שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן צה

<< יורה דעה סימן צד • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן צו >>

~ סימן צה ~

ב"ה. שלום וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרב המאור הגדול, חריף ובקי, החסיד המפואר כש"ת מוהר"ר חיים אליהו שטערנבערג נ"י.

אדשת"ה, הגיעני מכתבו בדבר אשר הציע לפני את הצדדים בדבר הערמת מכירת הקרקעות של ארץ ישראל לנכרי ר"ל, להתיר בעבודה בשנת השמיטה.

א

אוי לנו שכך עלתה בימינו בעוה"ר, וכל גדולי התורה האמיתים אשר יראת ה' בלבבם ומבקשים האמת אסרו בהחלט, כי כל ההיתרים בזה הבל הבלים המה אין בהם ממש, אשר חתרו איזה רבנים המושפעים ממנהלי הציונים האפיקורסים ונמשכים אחרי מרבית העם שנפלו ברשת המינות ר"ל, והטעו איזה רבנים מועטים בחו"ל בדרכים שאין להעלות על הכתב.

ועליהם כתב גם בספר ערוך השולחן בספרו הנדפס על דיני זרעים בהלכות שמיטה ויובל סימן ט"ו סוף אות י' וז"ל, ומה שהקילו בעוה"ר בעת הזאת בישובי ארה"ק לעשות בשביעית על פי שטרי מכירה, על היסוד שאין זה רק מדרבנן, זהו עלבון תורה"ק ועלבון ארה"ק להאריך פזורינו ככתוב בתוכחה, ויד המכונים רק בשם ישראל באמצע, כאשר כבר צווחו גדולי הדור על זה, כמבואר בתשובת גיסי הגאון הצדיק מוואלאזין בחיבורו משיב דבר (ח"ב סוס"י נו) בקונטרס השמיטה (ד"ה וראיתי), עכ"ל. הנה הוציא בלשונו את המתירין האלה מכלל ישראל, דכתב שרק מכונים בשם ישראל.

ובצדדי ההיתר שכתב לא אוכל להאריך כעת בכל פרטי הענינים, אבל הדברים מבוררים כשמלה להמעיין בהלכה זו בעינים פקוחות. אך אין כוחי ועתי עמי להאריך כעת, אבל אכתוב לו עכ"פ בהערות קצרות תמצית ההלכה בדרך כלל.

הנה בעיקר פלוגתת הראשונים ז"ל אם שביעית בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, רבו האומרים שהוא דאורייתא, וצריך ביאור רחב בהרבה ראשונים ז"ל הסתומים, ולבא על המנין. אך כבר כתב החרדים ז"ל (מצוות התלויות בארץ פנ"ח סוף אות יד) שלפי דעת רוב הפוסקים שביעית בזמן הזה דאורייתא, וכן הוא בירושלמי.

ומה שהחליט החרדים ז"ל דדעת הירושלמי, דשביעית בזמן הזה דאורייתא, אף דלכאורה בפרק ב' דדמאי (סוף) הלכה א' כתב, קל הוא שהקילו בשביעית דדבריהם. אבל מבואר שם בפירוש, דלא אמר כן אלא לדעת רבי, דלשיטתו סובר כן. ונראה גם במקומו שם בפרק ב' דדמאי דאין הלכה כן, דרבי יוחנן ורבי אלעזר ברבי שמעון רבו בזה על רבי, ואין הלכה כרבי אלא מחברו ולא מחבריו (פסחים כז.).

ועכ"פ ממה שסתם הירושלמי בהיתר הארנונא שהוא מטעם סכנה, כמו שהביאו התוספות (סנהדרין כו. ד"ה משרבו) בשמו, נראה ברור שהוא סובר להלכה שהוא דאורייתא, וצדקו דברי החרדים זלה"ה.

ב

אבל אין נפקא מינה, דגם אם הוא דרבנן אין היתר. דמה שהתירו בסנהדרין כ"ו (ע"א) משום ארנונא, הנה מלבד שהתוספות ורוב הראשונים זלה"ה כתבו שהוא בשביל סכנה, וכמבואר בירושלמי, אבל אף להאומרים שההיתר הוא בשביל ששביעית בזמן הזה דרבנן, אין ההיתר אלא התם בארנונא. וכמבואר בדברי הראב"ד ז"ל בפרק א' מהלכות שמיטה ויובל (הי"א) שלא התירו לעבוד בשביל האונס, אלא במקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, ולא היתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם, אבל לא במה שהחזיקו. והטעם שהתירו במקומות אלו, משום הארנונא שהיה נוטל המלך חומש מפירות הארץ, ומי שאינו עובדה גוזלין אותה ממנו, יעיי"ש.

הרי, שאף במקומות שהוא מדבריהם, אין טעם ההיתר בשביל הארנונא מחמת עוני ודוחק, אלא בשביל שהעכו"ם גוזלים על ידי זה כל השדה.

ובאמת שעל זה הקפידו חז"ל מאוד שלא יבא שדה ישראל ליד עכו"ם, דאית ביה תרתי, איסור חניה שהוא מן התורה, וגם הפקעת השדה ממצוות, כמבואר בעבודה זרה (כא.), ולכן התירו בשביל זה במקום שהוא מדבריהם.

והרדב"ז ז"ל השוה דעת רש"י ז"ל (סנהדרין שם ד"ה פוקו) שכתב הטעם בשביל ששביעית בזמן הזה דרבנן, לדעת הראב"ד ז"ל. ובדעת הרמב"ם ז"ל (הל' שמיטה ויובל שם) כתב הרדב"ז שסובר טעם ההיתר בשביל שהיה סכנה, יען שכן מבואר בירושלמי.

וא"כ לכל הדיעות לא מצאנו היתר בשביל עוני ודוחק. דלדעת התוספות והרמב"ם וסייעתם, אין ההיתר אלא בשביל סכנת מיתה ר"ל. ולדעת האומרים הטעם בשביל שהוא מדרבנן, ג"כ לא נזכר ההיתר אלא בארנונא שהיו גוזלין את כל השדה. ומנין לנו להמציא היתר חדש בשביל עוני ודוחק, מה שלא נזכר בש"ס. ואינו דומה כלל לארנונא שבש"ס, כיון שאין חשש כלל שיגזלו העכו"ם את כל השדה.

ולשון הש"ס נראה ג"כ, שכתבו בתחילה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולים, משרבו האנסים, ומאי נינהו ארנונא, כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, חזרו לומר אוספין כשרין סוחרין פסולין.

והנה ודאי אף טרם שרבו האנסים, דהיינו ארנונא, היו עניים בעולם, כמו שאמרו (ר"ה ו.) דעניים שכיחי וקיימי בכל עת, וא"כ האיך החליטו דאחד זה ואחד זה פסולים, דילמא אית בהו גם עניים שאין להם מה יאכלו. וגם אח"כ בכרוזו של רבי ינאי שהכריז פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, ולא הזכיר כלל שאר עוני ודוחק, וכי אין שום עניות ודוחק בעולם כי אם הארנונא, וא"כ למה הזכיר דווקא הארנונא שיש שם טעם נוסף של אימת העכו"ם שלא יגזלו השדה, ולא נשמע משם על שאר עניות ודוחק.

וכן אח"כ בעובדא דרבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק, דחזיה להאי גברא דקא כריב, ואמרו יכול לומר אגיסטון אני בתוכו. והנה באמת לא היה אגיסטון, דהרי קרי להו על ידי זה שם בש"ס קשר רשעים, ועל כרחך שאמרו כן בלי ידיעה, מה שיש מציאות שיכול לומר. וא"כ למה לא אמרו גם שיכול לומר עני אני, שאין לו מה יאכל, דעניות שכיחא. ועל כרחך דאין זה היתר, אלא אם הוא אגיסטון. ודברי הראב"ד ז"ל מוכרחין, ולא מצינו שום פלוגתא עליו בזה.

עוד ראיה לפענ"ד מפרק בתרא דעבודה זרה דף ס"ב ע"ב, דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית, אתו אמרו ליה לרבי יוחנן, אמר להו יאות הן עבדין, וכנגדן באתנן מותר. ופירש רש"י ז"ל (ד"ה יאות) כיון דהאי שעתא לא הוו הנך בעין, ולא איחלופי הני בהני, לאו חליפין נינהו, ולא חיילא קדושת שביעית עלייהו. ומשום הכי מותר כה"ג גם באתנן. וכן כתבו שם התוספות (ד"ה יאות) ושאר ראשונים ז"ל, יעיי"ש.

והא דלא עשו כן אלא לעניים ולא לעשירים, אף דבאמת אין בזה איסור כלל מטעם הנ"ל, מ"מ כיון דעכ"פ מיחזי כעושה סחורה בפירות שביעית, לכן אין לעשות כן לעשירים. ואותן שבאו ואמרו לרבי יוחנן, הקפידו עליהם אף במה שעשו כן לעניים. אבל רבי יוחנן אמר דכיון דבאמת אין זה בכלל עושה סחורה בפירות שביעית, ואך מטעם דמיחזי בלבד, אין להחמיר כל כך בתקנת עניים.

ומעתה אם נימא דלפירוש רש"י ז"ל שפירש בההיתר משום ארנונא שהוא בשביל דשביעית בזמן הזה דרבנן, נכלל בזה גם להתיר בשביל עניות ודחקות, א"כ כל הטורח הזה למה לפרש בהך דיזפי בשביעית ופרעו בשמינית שהוא בשביל דלא הוי חליפין כלל כיון שלא היה בעין, הלא מרא דהאי עובדא של היתר הארנונא הוא רבי ינאי, וכבר הכריז על היתר זה, א"כ לשיטתו שפיר עבדו דבי רבי ינאי אף אילו היו הפירות בעין, ואפילו היו עושים עמהם ממש סחורה בפירות שביעית, כיון דעניים הם, והוצרך לבקש טצדקי לתקנתם. ואם במקום דוחק התירו אף לעשות מלאכה בשביעית, כל שכן בעשיית סחורה שהוא קיל ממלאכה.

ובגמרא סוכה דף מ' ע"ב וערכין דף ל' (ע"ב), בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, ופירש רש"י ז"ל (סוכה שם ד"ה אדם; ערכין שם ד"ה אבקה) מידי דלא הוי עיקר האיסור תלוי בו, קרי אבק, כמו אבק רבית ואבק לשון הרע, ואיסור סחורה קרי אבק שביעית דעיקר איסור שביעית לא תזרע לא תזמור, וזהו איסור קל שבה.

הרי, דאיסור סחורה אף שהוא ג"כ איסור עשה, וכמה קשה כמו שאמרו חכז"ל, ואע"פ כן לנגד איסור מלאכה הוי איסור קל, ומ"מ אף בעניים לא מצאו היתר, אלא בשביל שלא היה בעין ולא חיילא עליהו קדושת שביעית, אבל באיסור סחורה לא עלה על דעתם ז"ל להתיר בשביל עניות ודוחק. ואותן שבאו לרבי יוחנן הקפידו גם בזה שלא היה בעין, ומכל שכן שאין להתיר ח"ו איסור מלאכה בשדות בשביל עניות, ולא התיר רבי ינאי אלא בארנונא, וכמו שכתב הראב"ד ז"ל, וזה ברור לדינא.

אבל באמת בלאו הכי כל הענין הוא שקר, כי עשו מלאכה בשביעית בעוה"ר בכל המקומות אף במקומות שהיו עשירים גדולים על סמך היתר זה של עניות, שלא היה אלא דבר בדוי מן הלב לסמות עינים בהיתרים. ובאמת אילו היו שומרים את השביעית כראוי, היה הברכה מצויה יותר, ולא היינו באים לידי צרות ועניות, כמו שצווח הכתוב (ויקרא כה, כא) וצויתי את ברכתי.

ג

מה שכתב שסומכין דמכירה לזמן מותר. זה הבל, דהרי בשדה אף שכירות אסור בארץ ישראל, כמבואר בגמרא (ע"ז כא.) הטעם משום דאית ביה תרתי, חדא חניית קרקע וחדא דמפקע ליה ממצוות. והרי שכירות בודאי אינו אלא לזמן, וגם אינו מכירה כלל ואע"פ כן אסור, מכל שכן מכירה דאף שאינו אלא לזמן מ"מ הוי מכירה יותר משכירות, ואף לחפור בה בורות שיחין ומערות, עיין רמב"ם הלכות מכירה פרק כ"ג (ה"ו).

ועוד דהרי מבואר בעבודה זרה במשנה דף י"ט ע"ב ובגמרא כ' ע"ב שאין מוכרין להם כל דבר המחובר לקרקע, כגון אילן וקמה ושחת. וקעביד התם בגמרא צריכותא, דבאילן דכי משהי ליה לא פסיד, ופירש רש"י ז"ל (ד"ה משהי) משהי ליה במחובר, ונמצא שנתן לו ישוב וחניה בקרקע, אבל קמה פסדא בשהייתה. ובכלהו אמר התם אח"כ דלאו ברשותיה קיימי ולא מצי משהי להו. ופירש רש"י ז"ל (ד"ה דלאו) שחת ואילן וקמה בקרקע ישראל נינהו ולא מצי לשהויינהו, דישראל מעכב עליה.

וברמב"ם שם הלכות עכו"ם (פ"י ה"ד) לא הזכיר כלל אילן, אלא פירות ותבואה. ונראה דלכן השמיטו, בשביל דכל שכן הוא, דכיון שאסור למכור להם פירות ותבואה דכי משהי להו פסדי, א"כ ק"ו אילן, ואין צריך להזכירו.

הרי, דאף במכירת פירות ותבואה שנגמרו כל צרכן שעומדין ליקצץ תיכף, ויש פסידא בשהייתן, מ"מ כיון שאפשר דמשהי ליה קצת, אית ביה חניית קרקע ואסור למכור להם. ומכל שכן במכירת כל השדה על שנה שלימה. ועל כרחך דכיון דאסרה התוה"ק ליתן לעכו"ם חניית קרקע, אין לחלק בין רב למעט, דלא נתנה התוה"ק דבריה לשיעורין.

ומה שנסתייעו מלשון הרמב"ם ז"ל (שם) שכתב הטעם שאין מוכרין להם, שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן עראי. והוכיחו מזה, דמכירה לזמן אין ישיבתו ישיבת קבע ומותר. העתיקו בזה חצי הסעיף, כי שם באותו הסעיף כתב הרמב"ם ז"ל שאסור למכור להם פירות ותבואה, ותיכף אחר זה כתב אותו הטעם הנ"ל. ועל כרחך דאין כוונתו בטעם זה לאסור רק מכירה חלוטה, לא על שנה שלימה, שהרי דבריו סובבים גם על פירות ותבואה שנגמרו, דודאי לא ישארו שם על שנה הבאה, ובפרט דפסדי אף בשהיה מועטת.

ועל כרחך הכוונה, דאם יש לו חנייה בקרקע אף לזמן מועט, מ"מ באותו זמן שיש לו החניה בקרקע, הוי ישיבה קבועה, וכשאין לו שום חנייה בקרקע, הוי גם באותו הזמן שהוא שם ישיבת עראי, אף שדעתו להיות שם זמן ארוך.

וכמה פעמים מצינו בדברי חז"ל לשון קביעות שאינו תלוי באריכות הזמן ולא בגודל המדה, אלא שחשיבות הענין עושהו לקבע, כמו שבת קובעתו למעשר (ביצה לה.), וכדומה הרבה ענינים מצינו כן.

ואף לפי דבריהם שענין הקביעות בזה תלוי בזמן מרובה, מאן מפיס ששנה שלמה אינו מספיק להיות נקרא קביעות מקום, וברמ"א או"ח סימן תכ"ט (ס"א) דבדר בעיר י"ב חודש הוי מבני העיר, והמג"א (ס"ק ב) הביא מהסמ"ק (סי' רמח) דהאידנא סגי בל' יום. וזה באין דעתו להשתקע, דבדעתו להשתקע הוי מיד כבני העיר, עיין חק יעקב (ס"ק ה) ומחצית השקל (ס"ק ב) שם. ואם כן במוכר לו על שנה שלמה, נתן לו חניה וישיבה קבועה, על כל פנים יותר מאילו לא היה מוכר לו, והוי ודאי בכלל האיסור שלא ליתן לו חניה.

ואך מפירות ותבואה נראה דאף שהוא לזמן מועט מאד אסור, ונראה הכוונה כמו שכתבתי למעלה. ובפרט בשדה שאמרו ז"ל דאית ביה עוד איסורא שמפקיעה ממצוות, בזה ודאי אין חילוק בין זמן לזמן, וזה גופא שעושה טצדקי להפקיע הקרקע ממצות שביעית הוא איסור חמור, שאסור להפקיע קרקע ארץ ישראל ממצוות, ובפרט ממצות שביעית שהיא גדולה מכל המצוות כמו שכתב הרמב"ן ז"ל (ויקרא כה, ב).

ומה שהביאו מדברי הרמב"ן ז"ל (שם כג) המובא גם בספר החינוך (מצוה שלט), שפירש בלאו דהארץ לא תמכר לצמיתות (שם), שלא למכור לנכרי, שהיא מכירה חלוטה ואינו מחזירה ביובל. זה ודאי דאך הלאו דלא תמכר לצמיתות, אינו עובר אם אינו מוכרה מכירה חלוטה, אבל אין זה ענין לאיסור חניה בקרקע שהוא מלאו דלא תחנם (דברים ז, ב, עי' ס' המצוות להרמב"ם לאוין נ, ס' החינוך מ' תכו).

ועיין תוספות ישנים שבת דף ג' (ע"א בגליון תוד"ה בבא) בהא שכתבו פטור ומותר, דעדיין אסור מאיסור לפני עור לא תתן מכשול, אלא מאותו איסור דמיירי שם מאיסור שבת, מזה מותר.

גם יש נפקא מינה, דאיסור מכירת קרקע לנכרי שלא ליתן לו חניה וישוב בארץ הקודש, נראה דלגר תושב שקיבל עליו ז' מצוות בני נח, מותר למכור לו. והרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ז' כתב, דמשום הכי גר שקיבל עליו ז' מצות נקרא גר תושב, לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל, וכן נראה מדברי הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה צ"ד. אבל משום לאו דלא תמכר לצמיתות, ודאי דאסור אף בגר תושב, כי אף שקיבל עליו ז' מצות שנצטוה עליהם, אבל מצות יובל אינו מז' מצוות, ולא יחזיר את הקרקע. נמצא דבגר תושב שפיר יש חילוק בין מכירה לזמן למכירה חלוטה, אבל בשארי עכו"ם שלא קיבלו עליהם ז' מצוות, אף מכירה לזמן אסור משום חניה בקרקע.

ועכשיו אין נפקא מינה בזה, דכבר כתב הרמב"ם ז"ל שם בהלכות איסורי ביאה דאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג.

ונהירנא שבהיותי בארה"ק שמעתי אומרים בשם איזה ספר שנדפס אז, היתר על המכירה, שאינם מוכרים גוף הקרקע אלא העפר עד כל עובי המחרישה, ומותר למכור עפר ארץ ישראל. ושמעתי מאיזה תלמידי חכמים שהשתמשו בסברא זו.

והייתי משתומם עד כמה הגיע סמיות עיניים לחשוב בדברי הבלים כאלו. חדא, דהרי אף פירות ותבואה שאינם מהקרקע אלא בשביל חיבורן להקרקע, אסור למוכרן לנכרי, ומכל שכן הקרקע גופא עד עובי המחרישה. ועוד, דהרי גם בעציץ שאינו נקוב כיון שיונק מהקרקע יש פלוגתא אם דינו כקרקע, ובעציץ נקוב כיון שנוגע בקרקע דרך הנקב ודאי דינו כקרקע, א"כ מכל שכן הקרקע עצמו.

וברש"י ז"ל פרשת נח על הכתוב והנני משחיתם את הארץ (בראשית ו, יג ד"ה את הארץ), פירש עם הארץ, שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו. ופירש המהרש"ל, הובא בשפתי חכמים שם, דג' טפחים בעומק נקרא ארץ, ומכאן ואילך לא נקרא ארץ. אם כן חזינן דאדרבה רק כל עובי עומק המחרישה נקרא ארץ ולא יותר.

גם הסברא בעצמה לא ניתן להאמר, דהאיך אפשר לומר דמה שאסרה התורה הקדושה ליתן לעכו"ם חניה וישיבה בקרקע, אין הכוונה שאסור להושיבם למעלה על הארץ, אלא מתחת לארץ. ובמה שאמר הכתוב (דברים כט, כב) גפרית ומלח שרפה כל ארצה, מבואר בירושלמי (תענית פ"ד סוף ה"ה) ובמדרש איכה (סוף פתיחתא) שלא היה גפרית ומלח אלא עובי עומק המחרישה, הרי דזה נקרא כל ארצה.

מה שהביאו מהירושלמי (ע"ז פ"א סוף ה"ט) שהתיר רבי יהושע להשכיר במקום שאין ישראל מצויים, כהדא בסוריא.

הנה זה מעשה לסתור, דלא התיר אלא במקום שאין ישראל מצויים, ואם לא ישכיר לנכרי יבירו, ולכן אמר רבי יהושע שזה דינו כסוריא שמותר בשכירות. אבל במכירה ודאי דאסור אף במקום שאין ישראל מצויים, דהרי לא מדמה לה אלא לסוריא, ומכירה גם בסוריא אסור. אבל במקום שישראל מצויים, אסור גם בשכירות, וכל שכן במכירה, וזה פשוט לכולי עלמא.

אמנם גם בעיקר הדבר להתיר אף במקום שאין ישראל מצויים בשכירות, היא פלוגתא שם בירושלמי, דרבי יוחנן אוסר, ולא נתבאר בפוסקים הלכה כמאן. ומסתימת דברי הפוסקים שהשמיטו כולם פלוגתא זו ולא זכרו מזה מאומה, אלא סתמו הדברים לאסור בשכירות בארץ ישראל, ולא חילקו כלל בין יהודים מצויים לאינם מצויים, נראה שדעתייהו לאסור בכל גווני. ואולי למדו כן מסתימת הבבלי שלא הזכירו כלל לחלק בזה באיסור השכירות לנכרי.

ובשנת השביעית נראה דאסור אף לדעת המתיר בירושלמי, כי מבואר שם בירושלמי דרבי יוחנן אמר יבירו ואל תשכירם לנכרי, ושוב הביא דרבי יהושע התיר. ומשמע דמטעם זה התיר בשביל שלא יבירו, דזה ודאי היא קפידא בשאר השנים שלא יבירו קרקעות ארץ ישראל. אבל בשנת השמיטה, אדרבא זה מצוותה שיבירו, והיא פיוס הארץ בשבתה את שבתותיה. ועכ"פ אין ראיה משם אף לדעת המתיר. ולדינא אין נפקא מינה בזה, כי ישראל מצויים שמה.

ד

ובאמת כי הערמת המכירה בזה, אינו מועיל כלום להתיר האיסור. דאף בחמץ דסגי בגילוי דעת, כמו שכתב הר"ן ז"ל (פסחים א. ד"ה ומהו), ואע"פ כן החליטו האחרונים ז"ל (עי' שדי חמד מע' חמץ ומצה סי' ט, אות א ד"ה הנה; אות ו ד"ה וגורמת; אות לה; סוף אות לט) שאם הוא בעצמו נושא ונותן בהחמץ אחר שמכרו, מתבטל המכירה, והוי הערמה ניכרת, דכיון שהוא מתנהג עם החמץ אחר המכירה כאדם העושה בשלו, ניכר שלא היה המכירה אלא ערמה, ואף במקום שהתירו להערים, לא התירו אלא בהערמה שאינה ניכרת עכ"פ, אבל הערמה ניכרת אין בה ממש כלל.

וא"כ כאן שעובדים כל השנה רק ישראלים, ונושאים ונותנים בכל הפירות, הכל כעושים בשלהם, גלוי לכל, אין לך הערמה ניכרת יותר מזה.

וגם מהאי טעמא גופא כיון שהמכירה אסורה על פי התורה הקדושה, וגם בנימוסיהם של הציונים היא אחד מהנימוסים שלא למכור שום קרקע מקרקעותיהם לנכרי, וכדי לעשות היתר בשביעית המה מוכרים בפעם אחת כל ארץ ישראל לנכרי, וזהו חוכא וטלולא, וניכר ומפורש באר היטב שאינם מוכרים כל הארץ לנכרי, אלא איערומי קמערים להפקיע את כל הארץ ממצות השי"ת. ולא התירו הערמה ניכרת כזה בשום מקום.

ה

אמנם כתבתי כל זה לרווחא דמילתא לפי דבריהם, אבל באמת אין נפקא מינה בכל זה, שאף אילו היה מועיל המכירה והיה הקרקע של הנכרי ממש, מכל מקום אסור לישראל לעבוד עבודה בשביעית.

ואף לסייע להנכרי בעבודה, אף באיזה פעולה כל דהו אסור, כמבואר בגמרא גיטין דף ס"ב (ע"א) אין עודרין עם העכו"ם בשביעית, ואין שום חולק בזה, דבגמרא עשה מזה קושיא על המשנה (שם סא.) דקאמר מחזיקין ידי עכו"ם, ותירץ שאינו אלא בדברים. ולשון הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות שמיטה (ה"ח) מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית בדברים בלבד, שיאמר לו תתחזק או תצליח, שאינם מצווים על שביתת הארץ, אבל לא יסעדנו ביד.

הרי, דאף לסעדו קצת, אין היתר אלא בדברים בלבד, אף אם הקרקע היא שלו. וא"כ ק"ו אם רק ישראלים עושים כל המלאכות, אין לך חילול השם בפרהסיא יותר מזה, וכל הפירות נעשים בעבירה ואסורים. וכל ההיתרים שכתבו, אינם נוגעים כלל להתיר עבודת ישראל בעצמו.

ובסנהדרין כ"ו (ע"א) גבי יכול לומר אגיסטון אני כתב רש"י ז"ל (ד"ה אגיסטון) שני פירושים, הא' שכיר אני וקרקע של נכרי היא. ופירוש השני, משום ארנונא. ודחו התוספות (ד"ה אגיסטון) פירוש ראשון, דהרי אין עודרין עם הנכרי בשביעית, והוכיחו כפירוש השני. ותמוהים לכאורה דברי רש"י ז"ל בפירוש הראשון, שהוא נגד הש"ס.

ונראה לפענ"ד ליישבו, שאין כוונת דברי רש"י ז"ל שיכול לומר היתר בשביל שהוא קרקע של נכרי, שהרי לא אמרו בש"ס אלא אגיסטון אני בתוכו ולא יותר, ואם ההיתר הוא בשביל שהוא קרקע של נכרי, עיקר חסר מן הספר, שלא הזכיר כלל אם הוא של נכרי, ומה שהוא שכיר אינו נפקא מינה לענין ההיתר, דאף מי שאינו שכיר יוכל לעבוד אצל נכרי, אלו לא היה האיסור בקרקע של נכרי.

אבל נראה דבשביל שהוא קרקע של נכרי בודאי אין היתר, כמבואר בגמרא וכמו שכתבו התוספות כאן. אבל הכא טעמא אחרינא אית ביה, דכיון שהוא שכיר, הוא מחויב לעבוד עבודתו, ומה שאמרו פועל יכול לחזור באמצע היום, הוא בשביל דכתיב כי לי בני ישראל עבדים, כמבואר בגמרא בבא מציעא דף ע"ז (ע"א) ובש"ע חו"מ סימן של"ג (ס"ד), אבל בקבלן ובגווני אחריני שאין הפועל יכול לחזור בו, יוכל הבעה"ב לכופו ע"י הבי"ד לעבוד עבודתו. וא"כ בשכיר אצל הנכרי, שהנכרים בודאי אינם דנים בזה כדברי תורה דכתיב ביה כי לי בני ישראל עבדים, ואינו יכול לחזור, ויוכל לכופו ע"י הערכאות לעבוד עבודתו.

והרמב"ם בפרק א' מהלכות שמיטה הלכה י"א כתב, וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית, הרי זה עושה. וכתב הכסף משנה, שבא ללמדנו שאע"פ שלא יהיה האנס מלך או עבד מלך, הרי זה עושה. וכיוצא בזה כתב הרדב"ז בכוונת דברי הרמב"ם ז"ל, דכיון שהדבר תלוי משום חיי נפש, מה לי אונס המלך מה לי אונס אחר, ומה לי לצורך מזונות החיל ומה לי עבודת כל הקרקע, יעיי"ש.

ואפשר לומר דלאו מכח סברא בלבד סובר הרמב"ם ז"ל לדמות אונס אחר לאונס המלך, אלא סובר כפירוש ראשון שברש"י ז"ל אגיסטון אני, שכיר אצל עכו"ם, וא"כ יכוף אותו העכו"ם לעבוד עבודתו, דכן הוא הדין במשפטי הערכאות, והוי אונס כמו בארנונא, וכדברי הרדב"ז דאין חילוק מי הוא האנס.

ולדעת רש"י יש לומר, שבשכיר אצל נכרי הוא יותר סכנה מבארנונא, שבארנונא כתב הראב"ד ז"ל שהיה דרכם לגזול את כל השדה עבור המס, ודי להם קנס זה עבור המס שאינו אלא חלק חמישית מהפירות, ועכ"פ אין סכנה בדבר, והוצרך עוד לטעם שהוא מדרבנן. אבל בשכיר אצל עכו"ם, שכל הקרקע היא של הנכרי, ומוכרח לו לעבודתו, ואם ימרוד בו השכיר ולא יעבוד כפי המוטל עליו במשפטי הנכרים, יוכל לכופו בכמה מיני סכנות, או יביאו בתפיסה ע"י הערכאות, שכתבו התוספות (סנהדרין שם ד"ה משרבו) שהיה סכנה שהרבה מהם היו מתים בתפיסה, וא"כ אפשר דמותר אף בשביעית דאורייתא.

ועכ"פ אין צריכין לומר בכוונת רש"י ז"ל שההיתר הוא בשביל שהקרקע היא של נכרי, אלא בשביל שהוא שכיר אצל הנכרי.

ולדינא בודאי הדבר ברור, כיון שכן הוא בש"ס בלי שום חולק, ופסקו כן התוספות והרמב"ם ושאר כל הפוסקים, אין להסתפק בזה שבודאי אסור לישראל לעשות שום עבודה בשביעית אף בקרקע של נכרי, וכל ההיתרים אינם מועילים לזה כלל. ובחינם מוסיפים פשע על פשע לעבור גם על איסור מכירת ארץ ישראל לנכרי.

ו

אמנם לא הקרקעות בלבד הם מוכרים אלא את כלל ישראל הם מוכרים לנכרים, כי מעכבים את גאולת ישראל מהם בעון השמיטה, כנודע ומבואר בכתוב (ויקרא כו, לד), גם את נפשותיהם מוכרים להיות ככל הגויים.

ועיין רמב"ן פרשת בהר (כה, ב) שכתב שהחמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (ויקרא יח, כח), שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, והחזיר הענין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות, ונאמר (שם כו, מג) והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה, וכן שנינו (עי' אבות פ"ה מ"ט) גלות בא על עינוי הדין ועל עיוות הדין ועל שמיטת הארץ, מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעוה"ב, יעיי"ש שהאריך עוד.

ובא וראה מה שאמרו בש"ס סנהדרין כ"ו (ע"א) ברבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק שהיו מהאמוראין וראויין לעבר השנה, ואך ע"י שלמדו זכות על העושה מלאכה בשביעית, קרא אותם קשר רשעים וחשודין על השביעית. ופירש רש"י (ד"ה החשודין) שנעשו סנגורין לרשעים. ואנן מה נענין אבתריה שהתירו שמיטת כל הארץ בדברי שוא והבל כל כך, השי"ת ירחם במהרה.

ובמשנה שביעית (פ"ד מ"ג) וגיטין ס"א (ע"א) דקאמר מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית אבל לא ידי ישראל, ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. וביאר שם בש"ס (סב.) דהיינו בדברים. ואף דאין כופלין שלום לנכרים, מ"מ שלמא בעלמא בלי כפילא אומרים לנכרי מפני דרכי שלום. אבל לא לישראל העושה מלאכה בשביעית, וכן הוא ברמב"ם ז"ל, יעיי"ש.

הרי, דאף אותו השלום שנותנין לנכרי מפני דרכי שלום, אין ליתן לישראל העושה מלאכה בשביעית, ואין לחוש לדרכי שלום בעון הנורא הזה של חילול שביעית.

ויש להאריך עוד בזה, אלא שאין הפנאי מסכים, ואשים מחסום לפי. ודי להמתבוננים באמיתת הענין.

ז

אודות לקיחת חבל בבחירות לכנסת המינים

מה ששאל אם ליקח חבל בהבחירה, כבר נודע דעתי בזה. ותמה אני מה שכתב שאם ילכו כל היראים להבחירה, יראו שיש הרבה שומרי הדת ויתחשבו עמם. הלא אדרבה אם ילכו כל היראים, ואפילו אם יבואו על ידי זה עוד איזה אנשים מהיראים להכנסת, אבל יותר ממאה שבצירי הכנסת המה מינים ואפיקורסים ומתכוונים להעביר על הדת, והיראים יתבטלו במיעוטא דמיעוטא, כי לנגד דתוה"ק כל המפלגות בעצה אחת ואינם מתחשבים במיעוט שומרי הדת היושבים שמה, כאשר העיד הנסיון.

ואדרבה היראים הנכנסים לבית המינות ר"ל, נכנסים לעולם בפשרות בעיקרי דתוה"ק, כי להיושב שמה אי אפשר בענין אחר, כי כל התיסדות המדינה חוקיה ומשפטיה בדיני ממונות ודיני נפשות ועריות, המה חוקי עכו"ם, ובכל בתי החינוך של כל המפלגות מרבים מינות ואפיקורסות בישראל. וכל הנכנס לישב באותו הכנסת, הוא נעשה שותף לכל אלו העבירות הנוראות ר"ל, ובעל כרחו עושה פשרות והיתרים בעיקרי התורה הק'.

ועוד נחלש כח היראים בזה, ואומרים הלא יש לכל היראים צירים בהכנסת ובטלים במיעוטם, ואין להם טענה עוד. וגם שבעצמם מוותרים שם על גופי התורה ובטלים במציאות, וסהדי שיקרי אאוגרייהו זילי (סנהדרין כט.).

משא"כ אם היראים יתיצבו על מעמדם לעשות כדת וכהלכה שלא ליקח חבל בחברת המינים ר"ל, ולא יוותרו על עיקרי התורה, הנה בזה יראו שיש הרבה יראים בהמדינה שאינם רוצים להתבטל בחברת המינים, וידעו שעדיין יש כח התורה בהמדינה, ולמה ניזיל בתר סברא הפוכה.

וכבר אמרתי כן בבחירה הראשונה, אבל רבים טעו אז בזה, כי לא ראו עדיין המצב. אבל עכשיו שכבר העיד הנסיון שלא תקנו כלום, אלא אדרבה היה קלקול נורא במה שידעו כל העולם שיש שומרי הדת ביניהם, והיה להאפיקורסים חיזוק עצום מזה, וברוב הזמנים גם אלה שומרי הדת שישבו בהכנסת היו מחפים עליהם, כי הוכרחו לישא חן בעיניהם, גם לתרץ עצמם בהשתתפותם בדרכם בעוה"ר. ואין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין שכולן מחפין עליו (שבועות לט.), ושוב אין מקום לטעות עוד בזה.

ולפלא האיך גברה הסטרא אחרא לסמות עינים כל כך ולילך גם עכשיו להבחירה, והלא המסיתים והמדיחים של הנוצרים הנקראים מיסיאנערין, אילו היו משתתפים עמהם שומרי הדת מישראל היו עושים הרבה טובות לישראל, גם היו מסייעים לישראל בהרבה מקומות לשמור כמה גופי תורה, אף על פי כן לא היה עולה על הדעת לעשות עמהם איזה התחברות בשום אופן שבעולם, שנראה ח"ו כמודה בעבודה זרה, אף שהיה טובה לשמירת התורה הק' בהרבה ענינים.

וא"כ אלה המינים המסיתים ומדיחים למינות ואפיקורסות ר"ל, שזה גרוע הרבה מעבודה זרה, כמבואר בגמרא (שבת קטז.; ר"ה יז.; ע"ז כו: כז: ; חולין ה.) וברמב"ם (הל' ע"ז פ"ב ה"ה; פ"י ה"א) ובשאר פוסקים, והמשתתף עמהם מודה לשלטון המינות והאפיקורסות, הגרוע ממודה בעבודה זרה. אם כן להשתתף בהכנסת שלהם חמור הרבה יותר מלהשתתף עם המיסיאנערין, וקל וחומר שאין בזה שום תיקון אלא קלקול עצום.

השי"ת ירחם ויפקח עיני ישראל להצילם מרשת זו טמנו להם, ובמהרה יגאלינו מגלות המר והנמהר, ונזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן במהרה בימינו אמן.

והנני ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה מצפה לרחמי שמים במהרה

הק' יואל טייטלבוים