על הגאולה ועל התמורה/לא
לא
ומתורתו של משה רבינו הרמב"ם ז"ל למדנו שמה שאמרו רז"ל עבידנא לכו מילתא, הכוונה היא על קבלת התורה, דזה לשונו בהלכות יסודי התורה (פ"ח ה"א) משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט ובכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה וכו', ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו, משה, לך אמור להם וכו' (דברים ה', כ"ז), ומנין שמעמד הר סיני לבדו הוא הראיה לנבואתו שהוא אמת שאין בו דופי, שנאמר (שמות י"ט, ט') בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה עכ"ל, הרי העמיד לנו כאן יסוד גדול, שאין להאמין על פי אותות לבד, כי אפשר שיעשה האות בלט ובכשוף.
ואף על גב שמשה רבינו ע"ה היה מוחזק בגודל צדקתו לכל בני דורו, ומבואר במדרש (יל"ש רמז קע"ו, ד"ה ואחר) שאפילו פרעה נתפעל מאוד ממראה הנפלאה של משה ואהרן, אם כן למה לא יספיק ראיית האותות שעשו משה ואהרן.
אמנם יתבאר על פי דברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פ"ז ה"ז) וז"ל, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה, בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מתהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ופרישותה, ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהא-ל שלחו, מצוה לשמוע ממנו שנאמר (דברים י"ח, ט"ו) אליו תשמעון, ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, ואף על פי כן מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול [הוא] וחכם וראוי לנבואה, מעמידים אותו על חזקתו, שבכך נצטוינו, כמו שנצטוינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים, ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלינו, מעמידין אותן על כשרותן. ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר (דברים כ"ט, כ"ח) הנסתרות לה' אלקינו וגו', ונאמר (שמואל א' ט"ז, ז') כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב.
היוצא לנו מזה, שלהאמין אף לנביא שמוחזק בצדקתו וקדושתו, הוא רק מכח חזקה, ואינו בירור גמור, כמבואר בדבריו, וכיון שיציאת מצרים היה יסוד ועיקר האמונה, רצה הקב"ה שיהיה עליו בירור גמור על ידי מתן תורה, כמבואר ברמב"ם בפרק ח' מהלכות יסודי התורה (ה"ב) וז"ל, ואני נותן לך כאן אות, שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה, ולא ישאר בלבם הרהור. וכעין שכתבו התוספות מסכת יומא (ב.) ד"ה וחכמים אומרים, משום דכפרת כל ישראל תלוי בה, לא רצו לסמוך על החזקה בזה עיי"ש.
וממה שכתב הרמב"ם בפרק ז' הנ"ל דזה האות אפשר שיש דברים בגו, ולא כתב שהוא לט וכשוף כמו שכתב בפרק ח', נראה שבאמת ישנם נסים מהס"מ בלא לט וכשוף, וכמו שהיה בנחש הקדמוני, דשם ברור שלכל הדעות היה הנס ההוא על ידי כח הס"מ, דעדיין לא היו מכשפים בעולם ומי למדו לנחש הקדמוני מעשה כשפים, ועל כרחך שהיה על ידי הס"מ, וכן משמע בפרקי דרבי אליעזר הנ"ל (סי' ט"ז וסי' כ'), וכן מצינו אצל איוב שעשה הס"מ מעשה נסים ולא על ידי כשוף, וכדנראה מלשון חז"ל במסכת עבודה זרה [חולין] שם (מג.), ומבואר שכל זה לא היה בכח כשפים, רק על ידי כח הס"מ, להטעות את הבריות, וכן מצינו בספר חסידים המובא לעיל (סי' כ"ה) מהאורח שהפילו השטן במים, ובודאי לא היה שם כשוף, כי לא האורח ולא מי שעשה הסימן עשו כשפים.
וכתב בסדר הדורות, אלף תתקע"ג, באנשי דור הפלגה שזרקו חצים אל השמים ויפלו כל החצים עליהם מלאים דם, ויהי כראותם, ויאמרו איש אל רעהו אך הנה הרגנו את כל אשר בשמים, כי מאת ה' היתה זאת למען התעם עכ"ל, ומבואר שלא היה האות על ידי כשפים, ולא מאתו יתברך וממקור הקדושה, כי מאתו יתברך לא תצא הרעות ומכשול ח"ו, אלא שמן השמים ניתן רשות להס"מ לעשות אותות כדי להטעותם, וכעין זה מצינו בגמרא (גיטין נו:) בטיטוס הרשע, נטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו, ועיין מה שכתבו התוספות שם ד"ה ונעשה נס. אבל יש לחלק, ואין להאריך בזה, כי עכ"פ מצינו ענינים כאלה הרבה אין מספר.