שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן כא
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן כא ~
ב"ה
בדבר העירובין דפק"ק יש לי ספק עצים, היות כי גינות מרובין המה בצידי הרחוב, והנה אותן שנפרצו לגמרי לצד הרחוב יש להם תקנה ע"י צוה"פ, אבל רובן מהם יש להם מחיצות מקולקלים שאינם גבוהים עשרה, בפרט בימות החורף מתקלקלין מיום ליום ואף אותן שמתוקנין בימות הקיז בזמן שהגינות זרועות, ויש להסתפק בזה אם מועיל צוה"פ במקום שיש מחיצה מלמטה כיון דמעכב ההילוך ופתחא כה"ג לא עבדי אינשי במקום שא"א לצאת ולבא שם ע' ד שאחז'ל פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי.
ובנידון זה הבאתי עוד ראי' מן הש"ס עירובין ד' ו' ע"א במבוי שנפרץ מצידו בעשר מראשו בד' מ"ש מצידו בעשר דאמר פתחא הוא מראשו נמי נימא פתחא הוא אמר ר"ה ברי' דר"י כגון שנפרץ בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ור"ה אמר אחד זה ואחד זה בד' אמר רנב"י כותי' דר"ה מסתברא דאיתמר מבוי עקום וכו' ודחי שאני התם דקא בקעי בה רבים מכלל דר"ה סבר אע"ג דלא בקעי בה רבים מ'ש מדר"א ור"א הכם דאיכא גידודי הכא דליכא גידודי, ופירש"י ז"ל דאיכא גידודי שנשתייר מן הכותל ביסוד ג' או ד' טפחים גובה על כל פני הפירצה שאינה נוחה !לעבור בה. הרי דאף דמה דשרינן פירצת ד' עד עשר הוא מטעם דפתחא הוא דמה"ט לא ש רי נן פירצת ד' בקרן זוית משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, ואמרינן נמי במתני' ד' ט"ו ע"ב כל פרצה שהיא כעשר מותרת מפני שהיא כפתח, ואעפי"כ בדאיכא גידודי למטה על פל פני הפרצה למעט ההילוך מותר לכו"ע, הרי שאין לדמות זה לנפרץ בקרן זוית דאמרינן פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, דכיון שעומד במקום הראוי לפתח אף דאיכא שיור מן המחיצה למטה עדיין איכא למימר פתחא הוא, וא"כ ה"ה בפירצה רחב מי' דמתירין ע"י צוה"פ מנין לנו לחדש דע"י שיור המחיצה למטה לא נקרא פתח. ועוד דהרי תוס' כ' אף בפתחא בקרן זוית שאם עשאה כעין פתח במזוזות ומשקוף הוי שפיר פתח, וא"כ כש"כ בגידודי שמותר אם עשאה בצוה"פ במזוזות ומשקוף.
עוד נ"ל ראיה מן הש"ס שם דף י"א ע"א אמר ר"י מדברי רבינו נלמד חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצוה"פ לימא מסייע ליה דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות מותר ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ שרובן ס"ד אלא אימא שריבה בהן פתחים וחלונות אר"כ כי תניא האי בפתחי שימאי, ופירש"י ז"ל שריבה בהן שעשה בהן הרבה פתחים וחלונות סביב מותר ובלבד שיהא בין פתח לפתח ייתר מפרי פתת אלמא עומד מרובה בעינן ואע"ג דאיכא צוה"פ בכולהו. הנה מבואר דהנך פתחים וחלונות דין צורת הפתח אית בהו, ואם נימא דבדאיכא שיור מן המחיצה למטה לא הוי פתח, א"כ הא תינח פתחים דמתירין בכאן אבל חלונות האיך מתירין ע"י צוה"פ, הלא התם חלון הוא באמצע הכותל, ועיין במשנה ובגמרא פרק חלון (עירובין דף ע"ו), ועוד דאם מיירי בחלון הפתוח עד למטה ממש כדרך הפתחים א"כ היינו פתחים ולמה פלגינהו בתרתי פתחים וחלונות, וא"כ בחלונות האיך מועיל צוה"פ. וגם למה הודחקו לאוקמי דמיירי בפתחי שימאי בפשיטות הו"ל למימר דכיון דאיכא חלונות בהנך פירצות א"א להתיר אף בפתחים טובים דפתחא כי האי לא עבדי אינשי ואף בחלון אחד רחב ד' כסתם חלונות הו"ל למיסר כיון שבודאי אין שם גובה עשרה תחת החלון מדחשבינהו לפרוץ להצריך עומד מרובה עליו ואם כן אין ההיתר אלא בשביל והוי פתח כמבואר לעיל מדברי הש"ס ופתחא כי האי לא עבדי אינשי, ומנלן למילף מכאן דאינו מועיל צוה"פ בפרוץ מרובה על העומד אף בפתחים שאינם כסתם חלונות, וע"כ דאין שום סברא לחלק בכך אף לעשות מזה איזה דחיה נגד איזה ראיה.
שוב ראיתי בשו"ת בית שלמה או"ח סימן מ"ד, שנשאל בצוה"פ שנעשה באמצע הגובה כמו גבוה חמשה טפחים מן הארץ עוד קנה א' ברוחב מקנה זה לקנה שכנגדו אם יש להתיר הטלטול עי"ז, והשיב ששאלה זו ממש מבואר במהרי"ל ז"ל, והעתיק לשונו שהיה שם למטה מן צוה"פ עץ א' מחובר לרוחב הפתח שהיו גפנים קשורים בו, ושאלו מאחר דאותו העץ קשור מן הצד ולמטה מעשרה אם מבטל צוה"פ שלמעלה ממנו, והשיב מהר"י סג"ל והפסקת העץ נראה דאין מבטל, דהא אשכחן דהרשב"א אסר קורת מבוי שהיתה מבוי ביותר שגבהה מקצתה למעלה מעשרה ומקצתה למטה ומדמה לה לקורה מכוסה במחצלת (דף י"ד ע"א) דקורה אין כאן ומחיצה אין כאן, והרא"ש דחה דשאני הכא דכ"ש דהוי סתימה טפי, ה"נ בנ"ד דע"י עץ המפסיק וקשור שם סותם טפי. ומכח דברי המהרי"ל האלו מסיק שם הב"ש להתיר בנידון דידיה יעיי"ש. וממנו נקח גם לנ"ד דשיור המחיצה שלמטה סותם טפי והיי כ"ש להתיר.
אמנם כעת ראיתי בשי"ת תשורת ש"י מרנא ין המובהק מוה"ר ש"י ז"ל בסימן שכ"ז, נשאל בצוה"פ שיש
באמצע כמה חוטי ברזל מתוחים על העמודים ויש בין חוט לחוט יותר מג' טפחים אם מועיל משום צוה"פ, והחליט דאין זה צוה"פ אלא אם כל העשרה טפחים חלל, אבל אם מפסיק תוך הי"ט דבר המעכב מליכנס ולצאת, פתחא כי האי לא עבדי אינשי, והאריך בזה. ולפענ"ד כל דבריו אינם מוכרחין בכאן ואבוא על סדר דבריו.
הנה הראיה הראשונה שלו היא מהמשנה דפ"ק דעירובין דף ט"ז ע"ב מקיפין שלשה חבלים זו למעלה מזו ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג"ט, ונתקשו תוס' ורא"ש בזה דף י"א ע"א ל"ל כולי האי הא בחבל אחד שלמעלה הוי צוה"פ, וכי' א' תירצו שלא היה מתקיים כ"כ ברוח שאינה מצויה, ועדיין תקשי נהי דצריך שלשה חבלים דלא במהרה ינתק, מ"מ למה צריך לצמצם שלא יהא בין חבל לחבירו ג"ט ושיעור החבלים ועוביין יתר על טפח, נהי דזולת זה אינו מחיצה מ"מ כבר הוא צוה"פ ע"י החבל שלמעלה, ואי דצריך שיהא למעלה ע"ג הקנים ולא מן הצד ה"נ יעשה כן, ועוד לרבינו
האי י רי"ף שם שפירשו הצד פסול היינו שהוא ע"ג הקנים כלל, ועוד את"ד בראיה זו. והנה אות ה' הביא ראיה
הא דאר"ח צוה"פ שעשאה מן בקרן זוית א"כ א"צ שיהיה ר"ל נמי לא ס"ל הך דר"ח, גס בחקר הלכה הל' עירובין מכאן דבעינן שלא יהא דבר
המפסיק בין הי"ט, ואך בזה כתב בסגנון אחר דלכן א"א לומר דפסול משום צוה"פ בשביל שעשה את החבל העליון מן הצד, דא"כ קשה במה דאמר הש"ס והאר"ח צוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה כלום ל"ל להביא מר"ח הא מתניתין הוא יעיי"ש.
ולפע"ד אין מכ"ז ראיה, דמה שהקשה בתשורת ש"י דה"נ יעשה כן החבל למעלה ולא מן הצד. הנה זה אפשר להקשות לפי הבנתם בדברי התוספות דלכן הוצרכו לעשות ג' חבלים שיתקיים יותר ע"י החוט המשולש, וצ"ל ג"כ לפי פירושם דאם היו עושים הג' חבלים תכופים וקבורים ביחד זה אצל זה ממש או היה עושה חבל א' עב כג' לא היה מתקיים ג"כ, דאל"כ עדיין קשה היה להם לעשות כל הג' חבלים קשורים למעלה ביחד או חבל עב כג' ולא יהיה דבר המפסיק בין הי"ט. ולפענ"ד אין לנו שום הכרח לפרש כן בכוונת דברי התוספות, דהנה הטעם דחששו בשיירה שלא יתקיים כתב הקרבן נתנאל דהוא בשביל שהוקפו רב אינו מתקיים כ"כ, וא"כ נראה דהחשש הוא בשביל החבל לא בשביל העמודים שכל עמוד ועמוד עומד לעצמו ואין נ"מ אם מעמידין בהיקפו עוד עמודים אחרים שאינם נוגעים זב"ז, ועבור החבל י"ל שחששו אם יעשהו למעלה על גביו שם א"א להדקו כ"כ ולקשרו בכל העמודים כיון שצריך להיות על גביו ממש לזה לא יעמוד בהיקף רב, משא"כ מן הצד שאפשר לקשרו היטב בצד כל עמוד ועמוד ולכרוך אותו שם סביב לא יזיק לו היקף הרב, וממילא כשהוצרכו לעשותו מן הצד אין בו דין צוה"פ ולכן הוצרכו לעשות ג' חבלים באופן שיהיה בו דין מחיצה. ואולי מסתבר יותר לפרש כן בדברי התוס' מלפרש שבשביל החיזוק שיתקיימו הוצרכו לעשות החבלים בג' מקומות נפרדים דייקא לא תכופים וקשורים ביחד זא"ז, כי לפי הסברא אם החשש הוא בשביל החבל שלא יתקיים יותר מתחזק החבל מחבירו אם הוא קשור אתו עמו במקום א'. ועכ"פ אם אין הכרח לפרש כפירושם בדברי התוס' מנין לנו להמציא דין חדש מזה.
ומ"ש דלרבינו האי והרי"ף שפירשו הא דר"ח שאמר צוה"פ שעשאה מה"צ היינו בקרן זוית לא בעינן שיהיה על גביו, אשתמיטתיה מש"כ הב"י בהדיא בסימן שס"ב ובכ"מ (פט"ז מהל' שבת ה"כ), דאף להרי"ף ולהרמב"ם שלא פירשו במן הצד כפירש"י ז"ל, מ"מ לענין דינא משמע דאף לדידהו אם חיבר הקנה העליון לשני הקנים מצידיהן לא מהני, דלישנא דקנה על גביהן משמע וודאי על גביהן ולא מצידיהן, והוכיח כן גס מדברי הרא"ש ז"ל דלא פליגי אלא בפי' מן הצד יעיי"ש. ומ"ש דר"ל לא ס"ל הך דר"ח, הנה לפי פי' הרי"ף והרמב"ם דמן הצד היינו בקרן זוית, א"כ אף דלא ס"ל הך דר'ר מ"מ מצי סבר דצריך להיות קנה העליון ע"ג ולא מצידיהן דזה נשמע מלשון הברייתא שאמרו וקנה על גביהן כמ"ש הב"י, ואין לזה שייכות כלל להך דינא דר"ח דמיירי מקרן זוית. ולפירש"י והרא"ש ז"ל שפירשו במן הצד שלא נתן הקנה ע"ג דלדידהו וודאי דלר"ל דפליג על ר"ח א"צ שיהיה הקנה על גביהן, י"ל כתי' הב' שבתוספות דלכן לא התירו בשיירה בצוה"פ כיון שהוא בבקעה דלית ביה דיורין ולא התירו בנעץ ד' קונדסין ועשה צוה"פ ע"ג אלא בחצר דאית ביה דיורין, דגם להלכה קיי"ל כתי' זה כמבואר בשו"ע סימן שס"ב. ומה שהביאו התוספות והרא"ש בהך דשיירה הך תירוצא דאינו מתקיים אף דהרא"ש ז"ל פליג בהדיא על רבינו האי ז"ל בפירושא דמן הצד וכן מוכח דעת התוספות דלא כרבינו האי ז"ל, מ"מ כיון דלדידן קיי"ל כר"ח דפסול מן הצד א"כ מתורץ היטב בהך תירוצא דאינו מתקיים אף לפי פירושם ז"ל שחלקו על רבינו האי, ואך לר"ל שהתיר
בנעץ ד' קונדסין גם פליג על ר"ח והתיר בצוה"פ שעשאה מן הצד א"א לתרץ הך קושיא משיירה כי אם בתירוץ הב' לחלק בין חצר לבקעה, אבל עיקר קושיית התוספות והרא"ש ז"ל על פסק ההלכה דלדעתם כן הוא מסקנת סי גית הש"ס להתיר בצוה"פ בארבע רוחות ועל פסק ההלכה שפיר י"ל גם בתי' הא' כזן דקיי"ל כר"ח כמבואר.
ועיין בתשו' חת"ס סימן פ"ת העתיק דברי התוספות האלו שהקשו בפסי ביראות למה לא התירו ע"י צוה"פ, ותירצו דכיון שהוצרכו להגביה מפני הגמלים לא יתקיימו, אמנם בשיירות דל"ש תי' זה דהרי קמן שהקיפוהו בחבלים ולא עבידי לגמלים וא"כ תיקשי כנ"ל וליעבד להו צוה"פ, ותי' ר"י דלא הותר אלא במקום דיורין יעיי"ש. הנה מבואר בדבריו דתי' הא' שבתוספות שלא עשו צוה"פ בשביל שאינו מתקיים, אינו סובב כלל על הך דשיירה שחנתה בבקעה, ושם מוכרח לתרץ כיון דלית ביה דיורין, וא"כ אין התחלה לראייתם שהביאו מכאן. אמנם דברי ההת"ס בזה הם לפלא, דהרי בהדיא מבואר בתוס' והרא"ש ז"ל אחר שכתבו התי' בפסי ביראות שלא עשו צוה"פ בשביל שלא היה מתקיים מפני הגמלים סיימו וכן בשיירא, ואח"כ כתבו א"נ לחלק בין אית ביה דיורין או לאו, הרי בהדיא שהביאו תי' הא' דאינו מתקיים גם על הך דשיירא והך תי' לחלק בין אית ביה דיורין או לאו הוא תי' הב' ומ"ש החת"ס דא"א לומר בשיירה תי' הא' שאינו מתקיים כיון דלא אתי גמלי לשם, כבר הרגיש בזה הקרבן נתנאל וכתב דבשיירה צ"ל שלא היה מתקיים בשביל שהוקפו רב. ולפימ"ש דלר"ל לפי דעת הרא"ש ז"ל בפירושו במימרא דר"ח בצוה"פ שעשאה מן הצד באמת א"א לומר כתי' הא' כיון דפליג על ר"ח, שפיר י"ל דברי החת"ס דבשיירא הוכרחו לתרץ כתירוץ הב' כיון דצריך לתרץ גם לר"ל שלא יקשה אליביה מסתם מתני' דשיירה שחנתה בבקעה, אף כי רחוק להעמיס כן בדברי החת"ס ז"ל ודבריו צ"ע אבל אליבא דאמה י"ל כמו שכתבתי.
ומה שהקשה בחקק הלכה דאם נימא דפסול הצוה"פ בשיירא בשביל שהוא מן הצד א"כ למה הוצרכו בש"ס להקשות מר"ת שאומר צוה"פ שעשאה מה"צ לא עשה ולא כלום הלא מתני' הוא, בזה י"ל דהנה רש"י ז"ל בגירסא שלפנינו גרס על הך קושיא שהקשי מר"ח דאמר צוה"פ שעשאה מה"צ לא עשה ולא כלום ולענין שבת אמאי התיר י לו, ובצידי נרשם ס"א ולענין כלאים אמאי התירו לו, ומבואר מגירסא זו שהוכיחו מדר"ח מדאמר לא עשה ולא כלום דאף לענין כלאים אינו כלום וקשה ממה שלענין כלאים התירו כו"ע אף ר"י, וא"כ אין התחלת קושיא ממה שהוצרכו להביא מר"ח ולא ממתניתין דשיירה, דשם לא מוכח מידי אלא לענין שבת שלא התירו לטלטל בצוה"פ יען שהיה מה"צ, אבל הם רצו להקשות גם על כלאים למה התירו, וזה אין מוכח רק מר"ח שאמר לא עשה ולא כלום, ומיושב היטב דברי התוספות והרא"ש ז"ל שבתו' הא' לפי גירסת ס"א, אמנם הגירסא שלפנינו ברש"י ז"ל שגרסו ולענין שבת אמאי התירו לו, י"ל דסברי כתירוץ הב' לחלק בין אית ביה דיורין או לאו, כאשר כתבתי שתי' הב' הוא העיקר באיקבע כן להלכה בשו"ע. ועכ"פ אזלא לה ראייתם מהש"ס לאסור בצוה"פ כשמפסיק דבר בין הי"ט.
והנה בכשורא ש"י הביא אח"כ דברי הב"ש שהתיר מכח דברי המהרי"ל שמבואר שם בהדיא להתיר, ופליג עליו דהרי בשו"ע התניא ובאהעו"ז סימן שס"ג ובדברי הגר"א שס הביאו ראיה ברורה מן הש"ס עירובין דף ג' דחלל מבוי תנן ולמטה כלמעלה דצריך להיות חללו דייקא י"ט וכ"ה בהג"ה שם בב"ש מבן המחבר. אבל בעצמו הביא אח"כ דברי הקרבן נתנאל (דף י"ד אות ב') שכתב טעם הדבר להתיר דרואין מה שהוא בתוך י"ט כאילו אינו, וא"כ אזלא ראייתם מהש"ס דבש"ס מיירי היכא שאם נימא רואין לא ישאר קורה כדינו משא"כ היכא דאף אם נימא רואין מה שהוא בתוך י"ט כאילו אינו עדיין ישאר שיעיר קורה למעלה הוי כאילו חללה יו"ד ואינו מזיק מה שבתוכה מאומה, ואעפי"כ פליג על הב"ש בנ"ד לענין צוה"פ דצוה"פ גרע לענין זה מקורה כיון דפתחא כי האי לא עבדי אינשי, והוא היפך ממש מדברי הב"ש שכתב דצוה"פ עדיף לעני( זה.
עוד כתב, דהא אנן לא קיי"ל כר"י (דף י"א ע"ב) דס"ל רואין, רק כשעקמימות בתוך עשרה חידש ר"ז (דף י"ב ע"א) דאמרינן רואין נמי לדידן כמבואר ברא"ש וראשונים שם, וה"ט כיון דבידו ליטול כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וא"כ נראה דדוקא בקורה ובעקמימות דלא עשהו כן בכוונה, משא"כ בנ"ד דעשה מעשה וקשר חוטי ברזלים לעכב הכניסה ויציאה, ליכא למימר הואיל ובידו ליטלם לאו כמחוסר מעשה דמי, דהרי אדרבה עשה מעשה להיפך, והאריך בזה
ולפענ"ד אף אם נימא דהטעם דאמרינן רואין בעקמימות הוא מטעם דבידו ליטול, ג"כ אין הסברא מוכרחת עדיין לחלק בין היכא דמשהו כן בכוונה ללא עשאו בכונה, דסו"ס בידו ליטלו. אמנם באמת לא ידעתי מנין לנו לבדות טעם חדש דלהכי אמרינן רואין בעקמימות כיון דבידו ליטלו לבנות ע"ז יסוד לדינא ולפענ"ד הדבר ברור דאינו כן, אלא דמשו"ה קיל יותר לומר רואין בעקמימות אף דלא קיי"ל כר"י דאמר רואין, דהתם שחסר לנו מגוף הדבר הצריכין אליו להכשיר כמו באם היתה של קש ושל קנים דצריך להיות בריאה כדי לקבל דלת, בזה לא קיי"ל רואין לומר על דבר שלא היה ולא נברא כאילו הוא בכאן, משא"כ בעקמימות דאמרינן רואין אילו ינטל כל העקמימות ואין בין זה לזה שלשה כשרה, בזה כיון שיש לנו שיעור קורה המכשיר מבלעדי העקמימות ואין צריכין אליו כלל, אינו מזיק לנו מאומה בזה העקמימות שנתוסף אף אם אינו מעומד כדינו, כי לא איכפת לנו לדיני הקורה אלא במה שהוא מוכרח לכשיעור המכשיר, ואין הפירוש רואין אילו ינטל שצריך להיות כן באמת כאילו ניטל, אלא שצריך לשער אילו היה ניטל אם אז לא היה חסר ג"כ מהשיעור הנצרך להיות תו אינו מזיק מאומה אף אם הוא שם, וא"צ לומר כלל שהוא כאילו ניטל לבקש טעמים לומר שהוא כיון דבידו ליטלו, ואך אם רואין שאילו ינטל לא ישאר לנו כשיעור כיון שצריכין אליו לשיעור הקורה צ רי ך להיות מונח כדינו.
וראיה ברורה לזה, דהרי אמרינן בדף ג' ע"א במקצת קורה בתוך עשרים ומקצתו למעלה מעשרים אמר רבה במבוי כשר בסוכה פסול מ"ש במבוי דכשר דאמרינן קלוש בסוכה נמי נימא קלוש אי קלשת ליה הוי חמתה מרובה מצילתה ה"נ אי קלשת הוי קורה הניטלת ברוח אלא ע"כ נטשו כשפודין של מתכות ה"נ נעשה כאילו צילתה מרובה מחמתה, ופירש"י ז"ל קלוש רואין כאילו ניטל אותו העובי היוצא למעלה ותהא קורה דקה, ובנעשו כשפודין של מתכות פירש"י ז"ל חשוב אותו כשפודין כבדין דאי נמי קלישי לא שדי להו זיקא דהא לא מידי שקלית מינה אלא רואין הוא דקאמר ע"כ. והנה השקלא וטריא שס הוא אך אליבא דרבנן דלית להו רואין כמבואר ברבינו יונתן שם דלר"י דאית ליה רואין לא פריך מידי אי קלשי הוי קורה הניטלת ברוח דהרי אף אם באמת הוא רק של קש הוי כאילו היא בריאה, וכן הוא מבואר מפירש"י ז"ל שהוצרך להטעם דלהכי אמרינן נעשה כשפודין של מתכות כיון דלאו מידי שקלית מיניה, מבואר מזה דאילו הוה שקלי מניה באמת ולא היה נשאר כביעור לא הוו אמרינן רואין כאילו היא בריאה כשיטת ר"י דלרבנן קיימי' שם, וא"כ מבואר שם בגמרא דאף לרבנן דלית להו רואין מ"מ לענין זה אמרינן רואין כאילו ניטל מה שהוא חוץ מעשרים אמה אם די לנו במה שנשאר, ושם א"א לומר הטעם כיון דבידו ליטלו לאו כמחוסר מעשה דמי דהרי א"א ליטלו ממש דא"כ יהיה חמתה מרובה מצלתה וקורה הניטלת ברוח, ואין ההיתר אלא בשביל דלא שקיל מני' מידי אלא רואין הוא דקאמר, וא"כ בע"כ א"א ליטלו משם, וע"כ דלענין זה אמרינן רואין כאילו ניטל שלא יזיק לנו מה שהוא חוץ למבוי אם נשאר בתוך המבוי שיעור קורה לפי מדתה כיון שאין צריכין אותו הקורה שחוץ למבוי להשלים המדה אף דעדיין צריכין אליו שלא יהיה ניטל ברוח, ועכ"פ הדבר ברור שאין צריך להיות כאילו ניטל ממש ואין מזיק אף אם באמת רוצין שיהיה שם ואף אם צריכין אליו עוד לאיזה תכלית, וא"כ אין מקום לחלק אף אם עשאו שם בכונה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו רוצה ליטלו כיון שיש שיעור קורה המכשיר מבלעדו אינו מזיק מאומה.
ובזה מובן היטב גם לשונו של הטו"ז בסימן שס"ג ס"ק י"ג, דז"ל שם דכשהיא למעלה מיו"ד ורוחב שלה הולך עד למטה מי' פשיטא דכשרה דכאן א"צ ליטול שום דבר אלא רואין מה שיש תחתיה כאילו אינו, ועיין בהגהות יד אפרים שם. ואינו מובן לכאורה מה בעי בזה לומר שא"צ ליטול משם שום דבר, ולהנ"ל א"ש והבן.
ובזה נתיישב לי היטב דברי המהרי"ל ז"ל, דהנה בעיקר הקושיא מה שפקעו עליו מן הש"ס דאמרינן חלל מבוי תנן, הביא גם בכשורא ש"י דמיושב לפי דברי הק"נ דאמרינן רואין כאילו אינו. אבל לשונו של המהרי"ל לא היה נתיישב לי עדיין בהשקפה ראשונה, מ"ש שהוא כ"ש דכשר אם ריבה בסתימה טפי, דהרי עיקר ההיתר הוא שרואין אותו כאילו אינו, וא"כ הוי עכ"פ מעליותא אם אינו בשם, והאיך אפשר לומר דהוי כ"ש להכשיר על ידו יותר. אמנם לפי שביארתי מן הש"ס דאם לפי מדת הקורה בעצמה נוכל לומר דרואין אותו כאילו אינו תו אינו מזיק לנו אף אם מקבלין ממנו עוד איזה תועלת להכשיר, א"כ י"ל גם כאן דהוי כ"ש להכשיר מה שריבה בסתימה, ובכאן עדיף יותר דהרי לקורה בעצמה אין שום תועלת מהתוספת הלז וממילא אין מקום שיהיה מהתוספת הלז היזק להכשר הקורה יא"צ ליטלו משם כלל, ותו הוי מעליותא ריבוי הסכימה.
עוד נ"ל ליישב דברי המהרי"ל וסייעתו מה שהקטירו עליהם מן הש"ס דחלל מבוי תנן ולמטה כלמעלה, ולפענ"ד לק"מ, דהרי באמת יש חילוק גדול בין שיעור שלמעלה לשיעורו שלמטה, דבשיעורו שלמעלה שהוא גבוה מפ' אין החסרון אלא במקום הקורה דלא שלטה בה עינא אבל בשאר משך המבוי חוץ ממקום הקורה לא איכפת לן כלל אף אם גבוה הרבה, ומבואר בב"י סימן שס"ג ובדברי הה"מ פי"ז דבהכשירו בלחי לא איכפת לן בגובה המבוי כלל דכיון שהלחי עומד בקרקע מה לנו אם המבוי גבוה כמה יעיי"ש, אמנם בשיעורו שלמטה יו"ד טפחים אין הטעם בשביל הכירא של הקורה אלא בשביל המבוי דאינו נקרא מבוי אם אין בו יו"ד, בזה צריך להיות כל משך המבוי גבוה יו"ד, ובדף ה' ע"א גבי היה בו פחות מעשרה טפחים וחקוק להשלימו לעשרה כמה חוקק ר"י אמר בארבע, כ' רש"י ז"ל וז"ל ר"י דבעי לעיל טפח הכא בעי ארבעה דהתם איתא לדופן ולמעוטי קאתי בהיכר בעלמא סגי הכא דהשתא הוא דמשוי לדופן בעינן דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר מבוי שלם ושיעור משך מבוי בד' יעיי"ש. ועכ"פ הדבר ברור דאף דמפרשינן בש"ס פי' דברי הברייתא דשיעורו שלמטה הוי כלמעלה, אבל מ"מ חלוק לענין זה, דשיעורו שלמעלה הוא שיעורא זוטא אך לנגד היכר הקורה, ושיעורו שלמטה הוא שיעורא רבה לכל משך המבוי, ואך לענין גובה הוא דמשוינן ליה דכמו שהוא בשיעורו שלמעלה במקום הקורה כן הוא בשיעורו שלמטה במשך המבוי. וא"כ אין תימה אף אם נימא דבפתח המבוי א"צ כלל שיהיה חללו יו"ד, כיון דהטעם דצריך להיות יו"ד הוא בשביל שיעור הכשר מבוי דאינו נקרא מבוי בפחות מי', וא"כ אם יש שם שיעור הכשר מבוי של יו"ד טפחים מבלעדי מקום הפתח י"ל דאינו מזיק כלל סתימת מקום הפתח דשם אם ריבה בסתימה עדיף טפי ואנן שיעורא בעינן רק בעיקר משך המבוי, ומ"ש בגמרא דלמטה כלמעלה הכוונה על עיקר משך המבוי דע"ז נאמר כשיעורא די"ט, ואין הכרח לומר דצריך להיות בחלל הפתח דוקא יו"ד, ואין מזה קושיא על המהרי"ל ז"ל.
ומ"ש בתשי רת ש"י דצוה"פ גרע מקורה דפתחא כי האי לא עבדי אינשי, הנה כיון שבעצמו כתב דהראיה מהש"ס נדחה לפי דברי הק"נ, מסברא בעלמא האיך אפשר לחלוק על המהרי"ל לומר דצוה"פ גרע כיין שהוא ז"ל השוה בזה דין צוה"פ לדין קורה ולמדה משם, וכבר הבאתי דברי התת"ס בצוה"פ שע"ג המים דנראה מדבריו דאין לדמות מילתא למילתא בענין זה ואין לך אלא מה שאמרו חכמים. ולפענ"ד הבאתי עוד ראיות ברורות מן הש"ס דמה שיש דבר המפסיק בין הי"ט אינו דומה לפתחא בקרן זוית. ובעיקר הסברא מש"כ דצוה"פ גרע לענין זה שיהא חללו יו"ד, הנה דעת הרמב"ם ז"ל הוא בפי' דבצוה"פ א"צ כלל שיהיה גבוה יו"ד, כמ"ש בפי"ז מה"ש הל' י"ד אבל אם היה לו צוה"פ אפילו היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה וכו', וכן נראה מדברי השו"ע סימן שס"ג סעיף כ"ו שכתב אבל אם חסר א' מכל אלו אין לו תקנה אלא בצוה"פ עיין באחרונים שם, וע"כ דצוה"פ עדיף. וגם לפי מה שהכריעו האחרונים כדעת הרשב"א החולק על הרמב"ם ז"ל בזה, הנה ז"ל הרשב"א בעבוה"ק שער א' אות ג' עשה לו צוה"פ אע"פ שאין גובה חללו עשרה יש מן המורים שהכשירו ולא יראה לי כן שאינו בדין שתתיר צוה"פ יותר ממחיצה ואין מחיצה פחות מעשרה עכ"ל, הרי דמה שהכריעו לאסור בצוה"פ כשאין בו יו"ד הוא מטעם דאפילו אי היה מחיצה גמורה כזו ג"כ לא היה ניחר ואינו בדין שתתיר צוה"פ יותר ממחיצה, וטעם זה לא שייך אלא כשכל הפתח הוא למטה מי' דאז לא היה מועיל אף מחיצה גמורה כזו, אבל אם יש בו גם למעלה אלא שנמשך גם למטה נסתר הק"ו ממחיצה, וא"כ נכונים דברי המהרי"ל דמה שנמשך תוך י' טפחים כש"כ דמועיל דריבה בסתימה ודמי טפי למחיצה דגם הרשב"א ז"ל לא חשש אלא במקום דאינו מועיל מחיצה כזו ולא כתב לחוש ולומר דפתחא כי האי לא עבדי אינשי.
עוד כתב שם בכפורת ש"י, דהא אמרינן (דף י"א ע"ב) צוה"פ שאמרו צריך שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת, וע"כ הטעם דהיה צריך דלת אלא אם ראוי לדלת רואין כאילו יש בה דלת, וא"כ אם נצטרך עוד לומר רואין כאילו ניטל מה שהוא בתוך עשרה הוי תרי רואין ותרי רואין לא אמרינן. הנה מלבד מ"ש דא"צ לומר בזה כלל רואין כאילו ניטל, דא"צ שיהיה ניטל (אלא שצריך לשער אילו היה ניטל אם לא היה חסר עוד משיעור הקורה, ואין זה כשאר רואין דעלמא שיהיה נקרא עי"ז תרי רואין. אמנם בגוף הדבר מ"ש דמשו"ה אין צריך דלת במבוי משום דאמרינן רואין, תמה אני מה ראה על ככה לחדש דבר מחודש כזה, דא"כ הך דא"צ דלת במבוי יהיה תלוי בפלוגתא אי אמרינן רואין, והלא אנן קיי"ל כרבנן דל"א רואין ואך בעקמומית שחידש לנו ר"ז דאמרינן רואין, ואף לפי דבריו דהוא מטעם כיון שבידו ליטלו, אבל כשאסר דלת הוי מחוסר ממש ולא אמרינן רואין לרבנן, וא"כ נצטרך לעולם דלתות במבוי ואין ההלכה כן. אבל באמת הדבר ברור ומה שצריך שתהא בריאה לקבל דלת הוא מטעם דכשאינו ראוי לקבל דלת פתחא כי האי לא עבדי אינשי שלא יהיה ראוי לדלת (וכמדומה לי שראיתי מבואר לן במס' ואינני זוכר מקומו כעת אבל הדבר ברור גם )מצד הסברא), אבל אם ראוי לקבל בה דלת דהוי פתחא לא מצרכי' במבוי עוד דלתות, ואינו מטעם רואין כלל דבפתח לבד סגי.
ומ"ש עוד דיש לדחות דברי הק"נ, דהנה בעקמימות קצת תוך עשרה אמרינן רואין היינו כיון דרוב הקורה למעלה מעשרה רק מיעוטה תוך יו"ד אזלינן בתר הרוב והמיעוט כמאן דליתא, משא"כ היכא דא"א לומר דאזלינן בתר רובה מהיכא תיתי לומר על חוט האמצעי כמאן דליתא הלא אינו בטל להעליון, והביא גס מרש"י ז"ל במנחות דהמיעוט דבטל כמאן דליתא דמי והאריך בדבר. ולפענ"ד אין זה שום שייכות לכאן, דכאן לא מטעם ביטול אתינן עלה וכל הסברא דרואין אין לה שום נגיעה לביטול, ולר"י דאית ליה רואין לעולם סובר כן אף בהיתה של קש ושל קנים דאמרינן רואין כאילו היא של מתכות, ולרבנן לית להו רואין בכה"ג שחסרה הקורה מלהיות כדינא, ואך כשיש לנו בסקירה כל השיעור הצריך להיות ולא חסר מידי רק שהתוספת שנתרבה אצלה יותר מהשיעור אינו עומד כדינו, בזה קיל יותר וסברי גם המה רואין, אבל אינו מטעם ביטול כלל ובאמת כבר ביארתי דלא אמרינן כלל דהיא כמאן דליתא, דהלא אמרינן רואין אף במקום שצריכין אליו שלא יהיה קורה הניטלת ברוח וא"א לומר ביה כמאן דליתא, ואין הכוונה כלל לומר דהוי כאילו ניטל אלא דמשערינן כך אילו היה ניטל אם היה נשאר עדיין השיעור הראוי להיות תו אינו מזיק כלל התוספת, וא"כ פשיטא דאינו מטעם ביטול כי אין צריכין לומר דנתבטל דאף אם איתא אינו מזיק מאומה אם יש שיעור הראוי גם מבלעדו.
והנה בכשורא ש"י מהדו"ת סימן ע"ד חיזק עוד דבריו שבמהדו"ק לאסור ביש דבר המפסיק בין הי"ט, והביא שמצא אח"כ שמבואר כן בת"ת ובגאון יעקב פ"ק דעירובין דף ט"ז ע"ב, והמציא מזה להחמיר אף בפירצה פחותה מעשר כשאין חללה י"ט, כיון דאף פירצה פחותה מי' דמותרת הוא מטעם פתח ומה"ט בק"ז מחמרינן אף בפחות מי' כיון דפתחא בק"ז לא עבדי אינשי, וכמו כן בכה"ג דלא עבדי אינשי פתחא בכה"ג יעיי"ש. והנה עיינתי בת"ח ובגאון יעקב שכתבו כן על הא דבעי הש"ס שם הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד בעי ר"ה בערב מאי, ופירשו דלהכי קא מיבעיא ליה בערב משום דא"ל דדוקא בשתי הוי עומד דהמקומות הפרוצים הוי כמו פתחים משא"כ בערב דפתחא כה"ג לא עבדי אינשי יעיי"ש והנה הן אמת שהוזכרה סברא זו בדבריהם אבל לדינא אדרבה משמע מזה להקל, דאם באמת זהו טעם האיבעיא אם בערב אמרינן עומד מרובה עה"פ הוי עומד כיון דפתחא כה"ג לא עבדי אינשי א"כ לפי"ז כיון דלהלכה קיי"ל דנם בערב אמרינן עומד מרובה עה"פ הוי עומד כמבואר בראשונים ושו"ע סימן שס"ב, ש"מ דאיפשטא האיבעיא דל"א פתחא כה"ג לא עבדי אינשי. ובאמת ביאר הוא ז"ל בעצמו דאף בעומד מרובה ובפירצה פחותה מי' אינו ניתר אלא מטעם פתח, כמבואר בפ"ק דעירובין (דף ט"ו ע"ב) כל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח, ופירש"י ז"ל ושיהא בעומד רב עליהן, וא"כ אם נימא דבאין חללו י"ט פתחא כה"ג לא עבדי אינשי, אין שום מקום להתיר בעומד מרובה עה"פ בערב כיון דא"א לומר ביה פתחא הוא, וא"כ ממקום שבא להביא סניגורין לדבריו שם מצא קטיגורו. אמנם בת"ח מבואר עוד שם, דבהכי ניחא הא דקאמר בסמוך אי מוקי לה תתאי הוי ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה, אע"ג דלעיל מברייתא דשלש מדות (שם ע"א) משמע דבעומד מרובה עה"פ אע"ג שהגדיים בוקעין בה מותר, אלא צ"ל דלעיל שאני משום דבעומד מרובה הוי ליה הפירצות כפתחים, אבל הכא בחבלים כיון שנפרץ בערב לא הוי כמו פתח עכ"ל. ומזה משמע דקיי"ל להלכה כן דבמפסיק בחבלים פתחא כה"ג לא עבדי אינשי, דהרי כתב דזהו הטעם דאינו מועיל מחיצה שהגדיים בוקעין בה ובמחיצה שהגדיים בוקעין בה קיי"ל להלכה דאינו מועיל. אבל צריך להבין שלא יהיו ההלכות סותרין זה את זה מה דקיי"ל דעומד מרובה על הפרוץ בערב הוי עומד אף דגם שם מהני רק מטעם דאמרינן פתחא הוא. גם בעיקר הקושיא שהקשה בת"ח מברייתא דשלש מדות דמשמע משם דבעומד מרובה עה"פ אע"ג שהגדיים בוקעין בה מותר, שמזה הוכיח לחלק בין הך מחיצה שהגדיים בוקעין בה דלא עבדי פתחא כה"ג, אפשר לומר דלא קשה, דהלא בברייתא דג' מדות מיירי שהגדיים בוקעין במקום הפרוץ אבל במקום העומד אין שום בקיעת גדיים והוי מחיצה מעלייתא ושפיר מבעל להפרוץ המיעוט, אבל שם בבעי' דר"ה מיירי ממחיצה שהגדיים בוקעין בה תרכ המקום העומד ואם אמרינן דבקיעת גדיים מבטל להמחיצה אין כאן עומד כלל ול"ש למימר ביה עומד מרובה על הפרוץ.
ולאחר העיון שבתי וראיתי, דהן אמת דלענין מה שהחמיר בכשורא ש"י אף בכוכלת עשר כשיש דבר המעכב ההילוך, לנגד זה נלפענ"ד כל ראיותי עצומות להתיר, אמנם בפירצה יתירה מי' שאינו ניתר אלא בצוה"פ עדיין יש לעיונא ביה מובא, דאף דבשניהם הוי ההיתר רק בשביל דהוי פתרא מ"מ חילוק גדול יש ביציהם. ובתשורת ש"י הביא בשם מורה אחד לחלק בין פירצה פחותה מי' דשם י"ל דא"צ לומר דהוי פתחא, והוא ז"ל חלק עליו בטעמו יעיי"ש. אמנם באמת ע"ב צריך לחלק ביניהם, כמו שביאר הב"ש בסימן נ"נ לענין עומד נ◖רובה עה"פ, דאף דעומד מרובה על הפרוץ אינו מועיל יותר מלחי וקורה דדיו לבא מן הדין להיות כנידון כמבואר בתוס' דף ה' ע"ב, מ"מ לענין פירצות הקטנים שאינם צריכים שום תיקון ע"כ צ"ל דעדיף, דהרי פריך הש"ס דף יו"ד ע"ב אהך דר"י וליחוש דלמא שבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא, ופירש"י ז"ל וז"ל ודילמא שבקי פתחא רבה ובטל תורת פתח מיניה ובטל לחי המתוקן בו ונמצא מבוי זה בלא תיקון, ומשני חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן, וקשה דא"כ במה הוכשרו הפתחים קטנים, דהרי חזינן דאם היה שבוק פתחא רבה ועייל בזוטא לא היה עוד לפתחא רבה דין פתח, א"כ כיון דאין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קען א"כ ליבעל דין פתח מהכתרים הקטנים, אלא וודאי כיון דהפתחים הקטנים א"צ שום תיקון משום דהוכשרו בעומד מרובה על הפרוץ ל"ש לומר דבטל התיקון יעיי"ש שהאריך.
ולפענ"ד יש להסביר עוד, דהיכא דצריך תיקון לחי או קורה צריך שיהיה בו גם הכירא, דאף למ"ד לחי משום מחיצה מבואר בתוספות דף ה' ע"ב ד"ה ארבע דמ"מ היכר קצת בעינן, וגם בצוה"פ דעת רוב הפוסקים דבעינן גם הכירא קצת, ובחת"ס סימן צ"א כתב, דאף אם נימא דצוה"פ לא בעי היכירא דהוי כסתום, מ"מ כיון דפתחא בלי היכרא לא עבדי אינשי הו"ל בפתחא בק"ז, והביא ראיה ברורה לזה. ולכן י"ל דאם שבקי הילוכם משם ועיילי בפתחא אחריתא בטל ההיכר הנעשה שם, כי אינו ניכר כלל שהוא פתח אם אין הולכין בו, משא"כ בהפתחים הקטנים שפתוחים מעשר ועומד מרובה על הפרוץ שאינם צריכים שם תיקון, הנה בודאי א"צ שום היכרא שס כי א"צ לעשות שום דבר במקום הפרוץ ומהעומד המרובה בודאי אין שום הכירא על מקום הפרוץ, תו אין נ"מ אף אי שבקי הילוכם משם ואינו ניכר שהוא פתח, כי בלא"ה לא
הוצרכו לעשות שום תיקון והיכר אצל מקום הפרוץ כי דיו במה שהוא בעצמו פתח אף שלא ניכר אצלינו מאומה. ויהיה איך שיהיה עכ"פ הדבר ברור דלענין זה יש חילוק דהיכא שצריך תיקון לחי או קורה כמו בפירצה יתירה מי' או בפרוץ מרובה על העומד צריך לראות דצא לישבקי בני המבוי את הילוכם משם לעייל בפתחא אחריתא כדאיפסיק כן להלכה בסימן שס"ג סעיף ל"ד, אבל בהפתחים הקטנים מי' ועומד מרובה על הפרוץ אינו מזיק אף אי שברי הילוכם משם כמבואר זה בגמרא שאמרו חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן. ומעתה יש לעיין בפתח שנעשו שם חבלים לעכב כניסה ויציאה דוודאי גרע טובא משבקי הילוכם משם כיון דא"א כלל לילך שם ונעשה כן בכוונה לעכב ההילוך אולי עי"ז נתבטל הפתח ובטל התיקון ממנו, ולא מיבעיא לדעת המפרשים בדברי הג"א כפי הגי' המובא בשו"ע סעיף ל"ד אא"כ עשה צוה"פ לזוטא דלרבה אינו מועיל כלל צוה"פ, דלפי"ז משמע דאף בשבקי הילוכם משם נתבטל גס תיקון דצוה"פ, אלא אפילו לדעת רוב המפרשים דלרבה מועיל צוה"פ דצוה"פ אינו נתבטל במה דשבקי הילוכם משם, מ"מ י"ל דאינו אלא כשהפתח נעשה עכ"פ באופן שיהיה ראוי לילך בו ואינו ניכר בפי' שמעורב ההליכה שם, אבל היכא שנעשה כן לעכב הכניסה ויציאה בודאי דגרע וי"ל דנתבטל כורת פתח ואין בה שום הכירא. ונסתר ראייתי שהבאתי מן הש"ס דאמרינן באית ליה גידודי למטה דהוי פתח אף דמעכב ההילוך, דהלא שם מיירי בפירצה פחותה מעשר שא"צ שום תיקון, אף דבוודאי גם בזה אין ההיתר אלא בשביל דהוי פתח, מ"מ לענין חסרון ההילוך שאין הולכין בשם הנה חזינן בפי' דאין לדמות פירצה הצריכה תיקון לפירצה קטנה שלא הקפידו חכז"ל מה שאין הולכין שם כלל כמו שהקפידו בפירצה הצריכה תיקון, ואם הוא מטעם שכתבתי דא"צ שם הכירא או מטעם אחר עכ"פ אין ללמוד קולא מהך שהקילו חכז"ל בעוצם קטנה ביש שם דבר המעכב ההילוך להתיר עי"ז גם פירצה גדולה הצריכה תיקון אף אם נעשה שם דבר המבטל התיקון כיון דחזינן דחלוקים הם בענין זה.
נפ יש לחלק, דאף דגם בפירצה פחותה מעשר דמ י תר הטעם הוא בשביל דהוי פתח כמבואר במשנה, אבל הא וודאי דבפתח בלי משקוף ומזוזות פתחא כי האי לא עבדי אינשי, וגם בצוה"פ מן הצד דלא הוי פתח כתב הגר"א בסימן שס"ב דהטעם הוא דפתחא כי האי לא עבדי אינשי, ומכש"כ בלי משקוף ומזוזות כלל דאין בו תורת פתח בשום מקום וגם לענין חיוב מזוזה לא הוי פתחא כלל כה"ג, וע"כ צ"ל דהקילו חכז"ל בפירצה פחותה מעשר אף בכה"ג ובעלילה כל דהי דמצינו למיתלי ביה שהוא פתח מקילין, ואך כשהוא עומד גם בק"ז דגם אינו עומד במקום הראוי להיות פתח ואית ביה תרתי לגריעותא החמירו חכז"ל, אבל כשהוא עומד במקום הראוי שהתירו שם אף באית ליה גידודי שמעכב ההילוך, אין להביא ראיה מזה להתיר אף בפירצה יתירה מעשר שצריכה צוה"פ כדינו, די"ל דלעולם היכא דאית שם דבר המעכב ההילוך פתחא כי האי לא עבדי אינשי, ומה שהתירו זה בפירצה פחותה מי', הלא שם ע"כ התירו אף בפתחא דלא עבדי אינשי כה"ג ולא הצריכו חכז"ל שם כלל שיהיה בתואר צוה"פ אלא שיהיה עכ"פ עומד במקום הראוי להיות פתח, משא"כ בפירצה יתירה מעשר שהצריכו חכז"ל תואר צוה"פ במשקוף ע"ג מזוזות בכל הפרטים, י"ל דכשיש שם דבר המעכב כניסה ויציאה פתחא כה"ג לא עבדי אינשי ואין בו תואר צוה"פ כלל ובטל התיקון הנצרך לפירצה יתירה מעשר, ונסתר ראייתי שהבאתי מהש"ס להתיר בכה"ג.
ובחילוק זה יתיישב לי גם תמיהא עצומה שלא ידעתי להולמה, דהנה בסימן שס"א מבואר שם בשו"ע הך דינא דפתחא בק"ז לא עבדי אינשי, והביא שם בתו"ש דברי התוספות (דף ו' ע"א) דז"א אלא בנפרץ אבל אם נעשה במזוזות ומשקוף כפתח גמור הוי פתחא אף בכה"ג, ותמה על הפוסקים למה השמיטו זה ולא הביאו דברי התוספות. וכתב הפרי מגדים שם בא"א סק"ד דאפשר מילתא דפשיטא הוא דדוקא נפרץ ומשו"ה לא הזכירוהו הפוסקים, ותמה ע"ז נחקר הלכה מערכת עירובין אות ו', דהלא דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפי' צוה"פ שעשאה מן הצד (דף י"א ע"א) דהיינו כשנעשה בק"ז לא הוי פתחא, וא"כ לדידהו ע"כ דבק"ז לא הוי פתחא אף אם נעשה בצורת הפתח, ובשאר פוסקים לא מצינו ההיפוך, ובוודאי דנקטינן כהרי"ף והרמב"ם ז"ל נגד דעת התוספות יעיי"ש. ובספר פכ"ז כלל י"א כתב לתרץ דלכן הוא דבר פשוט דאין הלכה בזה כדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהר"ן נמי חולק, דכתב בפ"ק דסוכה (דף ז' ע"א) לחלוק על פירושא דהרי"ף והרמב"ם בצוה"פ שעשאה מן הצד דהיינו שנעשה בק"ז, דכי אמרינן פתחא בק"ז לא עבדי אינשי היינו כשאוכל מב' רוחות אבל מרוח אחת לא, ועוד דכי אמרינן הכי הני מילי שלא נידון הפירצה כפתח אבל כשעשאה צוה"פ ממש משמע דאפילו בק"ז מהני יעיי"ש. ולא ידעתי מה תיקן, דאף אם הר"ן ז"ל חולק ג"כ עכ"ז מלבד דנודע דרכו של השו"ע שכתב בהקדמתו דבכל מקום דהרי"ף והרמב"ם מסכימין לדעת אחת נקטינן כוותייהו, ומה שפסק כאן כדעת רש"י ז"ל שפי' צוה"פ שעשאה מן הצד היינו שלא עשה הקנה ע"ג, כבר כתב הב"י והכ"מ דלדינא גם הרי"ף והרמב"ם מודי דצריך להיות הקנה ע"ג ואך בפירושא דמן הצד הם חולקים, בפרט בכאן שגם הרשב"א והרא"ש ז"ל החולקין ג"כ על הרי"ף והרמב"ם ז"ל בהך פירושא דצוה"פ שעשאה מן הצד לא הביאו כלל פירכא השניה שבר"ן ז"ל שחלק על גוף הסברא דבעשאה בצוה"פ ממש מהני אף בק"ז ולא כתבו רק טעם הראשון דקרן זוית לא נקרא אלא כשאוכל מב' רוחות, משמע בהדיא דאם הוא אוכל מב' רוחות גם המה מודים לסברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאינו צוה"פ אף אם עשאה בצוה"פ ממש, וכשכולם מסכימים לדעת אחת אין ספק שלא הכריע הב"י נגדם מכח דברי הר"ן ז"ל, בפרט שגם בב"י לא הביא כלל אלא טעם הזה דק"ז לא נקרא אלא כשאוכל מב' רוחות ודברי הר"ן ז"ל שחלק על גוף הסברא להקל אם נעשה בצוה"פ ממש לא הביא כלל, והאיך אפשר לומר שהכריע להלכה נגד כל הפוסקים האלו מכח דברי הר"ן ז"ל שלא הביאם כלל בספרו. וחוץ לזה אף אם נימא שהעריע כאן להלכה נגד דעת הרי"ף והרמב"ם ור"ה גאון ז"ל ומשמעות שאר הפוסקים, אבל האיך אפשר לומר עוד כדברי הפמ"ג ז"ל דלכן השמיטוהו הפוסקים יען שהוא פשוט כן להלכה, וכי מי שאומר כדברי הרי"ף והרמב"ם ושארי הראשונים ז"ל יטעה בדבר פשוט כ"כ אתמהה
אמנם לדרכנו י"ל, דהנה התוס' ז"ל ה י כיחו זה דאם עשאה בצורת הפתח ממש הוי פתח אף בק"ז, מהא דאמרו בגמרא דף ה' ע"א במבוי רחב ד"ט דפתח לה בקרן זוית, וא"כ צריך להבין לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאף בפתח ממש לא הוי פתחא יקשה עליהם מהך גמ', ולמה לא הביאו גמרא זו לסתור דעת הרי"ף ומרמב"ם ז"ל וחלקו עליהם רק בסברות בעלמא. אמנם לפי מש"כ לחלק בין פירצה פחותה מעשר דבעלילה כל דהו דמצינו למיתלי ביה שהוא פתח תלינן, לפירצה יתירה מעשר דאינה ניתרת אלא בצוה"פ א"כ צריך שיהיה כדרך פתח בכל האופנים, אין שום קושיא על הרי"ף והרמב"ם ז"ל דסברי בפירושא דמימרא דר"ח דלוה"פ דעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום דלא מהני בק"ז אף שהוא בצוה"פ ממש מהך גמרא דפתח לה בק"ז, דהלא מימרא דר"ח בצוה"פ שנעשה במקום דצריך צוה"פ מדינא, משא"כ שם בגמרא בפירצה פחותה מעשר דמדינא א"צ שם צוה"פ לולא זאת שנעשה בק"ז. ולפי"ז אין שום פלוגתא בדין זה בין הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתם להתוספות ז"ל ומא"ח ומא"ח ולא פליגי, דהתוספות מיירי בפירצה קטנה והם מיירי בפירצה שצריכה צוה"פ בכל אופן ובזה אדרבה משמעות דברי התוספות דף י"א ע"א הוא דלא מהני דלא עדיף מלחי. וא"כ אין כאן תימה כלל מ"ש הפמ"ג שפשוט כדברי התוס' ולא הזכירוהו הפוסקים לרוב פשיטותו, דגם מדברי הרי"ף והרמב"ם וכל שארי הראשונים שהובאו בב"י אין שום סתירה לדבריהם. ובשו"ת ברית אברהם סימן י"ט אות ד' כתב דדברי התוספות דבק"ז מהני צוה"פ תליא בפלוגתא רבתי ותוס' ס"ל דלא כפי' רבינו האי והרמב"ם בצוה"פ מה"צ יעיי"ש, ולפימ"ש א"צ לעשות בזה שום פלוגתא ולמעוטי פלוגתא עדיף.
ובדרך זה אפשר לקיים גם דברי הת"ח דלהכי אמרו בש"ס דאינו מועיל מחיצה שהגדיים בוקעין בה בשביל דלא עבדי פתחא כה"ג וגם מה דמיבעיא להו להש"ס בעומד מרובה על הפרוץ בערב אם הוי עומד הוא ג"כ מהך טעמא דלא עבדי אינשי פתחא בכה"ג, אף דלפי"ז סוכרין לכאורה ההלכות דבעומד מרובה בערב פסקינן להילכתא דהוי עומד ובמחיצה שהגדיים בוקעין בה איפסקא ההלכה דל"ה מחיצה. ולפימ"ש אין זה קושיא כיון דחזינן דאין כל הענינים שווים ובמקום שנראה להם לחכז"ל להחמיר יותר בפירצתה להצריך צוה"פ כדינו החמירו גם בפתחא דלא עבדי אינשי כה"ג, ובמקום שנראה להם לפירצה מועטת להקל בה הקילו גם בכה"ג, א"כ י"ל גם כאן דבמחיצה שהגדיים בוקעין בה חמורה יותר פירצה מבעומד מרובה עה"פ בערב שאין הגדיים בוקעין בה ולזה החמירו בפתחא דלא עבדי אינשי כה"ג. והרווחנו בזה ליישב דברי הרא"ש ז"ל שפ' י"א כיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא ועומד מרובה עה"פ בערב ל"ה עומד והראב"ד ז"ל כ' כיון דרב אשי אוקי בעיא דר"ה באופן אחר אלמא פשיטא ליה דערב כשתי לענין עומד מרובה על הפרוץ ולא איצטריך ליה למיבעיא, והקשה בק"נ דילמא משום דפשיטא ליה דלא הוי ערב כשתי לענין עומד מרובה על הפרוץ אמנם לפי הנ"ל א"ש כיון דחד טעמא לשניהם משום דלא עבדי פתחא כה"ג ואך דמחיצה שהגדיים בוקעין בה חמיר יותר וא"כ אם נאמר דבעומד מרובה על הפרוץ בערב לא הוי פתחא כה"ג ק"ו באם הגדיים בוקעין בה וע"כ דשם פשיטא להקל.
ונדחה בזה גם הראיה שהבאתי מדף י"א מחצר שריבה בה פתחים וחלונות דמועיל צוה"פ בחלונות אף דחלון אינו ראוי להילוך, אף דשם מיירי מטרון מרובה על העומד בארבע דפנותיה דצריך צוה"פ כדינו והשוו זה לפירצה יתירה מעשר אליבא דרב, מ"מ לא מצי למימר דלהכי לא כיעיל שם צוה"פ בשביל שהוא בדרך חלון שאינו ראוי להילוך, כיון דהפרוץ המרובה הוא בצירוף החלונות עם הפתחים ובהחלונות בעצמם אין בהם פרוץ מרובה על העומד כמדוייק בדבריהם שריבה בה פתחים וחלונות, ובהפתחים אפשר לתקן בצוה"פ כדינו שנעשו להילוך יפה ונשארו החלונות שהם פרוץ מיעוט מהעומד ובזה שפיר מועיל אף פתחא דלא עבדי אינשי כה"ג.
וי"ל עוד דהיכא שתיקן בצוה"פ בכשרון המרובה ונשאר עוד פרוץ מיעוט תו א"צ עוד שם תיקון כלל, דאף שנסתפק הבית אפרים בתשו' או"ח סימן כ"ה אם צוה"פ הוי עומד גמור לענין אם יש צלו פרוץ מועט שיהיה נידון כעומד מרובה על הפרוץ לבטל הפרוץ המועט שאצלו, או אם נימא דדיו להפקיע א"ע שיהיה נחשב כעומד לנגד עצמו ולא לבטל את הפרוץ הנשאר, ובמקום אחר ביארתי דנראה העיקר דאיני נחשב כעומד גמור לענין זה, אבל בכאן אין שייכות לזה דהחלונות הם פרוץ מיעוט מהמחיצות הנשארות אף בלי צוה"פ שאצל הפתחים דרק בצירוף הפתחים הוי פרוץ מרובה, וא"כ ממילא ע"י שנתקנו הפתחים בצוה"פ הוי החלונות פרוץ מועט נגד המחיצות שנשארו מלבד הפתחים והחלונות, והפתחים שנתקנו בצוה"פ אף אם נימא דאינם עומד גמור שיבטלו המה אכ הפרוץ המרובה אבל עכ"פ פרוץ בוודאי ל"ה להצטרף עם הפרוץ שבצידו להיות פרוץ מרובה
ומיושב בזה דעת הרמב"ם ז"ל שפסק דאף דמועיל צוה"פ לפרוץ מרובה על העומד מ"מ אם הוא גם יתר מי' פרוץ מרובה על העומד אינו מועיל, והקשו עליו א"כ מאי קאמר לימא מסייע ליה חצר שריבה בה פתחים וחלונות ובלבד שיהא העומד מרובה, דילג(א מיירי בפירצה יתירה מעשר דבזה הכל מודים שצריך שיהיה העומד מרובה, ובת"ח הניח בקושיא ועיין בהה"מ
פט"ז מה"ש ובלח"מ שם ובגאון יעקב האריך ונדחק בדבריו. ולהנ"ל א"ש דע"כ א"א לאוקמי ברייתא זו בפירצה יתירה מעשר כיון דנזכר שם חלונות ואי הוי יתירה מעשר דצריך בעצמה צוה"פ לא היה מועיל שם צוה"פ דלא עבדי אינשי פתחא כה"ג, ואך אם אין בהם עשר בכאו"א אלא דצריך צוה"פ ע"י שהוא פרוץ מרובה בצירוף הפתחים שפיר מועיל להכתרים וניתר הכל כמבואר, ולא נראה להם לחלק דהפתתים הם יתר מעשר והחלונות הם מועטים, דכולא בחדא מחתא מחתינהו ואי הפתחים מיירי דוקא יתר מעשר הוה ליה למיפלגינהו כיון דשניהם דוקא הם דהחלונות צריפין להיות דוקא פחותין מעשר והפתחים דוקא בדיתירים מעשר, ומדפתמינהו בחד מחתא נראה להו דבחדא גוונא מיתוקמא.
היוצא לנו מזה, דבפירצה יתירה מעשר כשל ריבה צוה"פ כדינו, אין ראיותי מהש"ס מספיקין כלל להתיר אם יש גידודי שמעכבין ההילוך. ונלפענ"ד דגם מהמהרי"ל הנ"ל אין ראיה לנ"ד, דז"ל המהרי"ל חצר שהיה כלה לכרם והקיפוהו בצוה"פ והיה שם למטה מצוה"פ עץ אחד מחובר שהיו גפנים קשו רי ן בו, ושאלו מאחר דאותו העץ קשור מן הצד ולמטה מי' אם מבטל לצוה"פ. הנה כפי המבואר מלשונו לא היה זה העץ קשור למטה סמוך לארץ באופן שמבטל ההילוך אלא שהיה למטה מעשרה, ויוכל להיות שהיה למעלה סמוך לצוה"פ אלא שלא היו י' שלמין ממנו עד הקרקע כמ"ש לדמותו לקורה שמקצתה למעלה ומקצתה למטה, וא"כ י"ל דאין זה מעכב ההילוך, דבאמת אף בי"ט שלמים הוא נמוך הרבה מסתם קומת בני אדם דהוא רום ג' אמות) ואעפי"כ פירשו ז"ל על אמרם בש"ס (דף ו' ע"א) דלא בקעי בה רבים היינו שפתוחה למקום מטונף או מקולקל בפתחים וטיט, ובדאיכא גידודי מבואר שם דגרע טפי, גם במג"א סימן שס"ה סק"ד העתיק דלא בקעי בה רבים שפתוחה למקום מטונף וכ"ש בדאיכא גידודי, ומבואר מזה דבדליכא גידודי ואינו במקום המטונף נקרא בקעי בה רבים אף דסתם פתח המוזכר בגמרא ושו"ע שיעורו בי"ט ולא יותר ולא מצינו שום נ"מ בין יו"ד לגבוה מיו"ד אלא בנמוך מי' הוא דפליגי הרמב"ם והרשב"א ז"ל, וע"כ דמה שהפתח הוא נמוך הרבה מקומת בני אדם אין זה מעכב ההילוך ואף בקיעת רבים אינו מעכב, וצ"ל דאפשר לילך ע"י הרכנת גופו, או אפשר שראוי לצרופי הקומה אשר גם המה מרובין, ואינו נקרא מעכב בקיעת רבים אלא כשהוא מקולקל למטה במקום ההילוך ובדאיכא שם גידודי מעכב ההילוך יותר, וא"כ מהיכא תיתי לנו להמציא דבנמוך קצת יותר מיו"ד שצריך להרכין קצת יותר בהילוכו שזה נקרא מעכב ההילוך, דלענין שיהיה ראוי להילוך לא מצינו שיעורא בשום מקום שנאמר לצמצם בו שתלוי ביו"ד טפחים דוקא וגם אין סברא כלל לצמצם בזה שיעורא די"ט, והמהרי"ל שם נא דיבר אלא משיעורא די"ט אם צריך להחמיר בעובדא דידיה שלא היו הי"ט בשלימות, אבל בדאיכא גידודי למטה ממש שמעכב ההילוך או אם יש שם דבר המפסיק נמוך מאד באופן שרואין בחוש שאינו משמש עוד כניסה ויציאה, זה לא הוזכר כלל בדברי המהרי"ל, ודברי המהרי"ל ז"ל סובבין על מעשה שהיה ואין להביא ראיה ממנו להתיר גם באופנים אחרים היכא שנעשה מחיצה להרב כניסה ויציאה.
שוב התבוננתי, כי החת"ס ז"ל בסימן פ"ז אחד מן הראיות שלו להקל בצוה"פ ע"ג המים הוא נ(מה דמחלקין (דף י"ב ע"א) במים בין פירצה יותר מעשר או פחות והיינו מטעם פתח וש"מ עבדי אינשי פתחא כה"ג. ולפימ"ש לחלק לענין פתחא דלא עבדי אינשי כה"ג בין פירצה יתירה מעשר לפחותה מעשר נסתר גם ראיה זו והחת"ס ז"ל לא נחית לכל מה שכתבנו. אמנם באמת שם בנידון של החת"ס ז"ל יש לו גם ראיות אחרות להקל, ובנ"ד שאין לנו ראיות אחרות צ"ע והנה כתב שם דאין לך אלא מה שמצינו להדיא, ולבסוף סיים דבמרחצחת שבכרכים נבנה פתח ע"ג המים ופותחיפ פתח ונכנסיפ למים, גם בנהרות שוטפים נבנים בתי מרחצאות ובני אדם נכנסים לתוך המים ע"י פתחים הבנוים ע"ג המים, והביא גם מתוספת שבת שכתב בסימן שנ"ו סק"ו דבתוך המים לא שייך פתח כלל, ומדייק מזה דלמעלה מן המים עבדי פתחא לסגור בפני העוברים ושבים וכדומה. ונראה כוונתו כיון דבאמת רואין דהרבה פעמים עושין פתחים ע"ג מים אף דאינו מצוי כ"כ כמו סכם פתחים ביבשה, אין לדמותו למ"ש חכז"ל פתחא בק"ז לא עבדי אינשי כיון שלא נמצא כן בהדיא ואולי שייך יותר פתחא בכה"ג מבק"ז, אבל בנ"ד שנעשה מחיצה שם לעכב כניסת ויציאה, בודאי אין הדרך לעשות פתח באופן זה בשום פעם, כי פתח נקרא העשוי לכניסה ויציאה וזה נעשה ממש בהיפוך וכן נראה ממה שהביא ראיה מהתו"כ שכתב דבתו? המים לא שייך פתח ודקדק מזה דלמעלה ע"ג המים עבדי פתחא לסגור בפני העוברים בספינות וכדומה, אבל בתוך המים שאין עושין שם פתח בשום פעם מודה דלא הוי פתחא בכה"ג, וא"כ אולי גם נ"ד גרע מע"ג המים ודמי טפי לבכון המים כיון שאין משמש שם כניסה ויציאה לעולם כלל. ובפרט פי מכל מה שביארתי לעיל יש פנים לומר שמוכח כן מש"ס וראשונים וכן נראה באמת דעת הת"ח.
עוד יש לי מקום ספק, דאף אי נימא שהמחיצות שאין בהם יו"ד אין מקלקלים את צוה"פ, מ"מ כיון שיש באמצע גם מקומות שהם גבוהים יו"ד ורחבים ד' כדין מחיצה, כי א"א לצמצם שלא לעשות צוה"פ אלא במקום שאין גבוה יו"ד דוקא כי הוא עולה ויורד הרבה פעמים במשך המחיצה, וגם כי בימות החורף מתקלקלים המחילות מיום אל יום ואף המקומות שרואין שהם גבוהים יו"ד כדינו ביום או יומים מתקלקל וצריך צוה"פ וא"א לעשות בכל עת צוה"פ מחדש ולהיות עומד על המשמר כל הימים להשגיח במדידת כל המחיצות של כל הגינות בכל צידי הרחוב ונפיק מיניה חורבה, ואין תקנה אלא לעשות בפ"א צוה"פ בכל משך הגינות שאצל צידי הרחוב שאין להם מחיצות חזקות
ומעתה המקומות שגבוהים יו"ד ורחבים ד' י"ל דגרע טפי שא"א לומר שם במקום ההוא שנידון כפתח כיון דמחיצה כדינו בוודאי חולק הרשויות, וכמבואר בר"פ חלון דלמעלה מעשרה מערבין שנים ואין מערבין אחד דלמעלה מעשרה וודאי לאו פתחא הוא כמבואר ברש"י ז"ל שם ד"ה פחות מארבע, אף דסתם חלון אית בי' צוה"פ וכדמשמע מלשון רש"י ז"ל דף י"א ע"א ד"ה שריבה בה פתחים וחלונות שסיים אע"ג דאית בהו צוה"פ בכולהו, ומבואר דכל למעלה מעשרה לא מקרי פתחא כלל, וא"כ זה מפסיק באמצע הפתח. וא"א לומר והמקומות שאין בהם יו"ד עדיין נקראים פתחים, כיון דצריך להיות קנה מכאן ומכאן מב' הצדדים ואם באמצע ב' הקנים יש מקום המפסיק שאינו נקרא פתח כלל האיך אפשר לצרף אלו שני הקנים שיהיה נקרא פתח אחד, והוי בהמקומות שבצידי המקום ההו המפסיק בין הפתחים כב' פתחים שאין בהם אלא קנה אחד זה בצד זה וזה בצד אחר.
ובטור יו"ד סימן רפ"ו הל' מזוזה ככב, אותם פתחים שהם חלוקים ועמוד באמצע די להם במזוזה אחת אפילו אם יש בעובי העמוד טפח וכו' דשאני התם שפתח הקטן נבדל משער הגדול לגמרי שהרי נפתח ונסגר
כ"א בלא חבירו אבל הכא וכשזה נפתח גם זה נפתח וכן נסגרים ביחד ואין העמוד נעשה אלא לנוי כחד חשיבי, וכן הוא בב"י ובשו"ע (שס סעיף כ"א) בשם תשו' הרשב"א דבעמוד החולק באמצע הפתח כל שיש היכר ציר בזה ובזה בצד העמוד הרי הן כשני פתחים אבל כל שאין צירים לצד העמוד אין העמוד מחלקו לשנים שאינו אלא לנוי בעלמא יעיי"ש. הנה נזכר התם שיש בעובי העמוד טפח ולא הוזכר רחב ד"ט, וגם ברחב ד"ט הנה במזוזה צריך דלתות והיכר ליר וממילא כשאין להערוך ההוא היכר ציר ולא דלת שיהיה נפתח לבדו אלא שני הפתחים נפתחים ביחד יש הכרע שהוא פתח אחד, וגם הלא אמרו טעמו של דבר שאינו חולק הפתח לשנים שאינו אלא לנוי בעלמא, אמנם במחיצה רחב ד"ט שאין שם דלתות והיכר ציר לשום מקום מהפתחים ואין הכרע כלל מהיכר ציר, וא"א לומר ביה שנעשה לנוי כי כוונת עשיית המחיצה הוא בפי' לעכב כניסה ויציאה, י"ל דחולק הפתח לשנים ונמצא שאין שס ב' קנים בשום פתח.
ובהגהות חכמת שלמה מהלא ין מהרש"ק ז"ל בסימן שס"ג סעיף כ"ו, נשאל בצוה"פ שנמשך על כמה גגי בתים בענין שההפסק שבין הבתים האמצעים מונע מלראות הלחי שתחת צוה"פ והעומדים שם אין רואין רק החבל לבד, והשיב דאין בזה בית מיחוש דאף שצריך שבני המבוי יראו צוה"פ מ"מ די במה ש רי אין החבל שלמעלה וגם כיון דנראה עכ"פ לקצת בני אדם לא גרע מנראה מבפנים ושוה מבחוץ יעיי"ש. הנה לא נחית לחקור בזה אלא בשביל שאין רואין צוה"פ, אבל להנ"ל יש עוד חשש דהבתים המפסיקין מעכבין ההילוך וכ"כ גם בחקק הלכה. אבל באמת י"ל עוד דיש לחלק בזה דאין זה נקרא מעכב ההילוך כיון שאפשר לילך בכמה מקומות שבפתח ההוא בין הבתים והכל הוא פתח אחד, אף שבמקום הבתים א"א לילך לא איכפת לן כיון שהפתח ההוא משמש כניסה ויציאה בכמה מקומות. גם לענין החשש שכתבתי שלא יהיה כחולק הפתח לשנים י"ל דעדיף בזה דאף שאינו נבנה לנוי הפתח כמו העמוד המוזכר בסימן רפ"ו אבל אינו נבנה גם לעכב כניסה ויציאה וניכר לכל שאינו כדי לחלוק את הפתח כ"א לצורך הבית הנבנה שם ואין לו שייכות אל הפתח, משא"כ מחיצה הנעשה שם אך לכונה זו לעכב כניסה ויציאה שזהו ההיפך מכוונת תורת פתח יש לחוש יותר שחולק הפתח לשנים, ובכל אלה צ"ע ואין בידי דבר ברור לע"ע וה' יאיר עיני