דברי יואל על התורה/בראשית/וישלח

  << ויצא• חומש בראשית• וישב >>

~ וישלח ~

וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו', במד"ר ר' פנחס בש"ר ראובן פתח, קומה ה' קדמה פניו הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך וכו', קדמי' לרשיעא עד לא יקדמינך, הכריעהו שוברהו וכו' עכ"ד המדרש, וראוי להבין מה צורך שיקדים השי"ת פני הרשע והקדמה זו מה טיבה ומה ענינה.

ב) להלן בפ' ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו וגו", פרש"י ז''ל בידו ברשותו וכו', ד"א מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות וכו', ד''א מן הבא בידו מן החולין שנטל מעשר והדר לקח מנחה עכ"ל, והקשה המזרחי ז"ל על פי' הראשון דמאי למימרא, וכי תעלה על דעתך ששלח יעקב מנחה מאותם שאינו ברשותו, ע"כ קושיתו, ובאמת קשה לכולהו פירושים הלשון מן הבא בידו, דמשמע ע"י סיבה ומאליו באו לידו, ולא נתבאר הסיבה מהו, והול"ל מן אשר בידו, או אשר הביא בידו, וכמו כן יל"ד להלן בפסוק קח נא את ברכתי אשר הבאת לך וגו', הול"ל אשר הבאתי לך, דיעקב הביאם לו ובשליחותו באו לידו, ובמד"ר אמרו אשר הבאתי אין כתיב כאן אלא אשר הובאת, מאלי' באה אצלך, ויש להבין האיך באו מאליהן, וכן יל"ד בפרש"י ז"ל ואני יגעתי להגיעה עד שבאו לידך, דמכל הלין לישנא משמע דע"י סיבה באו לידו ואינו מבואר מהו.

ג) להלן ויאמר יעקב אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים וגו', ובמד''ר דרשו מה פני אלקים דין אף פניך דין, מה פני אלקים ולא יראה פני ריקם, אף אתה ולא יראו פני ריקם עכ''ד המדרש. וראוי להבין ענין המשל איך יתכן לדמות ולהשוות ח"ו יציר ליוצרו, ובפרט רשע כעשו, ואיך המשיל לא יראה פני ריקם האמור אצלו ית' במקום הקודש והמקדש חמדת כל ישראל, להבאת המנחה לעשו הרשע.

ד) רש"י ז"ל פי' דקאי על ראיית פני המלאך, ויתפרש בדרך זה ולקחת מנחתי מידי על אשר ראיתי פניך, והן חשובין לי כראיית פני המלאך שראיתי שר שלך וכו', וכן פרש''י (סוטה מ"א:) על מאמרם ז"ל מותר להחניף לרשעים בעוה''ז וכו', ר"ל אמר מהכא כראות פני אלקים ותרצני, פרש"י להחניפו לעשו נתכוון יעקב, לומר לו ראיתי פניך והן חשובין לי כראות פני אלקים, עוד שם בגמ' ופליגא דר' לוי, דא"ר לוי משל דיעקב ועשו למה הדבר דומה, לאדם שזימן את חבירו לסעודה ויודע בו שמבקש להורגו, א"ל טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך, אמר ידע לי, מלכא מיסתפי ולא קטיל לי', פרש''י דלפי זה לא להחניפו נתכוין, אלא לאיים עליו ולהודיעו שרגיל לראות מלאכים ע"כ, וב' הפירושים הם מקושיי הבנה, דלפי' הראשון מה יועיל החנופה בדבר שאינו אמת בהחלט, וידע עשו בנפשי' כי אין פניו כפני המלאך, ואף אם יחניף לו לא יאמין לדבריו ולא יתרגש לבבו מזה, ופירוש הב' ג''כ קשה להבין, כי אין המשל דומה להנמשל, כי בהמשל איים עליו בדבר שיכול להיות אמת, אבל כאן אם הי' כוונתו לאיים עליו ולהודיעו שרגיל לראות מלאכים, יזכירו באופן אחר, ולמה הוצרך לדמות פניו לפני המלאך, שרחוק מן האמת בהחלט ועי''ז לא יאמין עשו ולא יחוש לדבריו.

ה) קח נא את ברכתי וגו' כי חנני אלקים וכי יש לי כל וגו', ראוי להבין דידוע דאלקים הוא מדת הדין, וחנינה משורש הרחמים הוא, ומ"ט הרכיב כאן ב' המדות יחדיו, וגם מה טעם לסמוך זאת אל קח נא את ברכתי, ומה נפק''מ בהודעה זו לעשו אם הוא מדה''ד או מדת הרחמים.

ו) וכי יש לי כל, בגמרא (ב''ב י''ז) שלשה הטעימן הקב"ה בעוה''ז מעין עוה''ב וכו' יעקב דכתיב בי' יש לי כל, ויש להבין למה הודיע דבר זה לעשו ומאי נפק''מ לו בזה, ומה טעם לסמוך זאת למאמר קח נא את ברכתי לפי שיש לו כל דהיינו עוה"ב. ז) ויפצר בו ויקח, ראוי להבין למה הפציר בו שיקח, ולכאורה הרי איסור יש בדבר כמ''ש ז''ל במס' (ע''ז כ.) לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם, ובשלמא מעיקרא רצה ליתן לו כדי להחניפו בשביל הצלת נפשות וחשש סכנה, אבל אחר שנתפייס ונתרצה לו בלא"ה, למה הפציר בו עוד ליקח.

ח) בזוה"ק (פ' אמור בר''מ) בחודש השביעי בא' לחודש וגו', ביומא דר''ה נפיק יצחק וקרא לעשו ואמר לו צודה לי צידה ועשה לי מטעמים וכו', ויעקב אזל באינון יומין דבין ר"ה ליוהכ''פ ותב בתיובתא שוי גרמי' בתעניתא, עד דאתי יוהכ"פ ועשו בא וד' מאות איש עמו כלהו מקטרגי זמינין לקטרגא להון, מיד ויירא יעקב מאד ויצר לו וכו', עד דנטיל עיטא ואמר כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני, ויקח מן הבא בידו מנחה עזים מאתיים תיישים עשרים וגו', כך הוא סטרא דילי' וכו', וההוא מקטרגא אזל בההוא דורונא ואתפרש מינייהו וכו', מה כתיב ויעקב נסע סכותה וגו' כיון דיתבו בסוכות קוב''ה חדי בבנוי עכ''ל בקיצור עיי''ש שדרשו ז''ל כל ענין הפרשה על ר''ה ויוהכ''פ, והמנחה לעשו על השעיר המשתלח, ויש להבין דודאי כל דרשות חז"ל אמת ויציב, ויעקב אבינו כיון בכל עשיותיו לדורות כמבואר בדבריהם ז"ל, אמנם כללא אית לן דאין המקרא יוצא מידי פשוטו לעולם, ואיך יתפרשו כל אלו הדרשות לפי פשוטו של מקרא, והדרש והפשט צריך שיתאחדו כמבואר בדברינו כ''פ, ולפי פשוטו נתן יעקב לעשו המתנות אז ברדפו אחריו ולא ביוהכ''פ וצ''ב.

ולתרץ כל אלה נקדים מ''ש בפדר''א (פל''ז) שלקח יעקב את מעשר קנינו ושלחם לעשו עכ"ל וכתב בש"ך עה"ת וז"ל כי שלח לו המנחה עזים מאתיים וגו', ואפשר שכל זה הי' מעשר, ונתן ב' מעשרות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, ואותו של עזאזל שלח לעשו דורן שלא יקטרג עליו וכו' עיי''ש, (עיין בדברינו פ' ויצא ביאור דבריהם ז''ל באריכות עיי"ש) עכ"פ גילו לנו רז''ל שהמנחה ששלח יעקב לעשו הי' בבחי' שעיר המשתלח לעזאזל, והוא שוחד לעשו ולהס"מ שלא יקטרג, ונקדים עוד מ"ש הרמב"ן ז"ל (פ' אחרי) בטעם הגורלות, כי אילו הי' הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, הי' כעובד אליו ונודר לשמו, ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהי' הקרבן מאתנו אליו חלילה וכו', אבל הי' מעמיד אותם לפני ה' פתח אוהל מועד, כי שניהם מתנה לה', והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו עכת''ד ז''ל.

ונקדים עוד דברי הגמרא (יומא מ:) שאלו תלמידיו את ר''ע, עלה גורל של שם בשמאל מהו שיחזור לימין, (פי' להחליפו וליתנו על שעיר שבימין) והקשו בגמרא והא אמרת הגרלה מעכבא, וכיון דקבעתי' שמאל היכי מהדרינן לי', (כלומר ומה תבעי לך), אמר רבא הכי קאמר עלה הגורל בשמאל מהו שיחזירו לו ולשעירו בימין, א''ל אל תתנו מקום לצדוקים לרדות עכ''ד הגמ', משמע דבלא"ה הי' רשאי הכהן לשנותו, שיקח הגורל והשעיר יחדיו משמאל לימין, עכ''פ מבואר כי ענין הבחירה איזו לה' ואיזה לעזאזל תליא בגורל ובידו של כהן, כי אף אחר שעלה הגורל, עדיין בידו של כהן להחליפן אלולי טעמא דאל תתנו מקום לצדוקים, וכן איתא בזוה"ק פ' אמור וז''ל כיון דכהנא שוי ידוי, אינון עדבין (גורלות) מדלגי וסלקין בידא דכהנא ושראן באתרייהו, הה''ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי וכו', והאי עדבא (גורל) מגרמא הוא דסליק בי' עכ''ל, מבואר שהי' הבחירה ע''י נס הגורל ובאמצעות ידו של כהן והי' צורך לשניהם.

ועתה יתבאר מאמה''כ ויקח מן הבא בידו, דלפי הנ''ל הי' המנחה ששלח יעקב בבחי' שעיר המשתלח ודורן להס"מ שלא יקטרג, ועפימ"ש הש"ך הנ"ל נתן ב' מעשרות גורל א' לה' וגורל א' לעזאזל, וכדי שלא יהא כעובד אליו ונודר לשמו עכ"ח עשהו ע''י הגורל, ואפשר שנעשה נס הגורל ליעקב כמו שנעשה לכה"ג ביוהכ"פ, שעלה הגורל מעצמו ע"י נס וסלקין בידו של יעקב, ונגמר הדבר ע"י שניהם ע"י הגורל ובידו של יעקב כמשפט שעיר המשתלח, כמבואר בזוה"ק, וז"ש מן הבא בידו שבא מעצמו, וזה טעם הכתוב אשר הבאת לך ולא נאמר אשר הבאתי לך, וא''ש מ"ש במד''ר מאלי' באה אצלך, דלפי דרכינו מאליו עלה ע''י הגורל ובאמצעות ידו של יעקב כנ''ל.

עוד שם בזוה''ק (פ' אמור) מענין שעיר המשתלח וז"ל, ר' יצחק אמר (משל) לשטיא דקאים קמי מלכא, הב לי' חמרא ולבתר אימא לי' ואחזו לי' כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין, והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך, אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא, ישראל יהבין לי' האי דורון, ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדי ישראל, והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סנגוריא על ישראל, וקוב''ה אהדר כל אינון בישין לרישא דעמי' וכו', א"ר יוסי ווי לון לעמא דעשו, בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו, דבגיני' אתי לשבחא לון לישראל, וקב"ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמי' וכו', א''ר יודא אלמלי הוו ידעי עכו''ם מהאי שעיר לא שבקין להו לישראל יומא חד בעלמא עכ"ל, האמנם שאין אנו משיגין פנימיות הענין, איך נעשה כ''ז ע''י פעולת שעיר המשתלח, שנשתטה המקטרג כ"כ כמו שהמשילו אותו בזוה''ק לשטיא, ונתהפך מקטיגור לסניגור ע''י השעיר שנותנין אליו, מ"מ מבואר שכן הוא סגולת השעיר להשקיט מדה''ד ולפייסו, ונהפך הדין לרחמים, והדינים יחולו על ראש עשו ואנשיו כמבואר בזוה"ק.

ולדרכינו אפ''ל דמה ששלח יעקב דורן לעשו בבחי' שעיר המשתלח, לא הי' צורך אליו בשביל עצמו, דבכח קדושתו הי' יכול לבטל כוחו של עשו, כמ''ש רש"י והי' המחנה הנשאר לפליטה בע''כ כי אלחם עמו, ולא הי' צריך לסגולת שעיר המשתלח ליתן שוחד להס''מ, אמנם ידוע מה שאמרו ז"ל כל מה שאירע לאבות אירע לבנים, וכתב הרמב"ן ז''ל בפ' לך שכל מעשה האבות הי' פועל דמיוני שיתקיים כן בזרעם, כאמרם ז''ל במדרש שא"ל הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לבניך עיי"ש, וע"כ שלח לו יעקב כל אותו הדורן בבחי' שעיר המשתלח, וכבש את הדרך לבניו שיהא כח זה מתקיים לדורות, להשקיט מדה''ד וכוחו של עשו ע"י שעיר המשתלח ביוהכ''פ, ואלולי שעשה יעקב פועל דמיוני בכח קדושתו להחליש כח הס''מ, אפשר שלא הי' בכוחינו להשיג זאת ע''י פעולת שעיר המשתלח, אלא שהקדים יעקב אבינו והכין כח זה לדורות ישראל העתידים, ובכח זה ישראל יוצאים זכאין ביוהכ''פ, ע"י שעיר המשתלח שנותנין דורון להס''מ, והוא משליך כל בישין וחובין דעבדי ישראל ואתעביד סניגוריא על ישראל כמבואר בזוה"ק, ומעתה א''ש דברי הזוה''ק הנ"ל מה שדרשו ענין המנחה ששלח יעקב לעשו, על ישראל שיוצאין זכאין בדין ביוהכ''פ ע''י שעיר המשתלח שמשלחין דורן להאי מקטרגא, כי הדרש והפשט יתאחדו ויש להם קישור ותלוי זה בזה, כי לפי הבנת הפסוקים עפ"י פשוטו מה ששלח יעקב מנחה לעשו, בזה עשה ופעל להכין כח לדורות ישראל העתידים שיצאו זכאין ביוהכ''פ כנ''ל.

ויובן מ"ש קח נא את ברכתי אשר הבאת לך כי חנני אלקים, ר''ל שהכתוב מפרש והולך טעם הדורן כדי להשקיט מדה''ד ולהפכו לרחמים, ע"י שהמקטרג בעצמו מלמד סנגוריא כמבואר בזוה''ק, וז"ש כי חנני אלקים, שאלקים שהוא דין יעשה חנינה וחסד ויתהפך הדין לרחמים גמורים, וא''ש מ"ש ויפצר בו ויקח ול''ק קושיתינו הנ''ל דאחר שנתפייס לו בלא"ה, למה הפציר בו עוד ליקח, והלא אסור ליתן להם מתנת חנם שנא' לא תחנם, אמנם לדרכינו הנ"ל אע''פ שנתפייס לו עשו גם בלי הדורן, מ"מ הפציר בו לקחת ממנו בשביל טובת ישראל דורות העתידים, כדי שיצאו זכאין בדינם בכל יוהכ''פ, ואין כאן משום לא תחנם, דאינו אסור אלא מתנת חנם, אבל בשביל טובה שמקבלים מהם מותר, ועוד דאין זה מתנה כלל, דעונש הוא לגבייהו כמבואר בזוהר הקדוש הנ"ל, דע''י השעיר הקב"ה נוטל כל עובדין בישין דישראל ונותן אותם בראש עשו ואנשיו, וא''כ אין זה בגדר מתנה כלל, ועוד דאיתא בילקוט (רמז קל''ג) דכל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו עתידין אוה''ע להחזירן למלך המשיח, וא''כ אינם בגדר מתנה כלל רק בתורת פקדון באו לידו כמו שיבואר להלן.

ולדרכינו יתפרש שפיר הפסוק כי ע''כ ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני, וגם דרשת חז''ל במדרש ובמס' סוטה, (עיין קושיא ג' ד' לעיל,) ויובן עפ"י מה שאמרו ז''ל במתני' (מס' יומא ס''ב.) שני שעירי יוהכ''פ מצותן שיהיו שניהם שווין במראה ובקומה ובדמים וכו', ונלמד שם מקרא עיי''ש, ובודאי דגם יעקב עשה כן דמה שנתן גורל לה' וגורל לעזאזל היו שניהם שווין במראה ובקומה ובדמים וכו', דכיון שרצה להכין כח שעיר המשתלח לדורות הבאים, א''כ עשה בודאי ככל דיני' שאמרו חז''ל, כי השיגו וקיימו האבוה''ק כל התורה ואפילו מצות דרבנן, וע''כ אמר יעקב אחרי ראיתי את פניך ר''ל הדורן שאני נותן לראיית פניך, הוא שוה כראות פני אלקים, להקרבן שאני נותן לראיית פני אלקים וזה טעם ותרצני, וא"ש מה שדרשו חז''ל במדרש מה פני אלקים דין אף פניך דין, מה פני אלקים ולא יראו פני ריקם אף פניך ולא יראו פני ריקם, וחדא טעמא הוא על כי פני אלקים דין ופניך דין, ע''כ כדי להשקיט מדה''ד של מעלה ולסתום פי המקטרג, נתן יאע''ה לו דורן זה להכין כח לדורות כנ''ל, וז"ש לו מה פני אלקים ולא יראה פני ריקם אלא עם דורן של קרבן ראיי', אף פניך ולא יראו פני ריקם אלא בדורן השעיר, וא"ש שהמשילם כי צריך שיהיו שווין במראה ובקומה ובדמים וכו' כנ''ל, וא''ש הקישור אחרי ראיתי פניך כראות פני אלקים וגו' קח נא את ברכתי אשר הבאת לך, דמזה תראה חשיבות הדורן שהוא שו' ממש לדורן של ראיית פנים לה' ע''כ קח נא את ברכתי וגו', ויובן שפיר דברי הגמ' סוטה הנ''ל וב' הפירושים שנאמרו שם, כי מה שאמר לו ע''כ ראיתי פניך כראות פני אלקים אמת הי', ויועילו הדיבורים כלפי עשו, ולפי''ד ר''ל להחניפו נתכוין, ולר' לוי לאיים עליו, וא''ש לר' לוי דהנמשל דומה למשל, שא''ל לעשו כמתנה זו שאני נותן לך אני נותן גם לממ"ה הקב''ה.

ומ"ש וכי יש לי כל, וחז''ל דרשו בו שהטעימו הקב"ה מעין עוה"ב, ולכאורה איך שייך הודעה זו לעשו, ומה קישור יש בו לתחלת הפסוק קח נא את ברכתי וכו', אפ''ל עפ''י מ''ד בילקוט (רמז קל"ג) כל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו עתידין אוה''ע להחזירן למלך המשיח שנא' מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו אכ''כ אלא ישיבו וכו' ע''כ, ולכאורה מה צורך יש בהן למלך המשיח, וכי רצונו יהי' להרבות הון, והלא בלא"ה יכבוש כל הארצות וכל הממלכות, וכולם יביאו שי לו כמשאה''כ, ומאי רבותייהו של אלו הדורונות שיחזרו אליו, ואפ''ל עפ''י מ''ש בספה"ק קדושת לוי בפ' האזינו לפרש מאמר חז''ל ולקחתם לכם ביום הראשון, וכי ראשון הוא וכו' אלא ראשון לחשבון עוונות, ותו''ד דבחג הסוכות שעושין תשובה מאהבת השי"ת, אז הקב"ה מונה וסופר העוונות לידע כמה מצו' יהי' חילוף העונות, דע''י תשובה מאהבה הזדונות נהפכו לזכיות, וע''כ נקרא ראשון של חג, ראשון לחשבון עונות דיבוקש עון ישראל למנותו בחשבון המצות עיי"ש, וכמו"כ אפ''ל לדרכינו דהדורן שנתן יעקב לעשו הי' בחי' שעיר המשתלח כנ''ל, וכתיב והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותן על ראש השעיר וגו', וע"כ ינתנו לעשו וכת דילי' כל זמן שהם עונות, אבל לעתיד יעשו ישראל תשובה מאהבה, ויחזרו כל אלו העונות ויתהפכו לזכיות, אז יבוקש עון ישראל לצרפם אל זכיותם, ע''כ יחזירם למלך המשיח, ומופקדים הם בידו של עשו, רק כל זמן שהם עונות, כמ''ש בזוה''ק הנ''ל דקוב"ה אהדר כל אינון בישין לרישא דעמי', אבל אחר שיתהפכו למצות יחזרו לחלקם של ישראל, ויחזירום אומה''ע בהכרח למלך המשיח, וזה שרמז לו יעקב אבינו קח נא את ברכתי אשר הבאת לך דהיינו הדורן שהוא בחי' שעיר המשתלח, כי חנני אלקים שיועיל לי עתה בעוה''ז להפוך מדה''ד למדה''ר כנ''ל, וכי יש לי כל ירמוז לעוה''ב, דהיינו מזה הדורן בעצמו יהי' חלקי לעוה''ב ע"י שיחזירו עשו אחר שיתהפכו למצות, דרק בתורת פקדון באו לידו. ויבואר בזה דברי המדרש שהתחלנו בו וישלח יעקב מלאכים וגו', ויקח מן הבא בידו מנחה וגו', ר' פנחס פתח קומה ה' קדמה פניו, קדמי' לרשיעא וכו', עפ''י דרכינו הנ''ל דיעקב עשה פועל דמיוני בהמנחה ששלח לעשו בבחי' שעיר המשתלח, ובזה הכין כח לדורות ישראל הבאים שינצלו מחרבו של עשו ומקטרוגו של הס''מ, ושיצאו זכאין בדין ביוהכ''פ כנ''ל, וזה שהתפלל קומה ה' קדמה פניו וגו' פלטה נפשי מרשע חרבך, שיקדים הקב''ה פניו של עשו להחליש כחו, בכח ההוא שכבר קדם והוכן לנגדו ע''י יעקב אבינו ע''ה והבן.

וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו', במד''ר ר' פנחס בש''ר ראובן פתח, קומה ד' קדמה פניו הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך וכו', קדמי' לרשיעא עד לא יקדמינך, הכריעהו שוברהו כמד''א המה כרעו ונפלו וגו', פלטה נפשי מרשע חרבך, מאותו רשע שהוא בא מכוחה של אותה החרב שנא' ועל חרבך תחי', דבר אחר מאותו רשע שהוא חרבך שבו אתה רודה את עולמך, ד''א ר"י דסכנין בש"ר לוי אמר פלטה נפשי מאותו רשע שהוא עתיד לנפול בחרבך וכו'. ויל''ד בדברי המדרש אלו א) למה ביקש דוד על ההתקדמות, שיקדים השי"ת פני הרשע עד דלא יקדימנך, וכי צריך הוא ית' עצות ותחבולות לשבור זרוע רשע.

ב) מ''ש הכריעהו שוברהו, אם הכוונה רק למשמעות זו הול''ל שוברהו בפירוש, ומלת הכריעהו סובל גם אידך משמעות מלשון הכרעה לכף חוב, והתפלה צריך שיהי' בלשון מבורר כמבואר בזוה"ק פרשה זו,

ג') מ''ש פלטה נפשי מאותו שהוא עתיד לנפול בחרבך, הקשה היפ''ת בשלמא לאידך פירושים הזכיר החרב שמפני זה הוצרך לבקש רחמים להינצל מידו לפי שנתברך בעל חרבך תחי', ואתה רודה את עולמך בחרבו, וזו טעם לבקשת רחמים, אבל לפירוש השלישי שהוא עתיד לנפול בחרבך, מה צורך להזכיר זו לבקשת רחמים להנצל מחרבו.

ד) ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב וגו' הקשה האוהחה"ק למה הוצרך לומר לאמר, אחר שאמר כה תאמרון לעשו,

ה) ויירא יעקב מאוד ויצר לו וגו', במס' ברכות (דף ד' ע''א) ר' יעקב בר אידי רמי כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב ויירא יעקב מאוד, ותירצו אמר שמא יגרום החטא, כדתניא עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית, עד יעבור עמך ד' זו ביאה ראשונה (בימי יהושע), עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שני' (כשעלו מגלות בבל בימי עזרא) מכאן אמרו חכמים ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא וכו', אלא שגרם החטא עכ"ד הגמ' והקשו המפרשים ממ"ש ז"ל (במס' ברכות ז'), כל דבור שיצא מפי הקב''ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר, וכתב הרמב''ם ז''ל (בפ"י מהיסוה"ת) שבזה יבחן הנביא, אם הבטיח על טובה ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור השי"ת אפי' על תנאי אינו חוזר בו, וא"כ איך הי' יעקב אבינו מתפחד שמא יגרום החטא ולא יתקיים הבטחתו ית' לטובה, ותירץ הרמב''ם ז''ל בהקדמתו לפי' המשניות דהבטחה שהוא בינו ית' ובין הנביא, אפשר שיגברו העונות ולא יתקיים הבטחת הטוב, אבל כשיאמר הקב''ה לנביא להבטיח בנ''א בבשורה טובה אינו חוזר לעולם, דא''כ לא יהי' מקום לקיים על ידו אמונת הנבואה, והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר, שהנביא נבחן כשיאמנו הבטחותיו עכת''ד ז''ל אמנם הצל"ח בחידושיו על מס' ברכות, והמזרחי בפ' זו, הקשו על תירוצו של הרמב"ם ז"ל, שהרי אמרו שם בגמ' כיוצא בו ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא אלא שגרם החטא, והרי נבואה זו היתה ע''י משרע"ה לאמרה לכל ישראל, ואעפ''כ גרם החטא לבטל הבטחה זו, והעקידה בפ' שופטים מאריך בזה, והרלב''ג ורוב המפרשים בספריהם עמדו על מבוכה זו, ועדיין לא עלתה ארוכה ולא נתבאר כל צורכו וצ''ב.

י) ויחץ את העם אשר אתו וגו', ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה, פרש"י על כרחו כי אלחם עמו, והקשו המפרשים וכי הפקיר חלילה מחנה הראשונה, ולהלן הוא אומר ואת רחל ויוסף אחרונים פרש''י אחרון אחרון חביב, והיתכן שבשביל חביבותן של אחרונים הפקיר את מחנה הראשונה ובספה''ק דברי יחזקאל זלל"ה הקשה כן, והלא אין דוחין נפש מפני נפש.

ז) עוד הקשו לפי''מ שפרש"י והי' המחנה הנשאר לפליטה עכ"ח כי אלחם עמו, התקין עצמו לג' דברים לדורן ולתפלה ולמלחמה, וכתיב והוא עבר לפניהם, שעבר לפני כל המחנות, וא''כ הי' יכול להציל גם את מחנה הראשונה, וצ''ב מדוע פתח פה לשטן לומר על המחנה האחת והכהו.

ח) גם מה שחלק את הצאן והבקר לשני מחנות צ''ב, כי הם לאו בני מלחמה נינהו, שיעכבו את עשו במלחמה עד שיהי' מחנה השני' הנשאר לפליטה.

ט) מ"ש אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, הוא כפל ויתרון לשון ויספיק לומר אם יכה עשו מחנה האחת, ומובן שא''א שיכה אא"כ יבוא.

י) ואתה אמרת היטב איטיב עמך וגו' ופרש''י והוא בב"ר היטב בזכותך איטיב בזכות אבותיך, והקשה הרמב''ן ז''ל דכאן ביקש על סמך הבטחתו ית', ולעיל כתיב ויירא יעקב מאוד, ואמרו חז''ל שהי' מתיירא שמא יגרום החטא ולא יקויים בו הבטחתו ית' לטובה, והאבן עזרא תירץ כי יעקב הי' דואג רק על בניו ועל ביתו, כי לא ידע בהבטחת והי' זרעך כעפר הארץ, אם על אלה או על אחרים, כי יתכן שימלט הוא לבדו, וירבה הקב''ה עוד את זרעו, והרמב''ן דחה תירוצו דע''כ הי' ההבטחה על זרעו שיתקיימו, כמשה''כ כי לא אעזבך, ואם יהיו בניו נופלים בחרב אחיו אין הבטחה זו קיימת, עיי''ש, והדרא קושיא לדוכתי'.

ולבאר הענין נתחיל בביאור הכתוב אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, עפימ''ש החת''ס זלל"ה (בחידושיו על מס' חולין ובדרשות חת"ס ח''ב דף ש"ה ע''ב) עמ''ש ז"ל (חולין מ''ו) הנהו בולמסא דאתו לפומבדיתא ערקו רבה ור''י, פגע בהו ר' זירא, א''ל ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה עכ''ד הגמ', והוא תמוה דמה ענין זה למה שהם ערוקאי, ותירץ הוא ז"ל דהנה יש סברא ועצה טובה לשלוח את הצדיק הרחק ממקום הסכנה ואז יהי' תפלתו יותר נשמעת, מאשר אם מדה''ד מתוח גם עליו, ומסתייע לזה מדברי הגמ' ברכות פ"ק, דאין חבוש מתיר עצמו מבית אסורים עיי''ש. אולם יש סברא להיפך ומסתייע לזה מדברי המדרש, ומפרש''י גבי ישמעאל שנא' כי שמע אלקים אל קול הנער, מכאן שיפה תפלת החולה, מתפלת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל, ולפי''ז יותר הגון שישאר הצדיק עם הכלל, ויהי' עמם בצרה ותהי' תפלתו יותר מקובלת. וזה שרמז להם ר' זירא, ערוקאי, לא נכון לעשות כן כי כזית כבד שהוא להגנה צריך שיהי' במקום המרה והצרה ושם יגן, ולא שיברח למקום חיותא. ומסקנת הש''ס דכזית שאמרו במקום חיותא, ר''ל שלא ישאר המגין עמם במקום מרה, אלא ינוס למקום חיותא שלא יהי' חבוש, ומשם יתפלל ויגין עליהם עכת''ד ז''ל, ועוד סברא מסתייע לזה, דכשהצדיק במקום הצרה אין דעתו צלולה ומיושבת להתאמץ ולכוין בתפלתו, ע''כ מסתבר יותר ועדיף באם אפשר להרחיקו ממקום הסכנה, ואז יוכל להתגבר ולהתאמץ בתפלתו להצילם.

ומעתה יובן הענין, ונאמר כי לא הי' יעקב אבינו מתיירא כלל שיכה עשו בו ובאנשיו, כי בטח בהשי''ת שלא יעזבנו בידו, ומ''ש אם יבא עשו אל המחנה הא' והכהו, ר"ל שירצה להכותו דבעכו''ם מחשבה רעה הקב''ה מצרפה למעשה, כמ''ש ארמי אובד אבי ע''ש שבקש לעקור את הכל, והנה יעקב אבינו הכין את עצמו לדורן ולתפלה ולמלחמה, והשיג שמלחמה כבידה היא זו, ללחום עם עשו וד' מאות איש שרשי הקליפות, ורצה שגם בניו יסייעו עמו בתפלתו, כי אינו דומה מועטין העושים למרובין העושים ע''כ ויחץ את העם, להרחיק את מחנה הב' רחוק מהמלחמה וממקום הצרה, שיהיו במקום חיותא ולא יראו פני המלחמה, ועי"ז יוכלו להתאמץ ולסייע בתפלה בדעה מיושבת, וז"ש אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו שירצה להכהו, הגם שידע שלא יוכל להרע להם, מ''מ באותה שעה בצרה הם נתונים ואין חבוש מתיר עצמו, ע"כ רצה שיהי' המחנה הנשאר לפליטה, שלא יהיו נכללים בצרה, ויוכלו לסייע בתפלה עמו, כי הי' תפלה זו נחוץ לשעה ולדורות, והוא פועל דמיוני גם לדורות הבאים, אבל מהריגה לא הי' יעקב מתיירא כלל, ולא הפקיר ח''ו את המחנה הראשונה. ויובן מ"ש ואת רחל ואת יוסף אחרונים דאחרון אחרון חביב, דהם מסוגלים יותר לסייע עמו, כמ''ש ז"ל דאין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, ואולי גם כח תפלתם גדול ומהני יותר לסייע לתפלת יעקב, ע''כ הניחם באחרונה שיהיו במקום חיותא, ועי''ז יהי' להם כח הגנה ויגין זכותם יותר.

וא"ש מה שכפל הכתוב לומר אם יבוא עשו וגו' והכהו, דלכאורה מלת יבוא מיותר ויספיק לומר אם יכה עשו מחנה האחת כנ''ל, ולדרכנו א"ש דלא הי' יעקב אבינו מתיירא פן יכה בם עשו, כי הי' בטוח בהבטחתו ית' שאינה חוזרת ריקם, וכמ"ש ז''ל דכל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר. אך כל יראתו הי' פן יבוא וירצה להכות אותם, וע''י שיהיו נתונים בצרה לא יוכלו לסייע בתפלתו, ותפלה זו היתה צורך בו לשעה ולדורות כנ''ל, ע''כ ויחץ את העם אשר אתו לב' מחנות כדי שיוכלו להתאמץ ולסייע אתו בתפלתו, והיתור לשון במ''ש הכתוב אם יבוא עשו, להורות לנו בא, כי לא הי' מתיירא יעקב אבינו מהכאת עשו כלל, אלא כל יראתו הי' פן יבוא ויגרום קלקול ע''י ביאתו כנ"ל.

ואפ"ל עוד באופן אחר עפ"י מ''ש הרמב''ם ז''ל באגרת תימן עה''פ (ישעי' נ''ד) כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, דשונאי ד' מתנכלים עלינו ללכוד אותנו ח''ו בב' אופנים, והמלחמה פנים ואחור, או ע"י מלחמה בחרב וחנית, או ע''י דיבורים למשוך אותנו לדיעות נפסדות ח''ו ע"י התחברות וזו קשה מן הראשונה, כי גדול המחטיאו יותר מההרגו, והי' הבטחת השי''ת להנצל מידם בכל א' מאופנים אלו, וז''ש כל כלי יוצר עליך לא יצלח, שלא יצליחו במלחמה נגדך, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, שלא יוכלו להרע לך ע''י מלחמת הלשון.

וכמו"כ ביעקב אבינו דמתחלה הי' מתיירא ממלחמה כמ"ש פן יבוא והכני אם על הבנים, והתפלל על זה הצילני נא מיד אחי ומיד עשו, ונענה בתפלתו ונתהפך לבו של עשו ונעשה לאוהב, כמ"ש במדרש עה''פ וישקהו שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו, אבל באותה שעה התחילה הצרה השני' ורצה להתחבר עמו, כמ"ש נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ופרש''י בשו' לך, וצרה זו קשה מהראשונה, ומזו הי' יעקב אבינו מתיירא יותר, דהתחברות לעשו הרשע גורם קלקול ח''ו לתולדותיו ודורות הבאים, להכניס ח"ו בקרבם דיעות נפסדות, וזו סכנה יותר מהמלחמה, והתפלל יעקב אבינו ע"ז, ונענה בתפלתו וניצול גם מזה, ומצא חן בעיניו למלאות בקשתו, במ"ש לו אדוני יודע כי הילדים רכים וגו', יעבר נא אדוני לפני עבדו וגו' עד אשר אבוא אל אדוני שעירה והניחו עשו והלך לו לדרכו. וז"ש אם יבוא עשו אל המחנה האחת, וירצה להתחבר עמהם ובזה שיבוא להתחבר יהי' והכהו, שיכניס בהם ח"ו דיעות נפסדות ויגרום ח''ו לידי שכחת התורה, ודרשו חז''ל והפלה ד' מכותך זה שכחת התורה, וז''ש אם יבוא וע''י ההתחברות יהי' והכהו זו שכחת התורה, ע''כ ויחץ את העם וגו' ואת רחל ואת יוסף אחרונים, כמ''ש רש''י ז''ל דאחרון אחרון חביב, ורצה עכ''פ שישארו הראשים והמנהיגים הרחק מעשו וסטרא דילי' שלא יוכל להשפיע עליהם בהתחברותו, ואם יהיו המנהיגים נקיים מכל שמץ התחברות ודיעות נפסדות, עדיין יש תקנה להחזיר את העם בתשובה, אבל אם גם המנהיגים וראשי העם יושפעו ח"ו ע''י התחברות הרשע, אז כל העם בסכנה. וז''ש והי' המחנה הנשאר לפליטה, שזו המלחמה של התחברות לא יגע אלהם, ולא יתפס מהשפעתו ועי"ז יהי' הצלה לכולם.

ומעתה א"ש כי במלחמה הקדים עצמו ועבר לפניהם, ולא הפקיר ח''ו מחנה הראשונה, אבל עוד חשש אולי יהפוך עשו את עורו ויתהפך לאוהב, וירצה ללחום ע''י התחברות, ע"כ ויחץ את העם, שיהיו ראשי העם והמנהיגים הרחק ממנו, ועי''ז והי' המחנה הנשאר לפליטה וינצלו כולם.

ועתה נבוא לתרץ קושית המפרשים ז''ל עה''פ ויירא יעקב מאוד וגו' והרי אמרז"ל (ברכות ז') כל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר, ומדוע הי' יעקב אבינו מפחד פן יגרום החטא ולא יתקיים ההבטחה, ויתבאר על פי דברי הזוהר הקדוש (פרשת בראשית כ"ג ע''ב) וז"ל ויעקב בגין דחמא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומייא וכו', אמר ויירא יעקב מאוד ויצר לו, ופליג עמא קדישא בגלותא לג' םטרין, עיי''ש שמבאר כל הפרשה על גלות האחרון גלות אדום, וגם במד"ר נתפרש פרשה זו על גלות האחרון שדרשו ז''ל עה"פ הצילני נא מיד אחי מיד עשו, הצל את בני לע"ל, מיד בני בניו שבאו עליהן מכחו של עשו, והכוונה בזה על מלכות הרשעה, ועוד דרשו אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום, והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות, וכן דרשו חז"ל במס' חולין (צ"ב) כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, מכאן רמז על גלות, עכ''פ מבואר במדרשי חז"ל כי כל הפרשה כולה מדבר על העתיד, ומעתה לא יקשה קושית המפרשים הנ''ל, דלפי האמת לא הי' יעקב אבינו מתיירא פן לא יתקיים ההבטחה לו ולזרעו, ושמא יגרום החטא, כי א''א שיעכב החטא וימנע קיום ההבטחה, כי כל דיבור שיצא מפי הקב''ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר. ומה שהי' מתיירא הי' רק בשביל דורות האחרונים שאינם כלולים בהבטחה זאת, ובעו"ה ראה ראינו כמה הרפתקאות ומאורעות של צרות שעברו על ראשנו, וחבילות חבילות של יסורים שהקיפנו, בהרג וחרב ואבדן ר''ל, וז"ש וירא יעקב מאוד על דרא בתראה כדברי הזוה''ק ול''ק קושית המפרשים.

ולכאורה לפי''ז צ''ב מאי הי' ס''ד דגמ' להקשות ברומיא דר' יעקב בר אידי (ברכות דף ד') דכתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב ויירא יעקב מאוד, ומאי קושיא ומאי פירוקא, והלא מבואר במדרשי חז''ל דיראת יעקב אבינו היתה על דרא בתראה, ומאן מפיס דהבטחה שנאמרה ליעקב אבינו הי' גם על העתיד, ואפשר לבאר כוונת הקושיא על דרך זה דבאמת נרמז בתוה''ק הבטחה גם על העתיד, וע"ד שדרשו חז''ל נתן תתן אפי' מאה פעמים, כמו כן ירמוז הבטחת היטב איטיב אף על דורות העתידים עד סוף כל הדורות, וכמה כתובים שמרומז בהם הבטחת העתיד אלא שאין אנו משיגים הרמז הצפון בהם, וכמ''ש ק''ז הישמח משה זלל"ה (בפ' שמות) לפרש הפסוק (צפני' ג') בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ד', ותו''ד, כי נרמז בכ''מ בתורה נביאים וכתובים מתי יהי' קץ הגאולה, אך חייבה חכמתו ית' שיתעלם מאתנו ולא יתראה לעינינו ביאור הפסוקים האלה, ולע''ל בשובי את שבותיכם יתגלה לעיניכם שכבר אמר ד' בביאור זמן הקץ, וכמו''כ לעניננו רמוז בתורה הקדושה הבטחה על העתיד, וזה הי' כוונת הקושיא דא''כ למה ויירא יעקב, דיעקב אבינו בודאי השיג וידע ברמזי ההבטחות של העתיד.

אמנם רוב רמזי הבטחות המבוארים בדברי חז"ל, איכא למדרש בהו לכאן ולכאן, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, וכמ''ש הריטב''א בערובין (יג), בהאי כללא דאו''א דא''ח, ששאל משרע"ה במרום, א''כ איך יפסקו ההלכה, והשיב לו השי''ת כפי שיכריעו חכמי הדור עכ''ל, והנה גילו לנו חז''ל שהכרעה זו ברמזי הבטחה תליא בזכות מעשי הדור, והוא מ''ש בסנהדרין (צ''ח ע"א) ריב''ל רמי כתיב בעתה וכתיב אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה, ועוד אמרו שם כתיב וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתי, פרש''י שיבוא משיח במהירות כענני שמיא, וכתיב עני ורוכב על החמור, ותרצו זכו עם ענני שמיא לא זכו עני ורוכב על החמור, וכמו''כ דרשו חז''ל ורב יעבוד צעיר, זכה יעבוד ואם לאו יעבד, וכמו''כ מבואר במכילתא דגאולת מצרים אם יזכו יהי' גאולת עולם, ואם לאו יהי' רק גאולה לשעה, הרי מבואר בפירוש בדבריהם ז''ל בכמה מקומות דפירושי ההבטחות תלוי לפי זכות המעשים, אם יזכו יכריע ויתקיימה פירוש ההבטחה לטובה, וח''ו אם לאו יהי' ההכרעה כפירוש האחר, והכלל הוא דדיבורו של הקב''ה מכרחת משא''כ הידיעה, וע''כ כל אלו ההבטחות לטובה שנאמרו בתורה בפירוש אף אם נאמרו על תנאי, לא יפול בהם השתנות וחזרה בשום ענין, משא''כ ההבטחות שבאים ברמזי המקראות המה בבחי' מחשבה, והואיל ואיכא למידרש לכאן ולכאן, אין הידיעה מכרחת ויכולה להשתנות ע''י זכות המעשים או ח''ו להיפך, וכמו שגילו לנו חז''ל בפי' בכ''מ.

וכעין שפירשתי דברי הגמ' (סנהדרין קי''א ע''א) ולקחתי אתכם א' מעיר ושנים ממשפחה (ירמי' ג') אמר ר''ל דברים ככתבן, א''ל ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי אלא א' מעיר מזכה כל העיר כולה, ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה ועוד שם בגמ' כמה מאמרים כיו"ב, ובכולן אמר ר''י לא ניחא למרייהו וכו' ופרש"י אין הקב"ה רוצה שתהא דן את ישראל כ''כ לכף חובה, ולכאורה הרי נאמרה הנבואה כך, ובודאי גם דברי ר''ל אמת, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ומאי לא ניחא למרייהו דקאמר, ופירשתי דמעיקרא הנבואה נאמרה בדרך זה שיסבול ב' פירושים, לטובה וח''ו להיפך ותליא בזכות המעשים, וע''כ אמר ר' יוחנן לא ניחא למרייהו כפרש''י ז''ל דאין הקב"ה רוצה שתהא דן את ישראל לכף חובה, ורצונו ית' שיכריע הפירוש שהוא לטובתן של ישראל, ועד"ז יתבארו אידך מימרות בגמ' שם עיי''ש.

ומעתה ל''ק מידי דמה שדרשו חז''ל עד יעבור עמך ד' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שני' בימי עזרא, אינו מבואר בפירוש ביאת עזרא בפסוק, וחז''ל דרשו בו כן, ואילו זכו ישראל ואלולי שגרם החטא נתקיימה הפירוש הזה ברמז הקרא, וע"י שגרם החטא לא נתקיימה אז, אבל מ"מ הבטחת נבואת משה רבינו לא נתבטלה, וסופה להתקיים ע"י מלך המשיח, וכעין זה תירץ הצל"ח ותו''ד דמעיקרא לא הגביל הנבואה הזמן אימת יהי' וע"י מי יהי' ביאה זו עיי''ש אלא שלא נחה דעתו בתירוצו זאת, דא"כ אין כאן הגרמת החטא לבטל, ולדברנו א"ש דמעיקרא הי' הרמז על ביאת עזרא אבל הי' תלוי ועומד בזכות המעשים, ולפי שגרם החטא נתאחרה ההבטחה, וסופה להתקיים ע"י מלך המשיח.

וכמו"כ בהבטחה שהבטיח הקב"ה ליעקב אבינו נרמז בה הבטחה על העתיד, כמ''ש חז''ל והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגולה, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל מכאן רמז על גלות, וכמו''כ דרשו חז''ל ברכת ויתן לך על העתיד, מטל השמים זו ציון וכו' (ועיין בדברנו פ' תולדות) שכל אלו הברכות מרמזים על העתיד, אבל ישנם גם פירושים אחרים באלו הפסוקים, והכל תליא בזכות המעשים אם יתקיים הפירוש שהוא לטובה, ומזה הי' יעקב אבינו מתיירא שמא יגרום החטא ולא יתקיים ההבטחה לטובה, כי קיומו תלוי בזכות המעשים כנ''ל, וא''ש מה שביקש יעקב אבינו ואתה אמרת היטב איטיב עמך ותלה בקשתו בהבטחתו ית', דנרמז בו טובות וברכות על העתיד כנ''ל, ואע''פ שלא נאמר לו בפירוש הבטחת העתיד, אבל חכם עדיף מנביא והשיג יעקב אבינו אף הרמוז בהם בבחי' המחשבה, וכעין שכתב ק''ז הישמח משה זלל"ה בפ' זו דהצדיקים הגדולים המתדבקים בחכמה העליונה יוכלו להשיג גם מחשבתו של יוצר בראשית, משא''כ הנביאים אין השגתם רק במה שיצא לפועל הדיבור ולא בחי' מחשבה עיי"ש, ועכ"פ השיג יעקב הבטחת הטובה הרמוז בהם, וראה ג''כ כל הצרות שיעברו עלינו בדור האחרון ח"ו, ע"כ התפלל שיכריע הקב"ה לקיים הפירוש שהוא לטובה, וז''ש ואתה אמרת היטב איטיב ונרמז בה הטבה על דורי דורות וכמ''ש ז''ל נתן תתן אפי' מאה פעמים, ובקש שיתקיים הבטחה זו לדרא בתראה, ולא ישתנה ע"י גרמת החטא.

ומ"ש קטונתי מכל החסדים וגו' ודרשו חז''ל שמא יגרום החטא, דרך הצדיקים כן לתלות החסרון בעצמם, דבאמת אנו צריכים לזכות אבות, וחשש יעקב אבינו שמא ע''י גרמת החטא ובשביל שנתמעטו זכיותיו יתפרשו רמזי ההבטחה באופן אחר ולא לטובה ח''ו, ובאמת עונות ישראל הן שגרמו צרות הגליות אבל דרך הצדיקים לתלות במעשיהם, וע''כ אמר יעקב שמא נתלכלכתי בחטא וכו', אבל לא הו' יעקב מתיירא שע''י שנתמעט זכיותיו לא יתקיים הבטחתו ית' שהבטיח לו בדיבור, כי דיבורו ית' לטובה לא ישוב אחור, ואינו חוזר בו ית' לעולם אבל הי' מתיירא מהבטחה שהוא לדורות שנאמרה אליו רק ברמז ואפשר שישתנה לפי המעשים, וכמו שפי' בזוה"ק שכל פחדתו הי' על דרא בתראה, וגם דברי הש"ס דילן עכ"ח יתפרש בדרך זה ומה שתירצו בגמ' שמא יגרום החטא קאי על דרא בתראה שבא הבטחתם רק ברמזי המקראות, והזוה"ק והגמ' על קוטב א' נאמרו, ובגמ' לא נתבאר כל צורכו, כמו שדרך הש''ס שכל דברי אגדה המה הסתר בתוך הסתר, ודרך הנסתר וחכמת האמת נסתרה בהם, ובזוה"ק המה באתגליא יותר, אמנם כולא חדא טעמא הוא, ולדברי הכל כל הפרשה ירמוז על בחי' העתיד.

ומ"ש ויחץ את העם וגו', אם יבוא עשו אל המחנה הא' והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה, ירמוז ג''כ על דרא בתראה, וכמ"ש במדרש אלו אחינו שבגלות וכו', והתפלל יעקב אבינו על הצלתם, ובזוה''ק פירשו כן ופליג עמא קדישא בגלותא לג' סטרין עיי"ש, ומעתה ל''ק קושית המפרשים דלא הפקיר יעקב מחנה הראשונה, אדרבה הוא עבר לפניהם להלחם בעשו, והי' בטוח שיתקיים הבטחתו ית' ולא הי' מתיירא מעשו כלל, שכבר הבטיחו הקב"ה ושמרתיך בכל אשר תלך כי לא אעזבך, וזו הבטחה גם על שמירת זרעו כמ"ש הרמב"ן ז''ל, אלא שחלק את בניו לשתי מחנות לעשות בזה פועל דמיוני על הגלות כאשר פירשו בזוה''ק ובמדרש רבה ה"ל ומה שחלק גם את הצאן ובקר יתבאר עפימ''ש בנזה"ק בשם חכמי אמת שבצאן יעקב היו בהם גלגולי נשמות של תתקע''ד דורות, ויעקב העלה אותם למדריגת מדבר. ואלו היו אותן שהפרו והרבו ונולדו במצרים, ויצאו מהם ס' רבוא שורשי בנשמות ישראל עכת"ד ז"ל, וע"כ ניחא מה שחלק יעקב גם הצאן והבקר, והתפלל על הנשמות הגנוזות בגוויהו והי' המחנה הנשאר לפליטה ובזה עשה פועל דמיוני על דרא בתראה שעתידין לצאת מהם.

ויתבאר בזה דברי המדרש (הובא בילקו"ש) וז"ל אמר יעקב רבש''ע כתבת בתורתך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום א', ואם יבא רשע זה ויאבד בני ואת אמם כאחת, ספר תורה שאתה עתיד ליתן בהר סיני מי יקראנה וכו', ולכאורה עדיפא הול''ל מי יקבלנה, דאם יאבד את בני ח"ו בטלה השתלשות בית ישראל ומי יקבל את התורה, גם מ''ש בהר סיני מיותר, ומאי נפק''מ לפרט מקום נתינתה וידוע דקבלת התוה''ק בהר סיני היתה ולדרכנו א"ש כי לא הי' יעקב אבינו מתיירא על עצמו ועל בניו, כי כבר הובטח מפי הגבורה, והבטחתו יח' לטובה אינו חוזר לעולם, ומ"ש פן יבוא והכני אם על בנים היתה תפלתו על דרא בתראה, כמ''ש בזוה''ק דחמא דוחקא דגלותא בתראה, ופחד שמא יהי' ח"ו שכחת התוחה ע"י דוחק הגלות, ע"כ התפלל על הצלת בניו ואמר תורה שאתה עתיד ליתן בהר סיני מי יקראנה, ומ"ש בהר סיני יובן עפי"מ שיסד רבינו מאיר בקינות, סיני העל כן בחר בך אלקים וכו' להיות לאות ולמופת לדת כי תמעט ותרד מכבודה וכו' ועיין בישמח משה פ' יתרו שביאר דבריו איך ירמוז סיני על הורדת הדת עיי"ש, עכ"פ מבואר דנתינת התורה בהר סיני מורה על חורבן והורדת הדת ח''ו, ויעקב אבינו השיג הרמז בזה, וע''כ התפלל שלא יגרמו הצרות לידי שכחת התורה וז"ש תורה שאתה עתיד ליתן בהר סיני, ונרמז בזה חורבן והורדת הדת ח''ו ע''כ הצילני נא מיד עשו, שלא יגרום הגלות שכחת התורה ח"ו.

ולדרכנו יתבאר המדרש הנ"ל שהתחלנו בו, קומה ד' קדמה פניו וגו', ויתפרש לפי כל הפירושים הנ"ל, שהי' יעקב אבינו מתיירא מהתחברות עשו, פן יבוא וירצה להתחבר ויכניס בהם דיעות נפסדות ח"ו, ע''כ התפלל קדמה פניו, שהקב"ה יכניעו כל עוד שהוא בכעס טרם שיבוא לעשות שלום והתחברות, וז''ש קדמה פניו דפניו מורה על כעס, ועפי"ד הזוה''ק שהי' מתיירא מחמת דחמא דוחקא דגלותא בתראה, התפלל קדמה פניו, שיכניעו השי"ת לפני בא העת ההוא, ולא יהי' לו שליטה וכח להרע ולהצר אותנו באחרית הימים. ומ"ש הכריעהו אפ"ל לדרכנו הנ"ל, דהנה יש כמה פירושים בפסוקים המרמזים על הבטחת העתיד, כמבואר בדברנו לעיל, ותליא בזכות המעשים, וח''ו אם לא זכו אפשר שיתפרש באופן אחר, והס"מ יורד ומשטין ועולה ומקטרג למעלה, ע"כ התפלל יעקב אבינו שיכריע הקב''ה כפי הפירוש שהוא לטובתינו, ויוציא לאור דיננו ויסתמו טענותיו של הס"מ, ויכריע הקב"ה נגד טענותיו ולטובת ישראל, וע''כ לא אמר שוברהו סתם, לפי שהוא בא בטענות ועלילות, וצריך הכרעה לסתור טענותיו. ומ"ש פלטה נפשי מרשע חרבך מאותו רשע שהוא בא מכוחה של אותה החרב שנא' ועל חרבך תחי' ד''א מאותו רשע שהוא חרבך וכו', התפלל יעקב שיכניעו השי"ת כ''ז שבא בחרבו להלחם, וטרם שיבוא להשלים ולעשות התחברות, שזו קשה מן הראשונה כנ"ל או אפ''ל הכריעהו, עפ''י הפירוש שדרשו ז"ל פלטה נפשי מאותה רשע שהוא עתיד לנפול בחרבך בקש יעקב אבינו שיכריע פירוש הזה, דלאידך הפירושים הנ''ל מורה שיש לו ממשלה וכת החרב, ע"כ בקש הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך שיפול בחרבך ויכריע הפשט שהוא לטובת ישראל והצלתן.

מאמר א

וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו' במד"ר ר' פנחס בש"ר ראובן פתח קומה ד' קדמה פניו וגו', קדמי' לרשיעא עד לא יקדמונך וכו' פלטה נפשי מרשע חרבך מאותו רשע שהוא בא מכוחה של אותה החרב וכו', ר' הונא פתח (משלי כ''ו) מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו, שמואל בר נחמן אמר משל לארכילסטוס (פרש"י שר לסטים) שהי' ישן בפרשת דרכים, עבר חד ושרי מעיר לי', (התחיל לעורר אותו משינתו) א''ל קום דבישא שכיח הכת קם ושרי מקפח בי' וכו', א''ל ניער בישא, א"ל דמיך הוה ועוררתני, כך א''ל הקב"ה לדרכו הי' מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב עכ''ד המדרש, ופי' היפ"ת והמפרשים בכוונת המדרש, כי הי' בחי' חטא ופגם ליעקב אבינו בשליחות זו להקדים פני עשו, כמ"ש בעל העקידה (שער כ"ו) שדעת חכמים ז"ל שהשליחות הזו אין רוח המקום נוחה הימנו, אם מצד שיש בה קוטן אמונה, ואם שהוא טעות בעסק הענק עצמו, כי למה לו להחזיק באזני כלב לעורר למי שאין נותן אל לבו, ולזה הסתיר פניו ממנו עד שיענש בגופו ובממונו עכ''ד בעל העקידה זלל"ה, ועוד חטא בזה למראית עין, שהבריות יתרעמו על עדותיו ית' שהצדיק מט לפני רשע, וזו דעת ר''י ב"ר סימון במדרש עכת''ד היפ"ת, ובאמת בחי' זו מבוארת בזוה''ק ר"פ זו, וז''ל כד אתא יעקב מבי לבן כלהו משריין קדישין סחרן לי' ולא אשתאר בלחודוי, א"ר חזקי' אי הכי אמאי כתיב ויותר יעקב לבדו וגו', א"ר יהודה בגין דאעיל גרמי' לסכנה וכו' אינון אתפרשו מני' עכ''ד ז''ל, אמנם קשה לומר בחי' זו על יעקב אבינו מובחתשבאבות, כי ידוע שהאבוה"ק השיגו רצון הבוי''ת ע''י איבריהם כמ"ש בספה''קה אוהב ישראל עה''פ אל תשלח ידך אל הנער עיי"ש, גם הי' כל מעשיהם עפ''י נבואה והבוי''ת גילה להם הכל עד סוף כל הדורות, ואלמלי לא הי' רצון הבוי''ת בשליחות זו, לא הי' מעלים ממנו ידיעת רצוט ית', כי רגלי חסידיו ישמור, ולא יתכן לחשוב על יעקב אבינו שעשה ח"ו דבר נגד רצונו ית" וצ"ב להבין דעת רז''ל ודברי המדרש והזוה"ק הנ"ל.

ב) במדרש אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו באותה שעה אמר יעקב אבינו לפני הקב"ה רבש''ע כתבת בתורתך שור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, אם יבא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחת, ספר תורה שאתה עתיד ליתן על הר סיני מי יקרא בו, בבקשה ממך הצילני נא מידו שלא יבוא והכני אם על בנים עכ''ד המדרש וכתב בנזה"ק וז"ל דרוש זה תמוה במ''ש אם יבא רשע זה וכו', דאטו אם רשע אחד יעבור על מצות התורה, לא יקרא שום אדם בס"ת, שהרי בכל יום הרשעים עוברים על מצות התורה, והצדיקים אינם משגיחים בהם שאין מביאין ראי' מן השוטים, ואי ה''ק כיון שהתורה לא ניתנה אלא לזרעו, אם לא תהי' להם שארית הפליטה מעשו, תהי' התורה בטילה ח''ו, א"כ הול''ל סתם אם יבא רשע זה ויאבד את בני תורה מה תהא עלי', ואמאי תלה מילתא במצות אותו ואת בנו דווקא ע''כ קושיתו, ועו''ק דעשו אינו מצוה באיסור אותו ואת בנו, וקים לי' בדרבה מני' איסור שפכ''ד דחמיר יותר וב"נ מצוה עליו, גם יל''ד דהול''ל מי יקבל את התורה אם יאבד את זרעו ח"ו, ומדוע אמר מי יקרא בו וצ"ב.

ג) עוד שם במד"ר באותה שעה נשא יעקב את עיניו, וראה את עשו שהוא בא מרחוק, ותלה עיניו ובכה וביקש רחמים מלפני הקב"ה ושמע תפלתו והבטיחו שהוא מושיע לזרעו מכל צרותם בזכותו של יעקב וכו', ויל"ד מנפק"מ בהודעה זו שראה את עשו בא מרחוק ומה הכוונה בזה.

ד) הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו וגו', צ"ב כפל הלשון מיד אחי מיד עשו, ורש"י ז"ל פי' מיד אחי שאין נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע עכ''ל, אמנם אין זה מספיק, דהרי קמי שמיא גליא מחשבותיו ומעשיו של עשו הרשע ויספיק לומר הצילני נא מיד עשו, ומיד אחי מיותר ובודאי שיש כוונה נוספת בזה וצ"ב.

ה) ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו וגו' ויצו את הראשון לאמר וגו' ואמרת לעבדך ליעקב וגו' והנה גם הוא אחרינו, ויצו גם את השני גם את השלישי וגו' לאמר כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו, ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו וגו', הקשה הכלי יקר ז''ל, יש כאן שאלה גדולה מאחר שאמר לכת שני' ושלישית כדבר הזה תדברון וגו', משמע מזה שכל מה שדברו הראשונים תדברו גם אתם, וא''כ למה הי' צריך להוציא מן הכלל ולפרוט ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו, כי כבר נאמר זה לכת ראשונה שיאמרו כן, וה"ז מיותר ע''כ קושיתו עיי''ש.

ו) ויש להוסיף על קושיתו דלכאורה כל המאמר מיותר, מ''ש ויצו גם את השני גם את השלישי וגו', והי' אפשר לכלול הכל בצוותו את הראשון, ולומר ויצו את הראשון ואת השני ואת השלישי כי יפגשך עשו אחי וגו', ומה צורך לכפול הדברים ולחלק המאמרים, שסידר הכתוב ברישא ציווי הראשון ואמירתו, ואח''כ הוסיף לומר ויצו את גם את השני וגו', ומדוע לא כללינהו בחדא וטעמא בעי.

ז) גם צ''ב הלשון כדבר הזה תדברון וגו', דמשפט כ"ף הדמיון מורה בכ"מ, שאינו אותו דבר ממש אלא בדומה לו, כמו שהכריח החכם צבי זלל''ה להלכה במ"ש ז''ל כל יתר כנטול דמי, שאון דינו ממש כנטול עיי''ש, וכמו"כ כאן משמע שציום יעקב אבינו לדבר דבריהם בדמיון דבריו של ראשון, ולא כדבריו ממש, דאל"כ הול"ל דבר הזה תדברון וגו' וצ"ב הכוונה בזה, עוד יל''ד במ"ש גם את השני גם את השלישי, וידוע דאתין וגמין ריבויין הם, וצ"ב כפל הריבויין למאי אתי.

ח) עוד יל''ד במשה''כ גם את כל ההולכים אחרי העדרים, משמע שהיו עוד עדר נוסף על מה שפרט הכתוב שני ושלישי, ומדוע לא פרט גם אותו לומר גם את הרביעי, והראב''ע ז''ל כתב כי חמש היו שם, וגם לפי"ד צ"ב מדוע סתם הכתוב ולא פרטן כמו ג' הראשונים, גם ריבה הכתוב עוד עדרים באמרו גם את כל ההולכים אחרו העדרים, דמלת גם ואת ריבויין הן ועדרים רבים משמע וצ''ב הכוונה בזה.

ט) במד"ר כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו, ר' פנחס ור' חלקי' בש"ר סימון במוצאכם אותו בגדולתו עכ"ד המדרש וצ"ב דלפי הפשטות קאי על אותה השליחות, ומנפק''מ אם הוא בגדולתו או לא, ואיך נשמע להו לחז''ל למידרש ממלת במוצאכם דקאי על זמן שהוא בגדולתו דוקא. ונבוא אל הביאור עפ"י המבואר במדרשי חז"ל דכל הפרשה ירמוז אל העתיד, כמ''ש בב"ר מהו ורוח תשימו, אמר יעקב לפני הקב"ה רבש"ע אם יהיו צרות באות על בני, לא תביא אותם זה אחר זו אלא הרווח להם מצרותיהם, ובבעה"ט הביא מסורה ורוח תשימו וגו', ואידך רוח והצלה יעמוד ליהודים, רמז לדורות הבאים שיתנו דורן לשריהם, ועוד כתב בבעה''ט ויצו את הראשון וגו', ד' פעמים את כנגד ד' מלכיות, ובב''ר הצילני נא מיד אחי מיד עשו, הצל את בני לע''ל מיד בני בניו שבאו עליהן מכוחו של עשו וכו' זו מלכות הרשעה, ופי' היפ''ת דדרשו כן מכפל הכתוב מיד אחי מיד עשו, כי מיד עשו נאמר על זרעו להצילם לע''ל מיד באי כח עשו עכ''ד ז''ל ועוד פי' הצילני בגימט' הקץ, שתפלתו של יעקב אביט הי' על דורות העתידים בזמן הקץ עיקבתא דמשיחא, ולא הי' מתיירא מעשו בשביל עצמו ובניו, כי הי' כוחו גדול להתגבר נגדו וכבר הובטח מהקב"ה ושמרתיך כי לא אעזבך וגו', ובהקדמה זו ירווח לנו לבאר כל הדקדוקים הנ"ל.

ונתחיל בביאור דברי המדרש הנ"ל (קושיא ב') אם יבא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחת, ס"ת שאתה עתיד ליתן על הר סיני מי יקרא בו, דמדוע לא אמר מי יקבל את התורה כקושיתנו לעיל, אמנם כבר בארנו שכל יראתו של יעקב הי'.רק בשביל דורות האחרונים שמא יתגבר עליהם ח"ו הס"מ וחיילותיו, וע"י הצרות והנסיונות מבני בניו של עשו יבואו ח"ו לידי שכחת התורה, וז"ש ס"ת שאתה עתיד ליתן בהר סיני מי יקרא בו, שלא יוכלו להתגבר ולעמוד בנסיונות הקשים, כמו שרואין המצב בעוה"ר בימינו שזעירין אינון שנשארו דבוקים ומקושרים לדרך התוה''ק, ולולי זכותו של יעקב אבינו שהכין בכח תפלתו הצלה לכל דורות ישראל, מי יודע אם היו מתקיימים אף מועטים אלה בדרך התוה"ק, ועל דורות אלו התפלל יעקב אבינו הצילני נא מיד אחי מיד עשו, ובזה יובן דברי המדרש הנ"ל (קושיא ג') באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק, ר''ל שראה ברוח נבואה שעשו וסיטרא דילי' עתידים לבוא בסוף יומיא להתגבר על ישראל במלחמה כבידה מאוד וז"ש בא מרחוק ע"ד שאמה''כ אשורנו ולא קרוב, והכוונה על אחרית הימים וכמו''כ הכא, ועל אותה שעה בכה וביקש רחמים מלפני הקב"ה, ושמע תפלתו והבטיחו שהוא מושיע לזרעו מכל צרותם בזכותו של יעקב, אמנם לא הי' יעקב אבינו מתיירא בשביל השבטים הקדושים ולא בשביל דור המדבר מקבלי התורה שהי' חילם תקיף, ולא הי' יכול הס"מ להתגבר עליהם כ"כ להשכיח מהם כח התוה''ק, ועד''ש בזוה''ק בענין מכירת יוסף דביומי דשבטיא לא תבע הס''מ דינא עלייהו, בגין דחיליהון תקיף והי' מתיירא מהם וכו' עיי''ש, וכמו''כ בדור מקבלי התורה שהי' עמהם משה ואהרן, וכל הדור ההוא היתה קדושתם מופלגת מאוד עד שאמרז"ל בפדר"א (פרק מ') שהיו כמלאכי השרת ולא ראו קרי מימיהם עיי"ש, ובזוה"ק פ' שלח (קס"ג) זכאה דרא דא מכל דרא דעלמא וכו' על ההוא דרא כתיב אשרי העם שככה לו וגו', ובזה יובן מה שלא אמר מי יקבל את התורה, אבל כל יראתו הי' רק בשביל דורות האחרונים, וז''ש מי יקרא בו.

ועד"ז יתבאר תחילת דברי המדרש הנ"ל, עפימ"ד בפתיחתא דאיכה רבתי (פר' כ''ד) שבחורבן ביהמ"ק השביע משרע"ה את האויבים בחייהון וא''ל אי אתון קטולי, לא תקטלון קטולא אכזראה ולא תשוון כלאה גמירא, ולא תקטלון ברא באנפוהי דאבא, וברתא באנפא דאמא, דמטא זימנא דמרי שמיא חושבנא חשיב מנכון, וכשדאי רשיעיא לא עבדין הכי, אלא מותבין לי' לברא בכנפי, דאמי', ואמרין לי' לאבוה קום נכסי' וכו', ועוד אמר לפניו רבש''ע כתבת בתורתך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה ואתה שותק עכ''ד המדרש, וז''ש יעקב אבינו אם יבא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחת, וכל דבריו רומזים על העתיד, שיעברו אומה''ע על השבועה, יש לחוש שמא יעברו גם על אידך שבועה שהשביע אותם משרע"ה ולא תשוון כלאה גמירא, ושמא יתגברו לכלות שורש האומה ע"י עקירת התוה''ק מקרבם ח"ו, א''כ ס"ת שאתה עתיד ליתן בהר סיני מי יקרא בו, ועל אותה שעה בכה וביקש רחמים מלפני הקב"ה, ושמע תפלתו והבטיחו שהוא מושיע לזרעו בזכות יעקב כמבואר במדרש הנ''ל.

ויבואר לדרכנו כפל הלשונות שבפסוק הצילנו נא מיד אחי מיד עשו וגו', עפימ''ד בזוה''ק פ' בראשית (דף כ"ה ע"א) חמש מינין אינון בערב רב וכר' ומאינון דאשתארו בגלותא רביעאה וכו' אנון קיימין על ישראל כלי חמם וכו' אלין אנון עמלקים, ועוד אמרו בזוה''ק תמחה את זכר עמלק אלין ערב רב מעורבים בישראל וביאר באור החמה דאף באלו הנולדים מזרע ישראל יתרמי ששורש נשמותיהם מסטרא דעמלק, וכבר ביארתי מ"ש הרמב''ם ז"ל באגרת תימן וכבר הבטיחנו הבוי''ת שכל מי שעמד על הר סיני, שהם מאמינים בנבואת משרע''ה בכל מה שבא על ידו, הם ובניהם ובני בניהם עד עולם וכו', לפיכך יש לדעת שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא, שאינו מזרע האנשים ההם, וכן אמרז"ל על כל המסתפק בנבואה, לא עמדו אבותיו על הר סיני עכ"ל, ולכאורה הרי יתרמי לפעמים שאבותיו מוחזקים לכשרים וצדיקים ומיוחסים, ואיך אפ''ל שלא עמדו על הר סיני, אכן יתבאר עפי''ד הרמב''ן ז''ל בפ' נצבים עה''פ פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה וזלה''ק משורש מתוק לא יצא מר, וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד לא יוליד מודה בה, ואל תקשה עלי בזה מן הכתוב והוליד בן פריץ, כי אמת הדבר וסוד גדול לא אוכל לפרש בו עכ''ל, והרקנטי והש''ך עה"ת גילו סודו שהוא סוד הגלגול, ר''ל שבגלגולים הקודמים שורש נשמותיהם ואבותיהם מערב רב, ומשם נמשך בחי' נפש רעה אליו להיות מודה בע''ז ח"ו, ועד''ז יתבאר ג''כ דברי הרמב"ם ז''ל במ''ש שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד הר סיני שאינו מזרע אנשים ההם, אף שלפי הראות הוא מזרע אנשים כשרים ומיוחסים, אבל שורש נשמותיהם מערב רב ואלו הם אבותיו בגלגול הקדום, והן המה הע"ר המעורבים בישראל שהזכירו בזוה''ק הנ''ל ומבואר בזוה"ק בכ"מ בהגלות היותר קשה הוא גלות ישראל בערב רב, ואפ''ל בזה רמז הכפל הצילני נא מיד אחי מיד עשו, שהתפלל יעקב אבינו על גלות האחרון שיציל הקב"ה את ישראל מידם של הערב רב ומהתגברותם, שהוא אחי ונולדו מזרע ישראל, אבל שורש נשמותיהם מעשו הרשע כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים, היינו בת זוגי' דס"מ שהיא אמן דערב רב כדפירשנו בזה בדרושים דלהלן ומזה הי' יראתו שלא תבוא באחרית הימים להכות בבניו ח"ו, והתפלל עליהם שינצלו בכח הבטחתו ית' מ"ש היטב אטיב עמד וגו'.

ויתר הדקדוקים עה"פ ויצו גם את השני גם את השלישי וגו' יתבארו כאחד בהקדם דברי המדרש (שה"ש ב') קול דודי הנה זה בא זה מלך המשיח, בשעה שהוא אומר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אומרים לו האיך אנו נגאלין, והלא כבר נשבע הקב''ה שהוא משעבדנו בע' אומות, והוא משיבן ב' תשובות ואומר להן אחד מכם גולה לברבריא וכו', דומה כמו שגליתם כולכם, ולא עוד אלא שהמלכות הזאת (אדום הרשעה) מכתבת טרוניא מכל העולם מכל אומה ואומה, וכ"א בח ומשעבד בכם, וכאלו נשתעבדתם בע' אומות וכו' עכ''ד המדרש, הרי מבואר דהגלות האחרון הוא אדום כלול בו גלות כל ע' אומות, ונקדים עוד מ''ש האריז"ל בשער המצות (פ' ראה) דארבע גליות אלו בבל מדי יון ואדום המה השרפים, וע"כ מוכרח להיות שם גלות מרובה מכלל ישראל, אבל בשאר ע' אומות כיון שגלה א' מישראל לשם, נחשב כאילו גלו כולם, כי המה רק פרטים וענפים ולכן לא כל ישראל צריכין להיות בגלות שם, זולת אותם בנ"א אשר ניצה''ק משורש נשמותיהם נמצאים באומה ההוא עיי"ש דה"ק

ובזה יתבארו הכתובים עפ"י דרך הבעה''ט ז''ל עה"פ ויצו את הראשון וגו', ד' פעמים את כנגד ד' מלכיות עכ"ד, ורמז יעקב אבינו בשליחות העדרים אלו על ד' גליות, כי כל מעשה האבוה''ק היו לעשות פועל דמיוני ולהכין הדרך לדורות ישראל כמבואר בדרז"ל, והג' הראשונות המפורטים הראשון השני והשלישי ירמזו על בבל מדי ויון, כי המה שרשים אבל אינו כלול בהם גלות כל ע' אומות כמו ברביעי, ולכך פרטם הכתוב כי כ''א מיוחד לענין הנרמז בו בלבד, ומ"ש הכתוב "את'' הראשון גם את השני גם את השלישי, דאתין וגמין רבויין הם, ירמוז על הענפים, שנתפזרו יחידים מהם מגולה אל גולה בשאר אומות, וע''ד שפרש"י עה"כ וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. וגם לרבות שאר מלכיות, וכמו''כ כאן מלת גם אתי לרבות גלות שאר אומות, אמנם בגלות הרביעי (אדום הרשעה) שכולל גלות כל ע' אומות ונוסף לזה גלות בערב רב הקשה מכולם, ע"כ סתם הכתוב לומר בלשון רבים גם את כל ההולכים אחרי העדרים, וירמוז על כל הגליות בע' אומות, כי כולם נכללים בו.

והנה יעקב אבינו הורה לנו הדרך איך להתנהג בגלות, כמ"ש הרמב"ן ז"ל ר"פ זו כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא עצמו, להפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה לברוח ולהנצל עכלה"ק, וכדרך שהכניע יעקב אבינו א"ע לפניו, כך צריכים אנו להתנהג שלא למרוד באומות, ועשו הרשע רצה ליתן ליעקב שררה שיהי' ענינם על מצב שוה, כמו שפי' בעל העקידה ז"ל (הובא לעיל) עה"פ נסעה ונלכה ואלכה לנגדך, ויעקב אבינו סירב ולא קיבל, והשיב לו ודפקום יום א' למהר את הקץ טרם יחפץ ומתו כל הצאן ח"ו עכ''ד ז''ל, ולמד דעת לדורות שלא ידחקו ישראל את הקץ ולא יעלו גדולה לפני הזמן, רק יהיו מוכנעים ויקבלו על עצמה גזירה הגלות, וז"ש כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו, וצום כן לכל העדרים ירמוז על כל הגליות שידברו אל עשו כדברים אשר דיבר יעקב אבינו דברי רצוי והכנעה, ומ"ש כדבר הזה בכ"ף הדמיון מפני שכל גלות בחינתו שונה משל חבירו, והנסיונות מצד שרי האומות עלינו שונות ומשונות, ע"כ א"א שתהי' התשובה אליהם שוה ממש בדיבור א, לכולם אבל תכלית כוונתם א' הוא, להראות הכנעתינו ושלא למרוד באומות ולהתנהג כאשר עשה אבינו יעקב, וז"ש כדבר הזה תדברון אל עשו, בכ"ף הדמיון להורות על תוכן הענין ולא על השתוות הלשון, ויתבאר מה שדרשו ז''ל במוצאכם אותו בגדולתו, דעל זמן העתיד אמר הכתוב, רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא, וגדולתו של עשו הוא רק לשעה ולעתיד לא ימצא לא הוא ולא גדולתו, ולז"א כדבר הזה תדברון אל עשו, ר''ל דברי הכנעה כמו שפירשנו לעיל, במוצאכם אותו, היינו כל זמן הגלות שהוא נמצא ובגדולתו, אבל אח''כ יהי' עשו נכנע ויהיו אומה"ע עבדים לישראל כמבואר בדברי הנביאים.

ולדרכנו יתורץ קושית הכלי יקר ז''ל (לעיל קושיא ה') מה שחזר הכתוב לפרוט ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו וגו', וכבר נכלל במ''ש כדבר הזה תדברון וגו', אמנם רמז לנו בזה שבכל עדרים הרומזים על כל הגליות יעקב אבינו אחרינו להגון בזכותו על ישראל, וע"ד שדרשות ז''ל במדרש רות מ"ש נעמי לרות וירדת הגורן זכותי תרד עמך, וביאר בספה''ק בני יששכר, דהכתיב הוא וירדתי והקרי וירדת, ותרווייהו קשוט כי זכות של נעמי הלך עמה, והוה כמו שעור קומתה ממש, הגם שהיא נשארה בביתה עייש''ד, וכמו''כ לעניננו זכותו של יעקב אבינו הולך עמנו בכל הגליות להצילנו מידו של עשו, אולם באמת לא צריכנא לזה, דיעקב אבינו לא מת והוא בעצמו עומד אחר כתלינו, וכמ"ש חז"ל במד"ר וירא ישראל את היד הגדולה ישראל סבא, שהי' שם בקרי''ס ובגאולת מצרים, ועד''ז נמצא אתנו בעצמותו בכל הגליות, וע''ד שאמרז''ל במדרש שוח"ט (י"ד) יגל יעקב ישמח ישראל, שיעקב אבינו שמח מכל האבות, ומרגיש בצרות בניו יותר מהם עיי"ש, ולפי שאמר כדבר הזה תדברון וגו' בכ"ף הדמיון, שאין שליחות הראשון והשני וכו' שוה ממש א' לחבירו, כי כל גלות בחינתו ונסיונותיו משונים מחבירו, ע"כ חזר לומר ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו, שבענין הזה און השתנות וכולם שווים בזה, שזכותו של יעקב עמנו ויעקב אבינו בעצמו עומד עמנו להגין עלינו כנ''ל.

ומעתה ניתנה ראש ליישב קושיא ראשונה בשליחות יעקב אבינו לעשו, שהאשימו חכמינו ז''ל ענין השליחות, והמשילו אותו ללסטים שהי' ישן ובא א' והקיץ אותו משינתו, ואח"כ קם עליו הלסטים להכותו. כך עשו לדרכו הי' מהלך ולא נתן לבו כלל לבוא אל יעקב להלחם עמו, אלא שע''י השליחות נתעורר לזה, אולם באמת לא יתכן לתלות אשמה ביעקב אביט מובחר שבאבות ואלמלי לא הי' רצון הבוי"ח בזה, הי' מודיעו בפירוש כדי למנעו מזה כי רגלי חסידיו ישמור, אמנם יעקב אבינו לא הוצרך לשליחות זו בשביל עצמו, כי לא הי' מתיירא מעשו ולא מהס''מ, אדרבה הם ידעו בי' ביעקב דחילי' תקיף ולא הי' בדעתה להתגרות עמו מלחמה כלל, וע''כ המשילו חז"ל את עשו ללסטים שהי' ישן וכו', אולם כל עבודתו של יעקב הי' בשביל דורות העתידים חלושי כח הקדושה, ועשו לא יהי' ישן אז, אבל יתגברו הס''מ ונוקבא דילי' בכל כוחם, וישראל יהיו ישנים ולא יהי' להם כח להתגבר לעומתם, לרוב חולשתם ברוחניות ובגשמיות, וכמ''ש החסיד בחובת הלבבות אתה ישן והוא ער לך, שהיצה"ר ער למולך להתגבר עליך, ועל אותה שעה הכין יעקב אבינו בתפלתו ישועה והצלה לדורות ישראל, ועשה פועל דמיוני בחילוק המחנות ובמה שהכין עצמו לדורן ולתפלה ולמלחמה, ויאבק עם הס"מ ויוכל לו, וכ''ז עשה להכין כח הצלה לדורות העתידים.

ועד''ז אפ''ל בדברי המדרש הנ''ל, שדרשו חז"ל על יעקב אבינו מאמה"כ (משלי כ"ו) מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו, שהוא דברי התנצלות על שליחות יעקב, דלמה עשה כן להחזיק באזני כלב עובר ולעורר למי שאין נותן אל לבו, ע''ז מתרץ הכתוב מתעבר על ריב לא לו, שלא בשביל עצמו היתה כוונת הפעולה ההוא, אלא לכבוש את הדרך לפני בניו, והי' מעורר את המריבה עם עשו בשביל תועלת דורות העתידים, וזהו תירוץ מספיק על ענין השליחות, כי הי' הכרח בזה ורצון הבוי''ת הסכימה לרצון צדיק דאל''כ הי' הקב"ה מונע אותו מלעשות כן, אלא שאעפ''כ נענש אבינו יעקב עד"ש בעל העקידה ז''ל, מפני שלמראית העין נראה כקוטן אמונה ח''ו, ונחשב לפגם בערך רום קדושתו, וע''ד שאמרז"ל בתנחומא (פ' וישב) בענין חטא מכירת יוסף, שהי' הכרח בדבר לקיים גזירת ידוע תדע, ונסתבב החטא לידם בגזירת נורא עלילה, ואעפ''כ יש פגם בדבר ונענשו עלי' עיי''ש.

ובזה יתבאר דברי המדרש שהתחלנו בו, וישלח יעקב מלאכים וגו', ר"פ בש''ר ראובן פתח קומה ד' קדמה פניו וגו' קדמי' לרשיעא עד לא יקדמינך וכו', ולדרכנו התפלל דוד המע"ה שיקדים ד' פני הרשע לשוברו בעוד שהוא ישן ואין כוחו חזק עדיין, וכדרך שעשה אבינו יעקב שהקדים פני עשו, כי אם ימתינו לו עד שיהי' ער וכוחו חזק באחרית הימים, איך יוכלו ישראל להתגבר ולעמוד נגדו וז''ש קדמי' לרשיעא עד לא יקדמינך, ופתיחת ר' פנחס הנ''ל המה דברי התנצלות על ענין השליחות, שעל דעת כן עשה יעקב אבינו להקדים פני הרשע אף שלדרכו הי' מהלך, והשי"ת יעזור לנו להצילנו מבני בניו של עשו בזכותו של יעקב אבינו, כמו שהבטיחו שהוא מושיע לזרעו מכל צרותם בזכותו של יעקב, ונזכה במהרה לראות בישועת ישראל ושמחתן ובהתרוממת קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר ב

עוד אפ''ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ''ל בהקדם להעיר עוד במ''ש רש"י ז"ל עה''פ עם לבן גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי, ולהלן עה''פ ויהי לי שור וחמור כתב רש''י ז"ל אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ יל"ד שהרי מבואר בגמ' בכמה דוכתי דבקר וצאן ה"ה בכלל גידולי קרקע מפני שניזונים מן הארץ, והוא בעצמו העיד ויהי לי שור וחמור וצאן וגו', ואיך אמר שאינם לא מן השמים ולא מן הארץ. גם צ"ב הלשון אינך כדאי והול''ל אינו כדאי או אינם כדאי דקאי על הברכות, כמו שסיים לומר שהרי לא נתקיימה בי, ואין זה ענין אל מה שאין עשו כדאי.

ואפ''ל דהנה מבואר בפסוקי נביאים דלעתיד יברא הבוי''ת שמים וארץ חדשים כמ"ש (ישעי' נ"א) שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת בי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וגו', וכתיב (ישעי' ס''ה) בי הנני בורא שמים וחדשים וארץ חדשה וכמוהו הרבה פסוקים מעידים כן, הגם שהרמב''ם ז"ל בס' המורה כתב שאין הכרח מן הכתובים מפני שמצינו סתירה לזה בקהלת דכתיב והארץ לעולת עומדת עיי"ש, אמנם רש''י ז"ל בפירושו לישעי' הביא ב' פירושים בזה וז"ל שמים כעשן נמלחו, שרי צבאות העכו"ם שבשמים, והארץ שלעיני הארץ וכו', דבר אחר שמים וארץ ממש, ולהלן (ישעי' ס"ה) כתב שמים חדשים, יש אומרים שמים חדשים ממש וכן עיקר כי מקרא מוכיח כי כאשר השמים החדשים וגו', הרי שתפס לעיקר כדברי המפרשים שיהי' שמים וארץ חדשים ממש.

והנה יעקב ועשו חלקו בנחלת ב' עולמות כמבואר במדרשי חז"ל, ויעקב אבינו בחר לחלקו וגורלו נחלת עוה"ב, ועשו נטל חלקו בעוה"ז, וכל קנאתו ושנאתו של עשו הי' רק שלא יטול יעקב מחלקו בקניני עוה''ז, כי השיג וידע שלעתיד לא יהי' לו חלק ונחלה כי יתבטל מן העולם, כמ"ש כי אעשה כלה בכל הגוים, וכתיב כי זבח לד' בבצרה וכמוהו הרבה פסוקים, ולא ישארו כ''א אותן שישלימו עם מלך המשיח ויצטרפו אל הקדושה, גם לא האמין עשו כלל בגדולת העתיד כמ''ש ז"ל שכפר בתחיית המתים ובמתן שכר, א''כ כל תרעומתו לא הי' כ"א על גדולת העוה"ז, והנה כל הרכוש שרכש יעקב אבינו בבית לבן, הכל נתן לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה, כמ''ש רש''י ז"ל עה''פ בקברי אשר כריתי לי עיי"ש, וזה ששלח יעקב אבינו לעשו ויהי לי שור וחמור וגו' ודרשו ז''ל במדרש שור זה משיח בן יוסף חמור זה משיח בן דוד, צאן אלו ישראל וכו', זה הם לי ולחלקי וגורלי, אבל כל מה שקבלתי מקניני עוה''ז מנכסי לבן, אני נותנם לך ואיני רוצה בהם, וזה שאמר זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ, דהרי לעתיד יתבטלו שמים וארץ של עכשיו ויהיו חדשים, א''כ מוכרח שברכות דלעתיד אינם מן השמים וארץ של עוה''ז, כמשה''כ כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וגו' וישועתי לעולם תהי', שאינו מקושר ונשפע משמים וארץ של עוה"ז, וע''כ אינך כדאי לשנוא אותי שאין אני נוטל מחלקך כלום, ולחלק עוה''ב אינך כדאי לזכות, ע''כ אין טעם לשנוא אותי עבור הברכות ועדיין לא נתקיימו בי כ"א לעתיד.

אמנם כל זה הי' רק להשקיט שנאתו של עשו, כמ''ש ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך, ע"י שהודיעו שנותן לו כל הרכוש שרכש מבית לבן, ואינו רוצה ליקח מחלקו כלום, אבל באמת מגיע גם ליעקב מעוה''ז, דא"א לזכות לעוה''ב ולסגל מצות ומע''ט כ"א בהשפעת עוה"ז, וכבר הקשו המפרשים ז"ל דא''כ שחלקו יעקב ועשו בנחלת ב' עולמות, איך הותר לישראל ליהנות מעוה''ז והוא חלקו של עשו, והרבה תירוצים נאמרו במפוה"ת בזה, ואפ''ל בפשטות, דהנה אופן החלוקה הי', דעשו ויתר על חלקו שבעוה''ב, והניחו ליעקב כולו, וחילופיו קיבל כל חלקו בעוה''ז, אמנם עשו כפר בתחיית המתים ואין לו חלק כלל לעוה''ב, נמצא דהוי מקח טעות מעיקרא ואין כאן שום חלוקה, דלמה יתן לו יעקב חלקו בעוה"ז, אם אין לו מה ליתן תמורתו בעוה"ב שאין לו חלק בה, אבל יעקב אבינו זוכה מן הדין בעוה"ב גם בחלקו של עשו, ע''ד זכה נוטל חלקו וחלק חבירו וכו', ובזה יל"פ מה שדרשו ז"ל בפ' הברכות ויתן לך האלקים וגו' ויתן ויחזור ויתן, ולכאורה יל"ד מדוע צורך ליתן ולחזור וליתן, והיכולת בידו ית' ליתן הכל בפעם א', אולם יתבאר עפ"י דרכנו דהנה חלות ברכה זו אינה רק כ''ז ששמים וארץ קיימים, שכן ברכו יצחק ויתן לך מטל השמים ומשמני הארץ, וע"כ הוצרך עוד לנתינה אחרת על ברכות דלעתיד שיהיו שמים וארץ חדשים, ואף שגם אלו כבר נבראו בששת י"ב כמבואר בב"ר (ר"פ בראשית) מ"מ עדיין הם בהעלם והסתר ויתגלו לעתיד בבחי' בריאה חדשה, כמשה''כ כי הנני בורא שמים חדשים וגו', וברכה זו הוי כדבר שלא בא לעולם, ויצוה ד' את הברכה מחדש לע''ל, וא''ש דרשתם ז''ל ויתן ויחזור ויתן.

ויל"פ בזה דברי הב''ר בר''פ וישלח ר' פנחס בש''ר ראובן פתח קומה ד' קדמה פניו הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך, דראוי להבין הקדמה זו מה ענינה, ואפ''ל דקדם ירמוז על שכר עוה"ז בלשון חז"ל, ושכר עוה''ב נקרא אחור ע"ש שבא באחרונה, כמו שדרשו ז''ל במד''ר פ' תזריע עה"פ אחור וקדם צרתני אר"י אם זכה אדם נוחל ב' עולמות עוה''ז ועוה''ב עיי''ש, והנה מה שלא רצה יעקב אבינו ליהנות מנכסי עוה"ז, זה רק מחלקו של עשו ולבן, אבל הנשפע מברכת השי"ת יש לו צורך והכרח בו לקיום התורה והמצות כנ''ל, לזה התפלל ואמר קומה ד' קדמה פניו, דהיינו בעוה''ז בחי' קדם ידונו הקב"ה במדה''ד ובפנים של כעס, הכריעהו שוברהו, פלטה נפשי מרשע חרבך, שיציל אותנו מחרבו של עשו ושליטתו, ומקושר דרשתם ז''ל לפרשה זו, דכאן שלח לעשו ויהי לי שור וחמור וגו' שאינו חפץ רק בברכות דלעתיד כמו שפירשנו, כ''ז אמר כלפי עשו כדי להחניפו כמ''ש ז"ל מכאן דמחניפין לרשעים בעוה''ז, ובאמת לא רצה מחלקו כלום, אבל התפלל להבוי''ת שישפיע לו כפי הצורך לעבודת הבוי''ת, ולא יגיע אליו השפעתו מעשו וסטרא דילי'. עוד אפשר שרמז לו יעקב אבינו במה ששלח אליו ויהי לי שור וחמור, עפ''י דרשתם ז''ל שור זה משיח בן יוסף חמור זה משיח בן דוד דכתיב עני ורוכב על החמור, שנתכוין להודיעו שלא אטול גדולה לעצמי עד ביאת משיח ואמתין עד שישלח הקב"ה משית צדקנו, כי על זה הקפיד עשו שלא יטול יעקב גדולה לפני הזמן, ואפשר דלזה שלח לו תרי''ג מצות שמרתי, ר''ל שלא אעבור על השבועה ליקח ממשלה לפני הזמן, וז"ש ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, דעי"ז מצא חן בעיניו בודאי, וכתב בעל העקידה בפרשה זו עה''פ נסעה ונלכה ואלכה לנגדך, וז"ל אין ספק שסוף הספור הזה מוכיח ומפרש עד אחרית הימים, והוא כשא"ל נסעה ונלכה לנגדך, הראה מדבריו שכבר הי' אפשר שיהי' ענינה על מצב שוה או קרוב אליו וכו', והוא רמז בתשובתו אליו אל פתרון העיקר אשר היו מתרוצצים עליו מבטן אמם, ואמר אדוני יודע כי הילדים רכים מאוד עדיין לגבי הגעת תכליתם, כי גדול הוא ורחוק מהשיג וכו', ואם ודפקום יום אחד למהר את הקץ טרם יחפץ, ומתו כל הצאן ח''ו, כמו שקרה לכל העמים אשר מהרו למצוא להם מנוחה מאשר מצאו, ועברו על השבועות האמורות בקבלה וכו' עיי"ש שהאריך בזה, ובעוה''ר דבר זה הי' בעוכרינו על כל התלאה אשר מצאתנו בדורותינו אלה, אמנם צריך להתפלל להבוי''ת ברחמים ותחנונים שימהר ויחיש גאולתינו ופדות נפשינו בבחי' אחישנה, ולא לעשות בזה שום השתדלות בפעולת אנושי, וזה ששלח יעקב לעשו ויהי לי שור וחמור, שאין אני רוצה לעשות שום השתדלות להשיג ממשלה, אלא לחכות עד שיבוא עני ורוכב על החמור, והתפלל להקב"ה קומה ד' קדמה פניו שיקדים ויחיש הגאולה בבחי' אחישנה, פלטה נפשי מרשע חרבך להציל את ישראל מחרבו של עשו.

עוד אפ''ל בדברי המדרש הנ''ל וישלח יעקב מלאכים וגו' קומה ד' קדמה פניו קדמי' לרשיעא וכו', פלטה נפשי מרשע חרבך, פלטה נפשי מאותו רשע שהוא בא מכוחה של אותה החרב שנא' ועל חרבך תחי' עכ''ד המדרש וצ"ב וכבר נפרטו הדקדוקים לעיל, ויתבאר בהקדם דברי הגמ' סנהדרין (מ''ד ע"ב) היערוך שועך לא בצר (איוב ל''ו) א"ר אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שאלמלא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט, פרש''י ז"ל היערוך שועך לא בצר, כך היו אומרים חביריו לאיוב כלום הקדמת שועך לא בצר, עד לא באה הצרה, אם היית עושה כן היו הכל מאמצים את כוחך עכ"ל רש"י ז''ל, והכוונה בזה דבעת צרה הדינים מתגברים ר''ל והשטן מקטרג בשעת הסכנה, וע"כ ראוי שיקדים אדם תפלתו טרם יבוא הצרה בעודו עת רצון, ותפלה זו מסוגלת יותר להתקבל, וז''ש רש''י ז''ל שא''ל חביריו לאיוב אם היית מתפלל עד לא באה הצרה היו הכל מאמצים את כוחך, ר''ל שלא היו לך מסטינים מלמעלה כמ''ש רש''י להלן עיי''ש.

ובזה יל''פ במאמה"כ פ' בחקתי וחרב לא תעבור בארצכם, ופי' בתרגום אונקלס ודקטלין בחרבא לא יעידון בארעכון, ודקדקו המפרשים על פירושו שהוא לכאורה היפך משמעות הכתוב, דלא יעידון פי' בכ''מ לא יפסוק מלשון הסרה, והכתוב אומר לא תעבור בארצכם, גם מה ברכה היא זאת שלא יפסוק החרב, ופירשתי דהת''א לשיטתי' אזיל שפי' (בפ' ויחי) עה"פ אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי, שזאת הוא החרב של אומה הישראלית לכרות הקוצים ולהסיר המסטינים, ולטעם זה ראוי להקדים תפלה לצרה כנ''ל, ולפי''ז פי' התא ופשוטו של מקרא הא בהא תליין, דלפי שחרב לא תעבור בארצכם, ממילא תוכלו להתפלל ולכלות השונאים ע''י החרב זו תפלה, וז"ש ודקטלין בחרבא לא יעידון בארעכון, שלא יפסוק כח זה מישראל לכלות השונאים ע"י החרב זו תפלה, והנה עשו ונתברך בברכת ועל חרבך תחי', ולעומת זה כוחן של ישראל בחרב זו תפלה להנצל ממנו, אולם צריך שיקדים חרב שלנו טרם יקדם הוא לקום בחרבו, כי צריך להקדים תפלה לצרה, גם כי בעת צרה א"א לכוון בתפלה כראוי, ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל קדמי' לרשיעא עד דלא יקדמינך, וכן עשה יעקב אע"ה שהכין עצמו לתפלה טרם בא עשו לקראתו בחרב להלחם בו, וכל מעשה האבוה"ק היו להכין כח הצלה לדורות העתידים, ואף כאן התפלל יעאע"ה לדורות שיוקדם חרב שלנו לחרבו של עשו, וז''ש קומה ד' קדמה פניו קדמי' לרשיעא וכו' פלטה נפשי מאותה רשע שהוא בא מכוחה של אותה החרב שנא' ועל חרבך תחי', וינצלו ישראל מידו ע"י שיוקדם להם כח התפלה שהוא כח המנגד לנצחו.

מאמר ג

וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו', יש לדקדק בתיבת למכיר דנראה כשפת יתר ויספיק לומר וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו, ובמד"ר ר' פנחס בשם ר' ראובן פתח קומה ה' קדמה פניו הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך, קדמה פניו קדמי' לרשיעא עד לא יקדמינך, הכריעהו הכריחהו לכף חובה שוברהו, וכו' פלטה נפשי מרשע חרבך וכו' פלטה נפשי מאותו רשע שהוא עתיד ליפול בחרבך וכו', ויל''ד מהו הכוונה באומרו קדמה פניו קדמי' לרשיעא, וכבר נתבאר הקושיא לעיל (בדרוש הקדום).

ב) ויירא יעקב מאוד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות, צ"ב מי הם העם אשר אתו, אם נאמר שקאי על עבדים ושפחות שהי' לו הרבה כמבואר לעיל פ' ויצא, קשה למה הוצרך לחלקן לשני מחנות, דבשלמא בין בניו חלק בני הגבירות שהיו חשובים יותר מבני השפחות, אבל בעבדים ושפחות אין נפק''מ בזה, ואם קאי על נשיו ובניו קשה למה שינה הפסוק בלשונו דכאן קראם העם אשר אתו, ולהלן כתיב ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל וגו' ולא קראם בשם העם אשר אתו, עוד קשה דכאן אמר הפסוק ויחץ את העם וגו' לשני מחנות, ולהלן כשחלקם חלקם לג' מחנות בני השפחות לבדן ובני לאה לבדן ואת רחל ואת יוסף אחרונים.

ג) ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה, כבר הובא לעיל קושית המפרשים איך הפקיר יע"א ח"ו את המחנה הראשונה.

ד) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו' כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות, קשה דזה שנעשה לשני מחנות לא הי' לצד גדולתו ומעלתו כ'א מחמת הצרה שהי' מתיירא מעשו, א"כ איך יתקשר עם תחלת המאמר מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, ואם כוונתו לומר שיש מחנה גדולה הראוי' להתחלק לשני מחנות, יותר הי' לו לומר ועתה הייתי למחנה גדולה.

והנ"ל לבאר הענין בהקדם דברי המד''ר (סו"פ ויצא) ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים, כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני יע"א בכניסתו לארץ, ר"ה בשם ר' אייבו אמר ס' רבוא מלאכים היו חלים לפני יע''א בכניסתו לארץ, הה''ד ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה, ואין שכינה שורה פחות מס' רבוא, רבנן אמרי ק''כ רבוא ויקרא שם המקום ההוא מחנים, מחנה הרי ס' רבוא מחנים הרי ק''כ רבוא, וביפ"ת הסביר שחשבון ס' רבוא מלאכים שהי' במחנה אחד, הי' לרמז לו שעתיד לצאת ממנו ס' רבוא ישראל שיקבלו התורה בהר סיני עיי"ש, והנה בשעת יציאתו לא הי' לו כ''א שני מלאכים שהיו מלוין אותו כמ"ש ז''ל בגמרא (חולין צ''א ע"ב) והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו עולים שנים ויורדים שנים, ועכשיו בחזרתו הי' לו כבר שני מחנות של ק''כ רבוא מלאכים, וזה שאמר ועתה הייתי לשני מחנות על שתי מחנות המלאכים שבאו לכבודו להצילו מיד עשו, דביציאתו מבית אביו לא הי' לו רק שני מלאכים ועכשיו נעשה לשני מחנות.

ועד"ז אפ''ל במאמה''כ ויחץ את העם אשר אתו לשני מחנות, דקאי ג''כ על מחנות המלאכים וקראן בשם העם אשר אתו לשני טעמים, א' עפ''י דברי היפ''ת הנ''ל שמלאכים אלו הי' לרמז על הכלל ישראל ס' רבוא שעתידין לצאת ממנו, נמצא שמלאכים אלו היו במקום העם אשר אתו הם זרעו העתידים לצאת, והב' מפני שאצל עשו נדמו לאנשים, ולזה קראן כאן העם אשר אתו, וכעין שכתוב אצל אאע''ה והנה שלשה אנשים נצבים עליו, שקראם הכתוב אנשים לפי שנדמו לו לאנשים, ומה שחלקן יעקב לשני מחנות, אפ''ל עפי''מ דאיתא בזוה''ק (סו"פ מצורע) דשני מחנות מלאכים שהי' ליע''א, היו א' מסטרא דדינא ואחת מסטרא דרחמי עיי''ש, והנה ודאי שיע''א לא רצה לשלוח לעשו מלאכי חסד ורחמים כי אם מלאכי דין להפחידו, ולכך חלקם לשני מחנות, ואמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, ע''ד שפירשנו לעיל שיהי' כוונתו ומחשבתו להכות בהם, דבעכו''ם מחשבה רעה נחשבת כמעשה, ובאמת לא שייך בחי' זו לגבי מלאכים, אלא לפי שנדמו לו כאנשים יהי' מחשבתו עליהם לרעה, ואז יתעורר עליו מדת גבורה מצד מלאכי הדין, או אפשר דוהכהו קאי על המלאכים, שמלאכי הדין יכו אותו כהובא להלן בשם העטרת צבי זלה''ה, והי' המחנה הנשאר לפליטה שלא יהי' צורך לשלוח אליו מלאכי רחמים.

ולפי זה אתי שפיר שלא הפקיר יעקב אבינו מחנה הראשונה להריגה ח''ו, וכל מעשיו הי' רק למעלה בין השרים עליונים, ומה שהעמיד תחלה בני השפחות ואח''כ בני הגבירה כמבואר בפסוק, זה לא הי' בשביל הצלה כלל, שלא הי' עשו יכול לנגוע אפילו באחד מהם, ולא עשה זאת רק להרחיק את בני הגבירה מעשו הרשע בשעה שיבוא אצלם, דהנה כל מה שהאדם גדול יותר בקדושה מרגיש את הטומאה של רשע ביותר ואינו יכול לסובלו, ע''כ הרחיק את בני הגבירה לפי שהם היו גדולים בכח קדושתם מבני השפחות, ולא רצה שיתקרבו לעשו הרשע בשעה שיבוא אצלם, ואח''כ לא יזיק שכבר יוחלש כח טומאתו.

ואפ"ל עוד באופן אחר דלכאורה קשה בדברי רש"י ז''ל שפי' להלן עה''פ והוא עבר לפניהם, אמר אם יבוא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחלה, מבואר שיצא יאע''ה בראש כל המחנות והכין א"ע להלחם בעשו ראשונה, ואצל החלוקה אמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה, וכתב רש''י ז''ל על כרחו כי אלחם עמו.

נראה מזה ששלח המחנה הראשונה לפניו שאם יבוא עשו להלחם ילחם בהם תחלה, ואח''כ ילחם הוא כדי שתהי' המחנה הנשאר לפליטה, וה"ז כסתירה בדבריו, אמנם כבר ביארנו לעיל ששלח יעקב אבינו המלאכים תחלה, שיפגעו בעשו טרם יתקרב אל בני השפחות ובני הגבירה, ובאופן זה יהיו כולם לפליטה, אלא שיעקב אבינו עבר לפניהם בראש מחנות המלאכים, כדי שיעשו כל מעשיהם עפ''י דיבורו, וע''ד שפרש''י (בפ' לך) עה"פ וינגע ד' את פרעה על דבר שרי אשת אברם, פרש''י עפ''י דיבורה אומרת למלאך הך והוא מכה, כך אלו המלאכים ששלח יעקב עשו מעשיהם להלחם עם עשו עפ''י דיבורו של יעקב ובמצותו.

ויובן עפימ''ש בספה"ק עטרת צבי עה''כ ויירא יעקב מאוד ויצר לו פרש''י שמא יהרג ויצר לו אם יהרוג את אחרים עכ"ד רש''י ז''ל וצריך להבין מה מורא הצר לו בזה שיהרוג את אחרים, וכבר אמרו חז''ל הבא להורגך השכם להרגו, וכתיב באבוד רשעים רנה, אמנם נודע אשר הי' בעשו כמה וכמה נשמות צדיקים, כמו נשמת ר' עקיבא וכדומה וכו', וח"ו אם יעקב יהרגם ויאבדם שלא יתענש על ידם, וזה ויירא שלא יהרג ויצר לו אם יהרוג את אחרים ח''ו ניצה"ק הנבלעים בו וכו', ולזה עשה בכאן עובדא ומעשה רבה במה שחלק לב' מחנות וכו', אשר אם. יפול עשו לפניו, יתחלק הטוב מן הרע וכו', והנשמות והניצוצין וינצלו ויהיו לפליטה, וזה פירוש הכתוב אה יבא עשו אל המחנה האחת והכהו וגו', המחנה מדת מלכות וכו', ובודאי אם יבוא עשו לשם תכהו בדינים עצומים וכו' ולא תשאר לו שריד ופליט וז"ש והכהו וכו' לכן אמר והי' המחנה הנשאר וגו', בכדי שיהי' לפליטה הנ''ק והנשמות צדיקים עכלה"ק, ובזה יובן לדרכנו שחלק יעקב ב' מחנות המלאכים, ושלח מלאכי הדין שיפגעו בעשו תחלה כנ"ל, אמנם חשש שמלאכי הדין יאבדו אותו עד גמירא שלא ישאר לו שריד ופליט, ע"כ הלך הוא בראשם כדי שילחמו עפ"י דיבורו, ובאופן זה תהי' המחנה הנשאר היינו הניצה''ק לפליטה, ובזה יתבארו ב' המאמרים הנ''ל בדברי רש''י ז"ל ושניהם יתאימו ויתאמתו יחדיו, שבאמת עבר יאע"ה לפניהם להלחם בו תחלה, ר"ל עפ"י דיבורו כנ"ל, אמנם שלח מלאכי דין כדי שהם ילחמו עמו בפועל, והוא עבר לפניהם כדי שתהי' מחנה הנשאר לפליטה היינו הנשמות וניצה"ק, וז"ש רש''י ז"ל והי' המחנה הנשאר לפליטה ע"כ כי אלחם עמו, ר"ל ע"י שיהי' המלחמה עפ"י דיבורו ובמצותו והבן.

ולבאר דברי המדרש המוצג בראש דברינו קומה ד' קדמה פניו וגו' קדמי' לרשיעא וכו', נקדים דברי הגמ' (ב"ק ל''ח) אל תצר את מואב וגו', וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא ק''ו בעצמו וכו', א''ל הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, ב' פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואבי' ונעמה העמונית עכ''ד הגמ', וק"ז הישמח משה זלל"ה דקדק בלישנא דגמ' נשא משה ק''ו בעצמו וכי לא סגי למימר נשא משה ק''ו, ומלת בעצמו צ"ב הכוונה, גם ראוי להבין בתשובתו ית' לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, ב' פרידות טובות וכו', מה צורך לכל הקדמה הזאת, וכי לא סגי למימר ב' פרידות טובות וכו' לפיכך אל תצר את מואב, ועוד דקדוקים טובא (עיין בדברנו פ' דברים) ואפ''ל בזה דהנה לכאורה ראוי להבין מדוע הי' צורך להשאיר ב' אומות שלימות עמון ומואב, בשביל להוציא ב' פרידות הללו, הלא הבוי''ת כל יכול ואין מעצור לד', להכרית כל האומה, ולהציל מהם אותו השורש שממנו ראוי ליצא הענף הזה של הפרידות, גם הי' אפשר שיצוה השי"ת למשרע"ה להכרית כל האומה, ולהניח בחיים אותה המשפחה בלבד שראוי' להוציא ממנה ב' פרידות הללו, ומ''ט ניצולו כולם והם היו תקלה לישראל אח"כ, אמנם הענין הוא לפי שמפרידות הללו נצמחה שורש מלכות בית דוד, ע''כ הי' ההכרח להסתיר הענין מפני המקטריגים, שלא ירגישו בדבר ולא יקטרגו למנוע או לאחרה ח''ו, ע''ד המבואר בספה''ק דהלכה זו דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית לא ניתנה להתגלות עד ב''ד של בועז לטעם הנ''ל, ואפשר דלטעם זה צוה הקב"ה שלא לכלות כל האומה עד שיוציא מהם שורש מלכות בית דוד, דאילו נתייחד בהצלה רק אותה השבט והמשפחה, שממנה ראוי ליצא הענף של הפרידות, איכא חששא שירגישו בה המקטריגים, וכדי להסתיר הענין מהם, הי' ההכרח לצוות באל תצר את מואב, עד שבא דוד ואח"כ הותרה המלחמה בהם.

והנה מבואר בספר הקדוש מגלה עמוקות ובכ''מ בדרז"ל, דמשרע"ה הי' מצפה שיהי' תיקון השלם בימיו, ולטעם זה רצה ליכנס לארץ ישראל להמשיך גאולה נצחית שאין אחרי' גלות עוד, ומבואר בזוה"ק דמשרע''ה יהי' הגואל לעתיד, ובמקו"א אמרו ז''ל דדוד יהי' הגואל האחרון, ובאוהח''ק פ' ויחי כתב דהיינו הך כי כל הס' רבוא היו ענפים במשרע"ה, וענף שבטו של דוד כלול בו, ולעתיד תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשרע"ה, שהוא "עצמו'' מלך המשיח והוא דוד וכו' עיי''ש ובזה יבואר אמרם ז"ל נשא משה ק''ו "בעצמו'' שלפי דעתו "ובחי' עצמותו'' שהוא הגואל דלעתיד והגאולה העתידה יהי' בימיו וכבר הגיע זמנה של מלכות בית דוד להתגלות, א''כ אין צורך להסתיר הענק מפני המקטריגים ולטעם זה דרש ק"ו ללחום עם מואבים ולכלות כל האומה ולהציל רק אותו הענף שבו שורש דוד, וא''ל הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה "על דעתי'' ב' פרידות יש לי, להוציא מהם, דייק במלת לי שעדיין צריך להיות שמור עמדי וחתום באוצרותי ולא ניתנה להתגלות עדיין וסוד הגאולה הוא בבחי' ללבי גליתי לאיברי לא גליתי, וז''ש עלתה על "דעתי'' שסוד הגאולה הוא בבחי' המחשבה בדעתו של יוצר בראשית, ולכך נצטוה משרע"ה באל תצר את מואב, שלא לכלות כל האומה עד שבא דוד, וכבר הוציאו מהם הנשמות קדושות שורש משיח, אז הותר ללחום בהם ולכלותם (עיי''ש באריכות בדברנו לפ' דבריס).

ועד"ז יתבאר לעניננו בדברי המדרש הנ''ל, עפימ"ש ז"ל במדרש צפה יעקב אע"ה שתחיית המתים מגעת בימיו, והי' מצפה שתהי' עולם התקון מיד, וע''כ התפלל על הניצה''ק והנשמות הקדושות הנבלעים בעשו שלא יאבדו אלא יתבררו מיד ויתחלק הטוב מן הרע, כי בחי' הגאולה תליא בבירור הניצה''ק כידוע, וז"ש קומה ד' קדמה פניו קדמי' לרשיעא הכריעהו לכף חובה שוברהו וכו', ר''ל שיקדים השי"ת בחי' גאולה העתידה ולשבור זרוע רשע ולא יהי' שריד לבית עשו, פלטה "נפשי'' אותן הנשמות שלי שהן אצלו בשביה, הצל אותם שלא יאבדו עמו, אלא יתבררו מיד, ולטעם זה עשה פועל דמיוני בחילוק המתנות והתפלל והי' המחנה הנשאר לפליטה על הניצה''ק שלא יאבדו עמו כמבואר לעיל.

מאמר ד

באופן אחר אפ"ל בהקדם דברי ק''ז הישמח משה זלל"ה לפרש הכתוב ויפגעו בו מלאכי אלקים וגו', וזלה''ק דהנה יש ב' מיני מלאכים, א' שנבראו מששת י''ב, ב' הנבראים מתורה ומצות, והנה כתיב כי מלאכיו יצוה לך וגו', ואיתא במגיד כי המלאכים שנבראו בכח הצדיק הם עמו תמיד, וז"ש ויפגעו בו מלאכי אלקים דייקא, שבראן אלקים מששת י''ב, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה כנ''ל, כי הנבראים על ידו הם היו עמו תמיד, לכך ויקרא שם המקום ההוא מחנים, ע"ש מחנה אלקים כנ"ל ומחנה מלאכים שלו וכו', והבין דרצון השי"ת לשלחן לאיזה שליחות, ומן מחנה שלו לא רצה לשלוח ולהשתמש בהן, כיון שהם מהמצות והתורה, לא רצה ליהנות מדברי תורה, והיינו וישלח יעקב מלאכים "לפניו" אותם שהם לפניו בזמן, שנבראו מששת ימי בראשית, עכת"ד הק', ואאמו"ר זלל"ה בקדושת יו''ט כתב באופן אחר שהשתמש יעקב אבינו בשליחות זו באותן המלאכים שנבראו מעצותיו, ולכאורה הוי כמו שכר מצו', ואיך הי' יכול להשתמש בהם, ואפ''ל שהי' משתמש באותן מלאכים שנבראו ע''י ההכנה שקודם למצו', ובשביל ההכנה מגיע לו שכר בהאי עלמא, ושפיר הותר לו להשתמש בהן עיי''ש דב"ק ביתר ביאור.

ואפ"ל עוד בזה, דהנה ודאי דבמקום סכנה מותר ליהנות מד''ת, כמבואר בגמ' נדרים (ס"ב ע"א) בר' טרפון דאשכחי' האי גברא ורצה להורגו אמר אוי לו לטרפון שזה הורגו, שמע האי גברא שבקי' וערק, וכו' כל ימיו של אותו צדיק הי' מצטער על דבר זה, אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה וכו', והקשו בגמ' אמאי ציער נפשי', ופי' התוס' והרא''ש ז''ל כיון שרצה להרגו, יפה עשה שהציל את עצמו מן המיתה, ובכה"ג מותר להשתמש בכתרה של תורה, ותירצו בגמ, משום דר' טרפון עשיר גדול הי' והו"ל לפייסו בדמים עכ''ד הגמ', ועכ''פ במקום דא''א בענין אחר הותר להשתמש בכתרה של תורה להנצל על ידו מן הסכנה.

ולפי"ז אפ''ל ששלח יעאע"ה ב' מחנות מלאכים הנ"ל, אלא שחילקן לשנים ושלח בראשונה מחנה אלקים אותן שנבראו משי''ב, כדי שלא ליהנות מד"ת כ"א לצד ההכרח, ובאופן כא''א להנצל מן הסכנה בענין אחר, וז''פ הכתוב ויחץ את העם אשר אתו וגו' לשני מחנות, היינו מחנות המלאכים (כמו שפירשנו לעיל), ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, ר''ל שהמלאכים יכו בו ויכניעו אותו, וע"ד שפי' בספה''ק עטרת צבי הנ"ל, והי' המחנה הנשאר לפליטה, היינו המלאכים שנבראו מתורה ומצות לא יגיעו ולא יקרבו אליו להלחם בו כלל, ולא אצטרך להשתמש בכתרה של תורה.

עוד יל"פ במאמה''כ עפ''י פשטות, אם יבא עשו אל המחנה "האחת" המיוחדים שבמחנות היינו המלאכים, והי, המחנה הנשאר לפליטה הכוונה על בניו וביתו, שלעומת המלאכים נחשבים לשיריים, שיהיו לפליטה ע''י שילחמו המלאכים בעשו ויכניעו אותו טרם שיתקרב אליהם, וז''ש וישלח יעקב מלאכים "לפניו'' דייקא והתפלל שד' ילחום מלחמתו בשליחות המלאכים, ולא יצטרך הוא ללחום בעשו כלל, וז"ש במדרש קומה ד' קדמה פניו קדמי' לרשיעא וגו' פלטה נפשי מרשע חרבך וכו' שהוא עתיד לנפול בחרבך, ולא תהי' המלחמה על ידי, אלא השי"ת ילחום מלחמתי, ולזה התפלל יעא"ה ואמר ואתה אמרת היטב איטיב עמך וגו' ורמז בהטבה כפולה שיהי' חלקו וגורלו בטוב לבד ורעה אליו לא יאונה ולא יבוא על ידו כלל, והפורעניות המעותד על שונאי ישראל הרבה שלוחים למקום ב"ה, וכמו שהי' במלחמת סיסרא ומלחמת סנחריב שנלחמו מלאכי מרום והכוכבים ממסילותם עבור בני ישראל וכל תפלותיו של יעקב אבינו הי' עבור דורות ישראל העתידים, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק יעקב אבינו, ולהתפלל להשי"ת שילחם מלחמתנו ויושיע לנו מכל צרינו וירומם קרן עמו ישראל ברחמים וחסדים ויתגלה כבוד שמים עלינו בב''א.

מאמר ה

וישלח יעקב מלאכים לפניו, במד''ר ר' פנחס בש"ר ראובן פתח קומה ד' קדמה פניו וגו' פלטה נפשי מרשע חרבך וכו' מאותו רשע שהוא חרבך שבו אתה רודה את עולמך עכ"ד המדרש וצ"ב וכבר נפרטו הדקדוקים לעיל.

ב) במדרש מנחה הוא שלוחה, תפלת מנחה שלח לו עכ''ל והוא פלאי. ויתבאד בהקדם דברי ק"ז הישמח משה זלל''ה בפ' אחרי, בביאור דברי הגמ' ברכות (י' ע'א) בחזקי' המלך שא''ל ישעי' הנביא, צו לביתך כי מת אתה ולא תחי' וגו', כי מת אתה בעוה"ז ולא תחי' לעוה''ב, אמר לי' מאי כולי האי, אמר לי' משום דלא עסקת בפרי' ורבי' עכ''ד הגמ', וצ''ב דאכתי קשה מאי כולי האי, דעבור זה אין מן הראוי להענש עונש גדול כזה, וביאר הוא ז"ל עפי''ד חז''ל בב''ר ר"פ בראשית, בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים עמד ושתפה למדת הרחמים, נמצא דהתנהגות מדת הרחמים אינו רק בשביל קיום העולם, ומי שאינו עוסק במצוה זו הרי אינו חושש על קיום והעולם דלא תהו בראה וכו', נמצא נשאר עומד על תחלת המחשבה להעמיד על קו הדין, ונענש בעונש נצחי בזה ובבא את''ד ז''ל, ולפי"ז יתכן דלישראל שקבלו את התוה''ק, ועל ידם נתקיים העולם, דאל"כ היתה חוזרת לתהו ובהו, ע''כ שורת הדין נותנת שיתנהג הבוי"ת עמנו במדת הרחמים, משא''כ אומה"ע שאינם חוששים לקיומה של עולם, נשאר אצלם תחלת המחשבה להתנהג עמהם במדת הדין קשה, ובזה יתיישב קושית המפרשים ז''ל שהקשו דהרי לא יתכן שינוי רצון לפניו ית', ומתחלה ראה וידע שא''א שיתקיים העולם במדה''ד, ומ''ט היתה תחלת המחשבה במדה''ד, אמנם לדרכנו א''ש דלא הי' בזה חזרה ושינוי רצון ח''ו, דגם תחלת המחשבה קיים ונצחי לאומה''ע שאינם חוששים לקיומה של עולם, שנמדד להם כמידתם במדה''ד, ושיתוף מדת הרחמים הוא רק לבני ישראל מקיימי התורה, וע''ד כן היתה תחלת המחשבה להתנהג במדת הרחמים בשביל קיומה של עולם לישראל העוסקים בקיומה והבן.

ובזה יתבאר דברי המדרש הנ''ל, וישלח יעקב מלאכים וגו', קומה ד' קדמה פניו וגו' הכריעהו שוברהו, שהתפלל יעקב אבינו לעורר עליו תוקף הדין שנקרא בחי' פניו, כדכתיב פני ילכו והנחותי לך ודרשו רז''ל ברכות (ז' ע"א) א''ל הקב''ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך, וז"ש "קדמה" פניו להמשיך מדת הדק בלבד מבלי שיתוף מדה"ר, כמו שהי' במחשבתו הקדומה ית' לפני בריאת העולם, ומגיע אליו ככה כי הוא אינו חושש לקיום העולם, וזה שנתן טעם שהוא חרבך שבו אתה רודה את עולמך, וכל עסקו בחורבנו של עולם, ע''כ מגיע לו כמידתו להתנהג עמו במדה''ד הקשה, ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל תפלת מנחה שלח לו, כי סוד המנחה מורה על הדינים כמ''ש חכמי אמת, ועיין בס' הלקוטים מהאריז''ל פרשה זו שהאריך בזה, והתכוין יעקב אבינו בתפלתו לעורר על עשו תוקף הדינים, ובזה יבואר מ''ש רש''י ז"ל עה''פ ותעבור המנחה על פניו, אף הוא שרוי בכעס שהי' צריך לכל זה, ולכאורה אין זה מידתו של יעקב אבינו הצדיק להיות שרוי בכעס, ובודאי שלא בשביל אבידת ממונו הי' בכעס, כי בלא"ה לא רצה ליהנות מנכסי לבן כלום כאמרז"ל, אמנם לפי שהי' עסוק להמשיך תוקף הדינים על עשו הרשע, לכך הי' שרוי בכעס שהוא בחי' הדין, שהי' צריך לכל זה והבן.

מאמר ו

עוד אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ''ל בהעיר עוד בענין הפרשה עה"פ קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וגו', פירש''י נתמעטו זכיותי ע''י החסדים והאמת שעשית עמי וכו' עכ''ל, אמנם עדיין צ''ב אמרו ומכל האמת, דהרי החסדים ג''כ אמת, וכל מעשיו ית' אמיתיים, ולמה פלגינהו בתרתי, וראוי להבין הכוונה בזה.

ב) כי במקלי עברתי את הירדן הזה, פרש''י ממדרש אגדה, נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן, ראוי להבין מדוע פרט נס זה יותר משאר הנסים שנעשו לו.

ולבאר הענין נקדים דברי המד''ר (פר' ע''ו ס''ד) ר' יהודה בר' סימון בש''ר יוחנן אמר, בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שלא עברו ישראל את הירדן אלא בזכותו של יעקב, בתורה כי במקלי עברתי את הירדן הזה וכו', בכתובים מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור וגו' מלפני אלוה יעקב עכ''ד המדרש, וביאר בנזה''ק דטעמא רבא אית בי' מה שהי' דוקא בזכותו של יעקב והוא מיוסד על אדני פז דברי הזוה''ק פ' בשלח (דף כ''א) וז"ל ת''ח בסטר דגבורה מתערי מיא בעלמא, והשתא בעי הקב''ה לנגבא מיא, אמאי ונטה את ידך דאיהו שמאלא (דהיינו גבורה), אלא הרם את מטך לנגבא מיא לישראל (מסטרא דחסד) ונטה את ידך לאתבא מיא, לאתערא סיטרא דגבורה לאתבא מיא על מצרים, ובגין כך תרין מילין הכא הרם את מטך ונטה את ידך וכו' עכ''ל, וכה''ג נמי מבואר בזוהר (וירכז דע''ב) דנס קריאת י''ס הי' קשה יותר משאר כל הגיסים, שבכ''מ נעשה רק חלוקה אחת או חסד או דין, אבל בקי''ס נתחברו שני הפכים בנושא אחד, כי באותו הפרק שנתעורר מדת החסד לישראל, לנגב להם המים לעבור בתוכו ביבשה מצד החסד, נתעורר ג''כ מדה''ד למצרים להשיב עליהם את מי הים לאיתנו מצד הגבורה, כי שניהם היו בפ''א בתוך חלל הים, והי' מים מצד זה והיבשה מצד זה, ונתחברו יחד מדת החסד והגבורה שהם שני הפכים בנושא אחד שהוא דבר נפלא וקשה מאד וכו', גם נודע שאברהם הוא מדתו חסד כדכתיב חסד לאברהם, ויצחק מדתו גבורה הנקרא פחד כמד''א ופחד יצחק, ויעקב מדתו אמת כדכתיב תתן אמת ליעקב, שהוא קו האמצעי המכריע הכולל שניהם יחד חסד וגבורה שהם שני הפכים בנושא אחד, וא''כ ניחא דמה''ט דוקא בזכות יעקב נקרע הים, כי יעקב נעשה מרכבה למדת האמת קו האמצעי המחבר יחד חסד וגבורה שהם שני הפכים וכו', ובהתעוררות מדרגה זו נעשו ג''כ נסי הים שבמקום שעמדו ישראל, הי' חלל הים יבשה מצד החסד, ובמקום שעמדו מצרים שבו המים לאיתנו מצד הגבורה, והיו שניהם בבת אחת וכו' כפי מדרגתו של יעקב וכו' עכ''ל.

ואפשר לבאר עפ''י דרכו באופן אחר קצת מדוע דוקא בזכותו של יעקב נקרע הים, עפימ''ד במדרש (שמו''ר פר' כ''א) שבשעת קי''ס טען שרו של ים למשה אני קשיש ממך, שאני נבראתי בשלישי ואתה בששי, אם כן אין אני משועבד לציית לך, והתירוץ ע''ז דאף שהאדם נברא בששי אחר כל מעשה בראשית, היינו רק במעשה, אולם במחשבה היתה בריאתו מוקדם לכל הנבראים, וכמו שדרשו על הפסוק אחור וקדם צרתני אחור במעשה וקדם במחשבה, וכן אמרו חז"ל במד''ר ורוח אלקים מרחפת ע''פ המים זה שמו של אדה"ר, הרי שהמחשבה לבראות את האדם קדמה לבריאת העולם, א''כ אי אזליק בתר המחשבה נסתלק טענת שרו של ים במ''ש למשה אני קשיש, דאדרבה האדם מוקדם לבריאה, וכל הנמצאים משועבדים אליו, והוכרח לציית לו וליקרע מפניו. והנה בהך מילתא איכא פלוגתא דאמוראי כתובות (ח' ע''א) אי אזלינן בתר מחשבה בבריאה, או בתר מעשה עיי''ש. ונקדים עוד אמרם ז''ל בב''ר בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין שנאמר בראשית ברא אלקים וגו', ולבסוף שתף בו מדת הרחמים וכו', ובזה יובן הטעם שהוצרך להיות קריעת י''ס בזכותו של יעקב דוקא, שהרי הים טען למשה אני קשיש ממך, והתשובה לדחות טענתו דאזלינן בתר מחשבה ובמחשבה הי' משה קשיש מני', אבל א"כ דאזלינן בתר מחשבה נתעורר עי"ז מדה"ד, שהרי במחשבה עלה לברוא את העולם במה"ד, ובקרי''ס הי' צורך לרחמים גדולים להציל את ישראל, נמצא שהי' שם שני הפכים וע''כ הי' צורך לזכותו של יעקב שהוא מרכבה למדת האמת קו האמצעי המחבר יחד שני המדות חסד וגבורה ובזכותו דוקא נקרע הים לישראל והבן.

והנה בזמן שהי' יע''א ע"ה בבית לבן הוצרך ג"כ להשתמש בשני המדות יחד חסד וגבורה, שהי' צורך להמשיך מדת החסד ורחמים שינצל מלבן הרשע שלא יוכל להזיקו בגודל כח טומאתו, וגם הי' לו צורך במדת גבורה להכניע את טומאת לבן וללחום עמו בלי הפסק, וזה הי' מצד הגבורה להמשיך עליו דינים, ואיתא בגמ' (ע''ז ד' ע''ב) אר"י לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בג' שעי קמייתא דיומא, ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דילמא כיון דמיפקד דינא דלמא מעייני בעובדי' ודחפו לי' מידחו וכו', והקשו והא אמרת ג' ראשונות הקב''ה יושב ועוסק בתורה וכו', ותירצו תורה דכתיב בה אמת דכתיב אמת קנה ואל תמכור אין הקב''ה עושה לפנים משה''ד, דין דלא כתיב בי' אמת הקב"ה עושה לפנים משורת הדין, המורם מזה דבמדת האמת הקב''ה דן במדת הדין ואינו נכנס לפנים משורת הדין.

ובזה יבואר הפסוק קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, כלומר שכבר נשתמשתי בשני המדות לטובתי, במדת החסד ובמדת אמת שהוא דין בלא חסד, א''כ ירא אני שמא נתמעטו זכיותי עי''ז, וראי' לזה ממה שנתן מקלו בירדן ונבקע הירדן, וזה ע''כ הי' על ידי שני המדות הללו, שהרי לירדן הי' טענה נגדו אני קשיש ממך, אע''כ צ''ל דאזלינן בחר מחשבה וקדמה בריאת האדם במחשבה, ואם אזלינן בתר המחשבה נתעורר מדה''ד, ולזה הי' צריך רחמים וחסדים כמו שהי' בקריעת י"ס והוצרך להשתמש גם במדת החסד, ולזה נקט דוקא נס זה כי במקלי עברתי את הירדן הזה, שזהו נתינת טעם על מה שאמר מתחלה קטנתי מכל החסדים ומכל האמת.

ונקדים עוד מ"ש בנזה"ק על דברי המדרש (ב''ר א' סי' כ"א) ב''ש אומרים השמים נבראו תחלה וכו', וב"ה אומרים הארץ נבראת תחלה וכו', ר' יוחנן בשם חכמים אמר לבריאה שמים קדמו, ולשכלול הארץ קדמה, א"ר תנחומא אנא אמרי טעמא, לבריאה שמים קדמו שנא' בראשית ברא אלקים וגו', ולשכלול הארץ קדמה שנא' ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים עכ''ד המר, וביאר בנזה"ק זלה''ה כי כבר מחלוקת ישנה בדרז"ל ובגדולי המפורשים הקדמונים אם גדולים הצדיקים ממלאכי השרת או בהיפך, וכ"א טעמו ונימוקו עמו, מאן דאמר מלה''ש גדולים מצדיקים, היינו לפי שמלה''ש הם זכים ורוחניים והם מנוקים מעון לגמרי, משא"כ הצדיקים כדכתיב אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואף כל שפע התחתונים בא מעליונים, ומאן דאמר הצדיקים גדולים ממה"ש, היינו מפני שמה"ש אינם בעלי בחירה, והצדיקים בעלי בחירה וכובשים יצרם, ואדרבה שפע העליונים מתעורר בזכות התחתונים וכו', ובכן מצאנו פשר דבר בין מחלוקת החכמים הללו אם העליונים עיקר או התחתונים עיקר, דמצד הדין ודאי העליונים עיקר, שהרי אפי' צדיקים גמורים כאבות העולם אינן מתקיימין בדין, כדתניא בפ''ג דערכין ר''א הגדול אומר אלמלא בא הקב''ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין אף הם אינם יכולים לעמוד מפני התוכחה וכו', אבל מצד הרחמים שיש תקון לתחתונים אדרבה אינהו עדיפי מעליונים, בהיותם בחיריים וכובשים יצרם.

והנה אמרז''ל בילקוט (שלח דף רנ''ג) אתה מוצא בדרכי המקום, כל מי שחביב מחבירו קדם את חבירו, תורה שחביבה מכל נבראת קודם לכל וכו', ובזה נבין פלוגתת ב"ש וב'ה במדרש הנ"ל, דכ"א אזיל לשיטתו וכפי שרשו ומידתו, דב"ה שהם מצד החסד כנודע, אמר הארץ נבראת תחלה, דמצד החסד והרחמים התחתונים עדיפי, וב''ש שהיו מצד הגבורה ס''ל השמים נבראו תחלה, דמצד הדין העליונים עיקר והתחתונים טפל, והנה אמרו ז''ל מתחלה עלה במחשבה לברא במדה''ד שנא' בראשית ברא אלקים את השמים וגו', ולבסוף שתף בו מדה''ד שנא' ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, ונתבאר בדברינו עפי''ד הזוה''ק דלאו למימרא שעלה במחשבה ולא יצא לפועל, דהא בראשית ברא אלקים כתיב דמשמע בפועל, אלא שבתחלת הבריאה דהיינו בשורש הבריאה הנקרא היולי פעל במחשבה לבד וזה הי' בדין, ואח''כ בגמר שיכלול הבריאה שתף בו מדת הרחמים, ובזה יתבאר דברי ר' תנחומא הנ''ל לבריאה שמים קדמו שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים, באשר תחילת הבריאה הי' בדין, ומצד הדין עליונים עדיפי, לכך כתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, אבל בשכלול גמר הבריאה שנשתתף בו מדת הרחמים, הארץ קדמה, דמצד הרחמים תחתונים עדיפי לכך כתיב ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים וכו', ולפיכך הזכיר שם הארץ תחלה בהאי קרא דכתיב ד' אלקים, להורות ששיתוף מדה''ד עם מדה"ר לא הי' אלא עבור הארץ ותולדותיו שאינם מתקיימים כ"א ברחמים, אבל השמים ותולדותיו מתקיימים גם בדין עכת''ד ז''ל, המורם מדבה''ק דשמים ירמוז למה''ד, שהרי השמים ותולדותיו נבראו בדין ומתקיימים בדין, והארץ ירמוז למדת הרחמים.

ועפ"י דרכו יתבארו דקדוקים הנ"ל (הובא בדרוש הקדום) בענין הברכות, בהקדם לבאר דברי רש''י ז''ל עה''פ ויתן לך האלקים וגו', ויתן ויחזור ויתן ויל''ד דמדוע הוצרך יצחק אבינו לברכו בבחי' זו, שיתן ויחזור ויתן, והלא כל מעשיו ית' נצחיים, וביכלתו ית' לברך ברכה אחת שלא יהי' לה הפסק וגבול, וכלולים בו כל הברכות עד אין תכלית, ומה צורך שיתן ויחזור ויתן, ואפ"ל עפ"י דרכנו הנ''ל דיעקב אבינו נעשה מרכבה למדת האמת קו האמצעי, הכולל שניהם יחד חסד וגבורה שהם ב' הפכים בנושא אחד, אמנם לפי בחי' יצחק אבינו הי' מדת גבורה לחוד ומדת חסד לחוד, ע''כ ברכו בשתיהם שיזכה אליהם לפי בחינתו ולפי מעשיו, וזה ירמוז ויתן לך האלקים מעל השמים, ברכה זו מצד הדין, דשמים מורה על בחי' הדין, כנ"ל דתולדות השמים נבראו במדה''ד ומתקיימים בדין, ומשמני הארץ ע"י מדה"ר שהארץ רומז למדה"ר, ומ''ש ומשמני הארץ הוא כמו או משמני הארץ ואעפ"י שלא כתיב או לחלק, מ''מ הוי כאילו הי' נכתב כן דמצינו כזה בגמ' (ב''מ צ''ד ע''ב) שהקשה שבוי' בשואל מנלן דחייב וכו' אלא כר' נתן דאמר או לרבות שבוי', האי או מבעיא לי' לחלק דסד''א עד דמתברה ומתה לא מחייב וכו', ותירצו דהכא לא צריך קרא לחלק, סברא הוא מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא ע''כ, וכמו''כ כאן יש סברא לחלק שהרי בימי יצחק לא הי' עדיין כח המחבר לכלול שני המדות כאחד, ע"כ גם בלא קרא יש סברא לחלק והוי כאילו נכתב או משמני הארץ והכוונה שיתן לך האלקים או במדה''ד או במדה"ר וכמו שאיתא במד"ר ויתן לך אלהותא (דהיינו מדה''ד) אימתי לכשתצערך לה כלומר באיזה מדה שתזכה ותצטרך אליה.

ובזה יל"פ אמרם ז''ל ויתן ויחזור ויתן, דיצחק אבינו לפי בחינתו לא המשיך אליו ברכה שתהי' כלול מחסד וגבורה גם יחד, שהם ב' הפכים בנושא א', ע"כ בירכו ויתן ויחזור ויתן, שבכל פעם יומשך אליו הברכה כפי זכות מעשיו וכפי שיצטרך אלי', אמנם יעקב אבינו מצד עצם בחינתו ולפי מידתו נמשך אליו ברכת השם כלול מחסד וגבורה גם יחד. ובזה יובן מה שפירש''י אבא אמר לי מעל השמים ומשמני הארץ, וזה אינה לא מן השמים ולא מן הארץ, שבזה שלח לו לאמר, דע''כ כל מה שיש לי מהעשירות לא בא לי מכח ברכתו של אבא, שהרי הוא לא בירך אותי רק במדה אחת או בחסד או בדין ואני הוצרכתי להשתמש בשני המידות.

וז"ש אינך כדאי וכו' ונתכוין לרמוז אליו שזכה לכל אלו מברכת השי"ת ולא מברכות אביו, וכמ"ש במדרש ילקוט אשר המתברך בארץ יתברך באלקי אמן להודיעך שכל הברכות שברך יצחק את יעקב ברכו הקב''ה מלמעלה וכו', וזה ששלח לו אינך כדאי לשנוא אותי על הברכות וכו' שהרי לא נתקיימה בי, כלומר מצד ברכת אבי לחוד לא היו מתקיימים בידי, שהרי הי' צורך לי להשתמש בב' המדות כאחד כדי להנצל מרעת לבן הרשע וסטרא דילי' ובכח זה נקרע הירדן לפני, ולולא זה לא הי' מקום שיחולו הברכות כלל, ולא זכיתי לזה מכח ברכת אבי, אלא מצד עצם בחינתי זכיתי אליהם אבל אתה,אינך'' כדאי לזה לפי בחינתך, ע''כ אין לך לשנוא אותי בשביל הברכות שהרי בוודאי לא היו מתקיימים בידך כלל, וז''פ אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ היינו או זה או זה כנ''ל, וזה אינו לא מן השמים לחוד ולא מן הארץ לחוד אלא משניהם יחד, ממילא אין לך לשנוא אותי מחמתן כיון שלא מכח ברכת אבא באו לידי, ולא היו ראויים לך לפי בחינתך.

וז"פ המדרש קומה ה' קדמה פניו וגו' קדמי' לרשיעא עד דלא יקדמינך וכו' כלומר שידון אותו השי''ת בבחינת קדם היינו בחי' המחשבה שקדם לכל מע''ב, והוא בחי' דין הקשה וממילא יהי' נשבר ולא יהי' לו תקומה כלל, אבל אותנו בנ''י עמו ונחלתו ינהל השי"ת ברחמים וחסדים ונזכה להנצל מכל צרה וצוקה על ידי רחמיו וחסדיו ית''ש, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו ב''ב אמן.

מאמר ז

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, פירש''י עם לבן גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר אינך כדאי לשנוא אותי וכו', ד"א גרתי בגימטרי' תרי"ג כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי''ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים ע''כ, ולכאורה צריך להבין מה ששלח אליו לומר לו כן, וכי הי' עשו אוהב מצות שעי"ז ימצא חן בעיניו, גם מה שדרשו ז''ל גרתי תרי''ג מצות שמרתי, לכאורה הוציאו הכתוב מפשטו לגמרי, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם.

ב) ויהי לי שור וחמור וגו' צ"ב לכאורה דאדרבה בזה יעורר עליו שנאה במה שהראה לו עשירות גדול כ"כ ומצינו שאמר יעקב אבינו לבניו למה תתראו פרש''י למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאלו אתם שבעים, שזה מעורר קנאה ושנאה, ומדוע שלח יע''א להודיעו שיש לו כל אלה.

ג) להלן בפרשה, ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, בב''ר (סו''פ ע''ה) מהו ורוח תשימו, אמר יעקב לפני הקב"ה רבש"ע אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותם זו אחר זו אלא הרווח להם מצרותיהם, באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק, ותלה עיניו למרום ובכה ובקש רחמים מלפני הקב"ה ושמע תפלתו, והבטיחו שהוא מושיעו מכל צרותיו בזכותו של יעקב שנאמר (תהלים כ') יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב ע''כ, ולכאורה הוא תמוה מ''ש בזכותו של יעקב הלא עמו הי' מדבר והול"ל בלשון נוכח, ומה"ט כתב בנזה''ק שבספרים מדוייקים גרסינן והבטיחו שהוא מושיע לזרעו מכל צרותם בזכותו שנא' וכו', אולם בכל המדרשים הגירסא כנ"ל והוא מקושי הבנה.

ד) להלן כתיב ויותר יעקב לבדו וגו' במד"ר (פ' ע"ז) אין כא-ל ישורון רוכב שמים בעזרך (דברים ל''ג), אתה מוצא כל מה שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות לע"ל הקדים ועשה ע''י הצדיקים בעוה"ז, הקב''ה מחי' את המתים ואלי' מחי' את המתים, הקב"ה עוצר גשמים וכו', מה הקב''ה כתוב בו (ישעי' ב') ונשגבה' לבדו, אף יעקב ויותר יעקב לבדו עכ"ד המדרש, ולכאורה תינח בכל הני נסים שחשבו רז"ל במדרש, הורו לנו חז''ל דכל הנסים שעתיד הקב"ה לעשות לישראל לע''ל כבר הקדים לעשות מעין בחינתם ע''י הצדיקים בעוה"ז, אולם מה שגמר אומר מה הקב"ה כתוב בו ונשגב ה' לבדו, אף יעקב ויותר יעקב לבדו, אין להם בחי' דמיון כלל, דלע''ל כשיתקיים ונשגב ה' לבדו וגו' יראו כולם גדולת ה' ב"ה ויחודו ואחדותו ויכירו כי אין זולתו ובחי' זו לא יתכן ביעקב אבינו.

ה) ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וגו' פירש"י לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמי', כי אם בשררה וגלוי פנים, וסופך שהקב''ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך ושם הוא מברכך ואני שם אהי' ואודה לך עליהן, וז"ש (יושע י"ב) וישר אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו, בכה המלאך ויתחנן לו ומה נתחנן לו בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו ויברך אותו שם שהי' מתחנן להמתין לו ולא רצה עכ''ל רש''י ז"ל, ויש להבין מדוע לא רצה יעאע"ה להמתין עד בית אל והשי"ת יברכו שם, שהי' רק זמן קצר דהא מיד לאחר שפרד מעשו בא לבית אל, כמאמר הכתוב ויאמר אלקים קום עלה בית אל וגו' שהי' עדיין קודם ביאתו לא''י, וכשבא לבית אל נאמר לו מאת הקב"ה ששמו ישראל וטעמא בעי מדוע לא רצה להמתין, וזה קשה גם על המלאך, אם לא הי' הרחבת זמן מרובה רק איזה ימים, למה בכה כ"כ והתחנן לו כי בבית אל ימצאנו, ומה ירוויח באלו המעט ימים, גם יל"ד במאמר השי''ת שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהי' שמך, ואח''כ אמר עוה''פ ויקרא שמו ישראל, ולכאורה הוא מיותר אחר שכבר גמר אומר כי אם ישראל יהי' שמך.

ו) במד"ר (פ' פ''ב סי' ו') ויאמר לו אלקים אני אל שד''י פרה ורבה וגו', ר''י ור"א וכו' אמרו עתידין בניך לעשות גוי כקהל עמים, מה קהל עמים מקריבין בשעת איסור במות, אף בניך מקריבין בשעת איסור במות, ר' חנינא מייתי לה מהכא ויקח אלי' י"ב אבנים וגו' אשר הי' דבר ה' אליו לאמר ישראל יהי' שמך, שמשעה שנתן לו השם הזה נאמר לו גוי וקהל גוים יהי' ממך, ר' שמלאי מייתי לה מהכא ויקראו שם העיר דן בשם דן אביהם אשר יולד לישראל, שמשעה שנאמר לו השם הזה נאמר לו גוי וקהל גוים יהי' ממך ע''כ. והקשו היפ''ת והנזה''ק למה תלה ענין היתר הבמה וכו' דוקא בשם ישראל כי לא קרב זא''ז, ונדחקו בפירושו עיי"ש.

ז) איתא במדרש ילקוט (רמז רפ"ו), ובמדרש שוח''ט (תהלים נ') גם בפתיחתא דרות, עה"פ (תהלים נ') שמעה עמי ואדברה א"ר חמא וכו' שמעה עמי לשעבר עד שלא קבלתם התורה שמכם ישראל כשמותם של אומות העולם סבא וחבילה וסבתה ורעמה וסבתכא, משקבלתם את התורה עמי אלקים אלקיך אנכי ע"כ. והוא הפלא ופלא מה שאמר על שם ישראל דהוי כשם עכו''ם, הלא בפרשה זו מבואר דשם ישראל הוא חשוב מאוד והקב"ה אמר לו לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהי' שמך וגו' הרי שהוא גדול וחשוב יותר משם יעקב, וגם המלאך גדלו בשם זה, שאמר כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, דשם זה הוא מראה על שררות וגדלות. והאוהחה''ק האריך ג''כ לבאר החילוק משם ישראל ליעקב, וקאמר שהבני עלי' שהם ברום המעלה נקראין בשם ישראלי והפשוטי עם מכונים בשם יעקב, וכן מבואר בספה"ק דשם ישראל הוא חשוב וגדול מאוד, וגם ק''ז זלה''ה בישמח משה רמז גדולות בשם ישראל, וז''ל עה''פ ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, ונ"ל הטעם על שם ישראל מלבד המפורש כי שרית לשון שררה וגדולה, עוד יש בר''ת יחיד שליט רבון אדון לכל, מורה על גדולת אלקינו שהוא יחיד בשמים ובארץ שליט כמשמעו, וגם על גדולת ישראל למטה יחיד מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ בני בכורי ישראל שליט וכו' עיי''ש, ואיך אפשר לקרב זאת אל השכל לומר על שם קדוש כזה שהוא כשמותם של אומה"ע.

ח) בדבדי הימים (א' א' ל''ד) עה''פ ויולד אברהם את יצחק בני יצחק עשו וישראל, פרש''י מפני כבודו של דוד אמר ישראל ולא יעקב ע''כ, וראוי להבין איזה בחי' כבוד יש לדוד המלך בשם ישראל יותר מבשם יעקב.

ונקדים קושית המפרשים ז"ל דמה נשתנה יעקב מאברהם, כי הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, אבל הקורא לישראל יעקב אינו עובר, והגם שרז"ל אמרו כי יעקב אהדרי' קרא, אמנם הא גופא קשי' למה באברהם לא אהדרי' והקפיד מלקרוא אותו אברם ולא כן ביעקב דאהדרי' ולא קפיד כלל מלקרוא אותו בשם יעקב, ובספר סמיכות חכמים כתב ע"ז הרבה תירוצים, וא' מהם הוא, דשם ישראל מורה על השררה ובחינת מלכות, ויעקב מורה על הגלות שהוא בחינת עקב שאז אין יכולין להיות נקרא בשם ישראל, שאין שררה ומלכות לישראל, וע''כ הוכרח להישאר שם יעקב על זמני הגלות, ולעתיד ב''ב כשיבוא הגואל יחזור לו שם ישראל המורה על השררה וממשלה ומלכות, ואז יהיו נקראים בשם ישראל לבד ולא עכשיו בזמן הגלות עיי''ש.

ואפ"ל עוד בענין זה עפי"מ שפירשתי בדברי חכז''ל (בפ' חלק ק"ה ע"ב) שכל הברכות שברך בלעם את ישראל כולם חזרו לקללה, פרש"י מפני שבמחשבתו הי' לקללם ובכל הברכות שברכם הי' מכוון ההיפוך, ולכאורה קשה ממ"ש הרמב''ם (בפי''א מהל' מלכים) דמי שאינו מאמין במלך המשיח הוא כופר בתורה עצמה שהרי התורה העידה עליו, גם בפ' בלעם ניבא על שני משיחים עיי''ש, ואיך יובן אמרם ז"ל שכולם חזרו לקללה ולא נתקיימו, אמנם ביאור הענין דהנה כל אלו הברכות היו מוכרחין לעבור דרך פיו של בלעם הרשע לטעם הכמוס מאתנו, גם לטעם המבואר במד"ר פ' בלק שנתן הקב"ה כח בקולו כדי שישמעו האומות מסוף העולם ועד סופו שהוא מברכן, ורצה הקב''ה שידעו האומה"ע מפי נביאם, הטובות שיגיע לישראל באחרית הימים עיין מ"ש האוהחה"ק בזה, והנה לפי שבלבו היה לקללם, על כן אותן הברכות בעצמן שאמרן בלעם חזרו לקללה מה''ט לפי שהי' מחשבתו לכך מתחלתו אמנם כל התורה כולו הי' הקב"ה אומר ומרע"ה אומר וכותב ואף פרשת בלעם מכללו, ולפי''ז ל''ק מידי דאותן הדיבורים בעצמן שאמר בלעם חזרו ונתהפכו לקללה, אבל מה שנכתב בתורה הם דברי הקב"ה ונכתבו ע''י מרע"ה ונמחקו אלו הדיבורים והם ברכות נצחיים ומתקיימים לעד, וא''ש דמרומז בה גאולה העתידה ושני המשיחים כמ''ש הרמב''ם ז''ל.

ועד"ז אפ''ל לעניננו דהנה באמת שם ישראל הוא שמו של הס"מ עפימ"ש בפרקי דר"א (פ, ל"ז) וקרא שמו ישראל כשמו ששמו ישראל עיי"ש, ולפי''ד רז''ל הי' זה הס''מ והוא שרו של עשו כנודע, והוא רצה להרוג את יע"א עוד במעי אמו כמבואר במדרש ילקוט (פ' תולדות) גם התאבקות הזה הי' לכוונה זו להזיקו, אלא ע''י שלא יכול לו הי' מוכרח לברך אותו, ומסתמא לא הי' מכוון בברכתו לטובה דהרי זה הוא שמו בעצמו ובוודאי אין זה טוב, אלא שאח''כ הבוכ''ע בעצמו קרא לו שם ישראל ובזה נמתק השם לטוב, וזהו כוונת הפסוק ויאמר לו אלקים וגו' לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהי' שמך, ושלא תחשוב שהוא אותו השם בעצמו שהס''מ נתן לו, לזה מדייק הכתוב לומר עוה''פ ויקרא את שמו ישראל, היינו הקב''ה קרא אותו בשם זה, ורק זאת נשארה לו נצחיית, וממילא שניהם אמת, דשם זה הוא שמו של הס''מ והוא שם עכו''ם דהרי הוא השר שלהם, ומה שהוא שם קדוש הוא השם שנתן לו הקב"ה.

אולם עדיין לכאורה צ''ב דהאיך יתכן לומר על שם ישראל שכן נקרא הס''מ, ולהבדיל יע''א שלימו דאבהן גם כן נקרא ע"ש זה, אמנם נ''ל ההסבר עפ''י הכלל המוסכם אצלינו דאף אליבא דמאן דלא דריש טעמא דקרא, הוא רק אם לא נכתב בפירוש הטעם בכתוב, אבל היכא דמפורש בתוה''ק טעם הכל מודים דדרשינן טעמא דקרא, והנה כאן העמיד הפסוק יסוד וטעם על שם מה נקרא ישראל, כמ''ש כי שרית עם אלקים וגו', ואמרו ע''ז במד"ר נתגוששת עם העליונים ויכלת וכו' עם העליונים זה המלאך וכו' שרו של עשו, וכו', נמצא לפי''ז ע''י שנתגבר יע''א על הס''מ ניתן לו השם ישראל ע''ש השררה כי שרית וגו', והנה כללא איכא דצדיקים ע"י שכובשים את הס''מ הם עומדים ברום המעלה ויש להם ממשלה אף בעליונים כמאמר הכתוב צדיק מושל ביראת אלקים, ואז הם נקראים ישראל ע''ש השררה זו שהוא בכח התוה''ק, אבל אם ח"ו הוא להיפך שהס''מ נתגבר ה''ה הראש על כל ע' שרים והוא המושל עליהם, וע"י שנתגבר על האדם נתחזק כחו יותר, ונותן כח לשלוחיו שיעשו אותות ומופתים, ואף גם לשנות מערכת השמים לפי ערך הכח שיש לו בממשלתו, דהרי זה לעומת זה עשה אלקים וכשזה קם זה נופל ואם חלילה הוא מתגבר אז אצלו כח הממשלה, והא בהא תליא מי שמתגבר יותר לו ניתן שם ישראל.

ובזה נל''פ מה שהשיב המלאך ליעקב למה זה תשאל לשמי, ודרשו ז"ל במד''ר והוא פלאי איני יודע איזה שם אני מתחלף, ורש''י ז''ל פי' אין לנו שם קבוע משתנין שמותינו לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים ע"כ, והיפ"ת פי' והוא פלאי שהוא מכוסה, והקשה דהרי מיכאל וגבריאל שמותיהם קבועים וכו' וא''כ מאי קאמר איני יודע איזה שם מתחלף, דמ''מ יש לו שם קבוע לא יתחלף, ותי' דשאני מיכאל וגבריאל שהם שרי מעלה ואינם מתחלפים, שהני דוקא אית להו שם קבוע והכא בסתם מלאכים השלוחים מיירי, עכ''ל, והקשה עליו בנזה''ק דאפי' להמ''ד שהי' שרו של עשו, כבר נודע שגם לו יש שם קבוע הוא השם הידוע לו ע''כ. אמנם לדרכינו מיושב דבאמת כן הוא, ששמו תלוי במעשה האדם, דאם האדם מתגבר עליו אז כבר אינו שייך לו שם ישראל ואינו נקרא עוד בשם זה, ובאותו שעה הי' יע''א מתגבר עליו, ועי''ז נלקח מאתו שם ישראל וניתן ליעקב, וע"כ לא הי' יכול להשיב לו על שאלתו מה שמך, רק אמר למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, דמעכשיו אינו נקרא עוד ישראל, ע"י שיע"א לקח מאתו שם זה, והאמת כן הוא ששמו נתחלף לפי השליחות כנ"ל, דאם יע"א נקרא ישראל אז אין הס''מ נקרא ישראל, ולהיפוך כשהס"מ נקרא ישראל אז אינו יכול יעקב להיות נקרא בשם זה, ולפי''ז אם יש ממשלת קדושה בישראל והמלוכה מתנהגת עפ''י התורה כמו שיהי' לעתיד בהתגלות כבוד שמים עלינו, כמ"ש הרמב''ם ז''ל בה' מלכים (פ' י''א) שהמלך המשיח יהי' הוגה בתורה ועוסק במצות וכו' ויתקן את העולם כולו לעבוד את השם ביחד עיי''ש, ואם עכ"פ הרוב מתנהגת כן הרי העולם נידון אחר רובו, ושפיר יכולין אז להיות נקרא בשם ישראל על בחינה קדושה, ואז באמת אין הס"מ נקרא בשם זה, דהרי אז נלקח ממנו שם זה כנ''ל, אבל אם הוא להיפוך שהמלוכה אינו מתנהגת עפ"י התורה ח"ו כמו שהוא בדורנו בעוה''ר, ואדרבה הם המה השליחיו של הס"מ וגומרין את שליחותו, וכל הכח והשפעה שלהם הוא מהס"מ בעצמו, אז הרי הס''מ המושל, וכל אלו ההולכין בדרכיו נקראין על שמו של הס''מ ישראל.

ולפי"ז יובן שפיר מה שרצה כ''כ המלאך להמתין עד בית אל, כאמרה ז''ל שבכה והתחנן לו שבבית אל ימצאנו ושם ידבר וכו', מפני שרצה להיות שם כשהקב"ה יתן לו שם ישראל, כדי שיהי' לו אחיזה בשם הזה. ויע"א לא רצה להסכים בשום אופן שהס''מ יהי' נמצא כשהקב"ה יתן לו שם ישראל, וכמו שאמרז"ל בנתינת התורה שניתנה בחשאי, מפני השטן שלא יהי' לו אחיזה בו, ועד"ז כתב הג' ר' יעקב (עי' יש''מ פ' ברכה) שע''כ לא נישנת גיד הנשה בסיני, כי על מצות גיד הנשה ממונה הס''מ, ואם היתה נשנית בסיני הי' הכרח שגה השר שלו יהי' שה ולא רצה הקב"ה שיהי' לו אחיזה בנתינת התוה"ק, ועד''ז פי' ק''ז זלה"ה בס' תפלה למשה (תהלים קי''ח כ''ו) בפסוק ברוך הבא בשם ה' וגו' אמרה ז''ל דמ"ה וסמ''ך שבלוחות בנס היו עומדים, כי עצה שמו של הידוע ידוע (ס''מ) וכו' ורצה השי"ת שלא יהי' לו שום אחיזה בתוה"ק וכו' ומה שהוא בדרך נס אין לו אחיזה בו, דלא עביד קוב"ה ניסא לרשיעא עיי"ש, וכמו''כ עד''ז הי' טעמו של יעקב אבינו, במה שלא הסכים לדברי המלאך להמתין עד בית אל שיסכים עמו שם על הברכות, לפי שלא רצה שיהי' הס''מ שם כשינתן לו שם ישראל כנ"ל.

ואפ"ל עוד בזה דהנה עכשיו הי' יע"א בחו"ל, ובית אל הוא כבר בא''י, ורצה הס"מ שיהי' גם הוא בא''י אז כשינתן ליעקב שם ישראל, אבל יע''א לא רצה בשום אופן שיהי' לו בא''י אחיזה והשפעה, ובעודו בחו''ל הי' רוצה להכניעו, וע''ז הי' המלאך בוכה ומתחנן לו שבבית אל יברך אותו בכל מיני ברכות אלא שירשה אותו לילך לשם, וזה לא רצה יע"א בשום אופן, כי בא''י יש לו כח יותר להתגבר כנודע, וכמו שפי' הרמ''ע הפ' יגער ה' בך השטן וגו' הבוחר בירושלים שהשטן בוחר בירושלים עיי"ש, וע''ז הי' לו התאבקות עמו שלא יניחו ליכנס לא''י

עכ"פ בשם ישראל איכא שני בחינות, א' מה שהס"מ קרא לו, וא' מה שקרא לו הבוי''ת אח''כ וכנ''ל דאם מקושרים בהקב''ה ומקיימים את מצותיו בשלימות אז הוי שם ישראל שם קדוש על הבחינה שקרא הקב''ה ואז אין הס''מ נקרא ישראל כי נלקח ממנו הממשלה וניתן לישראל, אבל אם חלילה הוא להיפוך שאין ישראל דבוקים בהקב"ה ובתוה''ק ואין מקיימין מצותיו ית''ש והולכין ח''ו בדרכו של הס"מ, אז הס"מ נקרא ישראל ע''ש הממשלה, ולהולכין בדרכיו הוא נותן כח והשפעה והם ג''כ נקראים בשם ישראל על שמו והוא מר מאוד.

ובזה יתבאר למה באברהם קפיד קרא שלא לקראו בשם אברם עוד ולא כן ביעקב שנשאר לו גם השם יעקב, דבאברהם מתחלה ניתן אליו השם הזה ע"י הקב"ה, ואינו צריך לו עוד שם אברם, שתמיד ישאר על בחי' זו להיות נקרא אברהם, אבל ביע"א מקודם ניתן לו השם ישראל ע''י הס"מ, ואם אין מקושרים חלילה בהקב"ה אסור להיות נקרא בשם ישראל, דהרי אז הוא שם ישראל על בחינתו של הס"מ ומוכרחין להיות נקרא בשם יעקב ע"כ לא נעקר לגמרי שם יעקב ויש צורך בו על הזמן כשלא יהיו ישראל בבחי' זו להיותם נקראים ישראל על בחי' הקדושה, והנה יעקב והשבטים הק' הרי הם היו מקיימין את התוה''ק עד שלא ניתנה, ואף כרגע לא נפרדו מדביקות אור פני מלך חיים, והיו דבוקים בהקב''ה ובמצותיו ית"ש, לזה שפיר היו יכולין להיות נקראים בשם ישראל על הבחינה שקרא הקב"ה ליעקב אבינו כן, אבל אח"כ שנשתעבדו במצרים, מגודל זוהמת ערות הארץ נפלו במ''ט שערי טומאה ועדיין לא הי' להם כח התורה, ע"כ לא היו ראויים להקרא עוד בשם זה כ'א על בחינ' שקרא הס"מ ואז הוי שם ישראל כשם עכו''ם, וז''ש במדרש עד שלא קבלתם את התורה שמכם ישראל כשמותם של אומה''ע וכו', אבל אחר שנזדככו וקבלו את התורה, אמר הקב"ה שמעה עמי ואדברה "ישראל'' ואעידה בך אלקים אלקיך אנכי, כי מעכשיו תהיו נקראים בשם ישראל על בחינה שקראתי אתכם וע"ש קבלת אלקות עליכם וז"ש משקבלתם את התורה אלקים אלקיך אנכי.

ובזאת יתורץ לנו קושיות הט''ז (סי' מ"ו) דלמה תקנו ברכת שלא עשני גוי בדרך שלילה, ומדוע לא תיקנו לומר שעשני ישראל, אמנם לפי מה שנתבאר דשמו של הס"מ הוא ישראל ובחי' זו הוא שם עכו''ם. א''כ ברכה זו שעשני ישראל יכול גם עכו"ם לברך, ע''כ אומרים שלא עשני גוי וזאת הברכה אין יכול העכו"ם לברך דבאמת הוא גוי אף אם שמו הוא ישראל.

ובזה יובן דברי המדרש הנ''ל עה''פ ויאמר לו אלקים וגו' גוי וקהל גוים וכו' עתידין בניך לעשות גוי וקהל גוים, דבאמת ע''י שהיו קוראים א''ע בשם ישראל גא כשלא היו ראויים להקרא כן על בחי' הקדושה, זה גרם להם לעשות כמעשה הגוים, והנה מה שאלי' הקריב קרבנות בחוץ אף שהי' בשעת איסור במות אבל הרי עשאה בהיתר ועל פי הדיבור, אמנם בזמן שעשו פסל מיכה זה הי' ממש כמעשה הגוים דהוי ע"ז ממש שעשו ע''י שם ישראל, כמ"ש ביפ''ת שלכך הזכיר הכתוב בפסל מיכה, "אשר יולד לישראל'' שבזה נתלה טעותם, כי כשנאמר ליעקב מפי ד' ישראל יהי' שמך, שם נאמר גוי וקהל גוים, שיעשו לפעמים כמעשה הגוים להקריב בשעת איסור הבמות עיי''ש, אבל טעו בדעתם כי נבואה זו נאמר על אלי' וכו' עכת"ד, עכ''פ מבואר שסיבת טעותם נמשך ממה שכינו את עצמם בשם ישראל כשלא היו ראויים אלי' והבן.

והנה כל זה גילו חז''ל על אותן הזמנים ועל ענינים שנעשו אז, ובעוה"ר בזמנינו רואין יותר איך שעושין מעשה הגוים בשם ישראל ומבואר בפי' במדרש שהפסוק מרמז ע''ז שיעשו מעשה הגוים בשם ישראל, ובזה רמז לו הבוכ''ע שעל שם ישראל צריכין להשגיח, דאם ח"ו עושין כמעשה הגוים אז הוא על בחינתו של הס''מ, ונעשה הוא המשפיע וכל הכח הוא רק ממנו, ואמרז"ל במדרש (פ' ע"ו) עה"פ הצלני נא מיד אחי מיד עשו, שאמר יע''א הצל את בני לע''ל מיד בני בניו שבאו עליהן "מכחו של עשו" וכו' מבואר שיע''א רמז בזה על זמן הגלות והתפלל עבורנו שיציל אותנו הקב''ה מבני בניו שבאין מכחו של עשו, ונכלל בזה הע"ר ששרשם מזרע עמלק כמבואר בזוה"ק (פ' בראשית) וכמו"ש בס' אור החמה וברקנטי ובש"ך על התורה, שכל כחם הוא מהס"מ שהוא שרו של עשו, וזה שהתפלל יע"א שיציל הקב"ה את בניו מכחו של עשו היינו מאותן הבאים בכחו.

ויתבאר דברי המדרש הנ"ל (קושיא ג') שהבטיחו הקב"ה שהוא מושיעו בזכותו של יעקב, דהנה יעקב אבינו התפלל בשביל דורות העתידים כמבואר במד''ר שם ורוח תשימו וגו' הרווח להם מצרותיהם עיי''ש, וראה גודל השפלות של אלו הדורות וע''ז בקש רחמים, והקב''ה שמע תפילתו והבטיחו שהוא מושיע אותן מכל צרותיהן בזכותו של "יעקב'' דהיינו בזכות אלו שנקראין בשם יעקב, ולא באלו שבעוה"ר הולכים בדרך עשו ונוטלים לעצמם ממשלה קודם הזמן וקוראים א"ע בשם "ישראל'' שהוא על בחינתו של הס''מ והוא כשם עכו''ם, דאם מתנהגין בדרכיהן נופלין ממילא לגמרי בדרך האומות, וכוחם בא מכחו של הס''מ, אבל אנו בנ''י המאמינים בה' ב"ה ובתורתו הקדושה נקראין בשם יעקב היינו על בחינה הנ"ל (בס' סמיכות חכמים) כי שם יעקב מורה על הגלות וישראל סובלים ומקבלים עליהם עול הגלות, ובזכות האמונה בהקב"ה שממתינים על מלך המשיח ואין לוקחים לעצמם ממשלה קודם הזמן, יהי' גאולתם של ישראל, וכמו שמבואר בילקוט (פ' בא) דבזכות נטרונא יגאלו ישראל ממלכות רביעי עיי''ש, וגם יע"א בעצמו לא רצה גאולה קודם הזמן כמבואר במדרש שעשו רצה ליתן לו מלוכה וממשלה, ויע"א השיב לו ודפקום יום א' וגו' וכמו שביאר בעל העקידה זלל''ה בענין הוויכוח שביניהם (הובא לעיל), וראה יעקב אבינו שיעמוד דור כזה, שיקחו ממשלה לעצמם ויגרמו כל הצרות ח"ו, וע"כ בכה והתפלל עליהם ובקש רחמים מאת הקב"ה ושמע תפלתו והבטיחו שהוא מושיעו מכל צרותיו בזכותו של יעקב היינו בזכות שיקבלו עליהם גזירת הגלות בבחינת יעקב ולא יקראו עצמם ישראל שנא' יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי "יעקב''.

ויתבאר דברי המדרש הנ''ל ויותר יעקב לבדו ע"ד שאמר אלי' (מ"א י''ט י') ואותר אני לבדי נביא לה', ופי' הרד''ק דמהו לבדי הלא נותרו המאה שהחביא עובדי', אלא לפי שלא היו נודעים הרי הם כאילו אינם עכ''ד. ולכאורה עדיין צ"ב דאין זה לבדו אם נשארו עוד נביאים, וראיתי באיזה ספר שכ' שאלי' הנביא התנבא על העתיד, על זמן שיתבטל הנבואה ולא יהי' בנמצא שום נביא זולת אלי', שהוא מצוי אף בדור הגלות, כדאשכחן בחז"ל בכ''מ שנתגלה אליהו הנביא אליהם, ועל אלו הזמנים התנבא ואותר אני לבדי נביא לה', שראה בנבואה שפלות הדורות העתידים, שלא יהי' בישראל לא נביא ולא חוזה ברוה''ק, ואליהו לבדו יותר עכת''ד.

אמנם אפשר לפרשו שאמר אלי' הנביא כן על זמנו, דאף שהיו עוד נביאים אבל לפי שרובם היו תחת השפעת נביאי הבעל שהיו מתנבאים בשקר בשם ה', ומאה נביאים שהחביא עובדי' גם הם לא גילו דעתם ונבואתם מפני היראה, ולא הי' רק ואלי' לבדו שנשאר נביא לה', וזאת מודיע לנו הכתוב באומרו ונותרתי אני "לבדי'', נביא לה', שאין להתפעל מדעת הרוב שהם היפך דעת תוה"ק והיפך דרך האמת, ואף אותן שאין מגלים דעתם בפירוש להיפך מדרך האמת, אבל מחזיקים בנושאי דגל השקר ומתחברים עמהם בלי ספק שסופם להיות נופלים בידם ויתפסו לדעתם, וע"כ אמר אלי' ונותרתי אני לבדי שכן צריך להיות שלא להתחבר עמהם, וזה הי' בדורותיו שהי' עדיין נביאים, ומה נענה אנן בתרי' שבעוה"ר הגענו לשפל המצב שכל הדור נתפסו, בודאי צריך להחזיק בבחינה של "לבדי" ואף אם ישאר יחידי בעולם אין להביט רק אל האמת, ומה שהוא אמת אף כל הדור כאחד אין יכולים לחלוק עלי' ולהכריע נגדו והמה בטלים ומבוטלים נגד צפרנם של הראשונים, ואמרו ז"ל במדרש על מרדכי שנקרא יהודי ע''י שהוא הי' היחידי בעולם בדרך ה' ולא הביט ולא נתפעל מהרוב שהם היפך דעת תוה''ק, וה

ר''י עמדין@33 צוה לבנו דאפי' אם ישאר יחיד בכל העולם בשיטתו הבהירה, ג"כ אל ירא ולא יחת ורק על מעמדו יעמוד, וכמו שפי'

הרה"ק מהר"ר ברוך ממעזבוז זלה"ה@33 עה"פ שאמר דהע"ה נעים זמירות ישראל (תהלים מ"ו) על כן לא נירא בהמיר ארץ, דהיינו המיר הוא מלשון ימיר דתו ר''ל וז''ש אף בהמיר ארץ אם כל העולם ימירו ח"ו את דתם, אע''פ כן לא נירא ואחזיק באלקי ישראל ולא אמירנו רק על מעמדי אעמוד, ונראה לי לפרש באופן אחר לדרכנו דהמיר הוא מלשון המר ימירנו, ובא לומר דאף אם רואין שכל הדור המירו עצמן דהיינו שנתחלפו ונשתנו מדורות הקודמים מהיפוך להיפוך, שכל מה שאסרו המה מתירים, אעפ"כ לא נירא אף בהמיר ארץ ואף אם העולם כולו ותהפך לא אירא רק על משמרתי אעמוד, ולא אזוז מדרך הראשונים שהוא הדרך האמת.

ועד"ז יתבאר דברי המדרש הנ''ל ויותר יעקב לבדו, היינו בחינת יעקב, ר"ל דאלו שהם בחינת יעקב יוותרו לבדם, ולא יתחברו אל הרוב התועים ולא ישתתפו עם אלו שנקראין ישראל רק ויותר "יעקב לבדו" וצריך להיות מוכן ומזומן לזה ורק עי"ז נזכה שיהי' ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ויתוודע שיש בורא עולם והאלילים כרות יכרתון ולא ישאר מהם שריד ופליט וכלא היו ולא ישאר רק כח האמונה בהקב"ה ובתורתו הק' והמאמין לא יחיש, וז"ש המדרש דעי''ז נזכה שיתקיים מה שכתוב בהקב''ה ונשגב ה' לבדו, אם גם אנו נשמור ונקיים ויותר יעקב לבדו על הבחינה שאמרנו.

ונבוא לביאור דברי רש''י ז''ל עה''פ (בד''ה א' א') ויולד אברהם את יצחק, בני יצחק עשו וישראל, ופי' מפני כבודו של דוד אמר ישראל ולא יעקב ע"כ, דהנה מתחלה ניתן לו שם יעקב, ומה שאח''כ נקרא בשם ישראל שהוא מורה על השררה כנ"ל, ניתן לו כן ע"י הקב''ה ולהורות כי אין ליקח שררה מעצמם, זולת אם הקב"ה הוא הנותן, והנה בחינת מלכות ניתן רק לדוד המלך כמ"ש שלא יכבה נרו לעולם ועד, דע"י שנתמנה למלך מאתו ית' נשארה מלכותו נצחי, נמצא דמה שקרא הקב"ה את יעקב בשם ישראל ע"ש השררה ומלכות שייכת רק לדוד המלך, כי רק לו יאתה בחינת מלכות ולא לזולתו, וכמ"ש הרמב"ה כי המלכות שייכת רק לדוד ולזרעו ועל כסאו לא ישב זר, ומטעם זה נענשו החשמונאים מפני שנטלו מלוכה לעצמם ואינם מזרע דוד, שלו לבדו שייך המלוכה כמ''ש ועבדי דוד מלך עליהם. והנה באמת הי' צריך הכתוב להזכיר גם שם יעקב, לרמז שבגלות אין לנו רק בחינת יעקב ולא ישראל שהוא בחינת מלכות, אלא מפני כבודו של דוד כי לו שייך המלוכה, מזכיר הפסוק שם ישראל, והוא בסודן של דברים לרמז זאת על העתיד, אבל אליבא דאמת אין לנו עכשיו רק שם יעקב וכך הי' צריך הכתוב לומר עשו ויעקב, דקודם ביאת המשיח אסורה המלוכה ושררה דזה שייך רק לדוד שלעתיד ב''ב בזמן הגאולה יחזיר אליו המלוכה, וע''כ מפני כבודו של דוד אמר ישראל שידעו ויצפו על דוד המלך שלו שייך המלוכה, ומי שמצפה על מלכות לא יצפה רק על מלכות דוד המלך שיתגלה ב"ב.

ואמרתי רמז על מה שאמרו ז''ל (בפ' חלק ק''ה ע"א) חוצפא מלכותא בלא תגא היא ע''כ, ע''ד שאמרו במשנה (י''ג פ''א דמס' אבות) ודאשתמש בתגא חלף ופי' הרע''ב המשתמש בכתרה של תורה, וכתב התוי"ט שאמר תגא סתם ולא פי' של תורה לפי שסתם כתר כתרה של תורה, כי כל הכתרים זולתו אינן כלום, הרי שסתם תגא הנזכר בדברי חכז"ל סובב על כתר התורה ולכן אמרו על חוצפא שהיא מלכותא בלא תגא ר''ל מלכות שהוא לא כתורה, ובעוה"ר וכי יש מלכות חצופה יותר ממלכות המינות השורר כעת בארה"ק, שהביאו עלינו כל הצרות והתלאות עד אין חקר וצריכין אנו לרחמים גדולים מן השמים, ה' ישמרנו מהם ומהמונם, וחלילה אף במחשבה קלה להרהר בע"ז והוא יותר גרוע ממנו שהיא המקור דמינות והוא חוצפא מלכותא בלא תגא בלי כתרה של תורה. ונזכה להיות דבוק באמונה אמיתית ולעשות רצון הקב"ה בכל עת ובכל רגע ונהי' דבוקים בהקב''ה ובמצותיו ית"ש בקדושה ובטהרה באמת ובתמים, והבוכ"ע ישמח לבבות בני ישראל בישועה אמיתית, ונזכה לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר ח

וישלח יעקב מלאכים וגו' ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב וגו', צ''ב כוונת הכפל, דכבר אמר ויצו אותם לאמר למה הוצרך לכפול כה תאמרון וגו', ויספיק שיאמר ויצו אותם לאמר כה אמר עבדך יעקב וגו' וכן דיקדק האוהחה''ק.

ב) ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך פרש''י להודיע שאני בא אליך, והאברבנאל טען ע''ז וכתב לא ידעתי מה הפיוס בהודעה זו שיעקב אשר חטא לו בא אליו.

ג) בילקוט ראובני מביא מדרש וז''ל ויגע בכף יריכו וגו', כשראה ס"מ שלא יוכל להזיק ליעקב, נתן עיניו ביוצאי יריכו והם נדב ואביהוא וכו', וצ''ב איך נרמז בפסוק נדב ואביהו, גם הרי היו כמה סיבות ומאורעות בכמה דורות צדיקים, מכח הקטרוג והדין שהוא משורש ספרא דילי', ולמה נקט נדב ואביהוא דוקא.

ד) ויאמר שלחני וגו' ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, פרש''י הודה לי על הברכות, לכאו' ראוי להבין למה עיכבו ולא הניחו לילך, אחרי שהיצר לו ולחם עמו ונגע בכף יריכו ועכשיו שרצה להיפטר ממנו, הי''ל להניחו ולא לעכבו אצלו.

ה) ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וגו' איתא בפדר''א קרא שמו ישראל כשמו שנקרא ישראל וצ''ב.

ו) ויאמר למה זה תשאל לשמי וגו' פרש''י בשם ב''ר אין לנו שם קבוע, משתנין שמותינו לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים, וכן איתא בב''ר לא כשם שנקרא עכשיו, כך הוא נקרא לאח''ז וכו', הקשה היפ''ת הרי מצינו מיכאל וגבריאל וכדומה הרבה מלאכים ששמותיהם קבועים ולא יתחלפו, ותירץ לחלק דמלאכים שהם שרי מעלה אינם מתחלפים שמותיהם ושליחותם, והכא מיירי בסתם מלאכים השלוחים וכו', והקשה בנזה''ק דלמ''ד שהי' שרו של עשו, הרי נודע שגם לו יש שם קבוע הוא השם הידוע, וצ''ב דרז''ל שאמרו שנשתנה שמו לפי עבודת השליחות, וע"ק ממ"ש ז"ל והובא ברש"י פ' וירא בהפיכת סדום דאין מלאך עושה ב' שליחות, וע"כ נשלחו לאברהם ג' מלאכים, א' להפוך את סדום, וא' להציל את לוט והוא אותו שבא לרפאות את אברהם דרפואה והצלה מענין א' הוא, והשלישי שבא לבשר את שרה כיון שעשה שליחותו נסתלק לו, ולפי''ד המדרש כאן הרי אפשר למלאך א' שיעשה ב' שליחות בזה אחר זה, ע''י שנשתנה שמו בכל פעם לפי עבודת השליחות וצ''ב.

ז) להלן בפרשה כי אמר אכפרה פניו במנחה וגו' ולכאורה למה הוצרך הכתוב ליתן טעם על שליחות המנחה, בפרט שהטעם מובן מאליו, וכללא הוא דבכל מקום שמפורש הטעם בכתוב, לאיזה כוונה נאמרה ויש קפידא בדבר כמ''ש הב''ח בה' סוכה, ובפשטות אפ''ל דלכאורה איך הותר ליעקב לשלוח לעשו מתנה גדולה כזו, והרי יש איסור בדבר משום לא תחנם שדרשו ז''ל במס' ע"ז (דף כ' ע"א) לא תתן להם מתנת חנם, וקיימו האבות כל התורה כולה, ע"כ נותן הכתוב טעם כי אמר אכפרה פניו במנחה, ובכי האי גוונא שמקבל ממנו תועלת מותר, ומכ''ש במקום דאיכא חשש פיקוח נפש. אמנם גם טעם זה מובן מאליו וידוע לכל, ומפורש בפרשה שהי' מתיירא ממנו והכין עצמו לדורן ולמלחמה, ולא הי' צריך הכתוב להאריך בסיפור הטעם בשביל הודעה זו לבד, גם צ''ב אריכות הלשון במנחה ההלכת לפני ואח''כ אראה פניו, וכבר ביאר הכתוב ושנה ששלח המנחה לפניו והוא הלך אחרי', ומנפק''מ בהודעה זו אם הלך אחרי' או לפני'.

ח) והיותר תימה שאחר שכבר נתרצה ונתפייס אליו וישקהו, הפציר בו עוד שיקח ממנו המתנה, והרי כבר אזיל הטעם כי אמר אכפרה פניו, ולא הי' צריך עוד לפייסו ולשחדו, גם חשש סכנה לא הי' עוד, ואיך הותר לו לתת מתנת חנם, (וכבר ביארנו בזה בדברנו לעיל).

ט) להלן בפרשה ולקחת מנחתי מידי כי ע"כ ראיתי פניך כראות פני אלהים וגו', פרש''י ראיתי פניך והם חשובין לי כראיית פני המלאך שראיתי שר שלך וכו', ד''א שנתכוין יעקב להפחידו ולאיים עליו, שיאמר ראה מלאכים וניצול כדי שיתיירא ממנו, אבל איך יתקשר טעם זה עם משה''כ ולקחת מנחתי מידי, ואין בזה טעם על לקיחת המנחה וצ''ב.

ונבוא אל הביאור עפ''י המבואר בדרז''ל דכל ענין הפרשה הי' הכנה ופועל דמיוני על העתיד, וכבר הבאנו לעיל דברי הזוה''ק (פ' בראשית) וז''ל ויעקב בגין דחמא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומיא וכו', אמר ויירא יעקב מאוד ויצר לו, ופליג עמא קדישא בגלותא לג' סטרין וכו', עיי"ש שביארו כל הפרשה על גלות אדום, וכן דרשו ז''ל בב''ר הצילני נא מיד אחי מיד עשו, הצל את בני לע"ל מיד בני בניו שבאו עליהן מכוחו של עשו, ועוד דרשו ז''ל אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום, והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות, ובאמת לא הי' יעקב אבינו מתיירא לא מעשו ולא משר שלו, כי הי' כוחו גדול להתגבר כנגדם, גם כבר הובטח לו מהשי"ת והנה אנכי עמך ושמרתיך וכו', אמנם כל יראתו ופחדתו הי' בשביל דורות הגלות העתידים, ודוחקא דגלותא בסוף יומיא. ועוד אמרז''ל במד"ר (פע''ז ס''ד) (הביאו הרמב''ן ז''ל) ויגע בכף יריכו נגע בצדיקים ובצדקניות בנביאים ובנביאות שהן עתידין לעמוד ממנו, ואי זה זה דורו של שמד, ופי' הרמב''ן ז''ל דהענין כי המאורע כולו רמז לדורותיו, שיהי' דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהי' קרוב לקעקע ביצתן, והי' דור זה בימי חכמי המשנה בדור של ר"י בן בבא וחביריו, כמ''ש א"ר חייא בר אבא אם אמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן, ובלבד שיהרגני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושים בדורו של שמד היו מביאים כדוריות של ברזל ומלבנין באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהם, וסיים הרמב"ן ז"ל ויש דורות שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו כמו שרמז ויבא יעקב שלם עכ''ל.

ובנזה"ק האריך בביאור המדרש הנ''ל עפימ''ש בזוה''ק ובספרי חכמי האמת שעל כל אבר מרמ"ח איברים ממונה מלאך א' והיצר הרע ממונה על גיד הנשה, ולפיכך השר הידוע שהוא השטן והיצה''ר, לא נתגבר על יעקב בשום מקום כי אם בגיד הנשה, בהיות שם מקורו ושורשו, וכאשר נגע ופגע באותו מקום, מאז נפגם ביותר בזוהמת טומאתו, וע"כ אמר הכתוב לא יאכלו בנ''י את גיד הנשה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, כלומר שנפגם בזוהמת טומאתו לפיכך נאסר באכילה. אמנם לא הי' רושם פגם מזוהמת החיצונים ביעקב עצמו, בהיותו קדוש ה' מובחר שבאבות, ולא יכול לו הס"מ לנגוע בו, אלא שפגם בזרעו יוצאי יריכו, ונוסף על זוהמת התאו' של היצה''ר הנמשך מששת ימי בראשית, נמשך מזה עוד טומאה הכרחיות בגזירת אונס, וז''ש בדורו של שמד שגזרה אומתו של עשו על זרע יעקב לבטל מהם תורה ומצות בכפי', ע''י יסורים נוראים ומיתות משונות ר''ל, ומ"מ לא הי' זה אלא לפי שעה ולא נתקיים ח"ו, וכמו ששוב זרחה השמש ליעקב לרפאותו, מזה נרפא ג''כ שוב שבר מחלת זרעו בביטול הגזירה, כמבואר במד''ר להלן ויזרח לו השמש, ר' הונא בש"ר אחא אמר כך היתה השמש מרפא באבינו יעקב ומלהטת עשו ובאלופיו, אמר לו הקב"ה את סימן לבניך מה את השמש מרפא בך ומלהטת בעשו ובאלופיו, כך בניך תהא השמש מרפא בהן ומלהטת במכחישי השם.

עכ"פ מבואר מדברי חז''ל דכל ענין הפרשה מה שהכין יעקב את עצמו לדורן ולתפלה ולמלחמה נגד עשו הרשע, וכן מה שלחם עם השר שלו שהוא הס"מ, הי' הכל הכנה ופועל דמיוני על דורות העתידים, ואף שלא הי' יכול יעקב אבינו לנצחו לגמרי ונגע ביוצא י יריכו, ועי"ז נגרמו החרבנות והגזירות האיומות בדורו של שמד, כי עדיין לא הי' הזמן של תיקון השלם שינוצח הס"מ ויתבטל מן העולם, ואפשר שע"כ לא ניתן הרשות והכח מן השמים ליעקב אבינו שינצחו לגמרי, אבל אעפ''כ בכוחו הגדול הכין כח הצלה לדורות העתידים, שעכ"פ ישארו זרעו ולא יכלו ח"ו מתוקף הצרות והשעבוד והגזירות, ולבסוף יתרפאו כאשר נתרפא הוא. ובזה יבואר מאמה"כ ויחץ את העם אשר אתו וגו' אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה, פרש"י על כרחו כי אלחם עמו, וקושית המפרשים ידוע וכי הפקיר חלילה מחנה הראשונה, ואין דוחין נפש מפני נפש, גם אם הי' בטוח יעקב אבינו ע''ה בכוחו להציל את מחנה השני', כמשפרש''י והי' המחנה הנשאר לפליטה עכ"ח כי אלחם עמו, א"כ למה פתח פה לשטן לומר על המחנה האחת והכהו, והלא הוא עבר לפניהם והי' יכול להציל גם את מחנה הראשונה מידו.

אמנם כ''ז הי' פועל דמיוני על דורות העתידים, ולא הוצרך יעקב אבינו לחלוקה זו בשעתו, כי הי' בכוחו להציל גם את מחנה הראשונה, ולא יכול עשו ושרו לנגוע בו ובבניו הקדושים כלל וכלל, לגודל קדושתם וכוחם הגדול, אולם ראה יע''א ע''ה כי עדיין לא הגיע הזמן התיקון השלם, ולא ניתן לו רשות לנצחו לגמרי ולהעבירו מן העולם, וראה מה שיארע לבניו בגלות אדום מהגזירות וחרבנות, בדורו של שמד ובדורות שאח''ז עד דורינו האחרון, שסבלו ישראל מהס''מ ואומה הרשעה זו הריגות וכליון, עד שכמעט נגדעה כל קרן ישראל, וכ''ז נגרם ע''י שנגע בכף ירך יעקב ועי''ז נגע ביוצאי יריכו, והשיג יעקב אבינו שא''א למנוע זאת לגמרי, והכין עכ"פ כח הצלה ועשה פועל דמיוני להצלתם. ואיתא במדרש שוח''ט ובילקוט תהלים יגל יעקב ישמח ישראל, יגל אברהם ישמח יצחק אין כתיב כאן אלא יגל יעקב וכו', למה יעקב שמח מכל האבות, אמר ר''ל כשישראל חוטאין יעקב מרגיש במערת המכפלה וכו', וכן כשתבוא השמחה יעקב שמח בה מכל האבות וכו', כשתבוא הגאולה והישועה לישראל יעקב ישמח יותר מכל האבות, לכך נאמר יגל יעקב וגו' עכ''ד, וק''ז זללה''ה בתפלה למשה עמד בזה דהוא גופא טעמא בעי למה יעקב מרגיש יותר בצערן של ישראל עיי''ש מ''ש עפ''י דרכו.

ופירשתי עפימ"ש ז''ל במס' תענית (דף ה' ע"ב) א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת, ויליף לי' מקרא דכתיב (ירמי' ל') ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, פרש''י שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו, כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו' ודרשינן ישראל סבא וכו' והנה יש פלוגתא בזה אם האבות מרגישים בצער בניהם בעוה''ז, ויש אומרים דרק אם מודיעים להם (עיין ברכות י''ח י''ב) ובתוס' (סוטה ל''ד ע''ב) כתבו התוס' דממסקנת הגמ' דברכות הנ''ל משמע, דאפי' אבות העולם לא ידעי בצער בניהם, אלא שע''י תפלה מודיעין להם עיי"ש, אבל יעקב אבינו לא מת, ודאי מרגיש בצער ישראל יותר משאר האבות, וע"כ כשתבוא הגאולה יעקב ישמח יותר ויקדים לשאר האבות, וז"ש יעקב אם יבוא עשו אל המחנה הא' והכהו בדורו של שמד ובימי חבלו של משיח, כי לא הי' יעקב אבינו יכול למנוע זאת, כי לא ניתן לו רשות עדיין להעבירו מן העולם ולנצח הס"מ לגמרי, שלא הי' הזמן התיקון השלם עדיין כנ''ל, וע''י שנגע הס"מ בכף יריכו עשה פעולה ורושם שישלוט להיצר ליוצאי יריכו, אבל עכ"פ הכין יעקב כח הצלה בתפלתו ובדיבורו במה שאמר והי' המחנה הנשאר לפליטה, ועי''ז הציל פליטה הנשארת מכליון ושמד והריגות ר"ל, ועדיין כוחו וזכותו מגין עלינו בגלות, ובזכותו אנו נושעים ע''י שמרגיש בצערן של ישראל ומעורר רחמים עליהם, וכמ''ש רש''י ז''ל בגמ' תענית הנ''ל שיביאנו הקב"ה בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו. וזה נרמז בדברי רש''י ז''ל והי' המחנה הנשאר לפליטה על כרחו כי אלחם עמו דאז בעת הגאולה יהי' לו רשות מן השמים להלחם עם עשו ושרו, ועשה ע''ז פועל דמיוני כמ''ש והוא עבר לפניהם וכמו''כ יהי' לעתיד, ואפי' בימי חבלי משיח שלא ינתן עדיין לו רשות להעבירו מן העולם, אעפ"כ ילחם עם כוחות הס"מ וחיילותיו, ובכוחו וזכותו הגדול ימתיק להקל מעלינו עולו של עשו, וזהו תוכן כל הפרשה.

ובזה יובן מה שהוסיף רש''י ז''ל בתחילת הפרשה עה''פ ואשלחה להגיד לאדוני וגו' להודיעך שאני בא אליך, כי הי' יסוד השליחות הודעה על לעתיד, שלא יכביד עולו על בניו כי יבוא וילחם נגדו, וכמו שסיים בסוף הפרשה עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, ופרש"י בשם מדרשי חז"ל ואימתי ילך בימי המשיח שנא' ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, דבפשטות קשה למה בישר לו על ביאתו, ולא הי' עשו צריך אליו וכן הקשה הרמב''ן ז''ל, אמנם הי' הבטחה זו לרמז הנ"ל. ובזה יבואר כפל האמירה שבראש הפרשה ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב וגו' (עיין קושיא א') כי הי' אמירה זאת לשעתה ופועל דמיוני על לדורות, וע''כ בא הכתוב בכפל הלשונות לרמוז לשעה ולדורות.

ולדרכינו יבואר המדרש הנ''ל ויגע בכף יריכי נתן עיניו ביוצאי יריכו והם נדב ואביהוא (עיין לעיל קושיא ג') עפי''ד הזוה''ק והמקובלים, כשהרג פנחס לזמרי באו עליו שבטו של שמעון להרגו ויצאה נשמתו מפחד, ונתעברו בו נשמת נדו"א ובגיני' נשארו חי לעלמין, ופי' בזה בזוה''ק פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שהי' גם בן אהרן ע"י נשמת נדב ואביהו שנתעברו בו, ואיתא במגלה עמוקות (אופן כ"ה) דע''י שזכה פנחס שיתגלגלו בו נשמת נדו"א, מאותן ב' נשמות זכה להיות מלאך וכו', ובתרגום יוב''ע ואעבדיני' מלאך קיים ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא, ואמרז''ל פנחס זה אלי' וזכה לזה ע''י נשמת נדו"א כנ"ל. והבאתי כ''פ דברי הפלתי ז"ל דכשיהי' הגאולה בבחי' אחישנה לא יקדים אלי' לבשר הגאולה, רק כשיהי' בעתה, ובארתי טעמו עפימ''ש הרמב''ם ז''ל בה' מלכים (פי"ב ה''ב) שקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא ליישר ישראל ולהכין לבם, שנא' הנה אנכי שולח לכם את אלי' וגו', וברוב המקומות בדברי חז''ל מבואר שאלי' יחזור בתשובה כל ישראל לפני ביאת המשיח, אמנם כשיהי' בבחי' אחישנה שא''א אלא אם כן זכו כאמרז"ל, ע"כ לא יהי' צורך שיקדים אלי' להחזירם בתשובה, ובזה יובן המדרש הנ''ל ויגע בכף יריכו ביוצאי יריכו והם דורו של שמד כמובא במדרש הנ''ל, ונגרמו על ידו הגזירות והרבנות, והתגבר על דורות העתידים כ''כ, עד שנתאחר ונדחה הגאולה להיות קרוב לזמן של בעתה, וע"כ הוצרך שיארע ענין נדב ואביהו בגזירת הבוי"ת, כדי שישאר פנחס חי וקים לבשר גאולתא בסוף יומיא, והא בהא תליא, וזה שסיים במדרש נתן עיניו ביוצאי יריכו, והם נדב ואביהוא, דבזה גרם למיתת נדו''א.

ונבוא לתרץ קושית היפ''ת הנ''ל, על מ''ש רז''ל עה"פ למה זה תשאל לשמי שנשתנה שמותיו לפי עבודת השליחות, ולכאורה הרי מצינו בכמה מלאכים ששמותיהן קבועים ואינם מתחלפים לעולם, וגם שרו של עשו יש לו שם קבוע וידוע, נוסף ע''ז קושיתנו דא''כ למה אין מלאך א' עושה ב' שליחות (עיין לעיל קושיא ו'). ונקדים דברי הגמ' חולין (דף צ''א ע''א) ר' יהודה אומר גיד הנשה אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת את של ימין וכו', ר' שמואל בר נחמני אמר כעכו''ם נדמה לו (המלאך), דאמר מר ישראל שנטפל לו עכו"ם בדרך טופלו לימינו, רב שמואל בר אחא אמר כת''ח נדמה לו דאמר מר המהלך לימין רבו ה''ז בור, ורבנן סברי מאחורי' אתא ונשיי' בתרווייהו, ופרש''י כעכו''ם נדמה לו כסבור הי' יעקב שהוא עכו"ם וטפלו לימינו וכו', ובירך הסמוכה לו נגע דהיינו של ימין וכו' כת''ח נדמה לו וחלק לו יעקב כבוד כאלו הוא רבו וטפלו לימנו וע''כ נגע בירך הסמוכה אליו, ובמדרש רבה איתא דר' יוסי סבר דבשל שמאל נגע, ורבנן ס''ל דנגע בשתיהם, והקשה המהרש''א ז"ל מהיכן הדעת של תורה מכרעת לומר כן, למר כעכו"ם נדמה לו ולמר כת''ח, ודלמא כישראל נדמה לו וכעם הארץ, ותירץ דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ולהכי קאמרינן כעכו''ם או כת''ח נדמה לו, והשתא נידע דירך ימין אסרה תורה, אבל אם הי' נדמה לו כישראל ע"ה אכתי לא הוי ידעינן באיזה ירך נאסר, כיון דיכול לטפלו לאיזה צד שירצה עכת''ד. אולם עדיין צ''ב דבמה פליגי הנך תרתי מ''ד, דחד אמר כעכו''ם וח''א כת''ח, וכללא אית לן בכל פלוגתת חז''ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים ודברי שניהם אמת, ואדרבה יותר מסתבר שיטתייהו דרבנן, דלפי שסתם הכתוב ולא פירש, ע''כ תרווייהו אסורין דאפשר דנגע בשניהם, והכי הלכתא כרבנן, וראוי להבין טעם פלוגתתן.

אמנם אלו ואלו דברי אלקים חיים, דידוע דהס"מ לוחם עם כ''א לפי בחינתו, כמו שאמרז''ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, גם מתלבש בלבושים שונים כפי בחי' המקום וכפי בחי' הזמן וכפי הצורך לפיתויו, ולפעמים ידמה כת"ח, כמ''ש החובת הלבבות (בפ"ה משער יחוד המעשה) וז''ל אם יהי' האדם חכם בדעת האלקים ותורתו, ישתדל היצר להכניס ההפסד עליו והשיבוש בחכמתו, מדרך הטענה והראי', מאיזה צד שיוכל מן המושכל והכתוב והמקובל וכו' עיי"ש שהאריך, ועיין מ''ש ק''ז הישמח משה זללה"ה בפ' האזינו לפרש הפסוק אם השמאל ואיימינה וגו' ע"ד שנתפרש בזוה''ק ובזו"ח מאמה''כ ויאמר אברה אל לוט הפרד נא מעלי וגו' דאברם רומז אל הנשמה, והיצה"ר לוט עיי''ש ועד"ז פי' אם השמאל ואיימינה, דהיצה''ר הוא הפכפכן ולפעמים מקטין החטא ומפתה את האדם שלא חטא ועושהו לצדיק, ולפעמים מבדילו לחוטא גדול להביאהו לידי יאוש, הכל לפי הצורך עייש''ד. ועיין מה שהבאנו לעיל דברי הרמב''ם ז''ל באגרת תימן על הפסוק כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, ותוכן דבריו דשונאי ה' ושלוחי הס"מ לפעמים באים בדרך מלחמה ובחזקה בחרב וחנית, ולפעמים בדיבורים להמשיך אחר דיעות נפסדות ר''ל ולפתותו לאמר שכן הוא דרך התורה עכת''ד ז''ל.

עכ"פ דרך היצה''ר להשתמש בלבושים שונים ובבחי' שונות, וישנם דורות ובחינות ברא אשר מתלבש אליהם היצה''ר להיות נדמה לת''ח, וישנם אשר כעכו"ם נדמה להם, ולפי שהי' המלחמה זו עם יעקב אבינו מלחמה לדורות כמו שביארנו לעיל, ע''כ היו כלולים בו כל הבחינות, וניסה הס''מ כל התחבולות וכל האופנים שבעולם לנצחו ולא עלתה בידו, וע''כ להלכה נקטינן כרבנן דתרווייהו אסירי, דעשה הס''מ כל התחבולות ונדמה לו כת''ח וכעכו''ם, וגם אתא מאחורי' ונשייא בתרווייהו, ואלו החכמים דפליגי לעיל אי כעכו''ם או כת"ח נדמה, דברי שניהם אמת ואו''א דא"ח, ואפשר שכ"א מן החכמים השיג לפי מידתו ולפי שורש נשמתו, דהנסיונות במלחמת היצר שונים ונשתנים בכל אדם, לפי מזגו וטבעו ובחי' נפשו ושורש נשמתו, גם כ''א השיג מלחמת היצר כפי בחי' העם הנלוים אליו להדריכם, ואין אדם א' דומה לחבירו בבחי' נפשו, גם טבעיותם שונים, והיצה''ר לוחם עם כ''א לפי כוחות נפשו, כמ''ש ז''ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וזהו טעם פלוגתתן, דכ''א השיג מלחמת היצר כפי שרשו, ואו''א דברי אלוקים חיים, כמו פלוגתת ב''ש וב''ה שפלוגתתן תלוי בשרשי נשמתם, כמ"ש האריז''ל דשורש ההלכות תלויים במדות, והכל יש לו שורש למעלה כמבואר בדרז''ל.

ומעתה א''ש דמ''ש המלאך ליעקב למה זה תשאל לשמי, ופרש''י בשם מדרש רז''ל אין לנו שם קבוע אלא משתנין שמותינו לפי עבודת השליחות, זאת הבחי' אמיתית הוא אצל הס"מ ואמת דיבר בפעם ההוא, כי אין השליחות שלו שוה, אלא נשתנית באופנים שונים ובלבושים שונים כפי בחי' העת וכפי בחי' האיש הלוחם עמו, ולפעמים נדמה לעכו''ם ולפעמים לת"ח גדול עד שחלק לו יעקב כבוד כאלי הוא רבו (כפרש''י ז''ל), ובהכרח שנשתנה גם שמו לפי בחי' השליחות, אבל בשאר המלאכים יש להם שם קבוע, לפי שאין שליחותן נשתנה ואין מלאך א' עושה ב' שליחות, ע''כ אין צורך שישתנה שמותם, ומתורץ קושית היפ"ת וקושיתנו הנ''ל (קושיא ו').

ובדרך זה יתבאר דברי הפדר''א (פל''ז) הובא לעיל קושיא ה') ויקרא שמו ישראל כשמו שנקרא ישראל, שמתחילה בא אליו הס''מ בבחי' זו, ולפי ענין שליחותו הי' נקרא שמו ישראל ורצה ללכדו ולנצחו בתחבולותיו, וכשראה שלא יוכל לו בדרך זה נתן ליעקב שם זה, והי' זה ג''כ בדרך תחבולת (עיין לעיל בדברנו שבארנו עוד בזה) וע''כ שאלו יעקב הגידה נא שמך, אחרי שקראת אותי על שמך, מה יהי' שמך מכאן ואילך, והשיב לו המלאך למה זה תשאל לשמי, נשתנה שמי לפי עבודת השליחות, ועד עכשיו הי' שמי ישראל כפי בחי' השליחות, ומעכשיו יהי' לי שם אחר לפי השליחות שאני עתיד לעשות כנ''ל, וכמו''כ אנו רואין בדורינו בעוה''ר, דדרכי הסתת היצה''ר ודרכי המינות והכפירה יש להם שמות שונים ומשונים ובחי' שונות, אבל צריך שידע האדם דשם טומאה חד הוא, וכולם שליחותי' דהס"מ קא עבדי, וע"ד שאמרז"ל במס' חולק (ס"ג ע''ב) אי' ודי' אחת היא, ר"ל שניהן מין א' של טמא) ולמה נאמרו שניהם כדי שלא תתן פתחון פה לבע''ד לחלוק, שלא תהא אתה קורא אי' והוא קורא די' וכו' פרש"י שיאמר אי' אסרה תורה אבל זו די' שמה ומותרת, לפיכך פרט הכתוב בכל שמותיהם, ובאמת גם זו מדרכי הסתת היצר, להשתמש בחילופי שמות להטעות הבריות עי''ז והבן.

ולדרכנו יתבאר מאמה''כ ולקחת מנחתי מידי כי ע''כ ראיתי פניך כראות פני אלהים וגו' ר'ל ראיית פני שר שלך כפרש"י והמדרש, ומהו נתינת טעם שהפציר בו יעקב כ"כ לקחת המתנה מאתו אחר שנתרצה אליו ונתפייס לו, ואיך הותר לו לתת מתנת חנם אחר שלא הי' עוד חשש סכנה, וכבר אזל הטעם כי אמר אכפרה פניו במנחה, אמנם ראה יעקב בפניו, והנה הוא דומה ממש כפני השר שלו שהוא הס"מ, שמשתמש בתחבולות שונות ובבחינות שונות, ואף אחר שהי' כבר מנוצח מיעקב כמש"כ וירא כי לא יכול לו, ובהכרח הי' נכנע לפני כח קדושתו של יעקב, אעפ''כ נגע ביוצאי יריכו דורות העתידים, וכמו''כ ראה יעקב בפני עשו שאין לסמוך ולהאמין לו, ואע''פ שנתרצה ונתפייס לפי שעה, אבל עברתו שמורה לנצח, וחשש יעקב בשביל דורות הבאים, וע''כ הכין כח זה לדורות הבאים, ונתן לו המנחה שהוא בבחי' שעיר המשתלח ודורן לעזאזל (כמבואר בזוה''ק ר''מ פ' אמור, ובש''ך עה"ת פ' זו), ובזה יבואר טעם הכתוב ולקחתי מנחתי מידך כי ע''כ ראיתי פניך כראות פני אלהים דהיינו השר, וחושש אני שעדיין אינך מרוצה לי כל צורכו ע''כ תקבל מנחתי ותרצני. ובזה יתבאר מה שפרט הכתוב הטעם כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני וגו' ולדרכנו הי' זו הכנה על דורות העתידים והקדים יעקב שאת פני הרשע ולשחדו, ע''ד שאמרז''ל במדרש קדמי' לרשע עד לא יקדמינך, וזהו בחי' מנחה ההולכת לפני, וע''כ עיכב בידו עד שיודה לו על הברכות לצורך דורות העתידים שלא יקטרג עוד.

תוכן הדברים דכל מנין הפרשה הי' הכנה לדורות, ובזה יובן ג''כ מ''ש רש''י ז''ל כי במקלי עברתי את הירדן וגו' ומדרש אגדה נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן, ולכאו' צ''ב דלמה היצרך לעשות נס זה בשנוי הטבע, ולא סגי לי' לעבור הירדן כדרך שעברו בו שאר בנ"א, ולא מצינו בדרז''ל סיבה למציאות הנס, אמנם כ"ז הי' פועל דמיוני והכנה אל העתיד, וקרי"ס הי' בזכותו של יעקב כמשה''כ מה לך הים כי תנוס וכר מלפני אלקי יעקב, וע''כ הכין יעקב כח זה לדורות, ומה''ט התפלל הצילני מיד אחי מיד עשו והי' תפילתו רק למען דורות העתידים, והשי''ת יעזור שיתעורר לנו זכותו של יעקב אבינו להנצל מיד עשו ומכת דילי', ומהס''מ ומכל תחבולותיו ונזכה לגאולה שלימה במהרה בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר ט

במדרש רבה (פע"ה ס''ח) וישלח יעקב מלאכים וגו', ז''ש ברה"ק ע''י שלמה מלך ישראל (משלי י') ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס, כנגד מי אמר שלמה המקרא הזה לא אמרו אלא כנגד יעקב ועשו, ברכות לראש צדיק זה יעקב, ופי רשעים יכסה חמס זה עשו הרשע, אשריהם הצדיקים שמתברכין בארץ ומתברכין בשמים וכו', הא למדת שכל הברכות שברכו יצחק מלמטה, ברכו הקב"ה מלמעלה וכו', וכי מאחר שברכו הקב"ה, אביו למה חזר וברכו, שנא' ויקרא יצחק את יעקב ויברך אותו, אלא שראה יצחק ברוה''ק שעתידין בניו להגלות לבין האומות, אמר לו בא ואברכך ברכות של גליות וכו', לכך נאמר ברכות לראש צדיק עכ''ד המדרש, וצ''ב להבין קישור דרשת המדרש לפרשה זו, ונכון מקומה יותר לעיל בפ' הברכות, גם מ''ש פי רשעים יכסה חמס, צ"ב ענין החמס מהו.

ב) עם לבן גרתי, פי' רש''י תרי''ג מצות שמרתי וכו', וצ''ב דלמה שלח זאת לעשו, ומנפ''מ לו בשמירת התרי''ג מצות וכי אוהב מצות הי', ואיך יתקשר סוף המאמר למצוא חן בעיניך, וכי בשביל זה ימצא חן.

ג) ויהי לי שור וחמור, פרש''י אבא אמר לי מטל השמים וכו', זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ, הקשה הרא''ם ז''ל דבגמ' ב''ק אמרי' דבקר וצאן מקרי גדולי קרקע, גם קשה היתכן שעשה ברכות של אביו פלסתר, ואם כל העשירות הזה אינה בכלל הברכות, א''כ מדוע אמר יצחק לעשו ולך איפה מה אעשה בני שכבר נתתי הכל ליעקב, ועדיין הי' מקום לברכו בכל אלה.

ד) שור וחמור פרש''י דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור וכו', וראוי להבין דהגם שדרך לומר גם בלשון יחיד, אבל מ''מ רוב פעמים רגיל הכתוב להזכירם בלשון רבים, כמ''ש לעיל ויפרוץ האיש מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים, הרי שהזכירן הכתוב בלשון רבים, ועכ''פ טעמא בעי ששינה הכתוב כאן להזכירם בלשון יחיד, גם צ''ב דאיך יתקשר עם סיום הפסוק ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן וכו' ומה טעם בזה למציאת חן, ורש''י פי' להודיע שאני בא אליך, וצ''ב דעיקר חסר מן הספר ולא נזכר בפסוק כלל ששלח לו מביאתו אליו.

ה) במד"ר (פע"ה סי''ב) ויהי לי שור וחמור, שור זה יוסף וכו' חמור זה יששכר שנא' יששכר חמור גרם וכו', צאן אלו ישראל וכו', ועבד זה דוד, ובתנחומא איתא באופן אחר חמור זה משיח בן דוד שנא' עני ורוכב על החמור וכו' וכן איתא בב''ר (ס''ז) רבנן אמרי שור זה משוח מלחמה (ר''ל משיח בן יוסף) חמור זה מלך משיחנו שנא' עני ורוכב על החמור וכו' ולכאורה צ''ב דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכאן הוציאוהו חז''ל מפשטו לגמרי, דמשמעות הכתובים ידברו בצאן ושור וחמור כפשוטו.

ויבואר כ''ז עפימ''ש בנזה''ק בשם חכמי האמת, שכל אלה הצאן הי' צאן אדם, שנתגלגל בהם כמה ניצוצי קודש, שנטבעו במדריגת החיצונים מחטא אדה"ר ושאר חטאי הדורות, ונפלו תחת רשות לבן שהי' ראש לכל הקוסמים בהנהגת החיצונים, ויעקב הי' מגמתו וחפצו להמשיך אליו תחת רשות הקדושה כל ניצה"ק ונשמות הכלולים בצאן הזה, ואיתא בב''ר עה''פ ויפרוץ האיש מאוד וגו' ר' לוי אמר ס' רבוא כלבים חד לכל עדר, רבנן אמרי ק''כ רבוא ב' לכל עדר, וכתב בנזה''ק דלתרווייהו ס''ל דלא הי' אלא ס' רבוא עדרים, מכוון למספר ס' רבוא נפשות ישראל שנתגלגלו בהם, וכל נפש מתחלק לכמה ניצוצות כפי מדריגתו, לפיכך כ''א נתפשט בעדר צאן שלם עיי"ש שהאריך לדרכו (ועיין בדברנו פ' ויצא שהארכנו בזה), עכ''פ היו כלילים בהם ס' רבוא שרשי נשמות ישראל, וכל שורש מתחלק לכמה ענפים וחלקים, נמצא שהיו כלולים בצאן לבן כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות. ולבן ועשו בכח טומאתם השיגו את כל זאת, כמ''ש בילקו"ר בשם המגיד ויצל אלקים את מקנה אביכם ויתן לי, דהאציל הקדושה מגו האי סטרא וכו' ולבן הארמי בעא לאובדא ית אבא, דהוי גניזין בי' חילא קדישא, ויעקב אפיק מני' בעל כרחו עכת''ד המגיד. ומעתה מה ששלח יעקב לעשו ויהי לי שור וחמור וצאן וכו', הנה פשטות הכתובים ידברו בצאן ממש ושור וחמור כפשוטו, אמנם יובן שפיר דרשתם ז''ל שדרשו צאן אלו ישראל, וכן מה שדרשו על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, דכל אלה היו כלולים בצאן ההוא, ודרשת חז"ל אינו מפיק ממשמעות הכתוב כלל, דגם לפי"ד מיירי הכתוב בצאן כפשוטו, אלא שהיו כלולים בהם כל אלה הנשמות עד סוף כל הדורות, ובזה א''ש מה שהזכיר הכתוב שור וחמור וכן כולם בלשון יחיד, עפימ"ש רז''ל והובא ברש"י ז''ל עשו שש נפשות הי''ל והכתוב קורא אותן נפשות לשון רבים, וביעקב כתיב שבעים נפש, אלא עשו ע''י שעבד אלהות הרבה כתיב בו נפשות הרבה, יעקב שכל ביתו עובדין לאלוקי אחד כתיב בו נפש וכו', וע''כ הזכירן הכתוב בלשון יחיד, ורמז לו על נשמות ישראל הכלולים בהם, ושורשם בא''ס ב"ה שהוא אחדות הפשוט. וזח ששלח לו אינך כדאי לשנוא אותי על הברכות שברכני אבי, וכו', שזו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ, ורמז לו שכל העשירות הזה אינו ראוי אליו ואין לו חפץ ותועלת בהם, ואינו כדאי שיגיעו לידו, ועדיין לא נתקיימה בו ברכת יצחק, והברכות יתקיימו רק לעתיד, וכל אלה הם גלגולי נשמות ישראל והם חלקו של יעקב ונפש בניו ובני בניו דורות ישראל, וז''ש לא מן השמים ולא מן הארץ, שנשמות ישראל נאצלים מא''ס ב''ה ומעל השמים, וע''כ שלח לו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, דלברר הניצה''ק ולהעלות הנשמות ההם למדריגת חי מדבר, צריך לזה שמירת התוה''ק ותרי''ג מצות, ולא יאתה כל אלה לך ואין לך חפץ בזה, ע''כ אינך כדאי לשנוא אותי, וז''ש ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, שאל יקנא לבך בכל אלה, כי אין לך תועלת בהם, ואין זה מברכות אבי שנכספה נפשך עליהם. ובזה יבואר המדרש הנ"ל וישלח יעקב מלאכים וגו' זש''ה ברכות לראש צדיק זה יעקב וכו' וסיום המאמר שבירכו יצחק ברכת הגליות, וזכה יעקב לכ''ז ע"י ברכת הגליות שהוא ענין בירור ניצה''ק ונשמות ישראל, ועיקר הברכות יתקיימו רק לעתיד, ופי רשעים יכסה חמס זה עשו הרשע, כי הרשע חומס ועושק הנשמות ההם ומכסה ומעלימה שלא יתבררו וישארו בשבי החיצונים, וע"כ זכה יעקב בהם להיות שייכים אליו ולחלקו וגורלו, וא"ש קישור דברי המדרש למאמה"כ וישלח יעקב, כי זה הי' טענת דבריו מה ששלח אליו והבן.

עוד אפ"ל בדברי המדרש הנ"ל, בהעיר עוד דלכאורה יש סתירה מדברי המדרש אלו, למ"ש בב"ר פ' תולדות (פר' ס''ז י') ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, ר' אבהו אמר לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו, והיכן נתאוששו בידו, כאן ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, אר"א אין קיום הגט אלא בחותמיו, שלא תאמר אלולי שרימה יעקב באביו לא נטל ברכותיו, ת"ל ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו עכ"ד המדרש, הרי מבואר שם דהן הן ברכות הראשונות שנאמרו בפ' ויתן לך האלקים וגו', אלא שעכשיו נתאוששו ונתקיימו בידו של יעקב, אמנם בדברי המדרש הנ"ל פ' וישלח מבואר שזו ברכה אחרת שאינה נכללת בראשונות, והוא שאמרו למה חזר וברכו שנא' ויקרא יצחק ליעקב ויברך אותו, אלא שראה יצחק ברוה''ק שעתידין בניו להגלות, אמר לו בא ואברכך ברכות של גליות, וה"ז סתירה לדברי המדרש הנ"ל, והיפ"ת והנזה''ק כתבו דפליגי אהדדי, אמנם כללא אית לן דהיכא דאפשר להשוות דרז''ל, אפושי פלוגתא לא מפשינן.

ולבאר הענין נקדים מ''ש בפדר"א (ר"פ ל"ה) טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז') הברכות הראשונות שבירך יצחק ליעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ וכו', הברכות האחרונות ברכת יסוד עולם וחין בהם הפסק וכו', ועוד הוסיף לו את ברכת אברהם שנא' ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, הוי טוב אחרית דבר מראשיתו עכ"ל ולכאורה ראוי להבין עפ''י דרשתם ז"ל בב''ר דהברכות האחרונות היו ברכות של גליות, והראשונות היו ברכות ארן ישראל, ובזמן שישראל בישובן, כמו שדרשו ז"ל מטל השמים זו ציון וכו', ומשמני הארץ אלו הקרבנות וכו', ואיך היו האחרונות בחינתן גדולה וטובות מהראשונות וצ"ב.

ונראה לבאר דהנה ברכות הראשונות אף שבחינתן גדולה מאוד, אבל צריך זכותים הרבה כדי להשיגם, וכמ"ש הרשב''ם ז''ל בפ' עקב עה"פ כי הארץ אשר אתה בא שמה לא כארץ מצרים הוא וז"ל כי הארץ הזאת טובה מכל הארצות לשומרי עצותיו, ורעה מכל ארצות ללא שומרם, כי הארץ אשר אתה בא שמה איננה כאמ"צ שא''צ למטר, ובין טובים ובין חטאים בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם, אבל א''י אם אתם שומרים המצות עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחריתה עכ''ל, נמצא לפי''ז דברכות הראשונות המקושרים עם ארץ ישראל, אפשר שיחול ח''ו כח הקטרוג עליהם, אם אין זכותם של ישראל מספקת לכך, אמנם גזירת הגלות משתקת הקטרוג ומצלת את ישראל מכלי', כמבואר באוהחה''ק פ' בחקותי וז"ל כי באמצעות הבאתם בארץ אויביהם לא מאסתים לכלותם וכו', גם יסובב רחמיו ותכבש מדת הדין, בראות עם עליון בני מלכים שפלים ביד אויביהם, וזה יסובב שלא תכלה אותם מדת הדין עכלה''ק בקיצור, ועיין בדברנו פ' תולדות שבארנו דמפני טעם זה הוצרך יעקב אבינו להגלות ממקומו מא''י, וסבל עול גליות בחו''ל אצל לבן הרשע, כדי שעי''ז ישקיט מעליו קטרוגו של עשו וסטרא דילי' (עיי"ש ביאור הענין באריכות) ובזה מבואר דברי הפרקי דר''א הנ''ל שדרשו ז''ל טוב אחרית דבר מראשיתו על ברכות הגליות שהם טובים מן הראשונות, והטעם בזה מפני שהברכות האחרונות ברכת יסוד עולם ואין בהם הפסק, ר''ל שאין הפסק להרקת השפעתן מסיבת הקטרוג ומדה''ד שנמתקים ע"י גזירת הגליות.

ובזה יתורץ סתירת המדרשים הנ''ל, ושניהם בקנה א' עולים, דבאמת מ"ש הכתוב ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, ברכה זו של גליות הי' כמבואר במדרש ר''פ זו, אמנם מ''ש בב''ר פ' תולדות שע''י ברכה זו נתאוששו ונתקיימו הראשונות שהיו עד עכשיו מפוקפקות בידו, אפ"ל הכוונה שהי' הכרח שיסבול יעקב אבינו עול הגלות, טרם שזכה לברכות א"י, או לטעם שהזכרנו לעיל בשביל להמתיק מעליו מדה''ד, וקטרוגו של עשו ושר דילי', גם להעלות ניצה''ק ונשמות ישראל שהיו מובלעים ונטמעים בצאן לבן כמבואר בספרי חכמי אמת, בכל אופן הי' הכרח בדבר, דאילולי כן הי' היכולת בידו ית' להצילו במקומו, מבלי שיצטרך לברוח לחו''ל, ואולי זהו הכוונה בדבריהם לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו, ר''ל שלא הי' יכול לזכות לברכות א"י מבלי שיקדים לקבל ע''ע עול הגלות, וע''י ברכות הגליות נתאוששו בידו, שהבטיחו ית' לתומכו ולסעדו בתוך הגלות ולהצילו מן הצרות, ושיחזור ויקבצך מבין הגליות ונמתק מעליו הקטרוג ומדה''ד, ובזה יבואר קישור דברי המדרש הנ''ל לשליחותו אל עשו, ואפשר כי כל זה רמז אליו בשליחותו, שאל יקנא לבך על הברכות שברבני אבא שהם ברכות א"י, שהרי לא נתקיימה בי, וגם אני לא זכיתי אליהם עדיין אלא לאחר שאסבול עול גלות, ומכ''ש שאין אתה כדאי וראוי להשיגם מפני שצריך זכיות מרובים, ומה שיש לי צאן ובקר וקטנים, הכל זכיתי מכח ברכות הגליות, וע''ז ודאי שלא הי' לעשו מקום לערער עליהם, כי ניתנו בכוונה מפורטת ליעקב בלבד ולהוציא את עשו מכללם שאמר לו יצחק ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, וכתב הרמב''ם ז''ל (בפ''י מה' מלכים ה"ז) דמהאי קרא נלמד שהוא לבדו זרעו של אברהם ואיך עשו בכלל עיי''ש.

מאמר י

וישלח יעקב מלאכים וגו' במד"ר זהו שנאמרה ברוח הקודש ע''י שלמה מלך ישראל ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס וכו', שראה יצחק ברוח הקודש שעתידין בניו להגלות לבין עכו"ם, אמר לו בא ואברכך ברכות של גליות וכו', ומה הן הברכות, בשש צרות יצילך וכו', בשוט לשון תחבא וכו' לכך נאמר ברכות לראש צדיק עכ''ד המדרש, וצ"ב קישור הענינים להדדי וכבר בארנו בזה ועוד לאלקי מילין, ובנזה"ק דקדק בהאי קרא ברכות לראש צדיק וגו', דלאו רישא סיפא ולאו סיפא רישא, דהול''ל שניהן בסיגנון א' ברכות לראש צדיק וראש רשעים יכסה חמס, או ברכות לפי צדיק ופי רשעים וכו', ולמה שינה את טעמו לומר ברישא ברכות לראש צדיק, ובסיפא פי רשעים וגו', גם מאי יכסה חמס דקאמר, ואמאי נקט חמס טפי משאר עבירות, ומה ענין החמס לכיסוי פה עיי''ש שמבאר עפ''י דרכו.

ונראה לבאר עפי''ד המדרש הובא ביע''ד (דרוש א,) וז"ל ביוהכ''פ נוטל הקב"ה עונות ישראל ונותנם על שרו של עשו, אמר רבש''ע מה כחי שאתה נותן עלי כל העונות, ונוטלם הקב''ה ונותנם על בגדיו וכו' עכ''ד המדרש ודקדק ביע''ד דיש להבין וכי כך דינו של הקב"ה ליטול עונות מישראל ולהעמיסם על שרו של עשו, הלא ד' לא יעות משפט והחוטא הוא עונו ישא, ואיך נענש נפש בעד נפש, גם מה שטען הס''מ ומה כחי שאתה נותן עלי וכו', הלא באמת הנתינה היא לאבד ולהכרית זכרו, ומה זה שהקב"ה נותן על בגדיו מה מורה זה ומה ענינו, וביאור הענין כי הקב''ה ברוב רחמיו שוחר טוב לישראל, וכאשר חוטאים ח''ו הקב"ה אומר הגלות ושעבוד הם המביאים לידי כך, ולולא כן לא היו חוטאים, וע''כ נותנם הקב"ה על שרו של עשו כי הוא הגורם, אמנם טוען הס''מ תינח בעבירות כגון ביטול תורה ותפלה גזל חמס שנאה וקנאה, באלו יש התנצלות עבור הגלות, להיותם טרודים על מחייתם וקשה עליהם עול הגלות וכו', אבל מה יענו בעבירות כגון שחוק וקלות ראש. וכהנה שאר עבירות, איך אפשר לתלותם בכובד הגלות, וז"ש ומה כחי שאתה נותן עלי כל העונות, ע''כ הקב"ה נוטלם ונותנם על בגדיו עי''ש שפי' עפ"י דרכו, ופירשתי סיום המאמר שבמדרש הנ''ל, דהנה באמת אם הי' היצה"ר מראה לאדם העבירה כאשר הוא, לא הי' האדם מתפתה אליו ברצונו, אמנם מתחבולות מלחמתו שצובע את העבירה ומלבישו בלבוש של מצו' ויראת שמים ועי"ז יעלה בידו לתפוס ברשתו גם מהכשרים והישרים, וכמשפ''י הבעשטה"ק דברי הגמ' שבת (ע''ה ע"א) שוחט משום מאי חייב רב אמר משום צובע, וכתבו התוס' דאשוחט דעלמא קאי, ופי' הוא ז''ל דשוחט דעלמא היינו הס''מ הוא השטן היורד ומסטין עולה ומקטרג, והקשו משום מאי חייב הלא נברא לכך ושלוחותי' קא עביד, וע''ז תירצו משום צובע שצובע העבירה למצו' ועושה מעשה הסתתו בדרך מרמה ואין זה שליחותו עכת"ד הק', ובדרך זה אפ''ל דברי המדרש הנ''ל שיאמר הס''מ מה כחי שאתה נותן עלי כל העונות, וטענתו יהי' על שאר עבירות שא"א לתלותם בסיבת הגלות, ואין זה גרמא דידי' כנ"ל, ע"כ הקב''ה נותנם על בגדיו, ר''ל שנתחייב עליהן מפני שעשה מעשה הסתתו בדרך צביעה ושינה והחליף את בגדיו בלבוש של יראת שמים כנ''ל.

ובזה יבואר דברי המדרש הנ''ל ברכות לראש צדוק ופי רשעים יכסה חמס, שראה יצחק ברוה''ק שעתידין בניו להגלות וכו', א''ל בא ואברכך ברכת של גלויות וכו', עפימ''ד בזוה"ק פ' בראשית (כ"ה ע"א) חמש מינין אינון בערב רב וכו', ומאלין דאשתארו מינהון בגלותא רביעאה וכו', אנון קיימין על ישראל כלי חמס, ועלייהו אתמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם אלין אנון עמלקים וכו' עכ''ד הזוה"ק, אמנם דא עקא דאלו הערב רב של זמננו שאמרו בזוה"ק דקיימין על ישראל כלי חמס, מכסין את החמס בפיהם ומלבישים אותו בלבוש צדקות ויר''ש, כדרכו של השטן שהם גירא דילי', ועי''ז עולה בידם ללכוד ברשתם גם התמימים והישרים וז''ש ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס, מפני שהרשעים מכסים החמס בפיהם, ע''כ הוצרך הצדיק לברכות שינצל ממנו, ועל שראה יצחק ברוה''ק שעתידין בניו להגלות וכר, וראה גלותינו האחרון שיסבלו ישראל מאינון ערב רב דקיימין עליהם כלי חמס כמ"ש בזוה"ק, ומכסים את החמס בפיהם ע''כ עמד וברכו ברכת גליות שינצל מרעתו כמו שמסיים במדרש בשש צרות יצילך וגו' בשוט לשון תחבא וכו' לכך נאמר ברכות לראש צדיק, שהוצרך יצחק אבינו לברכו ברכות גליות, והטעם מפני שפי רשעים יכסה חמס, וצריך סייעתא דשמיא להנצל מהם והבן.

מאמר יא

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וגו' פרש"י מלאכים ממש וראוי להבין מדוע נשתמש יעקב אבינו במלאכי מעלה בשליחותו אל הרשע, והוא אינו כדאי וראוי לזה.

ב) ויהי לי שור וחמור וגו', בב''ר שור זה משוח מלחמה שנא' בכור שורו הדר לו, חמור זה מלך המשיח וכו', ראוי להבין למה שלח אליו יעקב כל אלה הרמזים מגדולת העתיד, ומה בצע ברמזים אלה בהיותו מדבר על אוזן שאינה שומעת.

ג) וישבו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וגו', ראוי להבין מדוע יחסוהו בתואר אחי יעקב והוא מתנכר אליו ועודנו בשנאתו, ועיין משפרש"י ז"ל ועדיין צ"ב, גם צ''ב הקישור וגם הולך לקראתך, ומלת גם רבוי הוא בכ''מ, ומאי באו לרבות עוד וזהו התחלת דיבורם.

ד) ויאמד אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה פרש''י על כרחו כי אלחם עמו, כבר הבאנו לעיל קושית המפרשים ז"ל, דמאחר שהתקין יעקב אבינו א"ע למלחמה, והוא עבר "לפניהם, א''כ כמו''כ הי' יכול להציל גם את מחנה הראשונה, צ''ב מ"ש המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה על כרחו כי אלחם עמו, והחלוקה למ"ל, ובדרך זה הי' מציאות להציל את כולם, גם הקשה בספה''ק דברי יחזקאל זלל"ה הלא אין דוחין נפש מפני נפש ואיך הקדים יעקב אבינו בני השפחות תחלה ורחל ויוסף אחרונים מטעם אחרון אחרון חביב, גם צ''ב אומרו והי' המחנה הנשאר וגו', מדוע תיארם כן, והלא בכ"מ נקרא שיריים מה שהוא פחות מחצי' או פחות במעלה, ובני הגבירה שהניח באחרונה היו גדולים וחשובים מבני השפחות והול''ל והי' המחנה השני' לפליטה.

ונראה לבאר הענין דהאמנם לפי פשוטו כל דברי השליחות והדורן וחלוקת המחנות הי' הכל הכנה לפגישתו עם עשו, שהתקין יעקב אבינו א''ע לקראתו לדורן ולתפלה ולמלחמה, ופשטות הכתובים מורים כן, אולם בפנימיות הענין הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים, וכל מעשיו ודיבוריו של יעקב אבינו האמורים בפרשה בשליחותו והכנתו למלחמה, יסובבו מול שרו של עשו הס"מ, שיצא לקראת יעקב אבינו להלחם עמו, כמו שדרשו ז''ל עה"פ ויאבק איש עמו זו שרו של עשו, וכתבו המקובלים דארבע מאות איש שעמו, המה ד' מאות כיתות הטומאה שהי' עשו כסא לכל א', וכולם היו עם עשו ולזה ויירא יעקב מאוד, וכבר הבאנו לעיל מדברי הזוה''ק (פ' אמור בר''מ) דענין הדורן הי' בבחי' שעיר המשתלח, שוחד להס''מ וכוחותיו, וכמו"כ יתכן שכל דברי השליחות יסובבו מול שרו של עשו שהי' עשו כסא ומרכבה אליו, וא''ש שנשתמש יעקב אבינו במלאכי עליון בשליחותו, כי לא הי' אפשר להשיג תכלית המבוקש ע''י שלוחי בשר ודם, ויובן שפיר דרשתם ז"ל במדרש הנ''ל שור זה משוח מלחמה וכו' חמור זה מלך המשיח וכו', ושלח יעקב כל אלה הרמזים מגדולת העתיד, אף שעשו לא יבין את זאת ולא ישיגם, אבל עיקר כוונת השליחות הי' מול שרו של עשו הס"מ, ואליו יסובבו הדיבורים וא"ש.

ויתבאר מאמה''כ וישבו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וגו', עפימ''ש ק''ז הישמח משה זלל''ה (בפ' ראה) עה''פ כי יסיתך אחיך בן אמך, עפי''ד הרשב''ם ז''ל דכל עצה שסופה פורעניות נקרא הסתה כמו ותסיתני בו לבלעו חנם עכ''ד. והנה אמרז"ל (כתובות ק"ה) האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא וכו' משום דלא מוכח להו במילי דשמיא וכו', ולפי''ז יובן שמי שמייעץ לאדם לשבר תאותו הוא מתרחק מעמו, אבל המייעץ לו לילך אחר תאותו מתחבר עמו כאח וכריע, והיינו כי יסיתך וגו', לדבר שסופה פורעניות הנקרא הסתה, אז הוא תיכף אחיך עכת''ד ק"ז זלל"ה עיי"ש, וזה שהשיבו המלאכים לאמר באנו אל אחיך אל עשו, היינו הס''מ שעשו מרכבה אליו, מראה עצמו כאחיך דזהו מתחבולות דרכי הסתתו, וגם הולך לקראתך וגו', דבזה הוא הולך לקראתך ללחום אתך. והנה יעקב אבינו לא הי' מתיירא ממלחמת היצה''ר בשביל עצמו, דבגודל קדושתו הרם התגבר עליו ונצחו כדכתיב כי שרית עם אלהים וכתיב וירא כי לא יכול לו, אולם כל יראתו הי' בשביל בניו, ולטעם זה חלק אותם לב' מחנות, עפימ''ש ז''ל (סוכה נ''ב ע"א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו עיי''ש, וע''כ התחכם יעקב אבינו לבלתי העמיד ראשונה בני הגבירה החשובים ויתרים במעלה, פן יבוא עליהם עשו וחיילותיו בכח גדול, ולא יוכלו להתגבר כנגדו, ולטעם זה העמיד בני השפחות תחלה, שלעולם לא יהי' התגברות המלחמה חזקה כ''כ, ועי''ז ינצלו כולם, ע"י שילחום יעקב עמו וינצחו, ובזה יתבאר מאמה''כ ודברי רש''י ז"ל, דבאמת לא הפקיר יעקב אבינו ח"ו להריגה שום א' מהמחנות, אדרבה ביקש עצה ותחבולה שינצלו כולם, וז"ש אם יבא עשו אל המחנה האחת, היינו המיוחדים שבהם בני הגבירה, יש לחשוש פן יתגבר עליהם בתוקף גדול והכהו ח"ו, איפוא לזאת העמיד תחלה המחנה הנשאר, היינו בני השפחות שפחותין במעלה ועי''ז יהיו כולם לפליטה, על כרחו כי אלחם עמו כמ''ש רש''י ז''ל ולכן העמיד אחרון אחרון חביב, שלא יפגע בהם עשו וחיילותיו תחלה לטעם הנ''ל והבן.

ואפ''ל עוד באופן אחר בהקדם דברי המדרש אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום, והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות עכ''ד המדרש, ויל''ד וכי אחינו שבדרום אינם בגולה, ומ"ט חלקינהו לתרי בבי, אמנם מבואר בדברי רז''ל שכל פעולתו ותפלתו של יעקב אבינו ע"ה היתה בשביל דורות העתידים, כמ''ש בב''ר עה"פ הצילני נא מיד אחי מיד עשו, הצל את בני לע"ל מיד בני בניו שבאו עליהן מכוחו של עשו, ועד"ז אפשר לפרש בענין החלוקה שחלק יעקב אבינו את בניו לב' מחנות, אף שלא הי' לו בזה צורך לשעתו, שהי' בכח קדושתו להציל את כולם, גם הי' מובטח מאתו ית' כמ''ש ושמרתיך בכל אשר תלך כי לא אעזבך וגו', אבל הי' הכל לעשות פועל דמיוני בשביל דורות העתידים, וכמ''ש הרמב''ן ז''ל בר''פ לך דכל מעשי אבות הקדושים, סימן ורמז למה שעתיד ליארע לבנים, ובב''ר (פר' מ') אמרז"ל אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך וכו' עיי"ש, ועד"ז יתבאר לעניננו עפימ"ש ז"ל במדרש והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני ודע מה הוא, כשהוא אומר הנני יוסף להפליא את העם וגו' ואבדה חכמת חכמיו, הוי אומר זו סילוקן של צדיקים וכו', ובעוה''ר ירדנו פלאים עשר מעלות אחורנית, מתחלה היתה הנבואה שורה בישראל בזמן הבית, ואחר חורבן הבית בטלה הנבואה, אבל עדיין זכו לרוח הקודש ע''י צדיקי הדורות שהאיר ד' את רוחו עליהם, ובעיקבתא דמשיחא בדור האחרון גם זה נעדר מאתנו, וכמ"ש האוהח''ק פ' עקב עה"פ כגוים אשר ד' מאביד מפניכם כן האבדון עקב לא משמעון בקול ד' אלקיכם, כי מלבד אבדתם שאמר למעלה במאמר אבד תאבדון, עוד צרה אחרת להם וכו', הנשארים בהם יהיו כגוים וגו', פי' שיכרת מהם נבואה ורוה''ק, ועל זאת יחרד לב עם ד' שאין קללה בעולם כזו, אוי לדורות שטעמו כוס המר הזה זכו', והוא מאמר עקב לא תשמעון בקול ד', הכוונה עז"ה עקב פירוש בסוף המוסרים והתוכחות, יהי' לכם זאת שלא תשמעון בקול ד' זה רוח הקודש עכ''ד ז''ל, וז''ש חז''ל והפלא ד' את מכותך וגו' זו סילוקן של צדיקים, שאין קללה בעולם כזו, שעי"ז נתרוקנו ישראל בעוה"ר מכל בחי' רוה''ק, והוא רחום ישוב ירחמנו כי ימן את רוחו בנו כימי קדם.

וכ"ז ראה והשיג יעקב אבינו ע"ה בכח הנבואה, איך שיהי' מצב בני ישראל בדור האחרון, ע''כ עשה פועל דמיוני בחילוק המחנות, והכין בכח תפלתו הצלה למחנה הנשאר, אנן יתמי דיתמי בבחי' שריים, וז"ש אם יבא עשו אל המחנה "האחת'' המיוחדים שבישראל צדיקי הדורות, והכהו שיגרמו עונות הדור סילוקן של צדיקים ח''ו, כמבואר בזוה"ק פ' פנחס (רי"ח ע"א) הכי תנינן בחובא דדרא קדישייא וצדיקייא יתפסון וכו', ותו אתמר בחבורא קדמאה, דהא ניחא לי' לספרא אחרא לשלטאה על זכאה ימיר מכולא, ולא חייש כדין לכל עלמא ועי"ז ינצלו כולם עיי''ש, והכאה זו מספרא דעשו כמבואר בזוה"ק הנ''ל, וכמ"ש במד"ר סו''פ ברכה מלאך ס''מ רומז כל השטנים הוא, בכל שעה הי' מצפה מיתתו של משה, ואומר מתי יגיע הקץ או הרגע שבו ימות משה וכו', והיינו מפני דכ''ז שהצדיק קיים לא יכול לשלטאה במעשה הסחתו על ישראל, ועל אותה הזמן התפלל יעקב אבינו ואמר אם יבא עשו אל המחנה האחת המיוחדים שבישראל והכהו, ואיך יתקיימו עניי הצאן בלי רועה, ואין מנהל ומי יגדור גדר ויעמוד בפרץ, ועל מי לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, וע''ז התפלל יעקב אבינו והי' המחנה הנשאר לפליטה שהנשארים יתקיימו וינצלו מגירא דעשו והס"מ, ולא ישלוט בהם לא בגופם ולא בנפשותם, ועד''ז יתבאר כוונת דברי המדרש הנ"ל אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום, ירמוז אל חכמי הדור, כי צד דרום רומז לחכמת התורה כאמרם ז''ל (ב"ב כ"ה ע''ב) הרוצה שיחכים ידרים וכו' וסימנך מנורה בדרום, והתפלל יעקב אבינו על אחרית הימים, אם יהיו ח''ו בעלי החכמה נעדרים, והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות, ירמוז על השריים דלי החכמה והמעש, כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, וכמ"ש ז"ל חרות על הלוחות א''ת חרות אלא חירות, חירות משעבוד מלכיות, מיצה''ר וכו', וההיפך ח''ו במי שלא מילא ידו בחכמת התורה סובל גם גלות הגוף וגם גלות הנפש מהתגברות היצה''ר, וע"ז ירמוז והי' המחנה הנשאר אלו אחינו שבגלות, שהתפלל יעקב אבינו עליהם שיהיו לפליטה ויתקיימו באמונתם.

עוד ירמוז במאמר הכתוב הנ''ל אם יבא עשו אל המחנה האחת וגו', עד"ש חז"ל במד"ר פ' ואתחנן עה"פ כי תוליד בנים וגו' זש"ה כרובם כן חטאו לי כבודם בקלון אמיר, מהו כרובם א"ר שמואל בר נחמני שכל מה שהגדולים עושין הדור עושה, כיצד הנשיא מתיר ואב ב"ד אומר הנשיא מתיר ואני אוסר (בתמי'), והדיינים אומרים אב''ד מתיר ואנו אוסרים, ושאר הדור אומרים הדיינין מתירים ואנו אוסרים, מי גרם לכל הדור לחטוא, הנשיא שחטא תחלה עכ"ד המדרש, והוא ע"ד שאמרז''ל בב"ר (פכ''ו) כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה, ואמרו רז"ל (ב''ק נ"ב ע"א) כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא, פרש"י לעז המושכת מנקר עיניה, ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחרי', כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להם פרנסים שאינם מהוגנים עכ''ל, וכתב ההפלא"ה ז"ל (בפי' עה"ת פ' ויקרא) עה"פ אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וז''ל כיון דאמחז''ל כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמיתא, א"כ צריך להזהיר את העם וכו', כשיחר אפו על העם ממילא יענש הוא בסמיות עינים ואובד דרך הילוך הישר וכו' וממילא ימציאהו מכשולים רבים עכ''ל, וכתבתי בספרי ויואל משה (מאמר א' סי' ק"נ) דלישנא דגמ' עביד לנגדא סמותא משמע כדברי ההפלאה ז''ל שנענשין בסמיות עינים אף שאינם מתכוונים להרע, וכן בתחלת דברי רש"י ז"ל שכתב מנקר עינים7 ונכשלת ונופלת בבורות, משמע נמו כן, ומה שמסיים בסוף דבריו ממנה להם פרנסים שאינם מהוגנים, י"ל דתרווייהו איתנהו שע"י עון הדור נתמנים הרבה פרנסים שאינם מהוגנים, אבל גם הכשרים והמהוגנים באים לידי סמיות עינים עיי"ש, וכבר התנבא הנביא (יחזקאל ל"ד) על רועי ישראל של דור האחרון עיקבתא דמשיחא, ואמר כה אמר ד' הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם (פרש"י את עצמן וכו', הלא משפט הרועים לרעות את הצאן ולא לרעות את עצמן) את הנחלות לא חזקתה ואת החולה לא רפאתם ולנשברת לא חבשתה וגו', ישגו צאני בכל ההרים וגו' ועל כל פני הארץ נפצו צאני ואין דורש ואין מבקש, (פרש"י כלומר נעשו הפקר לעשות איש ואיש כרצונו ולא הוכחתם אותם ולא שפטתם בין איש לרעהו) כה אמר ד' הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם והשבתים מרעות צאן וגו', והצלתי צאני מפיהם וגו' והקימתי עליהם רועה אחד וגו' את עבדי דוד, הוא ירעה אותה והוא יהי' להן לרועה, ופי' המפרשים דקאי על מלך המשיח וכן נראה מהמשך הפסוקים עיי"ש.

ועד"ז יובן רמז הכתוב שהתפלל יעקב אבינו על דור האחרון עיקבתא דמשיחא, ואמר אם יבא עשו אל המחנה האחת היינו המיוחדים רועי ישראל, והכהו במכה של סמיות עינים ושכחת התורה, ואז כל הדור ח"ו בסכנה שלא יגררו אחרי השפעתם, כמ"ש ז"ל במדרש הנ"ל שכל מה שהגדולים עושין הדור עושה, וע''כ התפלל יעקב אבינו שינצלו בסייעתא דשמיא ויעמדו איתן באמונתם וקיום התוה"ק, וז''ש והי' המחנה הנשאר היינו כללות הדור שאינה מן הגדולים, יהיו עכ"פ לפליטה ולא יכשלו מהשפעתם, ועד"ז יתבאר כוונת דברי המדרש הנ''ל אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום, כי צד דרום ירמוז אל החכמה כנ"ל ר"ל שיכה את המיוחדים רועי ישראל בעלי החכמה והמדע, בסמיות עינים ושכחת התורה, ע"ד שאמה''כ ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, ועל אותה הזמן התפלל יעקב אבינו והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות, שעכ''פ כללות הדור ישארו בקיומם ולא יגררו אחר השפעת הרועים הרעים.

עוד יתבאר במאמר הכתוב ע"ד הרמז דעשו ירמוז על הס''מ שרו של עשו הוא היצה''ר, הלוחם בתחבולות ואופנים שונים להסית ולהדיח את ישראל ח"ו מאחרי ה', לפעמים בא בגלוי להסיר ולהדיח את ישראל מאמונתם כגון בגזירת השמד ר''ל, אבל ישראל קדושים מסרו נפשם למיתה ולא כפרו באמונתם, אולם גדולה וקשה הימנה אם אופן מלחמתו בסתר ובהחבא, שמפתה לעשות התחברות אחדות ואהבה וריעות עם עוזבי תורה ר''ל, בטענת גדול השלום ואהבת ישראל וכדומה, וכוונת מחשבתו שעי"ז בוודאי יחלשו מאמונתם ר"ל ויתדמו כמוהם כמותם, ואופן מלחמה זו הקשה שבכולם, וזה ירמוז הכתוב "אם יבוא עשו (הוא הס''מ) אל המחנה האחת'' היינו שיהי' אופן מלחמתו להסית לעשות מחנה אחת, שיתחברו היראים עם עוברי עבירה, "והכהו'' שבאופן זה ירצה להכות בהם, ע''כ עשה יע"א פועל דמיוני, והורה לנו דרך איך להנצל מדרך הסתה זו, ולז''א ויחץ את העם וגו' לשני מחנות, שעצה היחידה להבדל מעושי רשעה, לעשות ב' מחנות נפרדים לגמרי, ועי"ז והי' המחנה הנשאר לפליטה ויתקיימו בקדושתן.

ובדרך אגב נראה לבאר מאמרם ז"ל (שבת קל''ח ע"ב) אמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ד' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעי' כ"ט) לכן הנני יוסיף: להפליא את העם הזה הפלא ופלא, הוי אומר הפלאה זו תורה עכ''ד הגמ', ויל''ד מה צורך להקדמה זו לומר הפלאה זו איני יודע מהו, הלא כמו''כ הוא ברוב דרשות חז''ל, שטרם שגילו לנו חז''ל דרשות המקראות ופירושן אין אנו יודעין מהותן, ואעפ"כ לא מצינו שאמרו חז"ל כלשון הזה באידך דרשות דאיני יודע מהו, ואפ"ל כוונה אחרת בזה, דהנה נשתנה מכה זו של שכחת התורה, משאר מכות הכתובות בפ' תוכחה, דבאחרינו כגון קדחת ושחפת וגו', אחר שבא המכה על שונאי ישראל יודעין ומרגישין מהו, אמנם מכה זו של שכחת התורה שבא ע"י סמיות עינים ואבידת השגת הדעת ודרך האמח, אף אחרי שהמכה משמשת ר''ל, אינם מרגישים בחסרונה ואין משיגים באבדונה, ואדרבה סיבת מכה זו להסיר הידיעה, כמו שרואין בעוה''ר בשפלות המר הזה שרובא דרובא הם בגדר בחי' זג שאינם מרגישים בהנעדר מאתנו ואינם משיגים כלל עד היכן הם מרוחקים מדרך התוה"ק ומדרך הבעש''ט ה"ק, ואין מכירים כלל בשכחת התורה ובשכחת דרך האמת, וזו הצחה הגדולה שבכולם שאין מרגישים בחסרונה, ועי"ז אין נותנים לב לבקש תרופה ומזור, וז"ש הפלאה זו איני יודע מהו, שגדר מכה זו של שכחת התורה, מי שנחלה בה ר"ל אינו יודע מהו.

ובזה יובן לשון רש"י ז''ל (בישעי' שם) עה''פ לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, לכן הנני הוא אשר יוסיף להפליא פלא נוסף על פלא, כיסוי על כיסוי אוטם על אוטם וכו' עכ''ל, יש להבין הכוונה מהו כסוי על כסוי אוטם על אוטם, ונראה לומר עפימ''ש ק"ז הישמח משה זלל''ה לפרש הכתוב (בתהלים צ''ב) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, דצ''ב כפל ושינוי הלשון, ופי' כוונתו ני איש בער לא ידע, אבל עכ"פ יודע שאינו יודע, אבל כסיל לא יבין גם את זאת שאינו יודע שאינו מבין ולא מכיר ערך עצמו עכת''ד וז"פ רש"י ז''ל הפלא ופלא כסוי על כסוי אוטם על אוטם, דגם מה שאינו יודע אינו משיג, ומכוסה ממנו לגמרי בכסוי על כסוי ואוטם על אוטם, וז''ש חז''ל הפלאה זו איני יודע מהו, אלא שחז''ל גילו לנו מדרשת המקראות שנא' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, הוי אומר הפלאה זו שכחת התורה, ובעוה"ר השפלות גדלה כ"כ, שאף אחר שגילו חז''ל הפלאה זו מהו, אין אנו משיגים ערכה ונשארנו בלי ידיעה, עד שירחם ה' עלינו וישלח משיח צדקנו ונזכה להשגת דעת האמיתי, ואז יבינו מה שנחסר לנו בגלותינו יה"ר שנזכה אלי' בב"א.

מאמר יב

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וגו' כה תאמרון לאדוני לעשו עם לבן גרתי ואחר עד עתה, פרש''י גרתי בגימ' תרי''ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי''ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, וראוי להבין מה טעם שלח לעשו שהוא שומר תרי"ג מצות, ואיך עי"ז ימצא חן בעיניו, וכי הי' חשיבות אצלו שמירת התורה והמצות, עוד איתא במדרש עם לבן גרתי ותרי''ג מצות שמרתי ואפי' פרה אדומה הקרבתי ע"כ והוא פליאה.

ונל"פ בהקדם לפרש הפסוק (פ' תולדות) והי' כאשר תריד ופרקת עלו מעל צואריך, פרש''י כאשר תריד לשון צער כמו אריד בשיחי, כלומר כשיעברו ישראל על התורה ויהי' לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו וגו', וראוי להבין מדוע דוקא כשיעברו ישראל על התורה יצטער עשו על הברכות, ואיך תליא זב''ז, הלא מצינו כמו''כ שנצטער כשנטל יאע"ה את הברכות אף שהי' יעקב אבינו שומר תומ''צ בשלימות, גם הסברא נותנת להיפוך שכששומרין ישראל את התורה אז זוכין לכל הברכות האלה ויש לו מקום להצטער, משא''כ כשאין שומרים ח''ו את התורה.

ונל"פ דהנה ידוע שכל עמידת העולם וכל ההשפעות טובות תלויים בזכותם של ישראל ולפי ערך מעשיהם, וכמו שאמר הפסוק אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו', ובזכוחם נהנין גם האוה''ע, וכשבטלים ישראל מן התורה ח''ו גם האוה"ע סובלין ונתמעט השפעתם, וע"ד שאמרו חז"ל ברכות (דף ל"ה ע''ב) כל הנהנה מן העוה''ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב''ה וכנ''י וכו' פרש''י שכשחטאו הפירות לוקק, וכן אמרו בקידושין (דף מ' ע''ב) עשה מצו' אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע עצמו ואת כל העולם לכף חובה, מבואר שכל הנהגת והשפעת העולם תלוי' במעשיהם של ישראל, אלא שהאומה''ע אינם משיגים להבין דבר זה, מפני שדרכי ההשגחה מסותרים ולא יושג על בורי' כ''א למביני דעת, אבל בתכליתן של דברים ודאי כן היא כי בעונות ישראל סובלין גם האומות, וכן אמרו חכז''ל (יבמות דף ס''ג ע"א) אין פורעניות באה לעולם אלא בשביל ישראל שנא' (צפני' ג') הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם, וכתיב אמרתי אך תיראו אותי תקחו מוסר, ופרש"י בשביל ישראל ליראם כדי שיחזרו בתשובה. עוד נקדים אמרם ז''ל ביצה (דף כ"ה ע''ב) אלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, והיינו דאמר רשב''ל ג' עזין הן ישראל באומות וכו', וכתב המהרש"א ז"ל דעזותן דקאמר לאו היינו גבורה, אלא לעמוד על דבריהם וכו', שלא ישובו מפני כל ומעיזין פניהם עכ"ל, נמצא שע''י שקבלו ישראל את התורה יש להן לאוה''ע שלום ומנוחה והשפעת עוה''ז.

ובזה יל"פ מה דאיתא בגמ' זבחים (דף קט''ז ע''א) כשנתנה תורה לישראל הי' קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי אוה''ע אחזתן רעדה וכו' נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע, ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו וכו', אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו וכו' וביקש ליתנו לבניו שנאמר ד' עוז לעמו יתן, מיד פתחו ואמרו ד' יברך את עמו בשלום. וראוי להבין מה עלתה על דעתם שנעשו אוהבי ישראל כ''כ לברך את ישראל בשלום, ואולי כי האומה''ע באותן הדורות היו בעלי השגה, והשיגו שכל הנהגת העולם תליא במעשיהם של ישראל, ולזה כששמעו שהקב''ה נותן התורה לישראל שמחו, שמעכשיו יהי' שלום בעולם, משא''כ אילולי קבלת התורה אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפני ישראל כנ''ל. ובזה יובן מאמה"כ והי' כאשר תריד וגו' כי צער גדול הוא לעשו ולחכמי אוה''ע בעלי השגה כשעוברים ישראל על התורה, מכל הטעמים שנתבארו לעיל, ועפי"ז יתבאר מה ששלח יעקב אבינו לעשו תרו"ג מצות שמרתי, כי עשו ידע שכל קיום השפעת העולם תלוי בשמירת התורה של ישראל ובלעדי התורה אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, לזאת שלח לו תרי''ג מצות שמרתי ואינך כדאי לשנוא אותי, ואף שיע"א הי' כחו גדול ולא הי' מתיירא מעשו, ומצינו ששני בניו הרגו עיר גדולה של שכם, וכתיב ויבאו אל העיר בטח, פרש"י בטוחים היו על כחו של זקן, ובפשטות הכוונה הוא על כוחו של יע"א שילחום עם האומות שיעמדו נגדם, וכמו שפרש''י (בפ' ויחי) עה''פ אשר לקחתי מיד אמורי בחרבי ובקשתי, כשהרגו שמעון ולוי אנשי שכם, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, וכמו''כ הי' יכול להתגבר על עשו הרשע, אבל הראה יעאע"ה בזה דרך לבניו ולדורות ישראל, שאסור להתגרות באומות קודם זמן ביאת מלך המשיח, וכל מעשיו היו פועל דמיוני על דורות העתידים כמבואר במד"ר בכמה מקומות, וזה ששלח לעשו עם לבן גרתי לא נעשתי שר וחשוב אלא גר, ולא הייתי מתגרה בלבן אבל קבלתי עלי עול הגלות, ועוד נתברך לבן בגללי, וזאת היתה לי בשביל שתרי''ג מצות שמרתי, וממילא תהי' בטוח שגם אתה וזרעך יהיו להם מנוחה מישראל שלא יתגרו באומות, וז''ש ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך.

והנה עיקר קנאתו ושנאתו של עשו על יעקב הי' בשביל שלקח את ברכתו, אבל באמת לא הי' במציאות כלל שיתברך עשו באותן הברכות, דהנה יצחק אמר לעשו שא נא כליך וגו' ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי, ואוכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות, וביאר האלשי''ך הק' שהי' צורך לזה שע''י כוונת האכילה ימשיך אליו כח הברכות, ובפרט ע"י אכילת קרבן פסח המשיך הברכות בבחי' גדולה, והכתוב עצמו מעיד שהא בהא תליא כמ''ש והביאה לי ואוכלה בעבור תברכך נפשי, מבואר שבאמצעות הסעודה המשיך אליו הברכה, והנה יצחק אמר לעשו שא נא כליך תליך וגו', פרש''י חדוד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבילה, וצודה לי מן ההפקר ולא מן הגזל, אולם עשו לא עשה כן דכתיב וילך עשו השדה לצוד ציד להביא, פרש"י אם לא ימצא ציד יביא מן הגזל, ובתרגום יונתן פי' עה"פ ויעש גם הוא מטעמים וגו' וז"ל ועכב מימרא דה' מני' צידא דכיא, ואשכח כלבא חדא וקטלי', ועבד אף הוא מני' תבשילין, וכתב ק"ז הישמח משה זלל"ה שתמיד הי' עשו רגיל להביא אל יעקב לשחוט בשביל אביו, ועי''ז הרגיש יצחק בחי' קדושה במאכלו וחשב שזה בא מכוחו של עשו וע''כ חשבו לצדיק אמנם באותו הפעם לא הביא אל יעקב לשחוט כי לא השיג ציד טהור כנ''ל עייש"ד, וידוע אמרם ז''ל שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, ובוודאי שלא הי' יצחק אבינו נכשל ח''ו באכילת איסור, ממילא שלא הי' במציאות להמשיך אליו ברכה שהי' צורך להקדים אליו הסעודה, ובלא"ה אין בכח האכילה ההוא להמשיך ברכות, לפי''ז הרוויח עשו במה שהקדים יעקב ולקח את הברכות, שגם אותן הברכות שבירך יצחק את עשו, היו מכח אותו האכילה שהאכילו יעקב אבינו בתחלה, ובלא זה לא הי' יכול לזכות בברכה כלל, ולכאורה לפי"ז אין טעם לשנאתו של עשו כלל, ואדרבה הי' צריך להכיר טובה ליעאע''ה שעל ידו זכה עכ"פ להשיג ברכותיו, אולם עשו הרשע הי' מכחיש כל טובתו של יעקב, ומכזב לומר שלא הי' שם נבילה ולא אכילת איסור, ואילולי בא יעקב תחילה הי' הוא זוכה לכל הברכות, ומי יכול לברר לו שקרותו על פניו.

אולם מפאת טענה א' מוכרח עשו להודות שבכוחו של יעקב זכה לכל מה שזכה, עפי''ד האוהחה''ק (ר"פ חקת) שהקשה מדוע כשצוה ד' פסח במצרים הקפיד על ב' דברים, הא' דין ערל שצוה למול, וכאמרם ז"ל בפסוק ואעבור עליך וגו' דם פסח ודם מילה, והב' על דין בן נכר שאמרו ז''ל בפסוק משכו וקחו לכם וגו' משכו ידיכם מע''ז שבזה יצאו מכלל בן נכר, ועל דין ג' שהוא הטומאה, לא מצינו שהקפיד ד', והגם שמצינו שהפסח בא בטומאה בנטמא הציבור, עכ''ז הי' ד' ית' יכול לצוות קודם שיזהרו מטומאת מת ולעשות משה אפר פרה, ואין מעצור לד' לעשות רצונו ית' וכו', ע"כ קושיתו, וביאר הוא ז''ל טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת, הגם שנגעו והאהילו על המת אבל לפי שעדיין לא קבלו את התורה דנו בהם דין גר שנתגייר ביום י"ד ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר, ותמצא שאמרו בפסחים וכתבו הרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' פסח) וז"ל גר שנתגייר ביום י"ד ומל וטבל, אין שוחטין עליו את הפסח גזירה דלשנה הבאה יהי' טמא מת ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי וכו' עכ"ל, ממה שנתן הטעם משום גזירה דלשנה הבאה, מזה אתה למד דזולת גזירה זו אין חוששין לטומאת מת, וכמו"כ ישראל כשעשו פסח מצרים אין בהם טומאת מת וכו', והנה ההבדל שבו הורמו עם בנ"י משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה, שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במ''ש זאת חקת התורה פי' חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה, תסובב מהתורה, כי ע"י שקבלו התורה נעשו עם בנ''י דבר, שרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם וכו', ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ד' במצו' האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותה ג''כ תתרבה הטומאה, כאמרם ז"ל בפ' אדם כי ימות באהל, ישראל מטמאין באוהל ואין אומות מיטמאין באוהל, וכבר המשלתי ענין זה במקום אחר לב' כלים וכו', ואשר יסובב הכל הוא התורה עייש''ד באריכות, עכ''פ מבואר מדבה"ק שטרם שקבלו ישראל את התורה לא הי' נוהג בהם דין טומאת מת כלל.

ועפי"ז נל''פ מאמר הכ' בפ' קרבן פסח, וילכו ויעשו בנ''י כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו, פרש''י מהו כן עשו אף משה ואהרן כן עשו ע''כ, וצ''ב הכי יעלה על הדעת שמשה ואהרן לא יקיימו מצות קרבן פסח, עד שהוצרך הכתוב לומר שאף הם כן עשו, אמנם הנה ישראל במצרים לא נשמרו מטומאת מת כל אותן השנים שהיו בגלות, ולא מצינו בתוה''ק שעשו פרה אדומה, אלא שבנ''י היו יכולים לעשות הפסח אף בטומאה כטעם המבואר בדברי האוהחה''ק, שטרם קבלתם התורה לא הי' נוהג לגביהם דין טומאת מת, אמנם האבות הקדושים ובניהם אחריהם, שקיימו את התורה טרם קבלוהו, הרי הי' להם קדושת ישראל ע"י קיום התורה א''כ הי' נוהג אצלם דין טומאת מת, ולפי"ז משה ואהרן שקיימו את התורה בעודם במצרים, איך הקריבו קרבן פסח, וא"א לומר מטעם שטומאה הותרה בציבור, דזה אינו רק בטומאה הנוגע לציבור, אבל הציבור של מצרים לא הי' הטומאה נוגעת להם וכנ''ל, א''כ אינו ענין נידון זה לטומאה הותרה בציבור, והתוה''ק מעיד שאף משה ואהרן עשו את הקרבן פסח ואיך אפשר זאת, ויובן עפ''י המדרש הנ"ל שאמר יע''א תרי''ג מצות שמרתי ואפי' פרה אדומה הקרבתי, וכמו''כ יתכן שאף משה ואהרן הקריבו לעצמן פרה אדומה, אלא מפני שבנ''י לא נצטוו עלי' עדיין לכך לא נכתב מצותו בתוה''ק, כ''א לאח''ז, או אפשר שנשאר להם מאפר פרה שעשה יעאע"ה (וידוע מהאריה"ק שהי' לו אפר פרה ממה שאלי' הנביא הביא לו), עכ"פ הי' להם למשה ואהרן אפר פרה ושפיר היו יכולין להקריב קרבן פסח, וז''ש חז"ל אף משה ואהרן כן עשו והבן.

והנה להקריב פרה אדומה הי' יכול רק יע''א, אבל עשו לא השיג כלל ענין מצו' זו, וכמ''ש רשיז''ל זאת חוקת התורה שהשטן ואוה''ע מונין את ישראל לומר מה המצו' הזאת ומה טעם יש בה, כי הם אינם משיגים כלל בטעם מצו' זו, נמצא שבדבר זה לא הי' יכול עשו להכחיש את יע''א, ובעכ''ח הוכרח להודות לו שזכה לברכות על ידו, וזה ששלח יעקב להגיד לו שהקריב פרה אדומה, דאילולי זאת הי' הפסח בא בטומאה, ופסח הבא בטומאה פסול ולא הי' אפשר שישיג ע''י ברכה מאביו, ולכך שלח לו לאמר תרי''ג מצות שמרתי ואפילו פרה אדומה הקרבתי, ורק עי''ז השגת את ברכותיך, וזה טענה ניצחת ולא הי' יכול עשו לטעון כנגדו שגם הוא עשה פרה, כי לא השיג סוד מצות פרה אדומה כלל, ושלח לו דברים האלה להשקיט רוגזו ולהודיעו כי אף הברכה שהשיג עשו הי' רק בכוחו של יעקב והבן.

מאמר יג

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום, כבר העירו המפרשים בתיבת לפניו דמיותר.

ב) אל עשו אחיו צ"ב הכפל, כי ידוע אשר עשו הוא אח ליעקב.

ג) יל"ד בתשובת המלאכים אל יעקב באנו אל אחיך אל עשו, פרש''י ז''ל שהיית אומר אחי הוא אבל הוא נוהג עמכ כעשו הרשע, מבואר מזה שעוררו אותו המלאכים לומר שלא יתכן לייחס שם אחווה לעשו, כי אינו מתנהג עמו כאח אלא כעשו הרשע, ולכאורה גם יעאע''ה אמר אליהם בהאי לישנא אל עשו אחיו, וכן להלן כי יפגשך עשו אחי, ונראה בעליל שידע ברשעתו ובאכזריותו, כי אם הי' מחזיק אותו לאח לא הי' שולח אליו מלאכים וגם רבוי הדורן, וכן פירש רש''י התקין עצמו לג' דברים וכו', ומה חידשו המלאכים בתשובתם, גם צ''ב מ''ש המלאכים וגם הולך לקראתך מה באו לרבות במילת וגם, הלא מזה שפטו שעדיין בשנאתו ולא נזכר בכתוב הוכחה אחרת זולתו.

ד) להלן עה''פ ויירא יעקב מאוד ויצר לו פרש"י ז"ל ויירא שמא יהרג ויצר לו אם יהרוג את אחרים, יל"ד בלשון רש"י ז"ל דאצל ויירא נקט בלשון ספק שמא יהרג, ואצל ויצר לו כתב אם יהרוג את אחרים ולא נקט לשון שמא.

ה) ואתה אמרת היטב איטיב עמך יל''ד בכפל הלשון היטב איטיב ופרש''י ידוע.

ו) ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב, יל''ד הלא גם זה הוא בכלל ההבטחה שהבטיחו ית' להטיב עמו, ולמה פרט את זה בפני עצמו.

ז) יל"ד במאמר המלאך ליעקב כאשר ברכו פתח ואמר לא יעקב יאמר עוד שמך, ובמאמר הקב''ה אליו פתח בלשון שמך יעקב, גם צ''ב מ''ש רש''י ז''ל בכה המלאך כמה''כ וישר אל המלאך ויוכל בכה ויתחנן לו בכה המלאך וכו', בית אל ימצאנו ושם ידבר עמו וכו' דקשה למה הי' קשה לפני המלאך לברכו עכשיו מיד, ומה ירוויח אם ימתין עד בית אל, הלא סוף כל סוף יקבל הברכה ממנו אח''כ, גם בברכה שברכו הקב"ה וקרא שמו ישראל נאמר אח"כ פרה ורבה וגו' צ"ב קישור הפסוקים.

ונקדים דברי המד''ר באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק, ותלה עיניו למרום ובכה וביקש רחמים מלפני הקב"ה ושמע תפילתו, והבטיחו שהוא מושיעו מכל צרותיו בזכותו של יעקב, שנאמר יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב, ויל''ד במ''ש נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק, צ''ב הכוונה דמה נפק''מ אם ראוהו מרחוק, גם צ''ב מ''ש שהבטיחו הקב''ה שהוא מושיעו מכל צרותיו בזכותו של יעקב, הלא כבר נזכר שהבטחה זו ליעקב, והו''ל למימר בזכותו, ומובן ממילא שהכוונה בזכותו של יעקב, גם יל''ד מה שמביא הפסוק יענך ד' ביום צרה דייקא, וכמה מקראות יוכיחו שהשי''ת בעזרו של יעקב.

וכל אלה באחת יבוארו, בהקדם דברי אא''ז זלה''ה בספרו תפלה למשה עה''פ לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל וגו', וז''ל עפ''י שיש עוד טעם על אמירת שם יעקב, כי היו''ד אות משמו ית', ועקב הוא לשון שפלות ורומז על הגלות, ור''ל שאז ג''כ ד' אתנו, והיינו לולי ה' שהי' לנו אף בהגלות, יאמר נא ישראל דוקא ולא יעקב, כמו שהוא באברהם שאמרו כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה והבן עכלה''ק, מה מאוד ימתק לנו מאמה''כ שפתח הקב"ה דברו הטוב לאמר "שמך יעקב'', להורות נתן התועלת הנמשך משם יעקב, המורה שבצרותינו לו צר וכביכול עמנו בגלות, וגם בעבדותינו לא עזבנו אלקינו, וזה הוא קיומה של האומה הישראלית, ולכאורה א''כ יכול להיות שע''י הברכה של שם ישראל אבדנו טובות הרבה בעקירת שם יעקב, ע"כ טרם כל פתח הקב''ה ואמר "שמך יעקב'' ר''ל שם זה יתקיים גם לעתיד, לכללות האומה, רק כי אם ישראל יהי' שמך הוא שם עצמי, ואח''כ מפרש בפסוק שלאחריו, כי כל התועליות משם יעקב המורה כי הוא ית' אתנו בגלותינו ובשפלותינו, אינו רק על הזמן שאינם עושים רצונו של מקום ח''ו, אבל לא יתכן בחי' זו לגבי יעקב עצמו, ואין שום גרעון אצלו בעקירת שם יעקב, לכך הסמיך אליו בפסוק השנית אני קל שדי פרה ורבה, היינו זה שאמרתי שמך יעקב שלא יעקר שם יעקב, היינו על דורות העתידים לצאת ממך ויהי' צורך לשם זה כשאין עושין רצונו של מקום ח"ו, ויהיו נודדים בגלותם ומפוזרים בין האומות, וזהו הבטחה שלא יאבדו ח''ו בגלותם וימהר השי"ת וישוב ירחמנו ויקבצנו מן הגוים בשביל כבוד שמו ית'.

וזהו כוונת המלאך בפתיחתו שאמר לא יעקב יקרא עוד שמך, כי רצה לברך אותו בשם ישראל דוקא, כי ידע כי לא יוכל לישראל כ''א בשעה שאינם עושים רצונו של מקום ח''ו, כאשר התנה יצחק בברכתו והי' כאשר תריד וגו', ורצה המלאך שהוא שרו של עשו להיות רצועה מרדות לישראל, כאשר ירפו ידיהם מן התורה אזי יוגבר כח עשו כנגדו, לכן אמר לא יעקב יאמר עוד שמך, המורה שהשי''ת אתנו אף כשאין עושים רצונו, ובזה יובן דברי רש''י ז"ל במאמה''כ וישר אל מלאך בית קל ימצאנו שבכה המלאך והתחנן לו שימתין עד בית אל, ושם ימצאנו ויתן לו ברכתו, ויעקב לא נתרצה לזה, ולכאורה ראוי להבין ענין התווכחותם, ומדוע רצה המלאך להמתין עד בית אל דוקא, ומ''ט לא הסכים יעקב אבינו לזה, אמנם שם בית אל מורה שנעקר קדושת הר המורי' לשם ויש שם השראת השכינה כמו שפירש רש''י ז''ל בר"פ ויצא, משא''כ בחרבנו כתיב בי' ובאו בה פריצים וחיללוה, ועל אותה הבחי' כשיהי' שם הס"מ, רצה ליתן לו שם ישראל דוקא ולעקור שם יעקב לכוונה הנ"ל, אבל יעקב לא רצה בזה לא בעבור עצמו, כי לא נצרך לשם יעקב לפי בחינתו, רק בשביל דורות הבאים כשלא יטיבו מעשיהם ח''ו, ובזה יתבאר דברי המדרש על נכון נשא יעקב את עיניו למרחוק, שצפה והביט על דורות העתידים, ובכה וביקש רחמים מלפני הקב''ה, ושמע הקב''ה תפלתו והבטיחו שהוא מושיעו מכל צרותיו בזכותו של יעקב, היינו שם יעקב המורה שהשכינה אתנו אף בשעה שאין אנו זכאים וראויים לכך, ועל כוונה זו הביא המדרש ראי' מהכתוב יענך ד' ביום צרה ישגבך "שם אלקי יעקב'', המורה על בחי' הנ''ל.

ובזה נבוא לביאור הכתובים שבפרשה, וישלח יעקב מלאכים "לפניו'' אל עשו אחיו, התכוין במילת לפניו שלא נתיירא יעקב ממנו באותו זמן ובבתי' שהי' עומד בה, שלא הי' יכול עשו לשלוט בו כלל, אבל כל השליחות הי' שמא יבוא עשו להרע לזרע יעקב, ומ''ש אחי התכוין על בחינה של עכשיוי ועשו על בחינה דלעתיד, עכ''פ כל יראתו של יעקב אבינו ע''ה הי' רק על הזמן שלא יטיבו זרעו מעשיהם ח"ו, אבל לא עלה על לבו שיעמוד עשו כנגדו גם עכשיו בשעה ששמר תרי''ג מצות, וע''ז השיבו המלאכים אליו באנו אל אחיך אל עשו וגו', ר''ל שגם עכשיו נוהג עמך כעשו הרשע ולא רק לדורות העתידים רוצה להרע, וגם הולך לקראתך הכוונה שלא רק בוהי' אם תריד, רק תמיד אפילו בשעה שאתה מקיים את התוה"ק, וז''ש ויירא יעקב מאוד היינו על דורות העתידים אמר ויירא יעקב, שלא יתגברו ידי עשו מכח והי' כאשר תריד, לכך כתב רשיז''ל לשון ספק שמא ייהרג כי לאו וודאי הוא, ויצר לו על מעמדו של עכשיו, שבטח בברכתו שלא יוכל להרע לו ובודאי יוכל לו יעקב, אעפ''כ וייצר לו אם יהרוג את אחרים, ולא כתב רש''י בזה לשון שמא, כי הי' בטוח שיתגבר עליו, אבל היצר לו שיצמח ישועתו ע''י הריגת אחרים, כי גם ענוש לצדיק לא טוב, לכך התפלל יעקב ואתה אמרת היטב איטיב עמך בכפל לשון, שיצמח טובתו ע"י סיבה טובה, ולא שיצטרך להרוג את אחרים וזאת התפלל על בחי' של עכשיו, ואח''כ אמר ושמתי את זרעך כחול הים תפלה זו היתה בשביל דורות העתידים שע''ז הי' עיקר יראתו והבן.

מאמר יד

עוד אפ''ל דקדוקים הנ''ל בהקדם מ''ש בספה''ק תפארת יהונתן וז''ל וישלח יעקב מלאכים לפניו, הנה כל מקום שנא' לפניו, אינו אלא שהוא לאחוריו, כמו יהודה שלח לפניו וכמוהו רבים, וביעקב לא מצינו דבא לשעיר מעולם, אבל הענין הוא דיעקב לא ידע אנה הוא עשו, אם הוא אצל אביו לשמשו או בשעיר, ולכך שלח מלאכים לפניו היינו לבית יצחק והוא הי' אחריהם, וגם לשעיר הוא שדה אדום שלח מלאכים, ועכ''פ ימצאו את עשו באחת המקומות עכ''ל, הנה דלא לנא חספא ואשכחנא מרגניתא תותי', ואפ''ל עפ"י דרכו בדרך אחר קצת, ואפשר דאה''נ ששלח יעקב אבינו ב' כתות שליחים, כאשר הכריח הוא ז''ל ממשמעות הכתוב, אבל לא הי' תכלית שליחות שניהם שוה כדי למצוא את עשו, אלא כת אחת שלח אל יצחק אביו לארץ כנען, להודיעו שעשו בא לקראתו, ואמרו ז''ל התקין עצמו לשלשה דברים לדורון לתפלה ולמלחמה, ולכן שלח אל יצחק אבינו ע''ד נטילת רשות, והזכיר לפניו צרתו כדי שיתפלל עליו, וע''ד שאמרז''ל (ברכות ג' ע''ב) שנכנסו חכמי ישראל אצל דוד המע''ה, וא''ל לכו ופשטו ידיכם בגדוד (לערוך מלחמה) מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים, פרש''י יועצים באחיתופל איזה הדרך ילכו וכו' וטכסיסי מארב מלחמה, ונמלכים בסנהדרין נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם, ושואלים באורים ותומים אם יצליחו עכ"ל, ואפשר שעד''ז היתה תכלית כוונת השליחות אצל יעקב אבינו, ששלח כת אחת אל יצחק אבינו ע''ד נטילת רשות ובשביל שיתפלל עליו, ועוד שלח כת אחרת אל עשו לארץ שעיר, ותכלית שליחותם היתה לדורן כדי לפייסו, ולמלחמה אם א''א בענין אחר, וזה הודיע הכתוב באמרו לפניו, להורות ששלח שלוחים גם אל יצחק אבינו, והוא הי' אחריהם.

ובזה יתיישב מה שתמהו המפרשים ז''ל, מדוע שלח יעקב מלאכים ממש אל עשו הרשע, והוא אינו כדאי וראוי לזה, ולדרכנו אפ"ל דמ''ש מלאכים ממש הכוונה על השליחות ליצחק אע"ה, אבל לעשו שלח שלוחי בנ''א, ועד''ז יתפרשו ב' הפירושים שכתב רש''י ז"ל עה''פ עם לבן גרתי וגו', ואפשר שאותן הדיבורים עצמן אמר לשני הכתות האלה, שאין נזכר בכתוב אלא מאמר שליחות זה בלבד עם לבן גרתי וגו', אולם הי' כוונת אמירתו שונה לכ"א כפי שליחותו ולשלוחי עשו מסר כפי כוונתם הפשוטה, עם לבן גרתי מלשון גירות, כדי להראות הכנעתו לפניו, ולשלוחי יצחק מסר ע''ד הדרש תרי''ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, ושזכות זה יעמוד לו להנצל מיד עשו.

מאמר טו קטעים מהדרשה בק"ק טעטש תרצ"ו

וישלח יעקב מלאכים וגו' עם לבן גרתי, פירש"י תרי''ג מצות שמרתי, יש לדקדק איך ימצא חן בעיני עשו ע"י שמירת התרי''ג מצות.

ב) ויהי לי שור וחמור וגו', פירוש רש''י אינך כדאי לשנוא אותי על הברכות שברכני אבי וכו', אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינו לא מן השמים ולא מן הארץ, יש לדקדק הלשון אינך כדאי והוה ליה למומר אינו כדאי, גם נראה כעושה פלסתר מברכתו של אביו שלא נתקיימה כלל, ועוד אם כל אלה אינם בכלל ברכתו, למה לא נתן יצחק לעשו את אלו כשאמר לו הלא אצלתי לי ברכה, גם צ"ב הלשון לא מן השמים ולא מן הארץ הלא אמרינן בגמרא (ב''ק) דצאן ובקר הם בכלל גדולי קרקע מפני שניזונין מן הקרקע עיי''ש.

ג) אם יבוא עשו אל המחנה האחת וגו', צ"ב הלשון אם יבוא ובכל מקום נזכר אצל מלחמה לשון יציאה כמו כי תצא למלחמה וכדומה, והול''ל אם ילחם שהוא לשון מבורר יותר ובמדרש איתא הה"ד קומה ה' קדמה פניו קדמי' לרשיעא עד לא יקדמיני' פלטה נפשי מרשע חרבך מאותו רשע שעתיד לנפול בחרבך וכו', וצ"ב מה צורך שיקדים ד' פני הרשע, וכבר מבוארת כוונת הקושיא לעיל.

ד) להלן בפרשה ויאמר יעקב אל ביתו וגו' הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם וגו', ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם וגו', ויטמן אותם יעקב תחת האלה וגו', דקדק הכלי יקר ז''ל מ''ש הכתוב בראשונה ואלוהי הנכר אשר בתוככם, ובסיפור הנתינה כתיב ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם, וצ"ב כוונת הכתוב בשנותו טעמו ולשוט מהציווי לעשי', ובוודאי שבני יעקב עשו וקיימו כפי אשר צו' להם אביהם ולא שינו דבר.

ה) הרמב"ן ז''ל הקשה הרי ע''ז ומשמשי' אינן מן הנקברים, אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ומ"ט הטמינם יעקב, ותירץ כי בני יעקב בוודאי לא לקחו ע''ז משכם עד שנתבטלה, שהגוי מבטל ע''ז בעל כרחו, והנה היא מותרת להם, אבל צוה להסיר אותה לטהרת הקודש, שיהיו ראויים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן וכו', והי' די להם בקבורה עכת''ד ז''ל, אמנם האוהחה''ק דרך אחרת לו, וכתב דע"כ צוה יעקב אבינו להסירה, מפני שלא היו עמהם מהאומות שיבטלו אותה, ולזין להה ביטול ע''י ישראל, ונשי אנשי שכה לא יכלו לבטלם, דנשים דינם כקטנים ואין ביטולה ביטול עיי''ש, ולפי''ד צ"ב מ"ט דנם יעקב אבינו בקבורה.

ו) בבעלי התוס' הביאו מדרש ויטמן אותם יעקב וגו', זו ע''ז דמות יונה, והיינו דאמרינן בריש מס' חולין דמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים והיו עובדין אותה עכ''ל, וכ''כ התוס' חולין (ו' ע''ב) עמ''ד בגמרא דמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים וכו', במדרש יש שהוא ע''ז שהטמין יעקב תחת האלה בהר שכם עכ''ל התוס', וראוי להבין הכוונה בזה, דוודאי השיג יעקב אבינו כל העתידות עד סוף כל הדורות כמבואר במדרשי חז''ל, ומ''ט הטמינם ועי''ז מצאו הכותים מקום לעבדה.

הנה באתי כאן לשבות וכבדוני טובי הקהל לומר דברי כבושים, אמנם מי אנכי להוכיח ובפרט בעיר אחרת שלא נודע לי האזהרות שצריך להזהיר כאן והתקנות שצריך לתקן, והרב מרא דאתרא הוא היודע מה שצריך להוכיח לבני קהלתו ואיזה דברים שצריך לתקן, אמנם שאלתי לטובי הקהל שכבדוני על מה צריך להוכיח פה בעיר הזאת, והם השיבוני דכל מה שאומר אמצא מקום לחול, החלטתי בדעתי א"כ בוודאי מוכרח אני להוכיח, כי על דברים שהם מפורשים בתורה אין חילוק בין רב מרא דאתרא לרב ממתא אחרא, כי על זה צריכין לצווח כל מי שיש לו פה, ושמעתי שנפרץ אצל מקצת הנשים שהולכים בשערות פרועי הראש ר''ל, וכבר ידוע גודל האיסור ומה שכתוב בזוה''ק על זה דכל הקללות הכתובים בתורה ראויים לחול על ראש האשה הזאת ר''ל, וצריך ליזהר בזה ביותר כי כל הרעות נמשכות מזה עד אין לשער,

ונראה לתת טעם על הא דלמדו חז''ל דאסור לאשה לילך בגילוי הראש מקרא ופרע ראש האשה, וראוי להבין למה העמידה תוה"ק אזהרת האיסור הלז בפרשת סוטה דייקא, ויותר הו''ל לרמוז אזהרתו אצל לאו דלא תלבש גבר שמלת וגו' וכדומה, ואפשר דע"כ נכתבה בפרשת סוטה, שנשנו ונכפלו בה הקללות ר''ל, כגון והשביע הכהן בשבועת האלה, והיתה לאלה, כדי לרמז שההולכת בפרוע ראש מכנסת א''ע בגדר הקללות האלו ר''ל, ע''כ נכתב דוקא כאן, ומזה תדון ותראה חומר האיסור, והחת"ס זלה"ה בתשובותיו בענין איסור שערות בפרוע ראש, סיים ראוי לחוש להקללות הנכתבין בזה בזוה''ק, וידוע דאין מדרכו של רבינו בעל החת''ס להביא דברי הזוה''ק בתשובותיו, אלא וודאי המה דברים חמורים העומדים ברומו של עולם ואין לזוז מהם, וכל אדם יראה לאמץ את ביתו שיתנהלו בגדרי הצניעות עפ"י דין תוה''ק.

באתי להתפלל במקום שהתפללו בו אבותי הק', דכירנא כד הוינא טליא, זה כארבעים שנה דרש אבא מארי זלה"ה פה דרוש על חינוך ביהכנ''ס הזה, (והנהו נדפס בספרו קדושת יו''ט פ' תולדות) ובתוך הדברים האריך לבאר מאמה''כ בפ' בלק מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל בדרך דרוש עיי''ש, ובחינוך ביהכנ''ס בק"ק אוהעל (הנהו נדפס בספרו הק' בפ' מטות) עמד ג''כ לבאר פסוק הנ"ל, ואזכור מקצת דבה''ק הצורך לענינינו, דיש לדקדק מ"ט שינה הכתוב מאוהל למשכן ומיעקב לישראל, ועוד דקדוקים עיי"ש, ונראה לפרש בדרך המוסר, דהנה מנהג ישראל תורה, בעת יבנו מקדש מעט זו בית ה' לתפלה ולת''ת, בונים לו שם גם עזרת נשים, מקום אשר יבואו הנשים לשפוך שיח תפילתם לה', דבאמת קיי''ל דגם הנשים חייבות בתפלה דרחמי נינהו, כדאי' בש''ס ברכות ובש''ע הל' תפלה, אמנם זה רק לאלה אשר הולכות כמנהג בנות ישראל, הצנועות במעשיהן ובלבושיהן על פי התורה ועפ''י תקנות חז"ל, נאה ויפה לבחור להם בית ה' להתפלל בתוכו לפני שומע תפלת כל פה, אולם אלה אשר פרצו גדר הצניעות, וסרו מדרך בנות ישראל הכשרים, ועשה יעשו להם מלבושים שלא כדת של תורה, הן מצד איסור כלי גבר על אשה, הן מצד איסור ובחוקותיהם לא תלכו, בפריצות יתירה דאית בהו להתדמות לאלה אשר לא נוכל להשוות, ועל ראשם פארי המגבעות חדשים מקרוב באו, אשר לא שערום אבותינו, בוודאי לאלה העושות ככה, יותר טוב הי' להם להיות בביתם, ולהחבא עכ"פ בחדריהם פנימה, מבלי לצאת חוצה במלבושים כאלה, לעבור על דת יהודית בפירסום, ובפרט לבוא בכאלה בחצרות ד' אל מקום הקודש, הייטב בעיני ד', וע"ז נאמר כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם וכו' ח''ו.

ויען כי כבר העידו חז''ל נשים דעתן קלות, ויחשבו כי אין בידם און, ואינם רואים בפעולתם רע כלל, לכן בזה החיוב מוטל על האנשים להוכיח אותם על פניהם, ולהזהירם מכל דבר אשר לא כתורה, ואל ישעו בדברי שקר לאמר כי לא ישמעו להם, כי זאת לפנים בישראל, להיות כל איש שורר בביתו, בכל אשר יצוה להם המה יסורו למשמעתו, ויקשיבו אזנם לקול בעליהן ככל אשר יורום לעשות, ובזה יובן בטוב טעם דהכתוב מכנה הנשים לבית יעקב והאנשים ישראל, עפי''מ דכתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כ''א ישראל כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל, נמצא דשם ישראל מורה על שררות, משא''כ עקב מורה על טפל, כעקב לגבי הראש, דכולהו בתר רישא גרירא, כמו''כ אשה אשר היא כטפל לגבי בעלה, והוא עליה לראש, נקראת היא לגבי' עקב, והאיש מכונה בשם בישראל מורה על שררותו עלי' והבן, והנה המקום לתפלת בנות ישראל ראוי לכנותה אוהל, יען כי הוא רק דירת ארעי לתפלה בלבד, אבל לתורה אין להם להתועד שמזה פטורין, דכתיב ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם, משא''כ מקום תפלת אנשים שהוא קבע בין לתפלה ובין לתורה שזמנה יום ולילה תמיד, לא נקרא אוהל ויותר נכון לכנותו בשם משכן המורה על בחי' קבע יותר מאוהל, ולזה ירמוז הכתוב בדרך חכמה ומוסר, מה טובו אוהליך יעקב, ר"ל מקום אשר מתקנים לתפלת בית יעקב אלה הנשים, באופן אשר משכנותיך ישראל, באם המשכן אשר עשוי לאנשים נוכל לקרותו משכן ישראל, כלומר דהאנשים המה בבחי' ישראל לשורר על נשיהן וישמעו לקול דבריהם, אז באמת טוב ונעים אוהליך יעקב, משא''כ להיפוך עכדה"ק, ובאמת בימים ההם לא הי' הדור פרוץ עד כדי כך, ולא הי' התוכחה ההוא צורך בה לשעתה ולמקומה, ובעוה"ר עכשיו עלה הפורץ להשחית בבתי ישראל הטובים והכשרים, שהולכין בשערות בגילוי הראש ר"ל, וצריכין לצווח ככרוכיא, ולעשות כל מה דאפשר לבטל הפירצה הנוראה הזאת, ומה טוב הי' שלא יתראו בחוצות כלל, שלא וכשלו בני אדם על ידן, דשער באשה ערות ומוטב שלא יתפללו כל ימיהם, משיבואו להתפלל בבית הכנסת בגלוי הראש, ע''כ יראה כל איש להשתרר בביתו ולהשגיח בבני ביתו שיתנהגו בדרך הקדושה המורשה לנו מאבותינו הקדושים.

במסכת חולין (ד' ק' ע''ב) במתני' שם גיד הנשה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, ר' יהודה אומר אף בטמאה, א"ר יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן, אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו עכ"ד הגמרא. והקשו בתוס' דלמא לא נאסר, ואפי' הכי היו מקיימין אותה כמו פרע להם בית השחיטה, והמהרש'א ז''ל דקדק על שינוי הלשון דגבי שחיטה קאמר פרע להם וגבי גיד קאמר לפניהם, ונראה לבאר עפי"ד הגמרא סנהדרין (ד' נ''ט ע"א) כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה וכל מצוה שלא נשנית בסיני, לישראל נאמרה ולא לבני נח, ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודא, פרש''ו ואליבא דר' יהודא דאמר בפרק גיד הנשה (חולין ק' ע"ב) מבני יעקב נאסר גיד הנשה שהיו בני נח קודם מתן תורת ורבנן פליגי ואמרו בסיני נאמר ולא להם אלא שנכתב במקומו וכו', ולר' יהודה גופי' לישראל נאמרה ולא לשאר בני נח דהא בני ישראל כתיב וכו', והקשו בגמ' אדרבה מדנשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, ותירצו מדאיתני ע''ז בסיני, ואשכחן דענש עכו"ם עילווה ש''מ לזה ולזה נאמרה עכ''ד הגמרא, והקשה הגאון מוה"ר יעקב אביו של הגאון מוה"ר העשיל זלה"ה (הובא דבריו בקיצור בישמח משה פ' ברכה) הלא כל ז' מצות נאמרו לבני נח ונשנו בסיני, ועכ"ח כדי שנדע שלזה ולזה נאמרה, למה לא נשנית גיד הנשה בלבד ולא הז' מצות, והי' נשאר על סברא החיצונה, דמה דנשנית לישראל נאמרה ולא לבני נח, ומה דלא נשנית לזה ולזה נאמרה, עיי"ש קושיתו ביתר ביאור, ותירץ שלא הי, אפשר לשנות וליתן גיד הנשה בסיני, דאיתא בגמ' שהתורה ניתנה בחשאי מפני השטן שלא יקטרג, ואיתא בזוהר כי שס"ה מלאכים ממונים על שס"ה ל"ת, ועל גיד הנשה ממונה השטן, ולכן לא ניתן גיד הנשה בסיני דא''כ הי' שם הממונה שלו הוא השטן והי' מקטרג, ולזה הוצרך לחזור ולשנות ז' מצות, כדי שיהי' לזה ולזה נאמרו ע"כ תירוצו, אמנם הניחא אליבא דר' יהודה דאמר גיד הנשה נאמרה לבני יעקב ולא נשנית בסיני, אמנם אליבייהו דרבנן דס''ל בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, נמצא דלא חש הקב"ה להעלים נתינת מצוה זו בפני השטן, ועכ''ח טעמא אחרינא אית בי', מדוע נשנו כל השבע מצות בסיני, ויתיישבו בזה קושיות התוספות והמהרש"א הנ''ל, ע''ד מה שדרשו ז"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, ולזה גבי שחיטה דאין לכוחות הטומאה אחיזה במצוה זאת, על כן אמר פרע להם בית השחיטה, ולא אמר בפניהם דייקא, אבל לגבי גיד אמר טול גיד הנשה בפניהם דייקא ולא בפני העכו''ם, ואתי' כר' יהודה דאמר גיד הנשה נאסר לבני יעקב ולא נשנית בסיני, מה''ט הנ''ל כדי להעלים הענין מהס"מ מפני שיש לו אחיזה בו, ולטעם זה נזהר יוסף ליטול גיד הנשה בפניהם דוקא.

נחזור לעניננו לפרש הדקדוקים הנ''ל דהנה במס' חולין (ד' ו') אמרו ז''ל דגזרו על הכותים משום דדמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים, וכתבו התוס' שהוא ע''ז שהטמין יעקב תחת האלה, עכ''ד התוס', ויתכן דעל כן לא שרף יעקב את הע"ז, כדי שיתגלה קלונם של הכותים, והוא שצפה יעקב אבינו ע"ה ברוח קדשו כל הדורות וראה כי לעתיד יעמדו הכותים ויחזיקו אותם לישראל בחזקת כשרות וישראל יטעו על ידם, ע''כ עמד והטמין הע''ז תחת האלה והכין כח שיתגלה עי''ז קלונם של הכותים, ולא ימשכו ישראל לטעות אחריהם, והנה אמרו חז''ל בב''ר דלכך כתיב גבי יונה מאתו וגבי עורב לא כתיב מאתו, דעיקר דירתן של צדיקים אצל עופות טהורים ושל רשעים אצל טמאים, ולכאורה ראוי להבין דא"כ מדוע עשו הכותים ע''ז שלהם בדמות עוף טהור היינו יונה ולא בדמות עוף טמא דהיינו מינם, ואפשר שהי' רוצים לעשות לע"ז לבוש טהור כדי שלא יוודע לישראל שהוא ע''ז, ועכשיו בעוה"ר כמו כן עושין הרשעים לבוש לכל תועבותם, וע"ד שפירשתי דברי המדרש הובא ביע"ד (דרוש א') ביום הכיפורים נוטל הקב"ה עונות ישראל ונותנם על שרו של עשו, אמר רבש''ע מה כחי שאתה נותן עלי כל העונות, ונוטלים הקב"ה ונותנם על בגדיו, והיינו שנתחייב בהם מדין גרמא, ע''י שמחליף מלבושיו להלביש העבירה בלבוש מצוה, (עיין בדברנו לעיל בדרוש הקדום).

הביטו וראו כי הס"מ ושליחיו מלבישים מעשה הסתתם בכל עת במלבוש אחר חדש, מתחלה הי' נתלבש בבגד הציוני, עד שראה שבזה המלבוש אין שומעין לו וכבר נתגלה כוונתו ומחשבתו הרעה, התלבש אח"כ במלבוש ציוני דתי, וכן נוהג תמיד כיון שמרגיש שאין שומעין לו בשם המלבוש הישן, הולך ועושה מלבוש חדש,,ככלל בזה השמר והזהר אל תלך בדרך אתם", וכבר פירשתי דברי הגמ' חולין (צ"א ע"א) ר' שמואל בר נחמני אמר כעכו''ם נדמה לו (הס"מ ליעקב אבינו) ר' שמואל בר אחא אמר כת"ח נדמה לו וכו', ורבנן סברי מאחורי' אתא ונשיי' בתרווייהו, (עיין בדברנו לעיל) שבארנו בסברת פלוגתתם דאלו ואלו דברי א''ח, וניסה הס''מ כל התחבולות וכל האופנים שבעולם להתגבר עליו, ואף שידע שלא יוכל לנגוע ביעקב אבינו עצמו, מ"מ רצה להטיל פגם בזרעו יוצאי ירכו, והתאבקות הזו היתה פעולה לדורות, כאמרז"ל ויגע בכף יריכו אלו יוצאי יריכו וכו', ולזה מתחלה כעכו''ם נדמה לו, וכשראה והשיג שהדרך הזה לא יועיל, נתלבש אח"כ בלבוש ת"ח, אמנם כל זמן שהי' יעקב אבינו רואה פניו, לא יכול לו שהכיר בו ונשמר ממנו, ע''כ מאחורי' אתא ונשי' בתרווייהו, וז''פ והכתוב כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ותנצל נפשי, היינו בעוד שראיתיו פנים אל פנים נצלתי ממנו ולא יכול לי, ויהי כאשר עבר את פנואל והוא צולע על יריכו, ר"ל כאשר עבר מנגד פניו ובא לאחוריו, אז נגע בכף יריכו אלו יוצאי יריכו.

ויתבאר בזה דברי המדרש קומה ה' קדמה פניו קדמי' לרשיעא וכו' שהתפלל דוד המלך ע"ה שיקדים ה' לשבור זרוע רשע, בעוד שהוא בבחי' פניו, ואפשר להכיר ברשעתו ולהשמר מהסתתו, פלטה נפשי מרשע חרבך, מאותו רשע העתיד לנפול בחרבך, ר"ל דסופו ליפול בחרבך ולהיות נענש על שהסתיר מעשה הסתתו בלבושים שונים, כמו שפירשנו בדברי המדרש הנ"ל, שהקב"ה נוטל עונות ישראל ונותנם על בגדיו, אבל עד אז צריכים ישראל שמירה יתירה שלא יפלו ברשת הסתתו, ולזה התפלל דוד המלך ע"ה קדמה פניו, ויתן הקב''ה בנו דעת והשגה להכיר פניו ולהשמר ממנו, ויתורץ בזה מ"ש אם יבוא עשו וגו' דאם ילחם מבעי' לי' למימר, אמנם עשו נתלבש כאוהב בעת שבא להלחם ביעקב אבינו, ומזה נתיירא יעקב אבינו עבור דורות הבאים, דכל התאבקות הזה הי' בשביל דורות הבאים כמו שפירשנו, ואולי אם יתלבש עשו כאוהב יכול יוכל להם ח"ו, וז"ש אם יבוא עשו וגו' שיתדמה כאוהב ולא כשונא הבא להלחם, ועי''ז יתפס ח"ו חלק מישראל ברשת הסתתו, והתפלל יעאע"ה והי' המחנה הנשאר לפליטה שינצלו מידו.

ויתורץ בזה מה שדקדק הכלי יקר ז''ל בשינוי הלשונות, דמתחלה כתיב הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם וגו' ובשעת הנתינה כתיב ויתנו אל יעקב את אלהי הנכר אשר בידם, ואפשר דמתחלה לא ידעו ולא הכירו השבטים בהם שהוא ע''ז, שהשטן הלביש אותה בלבוש אחר שלא יכירו בו, אבל יעקב אבינו הכיר בפנימיתו שהוא ע''ז, ולזה אמר הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, ר''ל הטמון בתוככם, ואחר שראו ועיינו עלי' השיגו שיש בו בחי' ע"ז, והביאו אותם אל יעקב אבינו, וע"כ בשעת נתינה כתיב ויתנו אל יעקב את אלהי הנכר אשר בידם, דכבר הכירו במה שבידם שהוא ע''ז.

ולתרץ יתר הדקדוקים הנ"ל נקדים מ''ש רש"י ז"ל (פ' ויגש) עה"פ ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען וגו', אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר נכסי חו"ל אינן כדאי לי, וזהו אשר כריתי לי העמיד לו צבורין של זהב וכסף כמין כרי, ואמר לו טול את אלו עכ"ל, והנה אמרז''ל בגמרא ב"ב (י"א ע"ב) מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו בשני בצורת וכו', אמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם, אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך, מבואר מזה דהרכוש שהאדם נהנה ממנו בעוה"ז נקרא על הארץ, ומה שנותנין לצדקה הוא גנוז בשמים ממעל, אבל זה דוקא אם נותנים את הצדקה לאדם הגון, משא''כ לרשע אינו צדקה ואינו נגנז בשמים, וזה ששלח יעקב לעשו ויהי לי שור וחמור וגו' ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, כיון שהסוף יהי' שאתן לך כל הרכוש הזה על ידי זה אמצא חן בעיניך, וז"ש זו אינו לא מן השמים ולא מן הארץ כיון שהסוף יהי' שאתנם לך, ולצדקה לא תהי' נחשבת כיון שעשו הוא רשע, ממילא אינו נחשב ליעקב לא מן השמים, שאינו בגדר צדקה, ולא מן הארץ שלא יהי' שלו ולא יהנה ממנו, ורמז לו הטעם למה אינו לא מן השמים ולא מן הארץ, כיון שאינך כדאי וכו' פי, שהוא רשע ומה שנותנים לו אינו בגדר צדקה שיהא נגנז בשמים.

וכל זה לא אמר לו רק ברמז, ואפשר שעשו לא הבין הרמז, דהרי יעקב אבינו בא עכשיו לפניו בהכנעה ואין סברא שיגיד לו דברים כאלו בפירוש, אבל רמז לו שאין זה לא מן השמים ולא מן הארץ כיון שאינך כדאי, והנה עשו ידע מכבר ביעקב אבינו שאינו נהנה מנכסי חוץ לארץ ובפרט מנכסי לבן הרשע, אבל חשב אולי ע"י שהי, זמן רב בביתו של אותו רשע כבר נשתנה ממה שהי', וישתמש לעצמו גם בנכסים אלו, לזה שלח לו יעקב לחזק דבריו, ואמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא שניתי כלום מהתנהגותי, א"כ תהי' בטוח שעתיד אני ליתן לך כל הרכוש הגדול הזה, ובזה אמצא חן בעיניך.

מאמר טז

באופן אחר אפ''ל דהנה כל המאורעוח המגיעים לבני אדם יבואו בא' משני סיבות, או מצד הטבע והמזל ראוי להיות נשפע עליו ברכה, שחורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה, וכפי משפט מערכת השמים וכסיליהם נצמח לו ברכה וישועה, והשני שיערה עליו הקב"ה רוח ממרום ברוב רחמיו וחסדיו, אף שאין הטבע מחייב להיות לו טובה, ומובן שטובה הבא לו לאדם מצד הטבע יכונה בשם ארץ, והבא עליו מצד שנגזר עליו מן השמים שלא בדרך הטבע יתואר בשם שמים, ולזה מצינו שאמר הקב''ה לאברהם אבינו הבט נא השמימה, שהגבי' אותו למעלה מכיפת הרקיע, כי אין הבטה אלא מלמעלה למטה, היינו שהשליטו על כל דבר, ואף אם אין הטבע מחייב להיות לו טובה, ואף אם מן השמים נגזר עליו לרעה ח"ו, מ''מ צדיק מושל ביראת אלקים והקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטל, ובכח הצדיק לבטל גזירות משטרי השמים וכוכביהם ולעורר השפעות טובות, וזה ששלח יעקב לעשו אחיו לראי' כי רק אליו יתכן הברכות, כי מעשיו מגיעין למעשה אבותיו, בסוג אשר יתייחס להם להשיג טובה וברכה אף שאינו מן השמים שלא נגזר כן מלמעלה, ולא מן הארץ שלא הי' הטבע מחייבת הברכה, וע''כ אמר אינך כדאי לשנוא אותי, היינו שאינך כדאי לברכות כאלה ודו''ק.

עוד אפ''ל במאמה''כ ויהי לי שור וגו', עפי"מ שפרשתי במאמה''כ (פ' וישב) ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם, פרשיז''ל הי' מגיד לאביו שהיו אוכלים אבר מן החי וכו', וביאר הפר"ד שמחלקותם הי' אי דין ישראל להם קודם מ"ת או דין בן נח, והם אכלו מפרכסת שמותר לישראל ואסור לבני נח עייש''ד. ואפ''ל באופן אחר בהקדם דברי הגמ' חולין (דף כ"ז ע''ב) דרש עובר גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים הכשירן בלא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד, וכתב המהרש''א וז''ל, יראה לפי דעת החוקרים שכל יסוד היותר רחוק מן הגלגל הוא יותר גשמי וחומרי, והארץ יסוד התחתון הוא יותר גשמי מיסוד המים שעליו, ולכן הבהמה אשר נפשה מן האדמה מחומר הגס, יצטרך לזכך להעלות חומרה לאכילת נפש אדם שהוא נברא ג''כ מחומר הגס מהאדמה, ובב' סימנים שנשחטו יזדכך חומר הבהמה שהוא יותר גס וכו', אבל הדגים אשר בריאתן מן המים מחומר היותר דק, מתעלה נפש האדם מאכילתן כמו שהן באסיפה בעלמא, ולזה עופות שנבראו מרקק צריך זיכוך בסימן א' וק"ל עכ''ל. והנה רש"י ז''ל (בפ' ויצא) הביא דברי המד"ר עה''פ ויצג את המקלות וגו' בשקתות המים וגו' ויחמנה בבאן לשתות וגו' ר' הושעיא אומר המים נעשין זרע במעיהם ולא היו צריכות לזכר וכו' עכ"ל, נמצא לפי''ז נשתנה דינם מבהמות דעלמא, וכמו דגים שאינם צריכים שחיטה הואיל ובריאתן מן המים, כמו"כ בהמותיו של יע"א לא היו צריכים שחיטה יען שבריאתן הי' מן המים. ונקדים עוד דברי הגמ' (חולין שם) ועוד שאלו, (פרש"י קונטריקון ההגמון את ר' גמליאל וכו'), כתוב א' אומר ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חי' ועוף יעופף, אלמא ממיא איברו, וכתיב ויצר ד' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, אלמא מארעא איברו, אמר לו מן הרקק נבראו, ראה תלמידיו מסתכלים זה בזה, אמר להם קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש, מן המים נבראו, ולמה הביאן אל האדם לקרות להן שם, (ופרש''י והכי קאמר ויצר מן האדמה כל חית השדה, ואת כל עוף השמים וגו' לראות מה יקרא לו, ולא על יצירה קאי), ויש אומרים בלשון אחר אמר לאותו הגמון, ובלשון הראשון אמר לתלמידיו משום דכתיב על ויצר, פירש"י משום דכתיב ואת כל עוף השמים על ויצר דמשמע איצירה נמי קאי עכ"ד הגמ', וכתב בנזה''ק (ב''ר פר' ז' פ''א) דללישנא קמא בגמ' ס''ל לר"ג דאין שחיטה לעוף מן התורה כלל, לפי שבריאתן מן המים בלבד וכמו הדגים, והא דבאמת תיקנו רבנן שחיטה לעוף טפי מדגים, היינו משום דדגים כמו שנבראו ממים כך גדילתן במים שהוא מקום טהרה, אבל עופות אע''פ שנבראו ממים, אבל גדילתן על הארץ, ואית בי' סרך טומאה וכו', וללישנא בתרא דמסיק מן הרקק נבראו, אולי ס''ל דיש שחיטה לעוף מה"ת, אלא דסגי בסימן אחד עיי''ש.

ואפ"ל דפלוגתתם של יוסף והשבטים הי' בפלוגתא דאמוראי הנ"ל, דיוסף הצדיק ס"ל כלישנא קמא בגמ', דממים לבד נבראו העופות, ואעפ"כ תקינו לי' רבנן שחיטה, משום דגדלין על הארץ, וכמו"כ בהמותיו של יעקב אבינו היו צריכים שחיטה לטעם הנ"ל, ולפי''ז נוהג בהם איסור אבר מן החי, אבל השבטים הקדושים סברו דעופות מן הרקק נבראו וע"כ טעונים שחיטה מה"ת, אבל מה שנברא מן המים בלבד אף אם גדילתן על הארץ א"צ שחיטה כלל כמו הדגים, ואין נוהג בהם איסור אבר מן החי כלל ודו"ק.

ובזה יל''פ דברי השליחות ששלח יעקב אבינו לעשו תרי"ג מצות שמרתי ויהי לי שור וחמור וגו', שכל אלו נבראו בדרך נס ע''י שהמים נעשו זרע וכו', וז''ש "ויהי לי" שנעשה בהן הוי' חדשה למעלה מן הטבע, ונעשה הנס "לי" בשבילי ע"י שמירת התורה והמצות ואינך כדאי לזכות לנס, ומעתה אין לך לשנוא אותי, כי לא נטלתי משלך כלום, ואין זה מברכת אבא, כי אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, והללו אינם לא מן השמים ולא מן הארץ, ונשתנו מבהמות דעלמא לפי שנבראו מן המים שהוא בחי' ממוצעת בין השמים והארץ, וכמו שהסביר המהרש"א ז"ל שקרובה יותר אל גלגלי השמים מן האדמה, ע''כ חומרו זך יותר ממנה עייש"ד ורמז לו בזה שאין מקום לשנוא אותו בשביל הברכות, שבלא"ה לא הי' עשו יכול לזכות בהם, ולא נטל מחלקו כלום.

עוד יל''פ במאמרם ז''ל עם לבן גרתי ותרי''ג מצות שמרתי, דהנה נחלקו הראשונים אם קיימו האבות הקדושים תורה ומצות גם בהמתם בחו"ל או בא"י דוקא, שיטת הרמב"ן ז"ל שלא קיימו רק בהמתם בא"י שכתב (סו''פ אחרי) שזה הטעם שנשא יע"א שתי אחיות כ"ז היותו בחו"ל עיי"ש אמנם הרבה מן הראשונים חלקו על דבריו, גם האוהחה"ק (פ' ויחי) עה''פ ראובן בכורי אתה, הרבה להקשות עליו עיי"ש, ובמה שנשא יע"א שתי אחיות, תירץ עפי"מ דקיי''ל נביא שאמר ולעבור על איסור תורה לפי שעה שומעין לו כאלי' בהר הכרמל, כמו''כ יעקב אבינו עשה הדבר עפ''י נבואתו לצורך שעה להעמיד י"ב שבטים עיי'"ש, והרדב''ז תירץ בפשטות שלא הי' כאן איסור שתי אחיות כלל, דקיי''ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, א"כ לא הי' להם עפ''י תורה דין אחיות כלל, והנה גם בדברי רש''י ז''ל הנ''ל מבואר לכאורה דלא כשיטת הרמב''ן, שהרי שלח יעקב לעשו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, מבואר שקיים כל התורה גם בהיותו בחו''ל.

ונקדים דברי הרמב''ן ז''ל (פ' כי תבוא) וזלה''ק ישיבתינו בגלות היא ההבטחה שאמר לנו, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכו' עיי"ש ובאוהחה''ק פ' בחקותי עה"פ והבאתי אותם בארץ אויביהם כתב ג''כ כדברי הרמב''ן שהצלת ישראל מכלי' הוא ע''י שנגזר עליהם להיות בארץ אויביהם, שעי''ז נתמעט הקטרוג ואין מדה"ד מכלה אותם עיי"ש, ואמרו ז''ל בפסחים (דף פ''ז ע"ב) צדקה עשה הקב''ה בישראל שפזרן לבין האומות, והיינו דא''ל ההוא מינא לר' חנינא אנן מעלינן מינייכו וכו' ואילו אנן איתניכו גבן כמה שני ולא קא עבדינן לכו מידי וכו' א''ל משום דלא ידעיתו היכי תעבדון תיכלינון כולהו ליתניהו גבייכו, מאי דאיכא גבייכו קרי לכו מלכותא קטיעתא, א"ל גפא דרומאי (נשבע בע''ז) בהא נחתינן בהא סלקינן (במחשבה זו אנו עסוקין תמיד) הרי מבואר שהצלתן של ישראל ברוחניות ובגשמיות הוא ע"י שהם פזורין בארצות אויביהם והוא המצלת את ישראל מכלי' ח"ו.

ואמרו ז"ל בגמ' סנהדרין (ק"ה ע"א) שהרשעים בימי יחזקאל, באו לפניו בטענה ואמרו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום, ואמרו שאין עליהם עול קיום התורה והמצות בגולה, מאחר ששלחם הקב"ה מארצו להשתעבד תחת ידי נבוכדנצר, ולזה שנא להם הקב''ה ע"י יחזקאל הנביא לאמר העולה על רוחכם היו לא תהי', אשר אתם אומרים והי' כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, חי אני נאום ד' אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם, עוד שם בגמ' גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתידין ישראל לומר כך וכו', ובעוה"ר נמצא גם ברשעי דורנו שנשתבשו בטענה מזוייפת זו, שאין חיוב שמירת התורה והמצות כ"א בא''י בלבד ולא בגולה עפ''ל, והנה מלבד שכבר נכחש טענתם מפי ד' ע''י יחזקאל הנביא, עוד נשיב לרשעי זמננו כי טענה זו משולל במציאות עפימ''ש הרמב''ם בספר המצות (מצוה קנ"ג) שא''א שיעדר א''י לגמרי מבני ישראל, כי יש הבטחה מהקב"ה שלא יהי' ח"ו כליון האומה, וכשאין אנשים מבנ''י בא''י אין לנו קביעות החדשים שא''א לקידוש החודש אלא בא''י, וזה הוי ח"ו כליון אותות האומה עכ''ד ז''ל, ואם ביטול המועדים בלבד הוי כליון האומה, מכש''כ ביטול כל התורה כולה ח"ו, והקב''ה הבטיחנו שלא יכלה אומתנו לעולם, עכ''ח מוכחש דעת הרשעים שאין חיוב שמירת התורה ומצות בגולה דאם כן איך אפשר שתהי' הגלות מצלת מכלי', ואין כלי' גדולה מהעדר קיום התורה מכללות האומה וא"א במציאות כן שכבר הבטיחנו ית' ע''ז כנ"ל.

והנה כל פעולתו של יעקב אבינו בשליחות הזה הי' בשביל דורות העתידים כמבואר במדרשי חז''ל, וזה ששלח יע''א לרמז לעשו, שלא יחשוב שיוכל ח"ו לכלות זרע ישראל בגלות האחרון גלות אדום, כי ישיבתינו בגלות היא הבטחה לנו להצילנו מכלי', כמבואר בדברי הרמב''ן ז"ל שע''ז היתה הבטחתו ית' ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, אולם לדברי הרשעים עפ''ל שאין קיום התורה והמצות נוהגת בגולה, א"כ א"א שתהי' הגלות הצלה מכלי', דאין לך כליון גדולה מביטול התורה מכללות האומה ח"ו, לזה סלח לו יעקב אבינו לאפוקי מדעתו דבר זה, ואמר עם לבן גרתי ותרי''ג מצות שמרתי, והכין יעקב אבינו בזה כח התגברות לכל דורות ישראל עד עולם, שאף בגולה יחזיקו בתורת ד' ובמצותיו, ומעתה תהי' הגלות הבטחה להצילנו מכלי'.

א"י לפי דרכנו ובאופן אחר קצת, דהנה אם כדעת הרשעים שאין חיוב קיום התורה נוהגת בגולה, אז היו מחוייבין כל ישראל למסור נפשם ולעלות לא''י כדי לקיים התורה ומצות, וזה הי' גורם להעלות חרון אפו של עשו, דבזמן הגלות שייך לו המלוכה והממשלה, לזה שלח לעשו שאין לך לירא שיעלו ישראל בחומה לטעם זה, דעם לבן גרתי בגולה ואעפ"כ תרי"ג מצות שמרתי, והראיתי בזה פועל דמיוני שנוהג קיום התורה גם בגולה והתכוין להשקיט רוגזו של עשו כמ"ש למצוא חן בעיניך.

מאמר יז

עוד אפ''ל במאמה''כ ויהי לי שור וחמור וגו', ובדברי רש"י ז''ל שם, (והדקדוקים כבר נפרטו לעיל) בהקדם לבאר הכתוב להלן ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו וגו', פירש רש''י ז''ל בידו ברשותו וכו', ד"א מן הבא בידו מן החולין, שנטל מעשר והדר לקח מנחה עכ"ל, והקשה הרא"ם ז''ל על פי' הראשון דמאי למימרא, וכי תעלה על דעתך ששלח יעקב מנחה מאותם שאינם ברשותו, ע"כ קושיתו, וכבר ביארנו בזה לעיל, ועוד לאלקי מילין.

ונקדים עוד מ"ד בפרדר''א (פל''ז) והובא במדרש ילקוט עה"פ ויאבק איש עמו, שלקח יעקב כל מקנה קנינו שהביא מפדן ארם, והיו חמשת אלפים וחמש מאות צאן ועשר מהן תק''נ וכו', ושלח ביד עבדיו ונתן נעשו, ובילקוט (מוסיף עוד) א''ל הקב"ה יעקב עשית את הקודש חול, ויאמר לפניו רבש''ע אני מחניף לרשע בשביל שלא יהרגני, מכאן אמרו שמחניפים לרשעים בעוה''ז מפני דרכי שלום עכ"ד המדרש, ולכאורה צ''ב איך הותר לו לשלוח נעשו את המעשר שהפריש ומ''ט הוכרח לזה, והלא כמו''כ הי' אפשר לפייסו בחולין, גם מדברי המדרש אלו יש סתירה לדברי רש''י הנ''ל שפי' מן הבא בידו מן החולין, שנטל מעשר והדר לקח מנחה, ומדברי המדרש נראה ששלח אליו המעשר.

ונ"ל להשוות דברי רז''ל ויהיו כולהו שרורים וקיימים, ואפשר דמקודם הפריש יעקב אבינו את המעשר, ושלח אותן הבהמות בעצמן דורן לעשו כדברי הפרדר"א ורצה בזה להחניף לרשע, דהנה עיקר כעסו של עשו הי' על הבכורה שנטל ממנו, ועל ידי זה קבל גם את הברכות, וכמ"ש את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, לזה שלח לו יעקב את המעשר להחניפו ולהראות לו שהוא מחזיקו לבכור כמו שהי' תחלה, ואפשר דעד שלא ניטלה העבודה מן הבכורים היו מותרין בתרומה ומעשר ג''כ, וע''כ הי' לו צורך להחניפו ע''י שליחות המעשר דוקא, וכדי שלא יעשה קודש חול, אפשר שהפריש יעקב אבינו ע"ה אח''כ מעשר אחר גם על אלו ששלח לעשו, וממילא יצאו גם הם לחולין ולא באו ליד הרשע בקדושת מעשר, ורק לעשו אמר שהוא מעשר כדי להחניף לו.

ונקדים מ''ש ק''ז זלה''ה היש"מ עה"כ ויקח מן הבא בידו מנחה וגו', וז''ל והנ''ל כי מצינו בפרו של אלי' שרצתה אליו במחוצה, ופר של נביאי הבעל לא רצתה לילך, עד שאמר לה אלי' שגם על ידה יתקדש שמו ית' וכו', והנה בכל הדברים יש נצוצי קדושה, ויש לו תקומה כשהיא ביד הצדיק, ובשדה שהיא דומם נאמר באברהם ויקם השדה, ודרשו שהי' לו תקומה, ומה גם בבע"ח שצריכין תיקון, לפי''ז יובן דמפלה גדולה היתה לצאן לצאת מיד הצדיק יעקב ליד הרשע עשו וכו', אך התירוץ לזה כמו שאמר אלי', דעל ידם נעשה מצוה רבה להציל נפשות הקדושים וכו', ולא ידע יעקב איזה יקח, ולכך ראה איזה שבא לידו זה ודאי תיקון הראוי לו, והיינו מן הבא בידו כמשמעו וכו' עכ''ל, ולכאורה כיון שודאי ידע יעקב אבינו ע"ה ברוח קדשו, שהוא עתיד לשלוח דורן לעשו, א"כ הי' לו עצה שלא יתכוין לזכות בהם בתחלה וממילא לא יהי' להם ירידה כ"כ, כיון שעדיין לא זכה בהם הצדיק, אלא נראה שלא רצה להפסיד מצות מעשר, שאם לא הי' זוכה בהם אינם חייבים במעשר, ורצה יעקב אבינו להביא עצמו לידי חיוב מעשר. וז''פ הפסוק ויקח מן הבא בידו מנחה, פי' רש''י בידו ברשותו, היינו שבאו לרשותו ונתכוון לזכות בהם, ועי''ז הי' יכול להיות מן הבא בידו חולין כפירוש השני שהי' יכול להפריש עליהם מעשר כיון שהיו שלו ונעשו חולין מעושרים אחר ששלחם לדורן לעשו, ובזה יל"פ כפילת הלשון בפסוק וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ר"ל שני עישורים דמקודם הפריש מעשר ושלחם לעשו כדי להחניף אותו כנ"ל, ואח''כ הפריש עוד הפעם על אותם ששלח כדי שיצאו לחולין.

וזה ששלח לו ויהי "לי'' שור וחמור, פי' שאני זכיתי בהם והם שלי, ממילא מחויב אני מדינא לעשר אותם, והמעשר אשלח לך ובזה אמצא חן בעיניך שאני מחשיב אותך לבכור, ושאל תחשוב שבבית לבן הרשע למדתי ממעשיו הרעים ואיני מקיים מצות מעשר, לזה אמר לו עם לבן גרתי ותרי''ג מצות שמרתי ואפריש מהם מעשר ואשלחה לך ועל ידו אמצא חן בעיניך.

מאמר יח

עוד יל"פ במאמה''כ עם לבן גרתי וגו' ובדברי רש''י ז"ל שם, בהקדם להעיר במאמה"כ קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וגו' כי במקלי עברתי את הירדן, פירוש רש"י נתן מקלו על הירדן ונבקע הירדן, צ''ב מדוע הזכיר נס זה דוקא.

ב) בפרשת תולדות כתוב ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד וגו', מה הי' החרדה בתחלה ואיך מוד אח''כ בירכו ואמר גם ברוך יהי', ומה בא להוסיף תיבת גם.

ויתבאר עפימ''ד במד"ר (ר''פ נשא) נשא את ראש בני גרשון וגו', הה"ד (משלי ג') יקרה הוא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה וכו' מדבר בקהת וגרשון, אע''פ שגרשון בכור.ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהי' קהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון שבתחלה אמר נשא את ראש בני קהת, ואח"כ אומר נשא את ראש בני גרשון וגו', עכ''ד המדרש. ובזה פירשתי דברי המדרש פליאה הים ראה וינוס מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה, עפימ"ש רז''ל כשהלך משה לקרוע את הים לא קבל עליו להקרע, א"ל למשה רבינו ע''ה אני קשיש ממך שאני נבראתי בשלישי ואתה בששי וכו', אמנם לפי''ד המדרש הנ"ל אין בטענתו ממש דלגבי כח התורה בטלה טענת קשישא ובכורה, ובהכרח נקרע לפני בני ישראל, ע"כ וינוס, והנה כמו"כ לענינינו אף לו יהא שעשו הבכור, עם כל זה יעקב מוקדם אליו דכח התורה עדיפא ומוקדם לבכורה, וז"ש המדרש בא אחיך במרמה בחכמת תורתו, ועי"ז ויקח ברכתיך, והנה לפי''ז שלא קבל יעקב אבינו את הברכות אלא בזכות התורה, א"כ דורות האחרונים מה תהא עליהן, ואיך יחולו הברכות עליהם אם יהיו ח"ו בטלים מהתורה הקדושה, וע"כ כשאמר עשו את בכורתי לקח וגו' וערער על הברכות מטעם הבכורה, ויחרד יצחק חרדה גדולה, מה יהי' תקנתן של דורות העתידים, ואף שיעקב בעצמו בדין נטל את הברכות מכח זכות התורה, אבל דורות העתידים מה תהא עליהן, לזה אמר גם ברוך יהי', ואישר וקיים את הברכות אף לדורות העתידים כי באמת אין לעשו טענת בכורה לפי שמכרה ליעקב בקנין המועיל, וז"ש עשו את בכורתי לקח, וע"כ ועתה לקח את ברכתי שע''י מה שלקח את בכורתי לקח עתה את ברכתי, שהברכות יתקיימו בידו לעד ולדורות, ולולי קניית הבכורה הי' מקום לעשו לערער, באם יהיו ישראל בטלק מן התורה ח''ו יחזרו הברכות לעשו בדין.

והנה לולי נקטינן טעמא שבשביל התורה בטלה טענת עשו על הבכורה, אז בהכרח שהמכירה הי' מכירה מעולה, ומה שבירך יצחק את יעקב הוא נצחיות, אבל אם רק בזכות התורה הקדושה נחשב יעאע"ה לבכור, אז אין תקוה ח''ו לדורות האחרונים שנחלש כוחם בתורה, והנה ממה שבקע יעאע''ה את הירדן נלמד שלגבי זכות התורה בטלה טענת קשישא, וז''ש יעקב אבינו קטונתי מכל החסדים וגו', שמתיירא אני שנתמעטו זכרותי להגן על דורות האחרונים, וראי' כי במקלי עברתי את הירדן אף שיש לים טענת קשישא, ועל כרחך בשביל כח התורה, ובכח זה נבקע הירדן לפני יעקב, כי לגבי התורה בטלה טענת קשישא, (עיין בדברנו להלן ביאור דברי המדרש ביתר ביאור, ולא נכפיל הדברים) וזה ששלח לעשו עם לבן גרתי ותרי''ג מצות שמרתי ויהי לי שור וחמור וכו', שאינך צריך לשנוא אותי על הברכות כי כל מה שנתברכתי הוא בזכות התרי''ג מצות ששמרתי ובכח התורה שיש לה קדימה לבכור, אבל בדורות הבאים יהי' לך טענה לערער על הברכות, ובאמת אמר כן רק לעשו כדי להחניפו, אבל יעקב אבינו ע"ה הי' מתפלל והכין כח הצלה עבור דורות העתידים, ויאבק איש עמו עד עלות השחר, ירמוז שבהתאבקות ההוא הכין כח הצלה עד עלות השחר, היינו הגאולה שלימה שנמשל ליום.

עוד אפ''ל בדברי רש''י ז''ל בהקדם דברי המדרש הביאו אבא מארי זללה"ה בקדושת יו"ט וזה תוארו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ואפילו פרה אדומה קרבתי וצ"ב, דמאי רבותא דאפילו פרה אדומה, ולאיזה כוונה שלח זאת להודיע לעשו, ומאי נפקמ''נ לו בזה.

ב) להלן בפרשה קח נא את ברכתי אשר הבאת לך כי חנני אלקים וכי יש לי כל וגו', בגמרא ב"ב (דף ט''ז ע''ב) ג' הטעימן הקב''ה בעוה"ז מעין עוה"ב אלו הן אברהם יצחק ויעקב, אברהם דכתיב וה' ברך את אברהם בכל, יצחק דכתיב ואוכל מכל, יעקב דכתיב וכי יש לי כל, ועוד דרשו בגמ' דאברהם יצחק ויעקב לא שלט בהם יצר הרע, ויליף ליה מדכתיב בהם בכל מכל כל, ופירש רש"י כל משמע שלא חסרו שום טובה, והוא עולם הבא שכולל כל השלימות עיי"ש ולכאורה לאיזה טעם שלח יעקב לעשו שיש לו עוה"ב ושלא שלט בו יצה"ר, ומה ענין זה למה שהפציר בו ליקח המתנות, וכבר בארנו בזה לעיל ועוד לאלוקי מילין.

ויתבאד הענין בהקדם מ"ש הרמב''ן ז''ל, דיש בשליחות זו רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמינו לג' דברים שהזמין הוא עצמו, לתפלה ולדורן ולהצלה בדרך מלחמה לברוח ולהנצל עכלה"ק, ועוד יש לימוד דעת לדורות הבאים, להתנהג בהכנעה נגד עשו ובניו, ולא לבקש שררה ושלטנות, ולעורר עי"ז קנאת האומות עלינו ח"ו, ומכ"ש שלא למרוד נגדם, כי כן נצטווינו בשבועה שלא ימרדו ישראל באומות כ"ז היותם בגלות, כאמרז"ל כתובות (קי'א) ועלינו ללמוד ממה שעשה אבינו הזקן ועקב אע"ה שרדף אחר השלו' ומציאת החן, והי' נכנע לפני עשו הרשע, וע"כ שלח לו עם לבן גרתי מלשון גירות, דלא נעשיתי שר וחשוב ואיני רוצה בכך כ''ז היותי בגלות, ולבל תחשוב כי זה רק מסיבת עניותי, ולכך נשבר לבי בקרבי, לכן שלח לו ויהי לי שור וחמור וצאן ועבד וכו' ונעשיתי עשיר גדול ועתיר נכסין, ואעפ"כ איני רוצה להיות שר וחשוב, ומעתה אינך כדאי לשנוא אותי על הברכות שברבני אבא הוי גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי ויתקיים רק לעתיד.

אמנם הן אמת שצריך להתרחק מן הגאות עד קצה האחרון, ולהתנהג במדת הכנעה להיות לבו נשבר בקרבו, אבל אין להשתמש במידה זו במקום הנוגע לשמירת התורה והמצות, ואם רוצים להעבירנו ח"ו משמירת התורה, החיוב להיות אמיץ וחזק כסלע ועז כנמר לעמוד בנסיון נגד המפריעים והמחטיאים, כי אם ישתמש במידת הענוה והכנעה נגדם, יפול ברשתם בלי ספק, וכמו שמצינו באברהם אבינו שהי' נכנע ושפל בעיני עצמו עד מאוד, עד שאמר ואנכי עפר ואפר, אמנם במקום הנוגע לשמירת התורה והמצות ולאמונת הבוי''ת, לחם בכל עוז נגד כל העולם כולו, ולא נשא פני המלך ומסר עצמו לכבשן האש והי' עז כנמר ולא השתמש במידת הכנעה בזה, ואע"פ שנצטווינו שלא למרוד באומות כ''ז היותינו בגלות, אבל אם רוצים ח"ו להעביר אותנו משמירת התוה''ק אין להתנהג במידת הכנעה, ואמרו רז"ל דבשעת הגזירה והעכו''ם כוונתו להעביר על הדת, החיוב למסור נפשו על כל המצות ואפילו על ערקתא דמסאנא ולעמוד נגדם בכל עוז ותעצומות, וכן אמרז''ל במדרש שאמרו חנני' מישאל ועזרי' למלכא נבוכדנצר, בשעה שצוה להם לעבוד ע''ז, אמרו לו אם למסים ולגלגוליות ולארנוניות את גוזר עלינו את מלך, ואם לעבוד ע"ז את וכלבא שוין ואין את מלך.

ונקדים מ"ש חז''ל במס' ביצה (כ''ו ע"ב) מפני מה ניתנה תורה לישראל בשביל שהן עזין, ואלמלא ניתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולה לעמוד בפניהם, וכתב המהרש'א ז"ל דעזותן דקאמר לאו היינו גבורה, אלא עזותן הוא שלא ישובו מפני כל ומעיזין פניהם, ולא יהי' לאומות מנוחה מפניהם אלמלא ניתנה התורה להם עכ''ל ולכאורה למה ברא הקב''ה את ישראל במדה כזו, ואיך זכו לקבלת התורה ע''י מידה זו, אמנם המידה הזאת הכרחית לישראל לדרך התורה ולדרך האמת, והצורך שיהי' להם עזות דקדושה שלא יהי' להם התבטלות ולא ישובו מפני כל, וכעין מ''ש האוהחה"ק בפ' ראה כי יסיתך אחיך וגו' נלכה ונעבדה מאלהי העמים הקרובים וגו' מקצה הארץ ועד קצה הארץ, כי יבוא המסית בטענה שיש בו הוכחה גדולה שתראה מקצה הארץ ועד קצהו כולם או רובם עובדים ע''ז. והסתה זו יש עמה הוכחה כי יש בה ממש ח"ו, אעפ''כ לא תאבה ולא תשמע לו, אל תכנם עם המסית בעענות, אלא שלילת הרצון בלא טענה עכ"ל, ובעו,ה רוב העולם מוטעים ונדחים מדרך האמת ומועטים הם שיש להם אחיזה וחיזוק בדרך התוה"ק. וע''כ צריך התחזקות ולא יבוש ולא ישוב מפני כל, וההכרח שיהי' עזות דקדושה להתחזק נגד המסיתים והמהרסים.

ופירשתי מ''ד במד"ר פרשת שמות והובא ברש''י ז"ל עה''פ כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה, אומה זו כחי' נמשלה, גור ארי' יהודה, דן גור ארי', נפתלי אילה שלוחה וכו', וכן אמרו ז''ל במתני' דאבות הוי עז כנמר רץ כצבי וגבור כארי וכו', ולכאורה למה נמשלו ישראל לחיות, ולמה נצטווינו להיות עז כנמר, הלא הסימן של ישנאל להיות ביישנים רחמנים, ואמרו ז''ל עז פנים לגהנום, אולם שניהם אמת וצריך להשתמש בשני ההפכים לעבודת השם יתברך, דלצורך עבודתו ית' להתחזק בשמירת התורה נגד המסיתים צריך להשתמש במדת העזות דקדושה, שלא יבוש ולא ישוב מפני כל, אבל במקום שאינו לצורך עבודתו ית' צריך להיות לבו נשבר בקרבו וביישן ועניו ולהתנהג במדת ד"א, ויתרחק אפילו משמץ עזות, ובעו"ה משתמשים בשני הפכים אלו להיפך, והשטן המסית מסיתו להיות הפכפן בדרך עקש, ומשתמשים בעזות ומיעוט דרך ארץ שלא לצורך עבודתו ית', וכשנוגע לעבדותו ית' נעשה ביישן ועניו, וע''כ כשאמרו המילדות כי חיות הנה, הקדימו ופירשו דבריהם כי לא כנשים המצריות העבריות, שאין עזותן כאותן של המצריות ומה שהן משולים לחיות זהו עזות דקדושה הצורך לעבודתו ית', ובזה יובן שפיר דברי הגמ' הנ"ל מפני מה ניתנה תורה לישראל בשביל שהן עזין, וכמ"ש המהרש'א שלא ישובו מפני כל ומעיזין פניהם, ומידה זו יש בו צורך גדול לשמירת התוה"ק וגדרי' כנ"ל.

ופירשתי מ''ד במד"ר פ' לך ויבא הפליט ויגד לאברם העברי וגו', הוא עוג ולא נתכוון לש''ש, אמר אברהם זה קוניון הוא (פי' המתנות כהונה קנאי) ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיו, והוא יוצא למלחמה ונהרג, ואני נוטל את שרי אשתו וכו', למה נקרא אברהם עברי, ר"י אמר שכל העולם כולו מעבר א' והוא מעבר אחר עכ"ד המדרש, וראוי להבין דהרבה פעמים הוזכר א''א בתוה''ק ולא נקרא בשם זה, ולמה דוקא כאן קראו הכתוב עברי, ע"ש שהי' בו מידה זו. אמנם כדי שלא יקשה דאיך חשב עוג שאברהם אבינו יכניס עצמו לסכנה גדולה, לנחום עם מלכים אדירים על לא דבר, וידעו כל האומות בחכמת אלקים אשר בקרבו, כאמרז''ל אצטגנינות גדולה היתה בלבו של א"א וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, וכיון שהי' ברור לעוג שהסכנה גדולה ויהי' נהרג במלחמה גם אברהם אבינו ישיג את זאת ולא יכניס עצמו לסכנה, על כן קראו הכתוב כאן עברי שהי' בו מידה זו, דבמקום הנוגע לכבוד שמו ית', עמד ולחם נגד כל העולם כולו, ואפילו כל העולם מעבר הא' הוא בעבר אחר, ואינו מבטל דעתו ורצונו ואינו מתיירא להתנגד אפילו נגד כל העולם, וכמ"ש הרמב"ם בס' המורה שבכ''מ בואו הי' לו רדיפות עבור אמונתו, וגרשוהו מארצם ונתנוהו בבית הסוהר, ואעפ"כ לא זז מאמונתו ומסר נפשו עלי', וזה הי' חשבונו של עוג, שילך אברהם במלחמה אף שיש חשש סכנה בדבר, לפי שידע במידתו ודרכו, שאינו מבטל דעתו ורצונו ואינו מתיירא להתנגד אפילו נגד כל העולם כולו, ובאמת הי' הצורך במלחמה זו כדי להציל את לוט, שהי' ראוי לצאת ממנו ב' פרידות ונשמת משיח כמבואר במדרשי חז"ל, ואברהם אבינו מסר נפשו במלחמה זו לש"ש אלא שעוג לא ידע מכל זה, כי לולי כן הי' ג"כ חושב שלדבר גדול כזה יהי' לו סייעתא דשמיא ולא יהרג במלחמה, אבל כל חשבונו הי' נפי שידע במידתו ודרכי תהלוכתו שלא יסוג אחור ולא יחדל מלעשות הטוב, וימסור נפשו עלי', וכמ"ש במדרש שאמר אברהם זה קנאי הוא במקום הנוגע לכבוד שמים, וע''כ קראו הכתוב כאן עברי, להודיע דבשביל שהי' בו מידה זו, ע"כ ניגש עוג לחשוב מחשבת און כזה.

נחזור לענינינו ששלח יעקב לעשו עם לבן גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא כגר, וזה דרכי להיות בהכנעה בכל משך ימי גלותי, אמנם לבל יחשוב עשו כיון שמשתמש במידת הכנעה ורוצה בזה, יהי' ניקל לפניו להעבירו על דעתו ועל דעת קונו וימנעהו משמירת התומ''צ, ע"כ רמז לו עוד עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, ועמדתי עוז נגד לבן הרשע וחיילותיו וכת דילי', יכל הכנעתי אינו רק במקום שאינו מתנגד לשמירת התורה והמצות, אבל אם תרצה לנגוע בי ולבטל אותי משמירת התוה"ק ומצותו', או להכניס דיעות נפסדות ולקלקל יסודי ועיקרי האמונה מבני ודורותי, אז לא אכנע מפניך ואלחם עמך בכל" כוחי במסנ"פ ויש בשליחות זו רמז לדורות העתידים כמ"ש הרמב''ן ז''ל לאחוז בדרך צדיק אבינו הזקן ולהתנהג במדת ההפכיות, להשתמש במדת הכנעה וענו' בכל מקום שאינו מתנגד לשמירת התוה"ק, ושלא למרוד באומות, אבל אם נוגע לשמירת התומ"צ לא יזיז אפילו זיז כ"ש ויתגבר כארי ללחום אפילו נגד כל העולם כולו.

ועתה נבאר דברי המדרש הנ"ל ואפילו פרה אדומה הקרבתי, בהקדם מ''ש בכלי יקר פ' חקת בטעם הפרה שמטמא טהורים ומטהר טמאים, וביאור הענין שכך הוא בטבעיות שכל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו, ולא ממה שהוא מינו, כדרך שהיצה"ר מתגרה יותר בישראל מבאומות, ובת"ח יותר מכולם, לפי שכולם הפכיים לו ע'כ רוצה להתגבר עליהם וכו', כך מי הנדה שיש בה מים שכולה טהרה, ויש שם אפר פרה שכולו טמאה והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה זורק על אדם עמא אין האדם מתפעל מן האפר שה"ה מינו, אבל מתפעל מן המים שהם הפכיים לו ועושה בו רושם לטהרו עייש''ד, וק''ז הישמח משה זללה"ה פי' בזה דרז"ל גיטין (דף מ"ג) איך אדם עומד על ד''ת אא''כ נכשל בהם תחלה, שע''י הכשלות והטעות נפעל מאוד כשמרגיש בו, ומגביר שכלו ובא לידי שלימות השגה, ופי' בזה דברי המדרש ביקש שלמה לידע סודה של פרה אדומה, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ר''ל כשהיא רחוקה ממנו אז נתפעל מהפכו ויבא למדריגת אחכמה, וזהו סודה של פרה אדומה עייש"ד כי נעמו.

ובזה יתבאר המדרש הנ"ל ששלח יעקב לעשו עם לבן גרתי ותרי''ג מצות שמרתי, ואזרתי כגבור חלצי להלחם נגד לבן וחילותיו, אם רצה להכריעני משמירת התומ''צ, וכמו"כ אלחם עמך, אמנם לבל יחשוב עשו שאעפ'כ ינסה להתגבר עליו בכל כוחו, אולי יוכל לו ולבטלו משמירת התוה''ק, כדי שיזכה הוא בכל הברכות כאשר אמר אביו והי' כאשר תריד ופרקת וגו', ע"כ הודיעו יע"א ואפילו פרה אדומה הקרבתי ועמדתי על סודה, וכל כמה שתרצה להתגבר נגדי להכריעני משמירת התומ''צ, אתגבר עי''ז יותר ואתחזק בשמירת התוה"ק יותר ויותר, ומהתנגדות היותר גדול אתחזק עוד יותר, כסודה של פרה אדומה שמתכעל מהפכו וזה הי' כוחי לעמוד נגד לבן וחיילותיו, אף שהי' כוחם גדול מאוד בטומאה ובכשכים אעכ"כ תרי''ג מצות שמרתי ונתחזקתי למולם, כטבע כל דבר שמתפעל מהפכו, וא"ש טעם הודעה זו לעשו.

והנה יעקב באבינו שלח אל עשו שרוצה בלהיות שלם עמו כמ"ש רש"י ז"ל עה"פ למצוא חן בעיניך, שאני שלם עמך ומבקש אהבתך, אבל הי' כוונתו לב' פנים ורצה להשתמש בשני הפכיות הנ"ל, שיהי' שלו' ביניהם, ולא רצה יעקב לעשות מלחמה עמו, כי ידע יעקב שלא הגיע עדיין הזמן, כמו שרמז לו עד אשר אבא אל אדוני שעירה, ואז יתקיים ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, ועד אותה הזמן רצה להכניע את עצמו לפניו, ולא רצה יעקב אבינו לדחוק את השעה וליטול הממשלה לפני הזמן, אבל לעומת זה אם יבוא עשו וירצה לעשות התחברות אז יצטרך יעקב אבינו להשתמש במידת העזות דקדושה כמ''ש לעיל כי אלחם עמו.

וע"כ שלח לו לאמר עם לבן גרתי כפרש''י לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, ואני מתנהג במידת הכנעה וענו' לקבל עלי עול גלות כ''ז שלא הגיע עדיין עת מלכותי, ופן תחשוב דבמקום שהוא לצורך עבודתו ית' ג''כ אני משתמש במידת הכנעה וענו', ע"כ הודיעו ותרי''ג מצות שמרתי בהתנגדות ללבן ולא למדתי ממעשיו הרעים, ואני משתמש במידת העזות דקדושה לשמירת תוה''ק, והודיעו לעשו שהוא משתמש בשני הפכיות אלו, שאם לא תרצה לבטל אותי מעבודתו ית' ומשמירת התוה''ק אז אתנהג במידת הענו' ואני שלם עמך ומבקש אהבתך, אבל אם תרצה להפריע אותי משמירת התורה, תדע שלא יעלה בידך ואתנהג במידת העזות

ועתה נבאר משה''כ קח נא את ברכתי וגו' וכי יש לי כל, ודרשו חז''ל שהטעימו הקב"ה בעוה''ז מעין עוה"ב ולא שלט בו יצה"ר, ולכאורה מה צורך בהודעה זו לעשו, ומה וענינו למה שהפציר בו ליקח המתנות (עיין לעיל קושיא ג') וכבר פירשתי מ''ט הפציר יעקב כ"כ בעשו ליקח ממנו המתנות, אחרי שבלא"ה נתרצה אליו ונשקו, וביותר תמוה מ''ט סירב עשו מלקבלם, והרי הי' חומד ממון של אחרים אפילו שלא ברשות, ואיך נעשה עכשיו ותרן בממונו, אמנם עשה כן לגודל שנאתו ליעקב ועברתו שמורה נצח, כאמרז''ל בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה וכו', וע''כ לא רצה ליקח שוחד ממנו כי השוחד יעור, ויעקב אבינו הפציר בו לקחת, אע''פ שלא הי' צורך בו בעבורו, כי הוא לא פחד מעשו ומשרו והתגבר על הס''מ, אמנם הכין דרך בשביל דורות הבאים (עיין בדברנו לעיל) וע''כ אמר לו כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהינו דהיינו המלאך שר שלך ולא יכול לי, וגם אתה לא תוכל לי בלא''ה, וא''כ אין טעם שתמנע א"ע מהמתנות מלקבלם.

ועוד רמז לו וכי יש לי כל שהטעימו הקב''ה מעין עוה''ב, דהנה עשו אמר לו יהי לך אשר לך, והשיב לו יעקב אל תאמר שאטלנו לעצמי, כי אצלי כל נכסי העוה''ז אינם כדאי לי ואינם חשובין בעיני, והעיקר אצלי עולם הבא וגם בעוה''ז הטעימו הקב"ה מעין עוה''ב, ובכלל לא רצה ליהנות מהרכוש הזה שהביא מבית לבן כאמרת ז''ל, וע"כ הפציר בו שיקחם כי אין לי צורך בהם עכשיו, ולעתיד בלא"ה יחזירם עשו למלך המשיח כמ"ש ז''ל בילקוט (רמז קל''ג) כל אותן הדורנות שנתן יעקב לעשו, עתידין אוה"ע להחזירם למלך המשיח, ועוד רמז לו וכי יש לי כל שלא שלט בו יצה"ר כאמרז''ל, שאל תחשוב שע''י שינבה הוני יתגבר עלי היצר הרע, כי בדרך כלל כבזיון העושר גדול מאוד, וברוב הון יתגבר היצר הרע של תאות כממון, ואינו מניח ליתן על דברים טובים צדקה ותמיכת התורה, ע"כ אמר לו יעקב וכי יש לי כל היצה''ר אינו שולט עלי, וכל ממוני ונכסי אינני משתמש בהם רק לשמורת התומ''צ ולעשות רצונו ית', וע"כ ממה שאתה רוצה להתגבר עלי ותחשוב מחשבות שלא תקבל המתנות ממני, אם תניחם לי יתחזק כוחי עוד יותר בשמירת התורה והמצות ומעשה הצדקה, וע"כ טוב לך שתקח ויפצר בו ויקח, וכבר מילתנו אמורה שכל אלו המתנות לא רצה יעקב ליהנות מהם, שהי מקורם משורש הרע ושייכים לחלקו של עשו, אלא שהפציר בו שיקח כדי להכין כח לדורות הבאים לשחדו.

וכמו"כ יתבונן האדם שהעיקר התכלית והחשיבות להכין צידת ומצות ומע''ט לעוה"ב וע"י שיתן האדם מממונו למצות ולצדקה ולתמיכת תלמוד תורה, יקבל שכר פירותיהן בעוה''ז וקרן קיימת לעוה"ב כפל כפלים בלי שיעור וערך, כי יפה שעה אחת בעוה"ב מכל תענוגי עוה''ז, והשי"ת יעזור ויתן בנו דעת ורצון אמיתי לחזק כח הקדושה והרבצת התורה ויראה, וכל אלו המסייעים בתמיכת התורה יקבלו שכרן בזה ובבא, ויהי' להם יכולת להחזיק גם להלאה מתוך נחת והרחבת הדעת, בלי צרה וצוקה, ונזכה במהרה לישועה שלימה בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

עוד אפ''ל בביאור דברי המדרש הנ''ל, עם לבן גרתי ותרי''ג מצות שמרתי ואפילו פרה אדומה הקרבתי, בהקדם לבאר מאמר הגמ' (סנהדרין נ''ט.) הי' ר' מאיר אומר מנין שאפי' עכו''ם ועוסק בתורה ה''ה ככהן גדול, שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם וכו' ומסיק דמיירי בשבע מצות דידהו דזולת זה אסור להם לעסוק בתורה, ועכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה יעיי"ש, ולכאורה תמוה וכי לא יספיק לדמותו לישראל או לכהן הדיוע על למדו ז' מצות דידהו ולמה דימוהו חז''ל לכ''ג.

ואפ"ל עפי''מ שדרשו חז''ל בגמ' (יומא י''ח.) הכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בחכמה ובעושר, אחרים אומרים מנין שאם אין לו, שאחיו הכהנים מגדלין אותו, שנא' והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו, והנה חכמה א''א ליתן לו אם אין לו משלו וכמו''כ נוי וכח, ועכ''ח הכוונה על עושר שאם אין לו משלו מגדלין אותו משל אחיו, וז''ל הרמב''ם ז''ל (ה' כלי המקדש פ''ה) הכ''ג צ''ל גדול מאחיו וכו', ואם אין לו ממון אחיו הכהנים נותנין לו, הרי כי גם בעבור מעלת העושר קראו התורה הגדול כפי דרשתם ז"ל גדלהו משל אחיו דקאי רק על ממון, ואולי ז''ש ז''ל דעכו"ם העוסק בתורה בז' מצות דידהו, הקב''ה משלם שכרו בעוה''ז ובזה הפרע המשילוהו חז"ל לגדולת כה"ג, ולזה א"א לדמותו לכהן הדיוט או לישראל, דא''א שיזכה לשלימות העבודה כישראל, אלא שבזה הגדולה של עשירות יכולין לדמותו לכ''ג ע''י שמשלם לו הקב"ה שכרו על פניו בשלות עוה''ז.

ובזה יש לתרץ מה שהקשו המפרשים עה''כ ויקרא לעשו בנו הגדול, למה קוראו גדול, ובעה''ת תירצו מכאן שמחניפין לרשעים בשעתן, ולדרכינו אפ''ל בפשטות, בשביל שיש לו מעשירות העוה''ז ע"כ נקרא גדול כנ''ל, ובדור עקש ופתלתול כדורנו אוחזין בדרך הזה, דמי שיש לו עושר רב וממון הרבה מחשבין אותו לגדול ככ''ג.

והנה שם במימרא דר' מאיר הנ''ל דעכו''ם שעוסק בתורה ה"ה ככ''ג שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כתב רש''י ז''ל דלית לי' לר"מ כמימרא דר''ש, דדרש אתם קרויין אדם ואין העכו''ם קרויין אדם, דלפי''ד ר''ש א''א לדרוש שהוא ככ"ג מדכ' האדם וע"כ דר''מ ל''ל דר''ש יעיי''ש, והנה לדעת המ''ד דאין העכו"ם מטמאין באוהל ישנם הרבה פוסקים דס''ל דאפי' במגע ובמשא אין מטמאין, והנה אי קברי צדיקים מטמאין בזה יש פלוגתא ישנה, וביש''מ (פ' שמיני) הכריע דמעצם הדין ראוי להיות שצדיקים לא יטמאו, אך לא ניתנה לנו להתנהג בדין זה וכו' דאין כח המבחין בידינו להכריע מי הוא צדיק אמת יעייש''ר באריכות.

והנה כ''ז רק אחר מתן תורה מפני הכלל שבידינו, כבר ניתנה תורה ואסור לחדש הלכה עפ''י נבואה דתורה לא בשמים הוא, אמנם האבוה"ק קודם מתן תורה היו יכולין להורות הלכה עפ''י נבואתם, כמבואר בדברינו לעיל פ' נח באריכות. ולפי''ז בימי יע''א שלא היו עוד ישראל בעולם זולת יע''א והשבטים הק', לא הוצרכו לפרה אדומה לטהר מטומאת ישראל, דקברי צדיקים אין מטמאין, וע''כ החשש אינו רק מטומאת מת עכו''ם, וכ''ז לא יתכן לדעת המ''ד דקברי עכו"ם אין מטמאין, וממ''ש ז''ל שהקריב יעאע"ה פרה אדומה עכצ''ל דס"ל קברי עכו''ם מטמאין, ודלא כר''ש, ולפי''ז גם עכו''ם קרויים אדם, ואיכא למידרש כר''מ דעכו''ם אפשר שידמה בגדולת העושר לכ''ג, וזה נשמע ממה שיע''א עשה פרה אדומה, ובזה יבואר דברי המדרש עם לבן גרתי ותרי''ג מצות שמרתי, ואפי' פרה אדומה הקרבתי, ועכ''ח דגם עכו"ם קרויים אדם, ושלח לו דבר זה כדי למצוא חן בעיניו.

עוד יל''פ אומרו עם לבן גרתי וגו' בהקדם דברי התרגום ירושלמי סו''פ ויצא עה''פ ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה וגו', וז''ל ויאמר יעקב כד חמא יתהון, דילמא משיריין מן לבן אחוי דאמא אינון, אתיין קדמוי לקבלי קרבא למקטל יתי, או דילמא משיריין דמלאכין קדישין מן קדם ד' אינון, ואתיין לשיזבא יתי מן ידיהון, בגין כדין קרא שמי' דאתרא ההוא מחנים, וראוי להבין איך יתכן שלא הבחין יעאע"ה אם הם מלאכים ממחנה לבן או מלאכים קדושים, ובודאי שאין בחי' השתוות ביניהם כלל, ואיך הי' לו מקום להסתפק בזה.

ונל''פ עפי"מ דאיתא בגמ' מגילה (י''ג ע"ב) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכו', אמר לה אחיו אני ברמאות, אמרה לי' ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא, אמר לה אין עם נבר תחבר ועם עקש תתפל, ומצינו באמת שיע"א התנהג עמו בענין הצאן בדרך הרמאות, שהי' מוכרח לזה והותר לו מן הדין כמ''ש עם עקש תתפל. ואמרו ז''ל במדרש תנא דבי אלי' זוטא (פ''ג) ובילקוט פ' האזינו (רמז תתקמ"ב) עושה אדם עצמו לדבר אמת, מוסרים לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת, ואם אדם עושה עצמו לרשע לכחש ולשקר, מוסרים לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים ומכחש ומשקר וכו' עכ''ד המדרש, נמצא שממעשיו של יע'א שנהג עם לבן בדרך של רמאות שהותר לו עפ"י הדין, נבראו מלאכים כאלו שהולכים בדרך רמאות, והנה יעקב שלח לעשו כה תאמרון לאדוני לעשו וגו' ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, להודיע שאני שלם עמך ומבקש אהבתך ועוד דברי הכנעה כאלו, ואליבא דאמת לא ביקש יעקב אבינו אהבתו של עשו אלא אמר כן מפני היראה ולהחניפו נתכוין כאמרז''ל, ע"כ לא רצה יע"א לשלוח לדבר זה אנשים, ע''ד שארז''ל (סוכה מ''ו ע''ב) לא לימא אינש לינוקא יהיבנא לך מידי ולא יהיב לי', משום דאתי לאגמורי שיקרא, ומה''ט לא רצה יע''א לשלוח אנשים דלא ליתי לאגמורי שקרא, וע''כ בחר לשלוח אותן מלאכים שנבראו מהרמאות שעשה עם לבן, שהם ילכו בשליחות הזה לדבר לפני עשו דברים של רמאות.

ובזה יל''פ הפסוק שאמר עשו ליעקב מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי וגו', דהנה עשו הי' בעל השגה בכוח הטומאה וראה שהם מלאכים שנבראו ממעשה רמאות, לא כדרכו של יע''א שהוא איש אמת, שאל אותו "מי לך דייקא'' כל המחנה הזה אשר פגשתי, פי' איך באין אצלך מלאכים כאלו שהם היפוך דרכך, והשיב לו יעקב למצוא חן בעיני אדוני, ולזה שלחתי אצלך מלאכים כאלו שימצאו חן בעיניך, כי האמת לא ימצא חן בעיניך, ובזה מובן דברי התרגום ירושלמי שהי' יע"א מסופק באותן המלאכים אם של לבן המה כי באמת ונבראו ע''י רמאות אלא שהי' מצד הקדושה ועפ"י התורה, ועכ''פ הי' מקום להסתפק בהם אולי הם מלאכים של לבן הארמי.

ונקדים עוד מה דאיתא בתנדב"א ובילקוט (הנ''ל) הכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ מן מדת השקר ומדת העולה שלא ברא ושלא עשה אותם הקב"ה, ובפי' זיקוקין דנורא כתב כי האדם בודה השקר מלבו, ועול אדם עושה מעצמו, ולכן אמרו ז"ל קושטא קאי שיקרא לא קאי, משום דלא ברא הקב"ה מדת השקר עיי"ש, והנה שלמה המלך אמר אין כל חדש תחת השמש, שכל מה שנתחדש בעולם בהמשך הדורות כבר הי' לעולמים, והמפרשים העירו בהבנת המאמר, דלכאורה רואין הרבה התחדשות בבריאה מה שלא הי' בדורות הקודמים, ויש מתרצים שכל אותן הדברים שנראים לעינינו חדשים כבר הי' לעולמים בדורות הקודמים אלא שנשכחו במשך הדורות וחזרו ונתחדשו, אבל אין זה מספיק דא"כ באותן הדורות היו עכ''פ חדשים, והפסוק אומר אין כל חדש תחת השמש, דאין מציאות התחדשות בנבראים אחר בריאת שמים וארץ, אמנם הפי' האמיתי בזה כמ"ש הרמב''ן ז''ל (ר"פ בראשית) וזלה''ק הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה המוחלטת, ואין אצלינו בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא, ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה, הווה מן האין התחלה ראשונה, אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאוד אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון נקרא ליונים היולי, ואחר ההיולי לא ברא דבר אבל יצר ועשה ממנו, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותם עכלה''ק, נמצא כי כל דבר שיתחדש בעולם בשנות דור ודור, כבר הי' לעולמים ונברא יסודו ביום ראשון לבריאה, אלא שלא יצא לפועל עד הגיע שעתה והבן. עכ"פ מבואר שכל מה שבא בדרך רמאות לא הי' בכלל בריאת שמים וארץ, ובזה יובן מה ששלח יע''א לעשו עם לבן גרתי, שהוא ידוע לרמאי, וע"כ הותר לי ג"כ לילך עמו ברמאות, ויהי לי שור וחמור וגו', שכל הרכוש שיש לי לא זכיתי אלי' מברכת אבא שברבני מטל השמים ומשמני הארץ, כי זו אינו לא מן השמים ולא מן הארץ, כי דבר הבא בדרך רמאות אינה בכלל בריאת שמים וארץ אלא בריאה חדשה שבודים בני אדם מלבם, וע''כ אינך צריך לשנוא אותי על הברכות שברכני אבי כי לא נתקיימה בי עדיין.

אמנם יע"א אע''פ שהותר לו עפ''י הדין במ''ש עם עקש תתפל, מ''מ עשה חשובה עלי' בדרך הצדיקים שעושין תשובה גם על מה שנראה למראית העין כחטא, ואולם בכל זאת לא רצה יע''א להנות מרכוש הזה ונתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה וכמ"ש רש"י ז"ל (בפ' ויגש) עה''פ ויקחו את מקניהם וגו' אשר רכשו בארץ כנען עיי''ש.

מאמר יט

באופן אחר אפ''ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל ונתחיל בביאור דברי המדרש עם לבן גרתי ותרי''ג מצות שמרתי ואפילו פרה אדומה הקרבתי וצ''ב, ויתבאר בהקדם דברי רש''י ז''ל עה''פ ויירא יעקב מאוד ויצר לו, פירש רש''י ויירא שמא יהרג (ב"ר) ויצר לו אם יהרוג את אחרים עכ"ל, ויל"ד אחרים מאן דכר שמי' והול''ל שמא יהרוג את עשו, שהוא בא ללחום נגדו, גם מדוע היצר לו אם יהרגנו, והרי אמרו ז"ל הבא להרגך השכם להרגו, וכתיב באבוד רשעים רנה, אמנם פירשו בספה''ק דיראתו הי' בשביל דורות הצדיקים העתידים לצאת מעשו, שהיו עדיין נבלעים בו בבחי' שבי', שלא יאבדו עמו אם יהרוג אותו, וע''כ התפלל יעקב אבינו ע"ה על הצלתם שיתברר הטוב מן הרע ויהיו לפליטה, ובספה"ק אמרי נועם כתב שנרמז כן במ"ש ז''ל אם יהרוג אחרים, על פי אמרם ז''ל מאן אחרים ר' מאיר, ובדרך כלל הכוונה על כל נשמות הגרים העתידים לצאת ממנו, וכדרך שדרשו ז"ל במד''ר (פ' שמות) מ"ד במשה רבינו ע"ה כשהרג את המצרי וירא כי אין איש וגו', רבנן אמרי ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדת הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות, כיון שראה משה כך נמלך במלאכים, וא"ל נתחייב זה הריגה וכו' עיי''ש, ועד''ז הביט ונתבונן יעקב אבינו ע"ה על דורות הצדיקים העתידים לצאת ממנו, ולטעם זה הי' מיצר ומצטער אם יהרגנו.

ונקדים עוד מ''ד במד"ר (פ' חוקת) זאת חוקת התורה זש"ה (איוב י''ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקי' מאחז וכו', מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן, לא יחידו של עולם, תמן תנינן וכו' העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים, אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי עכ"ד המדרש, מבואר דשניהם בחי' א' להם, שבך גזרה חכמתו ית' שיצמח טהרה מטומאה, צדיקים מרשעים, ועד''ז במצות פרה אדומה צמיחת כח הטהרה ע"י הפנה שהיא עצמה מטמאה בגדים, והענין הזה הוא בבחי' חק וגזירה למעלה מהשגת שבל האנושי, ופירשתי זה דברי רש''י ז''ל לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחרי' עכ''ל, דהנה מתחבולות השטן לצודד בני אדם ולפתותם להתחבר עם הרשעים בטענת הסתתה שזו עבירה לשמה להחזירה למוטב, אמנה בדרך כלל לא יפעול ההתחברות לטוב, שמרשעים יצא רשע במו שאמר המשל הקדמוני, אלא שהשטן בא ומראה שכבר הי' בן לעולמים שיצא גם טוב מרשעים, במו אברהם מחרח וכו' ע''ז אמרז''ל מי גזר בן יחידו של עולם, ורק במקום שהקב''ה גוזר בך אפשר להיות זה, וא''א ללמוד ממנה למקו''א, וז"ש השטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעה יש בה, ובזה רוצים להדיח ולהסית את ישראל להביא ראי' מכאן דאפשר שיצא טהור מטמא ומרשעים יצא טוב, לפיכך כתב בה חוקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחרי', שבאן הוא גזירה מהקב"ה שיהי' בן, ואין להרהר אחרי' ואין ללמוד ממנה, יהי' איך שיהי' אלו הנשמות שיצאו מעשו היו מוכרחים להיות בשבי' אצלו, וכך גזר יחידו של עולם להוציא טהור מטמא, ע''כ שלח לו יעקב עם לבן גרתי ונתברר אצלי שמרשעים יצא רשע ולא טוב, אבל תרי"ג מצות כולם שמרתי ואפילו פרה אדומה הקרבתי, והשגתי בטעם מצו' זו שכך גזר יחודו של עולם להוציא טהור מטמא וגם אצלך הוא בבחי' כזה, וע"כ ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך ולהבטיחך שאיני רוצה להרוג אותך שלא יאבדו אלו הנפשות העשוקים שצריכין לצאת ממך.

עוד אפשר לומר בכוונת אמרם ז''ל ויצר לו אם יהרג את אחרים, בהקדם מה שהקשה הרה''ק משיניווא זלה''ה בספה''ק דברי יחזקאל דאיך העמיד יעקב אבינו ע"ה את בני השפחות תחלה וכו', והלא אין דוחין נפש מפני נפש עיו''ש, ואפ"ל עפימ''ד בפרקי דר''א (פרק מ"ח) רא"א כל אותן שנים שהיו ישראל יושבין במצרים, היו יושבין בטח ושאנן עד שבא יגנון מב"ב של אפרים ואמר נגלה עלי הקב"ה להוציא אתכם ממצרים, בני אפרים בגאות לבם שהם מזרע המלוכה וגבורי כח במלחמה עמדו ולקחו נשיהם וכו' ויצאו ממצרים עכ"ל, ונראה מדברי הרמב"ן הק' (פ' בא) שהם לא טעו בחשבון, דאז היו באמת תשלום הד' מאות שנה, ומתחלה היתה הגזירה רק על ד' מאות שנה, אלא שניתוסף עוד שלשים שנה בסיבת החטא כמ''ש ומושב בני ישראל וגו, שלשים שנה וארבע מאות שנה ולא ידעו בני אפרים שנתארך הגלות ופי' המפרשים בכוונת דברי הפרדר"א דלפי שהיו מזרע המלוכה נתגאה לבם ולא רצו לסבול עול גלות מצרים, ויצאו למלחמה על דעת עצמם מבלי שישאלו רשות מהגדולים, ועד''ז יתפרש לעניננו שהעמיד יעאע"ה בני השפחות תחלה ואמר אם יבא עשו אל המחנה הא' וגו', דהנה באמת יעקב אבינו לא רצה ללחום שאין דרך ישראל לחפש דרך מלחמה רק להתפלל אל השי''ת, אמנם אפילו בלית ברירה אם יהי' מוכרח ללחום עמו, הי' רוצה לעכב בבניו שלא ימהרו לעשות מלחמה שלא ברשות וקודם הזמן שיסכים רצון העליון, דאם ימהרו אפילו רגע קודם הזמן הרי הוא אסון גדול להכלל ישראל ולכבוד שמים, ואולי מה''ט לא רצה להעמיד זרע המלוכה תחלה דהיינו יהודה ויוסף ובני הגבירות, שחשש פן לא ירצו לסבול עולו של עשו ויתחילו ללחום קודם הזמן, ע''כ העמיד בני השפחות תחלה דלצד שהם שפלים בעיני עצמם לא יעשו מלחמה על דעת עצמם. ואפ"ל עוד ע"ד מ''ש רש''י ז"ל עה''פ וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבא מלך המשיח עכ''ל, וע"כ חשש יעקב אבינו ולא רצה להעמיד תחלה יהודה ויוסף שהם יהיו גואלם של ישראל, שמא ירצו לכלות ולאבד את עשו קודם הזמן, ע''כ העמיד בני השפחות תחלה שידע בהם שלא ילחמו בלא נטילת רשות.

ואפ"ל עוד בזה עפ''י המבואר מדברי חכז"ל שכל הפרשה כולו ירמוז על לעתיד, וכמ"ש במד"ר אם יבא עשו אל המחנה האחת אלו אחינו שבדרום, והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגולה, והוא רמז על דורות העתידים דהרי הי''ב שבטים לא היו בדרום ולא בגולה, אלא ודאי שכל דיבוריו של יעאע"ה היו להכין הצלה לדורות הגלות ועליהם התפלל ואמר והי' המחנה הנשאר לפליטה, וז"ש ויצר לו שמא יהרוג את אחרים, ולא אמר שמא יהרוג את עשו, שכל יראתו הי' בשביל הדורות אחרונים שלא ילחמו ישראל בבני עשו לפני הזמן ולא על אז הי' מיצר לו רק על דורות האחרונים שמא יהרגו את אחרים שלא כדת.

אמרו רז''ל (במסכת שבת קל''ח ע''ב) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (עמוס ח') הנה ימים באים נאום ד' וגו' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ד' וכתיב ונעו מים עד ים וגו' ישוטטו לבקש את דבר ד' ולא ימצאו, דבר ד' זו הלכה, דבר ד' זו הקץ, דבר ד' זו הנבואה וכו', רשב''י אומר ח"ו שתשתכח תורם מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש דבר ד' ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד וכו עיי''ש פירש"י ז''ל, ולכאורה קשה דלא משני הש''ס מידי לדברי רבנן דברייתא ורב, דס''ל עתידה תורה שתשתכח, א''כ מה יענו בהך קרא דמפורש הבטחת הבוית"ש לישראל כי לא תשכח מפי זרעו, ובכל מקום דרך הש"ס להקשות ואידך, ולקיים ולברר דעת כל אחד מהחולקים, שלא יקשה לנגדו ראיית חבירו, ומכ"ש הכא שראיית רשב''י מפסוק מפורש, איך לא הקשו לדברי רבנן מפסוק הנ"ל, עוד קשה ממ''ש הרמב''ם ז''ל בס' המצות (מצוה קנ''ג) במצות קידוש החודש, וזלה''ק: אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לקל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, וכשלא יהי' שם בית דין וכו' הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום וכו' עכ''ל לעניננו, ואם ביטול המועדות בלבד נחשב לכליון האומה ח"ו, מכש''כ ביטול ושכחת כל התורה כולה, והקב"ה הבטיחנו שלא יכלה זרעו ולא אותות האומה לעולם, ואיך ס''ל לרבנן דעתידה תורה שתשתכח מישראל, ופירשתי בספרי ויואל משה (מאמר א' סי' קס"ח), דאין כאן פלוגתא כלל, שרשב''י מפרש הכתוב אף לדברי רבנן דברייתא, וע''כ לא הקשו בגמ' לרבנן ואידך, דגם הם סוברים שלא תשכח התורה מישראל לעולם, ומפרשים הכתוב כרשב''י שלא ומצא הלכה ברורה, דהנה לכאורה יל''ד על אומרו לא תשכח מפי "זרעו'' דבכל מקום נקראים בשם ישראל או יעקב או בני ישראל, וכאן מדייק לומר זרעו, אמנם זו הבטחה שלא תשכח התורה כל זמן שיתייחסו א''ע מזרע הראשונים, ותלמידים נקראו בנים וכל זמן שמחזיקין בדרך אבוה''ק גדולי ישראל וצדיקים הקודמים שלא לזוז משיטתם אז יש זכר לתורתם ולא תשכח לעולם, אבל אם הולכים בדרך חדש לומר שנשתנו העתים ר''ל אז יש שכחת התורה אפולו לרשב"י דאם משנים מדרך הראשונים זהו ממש שכחת התורה ח"ו, ע''כ דייק הכתוב לומר לא תשכח מפי "זרעו'', רק כל זמן שמתייחסים להיות נקראים "זרעו'', שאין זזין מדברי הראשונים, ובעוה''ר לא יאומן כי יסופר מה שקרה לדורנו, שנתפסו רוב העולם לע''ז הציונית ומי הי' יכול לצייר כזאת שפתאום נשתכח כל דבריהם של הצדיקים וגדולי ישראל הקודמים הנשמע כזאת עוד מעולם, ולעצור במילין מי יוכל, ואיככה אראה ברעה אשר ומצא את עמי ואתאפק מלצעוק מרה, ובלי ספק אם קרה כזאת בדור הקדום, לא היו הצדיקים יכולין לסבול גודל השפלות מה שמצא אותנו בעוה"ר, השי''ת ירחם על עמו וישמור אותנו מהכאה רוחנית והכאה גשמית והכלל ישראל ינצל מכל צרה וצוקה, מי היה יכול לצייר בשכלו שימצאו בני ישראל שיחשבו ויאמינו שעל ידי כופרים מסיתים ומדיחים יבוא ישועה לישראל, ומי שחושב כן הרי הוא מין וכופר, ה' ישמרינו מהם ומהמונם, וכל רגע שיש בו מחשבה זר בוודאי נתפס באותו רגע למינות וכפירה ל''ע, ואיך אפשר לסבול שפלות המצב כזה שנמצאים בעוה''ר גם יהודים שומרי תורה אומרים כן.

עובדא ידענא ששמעתי מפי א''א זלה"ה ששמע מק''ז הייטב לב זלה"ה טעם על שהי' נזהר כ''כ בנטילת ידים בין דגים לבשר עפ"י מעשה שאירע עם דודו של ק''ז הישמח משה זלל"ה שהי' אדם גדול וצדיק בימי הש''ץ שר"י, ופעם עלה במחשבתו שמא הצדק עם הש''ץ שר"י כי מתחלה הי' מקום לטעות בו והרהר במחשבה שמא הדין עמו, ואמרה לו זוגתו הרבנית מה זה שאני רואה אותך מקיל בדברים שהיית נוהג בהם חומרא עד עכשיו, אמר לה מה הם הדברים, השיבה לו שהפסקת ליטול את ידך בין דגים לבשר, הרהר בדעתו איך הגיע לידו כזאת, הגם שאינה חובה אבל כיון שנהג בה חומרא עד עכשיו מהו הסיבה שהתחיל להקיל בה, והתחיל לפשפש במעשיו ומצא שהסיבה הוא מה שטעה בהש''ץ, והיא ענין של מינות אז אסף את כל בני העיר והתודה לפניהם ברבים שטעה בהש"ץ ומינות פוגם גם במחשבה, ואיתא בגמרא (ע''ז י''ב ע"א) כל הפורש ממינות מיית והוא סימן שנתקבלה תשובתו אם מת באותו תשובה, ובזאת ידע שנתקבלה תשובתו אם ימות מיד, וכן הי' שבאותו מעמד בעת הדרשה נסתלק מיד, ע''כ אמר אא''ז זלה"ה כיון שבאחד מבני משפחתו קרה דבר גדול כזה ע"כ החזיק בדבר זה טובא והי' זהיר בה, והנה וודאי שהי' אדם גדול וצדיק וכנראה שקיבלו תשובתו מן השמים מיד באותו מעמד, ולא הי' לו רק מחשבה בהש''ץ, וגם הי' מקום לטעות בו שהי' בו תורה וחסידות, ואחר כל זה בשביל שנתפס במחשבתו אחריו החשיב עצמו למין ל''ע ועשה תשובה גדולה עלי', ובעוה"ר בזמננו טועין בדבר שהוא כפירה מפורסמת ממקור מסיתים ומדיחים שעקרו והשמידו כבר אלפים ורבבות נפשות מישראל, ואין שום ספק בזה שכבר היינו עומדים אחר ביאת המשיח אם לא הי' הצרה הזאת בעולם, ואיך ימצא עוד יהודי מאמין בד' ובתוה''ק שיחשוב ללמוד זכות למעשיהם מי שמע כזאת לשפוך דם יהודים ולהפקירם ליהרג ח"ו במלחמה על סמך סברא של אפיקורסים שאומרים שייטיבו המצב עי''ז, ומצינו באחאב בעת שהלך למלחמה הי' הצורך להטעות נביאי האמח ע''י רוחו של נבות, שיתנבאו לו לילך למלחמה ואע''פ שהי' עובד ע''ז אעפ"כ לא הרהיב בנפשו לילך למלחמה מדעת עצמו בלי הסכמת נביאי האמת ודרך התוה"ק, והתוה''ק אמרה פן יראה בך ערות דבר ושב מאחריך ובלי ספק ששם הוא משכן הס"ם, ואיך יכול יהודי שומר תומ"צ לשמוח בנצחונם שהוא בכוחו של הס''ם בעוה"ר, ומוכרח אני לפרסם שאף מי שיש לו מחשבה כזאת בוודאי נתפס למינות, ואפילו כל העולם כולו יאמרו להיפוך גם כן אסור לצאת מגדר האמת ודרך התוה''ק ואיני רוצה שיהי' לי שום שייכות וקישור עם יהודי שיש לו מחשבה כזאת ואיני רוצה שימצא בבית המדרש שלי מי שיש לו מחשבה כזה אפילו על רגע אחד שזה מינות וכפירה ר''ל ואפילו יכבשו כל העולם אסור ליהנות מהם, ורק מי שכופר בתורה יכול לומר ההיפך, ובעונש העברה על השבועות אמר הקב''ה הרי אני מתיר את בשרכם וכו' וראה ראינו כמה אלפים יהודים נהרגו כבר על ידיהם, ואיך אפשר להיות נשטה אחריהם, ובעוה"ר אלו המינים והאפיקורסים מטעין את כל העולם כולו, והעיקר הוא להשמר מלהתפתות אחריהם ואנו מקוים שבמהרה בביאת הגואל יתגלה האמת, ונתחשב עם נפשותינו שלא יכסה אותנו אז הבושה, ונראה לעורר רחמים שלא יהי' דמן של ישראל נשפך כמים, והסכנה גדולה מאוד ח''ו על כל העולם והכל על ידי גרמת הרשעים והכופרים הללו, ועוד נמצאים יהודים שמסייעין להם וזה גורם קטרוג גדול למעלה ח''ו, השי"ת ירחם על עמו ולא נניח לפתות עצמינו מהרשעים האלו ויהי' לזכרון בין עינינו תמיד מה שכתב הר' יעקב עמדין זלה"ה ברוב חכמתו בספרו מגדול עוז (עליית היראה גנזך כ') ולא נכפיל דבריו שכבר ידועים לכל והוא כנגד השכל לטעות בענין זה.

אמרו חז''ל במד''ר עה''פ והפלה ה' את מכוחך וגו' גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת וגו' זו מיתת צדיקים שנאמר ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, ולכאורה כיון שלמדוה רז''ל מרמז הכתוב א''כ אין זה מכה אשר לא כתובה בתורה, גם יל''ד שאין ראי' מהכתוב ללמוד על מיתת צדיקים שהפי' הפשוט בפסוק ואבדה חכמת חכמיו, שהחכמה יהי' נאבד, ויכול להיות בעוד שהחכמים חיים בעולם יסתם מהם מעיינות החכמה, וכמו שאמר משה רבינו לפני הסתלקותו לא אוכל עוד לצאת ולבוא ואמרז"ל שנסתמו ממנו מעיינות החכמה ואין זה מיתת צדיקים, וכן במיתת צדיקים ר''ל אין מוכרח שאבדה גם החכמה, דאפשר שהחכמה נשאר בעולם אצל צדיקים אחרים וכמו שאמרז''ל בגמרא (קדושין ע''ב ע''ב) כשמת רבא נולד רב אשי ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו שנאמר וזרח השמש ובא השמש, ולפי''ז המה שני ענינים נפרדים ואין ענין זה לזה, אמנם נראה ביאור דברי חז"ל עפי''מ שאמר דוד המלך ע"ה אגורה באוהלך עולמים, שאם אומרים שמועות מצדיקים הקודמים אז נחשבים כאילו הם ובחיים אתנו ולא נסתלקו מן העולם וכן אמרו חכז"ל כל המניח בן כמותו כאילו לא מת וגם התלמידים נקראים בנים, וממילא כ''ז שאומרים שמועותיהם ומתנהגים בדרכיהם לא נסתלקו עדיין, ורעיון זה מבואר בגמרא (ברכות מב ע''ב) כי נח נפשי' דרב אזלו תלמידיו בתרי', כי הדרי אמרו ניזול וניכול לחמא אנהר דנק, בתר דכרכי יתבי וקא מיבעי' להו וכו' לא הוה בידייהו, קם רב אדא בר אהבה אהדר קרעי' לאחורי' וקרע קריעה אחרינא אמר נח נפשי' דרב, (פירש"י להראות אבל עכשיו כיום המיתה על שהיו צריכים להוראה ואין יודעין להורות), ובזה יובן דברי הגמרא הנ"ל בדרשת הכתוב ואבדה חכמת חכמיו, שכל מה שאמרו הצדיקים הקודמין כבר נאבדה חכמתם בעוה''ר ואין משגיחין על דבריהם, ולפי"ד הרשעים הללו טעו הצדיקים הקודמים חס מלהזכיר ובאמת כל מי שיש לו עינים בראשו רואה איך שדבריהם הקדושים מאירים כשמש מה שאמרו על הכת הזה שמחריבים את כל העולם כולו ברוחניות ובגשמיות וגם בשכל הפשוט העיוני רואין איך שגרמו תמיד תקלה וסכנה להכלל ישראל, ומה שמתפארים בנצחונם של מלכות המינות, על זה אמר הפסוק בחנו אלקים כי התוה"ק אסרה עלינו באיסור שבועה ליטול מלוכה קודם זמנו ומינים ואפיקורסים עברו על השבועה וכל פסיעה ופסיעה הוא בכלל האיסור והוא בכלל בחנו את אלקים שרוצין לבחון את השי"ת, ואיך ימצאו יהודים שמניחים תפילין על ראשם וישמחו בנצחונם של המינים, איך אפשר לשמוח בשמחת הס"ם, ומי יודע מה יוצמח עוד מזה, וצריכים אנו לרחמים גדולים, וצריך לראות שישארו לכה''פ חלק מבנ''י שאין הולכים בדרכם וזה ישתיק גודל הקטרוג, וכתב בספר מנות הלוי ממהר"ש אלקבץ זלל"ה בפי' על מגילת אסתר דאם אין מקיימין מצות הוכח תוכיח אז יש לו לאדם עבירה אחת שביטל מ''ע של הוכח תוכיח, אבל אם מלמדין זכות על הרשע נעשה כמו הרשע עצמו, ופי' שם בזה הפסוק עם אחד הם עיי''ש, כמו''כ מי שמלמד זכות על אלו הכופרים הוא ממש כמותם.

ואמרז"ל בגמרא (ברכות כ''ט ע"א) אר''י א''ר טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו, בברכת הצדוקים מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא, והקשה הרבינו יונה למה דוקא בברכת ולמלשינים גזרו חז''ל כן ולא בברכת תחיית המתים, והלא גם מי שאינו מאמין בתחיית המתים הוא מין ואפיקורס, ואפ"ל קושיתו דהנה לכאורה קשה מדוע לא נעמידהו בחזקת כשרות דאפשר שטעה מחמת שכחה ולא בשביל שהוא מין, דשכחה הוא דבר המצוי בבנ"א אמנם ודאי עיקר גדול בשלימות העבודה להתרחק מן המינים, ולטעם זה התקינו חכמז''ל ברכת המינים, כדי שלא יהיו כרוכים אחריהם וכמ''ש הרמב"ם ז''ל (בהלכות תפלה פ''ב) שזו גדולה מכל צרכי בני אדם וכו' וכתב הכ''מ בשם ה"ר מנוח כדי שימנעו העם מלהטות אחריהם תקנו להודיע שאין למומרים תקו' עכ''ל, וכתב האוהחה"ק (פ' פנחס) עה''פ צרור את המדינים וגו' למה צוה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאח''כ הוצרך ה' לצוות לומר נקום נקמת בני ישראל וכו', ופי' שנתכוון ה' במאמר זה לתקנתן של ישראל לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו, קשה הוא להפרידו וכו', ויעץ ה' ואמר צרור את המדינים וגו' הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם, על אשר גרמו להם עשות רע וכו', ובאמצעות מחשבה זו תהי' מתרחקת תאות העבירה מהם ותהי' להם לזרה עכ''ל, ועד"ז הכוונה בברכת המינים ולפי טעם זה אסור לשכוח אפילו רגע אחד לשנוא המחטיאים דבאותה שעה ששכוח ממנו יוכל להתפס ח"ו למחשבת מינות משא''כ תחיית המתים מחוייבים להאמין בה בדרך כלל אבל אין החיוב לזכור אותה תמיד, וע''כ אם לא אמרו בשמ''ע תלינן שמא שכחה, אבל ברכת המינים מחוייבין לזכור בה בכל רגע וכיון ששכח מלאמרו בשביל זה עצמו מסלקין אותו אפילו אם השמיטו רק מחמת שכחה לפי שהאדם מחוייב לזכור אותה תמיד.

נחזור לעניננו לפרש דברי רבותינו ז''ל והפלא ה' את מכותך וגו' גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בתורה זו מיתת צדוקים שנאמר ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, ר''ל שנאבדה חכמתם ע"י שמחפשין חכמות זרות חדשים וזה נחשב להסתלקות הצדיקים וכאילו באותה שעה נסתלקו מן העולם, וכמו שמצינו ברב אדא בר אהבה דקרע קריעה אחרינא ואמר נח נפשי' דרב, מפני שזה הוא בחי' מיתה לגבי צדיקים כששוכחין דבריהם הקדושים, ולפי''ז מ''ש ואבדה חכמת חכמיו הוא ענין אחד עם מיתת צדיקים והכל אחד דע''י שנאבד חכמת חכמיו זה נחשב בחי' הסתלקות הצדיקים. ובעוה''ר בדורינו זה נסתלקו כל התנאים והאמוראים וכל הצדיקים הקדושים הבעל שם טוב הקדוש וכל תלמידיו כולם נסתלקו בדור הזה, כיון שאין עוד מי שהולך בדרכם וכבר נשכח לגמרי דרך הבעש''ט, ואין יודעין אפילו מה הי' דרך הבעש''ט הק' ולא יזכר ולא יפקד, שמהפכין הכל על דרך שקר בעוה"ר בגודל כח הסתת השטן, וזהו כוונת הגמרא ואבדה חכמת חכמיו וביונת נבוניו תסתתר זו מיתת צדיקים, אם נאבד ונשכח חכמתם צדקתם וקדושתם ואין הולכין בדרכיהם עוד זו הוא הסתלקות הצדיקים ר''ל וזה הוא מכה אשר לא כתובה בתורה, דע"י שאין משגיחין על דברי הצדיקים באין לידי תקלה ועונשים שאינם כתובים בתורה.

ופירשתי במאמר הכתוב מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם, דלכאורה גם שניהם מיותר, ויבואר על פי מה שדרשו חז''ל בגמ' (ב''ק ס"ה ע"ב) בפסוק לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך כי תועבת ה' אלקיך גם שניהם, גם לרבות שינוייהם חטים ועשאן סולת זתים ועשאן שמן, דאף ששינה הדבר מכמות שהי' אעפ"כ תועבה הוא, וכמו''כ בזה לפעמים המצדיק רשע נמנע מחמת הבושה מלומר בפירוש שהדין עם הרשע ואינו אומרו רק בשינוי שאומר דיבורים כאלו שמבורר מתוכם להצדיק השיטה של רשעים וממילא נשמע מדבריו שהדין הוא עם הרשעים וכל הצדיקים טעו לפי דבריו ח"ו וז''פ גם שניהם לרבות שינוייהם ולא אאריך לפרט שינוי הלשונות שמשתמשים בו מינים ממינים שונים ועל כולם אמר הפסוק תועבת ה' גם שניהם.

כתב המהר''ל מפראג זלל"ה בספה''ק (נצח ישראל פכ''ד) דרשו רז"ל בגמרא (כתובות קי"א ע''א) עה"פ אם תעירו ואם תעוררו וגו' שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ידחקו את הקץ ולא יקחו בעצמם גאולה לפני זמנו, ואמרז"ל במדרש שהשביעה בדורו של שמד, ופי' המהר''ל מפראג זלל"ה שאף אם יהיו רוצים להמית אותם בעינויים קשים לא יהיו יוצאים ולא יהיו משנים בזה ליקח גאולה לפני הזמן עכ''ד, ובבעל עקידה פרשה זו איתא עה''פ נסעה ונלכה ואלכה לנגדך וזל''ק. אין ספק שסוף הסיפור הזה מוכיח ומפרש עד אחרית הימים, והוא כשא''ל נסעה ונלכה ואלכה לנגדך הראה מדבריו שכבר הי' אפשר שיהי' ענינם על מצב שוה או קרוב אליו וכו', והוא רמז בתשובתו אליו אל הפתרון העיקר אשר היו מתרוצצים עליו מבטן אמם, ואמר אדוני יודע כי הילדים רכים מאד עדיין לגבי הגעת תכליתם, כי גדול הוא ורחוק מהשיג וכו' ואם ידפקום יום אחד למהר את הקץ טרם יחפץ ומתו כל הצאן ח''ו וכו' עכ''ל, הרי שבזה הכיבוד רצה עוד עשו לכבד בו את יעקב אבינו שיקח לעצמו מלוכה ושררות כמו שיש לעשו ולא רצה יעאע"ה לקבל, וכל עוד שהלכו ישראל בדרכו של יעקב אבינו הי' קיום לאומה הישראלית, אבל חדשים מקרוב באו בעוה''ר כופרים ופוחזים מזרע עמלק וערב רב, כמבואר בזוה''ק שהערב רב הם מזרע עמלק, ובעוה''ר הרבה מבני ישראל נמשכין אחריהם וחלילה וחלילה לא יקויים מה שאמר הפסוק ודפקום יום אחד וכו', ובעוה''ר כבר אבדנו על ידיהם אלפים ורבבות מבני ישראל מעת שהתחילו בדרכם הרשע של דחיקת הקץ ובכל יום ויום ניתוסף שבר על שבר ואבדון נפשות ישראל ע"י מעשיהם הרעים, ומי יודע מתי נהי' פטורים מצרה הזאת, נראה להתחזק בדרך התוה''ק ולא להביט על שום דבר זולת דרך התורה הקדושה והדרך שגבלו לנו הצדיקים הקדושים בדורות הקודמים.

והנה לכאורה ראוי להבין דברי המהר''ל מפראג זלל''ה שפי' מאמרז''ל שהשביע הקב"ה את ישראל בדורו של שמד שלא יקחו גאולה לעצמם, היינו אפילו אם יכפו אותם לכך בעינויים קשים כדורו של שמד ג"כ לא יעברו על השבועה, והוא לכאורה דבר שאינו מובן בשכל אנושי, דאף אם יצוייר שהאומות העולם יתנו מלוכה לישראל ברצונם, אבל שיכפו אותם לכך זה דבר שאין לו שחר וכי איזה טובה יצמח להם לאומות העולם מזה שיכפו את ישראל לכך, ומתחלה חשבתי שאולי הכוונה שהאפיקורסים העוברים על השבועה ונוטלים מלוכה קודם הזמן, הם יכפו את ישראל שיקחו חלק עמהם, ועבור זה הי' צורך להשביע את ישראל שהוא ביהרג ואל יעבור ליקח חלק עמהם, ואפשר לומר עוד עפ''י פשטות עפימ''ש הרמב"ם ז''ל בספר המורה בטעם שהחמירה התוה"ק לאסור בהנאה כל הבא מע''ז וכלי' שנא' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כי הי' אפשר שיקרה לאיש אחד שתצליח סחורתו וירבה ממונו מן הדמים ההם, ויחשבוהו סיבה ויאמין בה, לזאת אסרה תורה בהנאה כל הבא מע''ז, כדי שננצל מן המחשבה ההוא עכת"ד עיי"ש שהאריך, וכמו"כ לעניננו לפי שהשטן מסית ומראה דמיונות שוא של הצלחה והצלה, שע''י שיקחו להם מלוכה קודם הזמן, ינצלו עי''ז מרשעת האומות וכמו שפיתו את רוב אנשי העולם שע"י שיקחו לעצמם מלוכה יחלש כח האנטיסעמיטיזם וכהנה וכהנה, דמיונות שוא ומדוחים, וקשה להוציא מלבם דבר שהס"מ הכניס בתוכם, הגם שהוא שקר מוחלט והמציאות הוא ממש להיפוך שזה סכנה גדולה לישראל וא"א שיבוא ממנה שום טובה, עכ"פ כיון שיש מציאות לזה שידמה לבני אדם שהוא טובה, ע"כ השביע הקב"ה ע"ז בשבועה חמורה ביהרג ואל יעבור כדורו של שמד וכמו שמסרו נפשם אלפים ורבבות מישראל בדורו של שמד, שהכריחום ר"ל להמיר דתם ולא קבלו כמו"כ שבועה זו הוא ביהרג ואל יעבור שזה ממש כמו שמד, הגם שאין מציאות לדבר שאומות העולם יהיו כופין את ישראל ליטול מלוכה לעצמם אבל לפי שיש עלי' דמיונות של הצלחה והצלת נפשות ע"כ השביע הקב''ה את ישראל שבדורו של שמד שהוא ביהרג ואל יעבור ממש כמו שמר שאין עלי' שום תירוץ של הצלה ומכ"ש אם הוא ע"י מסיתים ומדיחים מינים וכופרים ויחשבו ע''ז שהוא אתחלתה דגאולה זהו מכה אשר לא כתובה בתורה, שמה שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יטלו מלוכה קודם הזמן היינו אפילו ע''י ישראל בני תורה ע''ז הי' צריך השבועה אבל שיהי' ע"י מינים וכופרים שרואין בחוש שהוא ממש כליון האומה וימצאו עוד אנשים מבנ''י שידמו ויאמינו שהם יביאו גאולה לישראל זה מכה אשר לא כתובה בתורה, והוא דבר שבוודאי יהי' בטל ומבוטל, שכן מפורש בגמרא דמקודם יכלו המינים והזדים ואח''כ ולירושלים עירך תשוב וכו' ואין בזה מקום לטעות כלל חוץ ממי שרוצה לשטות עצמו ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

נחזור לענין הפרשה לתרץ קושית המפרשים ז''ל מדוע נתיירא יעאע"ה מעשו, הלא כבר הבטיחו הקב"ה אנכי עמך ושמרתיך וגו', והבטחה לטובה אינו חוזר לעולם, אמנם לא הי' מתיירא בשביל עצמו כלל רק כל יראתו הי' בשביל דורות הבאים. עפימ''ד בגמרא (ר''ה י''ז ע"ב) עיני ה' אלקיך בה עתים לטובה ועתים לרעה, עתים לטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהם להוסיף עליהן א"א שכבר נגזרה גזירה, אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן הכל לפי הארץ, עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בר"ה ופסקו עליהן גשמים מרובין, לסוף חזרו בהם, לפחות מהן א"א, שכבר נגזרה גזירה אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן, עכ''ד הגמ' מבואר מזה שאף שכל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר אעפ''כ ע"י גרמת החטא אפשר שתתקיים ההבטחה שלא בזמנה ושלא במקומה, ועד''ז היתה יראתו של יעקב אבינו בשביל זרעו דורות העתידים, אף שהי' לו הבטחה מהקב"ה שלא יכלו זרעו לעולם כמ"ש הרמב''ן ז''ל אבל חילוק גדול יש באיזה אופן תהי' ההצלה והי' אפשר להיות ברחמים וחסדים אם לא הצרה הזאת של הכופרים ומסיתים ד' ישמרנו וגם עכשיו צריכים ישראל עוד לרחמים שנזכה אל הישועה האמיתית במהרה ומי יודע מה שיתגלגל עלינו עוד בזמנים אלו, וע"כ צריך כל אחד להתפלל בתחנונים לפני השי"ת שנזכה לרחמי שמיא כל בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם ובפרט יושבי א''י צריכים רחמים גדולים, ובעוה''ר נתקיים בנו מ"ש חז''ל (חגיגה ה' ע''א) ר' יוחנן כי מטא להאי קרא בכי, והי' כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, מאי רעות וצרות, אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא (פירש"י דאמרי' (במס' ע''ז כ"ח ע"ב) חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא וחילופא סכנתא הילכך היכא דנשכי' זיבורא ועקרבא נעשות צרות זו לזו דלית לי' תקנתא לא בקרירי דקשה לעקרב ולא בחמימי דקשה לזיבורא) וכזה קרה לנו עכשיו בארצינו הקדושה, באיזה דרך שננקוט, הסכנה גדולה ח"ו אם העכו''ם ינצחו במלחמה הוא סכנה לבני ישראל הדרים בארץ הקודש וחלילה אם הכופרים ינצחו אז הסכנה גדולה יותר ולכל ישראל בכל מקום שהם ומי יודע מה יבוא עוד אחריו, דמי שמאמין בהשי"ת ובתורתו הקדושה יודע שכל פסיעה ופסיעה הוא באיסור וא''א שיצמח טובה מהעברת פי ה' וכמ"ש משה רבינו לישראל למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח, ופי' האבן עזרא שכל העברת פי ה' לא תצלח, וחוץ מזה יש בו סכנת הנפש שנתרומם על ידי זה כבוד המינים במה שבחנו אלקים והצליחו והוא קשה יותר מסכנת הגוף כמ"ש חכמז"ל גדול המחטיאו "יותר'' מן ההורגו ואין לנו תרופה אחרת רק שנזכה מיד לביאת המשיח והוא יבטל את המינים כעפרא דארעא, נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה, ואין לנו עצה אחרת רק לבכות בין תנור לכריים ולהתפלל להשי''ת שיזרח אמונה בלבות בני ישראל והבוכ"ע הוא כל יכול ובידו הישועה, והוא גדול העצה ורב העלילה, ואנו לא נחשוב שום עצה רק לבקש רחמים ותחנונים מהשי"ת, והכתוב אומר בגוי נבל אכעיסם, ופי' רש"י והוא מדברי הספרי בגוי נבל אלו המינים שנאמר אמר נבל בלבו אין אלקים, וכבר מיועד בתורה שהמינים יעשו צרות לישראל, אבל שגם יהודים כשרים יסייעו להם, זהו מכה אשר לא כתובה בתורה, ומקור הדבר נסבב ממה שאבדה חכמת חכמיו שנשכח לגמרי דרך הצדיקים הקודמים ומחפשים דרך חדש ר''ל, נשארנו ערום ויחף הצדיקים קדושי עליונים הלכו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות ואין לנו עוזר ומרחם, מי ירפא לך ומי יחמול עליך ירושלים, ואין מי שירחה על דמם של ישראל ועל נפשות ישראל בעוונותינו הרבים. על כן אמר יעקב אבינו ע"ה אם יבא רשע זה ויאבד את בני וכו', ספר תורה שאתה עתיד ליתן בהר סיני מי יקרא בה, ולכאורה הול"ל מי יקבל את התורה אמנם ידע בוודאי שיתקיימו בניו לקבל את התורה דאם לא קבלת התורה הי' חורבן העולם ועל זה יש הבטחה מהקב"ה, אלא שראה שיבוא דור כזה שיהי' שכחת התורה שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד ויגלו פנים בתורה שלא כהלכה ולא יאחזו עוד בתורה שניתנה בסיני רק בתורה חדשה ר"ל, ומה"ט התחיל רבינו הק' במתני' דאבות משה קיבל תורה מסיני לקבוע באמונת אומן שהכל הוא בקבלה מסיני וכל מה שאמרו הצדיקים הקודמים הכל הי' מקובל אצלם איש מפי איש עד משה רבינו, וראה יעאע"ה בנבואה שיקום דור עקש ופתלתול שלא יביטו על הקבלה הישינה שהוא מסיני אלא יבחרו לעצמם שיטה חדשה ר''ל לא זה שקיבלו מסיני רק תורה חדשה, ע"כ אמר תורה שאתה עתיד ניתן על "הר סיני" מי יקרא בה, שעוזבין כל מה שכתוב בתורה ואון משגיחין בה, ומשכחת התורה כזה הי' מתיירא יעקב אבינו, והתפלל להמתיק הענין.

ויירא יעקב מאוד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות, יל''ד דכאן אמר ויחץ את העם לשני מחנות, ולהלן חלקם לג' מחנות בני השפחות לבדן ובני לאה לבדן ואת רחל ויוסף אחרונים א''כ היו ג' מחנות.

אמנם כבר בארנו דמה שאמר הכתוב ויחץ את העם אשר אתו, הכוונה על הכלל ישראל עד סוף כל הדורות, שכל מעשיו ודיבוריו הקדושים היו הכנה בשביל דורות ישראל העתידים, והתפלל על כל הדורות אחריו שיהי' להם הצלה מעשו, וע"כ לא ביאר פרטי חלוקה זו אלא אמר סתם ויחץ את העם אשר אתו, והכוונה על כל זרע יעקב עד סוף כל הדורות, ובעוונותינו הרבים נשארנו מיעוטא דמיעוטא והגדולים נלקחו מאתנו, הם הלכו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות, ונשארנו דור שפל בתכלית השפלות, ועל הדורות הללו התפלל יעקב אבינו אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו וגו' ועשה יעקב אבינו סימן החלוקה שלא יהי' ח"ו כלי' לגמרי אלא ישארו עכ"פ המחנה הנשאר, והסוף יהי' שיציל אותם יעקב אבינו בזכותו כמש"כ רש''י בגמרא (תענית ה') שיהי' הגאולה לעיניו של יעקב, דיעקב אבינו לא מת והוא מצטער בצרתם של ישראל בגולה, והוא יהי' עמהם גם בגאולתם, והחלוקה השני' שנזכר בפרשה הסמוך קאי על אותה החלוקה שעשה יעאע"ה אז לצורך השעה והעמידן אחרון אחרון חביב מטעם שיבואר להלן, והוא עבר לפניהם ללחום עם עשו, ולפי''ז יוצדק למה לא כלל הכתוב ב' חלוקות אלו ביחד, שבאמת הם ב' ענינים נפרדים דבהחלוקה השני' כתוב ויחץ את הילדים וגו' שעשה חלוקה זו בבניו, והי' צורך בו לשעתו כמו שיבואר להלן, והחלוקה הראשונה הי' בשביל דורות העתידים שעון הדור גרם שנתקיים בעוה"ר והכהו, ואפשר שירמוז גם על עשרה הרוגי במלכות שלא הי' בעון הדור, אלא שיש בזה סוד כמוס כנודע, והתפלל יעקב אבינו שעכ''פ יהי' המחנה הנשאר לפליטה, וכן נראה מדברי המדרש שדרשו ז''ל אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום, והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות, הרי מבואר שהי' תפלתו בשביל דורות העתידים, אך יל''ד בלשון המדרש שהתחיל לומר אחינו שבדרום והו''ל לסיים באידך גיסא אחינו שבצפון או שבמערב, ומה זה שהזכיר אחינו שבגלות דוקא, גם הכי אחינו שבדרום אינם בגולה, ולמה חלקינהו לתרי בבי, וכבר ביארנו בזה ועוד לאלקי מילין.

ונל"פ עפימ''ש ה@44רמב''ן הק' (פ' כי תבא) בסו''פ התוכחה וזל"ק: ודע כי התוכחה במארה וכו' ושאר כל התוכחות, הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותו וכו', ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו ונסחתם מעל האדמה שהוא הגלות וכו' אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתחללו מעשה ידינו וכו', כי ישיבתינו בגלות הוא ההבטחה שאמר לנו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם עכ''ל הק', וכעי''ז פי' גם האוהחה''ק עיי''ש, מבואר מדבריהם הק' שע"י שישראל שרויים בגולה בארץ אויביהם נתמעט הקטרוג, וקיימת הבטחתו ית' לשמור מכלי' אף את בני ישראל שבארץ ישראל ונמצא שאחינו שבארץ ישראל יש להם הצלה ע''י אחינו שבגולה, עיין בספרי ויואל משה (ח"א סי' ט"ו) הארכתי בזה.

והנה רש''י ז''ל פי' עה"כ ואביו קרא לו בנימין וז'ל: נראה בעיני לפי שהוא לבדו ונולד בארץ כנען שהוא בנגב וכו', כמו שנאמר בנגב בארץ כנען, הלוך ונסוע הנגבה, בנימין בן ימין לשון צפון וימין אתה בראתם וכו' עכ''ל, עכ''פ מבואר דארץ ישראל נקרא דרום, וחוץ לארזי נקרא גולה וזה שהתפלל יעקב אבינו אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום, ר"ל אם יהי' ח''ו גזירה על אחינו שבארץ ישראל, יהי' להם הצלה בזה שישארו אחינו שבגולה, דע"י שהכלל ישראל ישארו בגולה זה מציל גם את יושבי ארץ ישראל מגזירת כלי', ובזה יוצדק הלשון אחינו שבדרוש היינו בני ישראל השוכנים בארץ ישראל, ואחינו שבגולה הם בני ישראל השוכנים בחוץ לארץ שהוא נקרא גולה וכמ''ש יו"ט שני של גליות ונקרא כן ע"ש שנוהג רק בחוץ לארץ, ומקומם של ישראל הוא בארץ ישראל בזמן שרצון השי"ת כן שיהיו שם, וכן יהי' כשנזכה להגאולה שלימה בבא אבל בזמני הגלות צריכים להיות בחוץ לארץ דוקא.

עוד יל"פ אומרו אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה, עפ"י דרכנו הנ"ל דכל הפרשה רומז על דורות העתידים שהכין יאע"ה תפלה והצלה לבניו אחריו, ויתבאר עפי''מ דאיתא בגמ' פסחים (דף פ''ז ע"ב) א"ר אושעיא מ''ד (שופטים ה') צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, והיינו דא''ל ההוא מינא לר' חנינא אנן מעלינן מינייכו, כתיב בכו כי ששת חדשים ישב שש וכו', ואילו אנן איתניכו גבן כמה שני ולא קא עבדינן לכו מידי, א''ל רצונך יטפל לך תלמיד אחד, נטפל לי' ר' אושעי', א"ל משום דלא ידעיתו היכי תעבדו, תיכלינון כולהו ליתנהו גבייהו, מאי דאיכא גבייכו קרי לכו מלכותא קטיעתא, א''ל גפא דרומאי (נשבע בע"ז) בהא נחתינן בהא סלקינן (במחשבה זו אנן עסוקין תמיד) עכ"ד הגמ', והנה נמצא דורות כאלו שרוצין האוה''ע לכלות ולהשמיד ח"ו בני ישראל הנתונים תחת ממשלתם, אלא שנמנעים מזה לטעם הנ"ל כי יקראו להם מלכותא קטיעתא, שאין בידם לכלות כל האומה דליתנייהו גבייהו כמבואר בגמ'.

ולזה עשה יעקב אבינו פועל דמיוני במה שחלק את בניו לשני מחנות, לרמוז על בישראל שילכו בגלות קצתם בכה וקצתם בכה ויהיו מפוזרין בין האומות, ואמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו וגו', לא אמר אם יכה עשו את המחנה האחת, אלא אם יבוא עשו, פי' מחשבתו יהי' ח''ו להכות, ובאוה"ע מצרף הקב"ה מחשבה רעה למעשה, וז"ש אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה, פי, ע"כ ישארו במדינה אחרת מחנה הנשאר לפליטה כיון שאיהנה כלם במקו"א, ולטעם זה ימנעו מלהכות גם את המחנה הנמצא בגבולם שלא יקראו להו מלכות קטיעתא ועי"ז יהיו כולם לפליטה, אמנם ישנן בעוה"ר דורות שאין האומות חוששין לזה שיקראו להם מלכות קטיעתא, וכמו שקרה בעוה"ר בימינו אלה שגרם עון הדור שנהרגו אלפים ורבבות מבנ"י מסלתה ומשמנה ולא נשארו כ"א שיורי שיריים, ועל הדור הזה התפלל יאע"ה, ואמר אם יבוא עשו אל המחנה "האחת", ר"ל המיוחדים שבישראל הצדיקים והקדושים מסלתה ומשמנה של האומה הישראלית שהכה אותם עשו בפועל ונהרגו כולם עקיה''ש הי"ד, והתפלל יאע"ה שיהי' עכ"פ מחנה הנשאר לפליטה, ומה שנשאר קצת שיריים בחמלת השי"ת עלינו, הוכן בכוחו של יאע"ה שלחם אז עם עשו עבור כל הדורות הבאים, וישנם דורות בישראל שלא גדלו העונות כל כך ונתקיים פירוש הראשון אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו רצה לומר שירצה להכות חס ושלום מחנה אחת, ובעל כרחך מחנה השני' ישאר לפליטה כיון שאין נמצאים בגבולו, ועי"ז ימנע מלהכות גם מחנה שלו שלא יקראו לו מלכותא קטיעתא, אבל יש דורות שעון הדור גורם שיהי' ח"ו כפירוש השני, שיכה עשו המחנה האחת הם המיוחדים שבמחנה, והתפלל יאע"ה שעכ''פ יהי' מחנה הנשאר לפליטה שיחמול השי''ת להציל את השיריים. ואיך שיתפרש הפסוק, תליא בזכות הדוחות, וכעין שכתב בספה''ק דברי חיים בענין גזירת בין הבתרים שגזר הקב"ה גלות על ישראל ד' מאות שנה, ובמצרים לא הי' רק רד"ו שנה, ויש בזה הרבה תירוצים שנחשבו הד' מאות שנה מלידת יצחק, גם שקישוי השיעבוד השלים את הזמן, ויש שתירצו דאה''נ שלא נשלם הזמן רק שהיו ישראל מוכרחין לצאת ממצרים קודם הזמן מטעם שאמה''כ ולא יכלו להתמהמה ושאר הגליות משלימין את הזמן, וכתב שם שאם היו הדורות זוכין אז הוו מכריעין מן השמים לעיקר תירוץ זה שנחשב מלידת יצחק או שקישוי השיעבוד השלים הזמן, אבל עון הדור גרם לנקוט לעיקר תירוץ זה ששאר הגליות משלימין את הזמן של ד' מאות שנה וכמו"כ עד''ז בפסוק זה אם יבוא עשו אל המחנה האחת וגו' תליא פירושו בזכות הדורות והבן.

מאמר כ

קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו'. פירש רש"י נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו עכ''ל, וכתב הרמב"ן ז"ל ואיננו נכון בלשון הכתוב, ועוד כי אמר אח"כ ואתה אמרת היטב איטיב עמך וגו', ומה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אח''כ, ועוד כי יעקב הזכיר ב' הבטחות שהבטיחו הקב"ה בבית אל ובחרן וכו', והנה אח"כ לא היטיב לו ככל החסדים וככל האמת האלה שיתמעטו זכיותיו על ידיהם ע"כ תמיהתו של הרמב''ן ז''ל עיי''ש, ועוד איכא למידק בלשון רש''י ז"ל דסיפא לאו רישא, שהתחיל לומר נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת וכו', וסיים שמא נתלכלכתי בחטא שהוא קשה הרבה ממיעוט זכיות ואינו מבחי' זו כלל וצ''ב.

ב) כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות, פירש רש"י ממדרש אגדה נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן עכ''ל, וצ''ב לפי''ד המדרש איך יתקשר המשך הכתוב ועתה הייתי לשני מחנות.

ויתבאר הענין בהקדם מה שפירשתי דברי המדרש הים ראה וינוס מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה, עפימ''ד במד''ר (פ' נשא) נשא את ראש בני גרשון וגו' הה''ד יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, תנינן תמן חכם קודם למלך וכו', המלך קודם לכה''ג וכו', אימתי בזמן שכולן שוין אבל אם הי' ממזר ת"ח קודם לכה''ג עם הארץ, שנאמר יקרה היא מפנינים וכו', אפילו מזה שהוא נכנס לפני ולפנים, ד''א מדבר בקהת וגרשון, אע"פ שגרשון בכור, ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהי' קהת טוען הארון ששם התורה הקדימה הכתוב לגרשון, שבתחלה אמר נשא את ראש בני קהת ואח"כ אומר נשא את ראש בני גרשון וכו' עכ''ד המדרש, ונקדים עוד אמרם ז"ל במד"ר (פ' בשלח פ' כ"א ו') כשהלך משה לקרוע את הים לא קבל עליו להקרע, א"ל הים מפניך איני נקרע, אני גדול ממך שאני נבראתי בג' ואתה נבראת בששי, עכ''ד המדרש, אמנם לפי המבואר במדרש הנ"ל, שהקדים הכתוב את קהת אע"פ שגרשון הי' הבכור מפני דכבוד התורה עדיפא, א"כ לגבי משה רבינו שהי' מקור התורה, נתבטל טענת שר של ים לנגדו, כיון שכבוד התורה עדיף מטענת בכורה, אולם לכאורה איכא למיפרך, מנא להו לחז"ל לדרוש שכבוד התורה עדיף ממה שהקדים הכתוב למנות את בני קהת, דלמא בכורה עדיפא אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אמנם אי אפשר לומר כן דאיתא בגמרא (פסחים ו' ע"ב) אמר ר' מנשיא וכו' זאת אומרת אק מוקדם ומאוחר בתורה, אמר ר' פפא לא אמרן אלא בתרי עניינא אבל בחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, דאי לא תימא הכי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דילמא פרט וכלל הוא וכו' עכ"ד הגמרא, ולפי זה הרי כל מנין בני לוי חד עניינא הוא, ואי אפשר לומר בה אין מוקדם ומאוחר, ושפיר יש להוכיח שכבוד התורה עדיף ממה שהקדים למנות את קהת.

ויתבאר בזה דברי המדרש הים ראה וינוס ראה ברייתא דר' ישמעאל שדורש כלל ופרט, ומוכח דבחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר ונשמע מינה שכבוד התורה עדיף מבכורה ולכך וינוס לפני משה ואף דקשיש מיני' שנברא בשלישי והוא בששי, היוצא לנו מזה שקריעת ים סוף הי' רק ע''י חכמת התורה שהי' למשה רבינו ע"ה, וכמו''כ גבי יעקב אבינו ע"ה שבקע את הירדן, הי' ג"כ ע''י כח תורתו שהוא הי' מקור התורה, וכן איתא בתנא דבי אליהו שכל ימיו הי' עוסק בתורה, ובכח התורה בקע את הירדן, דליתא לטענה אני קשיש ממך כיון שהתוה''ק קודמת לבכורה.

ונקדים עוד מ''ד במד"ר ויאמר אם יבוא עשו אל המאנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות, וצ"ב והדקדוקים כבר נפרטו לעיל, ופירשתי דהנה יש שני דברים המעמידים את ישראל בזמן הגלות, א' חכמת התורה כמ''ש החכמה תחי' את בעליה, וכח התוה"ק הוא שנותן כח וחיזוק לעולם, אולם ח"ו כשנחלש כח התורה, אז הגלות עצמה מעמיד את ישראל, כמבואר במד"ר הובא ברש"י ז''ל עה"פ אתם נצבים היום, כיום הזה שהוא קיים וכו' והקללות והיסורים מקיימין אתכם ומציבים אתכם לפניו, והרמב"ן הק' סוף פ' תבא כתב וז''ל, כי ישיבתנו בגלות היא ההבטחה שאמר לנו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם וכו' עכ"ל וכ"כ האוהחה''ק עה"כ ואף גם זאת וגו' וז''ל, גם יסובב רחמיו ותכבש מדה''ד בראות עם עליון בני מלכים שפלים ביד אויביהם, וזה יסובב שפלם שלא תכלה אותם מדה"ד, והוא אומרו ואף גם זאת סיבה להבאתם בארץ אויביהם שבהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו' לכלותם וכו' עכ"ל, הרי מזה שהגלות הוא הסיבה לקיום עם ישראל. ואמדו ז''ל (ב''ב כ''ה ע"ב) הרוצה שיחכים ידרים וכו' וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום, הרי שצד דרום רומז על החכמה, והנה הנביא (ישעי' כ"ט י"ד) מתנבא על דורות האחרונים ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, ודרשו רז"ל זו מיתת צדיקים, שע''י הסתלקותם מן העולם נסתמו מעיינות החכמה ואין עוד תשלומין לחכמת הראשונים, שאינו אומר ואבדו חכמים או צדיקים, רק ואבדה חכמת חכמיו שעצם החכמה יהי' נאבד מן העולם ע"י הסתלקותם, ואולי זה כוונת המדרש אם יהרוג את אחינו שבדרום, שיופסק כח החכמה כח התוה''ק שהוא מכונה בשם דרום, אז ישארו אחינו שבגלות היינו כח השני שמעמיד את ישראל והוא הגלות, שבזכות שישראל סובלין את עול הגלות יהי' להם קיום, ומבואר במדרשי חז"ל דכל מעשה האבות הק', היו לעשות פועל דמיוני בשביל דורות העתידים, ועד''ז מה שחלק את בניו לשתי מחנות, רמז על מה שדרשו במדרש אם יהרוג אחינו שבדרום וכי' שהכוונה הוא על כח החכמה שיופסק וכנ"ל, והתפלל יעאע"ה שישארו אחינו שבגולה כח הגלות כנ''ל, וז''פ הפסוק כי במקלי עברתי את הירדן שנתן מקלו בירדן ונבקע הירדן, שזה הי' ע''י כח תורתו וחכמתו כנ"ל, ולזה התאונן ואמר ועתה הייתי לשני מחטת שאני צריך לעשות פועל דמיוני על זמן שיופסק כח החכמה מן העולם.

עוד נבאר כל הדקדוקים הנ''ל עפ''י דרך הפשט ואף שוודאי כוון יעאע"ה בכל עשיותיו על דורות העתידים, מ''מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו והפשט ג''כ אמת שחלק אותם לשתי מחנות. ונראה לפרש דמה שאמר יעקב אבינו ע"ה אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, אין הכוונה שיכה אותם ח"ו בפועל, דוודאי שיעקב אבינו לא הפקיר אף אחד מבניו להכאה ח"ו והי' לו הבטחה מהקב"ה שאם לא ימות א' מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם, אמנם אפשר לומר והכהו בשני אופנים, א, ע"ד אמרם ז''ל ארמי אובד אבי, ע''ש שלבן בקש לעקור את הכל, דבשביל שחשב לעשות חשב לו המקום כאילו עשה, שאוה''ע עובדי ע"ז חושב להם הקב"ה מחשבה רעה כמעשה, ועד''ז היתה יראתו של יעקב אבינו, אע''פ שבוודאי לא יוכל להכות אותם בפועל, שהי' רב חילו דיעקב אבינו להלחם כנגדו, אבל גם מהרצון שלו הי' מתיירא שגם הרצון של רשע יוכל להזיק, ופוק חזי מה סבלו ישראל מבלעם הרשע שבפיו בירך את ישראל, ולפי שמחשבתו הי' לקללם נהפכו כולם לקללה וסבלו ישראל ממנו לדורות ונהרגו על ידי עצתו עשרים וארבעה אלף מישראל והכל ע''י הרצון שלו שהי' בלבו לקללם, וגם מה שניצל יעקב אבינו ממחשבתו של לבן ומשרו של עשו הי' ע''י ניסי ניסים והי' צריך לזכות גדול להנצל מהם, ואע''פ כן כתיב ויגע בכף יריכו שהזיק אותו במקצת, וחכמז''ל דרשו ויגע בכף יריכו אלו יוצאי יריכו, עכ''פ הרצון של רשע ג''כ יוכל להזיק, וזה הי' פחדו ויראתו של יעקב שיבא עשו וירצה להכות בכעסו הגדול, והרצון בעצמו יזיק ח"ו לישראל וזה אומרו והכהו דמחשבה רעה אצל רשעים הקב"ה מצרפה למעשה.

או אפ''ל אומרו והכהו, שיכה אותם על ידי עין הרע, וכמו שעשה בלעם שבקש להכניס עין רעה בישראל, וכפירש"י עה''כ וישא בלעם את עיניו, גם עורר קטרוג על ישראל, ע''י שהזכיר חטא העגל כמ''ש וישת אל המדבר פניו וכפי' התרגום עיי"ש, שהרשעים בדורות הקודמים היו בעלי השגה בטומאה וידעו במה לעורר ח"ו קטרוג על ישראל, ומצינו שהפסוק קורא לדיבור הכאת כמ''ש ארור מכה רעהו בסתר ופירש''י על לה''ר הוא אומר, ואולי זה כוונת הכחוב אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, ע''י עיה"ר או שיאמר דלטוריא עליהם ויגרום ח''ו קטרוג למעלה שזה נקרא הכאה.

ונקדים מ"ש ק"ז זלה"ה היש"מ בפ' בלק וז"ל, והנ''ל כי דבר מופת אמת אותו הנסיון, ומשכיל על דרכיו ימצא, בעת שהאדם נכנע להשי"ת אז אם יביט בלבו באנשים צדיקים ימתקו מאד בעיניו, ובאנשי בליעל המה מגונים מאוד בעיניו, וההיפוך בהתרחקותם וגבה לבם, שאז יקוצו בהצדיקים בטבע אף אם אינו יודע אותם כלל אם הם צדיקים או רשעים וכו', ולפי גודל הטומאה של האיש ההוא, כך הוא השנאה כי השנאה היא לפי ההתרחקות, דאם הוא מטומאה קלה אזי מצדיק גמור שהיא קדושה גדולה הוא מרוחק, ויש לו שנאה ונמאס לו, אבל מצדיק שאינו גמור שאין הקדושה גדולה אין מרוחק כ''כ, לכך אין השנאה גדולה כ"כ וכו' עכ''ל.

ובזה נבוא לביאור הפסוקים דהנה יעקב אבינו ידע שלא יוכל עשו להרע לו, ויתגבר עליו להחליש כחו ע"י שישפיע עליו מכח קדושתו הרם ואמרז"ל נעשה צווארו של יעקב אבינו שיש וקהו שיניו של אותו רשע, רשב"י אומר הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו ברחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו, ויראתו של יעקב לא היתה רק על רגע הראשונה, כשיבוא בכעסו הגדול ועדיין לא יספיק להפכו לטוב, ובזה הרגע יתגבר בגודל רשעתו להכות באנשיו בא' מב' האופנים הנ''ל, במחשבה לבד שגם זה יכול להזיק או ע''י עין רע ודלטורא שיעורר עליהם קטרוג, וכל עוד שיגדל כח הקדושה לעומתו יוגדל יותר כעסו ושנאתו כמ"ש היש"מ, משא''כ כשיראה בראי' הראשונה בחינה קטנה של קדושה לא יגדל כעסו כ"כ, שעשו הי' גדול מאוד בכח הטומאה וידע להשיג על לד הקדושה באיזה בחינה הוא, א''כ כאשר בעיניו לא יראה רק בחינה קטנה של קדושה והי' נח דעתי' ולא יכעוס כ''כ, ולא יפעול במחשבתו להרע להם, ולזה העמיד יעקב אבינו ע"ה בני השפחות תחלה, הגם שהיו ג''כ צדיקים וגדולים בבחינתן מאוד, מ"מ בני הגבירה היו גדולים יותר מהם ולא רצה להעמיד אותם ראשונה כדי שלא יראה עשו מיד את בחינה הגדולה שבקדושה.

וז"פ הפסוק ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת, פי' אם תיכף בשעת ביאתו כשעדיין לא אספיק להפכו לטוב, יפגע במחנה האחת המיוחד שבמחנה, אז יבער כעסו מאד ותגדל שנאתו, והכהו ח"ו בא' מאופנים הנ''ל, ע"כ נתן יעקב אבינו עצה בנפשו, ואמר והי' המחנה הנשאר, פי' שהעמיד תחלה מחנה החלשים שהם נקראים שיריים לנגד הגדולים, ועי''ז יהי' הכל לפליטה ע"י שלא יראה עשו מיד בבואו את הבחי' הגדולה שבקדושה, וזה שאמר והי' המחנה הנשאר, אין כוונתו שהמחנה הנשאר בלבד יהי' לפליטה, רק ע"י שישים מחנה הנשאר ראשונה, ובהם יפגע עשו תחלה, עי''ז יהי' שני המחנות לפליטה, וזה הי' עיקר יראתו של יעקב שתיכף בבואו לא יפגע מיד בכח הקדושה היותר גדולה, משא''כ אח"כ לא יזיק עוד אף אם יראה אותם, דאז ידע יעקב אבינו ע"ה שיהפוך אותו לטוב, וכמו שהי' באמת שהמתיק קצת גודל רשעתו ע"י כח קדושתו והכנעתו שהכניע עצמו לפניו, ועיקר יראתו הי' רק אם יבוא עשו וכו', דבשעת ביאתו לא יראה תיכף את הגדולים מחנה האחת המיוחד, רק את מחנה הנשאר.

ולתרץ קושיות הרמב''ן על רש"י ז''ל בפסוק קטנתי מכל החסדים וגו' (עיין קושיא א') נ''ל בהקדם דברי הרמב"ן ז"ל בפ' נצבים עה"פ פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, וז"ל פן יש בכם שורש רע שיפרה וישגה, ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות וכו', כי האב שורש והבן נצר משרשיו יפרה וכו' עכלה''ק, והנה בודאי יראתו של יעקב אבינו ע"ה לא הי' בשביל עצמו, שהרי הי' לו הבטחה מהקב"ה, וכמו שהקשה הרמב''ן, אולם טעם יראתו הי' מפני שעשו רצה להכניס בו כח טומאתו, ואף שוודאי לא יוכל לו, מכל מקום הי' מתיירא שמא יכניס בו איזה פגם דקה מן הדקה, ובדורות הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרוחות, וזה יגרום ח''ו שלא יהי' לדורות הבאים אחריו תקומה, דלפי האמת כל קיום עם ישראל הוא רק ע"י האהבה מסותרת שיש לנו ירושה מהאבות הק', וכמו שפי' התניא בפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה' וגו', שזה הוא הבטחה על האהבה מסותרת שיהי' בכל הדורות בכל איש ישראל, וז''פ נתמעטו זכיותי ולא יהי' כח ההגנה מספיק לדורות העתידים, שיגרום החטא של דורות הבאים שלא יהי' להם ח"ו תקומה, לזה התפלל להשי"ת שהוא שומר ישראל שישמור אותם מלבא לחטאים כאלו שיבטלו את ההבטחה, ויתן חוזק ואומץ לעמוד בנסיונות, ויתקיים ההבטחה של היטב איטיב עמך, ותמיד ישאר בישראל כח התורה שיבין עליהם.

ואפ"ל עוד מה שהתפלל יעקב אבינו ע"ה ואתה אמרת היטב איטיב עמך דהנה בענין הגאולה יש שני אופנים כמו שאיתא בגמרא (סנהדרין צ''ח ע"א) א''ר יוחנן אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב, בדור שכולו זכאי דכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, בדור שכולו חייב דכתיב וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע וכתיב למעני אעשה, ואין הכוונה במאמר זה דמה שיהי' כולו חייב יגרום להביא את הגאולה, דהוא דבר שאין לו שחר, דכבר ידוע הוא שבכל מצוה או דבר טוב שעושין מסייעין לביאת הגואל, ולהיפוך בכל עבירה שעושין ח"ו מעכבין ביאתו, ומ''ש כולו חייב אינו שלא ישאר ח"ו בעולם יהודי שומר תורה ומצות, דזה אי אפשר להיות לעולם, וכבר יש לנו הבטחה מאתו ית"ש כי לא תשכח מפי זרעו, וכמ"ש ז"ל (שבת קל''ח ע"ב) רשב''י אומר ח''ו שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אולם הכוונה דהנה חכז''ל דרשו מפסוקי נביאים שאם יהיו בישראל זכיות מרובים יהי' הגאולה בבחינת אחישנה, ולזה צריך להיות כולו זכאי, אבל חלילה וחלילה אם לא יספיקו זכיות ישראל להיות אחישנה, וישאר הגאולה על קץ האחרון ואז יהי' הגאולה הכרחי, וע''י אורך הזמן עד הקץ ההוא יגרום ממילא שיהי' כולו חייב, אבל לא שהכילו חייב יגרום את הגאולה רק האורך הזמן יגרום שיהי' כולו חייב, והסוף יהי' שמלך המשיח יחזור בתשובה את כל ישראל, דבלא חשובה אי אפשר שיהי' הגאולה שלימה, ומ"ש כולו חייב אין הכוונה שלא ישאר ח''ו יהודי שומר תורה ומצות, רק לענין הגאולה שמדבר ממנה יהי' כולו חייב, היינו שלא יהי' בדור זכיות גדולות כ"כ שיוכלו להביא את הגאולה, ורק למעני אעשה בשביל כבוד שמו ית', וזהו הכוונה באומרו כולו חייב שאינם מספיקים זכיותיהם להביא את הגאולה, וכעין שפירש במבי"ט עה"כ ונקי וצדיק אל תהרוג, שדרשו בו מנק ליוצא מבי"ד זכאי ואמר א' יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו לבי"ד, תלמוד לומר וצדיק אל תהרוג וזה צדיק הוא שנצטדק בדינו בבי"ד, ולכאורה איך אפשר לקרותו צדיק ואפשר שהוא חייב והרג את הנפש רק שאין עדים בדבר, אלא שהתורה קורא אותו צדיק כיון שהוא צדיק בדין זה, עכת''ד, כמו"כ לענין הגאולה קראו חכז''ל כולו חייב לדור שאין להם זכותים מרובים כ"כ שיוכלו להביא את הגאולה בבחי' אחישנה דלזה צריך זכות גדול מאוד.

וחוץ מזה אפ''ל בפשטות מ"ש כולו חייב שהכוונה הוא רובו, ועפי"מ שכתב הטו''ז הל' ר"ה (סי' תקפ"ד סק''ג) וז''ל: כתב הטור שאין לומר מלוך על כל העולם כולו שהוא כפל, ובכל הספרים יש כן, ונ''ל ליישב דמצינו הרבה פעמים רובו ככולו, וקמ"ל כאן כולו ממש וכו' עכ"ל, א"כ כאן שלא אמרו ז''ל כל העולם כולו חייב בכפל לשון, רק כולו חייב, אפ''ל רובו ככולו (עיין בספרי ויואל משה דף נ"ב).

עכ"פ יש בענין הגאולה שני בחינות אם זכו אחישנה, וח"ו בלא זכו אז נעשה ממילא כולו חייב וכנ"ל, וזה שהתפלל יעקב אבינו ואתה אמרת היטב איטיב עמך, שהגאולה יהי' בדרך הטובה ע''י זכותים ולא בדרך כולו חייב, דלפי פי' הפשוט שקאי על ההבטחה שהבטיחו הקב"ה לשמרו קשה למה אמר לשון כפול היטב איטיב עמך, דלא מצינו שאמר לו הקב"ה בלשון כפול רק ואיטיבה עמך לבד, אלא וודאי שתפלה זו קאי על הבטחה אחרת שהבטיח הקב"ה ועמך כולם צדיקים, שיהי' כולו זכאי, וכיון שיש גם פסוק אחר מורה על כולו חייב, כמ''ש וירא כי אין איש וגו', התפלל יעקב אבינו ע"ה ואתה אמרת היטב איטיב עמך, כלומר בדרך הטוב ייטיב הקדוש ברוך הוא לישראל שהגאולה יהי' בדור שכולו זכאי, ולא חס ושלום בדור שכולו חייב, רק כמאמר הפסוק ועמך כולם צדיקים, השי''ת ירחם על עמו ישראל ויטהר לבבות בני ישראל בתשובה, ונזכה במהרה לגאולה אמיתית מתוך נחת ושמחה ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר כא בסעודת הודאה כ"א כסלו

קטונתי מכל החסדים וגו' במדרש רבה אמר ר' אבא בר כהנא איני כדאי ר' לוי אמר כדאי אני, והוא תמוה איך יתפאר לפני הקב"ה לומר כדאי אני ואם צדקת מה תתן לו, והיותר קשה איך הוציא ר' לוי דרש זה מפסוק קטונתי מכל החסדים, דמשמעות פשוטו מורה היפך דברי ר' לוי, וכדברי ר' אבא שאמר איני כדאי, ונל"פ עפי"מ שהביא ק"ז הישמח משה זלה"ה (פרשה זו) בשם מורו הרה''ק מלובלין זלל"ה לפרש מאמר ר' יוסף (סוטה מ''ט) לא תתני ענוה דאיכא אנא, דלכאורה אם החשיב עצמו לעניו אין לך גאות גדולה מזו אך יובן עפי''מ שפי' הפסוק כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, דר"ל אפילו מי שהוא באמת עני בדעת, אם יודע ומכיר חסרונו ועי''ז מקטין עצמו, גם זה חשוב בעיניו ית' ויש לו תואר עניו, וז"ש כי לא בזה וגו' ענות ר"ל השפלות של העני אפילו אם הוא באמת עני בדעתו כנ''ל, וזהו מאמר ר''י לא תתני דבטלה ענוה, דאיכא אנא, ר"ל אף שבסיבת חסרונותי באה לי הענוה, כי איך יתגאה איש כמוני מלא חסרונות, עכ"ז גם זה ענוה מיקרי עכדה''ק.

ונקדים עוד מ''ש הרה''ק מלובלין זלה"ה (בתחלת ספרוו זאת זכרון) וזל"ק מי שהוא שפל בעיניו אפילו אם הוא באמת שפל גדול, הוא רב לפני המקום ב''ה וכו', כי הנה הבורא ב"ה ברא עולמו להיטיב לברואיו והמבקשים טובתו, ומי שהוא שפל יותר צריך טובות יותר, וניכר ענותנותו ית''ש במקום גדולתו יותר, ובלבד כשייטיב לו הבורא ית' לא יחזיק עצמו בשביל זה לצדיק, כ"א יזכור שפלותו שהשו''ת עושה כן טובות לחייבים בטובו וחסדו הגדול וכו', ע''כ מי שיודע כן אפשר לו לגלות סודות התורה, ויפעול ניסים ונפלאות על ידו לטובת ישראל, ולהיות אהבת הבורא ב"ה בלבו ויראתו כאחד הגדולים אשר בארץ, אפילו הוא שפל שבשכלים עפ''י מדותיו וחטאיו ועונותיו שעשה, ומה שהי' גרוע יותר אפשר לו יותר, כי נקל לו להכיר שזה הוא רק בטובות הבורא כנ''ל וכו', מי שהוא שפל בעיניו ומייחל להשי"ת מושיע לו אפילו מה שצריך לזה ניסים ונפלאות, כי בזה נעשה רצון הבורא יותר שהי' רצונו בבריאת עולמו להיטיב לברואיו, ומי שהוא גרוע יותר צריך הטבה יותר, וניכר בזה טובות הבורא וגם לא בא לו בשביל זה גאוה וכו' עכלה''ק בקיצור עיי"ש.

ויתבאר בזה דברי ר' לוי כמין חומר, דיע"א אמר לפני הקב"ה קטונתי מכל החסדים וגו', שאני שפל כ''כ שאפילו אם תעשה עמדי כל החסדים וניסית ונפלאות, ג''כ אשאר בעיני שפל וקטן, וא''כ הרי אני כדאי שתעשה עמי ניסים ונפלאות, כי עי''ז יוכר טובות הבורא ב"ה, אם תעשה ניסים ונפלאות לשפל כמוני, ע''כ לפי שקטונתי מכל החסדים, מחמת זה כדאי אני שתעשה עמדי ניסים ונפלאות, וכמו''כ אנחנו נתונים בעוה"ר בשפלות גדול בדור האחרון בעיקבתא דמשיחא, והוא הנותנת שיעשה הקב''ה עמנו ניסים ונפלאות בגאולה שלימה, וחייבים אנו ליתן שבח והודי' להשי"ת על כל החסד ועל הניסים והנפלאות שעשה עמנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו וכו', ובעינינו ראינו מזימת הרשעים שרצו לעשות כלי' גמורה ח"ו, לולא רחמיו וחסדיו ית''ש שהותיר לנו שארית בארץ, וצריך להתחזק באמונת אומן ובבקשה על להבא שאל יעזבנו ואל יטשנו ויהי ד' עמנו בכל מדרך כף רגלינו, עדי נזכה לעלות לציון ברינה ולראות בישועה שלימה ואמיתית, ונוכל להודות ולהלל לפניו ית''ש על כל הניסים שעשה עמנו עד היום הזה בלב שלם ובדעת צלולה ולהרבות כבוד שמים בעולם שזהו תכלית הבריאה, ונזכה כולנו יחד לגאולה נצחית בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר כב

קטנתי מכל החסדים וגו', נל"פ עפי''ד הבעשטה''ק (הובא בספה"ק דברי חיים עה"ת,) לפרש הכתוב קל נקמות ה, קל נקמות הופיע, ותו"ד כי אפילו כשאדם חוטא מענישו בזה שמראה לו רוב גדולתו, היינו אם אדם זוכה לעשות תשובה ויתמרמר נפשו על חטאיו, ונפשו יצאה במה שחטא והמרה בכבוד קדשו ית' ויתעלה, ומצא חן בעיני הקב"ה שמקבלו בתשובה ומראה לו חיבתו וגדלו וטובו, ובראות האדם מעט מגדולת הבוי''ת אחזו חיל ורעדה יותר על חטאיו אשר חטא להשם הגדול ב''ה, והקב''ה מנשאו עוד יותר להשפיע לו חכמה להבין עוד קצת יותר מגדולת שמו ית', וכל פעם יש לו עיגון נפש ופחד וצער יותר ומרגיש יותר חטאיו וטורף נפשו על חטאיו לקל גדול אשר לא נודע לו גדלו, ולמשל נער קטן זרק אבן למלך ולא ידע מהות המלך, מה עשה המלך לקחו לחצירו להיות משכיל בלימוד נערי וסריסי המלך, ומאכילו מפת בגו. ויהי בהיות הנער מבין קצת גדולת המלך וטובו אשר עליו, בא והתנפל לפני המלך והתחנן אדוני המלך שא נא פשעי כי לא ידעתי מכבודך, ועתה אני מכיר קצת מגדלותך וטובך, ידעתי גודל פשעי עד כמה יגיע, סלח נא לחטאתי, והמלך לא השיב לו רק עשהו לא, ממשרתיו והמה יודעים קצת מגדולת המלך, ויהי בהוודעו יותר מגדולת המלך והכיר בחטאיו יותר ויתמרמר מאוד לפני המלך, והמלך לא השיב לו רק עשהו לשר באיזה מקום, ומאז הכיר יותר ונתמרמר מאוד על חטאו, עד כי הגביהו המלך ונשאו בין השרים ושם כסאו מעל כולם, ואז הכביד אליו פשעו יותר ויותר עד כלות הנפש, כן הנמשל שהאדם בחטאו אינו מבין את מי ניאץ ולמי חטא, והשי"ת ברוב רחמיו מקבל שבים וקרוב בע"ת יותר מצדיק גמור, ואם זוכה ולומד תורה הקב"ה מודיעו מרזי התורה, ובכל פעם שיוודע לו מגדולת הבוי"ת שמו שאין לו שיעור אזי מתמרמר נפשו יותר עד כלות הנפש, וזהו העונש והצער על העבירה, וזהו קל נקמות ה' קל נקמות הופיע שנוקם במה שהופיע ועוזר לבע"ת להודיע לו מגדולתו יתב''ש, והבעל תשובה בכל פעם שיתוודע לו מיקרו של הקב"ה וגדולתו אין חקר, אזי מתמרמר הבעל תשובה ביותר, וזהו קל נקמות הופיע שהנקמה היא בהופיע לבעל תשובה מגדולת הביו''ת עכת''ד הבעשטה''ק.

וז"ש קטונתי מכל החסדים היינו שנתקטן יעאע"ה בעוניו ע"י חסדי השי"ת וכנ"ל, והנה יעקב אבינו נתיירא שמתוחה עליו מדה''ד, על שהוצרך להתעורר ליראת השי''ת ע''י חסדים בהנצלו מעשו, וכנ''ל שנתקטן בעיניו ע''י חסדי השי"ת שהצילו וכו', ע''כ התפלל הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי "אותו'' ולכאורה הוי לי' למימר כי ירא אנכי "ממנו'' ולא אותו, אבל הפי' הוא שנצטער יע"א על מה שבא לבחי' יראה מהשי''ת ע''י עשו, וכנ"ל שע''י החסדים שניצול ממנו נתקטן בעיניו, וזהו כי ירא אנכי "אותו', כמו "אתו', עמו כלומר אליו, וכדרך הצדיקים שחולין החסרון בעצמם, ואף כאן התמרמר יעקב אבינו ואמר כי ירא אנכי "אותו'' שמה שבאתי לבחי' יראה נוגע "אליו" ונגרם על ידו, ואין בזה תוספת זכיות לי, וע''כ הצילני נא מצד החסר והרחמים אף אם איני כדאי.

מאמר כג במסיבה להחזקת הישיבה

קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה וגו', במד''ר קטנתי מכל החסדים אמר ר' אבא בר כהנא איני כדאי ר' לוי אמר כדאי אני, לכאורה משמעות הכתוב אינו סובל כדברי ר' לוי דא''כ מאי קטונתי, גם איך אפשר לומר להבוכ''ע כדאי אני והאנוש מאלו-ה יצדק.

ב) בתדב"א (א''ז פ''א) איתא מאמר נפלא וז''ל, יעקב אבינו לא נשתבח אלא בצדקה שנא' קטנתי מכל החסדים, אין קטנתי אלא מעט, ואין מעט אלא צדקה שנא' (משלי ט''ז) טוב מעט בצדקה עכ''ד המדרש, והוא פלא שלא מצא ראי' במעלת הצדקה אלא ממקום שנאמר מעט, ומדוע נקרא צדקה מעט, גם איך דרשו זאת במלת קטנתי, ובפשטות הכ' טוב מעט בצדקה אינו מיירי בצדקה כלל, דכתיב שם טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט, ופירושו כי טוב מעט המגיע בצדק וביושר מהרבה שלא במשפט, וכאן לענינינו שדרשוהו חכז''ל על מצות הצדקה צ"ב הכוונה במ''ש טוב מעט בצדקה אדרבה יותר טוב ליתן צדקה הרבה.

ג) להלן בפרשה ויאמר (עשו) מי אלה לך וגו', יל''ד הלא ידע ששייכים אליו אלא שתמה איך הגיעו אליו, ובבעה''ט עה''כ מי לך כל המחנה הזה וגו', אמר מי לך פה בנים ובנות, לא כך אמרת כשהיינו בבטן אמנו מריבים על שני עולמות, שאתה היית בוחר בעוה"ב שאין בו פו"ר, א''כ מי לך אלו הבנים עכ''ל, אמנם לפי''ז איך יצדק תשובתו מ"ש למצוא חן בעיני אדוני, ועדיין לא תירץ בזה להסיר תלונתו.

ואפ"ל בביאור הפלוגתא דר''א ב"כ ור' לוי הנ''ל, עפמ''ש בנזה''ק (פ' תולדות) ע''ד המד''ר יעקב אשר פדה את אברהם שניצול אאע''ה מכבשן האש בזכות יעקב, ולכאורה וכי לא הי' לאברהם די זכותים לעצמו אתמהה, ומדוע הוצרך לזכותו של יעקב ותירץ בנזה''ק כי כל המוסר נפשו על קדה"ש אין ראוי שיצילהו ה', מאחר שזה לו השלימות האמיתי, אמנם ניצול בשביל משך זרע הטהור השתלשלות כלל ישראל העתידים לצאת ממנו, ונקט יעקב שהוא שלשלת היוחסין יעייש"ד באריכות.

ובזה יבואר לענינינו שאמר יע''א קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, שאיני כדאי שהבוכ''ע עשה לי כ"כ נסים וחסדים, כי במקלי עברתי את הירדן הזה בדרך נס, וניצלתי מעשו ולבן בנסי נסים, ולא ידעתי למה ואיך זכיתי לכל זה, אבל עכשיו נודעתי שהי' בסיבת הייתי לשני מחנות שהוצרכתי להביא לעולם השני מחנות שורש השתלשלות אומה הישראלית ולזה הי' כדאי, וזהו הפלוגתא במד"ר הנ''ל דר"א בר כהנא מפרש במלת קטנתי שאמר יע"א איני כדאי, ור' לוי דרש סיפא דקרא ועתה הייתי לשני מחנות, ולטעם זה באמת כדאי אני וזכיתי להנצל כדי להעמיד שני מחנות הללו שהם שורש כל בית ישראל, וכשאני לעצמי קטנתי ואיני כדאי אבל בשבילם כדאי אני.

ובזה יל''פ ג''כ כוונת התשובה שהשיבו יע''א הילדים אשר חנן אלקים את עבדך, עפי"מ שפירשתי בפ' תולדות, דלכאו' צ"ב מ"ש חכז''ל שחלקו יעקב ועשו בנחלת שני עולמות, דאיך יתכן חלוקה בזה, וכ"א זוכה כפי המעשים שבידו בין בעוה''ז ובין לעוה''ב, ופירשתי עפ''י המקובל בידינו מדברי חכז''ל כללים בענין שכר עוה''ב ועוה''ז, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכולו שמור לעוה''ב, אולם ישנם מצות שאוכלין מפירותיהם בעוה''ז, גם אמרז"ל שהבוי"ת מקדים משכרן של מצות בשביל שיהי' סיפק ביד האדם לעשותן ולקיימן כמ''ש מי הקדימני ואשלם, ולגבי רשע הוא להיפך שמשלם הקב"ה לשונאיו ע''פ להאבידו ומקבל כל טובתו בעוה"ז, ולעוה"ב נשאר הכל להצדיק, ועד"ז אפ"ל החלוקה שביניהם שיע"א בקש שכל מה שיעשה בעוה"ז יגיע לו שכרו בעוה''ב ולא בעוה''ז, ועשו רצה להיפך שיקבל שכר מצותיו בעוה''ז וזה הי' החלוקה שביניהם, (עיין דברינו לפ' תולדות ביאור הענין באריכות).

ובזה יתבאר ענין התשובה על טענתו של עשו שאמר מי אלה לך, וכבר ביררת עוה''ב לחלקך א''כ עוה''ז מנין לך, ויע''א השיב לו הילדים אשר חנן אלקים את עבדך, כי מה שנתן לי הקב"ה השפעת עוה"ז, הוא רק בשביל הילדים כדי לגדלם על דרך התורה והיראה ולהעמיד דורות ישרים נאמנים להשי"ת ולתורתו הקדושה, ובשביל הילדים חנן אלקים את עבדך בכל אלה, אבל אני לעצמי איני כדאי לכל הטובות האלה ואין חפצי בהם, ואין אני רוצה בשכר מצוה בעוה''ז כאשר ביררתי בחלוקה שבינינו, אבל אין זה שכר מצוה אלא זכיתי בזה בשביל להעמיד דורות.

וכמו"כ לענינינו כל אחד יודע כי אלו מעט היהודים אודים המוצלים מאש שנשארו לפליטה וניצולו מידי הרשעים הארורים במחנות השמד, הכל הוא בדרך נסים ונפלאות, וגם אני בתוכם בניסי נסים ניצלתי בעזר השי"ת, ובאמת אוכל לומר כי במקלי עברתי את הירדן הזה, כי ביציאתינו משם לא יכולנו לצייר שנזכה לכל זה, ואין אנו יודעין באיזה זכותים הוא ולמה, ויכול להיות כי הי' בשביל להעמיד כל אלו המחנות זעיר שם זעיר שם, ומי שמסייע לזה יש לו חלק בזה, ואפשר שזהו הסיבה ובשביל זה כדאי הי' כל ההצלה, ולזה צריכין באמת גם עוה"ז כנ"ל, וכמ"ש יע"א הילדים אשר חנן אלקים את עבדך, שבשביל הילדים קיבל השפעת העוה"ז, וע''כ החיוב לסייע ולעשות כל מה דאפשר שיוכל להתקיים החינוך על טהרת הקודש וע''ד ישראל סבא וכמותם ירבו בישראל וזהו כל התכלית. ונבוא לבאר דברי התדב"א הנ''ל, אין קטנתי אלא מעט שנא' טוב מעת בצדקה, ואפ"ל עפמ''ד במד"ר בגודל מעלת הצדקה, דמצות צדקה מגין על האדם אפי' יש עליו אלף עונות המלאך של צדקה רץ בעדו ומצילו ע"כ, אף שהאדם נידון אחר רובו אם רוב זכיות או עונות ח"ו וכל עון בא בחשבון למעלה לעוה''ב, אבל כבר כתב הרמב"ם ז"ל דרוב עונות אינם לפי המספר כ''א לפי משקל א-ל דיעות ה', ויש עון שקול כנגד כמה וכמה מצות וכן יש מצוה ששקולה כנגד כו"כ עבירות יעיי''ש, ועכ''פ מבואר במד''ר דמצות צדקה שקולת להכריע כנגד הרבה עבירות.

ואפשר שזהו הפי' טוב מעט בצדקה, כי אף שהוא רק מעט, אבל בכוחו להכריע נגד רוב גדול, והתבונן יע''א כי עבודה זו שייגע לזון ולפרנס את ב"ב להעמיד דורות ישראל אפשר שזה מכריע אע"פ שאין קטנתי אלא מעט ככל מה שעושין ומסגלין בתורה ובמצות ה"ה רק מתנת אלקים, וכל סיועו של האדם אינו רק מעט אעפי"כ כל כמה שעושין חשוב הוא אצל השי''ת.

וז"ש קטנתי דמה שנותנין לצדקה ה''ה רק מעט דמה הוא נחשב נגד מה שצריך ליתן, ורז"ל דרשו אין קטנתי אלא מעט שנאמר טוב מעט בצדקה דכל כמה שנותנין לצדקה צריכין לידע שזהו רק מעט, אמנם אעפ''כ כדאי הוא, וזהו אפשר להיות הפי' בפלוגתא דר'א ב''כ ור' לוי שבמד"ר הנ"ל כדאי אני ואיני כדאי, כי קטנתי אין קטנתי אלא מעט ומה הוא נחשב ואיני כדאי, אבל ר' לוי אמר כדאי אני, כי גם זה המעט חשוב הוא אצל השי"ת והבן.

ובאמת כ"א יודע כי בניסי נסים ניצלנו בעזר השי"ת ואם יע"א אמר קטנתי אנו בוודאי בבחי' זו באמת, ובוודאי איני כדאי לזה שהשי''ת עשה לי כל כך הרבה נסים, אמנם תכלית ההצלה הוא ועתה הייתי לשני מחנות ומעיקרא על דעת כן. נצלתי שאשאר לתכלית זה לעזור ולסייע להעמיד לכל אלו המחנות הרבים, וצריכין להחזיק לזכיה מי שיכול לסייע לזה, וזה אינו צדקה בלבד כי אם כלול בו תורה וצדקה, כי הרי מפרנסים בחורים עניים ומחזיקים בידם ללמוד תורה, והצדקה היותר גידולה הוא הקבלת עול מלכות שמים וכמ''ש במד"ר בצדקה שעשיתם את עולמי שאמרתם נעשה ונשמע ואין שיעור וערך לשכר שהבוכ''ע נותן בעד זה בעוה''ב ובעוה''ז, ויה"ר שנוכל להתקיים בדרך הזה גם להלאה, ולהגדיל תורה ולהאדירה, ולהרבות כבוד שמים, ונזכה להעמיד דורות ודורי דורות נאמנים להשי"ת ולתורתו הקדושה, ובזכות זה נזכה לקבל פני משיח צדקינו בשמחה באנפין נהירין, דהרי בערך מעשינו אנו מלאי בושה, וע''ד שפירשתי מ"ש נגילה ונשמחה בישועתך, ולכאו' מי לא ישמח בהישועה ומדוע צ"ל נגילה ונשמחה, אמנם האמת דהרבה ירצו לשמוח אז, אבל יהיו בושין על מעשיהם, שיתגלה אז מעשה כאו"א אם פעל וסייע לקרב את הגאולה במעשיו או לרחקו ח"ו ולהרבה יהי' השמחה מעורבבת בצער ובתוגה מגודל הבושה, ע''כ מבקשין מהקב"ה שנזכה לעשות הכנות כאלו שנשמח עם הישועה, וכשיבוא משיח צדקינו נזכה לקבל פניו בשמחה וחדוה, והנה החזקת ת''ת לתשב"ר הוא דבר גדול שאין ערוך אלי' כמ"ש בזוהר חדש כי רק דבר זה לבד הוא הנשאר לנו בגלות כד אינון רכיכין וכו' ולא נשאר לנו עוד דבר זולתו, ובזכות זה נזכה במהרה מתוך נחת ושמחה והרחבת הדעת להוושע בכל מיני ישועות טובות, בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר כד

הצילני נא מיד אחי וגו' כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים, וכתב הכלי יקר ז''ל שעל עצמו לא נתיירא, כי כבר הובטח על השמירה, זולת שהי' ירא פן יבוא והכני אם על בנים, כי המה לא הובטחו בשמירה וכ''כ הבע"ת ז''ל אמנם הרמב"ן ז''ל טען על פי' זה וזה לשונו ואיננו נכון בעיני, כי אם היתה זאת מחשבתו, איך אמר בתפלתו ואתה אמרת היטב אטיב עמך ושמתי את זרעך וגו', ועוד כי שם נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך וגו' כי לא אעזבך, ואם יהיו בניו נופלים בחרב אחיו אין ההבטחה הזאת קיימת וכו' אבל הכל מיראת חטאו, כי דרך הצדיקים לירא תמיד וכו' עכ"ד הרמב"ן ז''ל, אבל לפי''ד שנתיירא שמא גרם החטא, א"כ מדוע נתיירא על אם והבנים יותר מדאגת עצמו.

ואפ"ל עפ''י דרכנו הנ''ל דבאמת לא הי' מתיירא בשביל עצמו ולא בשביל בניו, כי כבר הובטח בשמירתם, אבל כל יראתו הי' בשביל דורות העתידים כנ''ל, ועפ"י המבואר בזוה''ק בכמה דוכתי דהגלות היותר קשה הוא הגלות בין ערב רב, ואיתא בתיקונים (תקון י''ג) דלילית אימן דערב רב, וביארו באור החמה דשר של אומה''ע הוא הס''מ הזכר, והשר של הע"ר שבישראל היא בת זוגי' הנקבה אימן דערב רב, והיא קשה יותר מן הזכר, כמ"ש האוהחה''ק (פ' ויחי) עה''פ אסרי לגפן וזלה"ק שאמרו בזוהר כי בסטרא אחרא הנקיבה יותר חזקה מהזכר וכו', וכדבר הזה וכחזיון הזה הראוני בחלום, שהאבקתי במלחמה עם הזכר והי' ניקל בעיני להכניעו, והפלתי אותו בכחי, ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים, ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה בארץ אבל לא כבעלה הזכר עכלה''ק.

ואפ"ל בזה דברי הגמ' יבמות (ס"ג ע"ב) בניך ובנותיך נתונים לעם אחר (דברים כ"ח) א"ר חנן בר רבא אמר רב זו אשת האב ואפשר דדרשו כאלו כתיב לאם אחרת דהיינו אם חורגת, אמנם צ"ב דהוציאו חז''ל הפסוק מפשוטו, דקאי על גלות ישראל, שיהיו נתונים ומשועבדים תחת ממשלת אומה אחרת ח''ו, ואיך דרשוהו על צרה פרטית שהיא אם חורגת ואין זה מעטן פרשת תוכחה, אמנם עפי''ד הזוה''ק הנ"ל ירמוז הכתוב, כי חוץ מהגלות בין האומות שיהיו נתונים לעם אחר כפשוטו, עוד והי' גלות קשה ממנה, שיהיו נתונים לאם אחרת, בגלות הערב רב תחת ממשלת אם חורגת אימן של ערב רב, והוא גרוע יותר מהגלות באומות שהוא תחת ממשלת הס''מ כנ''ל, ומזה הי' מתיירא יעקב אבינו ופחד בשביל דורות העתידים, שיבואו בגלות הע"ר ואיך יתקיימו בה, וז''ש פן יבוא הס"מ שרו של עשו והכני אם על בנים שיתגבר עליהם באותה האם, אימן דערב רב ללחום בבניו, ע"כ התפלל עליהם שינצלו בכח הבטחתו ית' כמ"ש ואתה אמרת היטב אטיב עמך ושמתי את זרעך וגו'.

ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו, במד"ר כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבוא הקדים ועשה ע''י הצדיקים בעוה"ז וכו', מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ה' לבדו, אף יעקב ויותר יעקב לבדו, וצ"ב כי תינח יתר הדברים שחשבו במדרש שם, המה נסים שעתיד הקב''ה לעשות לע"ל ודוגמתן הקדים ועשה ע''י הצדיקים בעוה"ז, אבל בחינה זו שנאמר בהקב"ה ונשגב ה' לבדו אין לו דמיון בעולם כלל, כי הקב"ה אפס בלתו ואין זולתו, ולא שייך דמיון בחינה זו בבשר ודם וצ"ב כוונת המשל והדמיון.

ונל"פ עפי"מ שפירשתי מאמרם ז''ל (ברכות ח') מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, ולכאורה תיבת "בלבד'' מיותרת, דממ"ש אין לו להקב"ה "אלא" ד' אמות של הלכה, ממילא ידעינן כי רק ד' אמות של הלכה ולא דבר אחר זולתו, ולמה הוסיף לכפול ולדייק בלבד, אולם דייקו חכז"ל להורות בלשונם הזהב שצריכין להשגיח היטב אם הד' אמות של הלכה, הם ד' אמות של הלכה בלבד, ואין מעורב בו שמץ תועבות מדיעות נפסדות ושאר מיני תערובות המצוי בעוה"ר בדורות אלה בתוך הד' אמות של הלכה, ובאלו לא בחר ה' לא בהן ולא במשנתן, ומרגלא בפומי לפרש מ"ש חז"ל במסכת ברכות (כ''ח ע''ב) ר' נחוניא בן הקנה הי' מתפלל ביציאתו מבית המדרש מודה אני וכו', ששמת חלקי מיושבי ביהמ''ד ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, דלכאורה יספיק לומר ששמת חלקי מיושבי ביהמ''ד, וממילא מובן שאינו מיושבי קרנות, ולמה הוצרך לכפול בלשונו ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, אמנם הוצרך התנא לפרש דבריו, כי יש מציאות שיהי' תערובת שניהם יחד, וגם בביהמ"ד ימצא מיושבי קרנות, מאותן הפוסחים על ב' הסעיפים, ויושבים לפעמים שם ולפעמים בביהמ''ד, לכן הוצרך לכפול ולומר ששמת חלקי מיושבי ביהמ''ד לחוד ולא מאלו שיושבין בביהמ"ד והמה מיושבי קרנות, וזהו הכוונה ג'כ במ"ש ד' אמות של הלכה "בלבד'' בלי שום תערובוח, ורק זהו חלקו של הקב"ה מה שהוא "בלבד'' ונקי מכל תערובות שמבחוץ, ורק באופן זה אפשר שיהי' להתורה קיום כשהוא ד' אמות של הלכה "בלבד" והבן.

וז"ש ויותר יעקב לבדו היינו איך אפשר שיותר יעקב, שיהי' קיום לדרכו של יעקב, זהו רק כשהוא לבדו בלי שום תערובות מעשו ומלבן ואין לו קישור והתחברות עמהם, ויעקב אבינו הלך בדרך הזה והתגבר על כוחות עשו ולבן שלא יהי' להם אחיזה כלל בו ובדרכיו, ובכח הזה נתקיים ויותר יעקב מפני שהי' לבדו בלי שום תערובות, וכמו"כ לעתיד לבוא יתוודע לעיני כל שהקב''ה לבדו הוא ויתקיים מאמה''כ ונשגב ה' "לבדו'' ויהי' מלאה הארץ דעה את ה' וידעו הכל שאין זולתו וישכילו הכל לעשות רצון הבורא כל העולמים ונחת רוח לפניו ית''ש ולילך בדרך התוה"ק, ודרך זה לבדו יתקיים וישאר לע''ל ולא זולתו, וזהו ונשגב ה' ביום ההוא "לבדו'' ויעקב אבינו הי' כבר מאז על בחינה זו של לע''ל, וז"ש במד"ר מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ה' ביום ההוא לבדו, שכולם ידעו שה' לבדו הוא ואין זולתו, אף יעקב אבינו "ויותר'' יעקב לבדו, ובחינה זו יתקיים נצחי, וז"ש ויותר בלשון הווה וקאי גם על העתיד, ובכח הכנה זו נזכה אל תיקון השלימות שיתקיים ונשגב ד' לבדו וא''ש כוונת הקישן במד"ר הנ''ל.

במדרש ויגע בכף יריכו אלו יוצאי יריכו זה נדב ואביהו. ויתבאר בהקדם מה שביארתי בענין מיתת נדב ואביהו שיש הרבה דעות במדרשי חז''ל בסיבת מיתתם, ולחד מ"ד מתו בשביל שלא נשאו נשים, וראוי להבין איך אפשר להתאים טעם זה עם הטעם שאמה''כ בקרבתם לפני ד' וימותו.

ופירשתי עפי''מ דאיתא בגמ' ב"ב (דף ס' ע''ב) מיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות וכו', דין היא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של א"א כלה מאליו, אלא הנח לישראל וכו', והח''ס זלל"ה פ' שמות ביאר בדברי הגמ' הנ''ל, וז''ל דהנה הקב''ה כרת ברית עם אברהם אבינו ע"ה שזרעו לעולם יהי', ואם הי' לחוש שזרעו של אברהם כלה, הי' הקב''ה מוכרח להושיע ולבטל גזירותיהם, וזה שאמרו נמצא שזרעו של אאע"ה כלה וזה א"א, ויהי' הקב"ה מוכרח לבטל הגזירות, אבל לכן אין גוזרין לפי שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו, ויתילדו להם בנים באיסור, ולא יהי' זרע אברהם כלה ולא יועיל כלום וכו' עכלה''ק, ועפי''ז כתב החת''ס זלל"ה בתשובה (חיו''ד סי' קס"א) בענין חומרא דר' זירא שהחמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עלי' ז' נקיים, דמשו''ה הניחו להן חז"ל להחמיר על עצמן ולמנוע בעליהן מפו"ר, משום דבדין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא נשים וכו' עיי"ש.

והנה נדב ואביהו בגודל התקרבותם להשי"ת, הרגישו בחנוכת המשכן שקדושתה לא תתקיים נצחי ועתידה להתמשכן בעונותיהם של ישראל, ועתידין להיות צרות וגזירות קשות על ישראל, ע"כ רצו מאז לגזור על עצמן שלא לישא נשים ולהכריח עי''ז את הגאולה, דא''א שיהי' זרעו של אאע''ה כלה כנ"ל, אמנם אנו מושבעים ועומדים שלא לדחוק את הקץ, וגם זה בכלל דחיקת הקץ שלא לעשות הכרחיות למהר את הקץ ואפשר שלטעם זה נענשו, ולפי''ז אפשר להתאים דעת המ''ד בשביל שלא נשאו נשים מתו, עם טעם הפסוק בקרבתם לפני ד' וגו' שע"י שנתקרבו לפני ד', הרגישו שאין קדושת המשכן נצחיות ועתיד ליחרב, ע''כ רצו לגזור שלא לישא נשים ולגודל מדריגתם והתקרבותם להשי''ת הי' בכוחם להכריח את הגאולה ולטעם זה נענשו.

היוצא לנו מזה שאורך הגלות וגזירות הקשות גורמין למיעוט פו"ר, דמה''ט נהגו בחומרא דר' זירא כמ"ש החת''ס זלה"ה, ואולי ז''פ המדרש ויגע בכף יריכו אלו יוצאי יריכו, שע''י התאבקות הס''ם עם יעקב אבינו ע''ה נגע ביוצאי יריכו ר"ל למעט פו''ר מישראל וכדאיתא במדרש נגע בצדיקים ובצדיקות וכו' שהן עתידים לעמוד ממנו ואיזה זה דורו של שמד, ולדרכנו הפי' שעתידין האומות לגזור גזירות קשות על ישראל ומה''ט דק היא שנגזור על עצמינו שלא לישא נשים ולמעט בפו"ר, והנה נדב ואביהו דנו דין זה בפועל לגדור על עצמם שלא לישא נשים ולמעט מפו''ר, לטעם הגלות שנגרם מהתאבקות הס"מ, וז"ש נגע ביוצאי יריכו זה נדב ואביהוא והבן.

מאמר כה במסיבה להחזקת הישיבה

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, במד''ר זש"ה אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד וגו', עכ''ד המדרש, וצ''ב קישור דרשתם, וביארו אבא מארי זלה''ה בקדושת יו''ט וז"ל בהקדם אמרם ז''ל אר''ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, יל''פ בכוונתו, כי יש כמה אנשים אשר מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורה, ועכ''ז כשיבא לידה מצוה התלוי' בממון, מושכים את ידיהם מהמצוה ואינם עושים בשלימות, וע''ז בא הצוואה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, ודרשו רז''ל במס' ברכות (דף נ''ד) בכל מאודך בכל ממונך, והיינו שצריך להיות ירא השם וחושב שמו ית' גם במצוה התלוי' בממון, ולהיות מן הזריזין מקדימין לעשות צדקה וחסד בתכלית השלימות, ויבטח בה' ובידו הגדולה כי הוא רב להושיע, וז"ש דוד המלך ע"ה אשרי איש ירא את ה', ר''ל שזה לאות ולראי' שהוא ירא ה' אם במלותיו חפץ מאוד, שם רומז למצות התלוים בממון ג''כ וכו', וזה אמרו כי שרית עם אלקים היינו בלימוד התורה ומצות שהיא עבודה לאלקים, ועם אנשים היינו במצות צדקה וכדומה התלוי' בממון ועי''ז ותוכל וכו', וז"ש במדרש ילקוט הנ"ל זש"ה אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד, שחפצו האדיר היא גם במצות מאוד היינו התלוים בממון וכו' עכלה"ק.

ובדרכו אלך להוסיף נופך על דבריו הק', דהנה בתיבת מאוד מצינו ג' פירושים, א' כל מקום שכוונת הכתוב להורות על חוזק הענין אמר מאוד, כמ''ש כי טובה הארץ מאד, וכמוהו הרבה, והב' פירוש מאוד ממון, כמ''ש חז''ל בכל מאודך בכל ממונך, והג' מצינו במד"ר פ' בראשית (פ' ט' סי' ט') שהיצר הרע נקרא מאוד, שדרשו חז''ל עה"כ וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והנה טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצה"ר, הרי שתיבת מאוד משתמש לג' פירושים, וכתב בספה''ק תולדות (סו''פ אמור) ואני הכותב קבלתי מגדול אחד שתיבה המשתמשת להרבה פירושים כולם אמת עיי''ש, וכמו"כ כל הג' פירושים הנ''ל מקושר חדא בחבירתא והא בהא תליין, דהנה איתא בגמ' (ברכות ס''א ע"ב) ואהבת את ה' אלקיך וגו' תניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך וכו', אם יש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך עכ''ד הגמ', ולכאורה מי פתי יסיר הנה, שיתן גופו בשביל ממונו, הלא דבר זה אין הדעת סובלו, שהרי כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו, אמנם הגם שאין זה מושג בדרך הטבע, מ''מ ע''י כח היצה"ר המפתה את האדם בהתגברות גדול שירדוף אחר הממון, יוכל להיות במציאות שותפתה האדם אליו עד כדי כך, שיתן נפשו בשביל ממונו, ואיתא בגמרא (סוכה נ"ב ע''ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו', ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו, הרי שהתגברות היצה"ר חזקה מאוד על האדם, ואין בכוחו להתגבר נגדו כ"א בסייעתא דשמיא כאמרה ז''ל, אבל היצר טוב אין דרכו בכך להתגבר על האדם בכח גדול כ"כ, אלא מזכירו ומזהירו לקיים התורה והמצות, והשומע ישמע, והבחירה חפשית לשמוע או לחדול, ויל''פ בזה דברי המדרש הנ"ל, טוב זה יצר טוב שהוא מזכיר ומאמץ את האדם לעשות טוב אבל אינו מתגבר עליו, מאוד זה יצה"ר שמתחזק בהתגברות חזק מאוד כי אלמלא לא הי' מתגבר אין נסיון, והפירוש הפשוט בתיבת מאוד מורה על חוזק הענין, וזה הוא רק ביצה"ר שהוא מתגבר מאוד על האדם ולא היצה''ט, ולטעם זה נקרא היצה"ר מאוד ע''ש דרכו ועלילותיו, ולפי''ז יובן שכל הג' פירושים במלת מאוד הא בהא תליין, דבשביל כך נקרא היצה"ר מאוד מפני שהוא מתגבר על האדם בחזקה, ולטעם זה נקרא הממון מאוד, לפי שהתגברות היצה''ר חזקה על זה מאוד.

ונקדים מה שפירשתי במאמה''כ כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, פרש''י ועם אנשים עשו ולבן, ולכאורה קשה למה קראם הכתוב אנשים, הלא בכל מקום דכתיב אנשים פי' כשרים וצדיקים, כדכתיב החלצו מאתכם אנשים ופירש"י צדיקים, ובמרגלים פירש"י כולם אנשים כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, א"כ איך יצדק על עשו ולבן לקרוא אותם אנשים לשון המורה על צדיקים, ופירשתי דקאי על אותן הד' מאות איש שהלכו עם עשו, כמו שאה"כ וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, ומבואר במדרש (פ' ע''ח סי' י''ט) וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, וד' מאות איש שהיו עמו היכן הם, נשמטו כל אחד ואחד והלך לדרכו, אמרו שלא נכוה בגחלתו של יעקב, אימתי פרע להם הקב"ה וכו' ע''כ, הרי שהם לא רצו ללחום נגד יעקב, אלא שנתפתו ע"י עשו ולזה קראם הכתוב אנשים, ואפשר שכמו"כ גם במחנה לבן נמצאו אנשים כאלו שהיו מתחלה כשרים וחשובים, אלא ע"י שנתחברו ללבן למדו ממעשיו הרעים, שהרי מצינו שיאע"ה שיבח עצמו בכך ואמר עם לבן גרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, ולאו כל אדם זוכה להתגבר על כוחות הקליפה עד כדי כך, והנה זהו המלחמה היותר קשה להתגבר על אותן שמראים עצמם ככשרים, כי המגלה רשעתו ניקל יותר להשמר ממנו ולברוח מהתחברותו, וז''ש כי שרית עם אלקים (היינו המלאך) ועם אנשים של עשו ולבן ואף עליהם התגבר יעקב אבינו, ולכאורה מעיקרא מאי קא סברי אותן הכשרים שנתחברו לעשו ולבן, ואפשר שנתפסו ע''י כח השוחד המסמא עיני האדם מלראות דרך הישר והאמת, וע''ד שפירשתי בפ' חיי וירץ לבן אל האיש וגו' פירש''י למה רץ ועל מה רץ, ויהי כראות את הנזם אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון ופירשתי בכוונת הקושיא דכיון שידע לבן שאליעזר הוא צדיק ואיש קדוש, ולבן הי' מקור הרשע שעבעו לשנוא את הצדיקים, וא''כ למה רץ ועל מה רץ לכבדו ולפנות ביתו מע''ז בשבילו, אך כמו שמצינו בצדיקים שאם לוקחין ח"ו שוחד נסמא עיניהם מלראות דרך האמת, וכמבואר בגמרא (כתובות ק"ה ע''א) כי השוחד יעור עיני חכמים ק''ו לטפשים, ויסלף דברי צדיקים ק"ו לרשעים, כמו"כ עד''ז נעשה לבן משוחד אל ההיפוך, ואין עוד קושיא עליו למה רץ לקראת צדיק אמת, כי השוחד שרצה לקבל ממט עיור את עיניו, וז"ש רש"י למה רץ ועל מה רץ דהריצה זו לקראת צדיק, הי' נגד טבעו שמתחייב לשנוא את הצדיק, ע''ז תירצו ויהי כראות את הנזם אמר עשיר הוא זה, ונתן "עיניו" בממון, כיון שהשוחד יעור את העינים נמצא שנתן את עיניו בשביל בצע כסף שחמד מאליעזר.

ובזה יובן קישור המדרש הנ"ל עה"פ כי שרית עם אלקים ועם אנשים וגו', ופרש"י עשו ולבן, ולדרכנו הכוונה שהתגבר יעאע"ה אף על הכשרים שנתפסו לעשו ולבן ע''י התגברות היצר ובצע כסף, וכל זה נכלל בתיבת מאד כנ''ל שיש בה ג' פירושים, זש"ה אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד, שבשביל חפצו במצותיו מתגבר על כל אלה הנקראים מאוד, ומהפכם כולם לטוב לעבוד בו הבוי"ת ולשמור מצותיו, ואף יעקב אבינו ע"ה התגבר על כל אלה כמשה"כ כי שרית עם אלקים ועם אנשים וא"ש הקישור.

ואפ"ל עוד עפי"מ דאיתא בגמ' ע"ז (דף י"ט ע"א) אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד, א"ר אלעזר במלותיו ולא בשכר מצותיו, ולכאורה למה העמידו חז"ל דרשא זאת בפסוק זה דייקא, והרבה פעמים נזכרו בפסוקים שמירת המצות ולא דרשו בי' מיעוטא ולא בשכר מצותיו.

ונל"פ בהקדם דברי הרמב"ם ז''ל (בפ"א דמס' פאה) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה''ז והקרן קיימת לעוה"ב, וז''ל כי המצות כולן נחלקין בתחלה על שני חלקים, החלק האחד במצות המיוחדות לאדם בנפשו, במה שוש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין ושבת ועכו"ם, והחלק השני במצות התלויות בתועלת כני אדם קצתם עם קצתם, כגון אזהרה על הגניבה וכו', וכגון הציווי באהבת איש את חבירו וכו', והכל כשיעשה האדם המצות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה, ויגמלהו הקב"ה עלי' לעוה"ב וכו', וכשיעשה האדם המצות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה, כמו"כ תחשב לו לצדקה לעוה"ב לפי שעשה המצות, וימצא טובה בעוה"ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם, וכו', וכשתחקור על הענין הזה תמצא ת"ת שקול כנגד הכל, כי בת"ת יזכה האדם לכל זה עכדה"ק, ולכאורה הרי גם ת"ת הוא מחלק המצות שבין אדם למקום, ואיך יזכה האדם על ידו בעוה''ז ובעוה"ב, אמנם אם נותנין צדקה לת"ת דרבים ה"ה מסייע את הרבים לעסוק בתורה, ובזה ישנם תרווייהו, שיש בו גם מחלק המצות התלויות בתועלת בני אדם.דעי"ז מסייע להעמיד ולקיים דורות בנ"י, א''כ מגיע לו שכרו בשביל החזקת התורה להיות משתלם בעולם הזה ובעולם הבא, והנה לפי זה אפשר שיתכוון האדם בצדקה זו בשביל להשיג שכר מצותיו, והוא באמת נסיון גדול שיתכוון לקיים המצוה לשמה שלא על מנת לקבל פרס, על זה אמר הכתוב אשרי איש וגו' במצותיו חפץ מאוד ולא בשכר מצותיו, רצה לומר אפילו במצות התלויים בממון, שבזה מגיע לו שכר גדול גם בעולם הזה, מ"מ אשרי איש שרוצה רק במצותיו לקיים רצונו ית' ולא בשכר מצותיו, ולא אמר שאסור לעשות בשכר מצותיו דאין בזה איסור, דלכאורה לפי פשוטו קשה למה אמר אשרי האיש וגו', דמשמע דסגי גם בלא"ה, והלא מי שאינו חפץ במצותיו ה"ה רשע, אבל מפני שמותר גם בשכר מצותיו וג''ז חשיבות ומצוה, דמתוך שלא לשמה בא לשמה, ע"כ אמר "אשרי'' כי אשוריו של אדם הוא כשרוצה רק במצותיו ולא בשכר מצותיו אפילו הוא "מאוד'', היינו מצות התלויה בממון כנ"ל, וזהו ג"כ כוונת הכ' כי שרית עם אלקים ועם אנשים וכו', הכוונה על ב' חלקי המצות שכתב הרמב''ם ז"ל, א' המצות בין אדם למקום עז"א "עם אלקים'', ועל מצות שבין אדם לחבירו אמר ועם אנשים, "ותוכל'' שעשאן במצותיו ולא בשכר מצותיו, וא"ש קישור המדרש אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד, אפילו כשהוא מאוד היינו מצות התלויים בממון אף על פי כן חפץ במצותיו ולא בשכר מצותיו.

ובאמת זהו הצדקה היותר גדול, הגם כי כל צדקה חשובה בעיני המקום, אבל מ"מ אינה נצחיות כ"כ, כמו הצדקה שנותנין לקידום התוה''ק ולהעמיד דורות ישראל כשרים, ומזה נמשך שלשלת גדולה של תורה עד סוף כל הדורות, ועושין בזה תועלת וטובה לכל הדורות עד עולם.

מאמר כו

במדרש ויזרח לו השמש מכאן ששמרו האבות את השבת וצ"ב, ואפשר לפרש בהקדם דברי הגמרא (תענית ח' ע''ב) א"ר יצחק שמש בשבת צדקה לעניים, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא, פירש''י יראי שמי שומרי שבת, וצ"ב דאיך מוכרח דבזכות השבת מרפאת דוקא, ונקדים מה דאיתא בב"ר (פרק ו' ס"ה) ר' לוי בש''ר יוסי בר אלעאי אמר, דרך ארץ הוא שיהא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן, עשו הי' מונה לחמה שהיא גדולה, ויעקב הוא מונה ללבנה שהיא קטנה, א"ר נחמן והוא סימן טוב, עשו הי' מונה לחמה שהיא גדולה, מה חמה הזאת שולטת ביום ואינה שולטת בלילה, כך עשו יש לו חלק בעוה"ז ואין לו חלק לעוה"ב, יעקב הוא מונה ללבנה שהיא קטנה, מה הלבנה הזו שולטת בלילה וביום, כך יעקב יש לו חלק בעוה''ז ובעוה"ב עכ''ד המדרש, והקשה בנזה"ק נהי דהלבנה המושלת ביום ובלילה הוא סימן לעוה"ז ועוה"ב, מ"מ הרי בשניהם אין אורה שוה לאור החמה שגדולה ממנה באורה, ובאמת יפה שעה אחת בעוה"ב מכל חיי העוה''ז, וישראל והיו גדולים פי כמה במעלתם כלפי האומה"ע, וצ"ב כוונת המשל, ותירץ עפי"ד הזוה''ק פ' ויקרא (דף ט' ע"ב) דאית ז' רקיעין לעילא, ובכל חד וחד כוכבים ומזלות וכו', והנה הלבנה דעוה''ב גדולה מחמה דעוה''ז, וישראל במנותם ללבנה נאחזים גם בלבנה העליונה, משא"כ בעכו''ם המונים לחמה אין להם אחיזה רק בחמה דעוה''ז, שזהו לסימן להם כמו החמה ששולטת ביום ואינה שולטת בלילה, כך אין להם אחיזה בעוה"ב כלל עכת''ד.

אמנם לא צריכנא להאי טעמא מכח הלבנה דלעילא שגדלה מעלתה מחמה דלתתא, דבאמת לע"ל כל צבא השמים דלעילא ותתא כולם יהיו משועבדים לישראל, דגדולת עשו אינו אלא בעוה''ז בלבד שיש להם אחיזה בחמה ומונים אלי', אבל לעתיד לבוא גם השמש דלתתא יהי' משועבד לישראל, וימשלו בכל והנה ע''י שמירת שבת נעשו ישראל כשותפין בבריאה, כמבואר בדברנו לעיל (פ' בראשית) עפי''ד האוהח''ק שלולי שמירת השבת לא הי' העולם מתקיים כ"א על ששת ימים עיי"ש, נמצא דישראל מקיימין את העולם ע''י שמירת שבת, ועי''ז צבא השמים והארץ ומלואה משועבדים להם, גם שבת הוא מעין עוה"ב ובזכותו יהיו בישראל נגאלין כאמרז"ל, ובזה יבואר דברי המדרש הנ''ל ויזרח לו השמש לרפאותו, ולכאורה הרי החמה משועבדת לעשו בעוה''ז, שנקרא גדול ונמשל אלי' ויש לו אחיזה בה כמבואר לעיל, לזה אמר מכאן ששמרו ישראל את השבת, וע''י כח שמירת שבת כל צבא השמים והעולם ומלואה משועבדים לישראל, ובזה יבואר דברי הגמרא הנ"ל שמש בשבת צדקה לעניים, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא, ולכאורה קשה כקושיא הנ"ל דהרי חמה בעוה''ז משועבד לאוה''ע, ע''כ פירש רש''י יראי שמי שומרי שבת, וע''י זכות שמירת שבת אף החמה דעוה''ז משועבד לישראל והבן.

עוד אפ''ל על פי מה שפירש רש"י ז"ל עה''פ ויזרח לו השמש אותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו כדי לרפאותו, ונ''ל הביאור עפ"י מה דאיתא בגמרא (סנהדרין ל''ח) שהקדים הקב"ה שני שנים לונושנתם, ומיהר להביא את פורענות כדי שלא יתקיים ח"ו כי אבוד תאבדון, והנה מדה טובה מרובה ממדת פורענות, ואקדומי פורענותא לא מקדמינן, ואעפ"כ הקדימה הקב"ה לטובתינו, ודין הוא שיקדים וימהר לגאלינו, כי כשל כח הסבל ואין בנו כח להמתין יותר, והנה אמרו ז''ל שכל מעשי אבות סימן לבנים, וכמו"כ נרמז במעשה זו כל מה שיארע לישראל בענין החורבן והגאולה, כי מצינו שהגלות מכונה ונמשל ללילה והגאולה ליום, כמו שכתוב תאיר כאור יום חשכת לילה, אמר שומר אתא בוקר וגם לילה וכדומה הרבה פסוקים, וע''כ שקעה עליו חמה שלא בעונתה, לרמוז על הגלות שנקרא לילה, שמיהר הקב"ה להביא את הפורעניות בשביל הצלתן של ישראל, וכן מה שזרחה לו השמש שלא בעונתה ירמוז על גאולה העתידה שימהר ה' ויחיש לגאלינו קודם הזמן.

ונקדים עוד דברי ק''ז זלל"ה בייטב פנים (בדרשות לשבת הגדול אות ב,) טעם למה נקרא שמו שבת הגדול, כי ישראל שמרו אף במצרים את השבת, וכשנצטוו ליקח השה בעשור לחודש שהי' שבת הבינו שהוא אתחלתא דגאולה הגם שהוא קודם זמנו, לכן עשו מדה כנגד מדה להוסיף מבעוד יום מחול על הקודש, והי' אותו שבת גדול בכמותו משאר שבתות השנה, ולכך נקרא שבת הגדול, וז"ש חז''ל אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין, ר'ל אילו הוסיפו מחול על הקודש, והיינו ב' שבתות, עצומו של יום ושבת שאנחנו מוסיפין מבעוד יום קודם זמנו, אז במדה שאדם מודד מודדין לו, וכמו שאנחנו עושים שבת קודם זמנו, כמו כן ימהר השי"ת לגאלינו קודם זמנו לעשות יום שכולו שבת בב"א עכת"ד, ובזה יבואר דברי המדרש ויזרח לו השמש, וכי לו בלבד זרחה כמו שהקשו במדרש, אלא שזרחה לו שלא בעונתה ומיהרה לזרוח בשבילו, והוא רמז על הגאולה העתידה שיקדימנה הקב"ה לפני עונתה דמדה טובה מרובה וכו', מכאן ששמרו האבות את השבת, ר''ל שמר מלשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר, שהמתינו על ביאתו להוסיף מחול על הקודש, ובזכותם יקדים הקב"ה את הגאולה לזרעם מידה כנגד מידה והבן.

באופן אחר אפ''ל על פי מה שחקר בספר פרשת דרכים האיך שמרו האבות את השבת, שמא דין בני נח להם ונכרי ששבת חייב מיתה עיי''ש תירוצו וכבר בארנו בזה לעיל ואפ''ל עוד שלבשו תפילין, ובישראל הוי מלבוש שנאותין בהן בחול והוי תכשיט, ולגבי בן נח הוי משא, וא"כ ממנ''פ אם דין ישראל יש להם, הרי שמרו את השבת, ואם דין בן נח להם עשו מלאכת הוצאה, ואפ''ל עוד דהנה נכרי ששבת חייב מיתה מטעם הציווי יום ולילה לא ישבותו, אולם בישראל הוי הפי' יום ולילה לא ישבותו המזלות, שהם משועבדים לישראל ואף לשנות סדר הילוכם הנקבע להם מששת י"ב כפי הצורך לטובת בנ''י. משא"כ לבני נח הציווי של יום ולילה לא ישבותו על בני אדם, שלא ישבותו הם, וזה פירוש המדרש ויזרח לו השמש לצרכו שלא בעונתה, מוכח שהצווי של יום ולילה לא ישבותו קאי על המזלות שמשועבדים לישראל מקיימי התורה לעשות כרצונם, ואין הכרח בקרא על איסור שביתה, ומעתה לפי בחינתם היו רשאים לשמור את השבת אף אם דין ב"נ להם והבן.

או"י בביאור דברי המדרש הנ''ל על פי מה שאמרו ז"ל בבן נח הלילה הולך אחר היום, ובישראל היום הולך אחר הלילה, והרמז בזה כי הלילה מורה על חשכות הגלות, והיום מרמז על הגאולה כמ"ש תאיר כאור יום חשכת לילה, ע"כ באומה''ע היום קודם ללילה, דתחלתם שלוה ולבסוף יתקיים אצלם בחי' לילה, כמ''ש כלה אעשה בגוים, משא''כ לבני ישראל מוקדם הלילה וחשכות הגלות, אבל העיקר הוא החתימה שתתקיים לנצח שיאור ויזרח לנו אור הגאולה במהרה בימינו אמן, וזה והי' דבר מתקיים לעולם, וזהו בחינת צדיקים תחילתן יסורין וסופם שלוה, וברשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים, וכמו שפירש''י שמה''ט הקדים בלעם מברכין לאוררים, ויצחק אבינו הקדים אוררים למברכים, כדי שיתקיים הברכה לאחרונה, ועד''ז פירשתי במה שאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי, פי' שיהי' דבר המתקיים כיום, כמו שהיום אצלי הוא דבר המתקיים כי הוא העיקר, כן יהי' המכירה מתקיימת, ולכך כתיב ויזרח לו השמש כי ביעקב זריחת השמש דהיינו היום הוא העיקר ומתקיים כי אצלו היום הולך אחר הלילה, והנה הקשה בספר פרשת דרכים האיך שמרו האבות את השבת שמא דין בני נח יש להם ונכרי ששבת חייב מיתה, ותירץ בספר פנים יפות שעשו מלאכה בערב שבת וגם במוצאי שבת, ואי דק בני ישראל יש להם שפיר שמרו שבת, כי אצלם היום הולך אחר הלילה ומותר לעשות מלאכה במוצאי שבת, ואם דין בני נח להם לא שמרו את השבת, וזה תינח אם חלוק דק ישראל מדין עכו"ם לענין היום הולך אחר הלילה, אבל אם דין אחד להם שהיום הולך אחר הלילה או להיפך לא יכלו ממנ''פ לקיום את השבת, ובזה יל''פ דברי המדרש ויזרח לו השמש כי ביעקב היום הוא העיקר שהוא מתקיים והיום הולך אחר הלילה, מה שאין כן בבן נח הלילה הולך אחר היום, ואם כן שפיר יכלו לשמור את השבת, ומכאן ששמרו האבות את השבת והבן.

מאמר כז

ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני, פרש"י כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך, והן חשובין לי כראיית פני המלאך שראיתי שר שלך וכו', ולכאורה אין פירוש זה מתיישב בלשון הכתוב, דלפי"ז הוה לי' למומר על אשר ראיתי פניך, אבל אומרו כי על כן משמע שזה גרם שאראה פניך, וצ"ב, ותו יש לדקדק הלא יעקב אבינו מדתו אמת כמ''ש תתן אמת ליעקב, וכאן נראה כאילו אמר דברים שאינם אמת ח''ו, דפשיטא שלא הי' שום חשיבות אצל יע"א להסתכל בפרצופו של אותו רשע, ומכש"כ שיהי' חשוב בעיניו כראיית פני מלאך, ובאמת אסור להסתכל בפני אדם רשת וכמו שפי' בספר חסידים על פסוק זה כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים, דמצינו שהע''ז נקרא בשם אלהים אחרים, וזה שאמר לו דראיית פניך הוא כמו ראיית ע''ז, וכמו שאסור להסתכל בע''ז כך אסור להסתכל בפניך עכ''ד, אולם פי' זה קשה ליישבו במשמעות הכתוב, שהרי יעקב רצה להכניע עצמו לפניו ולמצוא חן בעיניו, וא"כ בוודאי לא הי' יכול לומר לו כדברים האלה, והדברים כפשוטן נראים לכאורה נגד האמת, הגם דאמרינן מחניפין לרשעים בעוה"ז בעת הצורך, מ''מ הי' אפשר למצוא אופן אחר להחניף לו, ולא להוציא מפיו דבר שהוא נראה היפך האמת והיפך מחשבתו הטהורה.

אמנם נ''ל דהנה לכאורה יש להבין איך יתכן שעבר יע"א על איסור זה דאסור להסתכל בפני אדם רשע וגם שלח לו דורן, אמנם מבואר בספר חסידים דבמקום סכנה ופק''נ שרי, ואיתא בזוה"ק שבדורן הזה ששלח יעקב לעשו פעל הרבה לטובת ישראל דורות העתידים, ואיתא בזוה''ק (דף קס''ו ע''ב) ויותר חכמה ועקימו עביד בדא מכל מה דעביד לגבי' דעשו, דאילו הוה ידע עשו חכמה דת יקטיל לי' לגרמי' ולא ייתי לדא עכ"ד הזוה"ק ובבעה''ט מפרש המסורה ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, רוח והצלה יעמוד ליהודים, רמז לדורות הבאים שיתנו דורן לשריהם, כי כל זה פעל צדיק יעקב אבינו באותו הדורן, פועל דמיוני על כל הדורות שיוכלו לשחד את עשו בדורן, ומה''ט הפציר בו יע"א בעשו כ''כ שיקבל את הדורן מידו, שזה הי' הצלת ישראל עד סוף כל הדורות, א''כ אין לך פקוח נפש גדול מזה, והותר לו להסתכל בפניו, אבל לולי זאת ודאי לא הי' עובר יע"א על דברי חכמים להסתכל בפני אדם רשע, ורק שילוח הדורן גרם לו להסתכל, וז"ש ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך, פי' שהמנחה הוא הגורמת שאסתכל בפניך, ואילולי זאת לא הייתי מסתכל בפניך שהוא כראות פני אלהים דהיינו ע''ז כמ"ש בספ''ח ועשו לא השיג כוונתו של יע"א, כי אלמלי כן הי' כועס עליו, והבין פי' הפשוט כדפי' רש''י ז''ל שחשוב אצלו ראיית פניו, אבל יע"א כוונתו הי' כמו שפירשנו, ונמצא שלא אמר ח"ו דבר שקר, אבל אמר לישנא דמשתמע לתרי אנפין.

עוי"ל אומרו כי על כן ראיתי פניך עפי"מ שכתב בספה"ק קדושת לוי (בדרושים לפורים) עה''פ ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, שהקשה איך שייך לומר בהמן וטוב לב מה דכתיב בכמה מקומות וישת וייטב לבו וכו', ואין בחי' זו נוהגת אלא בצדיקים, ונראה דהנה ישראל עם קדושו החיות שלהם מהבורא ב"ה ית' מסיטרא קדושה, והרשעים והאומות החיות שלהם מסט''א, וכשצדיקים רוצים לשבר הרשעים, אזי מפרידים אותם מסטרא שלהם להביאם לסטרא קדושה וכו', והנה אסתר כשעשתה הסעודה ובקשה את המן על הסעודה, בודאי עשתה בקדושה וכו' ורצון שלה הי' להפריד את המן מסט"א וכו', וזהו ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, כשהי' בסעודת אסתר שהוא מסטרא דקדושה וכו' ע"כ, וידועים דברי הרה''ק הרצ''א זלה"ה בספרו הק' אגרא דכלה פ' שופטים דכח הפועל בנפעל, דע''י שלוקחים מעות או איזה חפץ מאדם רשע משפיע על המקבל ממדות הרעות של הנותן עיי"ש, והנה מדה טובה מרובה, שאם לוקחין דבר מצדיק אמת ובפרט מיעקב אבינו בחיר האבות, ודאי שמשפיע קדושה על המקבל, א''כ כששלח יע"א הדורן לעשו השפיע בו כח קדושה ונתק אותו מסט"א, ובאותה שעה נכמרו רחמיו על יעקב שנדבק בו איזה בחי' מתרוממת מידותיהם של ישראל, שהם רחמנים ביישנים גומלי חסדים, וע''כ באותה שעה הותר לו להסתכל בפניו, מפני שנפרד משורש הסט"א, ורק אח''כ חזר לסורו כבתחלה, אבל באותה שעה נהפך לבו לצד הקדושה ע''י הדורן שקיבל מיע"א, וז"ש ולקחת מנחתי מידי כי ע"כ ראיתי פניך, פי' ע"י שתקבל המנחה מידי, יהי' מותר לי להסתכל בפניך ע''י שישפיע הדורן עליך כח דקדושה, ומ''ש כראות פני אלהים אפ''ל דהנה צדיקים אמיתיים מהפכים את היצה"ר כולו לטוב, וכמו שהי' ביע"א שמקודם לחם עם הס''מ מלחמה כבדה ואח''כ בירך אותו הס"מ ונכנע לפניו, ואעפ''י שאצל כל העולם נשאר גם להלאה יצה"ר מ''מ לגבי יע"א נתהפך לטוב, וז"ש לו כי על כן ראיתי פניך פי' כנ"ל שאוכל לראות עכשיו פניך מפני שנהפכת לטוב, וזה כראות פני אלהים היינו השר שלך שהוא הס''מ שלהפך לטוב, כן גם אתה נהפכת לטוב לפי שעה ע"י הדורן שאתה מקבל ממני והותר לי להסתכל בפניך.

מאמר כח במסיבה להחזקת הישיבה

ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו', במד"ר והובא ברש''י ז''ל שלם בגופו שנתרפא מצלעתו שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורן, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן, וסיום דברי המדרש אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני אלקים את כל עמלי, ולהלן הוא אומר נפש עמל עמלה לו עכ''ד המדרש, וראוי להבין איך יתכן לומר על יוסף הצדיק ששכח תלמידו, ומבואר במדרש ילקוט עה''פ ויבא הביתה לעשות מלאכתו, ר' אליעזר אומר שבת הי' דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו, ומה מלאכה היתה לו, שונה וקורא מה שאביו למדו, הרי שלא שכח תלמידו.

ונל"פ בהקדם מה שפירשתי (בפ' ויגש) עה"פ ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה, פירש"י לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה, וקשה לכאורה למה הוצרך לשלוח ליהודה שיתקן לו בית תלמוד, והרי גם יוסף הצדיק ידע בדרכו של אביו, ואיך צריך לתקן בית תלמוד כפי הוראתו. אך הנה יוסף הצדיק בכל מקום בואו הי' עבודתו להרחיב גבולי הקדושה, ודרכי התורה ומידות טובות, ועכשיו כשבא לארץ מצרים מקום טומאה ערות הארץ רצה להשריש שם דרך התורה, ולטהר את המקום קצת לפני בני ישראל העתידים להיות בגלות שם, והגם שהי' עוד טרם קבלת התורה, אולם מעולם לא מאבותינו, ואף קודם קבלת התורה השיגו כל התורה, ולמדו לבני אדם מדות טובות והנהגות טובות מהתוה''ק, ויוסף הצדיק שרצה להשריש ולנטוע דרך התורה במצרים, הוצרך לחנך את ילדי המצרים, ולא הי' אפשר לחנכם עפ''י דרך ישראל סבא יעא"ה, כי היו רחוקים מבחינה זו ואינן מקבלים דרך כזה, וע''כ חינכם בדרך שיכולים לקבל לפי בחי' השגתן השפלה, ומזה חשש ועקב אבינו שעכשיו כשיבוא למצרים עם דורות ישראל י"ב שבטים, והרי יוסף הצדיק נתרגל להשתמש בסדר חינוך היאות להמצרים, אולי ע"י אותו ההרגל שכח איך לתקן בית תלמוד היאות עפ''י דרך יעקב אבינו ע"ה, לזה שלח את יהודה לתקן בית תלמוד על דרך ישראל סבא.

ועל פי זה אפשר לומר לעניננו דהנה יוסף הצדיק טרם שנולד לו מנשה, לא היה שם במצרים עדיין זרע ישראל ראויים להשריש בהם דרך התורה של יעקב אביו, ועל כן קרא שם הבכור מנשה ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי ואת בית אבי, ומלת שכחה אין כוונתה דוקא שנשתכח לגמרי, שהרי הכתוב אומר למה לנצח תשכחני, ואין שכחה לפני כסא כבודו ית"ש, אלא ע''כ הכוונה שעזיבת השגחה לפי שעה ג"כ לשכחה מכונה, וכמו"כ יוסף ע"י שלא נשתמש בדרך החינוך של אביו הקדוש נקראת שכחה, וע''כ כשנולד לו מנשר קרא שמו מנשה ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי, שעד אז לא הי' יכול להשתמש בדרך החינוך מבית אביו, אבל אחר שנולד לו מנשה והי' יכול לחזור על דרך החינוך של יעקב אבינו, ע"כ קרא שם השני אפרים, ע"ש כי הפרני אלקים בארץ עניי, שאפי' בארץ עניי הפרני אלקים ויכולתי לחנך את הבנים בדרך אבותי הקדשים.

אמנם אף טרם שנולד מנשה שהוכרח לחנך את בני המצריים באופן היאות להם, ולא על דרך החינוך של יאע"ה, אולם דרך זה הי' רק כלפי חוץ, אבל ויבא הביתה לעשות מלאכתו כשנכנם לביתו, שם הי' שונה וקורא מה שאביו למדו, כמבואר במדרש ילקוט הנ''ל, ורק בחוץ הי' מוכרח לשנות מהחינוך הישן, שבני המצריים לא הי' יכולים לקבל חינוך של יע''א, ועכ"פ רצה להכניע כוחות הטומאה ולשרש בהם מדות טובות, שידע שעתידים לירד למצרים כל ב''י ויהיו שם בגולה, וכדי שיהי' להם קיום שם הוכרח לחנכם עד כמה שהי' אפשר, אבל יעקב אבינו כשבא לבית לבן, ידע שלא יבואו להתם מזרע ישראל, ומה לו לטפל א''ע עם בנים נכרים ולשנות מדרך החינוך, וע"כ לא עסק שם יעקב אבינו כלל בחינוך, זולת מה שהי' מחנך את בניו הקדושים בדרך התוה''ק, וע"כ דרשו רז''ל על יע"א שהי' שלם בתורתו שלא שכח כלום בבית לבן, וזולת זה לא יתכן להיות נקרא שלימות.

מאמר כט

ויקרא לו ק''ל אלקי ישראל, במד"ר אמר ר"ל ויקרא לו ק''ל וגו', אמר אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים, רבי הונא בש"ר לקיש אמר אפי' חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו, ואת היית נוטל שררה לעצמך, מחר בתך יוצאה ומתענה, הדא הוא דכתיב ותצא דינה בת לאה עכ''ד המדרש, והיפ"ת ונזה''ק הקשו איך הי' זה מדה כנגד מדה עיי''ש שנדחקו ליישב, ועוד קשה דבב''ר לעיל (פר' ע"ו ס''ט) מבואר דנענש בדינה בשביל שמנע אותה מעשו, וז"ל המדרש ודינה היכן.היא, נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר הרשע הזה עינו רמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני, ר"ה בש''ר אבא הכהן ברדלא אמר, א''ל הקב"ה למם מרעהו חסד, מנעת מרעך חסד וכו' לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נשאת דרך איסור הה''ד ותצא דינה בת לאה עכ''ד המדרש, הרי דנענש יאע"ה מידה כנגד מידה בשביל שמנע אותה מעשו וצ''ב להשוות דבריהם ז"ל.

ויתבאר הענין בהקדם דברי האוהחה''ק פ' תצא בענין יפת תואר וזלה''ק יסוד הדבר וסודו הוא עפי''ד ז"ל שאמרו שבחטא אדה''ר נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא וכו' וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות, ורות המואבי' תוכיח, וכמה גדולי עולם שמעי' ואבטליון ואונקלס הגר וכאלה רבות, עוד אגלה לך סוד אחד, תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב, והיא מונחת שם עד עת דרור, צא ולמד כיו''ב מנשמת ר' חנינא בן תרדיון שהיתה דבוקה בשכם בן חמור, כרמוז בתיבת רחב"ת ידים כאמור בדברי המקובלים, ומציגו שהנפש הלזו לא עשתה מפעל טוב בחמור, ויצתה כשדבק בדינה מצאה הנפש מינה ונדבקה בהקדושה וכו', ועד''ז הסביר האוהח''ק ענין יפ"ת, שהנשמה הקדושה שבה בהעלם ובשבי', היא הנקראת ופת תואר, כי זוהר הנשמות מופלא ועצום, וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב וכו', וכשידבק איש ישראל באשה שבה חלק מהטוב, תכף יקנה מקומו חלק הטוב בישראל ויזכה בו, כמו שזכתה דינה בת יעקב בנפש קדושה, בפגוע בה שכם בן חמור עכ''ד האוהחה"ק עיי''ש שהאריך טובת והענין הזה כבר מבואר בדברי האריז''ל בס' הלקוטים (פ' תצא) יעיי''ש, ובזה תבין מה שנשא דוד יפ"ת ושלמה המע"ה שנשא את בת פרעה, והאלף נשים שנשא שלמה, כי הכל הי' לצורך תיקון להוציא בלעם מפיהם, נשמות הקדושות העשוקות אצלם בשבי' כמבואר כ''ז בדברי המקובלים.

ובהקדמה זו יתבאר לנו דברו המדרשים הנ''ל, דהנה הס"מ שרו של עשו וראש כל האומות כולן כידוע, וכל מה שבענף כלול בשורש, ואפשר שאם היתה נישאת דינה לעשו, הי' אפשר להוציא על ידו נשמת רחב"ת ושאר נשמות קדושות העשוקות ביד סטרא אחרא מחטא אדה''ר, שהי' עשו מרכבה להס''מ וסט''א כידוע, ואולי שחשש יעקב אע"ה דלגודל התגברות הסט"א בשורש הטומאה של עשו, קשה להוציא משם נשמות העשוקות אצלם, ואיכא בית מיחוש שנפש דקדושה של דינה שתדבק בו, לא לבד שלא תוכל להתגבר ולהוציא בלעם מפיהם, אלא ח"ו תשתקע בידם לגודל התגברותם, ואולי לטעם זה מנע אותה מעשו, אמנם אף כי זאת הי' חששא קרובה אצל כל אדם, אבל לא כן בזרע יעקב שהיו כולו קודש בלי סיג ופסולת, כאמרז''ל שהי' מיטתו שלימה, והכח האלקי אשר בו נטע והשריש בזרעו כאמרז''ל מאן דנפח מתוכי' נפת ע''כ הם היו מסוגלים לשליחות זו להתגבר על שורש הקליפות וכמו שהתגבר יעאע"ה על הס''מ, ועד''ז אפשר להשוות דברי המדרשים הנ"ל, דלאו בדרך עונש נאמרו הדברים, אלא לפי שאתה אלוה בתחתונים, שנא' כי שרית עם האלהים וגו', ואין זה כח אנושי להתגבר על הס"מ כ"א כח אלקי, וע''כ זרעך מסוגל לשליחות זו, למחר בתך יוצאה וכו', ואידך המדרש יתבאר ג"כ בדרך זה, דלפי שמנע אותה מעשו, להשלים התיקון בדרך זה, בהכרח שתנשא לשכם מה''ט גופי' להשלים השליחות ההוא וכבן.

מאמר ל

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וגו', פרש''י וכן ת''א בחכמה, והקשה האברבנאל דלמה יאמר הכתוב במרמה, והוא מהגנות לאנשים צדיקים כאלה, ובודאי לא לרמאות היתה כוונתם, כ'א לקנא קנאת ד', גם קשה איך פירשו הפסוק היפך משמעות פשוטו, שהכתוב אומר במרמה, והם ז''ל פירשו בחכמה, גם ראוי להבין מדוע הוסיפו בני יעקב בתנאם, מה שלא עלה על דעת שכם וחמור אביו לבקש מהם, שהם לא ביקשו אלא והתחתנו אותנו וגו' שבו וסחרוה וגו', ובני יעקב הוסיפו לומר והיינו לעם אחד, והגם שלא היתה כוונתם כן באמת, אבל מי בקש זאת מידם להוסיף ולהבטיח מה שלא בקשו מידם, ולאיזה כוונה עשו כן.

ב) גם כל הענין של שכם צ"ב, כי איך הותר להם לשפוך דם נקי להרוג את כל העיר, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו כי הוא עשה הנבלה, והרמב''ם ז"ל בס' שופטים כתב בטעם הדבר, כי בני נח נצטוו על הדינים, והוא להושיב דיינים בכל פלך ופלך, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו ולא דנוהו, ועברו כולם על מצות הדינים שנצטוו, וב''נ שעבר על א' משבע מצות נהרג בסייף ואזהרתו זו מיתתו, אולם הרמב''ן השיג עליו כי הדינין שמנו לב"נ בז' מצות שלהם, אינו להושיב דיינים בכל פלך, אבל צו' אותם על שמירת הדינים, כגון גניבה ואונאה ונזיקין ודומה לו, וע"ק דאפי' אם נימא כדברי הרמב"ם ז"ל דנצטוו על הדינים, מ"מ בדין זה דשכם אנוסים היו, דשכם הי' קצין ומושל שלהם, ובכגון דא ודאי לא נתחבבו לדון, דב"נ לא נצטו' בלא תגורו מפני איש, ורשאי לסלק עצמו מן הדין ולומר איני נזקק לכם, ותירץ הרמב"ן ז''ל כי היו אנשי שכם רשעים ועובדי ע"ז, ודמם חשוב כמים, כי ב"נ אזהרה שלהם הוא מיתתן, אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו, אבל מפני שרצו להנקם מהם, ולא הי' שום צד איסור בדבר ההריגה, כאן מצא בע"ח לגבות את חובו עכת''ד, אמנם ג''ז קשה כי איך הכניסו עצמם ואת אביהם לחשש סכנה, כמשה"כ שאמר יעקב ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי, אחרי שאין מוטל עליהם לקיים בהם את הדין, ואין סומכין על הנס.

ג) ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו, יל''ד דמלת ויצאו מיותר דאחר שאמר הכתוב ויהרגו כל זכר, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו, והכל בשביל דינה כמ''ש רש"י שמסרו עצמן עלי', וכי למימרא בעי שלקחוה עמם ולא השאירוה שם.

ד) וע"ק שהקדים את המאוחר, באמרו ויקחו את דינה ויצאו, ואח''כ כתיב בני יעקב באו על החללים ויבוזו וגו', את כל אשר בעיר וגו' וסדר היציאה באחרונה הו''ל למכתב, ומדוע הקדימו הכתוב.

ה) עכרתם אותי וגו' ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני וגו' וחשש יעקב מספק סכנה ח''ו, וצ''ב דאין תשובתם מספקת ע''ז באמרם הכזונה יעשה את אחותנו וכן הקשה האוהחה"ק, כי אפי' לכתחלה אם שאלו הגוים א' מהן ויחדוה נותנים אותה להם, ולא יהרגו כולן עלי', ומכ''ש בדרך זה שכבר הי' מה שהי'.

ו) בתרגום יונתן פי' על הפסוק הכזונה יעשה את אחותנו, לא יאי למהוי מתאמר בכנישתהון דישראל וכו', ובתרגום ירושלמי מוסיף ובבית מדרשיהון, דערלאין סאיבו לברתי' דיעקב, וצ''ב הכוונה בזה, דלמה חשו שלא יאמרו בביהכנ''ס ובביהמ''ד דייקא ולא נאה שיאמרו כן בשום מקום.

ולבאר הענין נעיר עוד על ספק א', דלכאורה איך יושג בשכל אנושי, שגואלו ונטפשו כל אנשי שכם זקנים עם נערים יחדיו, להכניס עצמם בסכנה עצומה להמול כל זכר, ומצינו שאמרו חז''ל כי עליך הורגנו כל היום זו מילה, ואלמלי זכות המצו' שמגינה, הי' חשש סכנה במילה, ובפרט במילת הזקנים כמ"ש ז"ל במילת אאע"ה שלהפלגת זקנתו, הי' מנין המילה בגדר מסנ''פ ונסיון לגבי', וא"כ צ''ב למה עשו ככה כל אנשי שכם, להכניס את עצמם לסכנת מיתה על לא דבר, והכי לא הבינו ששכם בן חמור לעצמו הוא דורש, כי חפץ בבת יעקב, ואמרו ז"ל במדרש חד מנהון נכנס לעיר, וא"ל תא גזור (שימול א"ע) והו' אמר שכם נסיב, ומגבאי קטע, ובלצון אמר להם שכם נושא אשה ואני אכרות ערלתי בתמי', עכ''פ צריך הסבר איך היו שוטים כ"כ להסתכן בעצמם ללא תועלת. ולפי הנראה מהפסוקים לא הכריחם שכם למול בעכ''ח, אלא ביקש מהם להסכים בטובתם, ואיך יתכן שעיר מלאה רשעים יסכימו ע''ז להמול ולהיכנס בסכנה ע"י המילה.

אמנם נ''ל דהם ראו ע''י כוחות הטומאה וכישוף, דיעקב עתיד להעמיד ע''י השבטים השתלשלות האומה הישראלית, וקומת הקדושה יתקומם על ידיהם, והי' בנפשם לבטל פעולה זו, וגם הס"מ לחם בכל כוחותיו למנוע תוצאה זו, ועתה שהסכימו בני יעקב בתנאי המילה להתחתן אתם, ואמרו להם וישבנו אתכם והיינו לעם א' ואלמלי נתקיימה דבר זה בפועל, לא נשתייר ח"ו מישראל שריד ופליט, נמצא לפי דעתם הי' להם מראה מקום לבטל ח''ו זרע ישראל ע''י שיתערב זרע קודש בזרע פסול, ע"כ לחם הס"מ בכל כוחותיו, וע''י התגברות הסתה עלתה בידו להסיתם ולהשיג אצלם מסנ"פ, לעשות דבר זר שהוא רחוק משכל אנושי, וכמו שמצינו אמרו ז''ל במס' סנהדרין (ק"ב ע''ב) דמנשה אתחזי בחלמא לרב אשי וא''ל רב אשי מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לע''ז, א''ל אי הות התם הוית נקיט שיפולי גלימך ורהטת אבתראי דכ"כ הי' התגברות יצרא דע''ז שולט באותן הימים, עכ''פ רואין מזה דאם היצה"ר מתגבר בכל כוחותיו יוכל להסית לעשות אפי' דבר שהוא זר נגד שכל האנושי. ולפי שהם עצמם היו רשעים ע"כ כאשר שמעו שיש קבלת התורה השיגו כל התורה, ולמדו לבני אדם מדות טובות והנהגות טובות מהתוה"ק, ויוסף הצדיק שרצה להשריש ולנטוע דרך התורה במצרים, הוצרך לחנך את ילדי המצרים, ולא הי' אפשר לחנכם עפ"י דרך ישראל סבא יעא"ה, כי היו רחוקים מבחינה זו ואינן מקבלים דרך כזה, וע"כ חינכם בדרך שיכולים לקבל לפי בחי' השגתן השפלה, ומזה חשש ועקב אבינו שעכשיו כשיבוא למצרים עם דורות ישראל י"ב שבטים, והרי יוסף הצדיק נתרגל להשתמש בסדר חינוך היאות להמצרים, אולי ע"י אותו ההרגל שכח איך לתקן בית תלמוד היאות עפ"י דרך יעקב אבינו ע"ה, לזה שלח את יהודה לתקן בית תלמוד על דרך ישראל סבא.

ועל פי זה אפשר לומר לעניננו דהנה יוסף הצדיק טרם שנולד לו מנשה, לא היה שם במצרים עדיין זרע ישראל ראויים להשריש בהם דרך התורה של יעקב אביו, ועל כן קרא שם הבכור מנשה ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי ואת בית אבי, ומלת שכחה אין כוונתה דוקא שנשתכח לגמרי, שהרי הכתוב אומר למה לנצח תשכחני, ואין שכחה לפני כסא כבודו ית"ש, אלא ע"כ הכוונה שעזיבת השגחה לפי שעה ג"כ לשכחה מכונה, וכמו"כ יוסף ע"י שלא נשתמש בדרך החינוך של אביו הקדוש נקראת שכחה, וע"כ כשנולד לו מנשה קרא שמו מנשה ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי, שעד אז לא הי' יכול להשתמש בדרך החינוך מבית אביו, אבל אחר שנולד לו מנשה והי' יכול לחזור על דרך החינוך של יעקב אבינו, ע"כ קרא שם השני אפרים, ע"ש כי הפרני אלקים בארץ עניי, שאפי' בארץ עניי הפרני אלקים ויכולתי לחנך את הבנים בדרך אבותי הקדושים.

אמנם אף טרם שנולד מנשה שהוכרח לחנך את בני המצריים באופן היאות להם, ולא על דרך החינוך של יאע"ה, אולם דרך זה הי' רק כלפי חוץ, אבל ויבא הביתה לעשות מלאכתו כשנכנס לביתו, שם הי' שונה וקורא מה שאביו למדו, כמבואר במדרש ילקוט הנ"ל, ורק בחוץ הי' מוכרח לשנות מהחינוך הישן, שבני המצריים לא הי' יכולים לקבל חינוך של יע"א, ועכ"פ רצה להכניע כוחות הטומאה ולשרש בהם מדות טובות, שידע שעתידים לירד למצרים כל ב"י ויהיו שם בגולה, וכדי שיהי' להם קיום שם הוכרח לחנכם עד כמה שהי' אפשר, אבל יעקב אבינו כשבא לבית לבן, ידע שלא יבואו להתם מזרע ישראל, ומה לו לטפל א"ע עם בנים נכרים ולשנות מדרך החינוך, וע"כ לא עסק שם יעקב אבינו כלל בחינוך, זולת מה שהי' מחנך את בניו הקדושים בדרך התוה"ק, וע"כ דרשו רז"ל על יע"א שהי' שלם בתורתו שלא שכח כלום בבית לבן, וזולת זה לא יתכן להיות נקרא שלימות.

מאמר לא

ויקרא לו ק"ל אלקי ישראל, במד"ר אמר ר"ל ויקרא לו ק"ל וגו', אמר אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים, רבי הונא בש"ר לקיש אמר אפי' חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו, ואת היית נוטל שררה לעצמך, מחר בתך יוצאה ומתענה, הדא הוא דכתיב ותצא דינה בת לאה עכ"ד המדרש, והיפ"ת ונזה"ק הקשו איך הי' זה מדה כנגד מדה עיי"ש שנדחקו ליישב, ועוד קשה דבב"ר לעיל (פר' ט"ו ס"ט) מבואר דנענש בדינה בשביל שמנע אותה מעשו, וז"ל המדרש ודינה היכן היא, נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר הרשע הזה עינו רמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני, ר"ה בש"ר אבא הכהן ברדלא אמר, א"ל הקב"ה למס מרעהו חסד, מנעת מרעך חסד וכו' לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נשאת דרך איסור הה"ד ותצא דינה בת לאה עכ"ד המדרש, הרי דנענש יאע"ה מידה כנגד מידה בשביל שמנע אותה מעשו וצ"ב להשוות דבריהם ז"ל.

ויתבאר הענין בהקדם דברי האוהחה"ק פ' תצא בענין יפת תואר וזלה"ק יסוד הדבר וסודו הוא עפי"ד ז"ל שאמרו שבחטא אדה"ר נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא וכו' וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות, ורות המואבי' תוכיח, וכמה גדולי עולם שמעי' ואבטליון ואונקלס הגר וכאלה רבות, עוד אגלה לך סוד אחד, תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב, והיא מונחת שם עד עת דרור, צא ולמד כיו"ב מנשמת ר' חנינא בן תרדיון שהיתה דבוקה בשכם בן חמור, כרמוז בתיבת רחב"ת ידים כאמור בדברי המקובלים, ומצינו שהנפש הלזו לא עשתה מפעל טוב בחמור, ויצתה כשדבק בדינה מצאה הנפש מינה ונדבקה בהקדושה וכו', ועד"ז הסביר האוהח"ק ענין יפ"ת, שהנשמה הקדושה שבה בהעלם ובשבי', היא הנקראת יפת תואר, כי זוהר הנשמות מופלא ועצום, וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב וכו', וכשידבק איש ישראל באשה שבה חלק מהטוב, תכף יקנה מקומו חלק הטוב בישראל ויזכה בו, כמו שזכתה דינה בת יעקב בנפש קדושה, בפגוע בה שכם בן חמור עכ"ד האוהחה"ק עיי"ש שהאריך טובא, והענין הזה כבר מבואר בדברי האריז"ל בס' הלקוטים (פ' תצא) יעיי"ש, ובזה תבין מה שנשא דוד יפ"ת ושלמה המע"ה שנשא את בת פרעה, והאלף נשים שנשא שלמה, כי הכל הי' לצורך תיקון להוציא בלעם מפיהם, נשמות הקדושות העשוקות אצלם בשבי' כמבואר כ"ז בדברי המקובלים.

ובהקדמה זו יתבאר לנו דברו המדרשים הנ"ל, דהנה הס"מ שרו של עשו וראש כל האומות כולן כידוע, וכל מה שבענף כלול בשורש, ואפשר שאם היתה נישאת דינה לעשו, הי' אפשר להוציא על ידו נשמת רחב"ת ושאר נשמות קדושות העשוקות ביד סטרא אחרא מחטא אדה"ר, שהי' עשו מרכבה להס"מ וסט"א כידוע, ואולי שחשש יעקב אע"ה דלגודל התגברות הסט"א בשורש הטומאה של עשו, קשה להוציא משם נשמות העשוקות אצלם, ואיכא בית מיחוש שנפש דקדושה של דינה שתדבק בו, לא לבד שלא תוכל להתגבר ולהוציא בלעם מפיהם, אלא ח"ו תשתקע בידם לגודל התגברותם, ואולי לטעם זה מנע אותה מעשו, אמנם אף כי זאת הי' חששא קרובה אצל כל אדם, אבל לא כן בזרע יעקב שהיו כולו קודש בלי סיג ופסולת, כאמרז"ל שהי' מיטתו שלימה, והכח האלקי אשר בו נטע והשריש בזרעו כאמרז"ל מאן דנפח מתוכי' נפח, ע"כ הם היו מסוגלים לשליחות זו להתגבר על שורש הקליפות וכמו שהתגבר יעאע"ה על הס"מ, ועד"ז אפשר להשוות דברי המדרשים הנ"ל, דלאו בדרך עונש נאמרו הדברים, אלא לפי שאתה אלוה בתחתונים, שנא' כי שרית עם האלהים וגו', ואין זה כח אנושי להתגבר על הס"מ כ"א כח אלקי, וע"כ זרעך מסוגל לשליחות זו, למחר בתך יוצאה וכו', ואידך המדרש יתבאר ג"כ בדרך זה, דלפי שמנע אותה מעשו, להשלים התיקון בדרך זה, בהכרח שתנשא לשכם מה"ט גופי' להשלים השליחות ההוא והבן.

מאמר לב

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וגו', פרש"י וכן ת"א בחכמה, והקשה האברבנאל דלמה יאמר הכתוב במרמה, והוא מהגנות לאנשים צדיקים כאלה, ובודאי לא לרמאות היתה כוונתם, כ"א לקנא קנאת ד', גם קשה איך פירשו הפסוק היפך משמעות פשוטו, שהכתוב אומר במרמה, והם ז"ל פירשו בחכמה, גם ראוי להבין מדוע הוסיפו בני יעקב בתנאם, מה שלא עלה על דעת שכם וחמור אביו לבקש מהם, שהם לא ביקשו אלא והתחתנו אותנו וגו' שבו וסחרוה וגו', ובני יעקב הוסיפו לומר והיינו לעם אחד, והגם שלא היתה כוונתם כן באמת, אבל מי בקש זאת מידם להוסיף ולהבטיח מה שלא בקשו מידם, ולאיזה כוונה עשו כן.

ב) גם כל הענין של שכם צ"ב, כי איך הותר להם לשפוך דם נקי להרוג את כל העיר, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו כי הוא עשה הנבלה, והרמב"ם ז"ל בס' שופטים כתב בטעם הדבר, כי בני נח נצטוו על הדינים, והוא להושיב דיינים בכל פלך ופלך, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו ולא דנוהו, ועברו כולם על מצות הדינים שנצטוו, וב"נ שעבר על א' משבע מצות נהרג בסייף ואזהרתו זו מיתתו, אולם הרמב"ן השיג עליו כי הדינין שמנו לב"נ בז' מצות שלהם, אינו להושיב דיינים בכל פלך, אבל צו' אותם על שמירת הדינים, כגון גניבה ואונאה ונזיקין ודומה לו, וע"ק דאפי' אם נימא כדברי הרמב"ם ז"ל דנצטוו על הדינים, מ"מ בדין זה דשכם אנוסים היו, דשכם הי' קצין ומושל שלהם, ובכגון דא ודאי לא נתחייבו לדון, דב"נ לא נצטו' בלא תגורו מפני איש, ורשאי לסלק עצמו מן הדין ולומר איני נזקק לכם, ותירץ הרמב"ן ז"ל כי היו אנשי שכם רשעים ועובדי ע"ז, ודמם חשוב כמים, כי ב"נ אזהרה שלהם הוא מיתתן, אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו, אבל מפני שרצו להנקם מהם, ולא הי' שום צד איסור בדבר ההריגה, כאן מצא בע"ח לגבות את חובו עכת"ד, אמנם ג"ז קשה כי איך הכניסו עצמם ואת אביהם לחשש סכנה, כמשה"כ שאמר יעקב ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי, אחרי שאין מוטל עליהם לקיים בהם את הדין, ואין סומכין על הנס.

ג) ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו, יל"ד דמלת ויצאו מיותר דאחר שאמר הכתוב ויהרגו כל זכר, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו, והכל בשביל דינה כמ"ש רש"י שמסרו עצמן עלי', וכי למימרא בעי שלקחוה עמם ולא השאירוה שם.

ד) וע"ק שהקדים את המאוחר, באמרו ויקחו את דינה ויצאו, ואח"כ כתיב בני יעקב באו על החללים ויבוזו וגו', את כל אשר בעיר וגו' וסדר היציאה באחרונה הו"ל למכתב, ומדוע הקדימו הכתוב.

ה) עכרתם אותי וגו' ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני וגו' וחשש יעקב מספק סכנה ח"ו, וצ"ב דאין תשובתם מספקת ע"ז באמרם הכזונה יעשה את אחותנו וכן הקשה האוהחה"ק, כי אפי' לכתחלה אם שאלו הגוים א' מהן ויחדוה נותנים אותה להם, ולא יהרגו כולן עלי', ומכ"ש בדרך זה שכבר הי' מה שהי'.

ו) בתרגום יונתן פי' על הפסוק הכזונה יעשה את אחותנו, לא יאי למהוי מתאמר בכנישתהון דישראל וכו', ובתרגום ירושלמי מוסיף ובבית מדרשיהון, דערלאין סאיבו לברתי' דיעקב, וצ"ב הכוונה בזה, דלמה חשו שלא יאמרו בביהכנ"ס ובביהמ"ד דייקא ולא נאה שיאמרו כן בשום מקום.

ולבאר הענין נעיר עוד על ספק א', דלכאורה איך יושג בשכל אנושי, שנואלו ונטפשו כל אנשי שכם זקנים עם נערים יחדיו, להכניס עצמם בסכנה עצומה להמול כל זכר, ומצינו שאמרו חז"ל כי עליך הורגנו כל היום זו מילה, ואלמלי זכות המצו' שמגינה, הי' חשש סכנה במילה, ובפרט במילת הזקנים כמ"ש ז"ל במילת אאע"ה שלהפלגת זקנתו, הי' ענין המילה בגדר מסנ"פ ונסיון לגבי', וא"כ צ"ב למה עשו ככה כל אנשי שכם, להכניס את עצמם לסכנת מיתה על לא דבר, והכי לא הבינו ששכם בן חמור לעצמו הוא דורש, כי חפץ בבת יעקב, ואמרו ז"ל במדרש חד מנהון נכנס לעיר, וא"ל תא גזור (שימול א"ע) והו' אמר שכם נסיב, ומגבאי קטע, ובלצון אמר להם שכם נושא אשה ואני אכרות ערלתי בתמי', עכ"פ צריך הסבר איך היו שוטים כ"כ להסתכן בעצמם ללא תועלת. ולפי הנראה מהפסוקים לא הכריחם שכם למול בעכ"ח, אלא ביקש מהם להסכים בטובתם, ואיך יתכן שעיר מלאה רשעים יסכימו ע"ז להמול ולהיכנס בסכנה ע"י המילה.

אמנם נ"ל דהם ראו ע"י כוחות הטומאה וכישוף, דיעקב עתיד להעמיד ע"י השבטים השתלשלות האומה הישראלית, וקומת הקדושה יתקומם על ידיהם, והי' בנפשם לבטל פעולה זו, וגם הס"מ לחם בכל כוחותיו למנוע תוצאה זו, ועתה שהסכימו בני יעקב בתנאי המילה להתחתן אתם, ואמרו להם וישבנו אתכם והיינו לעם א' ואלמלי נתקיימה דבר זה בפועל, לא נשתייר ח"ו מישראל שריד ופליט, נמצא לפי דעתם הי' להם מראה מקום לבטל ח"ו זרע ישראל ע"י שיתערב זרע קודש בזרע פסול, ע"כ לחם הס"מ בכל כוחותיו, וע"י התגברות הסתה עלתה בידו להסיתם ולהשיג אצלם מסנ"פ, לעשות דבר זר שהוא רחוק משכל אנושי, וכמו שמצינו אמרו ז"ל במס' סנהדרין (ק"ב ע"ב) דמנשה אתחזי בחלמא לרב אשי וא"ל רב אשי מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לע"ז, א"ל אי הות התם הוית נקיט שיפולי גלימך ורהטת אבתראי דכ"כ הי' התגברות יצרא דע"ז שולט באותן הימים, עכ"פ רואין מזה דאם היצה"ר מתגבר בכל כוחותיו יוכל להסית לעשות אפי' דבר שהוא זר נגד שכל האנושי. ולפי שהם עצמם היו רשעים ע"כ כאשר שמעו שיש עצה לכלות ח"ו זרע ישראל, מסרו נפשן על דבר זה, ולא בשביל משא ומתן של שבו וסחרוה, או בשביל תאות חיתון עשו את הדבר הזה, כי דבר זר הוא ליכנס בסכנה בשביל זה, אבל מפני שחשבו לבטל ולהכרית ח"ו כל בית ישראל, ע"י שיהי' להם התחברות עמהם כמשה"כ והיינו לעם א', והי' כדאי להם למסור נפשם על זה כי זהו כל חיותם ללחום עם ענפי הקדושה, כמ"ש שלמה המלך ע"ה (משלי ד') כי לא ישנו אם לא ירעו ונגזלה שנתם אם לא יכשילו, ומה"ט לא השגיחו על סכנת המילה ומסרו נפשם להשיג דבר זה.

ומעתה כל אנשי שכם שמלו במסנ"פ, כ"ז הי' לגודל רשעתם להכשיל את ישראל, וזה הי' המבחן שלהם, והראו בזה כוונתם הרעה, ואת כל ונוכחת שמחשבתם ורצונם לעקור ח"ו ולהשחית זרע יעקב ובית ישראל, ומסרו נפשן על הדבר. ומעתה היו חייבין מיתה עפ"י הלכה, כטעם שכתב הרמב"ם ז"ל שעברו על הדינים שנצטוו עלי' וב"נ אזהרתן זו הוא מיתתן. ואפי' לדברי הרמב"ן ז"ל שלא נצטוו ב"נ להושיב דיינים אלא על שמירת הדינים כגון גניבה ונזילה ועושק וכו', אבל לסייע ביד המעוות, ולעשות חק ופקודה לסייע אל העושק, זה ודאי נכלל במצות שמירת הדינים שנצטוו ואזהרתן זו מיתתן, ובענין שכם סייעו כל העיר ומסרו נפשם ברצונם לסייע את שכם במעשה הגזלה, ע"כ הם חייבין מיתה עפ"י דין תורה, ולא עשו השבטים שום עולה בזה, והשבטים הקדושים ידעו כוונתם מתחלה כי ברע הוא, אבל אלולי מבחן המילה לא הי' אפשר להרוג אותה כי הי' פתחון פה למקטרג לשלוט עליהם בקטרוגו לומר כי שפכו דם נקי, ומי יודע להבחין כוונתם, ע"כ עשו השבטים בזה חכמה נפלאה, ועשו מבחן ע"י המילה, וכל אלו שמסרו נפשן למול, סייעו אל הגזלה בפועל ממש בכוונתם להשחית נחלת יעקב, וזו היתה כוונת אנשי שכם במעשה זו בלתי ספק ומעשיהם מוכיח על מחשבתם, ודינם להריגה מצד מעשיהם כי ברע הוא.

ומ"ש השבטים וישבנו אתכם והיינו לעם א', הי' בזה חכמה נפלאה להטעות את הס"מ, דעי"ז סייע לעצתם להשלים את המבחן, ולאו כל אדם זוכה לזה להיות בכוחו להטעות את הס"מ, אבל השבטים בכח קדושתן הי' להם כח זה להטעותו, כמו שאני רגיל לפרש מ"ש בזוה"ק דכד שמע השטן קל שיפורא בר"ה בהיל, דלמא הוא יומא דדינא רבא, ולכאורה איך נבהל ומתיירא מלא דבר, והלא רואה מי הוא התוקע, אלא כך סגולת השופר וקדושת מצותו שמסוגל להטעותו, וכמו כן היו השבטים הקדושים מסוגלים לזה בכח קדושתן, נמצא שהי' באמת חכמה נפלאה וקראו הכתוב מרמה, כי הי' תכליתה לרמות את הס"מ וכת דלי', ואין זה לגנות הצדיקים שכתבה התוה"ק עליהם שעשו מרמה, כי מרמה כזה הוא שבחם, והמרמה עצמה חכמה הוא, ולאו כל אדם זוכה לזה, והדרש והפשט בקנה א' עולים, וא"ש מה שהוסיפו השבטים לומר והיינו לעם א', מה שלא הי' בתנאי שכם וחמור, כי עי"ז עלתה בידם להשיג את המבחן, והטעו בזה את הס"מ וכל אנשי שכם כי היו כולם משתוקקים להשגת דבר זה וע"כ מסרו נפשם לסכנת המילה כנ"ל.

ואפ"ל עוד טעם מה שראו השבטים הקדושים הכרח להמיתם עפימ"ש בספה"ק נועם אלימלך פ' פנחס עה"פ צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם ע"ד פעור וגו', וז"ל כי עיקר כוונת הבורא ב"ה בנקמתו במדין, מחמת גודל המחשבות והרהורים רעים שנתהוו לישראל על ידם וכו', והכלל בזה שמכל עבירה נברא קליפה ר"ל, וכל זמן שהקליפה בעולם אזי נופלים מחשבות רעות לאדם מאותה עבירה וכו', ובנידון דידן כ"ז שהיו אותם הרשעים המדינים בעולם, היו עדיין הרהורי עבירה דפעור שולטים בישראל וכו', ולכך נצטו' משרע"ה לנקות בהם נקמת ד', וזהו שאמר כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו ע"ד פעור, כי עדיין צוררים לכם באותן המחשבות הרעות וכו', ולכך תבערו אותם מן הארץ ותהיו קדושים וטהורים ותקיימו ובערת הרע מקרבך עכת"ד ז"ל, וכמו"כ השבטים הקדושים היו מתייראים שאם ישארו בני שכם בחיים, יכניסו בלב בני ישראל הרהורי תאות עבירה, ואולי ימשיכו בהן תאו' דהתחברות להיותם עם א' כמו שהיו הם מתאוים, כי כ"ז שהקליפה שורה בעולת, עדיין יש סכנה לימשך אחרי' בהרהור המחשבה, ומחשבה ח"ו מביא לידי המעשה, ע"כ דנו אותם להריגה מטעם זה, כמו שצו' השי"ת לנקום במדין לטעם זה כנ"ל, וז"ש הכזונה יעשה את אחותינו לשון הו' כי עדיין חששא זו עומדת שיכניסו בלבם תאות זנות בהו' ח"ו, ע"כ דנו אותם למיתה, לטעם הנ"ל והבן.

ואפ"ל עוד באופן אחר, עפימ"ש האריז"ל בשער הפסוקים והובא באוהחה"ק בפ' תצא, שהי' הכרח ענין שכם ודינה, להוציא משם נפשות העשוקות בסט"א, ואמרו שם כי נשמת ר' חנינא בן תרדיון היתה דבוקה בשכם בן חמור ונרמז בפסוק "רחבת" ידים אותיות ר"ח בן תרדיון, ויצאה ממנו כשדבק בדינה אז מצאה הנפש מינה בקדושה ונדבקה בו, כאמרו ותדבק נפשו בדינה, עיי"ש, ועוד אמרו בפרדר"א (פ' ל"ח) שנתעברה דינה משכם והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להרגה וכו', מה עשה יעקב הביא ציץ וכתב עליו שם הקודש ותלה על צוארה וכו', וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע, שהיתה אסנת ראוי' ליוסף לאשה, וכשירד יוסף למצרים לקחה לו, שנא' ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע לאשה עכ"ל עכ"פ הי' מוכן לצאת מהשתלשלות זו מנשה ואפרים, ויהושע בן נון שהי' השתלשלות כל התורה על ידו, ומשה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ולך הי' סדר הקבלה בדורות ראשונים, כך אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה, ובודאי הי' מוכרח השתלשלות כל הענין בדרך זה.

אמנם עדיין הי' קצת זוהמא מכח הטומאה של שכם הדבוקה בנשמות הקדושות ההם, ויש פלוגתא אי חוששין לזרע האב או לא, ע"כ כדי לצאת מידי ספיקא, הי' ההכרח לעקור ולבטל קליפה ההוא עד השורש, וע"י שהרגו אותם נתבטל הקליפה לגמרי, כמ"ש בספה"ק נועם אלימלך הנ"ל, דכ"ז שהרשעים חיים עדיין רושם הקליפה קיימת, והי' הכרח לזה כדי שישארו הנשמות הקדושות זכים ונקיים בכח הקדושה והטהרה בלי שום תערובות זוהמא כלל, ואם לא שנתבטל כח הטומאה בשרשה ע"י ההריגה, הי' נשאר ח"ו פגם ולכלוך בהשתלשלות זו שיצאה משם מקור התורה. וזה שתרגם יוב"ע והירושלמי לא יאי למהוי מתאמר בכנישתהון דישראל ובבית מדרשיהון וכו', וזה הו' התנצלותם לפני יעקב אביהם, דאלולי שהעבירו ועקרו את הטומאה הזו בשרשו, הי' הפגם מגיע עד בתי כנסיות ובתי מדרשות, ובמקור השתלשלות התורה ח"ו ע"כ עשו מה שעשו, וכדין וכשורה עשו.

וענין השתלשלות הזה הי' צריך להיות בסוד שלא יתודע לשטן שלא יקטרג לבטלו, וכמו שהי' השתלשלות משיח ומלכות בית דוד בהסתר כמבואר ב

כתבי האריז"ל@33 (ומובא בדברנו כ"פ) ע"כ עשו השבטים בחכמה להטעות את הס"מ, ולמראית העין אמרו שרוצים להתחבר עמהם להיותם לעם א' בתנאי אם ימולו, אבל פנימיות הענין הי' לעשות בזה מבחן, ועי"ז עלתה בידם לעקור את הטומאה בשורשה, ולהוציא יקר מזולל, ויצא השתלשלות כח התורה נקי' בלי זוהמא ובלי שמץ פגם, ועשו כ"ז בחכמה נפלאה להעלים עין הס"מ, והוציאו הכתוב בלשון מרמה, כי הי' תכליתה לרמות הס"מ וכת דלי', והמרמה עצמה חכמה נפלאה הוא כנ"ל.

ומ"ש הכתוב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו דלכאורה ויצאו מיותר כנ"ל, וגם נכתב שלא על הסדר דהו"ל למכתב אחר ויבוזו כקושיתנו הנ"ל אמנם יובן הענין דהנה מבואר בספה"ק דביצ"מ מבלעדי נס היציאה שהי' ג"כ נס עצום שלא כדרך הטבע שלא הי' עבד יכול לברוח משה, אבל מ"מ עיקר נס היציאה הי' מה שיצאו וניצולו מטומאת מצרים מ"ט שערי טומאה, ולא נשאר בקרבם משורש הטומאה ההוא כמו שפירשתי הפסוק או הנסה אלקים לבוא לקחת גוי מקרב גוי, שהוציא הקב"ה מקרבם שורש הטומאה אשר הי' טמון בקרב איש ולב עמוק של כאו"א מהם במצרים. וכן משה"כ פן ינחם העם וגו' ושבו מצרימה, אין הכוונה שישובו למצרים בפועל, כי אם אין רצונו ית' שישובו לא יעלה בידם וא"א שישובו, אבל כוונת הכתוב פן ישובו למידות מצרים ובחי' כוחות הטומאה שלהם, וזה דבר התלוי בבחירה ואפשר שיעשו כן כי אין מונעין מן השמים הבחירה מבנ"א. וכמו"כ כאן ע"י שהרגו כל אנשי שכם, עקרו קליפת שכם בשורשה, וע"כ נקרא זו להם יציאה, וגם לדינה הי' בחי' יציאה שלא נשאר בה רושם זוהמא מקליפת שכם, וממילא לא ישאר פגם בהשתלשלות הדורות שיצאו ממנה, ובהנשמות שהיו מעוברים בה, וע"כ אמר הכתוב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו, להורות שלא נשאר מטומאה ההוא כי נתבטל לגמרי ויצאו ממנה לחלוטין. ואפשר לומר שע"כ אמר הכתוב בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר וגו' את צאנם ואת בקרם וגו' אחר שכבר אמר ויצאו, ואין זה על הסדר, אבל לדרכנו כוונת הכתוב מ"ש ויצאו לומר שבטלו לגמרי קליפת שכם ואלולי כן לא הי' רשאי ליקח מביזה שלהם, עפימ"ש האגרא דכלה פ' שופטים כי קבלה מרבותינו ז"ל, כי אם אדם כשר יהנה מממון ורכוש של אנשי רשע, יגרום לנפשו פעולת זרות כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים, כי כח הפועל בנפעל עיי"ש, ע"כ קדם הכתוב לומר ויצאו שבטלו את הקליפה ההוא בשרשה, ואח"כ בני יעקב באו על החללים ויבוזו, ואת כל חילם לקחו, אבל לא קודם לכן.

ואפ"ל עוד באופן אחר דברי התרגום יוב"ע והירושלמי לא יאי למהוי מתאמר בכנישתהון דישראל ובבית מדרשיהון וכו' ואפשר שהיו השבטים הקדושים דואגים ומתייראים, פן יבואו ח"ו ישראל בדרא בתראה לידי שכחת התורה, וילמדו שלא כפי הדרך המקובל לנו מאבותינו, ובפשטים שאינם אמיתיים ח"ו, וימציאו התירים הבדויים מן הלב בלא שום מקור אמת, ומעתה פן יאמרו כיון דאתרמי כן בבת יעקב, ולא מיחו יעקב והשבטים במחאת צעקה, מסתמא אפשר למצוא צד היתר בדבר, ויבואו הדורות ח"ו לידי פרצה, והנה אמרו ז"ל כל פרצה שאינו מן הגדולים אינו פרצה, ע"כ לא חששו בני יעקב אם יאמרו כן בחוץ ורחובות, אבל חששו שיאמרו כן בבתי מדרשות.

מאמר לג

עוד יתבאר בענין הנ"ל בהקדם להעיר עוד, להלן בפרשה ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני וגו', פירש"י לשון מים עכורים אין דעתי צלולה עכשיו, ואגדה צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה ונחלת את הארץ לפיכך היו שותקין, עכ"ל רש"י ז"ל, וצ"ב להבין כוונת המשל צלולה ועכורה, גם כיון שהי' מסורת בידם שיפלו ביד בני יעקב למה שתקו עד אז, הרי היו יכולין להקדים לפניהם במלחמה שלא יפלו אח"כ בידם של ישראל.

ב) ויאמרו הכזונה יעשה את אחותינו, הקשה האוה"ח הק' מה תשובה זו עושה למיחוש יעקב, על השמדתו הוא וביתו וכו' עיי"ש.

ונראה ביאור הענין עפי"ד רש"י ז"ל בפירושו על המדרש, רבנן אמרי צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, וז"ל צלולה צחה, ועכרתם אותה ערבבתם אותה, מסורת היא ביד כנענים שעתידין ליפול בידינו, והי' לכם להמתין עד הזמן שאמר לי הקב"ה עד אשר תפרה, ועכשיו אני מתי מספר ויש להם רשות לשלוט בנו לפי שעברנו על הציווי עכלה"ק, מבואר מדבריו כל פחדו ויראתו של יעקב אבינו הי' מפני שעשו מלחמה קודם זמנו, דאל"כ לא הי' מתיירא יעקב כלל, כי בוודאי הי' כוחו גדול ובטח בהשי"ת שלא יארע לו שום רע, אבל מפני המעשה הזה לכבוש א"י קודם זמנו הראוי, הי' פחד גדול ליע"א שעברו בזה על רצון השי"ת, ועי"ז יהי' להאומות רשות לשלוט ח"ו, וכעין שאמרו ז"ל בענין השבועה שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ידחקו את הקץ ואם לאו הריני מתיר את בשרכם וכו', וזה שאמר יע"א צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, דזה מסוכן מאוד לכבוש א"י קודם הזמן, משא"כ אם ממתינים על זמן הראוי אז גם אומות העולם שותקין, כי הם יודעים שאמר ביאת המשיח לא יתקיימו בעולם כי אם ישראל, וכל האומות יתבטלו ויהיו כאין, ואפילו הכי אין מתלוננים על זה, ובכל המדינות שבדקו ספרי ישראל וצוו למחוק כל דבר גנאי על האומות, ואעפי"כ הניחו לומר והאלילים כרות יכרתון, כי דבר שיהי' לעתיד אחר ביאת המשיח לא איכפת להו כלל, רק מה שעושין עכשיו קודם הזמן, ובפרט עשו ודאי ניחא לי' במה שיהי' אחר ביאת המשיח, שגם הוא עצמו יתוקן אז, וכמו שאמרו ז"ל עתיד חזיר לטהר שקאי על עשו, והא דכתיב ולא יהי' שריד לבית עשו, דמשמע שלא ישאר כלל מבית עשו יתבאר עפי"מ שפי' הרמ"ע מפאנו זלל"ה (בספרו עשרה מאמרות) מאמה"כ (תהלים פ"ג) יבושו ויבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ, והקשה כיון שיאבדו איך ידעו כי אתה שמך וגו', ופי' דאין הכוונה שיאבדו לגמרי, רק חלק הרע שבהם יאבד ולא ישאר רק חלק הטוב, והניצה"ק והם ידעו כי אתה שמך ה' וגו', עכת"ד, וכמו"כ בעשו מה שאמר הפסוק ולא יהי' שריד לבית עשו, היינו שיאבדו ממנו כוחות הרע ויתהפך כולו לטוב, עכ"פ ודאי שעשו ניחא לי' במה שיהי' לעתיד אחר ביאת המשיח, וגם שאר אוה"ע לא איכפת להו בזה כלל, וע"כ אעפ"י שמסורת הי' בידם שעתידים ליפול ביד בני יעקב, לא עמדו כנגדם, מפני שידעו שזה יהי' רק אחר ביאת המשיח וזה לא איכפת להו כלל, אבל עכשיו שעשיתם אותה לפני הזמן, גרמתם שיהי' להם חלילה רשות לשלוט עלינו כי עברתם על ציווי השי"ת, וזה שאמר צלולה היתה החבית, פי' צחה ושקטה כפרש"י ז"ל, שלא ערערו האומות על מסורה זו, מפני שידעו שזה יהי' רק אחר ביאת המשיח, ועכשיו עכרתם אותה, פי' עשיתם דבר מכוער לכבוש את א"י קודם הזמן, ועי"ז יתעורר עלינו קנאת האומות ויהי' להם רשות לשלוט עלינו.

ועל זה השיבו לו הכזונה יעשה את אחותינו, כלומר אלמלי היינו עושים מעשה זו כדי להשיג ממשלה, אז וודאי שאסור לעשותו קודם הזמן, אבל לא הי' כוונתינו רק לגדור פירצות הדור, שהיו כל האומות גדורים בעריות אחר גזירת המבול, כמו שכ' רש"י ז"ל (בפ' בלק) עה"פ ארץ בני עמו עיי"ש, ועיקר הפירצה היא בתחלתו, כמבואר בגמרא (סנהדרין ק"ב ע"ב) א"ר יוחנן קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם, ומפני מה תלה הכתוב בירבעם מפני שהוא הי' תחלה לקלקלה, ומה"ט נענש עמלק כ"כ מפני שהוא הי' הראשון ללחום בישראל, וכפירש"י עה"פ אשר קרך עיי"ש, כמו"כ בזה אם לא היינו עושים מעשה זו לגדור גדר, הי' נפרץ ענין עריות בעולם, ואפילו בבתי מדרשות של ישראל יהי' קל בעיניהם ענין עריות, ובזה יל"פ דברי התרגום יונתן בן עוזיאל וירושלמי, לא יאי דיהוי מתאמר בכנישתהון וכו', פי' דורות העתידים ילמדו מזה להקל בענין עריות, וע"כ עשו בני יעקב מעשה זאת להרוג את אנשי שכם, אבל לא רצו ליקח ממשלה לפני הזמן, ושפיר תשובה זו עושה למיחוש יעקב, דהרי כל חששו של יעקב הי' על שכבשו א"י לפני הזמן ועי"ז ינתן רשות לאומות לשלוט עלינו, והשיבו לו שלא עשו נגד רצון הבוי"ת רק אדרבה גדרו בזה גדר גדול וממילא אין עוד לחוש לסכנת האומות דכשעושים רצון השי"ת לא הי' מתיירא יע"א מכלום דגדול כחו של יעקב, וכמו שפירש"י עה"פ ויבואו על העיר בטח בטוחים היו על כוחו של זקן.

היוצא לנו מזה שאין אומות העולם מקפידים על ישראל, במה שמצפין על ביאת המשיח, אף שיודעים שכשיבוא משיח צדקינו אז יבוא קצם ויאבדו מן העולם, מ"מ אין מקטרגים על זה, ועיקר קפידתם הוא אם רוצים להתגבר עליהם טרם שהגיע הזמן, ובזה יובן מדוע שלח יעקב לאמור לעשו ויהי לי שור וחמור כדרשת חז"ל דקאי על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, כי יעקב אבינו רצה לרמוז לו בזה, שאינו מבקש עדיין שום שלטנות וממשלה וגדולה, וכל מגמתו הוא להמתין לביאת המשיח, והואיל שאינו מבקש לישב בין מלכים ושרים, בדבר זה ימצא חן בעיני עשו, ובאמת כן הי' בכל הדורות שהתנהגו בני ישראל בדרך הזה של יעקב אבינו מצאו חן בעיני אומות העולם, אבל כאשר קמו כתות בישראל להשליך מעליהם עול הגלות ולנטות מדרכיו של יעקב אבינו, גרמו בזה צרות רבות לישראל ונעשו לצנינים בעיני האומות, ובעוה"ר דורינו האחרון סבל מזה במדה גדושה, וכל זה בשביל שנוטלים לעצמם שלטון ושררה לפני הזמן זה גורם שיהי' ח"ו לאוה"ע רשות לשלוט בנו כדברי רש"י ז"ל וכדבר הזה קרה אותנו בגללם בעוה"ר, וכדי להוציא החשד הזה מלבו של עשו שלא יחשוב שיעקב רוצה באיזה שררה ושלטון לפני ביאת משיח בן דוד, לכן שלח אליו ויהי לי שור וחמור, כלומר ממתין ומצפה אני לביאת המשיח וממילא אין לך לשנוא אותי.

אמנם ידוע שטבע האדם נמשך אל ההיפוך להתאוות אל השררה, ויש ע"ז התגברות היצר מאוד, וכמעט שא"א להתגבר עליו אם לא ע"י שמירת התורה והמצות, כי רק מי שהוא שומר תורה ומצות בשלימות משיג שצריך להיות נכנע ושפל, ושלא לבקש גדולה וכבוד, כמ"ש בחובת הלבבות (שער הכניעה פ"ח) וז"ל אם הכניעה סמוכה למדות הטובות, או המדות הטובות סמוכות לה אומר בתשובה זה וכו', שהאדם איננו ראוי לשם עבד עד שיהי' לו אדון, והאדון לא יהי' ראוי לשם הזה עד שיהי' לו עבד, וכל אחד מהם בענין הקונה והקנוי איננו קודם את חבירו בשם ובערך, ולא תתקיים העבודה מן האדם לאלקים אלא עד שיקבל ע"ע כל מדות העבדות והן הכניעה והשפלות לפניו וכו', עכ"ל, הרי מבואר שא"א שיהי' האדם נכנע בשלימות רק אם הוא שומר תורה ומצות ויש בו כל מדות העבדות, ולכן אחר ששלח יע"א לעשו שהוא אינו רוצה שררה וגדולה רק להיות נכנע ושפל, הוצרך לומר לו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, ותוכל להאמין לדברי שאהי' נכנע לפניך, משא"כ מי שאינו שומר תו"מ א"א שיהי' נכנע בשלימות, אדרבה מבקש גדולה ושררה להיות ככל הגוים בית ישראל להיות להם מלוכה ושרים, וזהו סימן מובהק דמי שהולך בדרך הזה לבקש שררה לפני ביאת המשיח ודאי שאינו שומר תורה ומצות בשלימות, כי אלמלי הי' אצלו שמירת התורה בשלימות הי' לו סייעתא דשמיא להנצל מבקשת השררה, דשמירת התורה מביא לאדם כניעה ושפלות דהא בהא תליא כדברי החובת הלבבות הנ"ל.

ויובן בזה הרמז שכתב בבעל הטורים עה"פ ואחר עד עת"ה נוטריקון ע' של בבל ות' של מצרים וה' אלפים, ויבוא אלף הששי שהם ימות המשיח ואח"כ ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, ודברים הללו מתאימים עם המדרש הנ"ל על הפסוק ויהי לי שור וחמור שהכל סובב והולך על קוטב אחד ששלח יעאע"ה להודיעו לעשו שרצונו להמתין עד ביאת המשיח, ועד אז מכניע עצמו לפניו.

מאמר לד

במד"ר (פר' ע"ח סי"ב) חד עמא דארעא א"ל לר' הושעי' אין אמרת לך חדא מילתא טבא, את אמרת בצבורא מן שמי, א"ל מה היא, א"ל כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו, עתידין אומה"ע להחזירן למלך המשיח לע"ל, מ"ט מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו (תהלים ע"ב) יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו, אמר לי' חייך מלה טבא אמרת ומן שמך אנא אומר לה עכ"ד המדרש, פרש"י והמפרשים חד עמא דארעא עם הארץ, וראוי להבין מ"ט הזכירו רז"ל שבעל המימרא זו ע"ה הי', ואם אמר מילתא טבא אין ראוי לגנותו ועיין ביפ"ת שעמד בזה, גם ראוי להבין מדוע התנה עם ר' הושעי' שיאמרה בצבור בשמו דייקא, ויותר יתקבל אם לא יזכיר ר' הושעי' שם בעל השמועה ושהוא ע"ה.

ואפ"ל עפימ"ד בזוה"ק (פ' אמור) דהדורן הזה הי' בבחי' שעיר המשתלח להס"מ שרו של עשו לפייסו ולהשקיטו מקטרוגו, ועיין בדברנו לעיל שהארכנו בביאור הענין דיע"א בשביל עצמו לא הי' צורך לזה, כי לא הי' מתיירא ממנו ולא מקטרוגו, אלא שהכין יע"א כח לדורות ישראל הבאים שע"י פעולת השעיר המשתלח יהי' בכוחם להשקיט קטרוגו של הס"מ, והנה בשעיר המשתלח כתיב והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם וגו' ונתן אותם על ראש השעיר וגו', וע"כ ינתנו לעשו וכת דילי' כל זמן שהם עונות, אבל לעתיד יעשו כל ישראל תשובה מאהבה והזדונות יתהפכו לזכיות, ואז יבוקש עון ישראל לצרפו אל זכיותיהם, ע"כ עתידין אוה"ע להחזירן למלך המשיח, ויחזרו לחלקם של ישראל ויתוספו על זכיותיהם, ומעתה אפ"ל דע"כ הזכירו רז"ל מימרא זו בשם חד עמא דארעא, להורות דאף העונות של פשוטי העם יתעלו ויתוקנו לעתיד ויתהפכו לזכיות, ועתידין אומה"ע להחזירן למלך המשיח, ובעל מימרא זו אמרה לפי בחינתו, ואעפ"כ הסכים ר' הושעי' לדבריו ואמר מלה טבא אמרת, וה"ז בחי' נחמה לנו שאף בחי' מעשינו ופגמי נפשותינו יתוקן לע"ל ויתהפכו לזכיות, ולטעם זה הותנה שיאמרה בשמו דייקא, דאילו מתאמרא בשמי' דגברא רבא א' מן התנאים הק', א"כ אין לנו לימוד כ"א על עונותיהם שבלא"ה הם בערך מעשינו כזכיות, הם יתעלו ויתוקנו לימות המשיח, ובאמת כל ישראל יזכו לימות המשיח לעשות תשובה מאהבת ולטעם זה הזכירו רז"ל מימרא זו בשם חד עמא דארעא.