שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן עא

<< יורה דעה סימן ע • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן עב >>

~ סימן עא ~

ב"ה, ג' ויקרא תשי"ב

שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הה"ג חו"ב, החסיד המפואר, ותיק מלא עתיק, ירא ושלם, כש"ת מוה"ר חנניה יו"ט דייטש שליט"א אב"ד העלמעץ כעת בקליוולאנד יצ"ו.

א

אחדשת"ה באהבה רבה, הגיעני שני מכתביך וכו'. מה שכתב שאפשר כעת לעשות מקרח טבעי, רק שחושש לדעת הראב"ד (בעלי הנפש שער המים) שאין לעשות מקוה מקרח אף שנפשר אח"כ, והביא על זה דברי החיבור לטהרה (כלל ב סוף סמ"ה) מה שהקשה על החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' ר). שם מיירי שהביא את הקרח בידיו להמקוה, אבל אם בא להמקוה על ידי המשכה גם לא על ידי כלים שאינם נקובים, עדיף יותר. ועיין בשו"ת מהר"י אסאד (ח"ב) סימן רי"ג שבאופן זה כשר לכולי עלמא, אך אולי לא נחית שם לדעת הראב"ד ויש לפלפל בזה הרבה.

אמנם באמת דעת הראב"ד בזה היא דעת יחידאה ורוב הראשונים ז"ל לא סברי כוותיה, והתירו כמה גדולים לעשות מקוה בכה"ג באופן שכתב החתם סופר סימן ר' וסימן רי"ג ובאופן שכתב מהר"י אסאד הנ"ל.

ולפי דבריו שחש לדעת הראב"ד בהבאת קרח הטבעי, ק"ו שהיה לו לחוש שלא להניח שם את הקרח מהמאשין, כי חששא דהראב"ד שבקרח הטבעי היא גם במאשין אייז, ואך שבמאשין אייז יש גם טעמים אחרים שפסול אף לדעת שארי הראשונים ז"ל. וא"כ בודאי אם אי אפשר במי גשמים, צריך להביא עכ"פ את הקרח הטבעי במקום המאשין אייז בהאופנים שכתבו החתם סופר והמהר"י אסאד הנ"ל, והוא כשר עכ"פ לרוב דעות הראשונים ז"ל וכו'.

ואפשר לעשות שני הבורות במי גשמים, וזה עדיף יותר, כי אם יהיו שם שני בורות כשרים, יהיה הבור הא' פתוח להמקוה כל שעת הטבילה, שלא יפסק ההשקה, והבור השני יהיה פתוח לרגע לעשות השקה ואח"כ לסותמו, שלא יהיה אותו הבור עכ"פ נתן סאה ונטל סאה (עי' סי' רא סכ"ד) על דרך שכתב בדברי חיים חו"מ (ח"א סי' לז).

ומה שכתב שיש סתירה בדברי חיים ממה שפוסל בפסקיו (סוף ס"כ, ועי' גם חידושיו פ"ח מ"א) היכא שנפסק ההשקה. אין זה סתירה, דשם מיירי שאין שם השקה אחרת, אלא אותה ההשקה שנפסק אח"כ, ובחו"מ מיירי שהוכשרה המקוה בבור האחר, אלא שנשאר החשש של נתן סאה ונטל סאה, ובזה כתב לצרף את הבור השני אף שבבור השני נפסק ההשקה אח"כ.

אמנם מצד אחר יש סתירה בדברי חיים בזה, ולבאר הדבר סובל אריכות שלא אוכל כעת, ואין נפקא מינה, כי בכל המקומות שאי אפשר לעשות מעיינות וצריכין לעשות מי גשמים, נעשין המקואות באופן הנ"ל, והבור השני הוא עכ"פ קצת תיקון יותר.

הן אמת כי עלה בדעתי כעת המצאה חדשה להציל לגמרי את החשש נתן סאה ונטל סאה, אלא שלפי השערתי אי אפשר לעשות זה בעירכם, לכן לא ראיתי להאריך בזה.

תמצית הדברים, שיעשה כנ"ל שיהיה שם שני בורות כשרים, האחד יהיה פתוח בשעת הטבילה, והשני יהיה סתום אלא יהיה נפתח כמו רגע להשקה, ובזה יצא ידי חובתו.

ב

זחילה לתוך המקוה

מה שהביא מהדברי חיים (הל' מקואות ס"ה) שאם זוחל לתוך המקוה הוי זוחלין, הנה בפירוש הוא בדברי חיים שאף אם אינו יוצא לחוץ אלא זוחל לתוכו, הוי זוחלין. אך לפענ"ד אין כוונתו ז"ל אלא היכא שצריך לצרף את המים הזוחל לשיעור מ' סאה, לא כשיש מ' סאה ושיעור טבילה מלבד המים הזוחל ואין צורך לצרפו כלל. וזהו ממש כדברי הספר מי השילוח (סי' ב ס"ז), וכבר הארכתי לבאר בראיות אמיתיות.

אך אע"פ כן לכתחילה טוב ליזהר שלא יהיה שום מים זוחל לתוך המקוה בשעת טבילה, אבל מעיקר הדין נראה לפענ"ד דכשר בכה"ג.

ג

בענין המשכה דרך צינורות

מה שהאריך בענין חיבור לקרקע של הצינור, אין נפקא מינה כל כך, כי כבר כתבתי שצריך השגחה יתירה שלא יהיה שום בית קיבול ח"ו בשום מקום, שלא יהיה חשש שאובין (עי' סי' רא סל"ו). אלא בשביל חשש הויה ע"י טומאה, סגי אם בסוף הצינור יש מקום להמשיך המים ע"י טהרה ואינו בא להמקוה ע"י טומאה, ואז כשר לכל הדיעות כמבואר בהרא"ש ז"ל (הל' מקואות סי' יב, ובתשובותיו כלל לא סי' ז) ואין שום חולק בזה (עי' סי' רא סמ"ח). ואף אם הצינורות מקבלין טומאה ממש, אינו אוסר אלא כשנופל מהם להמקוה, ולא אם נשאר לבסוף מקום טהור כנ"ל.

וכל מה שכתבו לעשות גם כל הצינורות באופן שיהיה נעשה לשמש את הקרקע, אינו אלא לרווחא דמילתא, ובודאי אם אפשר לעשות כל הצינורות שיהיו מחוברין לקרקע ממש ושיהיה גם נעשה לשמש את הקרקע, טוב יותר, וכל מה דאפשר לאהדורי אטהרה מהדרינן, אבל במה שאי אפשר אין להחמיר כלל במה שאין בו איסור מדינא. וא"כ יוכל לראות שם בעשיית הצינורות מה דאפשר אפשר ומה דלא אפשר לא אפשר, אבל ע"י מאשין אייז אין להתיר בשום אופן.

ד

מה שהביא מהלבושי מרדכי (מהדו"ת יו"ד סוס"י קח) שכתב דהוי כפנים חדשות. זה כתב דיש לחלק בין גליד לטיט אף לדעת המתירין בגליד, וגם לא כתבו אלא לסניף בעלמא, אבל לדינא אין ספק שדעתו להחמיר כמו שיראה הרואה בכל משך תשובתו, ואך בטיט החמיר יותר אף אלו היה מקום להתיר בגליד. ותמה אני האיך למד מדקדוק כזה להתיר את האסור.

ה

מה שכתב בענין המסננת למטה, לא הבנתי, הלא אם יש מסננת למטה הוי זוחלין.

ו

עשיית מקוה ממאשין-אייז

בדבר מאשין אייז שכתבתי לו (אות ג) שבשום אופן אין לעשות מקוה של מאשין אייז, אין לי פנאי בעתים הללו לכתוב באריכות, אבל בעזהי"ת ביארתי הלכה זו באריכות מדברי התוספתא והראשונים ז"ל והוא ברור לדינא. ופנים אל פנים דברתי עם כמה תלמידי חכמים גדולים, והסכימו לדברי. ואקוה עוד אי"ה להביא בירורן של הדברים על הכתב כשיהיה לי זמן מוכשר.

והנה הניח במכתבו את מכתבו של הה"ג ר' ישראל וועלטץ נ"י (ראה שו"ת דברי ישראל יו"ד סי' כד) שתמך יסודו על תשובת עצי חיים שהתיר. וזה טעות מוחלט הנראה לעינים, כי שם בתשובה (יו"ד) סימן כ"ב סובב על דברי הגאון ז"ל באמרי יושר (ח"א יו"ד סי' קמח) שאסר מקוה של מאשין אייז מטעם מים שנטמאו, ופלפל על אותו הטעם ומסיק דמשום מים שנטמאו אין להחמיר.

והנה בתשובות אמרי יושר שם באותה התשובה כתב ד' טעמים לאסור, ובטעם הראשון שאסרו הביא שכבר אסרו מטעם זה הגידולי טהרה (שו"ת סי' יב) והלחם ושמלה (סי' רא שמלה ס"ק סג), ושוב כתב שהוסיף עוד טעם לאסור בשביל מים שנטמאו. וא"כ אלו היה בדעתו ז"ל לחלוק על הגאון האמרי יושר ז"ל להתיר למעשה מה שאסרו הוא ז"ל, היה צריך להביא כל הטעמים שלו ולדחותם, כי אף אם לפי דעתו ז"ל נדחה טעם אחד, מ"מ אם שארי הטעמים עדיין קיימים אין להתיר מקוה כזו, והאיך יעלה על הדעת לחשוד ח"ו לכתוב תשובה להתיר למעשה ע"י דחיית טעם אחד, ולשתוק לגמרי מטעמים האחרים אף לא להזכירם מאומה. ובפרט כי טעם הראשון שכתב כבר הוא מספרי הגדולים שלפניהם, ובודאי שאין מציאות לעשות מעשה אם לא בדחיית כל הטעמים בדברים ברורים.

אבל אספר לו גופא דעובדא היכי הוה, כי אותו שואל היה תלמיד חכם חשוב מזענטא, אשר הכרתיו היטב, גם יודע אני את כל עניני הקהילה בזענטא וסביבותיה שהיו כל המקואות שמה מעיינות, ואף מי גשמים לא עשו, ומכל שכן שלא עלה על דעתם כלל לעשות מאשין אייז. ואותו השואל לא שאל כלל להלכה, אלא כתב לפלפולא בעלמא לפלפל על אותו הטעם של מים שנטמאו, והעצי חיים ז"ל השיב לו ג"כ לפלפולא בעלמא, ולכן לא הביא אלא אותו הטעם שהיה לו לפלפל בדבריו ולא הביא שארי הטעמים שלא פלפל עליהם כלל. וכן הוא הלשון שמסיק שבשביל מים שנטמאו אין להחמיר, ולא כתב סתם שאין להחמיר, אלא שבשביל אותו הטעם אין להחמיר, אבל עדיין יש טעמים אחרים.

ומה שלא ירד לדקדק לכתוב בפירוש שיש לאסור בשביל טעמים האחרים, הוא בשביל ששניהם ידעו השואל והנשאל שתשובה זו לא נכתבה למעשה אלא כדרך המפלפלים על אותו הטעם, ונשאר זה בין כתבי פילפוליו. וידוע שהוא ז"ל לא סידר אלו המכתבים לדפוס, כי בעו"ה נסתלק פתאום בימי עלומיו באמצע הדרך בקוו"ד, אלא המעתיק אח"כ הדפיס מה שמצא באמתחת הכתבים, ולא שם לבו שאין זה להלכה.

וכיוצא בזה כתב הנודע ביהודא (מהדו"ת אה"ע סי' לה ד"ה ועוד) על תשובת אמונת שמואל שכתב תשובה אחת (סי' ב) להתיר מינקת חבירו, והיה לו טעם אחר בעיקר ההיתר מה שלא היה יכול להביאו על הכתב, והמעתיקים הדפיסו אח"כ תשובתו ולא ידעו כוונתו שלא היה סומך על הטעמים האלו שכתבם בתשובתו בלבד.

אך שם אין ניכר כלל בהתשובה מה שהיה כונתו, אבל כאן הוא דבר הנראה לעינים לכל מי שיש לו מוח בקדקדו, דהלא מדבר מתשובות אמרי יושר, ולא הביא כלל את הטעמים שכתב לאסור, אלא על טעם אחד כותב לפלפל, ואם כן אין ספק שאינו אלא לפילפולא בעלמא.

והאמת אגיד כי לפענ"ד גם בטעם זה שהוא מים טמאים דברי האמרי יושר נכונים, כאשר ביארתי בארוכה, ולא כתבתי זה אלא שגם לפי דברי העצי חיים ז"ל שכתב לפלפל על אותו הטעם, מכל מקום לא התיר ח"ו את המקוה.

וראיתי במכתבו של הה"ג הנ"ל שהביא גם ממה שנכתב שם (בעצי חיים בסוף התשובה) במוסגר להראות מקום להמהרש"ם (ח"א סי' ר) ומהרש"ג (יו"ד סי' סז) והוא חושב שגם זה כתב העצי חיים ז"ל, והוא טעות, שלא כתב זה מעולם, אלא המעתיק הוסיף מדיליה במוסגר מראה מקומות, ואותו המעתיק הוא עכשיו פה בגבולינו, ואמרתי לו שלא טוב עשה בהוספה זו שאין לו ענין כלל לאותו התשובה, כי המהרש"ם לא דבר כלל ממאשין אייז והעצי חיים לא התיר להלכה, ואף שהוא ת"ח חשוב מ"מ טעה בזה, וכאשר דברתי עמו בהבנת הענין לא מצא מענה, אלא יען שכבר נתפשט בדפוס אין בכחו לתקן.

ובדברי המהרש"ג שהתיר, הנה מבואר בדבריו שאחר שכתב שלא נאסר בשביל שהוא מים שנטמאו, הוסיף עוד בסברא שגם לענין טומאה כיון שהגליד פקע ממנו שם טומאה לגמרי. וזה ודאי נגד המבואר בדברי התוספתא (טהרות פ"ב ה"ג) בהדיא, שלענין טומאה כיון שנפשרו חוזר לטומאתו.

אלא שכתב שם בעצמו שמפני טירדת התלמידים לא יוכל לחפש אלא כותב זה מסברתו, א"כ העיד על עצמו שלא ראה דברי התוספתא מחמת טירדותיו וממילא דאין תימא מה שכתב ההיפך. ועכ"פ אין ללמוד היתירא מדבריו, כי אלו היה רואה דברי התוספתא בפנים, לא היה כותב כן. גם כל יתר דבריו שבאותו התשובה אינם מכוונים כלל להלכה כאשר ביארתי בארוכה.

וכבר כתבתי לו שלא באתי כעת לכתוב ביאור הלכה זו, שהוא סובל אריכות שלא אוכל עכשיו, אבל הדין ברור שמקוה של מאשין אייז פסולה מכמה טעמים. ובעונותינו הרבים לא כדורות הראשונים דורות האחרונים, כי התשב"ץ (ח"א סי' יז) כתב שבמקוה צריכין לחוש לדעת יחיד להחמיר אף היכא שרובא דרובא מהראשונים ז"ל מתירים, ועכשיו עושין בהיפך, שמבקשין איזה משמעות אף בדעת יחיד מהאחרונים כדי להתיר אף היכא שרובא דרובא אוסרין, והשי"ת ירחם ויקויים בנו וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל לו, כה).

ז

מה ששאל אם לתקן המקוה או להמתין בתיקונה שלא יזיק למקוה האחרת. אין ספק דבכגון דא שהויי מצוה לא משהינן, והחיוב להקדים בכל מה דאפשר מה שמוכרח לטהרת ישראל. גם אמרו ז"ל (אבות פ"ב מ"ה) אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. והשי"ת ירחיב גבול ישראל שיוכלו להרבות בטהרה ולבנות גם השניה, וזה דבר פשוט שהאריכות בזה אך למותר.

והנני ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה, כותב בהחפזי מרוב טירדה, מצפה לישועת השי"ת במהרה

הק' יואל טייטלבוים