שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן צו
~ סימן צו ~
ב"ה. שלו' וכל טוב סלה לכבוד הרב ...
אחדשת"ה הגיעני מכתבו במה שכתב סניגורין על המתירים איסור שביעית. והנה טרידנא טובא, ואשיב לו עכ"פ בקצרה על כל סדר דבריו.
א
הנה ראשית כתב שבשדי חמד (מערכת הלמ"ד כלל קמא אות לב ד"ה עוד יש) הביא שר' שמואל מסאלאנט והבית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קכא) התירו ליקח אתרוגים מהנכרים בשנת השמיטה, ואם כן היה להמתירין על מה לסמוך בהיתרם.
תמה אני על דבריו, הלא ר' שמואל מסאלאנט היה מראשי האוסרים והלוחמים נגד ההיתרים האלו, כנודע, ולא התיר אלא מאתרוגי הגוים דייקא.
וכן הבית יצחק לא התיר אלא באתרוגי הגוים על סמך דברי הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סי' כד-כה) שחלק על המבי"ט (ח"א סי' יא; כא; שלו), אבל כשנעבדה על ידי ישראל גם הב"י אוסרם, כמו שכתב בכסף משנה (הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט) מדברי הרמב"ם שפירש על המשנה (שביעית פ"ו מ"א) לא נאכל ולא נעבד. ואם עליהם סמך, היה לו לכתוב איסור על אתרוגים האלו.
ומה שהביא בשדי חמד מהבית יצחק שנסתפק אחר כך גם בשל ישראל, המעיין בבית יצחק בפנים בתוך התשובה יראה שמסיק אחר כך שאין להתיר, והשדי חמד לא העתיק כל התשובה.
ולהתיר אתרוגי הגוים משלהם ממש, שלא נעשו ע"י הערמת המכירה האסורה ר"ל, וגם לא נעבדה ע"י ישראל כמו שהזהיר על זה הר' שמואל מסאלאנט ז"ל, על זה לא היה לו צורך להביא מר' שמואל מסאלאנט והבית יצחק המובאים בשדי חמד, כי הוא מחלוקת קדומה שהמבי"ט (שם) והמהרי"ט (ח"א סי' מג) האריכו בראיות עצומות לאסור אף בשל גוים, והב"י חלק עליהם בתוקף לעמוד בהיתרו בשל גוים. וגדולי הפוסקים אח"כ סמכו על הב"י בהלכה זו להתיר.
אבל כשנעבדה ע"י ישראל, שגם הב"י מודה להמבי"ט לאסור, לא נמצא אח"כ בשום מקום להתיר, וכו"ע אסרו בכה"ג.
ומה שהביא מהמשנה דשביעית (פ"ד מ"ב) בשדה שנטייבה, דבית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרים אוכלין. ונמצא דאפילו נטייבה על ידי ישראל בקרקע ישראל מתירין הבית הלל, והלכה כבית הלל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"א) כמשנה זו, ולכן הניח בצ"ע מה שפירש הרמב"ם ז"ל (פי' המשניות פ"ו שם) במשנה דלא נאכל ולא נעבד, שהפירות אסורין באכילה, שהוא כבית שמאי. גם דברי הכסף משנה והרדב"ז (שם הכ"ט) הניח בצע"ג.
הנה לפי הבנתו במשנה זו דשדה שנטייבה, לא על הרמב"ם והכסף משנה והרדב"ז בלבד תלונתו, כי לפי דבריו רוב הראשונים ז"ל יהיו ח"ו מוקשים מדברי המשנה הזו, דהלא הר"ת הביא הוא בעצמו שסובר שהפירות אסורין, והיא גם דעת רבותיו של רש"י והתוספות (יבמות קכב. ד"ה של עזיקה) והרז"ה (בעה"מ סוכה יט:) והראב"ד (השגות שם אות ב) ועוד כמה ראשונים שסוברים שאסורים מן התורה, ולדבריו יהיו כולם נגד המשנה דבית הלל מתירין.
אבל האמת הברור שאין ממשנה זו שום ראיה לפי מה שפירשו הראשונים ז"ל, ובחנם הניח דברי הרמב"ם ז"ל בצ"ע.
ואבאר קצת, דהנה ז"ל המשנה, שדה שנתקווצה תזרע במוצאי שביעית, שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית. שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרים אוכלים. ומבואר בירושלמי (פ"ד ה"ב) שנתקווצה, תמן אמרין בשניטלו קוציה, ורבנן דהכא אמרין בשחריש. על דעתייהו דרבנן דהכא איזהו הטיוב, כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שתי פעמים.
ומבואר בזה דהא בהא תליא, דמאן דמפרש נתקווצה שניטלו הקוצים, מפרש נטייבה שחרש פעם אחת. ומאן דמפרש נתקווצה שנחרשה, מפרש בנטייבה שנחרש ב' פעמים. וכן מבואר בפירוש הרא"ש שם במשנה ובשאר מפרשים. ותמהו כולם על הרע"ב (מ"ב שם) דמזכה שטרא לבי תרי (עי' תוס' רעק"א, מלאכת שלמה ומשנה ראשונה שם), שפירש בנתקווצה שניטלו קוציה, ובנטייבה פירש שחרש שתי פעמים.
עוד שם בירושלמי, ברם הכא המלכות אונסת, בראשונה כשהיה המלכות אונסת, הורה רבי ינאי שיהיו חורשין חרישה ראשונה. ופירש שם בפני משה (ד"ה כל העם) שלא התירו בשביל אונס המלכות אלא חרישה ראשונה, כדי שימהר לזרוע במוצאי שביעית, והוא חורש שני פעמים, כמו שהוא הפירוש בנטייבה לדעתייהו דרבנן דהכא, לפיכך קנסו אותו.
וביאר שם במראה הפנים (ד"ה תמן), דלפי מה שאמרו בסנהדרין (כו.) דבשביל אונס המלכות מותר אף לזרוע, כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, א"כ אי אפשר לומר שלא התירו בזה אלא חרישה הראשונה. וצריך לומר דגם בזה פליגי רבנן דהכא ודהתם, דלרבנן דהתם לא מיירי כלל כשהמלכות אונסת, כמו דפליגי בפירוש דנטייבה.
ולפלא לכאורה על הרע"ב והתוספות יו"ט (שם) שפירשו במשנה זו דמיירי כשהמלכות אונסת, והוא נגד שיטת הבבלי, דכשהמלכות אונסת מותר אף לזרוע, והאיך אמר דבשביל חרישה ב' פעמים אסור לזרוע אף במוצאי שביעית.
ובתוספות אנשי שם (ד"ה בר"ב ד"ה שנטייבה) הביא זה מהפני משה. והביא אח"כ מלחם שמים דאף דבשעת הסכנה מותר אף לזרוע, אבל אין מותר הזריעה אלא כדי המס או צורך האונס בלבד, אבל במוצאי שביעית מותר לזרעה כולה, ואם חרשה ב' פעמים אסור.
וכפי הנראה טרחו לאוקמי משנה זו בשהמלכות אונסת, דלא נראה להו כלל שיהיה איזה היתר בשנעשה איזה מלאכת איסור, אלא כשהמלכות אונסת מפני הסכנה.
אמנם הרמב"ם והר"ש ז"ל בפירושם למשנה, פירשו סתם, ולא הזכירו כלל מאותו הירושלמי דמוקמי למשנה כשהמלכות אונסת. והר"ש העתיק תחלת דברי הירושלמי הפלוגתא דפירוש נטייבה, אם הוא פעם אחת או שני פעמים, וסוף הירושלמי דמיירי בשהמלכות אונסת, השמיט ולא הזכירו כלל. מזה נראה דסברי כדברי הפני משה דבש"ס בבלי פליג, ולא מיירי כשהמלכות אונסת, ומשום הכי אין היתר אלא בחרישה בלבד, וזהו דלא כהרע"ב והתוספות יו"ט.
ומעתה, הנה לכל הפירושים, לא מיבעיא לפירוש הרע"ב והתוספות יו"ט דהמשנה מיירי כשהמלכות אונסת, בודאי דאין שום ראיה ממשנה זו להתיר בשנעבדה באיסור. אלא אפילו לדעת הרמב"ם והר"ש דמיירי בסתמא, אבל עכ"פ זה ודאי דלכל הפירושים לא מיירי אלא בחרישה, והלא אף בחרישה עצמה עשו חילוק בין פעם אחת לשני פעמים, ופירש הרא"ש ז"ל שם במשנה החילוק, דבשביל שבחרישה הראשונה לא הוכנה עדיין לזריעה, לכן לא קנסינן.
א"כ כיון שיש סברא להחמיר יותר בחרישה שניה בשביל שהוא הכנה לזריעה, ק"ו שיש להחמיר יותר בזריעה עצמה מחרישה שאינו אלא הכנה לזריעה.
ורש"י פירש במועד קטן דף י"ג (ע"א ד"ה נטייבה) ובגיטין (מד: ד"ה נטייבה) ובבכורות (לד: ד"ה נטייבה), נטייבה נזדבלה, שהוליך הזבל בעגלות ובמשאות. והקשו בתוספות (מו"ק ובכורות שם ד"ה נטייבה; בכורות שם ד"ה הטיבה) דא"כ הוי מלאכה דרבנן, והאיך פשט מיניה (בבכורות שם) בעיא דצורם אוזן שהוא דאורייתא ומוכר עבדו (גיטין שם) דחמיר. ובגיטין ובכורות הוסיפו להקשות דאף ממלאכה דאורייתא אי אפשר למיפשט עבד דחמור טפי מדאורייתא, דמפקע ליה ממצוות, כדאמרינן בבכורות. ותירצו דבשביעית צריך להחמיר טפי מכולם אף במלאכה דרבנן.
ובמועד קטן שם כתבו התוספות דאף לפירוש דנטייבה הוא חרישה, אינו מלאכה מן התורה. וקשה לכאורה דמבואר בריש פרק קמא דמועד קטן (ג.) דחרישה מלאכה דאורייתא בשביעית. וצריך לומר דבין אם נפרש שהוא חרישה הראשונה או חרישה השניה, אינו עיקר החרישה הנאסרת מן התורה. ועכ"פ לדעת רש"י הוי ודאי דרבנן, ובודאי שאין לדמות זה לשאר מלאכות הנאסרות.
ויהיה איך שיהיה, אין מקום להקשות על כל אלו הראשונים שאסרו הפירות הנעשות על ידי מלאכת איסור בשביעית מהך מתניתין דנטייבה, דמיירי רק בנחרשה שלא נעשה מלאכה בגוף האילן והפירות, ואינו אלא הכנה וגרמא.
ובתוספות אנשי שם בפרק ו' (ריש מ"א) העיר מחילוק זה בין נחרשה לנזרעה, וכתב שהוא דוחק. ודבריו תמוהים, דמלבד שהוא בעצמו בפרק ד' מביא דברי הפני משה והלחם שמים בחילוק זה שבין נחרשה לנזרעה ובין חרישה פעם אחת לב' פעמים, הנה הוא מבואר בירושלמי וכל המפרשים. וכמו שמבואר ברישא דמתניתין שחמור יותר הזריעה מהחרישה, כן גם בסיפא דמתניתין באכילת פירות אין ללמוד החמור ממה דקילא מיניה.
והלא תראה שנתקשו התוספות מה דפשט בגמרא (בכורות שם) בצורם אוזן בכור דלא ישחט עולמית אם גם בבנו הדין כן, ממה דאמרינן בנטייבה דלא קנסו בנו אחריו, שאין לפשוט החמור מהקל, והוכרחו לתרץ דבשביעית חמירא. וא"כ בשביעית גופיה פשיטא דאין לפשוט זריעה ושאר מלאכות שבאילן גופיה מחרישה.
והאמת הוא דאף אילו היה נראה בעינינו לדוחק, אין לנו לעשות מזה קושיא על הראשונים מדברינו, כי הם הבינו יותר מאתנו. וכבר כתב החתם סופר (קובץ תשובות סי' פב) רוב הדוחקים אמת, אבל האמת הוא שאין בזה שום דוחק, אלא חילוק ברור ומירווח.
ב
והראב"ד בספר תמים דעים סימן רמ"א, ונדפס גם במסכת סוכה בהשגותיו על בעל המאור (יט: אות ב), מחלק בין פירות שנשמרו ובין שנעבדו באיסור בשאר מלאכות, דבפירות שנשמרו אינו אסור מן התורה אלא בישראל ולא בשל גוי, ובנעבדו באיסור אסורין הפירות אף בשל גוי. ונתקשו מה טעם לחלק בין איסור שמירת הפירות ובין איסור עבודה.
ובמהר"ם שיק על תרי"ג מצוות, מצוה שכ"ז (ד"ה והנה בל"ת), מחלק דבפירות שנעבדו באיסור אסור משום לא תאכל כל תועבה (דברים יד, ג) כדדרשינן בחולין (קיד:) דאסור כל שתיעבתי לך. אבל בפירות שמורין שלא נעשה מלאכה בגוף הפירות, ואף דלולא השמירה היו כלין, אבל אינו אלא גרמא, ולא שייך בזה לא תאכל כל תועבה, כמבואר שם בסוגיא (עיי"ש קטו. תוד"ה חורש) דגמרינן ממעשה שבת, יעיי"ש שהאריך.
ומבואר בתוספות חולין דף קט"ו (ע"א) ד"ה חורש, דבחרישה לא שייך לא תאכל כל תועבה, שאינו אוכל החרישה אלא הבא על ידה ממנה. ועיי"ש בתוספות שמחלקין עוד, בין היכא שניכר בה האיסור להיכא דאינו ניכר כל כך.
נמצא שיש לנו עוד סברא לחלק בין חרישה לזריעה ושאר מלאכות, גם לענין לאו דאורייתא של לא תאכל כל תועבה. דבזריעה ושאר מלאכות ניכר האיסור בגוף האילן והפרי, משא"כ בחרישה שאינו אלא גרמא והכנה טרם התחלת הצמיחה. ולענין גזירה דרבנן, בודאי שיש לחלק בין היכא שניכר האיסור לאינו ניכר (והמהר"ם שיק שהזכיר חרישה, אין כוונתו על חרישה בלבד, אלא על כל המלאכות שמחרישה ואילך, כמבואר למעיין בדבריו).
וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו סוכה דף ל"ט (ע"ב ד"ה בד"א) שכתב כדעת רש"י ז"ל (יבמות קכב. ד"ה של עזיקה) דפירות הנשמרין מותרין, והביא גם ממתניתין דשדה שנטייבה דבית הלל מתירין. וסיים ומה שאמרו ביבמות (קכב.) של עזקה הן, מלשון וכו', שפירושו חופר או עושה להם כמין גדר למלאותו עפר ואברויי אילנא הוא ואסור, לפיכך פירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו, וקיי"ל (שביעית פ"ב מ"ו) הנוטע בשביעית יעקור.
והוא צ"ע לכאורה שבתחלה מחליט להיתר כדעת רש"י ז"ל, ותוך כדי דיבור מסיים דבאברויי אילנא הפירות עצמן אסורין כמו הנוטע בשביעית דמחמת עבודת שביעית באו.
ולפי הנ"ל ניחא, דבפירות הנשמרין ושדה שנטייבה אין המלאכה בגוף הפירות, לכן מותר. אבל באברויי אילנא ונוטע בשביעית, שגוף הפירות באו מהאיסור, אסורין. וי"ל עוד דרך אחר בדברי הרשב"א האלו על דרך שאמרו ברמב"ן (ד"ה פירות) וריטב"א (ד"ה גוי) ביבמות, אלא שאין להאריך כל כך.
ועכ"פ חילוק הנ"ל הוא ברור לתרץ דברי הראשונים האוסרים את הפירות. ואף דהר"ת והרז"ה ורבותיו של רש"י מיירי בפירות הנשמרים, מ"מ י"ל דסברי דאף פירות הנשמרים אף דלא עשה בהם מעשה, מ"מ האיסור נעשה בגוף הפירות, ולולא השמירה היה בהם כליה. משא"כ בחרישה שהוא טרם התחלת הצמיחה ואינו אלא הכנה.
ומכל שכן דלא קשיא מידי על הרמב"ם (פי' המשניות שביעית פ"ו מ"א), דמיירי כשנעבדה במלאכת איסור, דודאי אינו דומה למתניתין דנטייבה שהביאה הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"א) כצורתה בלשון המשנה כדרכו בכל מקום. וזה ברור.
מה שהביא מתוספות אנשי שם (שביעית ריש פ"ו) ומהתפארת ישראל (שם אות ג) שכתבו כקושייתו וכתירוצו.
הנה בדברי התוספות אנשי שם כבר ביארתי לו (אות א) שבפרק ד' לא כתב כן. ובתפארת ישראל אף שבפרק ו' כתב כקושייתו, אבל בפרק ב' משנה ו' בהך דאם נטע או הבריך יעקור (בועז אות ג), הביא שם התפארת ישראל שהקשה הקשה כברזל למה בנטע יעקור, ומאי שנא מחרש דבמשנה פרק ד' דמותר לבית הלל. ותירץ דיש לחלק בין נטע לחרש, והחמירו יותר בנטיעה באיסור מבחרישה באיסור. הרי לך בפירוש שכתב לעשות חילוק בין הנושאים. וממילא דלפי זה לא קשה מידי קושייתו שבפרק ו', ואין צריך לתירוצו שבשם.
וכבר הבאתי לו לשון הרשב"א ז"ל בחידושיו לסוכה, דכל מה שעושה לאברויי אילנא, אף בעושה גדר למלאות עפר וכדומה, הוא בכלל נוטע בשביעית יעקור, והפירות אסורין, ואינו דומה לחורש.
ובלאו הכי אין בכל זה כדאי לדחות דברי הכסף משנה והרדב"ז והסכמת כל הפוסקים שכתבו להלכה. אבל האמת ברור כמו שכתבתי.
ג
מה שכתב שיש מפרשים במשנה דלא נאכל, דקאי על הספיחין או שלא לאכלו אחר הביעור (עי' פי' הר"ש שם). גם מדבריהם אין ראיה דסברי דפירות הנעבדים באיסור מותרין, אלא דלא ניחא להו לפרש המשנה בנעבד באיסור, דאטו ברשיעי עסקינן.
ועיין תוספות חולין דף י"ד ע"א ד"ה ונסבין, שנתקשו האיך אפשר לומר דשרי באכילה ביומיה, הלא אסור למלחה בשבת. ותירצו בעבר ומלחה, אי נמי אפשר לאכול באומצא. ולכאורה דקארי ליה מה קארי ליה, וכי לא ידעו דאפשר יש עבריינא שמולח בשבת. אלא דלא ניחא להו לכתחלה לפרש סתם הלכה המבוארת בשבת, דמיירי רק ברשעים העוברים, זולת כשאין להם פירוש אחר. ולהכי בתירוץ השני דאפשר לאכול באומצא, נטה מפירוש זה דעבר ומלחה.
וזהו טעם המפרשים משנה דלא נאכל, באופנים של היתר, אף שגם בנעבדה באיסור אסור.
וראיתי עוד באיזה מפרש, אינני זוכר מקומו כעת, שפירש דמשום הכי לא פירשו אלו המשנה דלא נאכל, בנעבדה באיסור, יען שלשון המשנה שהקדים לא נאכל ללא נעבד, משמע דהך דלא נאכל מיירי כשלא נעבדה עדיין, דעדיין לא מיירי מעבודה, וגם זה נכון.
ולהלכה, הנה מפירושו של הרמב"ם ז"ל דלא נאכל מיירי בנעבדה באיסור, בודאי מוכרח דסובר דהפירות אסורין. ומהמפרשים באופנים אחרים אין ראיה כלל דפליגי להלכה, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וכל הפירושים אמת להלכה. ואין סתירה גם ממה שכתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שמיטה (הכ"ט) דהספיחין אסורים, כיון שגם זה אמת, והרמב"ם ז"ל חדא מנייהו נקט.
ומה שכתבו הכסף משנה והרדב"ז דהרמב"ם ז"ל אוסר בנעבדה ע"י ישראל, אינו מהכרח לשון המשנה דלא נאכל, דודאי ידעו שהמשנה אפשר לפרש גם באופן אחר, אלא מלשון הרמב"ם ז"ל שפירש המשנה גם באופן זה שנעבדה באיסור הביאו הראיה.
והעיקר שסברי כן להלכה, שבאמת רוב הראשונים אוסרין הפירות אף בקרקע של עכו"ם וגם נעבדה ע"י עכו"ם, כאשר הבאתי למעלה (אות א), ורובם מהם סוברים שאסור מן התורה, ואך סמכו על הרמב"ם ז"ל שמתיר, א"כ אין להתיר אלא מה שמבואר בדבריו.
ובאמת מבואר בלשונו שם דלא מיירי כלל בנעבדה ע"י ישראל, שהרי סיים שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינם מצווים על השביעית שנגזור עליהם. ואי מיירי גם בנעבדה ע"י ישראל, עדיין יש לגזור מפני עוברי עבירה שלא יעבוד שם הישראל, דהלא הרמב"ם ז"ל (פ"ח ה"ח) פסק בהדיא דאין עודרין עם העכו"ם בשביעית, ויתבאר עוד להלן (אות ה) בהלכה זו. ועל כרחך שהרמב"ם ז"ל מיירי רק בשדה של עכו"ם, שהכל נעבד רק ע"י העכו"ם, באופן שאין לישראל שום דריסת הרגל שם, ואין מקום לגזור עליו שלא יעבוד שם בעבירה.
ועכ"פ לא מצינו מקום בדברי הרמב"ם ז"ל להתיר בנעבדה ע"י ישראל, ובפירוש המשנה מבואר לאיסור, לכן החליטו כן. ואחריהם נתפשטה כן ההלכה ולית מאן דפליג, אלא חדשים מקרוב באו הציונים ושלוחיהם של הציונים המדברים מתוך גרונם המסיתים ומדיחים בכל דבר עבירה ר"ל, הרחמן יצילנו מהם ומהמונם.
שוב ראיתי במשניות ווילנא, שנדפס לבסוף חידושי ר' אלי' מגריידיץ, וכתב שם במשנה דנטייבה (פ"ד מ"ב), דמה די"ל דאם זרע באיסור ויש פירות מותר, חלילה לומר כן באם טייבה וזרע בשביעית באיסור. אך כאן מיירי שלא נזרע כלל, רק שצמח ספיח ורק ע"י מה שחרש, לשיטה דמפרש חרש, ולרש"י בזבלה, ועל ידי זה גדל הספיח, ויש סברא שיהיה כזרוע ואסור מן התורה, וכן סבירא להו לבית שמאי, אבל בית הלל מתירין וסברי דגם בזה דין ספיח לו, עכ"ל.
הנה החליט ג"כ שחלילה לפרש המשנה דנטייבה להתיר הפירות שנעשו באיסור, דלא מיירי אלא כשצמחו הפירות מאליהם, והוא לא עשה אלא החרישה בלבד, כאשר ביארתי למעלה (אות ב). וזה ברור.
ד
הנה הוצרכנו לכל זה, אלו היו האתרוגים מופקרין והיו כל העם זוכין מן ההפקר, לא מן השמור, אזי היינו צריכין לדון ככל מה שכתבתי למעלה, שנאסרו הפירות יען שנעבדו באיסור ע"י ישראל.
אבל בנידון דידן שהיו האתרוגים משומרים ביד סוחרי השביעית והכל קנו מן המשומר, בזה גם רש"י ז"ל סובר שאסור, שמבואר בברייתא (סוכה לט:) בד"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור. ולדעת ר"ת וסייעתו (הוב"ד בתוס' שם ד"ה בד"א) הוא בשביל שהפירות נאסרין, ולדעת רש"י ז"ל אף שהפירות אינם נאסרין, אבל אסרו חכמים ליקח ממי שאינו מפקיר לעניים, והערמה הוא שמוכרן על יד על יד, כמו שכתב רש"י ז"ל שם (ד"ה אבל).
וביאר הרמב"ן בפרשת בהר (כה, ה) דמשום הכי אסור ליקח אף מן הגוי בעיר שרובה ישראל, שמא לקחן מן הישראל במשומר, דאף שלא אסרו הפירות, אבל אסרו ליקח מן השמור. ועיין בכפות תמרים (סוכה שם ד"ה כתבו התוס' ואור"ת) שדעת רש"י בזה הוא כדעת הרמב"ן.
והוא מוכרע גם ממקומו במתניתין (שביעית פ"ד מ"ב), שהקשה הרדב"ז בביאוריו להרמב"ם פרק ד' משמיטה (ה"א ד"ה אפילו) על הא דסברי בית הלל בנטייבה בשביעית דאוכלין פירותיה, דמאי שנא מרישא דאם נטייבה בשביעית לא תזרע במוצאי שביעית. ותירץ דהתם קנסא הוא, אבל פירות שביעית הפקר נינהו ולא שייך קנסא. הנה מבואר בזה שלא התירו בית הלל לאכול פירותיה אלא כשהן הפקר, אבל לא כשהן שמורים ביד בעלים.
וכן הביא הרי"ט אלגזי בפרק ה' דבכורות (אות מג ד"ה והנה במתני') בשם מהר"ש סיריליאו בביאוריו על הירושלמי (שביעית שם ד"ה ובה"א), דבית הלל אומרים אוכלין, כיון שהוא הפקר ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולאו כל כמיניה להפקיע כח העניים, אבל לרשע העובר פשיטא דאסורין, יעיי"ש והובא בקצרה גם בתוספות אנשי שם (שביעית שם ד"ה ובה"א).
וברי"ט אלגזי הביא עוד שם אח"כ (ד"ה והנה לפי) דבשדה שנטייבה בשביעית דלא תזרע במוצאי שביעית, כתוב בירושלמי (שביעית שם) דאם מכרה, גם הלוקח אסור לזורעה במוצאי שביעית, וש"מ דגם לאחריני אסור שלא יהנו מעשיו. ונמצא לפי זה שלא התירו בית הלל הפירות אלא למי שזכה מן ההפקר לגמרי, ולא ע"י העוברי עבירה, באופן שלא הגיע לבעל העבירה שום הנאה מזה.
וכבר כתב הריב"ש (סי' תצח) במבטל איסור לכתחלה שאסור למבטל עצמו וכן למי שנתבטל בשבילו, דאם ביטל על הסתם למי שירצה לקנות, הרי הוא כמו שנעשה בשבילם ביחוד ואסור לכולם, והובא זה בחידושי רעק"א בסימן צ"ט (בשו"ע ס"ה).
וכן מוכרח מדברי הרמב"ן, שכתב דאסור ליקח מהעכו"ם אם הוא משדה השמור שמא לקחן מישראל, א"כ על כרחך דגם כשבאו ליד אחר אסורין. דהרי העכו"ם אינו מצווה כלל ולא עביד עבירה בלקיחתו, ואע"פ כן אסורין לקנות אח"כ גם מידו, כל שכן כשקנה הישראל מיד העוברי עבירה שעשה איסור בקנייתו שאסרו עליו חכמינו ז"ל, דודאי שאסורין הפירות אח"כ בידו. ואף בשדה שנטייבה שלא נעשה אלא מלאכת החרישה בלבד, לא התירו הבית הלל הפירות אלא כשהן מופקרין, לא כשנלקחו מן העוברי עבירה.
ומעתה אותן האתרוגים שהביאו סוחרי שביעית ועשו בהם מלאכה וגם היו שמורין אצלם, בודאי דאסור לקנותן אף לדעת רש"י ז"ל וסייעתו. והוא דבר מבואר בברייתא ובמשנה בלי שום חולק כלל וכלל.
ולפענ"ד יש להעיר עוד בזה, דכתבו הפוסקים במה שלשיטת רש"י ז"ל אסור ליקח מן השמור, בשביל שהוא מסייע ידי עוברי עבירה ומרגילו לעשות כן לכן גזרו חז"ל. ולכאורה למה לא אמרו שעובר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול, שהוא דאורייתא, דהמוכר בכל עת שמוכר עובר על איסור דאורייתא דלאכלה ולא לסחורה, ולולא הקונה לא היה לו אפשרות למכור, ונמצא דהקונה מכשילו. אכן יען שאינו עובר על לפני עור אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא, ובפירות יוכל להיות שאם לא יקנה הישראל ימכור לנכרים, ולא דמי לקאי בתרי עברי דנהרא, לכן נקטי מסייע ידי עוברי עבירה, שזהו לעולם.
והא תינח בשאר פירות שדברו הפוסקים, אבל באתרוגים שאינו אלא למצוה, ומה שאינו קונה הישראל לא יוכל למכור לנכרי, ונשאר בידו וניצל מאיסור. נמצא כי בכל אתרוג ואתרוג שמוכר עובר על איסור סחורה בפירות שביעית, וכל מי שקונה מידו מכשילו ועובר על לפני עור מדאורייתא, וכל הנמנע ליקח ממנו מצילו מאיסור.
וברש"י על התורה פרשת בהר (כה, ו) מביא דרשה דתורת כהנים (בהר, פרשתא א ה"ה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר. ומזה משמע לכאורה דשמור אסור באכילה מן התורה ואין לו תקנה, וזה סותר לדבריו שבש"ס.
אמנם הרא"ם ז"ל (שם ד"ה שבת) פירש דכוונתו דכל עוד שהוא שמור אסור לאכלו, אבל אם אחר ששמרו הפקירו, יכול לבצור ממנו ולאכלו, דאין הפירות נאסרין. ובכפות תמרים (סוכה לט: ד"ה כתבו התוס' ואור"ת) מסתפק אם מהני לדבריו ההפקר גם אחר שבצרו, או דילמא לא הותרו הפירות אלא כשהפקירן במחובר. והרשב"א בחידושיו (יבמות קכב. ד"ה פירות, ועי' סוכה שם ד"ה בד"א) משוה דברי רש"י ז"ל שבש"ס עם דבריו שבפירוש התורה, וכתב בערוך לנר (יבמות שם ד"ה בתוספ') שזהו לפי דרך הרא"מ ז"ל שהבאתי.
ונמצא לפי זה דבלוקח מן המשומר אסורין הפירות מן התורה אף לדעת רש"י ז"ל. אמנם לפי דרך הרמב"ן ז"ל, שהוא כפשטיות לשון רש"י ז"ל שבש"ס, עכ"פ מדרבנן בודאי אסירי כשנלקחו מן השמור לכו"ע.
מה שהביא מהחינוך (מצוה שכח-ט) שכתב דמדאורייתא הפירות מותרין לאכילה, לפענ"ד אין ראיה כל כך שסובר החינוך כדעת רש"י ז"ל, כי הוא לא מיירי בזה אלא מדינא דאורייתא, ואולי סובר כדעת התוספות מנחות פ"ד (ע"א ד"ה שומרי) שאסורין באכילה מדרבנן. ואין דרכו של החינוך לפרוט כל הדינים אלא ראשי פרקים, כנודע.
אך אין נפקא מינה אף אם סובר כרש"י ז"ל דמותרין הפירות, כנראה מפשטיות דבריו, מה חידש לנו בזה, הלא ידענו שיש ראשונים סוברים כן, וגם רש"י ז"ל כדאי לעצמו. אבל להלכה כבר סתמו כל הפוסקים כדעת הרמב"ם ורוב ראשונים ז"ל.
ובנידון דידן בלאו הכי אין נפקא מינה בזה, דבלוקח מן המשומר גם רש"י ז"ל סובר שאסור, ולא מיירי החינוך מזה כלל, ולא הביא הברייתא דאין לוקחין מן המשומר כמו שלא הביא כמה דינים בהלכה זו, אבל הוא ברור בלי שום פלוגתא כמבואר.
ה
מה שכתב דאף דמבואר בגיטין (סב.) וכן פוסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ח ה"ח) דאין עודרין עם הנכרי בשביעית, מ"מ כתבו התוספות (ד"ה אין) דלמ"ד דיש קנין לנכרי מותר, וא"כ מותר לישראל לעבדה בשביעית להתוספות.
תמה אני האיך עלה על דעתו לעשות מזה היתר להלכה, ראשית הלא התוספות כתבו שם ג' תירוצים על מה שהתירו בקרקע שמקבלין מן המלך. ולתירוץ הראשון הוא מטעם סכנת נפשות, א"כ כשאין סכנה ודאי דאסור. ולתירוץ האחרון, אך גבי מלך התירו, ולנכרי אחר אסור. א"כ לתירוץ הראשון והאחרון אסור. אך לתירוץ האמצעי הוא תלוי בפלוגתא דאין קנין לנכרי.
והנה פליגי הפוסקים היכא שכתבו התוספות שני תירוצים איזה מהם עיקר, והכנסת הגדולה (כללי הפוסקים אות יט) הביא בשם כמה פוסקים דתירוץ הראשון הוא העיקר, יען שכתבו בראשונה, והרבה פוסקים כתבו דתירוצא בתרא הוא העיקר, יען שכתבו באחרונה הוא יתד שלא תמוט, עיין יד מלאכי (ח"ב) בכללי התוספות אות כ"ד. ובפרט היכא שבין לתירוצא קמא ובין לתירוצא בתרא המה נגד תירוץ האמצעי, ודאי שהמה עיקר נגד תירוץ האמצעי לכל הדיעות ולכל הסברות, ואין לסמוך כלל על תירוץ האמצעי, ובפרט שהוא חדא נגד תרתי.
ובאמת אף במקום שיש רק שני תירוצים, אין דרך הפוסקים לסמוך להלכה לקולא, כי הוא ספק חסרון ידיעה ואין בידינו להכריע איזה מהם העיקר. ומכל שכן כששני התירוצים הראשון והאחרון המה נגד תירוץ האמצעי, שבודאי המה העיקר ואין בזה ספק. וכ"ת עשה עיקר מתירוץ האמצעי לעשות מזה היתר, ולא זכר כלל מהראשון והאחרון.
גם עיין בשדי חמד (כללי הפוסקים סי' ט) בכללי התוספות אות ג' דהיכא דכתבו התוספות במקום אחד שני תירוצים ובמקום אחר לא כתבו כי אם התירוץ הראשון, לכו"ע התירוץ הראשון הוא העיקר, וכן הדבר בהיפוכו אם לא הביאו במקום אחר כי אם התירוץ השני, הוא העיקר, יעיין שם. ונראה שסברתו, שכיון שבמקום אחר השמיטוהו, ש"מ שהמה בעצמם הכריעו דלא כוותיה.
ואם כן כאן שבמקומו בסנהדרין דף כ"ו (ע"א) בהתירא דארנונא כתבו התוספות ד"ה משרבו, שני התירוצים, הראשון והאחרון שכתבו בגיטין, ואותו תירוץ האמצעי השמיטו שם ולא הזכירוהו כלל, וכן הוא שם בתוספות ד"ה אגיסטון. ואף אילו היו רק ב' תירוצים, נדחה בכה"ג שהשמיטוהו במקום אחר, ומכל שכן כשגם בגיטין אינו אלא תירוץ אמצעי וחדא לגבי תרתי, והאיך יעלה על הדעת לסמוך על זה להלכה.
עוד נראה לענ"ד דגם במה שכתבו התוספות תירוץ זה שתלוי בפלוגתא דאין קנין, אין כוונתם דעיקר הלכה דאין עודרין עם העכו"ם תלוי בפלוגתא, דאם הוא תלוי בפלוגתא האיך הקשה ממימרא זו על המתניתין, הלא איכא למימר דמתניתין אתיא כמ"ד יש קנין, ורב סבר אין קנין. ובפרט לפי מה שכתבו התוספות גיטין דף מ"ז (ע"א) ד"ה אמר, דרבי מאיר סבר יש קנין, וסתם מתניתין רבי מאיר, א"כ אין להקשות על סתם מתניתין דסבר יש קנין ממימרא שהוא רק אליבא דמ"ד אין קנין.
ולכן לפענ"ד אפשר הכוונה, דלמ"ד יש קנין אינו אלא מדרבנן, ושני תירוצי התוספות מקושרים, דמחמת שני טעמים אפשר לומר שהוא דרבנן, או דסבר יש קנין לנכרי, או שסובר כמ"ד שביעית בזמן הזה דרבנן, וכשהוא דרבנן י"ל שהתירו גבי מלך אף שלא התירו לנכרי אחר, דהרבה פעמים מצינו שהתירו חכמים מחמת אימת המלכות. ונמצא דאף לתירוץ זה דתלוי בפלוגתא דאין קנין, אין זה אלא לתרץ למה התירו גבי מלך, אבל לא לנכרי אחר. והנה יש לפקפק בזה, אך אין להאריך בדבר דבלאו הכי אין נפקא מינה להלכה, כמו שכתבתי.
אבל באמת גם בלאו הכי לא הבנתי מה קאמר, דאף אלו היה כדבריו דהלכה זו דאין עודרין עם העכו"ם בשביעית תלוי בפלוגתא, אבל הרמב"ם ז"ל פסק כן להלכה, ונמצא לפי זה שהכריע כמ"ד אין קנין, א"כ גם בהלכה זו דאין קנין לא נוכל לחלוק על הרמב"ם ז"ל, במקום שלא מצינו בפוסקים ראשונים אחרים לחלוק עליו. וכי בכחינו להכריע כמ"ד בש"ס נגד הכרעת הרמב"ם ז"ל.
וכבר כתבו מפרשי הרמב"ם ז"ל הטעם במה שהכריע הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"י) כמאן דאמר אין קנין, שכן נראה הסכמת הש"ס (עי' כסף משנה שם). ולדבריו יהיה ראיה גם מאותה הסוגיא שסתמו אין עודרין עם העכו"ם בשביעית.
ועוד כיון שבש"ס בבלי סתמו כן והוציאו בשביל הלכה זו דאין עודרין עם העכו"ם, את המשנה (סא.) מפשטה, דאף שאמר בסתם מחזיקין ידי נכרי בשביעית, אין הכוונה אלא בדיבור לא במעשה, ולא הזכירו בזה שום פלוגתא או ספק. ובירושלמי (שביעית פ"ה ה"ד) מביא בזה פלוגתא, חד אמר חרוש לה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא וחרנא אמר איישר, אבל לכו"ע אין ההיתר אלא בדיבור, ולא הביא שום דיעה להתיר במעשה (ובמקום אחר ביארתי שהירושלמי סובר כמ"ד יש קנין והבבלי סובר אין קנין, וכן הוא בתשובות ר' בצלאל אשכנזי (סי' א), ואם כן יש ראיה מהירושלמי דלא תליא באין קנין, אך הענין סובל אריכות ולא אוכל כעת להאריך כל כך, גם אין נפקא מינה פה כל כך). והרמב"ם פסק כן להלכה. וכל מפרשי המשנה, הרמב"ם והר"ש והרע"ב והתוספות י"ט וכל שארי המפרשים כולם פירשו המשנה דמחזיקין ידי עכו"ם (שביעית פ"ד מ"ג) דמיירי בדיבור, ואין שום אחד מהמפרשים שיפרש המשנה באופן אחר. וכל זה נבנה על מה שהוכיחו בגיטין (סב.) דאי אפשר לפרש המשנה דמחזיקין ידי עכו"ם במעשה, מחמת אותה ההלכה דאין עודרין עם העכו"ם.
א"כ כיון שכן הוא בסתמא בש"ס בבלי וירושלמי וברמב"ם ובכל מפרשי המשנה, הראשונים והאחרונים, ולא נזכר בשום מקום איזה דרך אחר במשנה זו, האיך נוכל להעלות על הדעת לעשות בזה איזה ספק מחמת איזה פלפול שאינו מוכרח כלל.
ובתשובה אחרת (סי' צא אות ה) שכתבתי לירושלים, ביארתי בדעת רש"י ז"ל שפירש אגיסטון, שכיר וקרקע של נכרי הוא, דאין כוונתו שמותר בשביל שהוא של נכרי, אלא בשביל שהוא שכיר לנכרי כופיהו בערכאות, שלפי נימוסיהם לא יוכל לחזור, ואם אינו ציית להערכאות הוא נותנו בתפיסה והוא סכנה, כמו שכתבו התוספות שם דמתים בתפיסה. ושם הארכתי בביאור דעת רש"י ז"ל בזה שלא יקשה עליו קושית התוספות.
אבל לכל הדיעות ולכל הפוסקים הלכה זו דאין עודרין עם העכו"ם בשביעית, היא הלכה פסוקה, ואין שום מקום להסתפק בזה ח"ו.
מה שכתב בשם הר"ש סיריליאו, לבבי לא כן ידמה בכוונת דבריו, אך יען שאין הספר בידי כעת ולא אוכל לראות עכשיו לשונו, לא אוכל לדבר מזה (ראה סי' דלהלן אות ח וכא). אבל אין נפקא מינה להלכה, כי יהיה מאיזה טעם שהוא אין להכחיש הלכה המבוארת בש"ס ופוסקים כנז"ל.
ובאמת כי אותה הסברא לומר דתליא בפלוגתא דאין קנין, נדחה מדברי התוספות בעצמם, לא כמו שהביא ראיה לזה מהתוספות, אלא אדרבא מדהשמיטו תירוץ זה במקומו בסנהדרין, ראיה דלא נראה להו לפרש כן, בפרט שגם בגיטין בראשונה ובאחרונה לא כתבו כן. וכבר הבאתי מהפוסקים בזה, אך לרווחא דמילתא כתבתי שאין נפקא מינה בכל זה להלכה.
ו
ומה שכתב, שבענין אם מהני המכר שבארץ ישראל היום, כיון דהוי הערמה ניכרת אין רצונו להכניס ראשו בין הרים גדולים.
הנה לא ידעתי מי המה ההרים הגדולים בעיניו, הן אמת שלצדיקים נדמה היצר הרע כהר (סוכה נב.), אבל היצר הרע הזה כבר אינו אפילו כחוט השערה, דגם בהתחלת הענין בשנת תרמ"ט, אותן הגדולים שהתחילו בהיתר, הפסיקו אח"כ וחזרו מדבריהם. וגם מעיקרא נכתב ההיתר באופנים ותנאים שלא נתקיימו ולא היו ולא נבראו, וא"כ בטל ההיתר מעיקרא.
וגם על אופני ההיתר שכתבו אז, התאספו כל גדולי ירושלים וכל הבתי דינים, ובראשם הגאון האדיר מוהרי"ל דיסקין זלה"ה מרא דארעא דישראל והגאון מוה"ר שמואל מסאלאנט ז"ל, ועמהם כל הרבנים הגאונים שבירושלים חתומים כולם כאחד בקול חוצב להבות אש, באזהרה נוראה שלא לעבוד עבודת אדמה בשביעית לא ע"י עצמו ולא ע"י נכרים, ושלא להניח מדרך כף רגל לבטל שביתת הארץ, בלא הוראת שום היתר ותחבולה שבעולם כלל.
וכתבו שם במרורות, שהמחפשים אחר היתרים לבטל מצות ה', החלו להשתמש באמצעים נוראים להטעות גדולי ישראל מחו"ל לבטל מצות שביעית באמרם שנוגע הדבר לפיקוח נפש וביטול הישוב, אבל נהפוך הוא.
גם כתבו שם, שאם ימצאו איזה מגדולי ישראל שבחו"ל שימצאו לדעתם היתר ע"י תחבולות שונות, ישאו ק"ו בעצמם מרבי שמעון בר יוחאי שלא רצה שאחרים יקילו נגד חביריו החולקין עליו, וקלל להמלקט וקרא עליו פורץ גדר ישכנו נחש, וכן הוה ליה, כדאיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"א; שביעית פ"ט ה"א) הובא בתוספות פסחים דף נ"א ע"ב (ד"ה אני). ועוד האריכו בדברים כאלה כל חכמי ירושלים, כאשר ראיתיו נדפס בירושלים.
ובספר ערוך השולחן שעל מצוות התלויות בארץ בהלכות שמיטה ויובל סימן ט"ו סעיף י' כתב בסופו וז"ל, מה שהקילו בעו"ה בעת הזאת בישובי ארץ הקודש לעשות בשביעית על פי שטרי מכירה, זהו עלבון התוה"ק ועלבון ארץ הקודש להאריך פזורינו, ויד המכונים רק בשם ישראל באמצע כאשר צווחו גדולי הדור על זה, יעיי"ש.
והנה הוציא את המקילים בזה מכלל ישראל, שכתב עליהם שאינם רק מכונים בשם ישראל. ואי אפשר לומר שכיון על אותן הגדולים שהתחילו בהיתר, כי אף שרבו עליהם חבריהם והיה דעת יחיד שבטלה דעתם נגד המרובין, וגם היה דעתם בטעות ע"י שהטעו אותם כנ"ל, עם כל זה חלילה לפגוע בכבודם של אותן שהיו גדולים וחשובים, ובפרט זלזול כזה לומר שאינם רק מכונים בשם ישראל.
אבל הענין הוא, כי בעל ערוך השולחן היה ביניהם ונמנה עמהם, וידע כי כבר חזרו מדבריהם, וגם מעיקרא לא נתקיימו התנאים שכתבו בהיתרם, ולא נשארו בהמתירין אלא אותן אשר טומאת הציונות בלבם, ועליהם כתב שאינם רק מכונים בשם יהודים.
והנה עיקר המכירה הוא איסור חמור מאוד, כמבואר בגמרא עבודה זרה דף כ"א (ע"א) שדה דאית ביה תרתי, חדא חניית קרקע וחדא דמפקע ליה ממצוות. ובבתים אף שהוא ג"כ דאורייתא מלאו דלא תחנם (דברים ז, ב, עי' ס' המצוות להרמב"ם לאוין נ, ס' החינוך מ' תכו), עם כל זה לא גזרו על זה בסוריא, אבל בשדות דאית ביה נמי איסורא דקא מפקע להו ממצוות, בשביל זה גזרו חכז"ל אף בסוריא. ונמצא שבמעשה הזה שמוכרין כל ארץ ישראל להערבי כדי להפקיען ממצוות התלויות בארץ, עושין איסור חמור מאוד מדאורייתא.
וגם הוי הערמה ניכרת שאינו מועיל כלום, כי באמת הערמה בעצם לאו כלום הוא, כמו שהאריך בזה הר"ן ז"ל בנדרים סוף דף מ"ג (ע"ב ד"ה תניא), במה שאמרו שאינו הפקר מפני הרמאין שמפקירין בערמה. ומה שמועיל המכירה בערמה, הוא בשביל דכיון שנעשה הקנין כדין בכל אופן ואופן, וזכה בו הקונה שבא לרשותו, הוי ההערמה שבלב המוכר דברים שבלב, ואינם דברים, ומשום הכי היכא דהדברים מוכיחין לא הוי דברים שבלב, כמבואר ברא"ש נדרים דף כ"ח (ע"א ד"ה ודברים), דדברים שבלב המוכיחין הוויין דברים. וכן כתבו התוספות שם (ד"ה במוכס) דהיכא דאנן סהדי שדעתו לכך הוי כאלו פירש בהדיא, וכן הוא בתוספות קידושין דף מ"ט (ע"ב) ד"ה דברים.
ובר"ן שם בקידושין בסוגיא דדברים שבלב (כ: ד"ה אמר) האריך לבאר זה, דכל היכא שהענין מוכיח מתוכו, לאו דברים שבלב הוא, אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם, יעיי"ש. ומשום הכי אי אפשר להתיר בשום אופן הערמה ניכרת. ומבואר בש"ס שבת דף קל"ט ע"ב גבי הערמה, התם לא מוכחא מילתא, הכא מוכחא מילתא. הרי דבמוכחא מילתא אין להערים.
אך במכירת חמץ וכה"ג, ביארו הפוסקים שאינו הערמה ניכרת, דאם אינו מוזיל במכירה והנכרי משלם לו כל הדמים ששוה, הדרך הוא לעשות מכירות כאלה. ואדרבה הוא מחויב לעשות בלב שלם, שלא יעבור איסורא דרחמנא, ואנן סהדי דלא ניחא ליה מה דאוקמיה רחמנא ברשותו לעבור על הלאו, ובודאי עושה בלב שלם שיהיה כדין וכהלכה. ומבואר כל זה באריכות במקור חיים הלכות פסח סימן תמ"ח אות ט' י' י"א ובשאר פוסקים.
וא"כ במכירה זו, שאם מוכרין באמת למוסרו ליד עכו"ם, עבר על איסורא דרחמנא החמור מאוד, ומבואר בתשובות ריב"ש (סי' קא) שלהציל שדה ארץ ישראל מיד עכו"ם, היא מצוה חמורה יותר מליסע לארץ ישראל, וכותבין אונו אפילו בשבת להציל קרקע ארץ ישראל מידי עכו"ם (ב"ק פ:). ובגמרא קידושין דף נ' ע"א בסוגיא דדברים שבלב אמרו, ודילמא שאני התם משום דמצוה לקיים דברי חכמים, ופירש רש"י ז"ל (ד"ה דמצוה) ואית לן לאחזוקיה בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי בית דין, וק"ו בכזה דנהפוך הוא שהוא עבירה גדולה ר"ל. ואין שום תירוץ על זה, אלא שאינו אמת, ואינו אלא הערמה בלבד כדי להפקיע ממצוות.
וגם זה איסור חמור להפקיע ממצוות שדות ארץ ישראל. גם מחוקי הציונות מוזהרין מאוד שלא למכור קרקע ארץ ישראל לנכרי, שהוא כנגד היסודות הלאומיות, ונותנים נפשם על זה להציל המקומות שבארץ ישראל מידי הערביים.
ובלי ספק דאנן סהדי והכל יודעין בפיהם ובלבם שאין מוכרין כל שדות ארץ ישראל לערבים, ואינם אלא מערימין. א"כ אין לך הערמה ניכרת וגלויה לעין כל יותר מזה, ובודאי דאינו כלום.
ועוד דגם במכירת חמץ דסגי בגילוי מילתא, מכל מקום דעת הרבה פוסקים דצריך שיהיה נכתב השטר באופן המועיל גם בערכאות עכו"ם, שיוכל העכו"ם לתבוע בערכאותיהם. ועיין (שו"ת) חתם סופר או"ח סימן קי"ג (ד"ה והנה בהיות), מה שהביא מהברוך טעם מלייפניק. ולהסוברים שאין צריך שיהיה באופן המועיל בערכאות, היסוד הוא דסגי אם הוא באופן המועיל על פי דין תורה הק' כדת וכהלכה, ויוכל העכו"ם לתבוע בדייני ישראל, כמבואר בכל הפוסקים.
וא"כ במכירה כזו שבודאי לא בערכאותיהם ולא בכל בתי דינים שבישראל, בשום מקום לא יפסקו למסור כל ארץ ישראל להערבי אם יבא לתבוע, כי אינו אלא חוכא ואטלולא.
ועוד דגם בחמץ אם אירע שהמוכר את החמץ מכר ממנו ונושא ונותן עם החמץ אחר חלות זמן המכירה, אסרו הגדולים את החמץ לאחר הפסח, דכיון שעשה מסחר עמו איזה זמן אחר חלות המכירה, נראה דהוי שלו, ואין המכירה כלום דהוי הערמה ניכרת. עיין שדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ט' אות ל"ה מה שאסף בזה והחליט כן להלכה (וע"ע שם אות א ד"ה הנה; אות ו ד"ה וגורמת; סוף אות לט), וכן מורין כל בעלי הוראות ולא מצאתי חולק על זה.
ומכל שכן בכה"ג כמו שעושין עכשיו שעובדים בעצמם וע"י ישראל כל השנה, ונושאים ונותנים עם הפירות ועושין סחורה בכל האופנים כאדם העושה בשלו, וגלוי וידוע לכל בלי ספק כי שלהם הוא ולא של הגוים, היש מקום להסתפק עוד אם הוי הערמה ניכרת שאינו מועיל כלום.
ובתעודת ההכשר שנתנו המתירין כעת, כתבו בתחלה שסידרו היתר להפקעת איסור שביעית. והנה ההפקעה הוא במה שמכרו לגוים, והוי האתרוגים משל גוים, שלפי דעתם נפקע בזה הקדושה. ותוך כדי דיבור סיימו באותו הכתב להעדיף אתרוגי ישראל על אתרוגי גוים. א"כ הודו בעצמם שהכל יודעין שהם אתרוגי ישראל ולא אתרוגי הגוים, ותו אין כאן הפקעה מקדושה, ורובץ על זה האיסור הנורא של שביעית אשר בעבורו גלינו מארצינו כמבואר בקרא (ויקרא כו, לד-לה).
ומה שכתבו שהוא היתר מגאוני קמאי, זהו שקר מפורסם בארץ ישראל, שמעולם לא היה שום היתר באופנים שעושין כעת, ובכל שנות השמיטה שהדפיסו היתרים, לא הדפיסו מעולם את כתב ההיתר שהיה מגאוני קמאי בחתימת ידם, כי כל אותו הלשון של ההיתר שכתבו הם, הוא נגד מעשיהם שעושין כעת, כאשר ראיתיו ככתבו וכלשונו. אך המה מעצמם כותבים היתרים, ותולין עצמם באילן גדול מה שלא היה ולא נברא.
אך אף על אותו נוסח ההיתר שכתבו הם, כבר הבאתי לו מה שנתאספו אח"כ כל גדולי ישראל שבירושלים במחאה נמרצה על זה, וגם רובא דרובא מגאוני חו"ל חלקו על זה בכל תוקף ועוז.
ובפרט בדרך שעשו כעת, שמכרו כל ארץ ישראל להערבי בתקיעת שופר, וקיימו בעצמם תקע בשופר גדול, להכניס כל ארץ ישראל לרשות הערבי להיות חירות מן המצוות, אין לך שחוק והיתול מהתוה"ק ומארץ הקודש יותר מזה ר"ל, אוי לאזנים שכך שומעות.
והנה המתירים כעת שם בארץ ישראל, המה כולם ממנהלי הציונות וגם משועבדים תחתם, ואין גם אחד מגדולי ישראל שבארץ ישראל שאינו מהציונים שיהיה לו ח"ו חלק בהיתר זה.
ז
ובאמת אחריות גדול הוא לעשות סניגורין לסוחרי שביעית, כמבואר בגמרא סנהדרין כ"ו ע"א ברבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק שהלכו לעבר השנה, איטפל בהדייהו ריש לקיש, אמר איזיל איחזי היכי עבדי עובדא. חזייה להאי גברא וכו', אמרו לו יכול לומר אגיסטון אני, ותו חזייה להאי גברא וכו', אמרו לו יכול לומר לעקל אני צריך. אמר להם הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר לו בני אדם החשודין על השביעית. ופירש רש"י ז"ל (ד"ה החשודין) שנעשו סניגורין לרשעים. ולבסוף קרי להו קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין.
ואינו מובן לכאורה, דהלא כשחזייה להאי גברא דקא עביד, לא הוה ידע אם אינו אגיסטון או אינו לעקל, דהרי השיב להם רק שהלב יודע אם לעקל, ואי אפשר לברר זאת, וגם אילו היה הדבר גלוי שאינו כן, בודאי לא היתה אפשרות לאלה החכמים הראוים לעבר את השנה לומר דבר שהוא שקר גלוי, וגם ריש לקיש לא הכחישם כלל. וא"כ כיון שהיה מקום להסתפק בזה, מה חטאם ומה פשעם של אלה החכמים שלמדו זכות על ישראל אם יש אפשרות לומר כן, לקרות על ידי זה חכמים כאלה, רשעים ח"ו.
וצריך לומר דכיון דאסור לשאול בשלום עוברי עבירה בשביעית שלא להחזיק ידם, כמבואר בגמרא (גיטין סב.) על הך מתניתין דאין מחזיקין ידי ישראל בשביעית, אם כן כל שכן כשעושין סניגורין למעשיהם ומחפין עליהם, שבזה נעשה להם חיזוק הרבה יותר מבשאילת שלום, ועוברין בזה על המתניתין (שם סא.) דאין מחזיקין ידיהם. ולכן עד שלא נתברר שעושין כדין, אסור לעשות סניגורין לדבריהם, שמא יפול ח"ו ברשת החזקת ידי עוברי עבירה בשביעית, והיא גמרא מפורשת.
וזה היה בשביעית בזמן הזה, כי היה בימי רבי יוחנן וריש לקיש זמן הרבה אחר החורבן.
והנה הרבה יש לדבר עוד בזה בכמה פרטים, אך אין לי פנאי להאריך כל כך, וכבר הארכתי יותר מדאי, ולפענ"ד הדברים ברורים כמו שכתבתי.
השי"ת ירחם וירא בעני עמו ויצילנו מגלות המר והנמהר, ויזכינו לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן בקדושה ובטהרה.
והנני ידידו דורש שלום תורתו באהבה רבה
הק' יואל טייטלבוים