שו"ת דברי יואל/אבן העזר/סימן קז
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן קז ~
שלו' וכט"ס אל כבוד ידידי הרה"ג המפו' החסיד המפואר בנש"ק וכו' כש"ת מוה"ר חנני' יו"ט ליפא דייטש שליט"א, האבדק"ק העלמעץ יצ"ו.
בדבר שאלתו אודות הזרעה מלאכותית שהמציאו כעת להשים בבעו אשת איש זרע מאנשים אחרים בלא ביאה והתירו בס' אגרות משה הנדפס כעת להלכה למעשה. הנה בראותי זאת נשתוממתי על המראה והוא מבהיל המכוון ר"ל, והיות כי לא אוכל להאריך כעת כי כבד עלי ננאי הכתיבה הן מחמת תשות כחי והן מרוב הטורדות אשר סבבוני, אבל לגודל הפירצה הנוראה ראיתי לבאר קצת הלכה זו עכ"פ בקצרה. ומי שיש לו עינים לראות ולב להבין ודעתו לשמים יראה ויבחין אמיתת הדברים.
וחנה תוכן דבריו בשתי תשובות בסי' י' ובסי' ע"א שהחליט בנולד ע"י הכנסת זרע של איש אחר בלא ביאה שאין בזה חשש ממזרות כלל ולא שום חשש שתאסר על בעלה, כי אין האיסור אלא הביאה. וכל יסודו על לשון הרבינו פיץ שבהגהות סמ"ק המובא בב"ח ומו"ז (יו"ד סימנן קצ"ה) ושאר אחרונים במה שאשה צריכה ליזהר מלשכב אסדינים ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר שכתב שם שהולד כשר בראיה מבן סירא שהיה בנו של ירמי' שנולד מבתו על ידי אמבטי והיה כשר. ואף שאף על פי כן אסר הר"פ בשכיבת סדין מסכם אחר דדמי לאיסור הבחנה שאסרו חכז"ל שמא ישא אחותו מאביו, בזה הוסיף קולא שאם הוא זרע של נכרי דאין לו יחוס עם האב הנכרי
תו לא שייך שמא ישא אחותו מאביו ומותר לכתחילה. והוסיף עוד לומר דאף בסתם זרע אין לחוש שמא הוא של 'הודי כיון דרובא דעלמא הם נכרים, וגם בישראל כשומרי תורה ומצות אינם נותנים זרע ע"כ לא הוי אלא מיעוטא דמיעוטא ויש לילך אחר הרוב. ובסי' יי הוסיף עוד דאף אם הרופא יאמר שהוא משל יהודי אינו נאמו' העתקתי דבריו בקצרה למען אוכל לבוא על סדר דבריו בדברים ברורים.
הנה מה שכתב לדמות דין זה של הזרעה מלאכותית לדינו של הרבינו פרץ בשכיבת סדינים ובנתעברה באמבטי, זה טעות גמור ומוחלט כאשר אבאר להלן בדברים ברורים. אלא שבתחלה וכתוב שאף לפי טעותו שמדמה זה לדינו של הר"פ, אסרו הרוס מטעם הבחנה, אלא שחי'דש לומר דבזרע של נכרי לא שייך טעם זה דשמא ישא אחותו מאביו. אבל מבואר בגמרא יבמות פרק החולץ דף מ"ב ע"א על המשנה שצריך להמתין ג' חדשים אמר רב נחמן אמר שמואל משום דאמר קרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני, ופירש רש"י ז"ל שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו, והכי נמי קי"א לן בנדרים וברותי מכם המורדים והפושעים אלו בני ערבובי'. מתיב רבא לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין ג' חדשים הכא מאי להבחין איכא, הכא נמי איכא להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה. רבא אמר גזירה שמא ישא אחותו מאביו וייבם אשת אחיו מאמו ויוציא את אמו לשוק ויפטור את יבמתו לשוק. ומבואר שם ברש"י ז"ל שזה ד' חששות וגבי גר וגיורת לחדא מהם איכא למיחש, כגון לשמא ייבם אשת אחיו מאמו שהוא חשש אחד מהד' יעיי"ש. אם כן מבואר בפירוש שלדעת רבא אף במרקום שאין
חשש שמא ישא אחותו מאביו, גם לא שאר החששות אלא ושש אחד בלבד, אסור. כי מה שנטה מדברי ר"נ א"ש וחידש הטעם של אלו הגזירות הוא בשביל הקושי' מגר וגיורת, ושם לא שייך אלא החשש האחד. א"כ מה הועיל מה דבזרע נכרי אין לחוש שמא ישא אחותו מאביו כיון שטעמים האחרים ב' חששות איתנייהו גם בזרע נכרי, כ' אף שאין לו ,יחוס עם הנכרי אבל מכל מקום אינו בנו של זה ושייכים החששות שהם מענין יבום ומהיתר יבמה לשוק. ומה שהביא הר"פ רק טעם זה שמא ישא אחותו מאביו הוא פשוט דבשביל דשם סגי בטעם זה לא טרח להביא כל לשון הש"ס. ואף במקום שצריכין למסקנת דברי הש"ס דרך הפוסקים שמראין מנקום לתחלת דברי הש"ס וסומכין על המעיין שיראה גם המסקנא, ומכש"כ כשאין צריכים לעניניהם יתר הדברים שלא הוצרכו להעתיק הכל. והעיקר מ"ש הר"פ שדמי זה לדין הבחנה שבש"ס ובודאי דמי לכל הטעמים המבוארים שם בגמ' וא"א לחלק ביו הטעמים וז"ב.
וגדולה מזו איתא בברכ"י אה"ע סימן א' במה שהביא הב"ש ראיה דבנתעברה באמבטי הוי כבנו לכל דבר מדכתב הר"פ דשייך בזה גזירה שמא ישא אניותו מאביו ש"מ דהוי כבנו, וכתב ע"ז הברכ"י שם דיש לדחות דהא לשונו הוא מש"ז של איש אתר קפדינן כי היכי דקפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא בגמ' וא"כ י"ל דדילמא האי וקאמר גזירה שיו ישא אחותו מאביו לא קאי אמאי דקמן אלא סירכא דלישנא דגזירת הבחנה הוא דיהבי טעמא בש"ס בגזירת הבחנה שמא ישא אחותו מאביו וז"ש כדאיתא ביבמות ולעולם בנידון זה דדרך סדין לא קאמר גזירה שמא ישא אחותו מאביו, יעיי"ש שהאריך בזה. והרי דלדעת הברכ"י אף אם אינו כבנו כלל ולא שייך שם כלל אותה הגזירה שהביא מ"מ אין קושיא ממה שכתב בשיגרא דלישנא הגזירה ששייכא באיסור הבחנה דעלמא ולא הביא שארי הגזירות שכתבו בגמרא באיסור הבחנה כי העיקר מ"ש לדמות זה לדין איסור הבחנה וכתב עי"ז כדאיתא בש"ס ממילא ידעינן דיש לאסור מחמת כל הגזירות המבוארין שם בש"ס אף במקום דלא שייך הגזירה דשמא ישא אחותו דבחדא מינייהו סגי כמו בגר וגיורת ומכש"כ בדאיכא תרי דגרע מגר וגיורת.
והב"ש שהביא משם ראיה דהוי כבנו מובן ג"כ דלא נראה בעיניו שטרח להביא גזירה דלא שייך כלל בנידון דידי', ובקצרה הול"ל כדאיתא בש"ס אבל זה ודאי דאף לדעת הב"ש דשייך שם אותה הגזירה שהביא אין שום קושי' מה שלא טרת להביא כל לשון הש"ס, וא"א להעלות על הדעת שאין איסור בשביל יתר הגזירות המבוארים שם בש"ס בחדא מחתא יען שלא הוזכרו בלשון הר"פ. וכבר נודע דכל היכא שהמציאו הפוסקים דין מהש"ס והראו מקום לדברי הש"ס צריך לעיין במקור מקומו לשון הש"ס.
גם מה שהוסיף עוד להקל אף בדלא ידעינן של מי הוא לתלות בנכרי שהם רובא דעלמא, מלבד מה שנתבאר ואין חילוק דאף בשל נכרי אסור, אבל גם בזה שכתב לילך אחר הרוב בנידון זה לא אמר כלום, שלא הלכו נזה אחר הרוב. שהרי כל עיקר החשש שמא ישא אחותו מאביו הלא אחותו מאביו הוא ודאי מיעוטא דמיעוטא בתכלית המיעוט נגד כל נשי דעלמא ולמה ניחוש שמכל נשי דעלמא יגיע לו אחותו מאביו. וכן שאר כל הגזירות בזה הם נגד הרוב, כמבואר למעיין. ובהדיא מבואר בתוס' יבמות דף ל"ז ע"א ד"ה רוב דלא סמכינן בגזירת הבחנה על הרוב, דאל"כ למה ניחוש שמא הוא בן ז' לאחרון למה לא אזלינן בתר רוב נשים דלעי ילדן, אלא ע"כ כל מקום שיכול לבוא לידי ספק החמירו חכמים עכ"ל יעיי"ש.
ונראה הטעם בזה ע"ד שאמרו בגמ' קידושין פרק עשוה יוחסין דף י"נ ע"א כעין זה על גזירה דשמא ישא אחותו דלא שכיח אלא מעלה עשו ביוחסין. ודמי קצת למם הה"מ על הרמב"ם בפ"ב מה' חו"מ הל' י' גבי ט' ציבורין דצריך לבדוק, והשיג ע"ז הראב"ד
שם דלא מיחוורתא הא מילתא אלא לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן הוא. וכתב ע"ז הה"מ שם דכן דעת שאר הראשונים כהרמב"ם, וכתב הרא"ה ז"ל שהטעם דאע"ג דספיקא דרבנן הוא כיון שבדיקת חמץ תחלתה על הספק החמירו בספיקה יותר משאר ספיהקוא של דבריהם, וכן עיקר, עכ"ל. וכעין זה הם דברי התוס, בכאן דכיון דעיקר גזירת הבחנה נתקנה נגד הרוב לכן לא הקילו בזה גם בשאר ספיקות אף אם המה נגד הרוב
ובאמת בעיקר סדבר שכתב דרובא דעלמא נכרים, באותן בתי החולים שהמה ברחובות היהודים רוב הנכנסין ויוצאין שמה המה יהודים ואין להם שייכות עם רובא דעלמא. גם מ"ש דשומרי הדת אינם משחיתים זרעם ולא נשאר אלא מיעוטא דמיעוטא, בעו"ה שומרי הדת המה מיעוטא דמיעוטא ורוב הדור בעו"ה פרוצים, בפרט בענין זה. והגע עצמך הלא הר"פ חשש בשכיבת סדין שזה ודאי מיעוטא דמיעוטא דלא שכיחא כלל, שהרי המל"מ בפ' ע"ץ מהל' אישות האריך להביא כמה ראיות מהש"ס שא"א שתתעבר אלא בגמר ביאה בכוונה, והאי חששא דשמא באמבטי עיברה ליתא ואינה הלכה. ויש מן האחרונים שכתב לתרץ ואן שא"א שתתעבר כ"א בגמר ביאה מ"מ באמבטי ע"י כח המים מוליך הזרע ויש מציאות לבוא לידי עיבור, אבל דעת הר"פ ע"כ אינו כן שהרי מדמה שכיבת הסדין לרחיצה באמבטי וע"כ דסובר דאין הטעם כלל בשבילהמים. אמנם בס' בני אהובה מהגאון מהר"י זלה"ה בעל התומים בפ' ט'ץ מה' אישות תי' כל קושיות המל"מ בשו"ע. ובקושיי האחרונה שהקשה המל"מ מכמו דאמרינן בגמ' (יבמות פ.) באשה שהלך בעלה למדינת הים ושהתה יותר מתריסר ירחי שתא דהולד ממזר ומותר בממזרת ולמה לא ניהוש שמא באמבטי עיברה והולד כשר, ואיך לא ניחוש שלא להתיר אותו בממזרת, והוכיח מזה דע"כ סברי שאין מליאות שתתעבר באמבטי. וע"ז השיב בבני אהובה דבסתמא אין חוששין לעיבור באמבטי אלא שם בחגיגה בעובדא דב"ז שהרי בתולה לפניך יעיי"ש בנועם דבריו ועכ"פ לכל הדיעות אף אותן דסברי דיש מציאות להתעבר באמבטי אבל מ"מ הוא מיעוטא דלא שכיחא שבסתמא אין חוששין לזה אף לגבי איסורא דאורייתא להתיר הולד בממזרת
ך עיין בתשו' דברי מלכיאל ח"ד סי' ק"ז דאף שאמרו בחגיגה ט"ו ובבתולה שעיברה לא תלינן בדשמואל דשמואל לא שכיחא רק תלינן באמבטי נמצא דאמבטי שכיח טפי מדשמואל, צ"ל דשמואל לא שכיחא כלל ואמבטי אף ששכיח יותר מדשמואל ע"מ הוא ג"כ דבר שאינו מצוי שאינה יכולה לטעון שניזעברה באמבטי אטו התם בחגיגה שהוא הכרח לומר כן. נמצא דבשכיבת סדין שתתעבר מהזרע הנמצא שם הוא מציאות רחוק שאין חוששין לזה בסתמא, ובודאי הוא נגד הרוב, ואעפי"כ חשש לזה הרו'פ יען שנוגע לאיסור הבחנה. וצ"ל בשביל ברואיו דבאיסור הבחנה לא סמכו על הרוב כמ"ש התוס' וא"כ האיך ניקל בסברא לסמוך על רוב נכרים דודאי שכיחא פריצי ישראל טפי טובא ממציאות עיבור ע"י סדין.
נם יש לידון בספק זה אם הוא של נכרי או של ישראל שיש לו דין קבוע וכמחצה על מחצה דמי, דבאסופי הנמצא בשוק אמרינן דמש"ה אין לו דין קבוע יען שנמצא בשוק הוי כמו שאיתא ובנמצא הלך אחר הרוב, עי' ב,"ש סימן ד' ס"ק כ"ד, משא"כ כאן נעשה הכל במקום קבוע ונולדו הספיקות והשאלות הכל במקום קבוע. והיות כי פרט זה צריך אריכות גדול לבאר דין קבוע כזה לא אוכל כעת להאריך כ"כ בפרט שאין נ"מ כ"כ לדינא בנ"ד כי בלא"ה גם משל נכרי אסור כמבואר ויתבאר עוד בזה.
ובעיקר דין הבחנה מבואר בגמ' שני טעמים דשמואל ודרבא כאשר העתקתי לעיל. והרי"ן והרא"ש הביאו שני הטעמים. ונראה מזה דסברי דשניהם הם הלכה כי לא הביאו מה שאיט להלכה. ויוכל להיות דסברי דלא פליגי שמואל ורבא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואף דמתיב רבא אדשמואל נ1'מ אחר שתירצו לו י"ל דקבל אלא שהוסיף עוד טעם. גם י"ל כיון דקושיית רבא אינו אלא על גר וגיורת דכיון דידעינן ודאי מי הוא האב לא שייך בזה הבחנה נראה מזה דברישא בשאר נשים דלא ידעינן כלל מי הוא האב מודה לשמואל דלא הקשה ע"ז מאומה. ועכ"פ הרי"ף והרא"ש הביאו שני הטעמים אף בגר וגיורת, ומה"ט הביא המהרש"ל ביש"ש סוף פ"ג דיבמות בשם גדול א' דעיקר האי שטמא דשמואל שלא יהיה 00בני ערבוביא סנאי עליהם וברותי מכם המורדים והפושעים וכתב שם ואף דרבא אמר גזירה וכו' תרווייהו איתנייהו דהרי"ף והרא"ש הביאו שניהם יעיי"ש. וקלת צ"ע כיון דאילא דידי' ממה שהרי"ף והרא"ש הביאו שניהם א"כ שקולין הם ולמה אמר בתחלה דהעיקר הוא טעמא דשנ;ואל ואולי בשביל שסובר דמימרא זו היינו הך מימרא דנדרים (דף כ ) שאמרו על בני ערבוביא וברותי מכם המורדים והפושעים ושם לא ]הביא בגמ' שום חולק ע"ז ענב נראה דהוא העיקר, וכן מורה לשון רש"י ז"ל שכ' על מימרא דשמואל והכי נמי קיי"ל בנדרים, משמט דקיי"ל כן להלכה, וכן הוא הלשון בנימוייי שם, אלא כדי שלא יהי' סתירה ע"ז מדברי רבא שאמר טעם אחר ע"כ אגסר דשניהם אמת כיון שהרי"ף והרא"ש הביאו שניהם.
ומלשון הרמב"ם והשו"ע נראה קצת דסברי דהעיקר הוא כדעת שמואל שהרי לשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' גירושין הכ"א ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותם תשעים יום כדי להבחין בין זמם שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה, וכן הוא הלשון בשו"ע אה"ע סימן י"ג ס"ה, וטעם זה הוא דעת שמואל, שהרי רבא מותיב ע"ז דלא שייך הבחנה אלא היכא דלא ידעינן כלל מי הוא האב, ואילו הי' סוברין כרבא הול"ל טעמו של רבא דשמא ייבם אשת אחיו מאמו. אך אפשר דשיגרא דלישנא הוא ובשביל הך חששא דשמא ייבם אשת אחיו מאמו צריכין לידע אם הוא זרע שנזרע בקדושה או זרט שלא נזרע בקדושה, וזה דוחק.
ובכ"מ על הרמב"ם בדין הבחנה כתב המקור י ז"ל, נפ' החולץ בגמרא יהיב טעמא משום דכתיב להיות לו לאלקים ולזרעך אחריך ופירש'יי ז"ל שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו עכ"ל. ולא הביא כלל טעמא דרבא, ומשמע מזה שהבין מדברי הרמב"ם דסובר טעמא דשמואל עיקר. ועי' רמב"ם פי כ"א מהל' איסורי ביאה שכתב שם מי שלא שהתה אחר מיתת בעלה שלשה חדשים והרי הבן ספק כל אלו הבנים הילודים מהם הם המורדים והפושעים שיסורי הגלות בוררין אותם. ומבואר בזה שסובר עכ"פ גם כדעת שמואל שהבחנה הוא הכרח שלא יהיה הבן ספק ויהי' ח"ו מאותן שיסורי הגלות בוררין אותן.
ובשביל זה אני תמה על הב"ש בריש סי' י"ג שכתב נראה דהלכה כרבא גם י"ל אפילו לשמואל ליכא איסור דאורייתא ולימוד זה רק אסמכתא, ומזה נראה דבתחלה רצה לומר דהלכה רק כרבא ולא כשמואל, והאיך אפשר לומר כן כיון דהרי"ף והרא"ש הביאו דעת שניהם וכן הוא דעת הרמב"ם מנין לקח זה לומר דאין הלכה כשמואל נגד הראשונים ז"ל. ואולי בשביל שבתחלה הבין מדברי שמואל שהוא מדאורייתא שלמד מקרא, ודעת התוס' הוא שאינו אלא מדרבנן כמ"ש הרדב"ז בתשובותיו חיח סי' רס"ד, ויש פוסקים שהביאו עוד הוכחית שהוא מדרבנן, ועכ"פ שפט מזה שהוא דלא כשמואל, אבל אחייב כשכתב דגם לשמואל י"ל שהוא מדרבנן תו אין עוד הוכחה דהלכתא כרבא, ועדיין דבריו צ"ע ואינם מובנים שוב ראיתי בערוך השולחן אה"ע סי' י"ג שהביא שני הטעמים באיסור הבחנה וכתב אח"כ ורבא ושמואל שם לא פליגי דהרי"ף הביא שניהם ומכ"ש וצ"ע. הנה העיר בזה דדברי הב"ש צ"ע. ולהלכה ודאי הרי"ף יריאים יוכיחו שהביאו שני הטעמים. והטו"ז בסי' י"ג על הך דינא שתמתין צי יום כתב עי' בגמ' ב' טעמים. ומבואר בזה שסובר ב' הטעמים כדברי המהרש"ל ביש"ש, וכן דעת כמה פוסקים. ועכ"פ זה ודאי שרוב הראשונים וגדולי האחרונים סברי שדברי שמואל הם הלכה, וא"כ בנ"ד לא הועיל כלום במה שתלה הזרע בנכרי דעכ"פ כיון דלא ידעינן מי האב זהו האסור לדעת שמואל וכשהבן הוא ספק כתב הרמב"ם ז"ל שהוא מהבנים שיסורי הגלות מבררין אותן. ובנ"ד הוא ק"ו
ב"ב של קיץ, דבגמ' מצינו שני עניני הבחנה דבשאר כל הנשים שנתגרשו ונישאו תוך ג' חדשים ידעינן בודאי שהבן הוא מזרע ישראל אלא שלא ידעינן מי הוא האב וע"כ הוי בני ערבוביי שאין השכינה שורה אלא על הודאים, ובגר ואשתו שנתגיירו שם ידעינן בוודאי מי הוא האב שהיו איש ואשתו מעולם אלא בשביל דלא ידעינן זמן זריעתם הוי ג"כ ספק אם הוא זרע נכרי או ישראל, ובשביל ספק זה בלבד הוי בני ערבובי' לדעת שמואל. וא"כ בנ"ד דהוי ספיקא בכפילא דלא ידעינן מי הוא האב וגם לא ידעינן אם הוא זרע נכרי או ישראל סוי וודאי בני ערבוביי וגרע משאר הבחנה דעלמא שאין בו ערבובי' כ"כ, ובכה"ג לא מצינו שום היתר.
וי"ל עוד דהנה הרדב"ז בתשו' סי' רס"ד כתב בענין הבחנה דדעת הרמב"ם ז"ל שהוא מדאורייתא דכתיב להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ודעת התוספות דאסמכתא היא ואיסור הבחנה הוא מדרבנן, ושוב כתב לצדד דאפשר לפרש גם בדברי הרמב"ם שהוא מדרבנן אבל פשט לשונו הוא דבראויי לילד הוי דאורייתא וסיים דהכי משמע מדמייתינן קרא לראיה להיות לך לאלקים וגו' עכ"ד יעיי"ש. ומשמע מזה שלא נראה בעיניו בלשון הגמרא דהוי אסמכתא כדעת התוס', אולם רוב גדולי האחרונים נוטים לומר שהוא דרבנן. ובאמת אם הוא דרבנן אינו מובן כ"כ הלשון בדרשת חכז"ל להיות לך לאלקים שאין השכינה שורה אלא על הוודאים, דא"כ הטעם הוא בשביל השראת השכינה ושבשביל זה נאמר על אלו הבנים וברותי מכם המורדים והפושעים ולא מצינו גזירת חכמים בכה"ג. ועוד דהא הקשו התוספות במס' ב"ב דף ס"ו ע"א ד"ה מכלל למ"ד כולו שאוב דרבנן אמאי גזרו כלל בשאיבה, דבשלמא אם כולו דאורייתא גזרו גי לוגין אטו כולו אבל כשכולו דרבנן אמאי גזרו, ותי' דהיא גזירה שמא יטבול בכלי, אלמא דלא שייך גזירה אלא אם יש כעין זה בדאורייתא וא"כ כאן בשלמא לדעת רבא שהיא גזירה שלא לבוא לידי ערוה דאורייתא שפיר שייך גזירה אבל לשמואל שלא הזכיר כלל מאלו הגזירות של עריות ולא אמרו הטעם אלא בשביל השראת השכינה ואם כל הענין הזה הוא דרבנן אמאי גזרו בזה.
ונראה דעיקר הדרשה מה שדרשו חכז"ל מהקרא שאין השכינה שורה על הספקין דהוי בני ערבובי' זה דרשה גמורה מה"ח, ואעפי"כ לא קשה מ"ש התוס' בהבחנה שהוא דרבנן, דבענין הספיקות שקראו בגמ' נדרים דף כ' בני ערבובי' פי' הרא"ש דל שיש לו נשים הרבה ואינו יודע על אתו מהן בא. והר"ן פי' שבאו עלי' כמה בני אדם וברש"י שם הניא שני הפירושים הנ"ל והוסיף עוד פי' שלישי שהוא ספק ז' לאחרון או בן ט' לראשון אמנם יש חילוק בין אלו הספיקות, דהספיקות שכתב סכ"ו והרא"ש הם ספיקות גמורות אבל הך ספיקא דהבחנה כבר הבאתי דברי התוספות ביבמות דף ל"ז שאין זה ספק כיון דרוב נשים לט' ילדן אזלינן בתר רובא אלא שהחכמים החמירו בזה כל מקום שיכול לבוא לידי ספק. וזה אפשר בגזירת חכמים שכ"פ מצינו שגזרו אף בספיקות רחוקות אבל לא נראה להם שיהיה זה מה"ת ואין ללמוד מאותה הדרשה אלא בספיקות גמורות ואולי יש להעיר בזה מפלוגתא הראשונים אם רוב הוא מטעם וודאי או שהוא עדיין ספק אלא שספק כזה התורה התירה וע"כ הביא הש"מ בב"מ דף ו' גבי קפץ א' מן המנוים דכיון שאמרה התוה"ק עשירי ודאי ולא עשירי ספק גם הוא בכלל ספק ודעת התוס' שם אינו כן ולא ראיתי להאריך בפרט זה כעת. אבל זה וודאי שיש חילוק בין ספק גמור לספק שהוא נגד הרוב. וא"כ מיושב היטב דעיקר הדרשה היא דרשה גמורה מה"ת המריש הרדב"ז דכן נראה לשון הש"ם, ואעפי"כ סברי התוס' דהבחנה אינו אלא גזירה דרבנן יען שהוא נגד הרוב ואין ראיה משם אלא שגזרו ע"ז אטו הספיקות הגמורות ואסמכוהו אהך דרשה
וחנה מלינו כ"פ בש"ס וראשונים אין ספורות למו שלמדו הלכות ממ"ד דלא קיי"ל כוותי' אלא כהחולק עליו אם הוא נוגע בענין שאינו מבואר בפי' בדברי החולק שחולק עליו גם באופן זה דז"ל החכ"צ בסי' קל"ד באמצע התשובה ובר ברור הוא לרגיל ובקי בדרכי התלמוד שאין לנו לחדש ולנדות מלבנו מחלוקת בין תנאים ואמוראים כ"א במקום ובענין שהם חולקים בוודאי לא זולת וזה אחד מעיקרי ויסודי התלמוד, עכ"ל. וא"כ אף לדעת הב"ש דקיי"ל כרבא ושהוא חולק על שמואל וגם אינו אלא דרבנן מ"מ לא מצינו פלוגתא בזה אלא שם בהבחנה שהוא נגד הרוב ואינו ספק גמור, אבל בנ"ד שהוא ספק גמור ומוחלט בכפילא הן דלא ידעינן כלל מי הוא האב וגם לא ידעינן אם הוא של נכרי או של ישראל בזה לא מלינו שום פלוגתא והוא איסור דאורייתא לכל הדיעות ועליהם אמר הכתוב וברותי מכם המורדים והפושעים כנ"ל.
והר"פ בנידון דידי' שכתב לדמות להבחנה שאסור משום גזירה הוא בשביל דמיירי בשכיבת סדין שהוא מיעוטא דמיעוטא לחוש להולד שנולד שהוא מכבדין
ע"כ הוצרך לדמותו לדין הבחנה שהחמירו בכ"מ שאפשר לבוא לידי ספק כמ"ש התוס' אבל בכה"ג בנ"ד שהוא ספק גמור ומוחלט בודאי הוי איסור תשר לכל הדיעות. וננוד יש בזה איסור חמור מה שאינו בדינו של הר"פ שהרי בזה מוציאין זרע מאנשים אחרים והוא בעצמו כתב ששומרי תורה אינם נותנים זרע וא מכ אם ח"ו יהי' היתר לעסוק בהזרעה מלאכותית יתרבו הפעולות להוציא זרע מאנשים במזיד ובשאט נפש והוא איסור חמור ונורא ר"ל.
הארכתי בזה לבאר שאף לפי דבריו שהבין מדברי הר"פ שאין בזה שום חשש עריות וממזרות מ"מ עדיין הוא איסור חמור אבל באמת מעיקרא דדינא פירכא. והוא דחה בחזקת היד שא"א לומר בזה חשש ממזרות מחמת שהוא נגד דברי הר"פ כאילו הי' מבואר כן בדבריו. אבל באמת אין בדברי הרס מדובר מנ"ד לא מיני' ולא מקצתו
והנה ז"ל הר"פ כפי המובא בב"ח וטו"ז יו"ד סימן קצ"ה ורמז עלי' הב"ש אהע"ז סימן א', אשה נדה יכולה לשכב אחריני בעלה ונזהרים מסדינים ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר. ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנידותה מש"ז של בעלה ויהיה הולד בן הנדה והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא ומכ"ז של איש אחר קפדינן אהבחנה וכו' הנה העתיקו דבריו בקצרה והברכ"י אה"ע סימן א' אות י"ד הביא שהאלקים אנה לידו קובץ ישן נושן על קלף כ"י ושם נכתב הגה זו של הר"פ בלשון מבואר יותר כאשר העתיקה יעיי"ש, וכי שם בלשונו דכיון דליכא ביאת איסור ועבירה הולד כשר דאל"כ לא מלינו ידינו ורגלינו בביהמ"ד, דודאי בן סירא היה הורתו בענין זה. וכשנתבונן בהך עובדא דבן סירא באמבטי ובעובדא דהר"ם בסדין הדברים ברורים ומובנים היטב דבפסולי הוולדות קי"ל (יבמות מט.) אין ממזר אלא מחייבי כריתות ואף למ"ד גם מחייבי לאוין ר"מ אין ממזר אלא בנעשה עבירה תמורה שיש בה עונש גדול, וכשנעשה זה המעשה אף בשוגג ובאונס הוי ממזר דלא חילק הכתוב, ובשוגג באמת צריך כפרה ואף באונס שרחמנא פוטרו מ"מ נעשה המעשה ע"י המאנס וכדומה, ובמתעסק שלא נתכווין כלל להמעשה אף שעשאה אלא שהי' בדרך מתעסק מבואר בגמ' סנהדרין דף ס"ב וכריתות ו"ט והמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, וכמה פירושים יש מה הוא מתעסק, עיי בהה"מ פ"א מה' א"ב הל' י"ב שהביא שני אופנים במתעסק וכתב שם דפשוט הוא שכ"ז אינו אלא לענין קרבן אבל לענין מלקות או מיתה אין חיוב בלא מזיד והתראה. מבואר מזה שמה שנעשה דרך מתעסק הוא פחות הרבה משוגג דלולא הטעם דנהנה לא היה צריך להביא קרבן ונמצא שלא היה צריך כפרה מדכתבו הטעם אך בשביל שנהנה.
ומעתה כשנתעברה באמבטי או בסדין דלא עשתה שום מעשה כל דהו אף לא בדרך מתעסק אלא נעשה מאליו אף בלי ידיעה כלל, וזה וודאי פחות אף ממתעסק דלכל הפירושים במתעסק עשה עכ"פ המעשה אבל בכאן לא עשתה מאומה, גם אינה יודעת כלל אם נעשה, ומנ"ל לעשות הולד ממזר בכה"ג שלא היה שום סרך איסור ועבירה בדבר משום לד. ואין לומר דמה שנכנסה לאמבטי או שכבה על הסדין זה הוא מעשה ועבירה, הלא אין ספק דמה"ת אין בזה שום איסור דכבר הבאתי דברי הבני אהובה ועוד כמה פוסקים דהעיבור באמבטי הוא מליאות רחוק בגדר מיעוטא דמיעוטא ואין חוששין לזה כלל מעיקר הדין, דמש"ה אמרו בהי' בעלה במדינת הים יותר מי"ב חודש דהוי הולד ממזר וודאי ומותר בממזרת ולא חששו כלל שמא באמבטי עיברה והולד כשר אף שהוא איסור חמור מדאורייתא של נשואי ממזרות, והאומר שאינו בחזקת ממזר כתב הרא"ש בקידושין ע"ג דטעמו שמא בא ע"י שם, ועי' ב"ש סימן ד' ס"ק ט"ז דאע"ג דאם התנה ע"מ שתעלה לרקיע הוי תנאי שא"א לקיימו אע"ג דיכול לעלות ע"י שם כמוש בתוספתא להכשיר הולד שאני יעיי"ש. א"כ רואין בזה שבקשו בזה דרך רחוק בתכלית הריחוק ואעפי"כ לא עלה על דעת שום פוסק לומר שמא באמבטי עיברה, וע"כ שהוא בגדר מיעוטא דמיעוטא שאין לחוש לדבר וכל החולקים על המל"מ הוא אך במה שאמר שאין שום מליאות לדבר, אבל כו"ע מודי שהוא עכ"פ מציאות רחוק. ומה שכתב הר"פ ליזהר בזה משום הבחנה, כבר נתבאר דבהבחנה גזרו חכז"ל כ"מ שאפשר לביא לידי ספק אף אם הוא רחוק, אבל מה"ת בוודאי שלא עשתה שום סרך איסור במם שלא חששה למיעוטא דמיעוטא כה"ג שאינו טולה על הדעת, ואין לגזור טל הוולדות משום גזירה דהבחנה שאין לנו להוסיף על הגזירות אלא מה שמבואר בגמרא והבו לה דלא להוסיף עלה, וא"כ מסברא הולד כשר. גם אין לאוסרה על בעלה כיון שלא עשתה העבירה במעשה כלל, ואף בנבעלה במעשה אם הי' תחלתה באונס אף שסופה ברצון אמר רבא בכתובות דף נ"א שאפילו היא אומרת הניחו לו שאלמלא
נזקק לה היא שוכרתו מותרת מייט יצר אלבשה וכן הלכה, א"כ כש"כ בכה"ג.
ומה שהוצרך להביא ראיה ע"ז מבן סירא, הוא משום דבכל מילתא דתליא בסברא עדיין יש לפקפק, בננו שאמרינן בגמ' גיטין דף ל"ז ע"א בשטרא דהוה כתוב בי' אחריות נכסים דפסק ר"י אינו משמט, וכשבא לפניו מעשה אמר דמשמט, ושאלו ריח והא מר הוא דאמר אינו משמט, א"ל וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה, ופירש"י ז"ל מדמין נראה בעינינו ופמדומין אנו ולא שמענו מרבותינו. ולכן לא סמך גם בזה על הסברא בלבד אלא הביא ראיה מוכרחת מבן סירא שק הקבלה שהי' הורתו באופן זה, אבל ודאי שאין להביא ראיה מבן סירא להיכא שעשאו במזיד ובשאט נפש להכניס זרע איש אחר לתוך אשת איש ר"ל ולהמציא חדשות שאין האיסור כלל בהכנסת הזרע אלא האיסור הוא הביאה ותו לא מידי, ולהלן אבאר מדברי הראשונים ז'!ל שאדרבה עיקר האיסור הוא הכנסת הזרע לא הביאה, והאיך היה אומר ע"ז דאל"כ לא מצינו ידינו ורגלינו בביהמ"ד מבן סירא, הלא אופן זה לא דמי כלל לבן סירא שלא היה שם שום מעשה בפועל, וע"כ שגם הר"פ לא אמר זה אלא יען שמיירי בעובדא דידי' בשכיבת סדין שג"כ לא היה שום מעשה לאיסור כמו בבן סירא וכל ראייתו היא אך מלשון הר"פ במ"ש דאין כאן ביאת איסור, ומדהזכיר תיבת ביאה בזה תלה שאין האיסור אלא הביאה לא זולת, אבל האמת הוא בכוונתו בשביל שאי[ שם שום מעשה לאיסור. ומה שהזכיר תיבת ביאה אפשר לומר בשני פנים, ראשית י"ל כמו במתעסק שלא היה צריך כפרה אלא בשביל שנהנה אפשר דגם בכה"ג אף שלא נעשה שום מעשה אילו היה מציאות ע"י ביאה בכה"ג היה חייב בשביל שנהנה, אבל בשלא היה לא מעשה ולא ביאה אין מקום לחייב אבל יותר פשוט שאין שום סרך ראיה מתיבת ביאה שכתב, כי אותה הזרעה מלאכותית להשים זרע בתוך מעי האשה ע"י בני אדם באופן שתוכל להתעבר היא המלאה חדשה שהמציאו בדורינו ולא היה מזה ידיעה בדורות שלפנינו ולא בא לכלל מעשה מעולם להביא זרע לתוך האשה במעשה מכוונת כ"א ע"י ביאה, לכן אמר הלשון שלא היה ביאת איסור, ר"ל שלא בא הזרע ע"י מעשה איסור שאין זה אלא בביאה, אך בא מאליו בלי שום מעשה ולא נעשה שום עבירה ואיסור כנז"ל. ודרך החכמים בלשונם כן כמו שאמרו במס' שבת במשנה ד' ס"ו ע"ב הבנים יוצאים בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה והרי דאף שהיה מציאות גם לשאר אדם לילך בזוגין ע"מ נקט בני מלכים יען שהיה מנהג זה בבני מלכים ולא חייש דילמא אתי למיטעי דבני מלכים דוקא דמצינו כן בש"ס ופוסקים לאין מספר שדברו בהוה ולא דייקינן מלשונם דאתי למעוטי דייקא בלשון זה ומכש"כ בהך שלא היי אז שום מציאות להביא זרע באופן אחר כ"א ע"י ביאה ע"כ בוודאי אין לדייק מלשון ביאה, שדבר בהוה האופן שהיה אז מציאות להביא זרע לתוך האשה במעשה. ובלשון המועתק בברכ"י בהגה זו של הר"פ כתב דליכא ביאת איסור ועבירה, ולא הספיק בלשון ביאה בלבד אלא הוסיף עוד ועבירה, וזה מורה ג"כ שהכוונה היא שלא נעשה שום עבירה כי גם הכנסת זרע במעשה לא נעשה.
והנה בבני אהובה שם באמצע הדברים כתב בדין שכיבת סדין שאין ללמוד מאיסור נדה לאיסור אשת איש, דבנדה לא מצינו בתורה אלא איסור הביאה ולא הזכיר שם זרע, משא"כ באשת איש שכבת זרע כתיב, והרי בא למעט זרע מאיש אחר. ובתחלה חשבתי שאמר זה מסברא דנפשי' אבל ראיתי אח"כ שמבואר זה יותר בדברי הראשונים ז"ל, וז"ל הרמב"ן בפ' אחרי עה"כ ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, ואפשר שאמר לזרע להזכיר טעם באיסור כי לא יודע הזרע למי הוא ויבואו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם ולא הזכיר זה בעונש כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב ולכך אמר בסוטה ושכב איש אותה שכבת זרע כי בעבור הזרע תהיה קנאתו וכן בשפחה חרופה הזכיר זרע כי האיסור בעבור שיוליד זרע מן השפחה עכ"ל. א"כ מבואר בזה דעיקר האיסור הוא הזרע שמכניס בה לא הביאה. אף שהביא שם בעצמו שגם בהביאה לבד מתחייב בעונש אף שלא הוציא זרע אין זה קושי' כיון דרובא דרובא של הביאות מביאים לידי הוצאת זרע לא חילק הכתוב ואסר כל הביאות הראויות להוציא זרע.
ועיין תוס' יבמות דף וי ע"א ד"ה שכן שכתבו דכיבוד אב אפילו עוסק בגוף מצוה לא דחי משום דרוב עניני כיבוד רגילים להיות ע"י הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין. הרי דהתוה"ק אמרה במצות ובאיסורין על הרוב. ולשון הרמב"ם ז"ל בפי כ"א מה' א"ב כל הבא על הערוה דרך איברים או שחובק ונשק וכו' הרי"ז לוקה מה"ת וכו' ונא' לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי עריות. וחזינן לדעת הרמב"ם שאסר הכתוב כל מיני קירוב בשר בשביל שמביא לידי גילוי עריות והכ' קורא ע"ז
לגלות ערוה אף אם אינו בא אח"כ לידי גילוי עריות כלל מ"מ כיון שהדרך הוא שמביא לידי כך אסרו הכ'. ובביאה שראוי להזריע זרע שבודאי קרוב הרבה יותר שמביא לידי הוצאת זרע לא חילק הכ' וענשו ע"ז בעונש כרת כמו שלמדו זה חכמז"ל מקראי. ורוב טעמי האיסורין שכ' הרמב"ם ז"ל בס' המורה הם בשביל שמביאין או לידי ע"ז או לידי איסור אחר חמור יותר.
ואמרן חכמינו ז"ל (סנהדרין עב.) בכן סורר ומורה שנהרג על שם סופו דכיון שמבקש לימודו סופו שיעמוד על פרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אף שודאי יש מציאות שלא יבוא לידי כך, שהרי אפשר שיחזור בתשובה או שירויח הרבה מעות במשא ומתן ולא יצטרך להיות עומד בפרשת דרכים, אבל כיון שעל פי רוב דרך זה מביא לידי כך, החמירה התוה"ק לחייבו בכך ובביאה שאינה ראוי' להזריע כמו במשמש באבר מת וכדומה אמרו חכמינו ז"ל שאינו חייב וילפינן מדכתיב ש"ז עיין יבמות נ"ה ועוד בכמה מקו0ות בש"ס, והפי' הוא לדעת הרמב"ן דכיון שגילה לנו הקרא דטעם האיסור הוא בשביל הכנסת הזרע לכן אין לחייבו אלא בביאה שראויה להזריע, דאף שלמדו מקראי לחייבו אפילו לא הוציא זרע ע"מ אין החיוב אלא ביאורי להזריע דאז הדרך ברובא דרובא שבא לידי הוצאת זרע, משא"כ בביאה שאינה ראויה להזריע ואין להאריך בזה אלא כתבתי להבנת דברי הרמב"ן שלא יהי' מקום להתעקש
וכעין זה כתב הרא"ה ז"ל בסי החינוך במצוה ל"ה בלאו דלא תנאף וז"ל, משרשי מצוה זו כדי שיתיישב העולם כאשר חפץ השם, והשם ב"ה רצה שיהיו כל עולמו עושין פירותיהן כאו"א למינהו ולא שיתערבו מין במין אחר, וכן רצה שיהי' זרע האנשים ידוע של מי הוא ולא יתערבו זע"ז יעיי"ש שהאריך וכתב אח"כ שאיסור הקרובים שאסרה התוה"ק הכל עקר בסיבת הניאוף שלא יכירו בני אדם קרובותיהם, ולבסוף כתב מלבד שיש באיסור הניאוף בא"א צד גזל וגם הוא סיבה לאיבוד נפשות כי ידוע הרבה בטבע בני אדם שמתקנאים על ניאוף בת זוגם עם אחרים ויורדים עם הנואף עד לחייו. וטעם האחרון הוא טעם גם לאיסור הביאה בלא זרע. אבל מבואר בדבריו שעיקר הטעם הוא בשביל הזרע שלא נדע של מי הוא. והנם שהיא פלוגתא אם דרשינן טעמא דקרא, מ"מ לדברי הרמב"ן שכתב דמש"ה כתב הקרא לזרע להודיענו טעם האיסור שהוא בשביל הכנסת הזרע וא"כ הטעם מפורש בקרא, ובמפורש בקרא כו"ע מודו דדרשינן טעמא דקרא, עיי ב"מ ד' קט"ו. נם כתבו הפוסקים דלחומרא כו"ע מודי לדרכינו טעמא דקרא ואין הפלוגתא אלא בלקולא, אבל אין נ"מ לפלפל בזה.
ובאמת בטעמי המצוות יש עוד הרבה טעמים נסתרים שאינם ידועים אלא לחכמי האמת, ויש עוד בהם ענינים גבוי מעל גבו' מה שלא נתגלה עדיין לשום ברי' והחקר אלוקי תמלא. אבל גם הטעמים הפשוטים אמת כמו שכתב הרא"ה ז"ל במקום אחר, ואין להאריך בזה. אבל עכ"פ זה ודאי ברור ודעת הרמב"ן והרא"ה ז"ל הוא שמתחייב בהכנסת זרע אף בלא ביאה, שאלו היו סוברים שאין חיוב בהכנסת זרע בלא ביאה לא היו כותבים טעם שהוא ממש חוכא וטלולא, דהאיך אפשר לומר שאיסור הביאה הוא בשביל הזרע אם הכנסם הזרע אין בו חיוב כלל, וע"כ שדעתם ז"ל שעיקר האיסור הוא בשביל הזרע לא בשביל הביאה וא"כ אף אלו היה מבואר בדברי הר"פ להתיר בכה"ג לא היי בכחינו להכריע נגד דברי הרמב"ן והרא"ה.
אבל באמת אין שום סרך ראיה להתיר גם מדברי הר"פ לא מיני' ולא מקלתי' כאשר ביארתי דכרין שהעמיד יסוד להיתירא מעובדא דבן סירא שלא היה שום מעשה כלל וכלל לא, ואלו הי' לומד מבן סירא להתיר לעשות מעשה בידים היינו המתמיהים דלית נגר ובר נגר דיפרקיני' דהאיך אפשר ללמוד להתיר לעשות מעשה במזיד ובשאט נפש מדבר שלא הי' בו שום עשי'. והקב"ה אמר לשרו של ים וכוי אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, ומכש"כ שאין לדון מה שלא נעשה אף בשוגג ובאונס והוא פחות ממתעסק למה שנעשה במזיד ובשאט נפש. אבל וודאי לא עלה על דעתו לדבר ממה שלא היה מציאות בזמנו ולא דיבר אלא מעובדא דידי' שדמי וודאי לעובדא דבן סירא, ותיבת ביאה אין בו שום דיוק כלל ומתפרש היטב כמו שכתבתי בלי שום דוחק וגמגום
ובאמת אדרבא גם מדברי הר"פ יש ראיה לאיסור, שהרי הוצרך להביא ראי' לדינו מבן סירא וא"כ לולא הראי' מבן סירא הי' חושש גם בעובדא דידי' שלא הי' מעשה כלל לחשש ממזרות, א"כ אין לך היתר אלא במה שדמי לעובדא דבן סירא, לא בכה"ג שאין לו שום דמיון כלל. ודברי הרמב"ן והרא"ה ז"ל ברורים בטעמם שעיקר האיסור הוא הכנסת הזרע
הן אמת שבפרט זה של הבנת דברי הר"פ טעו עוד איזה אחרונים כמובא באוצר הפוסקים, ואין אותם
הספרים בידי לראות בהם טעמם ונימוקם, אבל בדורות שלפנינו לא היה עדיין המצאה זו לזרוק זרע מאיש אחר, א"כ לא נתבארו הדברים. ועכשיו בדורותינו בעו"ה עלולים לטעות מחמת הלשון ביאה שבדברי הר"פ אם אינם מעיינים ככל הצורך. גם כפי הנראה אשתמיטתי' דברי הרמב"ן והרא"ה, ואחר העיון לפענ"ד הדברים ברורים בלי ספק כמו שכתבתי.
נמצא דלדינא המביאים זרע של איש אחר לתוך אשת איש עוברים על איסורי עריות של איסורי כריתות ר"ל, והאשה נאסרת על בעלה והולד ממזר. השי"ת ירחם על עמו ישראל שישתקע הדבר ולא יעלה על לב אדם מישראל לדבר מתועב כזה להרבות טומאה וממזירות וערבובי' כ"כ בישראל, וברוב רחמיו וחסדיו ית"ש יצילנו ממכשולות נוראות כאלה ר"ל
מ"ש באגרות משה סי' י' שמובא באוצר הפוסקים שהגאון מהרש"ם בח"ג סי' רס"ח התיר לכתחלה, להד"ם, כי מבואר שם בפי' בדבריו דמיירי רק בזריקת הזרע מבעלה, לא ח"ו מאיש אחר. וגם בזה אף שמצדד להתיר מ"מ סיים שמחומר האיסור רצונו רק באופן שיסכימו עוד ב' רבנים יראי ה', ושלא לעשות מעשה רק עפ"י חקירת חכם וירא ה' אשר יראה הענין שהוא שעה'יד גדול יעיי"ש ובזמנו צווחו עליו גם בזה הרבה מגאוני זמנו. אבל להתיר לעשות מעשה מזרע איש אחר זה לא עלה על לב מעולם. ואף מה שמביא באוצר הפוסקים דעת מי שטעה בהבנת דברי הר"פ שאין הולד ממזר מ"מ הביא לשונו שכתב בפי' דאף שאין הולד ממזר מ"מ חלילה לבת ישראל להפקיר עצמה להזנות המלאכותית שהמציאו הרופאים והלא גם הר"פ בעובדא דידי' בסדין ששם אין הולד ממזר ואעפי"כ אוסר. ובנ"ד בנעשה במזיד ובשאט נפש לפענ"ד הדברים ברורים כמו שכתבתי, וכל מעיין ישפוט בצדק
ואגב ראיתי עוד באגרות משה שם סי' ע' שהתיר בפשיטות להוציא זרע לבטלה ליתנו לרופאים לבדיקה והביא ראי' מגמי יבמות ד' ע"ו שהתירו לעשות כן בספק כרות שפכה וכתב עוד שהוא כש"כ מהך עובדא דגמרא דהתם הי' יכול ליקח גיורת. הנה בתשו' מהרש"ם סי' רס"ח הנ"ל ישב על מדוכה זו והביא שכתב בכמה תשובות שאין לסמוך על הרופאים שיצוו ליתן להם הזרע להבחין, וכתב כמה טעמים דלא דמי להא דיבמות גבי כרות שפכה, וסיים שחלילה להקל בעון חמור כזה לסמוך על הבטיחם על צד ספק יעיי"ש.
ולפענ"ד גם מלבד אלו הטעמים שכתב המהרשי'ם אין לו שום דמיון כלל להך דיבמות, דהתם מיירי בספק כרות שפכה שא"א לו לישא מחמת ספק דמלבד שהוא אצלו ספק גמור של חיוב דאורייתא דשמא אינו כרות שפכה והוא מחויב במלוה רבה דפ"ו ויושב ומבטל כל ימיו ספק חיוב דאורייתא דבכל יום ויום שאינו נושא אשה עובר ע"ז, אבל עוד יותר מזה דביושב כל ימיו גלנ(וד בלא אשה הנה אמרו חכז"ל (קדושין כט.) עבר כ' ולא נשא כל ימיו בהרהורי עבירה, ובפרט ביושב כל ימיו גלמוד שעלול הרכה להרהורים רעים שמביאים לידי הוצאת זרע לבטלה כמו שדרשו חכז"ל ע"ז (ע"ז כ ) הפ' ונשמרת מכל דבר רע, וא"כ בבדיקה זו שאפשר יצילו אותו שיוכל לישא אשה ויצילו אותו מהרבה איסורי הוצאות זרע לבטלה מה שהיה נכשל כל ימי חייו פעמים מרובים עד אין מספר, ובכיוצא בזה אמרו חכמים חלל עליו שבת אחת ואל יחלל שבתות הרבה כמבו' ביומא (פה ). ובפרט שיש אנשים אשר אינם יכולים לעמוד בנסיונות וח"ו ע"י שיושבים גלמוד כל ימיהם יוכלו ללאת לתיבות רעה לגמרי באיסורי עריות וכדומה ועבירה גוררת עבירה. ואחכז"ל ביבמות ס"ב כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא תורה ובלא חומה, ובשביל כל הני טעמי יוכל להיות שהקילו חכמים פ"א ובאו"ח סוף סי' ש"ו שהתירו לחלל שבת להצלת בתו כתב שם המג"א ג"כ סברא זו דמותר לחלל שבת א' שלא יתחלל שבתות הרבה וזה שייך גם כאן.
ומ"ש באגרות משה שיוכל ליקח גיורת, תנחומין של הבל הוא לזה האיש האומלל שיושב גלמוד כי יוכלו לעבור כל שני חייו שלא יזדמן לו גיורת שנתגיירה כדת וכהלכה בקבלת מלות כי אם יקח ערלות ויגייר אותה בשביל הנשואין זה הוי בכלל גרי עריות שאין לה דין גיורת כלל אלא הוי כנכרית גמורה, והיי כמה דורות שלא הי' גיורת כדין ואף אם יזדמן אתה גיורת הנה גם היא אומרת בעינא חוטרא לידי ומרא לקבורה ותאיבה לבנים ולא תרצה להנשא לאותו האיש שהוא ספק כרות שפכה כאינו יכול להוליד, ובודאי קרוב הדבר שישב גלמוד כל ימיו, וא"כ אין לו שום דמיון כלל לזה שהוא נשוי אשה ואין בו חששות הנזכרים גם בענין חיוב המצוה יען שנשא אשה ועושה מה שביכלתו הנה מצוו קיים מה שציוותה עליו התוה"ק והשאר הוא בידו של הקב"ה וצריך לבקש רחמים ממנו ית"ש היודע מה שצריך לתיקון בריותיו, והבערת הרופאים בבדיקתם המה דברים רחוקים ואינם על צד החיוב כלל ואין זה שום דמיון לבדיקה שאמרו תבדיל שהמה דברים ברורים. ואין בזה קל וחומר אלא חומר האיסור בלבד, לא קל וחומר ולא שום דמיון כלל ועיקר.
ומה שהפריז עוד על המדה וכתב דלבטול בבית הרופא והרופא יקבץ הזרע ממעי האשה אף אם יהי' טוב לבדיקה הוא פריצות גדולה שאין כדאי לעשות כן אלא יעשה כדכתבתי. זה דגר שאין לו שחר, שהתיר לכתחלה להוציא זרע לבטלה אף היכא דאפשר בענין אחר לצורך הבדיקה, בשביל חשש פריצות. הנה ראשית בודאי יש בבית הרופא חדר מיוחד וכשהולכין לחדר מיוחד לבעול אין זה פריצות כל כך ומה שהרופא לוקח הזרע ממעי האשה זה מעשים בכל יום שהרופאים מבקרים את הנשים בפנים ולית מאן דחש כמבואר בשו"ת בנין ליון סי' ע"ה ועוד בכמה פוסקים שסומכין על הש"ך (יו"ד סי' קליה סק"כ) ושאר פוסקים דבעבידתי' טריד לצורך רפואה ולית בזה איסור. והנה איסור פריצות בודאי הוא איסור גדול בשביל שמביא לידי עבירה, אבל הוצאת ז"ל כמזיד הוא עיקר האיסור כמבואר בגמרא נדה ו' י"ג ע"ז מוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת, ובשו"ע אהע"ז סי' כ"ג סעיףא'כתב על איסור הוצאת ז"ל דעון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ובישרש יעקב על יבמות פי' שם דברי הגמרא דהיכא דאפשר ע"י בגדי צבעונין אסור לעשות ע"י הנחת פח, דאף שהתירו בשביל שאפשר שעי"ז יהי' מותר לבא בקהל מיימ מה דקילא בהוצאה עבדינן לי', והביא כן מדברי היש"ש. והוא כעין מה שאמרו בגמרא יומא (פג.) מאכילין אותו הקל הקל תחלה. ועכ"פ לא התירו שם בגמ' אלא בשביל שא"א בענין אחר ומנ"ל להתיר אף היכא שאפשר בענין אחר אף אם יש בו פריצות מ"מ וודאי דלעשות ממנשה להוציא ז"ל במזיד הוא חמור יותר, ובפרט דבאמת אפשר לעשות באופן שאין בו פריצות כמו שכתבתי והעיקר שכל דבריו בזה אינם. והשי"ת ידריכנו בתורת אמת בדרך אמת
אחר כתבי הנ"ל הגיעוני מכתבים להעיר מדברי התוס' יבמות דף ע"ו ע"א ד"ה המסוללות בהביא פי' ריב"ן, מטילות ש"ז שקיבלו מבעליהם וכו', וחשבו בזה דלדעת ריב"ן שטעם האיסור של הנשים המסוללות הוא בשביל שמטילות זרע ואעפי"כ מסיק בגמרא שאינו אלא פריצותא בעלמא ואין הלכה כרב הונא, וחשבו שאפשר ללמוד משם דלדעת ריב"ן אין בהטלת זרע של איש אחר אלא פריצותא בעלמא אבל באמת גם זה טעות גדול מכמה טעמים, ראשית אין כוונת הריב"ן שמטילות זרע בכוונה ובמזיד, שהרי לא הוזכר בגמרא כלל בעשייתן לשון זרע אלא מסוללות בעלמא, וכדפי' שם במאירי דלשון מסוללות היא כאדם שדורך במסילה ואינו בוקע בעפרא כלום, ואעפי"כ כתב שם במאירי הלשון אפילו פלטו זו בזו, ומוכרחת הכוונה דאף שאינן אלא מתחככות בלבד לא מעשה אחר כמו שהוא לשון מסוללות מ"מ יכולות לבוא לידי כך שע"י החיכוך יפלטו זו בזו. וכן היא כוונת דברי הריב"ן שע"י שמסוללות ר"ל מרכבות זה יוכל להביא לידי הטלת זרע. ויש עוד ראיה ברורה שכן כוונת דברי הריב"ן, אלא שלא אוכל להאריך כעת והדברים פשוטים
והאמת היא שאין בכה"ג חשש איסור דאורייתא, דלא עדיף מסביבה על הסדין שע"י שכיבתה על הזרע יוכל להיכנס לתוכה כמו בנשים המסוללות, וכבר נתבאר דוודאי אין בזה איסור דאורייתא שאינה מתכוונת כלל לזרע אלא כמתעסק בעלמא. ול"מ לדעת המל"מ שסובר שאין הלכה בב"ז דיש כמה סוגיות שחולקות וסברי שא"א שתתעבר אלא ע"י גמר ביאה שהזרע יורה כחץ לא זולת, וא"כ אין זה הזרעה כלל ואינה בכלל המקרא דלא תתן שכבתך לזרע, אלא אפילו לדעת רוב הפוסקים שסוברים דיש עכ"פ איזה מליאות שתתעבר גם באופן זה, כמו שהסביר בבני אהובה, אבל כו"ע מודי שאינו אלא מליאות רחוק בגדר מיעוטא דמיעוטא, ויש ראי' עצומה שאין חוששין לשמא עיברה באמבטי אף באיסור דאורייתא של ממזרות, אף דבאמבטי יש סברא שכח המים מוליך לתוך הרחם כמו היכא שיורה כחץ, ומכש"כ בסדין או בנשים המסוללות וכבר נתבאר בארוכה שאין שום ראי' נ(שכיבה על הסדין להיכא שהיא עושה בכוונה מכוונת ע"י מלאכותית להוליך הזרע לתוך הרחם ממש כדי להזריע זרע, שגם באנשים תשושי כח שאין זרעם יורה כחן וע"י המלאכותית מוליכין הזרע לשם הוי כיורה כחץ כנודע, והכתוב צווח ואומר לזרע שיש קפידא על הזרעת זרע, והאיך יעלה על הדעת להתיר באיסור נורא כזה בכה"ג של הזרעת זרע מאיש אחר מה שאינו מבואר בגמרא ובראשונים וכמו כן צ"ל לדעת הריב"ן דאין שום ראי' מנשים המסוללות כמו שאין שום ראי' משפיכת סדין דכולא חדא מילתא היא, אלא שסובר הריב"ן שאף דבכה"ג אין חשש איסור דאורייתא, מ"מ אסרוה חכז"ל דהוא כמעשה ארץ מצרים כמו שהוא בתו"כ פ' אחרי
ואולי ו"ל עוד דדעת הריב"ן הוא כדעת המל"מ שזה מסוגיות חלוקות בש"ס אם יש בכה"ג כח הזרעה אף בגדר מיעוטא דמיעוטא, וע"כ אעשר סובר הריב"ן דדעת רב הונא היא בב"ז שאפשר להתעבר בכה"ג, לכן סובר שהוא פסול גמור, ומסקנת הש"ס שא"א שתתעבר כלל בכה"ג ואין בזה שום חשש הזרעה, לכן לא הוי אלא פריצותא בעלמא. ואף שדעת רוב הפוסקים אינו כן, מ"מ אין הריב"ן משועבד לזה. ובאמת גם על הריב"י[ חולקים רוב הפוסקים. כן אפשר לומר לכאורה לדעת הריב"ן, אבל אין צורך לזה, כי שפיר מובן גם כמו שכתבתי למעלה.
ואפשר לומר עוד שיש סברא דהך חששא של הטלת זרע קיל יותר בנשים המסוללות מבשכיבת סדין, דהנה קצת חידוש בעיני מה שלא הוזכר בשום מקום בדברי הפוסקים שיזהירו נשים נשואות לישכב במטה אחת תוך ג' ימים שהיו עם בעליהן שהרי שכיח שיפלטו
זרע תוך ג' ימים, כמו שחשו במתן תורה תוך ג' ימים, כמבואר בגמרא שבת דף פ"ח עמוד א', דכמו שכתבו הפוסקים ליזהר משכינה על הסדין של איש אחר שמא יש שם זרע כמו כן מהראוי ליזהר משכיבת נשים ביחד דשכיח שיפלטו שמה זרע ובגמרא נדה דף ס' וס"א הרבה דינים בשלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמלא דם תחת אחת מהן לענין טומאה, וקאמר שם בגמרא בפירוש אתת בתולה ואחת שאינה בתולה והובאו הרבה דינים בזה ברמב"ם ובטוש"ע סימן ק"ץ, ואינו מוזכר בשום מקום שעיקר השכיבה במטה אחת יוכל להיות שהוא באיסור כמו בסדין. הגם שי,,ל דלא מיירי שם אלא מדיני טומאה לא מאיסור אחר, אבל עכ"פ היי צריך להיות מוזכר באיזה מקום גם לא שמענו שיהיו נוהגות ליזהר בזה כמו שנזהרות בסדין וחשבתי דאולי הזרע שהי' בגוף האשה ולא נקלט אלא נשפך לחוץ איקלש כוחו יותר מהזרע שעל הסדין, דלדעת המל"מ א"א כלל בשום אופן להתעבר אלא מהזרע היוצא בגמר ביאה לא זולת, אלא שבבני אהובה הסביר שהזרע הבא מאמה על הסדין כמו בגמר ביאה יש עכ"פ מציאות רחוק שיהי' בו כת ההזרעה, וא"כ אפשר שאין זה אלא כשבא במקומה ולא היה באמצע בגוף אחר, משא"כ כשהי' קודם בגוף אחר ומקבל קצת סרחון ושוב נזרק לחוץ אפשר דבכה"ג כו"ע מודי שאין בו כח ההזרעה בשום אופן. ולדעת הכו"פ סוף סימן קצ"ו והנוב"י מהדו"ק אה"ע סימן ס"ט עפ"י רוב אינו מזריע אלא הטפה הנקלטת בשעת ביאה והשאר המונח שם אינו אלא מיעוט שיזריע אח"כ. ואף כי הרבה פוסקים חולקים עליהם, עי' בדעת תורה סימן ט"ו אות ח' שהביא הרנה פוסקים בזה והעלה דהעיקר כדעת הכו"פ והנוב"י. אלא אפילו לדעת הפוסקים שהזרע הבא לאשה הוא ספק שקול שתוכל להתעבר גם אח 'כ תוך ג' ימים, אבל כשנפלט ממנה ובא לגוף אחר אפשר כו"ע מודי שאין בו כח הזרעה עוד, וע"כ לא נוהגין ליזהר בזה. והריב"ן יוכל להיות שסובר שאף שאין בזה חשש הזרעה משום איסור הבחנה וכדומה, מ"מ גוף המעשה מה שאפשר שתביא פליטת זרע לתוכה מאיש אחר, הוא דבר מכוער דהוי כמעשה ארץ מצרים. אלא שלמעשה לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה, ואולי בכלל האזהרה שכתבו שלא לשכב על הסדין נכלל גם זה שלא ישנו במטה אחת כנז"ל. אבל זה וודאי שאין מדברי הריב"ן שום ראי' לנ"ד שאינו יותר מסביבה על הסדין, ואולי עוד פאות ממנה כנז"ל.
הוצרכתי לכ"ז לפי דעת הריב"ן, אבל באמת התוס' חולקין עליו שאיסור זה של נשים המסוללות הוא גם בפנויות וכדומה באופנים שאין שום תשש של זרע כלל, דהמעשה של החיכוך הוא כמעשה ארץ מצרים ואין המדובר כלל מאופן שיש לחוש לזרע וכן ברמב"ם הלכות איסורי ביאה ובשו"ע אה"ע סימן כי העתיקו בסתמא האיסור של נשים המסוללות ר"ל שמחככות, וכתבו שמכין ע"ז מכת מרדות ולא חילקו כלל בין פנוי' לבעולה תוך ג' ימים. וע"כ סברי ג"כ כדעת התוס' שלעולם אסור דהוי כמעשה ארץ מצרים ואינו מדבר כלל מחשש זרע. ואף שהס"מ הביא דעת הריב"ן, כך דרכו בכל מקום שמביא גם שאר הדעות שאי' דעתם כדעת הרמב"ם ז"ל, ודברי הה"מ שם בלא"ה צ"ע, ואפשר ליישבם, ואין להאריך כאן בזה.
ועכ"פ זה וודאי שדעת הרמב"ם והשו"ע היא כמו שכתבתי, וזה דעת התוס' ועוד כמה ראשונים ואינו ענין כלל לנ"ד בענין זרע ולא הארכתי למעלה אלא להוכיח שגם לדעת הריב"ן אין שום ראי', ואדרבא לדעת הריב"ן נראה דחמיר יותר, דאף בכה"ג שאין לחוש להזרעה מ"מ אסור, ולדעת רב הונא הוא פגם של זנות ובנ"ד הדברים ברורים לדינא לכל הדעות כמו שכתבתי למעלה. והשי"ת יצילנו ממכשולות גדולים ונוראים כאלו ונזכה לילך בדרך אמת (וע"ע להלן סימן ק"מ אות ג')
והנני ידידו דוש"ת באה"ר מצפה לרחמי שמים במהרה. באעה"ח אור ליום בי לסדר וברך פרי בטנך היתשכ"ד לכ"ג, פה ברוקלין יצ"ו
הק' יואל טייטלבוים