שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן כב

<< אורח חיים סימן כא • שו"ת דברי יואל • אורח חיים סימן כג >>

~ סימן כב ~

ב"ה

ב"ה. בנידון העירובין אשר בהרבה מקומות מרחובות העיר, הצורת הפתח המה רחוקים מהכותל יותר מד' טפחים כל משך מקום הרצפה.

א

הנה המגן אברהם בסימן שס"ה ס"ק ד' החמיר אף בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה פירצה בארבעה טפחים ובקעי בה רבים. והך בקעי בה רבים, פירושו שאינו מטונף ומקולקל בטיט, כמבואר שם. והטו"ז (שם ס"ק א) הקיל אם הפירצה נעשה כן מתחילה, דבנעשה כן מתחילה לא שייך שבקי פתחא קמא, יעיי"ש. גם האבן העוזר שם (ד"ה כתב מג"א) והפנים מאירות ח"א סימן כ"ה חלקו על המג"א, והבית מאיר (ריש) סימן הנ"ל גם הבית אפרים (או"ח) סימן כ"ה החזיקו בהמג"א.

והנה האבן העוזר שם אחר שהאריך לחלוק על המג"א להתיר בעיירות בפירצה ד' טפחים אף אם המה כמה פירצות מצד אחד, סיים דאם הוא נפרץ משני צדדים וכל פירצה הוא ארבעה אסור. וכבר האריך בשו"ת בית שלמה או"ח סימן נ"ג ובכמה תשובות (עי' סי' מו ומט) בביאור דבריו מן הש"ס והפוסקים, דבנפרץ משני צדדים הוי כמבוי מפולש בעקמימות, דהלכה רווחתא כרב (עירובין ו.) דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש (עי' סי' שסד ס"ג), ולכן אף בנפרץ זה שלא כנגד זה הוי ג"כ מפולש בעקמימות.

ובסוף התשובה שם סימן נ"ג העלה להחמיר אף במצד אחד אם יש בתים נמשכין ארבע אמות לפנים באמצע דהוי עקום כמין ח, ואינו מותר אלא אם הפירצות הם סמוכין באופן דלא הוי כמבוי מפולש. ודבריו מבוארין מן התוספות (י: ד"ה עושה) ושו"ע סימן שס"ג סעיף ל"ג, יעיי"ש. וצריך להבין על פי זה דעת האבן העוזר שהתיר אם הפירצות הם בצד אחד, הא הוי מבוי עקום כמין ח דמבואר בתוספות ובשו"ע דאסור.

אמנם המקור חיים בסוף הספר בתיקון העירובין (בראשו) עמד על זה, למה הותר אם הפירצות הם מצד אחד. וביאר הדבר, דהטעם הוא דאסור במבוי עקום, בשביל שרבים נכנסין לה בזו ויוצאין בזו, ולכן דוקא כשהוא בשני מקומות מזרח ודרום שיש דיורין בכל צד, שייך בקיעת הרבים מאחד לחבירו, כיון שיש דיורין בין הפירצות, משא"כ בהן בצד אחד מרחוב העיר, שאין דיורין באמצע, לא שייך בקיעת רבים מאחד לחבירו. ובמבוי עקום כמין ח בשני רחובות שיש דיורין באמצע, שייך שפיר בקיעת רבים מאחד לחבירו, והוי מבוי מפולש בעקמימות ואסור, יעיי"ש.

הנה מובן דאין ללמוד מדברי האבן העוזר שום קולא, אלא אם הפירצות הם בצד אחד במבוי שאין דיורין באמצע, דלא הוי מבוי מפולש, כדברי המקור חיים, אבל לא אם הוא באופן דהוי מבוי מפולש. והנה באמת נראה לפי ענ"ד דאם הוא נפרץ באופן דהוי כמבוי מפולש בעקמימות, כ"ע מודו דאסור אף להטו"ז והפנים מאירות, כמבואר המעשה שם בהפנים מאירות ז"ל במבוי אחד שהיה השער מופלג מצדי המבוי, שהיו הפירצות בצד אחד ברחוב אחת, שבזה אין דיורין באמצע, וצריך אני לבאר קצת.

ב

הנה הפנים מאירות התיר בפירצה ארבעה מטעם שהרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו הך סוגיא דבקעי בה רבים (עירובין ו.), והרב המגיד בפרק י"ז מהלכות שבת הלכה י"ז כתב שהרמב"ם ז"ל סובר דהך סוגיא פליגא על הא דרבי אמי ורבי אסי (שם ה.), הילכך ליתא לענין הלכתא. וקשה טובא בזה, מה ראה לומר דליתא אליבא דהילכתא, הלא בש"ס שם (ו.) תירצו הדברים אליבא דרבי אמי ורבי אסי. וכתב הפנים מאירות ז"ל דהרי"ף והרמב"ם ז"ל דחו הך סוגיא ממה דאיתא דף ה' (ע"ב) דמותר עומד מרובה על הפרוץ מק"ו מחצר, ופריך מה לחצר שפירצתו בעשר תאמר במבוי שפירצתו בארבעה, ומשני קסבר פירצת מבוי נמי בעשר. ואם איתא להך סוגיא דבקעי בה רבים פירצתו בארבעה, אכתי תקשי מה לחצר שכן פירצתו בעשר אפילו בקעי בה רבים, דבחצר אין מזיק בקיעת הרבים.

והנה האבן העוזר הוכיח מראיה זו להיפך, דגם בחצר מזיק בקיעת הרבים וגם איסור פילוש. אבל דברי הפנים מאירות צריכין ביאור, דהנה זה ודאי דבמבוי מפולש גם במבוי עקום דהוי כמפולש על כרחך מודי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאסור, דמפולש היא ברייתא מפורשת (שם ו.), ובמבוי עקום הלכה רווחתא היא דתורתו כמפולש, כרב לגבי שמואל (שם), והוא מבואר בהדיא בהרי"ף (א:) והרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז ה"ג) שם, וא"כ עדיין יש ליפרוך מה לחצר שכן פירצתו בעשר אף במפולש ובעקום, תאמר במבוי שפירצתו בארבעה במפולש ובעקום.

ומצאתי בבית אפרים סימן כ"ה באמצע התשובה (ד"ה ומ"ש באה"ע) שעמד בזה דיש להקשות ממבוי מפולש, ותירץ דממפולש אין להקשות, כיון דזה הוי תחלת התקנה להקל בחצר טפי מבמבוי, ועיקר הק"ו הוא במקום שכבר נתחייב תיקון ונכנס בגדר פירצה, יעיי"ש כי דבריו עמוקים מאד לעמוד על כונת דבריו. ועל פי זה העלה דלפי מה שהוכיח דטעם איסור הפירצה בבקעי בה רבים, הוא ג"כ מטעם מפולש ועקום, לכן אין להקשות במה שלא עשו חכמז"ל פירכא בזו, דעיקר הק"ו אינו כי אם על התיקון עצמו, אם הוא תיקון המועיל במקום שצריכין לו.

והנה יהיה איך שיהיה שערי התירוצים לא ננעלו, אבל זה ודאי דבמפולש כ"ע מודי דאסור אף לרי"ף ורמב"ם ז"ל כנ"ל. אמנם הפנים מאירות ז"ל כתב כמה פעמים בתשובתו, דטעם האיסור בבקעי בה רבים, חיישינן דילמא שבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, ובזה חילק שם בין מצידו לבראשו, דבמצידו חיישינן דממעט בהילוכו, ולא בראשו. וצ"ע בדבריו מה שכתב גם בנפרץ בקרן זוית הטעם דממעט בהילוכו ושבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, דלפי זה למה הוצרכו בגמרא (שם) כלל לומר הטעם פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, כיון דחד טעמא לשניהם הן בנפרץ מצידו ובקרן זוית.

עכ"פ הנה כתב הטעם בשביל דשבקי פתחא קמא, וצריכין לטעם זה במקום דלא שייך איסור פילוש, כגון אם הוא בצד אחד, על דרך שכתבתי למעלה (אות א), או אפילו בשני צדדים אם יש צורת הפתח מצד אחד, כמבואר בבית אפרים שם דיש חילוק, דלטעם איסור פילוש סגי בצד אחד צורת הפתח ובצד השני לחי וקורה, ולטעם דשבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, צריך לעשות צורת הפתח לזוטא דוקא, כפי מה שהעתיק בשו"ע סימן שס"ג סעיף ל"ד דברי הגהות אשרי (סי' יב), לא כגירסת התפארת שמואל (אות ט), כאשר האריך בזה הבית אפרים בסימן כ"ח באמצע התשובה (ד"ה והנה בד"מ).

ואף דלגירסת התפארת שמואל כפי מה שביאר הבית שלמה סימן נ"ג דאם יש פירצות קטנות הרבה ופירצה אחת גדולה בצידם, די שיעשה צורת הפתח לגדולה, והקטנים מותרים מטעם עומד מרובה על הפרוץ, ואף דשבקי פתחא רבה, לא איכפת לן לבטל צורת הפתח, דהא צורת הפתח מהני אף במקום דלא איקרי פתח כלל רק פירצה, כגון ברחב מעשר אמות, יעיי"ש. מ"מ הפנים מאירות סובר כפי מה שהעתיק השו"ע, דצריכין לעשות צורת הפתח לזוטא, ולא מהני אם עשה צורת הפתח לרבה גרידא, כמו שהאריך הבית אפרים ז"ל שם, ועל כן הוצרך לטעם דשבק פתחא רבה, דלפי זה צריך לעשות דוקא צורת הפתח לזוטא.

ואף לגירסת התפארת שמואל כפי שביאר הבית שלמה דבריו בסימן נ"ג, דאם עשה צורת הפתח לרבה ניתרת הזוטא מטעם עומד מרובה על הפרוץ, זה הוא דוקא התם כגון הך דינא דרב יהודא במבוי רחב דעושה פס ארבעה באמצע המבוי, דפירצה הקטנה הוא זוטר מהעומד שבצדה, דהפסין הם מרובין על האויר שבין הפסין ולכתלים, כמבואר שם בגמרא, והביא על זה מהעבודת הקודש להרשב"א ז"ל (ש"ב סוף אות ב, הוב"ד באליה רבה סי' שסג ס"ק מב) דהפירצות הקטנות ניתרות לעולם מטעם עומד מרובה על הפרוץ. א"כ משכחת לה שפיר אף לגירסת התפארת שמואל, שאם הפירצה שבצידה הוא באופן שאין עומד מרובה נגדה, כגון במבוי קטן, צריכה צורת הפתח, ואין די במה שיעשה צורת הפתח לרבה, כיון שאין עומד מרובה על הפרוץ מהפירצה זוטא.

(ובספר פתחא זוטא (סי' שסג ס"ק נח ד"ה ובשו"ת) הוכיח מדברי הבית שלמה אלו, שחולק על הבית אפרים (סי' כה סוד"ה וראיתי, וע"ע סוד"ה ומ"ש בתוספת) במה שכתב דצורת הפתח לא מיחשב כסתום אלא לגבי דנפשיה, אבל אין נקרא עומד גמור לבטל הפירצה שבצידו מטעם עומד מרובה על הפרוץ, ולזה הוכיח ממה שכתב הבית שלמה כאן דהפירצה הקטנה ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ, משמע דחולק על הבית אפרים וסבירא ליה דצורת הפתח מהני להיות עומד מרובה על הפרוץ. אבל זה טעות, דבנידון הבית שלמה יש להפירצה הקטנה עומד מרובה בצידה אף בלי צורת הפתח, כמבואר זה להמעיין בדבריו ממקור הענין בש"ס).

ועכ"פ הבית אפרים הנה בודאי החליט כן, דלטעמא דשבקי פתחא קמא חמור בזה דלא סגי בצורת הפתח שיעשה לרבה, ושפיר י"ל דגם דעת הפנים מאירות ז"ל כהחלטת הבית אפרים, ואיכא נפקא מינה גדולה בטעמא דשבקי פתחא קמא אף בפירצה שבצדה. ומעתה הפנים מאירות לשיטתיה דסובר בהדיא טעם האיסור בבקעי בה רבים, בשביל דשבקי פתחא קמא, ועל זה פליג הרמב"ם ז"ל וסמך עליו הפנים מאירות להתיר. אבל היכא דיש לפסול מטעם מפולש, גם הפנים מאירות ז"ל לא התיר, דבמפולש על כרחך גם הרי"ף והרמב"ם ז"ל אסרו, וגם ליכא על זה שום סתירה מהסוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ במבוי ק"ו מחצר, כמו שכתבתי בשם הבית אפרים.

גם הטו"ז שהקיל בנעשה מתחילה, הנה כתב בהדיא הטעם דאנו באין לפסול הפירצה מצד שנתבטל הפתח שעשה מתחילה באותו צד, על פי זה חילק שפיר בין אם נעשה מתחילה או אח"כ, דבנעשה מתחילה כן אין לומר שנתבטל הפתח. אבל היכא דיש לאסור מטעם מפולש, דבש"ס למדו זה מהך דינא דרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, זה ודאי מיירי בסתם מבוי שנעשה מתחילה כן, ולטעם מפולש שהוא מחמת רבים נכנסין לה בזו ויוצאין בה בזו, אין לחלק בין אם נעשה כן מתחילה או אח"כ, וזה ברור. א"כ הדבר פשוט דמבוי עקום במפולש, לא שייך כל קולת הטו"ז.

ג

והנה הבית אפרים סימן כ"ה (ד"ה וכדי) הקשה טובא, דאי אפשר כלל לומר בטעם האיסור בבקעי בה רבים, משום דחיישינן דשבקי פתחא קמא, הא כל עיקר החילוק בין בקעי בה רבים או לא, נפקא לן מדאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, ובעי לאוכוחי מינה דפירצתו בארבעה, ואהא משני רב חנן שאני התם דבקעי בה רבים, ופשיטא דהתם לא שייך כלל שבקי פתחא קמא, שהרי זה דרכם לצאת מן המבוי לרשות הרבים.

עוד הקשה מהא דרבי אמי ורבי אסי דאמרו אם יש פס ארבעה מתיר בפירצה עד עשר, פירש רש"י ז"ל דאי נמי שבקי בני מבוי פתחא קמא ועיילי בהאי פירצה משום דדרך קצרה היא להם, אפילו הכי לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון, משום דהוי פתח לד' הסמוכין לו. וא"כ אין מקום לאסור גם בבקעי בה רבים, דהא סוף סוף לא בטלה תורת פתח מן הראשון, דהוי פתח לד' הסמוכין לו.

גם הקשה מהא דכתב בשו"ע (רמ"א סי' שסה ס"ב) בקעי בה רבים צריך תיקון, ואי הוי הטעם בשביל דבטלה פתחא קמא, היה צריך צורת הפתח דוקא לזוטא, כמבואר בשו"ע סימן שס"ג סעיף ל"ד, ומדקאמר סתם דצריך תיקון, ולא ביאר דצריך צורת הפתח דוקא, משמע דסגי ליה בתיקוני מבוי. לכן כתב דעל כרחך עיקר הטעם הוא רק בשביל דהוי כמבוי מפולש, דצריך צורת הפתח בצד אחד ומצד השני סגי בלחי וקורה.

והנה מה שהקשה על השו"ע מה שכתב סתם צריך תיקון, אין זה קושיא כל כך, דאפשר סמך על מה שביאר בסימן שס"ג סעיף ל"ד דבכה"ג צריך צורת הפתח לזוטא, וקיצר בלשונו כאן, וכה"ג מצינו כמה פעמים דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. גם י"ל דדברי הגהות אשרי (סי' יב) המובא בשו"ע סעיף ל"ד מיירי היכא דחזינן בהדיא דשבקי פתחא קמא, משא"כ כאן בפירצה ארבעה דאינו אלא חשש דילמא שבקי פתחא קמא, לא מחמרינן כולי האי, ולחי וקורה הוא דלהוי הכירא כמבואר ברש"י ז"ל ריש עירובין (ב. סוד"ה מבוי), ובאית ליה הכירא לא שבקי פתחא קמא. אך בפנים מאירות משמע קצת, דחומרא זו הוא גם מחשש דילמא שבקי פתחא קמא, ודו"ק.

אמנם שתי קושיות הראשונות הן קושיות חזקות. אבל באמת בכמה פוסקים ראשונים ואחרונים מבואר הך טעמא דשבקי פתחא קמא.

ונראה לפענ"ד ליישב קצת, דהנה בש"ס שם דף ו' (ע"א) בהא דאמר רב הונא אחד זה ואחד זה בארבעה, פריך מכלל דרב הונא סובר אע"ג דלא בקעי בה רבים, ומאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, ומשני התם דאיכא גידודי הכא דליכא גידודי. ובתוספות שם ד"ה אחד זה, כתבו דבנפרץ בראשו לא הוי בארבעה דלא פליג וכו', ומצידו דהוי בארבעה, היינו משום דקא ממעט בהילוכו, אבל כשהפירצה בראשו לא ממעט בהילוכו, דלא שבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא.

הנה מבואר כאן בתוספות בהדיא, דלרב הונא טעמא דאסור בשביל דשבקי פתחא קמא. ואפשר לומר דלרב הונא אי אפשר כלל לומר דהטעם הוא בשביל שהוא מבוי מפולש, כיון דמיירי במקום שאין רבים בוקעין בו, וכשאין רבים בוקעין בו, דהיינו מקום שאינו נקי ומקולקל בטיט, אינו מזיק הפילוש, כמבואר זה גם בבית אפרים, ובמפולש לחצר שאינה מעורבת אינו אוסר אלא כשהוא מפולש לכרמלית שהוא מקום לרבים, וכשאינו נוח להיות מקום מעבר לרבים אינו מזיק.

עכ"פ הנה כתבו התוספות לרב הונא דטעם האיסור בשביל דשבקי פתחא קמא, ואהא פריך בש"ס שם מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, ר"ל דלרבי אמי ורבי אסי ביש פס ד' אף אם נפרץ אח"כ לא חיישינן דילמא שבקי פתחא קמא, כיון דנשאר פתח לד' הסמוכין לו, ורב הונא אוסר אף בנשאר פס ד', וצריך לומר דחייש לדילמא שבקי פתחא קמא אף בנשאר פס ד'. ומשני התם דאיכא גידודי והכא בדליכא גידודי, ובדליכא גידודי כיון דנוח ההילוך חיישינן לעולם לדילמא שבקי פתחא קמא אף בנשאר פס ד'.

וצריך לפרש הכוונה, דבדאיכא גידודי כיון דאין ההילוך נוח שם, לכן בנשאר פס ד' לא חיישינן שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה שאינה נוחה לעבור בה, זולת כשהפירצה הוא במקום הד' ממש וממעטי בהילוכא טובא, חיישינן. אבל כשאין הפירצה במקומה ממש, לא חיישינן כל כך לדילמא שבקי פתחא קמא ולעבור דרך הפירצה שאינה נוחה לעבור בה. אבל בדליכא גידודי, שנוחה לעבור שם, חיישינן שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה, שעכ"פ קרוב להם יותר לילך דרך שם מלילך לצד אחר, ולכן אינו מועיל פס ד' ולא נקרא פתח גם לד' הסמוכין לו, כיון שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה (ומה שכתבו התוספות (שם) דמצידו ממעט בהילוכא ובראשו לא ממעט בהילוכא, אף דבמבוי גדול יוכל להיות לפעמים דממעט בהילוכו יותר לילך לצד אחר מלילך להפירצה שבצידו, על זה צריך לומר דלא פלוג רבנן). כך נראה לפענ"ד הפירוש הפשוט בגמרא.

ומעתה לא קשה מידי קושית הבית אפרים, מה שהקשה למה דחיישינן בבקעי בה רבים דילמא שבקי פתחא קמא מהא דרבי אמי ורבי אסי דלא חייש באם נשאר פס ד', דהא קושיא זו ממש מבוארת בדברי הגמרא לרב הונא שהקשו מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, ומשני בדליכא גידודי. יהיה איך שיהיה אם הכונה כמו שכתבתי או איזה כונה אחרת, עכ"פ זה ודאי דמסיק דבדליכא גידודי חיישינן יותר אף בנשאר פס ד', ואם כן ק"ו במקום בקיעת רבים דחמיר יותר מבדליכא גידודי דליכא לאקשויי מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, דכיון דבקעי בה רבים חיישינן דילמא שבקי פתחא קמא אף בנשאר פס ד'. ורבי אמי ורבי אסי בלאו הכי מיירי על כרחך בדלא בקעי בה רבים, וזה ברור.

ובזה אפשר ליישב קצת גם הקושיא הראשונה של בית אפרים, דאף דבגמרא הזכיר הך חילוקא דבקעי בה רבים נגד הקושיא מדאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, זה הוא לפי ההוה אמינא דרב חנן בר רבא ורב הונא שניהם לא מיירי אלא בדבקעי בה רבים דנאסר משום מפולש, דהא מיירי בסתם מבוי וסתם מבוי אין בו אלא לחי וקורה, וממילא כשנפרץ במצידו אף פירצה אחת בד' הוי מבוי מפולש, ולזה פריך על רב חנן מהך דרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, ורב הונא סובר שפיר דנאסר משום מפולש.

משא"כ במסקנא דמתרץ דמיירי הכל בדלא בקעי בה רבים, וא"כ רב הונא דאוסר בעל כרחך צריך לומר דלאו דוקא מטעם מפולש אוסר, אלא גם בשביל דשבקי פתחא קמא, דכיון דמיירי בדלא בקעי בה רבים, אי אפשר לאסור מחמת פילוש, דבדלא בקעי בה רבים אינו מזיק הפילוש כנז"ל, א"כ מהיכא תיתי לעשות פלוגתא חדשה לומר דלרב חנן לא חיישינן לעולם לדילמא שבקי פתחא קמא אף בבקעי בה רבים, כיון דלא שמענו ממנו דפליג עליו אלא בדלא בקעי בה רבים, מהיכא תיתי לומר דפליג עליו גם בבקעי בה רבים להקל, כשהוא באופן דלא נאסר משום מבוי מפולש.

ועיין בתוספות בבא קמא דף מ"ב ע"א בד"ה בכוונה תליא מילתא, בפירוש הר"י שם בהך דמתקיף לה רב אדא בר אהבה לאביי ורבא מדרבי, אף דאין הלכה כרבי, מ"מ כיון דלרבי נדרש הקרא לפטור בשורים אפילו נתכוין לאשה, אף דלכולהו תנאי אין לדרוש הכי, אין לעשות פלוגתא חדשה במה שלא מצינו בהדיא מחלוקת ביניהם, ומדרבי נשמע לכולהו תנאי אף שאין מוכרח אליבייהו, יעו"ש היטב בתוספות. וכמו כן יש לומר גם כאן, דמדרב הונא נשמע לדרב חנן לחוש דילמא שבקי פתחא קמא, כיון דבבקעי בה רבים לא מצינו פלוגתא ביניהם. כן נראה לפענ"ד ליישב לחומר הנושא.

ועכ"פ אם התירוץ הוא כמו שכתבתי או שארי תירוצים, אבל זה ודאי דטעם החומרא של בקעי בה רבים, אם הוא מחמת דילמא שבקי פתחא קמא או מחמת מבוי מפולש, במחלוקת היא שנויה.

ד

והנה לפי מה שכתבו הטעם בבקיעת הרבים מחמת שהוא מבוי מפולש, נראה לפענ"ד דבזה מיושבין היטב דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהשמיטו הך סוגיא דבקעי בה רבים, דכבר הבאתי (אות ב) מהפנים מאירות שתירוצו של הרב המגיד צריך עיון.

ומה שתירץ הפנים מאירות שהרי"ף והרמב"ם ז"ל דחו הך סוגיא מקמי הך דאיתא בדף ה' דעומד מרובה על הפרוץ מותר במבוי ק"ו מחצר, ולא פריך מה לחצר שפירצתו בעשר אפילו אי בקעי בה רבים, הנה הרא"ש ז"ל (סי' ז) כתב דהרי"ף הביא מימרא דרבי אמי ורבי אסי ולא הביא פלוגתא דרב חנן ורב הונא, מכלל דסבר פירצת מבוי בעשר, וכיון דבשל סופרים הוא, עבדינן לקולא, ופירצת מבוי בעשר כל היכא דלא בקעי בה רבים. וביאר הבית יוסף ז"ל (סי' שסה ד"ה נראה) דבריו, דבין בקעי בה רבים ללא בקעי על כרחך אית לן לפלוגי, מדאתמר רב אמר מבוי עקום תורתו כמפולש כדדייקינן בגמרא, ועל כרחך כי אמרו רבי אמי ורבי אסי דפס ד' מתיר פירצה עד עשר, בדלא בקעי בה רבים הוא, יעיי"ש.

ואם כן לדעת הרא"ש ז"ל עדיין הקושיא במקומה עומדת, למה השמיט הרי"ף ז"ל ולא הביא כלל הך דינא דבקעי בה רבים, כיון דעל כרחך צריך לומר דהך דינא דהילכתא הוא, כמו שכתב הב"י. גם הלא בשו"ע פסקו להלכה הנך שני דינים, היתרא דעומד מרובה על הפרוץ וחומרא דבקיעת הרבים (סי' שסה ס"ב), ועל כרחך צריך לומר אליביה שאין הסוגיות סותרין, כאשר באמת נאמרו על קושיא זו הרבה תירוצים, והאיך נחליט דלהרי"ף והרמב"ם ז"ל על כרחך הסוגיות סותרין.

אמנם לדעת אותן הסוברין דטעם האיסור בבקיעת הרבים משום דהוי כמבוי מפולש, מיושב היטב, כמו שכתב הב"י סימן שס"ה (ד"ה ומכל מקום) לתרץ מה שהשמיט הרא"ש ז"ל הך דינא דנפרץ בקרן זוית (ו.), כיון דטעמא הוא משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, וזה אשמעינן בדוכתא אחריתא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. א"כ גם כאן, כיון דטעם בקיעת הרבים הוא מחמת דהוי כמפולש, ובמבוי עקום אשמעינן בדוכתא אחריתא דהוי כמפולש, תו לא צריך לאשמועינן גם כאן, דנלמד שפיר מהך דינא דמבוי עקום תורתו כמפולש לכל מקום שנפרץ באופן דהוי מפולש, כדאקשינן גם בגמרא מרב על רב חנן לגודל פשיטות הענין.

ואך הפנים מאירות לשיטתיה דסובר טעם האיסור בבקיעת הרבים בשביל דשבקי פתחא קמא ועיילי בזוטא, וזה הוא אף כשאינו באופן שהוא מפולש, וזה הוא דין חדש שלא נשמע מרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, לכן קשה למה השמיט הך דינא, והוכרח הפנים מאירות לתירוצו.

ונראה דגם הרב המגיד ושאר המפרשים שהניחו דברי הרמב"ם ז"ל בצ"ע, סברו הטעם דילמא שבקי פתחא קמא. אבל אחר שהאיר עינינו הבית אפרים ז"ל (שם) מתשובת הר"ן ז"ל (סי' עב) דהטעם הוא בשביל שהוא מבוי מפולש, תו לא קשה מידי. והרי"ף והרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל כולהו אזלי בשיטה אחת להחמיר בבקעי בה רבים מטעם מבוי מפולש.

היוצא לנו מזה דלפי מה שכתבו הבית אפרים והבית שלמה להחליט, דאי אפשר לומר בענין אחר אלא מטעם דהוי כמבוי מפולש, נסתר ממילא כל היסוד של הפנים מאירות ז"ל שסמך על הרי"ף והרמב"ם ז"ל להקל, שאין שום פלוגתא בין הרי"ף והרמב"ם להרא"ש והשו"ע. אלא אף לדעת הפנים מאירות שהחמיר [בבקעי בה רבים] מחמת דשבקי פתחא קמא, ובזה סמך על הרי"ף והרמב"ם ז"ל שדחו הך סוגיא דרב חנן בר רבא ורב הונא שהחמירו בזה, מקמי הך סוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ.

אבל אם נפרץ באופן דהוי כמבוי מפולש, כיון דחזינן שסברת הש"ס הוא בפשיטות להחמיר בזה, דאקשי על רב חנן מהך דאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, ולית להו פירוקא אלא לאוקמי כשלא בקעי בה רבים, מנא לן להקל בזה היפך ממה דפשוט להו להש"ס, כיון שנידון זה אין סתירה גם מהך סוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ, כיון שבלאו הכי על כרחך צריך לומר כן דממבוי מפולש אין להקשות על הק"ו, כמו שביארתי לעיל.

ה

ומעתה אבוא לנידון דידן, הנה כבר נודע בשער בת רבים דעת התבואות שור ז"ל (עירובין יא:) שלא יהיה הצורת הפתח רחוק מהכותל יותר מג', ויש פוסקים חולקין עליו, אבל רוב גדולי האחרונים לא הקילו נגדו והסכימו לדעתו. והעיד בתשובות בית שלמה חלק או"ח סימן מ"א שנתפשט המנהג להחמיר. אמנם המקור חיים (תקון עירובין, ד"ה עוד ראיתי שהקנים) ובית אפרים ז"ל (ד"ה ועוד) כתבו דאם הוא רחוק רק מצד אחד, גם התבואות שור מודה. אבל בשו"ת אריה דבי עילאה סימן ד' והגאון מהר"ש קלוגער ז"ל בספר החיים (סי' שסג סכ"ו בהגה ד"ה עוד ראיתי לבאר) ובשו"ת טוב טעם ודעת בסוף הספר בהשמטות (אחרונות למהדו"ק סי' ב, ועי' שו"ת עץ החיים סי' רנג ד"ה ובנידון שהלחי), חלקו על המקור חיים ובית אפרים, והחמירו לדעת התבואות שור אף במצד אחד, אפילו אם רק במקום אחד רחוק רק יותר מג', ועכ"פ היא במחלוקת שנויה.

ובנידון דידן שהוא רחוק יותר מד', הנה בזה גם המג"א ז"ל החמיר אפילו בפירצה אחת, אף כשהוא באמצע המבוי לא אצל הכותל דוקא, אם הוא במקום דבקעי בה רבים, דהיינו שהוא מקום נקי ואינו מטונף ומקולקל בטיט. והפנים מאירות והטו"ז שהקילו, הנה כתב המהר"ם שיק ז"ל באו"ח סימן קס"ח דיש לומר מה שהתירו הטו"ז והפנים מאירות, אינו אלא דלא צריכין לחוש דילמא בקעי בה רבים, אבל היכא דחזינן דבקעי בה רבים, אפשר דאסור, עיי"ש.

וכן נראה באמת בהפנים מאירות, דהרי סיים לבסוף, ועוד נראה לומר דהרי"ף והרמב"ם ז"ל לא מפרשי הא דאמרינן במקום דלא בקעי בה רבים, היינו מקום הטינופת כפירוש רש"י ז"ל (ו. ד"ה מכלל), אלא דבקעי בה רבים היינו שדרך רבים לילך דרך זה, אבל במבוי מן הצד אין דרך הרבים לבקוע בו, ואף במקום שאין מטונף, הוי כאין רבים בוקעין בו, יעיי"ש. הרי, שכל כוונתו אינו אלא להקל במקום דלא חזינן בהדיא דדרך הרבים לבקוע בו, לאפוקי ממה שכתב רש"י ז"ל להחמיר אם הוא רק מקום נקי, אבל היכא דחזינן בהדיא דדרך הרבים לבקוע בו, אין להוכיח משם שום קולא.

ובשו"ת תשורת ש"י (ח"א) סימן שכ"ח הקשה על הפנים מאירות במה שכתב שבראשו אפילו אי הוי במקום שבקעי בה רבים, הוי כלא בקעי בה רבים וכשר, ועל זה הקשה עליו מהא דמבואר בסימן שס"ג סעיף ל"ד דצריך ליזהר דלא לישבק פתחא רבה ועייל בזוטא, שאם עשה כן בטל תיקון המבוי, ושם מיירי בראשו. ולא ידענא מה פריך, דהרי בהדיא כתב שם הטעם מה דבראשו אינו מזיק אף במקום דבקעי בה רבים, משום דלא שבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא, ואך במן הצד חיישינן לזה משום דקא ממעט בהילוכא, כמו שכתבו התוספות (ו. ד"ה אחד). וא"כ היכא דחזינן בהדיא דשבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא, פשיטא דאסור אף בראשו, כדברי השו"ע סימן שס"ג סעיף ל"ד, והוא ברור להמעיין בדבריו.

ובתשורת ש"י שם העלה להחמיר בנידון דידיה שהיה צורת הפתח רחוק מן הכותל בצד אחד בד' טפחים, מחמת דברי הבית מאיר (ריש סי' שסה) שהוכיח דאפילו צורת הפתח לא מועיל אם נשאר פרצה, ואפילו לחי או קורה לא מהני, וצריך צורת הפתח דוקא גם על הפרצה. ואף כשהוא בראשו, מ"מ כשהוא אצל הכותל שמרוצף היטב ובאמצע הרחוב יש טיט ורפש ומקום שוקים שעוברים עגלות רצוא ושוב, ודאי סתמא הולכין יותר במן הצד ולא באמצע הרחוב. ושקיל וטרי בזה שאף שהפנים מאירות הקיל, מ"מ אין לומר כדברי המיקל בעירוב, דכבר כתב הריב"ש (סי' תה) מעבודת הקודש להרשב"א ז"ל (ש"ב סוף אות א), דדוקא בעירוב אמרו כן שאין לו עיקר בדאורייתא, ולא במחיצות שיש להן עיקר בדאורייתא, יעיי"ש.

והנה הוצרך לזה כפי מה שהבין מהפנים מאירות שהקיל אף בדחזינן בהדיא דבקעי בה רבים, אבל לפי מה שהוכחתי לדעת הפנים מאירות כאשר העיר המהר"ם שיק ז"ל, דבדחזינן דבקעי בה רבים י"ל דאף הוא מודה, א"כ כשהוא פרוץ במקום הרצפה המיוחד לבקוע בו רבים, י"ל דאסור לכ"ע. שוב ראיתי שגם בתשובות צמח צדק החדש סימן מ"א (אות ג) כתב כן, דיש לומר לדעת הפנים מאירות דבדחזינן בהדיא דבקעי בה רבים, אסור.

ובשו"ת בית אפרים שהתיר בנתקלקל באמצע שבת על דרך מקרה, שזה שעת הדחק גדול כאשר ביאר דבריו בשו"ת אריה דבי עילאה, יען שהורגלו באותה העיר בעירובין, וקשה להם איסור הטילטול על דרך מקרה בשבת אחד, וסמך ג"כ על הפנים מאירות, ואע"פ כן כתב שם בסיומא דפסקא (ד"ה ולדינא), שלכן הקיל כיון שאין הרבים בוקעין כל כך דרך הפירצה, דלא ניחא תשמישתיה שם כי אם דרך רחוק, ואך לפעמים כשדחיק להו עלמא התם בעגלות המתקבצים הם נדחקים לצדדין, אבל לא מסגי התם להדיא להיות עליו שם בקעי בה רבים, יעיי"ש. הרי, שבצירוף דעת הפנים מאירות לא הקיל אלא מחמת דחזינן דלא מסגי התם להדיא, ואם כן בנידון דידן שהוא במקום הרצפה שמיוחד לזה להיות מסגי התם להדיא, אין להקל כלל.

(מה שכתב שהפנים מאירות התיר אפילו לכתחילה, לכאורה ממה שסיים הפנים מאירות שלחוש לכל הדיעות היה ראוי לתקן פרצות גדרות העיר אפילו פחות מעשרה, משמע דלכתחילה צוה לתקן הכל, רק בדיעבד התיר. ואפשר שנגד הדיעבד של הבית אפרים שהיה שעת הדחק שהיה דרך מקרה, כמבואר בדבריו בשו"ת אריה דבי עילאה, והפנים מאירות לא מיירי בשעת הדחק ובמקום שאי אפשר לתקן בענין אחר, התיר לעשות מעשה לכתחילה, והרי זה כלכתחילה נגד הדיעבד של הבית אפרים).

ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא חלק ב' סימן פ"ח, כתב דברחב ד' טפחים ובקעי בה רבים, אף החולקים על התבואות שור מודים דאינו מועיל, ואסור עד שיעמדו לחיים קטנים במקום הכותל ולחוץ, באופן שלא יוכלו לבקוע בו רבים.

ובתשורת ש"י סימן הנ"ל כתב דאינו מבואר בדבריו אם כוונתו גם כשרק קנה אחד רחוק מהכותל. אמנם תשובה זו שבשואל ומשיב שם נכתבה להגאון בעל תשובת שמן ראש, שהוא העורר בזה לאסור בד' אצל הכותל, והסכים לדבריו, לכן לא ביאר היטב כוונתו, יען שהוא סובב והולך על דברי התשובה שנכתבה אליו, ותשובת הגאון בעל שמן ראש לא נדפסה בשואל ומשיב. ואנכי הרואה בתשובת שמן ראש סימן ס"ז שם נדפסה התשובה שכתב להגאון בעל שואל ומשיב, וביאר הכונה שלצד הכותל כשהוא רחוק יותר מד' בקעי בו רבים, שהולכים שם ברגל בעת הלחות בטיט ומחמת נסיעת העגלות, והוא ממש כדברי הגאון תשורת ש"י, מטעם זה אין נפקא מינה בין אם הוא מצד אחד או משני צדדים.

העולה מדברי האחרונים שהבאתי, דבד' אצל הכותל במקום הריצפה, אי אפשר להקל. אולם מדברי מהר"ם שיק ז"ל משמע דמקיל אף בכה"ג, כיון דמבואות שלנו דין מבוי להם וסגי בתיקון לחי וקורה, ועומד מרובה על הפרוץ הוי כמו לחי, כמבואר בגמרא דף ה' (ע"ב), וזו שיטת האבן העוזר.

(דברי קדשו של המהר"ם שיק ז"ל צ"ע טובא, מה שכתב דמוכח בעירובין דף ה' דעומד מרובה על הפרוץ מהני אפילו אי בקעי בה רבים, ובגמרא שם איתא רק דעומד מרובה על הפרוץ מהני כמו לחי וקורה, אבל אין זכר שם מבקעי בה רבים. והמקור חיים והבית שלמה בכמה תשובות ובתשובת צמח צדק החדש סימן מ"א (אות ד), כתבו בפשיטות דעומד מרובה לא מהני בבקעי בה רבים. והמג"א החמיר אף בעיר המוקפת חומה אפילו בפרצה אחת של ד' טפחים, אף דבזה ודאי נשאר עומד מרובה, והחולקים עליו חלקו מטעמים אחרים, לא מפני דהוי עומד מרובה. והאבן העוזר לא כתב, אלא אחר שהוכיח דלא שייך איסור בקיעת הרבים בנפרץ מצד אחד וסגי בלחי וקורה, על זה קאמר דעומד מרובה מהני כמו לחי וקורה. ואולי גם כונת המהר"ם שיק ז"ל כן, יען שסובב על עובדא דידיה שהיה הפירצה במקום אחד, ואך קיצר בלשונו, ובאמת יש הרבה גמגומים שם בדבריו כמבואר למעיין, וכפי הנראה קיצר בלשונו מאד בתשובה ההוא, וקשה ללמוד איזה ענין מפלפולו שם. אבל זה ודאי שלדינא לא התיר יותר מהאבן העוזר, ולא בנה יסודו שם כלל להתיר כשנפרץ במפולש).

אבל הבית מאיר סימן שס"ה (שם) חלק על האבן העוזר בזה, והביא מהריטב"א (ו. סוד"ה מבוי) דבפרצה בד' ובקעי בה רבים, כיון דשם פרצה עליו לא מהני לחי וקורה, וממילא אי אפשר למילף היתר דעומד מרובה בק"ו, וצריך צורת הפתח דוקא במקום הפירצה, יעיי"ש. אמנם באמת אף לדעת האבן העוזר והמהר"ם שיק ז"ל, בנידון דידן פשיטא דאסור.

וכבר ביארתי דעת האבן העוזר דבמפולש אוסר, לא מיבעי אם מפולש הוא משני צדדים כגון מזרח ומערב, זה מבואר בהדיא בדבריו דאסור, אלא אפילו אם הוא בצד אחד באופן דהוי מבוי מפולש כמין ח, אסור. כמו שביאר המקור חיים דמה שהתיר כשהפירצות הם מצד אחד, זה הוא במבוי אחת שאין דיורין באמצע בין הפילושין, אבל לא כשיש דיורין באמצע, דאז הוי מבוי עקום כמין ח.

ומעתה בנידון דידן, לא מיבעיא אותן הפירצות שאינן בשוה בצד אחד, פשיטא דאסור, דהוי מבוי עקום כמין ד, אלא אפילו אותן הפירצות שהן בשוה בצד אחד, מ"מ כיון שכל פרצה ופרצה הוא ברחוב אחר והרבה דיורין באמצע וגם נמשך להלאה, גם אי אפשר לומר ביה שהוא מפולש לרשות הרבים אחת, כדברי התוספות בעירובין דף י' (ע"ב ד"ה עושה) בדינא דרב יודא, גם לא דברי הקרבן נתנאל (פ"א) סימן ו' אות ת' שכתב סברא לומר אף אם המבואות מרוחקים, אם הוא עכ"פ לרשות הרבים אחת יש לומר דלא הוי מבוי עקום, דכיון שכל הפירצות מרחובות מיוחדים ממש, אי אפשר לומר בו כלל שהוא לרשות הרבים אחת, וא"כ הוי מבוי עקום כמין ח, ומבואר בשו"ע סימן שס"ד סעיף ג' דאסור.

והמהר"ם שיק ז"ל דהתיר, לא מיירי כלל במפולש, אלא כשיש פירצה אחת בצד אחד, כמבואר שם דעיקר יסודו להתיר הוא על דברי האבן העוזר, כנראה למעיין בדבריו, ובמפולש שגם האבן העוזר לא התיר, פשיטא שאין ללמוד גם מדבריו שום קולא. וגם הלא כתב עיקר טעמו להתיר, יען דבמבוי סגי בלחי וקורה, וזה לא שייך לומר אלא כשיש פירצה אחת שאין בו פילוש אלא להפתח, וכשיש צורת הפתח בצד אחד סגי בצד השני לחי וקורה, אבל כשיש שני פירצות דהוו הפירצות מפולשים, פשיטא דלא סגי שיהיה בשניהם לחי וקורה, והדבר ברור שלא כיון המהר"ם שיק ז"ל למבוי מפולש.

והנה בדעת הפנים מאירות והטו"ז כבר הארכתי (אות ב) להוכיח דבמפולש אסרו גם הם, וחוץ ממה שכתבתי שאין ללמוד מדבריהם שום קולא לנידון דידן, כיון שהוא במקום הרצפה המיוחד לבקוע בו רבים, זה טעם נוסף שאין ללמוד מדבריהם שום קולא לכאן, כיון שהוא מפולש.

ו

והנה במפולש בעקמימות, אם הוא עקום כמין דלי"ת, אין שום פלוגתא אף בין הראשונים ז"ל, והכל מודים דהלכה כרב דמבוי עקום תורתו כמפולש. אלא אף במבוי עקום כמין חי"ת, שיש פלוגתא בין הראשונים ז"ל, אבל כבר הכריע הב"י (סי' שסד ד"ה ומ"ש ואם) כדעת רש"י (ו. ד"ה מבוי עקום) ותוספות (שם ד"ה רב) והרא"ש (סי' ו) דאסור, והפסיק להלכה כן בשו"ע סימן שס"ד סעיף ג' בלי שום חולק, וכל גדולי האחרונים הביאו דברי השו"ע במבוי עקום כמין חי"ת בלי שום חולק.

ובנשמת אדם כלל ע"א אות ה' שהביא באמצע פלפולו דברי הריב"ש (סי' תה) והריב"א (הוב"ד בריטב"א ו. ד"ה ולענין פתח) שהתירו במבוי עקום כמין חי"ת, הנה לא הביא דבריהם כלל להלכה להתיר במבוי עקום כמין חי"ת, אלא כל דבריו סובבין הולכין על מה שאנו סומכין שאין עושין צורת הפתח בעקמימות, והמג"א סימן שס"ג ס"ק כ"ז כתב בשביל שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו ואינם מבואות גמורות, אבל במקומות שיש חצרות לפני הבתים, נשאר הקושיא למה אין עושין צורת הפתח בעקמימות, ועל זה האריך להוכיח דעת האומרים שאין צריך תיקון בעקמימות כי אם מבחוץ, וביאר שכן הפירוש בהרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז הי"ט) והר"ת (הוב"ד בתוס' ח. ד"ה מבוי) שאין צריך כלל בעקמימות, לא כפירוש הב"י. על זה הביא גם דברי הריב"ש, שממה שהוכיח להתיר במבוי עקום כמין חי"ת מהך מימרא דמבוי עשוי כנדל, מוכח ג"כ דסובר הפירוש דאין צריך בעקמימות.

אבל כל דבריו סובבים רק להתיר שלא נצטרך לעשות תיקון בעקמימות, וצירף לזה כמה סניפים וכמה שיטות, אבל בענין התיקון שמבחוץ לא עלה על דעתו כלל להתיר אף במבוי עקום כמין חי"ת, גם בפנים בהלכותיו (סי"ג) לענין עקמימות הביא דבריו שבנשמת אדם להתיר בשעת הדחק בלי תיקון אף בעקום כמין ד', ולענין התיקון שמבחוץ החליט להחמיר אף בעקום כמין חי"ת, שלענין התיקון שמבחוץ לא עלה על דעתו שום קולא. כתבתי זה להוציא מלב הטועה, אבל הוא ברור להמעיין בדבריו בלי שום ספק.

ובעיקר קושית הריב"ש מה שהקשה על האוסרים מבוי עקום כמין חי"ת מהך דמבוי עשוי כנדל (ח.), כבר נתבאר בדברי הראשונים מה שיש לתרץ, ועיין גם קרבן נתנאל פרק קמא דעירובין (סי' ו) אות ת', ושערי התירוצים לא ננעלו, ויש לתרץ בכמה אנפין.

והנה לא מצאתי שום קולא במבוי המפולש בעקמימות אף אם הפירצות הם באמצע המבוי לא אצל הכותל, זולת דברי השואל ומשיב מהדורא קמא חלק ב' סימן פ"ז שהתיר אם הפירצות אינם מפולשים זה כנגד זה ממש, ותמך יסודו שמצא בבית אפרים סימן כ"ה.

אבל מה נעשה שבבית אפרים (ד"ה איברא) מבואר להיפך, שהוא לא כתב אלא בחצר, דהמג"א (סי' שסה ס"ק ד) כתב שבחצר אינו מזיק כלל בקיעת הרבים, ועל זה הביא דהחילוק הוא בין חצר למבוי, דבחצר אין מזיק בקיעת הרבים אלא כשהוא מפולש זה כנגד זה ממש, ובמבוי מזיק אף כשמפולש בעקמימות, ואף במבוי עקום כמין חי"ת. וכפל זה כמה פעמים בתשובה ההוא, שבמבוי אוסר בכל אופן ואופן שיש בו פירצה מפולשת, והחזיק בדעת המג"א להחמיר אף בפרצה מצד אחד מטעם מבוי עקום, ובדוחק גדול התיר בנידון דידן שלא היה בו אלא פרצה אחת בצד אחד ובמקום אחד, וגם בזה כתב הטעם דלא ניחא תשמישתיה ואין רבים בוקעין בה להדיא. והנה ספרי בית אפרים פתוחים לכל מעיין.

עוד כתב שם בשואל ומשיב טעם בדבר וז"ל, והטעם נראה לפענ"ד, דכל הטעם משני צדדין דפוסל פרצה, משום דהוי כמבוי מפולש, וכל שאינם מכוונים לא מיקרי מפולש, עכ"ל. וזה תמוה מאוד, שהחליט דכל שאינם מכוונים לא מיקרי מפולש, הלא מבואר בש"ס ושו"ע שגם במפולש בעקמימות מיקרי מפולש.

ובאמת כי בנידון דידן גם השואל ומשיב אוסר, כיון שהוא בצד הכותל, כאשר כתב בתשובה שלאחריה בסימן פ"ח, שלצד הכותל אני אוסר גם פה לבוב עד שיעמדו לחיים קטנים אצל הכותל ולחוץ, באופן שלא יבקעו בו רבים, והעתקתי לעיל דבריו, יעיי"ש, ומה שהתיר מיירי באמצע המבוי.

ז

והנה לא נשאר לנו שום סמיכה להקל בזה, אלא אם באנו לסמוך על המהרי"ט (ח"א סי' צד) שחידש אשר אם מערבין את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, יש לו דין חצר, ולסמוך על הפוסקים דבחצר אינו מזיק בקיעת הרבים ולא מפולש.

והנה החתם סופר ז"ל בחלק ששי סימן פ"ב התפלא על זקיני המקור חיים ז"ל (ריש תיקון עירובין) שהחליט להחמיר כהמג"א (סי' שסה ס"ק ד) נגד דעת המהרי"ט ומהריב"ל (ח"ג סי' עד) ז"ל, וזה לשונו, אי הוה המג"א יודע דברי הגאונים, לא היה מסופק בדבר, ואי היה מסופק בדבר, לא הוו שבקינן פשיטותייהו דהנך גאונים מפני ספיקו של המג"א, ואי נמי החליט לאיסור, הלכה כדברי המקיל בעירוב, ע"כ דבריו.

והנראה לפי ענ"ד לתרץ ולבאר את דברי זקיני המקור חיים ז"ל. הנה מה שכתב אילו היה המג"א יודע דברי הגאונים לא היה מסופק בדבר, עיין מג"א סימן שס"ג ס"ק ל"א שהביא דברי התשובה ההוא שבמהרי"ט ח"א סימן צ"ד לענין קושטאנטונא שפרוצה לים מכמה מקומות, וזה הוא ממש באותו התשובה שהאריך להוכיח שדינה כחצר מחמת שמערבין את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, והביא (מהרי"ט שם) גם דברי מהריב"ל, ובאמצע הדברים כתב גם זאת מה שפרוצה לים בכמה מקומות, מה שהביא ממנו המג"א בס"ק הנ"ל. א"כ מבואר שעיניו הבדולחים שפיר חזו דברי התשובה ההיא.

ומה שכתב דלא שבקינן פשיטותייהו דהנך גאונים מחמת ספיקו דהמג"א, הנה זה היה אפשר לומר אילו היה רק המג"א בעל פלוגתיה של המהרי"ט ומהריב"ל, אבל באמת כבר מבואר בתשובת הריב"ש סימן ת"ה שהחליט להחמיר אף בעיר המוקפת חומה ובמערב את כל העיר, בפרצה דבקעי בה רבים ובפרצה דמפולש, ולא הסתפק בזה כלל. גם תשובת הר"ן סימן ע"ב מיירי שמערב כל שכונת ישראל ביחד, והחליט להחמיר בה כדין מבוי מפולש, והובאו דבריהם בב"י (ריש) סימן שס"ד בלי שום חולק.

גם הרמ"א ז"ל בסימן שס"ג (סכ"ו) שהצריך בכל מבואות שלנו לתקנן בצורת הפתח, והוכיח המג"א שם ס"ק כ"ז דהרמ"א ז"ל מיירי בכל עיירות, והחמיר בהם מטעם מבוי עקום דהוי כמפולש, וכל זה הוא היפך דברי המהרי"ט, דלהמהרי"ט במערב כל העיר או כל השכונה, לא שייך זה כלל.

ומעתה כיון שהר"ן והריב"ש והב"י והרמ"א ז"ל החליטו היפך דברי המהרי"ט ומהריב"ל, והמג"א אחריהם הסתפק בדבר והכריע גם הוא להחמיר, מה שייך לומר דלא שבקינן פשיטותייהו מחמת ספיקו של המג"א, הלא הפוסקים שהבאתי נגד דעת המהרי"ט שלא הסתפקו, מרובים נגד המהרי"ט ומהריב"ל.

ובשו"ע התניא (סי' שסה ס"ב) אחר שהעתיק דברי המגן אברהם (ס"ק ד) שצריך להחמיר בפרצה בד' טפחים, סתם שזהו אף על פי שאין בעיר מבוי שבתים וחצירות פתוחים לתוכו, אבל אם יש בעיר מבוי שבתים וחצירות פתוחים לתוכו, מן הדין צריך לעשות תיקון לפירצת חומתה או למבוי ההוא. וצריך לפרש ביאור דבריו, שספיקו של המג"א אם מבואות שלנו יש להם דין חצר לענין זה או דין מבוי, הוא מחמת שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו, כמו שכתב מג"א בסימן שס"ג ס"ק כ"ז, א"כ כשיש בתים וחצירות פתוחים לתוכו, אין להסתפק כלל ואסור מצד הדין.

ואם כן לפי דבריו לא נסתפק המג"א כלל אם להקל כדעת המהרי"ט, שזה פשוט לו להחמיר כדעת הב"י והרמ"א ויתר הראשונים שהבאתי, אלא נסתפק כיון שאין בתים וחצירות פתוחין לתוכו. וכן כתב בתשובת צמח צדק החדש מהגה"ק מליבאוויטש ז"ל חלק או"ח סימן מ"א (אות ח), דבמקום שיש בתים וחצירות פתוחין לתוכן, אין לצדד כלל לדעת המג"א ולומר שיש להם דין חצר. ומעתה בעיירות שלנו שיש חצירות לפני הבתים, לא נסתפק המג"א כלל דיש למבואות דין מבוי גמור, ואסור מצד הדין לדעתו.

ח

ומה שכתב החתם סופר ז"ל דהלכה כדברי המקיל בעירוב, הנה בהריטב"א פרק ט' דעירובין (פט. ד"ה והא דתנן) וברשב"א בעבודת הקודש שער ב' (סוף אות א) ובריב"ש סימן ת"ה, החליטו דאין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב אלא בעירוב, אבל לא במחיצות, כיון דיש להן עיקר מן התורה, ואף כי רבינו מאיר שהובא ברא"ש פרק ב' דעירובין (סי' ד) הקיל אף במחיצות, המחמירין מרובין הן. וגם כי אינו מבורר כל כך בדבריו, כי למעלה מזה הביא הרא"ש שם בשם הר"ם להחמיר במחיצות, ויש סתירה לדבריו, כמו שכתב גם המהרי"ט שם (ועיין בית שלמה (סוס"י נג) ותשורת ש"י סימן שכ"ח, שתפסו ג"כ לעיקר להחמיר במחיצות).

ואנו רואין בכל אלו ההלכות שלא נטה הב"י מן הדרך שחתר לעצמו לילך אחר הרוב משלשה העמודים, כמבואר בהקדמתו (לטור או"ח), אף שיש מיעוט מקילין, ולא סמך על מיעוט המקילין מטעם הלכה כדברי המקיל בעירוב, והוא כן בכל ההלכות הקבועות בשו"ע שאנו נוהגין אחריהם.

ועוד נראה לפענ"ד לפי מה שכתב הרא"ש פרק ב' דעירובין סימן ד', דכל היכא דאיכא כללא, כגון שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, אין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב, דאין זה אלא כשלא איתמר כללא. א"כ לפי מה שכתב הפמ"ג בהקדמתו (ליו"ד, כללים אות ו) דכבר קבלנו עלינו לפסוק כהרמ"א ואין לעשות ספק ספיקא נגדו, ובתשובות חוות יאיר (בסוף הספר בהשמטות) ובנתיבות סימן כ"ה (ס"ק כ) בדיני תפיסה [כתב], אין יכול לטעון קים לי כנגד השו"ע המחבר והרב, במקום שאין הסמ"ע והש"ך חולקין, י"ל דהוי ככללא אף לפי מה שכתב הקרבן נתנאל (עי' תשב"ץ ח"ב סי' לח; שו"ת אבקת רוכל סי' מז; ב"ח סוס"י תטז; שיורי ברכה סי' רנח; חזו"א עירובין ליקוטים סי' ד ס"ק י) דגם בפוסקים שייך כלל זה דהלכה כדברי המקיל בעירוב, מ"מ אין זה לנגד הפוסקים שקבלנו עלינו לפסוק כוותם. וכאן הלא כל בעלי השו"ע המחבר בב"י והרמ"א ז"ל והמג"א, כולם החמירו ואין להקל נגדם.

וגם הלא כתב המהרי"ק (ש' צו) הובא דבריו ברמ"א חו"מ סימן כ"ה (ס"ב) דכללא הוא דהלכה כבתראי, וכתב הש"ך שם (ס"ק כא) דהיינו כשראה הבתרא דברי קמא, וכאן הלא כבר הוכחתי דהמג"א ראה דברי המהרי"ט והחמיר, תו אין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב נגד הכלל דהלכה כבתרא, והמהרי"ט יכול להיות שלא ראה דברי הריב"ש והר"ן (בפרט מאחר שהמג"א ראה דברי המהרי"ט שהקיל נגד דעת הריב"ש והר"ן והרמ"א, וידע דיש לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב, ואע"פ כן הכריע להחמיר, אנן מה נענין אבתריה).

וראיתי בתשובת אמרי אש סימן כ"א (ד"ה והנה) שכתב דאין להצריך צורת הפתח בעקמימות, מטעם שכתב המהרי"ט דאם מערב את כל העיר או מקצתה משמע ברש"י ז"ל (נט. ד"ה מערבין) דיש לו דין חצר, ואין צריך עוד צורת פתח בעקמימות. ומה דלדעתו אף מבחוץ סגי בלחי מכאן ומכאן, זה משמע ברמ"א (סי' שסג סכ"ו) דלא ס"ל כוותיה, ואך מה דמכשיר בעקמימות כמשמעות לשון רש"י ז"ל, בזה אין חולק, יעיי"ש. הרי, שגם תלמידו (דהחת"ס) הגאון ז"ל באמרי אש, סמך על המהרי"ט בעקמימות, אבל מבחוץ יען שפליג עליו הרמ"א ז"ל, לא סמך עליו.

והנה החתם סופר כתב שגם המקור חיים לא כתב אלא במתקן תיקון חדש, אבל לא לשנות ממה שכבר היה. והמקור חיים כתב בהדיא שם בהתחלתו, שראה בכמה עיירות שאין העירוב כתיקונו, הרי שבא לתקן אף במקום שלא היה שם כן מתחילה. וכפי הנראה כוונת החתם סופר ז"ל כמו שתמך שם יסודו על התרומת הדשן (סי' עד), ובתרומת הדשן שם היה מעשה שדחק עצמו ליישב מנהג שהונהג בכמה מקומות מקדמת דנא, וכבר כתב עליו החתם סופר באו"ח (סי' צ) שכתב סברות רעועות ליישב מנהג הקודמים. אבל במקום שלא הונהג מכבר, ובפרט שלא שמענו שהקילו בכזה בכל מדינות האלו, בכגון דא נראה לפי ענ"ד פשוט שלא עלה על דעת קדשו של החתם סופר ז"ל להקל קולות כאלו.

ט

והנה האבן העוזר והפנים מאירות ושו"ע התניא והבית מאיר והבית אפרים ושו"ת תפארת צבי (או"ח סי' יא) וצמח צדק החדש והבית שלמה וחיי אדם והשואל ומשיב, ויתר האחרונים שהבאתי בכאן, ושארי האחרונים שלא הבאתי, עצמו מלספר המפלפלים בדין פרצה ד' בתיקוני עיירות, ומהם מחמירין במצד אחד בחשש דבקעי בה רבים, ומהם מקילין ואינם אוסרים אלא בשני צדדים או אצל הכותל. אבל עכ"פ כולם החליטו היפך דעת המהרי"ט, דלהמהרי"ט כל זה מותר, דלדעתו במתקן את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, הוי כחצר, ואינו מזיק לא בקיעת הרבים ולא מבוי מפולש.

והפנים מאירות ז"ל כתב לתרץ המנהג שאין מחמירין בפירצה, וכתב דאין לומר דסומכין דהוי כדין חצר, כיון דהמג"א החמיר. ולכן כתב דסומכין על הרי"ף והרמב"ם כאשר ביאר לדעתו דמקילין בבקעי בה רבים. ולכאורה הלא גם זה הוא נגד השו"ע והמג"א, ולמה הונח לו בזה יותר. וצריך לומר דבזה שמצא לו עזר מהרי"ף והרמב"ם, השנים מהשלשה עמודים שנסמך עליהן כל דיני הש"ע, לכן סמך עליהן נגד הש"ע, אבל לא בהך דנימא שהוא כחצר לגמרי, שלא מצא לו עזר מהראשונים ז"ל, לא רצה לסמוך נגד המג"א.

והבית אפרים ז"ל הביא דברי המהרי"ט באמצע התשובה שם סימן כ"ה (ד"ה אלא שעדיין), וכתב דעל דברי המהרי"ט אנו סומכין מה שאין עושין צורת הפתח בעקמימות, ואע"פ כן לבסוף כשהעלה סיומא דפסקא בנידון דידיה שהיה פירצה אחת לצד החיצון, שהתיר מחמת שהיה שעת הדחק גדול, כאשר העתקתי לעיל (אות ה), ובנה יסודו מחמת דלא ניחא תשמישתיה, וצירף דברי הפנים מאירות ועוד כמה סניפים, ומדברי המהרי"ט לא זכר כלל לצרפו אף לסניף, אף שעסק בדברי המהרי"ט בתשובה ההוא. ועל כרחך שלא סמך על זה כלל, יען שנדחה מכל גדולי האחרונים ומדברי השו"ע, לזה לא צירפו אף לסניף לכמה סניפים אחרים, אפילו בשעת הדחק גדול כנידון דידיה.

וכן בתשובת צמח צדק החדש בסימן מ"א שהביא שם באות ה' את דברי המהרי"ט שבסימן צ"ד לענין הטעם דשבקי פתחא קמא, שזהו באותו התשובה שהקיל במתקן את כל העיר, ולבסוף באות ח' כתב דלפי האמת במבואות שלנו שבתים וחצירות פתוחים לתוכן, אין לצדד כלל ולומר דיש להם דין חצר. הרי, שאף שהיה לפניו דברי המהרי"ט בעסקו בתשובה ההוא, אע"פ כן לדינא לא צירפו כלל להקל נגד השו"ע אף לסניף בעלמא.

והחיי אדם האריך הרבה בנשמת אדם (שם אות ה־ ו) בדברי המהרי"ט ההוא לסמוך עליו עם עוד כמה סניפים אחרים לענין עקמימות במקום שאי אפשר לעשות תיקון בעקמימות, והעתיק כן בפנים בהלכותיו (סי"ג) שבשעת הדחק אפשר להקל שלא לעשות תיקון בעקמימות היכא דאי אפשר, ואע"פ כן כשדיבר שם בענין שעת הדחק, לא הקיל כלל בענין התיקון שמבחוץ. הרי, שלענין תיקון שמבחוץ לא סמך כלל על דברי המהרי"ט.

מעתה, אחר שכל גדולי האחרונים החזיקו בדעת השו"ע, אף אם יש פוסק גדול שמקיל, מי יוכל להקל נגד השו"ע במקום שגדולי האחרונים קמאי ובתראי החמירו כוותיה אף בשעת הדחק, ולא מצאתי מי שמצדד בזה אלא הגאון מהר"ש קלוגער (ס' החיים סי' שסג סכ"ו בהגה ד"ה והנה) שמצדד לצרף דעת המהרי"ט. אבל לדידיה העירובין שבכאן בלאו הכי הוא פסול, כי בלצד הכותל הוא מחמיר כדעת התבואות שור, אף אם רק מצד אחד הוא רחוק מהכותל, כמו שכתב בספר החיים ובשו"ת טוב טעם ודעת בסוף הספר, וכבר כתב כן גם רבינו מאור הגולה בשו"ת אריה דבי עילאה.

כתבתי כל זה לנידון המהרי"ט ז"ל, אבל לנידון דידן לא שייך גם קולת המהרי"ט, כמו שכתב המקור חיים (שם) דגם לדעת המהרי"ט צריך שני לחיים עכ"פ, וכן היה העובדא גם בחתם סופר הנ"ל שהיה לחיים, אבל כשאין לחיים, ר"ל לחי בצד זה ולחי בצד זה או פס ד' כדין חצר, אין שום מקום להקל, כי כל עצמנו בזה אלא לדון העיר כדין חצר, א"כ צריך עכ"פ תיקוני חצר. והארכתי בזה בדברים של טעם לבאר הענין, אך מחמת האריכות אין הזמן גרמא כעת. עכ"פ המקור חיים סתם הדברים דצריך שני לחיים, ועל זה גם החתם סופר ז"ל לא פליג, כי בעובדא דידיה היה שני לחיים, ובודאי אין להקל יותר ממה שהקיל החתם סופר ז"ל.

י

והנה ראיתי שהעיר הגאון מברעזאן בהגהותיו לספר או"ח (דעת תורה, סי' שסג סכ"ו ד"ה וי"א) ובתשובותיו (ח"ב סי' עו במפתחות) מלשון הכל בו (סי' לג) בשם הר' רבינו פרץ (הגהות הסמ"ק סי' רפב אות יא), שכתב דמבואות שלנו הסמוכין לרשות הרבים צריכין שני לחיים, ואע"ג דאין לנו רשות הרבים, מ"מ מיחלף ברשות הרבים. והוכיח מזה הגאון הנ"ל, דהיכא דעושין צורת הפתח באמצע המבוי ולא בסופה, ונמשך עוד להלן חוץ לעירוב של צורת הפתח, מהני לחי אחד בפירצה פחות מעשר, כיון דאינו סמוך לרשות הרבים שחוץ לעיר, שהרי יש עוד מבוי מפסיק בינו לבין רשות הרבים.

ודבריו תמוהין מאד, שהקיל יותר ברשות הרבים שבתוך העיר מרשות הרבים שמחוץ לעיר, ונהפוך הוא, עיקר דין רשות הרבים הוא רק בתוך העיר, שבתוך העיר רבים עוברים שם, ולדעת האומרים (עי' ב"י סי' שמה ד"ה ורשות הרבים) שאין צריך ס' ריבוא בוקעין בו, הוי כל עיר ועיר רשות הרבים גמורה, ואף המוקפות חומה אם השערים מפולשין, כמבואר בגמרא (עירובין קא.) ובשו"ע (סי' שמה ס"ז), אבל בחוץ לעיר על פי רוב הוי רק כמו בקעה, דהוי כרמלית לכל הדעות, כיון שאין רבים עוברים שם כל כך, זולת במקום דרך המלך וכדומה שהוא מקום מעבר לרבים. גם לדידן דבעי שישים ריבוא בוקעין, דהוי לעולם כרמלית, אבל ודאי דאינו קיל יותר רחוב העיר מבחוץ לעיר.

ועוד דהלא מבואר ברמ"א סוף סימן שנ"ז לענין כחו דלא גזרינן בכרמלית, דאין זה אלא בכרמלית שחוץ לעיר, אבל בכרמלית שבתוך העיר גזרינן לעולם, דמיחלף ברשות הרבים עצמה, אף בזמן הזה דלית לנו רשות הרבים. וכתב על זה המג"א (ס"ק יא) דבעיר שייך למיגזר אטו עיר גדולה שיש בה ששים ריבוא, וביאר המחצית השקל דבעיר נמצא עכ"פ איזה עיר בעולם שיש בה שישים ריבוא ושייך למיגזר, משא"כ מחוץ לעיר דלא משכחת דרך שיהיה ששים ריבוא בוקעין בו. הרי דיותר יש לגזור בכרמלית שבתוך העיר מבכרמלית שמחוץ לעיר.

ואם כן אין שום מקום קולא מה שמערבין באמצע העיר ונשאר מהרחוב חוץ לעירוב, דמה שנפרץ לרחוב שבתוך העיר, גרע יותר מבנפרץ לחוץ לעיר.

שוב ראיתי כי הדבר מבואר שם במהרי"ט באותה תשובה, דאף בעיר המוקפת חומה ואין מערבין אותה כולה אלא שכונת ישראל ביחד, והמבואות פתוחות להעיר, צריך שני פסין, דמה שפתוחות להעיר הוי פתוחות לכרמלית. והביא ראיה מירושלים ת"ו, אע"פ שמוקפת חומה ודלתותיה נעולות בלילה, קרינן לה כרמלית בפרק כל גגות (עירובין קא.), יעיי"ש.

וצריך לומר לפי זה, דשאני לן דין מבוי שהוא מיוחד רק לאיזה בעלי בתים מחצירות הפתוחין לו, לכן הוי רק כחצר שאינה מעורבת, אבל רחוב העיר כיון שהוא מיוחד לרבים, אף שמוקף חומה ודלתותיו נעולות, מקרי כרמלית, דמיחלף ברשות הרבים, להחמיר בהמבואות הפתוחות לו. וכפי הנראה לא היה ביד הגאון הנ"ל גוף ספר תשובת מהרי"ט כשכתב זה, שכתב עליו היפך מהמבואר שם.

ועיין מג"א (סי' שסג) ס"ק כ"ז, שהביא מהגהות מיימוני (הל' עירובין פ"ה אות ד) בשם מהר"ם דבמוקף חומה, כיון שאינו אלא סילוק דיורין להפריד מבואות ישראל מהעכו"ם, לא הוי כמפולש לרשות הרבים להצריך צורת הפתח בעקמימות, אבל מ"מ צריך ב' לחיים. ולבסוף העלה דעת הרמ"א דמיירי בין מוקף חומה או אין מוקף חומה צריך צורת הפתח, ואך לענין זה קיל, דבעקמימות אין צריך צורת הפתח. עכ"פ אף במפולש לאמצע העיר אפילו בעיר מוקף חומה, צריך צורת הפתח בצד החיצון ממבוי, ועכ"פ ב' לחיים צריך לכ"ע.

ובתשובת הר"ן סימן ע"ב כתב וז"ל, אע"פ שעירכם דין רשות היחיד עליו, כיון שיש לה חומה ודלתותיה נעולות בלילה, אע"פ כן כיון שלא הוכשר כל המבוי, נמצא בשני ראשיו פתוח למקום האסור לו, והוי ליה כהאי דאמרו בעירובין (ו:) מבוי המפולש צריך צורת הפתח וכו', יעיי"ש. הרי שמערב באמצע המבוי, ונשאר מפולש לשארי מקום המבוי שחוץ לעירוב שבתוך העיר. אף בעיר המוקפת חומה ודלתותיה נעולות, דן אותה לגמרי כמפולש לכרמלית, וכל שכן בעיר שאינה מוקפת חומה דהוי כרמלית גמורה. עכ"פ הדבר פשוט וברור שאין להקל כלל עבור שהעירוב הוא באמצע העיר, וצריך גם לדעת המהרי"ט והחתם סופר ז"ל שני לחיים עכ"פ.

ויתר הדברים שהביא הגאון הנ"ל דברי שואל ומשיב ודברי החתם סופר ז"ל, כבר הארכתי בדבריהם לעיל.

כללו של דבר, בנידון דידן שנצטרפו כל החששות, שהוא רחוק מהכותל ובד' טפחים, ובמקום הריצפה שהוא מיוחד לעבור בו רבים, והוא בהרבה מקומות מרחובות העיר, באופן דהוי מבוי מפולש לגמרי, דאסור לכ"ע, וגם אין בו אפילו לחי מצד השני סמוך לכותל. בהצטרף כל אלו לא אדע על מה יש לסמוך להקל אף בדיעבד ובשעת הדחק, ואף כי באחת מהן אין להקל, ומכל שכן אם שלש אלה לא יעשה לה, נסתרו כל ההיתרים.