שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן פו
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן פו ~
נ"ה
שלו' וכט"ס אל כבוד הרב המאוה"ג חו"ב ותיק מלא עתיק כש"ת מוה"ר בן ציון בלום שליט"א האבדק"ק ב'אויפאלו יצ"ו. אחדשת"ה באה"ר, מכתבו הגיעני זה כבר, ומחמת טירדת הימים וצוק העתים אשר לבי בל עמי, גם לא ניחא לי להתערב בענין זה, לכן לא השבתי על אתר אונם מחמת כבודו נתתי אל לבי להשיבו, בדבר שאלתו אשר יש עמכם עזבון קרן קיימת, אשר עשרים פראצענט צריך לשלוח לאה"ק תוב"ב עפ"י הצוואה, ולעת כזאת שא"א לשלוח לשם ויש לחוש שלא ילך לטמיון ח"ו, ולזאת בדעתו לשנות המעות, לחלקו לאלופי לומדי תורה וישיבות, וכ"ת נ"י מדמה זה להמבואר בתשו' חת"ס ח"ו סי' כ"ז. א
הנה אין לזה שום דמיון לנדון הח"ס הנ"ל, י כמבואר שם שלא התנדב שום א' לעניי א"י, וכמה שנים הדליק הרב נר בחדרו מאותן המעות, ואך אח"כ לגרמי' הוא דעביד שהתחיל לשלחו לא"י, ע"י שלמדוהו לזה שלוחי א"י, ולא הי' דעת הנותנים לחלק ולזכות לשום אדם, ולכן התיר לשנות ולחלק לת"ח עניי עירו, כיון שהכל הי' תלוי בדעת הרב, ובפי' כתב שם החת"ס בתחילת דבריו שאלו היו המתנדבים נותנים לחלקם לעניים, לא היה עט ממהר להשיב להתיר לשנויי הני זוזי וא"כ בנ"ד מה שבפי' נאמר עפ"י הצוואה דעת המתנדב לשלחו לאה"ק, אין היתר לשנותו, גם אינו דומה כלל למ"ש אביו הגאון ז"ל בתשו' (בית שערים) סימן של"ו, דשם עדיין היו המעות ביד הנודר שהי' בחיים, והיה לו היכר על ידי שאלה לחכם, וכל זה לא שייך בנ"ד ואך מה שנראה לכאורה מדברי החתם סופר שם, שאלו היה נותן המעות בדרך קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה ושנה, היה מיקל לשנותם על סמך דברי המהרי"ק ומהרי"ע ומהר"ם אלשיך, אבל באמת יען שלא הי' נוגע זה לענין שאלתו, ולא הביא הדברים אלא דרך אגב ברמיזא, לכן לא ביאר פרטי הדברים בזה
ובאמת המעיין במהרי"ק שם בשורש ה' שהי' השאלה שהושם המעות ביד הגזברים לעשות בהם כאשר יראה בעיניהם, ולא הי' שום אדם שפקפק עליהם מעולם כי אנשי מופת היו, ואח"כ קרה מקרה אשר בעו"ה ידו פרש
צר על ב"ה שבירושלים ונתץ הבית הגדול והקדוש והוצרכו להוצאות מרובות לבנות הנהרסות, עד שהוצרכו ללות מן הגוים מעות ברבית ונשתעבדו בגוף ובממון, שנא הי' בכחם לפרוע, והי' החשש פן ח"ו הנושים יבואו לקחת ערובתם הלא המה גויתם וממונם, וע"ז נשאל המהרי"ק ז"ל אם לשנות אותן המעות שניתן ניד הגזברים לצורך עניים שבירושלים, למצוה הגדולה הלוו של בנין ב"ה הגדול שבירושלים, והשיב להיתר מכמה טעמים, והעיקר שאותם הגזברים הי' בכחם לחלק המעות לפי דעתם, להרבות לעני א' ולמעט לעני ח' כאשר ייטב בעיניהם, שאותן המתנדבים סמכו לגמרי על דעתם, ולכן בכחם גם לשנות המעות לפי הצורך, והביא ראיות לדבר, ובתוך הדברים כתב גם זה, שכיון שהי' בדרך קרן קיימת נחלק הפירות בכל שנה ושנה, א"א לומר שזוכין בו העניים מיד, כי באורך הזמן מתחלפים כמה עניים, הני אזלי ואתי אחריני, ואלו היו זוכין בו אותן העניים מיו, לא הי' אפשרות ליתן אח"כ להעניים האחרים, וע"כ שנמסר ביד הגזברים לחלק כפי ראות עיניהם, וא"כ בידם גם לשנותו לצורך מצוה רבה של בנין ב"ה שם בירושלים, והביא עוד מדברי הש"ס בבא בתרא (דף ט' ע"א) ואמר רב אשי כל מאן דיהיב אדעתא דידו יהיב ומאי דבעינא עבידנא בי', ופסק כן הרמב"ם בפ"ט מהלכות מתנות עניים וכן הוא בשו"ע (סימן רנ"ו) בלי שום חולק, שאם הי' במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה, הרי זה רשאי לשנות אותם המעות כפי מה שיראה לו מצרכי הצבור, וכתב דנידון דידי' הוא כש"כ מסכם, כיון שהמתנדבים פירשו בהדיא שיחלקו הגבאים האלה אותם המעות כפי מה שיראה בעיניהם, וכתב עוד, שגם לעניי ירושלים יש בזה תועלת למען לא תפול שנאה ותחרות ביניהם ובין תושבי העיר, עוד כתב שיש בזה אומדנא בדעת המתנדבים, דמדהניחו עניי עירם משום עניי ירושלים, גילו דעתם שרוצים לזכות בהעמדת העניים שם, כדי שיהי' להם חלק בזכות העמידה שם כי רב הוא כי שם לוה ה' את הברכה לברך בשמו ולשרתו, ואם ח"ו ב"ה חריבה צדיקים מה פעלו, ולבסוף סיים שמכל הני טעמי נראה שיוכלו הגזברים הנכבדים לעשות כטוב בעיניהם, את"ד יעיי"ש שהאריך עוד.
והעתקתי תמצית דבריו שבצירוף הרבה טעמים התיר לשנות אותן המעות, אשר כל אלו הטעמים לא שייכי בנ"ד, כי בכאן הגזברים שבחו"ל לא נמס◗ להם כח זה לחלק לפי דעתם כמה ליתן לכאו"א מהעניים שבשם, אלא הגבאים שבא"י המה המעריכים ומחלקים לפי דעתם, והגבאים שבחו"ל אינם אלא שלוחים לשלוח המעות
רפח שאלות ותשובות יו"ד סימן פו ר ב ר י י ו א ל
להגבאים שבא"י, והמה רק כמו שכ' המהרי"ק ז"ל על הגבאים שנזכרו בדברי הרא"ש ז"ל, וכ"כ המהרי"ק ז"ל בשורש קכ"ג דיש לחלק בין אם נתמנה הגבאי לחלק המעות לפי דעתו, או הוא רק כסתם גבאי של צדקה שהאמינוהו הקהל לשמור המעות מצדקה, אבל אינו מחלקם לפי דעתו מבלתי שימלך בראשי הקהל
ועיין ש"ך סימן רנ"ו סק"ח שכתב דדוקא חבר עיר היינו חכם גדול שהכל גובין על דעתו והכל סומכים עליו לעשות כמו שירצה, אבל גבאי לא נתמנה סתם להיות הרשות בידו לעשות כמו שירצה אם לא שנהגו כן מקודם עפ"י תקנתם ובנדון המהרי"ק ז"ל היו אותן הגבאים עדיפי מחבר עיר, כיון שהמתנובים פירשו בהדיא שיעשו כטוב בעיניהם וע"ז בנה המהרי"ק ז"ל עיקר יסודו, ואין ללמוד משם כלל לנ"ד שנוכל לשנות המעות פה בחו"ל, כיון שהכל תלוי בהגבאים שבא"י לא על דעתינו ודעת הגבאים שבחו"ל שאינם אלא כסתם גבאים ובפרט מ"ש המהרי"ק ז"ל עו"ש שיש בזה תועלת לעניי ירושלים למען לא תהי' ביניהם קנאה ותחרות, וגם איכא אומדנא בדעת המתנדבים שרוצים לזכות בהעבודה שם בירושלים, זה ודאי לא שייך כאן כלל אם רוצים לחלק המעות בחו"ל ומפסידים עניי א"י לגמרי
ולא נשאר לנו מדברי המהרי"ק ז"ל לנידון דידן, אלא פרט זה שהוא קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה ושנה, ואי אפשר לומר שזוכין בו העניים מיד הנה אף אלו הי' דומה בפרט זה אין להתיר, כאשר כתב הרדב"ז ז"ל (סי' תתקצ"ו), דאם איזה פוסק מתיר בצירוף הרבה טעמים אי אפשר להתיר אלא אם כן מצטרפים כל הטעמים, דאולי לא היה סומך להתיר כשחסר מהטעמים שכתב, והחתם סופר ז"ל בתשובה הנ"ל סימן כ"ז אחר שכתב שאינו דומה לנידון המהרי"ק כתב עוד והמהרי"ק בסוף דבריו צירף לזה עוד, דעניי ירושלים גופייהו ניחא להו מה שלא שייך בנידון שלפנינו יעיי"ש ומבואר בזה שגם דעתו ז"ל, דהיכא שא"א לצרף כל הטעמים שכתב המהרי"ק, א"א ללמוד היתר מדברי המהרי"ק ז"ל, ובפרט בנידון שלפנינו שחסרו רוב הטעמים אמנם באמת גם בפרט זה אינו דומה כלל, כי המהרי"ק ז"ל כתב, דכיון שצריך לחלק הפירות בכל שנה ושנה וא"א לומר שזוכין בו העניים מיד, ע"כ שנמסר ביד הגבאים לחלק לפי דעתם, ולכן בידם לשנות, ובנ"ד א"א לומר כלל שביד הגבאים שבחו"ל לחלק לפי דעתם, כיון שהדבר ידוע שאך הממונים שבא"י מעריכין ומחלקים לפי דעתם, וכל המתנדב סתם אדעתא
דמנהגא מתנדב, וא"כ גפ לפי טעם זה, אין ראי' אלא על הגבאים שבא"י, שהמה יוכלו לשנות המעות לצורך גדול, אבל לא פה בחו"ל בלתי ידיעתם, וא"כ אין לזה שום דמיון לדברי המהרי"ק ז"ל אף לא בטעם א' מהטעמים שכתב.
ב
ובאמת כי בפרט זה שאנו נדונים יען שהוא קרן קיימת גם דברי המהרי"ק ז"ל צע"ג, ראשית מה שהביא ראי' לדבריו, מהא דישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת (ערכין ו ), דיכולים לשנות לדבר מצוה, אף שאין חוזרין ופורעין נר אחר או מנורה אחרת, וע"כ דלדעת הרא"ש דאסר בכה"ג, צריך לחלק, מפני שהם דברים הנמסרים לגזברים יעיי"ש, וזה תימה שהרי הרשב"א ז"ל כ' בהדיא, שאין ראי' מנר או מנורה, דהתם מיירי כשיש לביהכ"נ סיפוק להאיר גם בלא"ה ולא יחסר המזג, אבל בצדקת העניים, אם אין להם ליתן אח"כ, הם גוזלים את העניים, והמהרי"ק ז"ל בעצמו בשורש קכ"ח הביא דברי הרשב"א האלו, ופסק כן להלכה, דהא דשרי בנר או מנורה אינו אלא בשיש סיפוק לביהכנ"ס בלא"ה, וא"כ האיך הביא ראי' מהא דנר או מנורה
עוד קשה לי, דהרי הרא"ש בפ"ק דב"ב שהביא דעת הר"י הלוי דהא דרשאין בני העיר לשנות מקופה לתמחוי אינו אלא כשהוא לצורכי עניים, וכתבשם דאין ראי' מישראל שהתנדב נר או מנורה, דכל המתנדב לצורכי ביהכנ"ס ע"ד הציבור הוא מתנדב, דביהכנ"ס עצמו יכולים למכרו ואפי' למישתי בי' שיכרא, ואח"כ פליג עליו הרא"ש ז"ל והביא ראיות לדחות דבריו אבל בזה שכ' דאין ראי' מנר או מנורה לא דחה דבריו, וא"כ י"ל דהסכים לחילוק זה, וכן מבואר בהדיא גם במרדכי פ"ק דב"ב שאין ראי' מצורכו ביהכנ"ס, וא"כ איך העמיד המהרי"ק ז"ל יסוד על ראי' זו.
הן אמת דלפי מה שהביא הטור בסימן רנ"ט דעת הרא"ש והגבאי יוכל לשנות לדבר מצוה, אשר מבואר בדברי הרא"ש שם שמקור דין זה הוא מערכין דקאמר התם שעזרק טייעא אינדב שרגא ושניי' חזנא7 וכן מבואר בדברי הרא"ש בב"ב וא"כ מדהביא הטור זה להלכה, ש"מ דגם למסקנה סובר הרא"ש ז"ל דאין לחלק בין צורכי ביהכנ"ס לשאר עניני צדקה ואינו סובר כדעת אותם הראשונים ז"ל שכתבו לחלק בזה. אבל מזה עצמו מבואר היפך דברי המהרי"ק ז"ל, דהלא דברי המהרי"ק בזה הוא דלדעת הרא"ש צ"ל דבנר או מנורה
שאלות ותשובות יו"ד סימן פו ד ב ר י י וא ל רפט
שהתנדב לביהכ"נ אינו דומה לסתם צדקה יען שהוא דגר הנמסר לגזברים ודומה לקרן קיימת לכן מותר לשנותו, וא"כ האיך למד הרא"ש משם להנודר סלע לצדקה שאינו בדרך קרן קיימת, וע"כ שהרא"ש ז"ל אינו סובר חילוק זה שכתב המהרי"ק לדעתו, ואף שיש בזה סתירה מתחילת דברי הרא"ש שלמד מנר או מנורה שאף הגבאי רשאי לשנות לדבר מצוה, ובסוף דבריו כתב, שאף הצבור אינם רשאים נשנית אלא בדבר קבוע שגובין בכל עת שמצטרך להם כדי סיפוקם. ושני אלו הדינים כתבם הטור, שבסי' רנ"ט ככב תחלת דברי הרא"ש, ובסי' רנ"ו ככב סוף דבריו, וזהו סתירה גדולה לכאורה אבל כבר תירצו סתירה זו הפ רישה ושאר מפרשים ויתבאר להלן, ועכ"פ דברי המהרי"ק בזה לא זכיתי להבין כלל
שוב ראיתי כי קושי' הא' שהקשיתי על המהרי"ק כבר מבואר בתשו' מהריב"ל סימן מ"ח שדחה דברי המהרי"ק מטעם המבואר ברשב"א ור"ן וריטב"א דההוא דנר או מנורה מיירי דוקא כשאין צורך לה בביהכנ"ס, כגון שיש נרות אחרות בבית הכנסת, אך לא הביא שה◗◖הרי"ק בעצמו בסימן קכ"ח כיזב נחלק כן, אח"כ ראיתי במתנה אפרים ה' לדקה שהקשה כן על המהרי"ק, ולא ראה ג"כ שכבר קדמו בזה המהריב"ל, ושו"ר בתשו' הרד"ך בית כ"ו חדר ד' דפליג על המהרי"ק, והקבה מטעם אחר על הראי' שהביא מישראל המתנדב נר או מנורה, וכתב עליו שאפשר שהרב ז"ל סמך על הראיות האחרות אשר כתב, ובכללם כתב גם זה, ע"ד שאחכד'ל (ב"ק דף מ"ב ע"א) משל לצייד משכח ברבי שקיל זוטרי שקיל יעיי"ש, וזהו כעין מ"ש שאין לסמוך אלא בצירוף גם הטעמים האחרים, שאולי לא הביא זה אלא אגב שסמך על הטעמים האחרים כדברי הרד"ך ז"ל. נ
אבל היותר פלא בדברי המהרי"ק ז"ל מ"ש דאף שכ' הרשב"א ז"ל בתשו' (ח"א סי' תרי"ח) דמ"ש דרשאים בני העי◗ לשנות היינו דוקא בימיהם שהיו מספקים לעניים כל צרכיהם אבל בזמן שאין מספקין אין לשנות, אפשר דלא אמר זה הרשב"א ז"ל, אלא היכא שגובין ליתן לעניים מיד הוא דהוי גוזל את העניים, אבל בכה"ג שהוא קרן קיימת ליתן הפירות בכל שנה ושנה דלא זכו בו העניים עדיין עד שתגיע לידם מודה הרשב"א, וזהו פלא, שהרי בפי' מבואר שם באותה התשובה שהי' השאלה שא' הקדיש שדה לעניים, וצוה שיחלקו הפרות בכל שנה ושנה, ורצו הצבור לשנות, וע"ז השיב שהוא גזל, ושם במקומו בשורש ה' עדיין י"ל שהי' לפניו תשו'
אחרת, כמו שהביא גם בב"י תשו' אחרת מהרשב"א ז"ל שכותב ג"כ כן, ושם לא נזכר שהי' קרן קיימת, אמנם במהרי"ק שורש קכ"ח, שם העתיק יותר באריכות לשון תשו' הרשב"א והעתיק שם בפי' שהי' קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה, וא"כ תימה מ"ש בשורש ה'. וראיתי אח"כ בשו"ת שער אפרים סימן ס"ו בסוף התשובה שהקשה כן על המהרי"ק, וכתב שהוא פלא, וכ' עוד דאין לחלק בין הקדיש קרקע למטלטלין, שהרשב"א איירי בהקדיש שדה והוו הפירות כאלו גדלו בקרקע שלהם, ולכן כבר זכו בהם העניים, דז"א דהרי המהרי"ק עצמו אינו מחלק בכך יעיי"ש, הנה סתם הדברים במה שכתב שאין לחלק בין הקדיש קרקע למטלטלין, ולא כתב שום הסבר וראי'
ומתחלה כשנתקשתי בדברי המהרי"ק האלו, חשבתי שאולי יש לתרץ דבריו עפ"י דברי המהר"ם אלשיך בתשובה סימן ז' והובא גם בחת"ס תשו' הנ"ל דזוזי לפירותיו גרע מדקל לפירותיו, דבבית ודקל שהם קיימים בעת בא הפירות והדירה לעולם, משו"ה מהני בית לדור ודקל לפירותיו, אבל במעות כשהריוח בא לעולם, אין המטות בעצמם בעולם, נמלאו הפירות בלי ממשות והוי דשלב"ל, ולכן א"ל דמשו"ה כתב המהרי"ק בעובדא דידי' שלא זכו העניים, יען שהי' הקרן קיימת מעות, ומעות לפירותיו גרע מעובדא ותשו' הרשב"א שהי' שדה לפירותיו
אמנם באמת זה אינו, כי מלבד דרבו החולקים על סכרת המהר"ם אלשיך הנ"ל, דבמשנה למלך כב"נ מהלכות מכירה כתב דבתורת חיים מוכח למהוי דומיא דדקל לפירותיו, ובקצה"ר סימן ר"ט האריך להשיג על המהר"ם אלשיך בכמה ראיות, והביא כן גם מס' בני יעקב, גם בנתה"מ סק"ה הסכים להקלה"ח דמהני ותמה על המהר"ם אלשיך, יעיין פתחי תשובה סימן רי"כ ססק"י, ובאמת המעיין במהר"ם אלשיך שם, יראה שעיקר יסודו בעובדא דידי' יען שנחן הקרן לבנו והריוח לחתנו ולאחיו, וזה אינו מועיל אף בדקל לפירותיו היכא שנתן הדקל לאחד ופירותיו לאחר, ואך לרווחא דמילתא כתב אח"כ, שאף אלו הי' באופן המועיל בדקל לפירותיו, מסתברא דמעות לפירותיו גרע, אבל אין ראי' שהי' סומך על זה בלבד, כי בעובדא דידי' אין נ"מ יען שהי' הקרן לאחד ופירותיו לאחר, ובפרט אחר שאנו רואים כי רבו החולקים עליו בסברא זו
אמנם אף לי יהי' כדברי המהר"ם אלשיך, אינו דומה כלל לנ"ד, וכמ"ש החת"ם בחו"מ סימן קי"ב באמצע
רצ שאלות ותשובות יו"דסימו פ י ד ב ר י י וא ל
התשו' בעובדא דידי', דמ"ש המהר"ם אלשיך דהמקנה מעות לפירותיו גרע מדקל לפירותיו, זה יצדק אם אינו מקנה הקרן כלל אלא הפירות כעובדא דידי', אבל הכא עדיף הרבה אפי' מדקל לפירותיו, דאלו התם אם יבש הדקל העצים לבעה"ב, אבל הכא הקנה הקרן בעצמו אלא שהתנה בתנאי שיתנו הפירות לעניים, ולא שייך הני זוזי אזלי לעלמא, שהרי קנו הני זוזי בעצמם, והוי כאלו מקנה דקל בקנין גמור אלא שמתנה תנאי שלא יקוץ אותו כל זמן שישא פירות וכו' ואין להנותן ויורשיו בהם כלום, ע"כ ליתא שום ערעור מטעם האלשיך הנ"ל עכ"ל, וכעין זה הוא גם כאן, היכא שנתן ומסר המעות לצורכי העניים, ונסתלק הוא ויורשיו לגמרי מאותן המעות, הקנה הקרן גופי' לעניים, ועדיף מדקל לפירותיו, ועי' בתשו' חסד לאברהם יו"ד סימן ע"ז בא' שהניח סך מסוים שיהיה הקרן קיימת, והריוח שיעלה בכל שנה יתחלק לעניים, ורצה השואל לדמות זה לדברי המהר"ם אלשיך דהוי מעות לפירותיו, וכתב שהוא דברי שגגה, דע"כ לא כתב המהר"ם אלשיך, אלא בעובדא דידי', שנתן המעות לפירות על זמן קצוב, ובכלות הזמן תחזור ליורשיו, ונשאר זכות ליורשיו בקרן, משא"כ בנותן מעותיו שיהי' כולו ניתן לריוח לצורך פלוני על כל ימי עולם, הואיל ולא נשאר להנותן שום זכות עוד בממון זה, ואין לו בו הנאה של כלום, הרי ההקדש חל על הקרן יעיי"ש.
הן אמת שביסוד סברא זו היכא שהקדיש קרן קיימת שיהי' הריוח לעולם להעניים, אם נימא דזכו העניים גם בהקרן עצמו, או הקרן שייך עדיין להבעה"ב, בזה יש סתירה גדולה בדברי המהרי"ט, שבח"א סימן קי"ו כתב בהדיא שבממון שהוקדש לשם עניים ע"מ שיהי' הקרן קיים, אינהו מיקרי בעלים מיוחדים, דקרנא לרווחא משתעבדא, ואם לא ירוויחו המעות נוטלים אף מהקרן, וכן אם לא הספיק להם תנאם מוסיפים להם אף מהקרן, אמנם בח"ב סימן מ"ה כתב בהיפך, שמטעם זה מותר להלוות מעות הק"ק בר"ק, יען שהני עניים לא בעלי הממון מיקרי כי אינם זוכים אלא בהפירות, ובגוף הקרן אין להם כלום יעיי"ש, ועיין במל"מ (פ"ד מהל' מלוה ולוה דין י"ד ששני אלו התשו' של המהרי"ט סוכרין זא"ז, ונמצא לכאורה דלפי דברי המהרי"ט שבסי' מ"ה שאינם זוכים כלל בהקת עדיין י"ל שהוא דמי לדברי האלשיך, אבל באמת מאותה התשו' הוא א' מן הראיות שהביא בקצה"ח נגד מהר"ם אלשיך, דהרי כ' שם המהרי"ט שזוכין בהפירות, ולדברי האלשיך אם אינם זוכין בהקרן, גם בפירות אינם זוכים, וא"כ ממנ"פ לדברי ב' אלו התשו' שבמהרי"ט אץ לנו לדון בכאן
סברת המהר"ם אלשיך, ולפי מה שהבאתי דברי החסל"א, נראה דסובר שזהו ב' ענינים נפרדים, ואף לאותה התשובה שבמהרי"ט שאינם זוכים בגוף הקרן ממש, מ"מ לענין זה זוכים בו העניים שתל הקדש על הקרן לתשמיש זה להרויח בו לצורך העניים, ואין מזה סתירה להמהר"ס אלשיך שגם הוא ז"ל מודה בכגון דא שאין בזה שום ערעור שזוכין העניים בהפירות, ולא גרע מדקל לפירותיו, וע"ע בזה בתשו' הרד"ך בית כ"ו חדר ג'. והיכא שהורגלו איזה שנים ליתן אותן הפירות לעניי א"י אז עניי ירושלים זכו בהם אף בלי שום קנין מטעם מכירי כהונה כבגיטין דף ל' דאף טרם שהפריש בתו"מ ולא אמר כלל ליתן להם זכו בהם, ואף דמדברי הירושלמי (גיטין פרק ג' הלכה ז') נראה דלא שייך מכירי כהונה אלא במתנות כהונה צא בעני, אבל כבר כתב המשנה למלך בפרק ז' מהלכות מעשר דלא נאמרו דברי הירושלמי אלא במעשר עני דאין בו טובת הנאה לבעלים, וא"כ בצדקה דאית בי' טובת הנאה לבעלים גם הירושלמי מודה, ועיי"ש עוד שכתב דרכים להשוות דברי הירושלמי עם הש"ס בבלי, ועכ"פ מדברי הרמב"ם נראה דפסק גם בטני דין מכירי כהונה, וכן פסק בהדיא הש"ך בסימן רנ"ז ס"ק י"ג וכ"ה דעת כל הפוסקים, וגדולה מזו פסק בתשו' בית שלמה יו"ד ח"ב סימן צ"ט דאנשי אונגארין אינם רשאים ליפרד מאנשי אוסטרייך בשליחת המעות לאה"ק מטעם מכירי כהונה, ואף דשם חלקו הרבה גדולים דהרי בידם שלא להתנדב כלל, וא"כ יכולים לחזור טרם שהתנדבו מחדש שאינם נותנים אלא לצורך בני מדינתם שס באה"ק, ועוד טעמים אחרים נאמרו בזה שאין להאריך פה, והי' פלוגתא בין הגדולים, אבל בנ"ד היכא שהמתנדב אמר בפי' שיהי' כן לעולם, וכבר הקדיש הקרן קיימת לצורכם, וגם הורגלו לעשות כן, כו"ע מודי דזכו בי' אותן העניים, וא"א לשנותם, ועי' בשו"ת מהר"ם מרוטענבורג סימן מ"ד דמעשר כספים אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למלוה אחרת, דכבר זכו בה העניים על ידי המנהג שכך נהגו.
הנה כתבתי כל זה לברר מדברי הפוסקים שאין לנו להשתמש בכאן בסברת המהר"ם אלשיך לומר שלא זכו עניי א"י באותו הריוח, אמנם בדברי המהרי"ק בלא"ה א"א להעמיס כלל סברא זו, שהרי כתב בפירוש החילוק בין היכא שמזכה לעניים ידועים שאז זוכים שפיר, ואך יען שהוא על זמן ארוך והעניים מתחלפים לכן א"א לומר שזוכים, ואלו הי' סובר דמעות לפירותיו הוי דשלב"ל לא הי' מועיל לזכות אף לאותן העניים
שאלות ותשובות יו"ד סימן פו ד ב ר י י ו א ל רצא
שהיו בשעת הקנין, והול"ל רבותא יותר שאינם זוכים אף אותם העניים שהיו בזמן ההוא מטעם דשלב"ל, אבל לא הזכיר כלל מזה אלא טרח להאריך אך מטעם זה יען שהוא על זמן ארוך והעניים מתחלפים, וע"כ דאינו סובר סברת המהר"ם אלשיך, או דסובר כדעת האומרים דלא שייך כלל סברת האלשיך אלא בנידון דידי' שנתן הקרן לאחר, וגם הי' רק על זמן, אבל בהקדיש לצדקה לקרן קיימת לעולם נקנה גם הקרן, ואין חילוק כלל בין מעות לקרקע, ובפרט אחרי שטרח המהרי"ק להשוות דעת הרשב"א לדעתו, וכ' דגם הרשב"א אפשר לא קאמר אלא כשגובין ליתן לעניים מיד, ואלו הי' עולה על דעתו לחלק בין מעות לקרקע, למה לא כ' חילוק זה שמבואר בפי' בדברי הרשב"א דמיירי בקרקע, וביקש חילוק אחר שכתבו רק בדרך אפשר, וע"כ דז"א, ומ"ש דהרשב"א מיירי כשגובין ליתן לעניים מיד זה פלא גדול, כיון שמבואר בדבריו בפי' דמיירי בקרן קיימת. ומחמת הפלא הגדול הזה נראה דבעת שכ' התשובה שבשורש ה' לא הי' לפניו אותה התשו' שברשב"א ז"ל דמיירי בק"ק, אלא תשו' אחרת המובא ג"כ בב"י ששם סתומים הדברים, ולא ביאר באיזה אופן מיירי, ואף שבעת שכ' התשובה שבשורש קכ"ח, הי' לפניו אותה התשו' שברשב"א ז"ל שכתוב בהדיא שהוא קרן קיימת, שם לא נחית להאי דינא שכ' בשורש ה', ולא דיבר שם מזה, ויוכל להיות שבאמת אחר שראה התשו' שהביא בשורש קכ"ח, חזר ממה שאמר שהרשב"א מודה לסברא דידי' בדין ק"ק, ואעפ"כ י"ל שלא חזר מההלכה שפסק בשורש ה' מחמת כעננים אחרים שהביא שם. שוב ראיתי בשו"ת ב"ש חיו"ד ח"ב סימן נ"ה שתמה גם כן על המהרי"ק בזה, והבית יצחק חיו"ד ח"ב סימן פ' הביא קושי' זו מהב"ש, ותי' עפ"י דברי המהר"ם אלשיך לחלק בין מעות לקרקע, וכבר הארכתי שא"א להעמיס כלל חי לוק זה בדברי המהרי"ק, והוא ברור לפע"ד להמעיין בדברי המהרי"ק.
ד
והנה במהרי"ק שם שורש קכ"ח הביא שמצא תשו' אחרת ברשב"א שסותרת לאותה התשו' שכ' הרשב"א דא"א לשנות אותם המעות, וצ"ל שחזר בו, והשתמש בזה בשער אפרים ובב"ש ולפענ"ד לא הבנתי שיהיה כדאי בזה לעשות סתירה בדברי הרשב"א ז"ל, שהרי איכא לאוקמא אותה התשו' שהתיר לשנות, שהי' במקום שהיו מספיקים לעניים צרכיהם, וכשחסר להם היו גובין עוד
הפעם, דאף שכ' הרשב"א ז"ל שבזמנינו אין מספיקים, מ"מ אינו הכרח שהי' זה כלל גדול בכל העתים ובכל המקומות וראיתי אח"כ בשו"ת זרע אברהם סימן י"ח שכ' בפשיטות שאין בזה שום סתירה בדברי הרשב"א, דבאותה התשו' שכ' דאין לשנות מיירי בנדבת יחיד, ובתשו' שהתיר לשנות מיירי בנדבת הרבים, ונודע שבפי' דעת הרשב"א (ע' בחי' לב"ב דף ח' ע"ב) לחלק בין נדבת יחיד לנדבת צבור. גם מדברי הב"י נראה שלא הסכים לדברי המהרי"ק במה שעשה סתירה וחזרה בדברי הרשב"א ז"ל, שהרי הביא בסי' רנ"ט אותה התשו' שבמהרי"ק שורש קכ"ח, והביאו להלכה בענין נרות ומנורות, ושוב הביא באורך לשון תשו' הרשב"א המוזכר במהרי"ק שאוסר לשנות המעות, ותשו' הרשב"א האחרת השמיט לגמרי ולא הזכירה אף ברמז, ואף שהביא שם דברי המסרי"ק שבאותה התשובה לענין אחר, מ"מ מ"ש שם בענין סתירת דברי הרשב"א לא הזכירו מאומה, וע"כ שאותה התשו' שכתב שאסור לשנות הוא העיקרית בעיניו ולא ראה בה שום סתירה.
והנה הב"י בסימן רנ"ו הביא דברי המהרי"ק מ"מ'ש בענין ק"ק, ובסי' רנ"ט הביא דברי תשו' הרשב"א, ובשו"ע השמיט כל הענין ולא הזכיר כלל מדין קרן קיימת, ואולי בשביל שראה שדברי המהרי"ק בזה היפך דברי הרשב"א ז"ל, או אולי סובר דגם המהרי"ק לא התיר אלא בצירוף טעמים האחרים, לכן השמיט כל הענין בשו"ע שלא עשה שום חילוק בין ק"ק לשארי לדקות שאין לשנותם.
ולדינא אף המהרי"ק בשורש קכ"ח שהביא תשובה הסותרת בדברי הרשב"א ז"ל, מ"מ בסוף דבריו לא מלאו לבו להקל למעשה נגד דברי הרשב"א ז"ל, כמו שהביא זה גם הב"ש, ובשורש ה' שכתב סברא זו להקל צירף לדבר הרבה טעמים וסניפים שראוי יותר לסמוך עליהם להקל, והרד"ך והמהריב"ל פליגי לגמרי על סברא זו שהביא המהרי"ק להקל יען שהוא קרן קיימת, והשער אפרים שהביא סברת המהרי"ק, הנה חתר היבשה להמציא עוד טעמים אחרים ועיקרים גדולים להתיר, ולא מצינו מי שמיקל על סברא זו בלבד, ובנ"ד אין לנו שום טעם מכל הטעמים האחרים שבמהרי"ק ומהרי"ט ושער אפרים, ובפרט שלפי המנהג שהגבאים שבא"י המה המעריכים, ולדעתם נתחלק המעות, לא שייך כלל סברת המהרי"ק, כאשר ביארתי לעיל, ופשיטא דכו"ע מודו שאין מקום לסמוך ע"ז להקל.
רצב שאלות ותשובות וז"ה סימן פו ד ב ר י י ו א ל
ח
ובעיקר השאלה אם לשנות מעות השייך לעניי א"י לצורך עניי חו"ל בכה"ג כבר נשאל בשו"ת ארי' דבי עילאי יו"ד סי' י"ב, ומבואר שם בלשון השאלה שהי' גזירת המלכות שלא לשלוח המעות לא"י והי' מונח אצלם, ושאלו אם מותר לשנות המעות לצורך עניי עירם שהי' אז בעירם רעבון גדול כ"כ ממש נפוחי כפן, שהיו הרבה שוכבים על ערש דוי, והי' פק"נ שלא ימותו ברעב, ואעפ"כ השיב שאסור לשנות המעות שזכו בהם עניי א"י מתרי טעמי, חדא, דמבואר בטור ובב"י בשם הרשב"א, וכן כתבו שאר פוסקים, דאין לשנות אלא בדבר קבוע, שבכל עת שצריכים ממלאים כדי ספוקם, והשנית דדוקא מה שהוקדש לצרכי עירן יש להם כח דעובי העיר כבי"ד הגדול, משא"כ מה שהוקדש לצרכי עניי עיר אחרת, והביא ע"ז מדברי התוס' בערכין דדווקא לצורכי העיר מותרין לשנות, אבל לא מחוץ לעיר, והכונה שם דמה שהוקדש לצורכי העיר, אין להם כח ליתן לעיר אחרת, וא"כ הוא כש"כ דאם אין להם כח על שלהם מכש"כ דאין להם כא על של אחרים ליקח לצרכי עירם, וסיים עוד דאף לדעת התוס' בב"מ דף ע"ח דמגבת העיר לאותה העיר, קאי דוקא על מגבת פורים, משמע דזולת זה יש להם כח ליתן לעיר אחרת, וגם מהתוס' בערכין נראה דסברי דווקא גבאי אבל בני העיר יכולים ליתן גפ לעיר אחרת, מ"מ מודו בנ"ד דעל של עירם יש להם כח לצבור או לפרנסים, אבל על של עיר אחרת אין להם כח יעיי"ש. והנה כללא כייל שאין לצבור או לפרנסים שום כח אלא על מה שנגבה לצורך עניי עירם ולא על מה שגבו לצורך עניים אחרים שאינם מבני עירם, וזה תימה, דהרי מקור דין זה הוא מגמ' ב"ב דף ח', דרשאים בני העיר לעשות מקופה תמחוי ומתמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו, ומבואר שם בגמ' דתמחוי לעניי עולם, וקופה לעניי העיר, וא"כ אם משנים מתמחוי לקופה משנים ממה שגבו לעניי עולם שאינם מבני עירם לצורך עניי עירם ומה שהביאו התוס' מהברייתא מגבת העיר לאותה העיר, הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא גרסו כלל מימרא זו בברייתא, ועיין בהגהת הגר"א שבש"ס ווילנא, ואולי בשביל דקשה על זה מדברי הש"ס הנ"ל דרשאין לעשות מתמחוי קופה, לכן מחקו זה מהברייתא, והתוס' בב"מ ישבו הגירסא, דמיירי במעות פורים דוקא, ולדעת התוס' בערכין ע"כ צ"ל דמיירי דוקא בהנבאו שלא יקשה מהש"ס הנ"ל, אך בשו"ת שער אפרים כתב שגם לדעת התוס' בערכין מיירי דוקא במעות פורים, וא"כ אין שום ראי' מדברי התוס' בזה.
ומ"ש בטעם הא' דאין לשנות אלא בדבר קבוע, שבכל עת שצריכים ממלאים כדי סיפוקם, זהו ודאי אמת ויציב. אך בש"ך סימן רנ"ו ס"ק ז' כתב, דלצורך פדיון שבוים אפילו כהאי גוונא יכולים לשנות כדלעיל ר"ס רנ"ב, והכוונה דבר"פ רנ"ב מבואר דפדיון שבוים הוא מעולה משאר צדקות, וא"כ נראה מדבריו דלעלויא יכולים לשנות אפי' בכה"ג, וא"כ עדיין יש אפשרות לשנות אותן המעות היכא שהם לעלויא. אבל מבואר בסי' רנ"ו ס"ד ברמ"א, דאם פי' הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר אין להם לשנות אפי' לת"ת, והכוונה דאף שת"ת הוא מעולה משאר לדקות, מ"מ אין לשנות בכה"ג, ומקור דין זה הוא מהמהרי"ו, ואף שבשו 'ת שער אפרים כתב שכדי ליישב שלא יהי' סתירה ומחליקה בין המהרי"ק ומהרי"ו, צ"ל דהמהרי"ו מיירי היכא שפי' לעניים ידועים ולא לסתם עניי העיר, וא"כ גם הרמ"א ז"ל מיירי בכה"ג, אבל תמיהני דהרי המהרי"ק כתב שם בעובדא דידי' הרבה טעמים שאינם שייכים כלל בעובדא דמהרי"ו, ו חי לוק גדול בין הנושאים כמבואר להמעיין, ובלא"ה אין צורך לעשות שום מחלוקת ביניהם.
אמנם יש בכאן טעם אחר ברור שאי אפשר לשנות המע י ת, שהרי הרשב"א (בבא בתרא דף ח' ע"ב) כתב דהא דרשאין לשנות אין זה אלא כשגבו הצבור דכל המתנדבים על דעת הצבור התנדבו, אבל יחידים המתנדביס אין לבני העיר לשנותה, ואף שהמהרי"ק כתב דהר"ם והרא"ש פליגי בזה על הרשב"א, אבל כבר חילק הר"ן ז"ל דיחיד שפסק צדקה ומסרה לפרנסים או לגבאים הממונים על הצבור, כיון דניד ממונה שלהם נתן על דעתם התנדב, אבל הפוסק צדקה לעניים וממנה גזברים בדבר כה"ג אין רשאין בני העיר לשנותה, שלא על דעתן הוא מתנדב, וכן הר"ם והרא"ש שהביא המהרי"ק נגד דעת הרשב"א ז"ל, מיירי שמסר להצבור, כמבואר בדברי הר"ם והרא"ש שם להמעיין בדבריהם, ופסק כן הרמ"א ז"ל בסימן רנ"ו סעיף ד'. ובשו"ת שער אפרים סימן ס"ו הביא ראי' מהמהרי"ק עצמו, דבנדבת יחיד אף בשינוי למעליותא אסור לשנות, דהרי כתב המהרי"ק דמצות בנין הביהכנ"ס שם בירושלים עדיף יותר משאר הצדקות, ואעפ"כ האריך להוכיח בראיות, אם רשאין לשנות אותה הנדבה לצורך בנין הביהכ"נ, והלא הוי השינוי למעליותא, ומה"ת לא יהיו רשאין לשנות, וע"כ דיש לחלק דאך בנדבת רבים רשאים לשנות למעליותא ובנדבת יחיד אסור לשנות אף למעליותא, לכן הוצרך להאריך שם בשורש ה' יעיי"ש והנה באמת המהרי"ק שם באותה התשובה הביא החולקין על
שאלות ותשובות יו"ד סימן פו ד ב ר י י וא ל רצג
הרשב"א שהחמיר בנדבת יחיד, מ"מ צ"ל שלא סמך ע"ז אלא בצירוף כל הטעמים שהביא, כאשר כתב המהרי"ק בתחילת דבריו, שפשוט שיש יותר להחמיר בנדבת יחיד מנדבת הצבור וא"כ בנ"ד, במעות הנשלח לא"י שהתנדבו יחידים ונתמנו על זה גבאים וממונים אחרים שלא נתמנו כלל על שאר עניני הצבור, א"כ אין לצבור שייכות בזה, ולא על דעתם התנדב, וכו"ע מודו דבכה"ג אין לצבור לשנותם, כי לא מצינו שום חולק על פסק כרמיא ז"ל בשם הר"ן, בנתמנו גבאים מיוחדים ולא נמסר לצבור כלל
וראיתי בשו"ת ב"ש סימן נ"ה שנתקשה בדברי הרמ"א שהביא דעת הר"ן דמינה בעצמו גבאים גרע, ולא הביא דעת המהרי"ק שבשורש ה' שיותר יש רשות לגבאים שנתמנו מכח הנותן לשנות מגבאי הצבור, אבל לפענ"ד ברור להמעיין בדברי המהרי"ק דלא מיירי אלא בגבאי שנמסר לגמרי המעות בידו לעשות בו כרצונו, וזה ודאי עדיף מגבאי הצבור שלא סמך עליו דעת הנותן לגמרי, ומבואר שם במהרי"ק דמיירי שאמר הנותן בפי' שסומך על הגבאים האלו לגמרי ולכן עדיפי אף מחבר עיר דומי' דרב אשי שמוזכר בגמרא (בבא בתרא דף ט' ע"א) שעדיף משאר גבאים, כיון שהכל סומכין עליו, וזה עדיף עוד יותר כיון שהנותן אמר כן בפי', אבל מסתם גבאים דמיירי הר"ן ז"ל, מזה לא דיבר המהרי"ק, והאיך נחדש בזה פלוגתא
ו
ומ"ש שם הב"ש לחלק בין דבר הרשות לדבר מצוה, הנה מקור חילוק זה אשר לדבר מצוה יוכל הגבאי לשנות, הוא מתחילת דב רי הרא"ש פ"ק דב"ב, שהביאו הטור בסימן רנ"ט, ותמהו כולם שזה סותר לסוף דברי הרא"ש שאף הצבור אינם יכולים לשנות אפי' למצוה אחרת, אלא בדבר קבוע שחוזרין וגובין פעם שנית לכשיצטרכו, והביא זה הטור בסימן רנ"ו, והפרישה סימן רנ"ט כתב לתרץ, דהתם שגבו לשם כך אינם יכולים לשנות, והכא מיירי שאחד נתן סתם לצדקה, ולא איכפת לי' להנותן לאיזה מצוה, רק שיוציאן לשם מצוה, לכן מותר לשנות לאיזה מצוה שירצו, ולא לדבר הרשות ובשער אפרים סימן ס"ו כתב לתרץ דמ"ש הרא"ש והגבאי יוכל לשנות לדבר מצוה, מיירי כשיש להעניים פרנסה מן הקופה, ואך מ"מ'י האומר סלע זו לצדקה יהיה להם בריוח יותר, אותו הריוח יוכל לשנות כיון שיש להם עכ"פ פרנסת בלא"ה ובמחנה אפרים סימן י' מהלכות צדקה כתב, דמיירי רק כשקבוע לעניים
כמה יטול כל אחד ואחד בשבוע, וליכא רווחא לעניים ע"י נדבתו של זה, דבלא"ה לא יותירו ולא ימעיטו, לכן מצי הגבאי לשנותה למצוה אחרת אף שהוקצה לצדקה, אבל היכא שיש רווחא לעניים ע"י נדבתו של זה, אף הצבור אינם יכולים לשנותו דהוי גוזלים את העניים, יעיי"ש. ובחי' רעק"א סי' רנ"ט הביא רק תי' הפרישה. ובנ"ד שאין לנו מכל אלו התירולים, דלא מיירי באומר סלע זו לצדקה סתם, אלא שנגבה בפי' לעניי א"י, וא"כ אם מפסידים אותם לגמרי באופן שלא לפרוע להם אין מקום לחלק בין דבר הרשות לדבר מצוה, והנך רואה שהרמ"א ז"ל כלל שני אלו הדינים ביחד, של יחיד המונה גבאים, וכן אם פי' לעניי העיר, שאין לשנות אפי' לת"ת שהוא מצוה דעדיפא, וכבר הבאתי מהשער אפרים, שאף שהוא מהמקולין, מ"מ הוכיח מדברי המהרי"ק בעצמו, דבנדבכ יחיד אין לשנות אפי' למצוה דעדיפא מיני'.
ובלא'ה כבר נתבאר שהדבר ברור, שכל מה שכתבו הפוסקים איזה פח לגבאים, אין זה אלא בגבאים שנתמנו לחלק המעות, אבל לא כן בנ"ד, שעיקר הגבאים והממונים הם בירושלים, כי המה המחלקים ומעריכיס לפי דעתם, והגבאים שבחו"ל אינם אלא שומרים ושלוחים לשלוח המעות, כמו שהבאתי לעיל מהמהרי"ק שכתב לחלק בזה וכעין זה הביא בשער אפרים סימן ס"ו בשם המהרש"ך, שכתב בנדון שלו דודאי הגבאים של מעות ההקדש נקראים גבאי צפת, ולא גבאי שאלוניקי שלא נתמנו אלא להתעסק בהמעות ולשלוח ליד גבאי צפת, וא"כ אפי' את"ל שביד הגבאים לשנות, אין זה אלא בגבאים שבירושלים, והמהרי"ק והמהרי"ט והשע"א שהמה מן המתירים, כולם לא מיירי אלא במשלים לצדקה היותר מעולה, שם בא"י, וברשות הגבאים דשם, ואעפ"כ טרחו הרבה בדבר לגבב כמה טעמים דלא שייכי בנ"ד, וא"כ בכה"ג לשנות המטות לגמרי, מא"י לחו"ל, ולהפסידם לגמרי מבלי ידיעתם כלל, לא מצאנו שום היתר והוי גזל עניים.
ומה שטרח האדב"ע לבקש טעמים אחרים לאסור לשנות המטות, ולא כתב טעם זה, הנה ידוע גם עתה מנהג מדינת פולין בנדבת עניי א"י אינו כמו במדינתנו כי שם הנשיאים שבחו"ל המה המעריכים ומחלקים לכל או"א נדבתו, וחוץ לזה א"א לידע עכשיו באיזה אופן שהי' בזמנו של האדב"ע ז"ל, כידוע שכמה שנים אחר פטירתו ז"ל נשתנה הסגנון בסדר נדבת עניי א"י, וכפי הנראה מלשון תשובתו ז"ל שפלפל בדין כת הצבור ואלים כח טובי העיר, שהי' אז דבר הנמסר לצבור, כי בנדבת
רצד שאלות ותשובות יו"ד סימו פו ר ב ר י י ו א ל
יחיד כתב הר"ן ז"ל דמה זכות יש להצבור בזה, ונראה שהי' אז בזמנו פרע אחד מלכייא הצבור שגבו לשם עניי א"י, ואעפ"כ החליט לאסור לשנות מחמת הטעמים שכתב. ומכש"כ אנן בדידן לפי הנהוג כעת בלא"ה אסור לשנות אף מבלעדי הטעמים שכתב הוא ז"ל.
ועיין בשו"ת מאמר מרדכי סימן ט"ו שאחר שהביא דעת הפוסקים שאין לשנות מעות ארץ ישראל לשום צדקה אחרת אפילו צדקה מעולה, הוסיף עוד מדילי' סברא מחודשת, דכיון דמעמידין הקופות מאת הממונה על הצדקה הזאת בבית נדיבי העם ומיוחדים לצדקה הזאת, אם כן הנותן לתוך קופתו, הוי כבא ליד גבאי וזכו בהם עניים שבארץ ישראל על ידי כליהם שנקנו ממעות שלהם ואינו מועיל אף שאלה יעיי"ש שהאריך בזה
ז
ומה שכתב שיש לחוש שהמעות ילך לטמיון ח"ו, עי' חת"ס יו"ד סימן רמ"ד באחד שמסר כל ספריו להניחם בביהכנ"ס ללמוד בהם, ונתעכב הדבר שנים הרבה שלא ניתן לקיים צוואת המת, מחשש גניבה ואבידה בביהכנ"ס, ושוב נדחקו הצבור, והוצרכו לבנות מקוה מים טהורים, ורצו למכור הספרים האלו לצורך המקוה, וכתב החת"ם ז"ל שאינו מוצא מקום להתיר, ובמה שטענו שאין הספרים משומרים מפני הגנבים, לכאורה יש בזה טענה כדקיי"ל לענין לקט, שאם אין עניים ויבואו עטלפים ויאכלוהו, אין צריך להניח כלל וכו', אבל כד מעיינת שפיר הא ליתא, דדוקא הכם בלקט וכו', אבל הכא מחויב לעשות כל טצדקי לקיים נדרו וכו', ועוד התם גבי לקט נמי מיירי דאדאתי עניים כבר אכלוהו העטלפים לכל הלקט, אבל אם יבואו העניים אחר שעה, אעפ"י שבי"ב יאכלו ממנו מסלפים קלת, אינו רשאי ליקחו לעצמו, והכא נמי אם אולי יבואו גנבים, הלא יגנבו דים וישארו עוללות, משא"כ אם עתה ימכרו ספריו לא ישארו עוללות, ויגזלו דל ורש זה מת, יעיי"ש שהאריך ולא רצה להתיר. וכל אלו הטעמים שייכי בנ"ד מק"ו, כי אין ההפסד ברור,וגם אם יהי' הפסד, הלא בטח ישאר עוללות, וגם אפשר להציל המעות באיזה אופן המוכר עפ"י חוקי המדינה, אבל אם ישנו המעות למצוה אחרת, יפסידו המה לגמרי ולא ישאר להם מאומה, והאיך נקח מעות אחרים מבלי ידיעתם
ח
אמנם כל זה הוא אם רוצים לשנות המעות באופן שלא לפרוע אח"כ, אבל אם לוקחים בהלואה לעשות בהם
עכשיו צדקה מעולה, באופן שיהי' בטוחות או מהקהילה או מיחידים אנשים נאמנים ועשירים בטוחים גדולים באחריות כתוב וחתום, שבעת שיהיה שטת הכושר לשלוח המעות לא"י ישלמו כמעות תיכף בלי איחור, בזה צריך לבאר עוד.
והנה בשי"ת אדב"ע הנ"ל נשאל גם על זה, והשיב דמותר, דצבור ודאי יש להם רשות ללוות ולפרוע, דצבור לא מעני, והראה מקום להב"ח בסימן רנ"ט ולפי דבריו בזה אסור להלוות אלא על אחריות הצבור ולא על אחריות יחידים, דביחיד חיישינן לעולם שמא ירד מנכסיו כמ"ש הר"ן והרמב"ן והנ"י אבל דבריו ז"ל באותה התשובה צ"ע, כי שם באותה תשו' נשאל עוד אם להלוות המעות לאיזה בטוחים באופן שיהיו הרווחים לעניי עירם וקצת מהרווחים לעניי א"י, והשיב דאף דמבואר בשו"ע (סימן רנ"ט סעיף א') דאין נושאין ונותנין במעות צדקה, מכל מקום בכהאי גוונא דנותנין להם דבר חשוב על כל פנים המחצה מן הרווח מותר, והביא ראי' מהא דר' ינאי יזיף ופרע (ערכין דף ו' ע"ב), וכתב הטו"ז בסי' רנ"ו סק"ד שהי' בטוח שיוכל לגבות מן הצבור תיכף, ואין חילוק בין אם הוא בטוח שתיכף שיצטרכו עניים יגבה מחדש, או שיגבה תיכף מעות הצדקה שמכבר. ולא הבנתי, דלפי דבריו שהחזיק בשיטה זו, דלכן מותר להלוות להצבור בשביל דצבור לא מעני, א"כ אין ראי' כלל מהא דר' ינאי יזיף ופרע, כיון שהי' בטוח לגבות מן הצבור וצבור לא מעני, משא"כ להלוות ליחידים דאיכא החשש שמא ירד מנכסיו, והוא ז"ל כתב דאין חילוק בין אם יגבה מחדש, או יגבה המעות שמכבר, וזה ודאי אמת ויציב, אבל איך הניח החילוק שבין יחיד לצבור.
נם מ"מ'ש דכל מה שאמרו אין משתכרין בשל עניים ומשבא ליד גבאי אסור לשנותם, זה מיירי הכל בדליכא רווחא לעניים, כמבואר בשו"ע שם, זה לא הבנתי כלל, דבמה שאמרו (ערכין דף ו' ע"א) משבא ליד גבאי אסור לשנות אינו מבואר כלל שום רמז אם מיירי בדליכא רווחא לעניים אמנם במקום שאמרו אין משתכרין בשל עניים שם מבואר בפירוש ההיפך, דמיירי אף בדאיכא רווחא לעניים, דהרי לשון המשנה (שקלים פרק ד' משנה ג') הוא, מותר שירי לשכה מה היו
עושין לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות, והשכר להקדש, דברי ר"י, ר"ע אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל
עניים, וכיון דבשל הקדש אמר שם בפירוש דמיירי כשהספר
להקדש, וע"ז אמר ר"ע דאין משתכרין, אם כן גם מה שסיים אף לא בשל עניים מיירי בכה"ג כשהכבד לעניים, דאל"כ לא שייך למתני בחדא מחתא ולסיים אף לא בשל
שאלות ותשובות י י"ד סימן פו ד ב ר י י ן א ל רצה
עניים, אם באותו האופן שאסר שם בהקדש שרי בשל עניים.
ופן מבואר בלשון הב"י והרמ"א ז"ל (סי' רנ"ט סעי' א') שסיימו אבל לדקה שאינה עומדת לחלק רק הקרן יה ' קיים ויאכלו הפירות שרי, הרי דבהך שהעניים אוכלים הפירות אין ההיתר אלא בשביל שעומד לכך שיהי' הקרן קיימת לעשות בו פירות, וע"כ דבשאר צדקות אסור אף אם הפירות הוא לעניים, וכן מבואר בטו"ז שם סימן רנ"ו סק"ד דמיירי בדאיכא רווחא לעניים, והטעם הוא דשמא יבואו עניים ולא יהי' להם מעות לחלק אם יהי' מונח בסחורה, והוא מדברי הש"ס כתובות ק'ץ הן אמת שכתב באד"ע שצריך להתנות עם המקבל עיסקא שמקבל עליו כל ההפסד, ויהי' בטוח שלא יהי' שום הפסד לצדקה, אבל זה יועיל רק נגד הטעם שכתב בירושלמי (שקלים פ"ד ה"ב), דלהכי אין משתכרין שמא יבוא לידי הפסד, אבל לפי הטעם המבואר בש"ם בבלי ובשו"ע שם, שמא יבואו עניים ולא יהי' להם לחלק, לנגד זה אינו מועיל מה שמקבל עליו כל ההפסד, ובפרט לפי שיטתו שהולך בדעת אותן הסוברים דלהכי מותר להלוות לצבור בשביל דצבור לא מעני, א"כ ביחיד חיישינן שמא ירד מנכסיו, ומה מועיל אחריותו שמקבל עליו כל ההפסד אם ח"ו ירד מנכסיו.
ט
ובעיקר הדבר מ"ש דצבור מותרין ללוות בשביל דצבור לא מעני, צ"ע, דהן אמת שהרבה מהראשונים ז"ל כתבו טעם זה לחלק בהא דרשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי ולשנותן לכל מה שירצו, דמיירי ג"כ בשביל שגובין פעם אחרת לכשיצטרכו, דהוי כעין הלואה, והתם אמרו דמשבא ליד גבאי אסור לשנותם, דהיינו להלוותם, בשביל דהתם מיירי ביחיד וחיישינן שמא ירד מנכסיו ולא חיישינן לזה בצבור, אבל מדברי התוס' והרא"ש ועוד כמה ראשונים ז"ל משמע דהטעם הוא בשביל דאלים כח הצבור וטובי העיר יותר מהגבאי, וא"כ אין ראי' שיהי' מותר להגבאי להלוות אף לאיזה צבור דלא מעני, אם לא ברשות אותו הצבור שנמסר בידם אלו המעות דאלים כחס, דבאמת הר"י אבן מיגאש ז"ל בחידושיו לב"ב נתקשה טובא למה לא חיישינן גם בצבור, דהרי חזינן בגמרא (מגילה דף כ"ו ע"ב) בבנין בית הכנסת דאף בצבור חיישינן לפשיעותא, ונדחק לתרץ בחילוקים, וכל זה נצרך לשיטתו דהטעם הוא דאין חשש בצבור, אבל לפי מה שכתבו הטעם דאדעתא דצבור התנדבו אין
צורך לאלו החילוקים, אלא כיון שה י א על דעת הצבור יש כא בידם לשנות באופן זה, ואינם צריכים לחוש כ"כ
ומדברי התוס' בערכין משמע דצריך שניהם, רשות הקהל וגם צורכי צבור, ואולי גס הב"ח (רס"י רנ"ט) שכ' דנראה לו הטעם בשביל דביחיד אפי' הוא גבאי איכא למיחוש שמא ירד מנכסיו, דלכאורה הוא פלא, האיך כ' דנראה לו כאילו מדעת עצמו כ' טעם זה, והלא הוא מבואר כבר בכמה ראשונים ז"ל ומובא גם בב"י סימן רנ"ו, אלא אפשר בשביל שכתב זה בדעת הרא"ש, ובאמת בדברי הרא"ש ז"ל מבואר הטעם בשביל דעדיף כח הצבור, ולכן הוסיף הב"ח ז"ל בדעתו, דגם טעם זה אמת, ונמצא דצריך שניהם וכנראה מדברי התוספות.
ולפי דברי המרדכי (בבא בתרא פרק קמא סימן תצ"א) שכתב, דמשו"ה עד שלא בא ליד גזבר מותר ללוותו, כיון דאינו עובר בבל תאחר עד שיתבענו הגזבר, משא"כ אחר שבא ליד גבאי שעוברים תיכף על בל תאחר, לפי טעם זה דמשו"ה אסור להלוות המעות, שחוששין שיתאחר עד שיבא לידי גבי', יותר גרוע להלוות לצבור מלותיו, דאף דצבור לא מעני וישלמו לבסוף, אבל לענין שיבא לידי המשכה ויתאחר, יותר יש לחוש בצבור, כמבואר בגמרא ב"ב דף כ"ד מטעם דקדירה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא, ועיין בחו"מ סימן ד' ברמ"א ובסמ"ע ס"ק ז'. והרבה נתקשה בטו"ז סי' רנ"ו ס"ק ד' בהא דר' ינאי יזיף ופרע, ולא חש לחששא זו דילמא מתרמי עניא וליכא למיתב ליה, ותי' דצ"ל דר' ינאי היה ברור לו בלי ספק שתיכף כשיבואו עניים יוכל להוציא מן הקהל בלי איחור, וא"כ אין זה אלא אז בר' ינאי, שידע רב כחו בצבור שלו שיבא תיכף לידי גבי', ואין לדמות זה לסתם צבור, והלא בדברי הר"י מיגאש כשנתקשה למה לא חיישינן בצנור דהלא חזינן בגמ' גם בצבור דחיישינן לפשיעותא, א' מן התירוצים הוא, דבצדקה לא חיישינן, כיון שהעניים דוחקים ותובעיסנ ולדברי המרדכי דמשו"ה חמור אחר שבא ליד גזבר, כיון שעובר על בל תאחר אף טרם שתובטים ממנו, א"כ אין מעליותא בצבור, כיון שגם הם לא עדיפי אלא אחר שדוחקים ותובעים מהם ובי"כ ובי"כ יעבור על ב"ת. וע"כ דלדעת המרדכי מה שחילקו בש"ס סתם בין צבור ליחיד, הוא בשביל דאלים כח הצבור, וכל המתנדב בצבור ע"ד התנדב שיעשו כמו שנהגו, כמבואר טעם זה בכמה ראשונים ז"ל. וא"כ אנן בדידן במעות עניי א"י שהיא נדבת יחידים, שנתמנו ע"ז נבאים מיוחדים בחו"ל, ויותר באה"ק, שאין
רצו שאלות ותשובות י י"ד סימן פו ד ב ר י י וא ל
להצבור שום זכות בזה, כמבואר לעיל, א"כ לדעת כל אלו הפוסקים שהטעם הוא בשביל כח הצבור, אסור לדידן להלוות אף לצבור, ובדברי האדב"ע ז"ל י"ל שהי' אז דבר הנמסר לצבור, כמ"ש לעיל שנראה כן מלשונו, ומ"ש הטעם בשביל דצבור לא מעני, י"ל שהוצרך לשני הטעמים כמ"ש לעיל שנראה כן מכמה פוסקים, או שחשש לכל הדיעות, ולא הוצרך לכתוב לבסוף גם טעם זה שהי' ברשות הצבור, כי כבר כתב בתחילת דבריו ובבלעם השאלה שהסכימו הצבור לזה, ולא הוצרך לכתוב לבסוף אלא טעם זה בשביל דצבור לא מעני, וא"כ לדידן אפשר דגם האדב"ע סובר דאסור להלוות אף לצבור.
וגם בדבר הנמסר לצבור שכתב י הראשונים ז"ל דכל המתנדב ע"ד הצבור הוא מתנדב ואלים כח טובי העיר, עכשיו שדא בי' נרגא בשו"ת וברי חיים ח"ב או"ח סימן י"ד, שכתב לענין מכירת בית הכנסת שכתב המגן אברהם (סימן קנ"ג ס"ק ל"ז) משום דעל דעת אנשי הקהל נותנים, דעכשיו זה ליתא, דזה לא הי' רק בזמנם דהוי הממונים ראשי הקהל ממונים מפי הד' ארצות ורבני הארצות המשגיחים על התנהגותם, לא כן עתה אשר בעוה"ר רוב מנהיגי העיירות עפ"י הערכאות כידוע, לא עד"ז נדבו הנותנים יעיי"ש, ובעוה"ר לא אכשר דרא מזמנו עד עתה, ואדרבה עוד גברו האלמים ובעלי זרוע, וברוב המקומות אין הממונים מאלו
שסומכים עליהם שבודאי יעשו כדת וכהלכה
ומטעם זה נראה שבטל עכשיו גם הכלל דצבור לא מעני, כי אף דלא מעני, אבל א"א לגבות מהצבור אלא ע"י המנהלים, ואם המנהלים לא טובים ואינם מתנהגים כשורה בגביית ובהתחלקות המעות, אין ממי לתבוע, ולפעמים אף אם המנהלים טובים, אין בכחם לכפות את הצבור בראוי, ומעשים בכל יום יוכיחו, שברוב המקומות אין משלמין עכשיו כראוי את חובתם ההכרחי לפרס המגיע למשועבדים בטענת אין לי, והורגלו בטענה זו רוב הקהילות יום אחר יום בכל דבר הכרחי המוטל עליהם, ואי' הכלל דצבור לא מעני, ועל כרחך שהוא כעין מה שכתב בתשובות הרשב"א שהובא בבית יוסף סימן רנ"ט דמה שאמרו בגמרא דרשאין לעשות מקופה תמחוי וכו' אין זה אלא בזמנם שהיו מספקים לעניים כל צרכיהם ואם חסר להם חוזרין וגובין מהצבור, אבל בזמן שאין מספקין צרכי העניים לגמרי ואין ממלאים חסרונם נשתנה הדין, הרי דאף דכללא כיילי בגמרא רשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי ולשנותן, ולא
כתבו שום תנאי וטעם בדבר, ואף על פי כן כתב הרשב"א ז"ל כיון דחזינן עכשיו שנשתנה הזמן בהנהגת הצבור, ליתא להך כללא, ומכל שכן בהך כללא דצבור לא מעני, דאף שמבואר כן בגמרא (ירושלמי גיטין פ"ג ה"ז) ובראשונים ז"ל, כיון דחזינן עכשיו ההיפך, בגרמא דהתנהגות הצבור אשר נשתנה מזמנים הקודמים, תו אין לסמוך על הך כללא, ואם כן היתירו של האדב"ע ז"ל להלוות לצבור בשביל דצבור לא מעני, עכשיו נפל כותא בבירא והרבה נשתנה הזמן אף מעת שאנו זוכרין, ומכש"כ מזמנו של האדב"ע, ואף בצבור שרואין שהמה והממונים טובים בזה, מ"מ בהלואה שהוא לשלם לאחר זמן, מי יודע מי ומי הממונים שיהיו אז.
יא
ובפ"ח סימן רנ"ט סק"ד על הך דינא דמשבא ליד גבאי אסור ללוותו, הביא דכתב בס' חמודי דניאל בזמנינו נהגו להקל בזה, אפשר כיון שנהגו כן לב בי"ד מתנה עליהם. ועדיין לא נחה דעתי בזה, דמבואר בתוס' מעילה דף י"ד ע"א ד"ה בונין דלא שייך לב בי"ד מתנה עליהם אלא בנדבת צבור, אבל לא שייך לומר לב בי"ד מתנה בהקדש נדבת יחיד אפילו הקדישם למסרם לצבור, וכן מבואר בתוספות מנחות דף ע"ו ע"ב ד"ה אפשר, ולשון רש"י ז"ל בשבועות דף י"א לב בי"ד מתנה דכל מילי דצבור בי"ד נותנין לב, וא"כ בהני נדבות יחידים שלא נמסרו כלל לצבור, בודאי דלא שייך כלל לומר לב בי"ד מתנה, ואולי גם התמידי דניאל מיירי בקופת הצדקה של צבור, ואין הס' חמודי דניאל תח"י, ועכ"פ בנ"ד לא הועלנו בזה מאומה
ובלאו הכי ◗◖שה לומר לב בית דין מתנה במנהג כזה, דהרמ"א ז"ל בסימן רנ"ט סעיף ב' אחר
שכתב דהולכים אחר המנהג, דכל המקדיש אדעתא דמנהגא מקדיש ולב בי"ד מתנה ע"ז, סיים ובלבד שיהא מנהג קבוע, הרי דלאו בכל המנהגים אפשר לומר לב בי"ד מתנה, אלא צריך לידע אם הוא מנהג קבוע, והש"ך שם בס"ק ה' מפקפק גם בזה, וכרכה נדחק בת"ה סימן רע"ג לומר טעם זה דלב בי"ד מתנה אלא משים דא"א ליזהר כמו שהביא הרמ"א ז"ל באו"ח סימן קנ"ד ס"ח טעם זה דא"א ליזהר, ועיי"ש במג"א ס"ק ט"ו. ובנ"ד אף שהרבה גבאים נוהגין להקל להלוות ממעות צדקה, קשה לומר ע"ז שהוא מנהג קבוע, והנך רואה באדב"ע שהי' ממש פק"נ, והי' מונח המעות א"י שלא הי' באפשרי לשלחו, ואעפ"כ לא רצו להלוות בלי שאלת חכם, ולא התיר אלא לצבור דלא מעני, וא"כ אין זה
שאלות ותשובות יו"ד סימן פו ד ב ר י י ו א ל רצז
מנהג קבוע כ"כ, ואולי לאו כל המדינות שווין, והחמודי דניאל ראה מנהג מדינתו, א"כ אין ראי' למדינתנו, אם לא נדע ברור שהוא מנהג קבוע, ובלשון התמידי דניאל שהובא בפ"ת כתבו ג"כ בדרך אפשר, כנראה שהוא ללימוד זכות יען שלא הי' בידו לתקן המנהג, אבל אין זה טעם מספיק.
יב
אבל הנלפענ"ד בזה, דהנה כבר הבאתי דעת המרדכי, וכדי להבין הדברים, ראיתי להעתיק לשון קדשו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא אחר שהביא הך מימרא דרבא (ראש השנה דף ו' ע"א) וצדקה מחייב עלה לאלתר בבל תאחר דהא קיימי עניים וכו', ופירש בתשובות, דהא דקאמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר, היינו משתבעה הגבאי ולא משעה שנדר, דאיהו אין בידו לחלקה, ולא פסדי עניים, אבל גבאי תובע ומחלק וכו' ואם מונע וכו' עובר עליו לאלתר, והביא ראי' מפ"ק דערכין, האומר סלע זו לצדקה עד פלא בא ליד גבאי מותר לשנותה, וטעמא ע"כ משום פסידא דעניים דקיימי וכו', הא למדת שמותר לשנותה קודם שבא ליד גבאי, דאין בידו לחלק, אבל משבאת לידו אסור לשנותה, משום פסידא דעניים דקיימי, ולא יהיו המעות מזומנים בידו וכו', שקודם שיתבע הגבאי חותר לשנותה עד שיתבע הגבאי ל"ש יום אחד ול"ש שנה שלימה, דאל"כ נתת דבריך לשיעורין עכ"ל, מבואר מזה שלא מצא טעם אחר במה שחילקו חכז"ל בין קודם שבא ליד גבאי לאח"כ, אלא יען שאינו עובר על ב"ת קודם שבא ליד גבאי עד שיתבענו הגזבר, כיון שאין בידו לחלק, שאלו היה לו עוד איזה טעם אחר בזה, לא הי' ראי' משם שאינו עובר על ב"ת ולפי"ז במעות א"י שאין ביד הגבאים שבחו"ל לחלקו, אלא הגבאים שבא"י, אין שום הפרש בין קודם שבא ליד גבאי, ואינם עוברים על ב"ת עד שיתבעו הגבאים שבא"י, ומותר ללוותו, וק"ו לעת כזאת אשר א"א לשלחו, ודלתות המדינה נעולות, אשר א"א שיתבעו הגבאים שב6"יר ואין שום חשש ב"ת, בודאי דשרי ללוותו, ואף שאפשר שישתנה העת ויהי' אפשרות לשלחו, אבל חזינן דאף דהיכא שהגזבר בעיר ויוכל לתבוע בכל עת ויעבור על ב"ת, מ"מ עד שלא תבעו שחסר מעשה התביעה, לא חשו חכז"ל כ"כ והתירו ללוותו, וק"ו ב"ב של ק"ו עכשיו שחסר מעשה רבה כ"כ שיוכל לבוא לידי תביעה, ואם כן הדבר ברור שלדעת המרדכי אין חשש אבל עדיין יש לחוש כיון שהרבה מהראשונים ז"ל כתבו רק הטעם דאסור ללוותה בשביל שמא ירד מנכסיו, ולא
הזכירו כלל טעם ב"ת, ויוכל להיות שלדבריהם אסור בכגון דא, ואין בכחינו להכריע בין הראשונים ז"ל, ובשו"ע אין הכרע, ולכאורה ממה שפסק בשו"ע סימן רנ"ז ס"ג כדעת המרדכי דאינו עובר על ב"ת עד שיתבע הגבאי, משמע דפסק כדעת המרדכי גם בהך דעד שלא בא ליד גבאי מותר ללוותו, דהרי משם הניא המרדכי הראי' לדין זה, אבל אין זה ברור כ"כ, דהב"י בסימן רצוץ הביא דברי הר"ן והרשב"א והנ"י, דהטעם דאסור ללוותה, בשביל שמא ירד מנכסיו, ולא הזכיר כלל מטעם ב"ת, ובסי' רנ"ז הביא דברי המרדכי, דאינו עובר על ב"ת עד שיתבענו הגבאי, וכתב שהמרדכי הביא ראי' לדבר, ולא העתיק כלל את הראי', ואפשר דאף שסובר כדעת הראשונים המרובים בהטעם דאסור ללוותה בשביל שמא ירד מנכסיו ונדחה ראיית המרדכי, מ"מ הספיק לו להלכה דברי המרדכי גם מהסברא שכ' דמשו"ה אינו עובר על ב"ת עד שיתבענו הגבאי, כיון שאין בידו לחלק, ונראה בעיניו סברתו, בפרט שבעיקר הלכה זו לא נמלא בפוסקים שום חולק, ועדיין צ"ע.
ינ
וך◖נה צריך להבין, לדעת הסוברין הטעם שמא ירד מנכסיו, מאי נ"מ בין קודם שבא ליד גבאי לאח"כ, ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש הרשב"א ומבואר בשו"ע סימן רנ"ח ס"ו דנדרי צדקה יוכל לישאל לחכם, אבל אם הגיע ליד הגבאי שוב לא מהני שאלה כתרומה ביד כהן, ולפ"ז י"ל דמשו"ה קודם שבא ליד גבאי מותר ללוותו, ולא חיישינן שמא ירד מנכסיו, דאין חשש מכשול עון נדרים בזה, דאם ח"ו ירד מנכסיו יוכל להתיר נדרו, ועניות גופא הוי פתח לישאל על נדרו, ולא מיקרי נולד, דעניות שפירא, כמבואר בגמרא פ' ר"א (נדרים דף ס"ד ע"ב) ובשו"ע סימן רכ"ח סעיף י"ב, אבל אחר שבא ליד גבאי, דשוב לא מהני שאלה, אם ח"ו ירד מנכסיו בעל כרחך יעבור על נדרו, ולכן חשו חכז"ל טפי, אמנם לפ"ד הש"ך סימן רנ"ח ס"ק י"ח נוחה טעם זה ויתבאר
להלן
ואפשר לומר עוד עפ"י מ"ש השיטמ"ק ב"ק דף ל"י בהא דהאומר סלע זו לצדקה, וז"ל ולא תימא דוקא היכא דאומר הרי עלי הוא דיכול לשנותה, שהרי לא הקדישה בתחילת הנדר, אלא אפי' אמר בשעת הנדר הרי סלע זו לצדקה, שאם ישנה אותה לא ילא ידי נדרו, אפי"ה יכול לשנותה לפי שלא נתכוין לומר זו שלא יוכל ללוותה לפי שעה, אלא כך נתכוין, שאם נגנבה או נאבדה לא יתחייב בה, משבא ליד גבאי אסור לשנותה,
חצר שאלות ותשובות י י"ד סימן פו ד ב ר י י ו א ל
פי' שאסור לגבאי לשלוח יד בקופה של צדקה דלא גרע מפקדון שהפקד אתו שהשולח בו יד נקרא עליו גזלן עכ"ל, ולכאורה צריך להבין לפי דבריו שבאמירתו סלע זו נתחייב בנדרו, שאם ישנה אותה לא ילא ידי נדרו, ואך אמדינן דעתו שלא נתכוין כלל שלא יוכל ללוותה לפי שעה, וצ"ל שאומדן דעת הזה הוי כמו תנאי בנדר שמבטל משמעות דבריו, א"כ אף כשבא ליד גבאי, מ"ט הוי כשולח יד בפקדון, הלא לא נתנו לגבאי אלא על סמך נדרו שהי' ע"ד כן שיוכל ללוותו, וא"כ גם נתינתו ליד גבאי הי' ע"ד כן, ונראה מזה שכ"ה האומדנא שעד שבא ליד גבאי חושב ללוותו, משא"כ אחר שבא ליד גבאי, כיון דשכיחי עניים דמשו"ה עובר לאלתר על ב"ת, שוב אסח דעתי' מיני' דחושב דבודאי יחלקו הגזבר תיכף.
ובהכי ,יתא מה שתלה הטעם ומשבא ליו גבאי אסור ללוותו דלא גרע מפקדון שהפקד אתו, והלא גם בפקדון שהפקד אתו, אין זה החלטה שיהי' אסור ללוות, דבהופקד אצל שולחני או חנוני שצריך לעולם למעות מבואר בגמרא בבא מציעא פרק המפקיד (דף מ"ג ע"א) ובשולחן ערוך חושן משפט סימן רצ"ב (סעיף ז') דמותר להשתמש בהם זולת אם קשורים קשר משונה, והטעם הוא דאדעתא דהכי הפקידו, עי' סמ"ע סימן רצ"ב ס"ק מ"ה, ואך בעה"ב הוא דאסור להשתמש בו, וא"כ אם נדמה זה לפקדון, יהי' חילוק בין חנוני או בעה"ב, וזה ודאי א"א, ובפרט דלדידן אף בעה"ב דינו כחנוני כמבואר בסמ"ע שם ס"ק י"ח בשם המרדכי ובס"ק י"ט בשם המהרי"ק דאין חילוק גם בין עשיר לעני. ולפי הנ"ל ניחא כיון דכל אלו הדינים תלוי באומדן דעת המפקיד, ובצדקה דשכיחי עניים ומחויב לחלקו לאלתר, אינו דומה לסתם פקדון שהופקד על איזה זמן עכ"פ ודינו לעולם כמו בהופקד אצל בעה"ב בזמן הש"ס, דלא הפקידו ע"ד להשתמש בו, והוי שולח יד בפקדון אם משתמש בו.
וטעם זה י"ל אף לדעת האומרין דהחשש הוא שמא ירד מנכסיו, דקודם שבא ליד גבאי דאמדינן דעת הנותן שלא נתן ע"ד כן שלא יוכל ללוותה לפי שעה, כמו שמועיל האומדנא הזו לפי"ד השטמ"ק להוציא ממשמעות הלשון דהרי זו, שלא יתחייב ליתן בטינא, כמו כן מועיל האומדנא שלא נדר ע"ד חומר הזה, לחוש לשמא ירד מנכסיו, וכמו שכתב באמת בתשובות הרא"ם (סימן נ"ג) ועוד כמה פוסקים, דלעולם הולכין בנדרי צדקה אחר אומדן דעת הנודר ועי' בתשו' שער אפרים סימן ס'ץ, משא"כ אחר שבא ליד גבאי דליכא אומדנא בזה, ואדרבה ע"י שמחויב לחלקו תיכף, אומדין דעתו של הנודר שאינו
חושב עוד ללוותו, ושוב הדר דינא דחששא שמא ירד מנכסיו, כיון שאין לנו אומדנא להיפך, ולכן אסור להגבאי להלוותה. ולפי זה אם הטעם במה שחילקו בין קודם שבא ליד הגזבר לאח"כ, הוא בשביל אומדן דעת הנודר, וי"ל שתלוי ג"כ בזה, יען שכשבא ליד גזבר עומד להתחלק תיכף כמו שכתבתי, א"כ כשמעורב המעות לשלוח ולהסתלק, י"ל דכו"ע מודו לדעת המרדכי דלא הוי בכה"ג לענין זה כבא ליד גבאי, ומותר ללוותו.
יד
אבל הנלפענ"ד עוד, דהנה קשה עוד לדעת האומרים הטעם שמא ירד מנכסיו, דהלא טעמו של המרדכי שמא יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם, מבואר בגמ' כתובות (ק"ו ע"ב) גבי אין משתכרין בשל עניים, ולמה נטו מטעם המבואר בש"ס, הגפ שאפשר יש סברא דיותר יש לחוש לשמא ירד מנכסיו במלוה את המעות לצרכו, דיוכל לאוכלם כולם ולא יהיה לו כלל לשלם, אבל גבי משתכרין יוכל ליתן המעות בפירות, או סחורה טובה שאינה עומדת כ"כ לבא לידי הפסד לגמרי, אבל אוחו הטעם שכ' גבי אין משתכרין, דשמא יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם, פשיטא דשייך גם במלוה את המעות לצורכו. הן אמת שי"ל דהוצרכו לחדש הטעם דשמא ירד מנכסיו, כדי לתרץ מה שאמרו דרשאין לעשות מקופה תמחוי, מטעם דהוי כעין הלואה, וצריך לחלק בשביל דצבור לא מעני, וחילוק זה לא שייך אלא להטעם דשמא ירד מנכסיו, אבל להטעם דשמא לא יהי' ליתן להעניים מיד, אין חילוק בין צבור ליחיד, אבל לפי"ז על הש"ס גופי' קשה, כיון שהחליטו גבי אין משתכרין טעם זה שלא יהי' ליתן לעניים מיד, למה חילקו במלוה בין צבור ליחיד, ולא חששו לטעם זה.
ואפשר לומר, דמבואר בגמרא ערכין דף ו' ע"א, דבאומר הרי זו משתמש בה כי היכי דליתחייב באחריותה, וצריך להבין לכאורה דא"כ גם אחר שבא ליד גבאי נימא כן, דלישתמש בה כי היכי דליתחייב באחריוכה, אך י"ל דבאמת לעומת זה אם מלוה אותה להשתמש בה, יש חששא דשמא ירד מנכסיו, אך קודם שבא ליד גבאי דאין חשש ב"ת טרם שיתבענו הגזבר כמ"ש המרדכי ואין שם אלא חששא אחת דשמא ירד מנכסיו, לעומת זה אם אינו רשאי להלוות את המעות יש חששא דגניבה ואבידה, ומוטב להלוותה כי היכי דליתחייב באחריותה, אבל אחר שבא ליד גבאי, דנתוסף החשש של ב"ת אם יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם מיד, א"כ כשמלוה את המעות, יש לנו ב' חששות, חדא דשמא ירד
שאלות ותשובות י י"ד סימן פו ד ב ר י י וא ל רצט
מנכסיו, ואף אם לא ירד מנכסיו יש חששא דב"ח, כמו גבי אין משתכרין, ולנגד ב' חששות אינו מועיל הטעם דלישתמש בה כי היכי דליתחייב באחריותה, שמסלק בזה חשש א' דגניבה ואבידה, כי טובים השנים מן האחד, ונמצא לפי"ז כי ב' אלו הטעמים מצרך צריכי, ולכן בצבור דלא מעני, דל"ש הטעם דשמא ירד מנכסיו, לנגד חשש א' דשמא יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם, מועיל הטעם דטוב להלוותם כי היכי דליתחייב באחריותה, ויסולק החשש דגניבה ואבידה, ואין להקשות דחזינן גבי אין משתכרין בשל עניים, דאף היכא דאיכא רווחא לעניים, אינו דוחה הטעם דשמא יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם, כי אינו דומה מניעת הריוח להפסד כמבואר בש"ע הלכות חול המועד (סימן תקל"ט) גבי דבר האבד, ובהלכות שבת (סימן רמ"ד) ועוד בכמה מקנות כנודע ובזה מתורץ קושיות הטו"ז בסי' רנ"ו ס"ק ד' שנחקבה טובא בהא דר"י יזיף ופרע דניחא להו לעניים בעיכוב המעות בידו, שהי' כופה את הצבור ליתן יותר, דהלא מבואר גבי אין משתכרין, דאסור אף בדאיכא רווחא לעניים, ונדחק שר"י הי' בטוח לגבות מן הצבור תיכף בלי איחור, ובמהרי"ק מבואר דגם גבי ר"י הי' חשש זה שמא לא יוכל לגבות תיכף מן הצבור ויתאחר הדבר, ולכן העלה מזה להלכה דאין פ"ש בכלל צדקה, והט"ז חלק עליו מחמת קושי' הנ"ל מהא דאין משתכרין בשל עניים. ולהנ"ל מיושב דברי המהרי"ק וקושי' הטו"ז לק"מ, כי הי' בר"י דיזיף ופרע ב' המעלות, שהי' מציל מחשש גניבה ואבידה ע"י שנתחייב עי"ז באחריותה, וגם הי' רווחא לעניים, ומועיל גם נגד הב' חששות, דשמא ירד מנכסיו וב"ת, וגם בלא"ה לא הי' אצלו החשש דשמא ירד מנכסיו כיון שהי' גובה מן הצבור, וצבור לא מעני כנ"ל, משא"כ גבי אין משתכרין שאין שם אלא מניעת הריוח בלבד
ומעתה לפי זה הר"ן והרשב"א והנ"י שעסקו שם לתרץ הך דרשאי לעשות מקופה תמחוי, והוצרכו לחלק בין צבור ליחיד, שם הוצרכו לכתוב הטעם דשמא ירד מנכסיו, כי אך בשביל זה הטעם הוא דיש לחלק בין צבור ליחיד, דצבור לא מעני, אבל המרדכי שעסק לבאר החילוק בין קודם שבא ליד גבאי לאח"כ, הוכרח לומר הטעם משום ב"ת שמא יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם מיד, אבל אין בזה שום פלוגתא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובאמת שני אלו הטעמים מקורם טהור מדברי הש"ס, ומיצרך צריכי לישוב הסוגיות שבכתובות וב"ב וערכין כאשר ביארתי, חה נלפענ"ד דרך נכון להשוות דברי הפוסקים ולתרצם בסוגיות
הש"ס, וא"כ שפיר עשה הב"י שבסימן רנ"ו העתיק דברי הר"ן והרשב"א והנ"י, ובסי' רנ"ז דברי המרדכי, וגם בשו"ע לא הביא שום פלוגתא בזה, ונמצא לפי"ז לדינא כיון שאין חולק על המרדכי מותר בנ"ד להלוות לכר'ע,
טי
אך כיון שעדיין צ"ע, כי לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. נלפענ"ד לצרף עוד, דהנה בירושלמי מגילה פ' בני העיר ר' חייא בר אבא אזל לחמץ, יהבו לי' זוזי למפלג ליתמי ולארמלתא, נפק ופלגינהו לרבנן, מהו שיהא צריך להפריש אחרים תחתיהם, ר"י ב"א ור"י בשם ר"א אמר כל המצוות עד שלא יתנו ליד הגזברים אתה רשאי לשנותן, משינתנו ליד הגזברים, א"א רשאי לשנותן. ונתקשו כולם האיך שינה ר"ח אותן המעות שנתנו לו ליתמי ולארמלתא לרבנן, דכיון שנתנו לו המעות למפלג, נעשה גבאי עליהם ואסור לשנותם, ותי' המהריט"ץ בשם הר"ם די בוטין דרחב"א לאו גבאי הי', ולא נתנו לו שהוא יחלקם אלא שיגיעם ליד הגבאי לחלקם, דייקא נמי דקתני יהבו לי' זוזי למפלג, ולא דליפלגינהו איהו, וכן כתב המחנה אפרים ה' לדקה, ובנודב"י תנינא תו"מ סימן נ' הביא זה בשם ס' בני יעקב ודחה דבריו. וכבר תמה עליו בשערי ירושלים הנדפס בירושלמי החדשים שנעלם ממנו דברי תשו' מהר"ם מרוטענבורג סימן תתקמ"ג שמבואר שם דמשו"ה שינה רחב"א את המעות, יען שלא באו עדיין לידי גזבר, וראיתי אח"כ במרדכי פ"ק דב"ב שכתב ג"כ ממש כלשון המהר"ם, והמריט"ץ והמחנה אפרים הסכימו כן מדעתם ולא הביאו שכבר מבואר זה בראשונים ז"ל. עכ"פ נשמע מדברי כולם, שכיון שלא ניתן המעות ביד רחב"א שיחלקם הוא בעצמו, אלא למסרם לאחר לחלקם, לא הוי דינו לענין זה כבאו ליד גבאי, והי' מותר להלוותם לצורך מצוה אחרת
ובחו"מ סימן קכ"ה בתומים ס"ק ח' מסתפק בהך דינא דצדקה אחר שבאה ליד גזבר לא מהני שאלה, אם זה הוא דוקא כשמסרו ליד גבאי הממונה מן הצבור, או אף אם מסרו ליד אחר דינו כנמסר ליד גבאי, והנוב"י שם בחו"מ סימן נ' הסביר הדבר, למה במסרו ביד אחר אינו נעשה גבאי לזכות להעניים, כיון שאין בידו הכח לחלק להעניים לפי דעתו, לכן אינו זוכה בשבילם יעיי"ש. הן אמת כי מדברי הסמ"ע והש"ך בחו"מ סימן קכ"ה ס"ק כ"ה נראה דאף אם נתנו לאחר שאינו גבאי צדקה קבוע, ג"כ לא מצי למתשל עלי', וא"כ גם אחר
ש שאלות ותשובות י י"ד סימן פו ד ב ר י י ו א ל
שאינו גבאי זוכה עבורם ונעשה אז גבאי, דהטעם דלא מצי למתשל, הוא בשביל דהוי כתרומה ביד כהן, כמבואר בדברי הרשב"א (ח"א סימן תרנ"ו). אבל יש חילוק בין הנושאים, כמבואר בהדיא בש"ך סימן רנ"ח ס"ק י"ת, שנתקשה במה דהקשו הרי"ף והתוספות ושאר פוסקים בפרק ד' דבבא קמא (דף ל"ו ע"ב) גבי ההוא דהדר ואמר נותני' לעניים דאמר רב יוסף אנן ידי עניים אנן, תיפוק לי' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, ותירצו בתירוצים שונים, ואמאי לא תירצו דאי משום אמירתו לגבוה הי' יכול להתיר ע"י שאלה, אבל משום דאנן ידי עניים אנן, הוי לי' כאלו בא ליד עניים, ואין יכול להתיר, ותי' הש"ך דהתם כיון דאותו הסלע לא הי' ברשותו, אפי' לא הוי אנן ידי עניים לא הי' יכול להתיר יעיי"ש, והנה א' מן התי' שם בתוס' הוא, דלא הי' רוצה אלא ללוותו ולפרעו אח"כ, וע"ז אמר לו אנן יד עניים אנן, והוי בא לידי גבאי שאינו רשאי ללוותו, ולפי דברי הש"ך, דלכך לא תירצו התוס' דנ"מ במה דאמר אנן יד עניים אנן לענין דלא יועיל שאלה, כיון דלזה סגי במה שהוא ביד אחר, אף אם אינו יד עניים, א"כ מבואר בהדיא בזה דיש לחלק, דלענין דלא מהני שאלה סגי במה דבא ליד אחר וזוכה עבורם, אבל שיהי' אסור ללוותו, צריך שיבא ליד גבאי ממש שידו כיד העניים, ולכן כתב רש"י ז"ל שם רב יוסף גבאי צדקה הי', דאלו לא הי' גבאי לא הי' סגי במה שזוכה עבורם ובזה נדחה מ"ש הנוב"י תנינא יו"ד סי' קנ"ד דהרמב"ם חולק על ד' הרשב"א שכ', דאחר שבא ליד גבאי לא מצי הנודר למיתשל טלה, מדלא הביא כלל בחיבורו הך מימרא דר' יוסף דאמר אנן י"ע אנן, וצ"ל כיון דאין נ"מ אלא לענין זה דאסור להלוותה אחר שבא ליד גבאי, ודין זה כבר מפו' בדבריו בה' מתנות עניים (פ"ח ה"ד), לכן לא הוצרך להביא עוד הך מימרא דר"י, ואם נימא דסובר כדעת הרשב"א ז"ל, דאחר שבא ליד גזבר לא מצי למיתשל עלם, א"כ עדיין יש נ"מ בהך מימרא דר"י לענין דלא מצי למיתשל עלה, והיה לו להביאו יעיי"ש. אמנם לפי דברי הש"ך דלענין שלא יועיל שאלה אצ"ל אנן יד עניים אנן, כי סגי במה שבא ליד אאר אף בלי הטעם דאנן י"ע אנן, א"כ אף לפי הרשב"א אין נ"מ בהך מימרא דר"י לענין שאלה, אלא לענין הלואה שכבר מפורש בהלכות מתנות עניים וגם במ"ש שהרא"ש פליג על הרשב"א וחולק בזה מסברא על דברי הש"ך, יש לפלפל הרבה, אלא שאין כאן מקומו.
ועכ"פ מבואר שגם דעת הש"ך כדעת המהריט"ץ ושאר פוסקים, שכתבו דכיון שלא ניתן לרחב"א נחלק הוא
בעצמו אלא למסור לאחר לחלקם, הותר לו עדיין ללוותו לצורך מלוה אחרת, וכמו כן הוא בנ"ד אשר כל הגבאים שבחו"ל, אין בידם לחלק לכאו"א, אלא שולחים להגבאים שבא"י שיחלקו הם, לא נקרא לענין זה באו ליד גבאי, ומותר ללוותו לצורך מלוה אחרת ואין לטעות במ"ש הש"ך סימן רנ"ט סק"א דלדבר מצוה יכול לשנות, דזה נלקח מדברי הרא"ש והטור כמ"ש הש"ך, והם מיירי לענין לשנות לגמרי באופן שלא לפרוע, וכמו שפירשו דבריהם הפרישה והשער אפרים ומחנה אפרים שהבאתי לעיל, אשר כ"ז לא שייך בנ"ד, וכבר הארכתי בזה, והנך רואה שכולם נתקשו בדברי הירושלמי, איך הי' רחב"א יכול לשנותו אף שהי' לדבר מצוה לרבנן, אבל מטעם הנ"ל נראה דמותר, ועכ"פ חזי לאצטרופי לדעת המרדכי, ובפרט כעת שא"א לשלוח.
טז
עוד נראה בזה, דהלא ממון עניים דין א' לו עם מעות יתומים, כמ"ש כל הפוסקים, ומקורו מגמרא הנ"ל בבא קמא ל"ו דאמר אנן יד עניים אנן, מדאר"י א"ש יתומים אינם צריכים פרוזבול, הרי והשווה אותם, וכ"כ ר"ח שם ובספה"ת באריכות. ובמעות יתומים מבואר בשו"ע הלכות אפוטרופוס סי' ר"צ שאין מוסרין אלא למי שיש לו אחריות נכסים ועידית או דהבא פריכא כמבואר בגמ' ב"מ דף ע', ומה שלא האריכו כ"כ בתנאים האלו במעות צדקה, אפשר בשביל שאין הדרך להשהות מעות הצדקה בביתו, כי עניים שכיחי וקיימי כמבואר בגמ', ועוברים על ב"ת, ואעפ"כ גם בגבאי צדקה צריך לדקדק שיהי' עשיר ואיש אמיד, ולשון הב"ח בסימן רנ"ט אפילו הוא גבאי איכא למיחוש שמא ירד מנכסיו, ואינו מובן לכאורה, מה הרבותא שאמר אפי' הוא גבאי, הלא הגלגל החוזר בעולם, אינו מחלק כלל בין גבאי לשאר אנשים, וע"כ דכוונתו דכיון דאין ממנין גבאי אלא העשיר והבטוח היותר גדול, אעפ"כ עדיין איכא למיחוש בי' שמא ירד מנכסיו, ועכ"פ לעת כזאת שא"א לשלוח, ומי יודע עד מתי יהיו מונחים המעות, יש חשש גם במונחים אצל הגבאי, והלא במפקיד מעות אצל החנוני ושולחצי שמותר ללוות, ג"כ הטעם שיודע המפקיד שכיון שצריך למעות בודאי ילוה מהם, ולכן הפקידו אדעתא דהכי, ובלא"ה אחכז"ל ב"מ דף ע"ה ובשו"ע סימן ע' כל המלוה מעות בלא עדים עובר משום ולפני טור, ולענין זה שילוה הגבאי לעצמו המעות בא י פן שבדעתו לפרוע ליכא סהדי, ובפרט אחר שכבר העיד התמידי דניאל שנוהגין כן ללוות מאלו המעות, אף שנתקשה בטעם הדבר ולא העלה דבר ברור, אבל
שאלות ותשובות יו"ד סימן פו ד ב ר י י וא ל שא
הגבאים אין חוקרין כל כך אחר הטעמים בעת שצריכין למעות, ודי להם במה ששומטים שיש גם גבאים אסרום שנוהגין כן, וא"כ יותר טוב להיות קובץ על יד מכמה אנשים בטוחים גדולים שיתן כאו"א אחריות על איזה סכום שמשער בדעתו ליתן אי"ה כשיהי' אפשרות לשלוח, ודומה לזה אמרו בגמ' דלמיתה דחד חיישינן, לתרי לא חיישינן, ועיין תוס' יומא דף ב' ד"ה וחכ"א ותוספות יבמות דף כ"ו דכו"ע עודו בזה, ומה שלא הודו שם חכמים לר"י, הוא בשביל שאינו אלא בשביל מעלה דכפרה, וכעין זה הוא מ"ש לבור לא מעני בשביל דרבים הם, וגס כי לזמן מרובה יש גם חשש מיתה, ולדעת הרא"ש (נדרים ג ) זמן מרובה לענין זה הוא ל' יום, ולדעת כ"פ הוא פחות מל' יוס, ובחשש מיתה איכא גם חשש על המעות, כי מי יודע מי ישלוט אחריו בנכסיו, וגם יש חששא דגניבה ואבידה ושאר מקרי ופגעי הזמן, אם מונחים כל המעות במקום אחד, וכמו דבחשש מיתה חילקו חכז"ל בין זמן מרובה לזמן מועט, כן הוא בכל החששות דיש לחלק כן, ועי' תשו' הב"ח סימן פ"ו לענין החשש שמא החליף בגדיו ופינה מה שבכלים, דלעולם יש לחוש יותר בזמן מרובה מבזמן מועט יעיי"ש, והוא דבר המובן שאריכות הזמן עלול יותר לכל המקרים מבזמן קצר, וחכז"ל התירו להשתמש בהצדקה באומר הרי זו, כי היכי דליתחייב באחריותה, ומכש"כ באחריות וזמן מרובה בעת שיש חששות גדולות ועצומות עד אין מספר, בפרט כשמונחים המעות במקום א', ובודאי יותר טוב אם יש אחריות מהרבה אנשים על איזה סכום, דבהרבה אנשים ל"ש לחוש כ"כ על כולם, ואף בישראל אחכז"ל (פסחים פ"ז מ"ב) וישראל קדושים הם בודאי ימצאו אנשים חשובים ובטוחים צדקות פרזונו, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן, שיתחייבו עצמם על איזה סכום, כי יעשו בזה מצות הרבה בכפלים, הא' מה שעל סמך אחריות זה אפשר ליקח ממעות א"י ליתנו לצורך מצות גדולות של פק"נ, והב', במה שיקבל עצמו ליתן אח"כ הסכום הזה בעת שיהי' אפשרות לשלוח, והוי כאילו עושה תיכף גם זה, כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ושוב כשיהי' אפשרות לשלוח, יקיים בפ י על ויחזיר הסכום הזה שקיבל עליו ואין קץ למתן שכרו, ועי' בתשו' מבי"ט ח"ג סימן ט"ו, דאם מלוה ממעות צדקה לצורך מצוה אחרת ופורעו אח"כ, הרי שימש צדקתו לב' מצות, חסו הדרך הנכון לפענ"ד באלו המעות, אבל בתנאי כפול שיהי' האחריות כתוב וחתום מאנשים נאמנים ובטוחים גדולים, שיהיו המעות ממש כמונח בקופסא שבעת שיהיה אפשרות לשלוח לא"י ישלמו הסכום תיכף בלי איחור, ואם אפשר ליקח גם אחריות הקהל, מצורף לזה האחריות שיתנו יחידים בטוחים גדולים, מה טוב, כי לפעמים
יש תועלת גם באחריות הקהל, ואם א"א להשיג מקהל, נלפענ"ד גם להתיר על סמך בטוחים גדולים ונאמנים כאשר כתבתי, אבל אחריות הקהל לבו מיגרע גרע מאחריות יחידים הבטוחים כנ"ל, אך זה תלוי קלת לפי ראות עיני המורה, ערך הסכום, וערך הקהלה, תן לחכם ויחכם עוד.
יז
שו"ר בשו"ת כת"ס חיו"ד סימן ק"י שנשאל על הא דנוהגין הגבאים להיות מלוין ולוין ממעות הצדקה, וכן ראה כ"פ מעשה רב מאחד ראש הגבאים דא"י, אשר כל מעשיו עפ"י דת ודין תוה"ק, ולא נעלמו ד' השו"ע מאתו, אי שפיר עבדי. והאריך קצת בביאור דברי הפוסקים, ומסיק דלדעת המרדכי מותר, ולדעת הנ"י שכ' הטעם שמא ירד מנכסיו אסור, אך כ' דמדברי הרמ"א סימן רנ"ז נראה שפסק כדברי המרדכי, וגם בסי' רנ"ט כ' שאין משתכרין בשל עניים, שמא יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם, ולא כ' משום חשש פסידא, ואם במו"מ דשכיח ל"ח שיופסדו, כש"כ דל"ח שירד זה מנכסיו עד שלא יהי' לו מה לפרוע יעיי"ש. ובאמת זה הטעם שכ' הרמ"א ז"ל על הא דאין משתכרין בשל עניים, הוא לשון הש"ס כתובות ק"ו ואם זהו נגד דעת הר"ן והרשב"א והנ"י, יקשה עליהם מד' הש"ס, אמנם באמת מ"ש שהוא כש"כ מהא דאין משתכרין, כבר כתבתי שיש סברא לומר גם בהיפך, ואין זה ק"ו, אך בודאי שצריך להבין עדיין דבריהם מדברי הש"ס, וכ"כ מה שנלפענ"ד ליישב בזה גם מ"ש ומדפסק הרמ"א בסימן רנ"ז כדעת המרדכי לענין ב"ת, נראה שהכריע כדברי המרדכי, כ"כ מה שיש לפקפק בזה, אך לפענ"ד אין בזה מחלוקת, כאשר ביארתי לעיל
ומה שמסיק דראש הגבאים המקבץ לנקבציו מנבאים די בכל אתר ואתר, כיון שזמן השילוח תלוי באומדנא דידי', ודעתו ורצונו לשלוח אסר איזה חדשים, כשיראה ויבין שיש בידו סך מסוים שיש בו כדי לקיים מצות שילוח, שרי להלוות בתוך אותו הזמן, אבל הגבאים די בכל אתר ואתר דהם תלויים בדעת הגבאי שעליהם, ואינם יודעים למתי ישלח, בודאי לא שרי להם להלוות. ולא הבנתי, כיון דכ"ז כתב רק לדעת המרדכי, ולדעת המרדכי אדרבה אותן הגבאים די בכל אתר ואתר שאין להם לשלוח אלא להגבאי שעליהם, ובודאי שאין להם שום כח לחלק כלל וכלל לא, אלו הם דומין יותר לפי"ד המרדכי לעד שלא בא ליד גזבר, שאינם עוברים על ב"ת עד שיתבעם הגזבר, ואף שאין יודעים
שב שאלות ותשובות יו"דסימן פו פז פח ד ב ר י י וא ל
הזמן שיתבע אותם הגזבר, כן הוא בכל צדקה עד שלא בא ליד גבאי, ואולי בשביל שעל אותו הרב ראש הגבאים סמך עליו שלא יהי' הפסד לצדקה על ידו, כי הי' על אחריותו, לכן נטה דעתו יותר להתיר לו, מנבאים די בכל אתר ואתר, אשר יש ביניהם גם מאותם שאינם בטוחים כ"כ, ואם יהי' היתר לכל להיות מלוה ולוה, יוכל להיות מזה הפסד, וזה טעם מספיק, אבל לא הזכיר מזה מאומה ובסוף תשובתו כתב שאח"כ מצא בפ"ת בשם חמודי דניאל והונח דעתו בזה, וכבר כתבתי שלפענ"ד אין זה מספיק כלל, אבל נלפענ"ד נכון וראוי לעשות הדרך שכתבתי למעלה. ואם ככה יעשה יקיים, ירא שמים יוצא ידי שנים, ויעשה מצוה בכפליים, ונזכה במהרה לראות בשמחת ציון וירושלים, א"ד העומד ומצפה בכליון עינים, לרחמיו וחסדיו ית"ש וישועת כל ישראל ושמאתן בחיים
ידידו דושת"ה באה"ר
הק' יואל טייטלבוים