שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן עז

<< יורה דעה סימן עו • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן עח >>

~ סימן עז ~

ב"ה, ג' ויקרא תשט"ו

שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרב המאור הגדול, חריף ובקי, החסיד המפואר ירא ושלם, כש"ת מוה"ר יצחק צבי דייטש שליט"א, שהיה אב"ד דק"ק סענדרא, וכעת בווינא יצ"ו.

אחדשת"ה, הגיעני מכתבו בדבר המקוה. והנה טרידנא טובא, אלא יען שכתב לי גודל הנחיצות, הנני להשיבו. בדבר שאלתו שהאינזשינער אינו רוצה להבטיח על כותלי המקוה והבורות שיהיו חזקים לבלי יסדקו, אלא אם יתן בתוך הבעטאן חוטי ברזל הנקרא אייזן בעטאן, ומסתפק ושואל אם להתיר זאת.

הנה ראשית אכתוב לו, שלפי ידיעתי יש עכשיו בעטאן חזק שהוא ביוקר יותר, והוא מובטח לעמוד זמן ארוך בלי סדק ובלי זחילה. וזה אנו רואים פה עירנו ברוקלין יצ"ו שנעשו מקואות מאותו הבעטאן, ועברו שנים רבים ולא נעשה שום סדק ולא שום זחילה. אך כפי השמועה יש מקומות שאין הבעטאן עומד כל כך בתוקפו. ולכן יחקור וידרוש על זה, אולי יש מציאות למנוע החוטי ברזל. ושמעתי עוד שאם נותנים תחת הבעטאן מין זפת הנקרא סמאלע, גם זה מעכב שלא יסדק הבעטאן. אמנם במקום שאי אפשר ויש צורך לעשות מאייזן בעטאן, יש על מה לסמוך להתירו כאשר אבאר.

א

והנה לכאורה יש לדון בזה על שני ענינים. האחד, כיון שהברזל מונע שלא יסדק ויזחלו המים, יש לחוש אם לא הוי הויה ע"י טומאה, כמו בסותם ומעכב הזחילה בדבר המקבל טומאה (עי' סי' רא ס"נ). והשני, דכיון שהברזל מעמיד את הבעטאן, יש לדון לדעת הפוסקים דהכל הולך אחר המעמיד (עי' שבת טו: ; ס.), נמצא שיש לכל אותו הבעטאן דין ברזל שהוא מעמידו, ודינו כטובל בתוך ברזל. וזה חמור מן הראשון.

והנה בחשש הויה ע"י טומאה כבר כתב הנודע ביהודא מהדורה תניינא (יו"ד) סימן קל"ז בעובדא דידיה שקבעו הנסרים בהמקוה ביתידות של ברזל, והסביר דאף לשיטת הר"ש (מקוואות פ"ה מ"ה) שאם סותם הזחילה בדבר המקבל טומאה, נקרא הויה ע"י טומאה, מ"מ אין זה אלא התם שהמקוה פסולה מטעם זוחלין, ונמצא דבמה שסותם הזחילה מטהר ומכשיר מקוה פסולה, לכן נקרא הויה ע"י טומאה. אבל היכא שהמים נבלעין רק מעט מעט, באופן דלא הוי זחילה ניכרת וכשירה המקוה (עי' שו"ע שם סנ"א), אלא שבשביל שנבלעין המים מעט מעט יחסר אחר זמן מן השיעור ויבא לידי פסול, אבל כיון שעתה כשר לטבול בו ואין הנסרים גורמים שום טהרה והכשר אלא מניעת הפסול שעתיד לבא אח"כ, בזה גם הר"ש מודה דלא נקרא הויה ע"י טומאה. והחתם סופר (יו"ד) בסימן ר"ד קלסיה לסברא זו לסמוך עליה לדינא.

ובדברי חיים (שו"ת יו"ד) מהדורא קמא סימן מ"ד אף שהקשה על זה מהתוספתא (מקוואות פ"ג ה"א), מ"מ תירץ אח"כ לפי דברי התוספות יו"ט (סופ"ה דמקוואות). אלא שסיים שבעובדא דידיה שהיה מיוסד כל המקוה למטה בטסין של מתכות, פסול אף לדברי הנודע ביהודא, שלא התיר הנודע ביהודא אלא התם שנסתם בנסרים, שהנסרים גופייהו כשרים, ואין הפסול אלא בשביל היתידות שנקבעו בהנסרים. אבל היכא שהמקוה כולה מרוצפת בטסין של מתכות שמקבלין טומאה, הוי פסול דאורייתא בשביל שטובל ועומד על גבי הטסין, יעיי"ש.

ונראה מזה דהיכא שהוא עומד על דבר הכשר, שהחסרון הוא רק בשביל היתידות שמעכב את הפסול שלא יבא אח"כ, בזה גם הוא ז"ל מודה לסברת הנודע ביהודא שכשר. וכן הוא עוד בהרבה גדולי אחרונים ז"ל שסמכו על זה להתיר.

ואם כן ק"ו בנידון דידן, שהתם אנו רואים בודאי שיבא לידי פסול, כי יחסר אח"כ מהשיעור, שכבר התחיל המעשה המביא לידי פסול במה שנבלעין המים, ואע"פ כן כיון שהמקוה עדיין כשרה, אין זה הויה ע"י טומאה. ומכל שכן בנידון דידן שעומד על צימענט, שעכשיו הוא טוב וכשר בלי החוטי ברזל, ואין עדיין שום התחלה של איזה פסול, ואין החוטי ברזל אלא בשביל החשש שמא יסדק אח"כ, שאין זה הויה ע"י טומאה לפי סברת הנודע ביהודא הנ"ל ודעימיה.

ובכתב סופר (שו"ת) חלק יו"ד סימן ק"א (ד"ה ועלה) כתב על הנודע ביהודא ואביו החתם סופר זלה"ה, שבמחילת כבודם נעלם מהם כי במרדכי (שבועות הל' מקוואות סי' תשמה ב, ד) מפורש דלא כותיה דנודע ביהודא, ועשה בסברא זו פלוגתא בין הר"ש והמרדכי. וכתב על הב"י (סי' רא ד"ה מקוה שנסדק) שלא הרגיש שיש חילוק בין מה שכתב הר"ש למה שכתב המרדכי.

ולפענ"ד לא נעלם מעיניהם הבדולחים של הנודע ביהודא והחתם סופר וסייעתם דברי המרדכי האלו המבוארים בב"י שם במקומו, ואינו כלל נגד סברתם. ומה שלא עשה הב"י שום חילוק בין דברי הר"ש והמרדכי, הם דברים ברורים. שהכתב סופר הבין שיש חילוק בין הר"ש והמרדכי, דהר"ש מיירי שאחר שהתחילה הזחילה בהמקוה ונפסלה, סתמה בדבר המקבל טומאה. והמרדכי מחמיר יותר, דאף אם טרם שהתחילה הזחילה ולא נקרא עדיין שם פסול עליה, סתמה בדבר המקבל טומאה, שלא יבא אח"כ לידי פסול של זחילה, ג"כ נקרא הויה ע"י טומאה. וסובר הכתב סופר ז"ל שזהו מפורש נגד הנודע ביהודא והחתם סופר ז"ל.

אבל באמת אף אם לו יהיבנא ליה להכתב סופר ז"ל מה שהבין מדברי המרדכי דמיירי שרק בשעת טבילה באה הזחילה, והוא כבר סתמה טרם שהתחילה הזחילה, מ"מ אין זה כלל נגד דברי הנודע ביהודא, דכיון שמפורש בדברי המרדכי שיזהרו שלא יהיו זוחלין בשעת טבילה, ועל זה כתב שאם מעכב זחילתו בדבר המקבל טומאה אינו מועיל, א"כ על כרחך מיירי עכ"פ שבשעת הטבילה לולא אותה הסתימה של דבר המקבל טומאה היתה פסולה מטעם זוחלין, אין נ"מ כל כך אם היתה הסתימה טרם הזחילה או אח"כ, דעיקר אנו דנין על שעת הטבילה אם אז תלוי הכשר הטבילה בסיבת דבר המקבל טומאה, שאם יקחו אז משם אותו דבר המקבל טומאה לא יהיה אז שום אפשרות לטבול שמה מטעם זוחלין, ולכן סבר דהוי אז בשעת הטבילה הויה על ידי טומאה.

משא"כ בעובדא דהנודע ביהודא, שכתב הנודע ביהודא מפורש הטעם שאין המקוה נפסלה מטעם זוחלין, משום דהוי זחילה שאינה ניכרת, אלא דהחשש הוא שאם יומשך הזמן אף בבליעה מועטת כזו שהוא זחילה שאינה ניכרת, מ"מ סוף כל סוף יחסר משיעורו. ועל זה סובב סברת הנודע ביהודא, דכיון שהוא כשר עתה לטבול בו גם בלי הנסרים כלל, כי עדיין לא חסר משיעורו, גם אין לו דין זוחלין, א"כ אין הנסרים גורמים שום טהרה והכשר, אלא מניעת הפסול שעתיד לבא אח"כ. וזה סברא ברורה שאינו ענין כלל לדברי המרדכי, גם החתם סופר ושאר פוסקים המשתמשים בסברא זו מיירי רק באופן הנ"ל.

ומה שטרח החתם סופר ליישב מדברי ר"ת בסוכה דף י' (ע"א תוד"ה פירס) בפירס עליה סדין, בשביל דנראה דגם שם מיירי באופן שאם יקח הסדין עתידים עלי הסכך להתייבש או לנשור מעט מעט עד שיבא לידי כך שיהיה חמתה מרובה מצלתה, וא"כ אם יקח אז הסדין משם, כשרה עדיין הסוכה, אלא שהוא מונע על העתיד שלא יבא לידי פסול, כמבואר זה בחתם סופר בדברי השואל. ולא נראה בעיניו לדחוק דמיירי רק באופן שאם יקחו הסדין תיכף באותו רגע יפלו רוב העלין ויהיה חמתה מרובה מצלתה.

ולכן תירץ לו החתם סופר ז"ל תירוץ מירווח שכן הוא האמת שאין צריך לומר שם כלל טעם הפסול בשביל מעמיד בדבר המקבל טומאה, שאם הוא כשר אז ואינו אלא מונע הפסול על העתיד, אין בזה חשש. אלא טעם הפסול הוא בשביל שיושב תחת הסדין, כאשר ביאר שם מילתא בטעמא. ומהתימה על הכתב סופר שכתב לדמות שני ענינים שאין להם שום דמיון כלל.

אמנם באמת אף גם זאת מה שכתב להעמיס בדברי המרדכי, דמיירי באופן שסתמה טרם התחלת הזחילה, אינו מוכרח כלל בדברי המרדכי. כי כתב סתם, שאם מעכב זחילתו בדבר המקבל טומאה אינו מועיל, ואפשר לפרש בכל אופן ואופן. ודברי הב"י ברורים מה שלא עשה חילוק בין דברי הר"ש והמרדכי, כי מלבד שאין הכרח כלל בלשון המרדכי, גם בעיקר הסברא י"ל דלא סבירא ליה כלל לחלק בין אם קדמה הזחילה או הסתימה, דהעיקר הוא רק בשעת הטבילה אם הוא גורם אז את ההכשר, כמבואר למעלה.

ולדינא גם הכתב סופר מסיק להקל בזה, מחמת שהביא שאר ראשונים דפליגי על המרדכי. ולפענ"ד כל זה אינו מוכרח, אלא העיקר שסברת הנודע ביהודא והחתם סופר בזה הם דברים ברורים לכו"ע בלי שום חולק.

ובספר דובב מישרים מהגאון מטשעבין שליט"א (ח"א) סימן צ' (אות א) הקשה למה לא העירו מהטו"ז במקומו ס"ק ס"א דמחמיר לסתום הנקבים שלא יבואו המים בדבר המקבל טומאה, אלמא לא ס"ל כהנודע ביהודא, ואפילו הנקודות הכסף שם דמיקל, אינו מקיל רק משום שעדיין אינו מקוה. גם מהדברי חיים הבין שהוא מחמיר, יען שהקשה מהתוספתא, ולכן לא הקיל אלא שם בעובדא דידיה שגם לולא הכתלים היה מחזיק.

ולפענ"ד כל זה אינו, שבודאי לא נעלם מהנודע ביהודא והחתם סופר וסייעתם דברי הטו"ז והנקודות הכסף שם במקומו. אבל דברי הטו"ז אינם ענין כלל נגד סברת הנודע ביהודא וסייעתו, שהם מיירי היכא דהמקוה כשרה לפנינו, ואין מדבר המקבל טומאה שום תועלת להכשירו אז, כי אם על העתיד.

ועיין ר"ש פרק ה' דמקואות (סוף) משנה ה', שכתב דאף ר' יודא דפליג ומכשיר במעכב הזחילה ע"י דבר המקבל טומאה, מ"מ י"ל דמודה היכא שהביא המים ע"י דבר המקבל טומאה דפסול, ואך שאני הכא שהמקוה עשוי ושלם. ועל דרך זה כתב הרא"ש (בפירושו למקוואות) שם בלשונו, דמש"ה מכשיר ר' יודא כיון שהמקוה כשר, וע"י דבר המקבל טומאה הוא מונע שלא יפסול. ולבסוף נטה לגמרי מפירוש זה מחמת קושיות, ואחד מן הקושיות היא, דלא מסתברא ליה כלל למימר אף בדר' יוסי לדמות זה להויה ע"י טומאה, כיון שהמקוה כשר ואך מונע פסולו ע"י דבר טמא, יעיי"ש.

וצריך לפרש כונתם, דאף שהמקוה פסולה מטעם זוחלין, מ"מ כיון שמעצם המים שבמקוה כשרה כולה, הוי מניעת הזחילה רק מניעת הפסול, לא הווית המקוה. וא"כ אף לפי דעת הר"ש דר' יוסי פליג בזה וסובר דכיון שהמקוה פסולה עכ"פ מטעם זוחלין לכן המעכב הזחילה עושה את ההכשר, והוי ג"כ הויה ע"י טומאה, אבל הבו לה דלא להוסיף עלה שאם המקוה כשירה לגמרי אז בשעת הטבילה, ואין בה שום חשש פסול אף מזחילה, אלא שעושה בשביל העתיד, בודאי שאין שום סברא בזה לומר דנקרא הויה ע"י טומאה.

משא"כ בהך דהטו"ז שהמקוה פסולה לגמרי מהשאובין בתוכה, ואין שום אופן לבא שם לידי הכשר מקוה בעצם המים, זולת ע"י הסתימה בדבר המקבל טומאה, לכן סובר הטו"ז דזה נקרא הויה ע"י טומאה, שכל הכשר המקוה מתחלה נעשה רק ע"י אמצעות דבר המקבל טומאה, והנקודות הכסף מכשיר גם בזה בשביל שעדיין אין כאן מקוה. אבל היכא שהמקוה שלימה וכשירה בלי שום חשש ופקפוק אף בלי דבר המקבל טומאה, זה ודאי עדיף יותר, וכ"ע מודו.

ועכ"פ זה ברור שאין מדברי הטו"ז והנקודות הכסף האלו שום ראיה נגד הנודע ביהודא והחתם סופר ודעימיה, ודעתם הגדולה מכרעת דזה כשר לכ"ע.

ומה שהביא מהדברי חיים שהקשה מהתוספתא, הלא אח"כ תירץ קושייתו לפי דברי התוספות יו"ט. אלא שבעובדא דידיה מסיק להחמיר יען שעומד על הטסין, וכתב שזה פסול אף לדעת הנודע ביהודא בשביל שעומד על כלים שמקבלין טומאה. אבל בעובדא דהנודע ביהודא שעומד על הנסרים, לא פליג עליו. ונראה שגם הוא ז"ל מסכים בזה להנודע ביהודא שמכשיר.

וכבוד מעלתו כתב דלא אהניא ליה דברי הדובב מישרים, יען שמיירי במעיין. משום הא לא איריא, דזה שהוא מעיין לא כתב אלא לרווחא דמילתא, ומבואר שם שמתיר גם בלאו הכי.

אבל מטעם אחר לא אהניא ליה, שהוא אינו מתיר אלא בשביל שגם לולא הכתלים היה מחזיק, וצריך לומר שהיה שם מרוצף באיזה אופן שגם לולא כתלי הצימענט לא היו נאבדין המים. אבל סתם חפירות שבקרקע שעושין שם צימענט, נאבדין המים ונבלעין תיכף בזחילה ניכרת בלא עשיית הכתלים, ובאופן זה לא התיר בדובב מישרים. אבל כבר ביארתי דדברי הנודע ביהודא והחתם סופר וסייעתם ברורים להכשיר בכה"ג לכ"ע.

ב

אמנם לכאורה דא עקא דכיון שחוטי ברזל מעמידין את הצימענט, לדעת הפוסקים דהכל הולך אחר המעמיד, א"כ יש לאותו הצימענט דין כלי מתכות, כיון שהמתכות מעמידו, והוי לכאורה כטובל בכלי מתכות.

ולזה אין ראיה מדברי הנודע ביהודא דמיירי בנסרים הקבועים בקרקע, וי"ל שכל נסר בפני עצמו, ואין הנסרים ראוים לטבול בהם בפני עצמן כי לא נתחברו, ואין היתידות מעמידין כלל את הנסרים אלא מחברים אותם בקרקע שיעמדו שם לעכב זחילת המים. אי נמי אפילו בתיבה שהנסרים משולבים ומחוברים זה בזה בדבר שאינו מקבל טומאה, וא"צ ליתידות של ברזל אלא בשביל לקבעה בקרקע לעמוד שם היטב, שאין חשש שיהיה להנסרים דין כלי מתכות, כי אין היתידות מעמידין את עצם הנסרים, אלא שגורמים בקביעותם לעכב זחילת המים, ובזה שפיר מועיל סברת הנודע ביהודא.

משא"כ כאן שהחוטי ברזל מעמידין את עצם הצימענט, וי"ל דהוי כולו ככלי מתכות. ועל זה אין ראיה לכאורה מדברי הנודע ביהודא, דיש לחלק בין הנושאים כמובן, ואולי דינו כמו שאוסר הדברי חיים כשהוא מרוצף בטסין של מתכות.

ובדובב מישרים שהתיר מטעם שמחזיק המים אף בלי הכתלים, לא הרגיש לבאר שזה אינו מועיל אלא נגד החשש של הויה ע"י טומאה, אבל לא נגד החשש מה שהוא טובל באותו הצימענט שהברזל מעמידו. ואם לא הונח לו בסברת הנודע ביהודא נגד החשש של הויה ע"י טומאה, כל שכן שאינו מועיל נגד החשש שיש להצימענט עצמו דין כלי מתכות.

והנה החתם סופר בתשובה סימן ר"ו (ד"ה וא"כ) בגיגית שנתחזקה בחבושים ויתידות של ברזל שלא יתקלקל לעתיד על ידי כובד מים והטובלים, כתב לדמות זה לדברי הנודע ביהודא, דכמו שכתב הנודע ביהודא לענין הויה ע"י טומאה דכיון שאין צריך לה עתה אלא בשביל העתיד, אין לו דין הויה ע"י טומאה, כמו כן הוא בדבר המעמיד שאם אין צריך להמעמיד עתה אלא בשביל העתיד, אין לו דין דבר המעמיד ואינו ככלי מתכות.

ובתשובות בית שלמה יו"ד חלק ב' סימן ס"ד חולק על החתם סופר במה שכתב ללמוד זה מדברי הנודע ביהודא, שאינם ענין כלל לזה, והנודע ביהודא לא נחית כלל לזה אם היתידות מעמידין את התיבה, ולא דיבר אלא מהויה ע"י טומאה, ואין ללמוד משם היכא דהמתכות מעמיד את התיבה. אמנם אע"פ כן כתב שהסברא בעצמה היא נכונה, שאם אין צריך עתה להמעמיד אלא בשביל העתיד שיתקיים זמן יותר, אין לדונו כמעמיד, אלא שלמעשה רצונו שישאלו עוד רב מובהק שיסכים לזה, יעיי"ש.

ובסוף הספר בהשמטות מהגהות בן המחבר, כתב שאף שאביו ז"ל מספקא ליה בזה, אבל חיזק דבריו שכן מבואר גם בהלכות קטנות (ח"א) סימן ע"ז לענין הכל הולך אחר המעמיד בטבילת כלים. והביא עוד ראיה נכונה מפרק ג' דמסכת כלים משנה ה', הטופל כלי חרס הבריא וכו' וכן בחידוק הקרויה, בפירוש הרע"ב שם. ובאליהו רבא מהגר"א ז"ל מבואר יותר, שכתב אע"ג דקרויה צריכה לחידוק, דעלולה היא להשבר וצריכה חיזוק, הואיל והשתא מיהת בריאה היא ולא צריכה לחידוק, מטהרי רבנן.

הנה מה שהביא מהלכות קטנות בטבילת כלים, לא היה בידו ספר הלכות קטנות כמו שכתב בעצמו, ובאמת בהלכות קטנות לא מיירי כלל מטבילת כלים, אלא משופר שגלדו דק ועשו לו חשוקים של ברזל, שכתב כיון דעדיין אין ריעותא מותר לתקוע בו. והובא זה גם בבאר היטב הלכות ראש השנה סימן תקפ"ו ס"ק ט', ואולי אין לדמות לשופר, ששם תלוי רק מהיכן הקול יוצא, אבל ממשנה דפרק ג' דכלים ראיה נכונה.

ג

ובשו"ת מהרש"ם ח"א סימן ב' (ד"ה והנה (ב)) בתחלה נמשך ג"כ אחר דברי בית שלמה והגהות מה שהביא מהלכות קטנות וממשנה דכלים, אלא שאח"כ כתב שיש ראיה להיפך מדברי התוספות יומא דף ע"ב ע"א ד"ה שמעמידין צפויין, שכתבו וז"ל, נ"ל דאפילו ציפוי זהב שעליהן בטל לגבי דידהו, דבכל דוכתי העץ בטל לגבי המתכות לענין טבילה ולכל מילי, דאמר הכל הולך אחר המעמיד וכו', ובעצי שטים אינו כן שהרי שלחן וכו' ויליף התם מקרא, עכ"ל. והרי התם העץ היה עומד גם בלא הציפוי, ואפילו הכי מיחשב הזהב למעמיד, אי לאו קרא דקמ"ל דהציפוי בטל לגבי העץ, יעיי"ש. ומשמע שם דמש"ה נטה מהיתר זה.

ולפענ"ד אין מדברי התוספות האלו ראיה להלכה, שהרי התם בהשלחן לא בשביל שהציפוי הוא המעמיד הוצרך ללמוד מקרא דדינו ככלי עץ, אלא התם טעמא אחרינא הוא כמבואר בסוף חגיגה דף כ"ו ע"ב שהביא מהמשנה דכלים (פכ"ב מ"א) דבכל מקום הולכין אחר הציפוי, ועיי"ש בתוספות יו"ט פרק כ"ב דכלים משנה א' שהביא חילוקים בזה. ובכסף משנה על הרמב"ם פרק ד' מהלכות כלים הלכה ד' מבאר באורך שיטת הרמב"ם ושארי הראשונים דפליגי, אבל לכל הדיעות אין זה ענין כלל לדבר המעמיד, כמבואר זה להמעיין בהענין.

ויותר מזה מבואר בתוספות חגיגה שם ד"ה כאן, על מה שרצה הש"ס בתחלה לחלק בין ציפוי עומד לציפוי שאינו עומד, וכתבו שם בתוספות לחד פירושא, דשלחן של משה היה הזהב דק וקלוש ובלא עץ לא מצי קאי. ונמצא לפי זה שהעץ היה מעמיד את הזהב, ואע"פ כן מסיק בש"ס שם דלא שנא ציפוי עומד ולא שנא ציפוי שאינו עומד הולכין אחר הציפוי, אלא שאני שלחן דרחמנא קריא עץ.

והרי, שהוצרך לקרא דהולכין אחר העץ, אף היכא שהעץ הוא המעמיד, בשביל דבכל מקום הולכין אחר הציפוי, אף בכה"ג, דאין זה תלוי כלל בדבר המעמיד. וגם לפירוש האחר שברש"י ותוספות שם דהוי ציפוי שאינו עומד, בשביל שלא היה הציפוי דבוק להעץ, ג"כ לא הוי מעמיד, וזה ברור שם בש"ס חגיגה.

ומה שכתבו התוספות ביומא הלשון דבכל מקום הולכין אחר המעמיד, זה באמת צע"ג להבין. ואולי כתבו התוספות כן לרווחא דמילתא, שעל פי רוב המתכות מעמיד את העץ, ולכן בכל מקום בציפוי מתכות הוא העיקר משני טעמים, בשביל שהוא ציפוי וגם מעמיד. ובשלחן אף לו יהא הציפוי גם מעמיד, שניהם לא יועילו, כיון דגלי לן קרא דקראו עץ. וכתבו כן לפרש הלשון שאמרו בש"ס שמעמידין את צפויין. וסוגיא דחגיגה אזלא לפי שאר הלשונות שבש"ס שם בקרא (שמות כו, טו) דעצי שטים עומדים, כי איתא שם ג' לשונות, ולא כתבו זה התוספות ביומא אלא לפי אותו הלשון שפירוש עומדים שמעמידין את ציפויין, דמשמע שתלוי בדבר המעמיד.

ובעיקר הדבר מה שהחליט המהרש"ם דהתם בשלחן היה עומד העץ גם בלא הציפוי, לא הביא הכרח וראיה לדבריו, וכפי הנראה מסברא אמר כן, דמסתברא שלקחו להמשכן העצים היותר מובחרים בריאים ועומדים, ולכן סובר על כרחך דמשום הכי מיחשב הזהב למעמיד, בשביל שהוא צורך על העתיד אחר שנתיישן, ולמד מזה גם לנידון דידן.

אבל באמת גם לפי דבריו אין ראיה, דמה שאנו אומרים שאם הוא בשביל העתיד אין לו דין מעמיד, זה אינו אלא בעת שאנו רואין שהוא שלם ויפה ואין בו שום ריעותא, ובאותו זמן שהוא טובל יוכל לעמוד בלא המתכות, אין דנין אלא לפי שעתו, לא מה שהוא בשביל העתיד. אבל אחר שאנו רואין שכבר איתרע ולא יוכל לעמוד בלי המתכות, בודאי יש לו דין דבר המעמיד.

וא"כ בהמשכן וכליו שלא מצינו שנתחלפו בכל אותן השנים, ויוכל להיות שאחר שנתיישנו ראו שנחלש העץ או שלט בו רקבון וכדומה, באופן שלא יוכל לעמוד עוד בלי המתכות, ולזה גילה לנו הכתוב להך לישנא דעצי שטים עומדים שמעמידין את ציפויין, שלעולם יהיה להם דין כלי עץ, אף אחר שיתיישנו והמתכות יהיה מעמידם.

ועיין רש"י ז"ל ביומא שם מה שפירש במעמידין את ציפויין לשון אחר, שלא התליעו ולא נפל ציפויין. והנה זה ודאי דמה שמתליע כל כך עד שנופל ממנו ציפויו, ואינו מועיל לו עוד אף דבר המעמיד, זה גרע ממה שמתליע קצת או שלט בו רקבון באופן שיוכל לעמוד עדיין עכ"פ ע"י הציפוי שעומד עליו. ומדהוצרך לטרוח לומר שיעור גדול כל כך בהתלעה עד שנופל ציפויו, ש"מ דבפחות מזה, אם לא הגיע ההתלעה אלא עד שיצטרך למעמיד, אם עכ"פ הציפוי עומד עליו ויוכל העץ לעמוד על ידו, אין קפידא. ויכול להיות שהיה כן. א"כ אפשר לפרש גם דברי התוספות על דרך זה כמו שכתבתי.

ובמה שכתב המהרש"ם שהעץ היה עומד גם בלא הציפוי, לכאורה יש סמך לדבריו מדברי בעלי התוספות על התורה פרשת תרומה (כו, טו) בפסוק עצי שטים עומדים. שכתבו לפרש עומדים, דפשטיה, שלא יקחו מן הנפולים והנקצצים מימים רבים שכבר נרקבו, אלא מן העומדים בקומתם. ועל דרך זה פירש גם החזקוני (שם).

אבל י"ל גם בהיפך, דמדחזינן שהוצרך לזה קרא דעומדים, ש"מ דבלא הקרא לא הוו ידעינן מסברא שצריך ליקח מן העומדים בקומתם בלא הציפוי, כי מה שידעינן מסברא אמרו בש"ס (כתובות כב. ועוד) למה לי קרא סברא הוא. ואם כן תינח לפי אותו הלשון שדרשו מעומדים שעומדין בקומתן, אבל לפי הלשונות אחרות שבש"ס ובמדרש שדרשו ענינים אחרים מקרא דעומדים, ובתוכם אותו הלשון שמעמידין את ציפויין, שוב אין לנו לימוד מקרא שעמדו בקומתן, ואפשר שלא יכלו לעמוד בלא הציפוי, ויכול להיות שלא מצאו במדבר עצים חזקים.

אמנם יש פלוגתא בזה בדברי חכז"ל, ובבעלי התוספות כתבו כן לפי אותה השיטה שהביאו גם בתחלת פרשת תרומה (כה, ה) שעצי שטים לקחו מן המדבר, שהיה שם יערים גדולים שבתוכם עצי שטים. אבל רש"י ז"ל כתב שם על הכתוב (שם) ועצי שטים, מאין היה להם במדבר, פירש ר' תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוה"ק שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים. ובבעלי התוספות הביאו אח"כ גם זה. נמצא לפי זה, שלא היה בידם אלא אותן הארזים הישנים שמימות יעקב אבינו ע"ה.

ובבראשית רבה פרשת ויגש, פרשה צ"ד אות ד', על הכתוב (מו, א) ויבא בארה שבע, כתב שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע וכו', הדא הוא דכתיב (שמות לה, כד) וכל אשר נמצא אתו עצי שטים וכו', ולא נמצא בהם לא קשר ולא פקע. ופירש שם ביפה תואר, דלכן נטלו מאותן הארזים, יען שלא נמצא בהם לא קשר ולא פקע.

ומבואר עוד במדרש (תנחומא תרומה סי' ט) שיעקב אבינו צוה לבניו השבטים שיטעו ארזים במצרים לצורך קרשי המשכן. והרבה האריכו ברא"ם (פר' תרומה כה, ה ד"ה ומאין) וביפה תואר ובנזר הקודש ושאר מפרשים לבאר דעת חכז"ל בזה. ועיין ש"ך על התורה (ד"ה ועצי שטים) ושאר מפרשים, שרצה שלא יהיה במשכן וכליו אלא אותן הקרשים שנטען יעקב אבינו ובניו השבטים, שנתנו בהם קדושה להתיש כח הס"מ. ועיין רש"י ז"ל על הפסוק (שמות כו, טו) ועשית את הקרשים, שכתב הול"ל ועשית קרשים, מהו הקרשים, מאותן העומדים ומיוחדים לכך שנטען יעקב אבינו, והוא מהמדרש תנחומא (שם) שפירש גם בלשון עומדים, שהועמדו קודם לכן.

ומה שפירשו בעלי התוספות בלשון עומדים, שלא יטלו מהקצוצים, פירוש זה אי אפשר אלא לפי אותה השיטה שנטלו מהאילנות שבמדבר, והיה בידם לבחור מאיזה אילנות ליטול. ודרכן היה בפירושן על המקרא להביא הפירוש הקרוב לפשוטו אע"פ שאינו להלכה, כנודע. אבל לאותן הדיעות שהיה קבלת חכז"ל שלא היו יכולין ליטול להמשכן אלא מאותן האילנות שהוזמנו לכך מיעקב אבינו ע"ה, הוצרכו לפירושים אחרים בלשון עומדים.

ואם כן שהיו ישנים כל כך כמה מאות שנים מימות יעקב אבינו ע"ה, שפיר יכול להיות שמחמת יושנן לא יכלו לעמוד בלא הציפוי והמעמיד של מתכות, ואין ראיה כלל מדברי התוספות, שכתבו להך לישנא שפירשו בעומדין שמעמידין את ציפויין.

ואף שכפי הנראה מה שהתקיימו האילנות כל כך מאות שנים, היה ג"כ בדרך נס, מ"מ למעט בניסא עדיף, כמו שכתב הרמב"ן פרשת נח (בראשית ו, יט) על מה שעשה התיבה גדולה כל כך, דאף שגם אח"כ הוצרכו לנס שהיה מיעוט מחזיק את המרובה, מ"מ עשה אותה גדולה למעט בנסים, שצריך לעשות כל מה שיש ביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים, יעיי"ש. וכמו כן בקרשי המשכן, מה שאפשר שיהיה ע"י מעמיד, לא עביד קב"ה ניסא למגנא, והשאר היה בידי שמים.

נמצא לפי זה שאין שום הוכחה אם היו יכולין העצי שטים שבמשכן לעמוד בלי הציפוי, וא"כ אין סתירה כלל מדברי התוספות לסברת החתם סופר והבית שלמה שמה שהוא בשביל העתיד אין לו דין מעמיד, וכבר הבאתי שיש ראיות נכונות לסברא זו.

אמנם למעשה גם הבית שלמה מיסתפי לעשות מעשה, אף אם נכון הוא בעיניו, זולת אם יסכים עוד רב מובהק. ובכתב סופר יו"ד סימן ק' מפקפק ג"כ אם להקל בגיגית שנעשה בחשוקי ברזל לחזק הגיגית, וכתב דלא דמי לדברי הנודע ביהודא. והביא אח"כ שבחתם סופר סימן ר"ו לא משמע הכי, וסיים בצ"ע. והרי, דאף שהראה מקום לדברי אביו החתם סופר זלה"ה שלא החמיר בזה, מ"מ סיים בצ"ע, ונמצא דמספקא ליה אם לסמוך בזה על הוראת אביו זלה"ה.

ד

עוד חידש שם בחתם סופר סימן ר"ו (ד"ה ונבוא) שהעיקר בעיניו שאין לחשוקים ויתידות של ברזל דין דבר המעמיד, לעשות הכלי ככלי מתכות, כיון שהם רק משמשים את הכלי, ולא פליגי רבנן ורבי נחמיה (שבת ס.) אלא בכלי ששניהם צריכים זה לזה, כגון סולם ושליבותיו וטבעת וחותמה, אבל בחשוקים של ברזל וכה"ג, תרוויהו מודי דלא אזלינן בתר המעמיד.

וזה חידוש, שהחתם סופר בשני מקומות, סוף סימן ר"א (ד"ה ועוד) וסוף סימן רי"ד (ד"ה אמנם ראיתי) החמיר בהחלט בחשוקים של ברזל שהולכין אחר המעמיד. גם הקשה עליו הבית שלמה בסימן ס"ד שדבריו בזה המה נגד כל דברי הראשונים שבסימן ק"כ סעיף ו' וסעיף ז' דאף המקילים בחשוקים של ברזל, טעמם משום דלענין טבילה הולכין אחר מקום התשמיש שהוא מבפנים והמעמיד הוא מבחוץ, וגם בזה הרבה מחמירין, אבל לענין טומאה ודאי דיש להחמיר דהולכין אחר המעמיד, יעיי"ש. ובאמת שזה קשה טובא על החתם סופר שבסימן ר"ו.

וקצת יש ליישב דבריו, שגם החתם סופר שם בסימן ר"ו כתב דאיכא רבנן בתראי דסברי הכל הולך אחר המעמיד אפילו בכה"ג שמשמש להכלי, כמו חשוקים של ברזל וכדומה, אלא דכיון דרבי נחמיה ורבנן דרבי נחמיה שניהם סברי שאין הולכין בזה אחר המעמיד, הלכה כותייהו. והתוספות (ע"ז עה: ד"ה והלכתא) והרא"ש (שם פ"ה סי' לה) והטור (סי' קכ) בטבילת כלים, לא כתבו שהלכה דהכל הולך אחר המעמיד, אלא כתבו שכיון שהמעמיד הוא מבחוץ אין צריך טבילה אפילו למ"ד הכל הולך אחר המעמיד. וא"כ לא כתבו כן אלא לרווחא דמילתא אפילו לאותו מ"ד, וי"ל דלא סברי כותיה וכן משמע הלשון, ואותו מ"ד י"ל שהוא רבנן בתראי שגם לפי דברי החתם סופר שבסימן ר"ו סברי דהכל הולך אחר המעמיד אף בכה"ג, ואין הלכה כמותם.

אך במרדכי שם (ע"ז סי' תתנט) מבואר בהדיא שפסק בזה להלכה דהולכין אחר המעמיד. ולזה י"ל בדעת החתם סופר ז"ל, דכיון שהוכיח שיטתו מדברי הרמב"ם (הל' שבת פי"ט ה"ג) והתוספות, אף שהמרדכי פליג, מ"מ העיקר בעיניו כדברי הרמב"ם והתוספות, ולא קשיא מידי.

ומה שהוא סותר עצמו מסימן ר"א ורי"ד, י"ל דאף שהעיקר בעיניו כן, מ"מ לא החליט להלכה, ומכל שכן למעשה לא סמך על זה. ובגמרא בבא בתרא דף ק"ל (ע"ב) אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה עד שיאמר הלכה למעשה. אלא שבסימן ר"ו יש לו עוד צירוף סברא נכונה, מה שאין צריך כלל למעמיד אלא בשביל העתיד, ועל כן חזי לאיצטרופי לסמוך על זה להקל למעשה, משא"כ בסימן ר"א ורי"ד שהיה צורך אז להמעמיד, לא סמך על זה כלל והחמיר.

וכבר נודע מה שכתב הרדב"ז (ח"ג סי' תתקצד) ועוד כמה פוסקים, שאם כותב איזה פוסק שני טעמים להקל באיזה ענין, אי אפשר לסמוך על זה אלא בדאיתא שני הטעמים, כי אפשר לא היה סומך על טעם אחד, אלא יען שיש לו גם טעם השני. וא"כ י"ל כן גם בדברי החתם סופר ליישב סתירת דבריו.

אך עדיין דבריו ז"ל צ"ע כי הוא דבר חדש, ובהרבה ראשונים ז"ל גם בש"ע לא נראה כן, גם בדבריו בסימן ר"א נראה שהחליט להחמיר ותמה על השואל שלא כתב כן. וכבר הבאתי (אות א) שיש גדולים שפקפקו אם להקל במעמיד כה"ג אפילו כשהוא רק בשביל העתיד.

ה

ומה שנראה לענ"ד עוד בענין האייזן בעטאן, הערה גדולה. דהנה בשבת דף ט"ו ע"ב גבי הא דאמר הכא במאי עסקינן כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר ורבי מאיר הוא דאמר הכל הולך אחר המעמיד, דתניא כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר, אמר רשב"ג רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין.

וכתבו שם בתוספות ד"ה ורבי מאיר וז"ל, ובפרק במה אשה (שבת נט:) דקתני שהיה רבי נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה וכו' וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד, לא מייתי הכא, דהכא קרי מעמיד זה מה שנותנים לתוכם, והתם קרי מעמיד דבר המעמיד כלי עצמו, כגון עמודי סולם שמחברים את השליבות.

ולכאורה צריך להבין, דהלא גם הכא הוא מעמיד הכלי עצמו, דכיון שניקב בטל ליה מתורת כלי, וכמו שפירש רש"י ז"ל שם (ד"ה כגון) שניקבו וטהרו מתורת כלי חרס, דכלי חרס שבירתו מטהרתו. וכל קבלת טומאתו, הוא משום אבר המעמידו, א"כ הוא מעמיד הכלי עצמו. והמפרשים לא ביארו מזה מאומה. והחתם סופר בתשובה סימן ר"ו רמז לדברי התוספות אלו וז"ל, הא דהכל הולך אחר המעמיד שבשבת ט"ו, אינו ענין לכאן, דהתם ענין אחר הוא כמו שכתבו בתוספות ד"ה ורבי מאיר. הנה החליט כן, אבל לא ביאר הטעם מה זה ועל מה זה.

וביו"ד סימן ק"כ סוף סעיף ז' בכלי המתוקן ביתידות של ברזל ובלא היתידות לא היה אפשר להשתמש בו, כתב שם הגר"א ז"ל (אות יט), ולא דמי למעמיד דפרק קמא דשבת דחכמים פליגי על רבי מאיר, דשם אינו מעמיד לכלי, אלא למה שבתוכו כמו שכתבו התוספות שם.

וצריך לפרש הכוונה בזה, דבאבר הסותם את הנקב, כיון שאינו מעמיד כלל את שאר כל הכלי, אלא במקום הנקב בלבד הוא מקיים את מה שבתוכו, הלא כל שאר הכלי עושה פעולה זו לקיים את מה שבתוכו, והאבר שבמקום הנקב הוא מיעוטא דמיעוטא נגד שאר כל הכלי. ואף שבודאי לולא האבר שבמקום הנקב המקיים את מה שבתוכו, הוה בטל מיניה תורת כלי, דאינו נקרא כלי אם אינו ראוי למלאכתו, אבל כיון שגם שאר כל הכלי עושה פעולה זו שיהיה ראוי למלאכתו, מה חזית לילך אחר המיעוט מקום האבר, הלא יותר ראוי לילך אחר כל הכלי שהוא רובא דרובא, ובטל המיעוט נגד המרובה.

משא"כ היכא שמעמיד כל הכלי, כמו ביתידות שלולא היתידות ישתבר ויתבטל מציאות כל הכלי, בזה סברי רבנן דהכל הולך אחר המעמיד. ובאופן זה הוא פלוגתת רבי נחמיה ורבנן בשבת נ"ט בטבעת וחותמה וסולם ושליבותיו. אך רבי מאיר סובר גם בניקב והטיף לתוכו אבר, שהכל הולך אחר המעמיד ורבנן פליגי בזה בשבת דף ט"ו, ובשבת דף נ"ט לא דברו מזה מאומה.

והנה מדברי הגר"א ז"ל שם בסימן ק"כ, נראה שהבין גם מדברי הרמ"א שסובר דנקב שנסתם לא הוי דבר המעמיד, דהלכה כרבנן נגד רבי מאיר. אך מהמרדכי (ע"ז שם) הביא שפוסק דגם בכה"ג הולך אחר המעמיד, כמו שכתב בהדיא הכל הולך אחר המעמיד וכו' כמו הנקב שנסתם וכו'. וכתב הגר"א שם, שטעמו משום דלרב אשי בפרק קמא דשבת דף ט"ז ע"ב דאמר לעולם לכלי חרס וכו', סתם מתניתין (מקוואות פ"ט מ"ה) דאלו חוצצין, על כרחך כרבי מאיר אתי. וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות כלים (ה"ה) כרב אשי. אבל לבסוף מסיק די"ל דאף לדברי רב אשי אתי מתניתין הנ"ל כרבנן.

ועיין בראש יוסף שבת דף ט"ו (ע"ב ד"ה וסבור הייתי) וט"ז (ע"ב ד"ה גמרא) שמצדד ג"כ די"ל דאף לרב אשי אתיא מתניתין כרבנן. וכן משמע מפרק ל' דמסכת כלים משנה ג', גבי ניקב ועשאו בין בבעץ בין בזפת טהור, רבי יוסי אומר בבעץ טמא ובזפת טהור. וכתבו שם הר"מ והרע"ב, דאין הלכה כרבי יוסי, וכן פסק הרמב"ם פרק י"ב דכלים (הי"ג) כתנא קמא. וכתבו שם הר"ש והרע"ב דטעמא דרבי יוסי דבבעץ טמא, משום דהכל הולך אחר המעמיד. א"כ לתנא קמא דהלכה כוותיה דבבעץ טהור, לא סברי בזה הכל הולך אחר המעמיד. ויש לפלפל עוד בזה ואין להאריך.

ועכ"פ לדינא מחלוקת הפוסקים הוא, והגר"א ז"ל נראה שסובר דהלכה כרבנן דלא הוי זה דבר המעמיד, והבין כן גם מדברי הרמ"א, דלא כהמרדכי שפסק כרבי מאיר. גם מדברי החתם סופר נראה שהחליט כן, כי הביא סברת התוספות בזה לדבר פשוט, ולא הביא שום חולק בזה.

אך הפרי חדש סימן ק"כ ס"ק ט"ז כתב לבסוף, ומיהו כלי עץ שניקב והטיף לתוכו אבר לכ"ע צריך טבילה, משום דאית ביה תרתי, חדא דהוי מעמיד, כדאיתא בפרק קמא דשבת, ועוד שמשתמשים בו דרך האבר, עכ"ל. הנה החליט שזה הוי דבר המעמיד, והביא מפרק קמא דשבת. ומהתימה שלא העיר דלסברת התוספות שם במקומו אינו כן אלא לרבי מאיר.

והפרי תואר בס"ק י' חולק על הפרי חדש, וסובר בניקב וסתמו דלא אזלינן בתר הסתימה, דבטל הוא במיעוטו. וחידש עוד בדעת המרדכי, דלא מחלק בין טבילה לשאר ענינים, אלא בכל מקום שאמרו דאזלינן בתר המעמיד, לא הוי אלא בכה"ג דמשמש קצת בפנים, יעיי"ש. הנה אף שחולק על הפרי חדש בדין ניקב ונסתם, אבל לא העיר כלום מסברת התוספות הנ"ל, אלא מטעמא אחרינא הקיל שם רק בטבילת כלים, דנמצא דבשאר ענינים סובר ג"כ כהמרדכי דזה הוי דבר המעמיד, כמבואר להמעיין שם בדבריו.

וז"ל המרדכי בסוף פרק בתרא דעבודה זרה, ומיהו אם ניקב למטה מרביעית ולא היה מחזיק מפני הנקב, ונתנו עליו חתיכת מתכות, צריך טבילה, דקי"ל הכל הולך אחר המעמיד. אבל תפרו בפתיל מתכות, אין בכך כלום, שאין זה כי אם מחבר חתיכותיה. והני דליים המחושקים ברזל אין צריכים טבילה, ואע"ג דהכל הולך אחר המעמיד, ה"מ היכא שמשתמש דרך המעמיד, כמו הנקב שנסתם שנשתמש דרך העמדה בהן, אבל הני דליים שהמעמיד אין בתוכו, אין צריכים טבילה. ורבינו מאיר מצריך להם טבילה, עכ"ל.

הנה כתב כאן ג' דינים. הדין הא', בניקב ונסתם בחתיכת מתכות, קיי"ל בזה הכל הולך אחר המעמיד. וכבר הבאתי הביאור בזה כמו שכתב הגר"א ז"ל דסובר הלכה כרבי מאיר, יען שסובר דלדברי רב אשי שבמסקנא, אתיא סתם מתניתין דאלו חוצצין כרבי מאיר. אמנם השני דינים שכתב אח"כ, שבתפרו בפתיל מתכות כתב בפשיטות שאין בכך כלום, ובדליים המחושקים ברזל הביא פלוגתא אם אין צריכים טבילה מטעם שאין המעמיד במקום שמשתמשים בתוכו, וצריך לבאר החילוק.

ועל כרחך צריך לפרש הכונה, דמה שכתב בתפרו בפתיל מתכות, הוא בגוונא שברישא בניקב ונסתם, שאין הסתימה מעמיד כלל את עצם כל הכלי, אלא במקום הנקב בלבד הוא מחזיק מה שבתוכו, דלרבנן אין לזה דין מעמיד, אלא דסובר כרבי מאיר, ובאופן זה מיירי במה שכתב אח"כ בתופר בפתיל מתכות, כמבואר בלשונו שאחר שכתב דין הניקב ונסתם, סיים אבל אם תפרו בפתיל מתכות, ומבואר בזה דקאי על מה שכתב למעלה באופן שאין המתכות מעמיד כלל את עצם הכלי, אלא במקום החיתוך הוא תופרו שלא יתפרד ויזוב מה שבתוכו.

ושפיר מחלק בזה, דברישא שהוא מנוקב והמתכות עומד במקום הנקב, נמצא שמתקיים מה שבתוכו ע"י המתכות, ובכה"ג פליג רבי מאיר על רבנן שיש לו דין מעמיד. אבל היכא שהוא תופר ומחבר חתיכותיה, שלאחר התפירה מתקיים כל מה שבתוך הכלי ע"י דופני הכלי בעצמם, והתפירה בעצמה אינה מקיימת מה שבתוכה, אלא מחבר החתיכות שיתקיים ע"י דופני הכלי, ומנא לן דגם בכה"ג פליג רבי מאיר, ולכן פשוט בעיניו שאין זה כלום.

משא"כ בדין האחרון בדליים המחושקים ברזל, שהחשוקים מעמידים את כל הכלי, שבלי החשוקים ישתבר ויתבטל מציאות כל הכלי, שזה ודאי יש לו דין מעמיד, ולכן ביקש בזה טעם אחר, בשביל שכל המעמיד הוא מבחוץ, ואין ממנו כלל בתוכו במקום שמשתמש, ובזה יש פלוגתא. וזה ברור ופשוט בכוונת דברי המרדכי, והארכתי קצת בביאור דברים הפשוטים למען לא יהיה מקום לטעות.

ומעתה אבא לנידון דידן בהאייזן בעטאן, שפעולת החוטי ברזל הוא שלא יסדק הצימענט אחר כך, שבודאי גם בלא החוטי ברזל לא נתבטל עצם הצימענט, אלא שיוכלו חלקיו להתפרד באופן שנעשה סדק וזוחל המים.

א"כ לא מיבעיא לדעת הגר"א והחתם סופר אף אם יש נקב ומתקיים מה שבתוכו ע"י המתכות שעומד במקום הנקב, ג"כ אין לו דין מעמיד, כיון שאינו מעמיד את כל עצם הכלי. אלא אפילו לדעת המרדכי שנמשכין אחריו הפרי חדש והפרי תואר שיש לזה דין מעמיד, אבל אם תופרו בתפירה של מתכות שיתחברו החתיכות, גם המרדכי מודה שאין לזה דין מעמיד, כמבואר בדבריו, כמו שביארתי לעיל. וא"כ גם באותו הצימענט שאין החוטי ברזל עושין פעולה אלא לחזקו שלא יסדק אח"כ, והלא אף כשכבר נסדק ומחברו ע"י חוטי מתכות כותב גם המרדכי שאין בכך כלום, ומכל שכן טרם שנסדק שמחזקו שלא יסדק אח"כ שלכ"ע אין לזה דין מעמיד.

ולפי דברי הפרי תואר, דעת המרדכי הוא שאין הולכין אחר המעמיד בשום מקום, אלא אם יש ממנו עכ"פ מקצת בתוכו במקום שמשתמש. אבל בדברי שאר הראשונים ז"ל מבואר בהדיא דלא סברי טעם זה אלא בטבילת כלים דוקא. גם בדברי המרדכי אינו מוכרח כל כך. ודברי הפרי תואר בלאו הכי צע"ג ולא העתקתי כל דבריו מיראת האריכות, ואין נפקא מינה כל כך לנידון דידן, וכתבתי מה שמוכרח בדברי המרדכי ושאר פוסקים.

נמצא לפי זה שנידון דידן עדיף מנדון החתם סופר והבית שלמה דמיירי בתיבה המוחזקת ע"י חשוקי ברזל, שלולא החשוקי ברזל יוכל להיות שישתבר ויתבטל מציאות כל הכלי, ודמי להני דליים שבמרדכי. וכן כתבו התוספות והרא"ש סוף פרק בתרא דעבודה זרה בכלי עץ המחושקים בחשוקי ברזל שזה הוי מעמיד, אלא שלענין טבילה כיון שהמעמיד הוא לגמרי מבחוץ, לא דמי לכלי סעודה דמדין שמשתמשין מבפנים, אבל בשאר מקומות יש לזה דין מעמיד. ולכן הוכרחו החתם סופר והבית שלמה לבקש היתר בשביל שאינו מעמיד אלא בשביל העתיד.

ולא קשה על זה מסתימת דברי המרדכי והתוספות והרא"ש והטור ושאר פוסקים שכתבו סתם בכלי עץ המחושקים בברזל דהוי מעמיד, ולא חילקו כלל בין אם הכלי הוא מוכרח אז בשעת מעשה להחשוקי ברזל, או אם הוא מוכרח רק בשביל העתיד שלא יתקלקל. כי הב"י (סי' קכ ד"ה ומ"ש וה"מ) אחר שהביא דעת כל הפוסקים בכלי עץ המחושקים ברזל, סיים וז"ל, וצורת כלי זה שכתבו הפוסקים, היינו שלוקחין כמה דפין של עץ ועושין להם שוליים של עץ, ומעמידין הכל ע"י שמקיפין הדפים שבצדדים סביב בחתיכות ברזל אחת למטה סביב לשוליים, ואחת סמוך לפה ואחת באמצע, עכ"ל, נמצא לפי דברי הב"י דמיירי כל הפוסקים באותן הכלי עץ שהיה תחלת עשייתם רק ע"י החשוקי ברזל, שלולא החשוקי ברזל לא היה כלל מציאות להתחלת קיומם. וכן משמע קצת לשון המרדכי, שכתב והני דליים, דנראה שסובב על הני דליים הידועים בעשייתן שהברזל הוא המעמיד.

ויש ראיה מזה לדברי החתם סופר והבית שלמה, שבאמת צריך להבין למה טרח הב"י לכתוב צורת הכלי האיך נעשה, וכי אומנות הוא מלמד אותנו. אלא בודאי שנפקא מינה בזה לדינא, שאך בכלי הנעשה בצורה זו שהברזל מעמידו מתחלה יש לו דין מעמיד, אבל בכלי שנעשה ונגמר ועומדת במעמדה בלי חשוקי ברזל, ואין צריך לחשוקי הברזל אלא בשביל העתיד שלא יתקלקל, אין לזה דין מעמיד, כסברת החתם סופר והבית שלמה.

אבל לא הוצרכו גם לסברא זו אלא בנדון דידהו, דמיירי בכלי עץ שלעתיד יוכל להשתבר ולהתבטל מציאות כל הכלי, משא"כ בנידון דידן אם עושין צימענט חזק שאין דרכו להתבטל לגמרי אף באורך הזמן, ואין החשש אלא בשביל שלא יסדק, זה ודאי עדיף מנידון החתם סופר והבית שלמה כאשר ביארתי למעלה.

ו

וקצת יש לי הרהורי דברים עוד, שהרי פלוגתת התנאים שבש"ס אם הולכין אחר המעמיד או אחר עצם הכלי, בכל מקום שמוזכר פלוגתא זו בש"ס מיירי רק שהמעמיד הוא ודאי, כמו בפרק קמא דשבת בניקב והטיף לתוכו אבר, שאנו רואין בודאי שאי אפשר להכלי להחזיק כלל ע"י הנקב בלא האבר, ומכל שכן בשבת דף נ"ט ע"ב בטבעת וחותמה וסולם ושליבותיו, שהמעמיד הוא ודאי. וכן במה שדיברו הראשונים ז"ל בכלי עץ הנעשים בחשוקי ברזל, שפירש הב"י שתחלת עשייתם הוא כן, באופן שאנו יודעים בודאי שהברזל הוא מעמיד ואין לו מציאות באופן אחר, ובזה הוא דפליגי אם הולכין אחריו או לא.

אבל בהצימענט החזק, שאנו רואים הרבה פעמים שמתקיים זמן ארוך בלי שום סדק, ואינו אלא חשש מספק שלפעמים הוא נסדק, מנא לן דפליגי גם בכה"ג לומר שהולכין אף אחר ספק מעמיד נגד עצם הכלי, הלא אין ספק מוציא מידי ודאי, דכיון דאיכא תנאי דאף ודאי מעמיד אין הולכין אחריו שאינו דוחה עצם הכלי שהוא עיקר, אלא דבזה מצינו פלוגתא, אבל בספק, שלא מצינו זה בש"ס ובראשונים, מנא לן לחדש דפליגי גם בכה"ג. וכבר כתב החכם צבי ז"ל (סי' קלד) שזה כלל גדול ועיקר מיסודי התלמוד, דלמעט בפלוגתא עדיף.

גם אולי, כיון שהיא פלוגתת הפוסקים אם הולכין אחר המעמיד אף בודאי מעמיד, ועיין פרי תואר בזה, אלא שאנו מחמירין מספק, א"כ היכא שהמעמיד בעצמו ג"כ אינו אלא ספק, י"ל דהוי ספק ספיקא. אבל יען שזה הוא הערות חדשות שלא נתבאר כלל בפוסקים, צ"ע אם לצרף זה לדינא. אך מה שכתבתי למעלה, הוא לפענ"ד הערות נכונות.

ז

עוד יש לנו היתר בזה, שאם החוטי ברזל נעשו מתחלה לשמש עם הקרקע, בזה מתיר גם הדברי חיים שם סימן מ"ד אף בעומד על הטסין של מתכות. אמנם רחוק המציאות שיהיו חוטים כאלה שנעשים מתחלה בבתי חרושת על שם כך, כי גם אם ילך לבתי חרושת יתנו לו רק ממה שמוכן לפניהם.

אלא שיש צד היתר, באם לוקח עכ"פ חדשים שיודע בטח שלא נשתמשו בהם מעולם, ולא ירדה עליהם תורת טומאה, בזה דעת הנודע ביהודא שם סימן קל"ז דכשנעשה מתחלה לצורך מה שירצה יעשה בו, הוי כנעשה לקרקע, אבל על סברא זו פליג הדברי חיים, ומש"ה אוסר בטסין של מתכות. ויש מקשים על הדברי חיים מן המשנה דפרק י"א דכלים (מ"ב) ומדברי הרמב"ם (הל' כלים פ"ט ה"א) בזה, אבל באמת לא קשיא מידי וישבתי דבריו ז"ל בטוב טעם ודעת, ולא ראיתי פה להאריך בזה שאינו נפקא מינה לנידון דידן. וזה ודאי שאין לעשות מקוה שכתב עליה מרן הדברי חיים זלה"ה שהיא פסולה.

אבל בנידון דידן נראה שהוא כשר גם לדעת הדברי חיים ז"ל. ראשית, לא החמיר הדברי חיים אלא בעומד על הטסין של מתכות, אבל היכא שעומד על הנסרים ואין הפסול אלא בשביל היתידות שנקבעו שם להחזיקם על העתיד, בזה לא פליג הדברי חיים על הנודע ביהודא שמתיר. וכן הוא גם בזה שעומד על הצימענט, ואין החשש אלא בשביל החוטי ברזל שנתונים בתוכו להחזיקו על העתיד, ודמי ליתידות שהוא גולמי כלים ואין בו תועלת אלא בשביל העתיד. שנית, נראה שזה עדיף מיתידות, כיון שנבנה בתוך הצימענט דרך בנין, וכתב שם גם בדברי חיים באותה תשובה, דמה שהוא דרך בנין ממש, כמו כינוס אבנים שכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תת), לכולי עלמא הוי כקרקע וכשר. אלא שבהטסין סובר הדברי חיים שאין זה בנין, אלא שנקבעו בבנין.

והנה גם בהצימענט גופא היה מתחלה איזה מפקפקים שהוא כלי שיכול לעמוד בפני עצמו, ואף שלא נעשה הכלי אלא בשעת קביעתו בקרקע, מ"מ לדעת הנודע ביהודא (מהדו"ת יו"ד סי' קמב) אסור לטבול בתוך כלי אף בקבעו ולבסוף חקקו. ובתשובות מהרש"ם (ח"א סי' קמה ד"ה והנה חזר) החמיר, אבל כבר ביאר בשו"ת עמק שאלה יו"ד סימן מ"ז שאין בזה שום חשש, שהוא עדיף מכלי שקבעו ולבסוף חקקו, שאינו כלי כלל אלא בנין ממש, כמו כינוס אבנים, יעי"ש שהאריך. גם הדברי חיים בהלכות מקואות (ס"ק לו) האריך טובא בראיות, שבבנין ממש אין שום חשש.

והבית שלמה בתשובה חלק יו"ד ח"ב (ריש) סימן ס"ד, כתב על הך עובדא שבחתם סופר יו"ד סימן רי"ז שעשו התיבה ע"י קביעת נסרים בקרקע באופן שהקביעות והחקיקה באים כאחת, שזה עדיף מקבעו ולבסוף חקקו, כיון דהוי דרך בנין ממש. ופליג על החתם סופר שהתיר בזה מטעם דדמי לקבעו ולבסוף חקקו. ובאמת כי עיקר החילוק בין אם הוא דרך בנין, הוא גם בנודע ביהודא עצמו בסימן קמ"ב, שכתב לחלק דבאבן אחת אף שקבעו ולבסוף חקקו אסור לטבול בו נדה וזבה דאורייתא, ובכינוס אבנים הרבה דהוי בנין כשר לטבול בתוכו אפילו נדה וזבה דאורייתא. והפה שאסר בקבעו ולבסוף חקקו, מתיר היכא דהוי בנין ממש.

ובטסין של מתכות שנקבעו שם על הקרקע, דעת הדברי חיים דלא הוי כמו בנין ממש, אלא כמו כלי שנקבע בקרקע. אמנם בצימענט הנבנה בקרקע, נראה ודאי דדמי ממש לכינוס אבנים, דהוי בנין ממש וכשר לכ"ע. וכן נתפשט ההיתר בכל העולם שעושין מקוה מצימענט ולית מאן דחש. וא"כ נראה דגם החוטי ברזל שבתוך הצימענט ונבנה עמו ביחד, דהוי בנין ממש וכשר לכ"ע.

ח

ועכ"פ בצירוף כל הנ"ל שאין לו דין מעמיד מטעמים שביארתי, וגם אינו אלא בשביל העתיד, גם המה חדשים שלא נשתמשו בהם והוו גולמי כלים, וגם נבנו בתוכו דרך בנין, נראה ודאי דכשר לכו"ע לטבול בתוכו. אע"פ כן למעשה כשעשיתי המקוה פה, לא עשיתי בחוטי ברזל.

ראשית, כבר אמור רבנן (עי' תשב"ץ ח"א סי' יז) שצריך ליזהר במקוה אף ממה שמותר על פי דין. ועיין מהר"ם שיק חלק יו"ד סימן קצ"ז, שכתב בענין הצינורות להמקוה, דאף שאם עושין צינור של עץ לבסוף, כשר לכ"ע, מ"מ המחמיר תבא עליו ברכה לעשות עוד תקנה שיהיה מחובר לקרקע. וכן היה דרך הגדולים במקואות, שברחו אף מצ"ט שערי היתר. ובפרט אני מפחד מדבר חדש שלא היה בימי הגדולים בדורות שלפנינו, כי דעתינו קצרה עד מאד.

שנית, אני מפחד קצת, כי ההיתר שכתבתי באייזן בעטאן, הוא על הנעשה באופן שנותנין קצת חוטי ברזל שקורין דראהט באיזה מקומות בהצימענט, וזה סגי להדקו, אבל שמעתי שיש עוד אופנים אחרים בעשיית האייזן בעטאן מינים ממינים שונים, גם משתנה אופן עשייתו מזמן לזמן כדרך כל הדברים הנעשים בבתי חרושת שעשויין להשתנות, ואם יתפשט ההיתר של אייזן בעטאן, שוב יתירו הכל בכל אופן ואופן, כי העולם אינם יודעים לחלק. שכפי הנראה בשביל זה אסר הדברי חיים (שו"ת ח"א א"ח סי' כג וכד) המאשין מצות, ולא אמר שום טעם, שכן כתב במאשין ציצית (ח"ב או"ח סי' א וב) שגם מטעם זה ראוי לפוסלם, בשביל שאופני המאשין נשתנים בכל יום, ומי יודע למחר מה יהיה בזה.

וכעין זה כתב השדי חמד (מע' חמץ ומצה סי' י אות ג) שכל ההיתרים הנאמרים בתנאים, התנאים נתבטלים וההיתרים נשארים. וכן אנו רואין במאשין מצות שיש עכשיו מאשינען שבודאי אסורים, והגדולים שהתירו אז מתחילה את המאשין מצות, לא חשבו כלל על המאשינען האלו, כאשר אנו רואים בטעמי ההיתרים שכתבו, והמאשינען של עכשיו אז לא היו ולא נבראו, ואף על פי כן רבים סומכים על ההיתרים שכתבו אז. הגם שיש לחלק בין הנושאים, ולא דמי כל כך לנידון דידן, אבל אולי יש לחוש קצת גם בכאלה.

ומכל מקום היכא דלא אפשר, או במקום שאין השגחה כראוי ויש לחוש שפתאום יסדק ויהיה זוחלין ולא ירגישו בזה מחסרון השגחה, וזה גרע, אז שפיר אפשר לסמוך לעשות האייזן בעטאן על דרך שכתבתי, שמדינא נראה לפענ"ד שכשר לכ"ע.

מה שהביא מהקונטרס הנקרא רשמי שאלה, שהרעיש עולמות שלא יעשו מקוה מאייזן בעטאן מחמת שהברזל הוא מעמיד, וכתב שקיבל תשובות מהרבה גדולי הדור הנרשמים שם, וכולם פה אחד שח"ו לעשות כזאת בישראל. הנה לא ראיתי הקונטרס הנ"ל מעולם, ואיני יודע מה זה ועל מה זה. ומה שהביא ממנו הטעם בשביל שהוא מעמיד, כבר כתבתי בזה הנראה לפענ"ד בעזהשי"ת דברים ברורים.

ט

תיקון מקוה באופן שלא יהיה חשש דנתן סאה ונטל סאה

מה שכתב שראה בשמי, לפתוח הנקב כשפופרת הנוד לבור השקה, ואח"כ בשעת הטבילה רק להניח פתוח כחוט השערה, כדי להנצל מחשש נתן סאה ונטל סאה. זה טעות, כי לא אמרתי ולא כתבתי כן מעולם.

וכפי הנראה איזה טועה החליף את הדברים, כי אמרתי (עי' לעיל סי' נח אות א ולקמן סי' סו) לעשות כמו שכתב בדברי חיים (ח"א) חו"מ (סוף) סימן ל"ז לעשות שני בורות, לאחד יהיה פתוח נקב ההשקה תמיד בשעת הטבילה, ויען שעל ידי זה נעשה נתן סאה ונטל סאה, לזה יחברו לבור השני על רגע, ויכשירו בזה. ואף שלדעת הרבה פוסקים אסור אם נפסק החיבור אח"כ (עי' ש"ך סי' רא ס"ק קיב), לזה מועיל מה שיש בו השקה לבור השני. כי יען שאינו שאובין ממש אלא נתן סאה ונטל סאה, לזה מועיל החיבור אף שנפסק אח"כ, כן הוא כוונת דבריו להמעיין שם, ויש לפלפל בזה הרבה לבאר דבריו ז"ל. ובזה אמרתי לעשות כדבריו ז"ל, אבל מה שהחליף משמי השקה כחוט השערה, להד"ם.

ולא הבנתי מה שכתב עוד בציור הבורות. אבל זה ודאי שצריך להיות אוצר של מים מלבד בורות ההשקה, שלא ישתמש כלל בהשקה אלא לאסוף שם המים בעת הגשמים שיהיו מוכנים ועומדין להחליף את מימי הבורות בכל עת הצורך, וזה תקנה גדולה מכמה טעמים.

ונגד החשש של נתן סאה ונטל סאה, אמרתי עוד עצה נכונה, לעשות בור ההשקה גדול, ויהיה תחת מקום ההשקה טבלא מפסקת באמצע הבור ומנוקבת כשפופרת הנוד, שכשמתערבין מי המקוה עם מי הבור ע"י הטבילות, אינו מתערב כל כך עם המים שתחת הטבלא אלא מגביהין המים למעלה ששמה בריוח.

וצריך שיהיה תחת הטבלא שיעור מ' סאה, שאז אף שהמים שעל הטבלא נעשו נתן סאה ונטל סאה, מ"מ נכשרים ע"י המים שתחת הטבלא בנקב כשפופרת הנוד, וצריך שיניח שם הטבלא באופן שיהיה אפשרות ליקחה משם בכל עת הצורך להחליף המים ולנקותו ולבדקו אם אינו זוחל ח"ו, וזו עצה נכונה.

ובזה הנני ידידו דושת"ה מברכו בכל עניניו

הק' יואל טייטלבוים