוונה וללמוד ולעשות מצות ומעש"ט ולפעמים נאנח על עוונותיו ואחר כל זה יכולין להיות משוקע בטומאה, וכמו שרואין שהי' כן בישראל במצרים שאחר כל עבודתם הגדולה כתיב ולא יכלו להתמהמה, אלא שהשי"ת ריחם עליהם והוציאם משם ולקח אותם גוי מקרב גוי שלקח מהם את כוחות הטומאה ונשארו נקיים, כן גם אנחנו מצפים כיון שעכ"פ רצוננו לילך בדרך האמת ולהשמר מדיעות נפסדות ועבירה והרהורים רעים, אעפ"י שא"א להיות כ"כ בשלימות, הבורא כל עולמים יעזור לנו ויוציאנו מעמקי הטומאה ויתעוררו הנסים של יציאת מצרים, ואלו הזמנים של ימי השובבי"ם מסוגלים לתיקון חטא הידוע כמ"ש בספה"ק.

ובזה יובן בפשטות מה שבתחלה האמינו למשה ואח"כ כתיב ולא שמעו אל משה, שבזמן האחרון טרם יציאתם נתגברו עליהם כוחות הטומאה יותר עד שאם היו שם עוד רגע היו נופלין בשער הנו"ן, ואין מקום לתמי' מה שהאמינו בתחלה ואח"כ לא רצו לשמוע עוד, ורואין תמי' כזו גם בדורינו אצל הרבה אנשים שביום הקדום היו מוחזקים לאנשים כשרים, ופתאום נתהפכו ונשמעו אחר פגעי הזמן, הבורא כל עולמים יעזור וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות, שהשפלות בדורינו גדול הוא מאוד, דבמצרים הי' להם לישראל נביאי אמת משה ואהרן, אבל היום אין לנו דבר כי אם האמונה בבורא עולם, ואין ישראל נגאלים אלא בזכות האמונה, ובזכות זה אנו חיים ונזונים כאמרז"ל, הבורא עולם יעזור שנוכל להתגבר ולהכניע כל כוחות היצר וכוחות הטומאה, ולהיות דבוק בדרך האמת וכח הקדושה, ונזכה לחיות ולראות פני משיח צדקינו ואליהו הנביא ומשה רבינו וכל דור המדבר יבואו עמו, ולא נהי' חלילה מהנדחים ע"י עוונינו הרבים, דכל אחד יודע בעצמו עד היכן הוא משוקע בעוונות ופשעים ובאיזה פנים נתראה לפני צדיקי אמת, השי"ת ירחם עלינו לעמוד בכל הנסיונות ולהתגבר על כל המניעות ולהיות דבוק בבורא כל עולמים, ירחם השי"ת עלינו ובמהרה נזכה לישועה שלימה בהתרוממות קרן התורה וישראל בנחת ובשמחה, ונזכה לקבל פני משיח צדקינו באנפין נהירין, יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, ונזכה לשמחה האמיתית ולהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

פרשת וארא

הרחבת השלום בעבודת הצדקה

במסיבה להחזקת הישיבה

וידבר אלקים אל משה וגו' ושמי ד' לא נודעתי להם וגו' ברש"י ז"ל ורבותינו דרשוהו וכו' א"ל הקב"ה יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך וכו', ואין המדרש מתיישב אחר המקרא וכו' וא"ת לא הודיעם שכך שמו, הרי תחלה כשנגלה לאאע"ה בין הבתרים נאמר אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים, עכ"ד רש"י ז"ל, ובאמת מפורש כן בתנחומא (ר"פ זו) תדע לך שלא גלה אותו לאבות העולם ולמה גלה אותו למשרע"ה על שהלך לגאול את ישראל, ואיתא ג"כ באותיות דר"ע (אלף) אפי' אברהם יצחק ויעקב שהם גדולים ממלאכי השרת והקב"ה אהבם אהבה גמורה, לא גילה להם שם המפורש אלא למשה בלבד ע"כ, וגם זה צ"ב דנשגבה מעלת האבוה"ק עד אין חקר, ומבואר במד"ר עה"פ המכסה אני מאברהם וגו' שלא העלים הקב"ה ממנו דבר, ואף מה שנתחדש הלכה בב"ד של מעלה בכל יום גילה לו הקב"ה, וטעמא בעי מדוע שם המפורש לא גילה להם, ואיתא במדרש תהלים (צ"א) אשגבהו כי ידע שמי, דלע"ל יודיע הקב"ה שם המפורש לישראל עיי"ש, ואיך יתכן שלא הגיע מדריגתן של האבוה"ק אל מה שיזכו כל ישראל לע"ל.

ב) בפרקי דר"א (פ"מ) אמר משה לפני הקב"ה רבון כל עולמים הודיעני שמך הגדול והקדוש וכו' והודיעו וכו', וראו העליונים שמסר הקב"ה סוד שם המפורש וענו ברוך אתה ה' חונן הדעת ע"כ, וראוי להבין מדוע דוקא בכאן ברכו חונן הדעת, והרי כל התורה וכל חזי החכמה מסר לו ית'.

ג) במסורה לכן אמור לבני ישראל אני ד', לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו' וצ"ב.

ד) והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' פרש"י ז"ל כי כן הבטחתיו ואח"כ יצאו ברכוש גדול עכ"ל, וק"ז הייטב לב זלה"ה דקדק מדוע הביא רש"י ז"ל גם סיפא דקרא ברכוש גדול, ואין מזה ראי' על מאמר והוצאתי אתכם.

והנל"פ בהקדם דברי קודש הנוע"א זלה"ה (בפ' קרח) עה"פ לא חמור א' מהם נשאתי וגו', דהנה כן הוא המהנה ת"ח וצדיקים מנכסיו, אז ההנאה הזאת תביאהו שלא במהרה הוא חוטא להיות רשע גמור לכפור בתורה חלילה וכו', וז"ש לא חמור א' מהם נשאתי, כלומר אני גרמתי להם זאת, שע"י שלא לקחתי מהם, זה גרמה להם שחטאו, שאם נהנתי מהם הי' מגין עליהם זאת לבלתי יחטאו עכלה"ק וידוע שכן הוא דרך הצדיקים לתלות החסרון בעצמם, וללמד זכות על ישראל, אמנם ראוי להבין מדוע באמת שלל משרע"ה הנאתו מכל ישראל, אם הי' זה לטובת נפשותם להגין עליהם לבלתי יחטאו. והרי כל השתדלותו ורצון נפשו הי' אך ורק לטובת ישראל ולש"ש.

ואפ"ל עפימ"ד בירושלמי דקדושין, א"ל ר' יוסא לר' בון תא ואמסור לך שמא דמפורש, א"ל לית אנא יכיל בגין דאנא אכיל מעשר, ומאן דידע לי', לית לי' לאתהנוי' משל אחרים, וק"ז זלה"ה בתפלה למשה (ט') פי' בזה ויבטחו בך יודעי שמך, בך דייקא ולא יהנו משל אחרים, יודעי שמך היינו שם המפורש עכ"ל, והנה למשרע"ה גילה הקב"ה סוד שם המפורש שהי' מוכרח אליו ידיעה זו לצורך הגאולה, כמ"ש בתנחומא הנ"ל ולמה גילה אותו למשה על שהלך לגאול את ישראל, ואפשר דמה"ט לא הי' אפשר לו לאתהנויי משל אחרים: אמנם האבוה"ק לא הוצרכו להשתמש בידיעת שם המפורש לצורך הגאולה, והי' רצון הבוי"ת שיהי' להם התקשרות עם בנ"א להחזירם למוטב ולהגין בזכותם עליהם שלא יחטאו, ואלמלי ידעו בסוד שם המפורש לא הי' אפשר להם לאתהנויי משל אחרים ולהגין עליהם ע"כ לא הודיעם הקב"ה שם המפורש בבחי' דלעתיד.

עוד יתבאר בהקדם דברינו לעיל (ח"א עמוד ש"ז:), פ' לך במאמה"כ למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך, ופרש"י ז"ל למען ייטב לי בעבורך יתנו לי מתנות, ותמהו המפורשים הכי הי' אאע"ה משתוקק למתנתם, גם מ"ט הקדים לקיחת המתנות לוחיתה נפשי שהוא העיקר, ופירשנו עפימ"ד במד"ר (פר' מ' ס"ו) כל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו וכו' באברהם כתיב ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב. ובישראל כתיב ויוציאם בכסף וזהב וגו' והרמב"ן ז"ל (ר"פ לך) האריך בזה כי כל מעשה האבוה"ק הי' להכין ולכבוש דרך לבניהם, וע"כ עשו פועל דמיוני במעשיהם כדי שתהא מתקיימת עכ"פ עיי"ש מבואר מדרז"ל דע"י המתנות שלקח אאע"ה זכו ישראל לרכוש מצרים, והי' זה להצלת נפשותם לפדות א"ע מגזירת השמד בדורות הבאים שלא יפגעו האומה"ע בנפשותם כמבואר בזרע קודש (נעתק בדברינו שם), ע"כ הקדים אאע"ה לקיחת המתנות שהוא סיבה לוחיתה נפשי עייש"ד באריכות.

ואפ"ל עוד בזה עפי"ד הפרשת דרכים ז"ל (דרך המצפה דרוש כ"ו) דלכאורה איך דן הקב"ה את המצריים במיתה וממון, והא קיי"ל דאין אדם מת ומשלם, ותירץ עפימ"ש התוס' (כתובות ל' ע"ב ד"ה זר) דגזה"כ הוא בהקדש ותרומה דלא אמרי' קם לי' בדרבה מיני' וכו', ומעתה כיון דישראל נקראו קודש וראשית תבואתו של הקב"ה, ע"כ מדינא חייבים המצרים להיות לוקין ומשלמין על ידיהם, ופי' בזה הכתוב קודש ישראל לד' ראשית תבואתו, ע"כ אוכליו יאשמו פי' חייבים לשלם מלשון ואת אשמו ישוב בראשו, וגם רעה תבוא עליהם שיענשו בידי שמים עכת"ד ז"ל, והנה היו ישראל במצרים בסכנה גדולה שלא יטמעו באומות, כאמרז"ל שהיו האומה"ע מבזין אותם ואומרים סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים בנשותיהם לא כ"ש, וקיי"ל דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום, אמנם מהרכוש הי' ראי' ברורה שנשארו בקדושתן ונקראו קודש לד', ובזה שלקח אאע"ה המתנות עשה פועל דמיוני כדי שיתקיים הבטחת הרכוש לבניו כמבואר במדרש הנ"ל וז"ש למען ייטב לי בעבורך יתנו לי מתנות ועי"ז יזכו לרכוש מצרים ויתברר שנשארו ישראל קדושים ולא נטמעו באומות, ועי"כ וחיתה נפשי בגללך דכל המניח בן כמותו כאלו לא מת.

היוצא לנו מזה שהי' מוכרח אאע"ה לקבל המתנות בשביל לעשות פועל דמיוני לבניו שיזכו לרכוש מצרים, ואולי עד"ז גם ביצחק ויעקב שעשו ג"כ במעשיהם פועל דמיוני לטובת הצלת דורות ישראל, ומה"ט לא גילה להם הקב"ה שם המפורש בבחי' דלעתיד, אבל גילה אותו למשרע"ה על שהלך לגאול את ישראל, ומה"ט לא הי' רשאי ליהנות משל אחרים ולע"ל כל ישראל ידעו את השם, כי לא יצטרכו ישראל זה לזה ליהנות משל אחרים, וז"ש במדרש (תנחומא ישן) ושמי ד' לא נודעתי להם ולך גליתי אותו, שאתה הולך לגאול את ישראל כדי שתצליח, אמר הקב"ה בעוה"ז ליחידים גליתי שמי, אבל לעוה"ב לכל ישראל אני מודיע שמו שנא' לכן ידע עמי שמי וגו'.

נחזור לענין הפרשה דהנה בסוף פרשה שלמעלה כתיב ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה, ויאמרו אלהם ירא ד' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו וגו' פרש"י רבותינו דרשו כל נצים ונצבים דתן ואבירם היו וכו' ומשרע"ה הי' מצטער מאוד בראותו כי פנו עורף לשלוחי ד' וממאנים בגאולתו ית', וחשש פן ילמדו מהם בני ישראל, ולזה אמר למה הרעותה לעם הזה וגו', ע"ד שפי' ק"ז הייטב לב זלה"ה שהכוונה על הערב רב שנקראו עם, שמאז באתי בשליחותך נעשו רעים וחטאים יותר, ופן ילמדו ישראל מהם ויחלש אמונתם, ותלה כל החסרון בעצמו שאינו מסוגל להחזירם בתשובה ולהגין עליהם, מפני שמעולם לא נהנה מהם, וע"ד שפי' בנוע"א לא חמור א' מהם וגו', ולז"א למה זה שלחתני, כי זה גרם הקלקול מפני שהייתי אני השליח, וע"כ ניחמו השי"ת כי כ"ז הי' הכרח וא"א שתהי' שליחות הזה כ"א על ידך, ומה"ט לך גליתי שם המפורש ולא לאחרים ומעתה א"א לך לאתהנויי משל אחרים, ואעפ"כ תצליח בשליחותי להחזיר את ישראל בתשובה ולהפרישם מהערב רב.

ולז"א וידבר אלקים אל משה וכפרש"י ז"ל דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה, ויאמר אליו אני ד', שגילה לו ית' סוד שם המפורש וזה לך אות שתצליח בשליחותי, וכמ"ש במדרש הנ"ל ושמי ד' לא נודעתי להם ולך גליתי אותו שאתה הולך לגאול את ישראל כדי שתצליח, ומה שלא גליתי להם הי' ג"כ לצורך הגאולה כדי שיעשו פועל דמיוני ללקיחת הרכוש, ויתברר לכל כי קודש ישראל לד' ונתקיים הבטחתי בזרעם ולא יטמעו באומות, ובזה יתבאר קישור הפסוקים ושמי ד' לא נודעתי להם. וכ"ז כדי לקיים הבטחתי שנשבעתי לאבות הראשונים, לכן אמור לבנ"י והוצאתי אתכם וגו', וז"ש רש"י ז"ל שכן הבטחתיו ואח"כ יצאו ברכוש גדול, שע"י הרכוש נתקיים הבטחתי בזרעם המתייחסים אחריהם.

ונקדים עוד מה שפרשתי לעיל (בפ' שמות) עה"פ ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בנ"י וגו' ואמרו לו מה שמו מה אומר אליהם, ויאמר אלקים אל משה אקי' אשר אקי' וגו', ודרשו רז"ל במדרש שגילה לו ית' סוד שם המפורש, וכ"כ הרמב"ן והראב"ע וכל המפורשים ז"ל, ומיד אח"כ כתיב ויאמר כה תאמר לבני ישראל אקי' שלחני אליכם, ופי' האוהחה"ק הגם שגילה אל משה עבדו סוד השם וכו', חזר לומר שאינו באמור אלא הזכרת השם וכו', אבל מה שהוספתי לגלות לך אשר אקי' הוא בבל תאמר עכ"ל, וכעי"ז ברש"י במוסגר שמאז הי' דעתו באומרו ית' אקי' אשר אקי' למשה לבדו הגיד ולא שיגיד לישראל, אמנם תמהו המפורשים דהרי משרע"ה שאל מהקב"ה מה אומר אליהם, וא"כ תשובתו ית' הראשונה במאמר אקי' אשר אקי' אינו מענין השאלה דלמשה לבדו הגיד כן ולא שיאמרנה לישראל.

ופירשתי עפ"י אמרם ז"ל בזוה"ק כי משרע"ה הוא הגואל אשר גאל את אבותינו והוא יהי' הגואל גם לעתיד, (עיין בדברי האוהחה"ק בפ' ויחי עה"פ אסרי לגפן עיי"ש,) גם אמרו רז"ל שהי' משרע"ה מצפה שיהי' תקון השלם וגאולה נצחית מיד, ע"כ כששאל ואמרו לו מה שמו מה אומר אליהם, היתה כוונת שאלתו סובב על הבחי' שיזכו ישראל בעת גאולה העתידה, וע"ז השיב לו הקב"ה אקי' אשר אקי' וגילה לו סוד שם המפורש, ע"ד שימסרנו לישראל בגאולה העתידה, כמ"ש בתנחומא הנ"ל דלעתיד לכל ישראל אני מודיע שמי, ועוד אמר אליו ית' כה תאמר לבנ"י אקי' שלחני אליכם, ופי' כה עכשיו, ע"ד שאמה"כ והנה לא שמעת עד כה, והודיעו ית' שלא הגיע עדיין הזמן לגלות להם דבעוה"ז העלימהו כתיב (עיי"ש בדברינו לעיל ביתר ביאור).

ובזה יתבאר דברי המסורה לכן אמור לבני ישראל אני ד', לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו' עפי"ד התרגום יוב"ע שם דקאי על בחי' גאולה העתידה, ופי' הכתוב ואעבדיני' מלאך קיימא וייחי לחיי עלמא למבשרה גאולתא בסוף יומיא עיי"ש, וז"פ המסורה לכן אמור לבנ"י אני ד', ולפי בחינתם של עכשיו הכוונה לאמר להם הזכרת השם בלבד, ובבחי' העלימהו כמ"ש האוהחה"ק, ויש בו עוד כוונה נוספת על בחי' העתיד, לכן אמור לבני ישראל אני ד' לגלות להם סוד שם המפורש, אלא שעדיין לא הגיע זמנה באותה שעה ואימתי יזכו ישראל לזה לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו', כשיבוא אלי' לבשר הגאולה בסוף יומיא ומלאה הארץ דעה את ד', אז יתקיים לכן אמור לבני ישראל אני ד' על בחי' הרוממה, ולכל ישראל יודיע השי"ת סוד שם המפורש, ובזה יתבאר דברי הפרקי דר"א הנ"ל (בקושיא ב') כשראו העליונים שמסר הקב"ה סוד המפורש למשרע"ה, ענו ואמרו בא"י חונן הדעת, שהשיגו מה"ש שבחי' זו נמסרה למשרע"ה ע"מ לגלותו לישראל לעתיד כשיהי' מלאה הארץ דיעה וכל ישראל יהיו ראויים להשגה זו, וע"כ ענו ואמרו בא"י חונן הדעת, על אותה הבחי' שיתרבה הדעת ולא ילמדו עוד איש את רעהו, כי כולם ידעו את ד' כמאמה"כ.

ויתבאר עוד בהקדם דברי הגמ' (ב"ב דף ט' ע"א) א"ר אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר (ישעי' ל"ב) והי' מעשה הצדקה שלו' ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם, פרש"י מעשה הצדקה, טורח המעשים את חבריהם מדלא כתיב והיתה הצדקה שלו' עכ"ל רש"י ז"ל, ובעין יעקב הביאו בשם הריטב"א ז"ל דהשקט ובטח הוא הרווחה קצת, אבל השלו' הוא דבר של טובה גמור עכ"ל, אמנם עדיין צ"ב לבאר ההבדל ביניהם, וגם השקט ובטח הוא בחי' של שלו', ומהו רבותי' דהשלו' שנתברך בו המעשה יתר על העושה, גם הקשו המפרשים ממ"ד בסנהדרין (דף צ"ט ע"ב) א"ר אבהו כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, שנא' ומטך אשר הכית וגו', וכי משה הכהו והלא אהרן הכהן, אלא לומר לך כל המעשה את חבירו וגו' כאלו עשאה, הרי מבואר שם דשווין הם, וכאן אמרו דהמעשה גדול יותר מן העושה.

ואפ"ל עפי"ד הגמ' (ב"מ ל"ב ע"ב) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי ס"ד צער בע"ח דאורייתא הא עדיף לי', ותירצו דאפ"ה כדי לכוף את יצרו עדיף עכ"ד הגמ', מבואר דאף דפריקה מצוותה גדולה דצער בע"ח דאורייתא, מ"מ טעינה לשונא עדיף מיני', כדי לכוף את יצרו, ומכ"ש בב' מצות שבחינתן שוה, ובא' מהם אית בי' כפיית היצר טפי הא עדיפא, והנה כאו"א יש לו יצה"ר לפי בחינתו, ואמרז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. אמנם העושה מצוה לעצמו אין לו רק התנגדות מיצה"ר שלו, אבל המעשה את חבירו לדבר מצוה יש לו התנגדות מב' יצרים, יצה"ר שלו מנגדו ומסיתו לחדול ולמנוע מזה, ואם כבר נתגבר על יצה"ר שלו, אז נפגע בהתנגדות יצה"ר של חבירו וע"כ גדול המעשה יותר מן העושה, דיצרא תקיף לי' טפי ואכפיא ליצרא טפי עדיף, ומתורץ סתירת הגמ' הנ"ל, דמ"ד בסנהדרין דהמעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, היינו דבעצם פעולת המצוה שווין הם המעשה והעושה, ואף שהמעשה לא קיימה בפועל רק גורם להביא את חבירו לידי קיום המצוה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ונחשב לו כאלו קיים המצוה בפועל המעשה, אמנם אף שבעצם הפעולות שווין הם, מ"מ אכפיא ליצרא טפי עדיף ובזה גדול המעשה על העושה דאית בי' כפיית היצר טפי.

והנה אמרו רז"ל זבחים (ק"א ע"ב) לא נתכהן פנחס עד ששם שלו' בין השבטים וכו', ואפ"ל הכוונה בזה דהנה כשהרג פנחס לזמרי נתעורר עליו שנאה גדולה כאמרז"ל (סוטה מ"ג) שהיו השבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה וכו', ודרך הטבע כך הוא דהמוכיח ומקנא בעושי רע יש לו התנגדות גדול מאנשים שאינם מהוגנים, וממשיכים לדעתם גם כשרים להצטרף עמהם, משא"כ מי שאינו מוכיח ומוחה בעושי רעה יש לו מנוחה והשקט כאמרז"ל כתובות (ק"ה ע"ב) אמר אביי האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעלו טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, ורגיל אני לפרש במאמה"כ (משלי כ"ח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא וגו', דלכאורה מהו ימצא ואם זהו שכרו שיתן הקב"ה חנו בעיני בנ"א, הול"ל חן ישיגהו, אמנם מי שאינו מוכיח יש לו חן גם בדרך הטבע והכל נוחין ממנו, משא"כ המוכיח והמוחה, והנה מציאה הוא מה שבא בהיסח הדעת ולא עלה על הדעת להשיגו, וז"ש הכ' מוכיח אדם אחרי חן ימצא, שלבסוף תשיגהו החן בבחי' מציאה והיפך הטבע, ע"י שהבוי"ת יתן חנו בעיני בנ"א ויכירו כי לטובתם נתכוין, ועד"ז הי' בפנחס כשעשה מעשה הקנאות נתגרו עליו כל השבטים, ודנוהו כמחרחר ריב ובעל מחלוקת, ע"כ נתן הקב"ה מדת שכרו הנני נותן לו את בריתי שלו', שיכירו כל ישראל שהוא איש שלו', ועשה שלו' בין ישראל לאביהם שבשמים, ובימי יהושע עשה שלו' בין השבטים כפרש"י בגמ' דזבחים הנ"ל, דבני גד ובני ראובן בנו את המזבח בעבר הירדן ובקשו שאר השבטים לעלות עליהם לצבא ושלחו את פנחס לדבר עמהם, ואז הכירו כל ישראל שהוא בעל השלו'.

ובזה יתבאר מאמה"כ (ישעי' ל"ב) והי' מעשה הצדקה שלו' ועבודת הצדקה השקט ובטח, דהנה העושה צדקה בעצמו ואינו מעשה את אחרים יש לו השקט ובטח גם בדרך הטבע, ואין בנ"א מתנגדים למעשיו אם יתן מכספו והונו, אבל המעשה את חבירו לדבר מצוה וכופהו על הצדקה, לזה יש לו התנגדות גדול בדרך הטבע, וע"כ הוצרך לברכת השלו' והבטיחו הבוי"ת והי' מעשה הצדקה שלו', שלבסוף תשיגהו השלו' וחן ימצא בעיני בנ"א, ולז"א רז"ל גדול המעשה יותר מן העושה שנא' והי' מעשה הצדקה שלו' ועבודת הצדקה השקט ובטח וגו', ואפשר דהשקט ובטח ג"כ הוא בחי' שלו', אבל זו הוא בדרך הטבע, וגדול המעשה שניתנה לו השלו' במתת השי"ת למעלה מן הטבע ואין לו גבול דכל פעולותיו ית' נצחיים ובלי תכלית.

ויתבאר לדרכנו דברי המסורה לכן אמור לבנ"י אני ד' לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו' דהנה משרע"ה בא אל בנ"י והוכיחם לעשות תשובה ולהפריש מע"ז, אמנם ראה התנגדות גדול לעומתו מהערב רב שאמרו לו ירא ד' עליכם וישפוט וגו' וגם בנ"י לא שמעו אליו כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ע"כ התמרמר משרע"ה ואמר למה זה שלחתני, מה יהי' תכלית השליחות אם לא יצליח להחזיר את ישראל למוטב, ע"כ הבטיחו הבוי"ת שלבסוף ימצאו דבריו חן בעיניהם ויעשו תשובה, וז"ש לכן אמור לבני ישראל אני ד', שתכריז ותאמר שיש בורא עולם משגיח על כל מעשה בנ"א, ותוכיחם להפריש מע"ז ותועבת מצרים. וא"ת מה תועלת והן בנ"י לא שמעו אלי, כאמרז"ל שהי' קשה בעיניהם להפריש מן הע"ז, ע"ז אמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו', שזו ברכה כוללת לכל המעשה את חבירו לדבר מצוה, שהבוי"ת נותן לו ברכת השלו' למעלה מן הטבע ולבסוף יתקרבו בנ"א לדעתו ויכירו בטובתו, וכדרך שנתברך פנחס במתנה זו, וזה הי' בחי' נחמה ותשובה למשרע"ה שלבסוף ישמעו אליו בנ"י ויעשו תשובה, ובזכות זה יגאלו מן הגלות.

עוד אפ"ל אמרם ז"ל גדול המעשה יותר מן העושה, דלכאורה טעמא בעי, וממנ"פ אם מיירי כשהמעשה נתינתו גדולה מן העושה, הרי תנינן הכל לפי רוב המעשה, ובכה"ג גם העושה פעולתו גדולה, גם אמרז"ל א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ולמה יוגדל המעשה על העושה, ואם מיירי בשנתינתן שווים א"כ מדוע יגרע פעולתו של העושה מהמעשה, וראוי להיות שניהם שווין, ויתבאר עפי"ד הגמ' ב"מ (נ"ח ע"ב) גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה בגופו וזה בממונו, הרי דצערא דגופא קשה מצערא דממונו, וקיי"ל דלפי צערא אגרא, ולזה גדול המעשה יותר מן העושה שזה בגופו וזה בממונו. נוסף לזה שהמעשה אחרים לדבר מצוה סובל גם מאונאת דברים, וימצא רבים הקמים עליו לקנטרו בדברים ולהעליל עליו עלילות וחשדים, והוא סובל כ"ז עבור פעולת המצוה, ע"כ גדול המעשה יותר מן העושה, כי אית בי' גם אונאת דברים וצערא דגופא, ובעוה"ר עכשיו גם העושה סובל מאונאת דברים, והנותן צדקה להחזקת ת"ת על טהרת הקודש וברוח ישראל סבא, אין דעת העולם נוחה הימנו, וכמ"ש ות"ת "כנגד" כולם, שבעוה"ר זהו בהתנגדות כולם, אעפ"כ המעשה יגיע לו אונאת דברים יותר וע"כ גדול המעשה על העושה, השי"ת יעזור לנו בדור הזה שהנסיונות גדולים מאוד, שנוכל להרבות פעלים עבור קיום התוה"ק, ולכל המשתתפים בפעולה זו העושים והמעשים יתן להם הבוכ"ע שפע ברכה והצלחה, ונזכה להרבות כבוד שמים ותורה וטהרה וקדושה בישראל, ובמהרה נינצל מכל צרה וצוקה ונזכה כולנו יחד לראות בישועת ישראל ושמחתן ולקבל פני משיח צדקינו בקדושה ובטהרה בשמחה ובנחת בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

פרשת וארא

צינור הישועה מגאולת מצרים

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' דקדקו המפרשים שהתחיל הכתוב וידבר לשון קשות ובשם אלקים שהוא מדת הדין, וסיים ויאמר אמירה רכה ובשם הוי' שהוא רחמים.

ב) במד"ר (פ"ו סי' ב') א"ל הקב"ה אני הכתבתי עליך שאתה עניו ואתה מקפיד על דברי, חייך יש לך לידע שנאמר טוב אחרית דבר מראשיתו, טובה אחריתן של ישראל מראשית שנתתי להם במצרים וכו' וצ"ב.

ג) בסוף פרשת שמות ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו', פירש"י מדברי רז"ל העשוי לפרעה תראה ולא העשוי למלכי ז' אומות כשאביאם לארץ ובמד"ר (פ' ה' סי' כ"ג) מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ, וקשה הלא מפורש בתורה שעבור חטא מי מריבה נגזר עליו שלא יכנס לארץ, ומבואר במדרשי חז"ל שאף חטא זה נסתבב לו בבחי' נורא עלילה, ולפי האמת הי' מוכרח שמרע"ה ישאר במדבר לסיבת עוד טעמים אחרים, ועכ"פ מפורש בתורה שחטא מי מריבה היתה סיבה לגזירה ההוא, וצ"ב אומרם ז"ל מכאן נטל משה את הדין שלא יכנס לארץ.

ד) וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, יל"ד אומרו ואזכור בלשון עתיד. וכל הפרשה נאמרה בלשון עבר וגם הקימותי וגו' וגם אני שמעתי וגו' וכמו"כ הול"ל וזכרתי את בריתי, ובספה"ק אגרא דכלה דקדק דהרי זכירת הברית היתה הסיבה ששמע הקב"ה את נאקתם, א"כ טרם שמע את נאקתם כבר זכר את הברית והול"ל זכרתי את בריתי.

ה) לכן אמור לבנ"י אני ה' ב' במסורה דין, ואידך לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו' וצ"ב.

ונל"פ בהקדם דברי ק"ז הייטב לב זלה"ה (פ' תולדות) לבאר אמרם ז"ל (יבמות ס"ד ע"א) מפני מה הי' אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, עפימ"ש הזוה"ק וז"ל כ' שנין אשתהי יצחק עם אתתי' ולא אולידת עד דצלי צלותי', בגין דקוב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקייא, מאי טעמא (פי' המקדש מלך מ"ט לא יקויים בהם והי' טרם יקראו ואני אענה, ע"ז אמר) בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא מאן דאצטרך בצלותהון דצדיקייא עכ"ד, (ופי' המקד"מ שמרויחים בזה שמתרבה השפע גם לזולתם, למי שצריך לאותו ענין שהם מתפללים עיי"ש) למה זה דומה לצינור שנסתם, ואם יבוא אחד ויפתחנו וינקנו שוב הוא פתוח לכל, ומי שצריך למי הישועה ישאב בששון מאותו הצינור, וכענין דכתיב ושאבתם וגו' ממעיני הישועה, וביארו המפורשים כי ישועת צדיקים הוא כמו מעיין הנובע ישועה לכל מיד ולדורות, ולכן הקב"ה מתאוה לתפלתן כדי שע"י תפלתן יפתח הצינור והמעיין לכל מי שצריך לאותו דבר עכ"ל ק"ז הייטב לב זלה"ה.

ועד"ז כל מעשה האבות וגלגולי סיבותיהם שסבלו צרות ויסורין והתפללו להשי"ת והושיעם נפתח על ידיהם צינור הישועה לכל הזמנים, וכן מה שסבלו ישראל במצרים שעבוד קשה וצעקו להשי"ת בתפלה וריחם הקב"ה עליהם. נפתח על ידם צינור השפעת ישועה לכל ימי גלותם שינצלו תמיד מיד המצירים אותם, ומקור הישועה לדורות נמשך מגאולת מצרים, וכמו שאמר המגיד אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, וכמו"כ גאולה העתידה ב"ב נמשך מגאולת מצרים שהוא המקור והשורש לכל הגאולות.

ובזה פירשתי אמרינו הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, דלכאורה הרי אמרז"ל מי נתלה במי קטן נתלה בגדול, וגאולה העתידה תהי' בחינתה גדולה ויתירה על כל הגאולות הקודמים, ואיך יתלו גאולה העתידה בראשונים לומר אחרית כראשית, אך מפני שגאולת מצרים היתה השורש גם לגאולה העתידה, ובכח התפלות שהתחננו ישראל להקב"ה בעת צרתם במצרים פתחו מעיין ישועה לגאולה העתידה, אף שתהי' גדולה במעלתה מ"מ תולה אותה בראשית מחמת שהוא הגורמת והשורש לגאולה העתידה, דלולי גאולת מצרים לא היו יכולין לזכות גם לגאולה העתידה, וזה שהשיב לו הקב"ה למשה על אומרו למה הרעתה לעם הזה, א"ל הקב"ה חייך יש לך לידע שנאמר טוב אחרית דבר מראשיתו, טובה אחריתן של ישראל ע"י הראשית שהי' להם במצרים, ויצמח מזה טובה וישועה לישראל בכל הדורות.

והנה אלמלי נכנס משרע"ה לארץ ישראל לא הי' עוד חורבן וגלות, ולא הי' צורך לפתיחת הצינור מבחי' ישועה זו בשביל דורות העתידים, ולפי"ז לא הי' הכרח בקישוי השעבוד גם להם, אך לפי שנגזר על משרע"ה שלא יכנס לארץ וראה הקב"ה שיהיו עוד חרבנות וגליות ויהיו צריכים ישראל לבחי' ישועה והצלה זו, ע"כ הי' צורך בקישוי השעבוד כדי שיפתח הצינור לדורות, וזה שאמר הקב"ה למשה עתה תראה וגו' שנטל משה את הדין שלא יכנס לארץ. ואין הכוונה שבשביל שאמר למה הרעתה נגזר עליו הגזירה דא"א לומר כן וכנ"ל (עיין קושיא ג') אך הכוונה שהראה לו הקב"ה בנבואה שעתיד להיות נגזר עליו שלא יכנס לארץ, ויהי' עוד חורבן וגליות לישראל, וזה הי' לו תירוץ מספיק על קישוי השעבוד, שהי' בו צורך בשביל שיפתח הצינור לדורות העתידים, אך מרע"ה לפי דעתו שלא הסכים גם על הגזירה שלא יכנס לארץ, והפציר בתפלה כמ"ש ואתחנן אל ה' בעת ההוא וגו' ע"כ התרעם על קישוי השעבוד ואמר למה הרעתה.

ובזה יתבאר הפסוק וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי לשון עתיד (עיין קושיא ד') דר"ל תמיד ובכל הדורות אזכור אותו הברית והישועה שנעשה לישראל במצרים, ונמשך מאז צינור ישועה לכל הדורות, ובזה יתבאר קישור דברי המסורה לכן אמור לבנ"י אני ה', לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, עפי"מ שפי' בתרגום יונתן וז"ל ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא, ונרמז בזה שמקור ושורש גאולה העתידה נמשך מגאולת מצרים שהוא צינור ומקור הישועות לכל הדורות, ובזה א"ש הפסוק שבתחלת הפרשה וידבר אלקים אל משה שהיא בחי' דין הנרמז בשם אלקים ודיבור הוא לשון קשות, ומאותו דין יוצמח רחמים גדולים לכל הדורות, כנרמז בויאמר אליו אני ה' שם הרחמים, שע"י קישוי השעבוד במצרים שבא מתוקף הדין נצמח לכל הדורות רחמים וישועות טובות לישראל.

עוד ירמוז במאמה"כ ואזכור את בריתי בלשון עתיד, עפימ"ש בספה"ק על הקושיא המפורסמת הלא הרבה צדיקים אמתיים התפללו על הגאולה, והורידו כנחל דמעות ולא נתקבלה תפילותיהם שלא הי' עדיין זמנה, ולא יעלה על הדעת שיהיו כל תפילותיהם לריק ח"ו ונאבדו מבלי זכר למו, אבל באמת כל התפלות ההם עומדים לפני השי"ת, וכשיבוא זמן הגאולה יתגלו לעין כל ויראו עין בעין איך שהיו מסייעין אל הגאולה, וכן במצרים כל אותן השנים שנמשך השעבוד התפללו ישראל הרבה תפלות וצעקות ולא הועילה לשעתו, ע"כ אמר הקב"ה אל תחשבו שלא שמעתי כל אותן התפלות, אלא וגם אני שמעתי מכבר את נאקת בנ"י וראיתי שברון לבם, אלא שלא הגיע עדיין הזמן. וכשיבוא הזמן לצאת מן הגלות יתברר שכל התפלות לא היו לריק ולבטלה. וז"פ הפסוק וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י ר"ל שמעתי כבר כל אותן השנים, ואזכור את בריתי בשעה שאזכור את בריתי ואגאלם מן השעבוד והגלות אז יתברר ויתגלה להם תכליתו, וע"כ אמר בלשון עתיד ע"ש שלא בא לידי התגלות עדיין ורק אחר הגאולה יוודע תועלתם.

פרשת וארא

זכות אבות וברית אבות

באופן אחר אפ"ל ע"ד רמז מוסר במאמה"כ וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, דהנה מבואר בספה"ק דפרשיות אלו שקורין בהם יצ"מ הם ימי השובבי"ם ומסוגלים ביותר לתיקון חטא הידוע, דזה הי' עיקר בחי' הגלות במצרים שהיו ישראל משועבדים לשפלים ומזוהמים שבאומות והתגברות כחות הטומאה הי' קשה עליהם עד מאוד, אלא שע"י כחו של יוסף הצדיק שכבש לפניהם הדרך ניצולו מעריות בפועל כאמרז"ל אחת היתה ופירסמה הכתוב, אבל מ"מ א"א להיות נקי מהרהור עבירה במקום מזוהם וטמא כמצרים, גם שהשר של מצרים התגבר עליהם להביא אותם לידי תאוה רעה זו, וכמ"ש בספה"ק מאור ושמש (פ' מסעי) עה"פ כי אתם באים אל ארץ כנען וגו' ששרי המדינות שלמעלה הם המביאים לכל תאוות ויצה"ר שבעולם וכו' ובפרט לאיש הישראלי כל מגמתם לנתק אותם מעבודתו עבודת השי"ת, וכו' וכל שר של מדינה מושך בני מדינתו בתאוה אחרת וכו', וידוע שמעשה הכנענים מקולקלים מכל האומות, כפרש"י ז"ל (בפ' אחרי) בפסוק כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו' ששרים של מעלה הביאו אותם לידי תאוות גדולות עכדה"ק לעניננו עיי"ש, ועל זה היו ישראל מצטערים מאוד כי מי יוכל לעמוד ולהתגבר נגד שרי מעלה.

וז"פ הפסוק וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם, והכוונה בזה על שר של מצרים, וע"ד שפרש"י ז"ל בפ' בשלח עה"פ והנה מצרים נוסע אחריהם, ראו שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים, ואף הכא יתפרש אשר מצרים מעבידים אותם על שר של מצרים, שהשיגו והרגישו ישראל שהשר של מצרים מתגבר עליהם בכל תקפו להביאם לידי תאוה רעה של עבירה, ולז"א מעבידים אותם בלשון כבד ולשון מפעיל שמכריחם בעל כרחם, ולזה צעקו ישראל אל ד' להושיעם מידו והבוי"ת שמע את נאקתם כמ"ש וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם, שזה הי' עיקר צעקתם ולא על כבדות העבודה והשעבוד.

וזהו בחי' נחמה גם לנו בגלות המר הזה, שלגודל הנסיונות בכל ארצות פזורנו מי יוכל לומר זכיתי לבי טהרתי מחטאי, ובעוה"ר בדורנו כל הארצות מקולקלין ביצרא דעריות ותאות רעות, כמו שהי' ארץ מצרים וכנען מלפנים בדור ההוא, ושרי המדינות שלמעלה מתגברים ביותר על ישראל לנתק אותם משורשם כמ"ש בספה"ק מאור ושמש הנ"ל, והבוי"ת יושיענו ויצילנו מידם כמו במצרים, והנה דרשו רז"ל בגמ' (נדה י"ג ע"ב) אר"א מאי דכתיב (ישעי' א') ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד פרש"י מוציא זרע לבעלה, וכתב המהרש"א ז"ל דבהאי קרא כתיב גם כי תרבו תפלה אינני שומע, ולפי פשוטו שמיירי בשפיכות דמים ממש, למה תלה בו גם כי תרבו תפלה אינני שומע יותר מבשאר עבירות, אבל הרהור עבירה היא ודאי ביטול תפלה וביותר במוציא שז"ל עכ"ד המהרש"א ז"ל, ועיין בדברנו (פ' שמות) תוס' ביאור על דבה"ק עפי"ד הגמ' שם כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, כתיב הכא וירע בעיני ה' וכתיב התם כי לא ק"ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע עכ"ד הגמ', ומה"ט גם תפלתו נדחית ר"ל, גם שע"י חטא הנורא והמזיקין הנבראים על ידו נעשה מסך המבדיל ומונעים ומעכבים ר"ל את תפלתו מלעלות, והנה כל ישראל צריכים לרחמי שמים בכל עת ורגע, ולהתחנן ולהרבות בתפלות ובקשות לפני הבוי"ת שנוכל לעמוד ולהתגבר בנסיונות העצומים, ולפי"ד רז"ל הנ"ל שמי שחטא בחטא הנורא הידוע ואף המביא עצמו לידי הרהור נדחה תפלתו ר"ל, א"כ איה איפוא תקותנו בדור השפל הזה שאף אין אתנו יודע מה הוא תפלה.

אמנם מצינו רמז נחמה עפימ"ד בס' חסידים (רמז תתשנ"ז) שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו, שומע תפלות אינו אומר אלא שומע תפלה זו תפלה של מלאך מזלו של אדם, שהוא מתפלל על האדם שישמע הקב"ה תפלתו של אדם וכו', וזהו וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, וגם לרבות מלאכי מזלם, ולרשע מקבלים מיד תפלתו במילי דצריך לו, רק שלא יהא הדבר רע לעולם וכו', דומה לעבד שמבקש פרס מרבו ואומר תנו לו ולא אשמע עוד קולו כדאיתא במס' תענית עכ"ל ספ"ח, הרי שאף תפלת הרשע שאין הקב"ה חפץ בקילוסו מ"מ מתקבלת תפלתו, וק"ו במי שרוצה להטיב מעשיו ולעשות תשובה על חטאיו, ומתחנן בתפלתו לפני הבוית"ש שיעזרהו להתגבר על יצרו ולתקן את מעשיו, בודאי הבוי"ת מקבל תפלתו, וע"ד מ"ש בספה"ק אגרא דכלה (פ' לך) עמ"ד במד"ר ולישמעאל שמעתיך וגו' ר' אבא בר כהנא אמר מכאן אתה למד בן הגבירה מבן האמה, הנה ברכתי אותו זה ישמעאל וכו' ק"ו ואת בריתי אקים את יצחק עכ"ד המדרש, ולכאורה למ"ל ק"ו כיון דמקרא מפורש הבטחת הבוי"ת ליצחק, אמנם זהו מחסדי הבוי"ת, דמכח הק"ו יומשך חסד וטובה לישראל, אפי' אם ח"ו לא יהי' להם זכות, מגיע להם עפ"י מדת ק"ו הניתן לדרוש עפ"י התורה היינו ק"ו מהצלחת ישמעאל וגדולתו שאין להם שום זכות כלל וכו' ומכ"ש שמגיע לזרע יצחק עכת"ד ז"ל.

ועד"ז יתבאר לעניננו אף דכתיב גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו: מ"מ צריך להרבות בתפלה ותחנונים לפני הבוי"ת ובמסתרים תבכה נפשינו שלא נטבע ח"ו במצולות הזדונים, וע"ז בעצמו יתפלל ויתחנן שלא יהי' מהנידחין של גם תרבו תפלה אינני שומע, והבוי"ת ברוב חסדיו שומע תפלת כל פה ק"ו מתפלת הרשע שמתקבלת, ואמרו חז"ל (בב"ר פנ"ג סי"ד) וישמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם בזכות עצמו, יפה תפלת החולה לעצמו יותר מכל, ופי' היפ"ת כי הוא מתפלל מתוך צרתו וקרוב ד' לנשברי לב עכ"ל, ואם תפלת ישמעאל נתקבלה מה"ט ק"ו שיתקבל תפלתנו לרחמים ולרצון ובדורות הקודמין הי' לנו ביהמ"ק וכהנים וצדיקים קדושי עליונים שהתפללו על ישראל, ובכח קדושתם הגדולה היו בוקעים רקיעים ומבטלים כל המקטריגים והמסכים המבדילים, ובעוה"ר בדורנו השפל נשאר לנו רק סגולה זו יפה תפלת החולה לעצמו, וכל אחד ישפוך נפשו לד' ויהי' לבו נשבר בקרבו וקרוב ד' לנשברי לב לכל אשר יקראוהו באמת.

ולדרכנו יתבאר בדברי הגמ' שבת (נ"ה ע"א) שמואל אמר תמה זכות אבות וכתבו התוס' אומר ר"ת דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב וזכרתי את בריתי אף לאחר גלות ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית עכ"ד התוס', וכבר נאמרו פירושים שונים לבאר החילוק בין זכות אבות לברית אבות, ובדברנו בכ"מ נתבאר בפנים שונים (עיין פ' ויחי עמוד תקפ"ג), והנ"ל לעניננו דברית אבות היינו הבטחת ואת בריתי אקים את יצחק הנסמך אל ולישמעאל שמעתיך, ודרשו רז"ל במד"ר מכאן אתה למד בן הגבירה מבן האמה, הנה ברכתי אותו זה ישמעאל ק"ו ואת בריתי אקים את יצחק, וכמ"ש בספה"ק אגרא דכלה דאף אם ח"ו לא יהי' להם זכות, מגיע להם עפ"י מדת ק"ו מהצלחת ישמעאל וגדולתו שאין להם שום זכות כלל, וע"כ אף לאחר שתמה זכות אבות דצריך לזה להיות אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, ואם לא יהיו ישראל ח"ו בבחי' זו, מ"מ ברית אבות לעולם קיימת, ק"ו מהצלחת האומה"ע שאין להם שום זכות.

ואפשר לפרש בזה מאמה"כ וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב וגו' וגם הקימותי את בריתי וגו', ואזכור את בריתי, דהנה ישראל במצרים עדיין הי' להם זכות אבות (דמ"ש רז"ל תמה זכות אבות על הדורות שאחר החורבן אמרו כן כמבואר בגמ' שם), וה"ה כאילו האבוה"ק בעצמם היו שם, דזכותו של אדם הוא ממש שיעור קומתו, כמ"ש בספה"ק בני יששכר (חודש סיון מאמר ב' ס"ב) לפרש דברי המדרש (שמו"ר פ' כ"ח סי' א') בקשו מלה"ש לפגוע במשה, עשה הקב"ה קלסטורין פניו של משה דומה לאברהם, א"ל הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו, אמר הקב"ה למשה לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם וכו', הנה מהראוי להתבונן האיך ס"ד שיאמר הקב"ה למלאכים שזהו אברהם וזה הי' משה וכו' ונ"ל דהנה נעמי כשנתנה עצה לרות וירדת הגורן דרשו חז"ל זכותי תרד עמך וכו', דהכתיב הוא וירדתי והקרי וירדת, ותרווייהו קשוט כי זכות של נעמי הלך עמה והוה כמו שיעור קומתה ממש וכו', ולפי"ז יונח גם בכאן כיון שזכות אברהם עלה עם משה, הנה הי' שם קומת אברהם ממש, וד' אלקים אמת אמר לא זהו שאכלתם אצלו עכדה"ק, וכמו"כ בגלות מצרים היו האבוה"ק בעצמם שם, ובזכותם נתקבל תפלתם של ישראל ונושעו מצרתם.

ואפשר שירמוז הכתוב וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב וגו' הכוונה בו על ההוה, כי היו שם האבוה"ק בעצמם ובזכותם שמע הקב"ה נאקתם של ישראל, וז"ש רש"י ז"ל וארא אל האבות שזכות האבות סייע להם, והבטיח הקב"ה להם וגם הקימותי את בריתי אתם, ר"ל על אותם הזמנים שלא יהי' עוד זכות אבות אושיע את ישראל בכח ברית אבות, וז"ש וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל בעבר, שהי' להם במצרים זכות אבות ובזכותם שמעתי תפלתם של ישראל, ואזכור את בריתי בכל הדורות אף לאחר שתמה זכות אבות אזכור להם ברית אבות.

פרשת וארא

ביאור ענין "ושמי ה' לא נודעתי להם" בפרשת וארא

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ד', דקדקו המפרשים דהתחיל הכתוב בשם אלקים מדת הדין, וסיים אני ד' שם הרחמים, גם שהתחיל וידבר דיבור קשה ומסיים ויאמר אמירה רכה.

ב) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו' פרש"י וארא אל האבות, צ"ב מה הוסיף רש"י ז"ל בזה, וידוע דהן הנה אבותינו הקדושים.

ג) ושמי ד' לא נודעתי להם, פרש"י לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי שעלי' נקרא שמי ד' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי וכו', הקשו המפרשים הרי מעיקרא הי' ההבטחה ודור רביעי ישובו הנה, ועדיין לא הגיע זמנה להבטחת ירושת הארץ שתתקיים, ושאר ההבטחות שהבטיחם הקב"ה על הזרע ושמירה מאויבים כולן נתקיימו, ואין מקום לתרעומת כלל.

ד) עוד כתב רש"י ז"ל רבותינו דרשוהו לענין של מעלה שאמר משה למה הרעותה, א"ל הקב"ה חבל על דאבדין וכו' יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם בשם שי"ן דל"ת יו"ד, ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם, ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים, שלא נאמר ושמי ד' לא שאלו לי. וא"ת לא הודיעם שכך שמו והרי כ"פ דבר אליהם בשם הוי' בברית בין הבתרים ובפרשת המילה, ועוד קשה לדבריהם איך נמשך מאמר הזה לפסוקים שלאחריו וגם אני שמעתי וגו' לכן אמור לבנ"י וגו' לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו וכו' עכ"ל רש"י ז"ל והראב"ע והרמב"ן ז"ל מתרצים דרשת רבותינו ז"ל, דהכוונה דבבחינת שם הוי' לא נגלה הקב"ה לאבות הקדושים לברוא להם חדשות בשנוי התולדות, ולעשות להם נסים חוץ לדרך הטבע אבל נגלה להם בבחי' השם שי"ן דל"ת יו"ד שהוא מנצח מערכות השמים, לעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל בהם נוהג העולם, ברעב פדה אותם ממות, ובמלחמה מידי חרב וכו' עיי"ש, אולם עדיין אינו מתורץ לפי דבריהם מה שהקשה רש"י, דאיך נמשך המאמר הזה לפסוקים שלאחריו וגם אני שמעתי וגו' וצ"ב.

ה) במד"ר (פ"ר ו' ס"ב) א"ל הקב"ה למשה אני הכתבתי עליך שאתה עניו, ואתה מקפיד על דברי, חייך יש לך לידע, שנא' טוב אחרית דבר מראשיתו. טובה אחריתן של ישראל מראשית שנתתי להם במצרים, עכ"ד המדרש, וראוי להבין מה ענין ענו' להכא, ומהו כוונת התשובה טוב אחרית דבר וצ"ב.

ו) בבעה"ט ב' במסורה, לכן אמור לבנ"י אני ד', לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, וצ"ב הקישור.

ז) להלן בפ' וידבר משה כן אל בנ"י ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, יל"ד דהול"ל ולא שמעו אליו. דכבר נזכר בפסוק שמשה הי' המדבר, ולמה אמר עוד ולא שמעו אל משה.

ח) גם מ"ש מקוצר רוח ומעבודה קשה, נתינת טעם זה צ"ב, דאדרבה מכח טעם זה הי"ל לשמוע, כמ"ש לעיל בפ' שמות ויאמן העם וישמעו כי פקד ד' את בנ"י וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו. ובמכילתא הקשו כן, וכי יש לך אדם שמתבשר בשורה ואינו שמח וכו', א"כ מה ת"ל ולא שמעו אל משה, אלא שצום לפרוש מע"ז, והי' קשה בעיניהם לפרוש מע"ז עכ"ל המכילתא, ועדיין צ"ב מה נשתנה דעתם, דמתחלה שמחו בבשורת הגאולה כמשה"כ ויקדו וישתחוו, ועכשיו לא שמעו אל משה וצ"ב.

ט) להלן בפרשה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, פרש"י ז"ל בשם המדרש זה א' מעשרה ק"ו שבתורה והקשו המפורשים דק"ו פריכא הוא. דמה שלא שמעו ישראל הי' מקוצר רוח ומעבודה קשה כמפורש בכתוב, משא"כ פרעה שלא הי"ל קוצר רוח ולא עבודה קשה, ולא ראוי זה כראוי זה.

י) גם צ"ב מ"ש ואני ערל שפתים, דעל טענה זו כבר השיב לו השי"ת מי שם פה לאדם, גם צירף עמו את אהרן שיהי' לו לפה ולמליץ, ולמה חזר מרע"ה עוד הפעם על טענתו הקודמת.

יא) להלן בפרשה כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת, ואמרת אל אהרן קח את מטך וגו', במד"ר (פ' ט' סי' א') ר"פ הכהן בר"ח פתח, (ישעי' מ"ו) מגיד מראשית אחרית וגו' שהגיד הקב"ה למשה מראשית אחרית, אם ידבר אלכם פרעה אכ"כ, אלא כי ידבר, עתיד הוא לומר לכם כן עכ"ד המדרש, וצ"ב וכי צריך ראי' ודרשא ללמוד זה שהקב"ה מגיד מראשית אחרית: ומהו כוונת דרשתם ז"ל בזה.

יב) ויקרא פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן, אמרז"ל במדרש רבה (פ' ט' סי' ו') באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת, ואמר להם כך אותותיו של הקב"ה וכו', שלח והביא תינוקות מן אסכולי שלהם, ועשו אף הם כך וכו' שנא' ויעשו גם הם: מהו גם שאפי' תינוקות של ד' וה' שנים קרא ועשו כן, ולכאורה קשה, הרי הקב"ה מגיד מראשית אחרית, ולמה צו' למשה ואהרן לעשות אות המטה שעי"ז התלוצצו עליהם, והרי תכלית האותות כדי שיאמין לשלוחי השי"ת, ואדרבה עי"ז נתפקר עוד יותר.

יג) בילקוט (רמז קפ"א) כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת, אמר להם למחר אני מוציאם ממצרים, ואני נותן להם את התורה שנא' בה כי יקום בקרבך נביא ונתן אליך אות או מופת עכ"ד הילקוט, וצ"ב איך שייכא מצות הנביא שעתיד להתחדש במתן תורה, אל מה שישאל פרעה מופת, הרי ודאי לא במצות התורה ישאל כן.

יד) להלן במכת ברד כתיב, ויאמר ד' אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה וגו', במד"ר (פ' י"ב סי' י"א) הה"ד (איוב ל"ו) הן ק"ל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה, א"ר ברכי' הקב"ה מעצים כח הצדיקים לעשות רצונו, מי כמוהו מורה, שהוא מורה דרך לעשות תשובה וכו', שלא חפץ לשלוח המכה עד שיזהירנו לעשות תשובה, שכ"כ השכם בבקר והתיצב לפני פרעה עכ"ד המדרש, וראוי להבין מה נשתנה מכת ברד שדרשו בו חז"ל כן, והרי גם בשאר המכות לא הכה בהם עד שהתרה בם, ובה' מכות הראשונות הי' בהם התראה לדברי הכל ומפורש כן בפסוקים, ואיכא למ"ד דבכל המכות הי' התראה, אפי' באלו שאין ההתראה מפורש בהם, וצ"ב הכוונה שדרשו כן במכת ברד דוקא.

טו) כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי אל לבך וגו' פרש"י למדנו שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות, הקשה הרא"ם ז"ל מכת בכורות מאן דכר שמי', ולמה לא יתפרש על מכת ברד שמדבר בה הכתוב, ותירץ בשם ר"ת מאורליינו"ש שהגירסא צ"ל בכורות, והוא הברד שנלקה בו האביב הממהר להתבכר, כמשה"כ כי השעורה אביב, והכוונה ללמדנו על מכת ברד שהוא שקולה כנגד כל המכות, והקשה ע"ז הגו"א זלל"ה דלעיל (בפ' שמות) עה"פ הנה אנכי הורג את בנך בכורך, פרש"י שמכת בכורות קשה מכולם, ואם נפרש כאן דברי רש"י על מכת ברד, א"כ יהיו דבריו סותרין זא"ז.

טז) עוד קשה על תירוצו ממה שדרשו חז"ל והנה לא שמעת עד כה, עד שתשמע ממני מכת בכורות שאפתח בכה שנא' כה אמר ד' בחצות לילה, ואיך יתכן שהביא עליו מכת ברד ששקולה כנגד כל המכות ולא נכנע, ואח"כ יביא עליו מכה שהוא יותר קלה ובזה יכנע לבבו ויניחם לצאת.

יז) בתרגום יונתן פי' עה"פ בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי אל לבך, ארי בזמנא הדא אנא שלח מחתא לך מן שמיא, ותתיב ית כל מחתי וכו' דמן קדמי הוון משתלחין ולא מן חרשיותא וכו' וכ"כ האוהחה"ק כי בכל המכות עד הנה, לא הי' פרעה מחליט בלבו כי הם מאלקי היכולת, והי' תולה במכשפות ומעשה שדים וכו', ע"כ א"ל ד' כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי שכבר באו עליך, אל לבך שתדע בכולם כי לא מעשה כשפים המה אלא מעשה אלקים עכ"ד ז"ל. אמנם צ"ב איך נתברר לו ע"י מכת ברד יותר מבשאר המכות, הגם שדרשו חז"ל הביאו רש"י בשם מדרש אגדה שהגביהו הקב"ה למשה למעלה מן השמים בשעה שהביא עליהם הברד, ואיתא במד"ר נתן הקב"ה למשה רשות לשלוט במעשה שמים, שנא' נטה את ידך על השמים וגו' אבל איך הבחין פרעה בכל זה, וכמו שאמר בשאר המכות כולן שמעשה כשפים הם, כמו"כ הי' אפשר שיאמר גם במכת ברד כן.

יח) ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, פרש"י בשם המדרש נס בתוך נס. האש והברד מעורבין והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלו' ביניהם. ולכאורה צ"ב דלא מצינו מבואר למה הי' צורך לנס זה, ולפי משמעות הכתוב הברד לבדו הכה בהם ולא האש שנא' ויך הברד וגו', וכתיב הנשארת לכם מן הברד, אשר הותיר הברד, ובכ"מ נזכר הברד לבד, והמכה נקראת ע"ש הברד ולא ע"ש האש, ואם הי' רצונו ית' לשלוח עליהם גם אש ממרומיו, אבל לאיזה תכלית הי' הנס שיהיו מעורבין זב"ז, וכללא הוא דלא עביד קוב"ה ניסא למגנא.

יט) לעיל בפ' שמות ויאמר פרעה מי ד' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח. יש להבין מלת וגם למאי אתי, דידוע דגמין רבויין הן ומהו אתי לרבויי.

כ) ויאמר אלהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם, פרש"י לכו למלאכתכם שיש לכם בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות עכ"ל, וצ"ב דלמה הזהירם פרעה על כך שיחזרו למלאכתם שבבית, ומאי נפק"מ לדידי' אם יחזרו אלי' או יהיו בטלים ממלאכה לגמרי, ועיקר כוונת אמירתו היתה שלא להפריע את העם ממלאכה, וכבר מילתו אמורה למה משה ואהרן תפריעו וגו' ודי בזה, ומאמר לכו לסבלותיכם מיותר ומחוסר הבנה.

כא) גם קשה דרש"י ז"ל פי' בפ' וארא סבלות מצרים, טורח משא מצרים, ובת"א פי' דחוק פולחן מצראי, מבואר דמלת סבלות ביאורו משא כבידה שטורח לסובלו, ואיך יתפרש כאן לסבלותיכם למלאכתכם שבבית, ואין זה טורח משא, ולא יפול לשון סבלות במה שהאדם עושה מלאכת עצמו לרצונו, עוד יל"ד דעל מלאכת העם אמר תפריעו את העם ממעשיו, והוא היתה עבודה קשה וטורח משא, כמשה"כ וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, ופרש"י בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו, וע"ז יוצדק מילת סבלותם, ולמה הפך סדר הלשונות, והול"ל איפכא למה תפריעו את העם מסבלותם לכו למעשיכם.

כב) גם קשה מ"ש למה משה ואהרן תפריעו וגו' ומה מקום לשאלת למה, הרי אמרו לו שהם שלוחי ד', אלא שלא הי' רצונו לשמוע בדבר ד', וכבר אמר לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח, ומה הוסיף כאן בשאלתו למה משה ואהרן תפריעו, ואין בזה דברי טעם, וגם בלא"ה אין מקום לתמי' זו כלל, כי אחרי שראו בדחוק פולחן ועבודת משא מצרים על ישראל, באו לבקש ממנו להקל מעליהם עול השעבוד, ומה זה שאמר למה משה ואהרן תפריעו, וכי לא ידע למה.

כג) גם למה הזכיר את שמותם, ואין זה מדרך הלשון, שהרי דבר אלהם לנוכח, וכבר כתיב ויאמר אלהם, והול"ל למה תפריעו את העם, ומ"ש למה משה ואהרן מיותר.

כד) גם ראוי להבין תכלית כוונתו במ"ש למה משה ואהרן תפריעו, וכי הי' בידם להפריע את העם ממעשיו, הלא פרעה הי' בידו שבט המושל, ולא הניחם בלא"ה שיפריעו את העם, כמשה"כ ויצו פרעה את הנוגשים בעם וגו' תכבד העבודה על האנשים וגו', ובודאי לא זה הי' כוונתו להזהירם שלא יפריעו את העם כי לא הוצרך לכך, וצ"ב הכוונה בזה.

כה) במדרש (פ' ה' סי' ט"ז) למה משה ואהרן תפריעו, מהו למה, אמר להם אתם למה ודבריכם למה וצ"ב.

ולבאר הענין נ"ל עוד כוונה נוסף על פשוטו בוויכוח שבין משה ואהרן עם פרעה, דהנה משה ואהרן כשבאו בשליחות השי"ת אל ישראל, וראו שאין להם לישראל די זכותים להגאל, הגם שהי' להם מידות טובות כמ"ש בזוה"ק דאסתמרו ישראל מנדה ובת אל נכר, ואיתא בגמ' בשביל ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים שלא שינו את שמם ואת לשונם וכו', אעפ"כ היו משוקעים בע"ז ובמ"ט שערי טומאה, והי' תנאי לגאולתם שיקדים לה בחי' התשובה, כמאמרם ז"ל (במד"ר פ' ט"ז סי' ב') משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצו'. ע"כ משה ואהרן עוררו אותם אל התשובה, כמבואר בדברי המכילתא הנ"ל מה ת"ל ולא שמעו אל משה, אלא שצום לפרוש מע"ז, ומצינו בכתוב (יחזקאל כ') שאהרן התנבא אלהם איש שקוצי עיניו השליכו וגו', והי' אז הזמן מסוגל לתשובה, כי רצה הקב"ה להוציא את ישראל מתחת טומאת מצרים, ולא הי' בכוחם לפרוש ממנה, כי היו משוקעים. במ"ט שערי טומאה, ולולי עזר אלקי לא היו יוצאים משם לעולם, ועשה השי"ת פלאות להפרישם מטומאת מצרים, כמו שפירשנו בדברנו כ"פ מאה"כ, הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי, שהוציא הקב"ה מקרבם טומאת מצרים, והי' הזמן מסוגל לבירור הניצה"ק, שתקנו ישראל והוציאו משם כל הניצה"ק כמ"ש וינצלו את מצרים, וע"כ מסוגלים ימי השובבים לתיקון חטא הידוע, והם ימים מסוגלים לתשובה, כי הקריאה מעורר סגולת הזמן, הגם דכל השנה כולה אין לך דבר שעומד בפני התשובה, אבל סגולת הימים אלו מסייעים שיתעורר האדם בהם לשוב אל בוראו יתברך.

וכתב השלה"ק דפרעה הי' חכם להרע, וידע כי תקנתם וגאולתם של ישראל תלוי בתשובה, ע"כ רצה למנוע מהם דרכי התשובה ולהחטיאם, כי ידע שעי"ז יעכב גאולתם ויאריך עת גלותם, ופי' בזה מ"ש וירעו אותנו המצרים, שעשו אותנו רעים וחטאים, וכתב הרמב"ן ז"ל בפ' בא שנתארך להם זמן הגלות ל' שנים, כי לא הי' הגזרה רק ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ולבסוף יצאו לת"ל שנים מגזירת ברית בין הבתרים, לפי שגרם החטא להתארך גלותם, כמשה"כ איש שקוצי עיניו לא השליכו ואת גילולי מצרים לא עזבו (יחזקאל כ'), וע"כ השקיעו פרעה ומצרים כל כוחותם להחטיא את ישראל ולמנעם מתשובה, כי ידעו שגאולתם תלוי בתשובה, ואיכא למ"ד במס' סנהדרין (קי"א) שלא יצאו אלא ב' מס' רבוא, והשאר מתו בג' ימי אפילה שלא היו רוצים לצאת, וכ"ז הי' ע"י גודל התגברות טומאת מצרים עליהם, כמבואר במדרש ילקוט (רמז רל"ד) שאמר הקב"ה לס"מ שלא עבדו ישראל לע"ז אלא מתוך שעבוד וטירוף הדעת שגרמו להם המצריים.

והנה פשטות הכתוב מורה שהסיבה שלא שמעו אל משה הי' מקוצר רוח ומעבודה קשה, אבל חז"ל דרשו שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, ר"ל שהי' התגברות כוחות היצר כבד עליהם מאוד והיו משוקעים כ"כ בטומאת מצרים עד שהי' קשה להם להתגבר ולפרוש מע"ז. ואפ"ל דהא בהא תליא, והדרש והפשט א' הם, ויובן עפימ"ש בס' הישר לר"ת שיש ב' מדריגות בעבודת השי"ת: דהאדם שנחלשו כוחות נפשו, יעשה המצוה והמדות טובות שאין עליהם התנגדות היצר כ"כ וניקל עליו לעשותם, אבל באלו שניגוד היצר קשה בהם, ונפשו של אדם מחמדתן, אין בו כח לעמוד נגד יצרו ולהתגבר עליו, וכאשר יזדמנו לו מניעות וסיבות המעכבים, ימנעו אותו מעבודתו ית', אבל לצדיק אמת כל המניעות שבעולם לא יקשו בעיניו מלהתגבר עליהם, ולבו כלב הארי ללחום עם יצרו עד שיתגבר עליו, וכמו"כ ישראל במצרים שמשה רבינו לימד אותם דעת לעבודת השי"ת, והורה להם הדרך שיפרשו מכל מידה רעה ותולדה של ע"ז, וכמ"ש חז"ל (שבת דף ק"ה ע"ב) ולא יהי' בך אל זר איזהו אל זר שבגופו של אדם זה יצה"ר, היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז והוא הולך ועובד, וגם מע"ז ממש צום לפרוש ממנו, ואילולי היו משוקעים כל כך בעבודה קשה, ואילו הי' להם פנאי ודעת מיושבת להתבונן בדברי תוכחה הנאמרים אליהם מפי משרע"ה, לא הי' קשה להם לפרוש מע"ז, אבל לפי שהי' להם קוצר רוח מעבודה קשה של מצרים, לא הי' בהם דעת להתבונן, וע"כ בצירוף ההתגברות הגדול הי' קשה להם לפרוש מע"ז, ונמצא כי שני הטעמים א' הם והא בהא תליין

אמנם אעפ"כ לגודל צדקתם של משה ואהרן לא ימלט שלא הכניסו בלבם הרהורי תשובה, וכמ"ש הבינה לעתים (דרוש ס"ו) לפרש משה"כ על מלך המשיח ושפט בצדק דלים, דלכאורה מהו רבותי' בהא, וכי צריכא למימר שלא יעשה עול במשפט, הרי מדה זו מצוי בהכרח אצל כל אדם בינוני, אמנם אמר הנביא שלא יצטרך לשפוט באמירת פיו, אלא שהוא בעצמו בכל פעולותיו ובכל מעשיו יעשה הצדק המוחלט, ובאותו צדק הנמצא בו, יעשה רושם חזק בלב כל אדם, ויתרחקו מעשות דבר מעוקל, ולא יצטרכו להתקרב למשפט, ונמצא המשפט נעשה מאליו ע"י צדקתו, וז"ש ושפט בצדק ר"ל ע"י צדקתו וכו'. וק"ז הייטב לב זלל"ה כתב בפ' מעות בשם הארי' דבי עילאי זלל"ה לפרש הפסוק ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, שבן לוי נפסל בשנים, ולא יעבוד עוד בפועל ממש, אבל ושרת את אחיו לשמור משמרת לעורר הלבבות, הגם שעבודה לא יעבוד עוד, אבל בכל פעולותיהם ומעשיהם יכניסו רושם התעוררות לתשובה בלב ישראל, עכ"ד, ועל אחת כמה וכמה שמשה ואהרן בגודל צדקתם ועל ידי פעולותיהם ומעשיהם הטובים ובדיבורי תוכחתם הכניסו רושם הרהורי תשובה בלבבות בני ישראל, ואף על פי שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, והי' קשה להם לפרוש מע"ז לגמרי. אבל אעפ"כ הפריעו את העם ממעשיהם, ונתגרה בקרבם מלחמה בין כוחות המנגדים היצ"ט והיצה"ר, ונתרפו מע"ז ומטומאת מצרים, כמ"ש בספה"ק זכרון זאת מההצה"ק מלובלין זי"ע בפ' קרח, עה"פ ונלחמו אתך ולא יוכלו לך כי אני ד' אתך להצילך, דלכאורה הול"ל ולחמו אתך, דנלחמו משמע שנפעלים ע"י אחרים, אמנם הכוונה דע"כ הרשעים שונאים הצדיקים ורוצים להרע להם, דע"י עבודתם של הצדיקים נכנס בהם השפעה של יר"ש, ועי"ז מתגרה מלחמה בפנימותם ובקרבם, היצ"ט עם היצה"ר, ואינם רוצים בכך, וע"כ הם שונאים לצדיקים, וז"ש ונלחמו אתך, שעל ידך הם נפעלים למלחמה, אבל לא יוכלו להרע לך כי ד' אתך להצילך עכ"ל.

ופרעה הרשע רצה למנוע בנ"י מלעשות תשובה, כי ידע כי בנפשו הוא, שעי"ז יזכו ישראל לצאת ממצרים, וע"כ אמר למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, ולא הי' כוונתו על סבלותם, כי ע"ז הי' לו עצה ע"י הנוגשים והשוטרים, שלא יניחו אותם לפרוע מעבודתם, אבל כוונתו הי' שלא להפריע אותם "ממעשיהם שבבית", כי עד שלא באו משה ואהרן היו עושים מתועבת מצרים, ועכשיו הפריעו אותם ממעשיהם, וע"כ לא אמר סבלותם כי לא היתה כוונתו על סבלות משא. וטענתו של פרעה היתה שבלא"ה לא יעשו ישראל תשובה גמורה, ואין בכוחכם לבטלם מע"ז לגמרי שכבר הם משוקעים בטומאה כ"כ, ואין זה אלא הפרעה לשעה, וכל עבודתכם ללא תועלת, וכיון שכן מצו' שלא לומר להם, כי בודאי לא ישמעו לדבריכם, וכמ"ש חז"ל במס' יבמות (ס"ה ע"ב) כשם שמצו' לומר דבר הנשמע, כך מצו' שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אמר חובה הוא שנא' אל תוכח לץ פן ישנאך, והטעם פן ישנאך כי השנאה תעורר בו ההיפך, ויהי' גרוע עוד יותר ויוסיף רעה על רעתו, וע"כ חובה שלא להוכיחו כל היכא שברור שלא ישמע, וז"ש למה משה ואהרן תפריעו וגו' כי אין זה לטובתם אלא לרעתם, שעי"ז יהיו מקולקלים יותר ובלא"ה לא ישמעו לכם ומ"ש לכו לסבלותיכם הכוונה למלאכתכם שבבית כמו שפרש"י ז"ל, ומה הי' מלאכתם של משה ואהרן עבודת השי"ת, כמ"ש הרמב"ן ז"ל דמנהג כל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח פרעה להם שבט לוי שיהיו חכמיהם וזקניהם, והי' כ"ז סיבה מאת ד' עכ"ד ז"ל. והנה ידע פרעה שלא יעלה בידו להמנע קדושים אלו מעבודת השי"ת, אלא שלא רצה שיפריעו גם את העם ממעשיהם הרעים, ולעוררם אל התשובה ע"כ אמר לכו לסבלותיכם אל עבודתכם שבבית, ובין תנור לכיריים תעבדו עבודת ד' לעצמכם, ואל תפריעו את העם ממעשיו, כי בלא"ה לא יועיל אלא יזיק. ועד"ז הי' כוונת אמירתו הרעה אל משה ואהרן.

וא"ש מה שקרא עבודת ישראל בשם מעשיו, ועל עבודת משה ואהרן אמר לשון סבלותם, דעבודת השי"ת הי' נחשב בעיניו לסבלות וטורח משא, כמו שדרך הרשעים ששמירת התורה והמצות הם בעיניהם לטורח ולמשא כבידה, ובאמת אמרו בגמ' מצות לאו להנות נתנו אלא לעול על צאווריהם ניתנו, ועבודה קשה הוא להשיג אף תנועה קלה של אמת, ולהתגבר נגד היצה"ר הוא חוץ לדרך הטבע, כמ"ש ז"ל (קידושין דף ל' ע"ב) דאלמלא הקב"ה עזרו אינו יכול לו, אלא שאינה טורח וסבלות בעיני הצדיקים, אדרבה כל מאוים וחשקתם ותשוקתם לקיים רצונו ית', אף שקשה מאוד ולפום צערא אגרא, אבל בעיני הרשעים נחשב העול הזה לטורח וסבלות, וע"כ קרא פרעה לעבודת משה ואהרן בשם סבלות, וא"ל לכו לסבלותיכם. ומעשיהם של ישראל שהיו עושין בביתם מבחי' ע"ז ומבחינת מעשיהם של מצרים, זה קרא בשם מעשים, כי אלו לא הי' סבלות וטורח משא בעיניו, שהיו ערבים וטובים בעיניו כמ"ש ז"ל על יצה"ר שתחלתו מתוק וסופו מר, וז"ש למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו שבבית, לכו לסבלותיכם שאתם תעבדו העבודה קשה בעבודת השי"ת, ואצלם בלא"ה לא תפעלו כלום.

וז"ש חז"ל במדרש שא"ל פרעה אתם למה ודבריכם למה, שהי' פרעה הרשע מהביל את כוחם של משה ואהרן. שלא יוכל לפעול אצל ישראל לעוררם אל התשובה, לא בכח עבודתם ולא ע"י דיבורי תוכחה ומוסר, כמ"ש לעיל דהצדיק בכח עבודתו ומעשיו הטובים, יוכל להאיר בלבבות בנ"י ולהחזירם בתשובה, וכמו"כ ע"י דיבורי תוכחה, אבל פרעה אמר להם שלא יועילו אצל ישראל, כי כבר הם משוקעים בטומאת מצרים, וטוב שלא לומר דבר שאינו נשמע, וז"ש אתם למה, לא יועיל עצמיות שלכם לעשות רושם עליהם לטובה, ודבריכם למה, גם דבריכם לא יועילו, ובחנם כל טרחכם, ע"כ לכו לסבלותיכם והניחו את ישראל לעשות כחפצם וכרצונם.

ומ"ש למה משה ואהרן תפריעו וגו' ולכאורה למה הזכיר שמותם, ואין זה מדרך הלשון שהרי דבר עמהם לנוכח, אמנם ג"ז הי' מעין הטענה, ויובן עפימ"ש ק"ז הייטב לב בשם האו"י, שאין תוכחת מוסר מועיל לזולתו, בלתי ממי שהוא דומה לו, ואם יוכיחנו מי שלא טעם טעם חטא מעולם, יאמר בלבו שזה אינו יודע כמה קשה לפרוש מזה ולשוב, וע"כ לא יקבל ממנו תוכחה, אבל אם יוכיחנו מי שחטא ושב, ה"ה יודע טעמו של חטא והנסיון לפרוש ממנו, ע"כ יכנסו דיבוריו בלבו יותר, ופי' בזה מאה"כ טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים, ר"ל מאיש כזה שכבר שמע שיר כסילים ופירש הימנה ועשה תשובה עיי"ש. וז"ש פרעה למה משה ואהרן צדיקים כמותכם תפריעו את העם ממעשיו, שבלא"ה לא יקבלו ישראל מכם, כי איך יקחו ראי' מדרך עבודתכם לעזוב דרכם הרעה ולשוב, כי יאמרו אתם לא חטאתם מעולם לפיכך אין אתם יודעים כמה קשה הוא לפרוש ממנה, וע"כ חדלו מהם כי בלא"ה לא יועילו דבריכם ומעשיכם כלום.

ובזה אפ"ל מ"ש הכתוב ולא שמעו אל משה, דהול"ל ולא שמעו אליו שהרי מוזכר בפסוק שמשה הי' המדבר אליהם, אמנם גם זה הי' טעם הסיבה שלא שמעו אליו, לצד שמשה הי' המדבר ולצד גדולתו וצדקתו, לפי שהי' ההבדל ביניהם רב, ורחוק מאוד מדריגתו ממדריגתם, ע"כ לא לקחו ראי' מגדולתו וצדקתו, כי חשבו שאין כוחם ככוחו בעבודת השי"ת, וכמ"ש לעיל דאין תוכחת המוכיח מוצלחת כ"א כשיוכיח רעהו הדומה לו.

ובפשטות אפשר לתרץ מה שלא שמעו אל משה עכשיו, ולעיל כתיב בפ' שמות ויאמן העם וישמעו כי פקד ד' את בנ"י וכי ראה את ענים וגו', הרי ששמעו אליו אע"פ שהיו ג"כ בקוצר רוח מעבודה קשה, ומה נשתנה עכשיו שלא שמעו אליו, אולם אפשר לחלק דשם לא נתבשרו רק בבשורת הגאולה לבד, ע"כ שמעו אליו, וכמ"ש במדרש וכי יש לך אדם שמתבשר בשורה טובה ואינו שמח בתמי'. אבל עכשיו נתבשרו גם על קבלת התורה שא"ל משה מאמר השי"ת ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וגו', וכתב הראב"ע והרמב"ן ז"ל, דבישר להם על מעמד הר סיני וקבלת התורה, כי שם נאמר והייתם לי סגולה מכל העמים, וגם אמר להם לפרוש מע"ז שנא' והייתי לכם לאלקים וגו' ע"כ ולא שמעו אל משה עכשיו, שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, לצד שהיו משוקעים בטומאת מצרים כ"כ, ולגודל התגברות כוחות מצרים עליהם, ונראה כי זה הי' עיקר הסיבה שלא שמעו אליו שהרי במדרש לא הזכירו רק סיבה זו, שהי' קשה להם לפרוש מע"ז לצד שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה. ומ"ש הכתוב טעם הסיבה מקוצר רוח ומעבודה קשה, זהו טעם מצורף לזכותן של ישראל, דמצרים גרמו להם כל זאת ע"י שעבוד וטרוף הדעת, וע"כ לא הי' להם דעת מיושבת להתבונן בדברי משה רבינו, ואלולי העבודה קשה היו מתגברים על כוחות הטומאה לפרוש מע"ז כנ"ל.

ועתה א"ש מה שטען משה רבינו לפני השי"ת הן בנ"י לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה, ול"ק קושית המפרשים דק"ו פריכא כנ"ל, ואפשר דסברת פרעה היתה דהסיבה שלא שמעו אליו ישראל, לצד שהם משוקעים בטומאה וקשה להם לפרוש מע"ז, וכמו שפירשנו לעיל שזו היתה טענת פרעה למשה במ"ש למה משה ואהרן תפריעו וגו', כי בלא"ה לא ישמעו אליכם בני ישראל, ועתה אם יראה פרעה שישראל לא שמעו אלי, איך ישמעני פרעה, שסבה זו שייך אצלו יותר, שהוא שורש הטומאה ההוא ומרכבה לטומאת מצרים, ובודאי ימאן מלשמוע בדבר ד'. גם אפשר שילמד מישראל ועוד יעשה ק"ו לבלתי שמוע, וכמו שמפרשים מאה"כ ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, שאם ח"ו יתערבו בגוים ויפרצו מעשיהם, הגוים ילמדו ממעשיהם, לפי שהיצה"ר מתגבר על ישראל יותר כמ"ש ז"ל (סוכה דף נ"ב ע"א) מניח כל האומות ואינו מתגרה אלא בישראל, ויוכל להיות שהגוים ילמדו ממעשיהם, וכמו"כ כאן טען משה רבינו שפרעה ילמד מהם ובודאי לא ישמע לי.

ומה שיש פירכא על ק"ו זו, דהרי ישראל לא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה, משא"כ פרעה שאין לו קוצר רוח. אבל טען משרע"ה דפרעה לא יחשבו לפירכא, דבאמת לזכותן של ישראל כתבה תוה"ק כן כנ"ל, ופרעה בודאי שאינו בגדר ללמד זכות על ישראל, ויסבור שעיקר הסיבה על שהם משוקעים בטומאת מצרים, וטעם זה שייך אצלו יותר ובודאי שלא ישמע הוא. ועוד אפ"ל דבלא"ה אין זו פירכא, דכמו דישראל לא שמעו אליו מקוצר רוח ולצד נסיון העוני, וק"ו שלא ישמע פרעה לצד נסיון העושר, כי הוא גדול מנסיון העוני.

ומה שהקשו המפרשים דלמה חזר משה לבוא בטענת ואני ערל שפתים, ועל טענה זו כבר השיב לו הקב"ה מי שם פה לאדם וגו' ואנכי אהי' עם פיך והוריתיך אשר תדבר. אפ"ל עפימ"ש הרמב"ן ז"ל (בפ' שמות) עה"פ מי שם פה לאדם, שלא רצה השי"ת להסיר ממנו כובד הפה, בעבור שהי' בו ממעשה הנס שאירע לו עם פרעה כמ"ש רבותינו ז"ל, ומטעם זה נשאר ערל שפתים, אלא שהקב"ה הבטיחו שבעת שידבר אל ישראל יהיו דיבוריו נכונים, והוא מ"ש לו ואנכי אהי' עם פיך והוריתיך אשר תדבר, וע"כ יכנסו דבריך ויעשו רושם בלבבות בנ"י, וכמ"ש ז"ל דברים היוצאים מבחינת הלב נכנסים אל הלב אע"פ שלא הטעימן המדבר בשפתיו, והאמת כן הי' שלבסוף שמעו אליו בנ"י ומשכו ידיהם מע"ז ועשו תשובה כמ"ש ז"ל, וע"כ עכשיו שראה משה רבינו שבנ"י לא שמעו אליו ולא נכנסו דבריו באזניהם, ואפשר שחשב משה לצד ענותנותו הגדולה שלא זכה למעלה זו שדיבוריו יעשו רושם בלבבות בנ"י, או שלא הועילו מעלת הדיבורים לצד שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, יהי' מאיזה טעם שיהי', עכ"פ אם מעלת הדיבורים לא הועילו, א"כ חזרה טענתו הקודמת ואני ערל שפתים, דמצד המדבר בודאי שלא יעשו דברי רושם באזני פרעה, כי אני ערל שפתים.

ועתה נבאר דברי המדרש הנ"ל כי ידבר אלכם פרעה וגו' מגיד מראשית אחרית, שהגיד הקב"ה למשה מראשית אחרית וכו', ויתורץ ג"כ מה שהקשינו לעיל למה צו' ד' לעשות אות המטה, ועי"ז נתפקר עוד יותר כמ"ש במדרש שהתלוצץ עליו ואמר מעשה כשפים הוא, והביא תינוקות ועשו כן, והנה הבאנו לעיל דברי התרגום יוב"ע ודברי האוהחה"ק דבמכת ברד נתברר לפרעה שכל המכות המה מעשה אלקים, ובכל מכה ומכה שהביא הקב"ה עליו עד הנה, הי' תולה בכשפים ולא האמין לשליחי ד', ולכאורה צ"ב הרי הקב"ה מגיד מראשית אחרית, וידע שלא יאמין בהם ויתלה במעשה כשפים, ואין זה מכבוד שמים, שהם באו לפניו בשליחות השם להתרות בו שישלח ד' בהם המכות האלה, והוא הכחישם בפניהם באמרו שמעשה כשפים, וחיזק דבריו במה שגם חרטומי מצרים עשו כן, וא"כ מה הי' תועלתן של המכות האלו, אחרי שלא הודה בהן שהן מאלקי היכולת, ואם בשביל להכביד את לבבו באו אליו המכות באופן שיטעה בהן ולא יכיר באמותותן, עדיין אין טעם זה מספיק, דאף אם יהי' בהם כדי הכרה, וידע פרעה שמעשה אלקים הם, יש בידו ית' להכביד את לבבו, והרי גם במכת ברד שאמר הכתוב כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך, והכיר שבאו אליו מאת ד' ולא מעשה כשפים, ואמר חטאתי הפעם ד' הצדיק וגו' ואעפ"כ ויחזק לב פרעה ולא שלח את העם, וכמו"כ לכאורה למה לא באו כל המכות באופן שיהא בהם כדי הכרה שהם מעשה אלקים, ובדרך זה ראוי ליענש יותר אם לא ישמע.

ולבאר כל הענין נקדים מ"ש הרמב"ן ז"ל (בפ' יתרו) עה"פ ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד פרעה וגו' אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, דשני הצלות האמורות כאן, הראשונה על משה ואהרן שעשה השי"ת להם נס גדול שלא הרגו אותם פרעה, וז"ש אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, והנס השני אשר הציל את העם מתחת יד מצרים עכ"ל, מבואר דע"י נס ניצולו משה ואהרן מידם, ואופן הנס הי' ששלח הקב"ה עליו פחד ומורא, ויראו מלנגוע בהם לרעה, כמ"ש ז"ל במדרש (פ' ט' סי' ז') עה"פ ויבלע מטה אהרן את מטותם, כשראה פרעה כן תמה ואמר, ומה אם יאמר למטה בלע לפרעה ולכסאו עכשיו הוא בולע אותו, וע"כ נפל עליו פחד ממשה ואהרן, וכ"כ הרמב"ן ז"ל עה"פ והנה לא שמעת עד כה, כי ממופת התנין ואילך לא הי' גוער בהם, רק שומע דבריהם ושותק כי יפחד מהמכות עיי"ש. ואף שתלה מעשיהם בכשפים מ"מ פחד מהם אולי לצד שחשב שכוחם גדול בכישוף יותר מכל חרטומי מצרים, כמ"ש האוהחה"ק שלא האמין פרעה לחרטומי מצרים מ"ש אצבע אלקים במכת כנים, אבל ידמה כי חרטומי מצרים לא השיגו השגת משה ואהרן במכשפות, וע"כ תולים מכה זו במעשה אלקים עיי"ש.

ומעתה יבואר כל הענין דהי' צורך במופת המטה ובמופת המכות הראשונות, ואע"פ שתלה פרעה הכל בכשפים, מ"מ הי' תועלת בהם לתת עליו מורא ופחד, ולהציל את משה ואהרן שלא ירעו להם בבואם לפניו רצוא ושוב במצות השי"ת, אמנם רצה הקב"ה שיהיו המכות הראשונות באופן שיוכל לטעות בהם ולומר מעשה כשפים הם, דאלו הי' מכיר בהם מתחלה כי מעשה אלקים המה, לא ימלט שלא הי' נכנס בלבו יראת העונש מהקב"ה, ואף שזו מדריגה הפחותה שביראה, מ"מ הוא ענף ממצות יראה, וישראל נצטוו בבחי' יראה כזו, ובאופן זה יהי' יראתו מצד הקדושה ויתבטל ממנו בחירת הרע ויהי' מוכרח לשלחם, ואם יכביד ה' את לבבו שלא ישלחם, הרי נמנע ממנו בחירת הטוב, ולא רצה השי"ת למנוע הבחירה ממנו הן לטוב הן להפכו, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דענין הכבדת הלב הי' להעמידו על קו השו', דכאשר גברו המכות עליו הי' מוכרח לשלחם, ולא לצד עצם בחירתו אלא מפני לחץ המכות, ע"כ היתה הכבדת הלב להחזירו אל קו השו' ונשארה בחירתו חפשי. וכמו"כ לעניננו שלח הקב"ה עליו המכות הראשונות ואות המטה באופן שיתלה שמעשה כשפים הן, והי' תועלתם להטיל עליהם מורא ופחד שלא יהרגו את משה ואהרן כמ"ש הרמב"ן ז"ל דהי' הצלתם בדרך נס, אבל יראת שמים ויראת העונש לא הכניסו בלבם האותות והמופתים, כדי שלא למנוע בחירתם מהם.

אולם מ"מ אין זה כבוד שמים, שאמרו על שלוחי השם ועל נסי השי"ת שמעשה כשפים הוא, אבל הקב"ה מגיד מראשית אחרית, וידע שלבסוף ידעו הכל ויודו למפרע שכל המכות היו מעשה אלקים, ונתברר להם זה ממכת ברד ומכת בכורות כמו שנבאר להלן, וע"כ לא איכפת מה שיטעו מתחלה ויתלו המכות במעשה כשפים, כי יתגדל כבוד שמים לבסוף, ויודו כולם למפרע שכל המכות היו מעשה אלקים. ובזה יתבאר המדרש הנ"ל כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו' ר"פ הכהן פתח מגיד מראשית אחרית וכו', ואפשר שהמדרש בא לתרץ קושיתנו הנ"ל, דלמה צו' ד' לעשות מופתים כאלו שיוכל פרעה לתלות אותם במעשה כשפים ואין זה כבוד שמים, ע"ז מתרץ מגיד מראשית אחרית, שהגיד הקב"ה למשה מראשית אחריתו של דבר, שלבסוף יתגדל כבוד שמים יותר, ויודו כולם כי מעשה אלקים המה.

ועפי"ז יבוארו דברי הילקוט הנ"ל (קושיא י"ג), כי ידבר אלכם פרעה תנו לכם מופת, אמר להם הקב"ה למחר אני מוציאם ממצרים ואני נותן להם התורה שנא' בה כי יקום בקרבך נביא ונתן אליך אות או מופת ע"כ, ולדרכנו יובן עפ"י מ"ש במדרש הנ"ל שהגיד הקב"ה למשה ואהרן מראשית, כי לא יאמין פרעה באות המטה ובמופתים אשר יעשו לפניו, ויתלוצץ עליהם ויתלה אותם במעשה כשפים, ולכאורה יתמהו משה ואהרן כי למה ינתן לו הכח מן השמים למרות פי ד' ולהתלוצץ בשלוחיו, והגם שהראה הקב"ה להם אחריתו של דבר, שלבסוף יתרבה כבוד שמים עי"ז ויודו כולם ביכולת ד', אבל מ"מ לפי שעה נתמעט כבוד שמים כביכול עי"ז, ולמה לא נמנע ממנו הכח והיכולת מעשות דבר זה, ע"כ א"ל הקב"ה למחר אני נותן להם התורה שנא' בה כי יקום בקרבך נביא ונתן אליך אות ומופת, ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים וגו' אעפ"כ לא תשמע לו, ולכאורה למה לא יעשה ד' לבל תחזקנה ידי הרשעים, וימנע מהם הכח והממשלה לעשות אות ומופת ולא יתקיימו אותותיהם, כדי שלא יטעו ישראל מאחרי ד', ואין זה כבוד שמים שיהיו מנאצי ד' מסיתים ומדיחים מצליחים להראות כוחם באותות ובמופתים, אולם שם גילה הכתוב טעמו של דבר באמרו כי מנסה ד' אלקיכם אתכם הישכם אוהבים את ד' בכל לבבכם וגו', וע"כ ניחא לפניו ית' עבור כי יתגדל כבוד שמים יותר לבסוף, ע"י שיתברר אהבתן של ישראל אליו ית', והנביא שקר יתגלה בשקרו לבסוף כי שקרא לא קאי, וכמו"כ מה"ט לא מנע ד' הבחירה מפרעה, כי עי"ז יתגדל כבוד שמים יותר באחריתו כנ"ל.

ונקדים עוד מ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' שמות, דפרעה הי' חכם גדול ויודע את האלקים ומודה בו, כאשר אמר הוא או מורישו ליוסף אחרי הודיע אלקים אותך, איש אשר רוח אלקים בו. אבל לא הי' יודע את השם המיוחד, וענה ואמר לא ידעתי את ד' וכו' עיי"ש, ולכאורה עדיין יקשה לפי"ז איך לא פחד ממ"ש אליו משה ואהרן בהתראות המכות כ"פ כה אמר ד' אלקי העברים, ובשליחות הראשונה אמרו אליו כה אמר ד' אלקי ישראל שלח את עמי וגו', ואיך לא פחד משם אלקים שידע והודה בו, ומדתו דין הקשה, ואיך המרה שליחותו ומצותו. והגם שמתחלה לא האמין שהם שלוחי ד', וחשב על המופתים שהם מעשה כשפים כנ"ל, אבל במכות האחרונות שראה שמעשה אלקים המה, ובמכות ברד הודה ואמר ד' הצדיק, היתכן שלא פחד להמרות פיו ע"י שלוחיו, ולא יספיק התירוץ שהי' לצד שהכביד ד' את לבבו, כי כתב הרמב"ן ז"ל כי הכבדת הלב הי' רק להעמידו על קו המשקל ולהחזירו לבחינת עצם בחירתו כנ"ל, וכי שועה הי' פרעה לבחור ברע ולמרות באלקים היודע ומודה בו.

ויובן כ"ז בהקדם מ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה בפ' שמות לפרש מקראי קודש, ואמרת אל פרעה כה אמר ד' בני בכרי ישראל, ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, דלכאורה קשה למה פתח במכת בכורות תחלה והוא הי' האחרונה כמו שהקשה רש"י ז"ל, וגם מ"ש בני בכורי ישראל, ולמה זה לענין ההתראה, גם כל האריכות בפסוק למה, במ"ש ואומר אליך שלח וגו' ותמאן לשלחו וגו', הול"ל בקיצור אם אינך שולח הנה אנכי הורג את בנך בכורך, ותוכן תירוצו עפ"י המבואר דעדיין לא נשלם זמן הגלות רק שהי' ההכרח להוציאם מיד, דאלמלא נשארו שם היו נשקעים ח"ו כדכתיב ולא יכלו להתמהמה.

ומעתה הי' לפרעה טענה חזקה לכאורה במה שמיאן לשלחם, שאחרי שבנ"י קנוים להם לעבדים ועדיין לא נשלם זמן שעבודם, וכי בשביל שהיו משוקעים ולא יכלו להתמהמה נפקע שעבודם ממנו, והגם שמצרים היו הגורמים לזה שהחטיאו אותם, והביאו אותם להיות משוקעים בטומאה כידוע, מ"מ מצד הדין הי' עליהם קטרוג וטענה חזקה שלא לצאת קודם זמנם. אמנם התירוץ כיון שנגזר גזירה על כל הבכורים בארץ מצרים שימותו מפני חטאם, וישראל כולם קרוים בכורים, והם חטאו כמותם וראוי הי' ח"ו לכלותם, אלא שחס עליהם השי"ת והצילם, והיינו דכתיב ואת בתינו הציל ש"מ שהיו צריכין הצלה דהגזרה הי' כללית, וא"כ הי' השי"ת כמו מציל מזוטו של ים דקיי"ל דלעצמו מציל, ונפקע שעבודם של מצרים מעליהם, ובזה יתפרשו הפסוקים בני בכרי ישראל שכולם נקראים בכורים, ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, שעדיין לא נשלם זמן שעבודם, אבל ההכרח להוציאם כי לא יכלו התמהמה, ע"כ הנה אנכי הורג את בנך בכורך, וגם ישראל בכלל הגזרה כי כולם בכורים, ומה שאני מציל לעצמי אני מציל, ונפקע שעבודם של מצרים, עכת"ד הישמח משה זלל"ה.

והנה ידוע שמימי קדם פשתה אמונה כוזבת בין הפילסופים, והחליטו כי מסיבה אחת לא יסובבו מסובבים הפכיים, וע"כ גזרו שהטוב והרע להיותם הפכיים, א"א שיבואו מסיבה א', אלא שיש סיבה א' פועלת הטוב וסיבה אחרת פועלת הרעות, וזה הביאן לאמונת שתי רשויות, ובאמת אצל השלוחים ומערכת השמים כן הוא, שכ"א יש לו שירות מיוחדת במינה, והשרים העליונים שירותם ובחינתם של כ"א מיוחדת ואין בהם פעולת ההפכיים, וממונה על הטוב אינו ממונה על הרע, ורק הקדוש ברוך הוא לבדו אחד יחיד ומיוחד שהוא כל יכול והיכולת בידו להשתמש כרצונו בפעולת ההפכיים, אם לטוב או להפכו כרצונו, וע"כ חכמי האומות ומכשפיהם שלא השיגו אלא במערכות השמים ושרי מעלה, שפטו לפי שכלם וכפי שהשיגו בכוחות המערכות, וגזרו שפועל הטוב אינו פועל הרע, ולא השיגו באמונת היחוד, וזכו אלי' רק בני ישראל ע"י התוה"ק. וכתבו הקדמונים שפרעה הרשע וכל חכמי מצרים היו משוקעים מאוד בדעה זו הכוזבת, שפועל הטוב אינו פועל הרע וע"כ לא רצה לשלח את ישראל אע"פ שידע את ד' והאמין בו, אבל חשב בעיפוש סברתו כי אין כוונת ד' להטיב לישראל אלא להרע למצרים, ומה שהי' מבקש ומתרה בהם שישלחו את ישראל מארצם, לא היתה תכלית הכוונה לטובת ישראל, אלא עילה הוא ותואנה להרע למצרים, וע"כ לא אבה לשלחם, כי חשב שלא ישתנה מצבו ורעתו בין אם ישלחם או לאו (עיין בינה לעתים דרוש כ"ט שמבאר ענין זה באריכות).

ובזה יובן מ"ש לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח, כי לא האמין במדת הרחמים ושהוא ית' פועל הטוב, וז"ש לא ידעתי את ד', וע"כ גם את ישראל לא אשלח, ולא הטה אזנו ולא אבה לשלחם גם אחר שהכה במכות גדולות, ואע"פ שידע אלקים ומודה בו כמ"ש הרמב"ן ז"ל להוכיח כן. אבל חשב שתכלית המכות אינם לטובת ישראל שיגאלו על ידם אלא לרעתו, וסיבת טעותו הי' שלא האמין בפעולת ההפכוית כנ"ל. וע"כ כשהתרהו משה רבינו במכת בכורות שהוא הקשה מכולם, ופעולת מכה זו להרע למצרים וחסדים גדולים לישראל, כי עי"ז נפקעו משעבודם ויצאו לחרות קודם השלמת זמן הגלות כנ"ל, לא האמין פרעה ולא חש גם לזה, כי לא האמין בפעולת ההפכיים שיהיו ב' הפכיים בנושא א', כי בכח כשפים אין מציאות כזה.

אמנם הי' ההכרח ורצון הבוי"ת שע"י מכת בכורות יגאלו ישראל, כמ"ש לעיל דע"י מכת בכורות נפקע שעבודם ונשתחררו מדינא, ואין מקום למקטרג לטעון עוד, גם ראוי שיתקיים דיבור ד' שע"י מכה זו ישלחם ויגרשם מארצו, ע"כ הי' הצורך להכין את לבבו ולברר לו האמונה בידיעת ההפכיות, כדי שיאמין במכת בכורות שסיבת תכליתו שישלח את ישראל ולא יסרב עוד, ע"כ במכת ברד שהי' סמוכה אלי' בירר לו הקב"ה אמונת ההפכיית, ונתברר לו למפרע על כל המכות כי מעשה אלקים המה ולא מעשה כשפים. והבירור הי' מפני שהיו משתמשין בה שני הפכיים בנושא א' דאש וברד צהובין זה לזה. ועשה הקב"ה שלו' ביניהם והכו במצרים, ואמרו חז"ל במדרש (פ' י"ב סי' ד') דמיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, ועשו שלו' ביניהם לעשות רצונו ית', ובזה הודיעו לו אמונת ההפכיית, ועד עכשיו לא רצה הקב"ה להראות לו זה כדי שלא למנוע בחירתו ממנו, אבל עתה שהי' סמוכה למכת בכורות הי' ההכרח לברר בעיניו ידיעת אמונה זו ועי"ז נתברר לו למפרע כי כל המכות היו מן השמים, כי עתה נתאמת אצלו כי יש מציאות אצל הבוי"ת השתמשות ההפכות, ועכ"ח הודה שכל המכות הם מהשי"ת, כי אין מציאות כזה אצל הכשפים.

ומתורץ קושיא הי"ח דלמה הי' צורך לנס דאש וברד יהיו מעורבבין זה בזה, דאה"נ עיקר המכה הי' הברד כמשה"כ הכה הברד ולא כתיב הכה האש, אבל הי' צורך לנס זה שיהיו מעורבבין, כדי לברר לו שמדת הקב"ה להשתמש בהפכיים, ועי"ז נתאמת אצלו שכל המכות הם מעשה אלקים ולא מן חרשייא. ומתורץ קושיא הי"ז מ"ש הכתוב כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי אל לבך וגו', ומ"ש התרגום יוב"ע כי בזמנא הדא תדע דמן קדמי הוין משתלחין ולא מן חרשיותא, ומ"ש האוהחה"ק בפסוק זה, דבמכת ברד נתברר לו על כל המכות שהם מעשה אלקים, שעכשיו נתאמת אצלו שהקב"ה משתמש בהפכיים, מה שאין ביד כשפים לעשותן כנ"ל.

ומתורצים קושית הט"ו והט"ז ומ"ש פרש"י עה"פ כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי אל לבך וגו' מכאן שמכת בכורות קשה מכולם, דבאמת הי' מכת בכורות קשה מכולם, וכבר אמר ד' שלא יכנע לבבו עד המכה האחרונה שהוא מכת בכורות, כמ"ש ולא שמעת עד כה ודרשו חז"ל עד שתשמע המכה שאפתח בכה וכו', אמנם במכת ברד הודיעו השי"ת אמונת ההפכיות כדי שיאמין במכת בכורות וישלחם, וע"כ למדנו מכאן שמכת בכורות הוא הקשה מכולם, שבמכת ברד כבר נתברר לו אמיתיות כל המכות כולן שהם מעשה אלקים, וכ"ז הי' רק הכנה אל מכת בכורות שהוא הקשה מכולם.

ומתורץ ג"כ קושיא הי"ד מ"ש חז"ל במדרש במכת ברד מי כמוהו מורה שהוא מורה דרך לעשות תשובה, שלא חפץ לשלוח המכה עד שיזהירנו לעשות תשובה, שכ"כ השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, ולכאורה למה דרשו כן במכת ברד דוקא, והרי גם במכות האחרות הי' בהם התראה, ולדרכנו יובן שבמכה זו הורהו השי"ת דרך תשובה, לברר לו אמונת כל המכות שידע בהם שהם מעשה אלקים, ולא חפץ הקב"ה לשלוח עליו מכת בכורות עד שיזהירנו תחלה לעשות תשובה, והורה לו אמיתת המכות ואמונת ההפכיות ע"י מכת ברד, וז"ש כאן מי כמוהו מורה וא"ש.

ועתה נבוא לבאר הדקדוקים שבתחלת הפרשה, על מה שפרש"י דיבר אתו משפט על שהקשה לומר למה הרעותה, ומה שפי' עה"פ ושמי ד' לא נודעתי לא נכרתי במדת אמיתות שלי, ומדרש רבותינו והדקדוקים שעליהם המובאים לעיל, בהקדם מה שהתפלאו המפרשים על תרעומתו של משרע"ה למה הרעותה, הלא הודיעו השי"ת מתחלה כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ועוד במדין אמר לו ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם, גם צ"ב כוונת הטענה במ"ש למה זה שלחתני, דאם הוא טענה נוספת הי"ל לומר ולמה זה שלחתני בוא"ו המוסיף, ואם הוא מעין טענתו הקודמת מה הוסיף ביאור בזה למ"ש למה הרעותה, ואיך נתחזק טענתו בזה ועיין משפרש"י.

ולבאר כל זאת נקדים עוד משה"כ בפ' שמות וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וטרחו המפורשים בביאור הכתוב, כי איך יהי' מתן תורה אות ומופת על השליחות, והרבה פירושים נאמרו בזה, והרמב"ם בפ"ח מה' יסוה"ת פי' בזה דבר נחמד (ובדברנו פ' שמות נתבאר ענין זה באריכות). ואפ"ל עוד בהקדם מ"ש האריז"ל בשער הפסוקים עה"פ לכה ואשלחך אל פרעה וגו' כי מלת לכה יורה שילך מעצמו, בלי שישולח מאתו ית', ומלת ואשלחך יורה ההיפך, אבל הענין הוא כי הקב"ה שלחו בשליחות זה, ויש בו רעה שהוא טובה, כי ע"י שליחות הזה כתיב תכבד העבודה על האנשים וגו', והטובה באה באחרונה שיצאו ישראל ממצרים. והנה מצינו כי אע"פ שהכל מאתו ית' אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה, ועל כן בבחי' הרעה הנמשך בשליחות הזה, אמר לכה מעצמך ולא יקרא שליח משלחו ית' ובבחינת הטוב שאני עתיד לגאלם אמר ואשלחך עכ"ד ז"ל.

והנה בחינת הטוב לא נשלמה אלא בביאת הארץ, וזה הי' תכלית היציאה כמשה"כ וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ טובה ורחבה וגו' דמה שנעו ונדו במדבר ארבעים שנה ע"צ העונש הי' ואינו ראוי לייחד שליחותו ית' על זה, וישיבת הארץ א"א שתתקיים רק ע"י שמירת התורה והמצות, כמו שדרשו רז"ל במדרש תהלים שאמר דוד ד' מי יגור באהליך בציון וירושלים, א"ל הקב"ה מי שיש בידו מצות פרישות הולך תמים ופועל צדק וכו' עיי"ש, א"כ נשלמה בחינת הטוב ע"י קבלת התורה, ע"כ אחר שא"ל הקב"ה לכה ואשלחך אל פרעה שיהי' תכלית השליחות טובה וראוי לייחד עלי' שליחותו ית', ביאר לו הקב"ה בחי' הטובה שבה, וז"ש לו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ואני מייחד שמי על השליחות לצד בחינת הטוב שבה, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ועי"ז יושלם תכלית הטוב של גאולתם ויתקיים ישיבת הארץ על ידה.

ומעתה יתבאר טענתו של משה רבינו מ"ש למה הרעותה וגו' למה זה שלחתני, כי לא היתה אמירתו בגדר תרעומת ח"ו, כי אם תפילות ותחנונים לפני הקב"ה לעורר רחמים על ישראל, וטענתו הי' באמרו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, ונתייחד שמך הגדול על השליחות, הרע לעם הזה ונכפלה הצרה והכביד עלו על ישראל יותר, והצל לא הצלת את עמך, ואין זה כבוד שמים שיתייחד השליחות בשמך על בחינת הרעה, וע"כ בהכרח שתושיע את ישראל ויראו הכל בחינת הטוב, וז"ש למה הרעותה לעם הזה, וא"כ למה זה שלחתני וכמ"ש ז"ל במדרש (פ' ה' סי' כ"ב) שאמר קובל אני על ששלחתני, כי באופן זה אינו כבוד שמים שבאתי בשליחותך, ולמה אמרת לי בלשון ואשלחך, ואינו ראוי שיקרא השליחות בשמך, ובטענות אלה רצה לעורר רחמים על ישראל. וע"ז השיב לו הקב"ה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וגו', ואחרית השליחות יהי' טובה, ויושלם תכליתה ע"י קבלת התורה וביאת הארץ כנ"ל, ושפיר יקרא השליחות על שמי ע"ש תכליתה.

ומעתה יתורץ קושיא ראשונה שהתחיל הכתוב וידבר אלקים לשון דיבור קשה ומדת הדין, וסיים ויאמר אליו אני ד' מדת הרחמים ואמירה רכה, דקוב"ה ראה טובת כוונתו של משרע"ה שכל טענתו בשביל צערן של ישראל לעורר רחמים עליהם, ומה שהקשה לדבר אתו הי' רק נגד המקטרג, וז"ש וידבר אלקים אל משה, אבל באמת הי' אמירה רכה ובמדת הרחמים. והוא מ"ש ז"ל במדרש באותה שעה בקשה מדה"ד לפגוע בו שנא' וידבר אלקים אל משה, א"ל הקב"ה וכי ב"ו אני במדותי שאיני מרחם הה"ד ויאמר אליו אני ד' עכ"ד המדרש, מבואר כדברנו דרק נגד המקטרג הי' דיבור קשה. ועפי"ז יתורץ מדרש הנ"ל א"ל הקב"ה למשה אני הכתבתי עליך שאתה עניו ואתה מקפיד על דברי, חייך יש לך לידע שנא' טוב אחרית דבר מראשיתו, טובה אחריתן של ישראל מראשית שנתתי להם במצרים, שנא' עתה תראה וגו' דהנה טענת משה רבינו היתה דאין זה כבוד שמים, אחרי שבאתי אל פרעה לדבר בשמך, ונתייחד שמך ית' על השליחות, אינו ראוי שימשך ממנה בחינת הרעה, וראה משרע"ה דעדיין לא נשלמה גזירת הגלות, ויצטרכו ישראל להשלימו בשאר גליות, וא"כ אין השליחות בבחי' הטוב להיות נתייחד עלי' שמו ית'. ע"כ א"ל הקב"ה אני הכתבתי עליך שאתה עניו ומגדר העניו להיות סבלן, ואתה מקפיד על דברי, חייך יש לך לידע שטובה אחריתן של ישראל שיהי' תכלית השליחות טובה, ע"י קבלת התורה וביאת הארץ כנ"ל, ועוד שגאולת מצרים שורש כל הגאולות וגאולה העתידה, ואלולי נגאלו ממצרים על ידך, היו משוקעים ח"ו בנ' שערי טומאה ולא הי' אפשר לגאולה העתידה שתתקיים, נמצא שהי' השליחות לתכלית הטובה, כי ע"י גאולה זו יתקיים גאולת העתיד, וז"ש טובה אחריתן של ישראל, מראשיתן שנתתי להם במצרים, דאחריתן נמשך מראשיתן שנתתי להם במצרים, ושפיר יקרא השליחות על שמי ע"ש תכליתה.

ומה שאמר לו הקב"ה בתוכחתו וארא אל האבות ושמי ד' לא נודעתי להם וגו' ופרש"י לא נכרתי במדת אמיתית שלי וכו' ורבותינו דרשוהו שלא נגליתי להם בשם הוי' שהוא שם העצם וכו', והקשו המפרשים על כל א' מהפירושים כנ"ל. ואפ"ל דשני הפירושים כוונה א' להם ועל קוטב א' נאמרו, ובדרך זה יתורצו כל הקושיות על נכון. דמה שהקשה רש"י ז"ל על דרשת רבותינו דהרי מצינו שנגלה הקב"ה לאבות בשם הוי', שאמר לא"א בברית בין הבתרים אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים ועוד בכ"מ, ועיין באבן עזרא וברמב"ן ז"ל שתירצו על קושיא זו, דלאבות הקדושים עשה הקב"ה נסים נסתרים מלובשים בטבע, אבל נסים נגליים בשנוי הטבע שהוא בשם הוי' אשר בו נהי' כל הוי' ובורא חדשות בשינוי התולדות במידה זו לא נגלה להם.

ופלא שמבואר בתנחומא פרשה זו ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא וכו' תדע לך שלא גלה אותו לאבות העולם, ולמה גילה אותו למשה על שהלך לגאול את ישראל ע"כ, ואיתא ג"כ באותיות דר"ע (אלף) אפי' אברהם יצחק ויעקב שהם גדולים ממלאכי השרת והקב"ה אהבם אהבה גמורה, לא גילה להם שם המפורש אלא למשה בלבד, ונראה דודאי אין הכוונה שלא ידעו בשם המפורש, שהרי הבטיח הקב"ה לאבות בשם הזה, ואיך יתכן שלא ידעו בו, והכה"ג הזכיר את השם המפורש במקדש, והרבה בנ"א יודעים בשם המפורש באותיותיו, ותדע שהרי אסרו להגות את השם המפורש מכלל שיודעים בו, ואיך יתכן שלא ידעו בו אבות העולם, אבל הכוונה שלא גילה הקב"ה בחי' השם הוי' וסוד הגאולה הרמוז בו, לפי שלא הי' צורך להם כפי בחינתם, אבל משרע"ה שהי' שליח לגאולתן של ישראל, גילה לו הקב"ה בחי' השם וסוד הגאולה הטמון בו, ובכח השם הזה עשה נסים בשנוי התולדות בשני הפכים בנושא א' כנ"ל, והשפעת הנבואה לפי צורך הדור כמ"ש רש"י ז"ל (בירמי' מ"ה) בשם המדרש עה"פ ומנוחה לא מצאתי אמר הקב"ה איני נגלה על הנביאים אלא בזכותם של ישראל, והוא מ"ש בתנחומא למה גילה אותו למשה על שהלך לגאול את ישראל, והי' צורך הגאולה.

ועל בחינת השם וסודו אמחז"ל העלימהו. ולא נמסר אלא ליחידי סגולה וכל אחד משיג כפי הכנתו, והאבות הקדושים גם כן השיגו אותה, אבל סוד הגאולה הרמוז בה לא גילה הקב"ה להם, שלא הי' צורך להם כפי בחינתם וכפי בחינת הזמן, שעדיין לא הי' עת הגאולה בימיהם, וז"ש ושמי ד' לא הודעתי להם. וכמו"כ משפרש"י בפי' הראשון לא נכרתי במדת אמיתית שלי שעלי' נקרא שמי ד', יתפרש ג"כ לכוונה זו, שלא גילה להם הקב"ה בחינת השם שבו יתאמת הבטחת הגאולה, ויתורץ מ"ש שהרי הבטחתים ולא קיימתי, ולכאורה הרי לא הי' עדיין זמנה להתקיים כקושית המפורשים, ולדרכנו אין הכוונה שלא נתקיימה ההבטחה בימיהם, אלא שלא נתגלה להם בחי' השם, והוא פי' לא נכרתי במדת אמיתות שלי שהרי הבטחתים ולא קיימתים, שנגלה להם רק בבחי' ההבטחה, אבל בחי' השם שבו יתקיים הבטחת הגאולה לא גליתי להם. ושפיר נמשך המאמר הזה לפסוקים שלאחריו, לכן אמור לבנ"י אני ד', שעכשיו לצורך הגאולה יתגלה בחי' השם הוי', וסוד הגאולה הרמוז בו, ומדת אמיתות שלי שאני נאמן לאמת דברי.

ובזה יתבאר המסורה הנ"ל הובא בבעה"ט לכן אמור לבנ"י אני ד' לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלו', עפימ"ש חז"ל (סנהדרין דף פ"א ע"ב) שנתעלמה ממשרע"ה הלכה זו דבועל ארמית קנאים פוגעין בו, כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו, עוד אמרו חז"ל במדרש ילקוט (רמז תשע"א) פנחס זה אלי', ולפי שעשה שלו' בין ישראל לאביהם שבשמים בעוה"ז, ע"כ עתיד הוא להיות מבשר הגאולה כמ"ש והשיב לב אבות על בנים וגו', מבואר דזה הי' שכרו שיהי' מבשר הגאולה בסוף יומיא, וכן כתב תרגום יוב"ע עה"פ לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו', בשבועא אימר לי' וכו' ואעבדיני' מלאך קיים, ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא. ואפשר שזה כוונת המסורה דבא לתרץ דאיך יתכן שלא הודיע הקב"ה לאבות העולם בחי' שם הוי' וסוד הגאולה הרמוז בה, והודיע אותה למשה רבינו, ע"כ אחר שאמר הכתוב ושמי ד' לא נודעתי להם, נתן טעם על שהודיע אותה למשה במ"ש לכן אמור לבני ישראל אני ד', כי טעם ההודעה למשה היתה לצורך ישראל, לפי שהוא הי' השליח לגאול את ישראל, ובהבטחת שם הוי' בישר אותן על גאולתן, ובכח השם הזה עשה להם נסים נגליים להוציאם ממצרים כנ"ל וכמ"ש בתנחומא הנ"ל. וכמו"כ הי' בפנחס דע"כ נתעלמה הלכה זו ממשה כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו, שהיא עתיד להיות מבשר הגאולה כנ"ל, וזה מאמר המסורה לכן אמור לבנ"י אני ד', שגילה הקב"ה למשה מה שנתעלם מאבות העולם מפני שהוא הי' השליח לגאולתן של ישראל, ומה"ט לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלו', שנתגלה לפנחס מה שנתעלמה ממשרע"ה, מפני שהי' מוכן להיות השליח לגאולתן של ישראל, וחדא טעמא לתרוייהו, ואפשר שמ"ש רש"י ז"ל וארא אל האבות, ר"ל דמה שנתעלמה הודעה זו מהאבות הקדושים ונתגלה למשרע"ה, לא לצד שמעלתו גדלה על מעלתם. כי הם היו אבות העולם ושורש אומה הישראלית, וכל מה שיש בענף יש בשורש, אלא לצד שהי' מוכן הודעה זו למשה, שהוצרך אלי' לצורך גאולתן של ישראל כמ"ש בתנחומא הנ"ל.

פרשת וארא

מאמר בביאור ענין הגאולה והתשובה ע"פ הפשט והדרש

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ד' וגו' כבר דקדקו המפרשים שהתחיל במדת הדין, וסיים אני ד' שהוא שם של רחמים.

ב) רש"י ז"ל פי' דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה וגו' ויאמר אליו אני ד' נאמן לשלם שכר טוב וכו' ולא לחנם שלחתיך כ"א לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים וכו', וצ"ב כוונת המאמר, וכי עבד משרע"ה שליחותו ע"מ לקבל פרס, ומה צורך בהבטחה זו נאמן לשלם שכר לענין השליחות. גם מ"ש לא לחנם שלחתיך כ"א לקיים דברי צ"ב, מה צורך בהודעה זו למשרע"ה אדון כל הנביאים, וידע שדברו ית' לא ישוב ריקם ולא לחנם שלחו כ"א שתתקיים שליחותו, וכבר הבטיחו ית' ע"ז ונתן לו אות, כמ"ש לעיל וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ופרש"י זה לך האות שתצליח בשליחותי וכו', ומה צורך לכפול הדברים וכבר ידע בזה. גם מ"ש לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים, כבר נאמר לו כ"ז בתחילת השליחות שהוא לקיים הבטחתו ית' לאבות הראשונים, כמבואר לעיל בפ' שמות ומה צורך לכפול, גם מה טעם בטענות אלו לסתור דברי משה רבינו שאמר למה הרעותה בשביל צערן של ישראל, ובודאי לא הי' מסופק בכל אלה ולא נעלמו מידיעתו.

ג) במד"ר (ריש פרשה זו) הה"ד (קהלת ב') ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות וגו', הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה וכו', כיצד נאמר על משה לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך וכו', ומשה לא שמר את הדבר ובא להתחכם וכו' והתחיל אומר למה הרעותה, וע"ז נאמר שאותה חכמה ודעת של משה, של הוללות וסכלות היו, וכי מה הי' לו להרהר אחר מדותיו של הקב"ה, ועל דבר זה בקשה מדה"ד לפגוע במשה וכו' ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צערן של ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במדת הרחמים ע"כ. ראוי להבין דאם חכמה ודעת יש כאן. סכלות והוללות אין כאן. והם ב' הפכים רחוקים מקצה אל הקצה.

ד) ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה יל"ד דהול"ל ולא שמעו אליו, דכבר נזכר בפסוק דמשה הי' המדבר אליהם, גם צ"ב דמה נתינת טעם בזה דמפני עבודה קשה לא שמעו אליו ואדרבה לפי גודל הצרה הי"ל לשמוח יותר בבשורת הגאולה, ובמכילתא הקשו כן, וכי יש לך אדם שמתבשר בשורה ואינו שמח וכו' אלא שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, וראוי להבין דלעיל בפ' שמות כשנתבשרו בתחלה כתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד ד' את בנ"י וכי ראה את ענים, ואיך עתה נהפכו כולו ולא שמעו אליו, וקשה הן לטעם המכילתא והן לטעם המפורש בפסוק מפני קוצר רוח וגו'

ה) וידבר משה לפני ד' לאמר הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה וגו', צ"ב מלת לאמור דבכ"מ פירושו שיאמר לאחרים, וכאן שדיבר משה אל ד' מהו לאמר, ובספרי ר"פ ואתחנן הקשו כן על פסוק הזה שאין ת"ל לאמר, ומהו ת"ל לאמור, אמר לו הודיעני אם אתה גואלם אם לאו, וצ"ב למה הוצרך להודעה זו, אחרי שהשי"ת שלחו והזכיר לו ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי וגו', והבטיחו ית' כמה פעמים שיגאלם וע"ד כן שלחו, ולמה ביקש עוד הודיעני אם אתה גואלם אם לאו.

ו) הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, במדרש רז"ל (ב"ר פ' צ"ב סי' ז') זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה, והקשו המפורשים דק"ו פריכא הוא. דהלא מפורש בפסוק מפני קוצר רוח ועבודה קשה, וטעם זה לא שייך אצל פרעה.

ז) לעיל בפ' שמות ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ד', הקשו המפורשים מה מקום לטענת לא יאמינו לי אחר שהבטיחו הבוי"ת ושמעו לקולך גם יל"ד בלשון והן לא יאמינו לי, דמלת והן מיותר ויספיק שיאמר ולא יאמינו וגו', או והם לא יאמינו, ומהו הכוונה במלת והן.

ולבאר הענין נקדים דברי המד"ר (בפ' שמות פ' ה' סי' ט"ז) ויאמר אלהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם וגו', מהו למה, אמר להם אתם למה ודבריכם למה וצ"ב הכוונה (וכבר פירשנוהו לעיל בדברנו פ' שמות). וכעת נ"ל באופן אחר בהקדם דברי המד"ר (שמות פ"ג סט"ז) ויאמר שלח נא ביד תשלח, א"ר חייא הגדול אמר לפניו רבש"ע איזה חביב לאדם בן אחיו או בן בנו הוי אומר בן בנו, כשבקשת להציל את לוט בן אחי אברהם, ביד המלאכים שלחת להצילו, בניו של אברהם שהם ס' רבוא בידי אתה משלח להצילם, שלח נא ביד המלאכים שאתה רגיל לשלח עכ"ד המדרש. והקשה בס' תוס' חן ממ"ד במס' ב"ב (דף קכ"ח ע"א) שלח לי' ר' אבא לר' יוסף בר חמא, הלכה שלישי בשני כשר להעיד וכו', מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא, ולית הלכתא כמר בר רב אשי, ופי' הרשב"ם אכשר באבא דאבא שיעיד הבן לאבי אביו וכו', ולית הלכתא כוותי' דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם, דבן ירך אביו הוא, וכתבו התוס' ואין נראה לר"י כיון דאתפלג דרא כ"כ עכ"ל, וכן כתבו התוס' הך סברא בסנהדרין (דף כ"ח ע"א) עיי"ש, ולפי"ז לכאורה לא קשה קושית משרע"ה כלל, דלוט שהי' בן אחיו של אברהם הי' שני בראשון, והוא קרבות הפסול לעדות, אבל ישראל כבר אפלוג דרא מאברהם. והנה מדברי המדרש הנ"ל מוכח כדברי הרשב"ם ז"ל דבבנו וב"ב עד סוף כל הדורות לא אמרי' אפלוג דרא, משום דבן ירך אביו הוא. אבל באמת לית הלכתא כדברי הרשב"ם, והתוס' והרא"ש וכל הפוסקים חולקים עליו, ובש"ע לא הובא דעת הרשב"ם כלל, ופסקינן הלכתא דדור רביעי כשר לעדות דכבר אפלוג דרא, וא"כ מה הי' קושיתו של משרע"ה, והרי ישראל במצרים כבר היו אחר כמה דורות, ולא דמי לבן אחיו שהוא שני בראשון וצ"ב.

ויתבאר עפימ"ש ק"ז היש"מ זלל"ה (בפ' תולדות) הטעם על שהיו אבותינו אברהם ויצחק עקרים דאי משום שהקב"ה מתאוו' לתפילתן של צדיקים כאמרם ז"ל, הי' מספיק באמהות עקרות והבן, ועוד יעקב בחיר שבאבות מ"ט לא הי' עקר משום טעם זה והי' די ברחל. ואמרתי הטעם דצפה הקב"ה שמאברהם ויצחק יצאו גם ישמעאל ועשו הרשעים, ורצה השי"ת שלא יגן עליהם זכותן, וענין זכות אבות הוא כי כל תולדותיו הם אצלו בכח, וא"כ כל מה שמסגל מצות ומע"ט תולדותיו מסגלין עמו, וע"כ יש להם מזכות מצות ומע"ט של האבות. ולכך היו אבותינו עקרים בטבע, ואם כן לא הי' בהם התולדות בכח הגוף כלל, רק כרגע נעשה להם נס והולידו, ומה"ט אין להם לעשו וישמעאל זכות אבות כלל, דלא היו בהם בכח לא בגוף ולא בנפש אבל ישראל היו בכח נשמתן כנודע דאברהם ויצחק הם מקור נשמת ישראל, ומעתה יובן מה שהיו אבותינו אברהם ויצחק עקרים ויעקב לא הוצרך לזה שלא הי' פסול בזרעו והבן, עכת"ד ק"ז זלל"ה.

ומעתה א"ש קושית משרע"ה כיון דקרבות ישראל אל האבות הקדושים מצד שורש נשמתם שהיו כלולים בהם בכח, ולא מצד הגופים, ע"כ לא שייך אצלם סברת איפלוג דרא, כי קרבתם במקור עליון באילן הנשמות, ואין שם פירוד ולא הפלגה, וע"כ ישראל נחשבים בנים לאבוה"ק עד סוף כל הדורות ואין לומר בהם איפלוג דרא, וא"ש טענתו של משרע"ה איזה חביב בן אחיו או בן בנו כנ"ל בדברי המדרש רבה.

ובזה יתבאר דברי המד"ר הנ"ל למה משה ואהרן וגו' אמר להם פרעה אתם למה ודבריכם למה, דפרעה הקשה להם ג"כ קושיא הנ"ל, איזה חביב לאדם בן אחיו או בן בנו, וא"כ למה שלח הקב"ה אתכם להציל את ישראל, ולמה לא שלח מלאכים כאשר שלח להציל את לוט גם לצד שבן בנו חביב יותר ובן ירך אביו הוא, ראוי הי' שהקב"ה בעצמו יגאל את ישראל ולא ע"י שלוחים, כדאיתא במד"ר (פ' ג' סי' ד') שטען משרע"ה כן ואמר רבון העולמים כשירד יעקב למצרים, לא כך אמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, ועכשיו אתה אומר לי לכה ואשלחך אל פרעה, לא אנכי הוא שאמרת ואנכי אעלך גם עלה, וז"ש מי אנכי כי אלך וגו' לא אנכי אני שהבטחת לאבותיהם עכ"ד המדרש. וכמו"כ פרעה הקשה קושיא זו למשה ואהרן, כי לצד קרבות של האבות דבן ירך אביו הוא, הי' ראוי שהקב"ה בעצמו יגאל אתכם, אלא ע"כ דכבר איפלוג דרא וא"כ בטלה זכות אבות, וכיון שכן אין לכם זכות להיותכם נגאלים, כמבואר במד"ר פ' בא (פט"ו ס"ד) אמר הקב"ה אם אני מסתכל במעשיהם של ישראל אינם נגאלים לעולם, אלא למי אני מסתכל לאבותיהם הקדושים ובזכות אבותם אני גואלם, לכך כתיב מדלג על ההרים ואין הרים אלא אבות וכו', וכן דרשו ז"ל במס' ר"ה (דף י"א ע"א) ומבואר כן במדרשי חז"ל בהרבה מקומות דהגאולה הי' רק בזכות אבות. דאל"ה לא הי' הזמן עדיין שיצאו ממצרים. גם לא הי' זכותם מספיק. ומעתה טען פרעה ממנ"פ אתם למה, ר"ל למה באתם אתם להיות הגואלים, והי' ראוי שהקב"ה בעצמו יגאלם לצד הקרבות דבן בנו חביב יותר, אאע"כ דאיפלוג דרא ואין להם זכות אבות, וא"כ דבריכם למה, לא יועיל דבריכם להוציא את ישראל, כי בלי זכות אבות אינם נגאלים לעולם כנ"ל בדברי המדרש רבה, ופרעה הי' חכם גדול בטומאה והשיג את כל אלה, אלא שלא ידע שקרבת ישראל לאבות הקדושים מצד שורש נשמותיהם, ולא שייך בהם איפלוג דרא. ומה שלא גאלם הקב"ה בעצמו אלא ע"י שליחות משה ואהרן לפי שלא הי' עדיין גאולה נצחיות, והטעם לפי שלא נשלם עדיין בירור כל הניצה"ק כמבואר בדברי האריז"ל, והוצרכו ישראל להשלים זאת בשאר גליות, ולעתיד הקב"ה בעצמו יגאלנו, ואז יהי' גאולה נצחי שאין אחרי' גלות עוד. כמ"ש ז"ל ופדויי ד' ישובון (ישעי' נ"א) אין אומר ופדויי משה ואהרן אלא ופדויי ד', שגאולה העתידה יהי' ע"י הקב"ה בעצמו, ואיתא בילקוט (רמז תקע"ז) אמר הקב"ה בעוה"ז הייתם נושעים ע"י בנ"א, במצרים ע"י משה ואהרן בימי סיסרא ע"י דבורה וברק וכו', ולפי שהיו ע"י בשר ודם הייתם חוזרים ומשתעבדים, אבל לע"ל אני בעצמי גואל אתכם ועוד יותר אין אתם משתעבדים שנא' ישראל נושע בד' תשועת עולמים ע"כ.

ולדרכנו יבואר מאמה"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' והדקדוקים הנ"ל (בקושיא ז'), ואפשר על כי ראו ישראל שהוכבד עליהם עול השעבוד, כמאמר משרע"ה ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך, ע"כ חששו שאין להם הגנת זכות אבות עוד, דכבר איפלוג דרא, ובלי זכות אבות א"א שיהיו נגאלים כדברי המדרש הנ"ל, והי' להם ראי' ע"ז דאיפלוג דרא דאל"כ לא הי' משה רבינו השליח, דאיזה מהם חביב בן אחיו או בן בנו כטענת משרע"ה לפני הקב"ה, וז"ש הכתוב ולא שמעו אל משה ר"ל לפי שמשה רבינו הי' השליח, ע"כ חששו דכבר איפלוג דרא ואין מספיק זכותם להיות נגאלים, וזכות אבות כבר נפסקה, והראי' מקוצר רוח ומעבודה קשה שהוכבד פרעה עולו עליהם ולא הגין עליהם זכות אבות כנ"ל.

וכמו"כ עד"ז יתפרש דברי המכילתא שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, ומה"ט חששו שאינם ראויים שיגן עליהם זכות אבות, מפני שאינם אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, וע"כ לא שמעו אל משה להאמין בבשורת הגאולה שיהי' מיד, כי עכשיו נוכחו לדעת שאינם ראויים לזה דכבר איפלוג דרא ופסקה זכות אבות. ומתורץ קושיא (ז') הנ"ל דאף דמתחילה האמינו דכתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד ד' את בנ"י וגו', אבל עכשיו ראו שהורע מצבם והכביד פרעה עולו עליהם גם שהי' קשה עליהם לפרוש מע"ז ע"כ חששו דאיפלוג דרא ולא יגין עליהם זכות אבות ובזכות עצמם א"א שיהיו נגאלים לעולם כמבואר בדברי המדרש הנ"ל, וע"כ לא שמעו אל משה.

ובזה יובן הק"ו הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, ולא קשה קושית המפרשים דק"ו פריכא הוא דקוצר רוח ועבודה קשה לא הי' בפרעה כנ"ל, (קושיא ט') אמנם לדרכנו טעם הכתוב מקוצר רוח ומעבודה קשה, דמזה שפטו ישראל לומר דכבר איפלוג דרא כנ"ל, וא"כ מכ"ש וק"ו שלא ישמעני פרעה, דכבר טען כן אתם למה ודבריכם למה כנ"ל, ולא הודה באחדות שורש נשמותיהם של ישראל, שהם כלולים באבות הקדושים באילן הנשמות כענף עם השורש, אבל חשב שכל קרבתם אינה אלא מצד הגופים וכבר איפלוג דרא, ואם בנ"י לא שמעו בזה ק"ו שלא ישמעני פרעה, וא"ש כח הק"ו.

ולדרכנו יתורץ קושית המפרשים מ"ש משרע"ה והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, ולכאורה הרי כבר הבטיחו ית' ושמעו לקולך וגו', (עיין לעיל קושיא ז') והרמב"ן הק' והאוהחה"ק תירצו שלא נתרגש משה לטעון טענה זו והן לא יאמינו, אלא לצד שאמר לו ד' דבר חדש מה שלא שמע מקודם, והוא אומרו ית' אליו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו', וע"כ חשש משרע"ה כי אחרי ראותם בני ישראל שלא ישמע פרעה בקולי, יאמרו ה"ז ראי' ברורה כי לא נראה אליך ד', שאלו היית שליח השם לא ימרה פרעה את דבריו ית' עכת"ד ז"ל. ועד"ז אפ"ל לדרכנו כי לא נסתפק משה רבינו ע"ה בהבטחתו ית' ושמעו לקולך, וכן הי' כשבאו בשליחות ראשונה אל ישראל כתיב ויאמן העם וישמעו וגו', אמנם אחר שהודיע לו ית' עוד ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, מעתה חשש משרע"ה שאחר שיקשה לב פרעה ולא יאבה שלוח, ועוד יכביד עולו עליהם, מאז יפג לבם של ישראל ויסתפקו בשליחותו, ויחששו כיון דלא הועילה להם זכות אבות להקל מעליהם עול השעבוד בודאי אפלוג דרא, וא"כ אין זכותם מספיק שיגאלו מיד.

וז"ש משה רבינו ע"ה והן לא יאמינו לי, ר"ל שיהי' הצדק אתם שלא יאמינו לי, ובאמת גם משרע"ה טען למה הרעותה לעם הזה ולמה זה שלחתני, דבשביל כך לא האמין פרעה לפי שאני הייתי השליח וע"כ הרע לעם הזה, וכמו שפירשנו לעיל אתם למה ודבריכם למה, שטען פרעה שאלמלי הגיע זמן גאולתם של ישראל, הי' מן הראוי שיהי' גאולתם ע"י שליחות המלאכים או ע"י הבוי"ת בעצמו כנ"ל. ולצד ב' טענות אלו יחלש אמונתם של ישראל בשליחות, וכמו שכן הי' באמת כמאמה"כ ולא שמעו אל משה לצד שמשה הי' השליח, וגם מקוצר רוח ומעבודה קשה לפי שהוכבד עליהם עול השעבוד, ומזה ראי' דכבר איפלוג דרא כמו שפירשנו לעיל, וז"ש והן לא יאמינו לי שיהי' אתם טענה הנשמעת שלא יאמינו לי, כי יאמרו לא נראה אליך ד' ר"ל בשם המפורש, כדאיתא בתנחומא (פ' וארא) שלא גילה הקב"ה אותה לאבות העולם ולמה גילה אותו למשה על שהלך לגאול את ישראל, מבואר מזה דבחי' שם הוי' ית' הוא שם הגאולה, וגילה אותו ית' למשרע"ה על שהלך לגאול את ישראל וז"ש והן לא יאמינו לי כי יאמרו לא נראה אליך ד' בשם המפורש, להיות שליח לגאולתן של ישראל.

ובזה יבואר דברי הספרי וידבר משה לפני ד' לאמר הן בנ"י לא שמעו אלי וגו' מה ת"ל לאמר, אמר לו רבש"ע הודיעני אם אתה גואלם אם לאו, ולכאורה כבר הבטיחו ית' על הגאולה כ"פ וע"ד כן שלחו, והודעה זו מה צורך בו (עיין לעיל קושיא ח'). אמנם לדרכנו כל טענתו של משרע"ה היתה דזה הגורם מה שלא שמע פרעה ולא שמעו בני ישראל, לפי שאני השליח, ומן הראוי שהבוי"ת בעצמו יגאלם, דאיזה מהם חביב בן אחיו או בן בנו כדברי המדרש הנ"ל, וז"ש לאמר השיבני אם אתה גואלם, ר"ל אתה בעצמך ולא ע"י שליח, ולפי שידע משרע"ה שאם הוא יהי' השליח, לא יהיה גאולת עולם, כמבואר בילקוט הנ"ל דגאולות הקודמות לפי שהיו ע"י שלוחי בשר ודם הייתם חוזרים ומשתעבדים, ולעתיד יהי' ישראל נושע בד' ואז יהי' תשועת עולמים. מה"ט לא רצה משרע"ה להיות השליח, ולטובתן של ישראל נתכוין שהבוי"ת בעצמו יגאלם ויהי' גאולה נצחי, ועד"ז יובנו כל טענותיו של משרע"ה מה שסירב ומיאן ולא רצה להיות השליח, והמכוון בהם אחד הוא שמסר נפשו לטובת ישראל וכל דיבוריו היו תפילות ותחנונים לפני הקב"ה לעורר רחמים על ישראל שיגאלם הבוי"ת גאולת עולם מיד.

ועתה נבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ו') הה"ד ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות וגו', נאמר על משרע"ה על שאמר למה הרעותה וכו', שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות היו וכו', וצ"ב כי איך אפשר שיהיו שני הפכים בנושא א' חכמה ודעת והוללות וסכלות עיין קושיתנו לעיל. ויבואר עפ"י דברי הגמ' עירובין (דף נ"ד ע"ב) אילת אהבים ויעלת חן באהבתה תשגה תמיד (משלי ה') כגון ר' אלעזר בן פדת, אמרו עליו על ר"א שהי' יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי וכו', פרש"י באהבתה תשגה תמיד בשביל אהבתה של תורה תעשה עצמך שוגה ופתי להניח עסקיך ולרוץ לדבר הלכה עכ"ל, עכ"פ מצינו בחי' זו אצל צדיקים וחכמים גדולים, שלגודל אהבתם בלימוד התוה"ק ואהבת הבוי"ת, עשו דברים שהיו משתוללין בהם על הבריות, אבל תוכן ופנימיות מעשיהם הי' בהשכל ודעת ובחכמה נפלאה מאהבת והדביקות בו ית' ובחכמת התוה"ק, אלא שהחכמה היתה מסותרת ומכוסה וטמיר, וע"כ הי' נראה כלפי הרואים כהוללות וסכלות. וכמו"כ לעניננו במאמר משרע"ה שאמר למה הרעות וגו' מסר נפשו לתועלת ישראל כמ"ש לעיל, והי' בזה חכמה גדולה, שפעל בדיבוריו הצלה לישראל להקל מעליהם עול השעבוד.

ויובן עפ"י מ"ד בגמ' ב"ק (דף נ' ע"א) מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את ר' חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם שלו' וכו', שלישית אמר להם עלתה וכו' א"ל נביא אתה, אמר להם לא נביא אנכי וכו' אלא כך אמרתי דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו, א"ר אחא אעפ"כ מת בנו בצמא, שנא' וסביביו נשערה מאוד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפי' כחוט השערה והקשו בתוס' אכתי מנ"ל הא מת בנו בצמא, ותירצו דמ"מ באותו דבר עצמו לא הי' ראוי ליכשל עיי"ש. ובשיטה מקובצת כתב ולרבינו נראה לפרש מ"ש רחב"ד אמרתי דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו, כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב"ה, והסכים הקב"ה לדברי שכן דרכו של הקב"ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור, וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא וכו' עיי"ש. ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל שביקשה מדת הדין לפגוע במשה, לפי שכלפי חוץ היו נראים הדיבורים כהוללות וסכלות, כמבואר בדברי המדרש שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך וכו' ומשה לא שמר את הדבר ובא להתחכם וכו' והתחיל אומר למה הרעות, והמלאכים מב"ד של מעלה לא הבינו החכמה המסותרת בדבריו, וע"כ ביקשה מדת הדין לפגוע במשה וז"ש וידבר אלקים אל משה במדה"ד, ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צערן של ישראל דיבר כך, חזר ונהג עמו במדת הרחמים שנא' ויאמר אליו אני ד', דהבוי"ת יודע הנסתרות וכוונה הפנימיות שבדיבוריו, שהי' בזה התחכמות נפלאה והועיל הרבה להצלת ישראל להקל מעליהם עול השעבוד, והקב"ה מסכים לסברת הצדיקים כנ"ל.

ולפי הנ"ל אנהיר לן עיינין להבין קצת דברי רש"י ז"ל עה"פ ויאמר אליו אני ד' נאמן לשלם שכר טוב וכו' ולא לחנם שלחתיך כ"א לקיים דברי אשר דברתי לאבות הראשונים וכו' (עיין הדקדוקים לעיל קושיא ב') אמנם כל טענתו של משרע"ה שלא רצה להיות השליח, לפי שידע דבאופן זה א"א שיה' הגאולה נצחי, ועתידין ישראל להיות חוזרין ומשתעבדים בשאר גליות, כמבואר בדברי חז"ל דכל הישועות שהיו ע"י שלוחי בשר ודם לא היו נצחיים, וא"כ מה בצע בגאולתם אם יצטרכו לסבול עוד עול הגליות, וע"כ ביקש והתפלל והפציר שהבוי"ת בעצמו יגאלם ויהי' גאולת עולם שאין אחרי' שעבוד עוד. וע"ז השיב לו ית' אני ד' נאמן לשלם שכר וכו' ולא לחנם שלחתיך וכו', דבאמת לא הגיע הזמן עדיין לגאולה נצחי, כי לא נשלם בירור הניצה"ק כמבואר בכתבי האריז"ל, אבל אעפ"כ יש צורך והכרח לגאולה זו שהוא רק לפי שעה, ולא לחנם שלחתיך שאין שליחותך בחנם, אלא שיש בזה הכנה ושורש לגאולה העתידה, וע"ד שכתב ק"ז היש"מ זלל"ה (בפ' תצו') לפרש הפסוק תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך וגו', דהמקדשות שנחרבו בעוה"ר לא הי' בנינם פועל ריק ח"ו, אלא שהיו הכנה ע"י קדושת עבודה מעשה הקרבנות ויתר עבודת הקודש אשר עשו שם, להכין כח רוחני וקדושה נפלאה אל הבית השלישי שיהי' קיום נצחי ובית עולמים עיי"ש באריכות.

וכמו כן לעניננו כל הנסיונות שעמדו בהם ישראל, והאמינו בנבואתו של משה רבינו ע"ה, והלכו אחריו במדבר בארץ לא זרועה, כל זה היתה הכנה לגאולה העתידה, ובזכותה יבואו ויחזרו לעתיד, כאמרם ז"ל בסנהדרין (דף ק' ע"ב) דאחרים באין בזכותם עיי"ש, ולעתיד כשהקב"ה בעצמו יבוא ויגאלנו, יהי' התגלות האור כ"כ גדול ונורא, עד שלא יהי' במציאות נסיון כלל, וכמ"ש ז"ל במס' שבת (קנ"א ע"ב) הגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת י"ב) אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, ולא יהיו נסיונות ולא קיבול שכר, אבל בגאולת מצרים הגם שעשה השי"ת מופתים גדולים ונוראים, אבל לא הי' בבחי' התגלות כמו שיהי' לעתיד, ובמה שהוקשה ד' את לב פרעה והכביד עולו על ישראל, והעיז פניו נגד משה ואהרן שלוחי ד', כל זה הי' בגדר נסיונות לישראל, ואעפ"כ האמינו ויצאו למדבר ארץ לא זרועה, וע"כ שכרם אתם להיות נגאלים לעתיד בזכות זה, כדברי הגמ' אחרים באים בזכותם הן עצמן לא כ"ש, וז"ש לו ית' אני ד' נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני ולא לחנם שלחתיך כ"א לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים, ובזה השיב לו הבוי"ת על חששתו הנ"ל, דלא שייך אצל ישראל איפלוג דרא לפי שקרבתם אל האבות הקדושים משורש נשמותיהם, ועדיין זכות האבות קיימת, ומוכרח אני לגאלם לפי שעה, אע"פ שלא יהי' עדיין גאולה נצחיות, אבל הצורך בשליחותך לקיים דברי שהבטחתי לאבות הראשונים.

וע"כ הסמיך הכתוב לומר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו' וגם הקימותי את בריתי לתת להם את ארץ כנען וגו' לכן אמור לבנ"י אני ד' והוצאתי אתכם וגו' לקיים אותה הבטחה והשבועה שנשבעתי לאבות הראשונים. ואפשר דזהו כוונת רש"י ז"ל שפי' וארא אל האבות והבטחתים הבטחות וכו', ולכאורה מה הוסיף רש"י ז"ל בביאורו, אבל לדרכנו תוכן וכוונת אמרו ית' למשה הי' להסיר מלבו החששא, דכבר איפלוג דרא ופסקה זכות אבות, דאל"ה הי' ראוי שיהי' השליחות ע"י מלאכים או הבוי"ת בעצמו יגאלם, כדברי המדרש הנ"ל ששאל איזה מהם חביב בן אחיו או בן בנו, וע"כ להסיר תלונה זו מלבו הזכיר לו הבוי"ת זכות והבטחת האבות שעדיין קיימת, והצורך בשליחותך לקיים הבטחתי שהבטחתי לאבות הראשונים.

ואפ"ל עוד בחי' בפסוקים הנ"ל, דהנה מתנאי הגאולה שיקדים אלי' התשובה כמאמרם ז"ל (מדרש שוח"ט ק"ו ט') אין ישראל נגאלים אלא בתשובה, ומשה ואהרן עוררו אותם אל התשובה, כמבואר בדברי המכילתא מה ת"ל ולא שמעו אל משה אלא שצום לפרוש מע"ז, וכל ישראל הרהרו תשובה בלבם כמבואר במד"ר שמות (סו"פ א') עה"פ וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים, רבנן אמרי וירא אלקים שעשו תשובה הבינונים, וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה וכו', וידע אלקים שאפי' א' בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו, וזה מכוון את לבו וזה מכוון את לבו ועושין תשובה, ואע"פ שעשו תשובה לא יצאו משם לעולם אלמלא זכות האבות וכו' עכ"ד המדרש, אולם לא הי' בחי' תשובתם שלימה ובאתגליא, וכנראה שלא בא לכלל מעשה אלא בהרהורי לבבם בלבד עשו תשובה, דהרי מבואר בדרז"ל דעדיין היו משוקעים במ"ט שערי טומאה, אבל הבוי"ת בחסדו הגדול ובזכות האבות הקדושים קיבל בחי' תשובתם אף שלא הי' בגדר השלימות, אבל חשבם ית' לפי ערך הנסיונות ובערך גודל התגברות כוחות טומאת מצרים עליהם, וכמו שפירשנו לעיל (פ' שמות) במאמה"כ ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, שלצד גודל התגברות כוחות הטומאה של מצרים עליהם, עשו כל החטאים בבחי' כפי' ואונס עיי"ש. והכלל הוא שהבוכ"ע דן את ישראל בערך מצב הדור, וכמ"ש דוד המע"ה ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי, כשהבוי"ת רואה עניי ועמלי וגודל הנסיונות ראוי שיסלח לכל חטאתי וכמו"כ ישראל במצרים אף שלא הי' בידם אלא הרהורי תשובה בלבד, אעפ"כ קיבלם הבוי"ת בצירוף זכות האבות, וסייע בידם להוציאם ולהפרישם מטומאת מצרים לגמרי, אבל עכ"פ הי' מוכרח שתקדים לגאולתם איזה בחי' של תשובה כמאמרם ז"ל, וכל בחי' של תשובה ואפי' הרהורי תשובה לבד מביא תיקון קצת להתקרב אל הבוי"ת, ויכולין להגיע עי"ז לתיקון האמיתי והשלימות בחסד הבוי"ת.

ועד"ז יובנו התכת וקישור הפסוקים ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' שהי' קשה להם לפרוש מע"ז כדרשת המכילתא, ולא עלה בידם של משה ואהרן להביאם אל התשובה גמורה ושלימה, ומעתה דאג משה רבינו דאיך יהי' אפשר לגאלם, והרי מתנאי הגאולה שתקדים אלי' התשובה כמאמרם ז"ל, וז"ש הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, כי לא יהיו דברי נשמעים אליו ולא יאבה לשלוח ולהוציא את ישראל, כיון שלא שמעו אלי בני ישראל לעשות תשובה גמורה ושלימה, ותשובתו ית' מבוארת בפסוק שלאח"ז וידבר ד' אל משה ואהרן ויצום אל בנ"י ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בנ"י מאמ"צ ויתורץ מה שהקשה האוהחה"ק דאינו מבואר מה ציום אל בני ישראל, ומאמר להוציא את בנ"י מאמ"צ, ציווי זו שייך אל פרעה ולא לישראל, ולדרכנו היתה בזה תשובה מספקת להשקיט רוחו של משה רבינו, שהי' דואג ומתמרמר שלא עלה בידו להביאם לידי תשובה גמורה ועדיין הי' קשה להם לפרוש מע"ז ולסיבה זו הי' דואג שלא ישמע גם פרעה כנ"ל, וע"ז הי' דבר ד' אליו ויצום אל בני ישראל להחזירם בתשובה, ואל פרעה מלך מצרים שישלחם ויפעלו הדיבורים להוציא את בנ"י מארץ מצרים, כי הבוי"ת יסייע בידם לעשות תשובה, וגם יקבל בחי' תשובתם בערך הנסיונות ושפלות מצבם כנ"ל, והבטיחו ית' כי יעלה בידו להוציא את ישראל ממצרים.

והנה מבואר בספה"ק דימי השובבים המה מסוגלים מאוד לתקן חטא הידוע ר"ל, האמנם מבואר בזוה"ק פ' ויחי דלא מהני תשובה כלל על חטא זה, ובמקו"א איתא דהני מילי כד לא עבד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהו אתחזיא לחפייא על כל עובדוי, מבואר דעכ"פ צריך תשובה גדולה על זה, ובעוה"ר רחוקים אנו מאוד מבחי' זו, וא"כ איפו' יש לנו תקו' ונחמה, ואיך נוכל להתקרב לפניו ית' ולשוב על חטא הנורא הזו. וכבר דברנו מזה פעמים אין מספר ועלה בידינו למצוא בדברי רז"ל המלצת זכות באופנים שונים, שבערך דור חלש כדורנו קשה להשיג אפי' בחי' קטנה של תשובה, וע"כ ראוי שהבוי"ת יקבל תשובתינו אף שאינו ע"צ השלימות, וכעת נ"ל לומר עוד עפי"מ שהבאתי בספרי ויואל משה (מאמר א' סי' מ') מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בפרק חלק, בפלוגתת החכמים אם עשרת השבטים עתידים לחזור לעוה"ב, וכתב שם וז"ל כבר זכרתי לך פעמים רבות, שכל מחלוקת שיהי' בין החכמים שאינו בא לידי מעשה, אלא שהוא אמונת דבר בלבד, אין צד לפסוק הלכה כא' מהם, וכן כתב עוד בפי' המשנה במס' סוטה פרק הי' נוטל, לענין פלוגתא דמתנונת והולכת יעיי"ש, וק"ז היש"מ זלל"ה בפ' תשא כתב דמבואר כן בכל הספרים דכל כללי הלכות אינם אלא בדינים הנהוגין בינינו והלכות הניתנים לנו אבל לא בדיני שמים בדבר שביד הקב"ה לעשותו, אין לנו ע"ז שום כללי הלכה להכריע בפלוגתת חז"ל בענינים כאלו עכ"ד ז"ל.

והסבר הענין דאלו ההלכות הנהוגין לבנ"א לעשותם, א"א שיפול בהם השתנות, וכבר נמסרה בידינו כללי ההלכה מפי התלמוד והפוסקים, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, דהתוה"ק ניצחי ולא יפול בה שינוי וגרעון ותוספת, אמנם בהלכות הנהוגים בהקב"ה לעשותם, א"א לנו להכריע בהם עפ"י כללי ההלכה, דהבוי"ת מתנהג עם עולמו כפי המדות, וא"א לנו לידע איזה מידה אשר ישלוט אז, וכפי המידה ההיא יכריע השי"ת להתנהג עם בריותיו. ומבואר כענין הזה בספה"ק דגל מ"א (פרשה זו) עה"פ וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י וגו' ותו"ד דהתורה ניתנה תמיד לידרש לפי ענין ראשי הדור ובחינתם ומדריגתם, כמו שראיתי באיזה ספר וכו' ששם המפורש היא נמסר לדרוש בו בכל דור לפי אותו הדור וכו', וידוע דכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, נמצא בודאי ג"כ נדרשת בכל דור ודור לפי דורשיו ולפי נשמת אותו הדור, והביא שפסוק הנ"ל הי' נדרש בימי בעש"ט זלל"ה וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, שצועקים עבור השכינה כביכול לקרב השכינה הקדושה וכו', כך הי' נדרש בימי הבעש"ט זלל"ה ואנשי דורו, שהיו במדריגה גדולה כזו שלא להתפלל כלל על חסרון עצמי רק על חסרון השכינה כביכול. ועתה לפי דורותינו נדרש הפסוק וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אפי' אם הם צועקים עבור עצמם אשר מצרים מעבידים אותם, אעפ"כ לגודל רחמיו וחסדיו ית' מקבל אפי' תפלה וצעקה שהוא עבור עצמם עכת"ד ז"ל. וברור דמ"ש ז"ל דהתוה"ק נדרשת בכל דור ודור לפי דורשיו ולפי נשמת אותו הדור, אין הכוונה על הלכות ודינים הנהוגים לישראל לעשותם, כי א"א שיפול בהם שינוי או מגרעת, והתוה"ק לא ישתנה לעולם, אלא הכוונה על הענינים שהבורא ב"ה מתנהג בהם כפי התורה, ובהם נדרשת התוה"ק בכל דור ודור כפי מצב הדור ובחינתו, וכמו שמפרש אח"כ דבדורו של הבעשטה"ק הי' פשט הפסוק באופן אחר, ואח"כ שנחלשו מצב הדורות הבוי"ת שומע לקול שועתם גם אם מתפללין עבור עצמם, והתוה"ק נדרשת באופן אחר.

וכעי"ז כתב רבינו יונה זלה"ה לפרש עת לעשות לד' הפרו תורתיך, שבדור שפל כשהפרו תורתיך, אז הוא עת לעשות לד', דחשוב מאוד כל מה שעושין לכבוד השי"ת, עכ"פ מבואר מכל הלין דהבוי"ת דן ומתנהג עם ישראל כפי הערך מצב הדור, והגם שהחמירו בזוה"ק דלא מהני תשובה על חטא הידוע רק בתיובתא שלימתא וכו', אבל בערך נסיונות העצומים של דורנו בכל תנועה ופסיעה, וגודל ההסתרה השורה בימינו, קשה להשיג אפי' נקודה קלה של תשובה, וע"כ אפי' הרהור תשובה בלבד ג"כ חשובה לפני הקב"ה, וא"א לומר הלכה ברורה דלא מהני תשובה על חטא הידוע, אלא צריך לבקש רחמים ותחנונים שנזכה לעשות תשובה אמיתיות ולהתקרב להקב"ה, ואם נעשה כל מה שביכולתינו, בודאי הבוי"ת יקבל תשובתינו כפי ערך שפלות מצב הדור, וע"כ הימים האלו מסוגלים יותר שיתקבל בחי' תשובתינו, דהקריאה מעורר הזמן, ובמצרים הי' ג"כ על בחי' זו שנתקבל לפני הבוי"ת מה שהרהרו תשובה בלבם, אף שלא זכו לתשובה שלימה, שדנם ית' לפי המצב ורבוי כובד הנסיונות כנ"ל. והשי"ת יזכנו לשוב בתשובה שלימה, ולעשות נחת רוח לפניו ית', ונזכה לגאולה שלימה בקרוב בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

פרשת וארא

שומרי החומות והכנה לגאולה

[במסיבה לתמיכת כולל שומרי החומות]

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו', פירש"י וארא אל האבות, דקדקו המפורשים מה הוסיף רש"י ז"ל בפירושו על המבואר בקרא וידוע שאברהם יצחק ויעקב המה האבות הק', וכבר ביארנו בזה ועוד לאלקי מילין.

ב) ושמי ה' לא נודעתי להם פירש"י לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי וכו' שהרי הבטחתים ולא קיימתי, ומהו ההבטחה וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו', והקשו המפורשים הרי עדיין לא הי' זמנה להבטחה זו שתתקיים, ומעיקרא היתה ההבטחה ודור רביעי ישובו הנה ואין מקום לתרעומת כלל, גם איך יתקשר כל זה אל סיום המאמר וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י וגו', ואל מ"ש משרע"ה למה הרעותה לעם הזה, ואיך יתנחם בזה מה שלא נתקיים עדיין הבטחת ירושת הארץ לאבות.

ג) וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו', ודרשו רז"ל בגמ' (סנהדרין צ' ע"ב) לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה עכ"ד הגמ', וצ"ב קישור דרשתם ז"ל להכא ומה ענין הבטחת תחיית המתים אל מ"ש משרע"ה למה הרעותה.

ולבאר הענין נ"ל עפ"י המבואר בדרז"ל דלזכות לירושת הארץ צריך להיות דור זכאי וראוי לכך וכתב הראב"ד ז"ל (פ"ב דעדיות מ"ט) על דברי ר"ע (במתני' שם) ובמספר הדורות והוא הקץ שנא' קורא הדורות מראש וכו', ופי' הוא ז"ל כלומר אע"פ שנותן קץ לגלויות ישראל ולשעבוד שלהם בשנים, מ"מ לענין הטובות והנחמות האמורות להם, במספר השנים הוא תולה, לפי שהוא רואה את הדור שהוא זכאי, ומתגלגל עמהם עד שמגיע לאותו הדור, וכן הי' בשעבוד מצרים אע"פ שנגאלו בסוף ד' מאות שנה לא שבו לשבת בארץ עד דורו של יהושע וכו' וכן לימות המשיח לא יכנסו לא"י מיד, אבל יוליך אותם למדבר העמים כמפורש בנבואת יחזקאל כ' עכ"ל, ומפורש כן במד"ר (במדבר פי"א ס"ב) עיי"ש.

והנה מבואר בדברי רז"ל שקושי השעבוד הי' לתועלתן וטובתן של ישראל, דעי"ז נשלם זמנם מהר ויצאו לסוף רד"ו שנה, ולולא כן הי' הגזירה להשלים ד' מאות שנה, ואלמלי היו מתמהמהים במצרים כ"כ שנים היו משתקעים ח"ו בנ' שערי טומאה ולא היו יכולים לזכות לירושת הארץ כלל, שא"א כ"א לדור זכאי כשרים וצדיקים, ונקדים עוד מ"ש הרמב"ן ז"ל (בפ' בא) עה"פ ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו' יצאו כל צבאות ה' מאמ"צ, ותו"ד ז"ל כי הגזירה הי' על ת' שנה מן היום ההוא שנגזר עליהם ברית בין הבתרים, והשלשים שנה הם תוספת עליהם בעבור עון הדור ההוא וכו' שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה וכו', ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאוד וכו', וע"כ ארך גלותם ל' שנה וכו', ולא נתקיים להם ודור רביעי ישובו הנה וכו', אבל החטאים גרמו הכל ע"כ מקצת לשונו עיי"ש, וז"ש רש"י ז"ל שהרי הבטחתים ולא קיימתי, שנתאחר ונדחה זמנו של קיום ההבטחה לסיבת גרמת החטא כמ"ש הרמב"ן ז"ל, ולטעם המבואר בדברי הראב"ד ז"ל שגלגל הקב"ה עמהם עד שמגיע לדור זכאי הראויים לירושת הארץ, וכל זה הי' תשובת נחמה למשרע"ה שהי' מיצר ומצטער בצרתן של ישראל בקושי השעבוד והקשה לומר למה הרעותה וגו', והשיב לו הקב"ה כי כ"ז הכרח לטובתן של ישראל, כדי שיזכו לירושת הארץ, ולז"א לו ושמי ה' לא נודעתי להם לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי וכו' שהרי הבטחתים ולא קיימתי, ונדחה ונתאחר קיום הבטחתי מסיבת גרמת חטאם, ולולא קושי השעבוד הי' ראוי להתאחר יותר ונשתקעו ח"ו שם לעולם, ולז"א וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, היינו הבטחת ירושת הארץ שהבטחתי להם, דע"י שמצרים מכבידים עליהם השעבוד, יזכו לקיום ההבטחה ולא יתאחר עוד.

ונקדים עוד דברי הב"ח (בשו"ע או"ח סי' קי"ח) ע"ד ששאלוהו על מנהג האשכנזים שאומרים בברכת בונה ירושלים, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם וכסא דוד מהרה בתוכה תכין בא"י בונה ירושלים, דלא הוה כדקיי"ל כשמואל (בפ' ערבי פסחים) דצריך מעין חתימה סמוך לחתימה, והשיב דשאלת וכסא דוד וכו' הוא שאלת בנין ירושלים ממש, כי בקשתנו על בנין ירושלים שתהי' בה השראת שכינה וראוי' לכונן בה כסא דוד עכת"ד, וע"ד דאיתא בזוה"ק (ויקהל קצ"א ע"א) אר"א כתיב מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים, לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל ואבחר בדוד וגו' לבנות בית להיות שמי שם, האי קרא לאו רישי' סיפי' וכו', דכתיב לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד מאי האי עם האי ואבחר בירושלים מבעי' לי', אלא כד קוב"ה אית רעותא קמי' למיבני קרתא אסתכל בקדמייתא בההוא רישא דנהיג עמא דקרתא, ולבתר בני קרתא וכו', הה"ד לא בחרתי בעיר עד דאסתכלנא בדוד למהוי רעי' על ישראל וכו' עיי"ש, נמצא מבואר דמאמר וכסא דוד בתוכה תכין הוא בקשת בנין ירושלים ממש.

ובזה יתבאר קישור דרשתם ז"ל עה"פ וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מה"ת, ולדרכינו היתה כוונת הרמז בזה למשרע"ה להרגיע רוחו על שהתמרמר בצרתן של ישראל בקושי השעבוד, לזה הודיעו לו הבוית"ש כי כ"ז הי' הכרח לתועלתן של ישראל שיזכו לירושת הארץ, שהרי הבטחתי לאבוה"ק לתת להם את ארץ כנען, לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים וכו', שהאבוה"ק יקומו בתחי' וינתן להם בעצמם ירושת הארץ, ולזה צריך להכין דור כזה ובחי' א"י כזה ראויים לכך שיבואו האבוה"ק עמהם ביחד לקבל ירושת הארץ, היינו דור זכאי שיהי' להם התקשרות אל האבוה"ק וא"י מקודשת ומטוהרת ע"ד האבוה"ק וע"ד מ"ש הב"ח שבקשתנו על בנין ירושלים הראוי' לדוד, והיינו הראוי' לאבוה"ק כי בחי' א' להם, ולז"א לו הקב"ה שהרי הבטחתי ולא קיימתי, שלסיבה זו נתאחר ההבטחה עד שתהי' א"י ראוי' בקדושתה ויספיק קדושת הדור לתת "להם" וז"פ רש"י ז"ל וארא אל האבות, שהתגלות הזה בהבטחת ירושת הארץ הי' על תנאי שיהי' לישראל התקשרות עם האבוה"ק ומתנהגים בדרכם עד שיקראו אבות להם וזה טעם הבטחתי ולא קיימתי, וה"ז תשובה על דברי משרע"ה למה הרעותה והבן.

ובדורות הקודמים מנהיגי ישראל הקדושים שבא"י שמרו על קדושת הארץ, וגדרו גדרים ותקנות לשמור חומת הקדושה לבל יפרצו בה פרצות, (הבאתי מקצתם בספרי ויואל משה עמוד שכ"ח ש"נ עיי"ש) ועל דעת כן קראוה מיסדי' לכולל הזה בשם שומרי החומות, אף שבימיהם לא הי' לירושלים חומה סביב לה וכבר נחרבה, אולם כוונת השם הזה לציין מטרת הכולל שנתייסדה ע"ד כן לשמור חומת הקדושה וחומת הדת לבל יבואו בה פריצים ויחללוה, דבמקום שאין חומה שכיחי מתפרצים וע"ד שאמה"כ (משלי כ"ה כ"ח) עיר פרוצה אין חומה, וצריך כ"א להתאמץ שיהי' לו חלק בהחזקת המוסד הקדוש הזה שיהי' לו קיום, וזהו הכנה לביאת הגואל וירושת הארץ שא"א כ"א להמתנהגים בדרכי האבוה"ק, כמו שהבטיח הקב"ה לתת להם ארץ כנען, ונזכה לקבל פני משיח צדקינו בנחת ובשמחה, ולראות בישועת ישראל ושמחתן בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

פרשת וארא

ביאור דברי רש"י במדת אמיתית ושם י"ה

וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ד' לא נודעתי להם, פרש"י לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי וכו' שהרי הבטחתים ולא קיימתי, ולכאורה מה נפק"מ באיזה שם משמותיו ית' נתוודע להם, ודיבורו ית' לא ישוב ריקם בכל אופן ואופן, גם הרי לא הגיע עדיין הזמן שיתקיים ההבטחה, ואין סיבת המניעה מפני שלא נתוודע להם בשם הוי' ית'.

ויתבאר בהקדם קושית ק"ז הישמח משה זלה"ה (פ' וארא) דבגמ' (ב"ב קי"ז ע"א) יליף מקרא ונתתי אותה לכם מורשה, דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ עיי"ש, ולהלן (קי"ט ע"א) מסיק דמוחזקת היא ליוצאי מצרים ובניהם נטלו חלק בכורה עיי"ש, ולכאורה קשה ממנ"פ אי זכו משעת הבטחה, א"כ כבר זכו בה האבות והי' ראוי שיתחלק א"י לי"ב חלקים שווין שהם בני יעקב, וכל א' מוריש לבניו כפי הבנים ולא כפי הבני בנים, ואי לא זכו עד שעת ביאתן א"כ הי' ראוי להתחלק לבאי הארץ ולא ליוצאי מצרים ע"כ קושיתו.

ויתורץ כ"ז עפ"י דרכנו הנ"ל, דהנה ירושת הארץ תליא ג"כ בזה, אם נחשבים להתייחס ע"ש אבותיהם ולא נטמעו באומות, ורק אז זוכים בארץ מכח ירושת אבותיהם, וק"ז היש"מ זלה"ה פי' בזה קישור הפסוקים והייתי לכם לאלקים וגו' והבאתי אתכם אל הארץ וגו' ונתתי אותה לכם מורשה, והנה יש לתמוה אם מורשה הוא. אף אם לא יתייחדו לעם לו ית' לייחד אלקותו עליהם, מ"מ שלהם היא כמו בשאר אומות בארץ ירושתם, ואיך תולה זה בזה, ותוכן תירוצו עפי"ד המהרי"ט (בתשו' ח"ב ס"ו) דהגם דעשו ישראל מומר הוי דיורש את אביו. עכ"ז אין לו זרע לירש אותו, כיון שנשא נשים נכריות קרוי בנה וממילא אין להם חלק בארץ, אבל אנחנו בנ"י אברהם יצחק ויעקב זוכים בארץ מכח ירושת אבותינו, כי שם י"ה עדות לישראל שלא נטמעו אף בהיותם במצרים, וז"ש ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים לייחד שמי עליכם, והיינו מפני שמתייחסים אחר האבות, ולכך והבאתי אתכם וגו' ונתתי אותה לכם מורשה עכלה"ק, נמצא דבזכות שלא נטמעו באומות זכו ישראל לירושת הארץ, ואפשר דמה"ט ליוצאי מצריים דייקא נתחלקה הארץ, דטרם שיצאו ממצרים עדיין לא הי' מוחזקת להם וקיום ההבטחה עדיין היתה תלוי' ועומדת אם יהיו נחשבים ע"ש אבותיהם ולא יטמעו ח"ו, ולטעם זה לא נתייחד שם י"ה להעיד עליהם כ"א אחר יציאתם ממצרים, דעד אז הי' תליא בבחירתם ואין הקב"ה מייחד שמו ית' להעיד בדבר התלוי בבחירה כידוע, וע"כ מוחזקת היא ליוצאי מצרים ולא משעת ההבטחה ומתורץ קושיא הנ"ל.

ובזה יתבארו דברי רש"י ז"ל וארא אל האבות, ר"ל שהבטחתי להם בבחי' אבות לקיים לזרעם הנחשבים ע"ש אבותיהם ולא נטמעו באומות, ושמי ד' לא נודעתי להם. שעדיין לא נודע להם עדות שם י"ה על זרעם כ"ז דתליא בבחירה, ומה"ט הבטחתי ולא קיימתי ר"ל שאינה מוחזקת ירושת הארץ כ"א ליוצאי מצרים ולא משעת הבטחה, לכן אמור לבנ"י אני ד' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, שבשעת יציאתם אייחד שמי להעיד על יחוסיהם שלא נטמעו, ועי"ז יתקיים הבטחתי והבאתי אתכם אל הארץ וגו' ונתתי אותה לכם מורשה וגו'.

פרשת וארא

ביאור דרשת חז"ל "להם לא נאמר אלא להם" מכאן לתחיית המתים מן התורה

וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו', בגמ' (סנהדרין צ' ע"ב) דרשו רז"ל לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה עכ"ד הגמ', ראוי להבין קישור דרשתם ז"ל להכא, ומדוע רמז הכתוב להבטחת תה"מ בפרשה זו דייקא, וכבר ביארנו בזה ועוד לאלקי מלין.

ויתבאר בהקדם דברי המדרש פ' ואתחנן (פר' ב' סי' ט') א"ל הקב"ה למשה אם אתה נקבר כאן אצלן בזכותך הן באין עמך, אר"ל למה"ד דומה לאחד שנתפזרו מעותיו במקום אפילה, אמר אם אומר אני האירו לי שאקבץ מעותי אין ברי' משגחת עלי, מה עשה נטל זהב א' והשליך בתוכם, והתחיל צווח ואומר האירו לי זהב א' הי' לי ונפל ממני כאן והאירו לו, מה עשה משנטל את הזהוב אמר להן בחייהם המתינו לי שאלקט את המעות, בזכות הזהב נתלקטו המעות, כך אמר לו הקב"ה למשה אם נקבר את אצלם במדבר הן באים בזכותך ואתה בא בראשם שנא' וירא ראשית לו וגו' ויתא ראשי עם עכ"ד המדרש, ולכאורה יהי' מזה סתירה למ"ש במד"ר (סו"פ שמות) ויאמר ד' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה, במלחמת פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים וכו', מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ הרי מבואר שנגזר עליו שלא יכנס לארץ בשביל שאמר למה הרעותה, ולפי"ד המדרש הנ"ל הי' מוכרח כן מטעם אחר, דע"י שנקבר משרע"ה במדבר יבואו עמו מתי מדבר לעתיד בעת התחי', וא"כ לא ע"צ העונש הי' כ"א לטובתן של ישראל, גם צ"ב מדברי רז"ל (סנהדרין ק"י ע"ב) שהכריחו דדור המדבר יש להם חלק לעוה"ב, ממה שנאמר (ירמי' ב') הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר וגו' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומה אחרים באים בזכותם הם עצמם לא כל שכן עכ"ד הגמ', הרי מבואר שדור המדבר עצמה זכותם להביא גם אחרים, והבוי"ת יזכור זכותם לכל ישראל שיהנו בזכותם לעוה"ב, ומכ"ש שיספיק זכותם לעצמם, כמ"ש בגמ' הם עצמם לא כש"כ, וה"ז סתירה לדברי המדרש הנ"ל (בפ' ואתחנן) שרק ע"י שנקבר משרע"ה במדבר הן באים בזכותו, ואם לא יספיק זכותם לעצמם, איך יבואו אחרים בזכותם, גם צ"ב דלפי"ד המדרש הנ"ל דדור דיעה של מתי מדבר לא יזכו לתחי' רק ע"י שנקבר משרע"ה עמהם, א"כ איך יהי' תקנתן של דורות אחרים האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וכל מתי חו"ל שלא נקבר משרע"ה עמהם, ובל"ס שכולן יזכו לתחי' כמבואר בפסוקים ובאו האובדים בארץ אשור וגו', וצ"ב איך יגרע זכותם של דור המדבר דור דיעה שלא יבואו רק אם נקבר משרע"ה עמהם, וכללית ישראל הבאים רק בזכותם יזכו לתחי' אף בל"ז.

ולבאר הענין נקדים דברי הגמ' כתובות (קי"א ע"א) א"ר אליעזר מתים שבחו"ל אינם חיים שנא' (ישעי' כ"ו) ונתתי צבי בארץ חיים, ארץ שצביוני בה מיתיה חיים, שאין צביוני בה אין מיתיה חיים וכו' והקשו בגמ' ולר' אלעזר צדיקים שבחו"ל אינם חיים (בתמי' ותירצו) א"ר אילעא ע"י גלגול, מתקיף לה ר' אבא סלא רבא גלגול לצדיקים צער הוא, אמר אביי מחילות נעשית להם בקרקע, ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם אמר קרנא דברים בגו יודע הי' יעקב אבינו שצדיק גמור הי', ואם מתים שבחו"ל חיים למה הטריח את בניו, ותירצו שמא לא יזכה למחילות, (ובעין יעקב הגירסא שלא קבל עליו צער מחילות) כיוצא בדבר אתה אומר וישבע יוסף את בני ישראל וגו', א"ר חנינא דברים בגו יודע הי' יוסף בעצמו שצדיק גמור הי', ואם מתים שבחו"ל חיים למה הטריח את אחיו ד' מאות פרסה, ותירצו שמא לא יזכה למחילות, (ובע"י הגירסא שלא קבל עליו צער מחילות) עכ"ד הגמ' לענינינו ולכאורה עדיין צ"ב דלפי"ד ר"א רק הצדיקים שבחו"ל יזכו לתחי' ע"י גלגול מחילות, ומה יהי' תקנתן של כל מתי חו"ל והאובדים בארץ אשור והנדחים באמ"צ, ובל"ס שכל ישראל יזכו לתחי' ולא ידח ממנו נדח כמבואר בפסוקים וצ"ב.

ויתבאר כ"ז עפימ"ש היפה תואר (בב"ר פר' כ"ו סי' ג') דזמן התחי' מתי יהי' נמצא מימרות חלוקות בדברי רז"ל, שממ"ש במס' יומא מצנפת ואבנט איזה מהן קודם. ותירצו לכשיבנה ביהמ"ק משה ואהרן עמהם וכו', נראה שיהי' התחי' בזמן ביהמ"ק לימות משיחנו, וממ"ש אין בין עוה"ז לימות משיחנו אלא שעבוד מלכיות אינו נראה כן, דא"כ שינוי גדול בין העוה"ז לזמן ההוא שיקומו כל המתים ויהפכו שפה ברורה וכו', עיי"ש שאסף איש טהור הרבה מאמרי רז"ל שמבואר במקצתם שיתקיים התחי' בעת ביאת משיחנו בב"א, ובמקו"א נראה שיהי' ליום הדין הגדול, וסוף דבר הביא דעת בעל העקרים מ"ש (במ"ד פ"א) שבימות המשיח תהי' תחייה לצדיקים גמורים, כדי להקנותם שלימות גדול שלא יכלו לקבל תחלה, ולפרסם בעולם יכולתו הגדול, וליום הדין תהי' תחי' כוללת, וקרוב לזה כתב הראב"ע ז"ל בפ' רבים מישיני אדמת עפר, ולפי"ז יצדקו יחד המדרשים האומרים בתחי' לימות המשיח והאומרים אחר ימות המשיח עכ"ד היפ"ת וכן כתב הרדב"ז (בתשו' ח"ב סי' תתל"ט) בשם הריטב"א שהביא כן בשם רבותיו, וכ"כ הרבה מהראשונים עיין בספרי ויואל משה (מאמר א' סי' נ') העתקתי מקצת דבריהם ועוד ראיות מדברי הש"ס עיי"ש.

ועפ"י הקדמת דבה"ק אפ"ל דמ"ש רז"ל בגמ' כתובות הנ"ל, מתים שבחו"ל אינם חיים, ורק הצדיקים שבחו"ל יזכו לתחי', שע"י גלגול מחילות יבואו לא"י ושם נפשם חוזרת אליהן, כ"ז נאמר רק על התחי' ראשונה לימות המשיח, ומפורש כן בירושלמי (פ"ט דכלאים) אתהלך לפני ד' בארצות החיים, רשב"ל בשם בר קפרא ארץ שמיתיה חיין תחלה לימות המשיח וכו' אלא מעתה רבותינו שבגולה הפסידו, א"ר סימאי מחליד הקב"ה לפניהן את הארץ והן מתגלגלין וכו' וכיון שהן מגיעין לא"י נפשן חוזרות עליהן, ומ"ט (דכתיב יחזקאל ל"ז) הנה אני פותח את קברותיכם והעלתי אתכם וגו' והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ואח"כ ונתתי בכם רוחי וחייתם עכ"ד הירושלמי, הרי מבואר בפירוש דתנאי זה שיצרכו לגלגול מחילות ולהחיות על אדמת ישראל, יהי' בתחי' דימות המשיח ולא יזכו לזה כ"א הצדיקים כמבואר שם, אמנם בתחי' השני' שלעתיד כל העולם יהי' בבחי' ארץ ישראל, וכמ"ש ק"ז זלה"ה (בתפלה למשה תהלים פ"ב) לפרש הפסוק קומה אלקים שפטה הארץ וגו' כי ע' קטדראות הם לע' שרי מעלה, אבל לעתיד הכל תחת יד השי"ת לבדו, וכל עולם בבחי' ארץ ישראל, והיינו קומה אלקים דייקא, כי אתה תנחל ר"ל כי כל העולם יהי' בבחי' נחלה זו ירושלים והבן עכלה"ק, נמצא דאז לא יצוייר מתי חו"ל כלל, וכל מקום שבעולם יהי' בבחי' א"י תחת יד השי"ת לבדו בלי ממשלת שרי מעלה, ע"כ לא יהי' צורך לגלגול מחילות שיעלו לא"י וכל ישראל יזכו בתחי' במקומם.

ובזה יתורצו כל הקושיות הנ"ל, דאה"נ דור המדבר עצמה זכותם מאוד, עד שאף אחרים יבואו בזכותם לעתיד בתחי' הכללית והם עצמם לא כש"כ שיזכו לעוה"ב כמבואר בגמ' (סנהדרין ק"י ע"ב) אמנם אעפ"כ הי' ההכרח שיקבר משרע"ה במדבר, דעי"ז ניתוסף זכותם ומעלתם והם באים עמו בזכותו בתחי' הראשונה, גם ודאי שלא יצרכו לצער גלגול מחילות, כיון שיבואו עמו ובזכותו, ואף צדיקים גדולים הנקברים בחו"ל זולתם ג"כ יקומו בתחי' הראשונה, אלא שיצטרכו לגלגול מחילות כמבואר בגמ', ושאר מתי חו"ל שלא הגיעו למעלת הצדיקים יקומו רק בתחי' הכללית כמבואר בדברי הראשונים הנ"ל מבואר מכל זה דמה שלא נכנס משרע"ה לארץ לא הי' לצד העונש, כ"א להצלת ישראל דור המדבר, ומ"ש רז"ל כאן נטל משה את הדין שלא יכנס לארץ כבר ביארנו בדברנו לעיל שהי' בבחי' נורא עלילה, על שהי' הגזירה מוכרחת לטובתן של ישראל, ולא עביד קוב"ה דינא בלא דינא, ע"כ נסתבב לידו מעשה זה, שבאמת לא הי' חטא שלטובתן של ישראל נתכוין, אלא שלגודל קדושתו של משרע"ה נחשב לפגם ע"ד וסביביו נשערה מאוד, וכ"ז הי' סיבה כדי שיקבר במדבר ויבואו עמו דור המדבר, וא"ש דשני הטעמים שנתנו רז"ל על שלא נכנס משרע"ה לארץ תרווייהו איתנייהו וצריכא לתרווייהו, דלולא הטעם של דור המדבר שיבואו עמו, לא הי' ראוי שיסתבב מעשה זה לידו, ולולא שנסתבב לידו מ"ש למה הרעותה לא הי' נמנע מלכנס לא"י דלא עביד קוב"ה דינא בלא דינא ע"כ הי' הצורך בשניהם והבן.

ובזה יתבאר דברי הגמ' דסנהדרין הנ"ל, שדרשו רז"ל וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתה"מ מן התורה, פרש"י ז"ל לכם לא נאמר אלא להם דמשמע שהבטיח הקב"ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב שיתן להם ארץ ישראל, וכי להם ניתנה והלא לבניהם ניתנה, אלא מלמד שעתידין לחיות ועתיד הקב"ה ליתן להם את ארץ כנען עכ"ל רש"י ז"ל, וע"כ הכוונה כאן על תחי' הראשונה לפני ביאת המשיח שאז יקומו האבות הקדושים מדקאמר לתת להם את ארץ כנען, דבתחי' הכללית לא יהי' עוד במציאות ארץ כנען. שהמלך המשיח יכבוש את כל העולם ולעתיד יהי' הכל תחת יד הקב"ה וכל העולם יהי' בבחי' א"י וירושלים כנ"ל, ועכ"ח לימוד זה על תחי' הראשונה שיקומו האבוה"ק אז, ועל תחי' הכללית ישנם שם בגמ' הרבה לימודים עיי"ש, ורמז הקב"ה למשרע"ה הבטחה זו להפיס דעתו על שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, כאמרז"ל כאן נטל משה את הדין שלא יכנס לארץ, דכל זה הכרח לטובתן של ישראל כדי שיבואו עמו דור המדבר בתחי' הראשונה כשיקומו משרע"ה והאבוה"ק, וע"כ הודיעו ית' כאן הבטחת תחה"מ וא"ש.

ולדרכינו יתורץ קושית האוהחה"ק עה"פ והבאתי אתכם אל הארץ, וז"ל קשה כי דברי ק"ל עליון דברו טהור הוא כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ דכתיב והבאתי אתכם אל הארץ. ולא מצינו שכן הי' אלא ואת בניהם הביא שמה, אבל כל דור יוצאי מצרים מבן כ' ולמעלה נפלו פגריהם במדבר, ותגדל הקושיא למה שאמרנו שנשבע ד' על כל הדברים, באמרו לכן ואמרו ז"ל אין לכן אלא לשון שבועה ע"כ קושיתו, ותירץ שהבוי"ת הבטיח ע"ד תנאי והקדים לומר וידעתם כי אני ד' המוציא אתכם וגו' ובזה והבאתי אתכם יעיי"ש, ולדרכנו א"ש שיתקיים ההבטחה ליוצאי מצרים והם דור המדבר, והם בעצמם יבואו לארץ לעתיד בתחי' הראשונה עם משרע"ה והאבוה"ק, וז"א והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, והיינו ארץ כנען שהובטח להם בתחי' הראשונה, ויזכו עמהם גם דור המדבר לכנס לארץ, ולפי"ז מאמר והבאתי הבטחה על זמן גאולה העתידה, והנה אמרז"ל (בירושלמי ע"פ ה"ה) דארבע כוסות תיקנו חז"ל כנגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ויתכן דכוס החמישי שמוזגין לכבודו של אלי' זל"ט, הוא כנגד והבאתי שהוא הבטחה על גאולה העתידה בב"א.