על הגאולה ועל התמורה/ל
ל
וגדולה מזו מצינו בגמרא דברכות (לח.) תנו רבנן, מה הוא אומר, המוציא לחם מן הארץ וכו', רבנן סברי המוציא דאפיק משמע וכו', הכי קאמר להו קודשא בריך הוא לישראל, כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים וכו'. משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא, אמר להם לכשיבוא לידכם הביאוהו לידי, זימנא חדא איקלע לגביה, אפיקו ליה ריפתא, פתח ואמר מוציא, אמר זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא, בשלמא אי אמר המוציא אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן, אלא דאמר מוציא מאי קמ"ל, ואיהו דעבד לאפוקי נפשיה מפלוגתא ע"כ.
וקשה לכאורה, וכי על ידי שרצה לצאת ידי כולי עלמא ולא להכניס עצמו בפלוגתא, הכי בשביל זה ימנע ממנו מה שאמרו עליו אדם גדול הוא, הלא כמה פעמים מצינו בגמרא (ברכות לט: שבת סא.) שאמרו לצאת ידי שניהם עדיף. גם יש להבין, וכי רבי נחמיה שסובר דצריך לומר מוציא, אינו גברא רבה, ודילמא סבר כרבי נחמיה ועם כל זה הוא גברא רבה, ולמה נתמעט חשיבותו בעיניו בשביל זה.
ואמרתי ליישב, דהנה לכאורה יש להפליא מאוד במ"ש כד אפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא וכו' דאנא הוא דאפיקית יתכון וכו', איך אפשר שאחר כל הנסים והנפלאות והאותות והמופתים שנעשו על ידי משה ואהרן שם במצרים עדיין לא ידעו שהקב"ה הוציאם ממצרים, הלא גם החרטומים יחד כולם הודו ואמרו (שמות ח', ט"ו) אצבע אלקים הוא, אלא שאחר כך חזרו בהם מחמת הכבדת הלב, ואמרו שמא מכשפים הם יותר מהם. גם יש לדקדק, במה נתוודע להם אחר כך יותר שהקב"ה הוא שהוציאם, דבאמת יציאת מצרים היה גדול מכל הנסים, וכמו שפירש"י בפרשת יתרו על הכתוב (שמות י"ח, א') כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, זו גדולה על כולם, ואם גם אחר זה עדיין לא ידעו שהיה מהשי"ת, אם כן במה יוודע איפוא.
אמנם נראה, דהועמד לנו כאן יסוד מוסד שאין לסמוך על נסים ונפלאות הכי גדולים, אפילו כמו יציאת מצרים, כי אין לידע בבירור מהיכן באין הנסים, כי אפשר שיבואו ח"ו על ידי כוחות הטומאה, כמו שמצינו (שמו"ר כ', י"א. ועי' פרקי דר"א פמ"ח) גבי בני אפרים שיצאו קודם הזמן, ואף שבדרך הטבע לא היה יכול אפילו עבד לברוח משם, ואפילו הכי יצאו מבני אפרים שלשים אלף איש, ועל כרחך שסייעו להם כוחות הטומאה, כי עם בני ישראל היו מושבעין שלא לצאת קודם הזמן, והם שרצו לעבור על השבועה ולמרוד בהקב"ה, סייעו להם כוחות הטומאה להפיק זממם ולעבור על רצון השי"ת, כי זה שלא היה יכול עבד לברוח משם היה גם כן על ידי גודל כח הטומאה וכח הכשפים שסגרו כל מוצא, אבל לבני אפרים לא עמדו נגדם כח הכשפים, ואדרבה סייעו להם כדי שיעברו על רצון השי"ת. ולכן לא יכלו בני ישראל לדעת בשעת יציאתם בבירור מאיזה צד בא להם הישועה והנסים, אם מצד הקדושה מהקב"ה, או ח"ו מצד הסטרא אחרא, עד שנתוודע להם אחר כך שהקב"ה הוא שהוציאם משם.