שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן כב
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן כב ~
ב"ה
בנידון העירובין אשר בהרבה מקומות מרחובות העיר הצוה"פ המה רחוקים מהכותל יותר מד' טפחים כל משך מקום הרצפה.
הנה המגן אברהם בסימן שס"ה סק"ד החמיר אף בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה פירצה בד' טפחים ובקעי בה רבים, והך בקעי בה רבים פירושו שאינו מטונף ומקולקל בטיט כמבואר שם, והטו'ז (שם ס"ק א') הקיל אם הפירצה נעשה כן מתחילה דבנעשה כן מתחילה לא שייך שבקי פתח"ק יעיי"ש, גם האבהעו"ז שם והפמ"א ח"א סימן כ"ה חלקו על המג"א, והבית מאיר סימן הנ"ל גם הבית אפרים סימן כ"ה החזיקו בהמג"א. והנה האבהעו"ז שם אחר שהאריך לחלוק על המג"א להתיר בעיירות בפירצה ד' טפחים אף אם המה כמה פירצות מצ"א, סיים דאם הוא נפרץ משני צדדים וכל פירצה הוא ד' אסור, וכבר האריך בשו"ת בית שלמה או"ח סימן נ"ג ובכמה תשו' בביאור דבריו מן הש"ס והפוסקים דבנפרן משני צדדים הוי כמבוי מפולש בעקמימות דהלכה רווחתא כרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, ולכן אף בנפרץ זשלכנ"ז הוי ג"כ מפולש בעקמימות, ובסוף התשובה שם סימן נ' העלה להחמיר אף במצ"א אם יש בתים נמשכין ארבע אמות לפנים באמצע דהוי עקום כמין ח, ואינו מותר אלא אם םכירצות הם סמוכין באופן דלא הוי כמבוי מפולש, ודבריו מבוארין מן התוס' ושו"ע סימן שפ"ג סעיף ל"ג יעיי"ש, וצריך להבין עפי"ז דעת האבהעו'ז שהתיר אם הפירצות הם בצ"א הא הוי מבוי עקום כמין ח דמבואר בתוספות ובשו"ע דאסור, אמנם המקו"ח בסוף הספר בתיקון העירובין עמד ע"ז למה הותר אם הפורצים הם מצ"א, וביאר הדבר דהטעם הוא דאסור במבוי עקום בשביל שרבים נכנסין לה בזו ויוצאין בזו, ולכן דוקא כשהוא בשני מקומות מזרח ודרום שיש דיורין בכל צד שייך בקיעת הרבים מאחד לחבירו כיון שיש דיורין בין הפירצות, משא"כ בהן בצ"א מרחוב העיר שאין דיורין באמצע לא שייך בקיעת רבים מאחד לחבירו, ובמבוי עקום כמין ח בשני רחובות שיש דיורין באמצע שייך שפיר בקיעת רבים מאחד לחבירו, והוי מבוי מפולש בעקמימות ואסור יעיי"ש. הנה מובן דאין ללמוד מדברי האבהעו"ז שום ר◖ולא אלא אם הפירצות הם בל"א במבוי שאין דיורין באמצע דלא הוי מבוי מפולש כדברי המקו"ח, אבל לא אם הוא באופן דהוי מבוי מפולש. והנה באמת נראה לפיענ"ד דאם הוא נפרץ באופן דהוי כמבוי מפולש בעקמימות כ"ע מודו דאסור אף להטו"ז והפמ"א, כמבואר המעשה שם בהפמ"א ז"ל במבוי אחד שהיה השער מופלג מצדי המבוי שהי' הפירצות בצ"א ברחוב אחת שבזה אין דיורין באמצע, וצריך אני לבאר קצת.
הנה הפמ"א התיר בפירצה ד' מטעם שהרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו הך סוגיא דבקעי בה רבים (עי רי בין דף ו' ע"א), והה"מ בפי"ז מהלכות שבת הלכה י"ז כתב שהרמב"ם ז"ל סובר דהך סוגיא פליגא על הא דר' אמי ור' אסי (שם דף ה' ע"א) הילכך ליתא לענין הלכתא, וקשה טובא בזה מה ראה לומר דליתא אליבא דהילכתא הלא בש"ס שם תירצו הדברים אליבא דר' אמי ור' אסי, וכתב הפמ"א ז"ל דהרי"ף והרמב"ם ז"ל דחו הך סוגיא ממה דאיתא דף ה' דמותר עומד מרובה על הפרוץ מק"ו מחצר, ופריך מה לחצר שפירצתו בעשר תאמר במבוי שפירצתו בד', ומשני קסבר פירצת מבוי נמי בעשר, ואם איתא להך סוגיא דבקעי בה רבים פירצתו בד', אכתי תקשי מה לחצר שכן פירצתו בעשר אפי' בקעי בה רבים דבחצר אין מזיק בקיעת הרבים. והנה האבהעו"ז הוכיח מראי' זו להיפך דגם בחצר מזיק בקיעת הרבים וגם איסור פילוש. אבל דברי הפמ"א צריכין ביאור, דהנה זה ודאי דבמבוי מפולש גם במבוי עקום דהוי כמפולש ע"כ מודי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאסור, דמפולש היא ברייתא מפורשת (שם דף ו' ע"א), ובמבוי עקום הלכה רווחתא היא דתורתו כמפולש כרב לגבי שמואל (שם), והוא מבואר בהדיא בהרי"ף והרמב"ם ז"ל שם, וא"כ עדיין יש ליפרוך מה לחצר שכן פירצתו בעשר אף במפולש ובעקום, תאמר במבוי שפירצכו גד' במפולש ובעקום. ומצאתי בבית אפרים סימן כ"ה באמצע התשו' שעמד בזה דיש להקשות ממבוי מפולש, ותירץ דממפולש אין להקשות כיון דזה הוי תחלת התקנה להקל בחצר טפי מבמבוי, ועיקר הק"ו הוא במקום שכבר נתחייב תיקון ונכנס בגדר פירצה, יעיי"ש כי דבריו עמוקים מאד לעמוד על כונת דבריו, ועפי"ז העלה דלפי מה שהוכיח דטעם איסור הפירצה בבקעי בה רבים הוא ג"ב מטעם מפולש ועקום, לכן אין להקשות במה שלא עשו חכמז"ל פירכא בזו, דעיקר הק"ו אינו כ"א על התיקון עצמי אם הוא תיקון המועיל במקום שצריכין לו.
והנה יהיה איך שיהיה שערי התירוצים לא ננעלו, אבל זה וודאי דבמפולש כ"ע מודי דאסור אף לרי"ף ורמב"ם ז"ל כנ"ל, אמנם הפמ"א ז"ל כתב כמה פעמים בתשובתו דטעם האיסור בבקעי בה רבים חיישינן דילמא שבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, ובזה חילק שם בין מצידו לבראשו, דבמצידו חיישינן דממעט בהילוכו ולא בראשו וצ"ע בדבריו מה שכתב גם בנפרץ בקרן זוית הטעם דממעט בהילוכו ושבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, דלפי"ז למה הוצרכו בגמ' (שם) כלל לומר הטעם פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי כיון דחד טעמא לשניהם הן בנפרץ מצידו ובקין זוית. עכ"פ הנה כתב הטעם בשביל דשבקי פתחא קמא, וצריכין לטעם זה במקום דלא שייך איסור פילוש, כגון אם הוא בצד אחד ע"ד שכתבתי למעלה, או אפילו בשני צדדים אם יש צוה"פ מל"א, כמבואר בבית אפרים שם דיש חילוק דלטעם איסור פילוש סגי בצ"א צוה"פ ובצד השני לחי וקורה, ולטעם דשבקי פתח"ר ועיילי בזוטא צריך לעשות צוה"פ לזוטא דוקא כפי מה שהעתיק בשו"ע סימן שס"ג סעיף ל"ד דברי הג"א לא כגירסת התפארת שמואל כאשר האריך בזה הבא"פ בסימן כ"ח באמצע התשובה, ואף דלגירסת התפ"ש כפי מה שביאר בביכ"נ סימן נ"ג דאם יש פירצות קטנות הרבה ופירצה אחת גדולה בצידם, די שיעשה צוה"פ לגדולה והקטנים מותרים מטעם עומד מרובה על הפרוץ, ואף דשבקי פתח"ר לא איכפת לן לבטל צוה"פ, דהא צוה"פ מהני אף במקום דלא איקרי פתח כלל רק פירצה כגון ברחב מי' אמות יעיי"ש, מ"מ הפמ"א סובר כפי מה שהעתיק השו"ע דצריכין לעשות צוה"פ לזוטא ולא מהני אם עשה צוה"פ לרבה גרידא כמו שהאריך הבי"א ז"ל שם, וע"כ הוצרך לטעם דשבק פתח"ר דלפי"ז צריך לעשות דוקא צוה"פ לזוטא ואף לגירסח התפ"ש כפי שביאר הביש"ל דבריו בסימן נ"ג דאם עשה צוה"פ לרבה ניתרת הזוטא מטעם עומד מרובה על הפרוץ, זה הוא דוקא התם כגון הך דינא דרב יהודא במבוי רחב דעושה פס ד' באמצע המבוי דפירצה הקטנה הוא זוטר מהעומד שבצדה דהסכין הם מרובין על האויר שבין הפסין ולכתלים כמבואר שם בגמ', והביא ע"ז מהעבוה"ק להרשב"א ז"ל דהפירצות הקטנות נותרות לעולם מטעם עומד מרובה על הפרוץ א"כ משכחת לה שפיר אף לגירסת התסא"ש, שאם הפירצה שבצידה הוא באופן שאין עומד מרובה נגדה כגון במבוי קטן, צריכה צוה"פ, ואין די במה שיעשה צוה"פ לרבה כיון שאין עומד מרובה על הפרוץ מהפירצה זוטא (ובספר כחח"ז הוכיח מדברי הביש"ל אלו שחולק על הבית אפרים במה שכתב דלוה"פ לא מיחשב כסתום אלא לגבי דנפשי', אבל אין נקרא עומד גמור לבטל הפירצה שבצידו מטעם עומד מרובה על הפרוץ, ולזה הוכיח ממה שכתב הביש"ל כאן וכשירצה הקטנה ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ, משמע דחולק על הביא"פ וסבירא לי' דצוה"פ מהני להיות עומד מרובה על הפרוץ, אבל זה טעות דבנידון הביש"ל יש להפירצה הקטנה עומ"ר בצידה אף בלי צוה"פ כמבואר זה להמעיין בדבריו ממקור הענין בש"ס).
ועכ"פ הבית אפרים הנה בודאי החליט כן דלטעמא דשבקי פתח"ק חמור בזה דלא סגי בצוה"פ שיעשה לרבה, ושפיר י"ל דנם דעת הפמ"א ז"ל בהחלטת הבית אפרים, ואיכא נפק"מ גדולה בטעמא דשבקי פתח"ק אף בפירצה שבצדה. ומעתה הפמ"א לשיטתי' דסובר בהדיא טעם האיסור בבקעי בה רבים בשביל דשבקי פתח"ק, וע"ז פליג הרמב"ם ז"ל וסמך עליו הפמ"א להתיר, אבל היכא דיש לפסול מטעם מפולש גם הפמ"א ז"ל לא התיר דבמפולש ע"כ גם הרי"ף והרמב"ם ז"ל אסרו, וגם ליכא ע"ז שום סתירה מהסוגיא שהתירו עומ"ר עה"פ במבוי ק"ו מחצר כמש"כ בשם הביא"פ.
נם הטו"ז שהקיל בנעשה מתחילה, סנה כתב בהדיא הטעם דאנו באין לפסול הפירצה מצד שנתבטל הפתח שעשה מתחילה באותו צד, עפי"ז חילק שפיר בין אם נעשה מתחילה או אח"כ, דבנעשה מתחילה כן אין לומר שנתבטל הפתח, אבל היכא דיש לאסור מטעם מפולש, דבש"ס למדו זה מהך דינא דרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, זה ודאי מיירי בסתם מבוי שנעשה מתחילה כן, ולטעם מפולש שהוא מחמת רבים נכנסין לה בזו ויוצאין בה בזו, אין לחלק בין אם נעשה כן מתחילה או אח"כ, וזה ברור א"כ הדבר פשוט דבמבוי עקום במפולש לא שייך כל קולת הטו"ז.
והנה הבית אפרים סימן כ"ה הקשה טובא דא"א כלל לומר בטעם האיסור בבקעי בה רבים משום דחיישינן דשבקי פתח"ק, הא כל עיקר החילוק בין בקעי בה רבים או לא נפקא לן מדאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, ובעי לאוכוחי מינה דפירצתו בד', ואהא משני רב חנן שאני התם דבקעי נה רבים, ופשיטא דהתם לא שייך כלל שבקי פתח"ק שהרי זה דרכם לצאת מן המבוי לרשה"ר. עוד הקשה מהא דר' אמו ור' אסי דאמרו אם יש פס.ד' מתיר בפירצה עד עשר, פירש"י ז"ל דאי
נמי שבקי בני מבוי פתח"ק ועיילי בהאי פירצה משום דדרך קצרה היא להם, אפ"ה לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון משום דהוי פתח לד' הסמוכין לו, וא"כ אין מקום לאסור גם בבקעי בה רבים דהא סו"ס לא בטלה תורת פתח מן הראשון דהוי פתח לד' הסמוכין לו. גם הקשה מהא דכתב בשו"ע (סימן שס"ה סעיף ב') בקעי בה רבים צריך תיקון, ואי הוי הטעם בשביל דבטלה פחח"ק הי' צריך צוה"פ דוקא לזוטא כמבואר בשו"ע סי' שס"ג סעיף ל"ד, ומדקאמר סתם דצריך תיקון ולא ביאר דצריך צוה"פ דוקא משמע דסגי לי' בתיקוני מבוי, לכן כתב דע"כ עיקר הטעם הוא רק בשביל דהוי כמבוי מפולש דצריך צוה"פ בל"א ומצד השני סגי בלתי וקורה. יסה מה שהקשה על השו"ע מה שכתב סתם צריך תיקון אין זה קושיא כ"כ, דאפשר סמך על מה שביאר בסימן שס"ג סל"ד דבכה"ג צריך צוה"פ לזוטא וקיצר בלשונו כאן, וכה"ג מצינו כמה פעמים דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. גם י"ל דדברי הג"א המובא בשו"ע סעיף ל"ד מיירי היכא דחזינן בהדיא דשבקי פתח"ק, משא"כ כאן בפירצה ד' דאינו אלא חשש דילמא שבקי פתח"ק לא מחמרינן כולי האי, ולחי וקורה הוא דלהוי הכירא כמבואר ברשיז"ל ריש עירובין, ובאות לי' הכירא לא שבקי פתח"ק אך בפמ"א משנ(ע קצת דחומרא זו הוא גם מחשש דלמא שבקי פתח"ק ודו"ק. אמנם שתי קושיות הראשונות הן קושיות חזקות, אבל באמת בכמה פוסקים ראשונים ואחרונים מבואר הך טעמא דשבקי פתח"ק.
ונלפעונ"ד ליישב קצת, דהנה בש"ם שם דף ו' בכח דאמר ר"ה אחד זה ואחד זה בד', פריך מכלל דר"ה סובר אע'ג דלא בקעי בה רבים ומאי שנא מדר' אמי ור' אסי, ומשני התם דאיכא גידודי הכא דליכא גידודי ובתוספות שם ד"ה אחד זה כתבו דבנפמן בראשו לא הוי בד' דלא פליג וכו' ומצידו דהוי בד' היינו משום דקא ממעט בהילוכו אבל כשהפירצה בראשו לא ממעט בהילוכו דלא שבקי פתח"ר ועיילי בזיכא. הנה מבואר כאן בתוס' בהדיא דלר"ה טעמא דאסור בשביל דשבקי פתת"ק, ואפשר לומר דלר"ה א"א כלל לומר דהטעם הוא בשביל שהוא מבוי מפולש כיון דמיירי במקום שאין רבים בוקעין בו, וכשאין רבים בוקעין בו דהיינו מקום שאינו נקי ומקולקל בטיט אינו מזיק הפילוש כמבואר זה גם בבית אפרים, ובמפולש לחצר שאינה מעורבת אינו אוסר אלא כשהוא מפולש לכרמלית שהוא מקום לרבים, וכשאינו נוח להיות מקום מעבר לרבים אינו מזיק. עכ"פ הנה כתבו התוס' לר"ה דטעם האיסור בשביל דשבקי פתח"ק, ואהא פריך בש"ס שם מ"ש מדר"א ור"א, ר"צ דלר"א ור"א ביש פס ד' אף אם נפרץ אח"כ לא חיישינן דלמא שבקי פתח"ק כיון דנשאר פתח לד' הסמוכין לו, ור"ה אוסר אף בנשאר פס ד', וצ"ל דחייש לדלמא שבקי פת"ק אף בנשאר פס ד', ומשני התם דאיכא גידודי והכא בדליכא גידודי, ובדליכא גידודי כיון דנוח ההילוך חיישינן לעולם לדלמא שבקי פתח"ק אף בנשאר פס ד', וצ"ל הכוונה דבדאיכא גידודי כיון דאין ההילוך נוח שם, לכן בנשאר פס ד' לא חיישינן שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה שאינה נוחה לעבור בה, זולת כשהפירצה הוא במקום הד' ממש וממעטי בהילוכא טובא חיישינן, אבל כשאין הפירצה במקומה ממש לא חיישינן כ"כ לדלמא שבקי פתח"ק ולעבור דרך הפירצה שאינה נוחה לעבור בה, אבל בדליכא גידודי שנוחה לעבור שם חיישינן שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה שעכ"פ קרוב להם יוכר לילך דרך שם מלילך לצד אחר, ולכן אינו מועיל פס ד' ולא נקרא פתח גם לד' הסמוכין לו כיון שילכו גם מוכן הד' דרך הפירצה (ומה שכתבו התוס' ומצידו ממעט בהילוכא ובראשו לא ממעט בהילוכא אף דבמבוי גדול יוכל להיות לפעמים דממעט בהילוכו יותר לילך לצד אחר מלילך להפירצה שבצידו על זה צריך לומר דלא פלוג רבנן), כך נלפענ"ד הפירוש הפשוט בגמרא ומעתה לא קשה מידי קושית הבית אפרים מה שהקשה למה דחיישינן בבקעי בה רבים דלמא שבקי פתח"ק מהא דר"א ור"א דלא חייש באם נשאר פס ד', דהא קושיא זו ממש מבוארת בדברי הגמרא לר"ה שהקשו מ"ש מדר"א ור"א ומשני בדליכא גידודי. יהיה איך שיהיה אם הכונה כמוש"כ או איזה כונה אחרת, עכ"פ זה וודאי דמסיק דבדליכא גידודי חיישינן יותר אף בנשאר פס ד', וא"כ ק"ו במקום בקיעת רבים דחמיר יותר מבדליכא גידודי דליכא לאקשויי מ"ש מדר"א ור"א, דכיון דבקעי בה רבים חיישינן דלמא שבקי פתח"ק אף בנשאר פס ד' ור"א ור"א בלא"ה מיירי ע"כ בדלא בקעי בה רבים וז"ב.
ובזה אפשר ליישב קצת גם הקושיא הראשונה של בית אפרים, דאף דבגמ' הזכיר הך חילוקא דבקעי בה רבים נגד הקושיא מדאמר רב מבוי עקום תורתו כמפילש, זה הוא לפי ההוה אמינא דר' חנן בר רבא ור"ה שניהם לא מיירי אלא בדבקעי בה רבים דנאסר משום מפולש, דהא מיירי בסתם מבוי וסתם מבוי אין בו אלא לחי וקורה, וממילא כשנפרץ במצידו אף פירצה אחת בד' הוי מבוי מפולש, ולזה פריך על רב חנן מהך דרב דאמר מבוי עקום כירתו כמפולש, ור"ה סובר שפיר דנאסר משום מפולש, ◗שא"כ במסקנא דמתרץ דמיירי הכל בדלא בקעי בה רבים, וא"כ ר"ה דאוסר בע"כ צריך לומר
דלאו דוקא מטעם מפולש אוסר אלא גם בשביל דשבקי פתח"ק, דכיון דמיירי בדלא בקעי בה רבים א"א לאסור מחמת פילוש דבדלא בקעי בה רבים אינו מזיק הפילוש כנז"ל, א"כ מהיכא תיתי לעשות פלוגתא חושה לומר דלר' חנן לא חיישינן לעולם לדלמא שבקי פתח"ק אף בבקעי בה רבים, כיון דלא שמענו ממנו דפליג עליו אלא בדלא בקעי בה רבים מהיכא תיתי לונ(ר דפליג עניו גם בבקעי בה רבים להקל כשהוא באופן דלא נאסר משום מבוי מפולש ועיין בתוספות ב"ק דף מ"ב ע"א בד"ה בכוונה תלי' מילתא בפירוש הר"י שם בהך דמתקיף לה רב אדא בר אהגה לאביי ורבא מדרבי אף דאין הלכה כרבי מ"מ כיון דלרבי נדרש הקרא לפטור בשורים אפילו נתכוין לאשה אף דלכולהו תנאי אין לדרוש הכי אין לעשות פלוגתא חדשה במה שלא מצינו בהדיא מחלוקת ביניהם ומדרבי נשמע לכולהו תנאי אף שאין מוכרח אליבייהו יעו"ש היטב בתוספות, וכמו"כ יש לומר גם כאן דמדר"ה נשמע לדר' חנן לחוש דלמא שבקי פתח"ק כיון דבבקעי בה רבים לא מצינו פלוגתא ביניהם, כנלפענ"ד ליישב לחומר הנושא. ועכ"פ אם התירוץ הוא כמוש"כ או שארי תירוצים, אבל זה וודאי דטעם החומרא של בקעי בה רבים אם הוא מחמת דלמא שבקי פתח"ק או מחמת מבוי מפונש במחלוקה היא שנוי'.
והנה לפי"מ שכתבו הטעם בבקיעת כבוס מחמת שהוא מבוי מפולש, נלפענ"ד דבזה מיושבין היטב דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהשמיטו הך סוגיא דבקעי בה רבים, דכבר הבאתי מהפמ"א שתירוצו של הה"מ צריך עיון, ומה שתירץ הפמ"א שהרי"ף והרמב"ם ז"ל דחו הך סוגיא מקמי הך דאיתא בדף ה' דעומד מרובה על הפרוץ מותר במבוי ק"ו מחצר ולא פריך מה לחצר שפירצכו בעשר אפילו אי בקעי בה רבים, הנה הרא"ש ז"ל כתב דהרי"ף הביא מימרא דר' אמי ור' אסי ולא הביא פלוגתא דר' חנן ור"ה מכלל דסבר פירצת מביך בעשר וכיון דבשל סופרים הוא עבדינן לקולא ופירצת מבוי בעשר כל היכא דלא בקעי בה רבים, וביאר הבית יוסף ז"ל דבריו דבין בקעי בה רבים ללא בקעי ע"כ אית לן לפלוגי מדאתמר רב אמר מבוי עקום תורתו כמפולש כדדייקינן בגמרא, וע"כ כי אמרו ר"א ור"א דפס ד' מתיר פירצה עד י' בדלא בקעי בה רבים הוא יעיי"ש, וא"כ לדעת הרא"ש ז"ל עדיין הקושיא במקומה עומדת למה השמיט הרי"ף ז"ל ולא הביא כלל הך דינא דבקעי בה רבים כיון דע"כ צ"ל דהך דינא דהילכתא הוא כמוש"כ הב"י. גם הלא בשו"ע פסקו להלכה הנך שני דינים היתרא דעומד מרובה על הפרוץ וחומרא דבקיעת הרבים, וע"כ צריך לומר אליבי' שאין הסוגיות סותרין כאשר באמת נאמרו על קושיא זו הרבה תירוצים, והאיך נחליט דלהרי"ף והרמב"ם ז"ל ע"כ הסוגיות סותרין.
אמנם לדעת א י תן הסוברין דטעם האירו ר בבקיעת הרביפ משום דהוי כמבוי מפולש מיושב היטב, כמוש"כ הב"י סימן שס"ה לתרץ מה שהשמיט הרא"ש ז"ל הך דינא דנפרץ בקרן זוית (דף ו' ע"א), כיין דטעמא הוא משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וזה אשמעינן בדוכתא אחריתא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, א"כ גם כאן כיון דטעם בקיעת הרבים הוא מחמת דהוי כמפולש, ובמבוי עקום אשמעינן בדוכתא אחריתא דהוי כמפולש, כו לא צריך לאשמועינן גם כאן, דנלמד שפיר מהך דינא דמבוי עקום תורתו כמפולש לכל מקום שנפרץ באופן דהוי מפולש, כדאקשינן גם בגמרא מרב על ר' חנן לגודל פשיטות הענין, ואך הפמ"א לשיטתי' דסובר טעם האיסור בבקיעת הרבים בשביל דשבקי פתח"ק ועיילי בזוטא, וזה הוא אף כשאינו באופן שהוא מפולש, וזה הוא דין חוש שלא נשמע מרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, לכן קשה למה השמיט הך דינא, והוכרח הפמ"א לתי', ונראה דגם הה"מ ושאר המפרשים שהניחו דברי הרמב"ם ז"ל בצ"ע סברו הטעם דילמא שבקי פתח"ק, אבל אחר שהאיר עינינו הבית אפרים ז"ל מתשובת הר"ן ז"ל דהטעם הוא בשביל שהוא מבוי מפולש תו לא קשה מידי, והרי"ף והרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל כולהו אזלי בשיטה אחת להחמיר בבקעי בה רבים מטעם מבוי מפולש.
היוצא לנו מזה דלפי מה שכתבו הבית אפרים והבית שלמה להחליט דא"א לומר בענין אחר אלא מטעם דהוי כמבוי מפולשו נסתר ממילא כל היסוד של הפמ"א ז"ל שסמך על הרי"ף והרמב"ם ז"ל להקל, שאין שום פלוגתא בין הרי"ף והרמב"ם להרא"ש והשו"ע אלא אף לדעת הפמ"א שהחמיר מחמת דשבקי פתח"ק ובזה סמך על הרי"ף והרמב"ם ז"ל שדחו הך סוגיא דרב חנן בר רבא ור"ה שהחמירו בזה מקמי הך סוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ, אבל אם נפרץ באופן דהוי כמבוי מפולש כיון דחזינן שסברת הש"ס הוא בפשיטות להחמיר בזה דאקשי על רב חנן מהך דאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש ולית להו פירוקא אלא לאוקמי כשלא בקעי בה רבים, מנ"ל להקל בזה היפך ממה דפשוט להו להש"ס כיון שנידון זה אין סתירמ גם מהך סוגיא שהכירו עומ"ר עהפ"ר, כיון שבלא"ה ע"כ צריך לומר כן דממבוי מפולש אין להקשות על הק"ו כמו שביארתי לעיל.
ומעתה אבוא לני"ד, הנה כבר נודע בשער בת רבים םעת התבו"ש ז"ל (עירובין דף י"א) שלא יהי' הצוה"פ רחוק מהכותל יותר מג', ויש פוסקים חולקין עליו, אבל רוב גדולי האחרונים לא הקילו נגדו והסכימו לדעתו, והעיד בתשו' בית שלמה חאו"ח סימן מ"א שנתפשט המנהג להחמיר. אמנם המקו"ח ובית אפרים ז"ל כתבו דאם הוא רחוק רק מצ"א גם התבו"ש מודה, אבל בשו"ת ארי' דבי עילאה סימן ד' והגאון מהרש"ק ז"ל בספר החיים ובשו"ת טוטו"ד בסוף הספר בהשמטות חלקו על המקו"ח וביא"פ, והחמירו לדעת התבו"ש אף במצ"א אפילו אם רק במקו"א רחוק רק יותר מג', ועכ"פ היא במחלוקת שנוי'.
ובנ"ד שהוא רחוק יותר מד', הנה בזה גם המג"א ז"ל החמיר אפילו בפירצה אחת אף כשהוא באמצע המבוי לא אצל הכותל דוקא אם הוא במקום דבקעי בה רבים דהיינו שהוא מקום נקי ואינו מטונף ומקולקל בטיט. והפמ"א והטו"ז שהקילו, הנה כתב המהר"ם שיק ז"ל באו"ח סי' קס"ח דיש לומר מה שהתירו הטו"ז והפמ"א אינו אלא דלא צריכין לחוש דלמא בקעי בה רבים אבל היכא דחזינן דבקעי בה רבים אפשר דאסור עיי"ש. וכן נראה באמת בהפמ"א, דהרי סיים לבסוף ועוד נראה לומר דהרי"ף והרמב"ם ז"ל לא מפרשי הא דאמרינן במקום דלא בקעי בה רבים היינו מקום הטינופת כפירש"י ז"ל, אלא דבקעי בה רבים היינו שדרך רבים לילך דרך זה, אבל במבוי מן הצד אין דרך הרבים לבקוע בו ואף במקום שאין מטונף הוי כאין רבים בוקעין בו יעיי"ש. סרי שכל כוונתו אינו אלא להקל במקום דלא חזינן בהדיא דדרך הרבים לבקוע בו, לאפוקי ממה שכתב רש"י ז"ל להחמיר אם הוא רק מקום נקי, אבל היכא דחזינן בהדיא דדרך הרבים לבקוע בו אין להוכיח משם שום קולא.
ובשו"ת תשורת ש"י סימן שכ"ט הקשה על הפמ"א במה שכתב דבראשו אפילו אי הוי במקום שבקעו בה רבים הוי כלא בקעי בה רבים וכשר, וע"ז הקשה עליו מהא דמבואר בסימן שס"ג סעיף ל"ד דצריך ליזהר דלא לישבק פתח"ר ועייל בזוטא שאם עשה כן בטל תיקון המבוי, ושם מיירי בראשו. ולא ידענא מה פריך דהרי בהדיא כתב שם הטעם מה דבראשו אינו מזיק אף במקום דבקעי בה רבים משום דלא שבקי פתח"ר ועיילי בפתחא זוטא ואך במן הצד חיישינן לזה משום דקא ממעט בהילוכא כמוש"כ התוספות, וא"כ היכא דחזינן בהדיא דשבקי פתח"ר ועיילי בפתח"ז פשיטא דאסור אף בראשו כדברי השו"ע שס"ג העיף ל"ד והוא ברור להמעיין בדבריו. ובחבורת ש"י שם העלה להחמיר בנידון דידי' שהי' צוה"פ רחוק מן הכותל בצ"א בד' טפחים, מחמת דברי הבית מאיר שהוכיח דאפילו צוה"פ לא מועיל אם נשאר פרצה ואפילו לחי או קורה לא מהני, וצריך צוה"פ דוקא גם על הפרצה, ואף כשהוא בראשו מ"מ כשהוא אצל הכותל שמרוצף היטב ובאמצע הרחוב יש טיט ורפש ומקום שוקים שעוברים עגלות רצוא ושוב, ודאי סתמא הולכין יותר במן הצד ולא באמצע הרחוב, ושקיל וטרי בזה שאף שהפמ 'א הקיל מ"מ אין לומר כדברי המיקל בעירוב, דכבר כ' הריב"ש (סי' כ"ה) מעבוה"ק להרשב"א ז"ל דדוקא בעירוב אמרו כן שאין לו עיקר בדאורייתא ולא במחיצות שיש להן עיקר בדאורייתא יעיי"ש. והנה הוצרך לזה כפי מה שהבין מהפמ"א שהקיל אף כדחזינן בהדיא דבקעי בה רבים, אבל לפי מה שהוכחתי לדעת הפמ"א כאשר העיר המהר"ם שיק ז"ל דבדחזינן דבקעי בה רבים י"ל דאף הוא מודה, א"כ כשהוא פרוץ במקום הרצפה המיוחד לבקוע בו רבים י"ל דאסור לכ"ע. שוב ראיתי שגם בתשו' צמח צדק החדש סימן מ"א כתב כן די"ל לדעת הפמ"א וכדחזינן בהדיא דבקעי בה רבים אסור.
ובשו"ת בית אפרים שהתיר בנתקלקל באמצע שבת על דרך מקרה שזה שעת הדחק גדול כאשר ביאר דבריו בשו"ת ארי' דבי עילאה יען שהורגלו באותה העיר בעירובין וקשה להם איסור הטילטול ע"ד מקרה בשבת אחד וסמך ג"כ על הפמ"א, ואעפי"כ כתב שס בסיומא דפסקא שלכן הקיל כיון שאין הרבים בוקעין כ"כ דרך הפירצה דלא ניחא תשמישתי' שם כ"א דרך רחוק, ואך לפעמים שברחוק להו עלמא התם בעגלות המתקבצים הם נדחקים לצדדין אבל לא מסגי התם להדיא להיות עליו שם בקעי בה רבים יעיי"ש. הרי שבצירוף דעת הפמ"א לא הקיל אלא מחמת דחזינן דלא מסגי התם להדיא, וא"כ בנד"ד שהוא במקום הרצפה שמיוחד לזה להיות מסגי התם להדיא אין להקל כלל (מש"כ שהפמ"א התיר אפילו לכתחילה, לכאורה ממה שסיים הפמ"א שלחוש לכל הדיעות היה ראוי לתקן פרצות גדרות העי◗ אפילו פחות מעשרה, משמע דלכתחילה צוה לתקן הכל רק בדיעבד התיר ואפשר שנגד כדיעבד של הבית אפרים שהיה שעת הדחק שהיה דרך מקרה כמבואר בדבריו בשו"ת ארי' דבי עילאה, והפמ"א לא מיירי בשעת הדחק ובמקום שא"א לתקן בענין אחר הכיר לעשות מעשה לכתחילה, והרי זה כלכתחילה נגד כדיעבד של הבית אפרים) .
ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא ח"ב סימן פ"ח כתב דברחב ד' טפחים ובקעי בה רבים אף החולקים על התבו"ש מודים דאינו מועיל ואסור עד שיעמדו לחיים קטנים במקום הכותל ולחוץ באופן שלא יוכלו לבקוע בו רבים, ובתשורת ש"י סימן הנ"ל כתב דאינו מבואר בדבריו אם כוונתו גם כשרק קנה אחד רחוק מהכותל, אמנם תשובה זו שבשו"מ שם נכתבה להגאון בעל תשו' שמן ראש שהוא העורר בזה לאסור בד' אצל הכותל והסכים לדבריו, לכן לא ביאר היטב כוונתו יען שהוא סובב והולך על דברי התשובה שנכתבה אליי ותשובת הגאון בעל שמן ראש לא נדפסה בשו"מ, ואנכי הרואה בתשו' שמן ראש סימן ס"ז שם נדפסה התשו' שכ' להגאון בעל שו"מ, וביאר הכונה שלצד הכותל כשהוא רסוק יותר מד' בקעי בו רבים שהולכים שם ברגל בעת הלחות בטיט ומחמת נסיעת העגלות, והוא ממש כדברי הגאון כשורת ש"י, מטעם זה אין נפ"מ בין אם היא ◗(צ"א או מב' צדדים.
העולה מדברי האחרונים שהבאתי דבד' אצל הכותל במקום הריצפה א"א להקל, אולם מדברי מהר"ם שיק ז"ל משמע דמקיל אף בכה"ג כיון דמבואות בלני דין מבוי להם וסגי בתיקון לחי וקורה, ועומ"ר עה"פ הוי כמו לחי כמבואר בגמרא דף ה', וזו שיטת האהעו"ז, אבל הבית מאיר סימן שס"ה חלק על האבהעו"ז בזה, והביא מהריטב"א דנפרצה בד' ובקעי בה רבים כיון דשם פרצה עליו לא מהני לחי וקורה, וממילא א"א למילף היתר דעומ"ר בק"ו וצריך צוה"פ דוקא במקום הפירצה יעיי"ש, אמנם באמת אף לדעת האבהעו"ז והמהר"ם שיק ז"ל בנידון דידן פשיטא דאסור, וכבר ביארתי דעת האבהעו"ז דבמפולש אוסר, לא מיבעי אם מפולש הוא משני צדדים כגון מזרח ומערב זה מבואר בהדיא בדבריו דאסור, אלא אפילו אם היא שצ"א באופן דהוי מבוי מפולש כמין ח אסור, כמו שביאר המקו"ח דמה שהתיר כשהפירצות הם מצ"א זה הוא במבוי אחת שאין דיורין באמצע בין הפילושין אבל לא כשיש דיורין באמצע דאז הוי מב יי עקום כמין ח ומעתה בנ"ד לא מיבעיא אותן הפירצות שאינן בשוה בצ"א פשיטא דאסור דהוי מבוי עקום כמין ד, אלא אפילו אותן הפירצות שהן בשוה בצ"א, מ"מ כיין שכל פרצה ופרצה הוא ברחוב אחר והרבה דיורין באמצע וגם נמשך להלאה, גם א"א לומר בי' שהוא מפולש לרה"ר אחת כדברי התוספות בעירובין דף י' בדינא דרב יודא, גם לא דברי הקרבן נתנאל ס"ו אות ת' שכתב סברא לומר אף אם המבואות מרוחקים אם הוא עכ"פ לרה"ר אחת י"ל דלא הוי מבוי עקוס, דכיון שכל הפירצות מרחובות מיוחדים ממש, א"א לומר בו כלל שהוא לרה"ר אחת, וא"כ הוי מבוי עקום כמין ח, ומבואר בשו"ע סימן שס"ד ס"ג דאסור והמהר"ם שיק ז"ל דהתיר לא מייד כלל במפולש אלא כשיש פירצה אחת בצ"א כמבואר שם דעיקר יסודו להתיר הוא על דברי האהעו"ז כנראה למעיין בדבריו, ובמפולש שגם האבהעו"ז לא התיר פשיטא שאין ללמוד גם מדבריו שום קולא. וגם הלא כתב עיקר טעמו להתיר יען דבמבוי סגי בלחי וקורה, וזה לא שייך לומר אלא כשיש פרצה אחת שאין בו פילוש אלא להפתח, וכשיש צוה"פ בל"א סגי בצד השני לחי וקורה, אבל כשיש שני פירצות דהוו הפירצות מפולשים, פשיטא דלא סגי שיהיה בשניהם לחי וקורה, והדבר ברור שלא כיון המהר"ם שיק ז"ל למבוי מפולש (דברי קדשו של המהר"ם שיק ז"ל צ"ע טובא מה שכתב דמוכח בעירובין דף ה' דעומ"ר עה"פ מהני אפילו אי בקעי בה רבים, ובגמרא שם איתא רק דעומ"ר עה"פ מהני כמו לחי וקורה אבל אין זכר שם מבקעי בה רבים, והמקו"ח והביש"ל בכמה תשו' ובתשובת צמצ"ד החדש סימן מ"א כתבו בפשיטות דעומ"ר לא מהני בבקעי בה רבים, והמג"א החמיר אף בעיר המוקפת חומה אפילו בפרצה אחת של ד' טפחים אף דבזה ודאי נשאר עומ"ר, והחולקים עליו חלקו מטעמים אחרים לא מפני דהוי עומ"ר, והאהעו"ז לא כתב אלא אחר שהוכיח דלא שייך איסור בקיעת הרבים בנפרץ מצ"א וסגי בלחי וקירה, ע"ז קאמר דעומ"ר מהני כמו לחי וקורה. ואולי גם כונת המהר"ם שיק ז"ל כן יען שסובב על עובדא דידי' שהי' הפירצה במקום אחד ואך קיצר בלשונו, ובאמת יש הרבה גמגומים שם בדבריו כמבואר למעיין, וכפי הנראה קיצר בלשונו מאד בתשובה ההוא וקשה ללמוד איזה ענין מפלפולו שם, אבל זה ודאי שלדינא לא התיר יותר מהאבהעו"ז ולא בנה יסודו שס כלל להתיר כשנפרץ במפולש) . והנה בדעת הפמ"א והטו"ז כבר הארכתי להוכיח דבמפולש אסרו גם הם, וחוץ ממש"כ שאין ללמוד מדבריהם שום קולא לנ"ד כיון שהוא במקום הרצפה המיוחד לבקוע בו רבים, זה טעם נוסף שאין ללמוד מדבריהם שום קולא לכאן כיון שהוא מפולש.
והנה במפולש בעקמימות אם הוא עקום כמין דלי"ת אין שים פלוגתא אף בין הראשונים ז"ל והכל מודים דהלכה כרב דמבוי עקום תורתו כמפולש, אלא אף במבוי עקום כמין חי"ת שיש פלוגתא בין הראשונים ז"ל, אבל כבר הכריע הב"י כדעת רש"י ותוס' והרא"ש דאסו' והפסיק להלכה כן בשו"ע שס"ד ס"ג בלי שום חולק, וכל גדולי האחרונים הביאו דברי השו"ע במבוי עקום כמין חי"ת בלי שום חולק, ובנשמת אדם כלל ע"א אות ה' שהביא באמצע פלפולו דברי הריב"ש והריב"א שהתירו במבוי עקום כמין חי"ת, הנה לא הביא דבריהם כלל להלכה להתיר במבוי עקום כמין חי"ת, אלא כל דבריו סובבין הולכין על מה שאנו סומכין שאין עושין צוה"פ בעקמימות, והמג"א סימן שס"ג ס"ק כ"ז כתב בשביל שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו ואינם מבואות גמורות, אבל במקומות שיש חצרות לפני הבתים נשאר הקושיא למה אין עושין צוה"פ בעקמימות, וע"ז האריך להוכיח דעת האומרים שאין צריך תיקון בעקמימות כ"א מבחוץ, וביאר שכן הפירוש בהרמב"ם ז"ל והר"ת שאין צריך כלל בעקמימות לא כפירוש הב"י, ע"ז הביא גם דברי הריב"ש שממה שהוכיח להתיר במבוי עקום כמין חי"ת מהך מימרא דמבוי עשוי כנדל מוכח ג"כ דסובר הפירוש דאין צריך בעקמימות, אבל כל דבריו סובבים רק להתיר שלא נצטרך לעשות תיקון בעקמימות וצירף לזה כמה סניפים וכמה שיטות, אבל בענין התיקון שמבחוץ לא עלה על דעתו כלל להתיר אף במבוי עקום כמין חי"ת, גם בפנים בהלכותיו לענין עקמימות הביא דבריו שבנש"א להתיר בשעת הדחק בלי תיקון אף בעקום כמין ד', ולענין התיקון שמבחוץ החליט להחמיר אף בעקום כמין חי"ת, שלענין התיקון שמבחוץ לא עלה על דעתו שום קולא. כתבתי זה להוציא מלב הטועה, אבל הוא ברור להמעיין בדבריו בלי שום ספק. ובעיקר קושית הריב"ש מה שהקשה על האוסרים מבוי עקום כ◗(ין חי"ת מהך דמבוי עשוי כנדל, כבר נתבאר בדברי הראשונים מה שיש לתרץ, ועיין גם קרבן נתנאל פ"ק דעירובין אות ת', ושערי התירוצים לא ננעלו ויש לתרץ בכמה אנפין.
והנה לא מצאתי שום קולא במבוי המפולש בעקמימות אף אם הפירצות הם באמצע המבוי לא אצל הכותל, זולת דברי השו"מ מהדו"ק ח"ב סי' פ"ז שהתיר אם הפירצות אינם מפולשים זה כנגד זה ממש ותמך יסודו שמצא בבית אפרים סימן כ"ה, אבל מה נעשה שבבית אפרים מבואר להיפך שהוא לא כתב אלא בחצר, דהמג"א כתב שבחצר אינו מזיק כלל בקיעת הרבים, וע"ז הביא דהחילוק הוא בין חצר למבוי דבחצר אין מזיק בקיעת הרבים אלא כשהוא מפולש זכנג"ז ממש ובמבוי מזיק אף כשמפולש בעקמימות ואף במבוי עקום כמין חי"ת, וכפל זה כמה פעמים בתשובה ההוא שבמבוי אוסר בכל אופן ואופן שיש בו פירצה מפולשת, והחזיק בדעת המג"א להחמיר אף בפרצה מצ"א מטעם מבוי עקום, ובדוחק גדול התיר בני"ד שלא הי' בו אלא פרצה אחת בצ"א ובמקום אחד, וגם בזה כתב הטעם דלא ניחא תשמישתי' ואין רבים בוקעין בה להדיא, והנה ספרי בית אפרים פתוחים לכל מעיין. עו"כ שם בשו"מ טעם בדבר וז"ל והטעם נלפענ"ד דכל הטעם משני צדדין דפוסל פרצה משום דהוי כמבוי מפולש וכל שאינם מכוונים לא מיקרי מפולש עכ"ל, וזה תמו' מאד שהחליט דכל שאינם מכוונים לא מקרי מפולש הלא מבואר בש"ס ושו"ע שגם במפולש בעקמימות מקרי מפולש. ובאמת כי בניד"ד גם השו"מ אוסר כיון שהוא בצד הכותל כאשר כתב בתשובה שלאחרי' בסימן פ"ח שלצד הכותל אני אוסר גם פה לבוב עד שיעמדו לחיים קטנים אצל הכותל ולחוץ באופן שלא יבקעו בו רבים והעתקתי לעיל דבריו יעיי"ש, ומה שהתיר מיירי באמצע המבוי.
והנה לא נשאר לנו שום סמיכה להקל בזה אלא אם באנו לסמוך על המהרי"ט (ח"א סימן צ"ד) שחידש אשר אם מערבין את כל העיר או שכונת ישראל ביחד יש לו דין חצר, ולסמוך על הפוסקים דבחצר אינו מזיק בקיעת הרבים ולא מפולש והנה החת"ס ז"ל בחלק ששי סימן פ"ב התפלא על זקני המקו"ח ז"ל שהחליט להחמיר כהמג"א נגד דעת המהרי"ט ומהריב"ל ז"ל וז"ל אי הוה המג"א יודע דברי הגאונים לא הי' מסופק בדבר, ואי הי' מסופק בדבר לא הוו שבקינן פשיטותייהו דהנך גאונים מפני ספיקו של המג"א, ואי נמי החליט לאיסור הלכה כדברי המקיל בעירוב ע"כ דבריו.
והנראה לפיעצ"ד לתרץ ולבאר את דברי זקיני המקו"ר ז"ל, הנה מש"כ אילו היה המג 'א יודע דברי הגאונים לא היה מסופק בדבר, עיין מג"א סימן שס"ג ס"ק ל"א שהביא דברי התשו' ההוא שבמהרי"ט ח"א סימן צ"ד לענין קושטאנטונא שפרוצה לים מכמה מקומות, וזה הוא ממש באותו התשו' שהאריך להוכיח שדינה כחצר רחמת שמערבין את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, והביא גם דברי מהריב"ל, ובאמצע הדברים ככב גם זאת מה שפרוצה לים בכמה מקומות מה שהביא ממנו המג"א בס"ק הנ"ל, א"כ מבואר שעיניו הבדולחים שפיר חזו דברי התשו' ההוא.
ןמש"כ דלא שבקינן פשיטותייהו דהנך גאונים מחמת ספיקו דהמג"א, הנה זה היה אפשר לומר אילו
הי' רק המג"א בעל פלוגתי' של המהרי"ט ומהריב"ל, אבל באמת כבר מבואר בתשו' הריב"ש סימן ת"ה שהחליט להחמיר אף בעיר המוקפת חומה ובמערב את כל העיר בפרצה דבקעי בה רבים ונפרצה דמפולש ולא הסתפק בזה כלל, גם תשובת הר"ן סימן ע"ב מיירי שמערב כל שכונת ישראל ביחד והחליט להחמיר בה כדין מבוי מפולש, והובאו דבריהם בב"י סימן שס"ד בלי שום חולק. גם הרמ"א ז"ל בסימן שס"ג שהצריך בכל מבואות שלנו לתקנן בצוה"פ והוכיח המג"א שם ס"ק כ"ז דהרמ"א ז"ל מיירי בכל עיירות והחמיר בהם מטעם מבוי עקום דהוי כמפולש, וכ"ז הוא היפך וברי המהרי"ט דלהמהרי"ט במערב כל העיר או כל השכונה לא שייך זה כלל. ומעתה כיון שהר"ן והריב"ש והב"י והרמ"א ז"ל החליטו היפך דברי המהרי"ט ומהריב"ל והמג"א אחריהם הסתפק בדבר והכריע גם הוא להחמיר, מה שייך לומר דלא שבקינן פשיטותי' מחמת ספיקו של המג"א, הלא הפוסקים שהבאתי נגד דעת המהרי"ט שלא הסתפקו מרובים נגד המהרי'ט ומהריב"ל.
ובשו"ע התניא (סימן שס"ה העיף ב') אחר שהעתיק דברי המגן אברהם שצריך להחמיר בפרצה בד' טפחים התם שזהו אף על פי שאין בעיר מבוי שבתים וחצירות פתוחים לתוכו, אבל אם יש בעיר מבוי שבתים וחצירות פתוחים לתוכו מן הדין צריך לעשות תיקון לפירצת חומתה או למבוי ההוא. וצ"ל ביאור דבריו שספיקו של המג"א אם מבואות שלנו יש להם דין חצר לענין זה או דין מבוי הוא מחמת שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו כמוש"כ מג"א בסימן שס"ג סקכ"ז, א"כ כשיש בתים וחצירות פתוחים לתוכו אין להסתפק כלל ואסור מצד הדין, וא"כ לפי דבריו לא נסתפק המג"א כלל אם להקל כדעת המהרי"ט שזה פשוט לו להחמיר כדעת הב"י והרמ"א ויתר הראשונים שהבאתי אלא נסתפק כיון שאין בתים וחצירות פתוחין לתוכו, וכן כתב בתשובת למצ"ד החדש מהגה"ק מליבאוויטש ז"ל חאו"ח סימן מ"א דבמקום שיש בתים וחצירות פתוחין לתוכן אין לצדד כלל לדעת המג"א ולומר שיש להם דין חצר ומעתה בעיירות שלנו שיש חצירות לפני הבתים לא נסתפק המג"א כלל דיש למבואות דין מבוי גמור ואסור מצד הדין לדעתו.
ומה שכתב החת"ס ז"ל דהלכה כדברי המקיל בעירוב, הנה בהריטב"א פרק ט' דעירובין וברשב"א בעבודה"ק שער ב' ובריב'ש סימן ת"ה החליטו דאין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב אלא בעירוב אבל לא במחיצות כיון דיש להן עיקר מן התורה, ואף כי רבינו מאיר שהובא ברא"ש פ"ב דעירובין הקיל אף במחיצות המחמירין מרובין הן, וגם כי אינו מבורר כ"כ בדבריו כי למעלה מזה הביא הרא"ש שם בשם הר"ם להחמיר במחיצות ויש סתירה לדבריו כמוש"כ גם המהרי"ט שם (ועיין בית שלמה ותשורת ש"י סימן שכ"ט שתפסו ג"כ לעיקר להחמיר במחיצות), ואנו רואין בכל אלו העלכות שלא נטה הב"י מן הדרך שחתר לעצמו לילך אחר הרוב משלשה העמודים כמבואר בהקדמתו אף שיש מיעוט מקילין, ולא סמך על מיעוט המקילין מטעם הלכה כדברי המקיל בעירוב, והוא כן בכל ההלכות הקבועות בשו"ע שאנו נוהגין אחריהם.
ועוד נלפענ"ד לפי מה שכתב הרא"ש פ"ב דעירובין סימן ד' דכל היכא דאיכא כללא כגון שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב דאין זה אלא כשלא איתמר כללא, א"כ לפי מש"כ הפמ"ג בהקדמתו וכבר קבלנו עלינו לפסוק כהרמ"א ואין לעשות ס"ס נגדו, ובתשו' חוות יאיר (בסוף הספר בהשמטות) ובנתיבות סימן כ"ה (אות כ') בדיני תפיסה אין יכול לטעון קים לי כנגד השו"ע המחבר והרב במקום שאין הסמ"ע והש"ך חולקין, י"ל דהוי ככללא אף לפימש"כ הקרבן נתנאל דגם בפוסקים שייך כלל זה דהלכה כדברי המקיל בעירוב, מ"מ אין זה לנגד הפוסקים שקבלנו עלינו לפסוק כוותם, וכאן הלא כל בעלי השו"ע המחבר בב"י והרמ"א ז"ל והמג"א כולם החמירו ואין להקל נגדם, וגם הלא כתב המהרי"ק הובא דבריו ברמ"א חו"מ סימן כ"ה (סעיף ב') דכללא הוא דהלכה כבתראי, וכתב הש"ך שם (ס"ק כ"א) דהיינו כשראה הבתרא דברי קמא, וכאן הלא כבר הוכחתי דהמג"א ראה דברי המהרי"ט והחמיר, תו אין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב נגד הכלל דהלכה כבתרא, והמהרי"ט יכול להיות שלא ראה דברי הריב"ש והר"ן (בפרט מאחר שהמג"א ראה דברי המהרי"ט שהקיל נגד דעת ה רי ב"ש והר"ן והרמ"א וידע די"ל הלכה כדברי המקיל בעירוב ואעפי"כ הכריע להחמיר אנן מה נענין אבתרי').
וראיתי בתשובת אמרי אש סימן כ"א שכתב דאין להצריך צוה"פ בעקמימות, מטעם שכתב המהרי"ט ואם מערב את כל העיר או מקצתה משמע ברש"י ז"ל דיש לו דין חצר ואין צריך עוד צו"פ בעקמימות, ומה דלדעתו אף מבחוץ סגי בלחי מכאן ומכאן זה משמע ברמ"א דלא ס"ל כוותי', ואך מה דמכשיר בעקמימות כמשמעות לשון רש"י ז"ל בזה אין חולק יעיי"ש. הרי שגם תלמידו הגאון ז"ל באמרי אש סמך על המהרי"ט בעקמימות אבל מבחוץ יען שפליג עליו הרמ"א ז"ל לא סמך עליו. והנה החת"ס כתב שגם המקו"ח לא כתב אלא במתקן תיקון חדש אבל לא לשנות ממה שכבר הי', והמקו"ח כתב בהדיא שם בהתחלתו שראה בכמה עיירות שאין העירוב כתיקונו, הרי שבא לתקן אף במקום שלא הי' שם כן מתחילה. וכפי הנראה כוונת החת"ס ז"ל כמו שתמך שס יסודו על התרומת הדשן (סימן ע"ד) ובתרוה"ד שם הי' מעשה שדחק עצמו ליישב מנהג שהונהג בכמה מקומות מקדמת דנא, וכבר כתב עליו החת"ם באו"ח (סימן צ') שכתב סברות רעועות ליישב מנהג הקודמים, אבל במקום שלא הונהג מכבר ובפרט שלא שמענו שהקילו בכזה בכל מדינות האלו, בכגון דא נראה לפיענ"ד פשוט שלא עלה על דעת קדשו של החת"ס ז"ל להקל קולות כאלו.
והנה האבהעו"ז, והפמ"א, ושו"ע התניא, והבית מאיר, והבית אפרים, ושו"ת תפארת צבי, וצמח צדק החדש, והביש"ל, וחיי אדם, והשו"מ ויכר האחרונים שהבאתי בכאן ושארי האחרונים שלא הבאתי עצמו מלספר המפלפלים בדי( פרצה ד' בתיקוני עיירות, ומהם מחמירין במצ"א בחשש דבקעי בה רבים, ומהם מקילין ואינם אוסרים אלא בשני צדדים או אצל הכותל, אבל עכ"פ כולם החליטו היפך דעת המהרי"ט, דלהמהרי"ט כ"ז מותר דלדעתו במתקן את כל העיר או שכונת ישראל ביחד הוי כחצר ואינו מזיק לא בקיעת הרבים ולא מבוי מפולש. והפמ"א ז"ל כתב לתרץ המנהג שאין מחמירין בפירצה וכתב דאין לומר דסומכין דהוי כדין חצר כיון דהמג"א החמיר, ולכן כ' דסומכין על הרי"ף והרמב"ם כאשר ביאר לדעתו דמקילין בבקעי בה רבים, ולכאורה הלא גם זה הוא נגד השו"ע והמג"א ולמה הונח לו בזה יותר, וצ"ל דבזה שמצא לו עזר מהרי"ף והרמב"ם השנים מהשלשה עמודים שנסמך עליהן כל דיני הש"ע לכן סמך עליהן נגד הש"ע, אבל לא בהך דנימא שהוא כחצר לגמרי שלא מצא לו עזר מהראשונים ז"ל לא רצה לסמוך נגד המג"א. והבית אפרים ז"ל הביא דברי המהרי"ט באמצע התשובה שם סימן כ"ה וכתב דעל דברי המהרי"ט אנו סומכין מה שאין עושין צוה"פ בעקמימות, ואעפי"כ לבסוף כשהעלה סיומא דפסקא בני"ד שהי' פירצה אחת לצד החיצון שהתיר מחמת שהי' שעת הדחק גדול כאשר העתקתי לעיל, ובנה יסודו מחמת דלא ניחא תשמישתי' וצירף דברי הפמ"א ועוד כמה סניפים, ומדברי המהרי"ט לא זכר כלל לצרפו אף לסניף אף שעסק בדברי המהרי"ט בתשובה ההוא, וע"כ שלא סמך ע"ז כלל יען שנדחה מכל גדולי האחרונים ומדברי השו"ע לזה לא צירפו אף לסניף לכמה סניפים אחרים אפילו בשעת הדחק גדול כנידון דידיה וכן בתשובת צמל"ד החדש בסימן מ"א שהביא שם באות ה' את דברי המהרי"ט שבסימן צ"ד לענין הטעם דשבקי פתח"ק שזהו באותו התשובה שהקיל במתקן את כל העיר, ולבסוף באות ח' כתב דלפי האמת במבואות שלנו שבתים וחצירות פתוחים לתוכן אין לצדד כלל ולומר דיש להם דין חצר, הרי שאף שהי' לפניו דברי המהרי"ט בעסקו בתשובה ההוא, אעפ"כ לדינא לא צירפו כלל להקל נגד השו"ע אף לסניף בעלמא והחיי אדם האריך הרבה בנש"א בדברי המהרי"ט ההוא לסמוך עליו עם עוד כמה סניפים אחרים לענין עקמימות במקום שא"א לעשות תיקון בעקמימות, והעתיק כן בפנים בהלכותיו שבשעת הדחק אפשר להקל שלא לעשות תיקון בעקמימות היכא דא"א, ואעפי"כ כשדיבר שם בענין שעת הדחק לא הקיל כלל בענין התיקון שמבחוץ, הרי שלענין תיקון שמבחוץ לא סמך כלל על דברי המהרי"ט. מעתה אחר שכל גדולי האחרונים החזיקו בדעת השו"ע אף אם ש פוסק גדול שמקיל, מי יוכל להקל נגד השו"ע במקום שגדולי האחרונים קמאי ובתראי החמירו כוותי' אף בשעת הדחק, ולא מלאתי מי שמצדד בזה אלא הגאון מהרש"ק שמצדד לצרף דעת המהרי"ט, אבל לדידי' העירובין שבכאן בלא"ה הוא פסול כי בללם הכותל הוא מחמיר כדעת התבו"ש אף אם רק מצ"א הוא רחוק מהכותל כמוש"כ בספר החיים ובשו"ת טוטו"ד בסוף הספר וכבר כתב כן גם רבינו מאור הגולה בשו"ת ארי' דבי עילאה.
כתבתי כ"ז לנים ין המהרי"ט ז"ל, אבל לני"ד לא שייך גם קולה המהרי"ט כמו"ש המקו"ח דגם לדעת המהרי"ט צריך ב' לחיים עכ"פ, וכן הי' העובדא גם בחת"ס הנ"ל שהי' לחיים, אבל כשאין לחיים ר"ל לחי בצד זה ולחי בצד זה או פס ד' כדין חצר אין שום מקום להקל, :י כל עצמנו בזה אלא לדון העיר כדין חצר א"כ צריך עכ"פ תיקוני חצר, והארכתי בזה בדברים של טעם לבאר הענין אך מחמת האריכות אין הזמן גרמא כעת, עכ"פ המקו"ח סתם הדברים דצריך שני לחיים וע"ז גם החת"ס ז"ל לא פליג כי בעובדא דידי' הי' שני לחיים, ובודאי אין להקל יותר ממה שהקיל החתם סופר ז"ל
והנה ראיתי שהעיר הגאון מנרעזאן בהגהוכיו לספר או"ח (סימן שס"ג אות כ"ב) ובתשובותיו (ח"ב סימן ע"ו במפתחות) מלשון הכל בו בשם הר' רבינו פרץ שכתב דמבואות שלנו הסמוכין לרה"ר צריכין שני לחיים ואע"ג דאין לנו רה"ר מ"מ מיחלף ברה"ר, והוכיר מזה הגאון הנ"ל דהיכא דעושין צוה"פ באמצע המבוי ולא בסופה ונמשך עוד להלן חוץ לעירוב של צוה"פ, מהני לחי אחד בפירצה פחות מי', כיון דאינו סמוך לרה"ר שחוץ לעיר שהרי יש עוד מבוי מפסיק בינו לבין רה"ר. ודבריו תמוהין מאד שהקיל יותר ברה"ר שבתוך העיר מרה"ר שמחוץ לעיר, ונהפוך הוא עיקר דין רה"ר הוא רק בתוך העיר שבתוך העיר רבים עוברים שם, ולדעת האומרים שא"צ ס' ריבוא בוקעין בו הוי כל עיר ועיר רה"ר גמורה ואף המוקפות חומה אם השערים מפולשין כמבואר בגמרא (עירובין דף ק"א ע"א) ובשו"ע (סימן שמ"ה סעיף ז'), אבל בחוץ לעי' ע"פ רוב הוי רק כמו בקעה דהוי כרמלית לכל הרעים כיון שאין רבים עוברים שם כל כך, זולת במקום דרך המלך וכדומה שהוא מקום מעבר לרבים. גם לדידן דבעי ס' ריבוא בוקעין דהוי לעולם כרמלית, אבל ודאי דאינו קיל יותר רחוב העיר מבחוץ לעיר. ועוד דהלא מבואר ברמ"א סו"ס שנ"ז לענין כחו דלא גזרינן בכרי◖ליכ, דאין זה אלא בכרמלית שחוץ לעיר אבל בכרמלית שבתוך העיר גזרינן לעולם דמירלף ברה"ר עלמה אף בזה"ז דלית לנו רה"ר, וכתב ע"ז המג"א דבעיר שייך למיגזר אטו עיר גדולה שיש בה ששים ריבוא, וביאר המחצהש"ק דבעיר נמצא עכ"פ איזה עיר בעולם שיש בה ס' ריבוא ושייך למיגזר, ◗ורא"ם מחוץ לעיר דלא משכחת דרך שיהי' ס' ריבוא בוקעין בו. הרי דיותר יש לגזור בכרמלית שבתוך העיר מבכרמלית שמחוץ לעיר, וא"כ אין שום מקום קולא מה שמערבין באמצע העיר ונשאר מהרחוב חוץ לעירוב דמה שנפרץ לרחוב שבתוך העיר גרע יותר מבנפרץ לחוץ לעיר.
שוב ראיתי כי הדבר מבואר שם במהרי"ט באותה תשו' דאף בעיר המוקפת חומה ואין מערבין אותה כולה אלא שכונת ישראל ביחד והמבואות פתוחות להעיר צריך שני פסין, דמה שפתוחות להעיר הוי פתוחות לכרמלית, והביא ראי' מירושלים כ"ו אעפ"י שמוקפת חומה ודלתותי' נכולות בלילה קרינן לה כרמלית בפ' כל גגות יעיי"ש וצ"ל לפי"ז דשאני לן דין מבוי שהוא מיוחד רק לאיזה בע"ב מחצירות הפתוחין לו לכן הוי רק כחצר שאינה מעורבת, אבל רחוב העיר כיון שהוא מיוחד לרבים אף שמוקף חומה ודלתותיו נעולות מקרי כרמלית דמיחלף ברה"ר להחמיר בהמבואות הפתוחות לו, וכפי הנראה לא הי' ביד הגאון הנ"ל גוף ספר תשובת מהרי"ט כשכתב זה שכתב עליו היפך מהמבואר שם ועיין מג"א סקכ"ז שהביא מהגהות מיימוני בשם מהר"ם דבמוקף חומה כיון שאינו אלא סילוק דיורין להפריד מבואות ישראל מהעכו"ם לא הוי כמפולש לרשות הרבים להצריך צוה"פ בעקמימות אבל מ"מ צריך ב' לחיים, ולבסוף העלה דעת הרמ"א דמיירי בין מוקף חומה או אין מוקף חומה צריך צוה"פ, ואך לענין זה קיל דבעקמימות אין צריך צוה"פ עכ"פ אף במפולש לאמצע העיר אפילו בעיר מוקף חומה צריך צוה"פ בצד החיצון ממבוי ועכ"פ ב' לחיים צריך לכ"ע.
ובתשובת הר"ן סימן ע"ב כתב וז"ל אעפ"י שעירכם דין רה"י עליו כיון שיש לה חומה ודלתותי' נעולות בלילה אעפי"כ כיון שלא הוכשר כל המבוי נמצא בשני ראשיו פתוח למקום האסור לו, והוי לי' כהאי דאמרו בעירובין מבוי המפולש צריך צוה"פ וכו' יעיי"ש, הרי שמערב באמצע המבוי ונשאר מפולש לשא רי מקום המבוי שחוץ לעירוב שבתוך העיר אף בעיר המוקפת חומה ודלתותי' נעולות דן אותה לגמרי כמפולש לכרמלית, וכש"כ בעיר שאינה מוקפת חומה דהוי כרמלית גמורה. עכ"פ הדבר פשוט וברור שאין להקל כלל טבור שהעירוב הוא באמצע העיר וצריך גם לדעת המהרי"ט והחת"ס ז"ל שני לחיים עכ"פ. ויתר הדברים שהביא הגאון הנ"ל דברי שו"מ ודברי החת"ס ז"ל כבר הארכתי בדבריהם לעיל.
כללו של דבר בנידון דידן שנצטרפו כל החששות שהוא רחוק מהכותל ובד' טפחים ובמקום הריצפה שהוא מיוחד לעבור בו רבים, והוא בהרבה מקומות מרחובות העיר באופן דהוי מבוי מפולש לגמרי דאסור לכ"ע, וגם אין בו אפי' לחי מצד השני סמוך לכותל, בהצטרף כל אלו לא אדע על מה יש לסמוך להקל אף בדיעבד ובשעת הדחק ואף כי באחת מהן אין להקל ומכש"כ אם שלש אלה לא יעשה לה נסתרו כל ההיתרים