שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן כג
~ סימן כג ~
ב"ה, יום ד' דסליחות תרפ"א, פה סאקמיר יע"א, יכתב ויחתם לאלתר לחיים בספרן של צדיקים.
אל כבוד ידידי האברך היקר המופלא ומופלג בתורה ויראה טהורה, ותיק מלא עתיק, חריף ובקי כש"ת מוה"ר נפתלי צבי בראך נ"י.
מכתבו הגיעני זה איזה שבועות מלא השגות, אבל אילו היה נותן לב להבין הדברים לאמיתתן, בעצמו היה רואה כי כל השגותיו בטלין ואין בהם התחלה. ולא השבתי לו תיכף, כי אז אחר שקבלתי מכתבו לא הייתי בקו הבריאה והייתי מוטל על ערש דוי איזה שבועות, אחר כך נגעה בי יד ה' רח"ל בפטירת בתי ע"ה, השי"ת ינחמנו ויגדור פרצותינו בבי"א, ובגלל כל אלו הסיבות לא השבתי עד עתה. וכעת הנה הימים הקדושים ממשמשים ובאים והנני מוטרד מכל צד בענינים שונים, והימים ימי ביקור, עם כל זה ראיתי להשיבו עכ"פ בקיצור על כל דבריו במה שנוגע לדברי, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
א
מה שכתב להוכיח שהמג"א ז"ל לא ראה דברי המהרי"ט (ח"א סי' צד, עי' לעיל סימן לד אות ז) ממה שפירש (סי' שסג ס"ק לא) בדעת המגיד משנה היפך דברי המהרי"ט, הנה אילו היה מזה שכותב היפך דברי המהרי"ט ז"ל ולא הביאו, הוכחה שלא ראה את דבריו, ממקומו היה מוכרע בעיקר הדבר מה שכתב (סי' שסה ס"ק ד) להחמיר בפירצה ד' טפחים היכא דבקעי בה רבים אף בעיר מוקפת חומה, שזה ודאי היפך דברי המהרי"ט, ולא הביאו כלל, ואע"פ כן לא הוכיח מזה החתם סופר ז"ל (שו"ת ח"ו סי' פב) שלא ראה את דבריו ממה שכתב להיפך, ואך שפט מסברא שאילו היה יודע את דברי הגאונים לא היה מסופק, וסיים עוד שאי נמי היה מחמיר, הלכה כדברי המיקל, כי לא ברירא ליה מילתא כלל אם ראה את דברי המהרי"ט או לא, כי אך מסברא שפט הדבר ומסתפק בזה.
אבל מזה גופא שכתב היפך דבריו ולא הביאו, אין שום ראיה, כי כך דרכו לקצר הרבה, ולא הביא את דברי הפוסקים אלא במקום שהיה לו איזה טעם, והרבה פעמים חולק על כמה פוסקים ולא הביאם, ומה יוסיף תת כח מה שיביא עוד שאר ענינים שכותב היפך המהרי"ט, אין בזה הוכחה יותר מגוף הענין שכותב היפך המהרי"ט להחמיר בחצר, ואין בדברים כאלו שום הוכחה כלל וכלל לא כמבואר.
ומה שכתב שאילו ראה (מג"א סי' שסג ס"ק לא) את דברי המהרי"ט, לא הוה שבק לשון הרב ונקט לשון התלמיד הכנסת הגדולה (סי' שצג) המביאו, לפי דבריו לא ידעתי למה לא הקשה על הכנסת הגדולה בעצמו האיך שבק לשון רבו. אבל באמת אין זה קושיא, כי כן הדרך שהפוסק הראשון המחדש הלכה מאריך בדברים לבאר שיטתו, אבל הפוסקים האחרונים המביאים את דבריו מביאים הדברים בקיצור, לזה אי אפשר להם לכוון לשונם ממש, ומהאי טעמא גופא שהכנסת הגדולה משנה לשון רבו, זהו טעמו של המג"א גם כן.
אמנם באמת אנכי לא ראיתי שום שינוי לשון, רק שבמהרי"ט כתב בעיר הזאת שפרוצה לים וכו' ובכנסת הגדולה ובמג"א כתבו בקאנשטאנטונא שפרוצה לים וכו'. וזה מובן, שהמהרי"ט כתב תשובתו שם בקושטאנטונא, היה יכול לכתוב בעיר הזאת, אבל הכנסת הגדולה והמג"א לא יכלו לכתוב עיר הזאת, כי לא היו בעיר הזאת. והאמת הברור שאילו לא היה רואה המג"א את דברי המהרי"ט אלא בכנסת הגדולה שמביאו, לא היה נרשם שם (במג"א) רי"ט וכנסת הגדולה, אלא כנסת הגדולה בשם מהרי"ט, כנודע דרך הפוסקים.
אמנם אף לו יהיבנא ליה שהמג"א לא ראה את דברי המהרי"ט אלא בכנסת הגדולה, הנה בכנסת הגדולה שם סימן שצ"ג במקום שהביא את דברי המהרי"ט מה שכתב קאנשטאנטונא שפרוצה לים, מקודם לזה הביא את דברי המהרי"ט שהקיל במערב את כל העיר או שכונה שיש לה דין חצר, והם שם בכנסת הגדולה שני מאמרים סמוכים זה לזה ממש, וא"כ אף אילו לא ראה המג"א את דברי המהרי"ט אלא בכנסת הגדולה, ג"כ ראה גם את זה שהקיל המהרי"ט בעיר שנפרצה בד' טפחים, ואין נפקא מינה אם ראה בדברי מהרי"ט עצמו או בכנסת הגדולה.
ולדינא באמת בלאו הכי אין נפקא מינה, שאף אילו לא ראה המג"א את דברי המהרי"ט, מ"מ מאחר שהוכחתי שהר"ן והריב"ש והבית יוסף והרמ"א והמג"א מחמירים, תו אי אפשר להקל כדברי המהרי"ט, כמו שביארתי באורך בתשובתי (שם). ובלאו הכי כתבתי שם (סוף אות ט) שאף לדברי המהרי"ט והחתם סופר אין להקל בנידון דידן, שגם לדעת המהרי"ט צריך שני לחיים, כמו שכתב המקור חיים ז"ל (תקון עירובין), ועל זה לא פליג החתם סופר שגם בעובדא דידיה היה מתוקן בלחיים.
גם מה שכתב שהחתם סופר נשמר וכתב שאף אם ראה המג"א דברי המהרי"ט לא שבקינן פשיטותיה וכו', כבר הארכתי בזה בתשובתי הראשונה בכל פרטי דברי החתם סופר ז"ל, ואין מהצורך להכפיל הדברים ודרשנו משם, כי כפי הנראה מדברי מכתבו יש בידו העתקה מתשובתי, אף כי לא נודע לי ממי באה לידו.
גם מה שהביא מהפנים מאירות (שו"ת ח"א סי' כה) שהקיל וסמך על הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא הביאו הך מימרא דבקעי בה רבים, בזה הארכתי הרבה בתשובתי (אות א־ב) לבאר שבנידון דידן דהוי מבוי מפולש בעקמימות לא הקיל הפנים מאירות, וגם הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא הביאו הך מימרא דבקעי בה רבים, אבל במבוי מפולש ובמבוי עקום החמירו בהדיא גם הם, והפנים מאירות לא הקיל אלא בעובדא דידיה שהיה רק במקום אחד. וחילוק זה מבואר בכל הפוסקים בין שנפרץ רק במקום אחד או כשנפרץ בהרבה מקומות באופן דהוי מפולש בעקמימות. ומהתימא כי הארכתי הרבה בדברי הפנים מאירות אלו בדברים ברורים, ולא חלי ולא מרגיש.
ומה שכתב שהר"ן והריב"ש החולקים על המהרי"ט אזלי לטעמייהו שכתבו שיש לעיר זו דין מבוי לכרמלית, אבל לדידן כתב המג"א (סי' שסג ס"ק כז) דאנו אין לנו אלא דברי הש"ע דיש לה דין חצר דלא כמהרי"ל (שו"ת סי' קסו).
הנה בנה יסודו על המג"א שהחליט כדעת הש"ע דיש לה דין חצר, והמג"א עצמו (שם) הוא המבאר בדעת הש"ע דלענין התיקון שמבחוץ שם מבוי עליה דצריך צורת הפתח, ולענין תיקון עקמימות שם חצר עליה כיון דאינו קרוב לרשות הרבים. ובעל כרחך דאין בזה סתירה, דלענין לטלטל בתוכה כלים ששבתו בתוכה הוי ליה דין חצר, אבל לענין התיקון שמבחוץ דהוא קרוב לרשות הרבים יש לו דין מבוי, וזה מבואר במג"א להמעיין, ובודאי המג"א ז"ל לא יסתור עצמו מניה וביה. והר"ן והריב"ש דנתנו להעיר דין מבוי, כל זה מיירי שם בענין התיקון שמבחוץ, וזה ממש כדברי המג"א.
ב
ומה שכתב כיון דאיפסק הילכתא בטור ושו"ע סימן שנ"ח (ס"ה) דקיי"ל כרב שימי (עירובין כה.) להקל, ודאי הכי נקטינן להקל בעירוב אף במחיצות (עי' סימן לד אות ה וח). לא ידעתי איך בדה מלבו שהוא הלכה פסיקא דקיי"ל כרב שימי, הלא אדרבה הב"י העתיק שם דברי הרא"ש ז"ל (פ"ב סי' ד) דלא קיי"ל כרב שימי, ומה שמקילין משלשה עד ארבעה, הוא משום דקיי"ל כרבה לגבי רבא, דלא קיי"ל כתלמיד נגד הרב.
והרבה תמהו המפרשים ז"ל על הטור ושו"ע שפסקו (ס"ז שם) בדין טחו בטיט כרבא להחמיר נגד דעת הרמב"ם (הל' שבת פט"ז ה"ט) והרא"ש ז"ל (שם), והוא סתירה, דלגבי בנה עמוד פסקו כרבה ובטחו בטיט פסקו כרבא, ונשארו בקושיא. ולא מצאתי אלא הב"ח ז"ל (ד"ה טח) שרצה לתרץ כן, דהטור ושו"ע פסקו לעולם כרבא, ומה שהקילו בבנה בו עמוד, הוא משום דפסקו כרב שימי להקל, וגם הוא סיים לבסוף בקושיא ולא הונח לו לומר כן, כיון דכל הפוסקים פסקו כלישנא קמא לא כרב שימי, יעיי"ש. גם הברכי יוסף (שיורי ברכה אות ג) תמה על הב"ח ז"ל מה דסלקא דעתיה לומר כן שפסק כרב שימי, והחלטת כל הפוסקים הוא דלא כרב שימי.
ואף למאי דסלקא דעתיה של הב"ח ז"ל בדעת הטור ושו"ע לפסוק כרב שימי, אין ראיה דהוא מטעם דהלכה כדברי המיקל בעירוב, כיון דבאמת שם הרמב"ם והרא"ש ז"ל פסקו כרבה, וממילא יש להקל ביותר מג' אף ללישנא קמא, ובאמת דרכו של הש"ע לפסוק לעולם להלכה היכא דהרמב"ם והרא"ש ז"ל הסכימו בדעת אחת (עי' הקדמת הב"י לטור או"ח), גם הטור דרכו לילך אחר שיטת אביו הרא"ש ז"ל, אף דבכאן בטחו בטיט החמירו כרבא היפך דעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל, מ"מ בבנה בו עמוד דמצורף לזה גם דעת רב שימי שהקיל, פסקו לקולא, וא"כ אין מזה ראיה להקל לעולם במחיצות.
והמעיין בדברי הב"ח ופרישה (אות ב) ויתר המפרשים שם שתמהו על הטור ושו"ע מה שהחמירו בטחו בטיט כרבא, שהוא סתירה מבנה בו עמוד שהקילו כרבה, וגם שהוא נגד דברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל, וזה לא הזכירו כלל להקשות דבלאו הכי היה להם להקל דהלכה כדברי המקיל בעירוב, נראה בעליל דאין זה קושיא דלא מקילינן במחיצות.
ומה שכתב במה שהבאתי (אות ח) דברי הרא"ש ז"ל (עירובין פ"ב סוס"י ד) דכל היכא דאיכא כללא הלכתא כמאן, לא אמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב, ועל זה הביא דבביאור הגר"א (או"ח סי' שנח ס"ה) הקשה על הרא"ש מהא דאמרינן דאף ביחיד נגד רבים הלכתא כדברי המיקל. לא ידעתי מה קאמר, וכי יעלה על הדעת שבשביל איזה קושיא שיש לנו בדברי הראשונים ז"ל, נוכל לחלוק עליהם, הלא ברוב מקומות בדברי הראשונים ז"ל יש לנו הרבה קושיות מקוצר דעתינו שאין אנו מבינים דבריהם, וכי בשביל זה נוכל לחשוב ולהכריע נגדם ח"ו, אין מהצורך להאריך בביטול דבר זה. והגר"א ז"ל שהקשה על הרא"ש ז"ל לא כתב לחלוק עליו לדינא, אלא כתב דרך קושיא כדרך הפוסקים המקשים ומפלפלים בדברי הראשונים ז"ל, ולפעמים נשארים בצ"ע אבל לא לחלוק לדינא.
ולפי ענ"ד נראה דלא קשה מידי קושית הגר"א ז"ל, דאינו דומה הך כללא דהלכה כרבים לשאר כללי הלכה, דכמה פעמים מצינו בש"ס דפסקו כיחיד נגד הרבים, כאשר ביאר הב"ח (בפסק בהנהגות הוראה דאיסור והיתר, הנדפס בריש יו"ד) והש"ך (יו"ד) בסימן רמ"ב (בסופו, הנהגת הוראת איסור והיתר ד"ה וכ"ת), ומבואר במשנה דעדיות (פ"א מ"ה) לפי פירוש הראב"ד והרמב"ם ז"ל שלכן נשנו דברי היחיד בין המרובים, דיש רשות ביד בית דין לקבוע הלכה אפילו כיחיד נגד הרבים. ובמשאת בנימין סימן מ"ד כתב בשם המזרחי (שו"ת רא"ם סי' לו) דבשעת הדחק אפשר לסמוך לעולם על היחיד נגד הרבים, יעיי"ש. וזה ודאי דכל היכא דכללא הילכתא כמאן, אין לשנות אף בשעת הדחק.
ובתומים (סוס"י כה) בביאורו על תקפו כהן (סי' קכד), האריך לבאר דאף דאפשר לטעון קים לי אף במיעוט נגד הרבים, מ"מ נגד דעת השו"ע אין לטעון קים לי ומוכרחים אנחנו לפסוק כותיה, וכן החליט הנתיבות סימן כ"ה (כללי דיני תפיסה אות כ) דבמיעוט נגד הרבים אפשר לטעון קים לי ונגד השו"ע אין שום טענה, ואף נגד הסמ"ע והש"ך, והביאו כן גם מהחוות יאיר (סי' קסה). ומה שאפשר לתפוס דברי היחיד המרובים, אף דכללא דאורייתא היא אחרי רבים להטות (שמות כג, ב), כבר כתב התומים שם, דענין המיעוט והמרובים שבפוסקים לא נתבררו יפה, דמי יודע כמה חכמי הדור שהיו עוד בימים ההם ולא נודע זכרם, ועוד האריך בתירוצים שונים. אבל היד אברהם ביו"ד דפוס ווילנא (סי' קי, בש"ך) בדיני ספק ספיקא (אות כ) כתב עליו, ושארי ליה מריה, וכן הנודע ביהודה חולק על זה באבן העזר (מהדו"ק, ריש) סימן מ"ז, והרבה יש לפלפל בדבר זה אין מקומו פה.
ועכ"פ זה ודאי חזינן בדברי הפוסקים, דהך כללא דהלכה כרבים אינו חזק כל כך כשאר כללי הלכה, והך כללא שקבלנו עלינו לפסוק כהשו"ע חזק יותר מהך כללא דהלכתא כרבים, וא"כ לא קשה מידי על הרא"ש ז"ל מה שהחמיר יותר בשאר כללי הלכה מהך הילכתא דהלכה כרבים. והנה בדבר זה אין שום חולק בדברי הראשונים על הרא"ש ז"ל, ומי יחלוק עליו, וא"כ פשיטא אף לדעת הסוברים להקל בעירוב אף במחיצות, אין ללמוד מדבריהם להקל גם נגד דעת השו"ע.
ג
ומה שכתב שלא מצא בבית יוסף היפך דעת המהרי"ט, הנה נודע מכללי הפוסקים (עי' יד מלאכי ח"ג כללי השו"ע אות יג) דכשמביא דעת אחרים, אותם שמביא באחרונה הוכחה דפסיק כוותיה, ומכל שכן כשמביא הב"י דברי הר"ן והריב"ש בלי שום חולק, שהוא הוכחה דפסיק כוותיה.
ובדעת הרמ"א ז"ל, הנה ביאר המג"א (סי' שסג ס"ק כז) דמדסתם (רמ"א שם סכ"ו) לבאר מנהגינו בתיקון המבואות ולא חילק מאומה, כונתו לכלול הכל בין עיירות מוקפות חומה וערי פרזי וכל אופני מבואות, הכל נכלל תחת סוג אחד שלענין תיקון העקמימות מבפנים יש לו דין חצר שאינו צריך תיקון, ולענין התיקון שמבחוץ יש לו דין מבוי שצריך צורת הפתח כדין מבוי עקום, ובסימן שס"ה (ס"ק ד) החמיר המג"א בעיר מוקפת חומה אף בפירצה אחת בד' טפחים כשבקעי בה רבים, והראה מקום לסימן שס"ג סעיף כ"ו. ועכ"פ המג"א למד בכונת דברי הרמ"א ז"ל, להחמיר לעולם בתיקון שמבחוץ להצריך צורת הפתח, דלא כמהרי"ט, וכן כתב האמרי אש ז"ל (או"ח סוס"י כא).
וכבוד מעלתו הרבה להשיג על אדונינו המג"א ז"ל, דאי אפשר לומר בכונת דברי הרמ"א ז"ל להצריך צורת הפתח דוקא, כיון דמקורו מהתרומת הדשן (סי' עד), ובתרומת הדשן בעל כרחך צורת הפתח הוא לאו דוקא וסגי בב' פסין משהויין, וגם מדכתב הטעם דעיירות שלנו יש להם דין חצרות, ואין זה טעם להצריך צורת הפתח. וזה הודה מעצמו דבדרכי משה (אות יג) מבואר להצריך צורת הפתח דוקא, כדי שלא לחלק בין מבוי מפולש למבוי סתום. ואע"פ כן הסיב דעת הרמ"א ז"ל לכונה אחרת, וסיים דאנו אין לנו בפירוש דברי הרמ"א אלא דצורת הפתח לאו דוקא, דלא כמסקנת המג"א, אלו תוכן דבריו.
ואין בדברים כאלו כדאי אף להשיג השגה כל דהו על המג"א, ומכל שכן לחלוק עליו, שאף בהשגה נכונה לא נוכל לחלוק מסברתנו להכריע נגד סברת המג"א ז"ל, אמנם בכאן טעותו מבואר ונגלה, ודברי המג"א ז"ל מוכרחים לעין כל. דעל כרחך כונת הרמ"א ז"ל להצריך צורת הפתח דוקא, שאם כדבריו דהרמ"א ז"ל מילתא דפסיקתא נקט, וסגי נמי בשני לחיים, א"כ למה סיים דיש ליזהר להעמיד תחת החבל שני קנים מכוונים תחת החבל, למה צריכין הקנים להיות מכוונים תחת החבל דוקא, כיון שיש שני קנים סגי ואין צריך יותר. והרמ"א ז"ל כתב כן אחר שדיבר מתיקון כל המבואות שלנו, סיים בסתמא דצריך ליזהר שיהיו קנים מכוונים תחת החבל, ואח"כ מסיק דאז סגי אף במבוי מפולש. ומזה נראה הכוונה כדבריו שבדרכי משה, דלכן צריכין לעולם צורת הפתח, שלא לחלק בין מבוי מפולש למבוי סתום וצריך תיקון דסגי לשניהם.
ומה שנדחק במה שמקור דברי הרמ"א ז"ל הוא מתרומת הדשן, וגם מה שכתב הטעם דיש להם דין חצרות. הנה תחילת דברי הרמ"א ז"ל הם מתרומת הדשן, ושם כתב הטעם דיש להם דין חצרות כדברי התרומת הדשן, אמנם לבסוף סיים הרמ"א ז"ל דעת עצמו להצריך לעולם צורת הפתח, שזה מהני אף במפולש ובכל מקום שצריך צורת הפתח. והנה תראה שבאה"ג (הכוונה לציוני המקורות ברמ"א) אחר התחלת דברי הרמ"א ז"ל שכתב דמבואות שלנו יש להם דין חצרות, רשם שם תרומת הדשן סימן ע"ד, ואח"כ רשם בסוף דברי הרמ"א ז"ל דברי עצמו, ונודע דרכו לרשום לבסוף אחר סיום המאמר מהיכן מקורו, ומבואר דכל סיום דברי הרמ"א ז"ל הוא הוספה לדעת עצמו.
וכן בש"ע התניא (סל"ב) שדרכו להעתיק דברי הרמ"א ז"ל בתוספות ביאור, חילק זה לשני ענינים, שמתחילה כתב דמאחר דיש להם דין חצרות לכן צריך ב' פסין, ואח"כ כתב שהמנהג להצריך צורת הפתח דוקא שיועיל אף במפולש. ובאמת המעיין בלשון הרמ"א ז"ל יראה עוד כמה הוכחות שכונתו לצורת הפתח דוקא, ולא אוכל להאריך כל כך.
ומה שכתב דבתחילה פירש המג"א ז"ל בדברי הרמ"א דצורת הפתח לאו דוקא, אין זה אמת, דהמג"א לא כתב זה אלא בהגהות מיימוניות בשם מהר"ם ובתרומת הדשן, אבל לא בדברי הרמ"א ז"ל, ואף אילו היה כותב כן בתחלה, מ"מ פשיטא דאנו אין לנו אלא מסקנא, אבל האמת הוא כאשר כתבתי.
ומה שכתב עוד דנידון דמהרי"ט למוקף חומה מדמינן לה, ובמוקף חומה כתב המג"א דאף בראשי מבואות אין צריך צורת הפתח. אין זה אמת, דהמג"א לא כתב זה אלא לדעת הגהות מיימוניות בשם מהר"ם, אבל לדעת הרמ"א ז"ל החמיר לעולם בצורת הפתח אף במוקף חומה, דהרמ"א ז"ל כלל כל המבואות ביחד ולא חילק כלל בין מוקף חומה לאין מוקף חומה, וכן בסימן שס"ה (ס"ק ד) החמיר המג"א במוקף חומה והראה מקום לסימן שס"ג סעיף כ"ו.
ומה שכתב על הבית אפרים (שו"ת או"ח סי' כה) שלא צירף את המהרי"ט לסניף, דאף דלא קיי"ל כמהרי"ט לא הועלנו בזה מאומה, דהמהרי"ט לאו קטיל קניא באגמא. הנה בית שמאי במקום בית הלל אינו משנה (ברכות לו:), אף דלאו קטלי קניא באגמא נינהו, מ"מ כיון שנידחו מהלכה אין לצרפם. והבית אפרים ראה את דברי המהרי"ט בזה שנידחה מהשו"ע והר"ן והריב"ש ועוד כמה אחרונים, לזה לא ראה לצרפו, ואין זה שייכות לרוב גדולתו.
ומה שכתב דצריך לומר דהבית אפרים לא מיירי בהכשירו כל העיר כנידון דמהרי"ט. לא אדע האיך אפשר לומר היפך האמת המבואר, כמבואר שם בבית אפרים דמיירי במתקן את העיר, ובסיומא דפסקא כתב הטעם שהקיל, כיון שהוא בעיירות שיש להם תמיד עירוב קבוע ומותרים בטלטול, וקשה לאסור להם הטלטול דרך מקרה.
ומה שכתב דלדינא בלאו הכי אין נפקא מינה, כיון שגם הבית אפרים מצדד להקל אף בבקעי בה רבים. איך לא השגיח שהבית אפרים לא התיר אלא בעובדא דידיה שהיה רק במקום אחד, אבל כשהוא משני מקומות דהוי כמבוי מפולש, כתב כמה פעמים בתשובתו לאסור, וגם בנידון דידן העיקר מה שביארתי להחמיר, הוא מטעם דהוי כמפולש.
ומה שכתב דהאבן העוזר (סי' שסה ד"ה כתב מג"א) מתיר בבקעי בה רבים מטעם עומד מרובה על הפרוץ. לא הבין כלל דברי האבן העוזר, דהרי טעמו מבואר בדבריו דלא החמירו בבקעי בה רבים אלא במבוי שפרוץ לגמרי ברוח רביעי ואין שם אלא לחי וקורה, לכן כל שיש עוד פירצה בצד אחר אסור דחד פתחא שרי ולא שנים, אבל היכא דכל הפירצות הם מצד אחד לא נאסר כלל בבקעי בה רבים, ואין צריך לעומד מרובה על הפרוץ, דהרי הותר באמת אף בפרוץ מרובה. ומה שהזכיר עומד מרובה על הפרוץ, הוא רק לענין זה שיהיה נחשב כמו לחי, דצריך עכ"פ לחי אף במקום שאינו מזיק בקעי בה רבים, כמ"ש בהדיא, דאם הוא עומד מרובה על הפרוץ פשיטא דשרי, דלא גרע מלחי כמו שכתוב במסכת עירובין דף ה' (ע"ב). אבל בקעי בה רבים דלא מהני לחי, אין מקום להתיר בעומד מרובה על הפרוץ.
ומה שכתב שלדברי האור צבי (עירובין ב:) שכתב דאם הב' קנים של צורת הפתח מרוחקים מהכותל אבל הקנה שעל גביהם אינו מרוחק, אף הבכור שור מודה דהוי צורת הפתח גמור, ולדידיה הוי בנידון דידן צורת הפתח אף לדעת הבכור שור. זה לא היה ולא נברא, כי בנידון דידן אף הקנה שעל גביהן מרוחק מהכותל כמו הקנים שבצידם, וגם לדעת האור צבי אסור.
ובעיקר הדבר מה שהצטער בדברי רבינו התבואות שור ז"ל, וכתב עליו על הראשונים אנו מצטערים וכל האחרונים תמהו עליו, ואף הבית אפרים הניח דבריו בצ"ע. אנכי לא אדע להצטער בדברי רבינו התבואות שור, ואנכי הרואה כי רוב גדולי האחרונים מיישבים דבריו בטוב טעם ודעת ומתענגים בדבריו הקדושים, וכן העיד בשו"ת בית שלמה (סי' מא), גם בשו"ת אריה דבי עילאה (סי' ד) חיזק דבריו כעמוד ברזל, ומי לנו גדול מהם. ומה שכתב שהבית אפרים הניח דבריו בצ"ע, כבר העיד הוא על עצמו בשערי תשובה סימן שס"ג (בשו"ע סכ"ו) שבבית אפרים ביאר באורך שדברי הבכור שור מחוורין כשמלה.
ויתר הדברים מה שהאריך בחשש דבקעי בה רבים ובחשש דשבקי פתחא רבה, דבריו מעורבבים ולא עמדתי על אריכות דבריו, ואין בכל זה שום נפקא מינה לנידון דידן, כי כל הקולות שהביא מהפוסקים לא שייכי אלא היכא כשנפרץ במקום אחד, וכבר הבאתי כל זה בתשובה הקודמת דכשנפרץ במקום אחד אף שהרבה מחמירין מ"מ יש מקילין ג"כ, אבל בנידון דידן שמפולש ואין שם אף ב' לחיים, נסתרו כל הקולות. גם המהר"ם שיק ז"ל (או"ח סי' קסח) ביארתי בתשובתי שלא התיר אלא בעובדא דידיה שהיה רק בצד אחד, ועיקר יסודו הוא על האבן העוזר כמבואר להמעיין בדבריו, והאבן העוזר בודאי לא התיר אלא ברוח אחד כמבואר בדבריו.
ד
ומה שהביא להקל במפולש מהפתחא זוטא (עירובין, כלל יב אות ג) בשם המנחת פתים מהגאון מיאזלאוויטש ני"ו (סוס"י שסה) שהביא דעת האבן העוזר (חידושי עירובין, ה:) להתיר בעומד מרובה על הפרוץ אף במפולש, זה מוכרח אני לבאר קצת.
הנה סתימת שאר הפוסקים המדברים מהענין, הוא כפשטות דברי התוספות (עירובין ה: ד"ה קל וחומר) דעומד מרובה על הפרוץ לא מהני אלא ברוח אחת, ולזה הודה גם הפתחא זוטא בסימן שס"ה (ס"ק ד) . וכן ראיתי בהריטב"א ז"ל (ה: ד"ה תאמר) שהביא בהדיא מהתוספות דלא מהני עומד מרובה על הפרוץ במבוי אלא ברוח רביעית, ומי לנו גדול לעמוד על כונת דברי התוספות יותר מהריטב"א ז"ל שגם הוא מן הראשונים ז"ל.
ובבקעי בה רבים, הנה סתימת כל הפוסקים (עי' רמ"א סי' שסה ס"ב) דלא מהני עומד מרובה על הפרוץ אף ברוח אחת. והמג"א (ס"ק ד) החמיר בעיר המוקף חומה שנפרץ בה פירצה בד' טפחים בבקעי בה רבים, ובחומת העיר שנפרצה בד' טפחים, בודאי נשאר עוד עומד מרובה על הפרוץ. והאבן העוזר שחלק על המג"א האריך לבאר דלא שייך בקעי בה רבים ברוח אחת, הא אילו היה שייך בקעי בה רבים, לא היה מתיר מטעם עומד מרובה על הפרוץ, דאם לא כן בפשיטות היה לו לחלוק על המג"א בקיצור דכאן מותר מטעם עומד מרובה על הפרוץ. ועל כרחך דאילו היה שייך חומרא דבקיעת הרבים, אין להתיר גם מטעם עומד מרובה על הפרוץ.
והמקור חיים (בריש תיקון עירובין) חתר למצוא טעם בדבר למה החמירו חכז"ל בבקעי בה רבים אף בעומד מרובה על הפרוץ, וגם בשו"ת צמח צדק החדש מליבאוויטש (או"ח סי' מ־ מא) האריך בזה כמה דפין למצוא טעם לזה, ולא עלה על דעתם כלל אולי יש סברא להקל באמת בעומד מרובה אף בבקעי בה רבים. ועל כרחך דברירא להו מילתא כל כך ואין מקום להסתפק בדבר ואינו צריך לראיה. ומעתה בשני רוחות ובבקעי בה רבים, פשיטא שאין מקום להקל מטעם עומד מרובה על הפרוץ.
אמנם המנחת פתים חידש דיש צד להקל אף במפולש בעומד מרובה על הפרוץ כדברי האבן העוזר שהסיב כונת התוספות ז"ל להתיר בעומד מרובה על הפרוץ אף בד' רוחות, והפתחא זוטא (עירובין שם אות ב) הרחיב הדברים דכן הוא גם במהרש"א (מהדו"ב ה: ד"ה תד"ה ק"ו), ועשה מזה כלל חדש ומחלוקה חדשה בין הפוסקים, גם כתב שיש עוד מקור לדבר מדברי הרשב"א ז"ל בעבודת הקודש (ש"ב דין ב).
והנה התחלת יסודם הוא מדברי האבן העוזר שבמסכת עירובין. אמנם מדברי האבן העוזר שבפסקיו שחיבר על השו"ע, שם מבואר בהדיא להחמיר בעומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות. דהרי אחר שחלק על המג"א שהחמיר בעיר המוקפת חומה בפירצה ד' טפחים אף ברוח אחת, סיים דאם הוא משני רוחות וכל פירצה ד' טפחים אסור. הרי, שהחמיר בשני רוחות בפירצה ד' טפחים אף בעיר המוקפת חומה שבודאי נשאר שם עומד מרובה על הפרוץ, ולא הקיל כלל מטעם עומד מרובה על הפרוץ בשני רוחות. והתעורר על זה במנחת פתים וכתב שדבריו שבפסקיו צ"ע, הביאו הפתחא זוטא סימן שס"ה ס"ק ד'.
ולפי ענ"ד אילו היה האמת כדבריו שהאבן העוזר סותר את עצמו מפירושו שעל הש"ס לדבריו שבפסקיו, יותר היה ראוי לסמוך על דבריו שבפסקיו שחיבר להלכה, בפרט שכן הוא גם סתימת כל הפוסקים.
אמנם באמת המעיין בדברי האבן העוזר בשני המקומות, יראה שאין סתירה בדבריו ושניהם צדקו יחדיו. דהנה האבן העוזר הכריח שיטתו להסיב כונת התוספות שיהיה מהני עומד מרובה על הפרוץ מכל ד' רוחות, מכח איזה קושיות, ואחד מן הקושיות הוא דהרי מבואר בש"ס (ה:) דמבוי פרצתו בעשר, הרי דמהני עומד מרובה במחיצות שבצדדין. גם הקשה מסתימת כל הפוסקים דבמבוי מהני עומד מרובה.
והנה הא דמבואר בש"ס דמבוי פרצתו בעשר, זה מבואר שם בש"ס (ו.) בהדיא דמיירי דוקא דלא בקעי בה רבים. גם מה שהקשה מסתימת כל הפוסקים דבמבוי מהני עומד מרובה, זה ג"כ פשיטא דאין בסתימת דבריהם להתיר אף בבקעי בה רבים. ומעתה הדבר ברור דהאבן העוזר למד בכונת התוספות דמיירי בלא בקעי בה רבים. אבל בפסקיו שם סימן שס"ה דמיירי בבקעי בה רבים, לא הקיל מטעם עומד מרובה על הפרוץ אלא אחר שביאר דברוח אחת לא שייך חומרא דבקעי בה רבים, אבל בשני רוחות דשייך חומרא דבקעי בה רבים, אין להתיר מטעם עומד מרובה על הפרוץ, וא"כ אין סתירה בדברי האבן העוזר ז"ל. וזה ברור בכוונתו בלי שום ספק.
ושאר הפוסקים שלמדו דברי התוספות כפשוטם שאין להתיר בעומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות, לדעתם הא בהא תליא, ואילו היה מהני עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות, היה אפשר דמהני אף בבקעי בה רבים, אבל אחר שכתבו התוספות דאי אפשר לומר דמהני מב' רוחות, דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, ובמקום דלא מהני לחי לא מהני גם עומד מרובה על הפרוץ, ממילא דלא מהני גם בבקעי בה רבים, כיון דגם לחי לא מהני בבקעי בה רבים ושייך לומר בזה דיו. ומעתה אין שום מחלוקת לדינא בין האבן העוזר ז"ל לשאר הפוסקים, אלא הן מחולקים בפירוש דברי התוספות ואין נפקא מינה בזה לדינא, והוא ברור כשמש להמעיין.
ה
ומה שכתב הפתחא זוטא שכן הוא במהרש"א להתיר בעומד מרובה בכל הד' רוחות, המעיין במהרש"א ז"ל יראה שבמחכ"ת טעה בזה טעות גדול, דהנה המהרש"א ז"ל מהדורא בתרא כתב לתרץ מה דקשה על התוספות שכתבו שאין ללמוד בק"ו להתיר במבוי אלא ברוח אחת, וא"כ איכא למיפרך מה לחצר שמועיל עומד מרובה בכל הד' רוחות, תאמר במבוי שאינו מועיל אלא ברוח אחת, ובמהדורא קמא תירץ קושיא זו באופן אחר. ושם במהדורא בתרא כתב דאין לעשות מזה פירכא, דאף דאין ללמוד מק"ו אלא מחיצה רביעית, אבל עכ"פ אין לנו הוכחה ג"כ דאינו מועיל בכל המחיצות, דיכול להיות שמועיל אף בלי ק"ו, ואין לעשות פירכא ממה דאינו הכרח, יעיי"ש.
וכוונתו מבואר, דאף דבאמת הוא כן לדינא דלא מהני עומד מרובה יותר מרוח רביעית, כיון דאין לנו שום לימוד על זה, דלחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר הילכתא גמירא לה כמו שכתבו התוספות בד"ה שפירצתו, אבל עומד מרובה למבוי אין לנו שום ילפותא, אלא ברוח אחת אפשר ללמוד מק"ו, ושאר המחיצות דליכא למילף מק"ו, ממילא אי אפשר לנו לחדש איזה תיקון שאין לנו שום ילפותא עליו. מ"מ אין לעשות מזה פירכא, כיון דאין לנו שום ילפותא להיפך שלא יועיל, ולעשות פירכא צריך שיהיה הדבר מוכרח מכח איזה ילפותא.
אבל האיך אפשר לומר כמו שלמד הפתחא זוטא מדברי המהרש"א, דכן הוא האמת שמועיל בכל הד' מחיצות אף בלי ק"ו, דאם כן ח"ו לשוא עמלו חכז"ל לבקש ק"ו להתיר ברוח אחת ופלפלו הרבה בק"ו ההוא, ואין אנו צריכין לו כלל, דגם בד' רוחות מותר אף דאין שם ק"ו. והאבן העוזר ז"ל נדחק הרבה והאריך בפירוש דברי הגמרא והתוספות בזה, אבל המהרש"א ז"ל לא נחית לכל זה, אלא כתב בקיצור בדעתם דזה הוא שני ענינים, דלעשות פירכא צריך שיהיה מוכרח מאיזה ילפותא, אבל לדינא אם אין שום ילפותא אין לנו לחדש שום תיקון מדעתינו, וכל זה ברור.
והנה כתב שיש מקור לדבר ברשב"א ז"ל בעבודת הקודש. ולא ידעתי מקומו איה, ואנכי לא מצאתי שום משמעות ולא אוכל לפלפל במה שלא אדע ולאיזה מקום כוונתו, אבל לדעתי מטיבתן של קרובים אתה למד על הרחוקים, כי התחלת יסודו הוא מהאבן העוזר והמהרש"א, ושם נתבאר לפנינו שלא כוון יפה, לזה נראה כי בפרט זה לא ירד לעמקן של דברים. ואף לו יהיה אמת שמצא איזה משמעות בדברי הרשב"א ז"ל, אין לנו לצרף לזה מאומה, כי בדברי התוספות והריטב"א והמג"א מבואר בהדיא להחמיר, וכן הוא סתימת השו"ע, וכל הפוסקים אחריהם החמירו, וגם דעת האבן העוזר ביארתי שהוא להחמיר, והלא כמעט אין לנו שום הלכה שלא נוכל למצוא באחד מן הראשונים ז"ל היפך השו"ע והיפך סתימת כל הפוסקים שאנו נמשכין אחריהם, אבל אנו אין לנו אלא סתימת השו"ע והפוסקים אשר לפנינו, כאשר כתב התומים סימן כ"ה (קיצור תקפו כהן סוס"י קכד) במה שרצה לומר קים לי כהראב"ד ז"ל, וגמרו כיון דלא הוזכר דעת הראב"ד בשו"ע אין לצרפו כלל.
והנה הרבה הזכירו בפוסקים קמאי ובתראי ענין זה דעומד מרובה, וספר עבודת הקודש היה שכיח ביד הפוסקים ושמעתתיה מבדרין בכל מקום, ומזה לא העירו כלל ללמוד ממנו איזה צד להתיר בעומד מרובה יותר מרוח רביעית, או אפילו ברוח אחת דבקעי בה רבים. והנה עיקר דין מפולש הוא בבקעי בה רבים, כמו שכתב הבית אפרים ז"ל (סי' כה ד"ה וכדי) ושאר הפוסקים דטעמא דבקעי בה רבים הוא משום מפולש, ומעתה במבוי מפולש ובבקעי בה רבים, איני רואה שום מקום להקל.
והנה אם נבוא להקל כאן מטעם עומד מרובה, נצטרך לומר עוד דצורת הפתח הוי עומד גמור גם לענין זה שיהיה נחשב עומד מרובה על הפרוץ, ובמכתבו של כבוד מעלתו ראיתי שזה הלכה פסוקה בידו דצורת הפתח נחשב עומד מרובה על הפרוץ, ואנכי כבר ביארתי (ראה סי' לד אות ב) מהש"ס והפוסקים בדברים ברורים דצורת הפתח לא נחשב עומד גמור לענין זה. וגם בכמה פוסקים שנראה לכאורה מדבריהם דצורת הפתח נחשב עומד גמור לכל מילי, ביארתי שאין הפירוש כן בדבריהם, בפרט מה שהביא הפתחא זוטא מהבית שלמה (סי' נג), זה טעות מבואר להמעיין, ועיקר הדבר צריך ביאור רחב ואין הזמן גרמא כעת, ואין נפקא מינה כי בלאו הכי הדבר ברור דאין להתיר בעומד מרובה יותר מרוח אחת.
וכבר כתב הפרמ"ג (יו"ד) בסימן מ"ב בשפתי דעת ס"ק ד' ובסימן מ"ג משבצות זהב סוף ס"ק א', שאין להורות מתוך הקיצורים, והראה שבית לחם יהודא ולחם הפנים העתיקו ההיפך, הנה כתב זה על גאוני זמנו, ק"ו במחברי זמנינו המלקטים לקוטי בתר לקוטי, והרבה צריך לחוש לדשבקי פתחא רבה, הוא השו"ע וגדולי הפוסקים, אשר זה השער לה', ועיילי בפתחא זוטא, ובזה אתן קנצי למלין.
השי"ת שנותיו יאריך, ויכתבהו ויחתמהו לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים כנפשו ונפש ידידו דורש שלומו הטוב באהבה רבה
הק' יואל טייטלבוים
פריסת שלום אל כבוד אביו ידידי הרב הגה"צ שליט"א, וברכת כוח"ט לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים, ויזכה לישב באהלה של תורה ועבודת השי"ת עד זקנה ושיבה מתוך נחת והרחבה גדולה, ולשמוח בשמחתן של ישראל בביאת הגואל במהרה בימינו, אמן.
הנ"ל