שו"ת דברי יואל/אבן העזר/סימן קח

<< אבן העזר סימן קז • שו"ת דברי יואל • אבן העזר סימן קט >>

~ סימן קח ~

ב''ה

בדבר אשר כתבתי בנידון הזרעה מלאכותית שהולד ממזר, הנה לשמע אוזן שמעתי שיש קצת מפקפקים בזה, בחשבם לעשות פשרה, שאף שהוא איסור גמור ועבירה גדולה, מ"מ אינו מגיע לידי כך שיהיה הולד ממזר. והיות שבפרט זה קצרתי מאד, לזה ראיתי עכשיו לבאר קצת עכ"פ בקצרה.

א

הנה ראשית דבר ממקומו הוא מוכרע מדברי ה"ר פרץ שבהגהות סמ"ק, אשר ביה תלה המיקל בוקי סריקי להתיר לעשות מעשה בזדון וברשע ליקח זרע של איש אחר וליתנו בזדון ובשאט נפש לתוך בטן אשת איש ר"ל, וכבר נתבאר שזה טעות גדול ונורא ר"ל.

ובמה שנוגע לכשרות הולד בדיעבד, ראיתי להעתיק עוד הפעם לשון ה"ר פרץ כפי המובא בב"ח יו"ד סימן קצ"ה (ד"ה מצאתי) שממנו העתיקו בט"ז (שם ס"ק ז) ובבית שמואל סימן א' (ס"ק י). וז"ל, אשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה, ונזהרים מסדינים ששכב עליהם איש אחר וכו', ולמה אינה חוששת פן תתעבר בנידותה משכבת זרע של בעלה, דכיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי, כי הלא בן סירא כשר היה. ובברכי יוסף (אהע"ז) שם ס"ק י"ד העתיק באריכות יותר, שכתב, דכיון דליכא ביאת איסור ועבירה הולד כשר, דאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש, דודאי בן סירא היתה הורתו בענין זה, עכ"ל.

ומבואר בזה שכל ראייתו להכשיר הולד בדיעבד, הוא מבן סירא שאי אפשר לומר עליו שהיה ממזר, כי לא הביא ראיה אחרת לצרף אלא מבן סירא, ולא ביאר הטעם למה אי אפשר לומר על בן סירא שלא היה כשר.

וצריך לומר בשביל שנודע גודל קדושתו כי נורא הוא, וכתב הקדוש הקנה ז"ל בספר הפליאה (עה"פ ויאמר אלוקים נעשה אדם, הוב"ד בחלקת מחוקק סי' א ס"ק ח) שירמיה הנביא ע"ה היה מתעסק בספר יצירה בינו לבין עצמו, יצתה בת קול ואמרה קנה לך חבר, הלך אצל סירא בנו ונתעסקו בספר יצירה שלשה שנים, לקיים הכתוב (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, עכ"ל. והרי, שלא מצא ירמיה הנביא חבר אליו לעסוק בדברים קדושים ונוראים שאי אפשר בלא השראת השכינה, אלא סירא בנו, ואין הקב"ה משרה שכינתו על ממזר (עי' קידושין ע:), ועל כרחך שכשר היה.

וגם שכפי מה שמביאים המעשה אצל ירמיה הנביא ע"ה, היה הכל בלי ידיעה אצלם, כמו שכתב בספר בני אהובה (הל' אישות פט"ו ה"ו), שמן השמים נתגלה ברוה"ק לירמיה שנתעברה מזרעו. וכפי המובא בספרים הראו לו זה מן השמים לנחמו שלא יצאה זרעו לבטלה ח"ו, ועיין בתשובת מהרש"ם חלק ג' סימן רס"ח. ואלו היה בן סירא ממזר ח"ו, אין זה תנחומין, שבסיבתו נתרבה ממזרים בישראל ואין עושין כן מן השמים.

וא"כ כל ראייתו של רבינו פרץ סובבת אך על זה אם להכשיר הולד בדיעבד.

ובלאו הכי אי אפשר לומר שהביא ראיה משם שמצד הדין מותר לישכב על סדינים כאלו, שהרי באמת אסרו, מטעם הבחנה. ואף אם נדחוק שבימי ירמיה היה קודם הגזירה של הבחנה ולא היו נזהרים בזה, מלבד שהוא דוחק, הלא היה כפי המובא המעשה שלא ידעה מאומה שזה האמבטי שרחץ בה ירמיה ע"ה, ועכ"פ זה ודאי שאין להביא ראיה להתיר ממה שנעשה בלא ידיעה כלל. ואין צורך להאריך בזה, שכן מבואר בלשונו בהדיא שראייתו היא על הכשר הולד במקום שלא נעשה שום עבירה.

ועל כרחך שדעתו ז"ל, דכיון שזה שתתעבר באופן זה הוא בגדר מיעוטא דמיעוטא, כמו שהביא במשנה למלך (הל' אישות פט"ו ה"ד) ובבני אהובה (שם ה"ו), דחזינן בשו"ע סימן ד' (סי"ד) באשה שנשתהה בעלה במדינת הים יותר מי"ב חודש וילדה, הוי הולד ממזר אף לקולא להתירו בממזרת, ולא חיישינן שמא באמבטי עיברה. דלא חיישינן לכתחילה למה שהוא בגדר מיעוטא דמיעוטא, אף שיש מציאות לדבר.

ובפרט שיש עוד כמה ספיקות בשכיבה על הסדין, אם היה עליו זרע של האיש כלל. ואף אלו היה שם, מאן יימר שנכנס לתוכה מהשכיבה בלבד בלי שום פעולה ובלי שום ידיעה כלל, שזה אינו שכיח כל כך. והלא אף בעשו מעשה אלא שהיה בדרך מתעסק, אינו חייב אלא בשביל שנהנה, כמו שאמרו בגמרא (סנהדרין סב:; כריתות יט:) במתעסק בחלבים ועריות. ומכל שכן בזה שהוא פחות הרבה ממתעסק, שאינה עושית שום מעשה, והכל הוא בלי ידיעה כלל, נגד הרוב וכמה ספיקות. ולכן היה פשוט אצלו שאין בעצם המעשה של שכיבה על הסדין נידנוד עבירה ואיסור, ואין צורך להביא ראיה על זה.

זולת אם נימא שאילו איתרמי כן ונתעברה באופן זה הוי הולד ממזר, אזי בודאי צריכין לחוש אף למיעוטא דמיעוטא שלא להביא ממזרים לישראל, שזה מחריב ומטמא יסוד קדושתן של ישראל, ואף בהבחנה חששו נגד הרוב (עי' תוס' יבמות לז. ד"ה רוב) משום מעלה עשו ביוחסין.

ועיין תוספות יומא דף ב' ע"א ד"ה וחכ"א, שכתבו דאף דביבמות לא חיישינן למיתה דתרי ותלת, ולמיתה דזמן מועט לא חיישינן אפילו בחדא, אין זה אלא ביבמות שאינו אלא משום ביטול מצות יבמין, אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה, ניחוש אפילו לתרתי ולתלת ואפילו לזמן מועט, ואין לדבר סוף. והרי, דבדבר שהוא יסוד גדול, יש לחוש כל מה דאפשר עד אין סוף. ודבר גדול ונורא הוא יחוסיהם של ישראל, ואמרו חכז"ל (ילקוט שמעוני במדבר רמז תרפד) שלא זכו ישראל לקבלת התורה אלא בשביל היוחסין שלהם.

ולכן טרח להביא ראיה דהיכא שלא נעשה שום עבירה, לא הוי אח"כ ממזר. וחזינן דלא מצא על זה ראיה אחרת אלא מבן סירא, כי לא הביא ראיה אחרת.

נמצא לפי זה דלולא הראיה מבן סירא, דעל כרחך כשר היה, היה חייש, ואף במקום שאין שום נדנוד עבירה כעובדא דבן סירא היה הולד ממזר, דכיון שהכתוב (ויקרא יח, כ) צווח אצל אשת איש לזרע, לומר שהכנסת הזרע הוא מקור האיסור, לכן אף שהיה בלי ידיעה, ולא היה חייב בדבר כלל, מ"מ המעשה בעצמה שהוא מקור לאיסור זה גורם ממזרות ר"ל.

וביבמות (טז:) נתקשו התוספות (ד"ה קסבר) בהא דסבר רבי עקיבא, ועוד כמה תנאים ואמוראים דסברי כוותיה, דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, דבשלמא בעבד הוי לאו, אלא מעכו"ם אמאי הוי ממזר, בית דין של שם גזרו (ע"ז לו:), ומדאורייתא הוי ביאת היתר. ותירצו בתירוץ הראשון שהוא עיקר בעיניהם, דאע"ג דביאת היתר היא מדאורייתא בצנעה, מ"מ כיון דלא תפסי בה קידושין, הוי ממזר, יעיי"ש. וזה צ"ע לכאורה, דבמשנה ובגמרא יבמות דף מ"ט ע"א, אף רבי עקיבא למד מקרא דממזר הוי מחייבי לאוין, וא"כ צריך להבין האיך אפשר לומר שהוא ממזר אם אינו מסוג חייבי לאוין שנלמד מקראי. והדבר צריך ביאור רחב, לא עת האסף פה.

אמנם בכה"ג בהכנסת זרע באשת איש שהוא מעיקר האיסור, הוי מסוג חייבי כריתות, אף היכא שהיה בלא ידיעה ואינו חייב בדבר כלל, מ"מ י"ל שהמעשה בעצמה שהוא מסוג חייבי כריתות עושה ממזרות. ולכן הוצרך ה"ר פרץ להביא ראיה מבן סירא, דעל כרחך כשר היה.

ומעתה לפי זה הדבר ברור, כיון דכל חילא דידיה של ה"ר פרץ בזה שכתב להכשיר הולד, הוא אך מעובדא דבן סירא, אין לנו להכשיר הולד אלא כעובדא דבן סירא שלא נעשה באמת שום נדנוד עבירה בדבר. וכן בשכיבה בלבד על הסדין, שאין שום עבירה בזה, כמו שכתב ה"ר פרץ בלשונו שאין עבירה. אבל מנא לן להכשיר הולד אף היכא שעושין בזדון ובשאט נפש שתתעבר אשת איש מזרע איש אחר, שהוא עבירה חמורה עד מאוד, והאיך מדמין מילתא למילתא להכשיר הולד אף בכה"ג לומר שאינו ממזר כמו בן סירא. והוא מבואר בלשונו, שכתב ביסוד טעמו להכשיר הולד דליכא עבירה, א"כ הא בהא תליא דהיכא דלא נעשה עבירה בדבר הולד כשר, אבל בנעשה בעבירה אין להכשיר הולד. וכל דבריו סובבים על זה דהיכא דליכא עבירה כמו בבן סירא הולד כשר, אבל לא זולת.

וכבר נתבאר (סי' דלעיל אות ד) דתיבת ביאה שכתב ה"ר פרץ, אין בו דיוק כלל. ובמסית לעבירה ר"ל כתבה התורה הק' בפרשת ראה (דברים יג, ז) כי יסיתך וגו' בסתר. וכתב רש"י ז"ל, דיבר הכתוב בהווה, שאין דברי מסית אלא בסתר, וכן הוא אומר (משלי ז, ט) בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה. ובודאי שלא יעלה על הדעת שאין הדין כן במסית בגלוי יען שאמר הכתוב בסתר, ומי שלא יודה לזה שאין ללמוד קולות ממה שדבר הכתוב בהווה, יגרום להיות מסיתין לעבירות בגלוי ובסתר.

וכן בפרשת כי תצא שאמר הכתוב (שם כג, יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. ופירש רש"י ז"ל, דיבר הכתוב בהווה. ור"ל, דבודאי גם אם אירע לו מקרה הזה ביום, ג"כ הדין כן, אלא שהזכיר תיבת לילה יען שדבר בהווה. ובודאי שלא יעלה על הדעת לחלק בטומאת בעל קרי בין יום ללילה יען שאמר הכתוב תיבת לילה.

וברש"י ז"ל פרשת משפטים על הכתוב ובשר בשדה טריפה (שמות כב, ל) כתב וז"ל, אף בבית כן, אלא שדבר הכתוב בהווה במקום שדרך הבהמות ליטרף, וכן כי בשדה מצאה (דברים כב, כז), וכן אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, הוא הדין למקרה יום, אלא שדבר הכתוב בהווה, עכ"ל.

ובתוספות יבמות דף ק"ד ע"ב ד"ה דאמר, כתבו באמצע דבריהם, הא דמספקא בפרק נערה בנדרים (עג.), אי חרש מיפר או לא מיפר דלאו בר שמיעה הוא, היינו משום דשמא לא כתב קרא (במדבר ל, יב) ושמע, אלא אורחא דמילתא דהכי הוי, דכי שמע מיפר. וכן כתב הר"ן בנדרים דף ע"ג ע"א ד"ה משום, שאין להביא ראיה מדתניא ושמע אישה פרט לחרש, דנימא מדנקט חרש משמע דהיכא דהוי בר שמיעה לא מעכבא ביה שמיעה, דליתא, משום דאיכא לדחויי, דילמא משום אורחא דמילתא נקט חרש, והוא הדין דבעל בעלמא, יעיי"ש.

ובבבא קמא דף קי"א ע"ב תוספות ד"ה הגוזל, כתבו מאכיל לאו דוקא, דהוא הדין נותן להם, אלא אורחא דמילתא נקט, יעיי"ש. ונמצא כזה בקראי ובפוסקים עד אין מספר, והבאתי קצת לדוגמא.

ומכל שכן בהך עובדא דהזרעה מלאכותית שלא נודע כלל בזמנו של ה"ר פרץ, ולא היו יודעין כלל לעשות מעשה להכנסת זרע להתעבר כי אם ע"י ביאה, שבודאי אין לדייק כלל מתיבת ביאה. אלא הכוונה לעשות מעשה בשאט נפש. ועכ"פ נלמד מאמיתות לשון ה"ר פרץ, שבמקום שיש עבירה הולד ממזר.

ב

ובשלטי הגיבורים (על הרי"ף שבועות ב.) כתב וז"ל, נשאל להר"ם למה אין נזהרין מלשכב האשה כשאינה טהורה בסדינים ששכב בעלה, דשמא תתעבר מאותו הזרע ויהיה הולד בן הנדה, כמו שחוששין שלא תשכב בסדינים ששכב בהם איש אחר פן תתעבר בטיפת זרע שהטיל באותן הסדינים, כההיא דבן סירא. והשיב דכיון שהולד שהוא בן הנדה הוא כשר לכל דבר, אין חוששין לה, ואפילו שהוא פגום, עכ"ל.

ומבואר בזה דעתו ז"ל בהדיא דאך זהו החילוק שאין נזהרין בסדינים של בעלה בעת נדתה כמו בסדינים של אדם אחר, בשביל שבן הנדה הוא כשר לבוא בקהל ה' ואין בו חשש ממזרות אלא פגום בלבד. ואם כן אין ספק שדעתו ז"ל דבנתעברה אף על ידי סדינים של אחר יש לו דין ממזר שאינו כשר לבוא בקהל, דאם לא כן אין חילוק בין סדינים של בעלה, ואין מקום להסתפק בדבריו בזה.

אלא שמעיקרא נתקשיתי בזה, דלפי דבריו דגם בנולד ע"י שכיבה בסדינים הוי ממזר ואסור לבוא בקהל, נמצא דגם בן סירא הוי ממזר, וכמו שכתב הוא בעצמו בלשונו, דהריון ע"י סדין הוא כעובדא דבן סירא. וה"ר פרץ כתב דלא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש לומר על בן סירא שהיה ממזר, והאיך אפשר שהמהר"ם ז"ל שהיה מראשי הבעלי התוספות יאמר על בן סירא שהיה ממזר, ויהיה פלוגתא בין המהר"ם וה"ר פרץ במציאות כזה, והוא רחוק מן הדעת לומר כן.

ושוב התבוננתי דאפשר לתרץ, ראשית אפשר מחלק המהר"ם בין הזהירות לשכב על הסדין היכא שידעה ששכב על הסדין איש אחר, ובין עובדא דבן סירא שלא ידעה מאומה שרחץ שם אביה.

ובשו"ת פנים מאירות חלק ב' סימן מ"א, נשאל באחד שאכל עוף ואח"כ מצא בו אחד מי"ח טריפות, אם צריך כפרה. וכתב, דלכאורה נראה מגמרא נזיר דף כ"ג (ע"א) ולא ידע ואשם ונשא עונו, דמי שנתכוין לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב, אמר קרא (ויקרא ה, יז) ונשא עונו, וא"כ צריך כפרה. ושוב כתב דיש לחלק, דהתם היה ספק קודם שאכל, אבל אם לא נולד ספק עד אחר שאכל הוי אונס, ואונס רחמנא פטריה.

והביא ראיה מביצה דף כ"ה (ע"ב) שלמדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח. וכתבו בתוספות (ד"ה אורח), דודאי ליכא איסור, דמשנשחטה בחזקת היתר עומדת, מיהו אם נמצאת טריפה אח"כ הוא נענש כשוגג לא כאונס, שלא היה לו למהר כל כך. ומזה נשמע דלאחר הפשט וניתוח נידון כאונס, דאין צריך לבדוק אחר ח"י טריפות. ובחלק ג' סימן י"ט הוסיף עוד ראיה מפסחים דף ע"א (ע"ב), שחטו ונמצא בעל מום חייב, שחטו ונמצא טריפה בסתר, פטור מקרבן חטאת, דהוי אונס, יעיי"ש.

והנה שם בביצה דף כ"ה, היא פלוגתא בין רש"י ותוספות בהא שאמרו בגמרא אורח ארעא קמ"ל, ופירש רש"י ז"ל (ד"ה אורח), ולא משום איסור טריפה. והקשו בתוספות (שם) על זה, תימה דבסמוך משמע שיש איסור בדבר, דקאמר נטיעה מקטע רגליהון דקצביא. ותירצו דודאי ליכא איסור, דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר, מיהו אם נמצאת טריפה הוא נענש כשוגג ולא כאונס, שלא היה לו למהר כל כך.

והרי, שהוא פלוגתא, ולדעת התוספות אף היכא שהוא היתר גמור, מ"מ אם הוא דרך ארץ להמתין, שוב אינו נידון כאונס. והחילוק שבין אונס לשוגג הוא נפקא מינה בדאורייתא לענין חיוב חטאות וכדומה, וכמו שהוא בפסחים החילוק בנמצא טריפה בסתר.

ובשבועות דף י"ח (ע"א), דבשלא בשעת ווסתה אם פירסה נדה פטורין, דהוו אנוסים, שלא ידעו להזהר. ובסמוך לווסתה אף דהוי אונס לגבי איסור נדה, דסבר יכולני לבעול, כמו שכתב רש"י ז"ל (ד"ה ובתלמיד), ואיסור סמוך לווסתה אינו אלא מדרבנן ואין בו חיוב חטאת, מ"מ חייב חטאת על איסור הנדה, דכיון דמדרבנן הו"ל ליזהר, שוב לא נקרא אונס גם על האיסור דאורייתא דאיתרמי ליה אח"כ, וחייב חטאת.

והנה מה דבן סירא לא היה ממזר, כתב גם ה"ר פרץ הטעם בשביל שלא היה שם עבירה, כמו שהעתיק הברכי יוסף (שם). אלא שה"ר פרץ סובר בשכיבה על הסדין, כיון שהוא דבר רחוק לבוא לידי מכשול, אין בזה עבירה, דהוי כאנוסה, ודמי לעובדא דבן סירא. ויכול להיות שהמהר"ם אינו סובר כן, אלא סובר דכיון שידעה שהסדין הוא משל איש אחר, היה לה ליזהר שלא לשכב על אותו סדין, ולא לסמוך על הרוב בחשש ממזרות.

ועיין תוספות נזיר דף י"ב (ע"א) בהא דאמר שם האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם, חזקה שליח עושה שליחותו, וכיון דלא פריש ליה, הא לא ידע הי ניהו קדיש ליה. והקשו שם בתוספות ד"ה אסור, דכו"ע יאסרו לישא נשים, דשמא זאת היא שנתקדשה ע"י שליח. ותירצו דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא, דאזלינן בתר רובא (דבודאי אותה שנתקדשה עם כל קרוביה, המה מיעוטא דמיעוטא לגבי כל נשי דעלמא), ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם ולא פירש לו קדש לפלונית, ולדידיה קנסו ולאחריני לא קנסו. ובגיטין דף ס"ד (ע"א) כתבו התוספות (ד"ה אסור) עוד, דמה שהקשו (בנזיר שם) על זה מקן סתומה, דגם שם היה לן למיקנסיה על שלא נזהר שלא יפרח.

הרי, דאף במה שמותר מדינא, מ"מ כיון דלכתחילה היה לו ליזהר ועשה שלא כהוגן במה שלא היה נזהר, קנסו אותו כל כך שלא ישא אשה לעולם, ואף אם יתבטל על ידי זה לעולם ממצוה הגדולה של פריה ורביה וישאר גלמוד כל ימיו, שעלול ג"כ לחטאים גדולים.

וא"כ אפשר שסובר המהר"ם, דכיון שהכנסת זרע של איש אחר באשת איש הוא איסור כרת ר"ל, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל (ויקרא יח, כ) דכיון שכתבה התורה הק' לזרע, הודיעה לנו שהכנסת הזרע הוא עיקר האיסור. גם אפשר להביא לידי ממזרות ח"ו אם תתעבר, בזה הוה לה ליזהר שלא תשכב על סדין אחר, שמא לא תבדוק יפה יפה, ויתרמי שיהיה שם זרע. ומשלא נזהרה, עשתה שלא כהוגן, ושוב אינה נידונת כאנוסה והוי עבירה בידה. ואינו דומה לעובדא דבן סירא שלא ידעה מאומה והוי אנוסה ממש, ושום עבירה לא היה בידה. וזה דומה לפלוגתת רש"י ותוספות שהבאתי לעיל.

ג

ואולי י"ל עוד, שסובר המהר"ם שצריך זהירות בשכיבה על הסדין אף בסתם סדין שאין רואין עליו זרע, דכיון שהוא נמסר לנשים, יש לחוש יותר שמא תראה אח"כ זרע על הסדין, ואז הוי ודאי ספיקא דאורייתא שמא ע"י החיכוך בשכיבה יכנוס הזרע לתוכה. וגם ה"ר פרץ לא כתב שאין חשש אלא בסתם סדין שאין רואין עליו זרע כלל, אבל המהר"ם י"ל שסובר דבדבר שנמסר לנשים אם יהיה היתר לשכב על הסדין, לא ישגיחו וישכבו גם על סדין שרואין עליו הזרע.

ואולי י"ל עוד, שיש לחוש בדבר הנמסר לנשים, שמא תעשה איזה פעולה להכניס לתוכה הזרע שתראה שם, וזה ודאי איסור חמור מאוד, כמו שנתבאר למעלה. ואם עושית מעשה בזה, עברה על איסור כרת והוי הולד ממזר. ולכן משום סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב, הן נזהרות מלשכב על סדין של אדם אחר, שלא יהיה מציאות לבוא לידי מעשה בזה. משא"כ בנדה שאין חשש ממזרות, אין צורך לעשות הרחקות כל כך.

ומה שכתב המהר"ם לדמות לבן סירא, לא כתב זה לענין הדין, אלא לענין המציאות שמבן סירא ראיה שיש מציאות להתעבר באופן זה, כמו שנראה כן מלשונו, אבל לא כתב להשוותם לדינא.

אבל ה"ר פרץ ראה לנכון ליתן טעם הזהירות לשכב על סדין איש אחר, בשביל הבחנה, ועל כן לא בקש טעמים אחרים, שהוא בשביל הרחקה יתירה או בשביל דלא הוי כאנוסה.

נמצא לדינא, בבן סירא בודאי גם המהר"ם סובר שלא היה ממזר. וכשעושין מעשה בזדון ובשאט נפש, גם ה"ר פרץ סובר דהוי ממזר. אלא שמחולקין בטעם הזהירות של שכיבה על הסדין בלבד, כמו שנתבאר למעלה.

וי"ל עוד, כי יסוד ראייתו של ה"ר פרץ הוא מבן סירא שהיה הורתו בענין זה, וא"כ בודאי היה לפניו הנוסח כמו שהוא במהרי"ל ועוד שאר ספרים, שבתו של ירמיה נתעברה באמבטי מאותו הזרע, והוי ראיה דלא הוי ממזר בכה"ג. ובתשובות מהרש"ם חלק ג' סימן רס"ח הביא נוסח אחר, שאשתו של ירמיה נתעברה באמבטי מאותו הזרע, ואח"כ גילו לו זה מן השמים (עי' סדר הדורות, אלף הרביעי, ג"א רצ"ח; ובתשב"ץ ח"ג סי' רסג). ולפי נוסח זה אין שום סרך ראיה מבן סירא, כי ודאי אם היה באשתו כה"ג הוי הולד כשר.

ובאמת גם בשאר לשונות שבאותו המעשה, ראיתי שינויים באיזה ספרים בהעתקת המעשה. ואין זה תימה, כי גם בכל דברי הש"ס, שמיום סידור הש"ס עמלו בה ביגיעה כל הדורות דור אחר דור ובתורתו יהגו יומם ולילה, מ"מ היה מלא בגירסאות ונוסחאות שונות אף במה שנפקא מינה גדולה לדינא. וכמה פעמים מחולקים רש"י ותוספות בבירור הגירסאות, וכן בכל הראשונים, ועדיין לא הספיק, שגם אח"כ המהרש"ל והב"ח ועוד הרבה פוסקים חכמי הדורות, עסקו תמיד לתקן הגירסאות.

והברטנורה על המשניות מסכת שבת ריש פרק במה טומנין (מ"א ד"ה רבי יהודה) כתב על הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פ"ד ה"ב-ג) שפירש בסתם קדירות בין השמשות רותחות הן, פירוש שאין הדעת סובלתו, מפני שיבוש הנוסחאות וגירסאות מהופכות שמצא בגמרא שלפניו, יעיי"ש.

ושינוי הנוסחאות מובן שבא בסיבת המעתיקים, ובפרט שבימים הראשונים לא היה דפוס אלא הרבה העתקות מיד ליד, והמעתיקים עלולים לטעות. וק"ו בסיפורים כאלו כעובדא דבן סירא שבאו העתקות אחר העתקות עוד מימי הנביאים, ולא למדו בו כל כך כל חכמי הדורות כמו בדברי הש"ס שכולם נתנו עיניהם בש"ס לתקן כל הלשונות, כי הם חיינו. ואם גם בש"ס נמצא הרבה נוסחאות מוטעיות עוד לפני הראשונים, ק"ו בספרים כאלו.

ובאמת שגם בהגהות ה"ר פרץ שעל הסמ"ק אינו מבורר כל כך, וראיתי בזה נוסחאות שונות. והחיד"א בשם הגדולים (מערכת ספרים) אות עי"ן כתב, עמודי גולה הוא סמ"ק, חיברו הר"י מקורביל יצ"ו, ושלח הספר לכל בני הגולה שיעתיקוהו בכל מקום, שידעו שורש המצוות והלכותיהן. ודין גרמא שבאשכנז יש הרבה סמ"ק על קלף, ובכל סמ"ק יש הגהות מתחלפות לא ראי זה כראי זה, דבכל עיר גדולי הדורות כתבו הגהות כפי דעתם. וראיתי כמה סמ"ק, כל אחד בהגהות שונות, עכ"ל.

ושמעתי י"א שראו איזה נוסח בדברי ה"ר פרץ שעל הגהות סמ"ק שלא נכתב שם כלל תיבת ביאה, ולא העמדתי יסוד על זה, שאינו ברור, ובפוסקים שלפנינו מובא בנוסח זה. ואין נפקא מינה לדינא, כי גם מתיבת ביאה אינו מוכח כלום, כמו שהארכתי למעלה בדברים ברורים. ועכ"פ אין שום קושיא אם נמצא נוסחאות שונות לפני הראשונים בעובדא דבן סירא.

ומעתה י"ל שה"ר פרץ מצא לפניו הנוסח שהיה בתו של ירמיה, לכן הכריח משם דלא הוי ממזר בכה"ג. והמהר"ם מצא הנוסח שהיה אשתו, ואין שום ראיה משם, לכן היה דעתו בהחלט דהוי ממזר בכה"ג.

ד

יהיה איך שיהיה, במה שכתבתי לתרץ דברי המהר"ם בבן סירא או אפשר יש תירוצים אחרים. אבל זה ברור שדעת המהר"ם הוא דהוי ממזר בכה"ג, שהרי כתב בהדיא שזהו החילוק בין סדין בעלה בימי נדתה שאינו חמור כל כך, בשביל דשם אף דהוי פגום מכל מקום כשר לבוא בקהל.

ואין להתעקש ולומר בכוונת דברי המהר"ם ז"ל שגוזר שכיבת סדין אטו ביאה גמורה של איש אחר, שאין בזה רמז ורמיזה בכל דבריו ענין ביאה, ולא מצינו בשום מקום גזירה רחוקה כזו בשכיבת סדין של אשה אטו ביאה גמורה של איש אחר. ואם היה מקום לגזור זה, יותר היה ראוי לגזור כן בבעלה בנידותה. גם ביאת נדה חמורה מאוד, כמבואר בגמרא יבמות דף נ"ד ע"א שאי אפשר ללמוד איסור ביאת שאר עריות מנדה, יען שנדה חמורה שמטמאה את בועלה, והוצרך על ידי זה ללמוד (שם ע"ב) הך מהיקשא דרבי יונה שהוקשו כל העריות כולן לנדה. ואם היה דעת המהר"ם לגזור גזירה משונה כזו, היה צורך להזכיר מזה עכ"פ ברמז, אבל לא כתב אלא אותו הטעם בלבד בשביל הזרע שהוא פסול, אשר לא כן בנדה.

ונראה מזה ברור שסובר כסברת הרמב"ן והרא"ה (חינוך מצוה לה) שהחומרא שהחמירה התורה הק' כל כך באיסור ניאוף ר"ל, הוא בשביל הזרע הבא מאיש אחר. וא"כ חל על הזרע הלאוין והעונשין שבאיסור ניאוף, יותר מעל הביאה, ונמצא דהולד ממזר. ולהלן בתשובה שכתבתי אח"כ (אות ג) יתבאר עוד יותר דברים ברורים בזה.

אלא דאף על פי כן להקל להתירו בממזרת מסתפינא להקל, דאולי גם המהר"ם אין דעתו להקל ביה כדין ודאי ממזר, אלא שדעתו שכיון שהדברים סתומים בתורה הק', צריך להחמיר בו שלא להתירו לבוא בקהל, ואינו דומה לבן נדה דאף שהוא פגום מ"מ איפסקא הילכתא בגמרא שמותר לבוא בקהל. גם הרמב"ן והרא"ה ז"ל י"ל שכתבו טעם זה בשביל שצריך להחמיר בכה"ג, אבל לא להקל, כאשר יתבאר עוד בתשובה האחרת. והמהר"ם וה"ר פרץ לא ביארו טעמם ונימוקם בזה, לכן קשה לנו להקל, אבל להחמיר בודאי הדין ברור כן.

ובלאו הכי אי אפשר לנו להקל, דשמא הוא מזרע עכו"ם, ודינו כדין אסופי מן השוק שהוא ספק ממזר כמבואר הדינים באסופי באבן העזר סימן ד' בשו"ע (סל"א-לג) ובבית שמואל (ס"ק נד) ושאר פוסקים כמה פרטים וחילוקי דינים בדבר.

ובנידון דידן כיון שהיא מונחת בבית החולים במקום קבוע, גם הזרע נוטלין שם במקום קבוע, יש לו דין קבוע כמחצה על מחצה דמי. גם כמה בתי החולים המה של ישראל, ורוב המתעסקים שם גם הנכנסים ויוצאים המה ישראל. ובוולדות כאלו צריך לעיין על כל אחד ואחד מהם בפרטיות ת"ח מובהק הלומד לאמיתה של תורה (לא כהלימוד ששכיח מאד בזמנינו בעו"ה), ולהודיעו כל הפרטים שהיה באותו הולד, באיזה מקום ובאיזה אופן נעשתה התועבה הזאת, שיוכל לדון עליו אם להכשירו לבוא בקהל או לאו.

וכל זה הוא בהנידון אם להכשיר הולד, אבל להתיר לעשות מעשה זמה כאלה, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' (משלי כא, ל).

ומה שהמתיר תלה טעותיו בנכרי, שזה יסוד היתרו לתלות שהוא זרע נכרים, מלבד שכבר נתבאר בתשובתי הקודמת שאין בדבריו כלום מכמה טעמים ואיסורים חמורים ר"ל. אבל גם אם הוא באופן שידעינן בודאי שהוא מזרע נכרי ומאיזה נכרי הוא, מכל מקום הוי מעשה זמה ותועבה בלי ספק, וכמו דאף שהלכה הוא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר (יבמות מה.), אבל האשה המפקרת עצמה לנכרי ועבד היא זונה ר"ל בודאי (קידושין עה:).

ואין זה תלוי בהכשר הולד, כי טעם הכשר הולד הוא בשביל שמה שכתבה תורה למשפחותם לבית אבותם, זה אינו אלא בישראל שאצלם הולד הולך אחר האב, אבל בעכו"ם הולד הולך אחר האם. אבל לגבי איסור אשת איש, רובץ האיסור עליה לגבי נכרי ועבד כמו גבי ישראל. וכמו כן הוא במפקרת עצמה לזנות של הבאת זרע איש אחר אצלה, שהוא מעשה זמה וערוה ר"ל, דחדא טעמא לשניהם, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, ונתבאר לעיל (אות ב) בארוכה.

ובפרשת אמור בהא דכתיב (ויקרא כד, י) ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, ולדעת הרמב"ן שם היה להם דין ישראל אף קודם מתן תורה, ועל כן כתב שם שאותו הולד אף שהיה בן איש מצרי, מ"מ היה כשר לבוא בקהל כמו שהוא הדין נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. וכתב עוד שם, דאף שהוא כשר לבוא בקהל, מ"מ הוא מזוהם ואיננו ישראלי בשמו, יעיי"ש. והנה חזינן שהכתוב קוראו בן איש מצרי, וכתב על זה הספורנו, ובכן העז פניו לברך את השם, דישראל לא פקירי כולי האי, עכ"ל.

ושם היה מעשה באונס, כמו שהוא במדרש רבה פרשת שמות (א, כח) על הכתוב (שם ב, יב) ויפן כה וכה, ראה מה עשה לו בבית, שהיה נוגש והוציא את בעלה מביתו, וחזר המצרי ובא עליה, כסבורה שהוא בעלה. א"כ כיון שלא ידעה מאומה הוי כאנוסה, אע"פ כן כיון שהיה אותו הולד מזרע מצרי פוק חזי מה עלתה בידו.

ובפרשת פנחס הביא רש"י ז"ל על הכתוב (במדבר כו, ה) משפחת החנוכי וז"ל, לפי שהיו האומות מבזים אותם ואומרים מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופן היו מושלים ק"ו בנשותיהם. לפיכך הטיל הכתוב שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזה הוא שמפורש ע"י דוד (תהלים קכב, ד) שבטי י"ה עדות לישראל, השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתיב החנוכי הפלואי, עכ"ל.

והנה אינו מוזכר בטענת האומות שחשדו את נשי ישראל לזנות ברצון ח"ו עם המצריים, אלא שטענו שבודאי היה למצריים שליטה עליהם, כמו ששלטו על בעליהם שעינו אותם בעבודת פרך. וא"כ אף לפי טענתם היו אנוסים בדבר ואין עליהם אשמה, דאונס רחמנא פטריה, וההכרח לא יגונה, והוולדים ג"כ כשרים כמו שהוא בהלכה נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ומ"מ הבזיון של האומות שאמרו שמעורב בישראל מזרע הנכרים הוא עצום מאוד, דהוי כמו בן המצרי, שהיה מה שהיה, עד שטרח הכתוב להרבות בשמות אצל כל השבטים, להעיד עליהם להצילם מבזיון הזה.

ובאמת בדרך הטבע היה הק"ו עצום אם בגופן שלטו בנשותיהם על אחת כמה וכמה, אלא שהיה נסי נסים מאת הקב"ה להצילם מזה להטיב אחריתם. וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ילקוט שמעוני במדבר רמז תרפד) שאלו היה מעורב ביניהם מזרע העכו"ם לא היו ראוים לקבלת התורה.

והאיך יעלה על הדעת להתיר להפקיר עצמו בזדון ובשאט נפש להביא זרע עכו"ם ולערבם בישראל, דלא כהנסים שנעשו לאבותינו במצרים על ככה, והרבה הכתוב בשמות הקדושים להעיד על זה. וכבר כתב הבית שמואל (סי' א ס"ק י) ושאר פוסקים, דבנתעברה ע"י איש אחר, אף שהיה באונס ע"י אמבטי, הוי כבנו של בעל הזרע ממש לכל דבר.

ויסוד היתרו של המתיר שתלה בנכרי, התליה שעל הנכרי בעצמו הוא דבר מתועב ועון פלילי ונורא הוא, מלבד הטעמים שכתבתי בתשובתי הקודמת.

ה

ובדין אם נאסרה על בעלה, הנה בבני אהובה (הל' אישות פט"ו ה"ו) רצה לומר בתחלה דגם בנתעברה על ידי אמבטי נאסרה על בעלה, כיון דהאיסור הוא הכנסת הזרע, אלא שאחר כך הוכיח מלשון הגמרא (חגיגה טו.) גבי בתולה שעיברה באמבטי דלא נאסרה באופן זה על בעלה.

וזה ודאי דשאני הך דינא דעיברה באמבטי, דכמה ספיקות בדבר אם יכנס זרע לתוכה, ויוכל להיות שדומה למה שהבאתי לעיל (אות ב) מהפנים מאירות באכל בשר ונמצא אח"כ טריפה מאחד מי"ח טריפות, שיש לו דין אונס, שסמך על הרוב. וכמו בשמשה שלא בשעת וסתה, דנידון כאונס דחושב יכולני לבעול כמו שכתב רש"י ז"ל שם. וכן באמבטי י"ל שהזרע שנכנס אח"כ לתוכה, הוי כמו באונס, ואנוסה אינה נאסרת על בעלה.

גם כיון שאינה מתכוונת כלל להכנסת זרע, הוא פחות ממתעסק, ואף בביאה אינו חייב במתעסק אלא בשביל שנהנה, לא בכה"ג. ומצד הסברא נראה דלא היו צריכין לאוסרה על בעלה בכה"ג. ובשו"ע אבן העזר סימן קע"ח סעיף ג', בזינתה בשוגג, שסוברת שבעלה הוא, והוא אחר, מותרת לבעלה ישראל, כדין אנוסה.

ומדטרחו להביא ראיה גם על נתעברה באמבטי שמותרת לבעלה, צריך לומר דחששו שמא בשביל שידעה שרחץ באותו אמבטי איש אחר, היה לה ליזהר ואינה נידונית כאנוסה, ועל זה סובב הראיה שהביאו דלא נאסרה בכה"ג על בעלה.

אבל ודאי שאין שום ראיה מאמבטי להיכא שהפקירה עצמה במזיד ובשאט נפש לאותה מעשה זימה להכניס בתוכה הזרע. ומדהוצרכו לטרוח להביא ראיות גם על מעשה האמבטי, דנראה דלולא הראיה שהביאו, היו אוסרין אותה גם שם על בעלה, א"כ מכל שכן בנעשה במזיד כנ"ל שאין שום ראיה משם, אלא אדרבה בכה"ג דמי ממש לזינתה במזיד, נראה ודאי דנאסרת על בעלה.

ומה שנמצא בלשון הבני אהובה שהיה בלי בעילה, הוא בשביל שלא נעשה אז באופן אחר הכנסת זרע במזיד אלא ע"י בעילה, וכמו שנתבאר טעם זה בלשון ה"ר פרץ, ונמשך הבני אהובה בזה אחר לשון ה"ר פרץ. וכל זה ברור לפענ"ד.

והשי"ת ברחמיו יראינו מתורתו נפלאות, ולא נבוא ח"ו למכשולות נוראות, עדי נזכה לישועות הנבאות בב"א.

באתי על החתום א' לסדר לעברך בברית ה' אלוקיך (נצבים) ה'תשכ"ה לפ"ג, פה ברוקלין יצ"ו

הק' יואל טייטלבוים