שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן צו
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן צו ~
שלו' ובמ"כ לכבוד הרב
אחדשת"ה, הגיעני מכתבו במה שכתב סניגורין על המתירים איסור שביעית, והנה טרידנא טובא ואשיב לו עכ"פ בקצרה על כל סדר דבריו.
הנה ראשית כתב שבשרי חמד (מערכת ל' כלל קמ"א אות ל"ב) הביא שר' שמואל מסאלאנט והבית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קכ"א) התירו ליקח אתרוגים מהגברים בשנת השמיטה ואם כן היה להמתירין על מה לסמוך בהוסדם, תמה אני על דבריו, הלא ר' שמואל מסאלאנט היה מראשי האוסרים והלוחמים נגד ההיתרים האלו כנודע, ולא התיר אלא מאחריני הגוים דייקא, וכן הבית יצחק לא התיר אלא באחרוני הגוים ענ סמך דברי הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סימן כ"ד כ"ה) שחלק על המבי"ט, אבל כשנעבדה על ידי ישראל גם הב"י אוסרם, כמ"ש בכ"מ (פ"ד הכ"ט) מדברי הרמב"ם שפירש על המשנה (שביעית פ"ו מ"א) לא נאכל ולא נעבד, ואם עליהם סמך היה לו לכתוב איסור על אתרוגים האלו, ומה שהביא בשדי חמד מהבית יצחק שנסתפק אחר כך גם בשל ישראל, המעיין בבית יצחק בפנים בתוך התשובה יראה שמסיק אחר כך שאין להתיר, והשדי חמד לא העתיק כל התשובה ולהתיר אתרוגי הגוים משלהם ממש שלא נעשו ע"י הערמת המכירה האסורה ר"ל, וגם לא נעבדה ע"י ישראל כמו שהזהיר על זה הר' שמואל מסאלאנט ז"ל, על זה לא היה לו צורך להביא מר' שמואל מסאלאנט והבית יצחק המובאים בשדי חמד, כי הוא מחלוקת קדומה שהמבי"ט (ח"א סימן י"א כ"א של"ו) והמהרי"ט (ח"א סימן מ"ג) האריכו בראיות עצומות לאסור אף בשל גוים, והב"י חלק עליהם בתוקף לעמוד בהיתרו בשל גוים, וגדולי הפוסקים אח"כ סמכו על הב"י בהלכה זו להתיר, אבל כשנעבדה ע"י ישראל שגם הב"י מודה להמבי"ט לאסור לא נמצא אח"כ בשום מקום להתיר וכו"ע אסרו בכה"ג.
ומ"ש מהמשנה דשביעית (פ"ד מ"ב) בשדה שנטייבה דב"ש אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית וב"ה אומרים אוכלין, ונמצא דאפילו נטייבה על ידי ישראל בקרקע ישראל מתירין הב"ה והלכה כב"ה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"א) כמשנה זו, ולכן הניח בצ"ע מה שפירש הרמב"ם ז"ל במשנה דלא נאכל ולא נעבד שהפירוכ אסורין באכילה, שהוא כב"ש, גם דברי הכ"מ והרדב"ז (שס הכ"ט) הניח בצע"ג הנה לפי הבנתו במשנה זו דשדה שנטייבה לא על הרמב"ם והכ"מ והרדב"ז בלבד תלונתו, כי לפי דבריו רוב הראשונים ז"ל יהיו ח"ו מוקשים מדברי המשנה הזו, דהלא הר"ת הביא הוא בעצמו שסובר שהפירות אסורין, והיא גם דעת רבותיו של רש"י והתוס' (יבמות קכב ) והרז"ה והראב"ד (סוכה לט) ועוד כמה ראשונים שסוברים שאסורים מן התורה, ולדבריו יהיו כולם נגד המשנה דבית הלל מתירין. אבל האמת הברור שאין ממשנה זו שום ראיה לפי מה שפירשו הראשונים ז"ל, ובחנם הניח דברי הרמב"ם ז"ל בצ"ע. ואבאר קצת, דהנה ז"ל המשנה : שדה שנתקו י צה תזרע במוצאי שביעית שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית, שדה שנטייבה ב"ש אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרים אוכלים ומבואר בירושלמי שנתקווצה תמן אמרין כשנוטלו קוצי' ורבנן דהכא אמרין בשחריש, טל דעתייהו דרבנן דהכא איזהו הטיוב כל העם חורשין פ"א והוא חורש שתי פעמים. ומבואר בזה דהא בהא תליא, דמאן דמפרש נתקווצה שניטלו הקוצים מפרש נטייבה שחרש פ"א, ומאן דמפרש
נתקווצה שנחרשה מפרש בנטייבה שנחרש ב' פעמים. וכן מבואר בפירוש הרא"ש שם במשנה ובשאר מפרשים. ותמהו כולם על הרע"ב דמזכה שטרא לבי תרי, שפירש בנתקווצה שניטלו קוציה, ובנטייבה פירש שחרש שתי פעמים. עוד שם בירושלמי ברם הכא המלכות אונסת בראשונה כשהי' המלכות אונסת הורה ר' ינאי שיהיו חורשין חרישה ראשונה, ופי' שם בפ"מ שלא התירו בשביל אונס המלכות אלא חרישה ראשונה כדי שימהר לזרוע במוצאי שביעית והוא חורש שני פעמים כמו שהוא הפי' בנטייבה לדעתייהו דרבנן דהכא, לפיכך קנסו אותו. וביאר שם במראה הפנים דלפמ"ש בסנהדרין (כ"ו ע"א) דבשביל אונם המלכות מותר אף לזרוע כדמכריז ר"י פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, א"כ א"א לומר שלא התירו בזה אלא חרישה הראשונה, וצ"ל דגם בזה פליגי רבנן דהכא ודהתם, דלרבנן דהתם לא מיירי כלל כשהמלכות אונסת, כמו דפליגי בפי' דנטייבה. ולפלא לכאורה על הרע"ב והתוספות יו"ט שפירשו במשנה זו דמיירי כשהמלכות אונסת והוא נגד שיטת הבבלי דכשהמלכות אונסת מותר אף לזרוע, והאיך אמר דבשביל חרישה ב"פ אסור לזרוע אף במוצאי שביעית. ובתוספות אנשי שם הביא זה מהכ"מ והביא אח"כ מלא"ש דאף דבשעת הסכנה מותר אף לזרוע אבל אין מותר הזריעה אלא כדי המס או צורך האונס בלבד, אבל במו"ש מותר לזרעה כולה, ואם חרשה ב"פ אסור וכפי הנראה טרחו לאוקמי משנה זו בשהמלכות אונסת דלא נראה להו כלל שיהי' איזה היתר בשנעשה איזה מלאכת איסור אלא כשהמלכות אונסת מפני הסכנה.
אמנם הרמב"ם והר"ש ז"ל בכיר ישם למשנה פירשו סתם ולא הזכירו כלל מאותו הירושלמי דמוקמי למשנה כשהמלכות אונסת והר"ש העתיק תחלת דברי הירושלמי הפלוגתא דכירוש נטייבה אם הוא פעם א' או ב' פעמים, וסוף הירושלמי דמיירי בשהמלכות אונסת השמיט ולא הזכירו כלל, מזה נראה דסברי כדברי הפ"מ דבש"ס בבלי פליג ולא מיירי כשהמלכות אונסת, ומשום הכי אין היתר אלא בחרישה בלבד, וזהו דלא כהרע"ב
והתוספות יו"ט
ומעתה הנה לכל הפירושים, לא מיבעיא לפירוש הרע"ב והתוספות יו"ט דהמשנה מיירי כשהמלכות אונסת, בוודאי דאין שום ראיה ממשנה זו להתיר בשנעבדה באיסור, אלא אפילו לדעת הרמב"ם והר"ש דמיירי בסתמא אבל עכ"פ זה וודאי דלכל הפירושים לא מיירי אלא בחרישה, והלא אף בחרישה עצמה עשו חילוק בין פעם א' לב' פעמים, ופירש הרא"ש ז"ל שם במשנה החילוק דבשביל שבקדושה הראשונה לא הוכנה עדיין לזריעה לכן לא קנסינן א"כ כיון שיש סברא להחמיר יותר בחרישה שניה בשביל שהוא הכנה לזריעה, ק"ו שיש להחמיר יותר בזריעה עצמה מחרישה שאינו אלא הכנה לזריעה.
ורש"י פירש במו"ק ד' י"ג ובגיטין (מד ) ובבכורות (לד ) נטייבה נזדבלה שהוליך הזבל בעגלות ובמשאות. והקשו בתוס' דא"כ הוי מלאכה דרבנן והאיך פשט מיניה בעיא דצורם אוזן שהוא דאורייתא ומוכר עבדו דחמיר. ובגיטין ובכורות הוסיפו להקשות דאף ממלאכה דאורייתא א"א למיפשט עבד דחמור טפי מדאורייתא דמפקע ליה ממצות כדאמ' בבכורות ותי' דבשביעית צריך להחמיר טפי מכולם אף במלאכה דרבנן ובמו"ק שם כתבו התוספות דאף לפירוש דנעייבה הוא חרישה, אינו מלאכה מה"ת.
וקשה לכאורה דמבואר בריש פ"ק דמו"ק דחרישה מלאכה דאורייתא בשביעית וצ"ל דבין אם נפרש שהוא חרישה הראשונה או חרישה השניה, אינו עיקר החרישה הנאסרת מה"ת. ועכ"פ לדעת רש"י הוי ודאי דרבנן ובודאי שאין לדמות זה לשאר מלאכות הנאסרות. ויהי' איך שיהי' אין מקום להקשות על כל אלו הראשונים שאסרו הפירות הנעשות על ידי מלאכת איסור בשביעית מהך מתניתין דנטייבה, דמיירי רק בנחרשה שלא נעשה מלאכה בגוף האילן והפירות ואינו אלא הכנה וגרמא ופתופפות אנשי שם בפ"ו העיר מחילוק זה בין נחרשה לנזרעה, וכתב שהוא דוחק. ודבריו תמוהים, דמלבד שהוא בעצמו בפ"ד מביא דברי הפ"מ והלח"ש בחילוק זה שבין נחרשה לנזרעה ובין חרישה פ"א לב' פעמים, הנה הוא מבואר בירושלמי וכל המפרשים, וכמו שמבואר ברישא דמתניתין שחמור יותר הזריעה מהחרישה, כן גפ בסיפא דמתניתין באכילת פירות אין ללמוד החמור ממה דקילא מיניה, והלא תראה שנתקשו התוספות מה דפשט בגמרא בצורם אוזן בכור דלא ישחט עולמית אם גם בבנו הדין כן ממה דאמרינן בנסיונם דלא קנסו גנו אחריו שאין לפשוט החמור מהקל, והוכרחו לתרץ דבשביעית חמירא, וא"כ בשביעית גופיה פשיטא דאין לפשוט זריעה ושאר מלאכות שבאילן גופי' מחרישה והאמת הוא דאף אילו היה נראה בעינינו לדוחק אין לנו לעשות מזה קושיא על הראשונים מדברינו, כי הם הבינו יותר מאתנו, וכבר כתב החתם סופר (בתשובה הנדפסת בחידושיו סוף כתוב ית) רוב הדוחקים אמת, אבל האמת הוא שאין בזה שום דוחק אלא חילוק ברור ומירווח
והראב"ד בספר תמים דעים סימן רמ"א( ונדפס גם במסכת סוכה בהשגותיו על בעל המאור, מחלק בין פירות שנשמרו ובין שנעבדו באיסור בשאר מלאכות, דבפירות שנשמרו אינו אסור מה"ת אלא בישראל ולא בשל גוי, ובנעבדו באיסור אסורין הפירות אף בשל גוי, ונתקשו מה טעם לחלק בין איסור שמירת הפירות ובין איסור עבודה. ובמהר"ם שיק על תרי"ג מצות, מצוה שכ"ז, מחלק דבפירות שנעבדו באיסור אסור משום לא תאכל כל תועבה כדדרשינ( בחולין דאסור כל שתיעבתי לך, אבל בפירות שמורין שלא נעשה מלאכה בגוף הפירות, ואף דלולא השמירה היו כלין אבל אינו אלא גרמא ולא שייך בזה ל"ת כל תועבה, כמבואר שם בסוגיא דגמרינן ממעשה שבת יעיי"ש שהאריך ומבואר בתוספות חולין דף קט"ו ד"ה חורש, דבחרישה לא שייך לא תאכל כל תועבה שאינו אוכל החרישה אלא הבא על ידה ממנה, ועיי"ש בתוספות שמחלקין עוד בין היכא שניכר בה האיסור להיכא דאינו ניכר כ"כ. נמצא שיש לנו עוד סברא לחלק בין חרישה לזריעה ושאר מלאכות גס לענין לאו דאורייתא של ל"ת כ"ת, ובזריעה ושאר מלאכות ניכר האיסור בגוף האילן והפרי, משא"כ בחרישה שאינו אלא גרמא והכנה טרם התחלת הצמיחה. ולענין גזירה דרבנן בודאי שיש לחלק בין היכא שניכר האיסור לאינו ניכר
(והמהר"ם שיק שהזכיר חרישה אין כוונתו על חרישה בלבד אלא על כל המלאכות שמחרישה ואילך, כמבואר למעיין בדבריו)
ופן נראה מלשין הרשב"א ז"ל בחידושיו סוכה ד' ל"ט שכתב כדעת רש"י ז"ל דפירות הנשמרין מותרין, והביא גם ממתני' דשדה שנטייבה דב"ה מתירין, וסיים וייס שאמרו ביבמות (קכב ) של עזקה הן מלשון וכו' שפירושו חופר או עושה להם כמין גדר למלאותו עפר ואברויי אילנא הוא ואסור, לפיכך פירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו, וקיי"ל (פ"ב מ"י) הנוטע בשביעית יעקור והוא צ"ע לכאורה שבתחלה מחליט להיתר כדעת רש"י ז"ל, וחב"ד מסיים דבאברויי אילנא הפירות עצמן אסורין כמו הנוטע בשביעית דמחמת עבודת שביעית באו ולפי הנ"ל ניחא דבפירות הנשמרין ושדה שנטייבה אין המלאכה בגוף הפירות לכן מותר, אבל באברויי אילנא ונוטע בשביעית שגוף הפירות באו מהאיסור אסירין וי"ל עוד דרך אתר בדברי הרשב"א האלו ע"ד שאמרו ברמב"ן וריטב"א ביבמות, אלא שאין להאריך כ"כ
ועכ"פ חילוק הנ"ל הוא ברור לתרץ דברי הראשונים האוסרים את הפירות, ואף דהר"ח והרז"ה ורבותיו של רש"י מיירי בפירות הנשמרים, מ"מ י"ל דסברי דאף פירות הנשמרים אף דלא עשה בהם מעשה מ"מ האיסור נעשה בגוף הפירות ולולא השמירה היה בהם כלי', משא"כ בחרישה שהוא טרם התחלת הצמיחה ואינו אלא הכנה. ומכ"ש דלק"מ על הרמב"ם דמיירי כשנעבדה במלאכת איסור דוודאי אינו דומה למתניתין דנטייבה שהביאה הרמב"ם כצורתה בלשון המשנה כדרכו בכ"מ, וז"ב.
מה שהביא מתוספות אנ"ש ומהתפא"י שכ' כקושיית י וכתירוצו, הנה בדברי התוס' אנ"ש כבר ביארתי לו שבפ"ד לא כתב כן, ובתפא"י אף שבפ"ו כתב כקושייתו, אבל בפ"ב משנה ו' בהך דאם נטע או הבריך יעקור הביא שם התפארת ישראל שהקשה הקשה כברזל למה בנטע יעקור ומ"ש מחרש דבמשנה פ"ד דמותר לב"ה ותירץ דיש לחלק בין נטע לחרש והחמירו יותר בנטיעה באיסור מבתרישה באיסור, הרי לך בפירוש שכתב לעשות חילוק בין הנושאים, וממילא דלפי זה צא קשה מידי קושייתו שבפרק ו' ואין צריך לתירוצו שבשם. וכבר הבאתי לו לשון הרשברא ז"ל בחידושיו לסוכה דכל מה שעושה לאברויי אילנא אף בעושה גדר למלאות עפר וכדומה, הוא בכלל נוטע בשביעית ומקור והפירות אסורין, ואינו דומה לחורש. ובלאו הכי אין בכל זה כדאי לדחות דברי הכסף משנה והרדב"ז והסכמת כל הפוסקים שכ' להלכה, אבל האמת ברור כמו שכתבתי.
מ"ש שיש מפרשים במשנה דלא נאכל דקאי על הספיחין או שלא לאכלו אחר הביעור, גם מדבריהם אין ראי' דסברי דפירות הנעבדים באיסור מותרין, אלא דלא ניחא להו לפרש המשנה בנעבד באיסור דאטו ברשיעי עסקינן, ועיין תוספות חולין ד' י"ד ע"א ד"ה ונסבין, שנתקשו האיך אפשר לומר דשרי באכילה ביומי' הלא אסור למלחה בשבת, ותי' בעבר ומלחה, אי נמי אפשר לאכול באומצא, ולכאורה דקארי לי' מה קארי לי', וכי לא ידעו דאפשר יש עבריינא שמולח בשבת, אלא דלא ניחא להו לכתחלה לפרש סתם הלכה המבוארת בשבת דמיירי רק ברשעים העוברים זולת כשאין להם פי' אחר ולהכי בתי' השני דאפשר לאכול באומצא נטה מפי' זה דעבר ומלחה, וזהו טעם המפרשים משנה דלא נאכל באופנים של היתר אף שגם בלעבור באיסור אסור. וראיתי עוד
באיזה מפרש, אינני זוכר מקומו כעת, שפי' דמש"ה לא פירשו אלו המשנה דלא נאכל בנעבדה באיסור, יען שלשון המשנה שהקדים לא נאכל ללא נעבד משמע דהך דלא נאכל מיירי כשלא נעבדה עדיין דעדיין לא מיירי מעבודה, וגם זה נכון
ולהלכה, הנה מפירושו של הרמב"ם ז"ל דלא נאכל מיירי בצפניה באיסור בודאי מוכרח דסובר דהפירות אסורין, ומהמפרשיס באופנים אחרים אין ראי' כלל דפליגי להלכה, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכל הפירושים אמת להלכה, ואין סתירה גם ממ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' שמיטה דהספיחין אסורים כיון שגם זה אמת, והרמב"ם ז"ל חדא מנייהו נקע. ומ"ש הכ"מ והרדב"ז דהרמב"ם ז"ל אוסר בנעבדה ע"י ישראל אינו מהכרח לשון המשנה דלא נאכל, דודאי ידעו שהמשנה אפשר לפרש גם באופן אחר, אלא מלשון הרמב"ם ז"ל שפי' המשנה גם באופן זה שנעבדה באיסור הביאו הראי', והעיקר שסברי כן להלכה שבאמת רוב הראשונים אוסרין הפירות אף בקרקע של עכו"ם וגם נעבדה ע"י עכו"ם כאשר הבאתי למעלה, ורובם מהם סוברים שאסור מה"ת, יאו סמכו על הרמב"ם ז"ל שמתיר א"כ אין להתיר אלא מה שמבואר בדבריו. ובאמת מבואר בלשונו שם דלא מיירי כלל בנעבדה ע"י ישראל, שהרי סיים שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והעכו"ם אינם מצווים על השביעית שנגזור עליהם, ואי מיירי גם בלעבור ע"י ישראל עדיין יש לגזור מפני עוברי עבירה שלא יעבוד שם הישראל, דהלא הרמב"ם ז"ל (פ"ח ה"ר) פסק בהדיא דאין עודרין עם העכו"ם בשביעית, ויתבאר עוד להלן בהל' זו, וע"כ שהרמב"ם ז"ל מיירי רק בשדה של עכו"ם שהכל נעבד רק ע"י העכו"ם באופן שאין לישראל שום דריסת הרגל שס ואין מקום לגזור עליו שלא יעבוד שם בעבירה. ועכ"פ לא מצינו מקום בדברי הרמב"ם ז"ל להתיר בלעבור ע"י ישראל, ובפירוש המשנה מבואר לאיסור, לכן החליטו כן ואחריהם נתפשטה כן ההלכה ולית מאן דפליג, אלא חדשים מקרוב באו הליונים ושלוחיהם של הציונים המדברים מתוך גרונם המסיתים ומדיחים בכל דבר עבירה ר"ל, הרחמן יצילנו מהם ומהמונם.
שוב ראיתי במשניות ווילנא, שנדפס לבסוף חידושי ר' אלי' מגריידיץ, וכתב שם במשנה דנטייבה דמה די"ל דאם זרע באיסור ויש פירות מותר, חלילה לומר כן באם מייבם וזרע בשביעית באיסור, אך כאן מיירי שלא נזרע כלל רק שצמח ספיח ורק ע"י מה שחרש, לשיטה דמפרש חרש, ולרש"י בזבלה, ועי"ז גדל המפיח ויש סברא שיהי' כזרוע ואסור מה"ת וכן ס"ל לב"ש, אבל ב"ה מתירין וסברי דגם בזה דין ספיח לו, עכ"ל. הנה החליט ג"כ שחלילה לפרש המשנה דנעייבה להתיר הפירות שנעשו באיסור דלא מיירי אלא כשצמחו הפירות מאליהם והוא לא עשה אלא החרישה בלבד כאשר ביארתי למעלה, וז"כ.
הנה הוצרכנו לכ"ז אלו היו האתרוגים מופקרין והיו כל העם וכין מן ההפקר לא מן השמור, אזי היינו צריכין לדון ככל מה שכתבתי למעלה, שנאסרו הפירות יען שנעבדו באיסור ע"י ישראל, אבל בנ"ד שהיו האתרוגים משומרים ביד סוחרי השביעית והכל קנו מן המשומר בזה גם רש"י ז"ל סובר שאסור שמבואר בברייתא (סוכה לט ) בד"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפי' כחצי איסר אסור ולדעת ר"ת וסייעתו הוא בשביל שהפירות נאסרין, ולדעת רש"י ז"ל אף שהפירות אינם נאסרין אבל אסרו חכמים ל'קח ממי שאינו מפקיר לעניים והערמה הוא שמוכרן על יד על יד כמ"ש רש"י ז"ל שם וביאר הרמב"ן בפ' בהר דמש"ה אסור ליקח אף מן הגוי בעיר שרובה ישראל שמא לקחן מן הישראל במשומד דאף שלא אסרו הפירות אבל אסרו ליקח מן השמור, ועיין בבע"ח שדעת רש"י בזה הוא כדעת הרמב"ן.
והוא מוכרע גם ממקומו במתני' שהקהה הרדב"ז בביאוריו להרמב"ם פ"ד משמיעה על הא דסברי ב"ה בנטייבה בשביעית דאוכלין פירותי' דמ"ש מרישא דאם נטייבה בשביעית לא תזרע במוצאי שביעית, ותי' דהתם קנסא הוא אבל פירות שביעית הפקר נינהו ולא שייך קנסא הנה מבואר בזה שלא התירו ג"ה לאכול פירותיה אלא כשהן הפקר, אבל לא כשהן שמורים ביד בעלים, וכן הביא הרי"ט אלגזי בפ"ה דבכורות בשם מהרש"ם בביאוריו על הירושלמי דב"ה אומרים אוכלין כיון שהוא הפקר ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולאו כל כמיני' להפקיע כח העניים אבל לרשע העובר פשיטא דאסורין יעיי"ש והובא בקצרה גם בתוס' אנ"ש וברי"ט אלגי הביא עוד שם אח"כ דבשדה שנטייבה בשביעית דלא תזרע במוצאי שביעית כ' בירושלמי דאם מכרת גם הלוקח אסור לזורעה במוצאי שביעית, וש"מ דגם לאחריני אסור שלא יהנו מעשיו ונמצא לפי זה שלא התירו ב"ה הפירות אלא למי שזכה מן ההפקר לגמרי ולא ע"י כעוברי עבירה, באופן שלא הגיע לבעל העבירה שום הנאה מזה וכברכתב הריב"ש (סי' תצ"ח) במבטל איסור לכתחלה שאסור למבטל עצמו וכן למי שנתבטל בשבילו, דאם ביטל על הסתם למי שירצה לקנות הרי הוא כמו שנעשה בשבילם ביחוד
ואסור לכולם, והובא זה בחידושי רעק"א בסימן צ"ט וכן מוכרח מדברי הרמב"ן שכתב דאסור ליקח מהעכו"ם אם הוא משדה השמור שמא לקחן מישראל, א"כ ע"כ דגם כשבאו ליד אחר אסורין, דהרי העכו"ם אינו מלווה כלל ולא עביד עבירה בלקיחתו ואעפי"כ אסורין לקנות אח"כ גם מידו, כש"כ כשקנה הישראל מיד כעוברי עבירה שעשה איסור בקנייתו שאסרו עליו חכמינו ז"ל, דודאי שאסורין הפירות אח"כ בידו, ואף בשדה שנטייבה שלא נעשה אלא מלאכת החרישה בלבד לא התירו הב"ה הפירות אלא כשהן מופקרין לא כשנלקחו מן כעוברי עבירה ומעתה אותן האתרוגים שהביאו סוחרי שביעית ועשו בהם מלאכה וגם היו שמורין אצלם בודאי דאסור לקנותן אף לדעת רש"י ז"ל וסייעתו, והוא דבר מבואר בברייתא ובמשנה בלי שום חולק כלל וכלל
ולפענ"ד יש צהעיר עוד בזה, דכתבו העוסקים במה שלשיטת רש"י ז"ל אסור ליקח מן השמור בשביל שהוא מסייע ידי עוברי עבירה ומרגילו לעשות כן לכן גזרו חז"ל ולכאורה למה לא אמרו שעובר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול שהוא דאורייתא, דהמוכר בכל עת שמוכר עובר על איסור דאורייתא דלאכלה ולא לסחורה, ולולא הקונה לא היה לו אפשרות למכור ונמלא דהקונה מכשילו אכן יען שאינו עובר על ל"ע אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא ובפירות יוכל להיות שאם לא יקנה הישראל ימכור לנכרים ולא דמי לקאי בתרי עברי דנהרא, לכן נקטי מסייע ידי עוברי עבירה שזהו לעולם והא תינח בשאר פירות שדברו הפוסקים, אבנ באתרוגים שאינו אלא למצוה, ומה שאינו קונה הישראל לא יוכל למכור לנכרי ונשאר בידו וניצל מאיסור, נמצא כי בכל אתרוג ואתרוג שמוכר עובר על איסור סחורה בפירות שביעית יכל מי שקונה מידו מכשילו ועובר על ל"ע מדאורייתא וכל הנמנע ליקח ממנו מצילו מאיסור
וברש"י על התורה פ' בהר מביא דרשה דתו"כ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר, ומזה משמע לכאורה דשמור אסור באכילה מה"ת ואין לו תקנה, וזה סותר לדבריו שבש"ס אמנם הרא"ם ז"ל פי' דכוונתו דכל עוד שהוא שמור אסור לאכלו אבל אם אחר ששמרו הפקירו יכול לבצור ממנו ולאכלו דאין הפירות נאסרין. ובכפ"ת מסתפק אם מהני לדבריו ההפקר גם אחר שבצרו או דילמא לא הותרו הפירות אלא כשהפקירן במחובר. והרשב"א בחידושיו משוה דברי רש"י ז"ל שבש"ס עם דבריו שבפי' התורה, וכתב בערוך לנר שזהו לפי דרך הרא"מ ז"ל שהבאתי, ונמצא לפי"ז דבלוקח מן המשומר
אסורין הפירות מה''ת אף לדעת רש''י ז''ל אמנם לפי דרך הרמב''ן ז''ל שהוא בפשטיות לשון רש''י ז''ל שבש''ס עכ''פ מדרבנן בודאי אסירי עשנלקחו מן השמור לכו''ע $מה שהביא מהחינוך (מצוה שכ''ח שכ''ע) שכתב דמדאורייתא הפירות מותרין לאכילה, לפע''ד אין ראיה כל כך שסובר החינוך כדעת רש''י ז"ל, כי הזא לא מיירי בזה אלא מדינא דאורייתא, ואולי סובר כדעת התוספות מנחות פ''ד שאסורין באכילה מדרבנן, ואין דרכו של החינוך לפרוט כל הדינים אלא ראשי פרקים כנודע. אך אין נפקא מינה אף אם סובר כרש"י ז''ל דמותרין הפירות כנראה מפשטיות דבריו, מה חידש לנו בזה הלא ידענו שיש ראשונים סוברים כן וגם רש''י ז''ל כדאי לעצמו, אבל להלכה כבר סתמו כל הפוסקים כדעת הרמב''ם ורוב ראשונים ז''ל. ובנ''ד בלא''ה אין נ''מ בזה דבלוקח מן המשומר גם רש''י ז"ל סובר שאסור ולא מיירי החינוך מזה כלל ולא הביא הברייתא דאין לוקחין מן המשומר כמו שלא הביא כמה דינים בהלכה זו, אבל הוא ברור בלי שום פלוגתא כמבואר.
פ''ש דאף דמבואר בגיטין (סב.) וכן פוסק הרמב''ם (פ''ח ה''ח) דאין עודרין עם הנכרי בשביעית מ''מ כתבו התוס' דלמ''ד דיש קנין לנכרי מותר, וא''כ מותר לישראל לעבדה בשביעית להתוס', תמה אני האיך עלה על דעתו לעשות מזה היתר להלכה, ראשית הלא התוס' כתבו שס ג' תירוצים על מה שהתירו בקרקע שמקבלין מן המלך, ולתירוץ הראשון הוא מטעם סכנת נפשות, א''כ כשאין סכנה ודאי דאסור, ולתי' האחרון אך גבי מלך התירו ולנכרי אחר אסור, א''כ לתי' הראשון והאחרון אסור. אך לתי' כאמצעי הוא תלוי בפלוגתא דאין קנין $לנכרי, והנה פליגי הפוסקים היכא שכתבו התוס' שני תירוצים איזה מהם עיקר, והכנה''ג הביא בשם כמה פוסקים דתי' הראשון הוא העיקר, יען שכתבו בראשונה, והרבה פוסקים כתבו דתירוצא בתרא הוא העיקר יען שכתבו באחרונה הוא יתד שלא תמוט, עי' יד מלאכי בכללי התוס' אות כ''ד, ובפרט היכא שבין לתירוצא קמא ובין לתירוצא בתרא המפ נגד תי' האמצעי ודאי שהמה עיקר נגד תירוץ האמצעי לכל הדיעות ולכל הסברות, ואין לסמוך כלל על תי' האמצעי, ובפרט שהוא חדא נגד תרתי. ובאמת אף במקום שיש רק שני תירוצים אין דרך הפוסקים לסמוך להלכה לקולא כי הוא ספק חסרון ידיעה ואין בידינו להכריע איזה מהם העיקר, ומכש''כ כששני התירולים הראשון והאחרון המה נגו
תי' האמצעי שבודאי המה העיקר ואין בזה ספק וכ''ת עשה עיקר מתי' האמצעי לעשות מזה היתר ולא זכר כלל מהראשון והאחרון גס עי' בשר''ח בכללי התוס' אות ג' דהיכא דכ' התוס' במקום א' ב' תירוצים ובמקו''א לא כ' כ''א התי' הראשון לכו''ע התי' הראשון הוא העיקר, וכן הדבר בהיפוכו אם לא הביאו במקום אתר כ''א התי' השני הוא העיקר, יעיין שם. ונראה שסברתו שכיון שבמקום אחר השמיטוהו ש''מ שהמה בעצמם הכריעו דלא כוותי' ואם כן כאן שבמקומו בסנהדרין דף כ''ו בהתירא דארנונא כתבו התוספות ד"ה משרבו שני התירוצים הראשון והאחרון שכתבו בגיטין ואותו תי' האמצעי השמיטו שפ ולא הזכירוהו כלל וכן הוא שם בתוס' ד''ה אגיסטון, ואף אילו היו רק ב' תירוצים נדחה בכה''ג שהשמיטוהו במקום אחר ומכש''כ כשגם בגיטין אינו אלא תי' אמצעי וחדא לגבי תרתי והאיך יעלה על הדעת לסמוך ע''ז להלכה
עוד נלענ''ד דגם במה שכתבו התוס' תי' זה שתלוי בפלוגתא דאין קנין אין כוונתם דעיקר הלכה דאין עודרין עם העכו''ם תלוי בפלוגתא דאם הוא תלוי בפלוגתא האיך הקשה ממימרא זו על המתניתין, הלא איכא למימר דמתני' אתיא כמ''ד יש קנין ורב סבר אין קנין, ובפרט לפי מה שכתבו התוס' גיטין ד' מ''ז ד''ה אמר דר''מ סבר יש קנין, וסתם מתני' ר''מ, א"כ אין להקשות על סתם מתני' דסבר יש קנין ממימרא שהוא רק אליבא דמ''ד אין קנין, ולכן לפענ''ד אפשר הכוונה דלמ''ד יש קנין אינו אלא מדרבנן, ושני תירוצי התוס' מקושרים דמחמת שני טעמים אפשר לומר שהוא דרבנן, או דסבר יש קנין לנכרי, או שסובר כמ''ד שביעית בזמן הזה דרבנן, וכשהוא דרבנן י''ל שהתירו גבי מלך אף שלא התירו לנכרי אחר, דהרבה פעמים מצינו שהתירו חכמים מחמת אימת המלכות, ונמצא דאף לתי' זה דתלוי בפלוגתא דאין קנין אין זה אלא לתרץ למה התירו גבי מלך, אבל לא לנכרי אחר והנה יש לפקפק בזה, אך אין להאריך בדבר דבלא''ה אין נ"מ להלכה כמ"ש.
אבל באמת גם בלא''ה לא הבנתי מה קאמר, דאף אלו הי' כדבריו דהלכה זו דאין עודרין עם העכו''ם בשביעית תלוי בפלוגתא, אבל הרמב''ם ז''ל פסק כן להלכה, ונמצא לפי''ז שהכריע כמ''ד אין קנין, א''כ גם בהלכה זו דאין קנין לא נוכל לחלוק על הרמב''ם ז''ל במקום שלא מצינו בפוסקים ראשונים אחרים לחלוק עליו, וכי בבתינו להכריע כמ''ד בש''ס נגד הכרעת הרמב''ם ז''ל. וכבר כתבו מפרשי הרמב"ם ז''ל הטעם במה שהכריע הרמב''ם (הלכות תרומות פרק א' הלכה י') כמאן
דאמר אין קנין שכן נראה הסכמת הש"ס, ולדבריו יהי' ראי' גם מאותה הסוגיא שסתמו אין עוזרין עם העכו"ם בשביעית. ועוד כיון שבש"ס בבלי סתמו כן והוציאו בשביל הלכה זו דאין עודרין עם העכו"ם את המשנה מפשטה, דאף שאמר בסתם מחזיקין ידי נכרי בשביעית אין הכוונה אלא בדיבור לא במעשה, ולא הזכירו בזה שום פלוגתא או ספק ובירושלמי מביא בזה פלוגתא, חד אמר חרוש לה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא וחרנא אמר איישר, אבל לכו"ע אין ההיתר אלא בדיבור ולא הביא שום דיעה להתיר במעשה (ובמקום אחר ביארתי שהירושלמי סובר כמ"ד יש קנין והבבלי סובר אין קנין וכן הוא בתשו' ר' בצלאל אשכנזי (סימן א'), ואם כן יש ראיה מהירושלמי דלא תליא באין קנין, אך הענין סובל אריכות ולא אוכל כעת להאריך כל כך, גם אין נפקא מינה פה כל כך) והרמב"ם פסק כן להלכה וכל מפרשי המשנה, הרמב"ם והר"ש והרע"ב והתוי"ט וכל שארי המפרשים כולם פירשו המשנה דמחזיקין ידי עכו"ם (שביעית פ"ד מ"ג) דמיירי בדיבור, ואין שום א' מהמפרשים שיפרש המשנה באופן אחר וכ"ז נבנה על מה שהוכיחו בגיטין (סב ) דא"א לפרש המשנה דמחזיקין ידי עכו"ם במעשה, מחמת אותה ההלכה דאין עודרין עם העכו"ם א"כ כיון שכן הוא בסתמא בש"ס בבלי וירושלמי וברמב"ם ובכל מפרשי המשנה, הראשונים והאחרונים, ולא נזכר בשום מקום איזה דרך אחר במשנה זו, האיך נוכל להעלות על הדעת לעשות בזה איזה ספק מחמת איזה פלפול שאינו מוכרח כלל. ובתשו' אחרת (סימן צ"ה אות ה') שכתבתי לירושלים ביארתי בדעת רש"י ז"ל שפי' אגיסטון שכיר וקרקע של נכרי הוא, דאין כוונתו שמותר בשביל שהוא של נכרי, אלא בשביל שהוא שכיר לנכרי כופיהו בערכאות שלפי נימוסיהם לא יוכל לחזור ואם אינו ציית להערכאות הוא נותנו בתפיסה והוא סכנה כמ"ש התוס' שם דמתים בתפיסה. ושם הארכתי בביאור דעת רש"י ז"ל בזה שלא יקשה עליו קושית התוס', אבל לכל הדיעות ולכל הפוסקים הלכה זו דאין עודרין עם העכו"ם בשביעית, היא הלכה פסוקה ואין שום מקום להסתפק בזה ח"ו.
מ"ש בשם הר"ש סיריליאו, לבבי לא כן ידמה בכוונת דבריו, אך יען שאין הס' בידי כעת ולא אוכל לראות עכשיו לשונו לא אוכל לדבר מזה, אבל אין נ"מ להלכה כי יהי' מאיזה טעם שהוא אין להכחיש הלכה המבוארת בש"ס ופוסקים כנז"ל, ובאמת כי אותה הסברא לומר דתליא בפלוגתא דאין קנין נדחה מדברי התוס' בעצמם, לא כמ"ש ראי' לזה מהתוס', אלא אדרבא מדהשמיטו תי' זה במקומו בסנהדרין ראי' דלא נראה להו לפרש כן, בפרט שגם בגיטין בראשונה ובאחרונם לא כתבו כן, וכבר הבאתי מהפוסקים בזה, אך לרווחא דמילתא כתנתי שאין נ"מ בכל זה להלכה.
ומ"ש שבענין אם מהני המכר שבא"י היום כיון דהוי הערמה ניכרת אין רצונו להכניס ראשו בין הרים גדולים. הנה לא ידעתי מי המה ההרים הגדולים בעיניו, הן אמת שלצדיקים נדמה היצה"ר כהר, אבל היצה"ר הזה כבר אינו אפילו כחוט השערה, דגם בהתחלת הענין בשנת תרמ"ט אותן הגדולים שהתחילו בהיתר הפסיקו אח"כ וחזרו מדבריהם, וגם מעיקרא נכתב ההיתר באופנים ותנאים שלא נתקיימו ולא היו ולא נבראו, וא"כ בטל ההיתר מעיקרא. וגם על אופני ההיתר שכתבו אז התאספו כל גדולי ירושלים וכל הבתי דינים ובראשם הגאון האדיר מוהרי"ל דיסקין זלה"ה מרא דארעא דישראל והגאון מוה"ר שמואל מסאלאנט ז"ל ועמהם כל הרבנים הגאונים שבירושלים חתומים כולם כאחד בקול חוצב להבות אש באזהרה נוראה שלא לעבוד עבודת אדמה בשביעית לא ע"י עצמו ולא ע"י נכרים ושלא להניח מדרך כף רגל לבטל שביתת הארץ בלא הוראת שום היתר וחחבולה שבעולם כלל, וכתבו שם במרורות שהמחפשים אחר היתרים לבטל מצות ה' החלו להשתמש באמצעים נוראים להטעות גדולי ישראל מחו"ל לבטל מצות שביעית באמרם שנוגע הדבר לפקו"נ וביטול הישוב, אבל נהפוך הוא. גם כתבו שם שאם ימלאו איזה מגדולי ישראל שבחו"ל שימצאו לדעתם היתר ע"י תחבולות שונות ישאו ק"ו בעצמם מרשב"י שלא רלה שאחרים יקילו נגד חביריו החולקין עליו וקלל להמלקט וקרא עליו פורץ גדר ישכנו נחש, וכן הוה ניה כדאיתא בירושלמי (פ"ע ה"א) הובא בתוספות פסחים דף נ"א ט"ב ועוד הארכוט בדברים כאלה כל חכמי ירושלים, כאשר ראיתיו נדפס בירושלים
ובספר ערוך השולחן שעל מצות התלויות באמן בה' שמיטה ויובל סי' ט"ו סעיף י' כתב בסופו וז"ל . מה שהקילו בעו"ה בעת הזאת בישובי אה"ק לעשות בשביעית עפ"י שטרי מכירה, זהו עלבון התוה"ק ועלבון אה"ק להאריך פזורינו ויד המכונים רק בשם ישראל באמצע כאשר צווחו גדולי הדור ע"ז, יעיי"ש. והנה הוציא את המקילים נזה מכלל ישראל שכתב עליהם שאינם רק מכונים בשם ישראל, וא"א לומר שכיון על אותן הגדולים שהתחילו בהיתר כי אף שרבו עליהם חבריהם והי' דעת יחיד שבטלה דעתם נגד המרובין וגם היה דעתם בטעות ע"י שהטעו אותם כנ"ל, עכ"ז חלילה לפגוע בכבודם של אותן שהיו גדולים וחשובים ובפרט זלזול כזה לומר שאינם רק מכונים בשם ישראל, אבל הענין הוא כי בעל ערוך השולחן הי' ביניהם ונמנה עמהם וידע כי כבר חזרו מדבריהם וגם מעיקרא לא נתקיימו התנאים שכתבו בריתכם, ולא נשארו כהמתירין אלא אותן אשר טומאת הליונות בלבם ועליהם כתב שאינם רק מכונים בשם יהודים.
והנה עיקר המכירה הוא איסור חמור מאוד, כמבואר בגמ' ע"ז דף כ"א שדה דאית בי' תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דמפקע לי' ממצות, ובבתים אף שהוא ג"כ דאורייתא מלאו דלא תחנם עכ"ז לא גזרו ע"ז בסוכו', אבל בשדות דאית בי' נמי איסורא דקא מפקע להו ממצות, בשביל זה גזרו חכז"ל אף בסוכו'. ונמצא שבמעשה הזה שמוכרין כל א"י להערבי כדי להפקיען ממצות התלויות בארץ עושין איסור חמור מאוד מדאורייתא. וגם הוי הערמה ניכרת שאינו מועיל כלום, כי באמת הערמה בעצם לאו כלום הוא, כמו שהאריך בזה כר"ן ז"ל בנדרים סוף ד' מ"ג, במה שאמרו שאינו הפקר מפני הרמאין שמפקירין בערמה, ומה שמועיל המכירה בערמה הוא בשביל דכיון שנעשה הקנין כדין בכל אופן ואופן וזכה בו הקונה שבא לרשותו הוי ההערמה שבלב המוכר דברים שבלב ואינם דברים, ומש"ה היכא דהדברים מוכיחין לא הוי דברים שבלב, כמבואר ברא"ש נדרים ד' כ"ח, דדברים שבלב המוכיחין הוויין דברים, וכן כתבו התוס' שם דהיכא דאנן סהדי שדעתו לכך הוי כאלו פי' בהדיא וכן הוא בתוס' קידושין ד' מ"ט ד"ה דברים. ובר"ן שם בקידושין בסוגי' דדברים שבלב האריך לבאר זה דכל היכא שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הוא אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם, יעיי"ש. ומש"ה א"א להתיר בשו"א הערמה ניכרת ומבואר בש"ס שבת דף קל"ט ע"ב גבי הערמה, החם לא מוכחא מילתא, הכא מוכחא מילתא הרי דבמוכחא מילתא אין להערים. אך במכירת חמץ וכה"ג ביארו הפוסקים שאינו הערמה ניכרת דאם אינו מוזיל במכירה והנכרי משלם לו כל הדמים ששוה הדרך הוא לעשות מכירות כאלה, ואדרבה היא מחויב לעשות בלב שלם שלא יעבור איסורא דרחמנא ואנן סהדי דלא ניחא ליה מה דאוקמי' רחמנא ברשותו לעבור על הלאו, ובודאי עושה בלב שלם שיהי' כדין וכהלכה ומבואר כ"ז באריכות במק"א הל' פסח סימן תמ"ח אות ט' י' י"א ובשאר פוסקים
וא"כ במרירה זו שאם מוכרין באמת למוסרו ליד עכו"ם עבר על איסורא דרחמנא החמור מאוד, ומבואר בתשו' ריב"ש (סי' ק"א) שלהציל שדה א"י מיד עכו"ם היא מלוה חמורה יותר מליסע לא"י וכותבין אונו אפילו בשבת להציל קרקע א"י מידי עכו"ם, ובגמ' קידושין דף נ' ע"א בסוגי' דדברים שבלב אמרו ודילמא שאני התם משום דמצוה לקיים דברי חכמים, ופירש"י ז"ל ואית לן לאחזוקי' בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי ב"ד, וק'ץ בכזה דנהפוך הוא שהוא עבירה גדולה ר"ל ואין שום תי' ע"ז אלא שאינו אמת ואינו אלא הערמה בלבד כדי להפקיע ממצוות, וגם זה איסור חמור להפקיע ממצות שדות א"י גם מחוקי הציונות מוזהרין מאוד שלא למכור קרקע א"י לנכרי שהוא כנגד היסודוח הלאומיות ונותנים נפשם ע"ז להציל המקומות שבא"י מידי הערביים ובל"ס דאנן סהדי והכל יודעין בפיהם ובלבם שאין מוכרין כל שדות א"י לערבים ואינם אלא מערימין, א"כ אין לך הערמה ניכרת וגלוי' לעין כל יותר מזה, ובודאי דאינו כלום
ועוד דגם במכירת חמץ דסגי בגילוי מילתא מכל מקום דעת הרבה פוסקים דצריך שיהי' נכתב השטר באופן המועיל גם בערכאות עכו"ם שיוכל העכו"ם לתבוע בערכאותיהם. ועיין חתם סופר או"ת סימן קי"ג מה שהביא מכבדיו טעם מלייפניק ולהסוברים שא"צ שיהי' באופן המועיל בערכאות, היסוד הוא דסגי אם הוא באופן המועיל עפ"י דתוה"ק כדת וכהלכה ויוכל העכו"ם לתבוע בדייני ישראל כמבואר בכל הפוסקים וא"כ במכירה כזו שבודאי לא בערכאותיהם ולא בכל בתי דינים שבישראל בשום מקום לא יפסקו למסור כל א"י להטיבו אם יבא לתבוע כי אינו אלא חוכא ואטלולא
וער דגם בחמץ אם אירע שהמוכר את החמץ מכר ממנו ונו"נ עם כחמץ אחר חלות זמן המכירה אסרו הגדולים את החמץ לאחר הפסח, דכיון שעשה מסחר עמו איזה זמן אחר חלות זמן המכירה נראה דהוי שלו, ואין המכירה כלום דהוי הערמה ניכרת עי' שד"ח מע' חמץ ומלה סי' ט' אות ל"ה מה שאסף בזה והחליט כן להלכה, וכן מורין כל בעלי הוראות ולא מצאתי חולק ע"ז ומכש"כ בכה"ג כמו שעושין עכשיו שעובדים בעצמם וע"י ישראל כל השנה ונו"נ עם הפירות ועושין סחורה בכל האופנים כאדם העושה בשלו, וגלוי וידוע לכל בל"ס כי שלהם הוא ולא של הגוים, היש מקום להסתפק עוד אם הוי הערמה ניכרת שאינו מועיל כלום ובתעודת ההכשר שנתנו המתירין כעת כתבו בתחלה שסידרו היתר להפקעת איסור שביעית, והנה ההפקעה הוא במה שמכרו לגוים והוי האתרוגים משל גוים שלפי דעתם נפקע בזה הקדושה, וספ"ד סיימו באותו הכתב להעדיף אתרוגי ישראל על אתרוגי גוים, א"כ הודו בעצמם שהכל יודעין שהם אתרוגי ישראל ולא אתרוגי הגוים ותו אין כאן הפקעה מקדושה ורובן ע"ז האיסור הנורא של שביעות אשר בעבורו גלינו מארצינו כמבואר בקרא.
ומה שכתבו שהוא היתר מגאוני קמאי זהו שקר מפורסת בא"י שמעולם לא הי' שום היתר באופנים שעושין כעת, ובכל שנות השמיטה שהדפיסו היתרים לא הדפיסו מעולם את כתב ההיתר שהי' מגאוני קמאי בחתימת ידם כי כל אותו הלשון של ההיתר שכתבו הם הוא נגד מעשיהם שעושין כעת, כאשר ראיתיו נכתבו וכלשונו, אך המה מעצמם כוכבים היתרים ותולין עצמם באילן גדול מה שלא הי' ולא נברא אך אף על אותו נוסח ההיתר שכתבו הם כבר הבאתי לו מה שנתאספו אח"כ כל גדולי ישראל שבירושלים במחאה נמרצה ע"ז וגם רובא דרובא מגאוני חו"ל חלקו ע"ז בכל תוקף ועוז, ובפרט בדרך שעשו כעת שמכרו כל א"י להערבי בתקיעת שופר וקיימו בעצמם תקע בשופר גדול להכניס כל א"י לרשות הערבי להיות חירות מן המצות, אין לך שחוק והיתול מהתוה"ק ומאה"ק יותר מזה ר"ל, אוי לאזנים שכך שומעות, והנה המתירים כעת שם בא"י המה כולם ממנהלי הציונות וגם משועבדים תחתם ואין גם אחד מגדולי ישראל שבא"י שאינו מהציונים שיהיה לו ח"ו חלק בהיתר זה.
ובאמת אחריות גדול הוא לעשות סניגורין לסותרו שביעית, כמבואר בגמ' סנהדרין כ"ו ע"א בר"ח בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק שהלכו לעבר השנה, איטפל בהדייהו ר"ל, אמר איזיל איחזי היכי עבדי עובדא, חזי' להאי גברא וכו' אמרו לו יכול לומר אגיסטון אני ותו חזי' להאי גברא וכו' אמרו לו יכול לומר לעקל אני צריך, אמר להם הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, אתא לקמי' דר"י אמר לו בני אדם החשודין על השביעית, ופירש"י ז"ל שנעשו סניגורין לרשעים, ולבסוף קרי להו קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין. ואינו מובן לכאורה דהלא כשחזי' להאי גברא דקא עביד לא הוה ידע אם אינו אגיסטון או אינו לעקל, דהרי השיב להם רק שהלב יודע אם לעקל, וא"א לברר זאת, וגם אילו הי' הדבר גלוי שאינו כן, בודאי לא היה אפשרות לאלה החכמים הראוים לעבר את השנה לומר דבר שהוא שקר גלוי, וגם ר"ל לא כבסיפא כלל, וא"כ כיון שהי' מקום להסתפק בזה מה חטאם ומה פשעם של אלה החכמים שלמדו זכות על ישראל אם יש אפשרות לומר כן, לקרות עי"ז חכמים כאלה רשעים ח"ו. וצ"ל דכיון דאסור לשאול בשלום עוברי
עבירה בשביעית שלא להחזיק ידם כמבואר בגמרא (גיטין דף ס"ב ע"א) על הך מתניתין דאין מחזיקין יוי ישראל בשביעית, אם כן כל שכן כשעושין סניגורין למעשיהם ומחפין עליהם שבזה נעשה להם חיזוק הרבה יותר מבשאילת שלום ועוברין בזה על המתניתין דאין מחזיקין ידיהם, ולכן עד שלא נתברר שעושין כדין אסור לעשות סניגורין לדבריהם שמא יפול ח"ו ברשת החזקת ידי עוברי עבירה בשביעית, והיא גמ' מפורשת, וזה הי' בשביעית בזמן הזה כי הי' בימי ר' יוחנן וריש לקיש זמן הרבה אחר החורבן. והנה הרבה יש לדבר עוד בזה בכמה פרטים אך אין לי פנאי להאריך כ"כ, וכבר הארכתי יותר מדאי, ולפענ"ד הדברים ברורים כמו שכתבתי
השי"ת ירחם וירא בעני עמו ויצילנו מגלות המר והנמהר ויזכינו לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמאתן בקדושה ובטהרה
והנני ידידו דוש"ת באה"ר
הק' יואל טייטלבוים