דברי יואל על התורה/בראשית/ויצא

  << תולדות• חומש בראשית• וישלח >>

~ ויצא ~

מאמר א

(מכתי"ק) ויצא יעקב וגו' במד"ר רשב''ן פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב בי' וכל טוב אדוניו בידו אני אין בידי לא נזם וכו' חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ, ובזה תמהו כל המפו' הכי מתחלה אבד ח''ו בטחונו מהשי''ת, גם מה שהתחיל מתחלה למלפני שהכי' הוא למלמדי מה שייכות הלימוד לענין זה.

ואפשר לומר עפ''י מה שאמרו חכז''ל שנטל יעקב כל כסף וזהב שהי' לו מבית לבן ונתנו לעשיו בשביל חלקו במערה שאמר אין נכסי חו''ל כדאים לי ועי' רש"י ז''ל פ' ויחי עה''כ אשר כריתי לי, והענין מובן עפ"י מה שאמרו ז''ל בכתובות (ד' ק''י) כל הדר בחו"ל דומה לו כמי שאין לו אלוקי, ופי' הרי''ף ושאר מפרשים בשביל שחו"ל הוא תחת ממשלת השרים של מעלה ומקבלין השפע מהשרים והוי כאלהים אחרים, אבל א"י הוא תחת יד הקב"ה בעצמו בלי שום ממוצע, ואין להשרים חלק אתו בארץ ובאה ההשפעה ממנו ית"ש בלבדו, ולכן לא הוי ניחא לי' ליהנות מנכסי חו''ל הבאים ע''י השרים, כ"א מהשפעת א"י הבאה מהקב"ה בכבודו ובעצמו ואין לאחרים חלק בזה.

ומעתה יובן מה שהצטער אותו צדיק בעת שהלך לחו"ל ולא הי' בידו מאומה לא כאליעזר שהביא עמו מטוב אדוניו מא''י ולכן אף שהי' בחו''ל לא הצטרך ליהנות מנכסי חו''ל אבל יע''א שבא לחו"ל ריקם מבלי כל, אף שידע בטח שהשי"ת לא יעזבהו גם שם ומאן דיהיב חיי יהיב מזונא אבל מאותה ההשפעה הבאה שם בחו''ל לא הוי ניחא לי' ליהנות אבל האמת הוא ע''ד שאמרו חכז''ל בברכות (דף ח' ע"א) א''ל לר''י איכא סבי בבבל, תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחו''ל לא, כיון דא"ל מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו. וכתבו המהרש"א והשלה"ק דכוונת הגמרא עפ"י מ"ש חז"ל (מגילה כ"ט) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא''י וע"כ יש להם קדושת א"י ע"ש העתיד. והנה כי כן הוא גם בבתי הצדיקים שעוסקים תמיד בעבדות ה' ב"ה, שיש להם השראת השכינה כמו בא''י בכ''מ שהם, כמוש''כ הקדושת לוי שמי שמתנהג בביתו בקדושה ובטהרה, והולך בדרכי ה' ומלותיו לעשות תמיד רצונו ית', יש לו בביתו ג"כ קדושת ביהכנ''ס, וק''ו שעתידה ליקבע בא''י, שהרי בוהכנ"ס וביהמ''ד אין עוסקין בה בחררה ותפלה אלא לשעה, ובביתו ה''ה עושה רצון הבוי"ת יום ולילה תמיד.

והנה יעקב אע"ה ידע שע"י כח התורה אפשר להשיג השראת השכינה גם בחו''ל וכמו שאחז"ל בעוסקין בתורה ששכינה שרוי' כנגדם, אבל לגודל ענוותנותו הי' מתיירא שלא יזכה לכך בחו''ל כי לא האמין בעצמו שעבודתו תהי' בבחי' גדולה כ''כ שיוכל להשיג ע''י קדושת א''י בחו''ל. ובזה מובנים דברי המדרש, אשא עיני אל ההורים למלפני ר"ל למלמדי שיעקב אע"ה תלה עיניו בלימוד התוה''ק, כיון שרק ע"י עסק התורה לשמה כראוי אפשר להשיג השראת השכיבה בחו''ל כמו בא"י, דאג מאד שהוא אינו ואוי לכך והי' מצטער על שיהי' מוכרח ליהנות מנכסי חו''ל, חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי דסוכ''ס אפשר להשיג גם בחו''ל השראת השכינה כמו בארץ ישראל, ובזה התחזק ובטח בהשי"ת שיהי' עמו בכל מקום, כדרך הצדיקים אף שלבם נשבר בקרבם על העבר מ"מ על העתיד בוטחים בהשי"ת בכל אופן ואופן, וזה שאמר עזרי מעם ה' עושה שמים ארץ, שגם השפעתו בחו"ל תהי' מהקב"ה לבדו כמו ששמים וארץ נבראו רק על ידו ית"ש, בלי שום אמצעות השרים וכמו השפעת א"י כן תהי' השפעתו גם בחו"ל ואף שאח"כ נתן כל נכסיו שהביא מחו''ל לעשיו, י''ל דבעת שחזר לא''י והי' לו מנכסי א''י ממש שוב לא רצה לסמוך על זה שגם בחו"ל הי' לו השפעת א"י כנ"ל. א"י עפ"י מ"ש באגרא דכלה פ' שופטים עה"כ כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך וזה לשונו, קבלה מרבותינו כח הפועל בנפעל ממילא ממונו ורכושו של אדם שהאדם מסגלו ע''י מעשיו הנה יש בממון ההוא כח הפועל ע''כ אסר לנו לפרוט מתיבת המוכסין כיון שיש כח הפועל בממון ההוא והאדם הכשר יקחנו לעצמו הנה יגרום לנפשו פעולת זרות כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים וכו', ולפי''ז יהי' אסור לקבל ממון מכל אדם גם בזולת השתדלות זה אינו כי אם האדם אינו משתדל רק הש''י שולח לו ממון ע"י איש פרטי הנה מתת אלקים הוא והש"י נקרא בעליו של הממון הוא יופיע ומזמין לו את הנאות לו ולנשמתו והנה בכאן שנתן השי''ת לישראל את כל טוב ארצות הגוים ממונם ורכושם המה יירשום ויש לחוש כי כח הפועל בנפעל ובכח הרכוש הזה עמון מדות הרעות של הגוים וכאשר יהנו ישראל ממנו חס ושלום יקנו בנפשם לעשות כמעשיהם, אבל לא כן הוא כי נתונה היא להם מהשם יתברך והשם יתברך הוא הבעלים של הרכוש וזה שהתחיל הכ' כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך ואין זה בהשתדלות ע''כ אנו מבטיחך שעי"ז לא תלמדו לעשות כתועבות הגוים ההם כי הגוים וגו' קוסמים ישמעו ואתה לא כן (וזה מפני כי) נתן לך ה' אלוקיך ולא ירע לך כח הפועל מבעלים הראשונים כי השי''ת הוא הבעלים עכלה"ק. ועיי''ש שהתמרמר וכותב אשר בעינינו ראינו כמה אנשי שם אשר יראתי לגשת אליהם מגודל קדושתם אשר פיתם היצר והשתדלו בפרנסתם לקבל ממון מכל אדם, ונשארו אח"כ כלים ריקים, כי הממון שסיגלו מבני בלי שם דבק בם ובנפשם וכיבתה השלהבת אשר בער בקרבם מאהבת היוצר עיי''ש שהאריך הרבה בענין זה.

ובזה אפשר לבאר גם דברי המדרש, דוודאי יעקב אע"ה הי' בטחונו חזק בהשי"ת וידע כי הוא ית' ימציא לו פרנסתו ומזונותיו וכל צרכיו, ולא הי' מסופק בזה אפילו רגע אחת, אמנם כל דאגתו היתה כי הוא ידע כי הנהו הולך למדינה שכולם רשעים ואצל לבן הרשע, ומנכסי אבותיו הצדיקים שסגולתם להכניס תכונה טובה בנפש המקבלים כבר לא הי' לו כלום בידו, ומעתה פחד פן יהי' סיבת פרנסתו באמצעות הרשעים האלה ופן יגרום לנפשו תכונה רעה מפאת הממון שיקבל מהם, וע''ז הי' דואג שאל תפריעהו מעבודת השי''ת, וז"ש אליעזר בעת שהלך להביא את רבקה מה כתיב בי' וכל טוב אדוניו בידו ממילא לא הי' לו לדאוג כלום כי לא הי' לו שום צורך ברשעים הללו, אני אין בידי לא נזם אחד ולא צמיד אחד מנכסי אבותי חזר ואמר לית אנא מוביד סברי וכו' אלא עזרו מעם ה' וכו' דכיון שהשי"ת הביאני לכאן ולא בהשתדלותי בוודאי ימציא לי פרנסתי באופן שלא יהי' בה מחלק וכח הפועל של הרשעים והכל יבוא רק מאתו ית''ש. ובזה ויבואר ג"כ סיום המדרש ה' ישמרך מכל רע מעשיו ומלבן, דע''י שלא יצטרך להיות מתפרנס מנכסי הרשעים ע"כ ישמור את נפשך ועי''ז יהי' בטוח שלא יקנה בנפשו עמדותיהם הרעות ח"ו אלא אדרבא יתעלה מעלה מעלה בקדושתו ית"ש. (ע"כ מכתי"ק).

מאמר ב

ויצא יעקב מבאר שבע, במד''ר (סח, יט) ריב"ל פתר קריי' בגלות ויצא יעקב מבאר שבע המד''א (ירמי' ט'י) שלח מעל פני ויצאו, וילך חרנה המד''א (איכה א') אשר הוגה ה' ביום חרון אפו, ויפגע במקום וכו' וישכב במקום ההוא (ירמי' ג') נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו, ויחלום והנה סלם זה חלומו של נבוכדנצר, והנה סולם זה צלמו של נבוכדנצר וכו' ע"כ, והיפ''ת והנזה"ק האריכו לפרש כל הענין שזה הי' אצל יע"א פועל דמיוני, וכמש''כ הרמב''ן ריש (פ' לך) אומר לך כלל דמעשה אבות סימן לבנים וכל המאורעות הכתובים בתוה"ק באים ללמד על העתיד שמכל מה שאירע לאבות הקדושים יש להתבונן הדבר הנגזר לבוא על זרעם עיי''ש, וכמו''כ מרומז בפ' זו ענין הגלות שהראו אז ליע"א מה שנגזר על בניו.

א) אז ראוי להבין למה לא גילו לנו חכז''ל הנרמז בפרשה זו רק עד גלות בבל, והלא יע''א ראה הכל עד סוף כל הדורות כדאיתא במדרש רבה פ' נשא (יג, יג) שהי' מסורת ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם, ובודאי פעל עשור בניו גם בגלות המר הזה בדורות האחרונים, ולמה לא דרשו חז"ל מה שמרומז בפ' זו על גלות האחרון ומה שפעל יע''א עשור בניו באחרית הימים.

ב) וידד יעקב נדר וגו' והי' ד' לי לאלקים פירש"י שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף שלא ימצא פסול בזרעי וכו'. והקשה האוהחה''ק וז''ל ואין אני יודע היכן רמוז דבר זה באומרו והי' וגו'. ועוד הבטחה זו תמיד היא תלוי' ועומדת ואימת יהי' קץ הגבול לעשות האבן מצבה.

ג) במד"ד (פ' ע' סי' ג') ר' אבהו ור' יונתן חד אמר מסורסת הוא הפרשה, ואחרינא אמר על הסדר נאמרה, מ''ד מסורסת היא הפרשה שכבר הבטיחו הקב"ה שנאמר והנה אנכי עמך והוא אומר אם יהי' אלקים עמדי אתמהא, מ''ד על הםדר נאמרה מה אני מקיים אם יהי' אלקים עמדי אלא כך אמר יעקב אם יתקיימו לי התנאים שאמר לי להיות עמו ולשמרני אני אקיים את נדרי ע"כ. וצריך להבין למ''ד דפ' זו על הסדר נאמרה איך אפשר שיעקב אבינו אחרי שהובטח מהקב"ה עדיין הי' מסופק אם יתקיימו הבטחות הללו, שנדר נדרו רק על תנאי, ובמדבר פ' וישלח (ע''ו ב') הקשו קושיא זו ותירצו מכאן שאין הבטחה לצדיק בעוה''ז ולכן הי' יע''א מתיירא שמא יגרום החטא לבטלו. אמנם הא גופא צ''ב דאיך יתכן שברכותיו ית' יהיו תלויים ומסופקים והרי אמרז"ל דדיבור שהוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר, ואיך הי' מתיירא יע''א עוד אחרי שהקב"ה בעצמו הבטיחו, ולהלן בפ' וישלח נתחבטו כל המפרשים בקושיא זו, ועיין במזרחי שהעיר ג"כ בזה.

ד) במד"ד (פר' ע' ס''ו) ר"י דסכנין בשם ר' לוי נטל הקדוש ברוך הוא שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים, אמר הקדוש ברוך הוא אתה אמרת והיה ד' לי לאלקים חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה שנאמר (זכרי' י,'ד) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וכו' ע"כ, וצ''ב קישור דברי המדרש ולמה עשה הקב''ה דווקא מדיבורים אלו מפתח לגאולתן של בנים.

ה) להלן בפרשה ויאמר ד' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהי' עמך, וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו וגו'. ולכאו' קשה כיון שהקב''ה אמר לו בפירוש שוב אל ארץ מולדתך מה צורך להתייעץ עם רחל ולאה ולבקש הסכמתם, וכי אם יאמרו לו ההיפך לא יקיים ח''ו ציווי הבוי"ת.

ו) ותען רחל ולאה וגו' העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו וגו' ועתה כל אשר אמר אלקים אליך עשה, גם בזה יל''ד מאי נפק''מ אם יש להם עוד חלק ונחלה בבית אביהם או לא, ומה שייך להוסיף עוד טעמים אחר ציווי הבוב"ה.

ז) גם ראוי להבין מה ששינה יעקב מאמרו ית' שהקב"ה אמר לו שוב אל ארץ אבותיך ולא א''ל צא מן הארץ הזאת, דממילא נכלל בו גם היציאה ויעקב אבינו הוסיף ושינה בציווי הבוי"ת קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך, ולכאורה הוא כפל ואריכת דברים ללא צורך, ולכאורה הי' מקום לומר שיעקב אבינו לא שינה כלום מלשון הקב"ה אליו אלא שהכתוב קיצר בדיבורו של הקב"ה כמ"ש הרמב''ן כמ''פ שפעם מקצר הכתוב בדיבורו של הקב"ה אל משה ופעם מקצר בדברי משה אל ישראל, אבל מ"מ הא גופא טעמא בעי דלמה שינה הכתוב כאן לקצר בדיבורו של הקב"ה מכפי שנמסרו בדברי יעאע''ה.

ח) גם ראוי להבין מ"ש עתה קום צא דמלת עתה מיותר, ומובן ממילא שאחר שנצטוה מהקב''ה אין לו להתעכב ולהתאחר יותר. גם תיבת קום מיותר. גם צ"ב מ"ש לו המלאך שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן וגו' ולכאורה מה רצה להודיעו בזה וכי יע"א לא ראה כל הנעשה עם הצאן שהוצרך המלאך להודיעו. גם מה שאמרו לו רחל ולאה כל אשר אמר אליך אלקים עשה, מלת כל מיותר ובכ"מ אמרינן כל לרבויי אתא כמ"ש כל חלב לרבותא אפילו חצי שיעור ומה בא לרבות הכא.

ט) להלן בפרשה ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי, ראוי להבין כוונת הקישור בטענה זו, ולכאורה הם שני דברים נפרדים הליכה לחוד וגניבה לחוד ולמה הרכיב שניהם יחד. גם צ''ל הלשון הלוך הלכת כי נכסוף נכספת, ולכאורה מאי נפק"מ למה הלך ומה צורך יש בנתיתת פעם זה. גם כאן מילת,"ועתה'' מיותר. י) ויאמר ד' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהי' עמך, ובמדרש רבה (פרשה ע''ד א') הכא את אמר ואהיה עמך ולהלן (ש"ב ז') את אמר ואהיה עמך בכל אשר הלכת אלא דוד על ידי שהוא מפרנס את ישראל היה אומר לו ואהיה עמך בכל אשר הלכת אבל יעקב על ידי שהוא מפרנס את ביתו הוא אומר לו שוב אל ארץ אבותיך וגו' עד כאן. ולכאורה צריך להבין הלא יעקב אבינו היה המובחר שבאבות והכל היה בכחו ובזכותו ולמה לא הובטח גם הוא כמו דוד ואהיה עמך בכל אשר הלכת. ועוד הקשו היפה תואר והנזר הקודש דהרי אצל יעקב ג''כ כתיב לעיל והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך כמו בדוד, א"כ מה ענין לחלק ביניהם.

ונראה להסביר כל הענין דהכל סובב והולך על קוטב אחד עפ"י המבואר במד"ר הנ''ל שביציאתו מבית אביו לחרן הי' רמז ופועל דמיוני שגם בניו אחריו ילכו בגולה, כמו שהוא גלה מבית אביו בארץ ישראל מקום הקודש לביתו של לבן הארמי לחוץ לארץ מקום הטומאה, וחזירתו משם אל בית אביו הי' רמז שישובו בנים לגבולם.

ונקדים דברי הזוה''ק פ' ויקרא (דף ו') וז''ל א"ר יהודה הא דחנינן בתולת ישראל וכו' ודא קשיא מכלא וכו' ואחינן לגבי דר' שמעון בחשוכן דאנפין וכו' אמינא לי' כתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל מאן דאית לי' רוגזא בדביתהו ונפקא מני' לא תהדר לעלמין אי הכי ווי לבנין וכו' אבל ווי לדרא כד רעיין לא משתכחין וענא סאטן ואזלין ולא ידעין לאן אתר אזלי לא לימנא ולא לשמאלא וכו' תא חזי בכלהו גלוותא דגלו ישראל לכלהו שוי זמנא וקצא ובכלהו הוי ישראל חייבין לקוב''ה, ובתולת ישראל הוות חבת לאתרהא בההוא זמנא דגזר עלה, והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי דהא היא לא תיתוב הכי כזימנין אחרנין והאי קרא אוכח דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל נפלה ולא אוסיף להקימה לא כתיב מתל למלכא דרגז על מטרוניתא ואשדי לה מהיכלי' לזימנא ידיעא כד הוה מעי ההוא זמנא מיד מטרוניתא הות עאלא ותבת קמי מלכא וכן זמנא חד יתרין וחלת זמנין לזמנא בתרייתא אתרחקת מהיכלא דמלכא ואשדי לה מלכא מהיכלי' לזמנא רחיקא אמר מלכא האי זמנא לאו הוא כשאר זמנין דהיא תיתי קמאי הכי אלא אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה, כד מפא לגבה חמא לה דהות שכיבת לעפרא, מאן חמא יקרא דמטרוניתא בההיא זמנא וכו' עד דאחיד לה מלכא בידוי ואוקים לה ואייתי לה להיכלי' ואומי לה דלא יתפרש מינה לעלמין ולא יתרחק מינה, כך קוב"ה וכו' והשתא בגלותא דא לאו הכי אלא קוב"ה יוחיד בידהא ויוקים לה ויתפייס בהדה ויתיב לה להיכלי' וכו' ועל דא כתיב (עמוס ט') ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת היא לא תוסיף קום בזמנין אחרנין אבל אנא אוקיה לה וכו' ע"כ, מבואר מזה שאלו הגאולות שהיו עד עכשיו ע''י שליחי בו''ד הי' בבחי',,קום" וגאולה העתידה תהי' בבחי',,אקים'' דהיינו שהכל יהי' ע"י הקב"ה בעצמו בלי שום אמצעות ופעולות בו''ד ע''כ תהי' גאולה העתידה גאולה נצחית.

וכן איתא במדרש ילקוט זכרי' (רמז תקע''ז) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד' וכו', אמר הקב"ה בעוה''ז הייתם נושעים על ידי בני אדם, במצרים ע''י משה ואהרן, בימי סיסרא ע''י דבורה וכו' וע''י שהי' שלוחי בו"ד הייתם חוזרים ומשתעבדים, אבל לע''ל אני בעצמי גואל אתכם, ועוד יותר אין אתם משתעבדים, שנאמר ישראל נושע בד' תשועת עולמים עכ''ד המדרש, מבואר מזה דע''י שלוחי בו''ד א"א שיהי' גאולה נצחית.

וכתב הרמב''ם ז''ל בפירוש המשניות (פ''י דסנהדרין) בענין עולם הבא וז''ל, כי כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים ואין החרש משיג שמע הקולות וכו' כך אין נודע בזה העולם הגופני תענוג העולם הרוחני וכו' עיי"ש, דכמו כן אין אנו יכולין להשיג בחינת הגאולת העתידה, שתהיה באופן גבוה ונשגב יותר מגאולות הקודמות מפני שהקב"ה בעצמו יהי' הגואל לע''ל.

וכבר פירשתי הטעם מדוע סירב משרע"ה לילך לגאול את ישראל, וטען ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה ופרש''י מה אני חשוב לדבר עם המלכים, ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים, ולכאורה איך התחכם משה רבינו על דברי ד', אחרי ששלחו הקב"ה לגאלם בודאי יש מקום לגאולתם, והשליחות יהי' לתכלית הנרצה, ואין מקום לחקור ולהסתפק בדברי השי"ת, אבל הענין הוא שמשרע"ה ראה וידע כל העתיד לבוא עליהם בשעבוד מלכיות, ע"כ רצה להמתיק ולקרב את הגאולה השלימה שיהי' מיד ע''י הבוי"ת לבדו ולא יצטרכו עוד להשלים גזירת הגלות ע''י שעבוד מלכיות, וזה הי' טעם הסרבנות שלא רצה להיות השליח, ומבואר במד"ר פ' שמות (פ"ג ס''ד) כך אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כשירד יעקב למצרים לא כך אמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ועכשיו אתה אומר לי לכה ואשלחך אל פרעה לא אנכי הוא שאמרת לו ואנכי אעלך גם עלה ע''כ, ופי' היפ"ת וכי אנכי הוא אותו אנכי שאמרת ואנכי אעלך וגו' שאלך אל פרעה, מבואר מזה שע''כ לא רצה מרע"ה לילך אז כדי שהקב"ה עצמו יגאלם ותהי' גאולה נצחית, אבל היות שעדיין לא הי' הזמן לגאולה נצחית לכן הי' ההכרח שגאולה זו תהי' על ידי שליח ומוכרח הי' משה לגאלם בעצמו.

ובזה פירשתי (עיין בדברנו פ' שמות) המדרש עה"פ ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו וגו', מהו למה, אנכי להם אתם למה ודבריכם למה ע''כ, וצ''ב מהו אתם ומהו דבריכם והיינו הך, ואפשר שפרעה ג''כ טען טענה הנ"ל אל משה ואהרן, דידע פרעה שהגזירה היתה על ד' מאות שנה ועדיין לא נשלמו, וע''כ טען ממנ"פ אם כבר נשלם גזירת הגלות ע''י שחושבים מלידת יצחק, א''כ בגמר הגלות צריך להיות הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו, כמו שהבטיח ליעקב אבינו ואנכי אעלך גם עלה, וא''כ אתם למה, למה שלח ד' אתכם להיות הגאולה ע''י שלית והי' צריך להיות ע"י הבוי"ת בעצמו, ואם עדיין לא נשלם גזירת הגלות, וע"כ לא בא הבטחת ואנכי אעלך, א''כ דבריכם למה, אין לכם טענה עפ"י הדין לצאת לפני השלמת הזמן וא''א שד' שלחכם, אבל פרעה לא ידע שגאולה זו היתה הכרחית לפי שעה וכדי שלא יהיו משוקעים שם הוציאם הקב"ה קודם הזמן וע''כ טען ממנ''פ אבל באמת לא הי' בטענתו שום ממש, כיון דגאולה זו היתה רק גאולה זמנית, ע''כ היתה יכולה להתקיים אף ע"י שליח עכ''פ מבואר שמרע''ה רצה להמתיק הדבר שגאולת מצרים תהי' בבחי',,אקים''.

והנה ידוע שכל עיקר הליכתו של יעקב אצל לבן הי' כדי להוציא יקר מזולל לברר ניצוצות הקדושים שהי' כלולים בצאן לבן, וכמש"כ הילקוט ראובני בשם גליא רזיא עה''פ אעבור בכל צאנך וגו' תתקע"ד דורות שהעביר הקב"ה מן העולם קודם מתן תורה ולא בראן, היו מגולגלים בצאן לבן ואח''כ הוליכם יעקב למצרים וע''י יעקב נתעלו וזכו להתגלגל במין אנושי עיי''ש, וכתב עוד שם בשם המגיד, איכא למידק אמאי הלך יעקב בחיי האבות למיתב עם לבן רשיעא ולרעות צאנו, ורזא דמילתא אצטריך יעקב למיזל גבי' ויפיק מיני' חילין קדישן דמטמרון בי' וייתי לסטר קדישא עיי''ש, וכבר הקדמנו לעיל דברי הרמב''ן (ריש פ' לך) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולדרכנו נאמר שהליכתו של יעקב אבינו ללבן הי' סימן לבניו שיגלו מארצם בכל פינות הארץ כדי לברר וללבן הניצוה''ק ונשמות העשוקות המפוזרים בכל העולם וכמו שאחז''ל (פסחים פ''ז ע''ב) לא הגלה הקב''ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. ופי' האר''י ז''ל שהכוונה שיוציאו הנשמות שנטמעו בין הקלופות, המפוזרים בכל העולם, שהם בבחי' גרים, שנשמות הגרים הם ב''כ משורש הקדושה אלא שנטמעו בין העכו"ם, וצריך להעלותם כדי להחזירם אל שורשם.

וכבר הבאתי מ''ש האריז''ל בשער המצות פ' ראה במצות זכירת מצרים, שיש חילוק בין גאולת מצרים לשאר הגאולות בבל מדי וכו' שבמצרים נתבררו בגאולתם כל הנשמות כמש"ה וינצלו את מצרים לכן לא נתיישבו ישראל עוד שם עד עולם, אבל בשאר הגאולות לא נגאלו לגמרי ונשארו נשמות שלא נתבררו לכן נשארו ישראל תחת יד בבל ומדי ולא עלו בבנין בית שני כדי לברר הנשאר שם. ובד' גליות בבל מדי יון ואדום שם הוא גלות מרובה מכלל ישראל כיון שהם השרפים אבל בשאר ע' אומות סגי בגלות א' מישראל כי המה רק פרטים וענפים ואין כל ישראל צריכין לילך בגלות לשם זולת אותם בני אדם אשר נפלו ניצוצות נשמותיהם באומה ההוא, הם צריכין לגלות שם, עיי''ש באריכות.

ובאמת מבואר כן במד''ר שה''ש (פ''ב ח') קול דודי הנה זה בא דקאי על מלך המשיח, בשעה שהוא אומר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים, אומרים לו האיך אנו נגאלים ולא כבר נשבע הקב''ה שהוא משעבדינו בע' אומות, והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם אחד מכם גולה לברברי' וא' מכם גולה לסמטרי' דומה כמו שגליתם כולכם. וכמו''כ כתב האוהחה"ק פ' בהר עה"כ כי ימוך אחיך דלא תקשה, דלפי''ז דטעם הגלות היא לתקן הניה"ק א"כ מי הי' מברר אותם אלו לא הי' ישראל חוטאים אחרי שהגלות נתהוה רק בסיבת החטא דבאמת אלו לא היו חוטאין, הי' אצלם כח הקדושה גדול כ''כ שהיו יכולין לתקן במקומם כל הניה''ק מכל המקומות משא''כ אחר החטא נחלש כח הקדושה ולואי שיעלה בידם לתקן הניה''ק במקום שנמצאים שם.

וכבר אמרתי לפרש דברי חז''ל במד"ר בפתיחתא דאיכה (ס', ד') ר''א פתח והמה כאדם עברו ברית, אמר הקב''ה אדה''ר הכנסתי אותו לג''ע וציויתיו, ועבר על צוויי, ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין וכו' אף בניו הכנסתי אותם לא''י והו' וצויתים ועברו על צוויי וכו' ודנתי אותם בגירושין שנאמר מביתי אגרשם, ודנתי אותם בשלוחין שנאמר שלח מעל פני וכו' ונתקשו המפרשים בכפל הלשון גירושין ושלוחין דלכאו' אין הבדל ביניהם, והכפל למה, ועיי' ביע''ד שנדחק ג''כ בזה. ולפענ''ד נראה פשוט, דהנה לשון גירושין מורה על בחינת העונש, פי' שמחמת החטא מגרשין אותו מאותו מקום, אף שלא מוטל עליו שום שליחות לגמור באותו מקום שהולך עכשיו, משא''כ לשון שליחות נופל רק באופן שנצטוה לגמור איזה שליחות במקום הליכתו, והנה באדה''ר היו אלו השתי בחינות אצלו ביחד, שמחמת החטא גרשוהו מג''ע, אמנם לעומת זה נשלח לעוה''ז בשליחותו ית' לעשות ולתקן בעולם כל הנצרך להשלמת התיקון.

ועד"ז נאמרו אלו שני הבחינות על הכלל ישראל אחר החורבן, כי באמת לסיבת החטא גלינו מארצנו וע''כ על צד העונש נתקיים בנו הגירושין, אמנם לעומת זה מוטל עלינו שליחות נשגבה מאתו ית''ש, לברר ולתקן בכל מקום בואינו מה שמפוזר ומפורד בין העמים בד' פינות העולם וזהו כוונת המדרש באמרו גירושין ושילוחין. עכ''פ מבואר מכל הנ"ל שתכלית הגלות הוא לקבץ הניה''ק ונשמות המפוזרות, ולהעלותם אל שורשם.

ובזה יבואר כל הענין דהנה יעקב אבינו ראה הכל עד סוף כל הדורות כמו שאמרנו לעיל וידע שהגאולה שלימה צריכה להיות רק ע''י הקב''ה בעצמו וכשהקב"ה אמר לו שוב אל ארץ מולדתיך הבין שחזירתו עכשיו מבית לבן אינו גאולה נצחית, כיון שאינה ע"י הקב"ה בעצמו רק בבחינת,,קום'' דהיינו מעצמו ע''כ רצה להתחכם בדבר כדי לקרב הגאולה שלימה שיהי' מיד ע''י הבוי"ת לבדו ולא יצטרכו עוד להשלים גזירת הגלות ע"י שעבוד מלכיות, וכמו שרצה משרע''ה להמתיק הענין כנ''ל, וזהו שאמר יעקב עתה קום צא שהבוכ''ע אמר לו שיציאה זו מן הגלות הוא רק יציאה זמנית, דהיינו,,עתה'' ובבחי',,קום'' ולא ע''י הקב''ה בעצמו, והגם שהבוכ"ע לא אמר לו בפירוש לשון זה אבל הוא ראה והשיג ברוה''ק כוונת הענין, ע"כ קרא לרחל ולאה להתייעץ עמהן אולי אפשר להמתין שם עוד כדי לפעול שתהי' הגאולה בבחי',,אקים'' על ידי הקב"ה בעצמו, וע''ז השיבו לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא כבר נתבררו כל הנשמות משם ונשלם כבר כל השליחות שהי' מוטל עלינו לגמור כאן וממילא אין לנו להשאר כאן יותר, והם ידעו והביאו יותר בחי' מקומם כיון שנתגדלו שם בבית לבן, וכמו שאמחז"ל (סנהדרין ל''ע ע"ב) בעובדי' שהתנבא על אדום, ומ"ש עובדי' שנאמרה לו נבואה זו, אמר אפרים מקשאה משום ר' מאיר עובדי' גר אדומי הי' והיינו דאמרי אינשי מני' ובי' אבא ניזול בי' דרגא עיי''ש, והם ראו ששם נשלם כבר כל הבירור וע''כ אמרו לו ועתה אע''פ שיציאה זו הוא רק גאולה זמנית כמו שאמרת לנו שלא הגיע עדיין הזמן שהגאולה תהי' בבחי' אקים עכ''ז כל אשר אמר לך אלקים עשה ודייקו לאמר,,כל'' אפילו חצי שיעור דהיינו אע"פ שאין זו גאולה שלימה רק הכנה לגאולה העתידה, כי בודאי צריכים ישראל להיות בגלות עוד בשאר מקומות שלא נשלם עדיין הבירור וצריכים לעבור קודם גלות מצרים ואח''כ גלות בבל שמשם תצא תורה לישראל מן התנאים והאמוראים מסדרי הש"ס וכל זה הוא צורך גאולה העתידה ע"כ אין לך להתאמץ יותר כי אסור לדחוק את הקץ ואפילו להרבות בתחנונים יותר מדאי, רק לקיים תיכף ציווי הבוב"ה, ויובן מה שאמר לו המלאך שא עיניך וראה וגו' כי רצה להודיעו בזה שהוציא כבר מצאן לבן כל הנשמות והשלים כבר עבודתו שם וממילא אין לו להשאר שם עוד יותר.

ובזה יבואר הפסוק שאמר לבן ליעקב ועתה הלך הלכת וגו' למה גנבת את אלהי, ולכאורה ראוי להבין מדוע שאלו על גניבת אלוהיו דייקא, וכל שם של גניבה מכוערת, הו"ל לשאלו סתם למה גנבת, גם לא יתכן לומר ששאלו טעם הגניבה, דידוע להם טעמו דכל הגונב כוונתו למלאות תאותו וחמדתו, ואף את אלהיהם יגנובו כמשפרש''י עה''פ כסף וזהב אשר עמהם, דע''ז של כסף וזהב הי' עמהם כדי שלא יגנבו, אלא ודאי שלא שאלו על טעם הגניבה אלא להוכיחו התכוין, א''כ מדוע אמר בלשון שאלה למה גנבת וגו'.

אבל לדרכנו אתי שפיר דלבן טען כטענת פרעה ממנ"פ אם הגיע כבר הזמן לצאת מן הגלות א"כ למה הי' לך להשתמש בגניבה, כדי להפרישני מע''ז הלא ממילא יאבדו ויתבטלו מן העולם, ולעתיד הקב"ה יעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, ולא יצטרכו לפעולת בנ"א לאבדם מן העולם, וזהו שכיון לאמר לו,,ועתה'' כלומר עכשיו כבר יצאת ממני, כי נכסוף נכספת לבית אביך, מפני שאתה רוצה כבר לשוב לא"י למקום אבותיך ולהיגאל גאולת עולם, א''כ למה גנבת את אלהי, אלא ודאי שעדיין לא הגיע זמן הגאולה א''כ אינך רשאי לצאת מכאן עכשיו כי אסור לדחוק את הקץ לפני זמנו אבל האמת שכל זה הי' רק סימן לבניו על שתי הגאולות הקודמות שהיו בבחי' קום, אבל לע''ל לא יוצטרכו לפעולת בנ"א לבער ע''ז כי ממילא יתבטלו מן העולם.

ובפשטות אפ"ל שלבן התכווין בשאלתו לענין אחר, דהנה מי שמביא לתוך ביתו כסף וזהב של ע''ז היא משום שמשוחד מתאות ממון, אבל מי שהוא דבוק בצדיק אמת א''א לו להיכשל להביא לתוך ביתו כסף וזהב של ע''ז דזה הוי תרתי דסתרי אהדדי, וזהו שאמר לו לבן ליעקב ועתה הלך הלכת כל עיקר הליכתך הי' כי נכסוף נכספת לבית אביך מפני שאתה דבוק בדרך האמת בדרכי אבותיך א''כ למה גנבת את אלוהי ואלו שני דברים סותרים זא''ז, אבל באמת להפרישו מע''ז נתכוון.

נחזור לענינינו לבאר דברי המדרש והיה ד' לי לאלקים וגו' דהנה בזמן מלכות דוד היו מפוזרים הניצה"ק בכל קצוי העולם, הגם שבזמן בית ראשון היו כל ישראל יושבין על אדמתן אבל הגרים ששורש נשמותיהם מישראל ונטמעין בין האומות נמצאו אז בחוץ לארץ והיה צורך לקבצם משם, לכך אירע לדוד שהיה צריך להיות לפעמים גם בחוץ לארץ, לכן אמר לו הקדוש ברוך הוא ואהי' עמך בכל אשר הלכת, אפילו בחו''ל מפני שהי' עבודתו לפרנס את ישראל ר"ל נשמות ישראל שהיו מפוזרין בכל מקום, אבל יע"א אחר שהוציא כל הנשמות שהיו כלולים בצאן לבן התאחדו כולם בי"ב שבטים לא הי' מפרנס רק את ביתו, וע"כ לא הי' צריך להיות עוד בחו''ל יותר שכבר תיקן הכל, ממילא לא הי' צריך שמירה רק בא"י ומה שנא' לעיל ושמרתיך בכל אשר תלך, זה הי' עוד לפני ביאתו לחרן שהי' צריך עוד להוציא הנשמות שהי' כלולים בצאן לבן ולהעמיד י''ב שבטים.

ולדרכנו נבין מה שהתפלל יעקב אבינו והי' לי לאלקים, וכבר הבטיחו ע"ז הבוי"ת במראה החלום, אמנם מבואר במדרש הנ"ל שנרמז בחלומו עד גלות בבל דהיינו הגאולות שהיו בבחי',,קום'' ע"י שליחים, אבל עדיין לא נחה דעתו בזה לכן התפלל והי' ד' לי לאלקים דהיינו שהקב"ה בעצמו יהי' הגואל, ואז הבטיחו הקב"ה על הגאולה העתידה כדאיתא במדרש נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים, מפני שתוכן דיבורים אלו הם תפלה על גאולה העתידה לכן הבטיחו הקב"ה שכל הנחמות שלעתיד יהיו בלשון הזה, וזהו שפרש''י שלא ימצא פסול בזרעי, התכוון על העתיד שאף בחשכות הגלות המר הזה, ישארו עוד ישראל מאמינים בד' ובתורתו הקדושה, שיהיו נקיים מדעות נפסדות ושיוכלו לעמוד בנסיון שלא לבקש שום גאולה אחרת רק מהבוכ"ע לבדו, וכל זה נכלל באמרו והי' ד' לי לאלקים ומתורץ קושיא ראשונה של האוהחה''ק.

ומה שלא גילו חז"ל גם מה שהראו לו ליעקב אבינו גלות האחרון וגאולה העתידה, אפשר מפני שענינים אלו הם מסודות הגאולה והם דברים שכיסן עתיק יומא ורק אחר ביאת המשיח יתגלה לנו שהכל הי' מרומז בתוה''ק, וכמ"ש היש"מ פ' שמות עה"פ בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ד', כי באמת נכתב כמעט בכל מקום בתנ''ך מתי יהי' קץ הגאולה אך חייבה חכמתו ית"ש שיתעלם מאתנו ולא יתראה לעינינו ביאור אמירת הקץ, ולע''ל יתמהו הכל, דאחר שיתגלה הקץ יתגלה לעינינו שכבר אמר ד' ית' בביאור מתי יהי' הקץ והיינו בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ד' ר"ל אז יהי' לעיניכם כי ד' אמר ע"כ, אבל יעקב אבינו כבר ראה אז כל המאורעות עד אחר ביאת המשיח וממילא הי' יכול לקיים נדרו מיד להקים מצבה, ולא קשה קושית האוהחה''ק אימתי הוא קץ וגבול לעשות האבן מצבה כיון שהקב"ה הבטיחו בכך שישארו עוד מבני ישראל המחזיקים בדרך האמת שלא לבקש גאולה אחרת רק ע''י הקב"ה לבדו והיינו שלא ימצא פסול בזרעו ע"כ קיים נדרו מיד.

ובפשטות אפשר לומר שלא ימצא פסול בזרעו דהרי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו אבל ביעקב אבינו הי' בניו כולם צדיקים, והקב"ה הראה לו אז עד סוף כל הדורות וראה שישארו ישראל בלי פסול, וכמש''כ הנזה"ק כי לכך נעשו האבנים תחתיו כמטה במקום המקדש, לסימן שתהא מיטתו שלימה בבנים יראים ושלימים אשר שרשם ומחצבתם ממקום קדוש, ולכן הי' יכול לקיים נדרו מיד.

מאמר ג

מסיבה להחזקת הישיבה ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וכו' פרש"י לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקו"א, הוא הר המורי' שנא' בו וירא את המקום מרחוק עכ"ל, וצ"ב דאין דרך הכתוב לסתום אלא לפרש, ולמה לא גילה הכתוב גם כאן באיזה מקום פגע, וגם מנ"ל לומר שהוא הר המורי' דלמא הוא חברון הנזכר למעלה, שהוא יותר קרוב לבאר שבע מקום מושבו, ועוד הרבה מקומות נזכרו למעלה וא"כ אכתי לא ידעינן על איזה מקום התכוין הכתוב והו''ל לפרש ולא לסתום, ועיין במזרחי שהעיר בזה.

ב) וילך חרנה ויפגע במקום וגו' דיקדק האוהחה"ק למה הקדים הכתוב את המאוחר שהרי פגיעתו במקום היתה קודם הגיעו לחרן, ורש''י ז''ל העיר ע''ז ופי' וילך חרנה יצא ללכת לחרן וביאר הרא''ם דבריו דבהליכה העבריית קמיירי ולא הליכה אמיתית, שאין דרך המקרא לומר שהלך עד מקום פלוני ואח''כ ישוב לבאר המקרים שקחו לו בדרך קודם הגעתו לשם, וכך אמרו בב"ר ר' ברכי' בש''ר יצחק אמר לישנהון דברייתא לומר אזל פלן בקסרי ועדיין הוא על זבדייא עכ"ל המזרחי. ובאמת לפי מדרש רבותינו שהביא רש''י ז"ל להלן (פסוק י''ז) ל"ק כ"כ הך קושיא, והוא שאמרו שם דמטא לחרן ויהב דעתי' למהדר וקפצה לו הארץ, וא"כ אפ''ל דוילך חרנה האמור כאן מוסב על הליכה ראשונה שהגיע לחרן, אבל לפי פשוטו ראוי לתת טעם על סדר הכתוב, שהרי חרן הי' סוף דררכו ותכלית הליכתו, וכמ''ש להלן אחר תשלום מראה הסולם וישא יעקב רגלינו וילך ארצה בני קדם, וא"כ למה הזכיר וילך חרנה לפני ויפגע במקום.

ג) וידר יעקב נדר לאמר וגו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ודיקדק הכלי יקר למה הזכיר לאכול וללבוש, ולא הול"ל אלא ונתן לי לחם ובגד, וכי ס"ד שילבש הלחם ויאכל הבגד עד שהוצרך לפרש לחם לאכול, ותירץ שרצה לשלול בזה שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו ובגד יותר מכדי צרכו ללבוש וע''ד שביקש שלמה ריש ועושר אל תתן לי, כי העושר מעוור עיני בעליו ומונע את האדם מדרך הישר, ע"כ גם יעקב ביקש שימנעהו ה' מן זהב ורב פנינים ולא יתן לו מותרות אלא ההכרחי דהיינו לחם לאכול ובגד ללבוש עכת''ד ז"ל. וצ''ב דאם כדבריו א"כ לא נתקבל תפלתו שהרי העשיר הרבה כמשה''כ להלן ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגו', ועשה השי"ת נסים על זה כמשה''כ ויצל אלקים את מקנה אביכן ויתן לי, והמלאכים הביאו לו בדרך נס, ואם הי' כל זה נגד רצונו למה עשה לו השי''ת נס למה שאין רצונו בה והתפלל על ההיפך, גם מדברי חז''ל נראה שנתקבל תפלתו, והוא שאמרו בתנחומא פ' וישלח והובא ברש''י ז''ל שם שנענש במעשה דינה על שאיחר ולא קיים נדרו, ואם הי' נדרו על תנאי הנ''ל א"כ הרי לא נתקיים תנאו ולמה נענש.

ד) להלן בפרשה וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, והקשה הכלי יקר איך אמרו שקר מפורסם כזה, וכי לקח יעקב כל אשר לאביהם ולא השאיר לו כלום, הלא הי' ללבן עדיין צאן ובקר ואהלים, והוא עצמו העיד ואמר נחשתי ויברכני ה' בגללך, גם צ"ב הכפל לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד וגו', ומשמע שהם ב' דברים נפרדים, והיינו הך.

ונבוא אל הביאור ונקדים מה שפירשתי כבר על מה שאמר הכתוב וידר יעקב נדר לאמר ואמרו רז''ל שנדר מצוה בעת צרתו וכו' וסיום הפרשה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ולכאורה קשה ממ"ש הרמב''ם ז''ל ה' מלכים (פ''ע ה',א) שחושב שם ז' מצות של בני נח, וז"ל על ו' דברים נצטוה אדה''ר וכו' בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה וכו' ויצחק הפריש מעשר וכו', והשיג עליו הראב"ד ז''ל דהי' ראוי לומר באברהם שהפריש מעשר שנא' ויתן לו מעשר מכל, ובכסף משנה תירץ דאפשר לדעת הרמב"ם דבאברהם לא אשכחן שעישר ממונו והתם דוקא עישר השלל הבא לידו ולא בתורת מעשר, אלא לפי שכבדו מלכי צדק בהוצאת לחם ויין וברכו, רצה לתת לו מעשר השלל, אבל יצחק הוא הראשון שעישר ממונו לשם מעשר כפי דרז''ל עה"פ ויזרע יצחק וגו' וימצא מאה שערים, ועוד כתב הכ''מ ז"ל דדעת רבינו שכל אלו המצות מעצמם עשאום, ולכן לא הזכיר לשון נצטוה רק במילה, עכ''ל. והקשה עליו הלחם משנה דא''כ דנחית לכתוב גם מה שלא נצטוו עדיין, ויצחק הפריש מעשר מעצמו ולא נצטוה עלי', א''כ לימא דאברהם קיים הכל כמ"ש ז''ל במס' יומא (דף כ''ח ע"ב) א"ר קיים א"א כל התורה כולה וכו' ואפי' ערובי תבשילין, גם על תירוצו של הכ''מ קשה במ"ש שלא נתן א"א לשם מעשר אלא בתורת מתנה, דאין נראה כן מדברי חז''ל, ורש''י פי' שם ויתן לו מעשר מכל, אברהם נתן לו מעשר מכל אשר לו לפי שהי' כהן עכ"ל רש''י ז''ל, הרי שנתן בתורת מעשר ולא בתורת מתנה דאל"כ למה הוצרך לטעמא דכהן הי', וגם מבואר שהפריש מעשר מכל אשר לו ולא מן השלל לבד. ולדברי כולם יקשה דכבר אי' ביד יעקב מצות מעשר לדעת הראב''ד מאברהם, ולדעת הרמב''ם ז"ל מיצחק, וא"כ מהו הענין שנדר מצוה עשר אעשרנו לך, ולמה הוצרך לטעמא דנדר בלא"ה בודאי קיים מצות מעשר שהיו מוחזקק בו אבותיו.

ולתרץ כל הנ''ל נקדים מ''ש ז"ל במס' כתובות (דף נ' ע"א) א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות וכו' מאי קרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכו' פרש''י המבזבז לעניים וכו' וכתב השיטה מקובצת שם דדייק רש''י ז''ל לומר לעניים הוא דלא יבזבז יותר מחומש אבל לתלמוד תורה אין לו שיעור למעלה, והביא ראי' מדברי המד"ר פ' בהר עיי''ש, והגם שיש לפלפל על ראייתו עיין בדברינו להלן שהארכתי בזה, אבל עיקר דבריו כנים ואמיתי' ויש להם יסוד מדברי חז''ל, והבאתי כמה ראיות לדבריו עיי"ש, גם ממה שאמרז''ל מס' ב"ב (ז' ע"ב) ואפסיקא הילכתא דבני העיר כופין זא"ז לבנות חומה וכל צרכי העיר, וכן לנטירותא לשכור שומרי העיר, ופליגי אמוראי אם גובין לפי נפשות או לפי ממון, אבל לא נתנו חכמים שיעור בזה ומחייבין וכופין את בני העור אפי' יותר מחומש, ומעתה גם להחזקת ת''ת כן, דזהו קיומה ושמירתה של העיר כמ''ש ז"ל (שבת קי''ט ע''ב) כל עיר שאין בה תשב"ר מחריבין אותה רבינא אמר מחרימין אותה, ע''כ לא אמרו חז''ל בזה שיעור חומש, וכן אמרו ז''ל בתנחומא פ' צו (סי' י"ד) דכל אשר לו ימכור האדם ללמד תורה לעצמו ולבניו עיי"ש.

ופירשתי בזה מאמר חז"ל במס' כלה רבתי פ"ב, אמרו עליו על ר''ע עשיר גדול הי', א"ל ר' עקיבא רצונך אקח לך עיר א' או שתים א"ל הן, הלך ר' טרפון הביא לו ד' אלפים דינרי זהב, הלך ר"ע חלקם לעניים, לימים מצאו ר"ע א''ל היכן העיירות שלקחת לי, תפשו בידו והוליכו לביהמ"ד ולהביא תינוק ובידו ספר תהלים והי' קורא והולך עד שהגיע לפסוק זה פזר נתן לאביונים, ובמד"ר פ' בהר (פל''ד סע''ז) איתא הך עובדא בשינוי קצת, דאזל ר''ע ופליג יתהון לספרייא ולמתנייא ולאלין דלעין באורייתא, לבתר יומין אשכחי' ר''ע א"ל לר"ע אית בך מחמי לה לי, ר"ל יש בידך להראותו לי, לקחו וחמאי' לי' ספרייא ומתנייא ולאלין דלעין באורייתא וכו'. ולכאורה ודאי מה דאכפי' ר"ע כדין עביד כמ"ש שם במס' כלה דכופין על הצדקה ולפום גמלא שיחנא, אבל לכאורה נראה כעין גניבת דעת בזה, דר"ט נתן לו מעותיו ע''מ לקנות לו עיר, ור"ע הראה לו ספרייא ומתנייא והוציא מעותיו לתלמוד תורה, והרי לא קיים תנאו כפי מה שהתנה עמו.

ויתבאר עפי"ד הגמרא הנ"ל שבת (קי''ט ע"ב) כל עיר שאין בה תשב"ר מחריבין אותה רבינא אמר מחרימין אותה, והנה כל העומד ליחרב החרוב דמי, ומעתה ע''י שחלק ר"ע מעותיו של ר"ט לקיום ת"ת הציל את העיר מליחרב, וה"ה שלו וכקנינו כדין המציל מזוטו של ים ומן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו, וע"ד שכתבו המפרשים עמ"ד במדרש שיעקב ועשו חלקו בהנחלת ב' עולמות, ויעקב נטל לחלקו עוה"ב ועשו עוה"ז, א"כ איך הותר לישראל ליהנות מעוה''ז שהוא חלקו של עשו, ותירצו דאילו לא קבלו ישראל את התורה הי' העולם חוזר לתוהו ובוהו, נמצא דישראל הצילו את העולם מחרבנו ע"י קיום התורה וה"ה שלהם כמציל מזוטו של ים, ולפי''ז א"ש אף לפי הפשטות שר"ע חלק מעותיו של ר"ט לת"ת למלמדי תינוקת, ובזה קנה לו עיר וקיים תנאו כמשמעו דקנה כל העיר אליו כדין מציל מזוטו של ים וה''ה שלו.

ואפ"ל עוד בחינה בזה בהקדם מ"ש ז''ל חולין (דף צ' ע"ב) דיברה תורה לשון הבאי דכתיב (דברים א' כ"ח) ערים גדולות ובצורות בשמים ופרש''י לשון הבאי לשון הדיוט שאינו מדקדק בדבריו ומוציא בפיו דבר שאינו, ולא שותכוין לשקר אלא לא דק, בצורות בשמים אלמא לא דק עכ"ל רש''י ז"ל. ולכאורה דבריהם ז"ל פליאים הם, ואיך יתכן לומר כן, והרי כל דיבור שבתורה הקב"ה אומר ומשה כותב ובכל קוץ וקוץ שבתורה תלוין תילי תילי הלכות, והכל בדקדוק למעלה מהשגת שכל אנושי, ואיך יתכן לומר שדיבר הכתוב בלשון הבאי ודבר שאינו ולא דק והיא פליאה עצומה וצ''ב. אמנם יתבאר בדברי הפנים יפות שכתב ע"ד הרמז י''ל שאמרו המרגלים כי חזק הוא ממנו, ר"ל שחזקתם הוא מאת הקב''ה ע''י כח הקדושה שנפלה ונשבה ביד הכנענים וכו', וכמו"כ מ''ש המרגלים ערים בצורות בשמים כוונו לומר שיש להם כח ותוקף בשמים וא''א להכניעם שהשר שלהם חזק מצד הקדושה, וע"ד שפי' הרמב''ן ז"ל סר צילם מעליהם היינו הכח שיש להשר שלהם מצד הקדושה עיי"ש שהאריך בזה. ולפי''ז א"ש דלא דיבר הכתוב לשון הבאי דעפ''י הרמז והדרש הלשון מדוקדק, ובכוון הוציא הכתוב לשון זה בצורות בשמים דזה הי' כוונת דבריהם של המרגלים, ומ"ש ז''ל דדיבר הכתוב לשון הבאי, לפי שבפשטות המשמעות נראין הדברים בגוזמא וכאילו לא דק, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו ע"כ אמרז''ל דדיברו הכתובים בלשון הבאי, אבל לפי פנימיות התורה אין זה דברי הבאי וכנים הדברים ומכוונים. דכל דבר יש לו שורש ושר למעלה, וע''ז כוונו לומר ערים גדולות ובצורות בשמים.

ועד"ז יתפרש הכוונה בברייתא דמס' כלה הנ''ל, דר"ע ע"י שהעמיד בממונו של ר"ע בתי חינוך לתשב"ר ובתי מדרשות לת"ח העוסקים בתורה והחזיק לומדי תורה, אע"פ שכל זה לא נחשב ולא נקרא בשם עיר בלשון בנ"א, אבל כוחן בשמים גידולה מאוד, והם ערים גדולות ובצורות בשמים וא''ש שר"ע הבטיח לו לר''ע ליקח מממונו עיר או שתים, וכן עשה שקנה בממונו עיירות גדולות ובצורות בשמים, ואין בזה גניבת דעת כלל, (ועיין בדברינו פ' תולדות) מה שכתבנו מיסודו של ק''ז הישמח משה זללה"ה פ' לך דלשון התורה ולשון בנ''א הוי לכ"א כפי בחיבתו, ולבעלי תורה ובני עלי' הוויין דרשות חז''ל הבנה הפשוטה בלשונם כלשון התורה וזהו לשון בני אדם אצלם, ואין בזה גניבת דעת לפי בחינתם ופירשנו בזה מאמה''כ בא אחיך במרמה עיי"ש, וא''ש דלפי בחי' ר"ע ור''ע ולפי בחי' לשון דיבורם, הוי אלו הדברים כנים ואמיתיים ולא הי' בזה גניבת דעת כלל, וע''כ נחה נפשי' דר''ט וא"ל רבי אלופי רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ, שהשיג הכח הגדול שיש למוסדות התורה אלו למעלה והם ערים גדולות בצורות שם, וראה שנשלם תנאו, והיינו דאמרי אינשי על מי שקונה מקום קבוע בביהמ"ד ובביהכנ''ס, נקרא מקום הזה עיר (שעאט) בפי הבריות, ואיך שייך לקרות מקום צר כזה עיר, אמנם ע''י שנעשה שותף בביהכנ''ס ונושא בעול לכל צורכי ביהכנ''ס ועניני הקהל ומוסדות התורה, קונה לו עיר למעלה, דהשורש דלמעלה הוא העיקר, ובכח המצוה שמשתתף לצורכי ביהכנ"ס ומוסדות התורה נקנה לו בשמים ערים גדולות ובצורות, וה"ט שקורין לו עיר בפי הבריות. תמצית היוצא מדברינו ומדברי חז''ל הנ''ל דחיוב גדול רמיא על כל או"א לחזק ולתמוך במוסדות התונה בכל מאמצי כוחו ויותר מיכלתו, ובכי הא לא נתט חז"ל שיעור חומש כלל ואין לו שיעור למעלה, כי שורש כל היהדות תלוי' בחינוך הבנים על טהרת הקודש וברוח ישראל סבא, וזה הי' סיבה להירידה הנוראה בעניני הדת במדינתינו בדור שלפנינו, שחסרו להם ת''ת וישיבות ומוסדות החינוך ע"ד ישראל סבא, ומפני זה ירדו פלאים ל"ע, וכל מי שיעמיק עיונו בהשתלשלות הענינים יבין לאשורו כי זהו השורש והיסוד להעמיד דורות ישראל כשרים נאמנים לה' ולתורתו, ומחויב כ"א להשתדל בכל מאמצי כוחו ובכל מאודו להקים עולה של תורה, וברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת.

הדרן לענינינו לתרץ השגת הראב''ד על הרמב''ם ז''ל, וגם קושיתנו הנ''ל מה שנדר יעקב לעשיו, והלא כבר הי' מוחזק במצוה זו מאבותיו וקיימו האבות כל התורה כולה דהנה אמרז"ל והובא ברש''י פ' ויחי עה''פ בקברי אשר כריתי לי שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה, מבואר שלא נהנה כלום מכל העושר והנכסים אשר הביא מבית לבן, כמ"ש ז"ל שאמר אין נכסי חו"ל כדאי לי, והבאנו כ''פ דברי האגרא דכלה פ' שופטים קבלה מרבותינו דכח הפועל בנפעל, והנהנה מממון הרשעים יגרום לנפשו פעולות זרות כפי כח הפעל הנפשיי מבעלים הראשונים, וביארנו בדברינו במקו''א שלא נהנה יעקב רק מתוספת שפע הבא לו מברכת ה' ולא מנכסי לבן, וזה הי' הבטחת השי"ת אליו ה' ישמרך מעשו ומלבן, שלא תצטרך ליהנות מממונם וממילא תנצל מרעתם עיי"ש.

ופירשתי בזה דברי רש"י ז"ל בפ' וישלח עם לבן גרתי וגו' גרתי בגי' תרי"ג כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיי הרעים וצ"ב דאיך יתקשר דרשא זו עם סיום הפסוק ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעינך, ואיך יהי' הגדה הזאת סיבה למציאת החן, ומנפק"מ לעשו בשמירת המצות, וגם צ"ב מה ששלח לו ויהי לי שור וחמור צאן ועבד וכו', ואדרבה יוסיף קנאתו וחרון אפו של עשו עליו, במה שהודיע לו כבוד עשרו וגדולתו, ומה שפרש"י זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ כבר הקשו הרא''ם והגו"א ממ"ד בב''ק פ' מרובה דשור וחמור מקרי גדולי קרקע עיי''ש. ולדרכינו רמז לעשו בדברים האלו לומר, אל יקנא עינך ולבך על גודל הרכוש והעשירות שהבאתי מבית לבן, ותדע שלא נתקיימה בי עדיין ברכות אבי וכל הרכוש הזה יבואו לידך שאתנם לך, ואיני רוצה ליהנות מנכסי רשע כלום, וזה ששלח לו הרמז תרי''ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיי הרעים, וע"כ אין לי חפץ ברכוש הזה, כי כח הפועל בנפעל, ויגרום פעולות זרות בנפש הנהנה מהם להתמשך אחר מעשיו הרעים של בעלים הראשונים, וז"ש ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך דבשליחות זו רמז לו שכל הרכוש הזה יביע לידך וכן עשה ומיד שלח לו דורן גדול, ורצה בזה לבטל רוגזו כמ"ש להלן כי אמר אכפרה פניו במנחה וגו'.

ועד"ז יתבאר דברי רש''י ז"ל ששלח לו דזו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ, עפימ''ד בגמ' ב"ב (דף י"א ע"א) מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו וא"ל אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותיהם ואתה מבזבזם, אמר להם אבותי גנזו למטה וכו' ובמקום שהיד שולפת בו, אבותי גנזו לעוה"ז ואני גנזתי לעוה"ב, עכ"פ הממון והרכוש שעושים בו צדקה ומצות השם יקרא מן השמים, שנגנז כולו למעלה במקום שאין היד שולפת בו, ובממון שנהנים מהם בעוה"ז יקרא בחי' מן הארץ, ורמז לו שהרכוש הזה אינו אצלו לא מבחי' השמים ולא מבחי' הארץ שלא ארצה ליהנות מהם ולא לעשות בהם צדקה, אלא כולה יגיע לידך כשלימות, והגדה זו הי' למצוא חן בעיניו.

ונקדים עוד מ"ש ק''ז הישמח משה זללה"ה בפ' לך עה"פ ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם, דקיי"ל המציל מן הנהר ומן והגייס הרי אלו שלו, אלא שלפנים משוה"ד יחזיר הדאמרינך בב''מ (דף כ"ד ע'א) והנה אמרז"ל קיים א"א כל התורה כולה ואפי' ע''ת, וקיים בודאי מעשר כספים ומעתה חישב אברהם אבינו איך יעשה בזה, אם לא יחזיר הרי ממדת חסידות ראוי להחזיר, ואם יחזיר איך יבטל מצות מעשר בשביל מדת חסידות, הלא כיון שמן הדין הם שלו כבר נתחייב במעשר, והי' עולה על הדעת שיתכוון מתחלה שאינו רוצה לזכות וא''כ לא יתחייב במעשר, או שיתן ממנו מעשר והנשאר יחזיר למלך סדום, אמנם אאע"ה לא רצה לחסר מצות מעשר בשום אופן וע"כ נתן מעשר משלו והחזיר כל הרכוש למלך סדום, והמעשר הזה הי' ממעדת חסידות, דאחרי שלא זכה בהם לא הי' מחויב במעשר כלל, וז"ש למלך סדום אם אקח מכל אשר לך, ואפי' זכות המצוה ליתן מעשר מממונו לא אקח, אלא אתנם משלי כדי שלא תאמר אני העשרתי את אברם, כי המעשר הוא סיבה להתעשר כמ"ש ז"ל עשר בשביל שתתעשר עכת"ד עיי"ש. ומעתה יוסר השגת הראב''ד ז''ל על הרמב"ם דהי' ראוי לומר באברהם שהפריש מעשר שנאמר ויתן לו מעשר מכל, דמעשר הזה לא הי' א"א מתחייב בו, כיון שהחזיר כל הרכוש ואפשר שמתחלה נטלם ע''מ שלא יזכה בהם, ונתן המעשר ממדת חסידות כנ"ל, וע"כ לא מנה הרמב"ם מצות מעשר באברהם, אלא ביצחק שהפריש בחיוב על ממונו.

וכמו"כ עד"ז יתפרש מה שנדר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, לא על מעשר ממונו ורכושו אמר כן, שכבר החזיק במצות מעשר מאבותיו לא הוצרך לטעמא דנדר, ומהם נתן מעשר יותר מהחומש כמ"ש לעיל דלתלמוד תורה אין לו שיעור למעלה, אמנם אפ''ל דמה שנדר ליתן חומש הי' קבלתו על מעשר שלא יתחייב בו מן הדין, כגון הרכוש שהביא מבית לבן שלא רצה לזכות בהם וליהנות מהם, אלא נתנם הכל לעשו ומן הדין לא יתחייב במעשר, אעפ''כ הפריש מעשר מממונו תחלה והדר שלחם לעשו, כמו שפרש''י עה''פ ויקח מן הבא בידו מן החולין שנטל מעשר כמה דאת אמר עשר אעשרנו לך והדר לקח מנחה עכ"ל רש''י. וז"ש וכל אשר תתן לי וגו' דמלת וכל מיותר ולרבויי אתי, ויספיק לומר ואשר תתן לי, ולדרכנו התכוין לומר דגם מה שתתן לי יותר מכדי צרכי ולא אתכוין לזכות בה לא לצורכי ולא לעשות בהם מצוה, וג''ז עשר אעשרנו לך, ונדר מצוה בעת צרתו לעשות מצוה שלא יתחייב בו מן הדין. ואעפ''כ למדו חז"ל בגמ' כתובות הנ"ל מהאי קרא דהמבזבז אל יתבזבז יותר מחומש, דאל"כ הי' יעקב אבינו מחמיר על עצמו ממדת חסידות ליתן יותר מחומש, ואף שלא הי' מחויב במעשר כלל כנ''ל.

ונבוא לבאר מה שהתפלל יעקב אבינו ושמרני בדרך הזה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (עיין לעיל קושית הכלי יקר ותירוצו בזה), ונל"פ לדרכנו דלא היתה תפלת יע"א שימנע ה' העשירות ממנו, ואדרבה הי' חפץ בה לצורך עבדות ה', אמנם התפלל שלא יכשל על ידה, ושיתן לו השי"ת דעת והשגה אמיתית שלא יהנה מממון הרשעים כדי שלא ילמד ממעשיהם, וגם מה שיתן לו השי"ת בתוספת השפעה מן השמים וממקור הקדושה, גם מהם לא יחפוץ לעצמו כ''א ההכרחי לחם לאכול ובגד ללבוש, והשאר יקדיש להחזקת התורה ולצדקה ולעבודת השם, וז"ש ושמחתי בדרך הזה וגו' ר'ל שלא אלמוד מדרכי עשו ולבן, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, שיתן השי''ת לי דעת והשגה שאדע שמה שהוא שלי וחלקי אינו כ"א לחם לאכול ובגד ללבוש, והשאר כולו לעבודת השי''ת, וכל אשר תתן לי וגו' ריבה במלת וכל, אפי' מה שלא ארצה לזכות בה לא לצורכי ולא לעשות בו מצוה, אעפ"כ ממדת חסידות עשר אעשרנו לך. ועתה נפרש מאמה''כ בדברי בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה (עיין לעיל קושיא ד') ויתבאר בהקדם מ"ש בספה''ק קדושת לוי בדרושים לחג השבועות עה''פ ה' מסיני בא וזרח משעיר וגו' ואמרז"ל מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון וכו' ולא קבלוה אלא ישראל, ולכאורה קשה למה החזיר הקב"ה אחריהם, היתכן לומר שאם היו רוצים הי' נותן להם, אמנם טובה גדולה עשה הבוי"ת לישראל בזה, דהנה עשו שלא רצה לקבל לא תרצח וכן ישמעאל לא רצה לקבל צווי לא תנאף, אמנם יתר התורה הי"ל קצת חשקות לקבל ולכן נשאר הרשימה בין האומות מהתשוקה שהי' להם בשעת מתן תורה, והפעולה מזה כשמדבר איש הישראלי עם הגוי, ממשיך הישראל מן הגוי רשימה שיש בו מקצת חמדתו שהי' בו אז לקבל התורה, וממשיך ממנו מקצת הקדושה שיש בו, הגם שישראל בלא זה הם קדושים, מ''מ גם זה טוב כמשל לעשיר שיש לו מאה אלפים אדומים, אעפ''כ כשמייתר עוד אדום זהב א' ג"כ טוב לו עכ"ל ז"ל. ואפ"ל עוד טעם מה שנצטרכו ישראל להמשיך התשוקה הזאת לעצמם אע"פ שאין זה נחשב לכלום בערך תשוקתם, אמנם כל שכרם של עכו''ם בעוה''ז כענין ומשלם אל שונאיו אל פניו וגו', אבל ישראל כל שכרם רק בעוה"ב, דהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם וע"כ ע''י שממשיכים ישראל התשוקה הזאת לעצמם, ועיקר תאות האומות הי' ע"מ לקבל פרס, מזה יבואו לבחי' יראה חיצונית על מנת לקבל פרס כמ''ש הקדושת לוי, ובחי' יראה זו משתלמת שכרה בעוה"ז גם יזכו ויעלו חלקם של אוה''ע שמגיע להם משכר עוה"ז על התשוקה הזאת.

ואפשר דכמו''כ בחי' זו הי' ביעקב ולבן, דאמחז"ל במד"ר סו''פ ויצא וישב לבן למקומו לסורו, וכתב היפ''ת ואע"פ שלא מצינו שקודם לכן הי' פרוש מע"ז, מ''מ מסתמא כ"ז היות יעקב בביתו הי' פרוש קצת מדרכיו הרעים וכו' ואפשר שכנגד היום הזה קאמר, כשדיבר ד' עמו הפך לבו קצת וכו' כי מי זה האיש אשר ידבר ד' עמו ולא ירא אלקים, וכששב לביתו חזר לסורו כתמול שלשום עכ"ד היפ"ת, עכ"פ כ"ז היות יעקב עמו הי"ל קצת בחי' יראה ובחי' השתוקקות, ויעקב אבינו המשיך והוציא ממנו אותו התשוקה וניצוץ הקדושה, וזכה גם במדת שכרה שמשתלמת בעוה''ז, וזה שהתרעמו בני לבן עליו שהם ידעו והשיגו דמצותיו של יעקב הם גדולים בעחכם וא'א שישולם שכרם בעוה"ז, דכל העולם ומלואה לא ישוו בערכם, ועתה שראו שנתעשר יעקב ויפרוץ האיש מאוד, הבינו שזכה לזה ע''י שלקח גם המצות ובחי' היראה של אביהם, ושכרה משתלמת בעוה"ז כנ''ל, וז"ש לקח יעקב את כל אשר לאבינו, כל רבויא הוא, דלא רק שלקח ממונו ורכושו, אלא גם קצת התשוקה ובחי' היראה שהי"ל לקחם יעקב לעצמו הן ושכרן, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, ר''ל מאלו המעשים טובים שלקח מאבינו עשה את כל הרכוש כי משכר מצותיו א"א שישולם בעוה''ז כלום, דכל העולם כולו אין כדאי לזה.

ואפ''ל עוד בזה עפי"מ שפירשתי כבר דרז"ל במס' (ב"ב קכ"ג ע"א) וירא ה' כי שנואה לאה מאי שנואה אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה ממאה לא דיבר הכתוב, בגנות צדיקים דיבר הכתוב, אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפני' ויפתח את רחמה עכ"ד הגמרא, ולכאורה עדיין צ''ב דאם לזה התכוין הכתיב לא הי"ל לסתום אלא לפרש, ובקרא לא הוזכר מעשה עשו כלל, ולפי משמעות הפשוע קאי שנואה על לאה והקושיא במקומה עומדת איך ידבר הכתוב בגנות צדיקים, ובמהרש"א בח"א שם הביא דאיתמר בב"ר כי שנואה היא שהכל שונאין בה (בדפוסים שלנו הגירסא הכל סונטין בה פי' מליזין עלי' עיי"ש) עכ''פ לפי פשוטו עדיין קשה למה יספר הכתוב בגנות צדיקים. ופירשתי עפימ"ש שם בגמרא לעיל מני' ועיני לאה רכות וכו' אילימא רכות ממש אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב ובגנות צדיקים דיבר הכתוב, אלא א"ר אלעזר שמתנותי' ארוכות בכהונה בלוי' במלכות, רבא אמר לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה שהיתה שומעת וכו' שהיו אומרים ב' בנים לרבקה וכו' גדולה לגדול וכו' והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיני' עכ"ל הגמ', וכמו''כ יתפרש כי שנואה לאה גם לפי פשוטו, ולעולם שנואה ממש והכל שונאין בה כמ"ש בב''ר, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, וסיבת השנאה הי' לפי ששנואין היו מעשה עשו בפני', ומקומה אנשי רשע היו ע"כ היתה שנואה בעיניהם, והדרש והפשט בקנה א' עולים וא''ש. וכמו"כ יתפרש מ"ש בילקוט (יחזקאל א') יחזקאל בן בוזי הכהן שהיו מבזים אותו וכו' וע"כ נקרא בן בוזי, ולכאורה למה יספר הכתוב בגנות צדיקים, אמנם זה שבחו, דלמה בזוהו לפי שהוכיחם על ע"ז כמשה"כ איש שקוצי עיניו השליכו וגו', והי' מוכן לקבל על עצמו כל בזיונות שבעולם על קדושת שמו ית', ואין לך שבח גדול מזה, והזכיר ככתוב הבזיון הזה על שם שבחו.

ועד"ז יתבאר דברי המכילתא בפ' יתרו והובא ברש''י ז''ל עה"פ חותן משה מתחלה הי' משה מתכבד שחמיו שנא' וילך משה וישב אל יתר חותנו עכשיו חמיו מתכבד בו וכו' אמר אני חותן משה, ולכאורה מהו כל הכבודה הזה, ואיך הי' משה מתכבד בחמיו והרי הי' יתרו מנודה ומבוזה מכל העיר ומכל אנשי מדינתו כמשפרש''י עה"פ ויבואו הרועים ויגרשום, ואם נתייחס משה אחריו בודאי לא הי' נתכבד עי''ז בעיני הבריות, אמנם זהו שבחו של יתרו שהי' מבוזה ומנודה בעיני הבריות על שפירש מע"ז והוא כבודו, וע''כ הי' משה רבינו מתכבד בחמיו שהוא חותן יתרו שקבל על עצמו מסנ"פ כזו להתבזות בלהיות מנודה מכל בני מדינתו בשביל פרישתו מע"ז ואין לך כבוד גדול מזה. ועד''ז יתפרש הכתוב הנ"ל לקח יעקב את כל אשר לאבינו וגו' דהנה לבן ביקש לעקור את הכל, ורצה להכניע כח קדושתו של יעקב, והי' נבזה בעיניו נמאס דרך צדיק והשפיל וביזה את יעקב ואת דרכו הקדושה, אך יעקב אבינו לא שם לבו אל כל זאת, ואדרבה עוד נתכבד בזה והי' חשיבות בעיניו ונייח לנפשי' שהתבזה על כבוד שמו ית', וזה הרע לבני לבן מאוד שראו שלא עלתה בידם להיצר לו ובחנם נתייגעו על ככה, ולא עוד אלא שיעקב אבינו שמח ונתכבד בזה, וז''ש לקח יעקב את כל אשר לאבינו כמו שפירשנו לעיל שכל דבר טוב ובחי' היראה והתשוקה שהי''ל הוציא יעקב הניצה''ק ממנו ולקחם לעצמו, ועוד התרעמו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, ר''ל מאשר אבינו השתדל לבזותו ולגנותו עשה לעצמו כבוד גדול ולחשיבות הוא בעיניו, וכן דרך עובדי ה' באמת שלכבוד ולתפארת הוא בעיניהם אם מתבזים לכבוד שמו ית'.

ומשם באתה לתרץ קושית הרא"ם והאוהחה''ק (עיין קושיא א' וב' הנ"ל) ויבואר עפ''י מ"ש רש"י ז"ל בשם מדרש רז''ל יעקב קראו לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלים אלא שנעקר הר המורי' ובא לכאן וכו', ואיתא בב"ר (סו''פ ס''ע) ואולם לוז שם העיר וגו' היא לוז שעלה סנחרב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה, היא לוז שלא שלט בה מלאך המות מעולם, הזקנים שבה מה עושין להם, כיון שהם זקנים הרבה מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים, א"ר אבא ב''כ למה נקרא שמה לוז שכל מי שנכנס בה הטריף מצות ומע''ט כלוז, ורבנן אמרי מה לוז אין לה פתח, כך לא הי' אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר וכו'. וביפ''ת תמה דאם נמצא כן בעולם מקום שלא שלט בו מה''מ, איך לא קפצו כל העולם לשבת בארץ ההוא, והיום הזה איך לא נשמע מעלת הארץ ההוא ונדחק לתרץ עיי''ש, ובנזה"ק כתב דאגדה זו מכוונת למ"ש בפ' חלק (דף צ"ז ע''א) אמר רבא מריש הו"א ליכא קושטא בעלמא, אמר לו ההוא מרבנן ורב טבות שמי' וכו' זימנא חדא איקלעי לאתרא דשמי' קושטא ולא הו' משני בדיבורייהו, ולא הי' מיית אינש מהתם בלא זימני' וכו' עיי"ש, ואפשר שזה הוא עצמו מקום העיר לוז ולא נתקיים בה אלא דובר אמת מגיד משרים, ועד"ז יתיישב מה שתמה היפ''ת כנ''ל. ול''נ דלא קשה מידי דמבואר במדרש שלא הי' אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר, וקרוב הדבר לומר כי מקום זה הוא נסתר בין הרים הרמים המסובב בימים ונהרות ונעלם ונסתר מעין כל, ומאת ה' היתה זאת להסתירה לבל יקפצו שם בנ"א שאינם הגונים דוברי שקר, ומקום זה אינו ראוי לקלוט אלא דוברי אמת, וכמעט זה לא נמצא אלא א' בעיר וב' במשפחה, וכל יושבי העיר היו זרע אמת, צדיקים וישרים, וכמ''ש במדרש שכל הנכנס בה הטריף מצות ומע"ט ולפיכך נגלה מקום זה ליעקב אשר מדתו הוא אמת כדכתיב תתן אמת ליעקב וכו' עכ''ד הנזה''ק ז"ל. ומעתה לפי''ד ז''ל נעקר הר המורי' ובא ללוז דהוא אתרא דשמי' קושטא ומעתה יתורץ מה שהעלים הכתוב באמתו ויפגע במקום ולא פירש באיזה מקום (עיין לעיל קושיא א') ולדרכנו מפני שבחי' אותה המקום אשר נזדמן עכשיו ליעקב אבינו הוא נעלם ונסתר מעין כל חי, ע''כ לא גילהו הכתוב והזכירו בלשון נסתר.

ויתורץ קושית האוהחה''ק (עיין קושיא ב') מה ששינה הכ' בסדר המקראות לכתוב ויפגע במקום אחר וילך חרנה, דהנה יע''א יצא מאתרא דשמי' קושטא שהוא מקור האמת ומשם בא לחרן אצל לבן הארמי מקור השקר וכל אנשי העיר היו רשעים, אמנם יעקב אבינו לא זז ממידתו מדת האמת גם בהגיע לחרן והי' מסובב באנשי רשע, אבל נשאר על עמדו ובבחינתו הראשונה כאשר הי' באתרא דשמי' קושטא, ומעתה בין נבין מה ששינה הכתוב סדר המקראות לכתוב ויפגע במקום אחר וילך רחנה, דאלו נאמר ויפגע במקום, ואח''כ וילך חרנה הי' נראה שאח''כ עקר דירתו ודעתו מאתרא דשמי' קושטא וקבע דירתו בחרן שהוא מקור השקר, ודרך העולם להתנהג כמנהג אנשי מקומו ומידותיה כמ"ש אזלת לקרתא זיל בנימוסה, אמנם ביעקב אבינו לא הי' כן, אלא אף אחרי שבא לחרן שהוא מקור השקר, הי' דבוק במדת האמת ולא זז ממנו אפי' זיז כ"ש, ונהג כמנהג אתרא דשמי' קושטא שיצא ממנו, וע''כ שונה הכ' הסדר וכתב אחר וילך חרנה ויפגע במקום, שגם אח"כ הי' דבוק בקדושת המקום שיצא משם ולא זז ממדת האמת אפי' כ"ש, וזה לימוד דעת לדורות הבאים שגם אם יהיו מסובבים בעלמא דשקרא אל ינהגו כמנהג המקום הזה, אלא יהיו דבוקים במדת האמת ולא לזיז אפי' זיז כ''ש מדרכי האבות הקדושים.

מאמר ד

ויפגע במקום פרש''י לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקו''א הוא הר המורי' וכו' ולהלן כתב רש''י ז"ל אומר אני שנעקר הר המורי' ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין, שבא ביהמ''ק לקראתו עד בית אל וזהו ויפגע במקום, וא"ת וכשעבר יעקב על ביהמ''ק מדוע לא עכבוהו שם, איהו לא יהיב לבי' להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו וכו' כי מטא לחרן כו' יהב דעתי' למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הדרך עכ"ד רש"י ז''ל, ולכאורה הא גופא קשיא כשעבר יעקב על ביהמ"ק איך לא יהיב לבי' להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, והרמב''ן ז''ל טען ואמר לא נראו לי דברי הרב שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם שבא ביום א' לחרן וכמ''ש בסנהדרין וכו' כיון דהרהר בדעתי' למיהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום ופי' ומה טעם שיקפוץ הר המוריה ויבא עד בית אל אחר שיטרח יעקב לחזור מחרן ועד בית אל מהלך כמה ימים ע"כ קושיתו על דברי רש"י ז"ל עיי"ש.

אמנם יתבאר כ"ז בהקדם מ"ש בספה''ק צמח ד' לצבי (הו"ד בדברנו בכ"מ) שמקום המקדש וירושלים ע''י טומאת העכו"ם השוכנים עלי' נתחלפה הארץ וקדושת הארץ נסתלקה מעלי' ונתקפלה והלכה לה, ובא לשם רצועה מארם וכו' וכעי''ז מבואר מדברי רש''י ירמי' ד' (עיין בספרי ויואל משה מ"ב סי' קכ''ט העתקתי דבריו באריכות), וכעי"ז כתב הערבי נחל פ' שלח דזה הי' טעות המרגלים, דבעת שהיו ישראל במדבר נסתלק הקדושה וההשגחה מא"י, כי הכל בא למקומם של ישראל במדבר, ונשארו הכנענים בלי השגחה ומסולקין מן הקדושה וע"כ היתה המדונה אז ארץ אוכלת יושבי' עיי"ש, ועפי"ז יבואר מה שעבר יעקב על ביהמ"ק ולא יהיב לבי' להתפלל שם, לפי שנעקרה קדושת המקום משם בחילוף ארצות ע''י טומאת האמורים השוכנים עלי', ויעקב עבר דרך שם ולא הרגיש קדושת המקום עלי', והשיג שנעקרה משם למקו''א, ע"כ לא יהב דעתי' ולבי' להתפלל שם.

ונקדים עוד מה שהבאנו לעיל מ''ד בב''ר לוז לא שלט בה מלאך המות מעולם וכו' וכל מי שנכנס בה הטריף מצות ומעשים טובים כלוז וכו' ולא היה אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר כו' ובנזה''ק כתב דהוא אתרא דשמיה קושטא שאמרו בגמ' סנהדרין (צ"ז ע''א), והי' מקום זה נעלם ובנסתר מעין כל חי ומאת ד' היתה זאת להסתירה שלא יקפצו בה בנ"א שאינם מהוגנים דוברי שקר וכו', ובזה סרה תלונת הרמב''ן ז''ל על רש''י במה שטען מה טעם שיקפוץ הר המוריה עד בית אל אחר שטרח יעקב לחזור מחרן עד בית אל מהלך כמה ימים, וזה הכריחו לפרש שלא קפצה הר המוריה ממקומו אלא קפצה הארץ ליעקב ובא ביומו להר המוריה, ולדרכנו יצדקו דברי רש"י ז"ל בטעמן, ואפשר לומר דמעיקרא על כן לא יהיב יעקב דעתיה להתפלל שם בהר המוריה לפי שנעקרה קדושת המקום משם על ידי טומאה של האמורים השוכנים בה, וע"כ לא רצה רש"י ז"ל לפרש קפיצת הארץ כדרך הרמב"ן ז"ל שע"י קפיצת הארץ חזר יעקב להר המורי' להתפלל שם, דקשיא לי' מעיקרא אמאי לא יהיב דעתי' להתפלל שם כקושייתנו הנ"ל, ע''כ פרש"י ז''ל שנעקרה הר המורי' ובא ללוז, ולפי שהי' המקום ההוא נעלם ונסתר מעין כל חי כמבואר במדרש ובנזה"ק הנ"ל, ולא נתיישבו בה האמורים ועוע"ז, ע"כ נתקפלה לשם קדושת הר המורי' ובאה לשם בחילוף ארצות, ושם נגלה אליו השי"ת במראה הסולם והי' המקום ההוא ראוי' להשראת השכינה, וע''כ התפלל יעקב אבינו במקום הזה, ותמה ואמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, שעכשיו נתוודע לו שנעקר הר המורי' וקדושת המקום ובא לכאן.

מאמר ה

באופן אחר אפ"ל בהעיר ע"ד בענין הפרשה ויצא יעקב מבאר שבע וגו' במד"ר נשב''נ פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב בי' ויקח העבד עשרה גמלים וגו' ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד וכו' חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי ח"ו לית אנא מוביד סברו מן בריי אלא עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ וגו' ד' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן ישמור את נפשך ממלאך המות ד' ישמר צאתך ובואך ויצא יעקב, וצ"ב (וכבר נפרעו הדקדוקים לעיל).

ב) גם סיום המדרש צ"ב, מה שמסיים ישמר את נפשך ממלאך המות, ולכאורה מה ענין מה"מ כאן, ואם כוונתו על עשו הלא הזכיר כבר למעלה עשו ולבן. גם מה שמסיים ד' ישמור צאתך ובואך ויצא יעקב צ"ב.

ג) ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא יידעתי, ולכאורה איך אפשר שיע"א לא ידע מזה המקום שהוא הר המורי', ומפרשה לעיל משמע שזה המקום הי' ידוע לכל, שפי' ויפגע במקום, לא הזכור באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, משמע שמזה ידעו כולם ואיך אפשר שמיע''א נעלמה ידיעת מקום המקדש, ובאמת ממה שכ' רש''י להלן בשם הגמ', אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו מבואר להדיא שידע קדושת המקום ובגמ' אמרו לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה, מבואר שאברהם ויצחק ידעו מזה, ואיך אפשר שליע''א לא הי' נודע קדושת המקום עד עכשיו.

ד) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים, וקשה מדוע אמר בלשון שלילה, אין זה כי אם בית אלקים, והיל''ל מקום זה הוא בית אלקים.

ה) הרא"ם כתב לתרץ השגת הרמב''ן על רש''י בענין קפיצת הארץ (הובא לעיל) שרש''י ז''ל סובר שלא בא לקראתו רק עד לוז כדי שיתפלל יעקב בשניהם יחד, וענין הקפיצה לא הי' כדי להקל לו טורח הדרך אלא כדי שיתפלל תפילה אחת בשני המקומות הראויות להתפלל בהן, עיי"ש דבריו בארוכות. אבל עדיין צ''ב דלמה הי' הכרח שיעקר הר המורי' ממקומו ויבוא לעיר לוז, ואדרבה מן הראוי הי' להיות להיפך שעיר לוז יבוא להר המורי', והרי הר המורי' מעולה יותר שי''ל קדושת המקדש, והי' יכול להתפלל שם תפילתו בשני המקומות כאחד.

אמנם יתבאר כל הענין עפי''ד הנזה"ק הנ''ל, דהאמנם מעלת הר המורי' יתירה על לוז, שעתיד להיות בו מקום המקדש, אולם לעומת זה הי' מקומה נגלה לכל, ואף מי שיש בו מדת השקר הי' יכול להגיע לשם וע''כ אפשר דלא הי' השראת השכינה שם תמידית ונצחית, וע''ד שכתב ק''ז היש''מ זלה"ה (בפרשת משפטים) הטעם שמוציאין את הבעלי דינין לחוץ, כי א''א לירד לעומק הדין אם לא בהשראת שכינה וכר, ומסתמא חד מינייהו משקר, ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו, וגורם סילוק השראת השכינה עיי''ש, אולם עיר לוז אף שהפלגת קדושתה אינה גדולה כל כך כמו קדושת הר המוריה, אבל לעומת זה יש לה מעלה גדולה, שהוא מקום משומר ממידת השקר לגמרי, ושם שולט תמיד רק מדת האמת, לכן אפשר להיות שם תמיד השראת השכינה, וכתב הנזר הקודש שלפיכך נגלה מקום זה ליעקב מפני שמדתו הוא מדת אמת כדכתיב תתן אמת ליעקב, ובזה יובן כל הענין דכיון שהי' צריך להתפלל על שני המקומות כאחד, מוכרח הי' שיעקר הר המורי' ממקומו ויבוא לעיר לוז, ולא הי' יכול להיות להיפך שעיר לוז יבוא על מקום הר המורי', כי כל זמן שמדת השקר שולטת בעולם מוכרחת עיר לוז להיות נעלם ונסתר מעיני בני אדם, כדי שתהא משומרת ממדת השקר.

וזהו שאמר יעקב ואנכי לא ידעתי, שלא ידע שיש מקום בעולם שלא ישלוט שם מדת השקר, שעיר לוז נתגלה לו אז, ועד עכשיו לא ידע ממנה, ועד אז חשב גם הוא כרבא דליכא קושטא בעלמא, עד שבא לעיר לוז, ששם הוא מקור האמת, וראה שם התגלות השכיבה, אז נודע לו שיש מקום בעולם מבלי שישלוט שם מידת השקר, וע''ז אמר אנכי לא ידעתי ולא על הר המורי', שמהר המורי' ידע מכבר גם קודם לכן שהוא מקום המקדש, וזהו שאמר אין זה כי אם בית אלקים, כוונתו לשלול שבמקום הזה אינו שולט רק מידת האמת בלי שום תערובת, משא''כ בהר המורי' הי' שולט גם תערובת שקר כנ"ל, ויובן לפי דרכנו למה לא התפלל מקודם שם, מפני שעדיין לא הי' אז הר המורי' בעיר לוז, ויעקב אבינו מדתו אמת הזמינו לו מן השמים שיתפלל תפלה זו לדורות במקום שמשומר ממדת השקר, לכן הי' מוכרח להמתין עד שיעקר הר המורי' ממקומו ויבוא לעיר לוז.

ואיתא בתנדב"א (סדר אלי' זוטא פ''ג) הכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ מן מדת כשקר ומדת העולה שלא ברא ושלא עשה אותם הקב"ה, ובפי' זקוקין דנורא שם כ' כי כאדם בודה השקר מלבו ועול אדם עושה מעצמו, וכתב עוד שם כזיקוקין ונראה דזהו מאמרם ז"ל חותמו של הקב"ה הוא אותיות אמת, ולכן אחז''ל קושטא קאי שיקרא לא קאי משום דלא ברא הקב"ה מדת כשקר כמ''ש דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ואמרו חכמינו ז''ל דאין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה נראה וכו' דלכך בראשית ברא אלקים סופי תיבות אמת למפרע, לרמז על זה שהכל ברא הקב"ה במדת אמת וכו' והוא מדת יעקב כמש"כ תתן אמת ליעקב וכו' חוץ מן מדת השקר וכו' עיי"ש.

ונקדים דברי ק''ז הייטב לב זלה"ה, בפ' בהר עכ''פ וכי תמכרו ממכר לעמיתך, ותוכן דבריו על פי מ"ש הבעש"ט הקדוש זלה"ה רעבים גם צמאים, לפי שנפשם בהם תתעטף מפני שטמון בכם בחי' הנפש השייך לשורש נשמתו, ע''כ נפשו יכסוף אל המאכל ההוא להעלות הניה"ק משם וכמו''כ בענין מקח וממכר כל אחד עוסק במסחר החביב לו, כי באותו דבר יש בו ניצכ''ק של נפשו, ע"כ יחפוץ בה יותר, ולפי''ז הוה ס"ד לומר דאותו כח הרוחני השייך לשורש נשמתו, כיון דאין ערך לשוויו, אין בו דין אונאה, לזה הזהיר ככתוב אל תונו עייש''ד, והנה יעקב אבינו ע"כ ידע שצריך להוציא מלבן רכוש גדול השייך לשורש נשמתו, אולם כי' ירא שיצטרך להשתמש ח"ו באונאה וברמאות, והגם שמן כדין הי' מותר לו לכשתמש עם לבן ברמאות כמו שכתבו המפרשים מפני שלבן שינה את התנאי שביניכם, וכמו שאחז''ל (מגילה י''ג ע''ב) אי רמאי הוא אחיו אנא ברמאות וכו' ועם עקש תתפל כתיב, מכל מקום הרי אחז"ל (יבמות ס''ג) ברב דהוה קא מצערא לי' דביתכו וכו' את לא תעביד הכי שנאמר למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו ע''כ, וכתב המהרש"א ז"ל ר''ל גם כי הכא שראוי לומר לכבוד אביו שקר מכל מקום כדי שלא ירגיל האדם בכך לא יאמר שקר גם בככ''ג עיי''ש, מבואר דאפילו במקום שמותר לומר שקר מכל מקום מן הראוי שלא להשתמש במידה זו, ובפרט יעקב אבינו ע"כ אשר מדתו מדת אמת, בודאי לא רצה להשתמש ברמאות.

ובזה יתבאר המדרש שיר למעלות אשא עיני אל כהרים וכו' אליעזר עבד אברהם בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב בי' ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו, דהיינו שרכושו הי' מצד הקדושה שלקח הכל מאברהם אבינו ולא הי' לו להתיירא כלל מלבן, אבל אני לא נזם אחד וכו',,מאין'' יבא עזרי, כלומר שהרי כל דבר הוא בריאה מהקב"ה חוץ מן השקר והעולה כנ"ל בתנדב"א ומה שאינו בריאה מהקב''ה הוא אין והבל, ואין לו קיום נצחי, וע''ז הי' מתיירא יעקב אבינו שיצטרך להשתמש עם לבן ברמאות, ורק באופן זה יוכל להוציא ממנו מה ששייך לשורש נשמתו, וכי' מתיירא שלא יהי' רכושו מצד הקדושה כיון שלא בא לידו ע"י מדת האמת וממילא לא יהי' לו קיום נצחי והוא רק בבחי',,אין'', חזר ואמר וכו' לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, שהובטח מאת הקב"ה שככל יבא ממקור האמת ממה שנברא ע"י הקב"ה בעצמו, וזהו שאמר עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, דהיינו כמו ששמים וארץ נבראו רק ע''י הקב''ה בעצמו ולכן יש לכם קיום נצחי, בבחי' זו תהי' ג''כ ישועתו.

וז"ש ד' ישמרך מעשו ומלבן, שהקב"ה הבטיחו לשמרו מהם שלא יצטרך לילך בדרכיהם ולהשתמש במידת השקר ח''ו, וממילא ישמור את נפשך ממלאך המות, כמוש"כ הנזה"ק על עיר לוז שלכן לא שלט בה מלה"מ מעולם ששם הוא מקור האמת ומידת האמת מגין עליכם, ויעקב אבינו נתגלה לו עיר לוז מפני שמידתו מידת אמת, וכיון שהובטח מהקב''ה שלא יצטרך לפגום ח"ו במדת האמת אצל לבן הרשע, ממילא לא ישלוט בו מלה"מ לעולם, וע"ז מסיים ד' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם שכל יציאתו וביאתו נשמר מהקב"לה והכל מושגח מאתו ית', ומה שהוא מהשי"ת הוא מעתה ועד עולם נצחי ומתקיים לעולם, וגם הגאולה העתידה תהי' בזכות יעקב כמו דאיתא במדרש יגל יעקב ישמח ישראל שהגאולה תהי' בזכותו וכחו שהוא מדת אמת, השי"ת יכינו לראותה במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב''א.

מאמר ו

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וגו', במד"ר ר' שמואל ב"ר נחמן פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני, מאין יבוא עזרי, אליעזר בשעה שהלך בלהביא את רבקה מה כתיב בי' ויקח העבד עשרה גמלים וגו' ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד וכו' ריב"ל אמר שילח עמו אלא שעמד עשו ונטלו ממנו, חזר ואמר מה אנא מובד סברי מן בריי ח"ו, לית אנא מובד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' וגו' ה' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן, ישמור את נפשך ממלאך המות וכו' עכ''ל המדרש ואומר דרשוני וחיו, דמהו הכוונה חזר ואמר לית אנא מובד סברי מן בריי, ומתחילה מאי קסבר, וכי אבד ח''ו בטחונו בהשי''ת אפילו רגע אחד, ואפילו במחשבה קלה, היצוייר כן.

ב) גם ראוי להבין מה שהי' מתאונן ודאג על חסרון הממון, שאמר אני אין בידי לא נזם א' ולא צמיד א', והלא עיקר היראה והדאגה הי' אצלו מה שהי' מתיירא מעשו ומלבן, כמבואר בפסוקים ובדרשות חז"ל, וע"כ ברח מעשו שהי' מתיירא שמא יהרגנו, גם הי' מתיירא שלא ילמוד מדרכי לבן כמ''ש רז"ל, שהי' ידועים לו דרכי לבן וכח כשפיו, וא"כ דאגת הממון אינה כלום בגדר סכנת הגוף והנפש, ולמה הזכיר כאן דאגת הממון שהוא טפל, והניח את העיקר יראת הסכנה מעשו ומלבן ולא הזכירו כלל.

ג) גם יש להבין מה שסיים ה' ישמרך מעשו ומלבן, ישמור את נפשך ממה''מ, שלכאורה אין לו שייכות ואין זו תשובה על מה שדאג ואמר אין בידי לא נזם א' ולא צמיד אחד.

ד) להלן בפ' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו' במס' חולין (צ"א) כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, ופרש''י מאבני משמע טובא שהיו אבנים הרבה, וכתיב ויקח את האבן דמשמע א', א"ר יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים, וכל א' וא' אומרת עלי יניח צדיק זה את ראשו, תנא וכולן נבלעו באחד, עכ''ד הגמ', ובמד"ר הביאו רש''י ז''ל בפי' עה''ת עשאן כמין מרזב סביב לראשו התחילו האבנים מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק זה את ראשו וכו', והקשו המפרשים כי דבר זה רחוק מן המציאות שהאבנים יריבו זע"ז, ואבן דומם יבקש עלי יניח צדיק את ראשו, והלא אין בהם דעת להיותן בעלי השגה כזה, גם לא ניתן בהם כח הדיבור להיות כל אחד אומרת כן, כי לא נמצא מציאות כזו לא בפסוקים ולא בדרשות חז''ל, שידבר האבן ויריב ריב, והוא דבר רחוק מן השכל, ואם הי' בדרך נס למה יעשה ה' נס זה, ומה צורך בו. והנה מצינו במס' חולין (ז.) ברפב"'י שדיבר עם גינאה נהרא והוא השיב אמרותיו לו, ופי' התוס' שם שמא שר של ים השיב לו כך, אי נמי רפב''י הי' מחשב בלבו שמפני טענה זו אינו ציית לדבריו, וכענין זה צריך לפרש בפ"ק דע"ז (י"ז) גבי ר' אליעזר בן דורדיא דאמר שמים בקשו עלי רחמים והם השיבו לו, עכ"ד התוס', הרי דלא ניחא לי' לתוס' לפרש הדברים כפשוטן שהנהר השיב אמרותיו לו, וכן שהשמים השיבו לר' אליעזר בן דורדיא, לפי שאין הקב"ה משנה טבעי הנבראים שלא לצורך, וכן מצינו באמירת הנחש אל חו' שנתחבטו כל הראשונים בזה, דאם הי' כן דרך מופת ונס, למה לא אמר הכתוב ויפתח ה' את פי הנחש, כמ''ש ויפתח ה' את פי האתון, ויש מפרשים שם שהי' ע''י מלאך, ורז''ל אמרו (בפדר"א פי"ג) שהי' ס"מ רוכב עליו, וכתב הרד"ק שהוא סוד נסתר, עכ"פ לא ניחא להו לפרש הדברים כפשוטן, כי לא נמצא נס כזה רק אצל פי האתון, וגם שם גילו לנו חז"ל שהי' נברא בע''ש בין השמשות, ותחלת הבריאה הי' כן, ואין זה השתנות בטבעי הנבראים,מכ''ש כאן באבנים שהם דומם ופחותין ממדרגת בע''ח, ואיך יצוייר שהיו האבנים מריבות ומדברות זע"ז, גם למה הי' צורך לעשות נס זה שלא כדרך הטבע, והמהר"ל מפראג זלל"ה כתב שיש בזה סוד עמוק, וכן כתב היפ''ת, והנזה''ק כתב שקרוב לומר שזה נאמר על שורשן של אבנים ומזלן למעלה וכו'.

ה) במד"ד (פ' ס''ח סי"א) איתא באופן אחר וז"ל ר' יודא אמר י"ב אבנים נטל, כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד י"ב שבטים, אמר אם מתאחות הן י"ב אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים, והקשה היפ"ת שאין דרך לבקש גם נגלה כזה שלא כדרך הטבע, וגם למה הי' צריך סימן ומבחן על זה אחר שכבר הובטח עלי' מהבוי"ת כמ"ש בעצמו כך גזר הקב''ה שהוא מעמיד י"ב שבטים, בדיבור שהוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר, וגם צ"ב איזה שייכות וקשר יש בסימן זה, שאם יתאמו האבנים זל''ז, ידע וישפוט שעתיד להעמיד י"ב שבטים, ומה ענין האבנים לענין השבטים, ועכ"פ צריך שיהי' קצת בחי' התדמות בהרומז אל הדבר הנרמז בו.

ו) בפדד''א (פ' ל''ה) הובא מדרש הנ''ל בסגנון אחר וז''ל לקח יעקב י''ב אבנים וכו' להודיעו שעתיד זה לעמוד ממנו י"כ שבטים, ונעשו כולן אבן אחת להודיעו שכולם עתידים להיות עם אחד בארץ ע''כ, מבואר שהקב"ה עשה לו סימן זה לאות ולהודיעו כי יתקיים הבטחתו שעתיד להעמיד י"ב שבטים, ושיתאחדו להיות גוי א' בארץ, ואינו מוזכר שיעקב ביקש על נס זה לאות ולסימן שיתקיים הבטחתו כמ'"ש במדרש הנ"ל, וצריך ביאור איך אפשר להשוות דברי חז"ל שיהיו כולם עולים בקנה אחד ולכוונה אחת, כי בגמרא אמרו שהיו האבנים מריבות, ובמד"ר אמרו שיעקב ביקש זה לסימן, ובפדר''א מבואר שהקב''ה עשה כן לסימן, גם איזה סימן ורמז יש במה שנעשו כולן אבן אחד שעתידים להיות ישראל גוי א' בארץ, וכל הענין צריך הסבר.

ז) להלן כפ' הבה את אשתי כי מלאו ימי וגו' פרש''י מלאו ימי שאמחה לי אמי, ועוד מלאו ימי שהרי אני בן פ"ד שנה ואיבתי אעמיד י"ב שבטים וכו' והקשה הרמב''ן ז"ל דאין זו טענה לגבי לבן ומה איכפת לי' בטענה זו, דבשביל ששלמו הימים שאמרה לו אמו, גם מפני בזקנתו לא יתן לו בתו קודם זמנו שהתנו ביניהם, ודי שיקיים תנאו בזמנו, ולמה לא פירש רש''י מלאו ימי על שני העבודה והתנאי שנשלמו, כמ"ש אונקלס ארי שלימו יומי פולחני. והמזרחי והגו"א מתרצים שחשש יעקב לבוא בטענה וזו ששלמו ימי עבודתו, שמא יעבירנו לבן בדברי רמאות, וירחיב לו את הזמן, או ידחה אותו להמתין לאחר הזמן, ע"כ בא בטענות אלו שא"א לו להמתין ולהרחיב את הזמן בשום אופן עיי''ש, אבל אכתי קשה למה לא חש יעקב שאדרבה טענה זו לא ותקבל על לב לבן, כי מה איכפת לי' ללבן אם לא יקיים ציווי אמו, או אם לא יעמיד י"ב שבטים, ואדרבה ניחא לי' בכך, ויותר הי' לו לטעון כי כבר נשלם התנאי ושני העבודה, ואינו מבקש ממנו חסד וחנינה אלא מגיע לו כן מצד הדין ומצד התנאי.

ח) להלן ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי, תנה את נשי ואת ילדי וגו' ופרש''י איני רוצה לצאת כי אם ברשות, ראוי להבין אחר ששלמו ימי עבודתו י"ד שנה, למה תלה הדבר עוד ברשותו, והלא ידע יעקב ברמאותי' שיבוא עליו בעקיפין וטענות ולא יתן לו רשות להלוך ממנו, ואם אעפ"כ חש יעקב שלא לילך מאתו בלי רשותו, א''כ למה לא חש ע"ז כשברח מאתו לאח"כ. ויגנוב את לבבו ולא הגיד לו מאומה.

ט) גם יל"ד על כפל הלשונות שלחני ואלכה ומיותר הוא, ומובן מאליו דאם ישלחו ילך, גם שלחני מורה על הליכה ברשות, ומלת ואלכה מורה על ההיפך שילך מעצמו ובלי רשות כמו שפרשני ברבקה ותאמר אלך מעצמי ואף אם אינכם רוצים, וכמו"כ יל"ד במאמה"כ (פ' חיי) שלחוני ואלכה לארצי דלכאורה הוא כפל לשון ושני הפכים.

י) להלן בת' ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי פרש"י לצורך ביתי, עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני, וצריך אני להיות עושה גם אני עמהם ולסומכן וזהו גם, והקשה הרמב"ן ז"ל דלא מצינו שיהי' ליעקב צאן ולא שירעו אותן בנויו הקטנים, ובגדול שבהם בן ו' שנים או פחות, וכו' עיי"ש, והמזרחי ידחה טענת הרמב"ן כי לא יחוייב שתהי' עבודת בניו לרעות צאן ואפשר שעשו שאר צרכי בית כל א' כפי כוחו, דראובן בהיותו בן ד' שנים הביא דודאים לאמו מן השדה, ואיןק כח הדור ההוא ככח הדור הזה, שהרי רבקה בת ג' שנים היתה מביאה מים לבית אבי' וכדה על שכמה והשראה אליעזר ולעשרה גמליו עיי"ש, ולבסוף הקשה בם המזרחי והגו"א דלמה לא פי' נש''י מלת גם כמובן מפשוטו, דכווותו לומר מתי אעשה גם אני לצורך ביתי כמוך, שכל מעשיך לצורך ביתך הם וצ"ב.

יא) עוד יל"ד דא"כ למה נתרצה יעקב אח"כ, בתנאי שיתן לו לבן כל שה חום ונקד וטלוא אז אשובה ארעה צאנך אשמור, וכי זו הוא עצה ותקנה על טענתו שאמר מתי אעשה גם אנכי לביתי, ואדרבה אם יתרבה צאנו יתרבה מלאכת הבית, ויהי' צריך לסייע לבניו יותר, ובוודאי שיש בפסוקים אלו דברים כמוסים וסודות עלונים אבל עכ"פ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועדיין צריך הסבר עפ"י פשוטן של דברים.

י"ב) ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה, אם תעשה לי את הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור, אעבור בכל צאנך וגו' וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקד בעזים והי' שכרי, ולכאורה א"כ למה אמר יעקב לא תתן לי מאומה, מאחר שביקש בשכרו כל שה חום ונקד וטלוא, ואין זה מאומה. גם יל"ד מ"ש אם תעשה לי את הדבר הזה, והוא מיותר דהול''ל אם תתן לי כל שה חום וגו'.

י"ג) וכל הענין קשה להבין וכבר נתקשו בו הרבה ראשונים, כי אחרי שהי' תנאי ביניהם כמ"ש הסר משם כל שה נקד וטלוא וגו' ופרש"י שלא תלדנה הנקבות דוגמתן, א"כ האיך הותר ליעקב לעשות תתבולות המקלות, ובסיבתן ילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים, ולכאורה הוא דרך רמאות, ותרצו בהרבה אופנים עיי''ש ותמצית דבריהם על כי לבן לילך ברמאות עמו דעם עקש תתפל עכת"ד ז"ל, אמנם עדיין צ"ב דלא יאות ליעקב אע"ה אשר מדתו מדת האמת להשתמש בדרכים דמחזי אפי' רק למראות העין ברמאות. גם דלהלן פרש''י עה"פ ואשא עיני וארא בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וגו', וכתב רש''י בשם המדרש אע"פ שהבדיל לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור לבני לבן לעדר שביד יעקב, ולכאורה כיון שהי' תנאי להסיר משם כל שה נקוד וטלוא, ונתנם לבן ביד בניו, וכי הותר למלאכים לעשות רמאות, וגם כי כל זה הי' בדרך נס שהביאו המלאכים מעדר שביד בניו, וכי עביד קוב"ה ניסא לשוקרא ח"ו.

יד) וגם למה הי' צורך בכל אלה לעשות דרך תחבולה ורמאות, הלא אין מעצור לה' להושיע, והי' אפשר שיעזור לו ה' ויצילו מרמאות לבן, ע"י נס המלובש בדרך הטבע ובלי רמאות, והוא שיצו' ה' את הברכה ויפרו וירבו הצאן ויולדות ששה בכרס א', וגם שילדו הצאן עקודים ונקודים מעצמן בלי תחבולות, כמו שנולדו העקודים הראשיים, ונס כזה יהי' מלובש בטבע, ולמה הוצרך לשנות ולעשות נס חוץ לדרך הטבע, שיהיו המלאכים מביאין מעדר שביד לבן, ושיהי' בדרך רמאות, וכל הענין הוא פלא וצריך הסבר.

טו) ויחמנה בבואן לשתות פרש"י בשם המדרש ר' הושעיא אומר המים נעשים זרע במעיהן, ולא היושבות לזכר, ולכאורה למה עשה ה' נס כזה לשנות טבעי הנבראים אשר חקק בהם מבראשית, ושיולידו בלי זכר ושהמים יעשו זרע במעיהן, ומה צורך הי' להשתנות הטבע, והרי כללא הוא בידינו דלא עביד קוב"ה ניסא למגנא, והי' אפשר שירבו ויפרו צאן יעקב בדרך הטבע, כי היו שה בזכרים, וישלח ה' את הברכה אתו ויפרוץ לרוב, ומה צורך הי' לעשות נס כזה שלא הי' עוד בעולם, ולשנות סדרי בראשית וצ"ב.

טז) איתא במדרש שוחר טוב (פ' ח'), ותחסרהו מעט מאלקים זה יעקב שנאמר ויחמו הצאן מלמד שלא הי' חסר אלא ליתן בהן את הנפשות ע"כ וצ''ב, ופי' המפורשים שם עפימ"ש במס' סנהדרין (ס"ה:) כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין חלקיכם (ישעי' נט) אמר רבא אי בעי צדיקי ברו עלמא שנאמר כי עונותיכם מבדילים, ופרש''י אם לא הי' עונות אין כאן הבדלה ביניכם ובין השי''ת והיו גם הצדיקים יכולת בידם לברוא עלמות, ואמרו שם רבח ברא גברא, ור' חנינא ור' אושעיא הו' יתבי כל מעלי שבתא ועסקו בספר יצירה ועיברו להו עגלא תילתא ואכלי לי' עיי''ש, ופירשו בזה דברי המדרש שוח''ט הנ"ל, שהי' יעקב בבחי' ותחסרהו מעט מחלקים, כי לא היו עוגות מבדילין בינו לבין קונו, ע"כ ויחמו הצאן מאליהן, כי הי' בכחו לברוא עלמא, ולא הי' חסר אלא ליתן בו נשמה עייש"ד, עכ"פ היו הצאן מולידות עפ"י נס, ושלח כדרך הטבע, ושלא כדרך הארץ, ויש להבין למה הי' הצורך לעשות שינוי הטבע ובדרך נס, ואין מעצור לה' להושיע את יעקב גם בדרך הטבעי

י"ז) להלן בפ' וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, ולכאורה קשה איך אמרו שקר מפורסם כזה, שלקח יעקב כל אשר לאביהם, והלא הוכיח יעקב ללבן על פניו בהתוכחו עמו, אילי צאנך לא אכלתי, טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנבתי יום וגנבתי לילה, ולא ענה אותו לבן להכחישו, הרי הודה לו שלא פשע בשמירה, ולא לקח מאתו שלא במשפט ולא עוד אלא שהודה בעצמו שנתברך על ידי יעקב, ויפרוץ צחנו לרוב על ידי ששלח ה' את הברכה בזכות יעקב, ואיך נתהפכו כאופן מיליהם כי לקח יעקב את כל אשר לאבינו. גם דבריהם סתרי אהדדי שאמרו לקח יעקב את כל אשר לאבינו דמשמע כולו, ואח"כ אמרו ומאשר לאבינו וגו' דמשמע מקצתו ולא כולו, וכן הקשה הכלי יקר.

יח) גם ראוי להבין כפל הלשון לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ואח"כ כפל עוד לומר מאשר אבינו עשה את כל הכבוד, והיינו הך, ואך למותר. גם למה שינו את דבריהם שמתחילה אמרו לקח יעקב, ואח"כ אמרו עשה את כל הכבוד, ושינו מלקח לעשה, ונראה שהוא בחי' אחרת, ואינו מבואר עשי' זו מה טיבה.

יט) וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו, ויאמר להן וגו' ויאמר אלי מלאך וגו' עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך, ותען רחל ולאה וגו' העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו וגו' כי כל העושר אשר הציל חלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו, ועתה כל אשר אמר אלקים אליך עשה. ורבו הדקדוקים בפרשה זו וכלו מקשה היא, דלכאורה כיון שא''ל הקב"ה בפירוש שוב אל ארץ אבותיך וגו' למה לו להתיעץ עוד בדבר ולשאול עצה מרחל ולאה, וכי אם יאמרו לו ההיפך מציווי השי"ת הכי לא יקיים מצותו ח''ו, וא''כ לאיזה תועלת שאל בעצתם. גם תשובותיהם אליו קשה, דמהו כל הטענה וכל ההקדמה שאמרו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו, הלא נכריות נחשבנו לו וגו' ויאכל גם אכול את כספינו, ועתה כל מה שאמר אליך אלקים עשה, וכי בלאו כל אלו הטעמים לא יעשה כמצותו ית' אתמהה.

כ) גם מהו הקישור בטענה זו דבשביל שאין לנו חלק ונחלה ע"כ כל מה שאמר אליך אלקים עשה וצ"ב. גם מ"ש כל אשר אמר אליך אלקים עשה, מלת כל מיותר, ומהו אתי לרבות, הלא לא הי' אלא צווי א', שוב אל ארץ אבותיך, והול''ל אשר אמר אלקיך אליך עשה, גם ראוי להבין מה ששינה יעקב מאמרו ית', שהקב"ה אמר שוב אל ארץ אבותיך וגו' ולא א"ל צא מן הארץ הזאת, דממילא נכלל בו גם היציאה דא''א בלא"ה, ויעקב אבינו מהר להם צוויו ית' שא"ל קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך, הרי שינה מאמרו ית', וגם הוא כפל ואריכות לשון ללא צורך, דכיון שנאמר שוב ממילא נכלל בו היציאה כנ"ל. גם ראוי להבין מ"ש עתה קום צא וגו' דהקב"ה לא אמר אליו עתה קום, ולמה שינה הוא, וגם מלת עתה מיותר וללא צורך, ומובן ממילא שאחר שנצטוה מהקב"ה אין לו להתעכב ולהתאחר יותר.

כא) ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו, חז''ל במס' ברכות (ח.) למדו מכאן דאין יועצין אלא בשדה, והיינו דאמרי אינשי אזנים לכותל, עיי''ש אמנם מ"ש אל צאנו מיותר, דמה נפק"מ אם הי' אל צאנו או לא.

כב) כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו, פירש רש"י הציל לשון הפריש, וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה שמפרישו מן הרעה ומן האויב עכ''ל. ולכאורה עדיין צ"ב דהגם דנכלל במלת הצלה גם לשון הפרשה כפרש''י, מ"מ ל"ל למיכתב לישנא דמשתמע לתרי אנפין, הול''ל הפריש שהוא לשון מבורר יותר. גם מ''ש לנו הוא ולבנינו צ"ב, ומלת ולבנינו מיותר, ויספיק שיאמר לנו הוא, ומובן מאליו שגם לבנינו הוא שיחזיקו בה אחריהם.

קודם שנבוא לבאר כל הענין נקדים מ''ש הרמב''ן ז''ל בפ' לך וז''ל, אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, הזכירוהו חז"ל כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, וכו' וכולם באים ללמד על לעתיד, כי כאשר יבוא המקחה לנביא משלושת האבות יתבוק ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו, והם עשו פועל דמיוני מה שיתקיים לדורות הבאים עיי''ש שהאריך, ומבואר כן במד"ר פרשה זו, דכל הפרשה נאמרה על לעתיד וז''ל ריב"ל פתר קריא בגלות ויצא יעקב מבאר שבע המד''א שלח מעל פני ויצאו וגו' והנה סולם וגו' זה צלמו של נבוכדנצר וכו' ויקח מאבני המקום וגו' שנאמר תשתפכנה אבני קודש וכו', וכן בזוה"ק (דף קמט.) נדרש כל הפרשה רמז על הגלות, ועל דורות ישראל העתידים עיי''ש.

ועתה נבאר ענין האבנים תחלה, ונקדים מה דאיתא במד"ר פ' זו, והוא במדרש חזית פ"א, וז''ל ר' ברכי' בש"ר לוי אמר אותן האבנים שנתן יעקב אבינו תחת ראשו נעשו תחתיו כמטה, ומה הרטבה הרטיב מהן קורות בתינו ארזים אלו הצדיקים והצדיקות נביאים ונביאות יצאו ממנו, ע''כ. ולכאורה הוא פלא דמהו הכוונה שנעשו תחתיו כמטה, והאיך צדיקים וצדיקות יצאו ממנו, והיפ''ת פי' שמשם נתבשר שצדיקים וצדקניות עתידים לצאת ממנווו, והנזה"ק פי' כי לכך נעשו האבנים תחתיו כמטה במקום המקדש, לסימן שתהא מיטתו שלימה בבנים יראים ושלמים אשר שרשם ומחצבה ממקום קדוש, עכ''ל. ועדיין צ''ב דלכל הפירושים הוא בשורה או סימן על לעתיד, שעתידים לצאת ממנו צדיקים וצדקניות, ובמדרש חזית הנ''ל משמע שמאותן האבנים עצמן צדיקים וצדיקות יצאו מהן, והוא שאמרו מה הרטבה הרטיב מהן, אלו צדיקים וצדיקות וכו' וצ"ב. ונקדים מ"ש ק"ז היש"מ זלל"ה בפ' נח (הובא בדברינו פ' נח) לפרש מה שאמרו חז''ל במס' סוטה (ל"ח) אריב''ל מנין שעופות מכירין בצרי עין, שנא' כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעלי כנף ופרש''י שאלו צרי עין מאבדים מזונות שזורים ברשתם, שהעופות מכירין בהן, ואין נהנין ממונותיהם ע"כ, והקשה הוא ז"ל דאין זה אלא תימא, וכי מי נתן לשכוי בינה, ולשאר עופות דעת שיהיו מכירין בצרי עין, ואין זה אלא נביאות, וכי הם במדרגה יותר מבנ"א שהם כולם נביאים בתמי'. ותירץ בנועם דבריו עפ''י הקדמה הידוע מפי חכמי אמת דיש נפשות מגולגלים בבע''ח ובדו"צ, ועוד אמרו ז''ל דנשמה המגולגלת באדם אינה יודעת ואינה זוכרת כלל בהיותה בגוף האדם למה הוא באה בגלגול, ומהו עבודתה לתקן את אשר עותה, ולמי היתה בגלגול הקודם, אבל הנשמה המגולגלת בבע"ח יודעת וזוכרת משל מי הוא ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עלי', וק"ז זלל"ה כתב ע"ז ב' טעמים נכונים טעם א' טבעי, וטעם א' חיובי, עיי"ש, ונזכיר פה טעם השייך יותר לענינינו, והוא הטעם חיובי שכן חייבה חכמתו ית' שאין רצון ובחירה לבחור בטוב או ברע רק באדם לבדו, וא"כ כל המתגלגלין בבע"ח, אינן לתכלית שיתקן הנשמה את עצמו ע''י בחירתה בטוב, כי אין לה בית יד וכלי הפועל בבחירה ורצון, וכל אשר הוא עושה פעולות הבהמות אשר לו, מוכרחת לעשות עמו, אמנם עיקר שכינתה בגוף הבע"ח הוא על צד העונש וכו', וע''כ לא ינטל ההכרה והזכרון ממנה, כי אדרבה ע"י שמכרת עצמותה וזוכרת הדר יקרת הבודדה מקדם, יגדל צערה ותקבל בזה ענשה, וכאשר יכלה זמן הקצוב לה, וישלם מידת ענשה אם תזכה תגיע למי שיתקן אותה כפי הצורך, אבל הנשמה המגולגלת בגוף האדם בעל בחירה, עיקר כוונת הגלגול שתתקן עצמה ע''י בחירה בטוב, ואם תהי' זוכרת כל אשר עבר עלי', תהי' ממש מוכרחת לטוב ותעדר ממנה הבחירה, ע"כ שוכחת הכל, כדי שיהי' הבחירה בשלימות מצד הריון ולא מצד ההכרח וכו', ועל כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה שהעופות מכירין בצרי עין, ואין הכוונה שהעופות בעצמן יש להם דעת להבחנה זו, אבל הנשמה המגולגלת בה בורחת מרשעים שהן צרי עין דיודעת ובנפשה שהרשע לא יתקנה ואדרבה עוד יקלקלם, וגם אין לה תקו' שיאכיל מבשרה לאורח או לעני צדיק, ושבאופן זה יסתבב לה תיקון, מאחר שהוא צר עין, ואינו נותן לאחרים, ע"כ בורחת ממנו בכל היכולת עכת"ד ק''ז.

וכעין זה כתב הנזה"ק (בב"ר פ' ס') עמ''ש (חולין ד' ז') דחמורו של רפב"י לא רצתה לאכול תבואה שאינה מעושרת, והקשה העץ יוסף וכי חמור נביא הי' דהו' ידע דלא עשרינהו, ועוד וכי בר מצו' היא דלא בעי למיכל בלתי מעושר, ועיי"ש מה שתירץ, והנזה"ק תי' עפ''י דעת חכמי האמה שהי' בחמור הזה גלגול נפש אדם, ומצד זה הגיע חמור זה לאותו מדרגה וידיעה ההוא, ומ"מ תלו חז"ל בגמרא הפעולה ההוא בבהמתן של צדיקים, כי עבור היות אדוני' צדיק, ע"כ נתגלגל בו נפש צדיק עכ"ל, והוא כעין בחי' הנ''ל שכתב התבואות שור. וכתב בס' הגלגולים שהאריז''ל הראה למהרח''ו זלל"ה אבן אחת שהי' מגולגל בתוכו נשמת צדיק ותלמיד חכם בשביל עבירה אחת שעשה, וסיפר לו כל פרטי קורותיו, והתיקון הצריך לו, ובדקו ומצאו כדבריו, עיי"ש, ומעתה כמו"כ אפ''ל שאותן האבנים שנזדמנו ליעקב אבינו, היו מגולגלים בהם נשמות גבוהות, ואפשר שהיו בהם נשמת י''ב שבעים, והנשמות המגולגלים משתוקקים להתקרב אל הצדיק כדי שיעלה אותם למדרגת מדבר כמ''ש בתבואות שור הנ''ל, וע''כ באו אלו הנשמות אל יעקב אבינו, שימשיך אותם ויקרבם אל הקדושה, ויעלם אותם למדרגת מדבר, וא"ש מה שהיו האבנים מריבות וכ''א אומרת עלי יניח צדיק זה את ראשו, כי אע"פ שאין באבנים פשוטים דעת והשגה, אבל הנשמה המגולגלת ה"ה כשכליים הבדלים, וכל תשוקתה ורצונה להתקרב אל נפש הצדיק, וע"כ היו מריבות וכ"א היתה רצונה להתקרב אל הצדיק ואומרת עלי יניח צדיק זה את ראשו ולבסוף נתאחדו כולם לאבן אחת, ונתקרבו כולם אל הקדושה ע''י יעקב אבינו, וא"ש מ"ש במדרש חזית הנ''ל שאותן האבנים נעשו תחתיו כמטה וצדיקים וצדיקות יצאו ממנו, ממנו ממש דאותן הנשמות המגולגלות באבנים ההם, נתעלו על ידי יעקב אבינו, ויצאו מהם שבטי ה', וצדיקים וצדיקות בדורות העתידים, ואין צריך לדחוק ולומר כמו שכתבו המפורשים הנ''ל דסימנא מילתא הוא בדרך דמיון ומשל על לעתיד, אלא משם ממש יצאו נשמות צדיקים כנזכר לעיל, שהוה בהם נשמות השבטים בכח, ובמה שהיו האבנים מהאחות ומתאחדות זו לזו בדרך נס, עשה לו הקב''ה סימן ואות להודיעו שכולם עתידים להיות גוי אחד בארץ, ויהי' התאחדות הקדושה וחיבור עצום, ומעתה יובן הענין קצת גם עפ''י שכל האנושי, וכל דברי חז''ל עולים יפה מ''ש שהיו האבנים מריבות, וגם מ"ש בפדר''א שהקב"ה עשה נס זה שיהיו מתאחות לסימן שעתידים להיות גוי א' בארץ, כי הם עצמם היו נשמות השבטים וע"כ נרמז בהם העתיד, וגם מ"ש במדרש שיעקב עשה סימן זה, הוא ג''כ אמת שיעקב השיג הגלגולים ההם, וע"כ רצה לתקנם כדי להעלות אותם ולהעמיד מהם י''ב שבטי ה', ומ"ש אם מהאחות אותן י"ב אבנים יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים, לא שהי' מסופק ח"ו בהבטחת השי''ת, אבל רצה לעשות פעולה זו בכח קדושתו, לאחדם כולם כא' ולקרבם אל הקדושה, ואם יעלה בידו שיתאחו ויתאחדו, עי"ז יעמיד מהם י"ב שבטים, והקב"ה סייע בידו שהתאחו כולם, לסימן שעתידים להיות גוי א' בארץ, ובנמצא כל דברי חז"ל שרירים וקיימין, ואין סתירה ביניהם ואו"א דברי אלקים חיים וכנים ואמיתיים.

ועתה נבוא לבאר ענין המריבה שבין יעקב ללבן, וכל הטענות והתחבולות שביניהם, גם כל הענין של צאן לבן שנתבארה בתוה"ק באריכות גדול ובכל פרטי', שבודאי אין זה רק כפי המובן הפשוטו אלא רזא עמוק טמון בגו'. ונקדים מ"ש הילקוט ראובני בשם גליא רזיא, עה''פ אעבור בכל צאנך וגו' תתקע"ד דורות שהעביר הקב"ה מן העולם,קודם מ"ת ולא בראן (כמבואר בחגיגה י''ג:) היו מגולגלים בצאן לבן, ואח"כ הוליכם יעקב למצרים, וע''י יעקב נתעלו וזכו להתגלגל במין אנושי, ולכן היו ישראל פרים ורבים במצרים מאוד שעלו בהם כל אותן התתקע"ד דורות שנפרדו מן העולם קודם מ''ת עכת"ד.

ונקדים עוד מ"ש בילקוט הנ"ל בשם המגיד, וחו"ד, איכא למידק אמאי הלך יעקב בחיר האבות למיסב עם לבן רשיעא ולרעות צאנו, ורזא דמילתא, אצטריך יעקב למיזל גבי' ויפיק מיני' מילין קדישין דמטמרון בי', וייתי לי' לסטר קדישא, דענא רמז להנהו חיילין, דוגמא ואת הנפש אשר עשו בחרן, והיינו דכתיב ויצל אלקים את מקנה אביכם ויתן לי, והאציל הקדושה מגו' האי סטרא, והיינו נמי רזא דצאן יתרו שהי' משרע"ה רועה אותן וכו' והיינו רזא ויקרא יעקב לרחל וללאה השדה אל צאנו וגו', ולבן הארמי בעי לאובדאה ית אבא, דהוי גניזין בי' חילא קדישא, ויעקב אפיק מיני' בעכ''ח עכת''ד המגיד, הרי גילו לנו סוד גדול בענין צאן לבן.

ובזה פירשתי מאמר הכתוב (בפרשת תבא,) ארמי אובד אבי וירד מצרימה, ומדברי רש''י משמע דוירד מצרימה הוא ענין בפ"ע, שפי' מזכיר חסדי מקום ארמי אובד אבי, לבן ביקש לעקור את הכל, עוד אחרים באו עלינו לכלותינו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים, עכ''ל. ולכאורה אם רצונו להזכיר כל הצרות שבאו עלינו יכלה הזמן והם לא יכלו, ולמה מזכיר את זה דוקא, א''ו יש שייכות וקישור ביניהם, אמנם לפי"ד הנ"ל יובן שפיר, שהיו מגולגלים בצאן לבן כל הנשמות של ישראל עד סוף כל הדורות, וע''כ עשה לבן כל הרמאות כמשה"כ ותחלף את משכורתי עשרת מונים דרשו חז''ל מאה פעמים, וכל כוונתו לעשוק את הנשמות ההם באופנים שונים, כדי שלא יוציא אותם יעקב מסטרא דילי', ואלמלא לא עלתה בידו של יעקב להציל מידו כל הנשמות ההם, היו משוקעים ח''ו בסט"א, ולא באו למצרים ולא הי' להם תיקון ח''ו, וזשה"כ ארמי אובד אבי שרצה לאבד כל אותן הנשמות ולעקור את כל בית ישראל ח"ו וזה המביא בכורים מזכיר חסדי המקום כמו שפירש''י, שהציל הקב"ה מידו האבידה הזאת, וירד מצרימה שירדו כל אותן הנשמות למצרים ושם נתקנו, וכ''ז מחסדי המקום ב''ה, ומקושר הפסוק שפיר.

והנה אותן תתקע"ד דורות שנולדו במצרים, נתבררו מהם הרשעים ומתו בג' ימי אפלה, ומה שנשאר הוא כלו טהור וקודש לה', והם הם הס' רבוא שרשי נשמות ישראל, ונחלקו לי''ב שבטים, וממנו נמשך כל תולדות ישראל עד קבלת התורה ועד סוף כל הדורות, ושורש כולם היו הנשמות ההם שהיו מגולגלים בצאנו של יעקב, ומעתה יובן המדרש הנ''ל ר' הושעי' אמר המים נעשו זרע במעיהן, ולא היו צריכות לזכר, דעל כי הי' הצורך להוציא מהם שרשי נשמות ישראל הי' ההכרח לשנות הטבע שיולדו ע''י נס מאליהן, ולא ע"י זכרים מצאנו של לבן, דצאנו של לבן היו מזוהמים כמ"ש הילקוט ראובני בשם עשרה מאמרות עה"פ והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, שמקנה מצרים היו מזוהמים בטומאה, וישראל כש בהמתן, וזהו סוד והכשבים הפריד יעקב שצאנו של לבן היו מזוהמים עכת"ד, ולטעם זה לא הי' אפשר להוציא הנשמות ההם באמצעות הזכרים מצאנו של לבן, דאז היו מקבלים הזוהמא מהם ויתקלקלו, ולא יהי' אפשר להעלות אותם ולתקנם, ולהוציא מהם התכלית הנרצה, כי התכלית הי' להוציא מהם דור קדוש, וזה לא הי' אפשר אם הי' כחו של לבן מעורב בהם, ע''כ הי' ההכרח שיהי' בריאתן בדרך נס, ע''י שהמים נעשו זרע במעיהן, והיו בריאה בפ"ע ולא הי' מעורב בהם כח הרע כחו של לבן כלל.

אמנם אעפ"כ הי' ההכרח שיעברו כל אלה הנשמות דרך תחומו של לבן, שיהיו נולדים מנקיבות הצאן אשר לו, אף שבאמת לא הי' כחו מעורב בהן כלל, כי נולדו ע''י נס שהמים נעשו זרע במעיהן, אבל למראית העין הי' נראה שהן מכוחו, כי הנס לא הי' נגלה לכל, וכ"ז הי' נחוץ להשתיק פי המקטריגים, שלא יקטרגו על הוצאות הנשמות האלו מסטרא דידהו, ולכן הי' נחוץ להטעותן שלמראית העין יהי' נראה כאילו גם כוחם מעורב בהם ועי"ז יסכימו ולא יקטרגו כי יאמרו משלנו הם, וע"ד שכתב האר"י ז''ל, על מ"ש חז''ל מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, ופי' הוא ז"ל שהי' ההכרח שירד שורש דוד ושורש משיח דרך מעבר סדום ובדרך עקלתון ע''י מעשה תמר כדי להטעות המקטרגים ולהשתיק אותן, וכמו''כ לעניננו והבן, אבל באמת נולדו כל אלה הנשמות על ידי נס ובכוחו של יעקב כמ"ש המדרש שוח"ט הנ"ל ותחסרהו מעט מאלקים זה יעקב שנא' ויחמו הצאן, והיו בריאה בפ''ע, או ע"י המים כנ''ל, והי' הכרח לעשות שינוי הטבע כדי לעשות הצלה לנשמות האלה, ולהקים את בית ישראל מהם, ובאמת לבן השיג כל זה ע"י כח הטומאה, והכשפים והתרפים הגידו לו כידוע, והוא הי' רצונו לעכב על יעקב כל שהיכולת בידו, ע"י טענות של רמאות אלא שכאן לא הי' לו שום טענה, כי ממה שהי' שלו ונולדו בדרך הטבע לא לקח יעקב מאומה, ולא חסר לו כלום, ויעקב שילם לו אף הטרפה והגניבה כמ"ש אנכי אחטנה וגו' וגם נתברך ע''י יעקב, ובמה שנולד בדרך נס שלא כדרך הטבע, ע''ז לא הי' יכול לטעון כלום כי יעקב בראם לעצמו כמ''ש במדרש הנ''ל ותחסרהו מעט מאלקים זה יעקב וכו' ולא הי' מצאנו כלל, גם לא הי' יכול לעכב בכח כשפיו, כמ''ש ז''ל במס' חולין (ז:), דכשפים מכחישין פמליא של מעלה, ושאני ר' חנינא דנפיש זכותי', וכמו''כ זכותי' דיעקב נפיש, וגם זכות הכלל ישראל שהי' צריך להוציא משם, ולא הניחוהו מן השמים לשלוט בכשפיו ואין עוד מלבדו כתיב.

אמנם לבן לגודל רשעתו אע''פ שלא הי' שום טענה עפ"י הדין, שלא לקח יעקב מאומה משלו, אעפ"כ הי' מריב עם יעקב, ורצה לעשוק כל אלה הצאן והנשמות הטמון בקרבם, וטענתו הי' מפני שנולדו ברשותו ועבר דרך תחומו, אף על פי שלא הי' מכוחו ולא נולדו מזכרים שלו, וזה נהנה וזה לא חסר והוא מידת סדום, אבל לבן הי' בו מידת סדום, והרע ליעקב ועשה מריבה עמו ע''ז. וזה שאמרו בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ור"ל דלבן הי' מושל בכשפיו גם על שרי מעלה כמ"ש ז"ל דכשפים מכחישין פמליא של מעלה, וכאן באלה הצאן לא הי' לו שום שליטה עליהם ולא הצליחו הכשפים, וכל מה שהי' רצון יעקב וטובתו נעשה עפ"י נס בצאנו, כמשה"כ אם כה יאמר עקודים יהי' שכרך וילדו כל הצאן עקודים, ואם כה יאמר נקודים וגו' כי הי' בריאה בפ"ע בכח קדושתו של יעקב, ולא הי' שליטת לבן עליהם, ע"כ אמרו בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו ר"ל כל הצאן אשר לאבינו נכנעים תחת כוחו ושליטתו וסרים למשמעתו, וע"ד משפרש''י ז''ל ויקח קרח משכן בדברים להיות סרים למשמעתו, וכן ותקח שרי וגו' את הגר וגו' ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה ופרש''י לקחתה בדברים וכו', עכ''פ מבואר דהמשכה לשיטתו להיות נכנע למשמעתו נקרא בשם לקיחה, ועתה מ"ש לקח יעקב את כל אשר לאבינו אין הכוונה על לקיחה ממש, כי איך יאמרו שקר מוחלט כזה אחרי שלא לקח יעקב מאומה ושילם הכל אף הטרפה, אבל הכוונה בדבריהם שלקח את כל הצאן תחת כחו, ומושל עליהם להיות עושה בהם כרצונו ומולידים עקודים או נקודים או ברודים כפי רצונו וכפי טובתו, ואין לאבינו שום שליטה עליהם, וזה הרע להם, וטענה הב' היתה, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, ר"ל שהודו בע''כ שהוא בעצמו עשה וברא את כל הכבוד הזה, שהי' בריאה ע''י נס בכוחו של יעקב, וע"כ אמרו עשה את כל הכבוד הזה ולא אמרו "לקח'' כי הודו שלא לקח מלבן כלום, אלא כל טענתם הי' מפני שעבר דרך נחלתו ונולדו מנקיבות שלו וז"ש ומאשר לאבינו, שהפעולה הי' באמצעות אשר לאבינו, ומשם יצתה הפעולה, ולפי מידתם מידת סדום הי' להם טענה ע''ז, ומעתה מבואר כל הפסוק ואין כאן עוד סתירה מרישא לסיפא, ולא כפל לשון, שהם ב' ענינים נפרדים, וב' טענות שונות כנ"ל.

והכלל הוא דלא עבד קוב"ה ניסא לשקרא, וידע לבן שכל אלו שנולדו בדרך נס הי' בכחו של יעקב, ועבורו נוצרו, ואין לו שום שייכות ואחיזה בהם, ואפשר שאותן שנולדו בדרך הטבע, באלו לא הי' יעקב עושה תחבולות המקלות, אלא באותן שנולדו ע"ד הנס, וכמו''כ מה שהיו המלאכים מביאין מעדר לבן העקדים, הי' הכל רק להולדת צאנו של יעקב שנולדו ע''י נס, וע"ז לא הי' ללבן שום טענה ונגיעה, כי הנס לא נעשה בשבילו, ומעתה לא עשה יעקב אבינו אפילו שמץ רמאות בתחבולות המקלות, וכן מה שהביאו המלאכים לא הי' רמאות בזה, כי כל אלה הפעולות הי' רק על הצאן שנולדו בדרך נס, ובאלה לא הי' ללבן שום תפיסה וזכות, והצאן שנולדו בדרך הטבע ע''י הזכרים הי' הכל ללבן, ולא עשה יעקב באלו תחבולת המקלות, ואדרבה לבן עשה עמו רמאות כמבואר בבעה''ת ובמפוה''ת, ומה שהי' הצורך שיביאו המלאכים העקודים ונקודים מעדר לבן, וגם למה הי' צורך לעשות תחבולות המקלות כדי שיולידו הצאן עקודים ונקודים, אחרי כי הי' בריאה זו בכחו של יעקב ולמען הצלת הדורות, כדי שיציל משם כל אלה הנשמות גלגולי הדורות, ובלא"ה הי' זה בריאה חדשה, בדרך נס עצום, שהמים נעשו זרע, א"כ הי' אפשר שיולידו עקודים ונקודים גם בלי תחבולות המקלות, ובלי שיביאו המלאכים מעדר לבן. אמנם כ"ז הי' צורך למראית העין להטעות את המקטריגים והסט''א, על כי הי' בגלגולים ההם נשמות גבוהות, והי' הצורך להעלים מהסט"א שלא יהא לו שום הרגשה בהם, והי' צריך להיות הסתר בתוך הסתר, כמ"ש האר"י ז''ל שירד שורש דוד ושורש משיח דרך מעבר סדום להסתירה מהקטרוגים שלא ידעו מהם פן יקטרגו וישטינו לבטלה ח"ו, וכמו''כ לעניננו ע''כ הביאו המלאכים מעדר לבן העקודים, ויעקב עשה תחבולות המקלות כדי להטעותן שיחשבו שכוחו של לבן מעורב בהן, ומקורן ע''י רמאות, ומעתה לא יקטרגו עוד כי יאמרו משלנו הוא וכוחינו מועורב בו, ואחר שנולדו נתודע להם האמת וגם לבן ידע והשיג אח"כ, כי הי' כחו גדול בכשפים ורצה אח"כ לעשוק אותם באמרו הצאן צאני וגו' אלא שלא הניחו ית' כמבואר בפסוקים, אבל קודם שנולדו הי' הצורך להעלים מהם, והי' ההכרח שיהי' בריאתן בדרך זה ע''י המלאכים וע"י המקלות, כנ''ל.

וז"ש יעקב ללבן לא תתן לי מאומה שאין אני רוצה משלך כלום ומה שיולדו בדרך הטבע יהי' הכל שלך, ולא תתן לי מהם מאומה, והקב"ה יתן לי בדרך נס, כי הי' ההכרח כן שלא יהי' כחו מעורב בהם, כנ''ל ומה שאני מבקש ממך הוא רק שתתן לי רשות שיעברו כל אלה דרך תחומך, ולא תמנע אותם מלעבור דרך רשותך, וז''ש אם תעשה לי את הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור וגו' וזה עשיי' בעלמא ולא נתינה, שאינו נותן לו כלום, אמנם כדי שיהי' סימן והיכר בין הנולדים בדרך נס שהוא חלקו של יעקב, והנולדים בדרך הטבע שהוא חלקו של לבן, ע"כ התנה יעקב שהנקוד וטלוא יהי' שלו וזה יהי' לסימן שיוכר חלקו, ונתבארו בזה פסוקים אלו ע"ד נכון בס''ד וסרו קושיות הנ"ל (מי"ג עד כ"ב).

ומעתה יבואר דברי רש"י ז''ל עה''פ מתי אעשה גם אנכי לביתי, פי' לצורך ביתי, עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני, וצריך אני להיות עושה עמהן לסמכן וזהו גם עכ''ל, ויתורץ קושית הרמב"ן ז''ל והמזרחי והגו'א (עיין לעיל קושיא י' י''א), דבאמת זה הי' כל עמלו של יעקב אבינו להעמיד י"ב שבטים, ולנטוע יסוד נאמן השתלשלות כלל ישראל עד סוף כל הדורות, ולא הי' לו השתוקקות אחרת לא עוה"ז ולא עוה"ב, רק לעבוד השי"ת באמת ואמונה ולהעמיד דורות לה' ולתורתו, שיתרבה כבוד שמים על ידו ועל ידיהם, כמ''ש בתפילתו יהי' ה' לי לאלקים ופרש''י שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף שלא ימצא פסול בזרעי, וכבר נולדו לו י''א שבעים, וראה קדושה וטהרה שבהם, שהם נשמות גבוהות וקדושות כמ''ש ז"ל בוצין בוצין מקטפי' ידוע, וראה שבניו ימשיכו עבודה זו להעמיד דורות כשרים ולהרבות גבול הקדושה, ולהרבות כבוד שמים, אבל גם הוא צריך לסייע עמהם, ובלי כחו וזכותו לא יהי' אפשר להם להשלים עבודה זו בשלימות, ע"כ אמר אל לבן מתי אעשה גם אנכי לביתי, לצורך ביתי להעמיד בית נאמן בישראל, שזה הי' ביתו של יעקב וזה הי' כל צורכו והשתוקקתו, וזה שפרש''י עכשיו אין עושין צרכי אלא בני, אבל צריך גם אני להיות עושה עמהן ולסמכן, ואח"כ פירש דבריו מה הוא העשי' אשר רוצה לעשות לצורכי ביתו, אעבור בכל צאנך היום וגו' והי' כל שה נקוד וטלוא וגו' יהי' שכרי, ובאופן זה ימשיך כל אותן הנשמות של תתקע''ד דורות, ויוליכם למצרים, ומזה ימשיכו דורות ישראל העתידים עד סוף כל הדורות.

ועתה מקושר היטב מאמר הסר משם כל שה נקד וטלוא וגו' למ"ש בתחלה מתי אעשה גם אנכי לביתי, ול"ק קושיתינו הנ''ל (קושיא י''ב) דא''כ שהי' רוצה להיות מופנה לעשות לצורך ביתו ולסייע את בניו, למה הסכים אח"כ לעבוד את לבן בשכר שיתן לו העקודים וטלואים, ולדרכנו הי' זה כל מבוקשו וזה הוא צרכי ביתו כנ"ל, גם לא יקשה קושית המזרחי והגו"א דלמה לא פי' רש"י מלת גם כפשוטו, דכמו שלבן עושה לצורך ביתו אעשה גם אני לצורך ביתי, דלא ניחא לי' לרש''י לפרש הכי, דצרכי ביתו של יעקב הי' ענין רם ונשא להעמיד דורות ישרים כנ"ל ואין לו דמיון לצורך ביתו של לבן לא מני' ולא מקצתו, דמה לתבן את הבר, ויעקב עשה כל תנועה ותנועה היפך מדעת לבן, והי' משונה ממנו בדעת ובהשגה ובעשי', וע''כ לא רצה להדמותו אליו אפילו דרך משל, ולומר דגם אנכי אתי לרבויי כמוני כמוך, וע"כ פירש"י דקאי על הבנים כנ''ל, ומאמר פסוק זה הוא מוסר השכל, וכל אחד צריך להתבונן בו בכל עת, ולחשוב תמיד מתי אעשה גם אנכי לביתי, לתקן צורך ביתו בזה ובבא, וכמשפרש"י שלא יסמוך על בניו לגמרי אלא צריך גם הוא לסייע עמהם, ואף כשיעזרהו השי"ת שיש לו בנים טובים וכשרים, מגודלים על דרכי התורה והיראה, צריך גם הוא לסייע עמהם ולעשות לצורכי ביתו, ולהתנהג ההלכה וכשורה, ולקבוע עתים לתורה, שלא יהי' כל מגמתו וחשקו ותאותו לבצע כסף ולהרבות הון, ובזה מסייע גם לעבודת בניו ונותן להם חיזוק בעבודתם, דכשרואין אצל אביהם אהבת התורה, ודביקות בה' ובתורתו, ועשיית המצוה בדחילו ורחימו, נחקק זאת בזכרונם ולעד לא ימוש, ויועיל להם הרבה לעבודת השי"ת, ולהיפך ח''ו אם מתרשל האב בעבודתו ית', ואין משגיח על מעשיו, יזיק להם מאוד ח"ו, ע"כ צריך לחשוב חשבונו של עולם, ולעשות דין וחשבון בינו לבין קונו, מתי אעשה גם אנכי לביתי, להשלים חובתי תכלית ביאתי לעוה''ז, ולהשלים ביתי מדור נאה לעוה''ב, ולסייע לעבודת בני לבנות בית נאמן בישראל, והגם שעיקר הוא חינוך הבנים, אבל צריך האב לסייע בזה הרבה, ולהטיב גם מעשהו, כנ''ל.

ועתה נבאר מאה''כ שאמר יעקב שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי, וממה ששאל ממנו רשות בפעם ראשונה, ואח''כ ברח מאתו בלי רשותו, וגם כפל שלחני ואלכה, וב' הפכים כנ''ל (בקושיא ח' ט'), ונקדים עוד דברי המדרש וזה לשונו בזכות ששאלו לרבקה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך, זכו ישראל להוציאם ממצרים והמדרש הזה אומר דרשוני, ופירשתי כבר דלכאורה קשה מה שפירש רש''י ז''ל שאמרה רבקה אלך מעצמי ואף אם אינכם רוצים, וצ"ב לאיזה תועלת אמרה כן, והי"ל להשיב על שאלתם הן או לאו, ולמה גלתה דעתה שרצונה לילך אף נגד רצונם, וגם יש להבין מה שאמרו חכמינו ז''ל בבראשית רבה (פ' ס') מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל יצחק עלי', שלא יהיו אומה"ע אומרים תפלתינו עשתה פירות, ע''כ דברי המדרש, לכאורה מה בכך אם יאמרו וכי אנו אחראים לאמירתם, ואמירתם לא מעלה ולא מוריד, ויובן עפ''י מ"ש בעל מעשי ה' לפרש הפיסקא עבדים היינו לפרעה במצרים, ואלו לא הוציא וכו' ולכאורה פשיטא דכן הוא, ומי לא ידע זאת דאלו לא הוציאנו הקב"ה לא היינו יכולים לצאת מעצמינו, וגם יל''ד שהתחיל לומר עבדים וסיים משועבדים, ותירץ דהנה אחרי ששלח עליו הקב"ה חמשה מכות רצה פרעה לשלחם, אלולי שהכביד ה' את לבו, ולכאורה למה עשה השי"ת כן, ולא הניחו אותו שישלח מעצמו ברצונו, אמנם אלו שלח אותנו פרעה מרצונו וטובתו, היינו משועבדים להחזיק לו טובה והכרת תודה, ואפילו אחרי היציאה לחרות, ואפילו דורות העתידים, היינו מחוייבים לו השתעבדות, שלא נהיו כפויי טובה, וההשתעבדות לרשע מזיק מאד לנפש, כי נעשה בהכרח משוחד אליו ולשיטתו והשקפתו, וע"כ הי' הצורך להכביד את לבבו, ומעתה לא שילח את בנ''י מרצונו, אלא שהוציאנו ה' משם ביד חזקה נגד רצונו, ואין אנו חייבים לו שום השתעבדות והכרח תודה כ"א להשי"ת לבדו, וז''ש המגיד עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה, שהכריחו נגד רצונו, ולכאורה למה הי' הצורך ליד חזקה, כיון שהסכים מרצונו לשלחם אלולי שהכביד ה' את לבבו, ע''ז בא המתרץ, ואלו לא הוציא הקב"ה ביד חזקה וכו' הרי אנו ובנינו וב"ב משועבדים היינו לפרעה בהכרת טובה ותשואת חן עכת"ד ז''ל. וכמו''כ מזה הטעם לא נפקדה רבקה עד שהתפלל יצחק עלי', שלא יהיו אוה''ע אומרים שתפילתן עשתה רושם, וא''כ היינו משועבדים להם בהכרת טובה וזה מזיק מאד, ע"כ לא נפקדה רבקה עד שהתפלל יצחק עלי' להראות שתפלת יצחק הועיל לה, ותפלתם לא עשתה רושם כלל, ומעתה אין אנו משועבדים להם כלל.

וזהו הטעם שאמנה רבקה אלך מעצמי, ואפילו נגד רצונכם, שלא יהא נראה למראית העין, שהם היו הגורמים והמסייעים לזיוג הקדוש הזה ע"י הסכמתם, ועל ידיהם נסתעף ונסתבב אומה הישראלית, ואלולי כן היינו כולנו משועבדים להם בהכרת טובה, ע"כ אמרה רבקה אלך מעצמי שלא בטובתכם, וזו היתה להצלת כלל ישראל כנ''ל ומעתה יתבאר דברי המדרש בזכות ששאלו לרבקה התלך עם האיש הזה ותאמר אלך ר"ל מעצמי ואפילו נגד רצונכם כדרשת חז''ל, זכו ישראל להוציאם ממצרים, להוציאם דייקא ביד חזקה, ושלא ברצון פרעה, והוא בחי' א', וטעם א' להם והשכר הוא מידה כנגד מידה והבן.

ומעתה יובן מ"ש יעקב שלחני ואלכה אל מקומי וגו', וכן אליעזר אמר שלחוני ואלכה לאדוני, עפימ''ש האריז''ל בשער הפסוקים עה''פ לכה ואשלחך אל פרעה, שמלת לכה יורה שילך מעצמו בלי שישולח, ומלת ואשלחך יורה על ההיפך, עיי''ש, ועד''ז אמר יעקב אע"ה ואליעזר שלחני שאני מבקש מכם רשות, אבל תדעו שאפילו אם אינכם רוצים, לא תצליחו, והשי''ת יעזור לי ותופר מחשבתכם ואלכה מעצמי אף בלי רצונכם, ומעתה אין עוד חיוב השתעבדות לכם, וכ"ז הי' לכוונת הצלת ישראל לדורות כנ"ל.

ונקדים עוד מה שפירשתי במאמה''כ ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, דלכאורה למה הכפיל הכתוב עוד לומר בצאתו מחרן, והלא כבר נאמר בפסוק זה וילך אברם כאשר דבר אליו ה', וידענו שמחרן הלך, גם למה מתחלה אמר לשון הליכה, ולבסוף הזכיר לשון יציאה, ופירשתי על פי מ"ש רבותינו בעה"ת בשם סדר עולם דב' הליכות היו, ובהליכה הא' הי' אברהם בן ע' שנה, ואז הי' ברית בין הבתרים, וחזר ובא לו לחרן ועשה שם חמש שנים, ומ"ש ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן איציאה שני' נאמרה עכ"ד ז''ל, ולכאורה מאין מוכח להו דב' יציאות היו, ומ"ש ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן הי' ביציאה שני' הלא בפסוק אין הוכחה כלל, ונכלל הכל כאחד, ולא סיפר הכתוב מיציאה ראשונה כלל, ודלמא כל הפסוק בחדא יציאה מיירי, ומנ''ל לחלק הפסוק לחצאין. ונ"ל דודאי בקבלה היתה אצלם דב' יציאות היו ונרמז ג"כ בפסוק מדשינה הכתוב מהליכה ליציאה, דהתחיל בלשון הליכה לך לך, וילך אברם וגו' ואח''כ מזכיר לשון יציאה, ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן, דהנה יציאה מקרי רק אם יצא לגמרי ואין דעתו לחזור עוד, וכבר נעקר מחשבתו ודעתו מן המקום לגמרי, משא"כ אם דעתו לחזור, ועוד מחשבתו דבוקה אל המקום אשר יצא ממנה, הרי נחשב כאילו עדיין דירתו שם, וכאלו לא יצא ממנו אלא לפי שעה, וזה הליכה מקרי ולא יציאה, והארכנו בזה במקום אחר דבמקום שדבוקה מחשבתו של אדם שם הוא דירתו וראי' מערובי תחומין, כמ''ש הרמב"ן (במס' עירובין י"ז) וגם מיו"ט שני של גליות דתליא ג''כ בדעתו לחזור או לא, דאם אין דעתו לחזור אז יש לו דין יציאה עפ''י הלכה, ואינו מחויב לנהוג כמנהג המקום שיצא משם, אבל בדעתו לחזור עדיין מקושר אל המקום אשר יצא משם, ויש עליו לנהוג כמנהג אותו המקום עפ''י הלכה.

ומעתה בפעם ראשונה שיצא, הי' ההכרח עוד שיחזור, ע"כ נאמרה בלשון הליכה, לך לך וילך אברם, וביציאה שני' שלא הי' עוד דעתו לחזור ע"כ נאמר שם בצאתו מחרן, שזה הי' יציאה, אבל לא קודם לכן.

וכמו"כ לענינינו יעקב ידע והשיג שבעודו בבית לבן א''א שיזכה להשראת שכינה, ורצה לילך מאתו אחר שהשלים זמן עבודתו וכמשאה''כ ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב וגו' שלחני ואלכה וגו' אבל כוונתו הי' רק על הליכה זמנית, ודעתו הי' לחזור אליו עוד, כי ידע כי עדיין לא הוציא משם כל הנשמות, ויוכרח לחזור אליו ולהוציאם מצאנו ע"י נס דעקודים וטלואים כמו שנתבאר לעיל, וע''כ בפעם ראשונה לא רצה יעקב לילך בלי רשותו, כי ידע כי עדיין לא נשלמו ימי גלותו, ויצטרך עוד לחזור אליו, ואסור לדחוק את השעה בענין הגלות, ובזה עשה יעקב ג''כ סימן ופועל דמיוני לבניו שאסור לדחוק את הקץ כ"ז שלא נשלם ולא הגיע עת הגאולה, ע''כ אמר יעקב שלחני ואלכה שלא רצה לילך מאתו בלי רשותו, וכעין זה פירשתי מ''ש חז''ל במס' (מגילה ט''ז) ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה א"ר אלעזר מלמד שהיתה מחו' כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן, והקשו כל המפורשים דכמו זר נחשב, דמה ראתה אסתר להראות באצבע כלפי המלך שהוא איש צר ואויב, הלא אחת דתה להמית, וביותר תמי' דאחרי שבאת לבקש מלפניו על נפשה ועל עמה איך מלאה לבה לחרפו ולגדפו, ותירצו זה בכה וזה בכה, והיותר נ"ל, דלפי שראתה אסתר התנוצצות הגאולה, סברה שכבר הגיע קץ הגאולה ומעתה אינה צריכה עוד לחסד וחנינה מאת אחשורוש, ע"כ הראתה באצבע עליו אבל בא מלאך וסטר ידה כלפי המן, ורמז לה כי אכתי עבדי דאחשורוש אנן ולא נשלם עוד קץ הגלות, ואסור לדחוק את השעה, דהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות כמאמרז''ל. אמנם יע"א אחר שהוציא משם כל הנשמות ע''י העקודים והטלואים, אז נאמר לו הציווי מפי הגבורה שוב אל ארץ אבותיך וגו' שכבר הגיע עת גאולתך, וכבר השלים ובירר משם כל הניצה"ק ונשמות קדושות, ואף שהקב''ה לא אמר לו הלשון צא מן הארץ הזאת, אולם יע"א השיג מעצמו כוונת הדבור, ולפי השגתו ידע שכבר תיקן הכל, והליכה זו בבחי' יציאה הוא, ולא יצטרך לחזור אליו עוד. וע"כ כשסיפר הנבואה לרחל וללאה שינה ואמר שניהם צא מן הארץ הזאת, ושוב אל ארץ מולדתך, ולא ששינה ח"ו מאמרו ית', אלא ביאר להם שלפי דעתו זהו הפי' האמיתי בנבואתו, שמה שא''ל הקב''ה שוב אל ארץ מולדתך, הכוונה על יציאה עולמית, וע"כ הוסיף מלות צא מן הארץ הזאת, שמעתה אין צריך לשאול ממנו רשות על ההליכה, כי כבר נשלם ימי גלותו, וע"כ הוסיף לומר עתה קום צא, לפרש שכוונת הציווי היתה קום וצא בלי נטילת רשות ממנו ומיד בלי איחור וזהו לשון עתה.

אמנם עדיין הי' יעקב אבינו מסתפק ועומד דאולי לא כיוון יפה בפי' הנבואה, ואפשר שעוד לא הוציא כל הניצוצות משם ויצטרך עוד לחזור, ע"כ רצה לבחון הדבר ושאל לרחל וללאה, שהם היו מגודלים בבית לבן, ומכירים בחי' מקומם, וכענין שמצינו במס' סנהדרין (ל''ט:) בעובדי' שהתנבא על אדום, שהקשו בגמ' ומ"ש עובדי' שנאמרה לו נבואה זו, אמר אפרים מקשאה משום ר' מאיר עובדי' גר אדומי הי', והיינו דאמרי אינשי מני' ובי' אבא ניזול בי' נרגא, עיי"ש וכמו''כ יעקב אבינו ע"ה שאל מהם פירוש הנבואה, שחשב אולי הם יבינו יותר פי' האמיתי בדברי הנבואה.

ומעתה א''ש דלא שאל ח"ו מהם עצה אם לקיים צווי השי''ת שנאמרה אליו, אבל שאל מהם פי' הנבואה, וזה ויקרא יעקב לרחל וללאה השדה "אל צאנו'' שיראו מדרגת הצאן ומספר הנשמות שכבר נתבררו מצאן לבן, כי היו נביאות ובעלי השגה, ומזה ישפטו אם כוונת הצווי היתה על יציאה עולמית או לא, ועפ''י דרכנו יובן תשובתם אל יעקב, וז"ש העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו, כי כבר נתבררו כל הנשמות משם ועכ"ח הפי' האמיתי בנבואתך שהוא יציאה עולמית ואינך צריך לשאול רשות ממנו, וע''כ אמרו ועתה "כל', אשר אמר אלקים אליך עשה, כל לרבויי, אפילו מה שלא אמר לך הקב"ה בפירוש צא מן המקום, דהיינו יציאה עולמית שלא ע"מ לחזור, גם זאת תעשה, שברור שזהו הפי' האמיתי בנבואתך, ותוכל לסמוך ע"ז שאינך צריך לבקש ממנו רשות על ההליכה, כי כבר שלמו ימי גלותך והליכה זו יציאה הוא, וז"ש לו "ועתה", כיון שאין לנו חלק ונחלה בבית אבינו ונתבררו כל הנשמות ע''כ צא מן הארץ הזאת מיד, ויובן שפיר מ''ש כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו, ופרש"י לשון הפרשה הוא וכו', ומה שלא אמר הכתוב לשון הפרשה בפירוש כקושיתנו הנ"ל, לפי דבאמת לא הי' זה הפרשה מחלקו, כי לא עלו בגורלו מעולם ונולדו בדרך נס בגורלו של יעקב, אלא שלמראית העין הי' נראה כאלו נולדו מצאנו כנ''ל כי לא השיגו הכל ענין הנס שנולדו מאליהם ע''י המים שנעשו זרע, וע''כ פרש''י שגם לשון הפרשה יש בו, אבל בעיקר לשון הצלה הוא שהציל הקב"ה את כל העושר דהיינו הנשמות היקרות מידו, שלא שלט עליהם בכח כשפיו לעשוק אותם, וז''ש לנו הוא ולבנינו שמזה יהי' תוצאות בנינו כל דורות זרע ישראל עד עת קץ, וכמ''ש הילקוט ראובני הנ''ל שנשמות האלו נתגלגלו בס' רבוא במצרים וזכו למ"ת וממנו השתלשלות כל דורות ישראל ע"כ אמרו רחל ולאה שהם לנו ולבנינו.

ועתה נבאר מ"ש הבה את אשתי כי מלאו ימי פרש''י מלאו ימי שאמרה לי אמי, ועוד מלאו ימי שהרי אני בן פ''ד שנים וכו', ונתרץ קושית הרמב''ן ז''ל והמזרחי והגו"א הנ''ל בקושיא ז', דלכאורה אחר ששלמו ימי התנאי ז' שנים, הי' יכול לטעון שמגיע לו מצד הדין ומצד היושר, ולמה בא בטענות אחרות שתועלתם ספק, אמנם באמת כל טענות של דין ויושר לאו כלום הוא לגבי לבן, כי הוא הי' חותר חתירה להשיב על כל טענותיו בעקיפין ורמאות, ע''כ לא בא יעקב בטענת הדין והיושר, אבל א"ל תדע שמלאו ימי שאמרה לי אמי, ועוד שהרי אני בן פ''ד שנה והגיע הזמן להעמיד תולדות י"ב שבטי ה'. ומעתה תדע שלא יועילו ולא יצליחו בידך כל הערמות והרמאות, שמן השמים יעכבו בידך, ולבן בעל השגה הי' והבין את זאת, שה' לא יעזבנו בידו, וכל הרמאות שלו הצליחו רק לפני בא העת שיציל ה' את יעקב מידו, אבל אחר שכלה קצו ונשלמה זמן הנבואה שאמרה לו אמו ימים אחדים, והגיע זמנו להעמיד תולדות מעתה ידע לבן שלא יעלה בידו לעכבו נגד רצון השי''ת, כי אין עוד מלבדו כתיב ודרשו חז"ל אפילו כשפים, ומעתה לא קשה קושית הרמב''ן והמזרחי והגו"א, כי יותר ניחא לי' לרש''י ז''ל לפרש כן, כי זהו הטענה היחידית אשר יועיל לגבי לבן.

ונל''פ דרשת חז"ל והחליף את משכורתי עשרת מונים אין מונים פחות מעשרה למדנו שהחליף תנאו מאה פעמים, ולכאורה בפסוק אינו מוזכר רק ב' מהם אם כה יאמר עקודים וגו' אם כה יאמר נקודים וגו', ולמה העלים התוה"ק כ"ז מאתנו, ואפ"ל עפימ"ש במס' ב"ב (פ''ט:) שהזכירו שם כמה מיני רמאות במידה ובמשקל, ועל כולם אמר ריב"ז אוי לי אם אומר, ואוי לי אם לא אומר, אוי לי אם אומר שמא ילמדו ממנו הרמאים, ואוי לי אם לא אומר שמא יאמרו הרמאים אין ת"ח בקיאים במעשה ידינו ופי' הרשב"ם שמתוך כך יבואו לרמות יותר, איבעי' להו אמרה או לא אמרה, א"ר שמואל בר יצחק אמרה, ומהאי קרא אמרה כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, והמהרש"א פי' שע"כ הכריע לאמרו מפני תועלת הצדיקים כדי שידעו שהוא רמאות וישמרו להרחיק מענו, והיינו דמסיק בגמרא דמהאי קרא אמרה כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, דה"ט דאמרה כדי שידעו הצדיקים ויזהרו בם, עכת''ד המהרש"א ז''ל, ולכאורה מה הי' ספיקתו מתחלה, וכי לא ידע מהאי קרא דצדיקים ילכו בם, (ועיין בחי' שבת חוה''מ סוכות) ופירשתי שהיה מסופק איזהו מהחששות שקול ומכריע לדחות חבירו, אם שלא לאמרה מפני נזק הרשעים, אם לאמרה מפני תועלת הצדיקים כמ"ש המהרש"א ז"ל, וגם יש תועלת באמירתם גם לרשעים כמ''ש הרשב''ם דאם לא כן יאמרו שאין ת"ח בקיאים במעשה ידינו ומתוך כך יבואו לרמות יותר, ובאמת צריך לזה כח הכרעה גדול, איזה מהם מכריע ודוחה חבירתה, והכריע ריב"ז שבענין זה מכריע תועלת הצדיקים, וכדאי התועלת שהצדיקים ילכו בה, לדחות מניעת נזק הרשעים, ולמדה מהאי קרא כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, הרי ראי' מבוררת כי לא מנעה התוה''ק מלכתוב דרכי ה', אע"פ שפושעים יכשלו בם, מ"מ כיון שצדיקים ילכו בם, כדאי הוא תועלת הצדיקים לדחות חשש של הכשלת הפושעים, אבל אין זה כלל בכ"מ, וצריך הכרעה בכ"מ לפי ענינו, ורק בענין זה הכריע ר' יוחנן בן זכאי ששקול ומכריע יותר תועלת המגיע לצדיקים, לדחות החשש של הכשלת הפושעים, ובפרט כי יש תועלת גם לרשעים באמירתם כנ''ל שלא יאמרו אין ת"ח בקיאים במעשה ידינו וע''כ הכריע לאמרן.

ועתה לענינינו ידוע דלבן הי' כחו ברמאות גדול מאוד, והי' גם בעל מוח ובעל השגה, והרמאים בדורינו אף שהם רמאים גדולים, אבל אינם בעלי מוחות כמוהו, ולא יעלה על דעתם כ''כ רמאות אשר השיג לבן, אבל אילו הי' כתוב בתורה כל אותן הרמאות שעשה לבן, ברור שילמדו ממנו רמאין ויחכמו יותר, ומי יאמר זכיתי לבי כיעקב, שהי' לו הבטחה ושמירה מיוחדת מאתו ית', ומעתה לא יהי' העולם יכול לעמוד בפניהם, ע''כ פשיטא דלא לומר עדיף ומכריע החשש שילמדו ממנו הרמאין, ואין כאן חשש מפני תועלת הצדיקים שידעו להשמר מהם, כי בלא"ה לא יעלה על דעתם ערמימיות כמוהו, וגם ליכא למיחש שמא יאמרו הרמאין אין ת"ח בקיאים במעשה ידינו, ומתוך כך יבואו לרמות יותר, כי אפילו הרמאים לא יעלה על דעתם כל אותן הערמימיות של לבן, ע"כ לא כתבה התורה כ''ז מחשש שמא מתוכם ילמדו הרמאים.

ונחזור לביאור המדרש שהתחלנו בו מ''ש יעקב, אליעזר עבד אברהם בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב בי' וכל טוב אדוניו בידו ואנו אין בידי לא נזם א' ולא צמיד א' וכו'. על פי מ"ד (בב"ר פ' מ' ס''ו) ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וגו' ר' פנחס בשם ר' אושעי' רבה אמר אמר הקב"ה לא''א צא וכבוש את הדרך לפני בניך, את מוצא כל מה שכתוב באברהם, כתיב בבניו וכו' באברהם כתיב ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, ובישראל כתיב ויוציאם בכסף ובזהב וגו' וכל מעשי האבות הי' פועל דמיוני, ונתקיים אותו הדמיון לבניהם אחריהם כמ"ש הרמב"ן בפ' לך (הובא לעיל), וע"ז דאג יעקב אבינו, ונצטער ואמר שאין בידי לא נזם א' וכו', ומעתה זה יהי' פועל דמיוני על עניות גדול וגלות עמה, ואיך יתקיימו ישראל בגלות, ולא שדאג יעקב אבינו על חסרון ממונו כי אין זה מדרך הצדיקים, אבל דאגתו הי' על כלל ישראל ודורות הגליות איך יתקיימו, חזר ואמר מה אנא מובד סברי מן בריי ח"ו וכו' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ וכו'. ויובן עפ''י מ"ד במדרש שוח''ט (מזמור קכ"א) שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו' מהו אל ההרים, יום שיבוא הקב"ה בדין לע"ל, וישראל מסתכלין בהאבות שידברו עליהם זכות, ואין אב שימלט את בנו, ואין איש שימלט את אחיו מאותה צרה ביום הדין, באותה שעה נשאו עיניהם לאביהם שבשמים, ואומרים כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגו' שנא' עזרי מעם ה' וגו' אמר הקב"ה אתם יודעים מי עוזר אתכם עושה שמים וארץ עכ"ד המדרש, ויובן עפ"י המפורש אצלינו בכ"מ מאמר חז''ל עה"פ בעת ההוא יעמד מיכאל וגו' מהו יעמוד ישתתק וכו' א"ל הקב"ה נשתתקת ואין אתה מלמד סנגוריא על בני, חייך שאני מדבר בצדקה ומושיע את בני וכו' ופירשנו דהקב"ה יתן דעת במלאך מיכאל שישתוק מללמד זכות על ישראל, שע''י גודל התגברות הקטרוג, אם ילמד מיכאל זכות על ישראל, עדיין איכא חששא פן יתגברו עליו טענת המקטריגים, וע''כ יאמר ה' למעני אעשה, ומעתה אין פתחון פה למקטרג, כי מי לא יחוש על קדושת שמו ית'. וכמו''כ עפ''י בחי' זו יובן דברי מדרש שוח"ט הנ''ל שלכן לא ילמדו האבות עלינו זכות לע''ל, כדי שיהא הקב"ה עוזר לנו ולמענו ולמען כבוד שמו ית', ואז אין פ''פ למקטרג, וזה כוונת המדרש המובא בפתח דברינו דיעקב אבינו ראה כל הגליות עד סוף כל הדורות, וע''כ הראו לו לסימן ולפועל דמיוני שלא נשאר לו בידו כלום משל אבותיו, וזה סימן שלא יהי' זכות אבות, ולא ילמדו האבות עלינו זכות ביום הדין, וע"כ דאג מאד, ואמר מאין יבא עזרי, חזר ואמר מה אנא מובד סברי מן בריי, לית אנא מובד סברי מן בריי, דכח בטחון זה נשאר לנו בגלות, שהקב"ה יושיע אותנו למען קדושת שמו ית', ובשביל צער וגלות השכינה הקדושה וכבוד שמים המחולל בעמים, והקב"ה יעזור לנו שכבר הגיע העת וקרב קיצינו ואין לנו עוד מליץ אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ.

עוד אפ"ל המדרש הנ''ל באופן אחר, בהקדם דברי המדרש בב''ר (פ' ע') וידר יעקב נדר לאמר אם יהי' אלקים עמדי וגו' כתיב אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי (תהלים ס''ו) א"ר יצחק הבבלי שנדר מצו' בעת צרתו, מהו לאמר, לאמר לדורות כדי שיהיו נודרין בעת צרתן, יעקב פתח בנדר תחלה, לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהי' תולה הנדר אלא בו, א''ר אבהו כתיב אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, לאביר אברהם ולאביר יצחק אכ''כ אלא לאביר יעקב, תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה עכ"ד המדרש.

עיין ביפ''ת שנתקשה בלשון המדרש שנדר מצו', וכתב דאפשר דה"ג שנדר לעשות מצו', ופירושו שדוד נדר בעת צרתו לעשות מצו' כצדקה וכיוצא בו, והקשה ע"ז ק"ז היש"מ זלל"ה דפשיטא דלא נדר לעשות עבירה ול''ל למימר דנדר מצו' ועוד פי' היפ"ת פי' אחר עפ''י דברי התוס' חולין (ב:) שהקשו שם על מה דאמרינן בגמ' דאסור לנדור ולומר הרי עלי דלמא פשע ולא יקיים והכתיב וידר יעקב נדר וגו' ותרצו דבשעת צרה שרי כדאמרינן בב"ר וידר יעקב נדר לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה, ומובא באגדת שמואל כל מאן דנדר עביד מצו', והיינו מסתמא בעת צרה דאל''ה עבירה הוא ולא מצו', וז''ש במדרש שנדר מצו' בעת צרתו, שאז הנדר מצו', שבל''ז הנדר עבירה הוא ע''כ פי' היפ"ת, וגם ע"ז הקשה ק''ז זלל''ה דהול''ל שהנדר הוא מצו' בעת צרתו, אבל לישנא שנדר מצו' משמע שנדר לעשות דבר שהוא מצו', והדרא קושיא ראשונה לדוכתא, עיי"ש.

ב) גם יש להבין מה שדרשו ממלת לאמר, ללמוד לדורות שיהיו נודרין בעת צרתן, והלא כמה דברים ילפינן מהאבות כגון מוישכם אברהם בבקר דזריזין מקדימין למצות, ומצות תפלה מדכתיב אל המקום אשר עמד שם, ועוד כמה דברים, ואע''ג דלא כתיב בהם לאמר, וא''כ גם כאן לאמר מיותר כיון שאפשר למילף מיני' בלא"ה.

ג) להלן בפרשה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, יל"ד כפל הלשון עשר אעשרנו, וחז''ל במס' כתובות (נ.) אמרו שנתן ב' עישורים דהיינו חומש, ולמדו מכאן דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש עיי''ש, אבל אכתי אם רק להכי הוא דאתי לימא קרא אחמשנו לך, ועדיין צ''ב כפל הלשון.

ד) גם מלת לך צ''ב ומיותר הוא דפשיטא דלך, דלמי יעשר אם לא להקב"ה.

ה) גם קשה איך תלה מצות מעשר בתנאי אם יקיים ית' הבטחתו כמבואר בפסוק, הלא קיימו האבות כל התורה כולה וא''כ בודאי יקיים יאע"ה מצות מעשר בכל אופן, ובשאילתות כתב דנדר יעקב לקיים את המצו', ואע"פ שהזהירה תורה על הנדר ועל השבועה, אבל לקיים את המצו' מותר, ומצו' נמי איכא, וכעין זה כתב הרבינו בחיי דנדר יעקב לקיים את המצו' עיי''ש, וכמ"ש חז''ל במס' (חגיגה י.) מנין שנשבעים לקיים את המצו' שנאמר נשבעתי ואקיימה וגו', ופרש''י דמצו' הוא כדי לזרוזי נפשי', ולפי''ז א''ש הלשון דנדר מצו' בעת צרתו, "שנדר'' לקיים את המצוה, ומעתה לא היה שום תנאי בעצם עשיית המצוה, כי קיימו האבות כל התורה כולה בכל אופן ובלי תנאי, אלא שנדר לקיים מצו' בעת צרתו, ובזה עצמו מצו' קעביד והתפלל שיגין עליו זכות המצו' לשמרו ומ''ש ושמרני בדרך הזה מעשו וכו' ע''ד תפלה ובקשה אמרה, ולא שעשה תנאי בקיום המצוה, ומ"ש לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרתן הגם דגוף ההלכה דנודרין בעת צרתן הו' אפשר למילף בלאו הכי, כמו דילפינן כמה הלכות ממ''ש באבות, ואף על גב דלא כתב בהם לאמר, אבל כוונת דרשתם במלת לאמר שבעת שידרו לדורות בעת צרתם יאמרו ויתלו בזכותו של יעקב, כמפורש במדרש אשר נדר לאביר יעקב כל מי שנודר לא יהי' תולה הנדר אלא בו, ויגין עליהם זכותו של יעקב.

ואפ"ל עוד עפ''י מ''ד בילקוט (רמז ע"ה) דנדר לעשר גם את בניו והכי איתא שם כותי א' שאל את ר' מאיר אתון אמרי דיעקב אביכם קושטא וכו' הפריש שבטו של לוי א' מעשרה לשבטים, והלא י"ב שבטים היו לו, א"ל י"ד היו שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, צא מהן ד' בכורות לד' אמהות שאין הבכור מתעשר, ובפדר''א (פ' ל''ז) איתא באופן אחר שא"ל המלאך לא כך אמרת עשר אעשרנו לך, והלא יש לך בנים ולא עשרת אותם לי, מה עשה יעקב התחיל משמעון וכו' ועלה לוי מעשר קודש לה', ירד מיכאל המלאך ונטל את לוי והעלהו לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע זה גורלך וכו' ופשע יד ימינו וברכו שיהיו בני לוי משרתים לפניו בארץ כמלה"ש בשמים עכ"ל, וזה כל אשר תתן לי, כל לרבויי אתי שיעשר גם את בניו, וזה אינו נכלל במצו' המעשר, ואפשר שיחול בו התנאי, וא"ש, ונקדים עוד מ"ד שם בפדר"א בסיום מאמר הנ''ל וז"ל לקח יעקב את מעשר קנינו ושלח ביד עבדיו ונתן לעשו וכו', עכ"ד ולכאורה הוא פלא, דהלא המעשר ניתן לכהן וללוי או לעני, ואיך נתן את המעשר לעשו,. אמנם יובן עפ"י מ''ש הש"ך עה"ת עה"פ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, בב' מעשרות הכתוב מדבר, אמר יעקב מאחר שאני בחו''ל תחת חלק השרים, ראוי לתת להם חלק כדי שלא יקטרגו עלי, גורל א' לה' וגורל א' לעזאזל, ושלם נדרו בזה המנחה ששלח לעשו, כי אולי היו כל אותם ששלח עזים מאתיים וגו' היו מעשר, עכ''ל הש''ך ז''ל, ונראה שלא הי' לו גירסא הנ"ל בפדר"א שהרי כתב כ"ז מעצמו, אבל עכ"פ לפי דבריו מבואר היטב דברי הפדר"א, וכמ"ש הרמב"ן ז''ל בפ' אחרי בסוד העזאזל שהוא שוחד להס''ם שלא יבטל את קרבנם ושלא יקטרג עיי"ש וכמו"כ עשה יעקב שנתן לעשו ג"כ מעשר, ששרו של עשו שהוא הס''מ לא יקטרג על מצותו, ומעתה יובן מאמר הכתוב עשר אעשרנו לך עשר קאי על המעשר שנתן לעשו, ואעשרנו קאי על המעשר שנתן להשי"ת, והוצרך לומר לך, לפי שנתן גם לעשו, ע"כ להוציא מזה אמר לך, שנתן המעשר הזה אליו ית'.

או אפ"ל עשר אעשרנו לך, דמלת לך קאי על שניהם, וגם המעשר שנתן לעשו הי' להשי"ת, ויובן עפי"ד הילקוט (רמז קל"ג) והוא בב''ר (פ' ע"ח סי''ב) כל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו עתידין אוה"ע להחזירן למלך המשיח מ"ט שנא' מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו אכ''כ אלא ישיבו וכו', ומעתה על מנת כן נתן יעקב המעשר לעשו כדי שיהיו פקדון בידו, ופקדון כל היכא דאיתא בחזקת מרא איתא, ויהיו משומרים למלך המשיח, כי מלוכה של עשו יהי' נמשך עד מלך המשיח, ואז יהי' כ"ז חודש לה' כמשה''כ. ועתה מ"ש עשר אעשרנו לך, מלת לך קאי על שניהם כי גם מה שנתן לעשו יהי' קודש לה' ע''י שיחזירם עשו למלך משיח.

ועתה נבוא לביאור המדרש הנ"ל אשא עיני אל ההרים, אל ההורים שהי' יעקב אבינו דואג ומצטער על הממון שהי' בידו מנכסי אבותיו ועמד עשו ונטלו ממנו, ויובן עפ''י מ''ש ז"ל כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך, ואפ''ל בטעמו של דבר כיון דכתיב וה' בירך את אחרית איוב וגו' וא''כ הי' שורה הברכה על כל אשר לו, וע''כ כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך, מפני שהי' שורה הברכה על אותה הפרוטה, וממנו יחול הברכה עליו וכמו''כ בנכסי האבות הי' עליהם השראת השכינה והשראת הברכה, ומעתה כל מי שהי' בידו מנכסיהם, הי' לו שמירה ברוחניות והשראת ברכה בגשמיות, ולכן הי' יעקב אבינו דואג ומצטער על שבא עשו ונטלו ממנו, ועוד הי' לו צער על שהי' ירידה לממון הזה ולהחפצים האלו, כמשפרש"י ז"ל עה"פ ויקם שדה עפרון תקומה הי' לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך, וכמו''כ כאן להיפך אלו החפצים שהיו בידו מנכסי אבותיו והי' עליהם השראת השכינה והקדושה והברכה, עתה שבאו לידו של עשו ירדו פלאים ונפילה גדולה הוא להם, והרוחניות והניצה''ק שבחפצים אלו הלכו בשבי, ולכן הי' יעקב אבינו דואג ומצטער וז''ש אני אין בידי לא נזם א' וכו' שבא עשו ושנטלו ממנו, חזר ואמר מה אנא מובד סברי מן בריי וכו' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ ויובן עפי''ד הילקוט הנ"ל שעתיד עשו להחזיר כל מה שלקח מיעקב למלך המשיח, וא''כ ה"ה בחזקת פקדון בידו, ופקדון כל היכא דאיתא בחזקת דמרא קיימא, ומעתה לאו ירידה הוא לגביהם, דעדיין בחזקתן קיימו, ומעתה גם סגולת השמירה שבהם לא נפסד, וא"ש קישור סוף דברי המדרש ה' ישמרך מעשו ומלבן, ישמור את נפשך ממלאך המות, דחזקת בעלים אינו אלא מחיים, ולאחר מיתה בטלה חזקת בעלים, ועל כי אמרו ז''ל יעקב אבינו לא מת, וא''כ חזקת בעלים שלו לא בטלה לעולם מאלו החפצים שלקח עשו ממנו, וה"ה בחזקתו לעולם ולבסוף עתיד עשו להחזירו למלך המשיח, וממילא עדיין יש בהן סגולת השראת השכינה והברכה ברוחניות ובגשמיות, וגם ירידה לא היתה להם, דפקדון כל היכא דאיתא בחזקת מרא קיימא והבן.

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וגו' במד"ר ר"ש ב''נ פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, אשא עיני אל ההורים וכו' חזר ואמר וכו' לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ וכו' והמדרש הזה כולו מוקשה עיין במה שדקדקנו עלי' לעיל.

ב) וידר יעקב נדר לאמר וגו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ודקדק הכלי יקר דהול"ל ונתן לי לחם ובגד ומה צורך לפרט לאכול וללבוש וכי ס''ד שילבש הלחם ויאכל הבגד ועיי''ש מה שפי' בזה אבל גם תירוצו קשה וכבר הערנו עליו לעיל.

ג) להלן בפרשה בענין המקלות אשר שם יעקב נתקשו כל המפרשים איך הותר ליעקב לעשות כן והוא דרך רמאות ובבעה"ת הקשו כן ותירצו בב' אופנים ותו''ד על כי לבן שינה התנאי שביניהם ע"כ הותר ליעקב לילך עמו ברמאות דעם עקש תתפל, והאוהחה''ק האריך בזה לבאר דכ''ז מגיע ליעקב מדינא והי' רק מציל את שלו מיד עושקו, אמנם לכל התירוצים עדיין יקשה למה הוצרך לעשות פעולות כאלה שנראים כתחבולה ורמאות, הי''ל לבטוח בהשי"ת והוא יכול יוכל להצילו מיד עושקו בנס המלובש בטבע, והוא שתלדנה הצאן עקדים ונקודים וילדו ששה בכרס א', ועוד כמה דרכים למקום ולמה הוצרך לתחבולת המקלות.

ד) לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד וגו' כבר דקדקנו לעיל איך אמרו שקר מפורסם כזה שלקח יעקב את כל אשר לאביהם מבלי השאיר לו שריד, והלא עשיר גדול הי' כאשר הודה בעצמו נחשתי ויברכני ד' בגללך, ומבואר במד"ר להלן וישב לבן למקומו שחזר לעניותו שבאו לסטים ונטלו את כל אשר לו, מבואר דעכשיו עדיין הי' אמיד בנכסין, וגם צ''ב הכפל את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו וגו', וכבר פירשנוהו באופנים שונים ועוד לאלקי מלין.

ה) וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום וגו' וצ''ב וכי עד עכשיו היו פניו צהובות ליעקב, והרי לבן בקש לעקור את הכל, ועשה עמו אך רעה כל הימים שגר בביתו, כמ''ש ואביכם התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים ולא נתנו אלקים להרע עמדי א''כ במה נשתנה עכשיו פניו לרוע מאשר הי' לפנים, # גם להלן כתיב ויאמר להן רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום ואלקי אבי הי' עמדי וצ"ב כנ''ל גם קישור הכתוב צ"ב, כי לפי''ד עכשיו נשתנה פניו לרוע, ומתמול שלשום הי' פניו טובים אליו א"כ איך יתקשר לזה סוף המאמר ואלקי אבי הי' עמדי ות''א הו' בסעדי, ולפי דבריו לא הי' צריך לזה עד עכשיו.

ו) להלן יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלקי אביכם אמש אמר אלי וגו' השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע ויל"ד במה נתפאר שיש בכוחו לעשות עמהם רעה, כי אחרי שהקב"ה התרה בו השמר לך מדבר וגו' בין טוב ובין רע, א''כ כבר סר כוחו ובודאי שלא יוכל לעשות להם רעה כלל.

ז) ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי ויל''ד כוונת הקישור בטענה זו, ולכאורה הם שני טענות נפרדות הליכה לחוד וגניבה לחוד ולמה הרכיב שניהם גם יחד, - גם צ''ב דאת רבויא הוא, ובאמרו למה גנבת את אלהי, רבויא דאת למאי אתא.

ח) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחי' וגו' יל"ד על מלת עם דמיותרת והול"ל אשר תמצא וגו', ועוד קשה היתכן שהוציא יעקב קללה מפיו ולא נשמר ממנה.

ט) גם כל הענין של גניבת התרפים צ''ב, דהרי נראה מדרז''ל שהי' ע''ז ממש כמ''ש בב''ר שלהפריש את אבי' מע''ז נתכוונה, ואיך לקחם רחל ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם, והרי אסור להשהות ע"ז בתוך ביתו, והחיוב לבערם מן העולם, ומה בצע בגניבתם והי' לה לשברם ולאבדם מן העולם כמו שעשה אברהם אבינו בצלמי תרח, ולמה גנבתם ותשב עליהם.

י) בב"ר א"ר אייבו כיון ששמעו השבטים כך אמרו בושנו בך אבי אמנו שלעת זקנותך אתה אומר למה גנבת את אלהי ולכאורה איך אמר לבן דברי טפשות כאלה, ואם הי' נחשב בעיניו לאלהות איך יגנבוהו, ואם את עצמו לא יכול להציל איך יועיל ויציל לאחרים, וכבר כתב הרמב''ן ז''ל שהעובדי ע''ז הקדמונים לא טפשים היו אלא רשעים, ואין לך טפשות גדול מדיבורים האלה ולמה יספר הכתוב בדברי הבלים כאלה.

נבוא אל הביאור ונתחיל בדברי המדרש שהתחלנו בו אשא עיני אל ההרים וכו' (עיין קושיא א') ונקדים דברי הגמ' שבת (דף נ"ג ע"ב) ת"ר מעשה בא' שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא הי"ל שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כב' דדי אשה והניק את בנו, א"ר יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, א''ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית, פרש''י שנשתנו עליו סדרי בראשית ולא זכה ליפתח לו שערי שכר עכ''ל וכוונתם ז"ל דאילו זכה הי' מזדמנת לו פרנסתו בדרך הטבע ולא הי' משתנית סדרי בראשית בשבילו, דאין זה רצון הבוי"ת לשנות סדרי בראשית, והמהרש"א ז"ל כתב דגריעותא הוא שמנכין לו מזכיותיו בעושין לו נס עיי''ש - ובזה יבואר דברי המדרש הנ''ל שאמר יעקב אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב בי' ויקח העבד עשרה גמלים וגו' וכל טוב אדוניו בידו, אני אין בידי לא נזם א' ולא צמיד א' מאין יבא עזרי, האמנם ידע יעקב והי' בטחונו חזק בהשי"ת שיעזרהו ולא יעזבהו, אבל הי' מתאונן ודואג שעכ"ח יהי' עזרתו בדרך נס כיון שאין בידו כלום, וארז"ל בזוה"ק דברכתא לא שריא באתר רקניא, ועיין בדברנו (בחי' לחנוכה) שהבאנו דברי האפיקי יהודא דבנס שהוא ע''י הקב"ה לבדו ולא ע''י שליח אפשר שיהי' הברכה שורה גם יש מאין עיי''ש אמנם נס כזה היא שינוי הטבע והשתנות סדרי מעשה בראשית, וגריעותא הוא לגבי מי שנשתנו בעבורו סדרי בראשית, וזה שהי' יעקב אבינו דואג אני אין בידי לא נזם ולא צמיד מאין יבא עזרי, ר''ל דא''כ יהי' עזרתי יש מאין והי' מצטער ע"ז שישתנו עבורו סדרי בראשית - חזר ואמר לית אנא מובד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ וכו' יתבאר בהקדם מה שפירשתי כבר דברי המד"ר בפ' בא (פט"ו סכ''א) וז''ל החדש הזה לכם הה''ד (ישעי' מ"ב) הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד, וכי יש לע''ל חדשות והא כתיב מה שהי' הוא שיהי' ואין כל חדש וגו' (קהלת א') אלא מוצאין אנו י' דברים עתיד הקב"ה לחדש לע''ל וכו' ומני ואזיל עשרה דברים שיתחדשו וישתנו מטבעותן לע''ל, וכולהו מבואר בקראי עיי''ש שהביא פסוקים לכולהו, והקשו היפ''ת והמפורשים דעדיין יקשה על אלה י' דברים המתחדשים, והלא אין כל חדש וזה היתה קושית המדרש מעיקרא ולא תירצו ע''ז כלום.

ויתבאר עפי''ד הבית שמואל אחרון (הובא ביש''מ מק''ז זלל"ה בפ' מצורע) על אמרם ז''ל (ערכין דף ט''ז ע"ב) מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה הוא הבדיל בין איש לאשתו לפיכך אמרה תורה בדד ישב, וביאר הוא ז''ל דהנה חכמי הרופאים אמרו דצרעת בא מתגבורת מרה שחורה והסיבה הגורמת לה הוא ההתבודדות, ורפואתו שילך בין בנ''א, וא''כ מצורע הי''ל לישב בין בנ''א וזו היא רפואתו הטבעי, אמנם התורה אמרה בדד ישב לפי שהנגעים באים על לה''ר ורפואה שלו שיפשפש במעשיו ועי"ז יתרפא מצרעתו, ולכאורה הוא שינוי הטבע ואין הקב"ה חפץ שיהי' שינוי הטבע אחר הבריאה, וזה דקשיא לי' להגמ' מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב ויתרפא היפך חוקי הטבע, - אמנם כתב הרמב''ם ז"ל על מאמר חז''ל תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לישראל, ולכאורה למה הצריך לתנאי, והבוי''ת כל יכול, ויכול לעשות כרצונו אף בלי תנאי מתחלה, ותירץ דהבוי"ת אחר בריאת העולם אין רצונו שיהי' שינוי הטבע, לכך התנה עם הים בשעת בריאה שיקרע הים לישראל, ומעתה לא הוי שינוי בחוקי הבריאה, דזה חוקם אשר הוקצב להם בשעת הבריאה, ולדעתי זה כוונת אמרז''ל (פסחים נ''ד) דהתורה קדמה לעולם וישראל קדמו לעולם, היינו דחוקי הטבע לא שלטה בהם, ואף שנאמרה בתורה דברים שהן שלא כדרך הטבע כגון במצורע בדד ישב וכדומה, אבל כיון שקדמה לעולם כך הי' חקי טבע הבריאה, וז"ש בגמ' מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב והוא היפך הטבע, אבל הוא הבדיל בין איש לאשתו ורפואתו בדד ישב שיפשפש במעשיו, ואף שהוא היפך הטבע לפיכך אמרה תורה בדד ישב, וכיון שנכתב בתורה ותורה קדמה לבריאה, דרך הטבע כך הוא עכת''ד הבש''א.

ובזה יבואר דברי המדרש הנ''ל בפ' החדש שהקשו וכי יש חדשות לע''ל והא כתיב אין כל חדש תחת השמש, ואין הקב"ה חפץ בהשתנות חוקי הבריאה, - וע''ז תירצו דעשרה דברים יתחדשו לע''ל ומייתי לכולהו מקראי, וכיון דמבואר בקראי והתורה קדמה לעולם, א''כ אין זה חדש, שכבר הי' לעולמים מתחלת הבריאה והושם כך בכח הבריאה, אלא שנראים חדש בעיני הבריות, אבל באמת כבר הי' לעולמים.

ועד"ז נבין סיום המדרש הנ''ל שהתנחם יעקב וחזר ואמר לית אנא מובד סברי וכו' אלא עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, שיעקב אבינו למד כל התורה ופירושה משם ועבר והשיג כל הרמוז בה, והביט וראה בפרשיות האלה שכבר כתובה בתורה כל דרך הילוכו וכל המאורעות שיעברו עליו, וכיון שנכתב בתורה, התורה קדמה לעולם, אין זה השתנות בבריאה ונס שלא כדרך הטבע, אלא שמים וארץ על דעת כן נבראו שישתעבדו לחוקי התורה, וז"ש במדרש דמתחלה הי' מצטער ואומר מאין יבא עזרי שיהי' ישועתו יש מאין כיון שאין בידו כלום, וא"כ ישתנו עליו סדרי הבריאה וגריעותא היא, וגם מנכין מזכיותיו, חזר ואמר לית אנא מובד סברי וכו' אלא עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, ר''ל דהשי"ת עשה השמים וארץ ע''ד וע''מ כן ותנאי התנה עמהם שישתעבדו לחוקי התורה ואין בזה השתנות מסדרי הבריאה.

ועתה נבאר סיום המאמר שבמדרש ד' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן ישמור את נפשך ממלאך המות ד' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד העולם וצ''ב קישור הדברים לדרשת המדרש שהתחיל בה ויבואר בהקדם שנדקדק עוד בפסוקי פ' וישלח וירץ עשו לקראתו ויחבקהו וגו' וישקהו וגו' ויאמר יעקב אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי ע"כ ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני פרש"י כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך והן חשובין לי כראיית פני המלאך שראיתי שר שלך וכו' ולמה הזכיר לו ראיית המלאך כדי שיתיירא הימנו ויאמר ראה מלאכים וניצול איני יכול לו מעתה עכ''ל, ולכאורה צ"ב דהו"ל להזכיר לפניו ראיית המלאך מתחלה כשבא לקראתו בחרון אפו, ואז הי' הצורך להפחידו, לא כן עתה שכבר נתרצה לו ונשקו ולמ''ל עוד לאיים עליו, ומה ענין זה למה שהפציר בו שיקבל מתנתו, עוד ראוי להבין במ''ש קח נא את ברכתי וגו' כי חנני אלקים וכי יש לי כל, ובגמ' ב''ב (דף ט"ז ע''ב) ת"ר שלשה הטעימן אלקים בעוה''ז מעין עוה''ב אלו הן אברהם יצחק ויעקב, ועוד דרשו שם ג' לא שלט בהן יצה''ר וכו' ולא שלט בהן מלאך המות וכולהו יליף מדכתיב באברהם בכל וביצחק מכל וביעקב וכי יש לי כל, ופרש"י דמלת כל משמע שלא חסרו שום טובה ולא חסרו שום כבוד עיי''ש, ולכאורה לפי דרשתם ז''ל למה אמר יעקב דיבורים אלו לעשו, ומנפק''מ לו בכל אלה שהטעימו הקב''ה ליעקב מעין עוה''ב ושלא שלט בו יצה"ר ומלה"מ, וגם למה רמז לו כל אלה עכשיו כשלא רצה לקבל מנחתו ומה ענינו לזה וצ''ב.

ואפשר לומר דלכאורה מה טעם לא רצה עשו לקבל המתנות מיעקב, ובודאי שלא הי' שונא בצע ושונא מתנות, אדרבה הי' בעל רוח גבו' ונפש רחבה, וגזל וחמס משל אחרים אף שלא ברשות, ומדוע מיאן לקחת מתנה גדולה כזו, - אמנם יעקב אבינו הבין כוונתו דמה שאינו רוצה לקחת המתנה הוא מסיבת שנאתו הכבושה אליו, ומה שנשקו באותה שעה הי' בדרך נס שנכמרו רחמיו לפי שעה, ומן השמים הכריחוהו לכך שלא ירע ליעקב, אבל הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, ונטר שנאתו על יום כי בא, ולטעם זה לא רצה לקחת מנחתו כדי שלא יהי' משועבד אליו, דכלל גדול הוא דהמקבל מתנה נעשה משוחד ומשועבד לדעת הנותן - והבין יעקב מחשבתו הרעה, וע''כ איים עליו והפחידו והזכיר לו עכשיו ראיית המלאך כדי שיתיירא ממנו, ויאמר ראה מלאכים וניצול איני יכול לו מעתה כפרש''י ז"ל #

ובזה יובן מה שאמר לו וכי יש לי כל ורמז לו לפי דרשת חז''ל שלא שלט בו מלאך המות ולא יצה"ר, דהוא הס''מ שרו של עשו כאמרז''ל הוא מלאך המות הוא היצה"ר והוא הס''מ, ורמז לו שראיתי שר שלך ולא יכול לשלוט בי כמשה''כ וירא כי לא יכול לו וגו' כי שרית עם אלהים ותוכל, וכיון ששר שלך אין לו שליטה להרע לי, גם אתה לא תוכל לעשות עמדי רע, וכל מחשבותיך הרעים לא יועילו כלום, וע"כ קח נא את מנחתי אשר הובאת לך כי חנני אלקים וכי יש לי כל, ר"ל שלא שלט בי מלה''מ ושרו של עשו, ובלא"ה לא תוכל עשות עמדי רע, וא''כ אין סיבה שתמנעך מלקבל מנחתי, ויפצר בו ויקח ובאמת לא הי' צריך יעקב לזה, כי לא הי' מתיירא ממנו כלל, אלא שהוצרך לזה בשביל דורות הבאים ועשה פועל דמיוני בזה והכין כח לבניו שיוכלו לשחד את בני עשו ולפייסם בממון כמבואר בזוה"ק פ' אמור שהיו המתנות האלו מבחי' שעיר המשתלח למקטרג, והוא סימן לדורות ובהאי דורנא אתפרש מינייהו וכו' (עיין בדברינו פ' וישלח) שהארכנו בזה, איך שהי' בזה מעשה אבות סימן לבנים והוכן כח זה ע"י יעקב לכל דורות ישראל עיי"ש - היוצא לנו מכל הנ''ל שהיתה סיבת הצלתו מעשו ע''י שהודיעו שלא שלט עליו שרו ולא מלאך המות דהיינו הך כאמרז"ל וע''כ נתיירא עשו ממנו וקיבל מתנתו ובזה הכין כח הצלה לדורות עולם, ובזה א''ש סיום המדרש הנ''ל שהי' יעקב מתיירא ואמר מאין יבוא עזרי כנ''ל, ולא רצה שיהי' ישועתו בדרך נס, אמנם כיון שכל הבטחותיו כתובים בתורה ותוה"ק קדמה לעולם, אין זה בגדר השתנות בחוקי הבריאה כמו שביארנו לעיל, והבוי"ת הבטיחו ישמור את נפשך ממלאך המות ושרו של עשו לא ישלוט עליך ועי''ז ישמרך מכל רע מעשו ומלבן, וישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם שיוצמח מזה הצלה לדורות עולם כנ''ל.

ועתה נבוא לבאר ענין המקלות שהקשינו לעיל דלכאורה מחזי כתחבולה ורמאות, ולמה הוצרך לזה הלא אין מעצור לד' להושיע מרמאותו של לבן גם בלי תחבולה (עיין קושיא ג') - ויתבאר בשנדקדק עוד במ"ש רש''י ז''ל עה"פ ואשא עיני וארא בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, ופרש''י והוא בב''ר אע''פ שהבדילם לבן כולם כדי שלא יתעברו הצאן דוגמתם, היו המלאכים מביאין אותך מעדר המסור ביד בני לבן לעדר שביד יעקב, ולכאורה א"כ למה הוצרך עוד יעקב לעשות תחבולת המקלות, והי' אפשר שתלדנה הצאן עקודים על ידי הזכרים שהביאו המלאכים מעדר בני לבן, וכמו''כ קשה להיפך למה היו המלאכים מביאים בדרך נס אחרי שהציג יעקב המקלות ברהטים ותלדנה הצאן בדרך הטבע אמנם תרצתי כבר דהא בהא תליא ועכ"ח הי' הצורך לשניהם גם יחד, דאלולי המלאכים היו מביאים לו מעדר לבן לא הי' יעקב עושה תחבולת המקלות, דעכ"פ מחזי כרמאות, אע''ג דלבן רצה לעכב גם מה דמגיע לו מדינא ואת שלו הי' מציל כמו שביארו המפורשים ז"ל, אעפ''כ הי' יעקב אבינו נמנע מעשות דבר כזה שנראה כרמאות, והשי"ת יכול יוכל להצילו מיד לבן ולהציל את שלו מידו, - אמנם לפי שראה דמשמיא קא זכי' לי' והמלאכים מביאים לו מעדר לבן בדרך נס, ובלא"ה יבואו לידו ורשותו, אלא שלא רצה שיבואו לידו בדרך נס דאסור ליהנות ממעשה נסים, ע''כ הציג המקלות כדי שיהי' הנס מלובש בטבע ויוכל ליהנות ממנו, ומעתה לא הי' בזה אפי' שמץ רמאות, דמה שעשה עשה בשלו דמן השמים זכוהו לידו בדרך נס - ויתורץ בזה קושית הכלי יקר ז''ל במאמה''כ ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (עיין לעיל קושיא ב') - ולדרכנו האמנם כבר הובטח יעקב במראה הסולם באמרו ית' כי לא אעזבך וגו' אמנם התפלל עוד שלא יבוא פרנסתו ע"ד נס, אלא בדרך המלובש בטבע כדי שיוכל להנות ממנו, וז"ש ונתן לי לחם שיהי' מותר לאכול ממנו ובגד שאוכל ללבוש, ולא ע"י מעשה נסים דאסור ליהנות מהם, ונתקיים תפלתו שהשי"ת נתן בו דעת להלביש בטבע את הנסים שנעשו לו ע"י המלאכים ותיקנן ע"י המקלות כנ"ל, ועכ"פ הי' צורך בשניהם דאי לאו הנסים לא הי' עושה תחבולת המקלות, וא"ל המקלות לא הי' רוצה ליהנות ממעשה נסים כנ"ל והבן. #

ועתה נבוא לבאר מאמה''כ לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה (עיין הדקדוקים לעיל קושיא ד') וכבר בארנוהו לעיל ועכשיו נראה לי בחינה אחרת בזה, על פי מה שכתב בחובת הלבבות שער הכניעה (פ"ז) וז"ל אמר א' מן החסידים הרבה בנ"א יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם ימצאו בספר זכיות, זכיות שלא עשו אותם, ויאמרו לא עשינו ויאמר להם עשה אותם אשר דיבר בכם לה"ר וסיפר בגנותכם, וכן כשיחסרו מספר זכיות המספרים בגנותם יבקשו אותם בעת ההיא, ויאמרו להם אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני וכו' עיי"ש וכ"כ המגיד משרים להרב ב''י זלל"ה -וראיתי בתהלים ארץ החיים שהביא בשם הר''מ אלשיך זלל"ה לפרש מ''ש דוהמע'"ה, ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, כי דוהמע"ה התרעם אילו היו מדברים ממנו אנשים שיש להם קצת מצות, א"כ הי' לי ריוח שהייתי לוקח זכיותם אך ישיחו בי יושבי שער ריקים ופוחזים שאין להם זכיות, אין לי מהם שום תועלת זולת הצער.

ואפשר שזה היה תרעומת בני לבן, שראו שנתעשר יעקב ויפרוץ לרוב כמאמה"כ, ומאין הגיע לו כ"ז והרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אמנם ידעו שלבן תמיד דיבר על יעקב רעה והבינו שעי"ז לקח שכר מצותיו, עיין מה שהבאנו לעיל בשם נזר הקודש דכל זמן שהי' יעקב אצלו היה לו ללבן קצת בחינת יראה, ורשעים משתלמין שכר מצותן בעולם הזה כענין שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו וגו', וע"י שלקח יעקב זכיותיו של לבן, זכה לעשירות וטוב עוה"ז, וז"ש בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ר''ל כל דבר טוב שהי' לאבינו לקח יעקב ממנו ע''י שדיבר אבינו עליו רעה כדברי החובה"ל הנ''ל, ומאשר לאבינו ר"ל מהמצות אשר לקח מאבינו עשה את כל הכבוד הזה ונתעשר בשכר המצות האלה, ונתיעצו שלא טוב הדבר אשר המה עושים, כי במה שמדברים עליו רעה עוד עושין לו טובה בזה, ועי''ז זכה לעשירות ולקח כל אשר להם, וע"כ החליטו שמכאן ואילך ישנו את טעמם ויתראו אליו בפנים שוחקות ופנים צהובות ולא ידברו עליו רעה, - וז"ש יעקב אבינו רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום, כי עד עכשיו דיבר עלי רעה ואלקי אבי הי' עמדי ולא נתנו להרע לי, אבל עכשיו נהפך עלי לאוהב, ומזה נתיירא יעקב מאוד פן יזיק לבחי' נפשו ופן יבואו בניו וב"ב ודורות הבאים לגרורי אבתרי', וע"כ רצה לברוח ממנו ולהמלט על נפשו, -וכעין זה פירש קדושת זקיני הייטב לב זלל''ה מאמה"כ השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, ענינו כי ד' ידע כ''א יסיתנו לרע, ודאי לא ישמע לו יעקב, אך פן יסתיר ענינו שחיצוניותו טוב ותוכו רע וכו' וז"ש השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע שנראה טוב ומגיע עד רע עיי"ש שהאריך לדרכו, ולפי"ז לא הזהירו הקב"ה על הרע כי בלא"ה ימנע ממנו וינצל יעקב מאתו בהשגחה פרטיית דמשמיא מסרי נפשייהו להצלת הצדיקים, אמנם הזהירו הקב"ה על טוב שהוא רעה, השמר לך מדבר עם יעקב מטוב דבזה איכא חשש גרורי אבתרי' ותולדתו רעה. וכמו שאחז"ל (יבמות ס"ג) מכאן שכל טובתם של רשעים רעה היא אצל הצדיקים ועוד אמרו בגמ' (סוטה כ''ב) אל תתיירא מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפינחס.

ובזה יבואר מ"ש לבן יש לאל ידי לעשות עמכם רעה, ואלקי אביכם אמש אמר אלי השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, (עיין קושיא ו' לעיל) דלבן חשב כיון דלא הוזהר מלעשות רעה, אלא על הטוב שהוא רע, ע''כ חשב דהורשה לעשות רעה, ולא הבין האמת דע"כ לא הוזהר על הרעה מפני שבלא''ה לא יועילו ולא יצליחו מעשיו כלום, אלא על הטוב שהוא רעה דהוא מידי דתליא בבחירה ע"כ הוזהר עלי', וז''ש יש לאל ידי לעשות עמכם רעה, והטעם אלקי אביכם אמש אמר אלי השמר וגו' מטוב ועד רעה, ומדלא הזהירו על הרעה חשב לפי שטותו דיש בכוחו לעשות רע ולא ימנעוהו מן השמים.

ואפ''ל עוד עפ''י פשטות דמעיקרא ל"ק קושיא הנ"ל, דמזה שהזהירו ית' השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, דן לבן בעצמו שהבחירה בידו להרע, דאל''כ אזהרה למה, וכיון שהבחינה חפשי חשב דיש בכוחו לעשות רעה, ואע''פ שנאמר לו השמר לך מדבר עם יעקב וגו' כבר הי' מורגל בכך לעבור ולעשות מה שהי' מצווה ועומד שלא לעשות, וזה דרכם כסל למו כמאמר הנביא מלאכי בחנו אלקים וימלטו, וז"ש לבן יש לאל ידי לעשות עמכם רע, והראי' דאלקי אביכם אמש אמר אלי השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, ואי לאו שהבחירה בידי א''כ אזהרה למה.

ועתה נבאר מאמה''כ הלוך הלכת כי נכסוף נכספתה וגו' למה גנבת את אלהי, ותשובת יעקב אבינו אליו עם אשר תמצא את אלהיך לא יחי', ואיך גנבה רחל את התרפים והשהתה ע"ז בתוך ביתה (עיין הקושיות לעיל ח' ט' י') -אמנם נראה דודאי לא יצוייר שהשהתה רחל אמנו ע"ז בתוך ביתה, אמנם הצדקת הזאת בגודל קדושתה הי' בכוחה לבטל קליפת ע''ז, והוציאה ממנו כל כוחות הטומאה עד שנתבטלו ממציאות, והגם שעל פי הלכה קיי''ל דלא מהני ביטול אא''כ העכו''ם מבטלה, אבל בכגון זה שנתבטלה כח הע"ז בשרשה וממציאותה, אין צורך עוד לביטולה עפ''י הלכה, כיון שאין כאן מציאות הע''ז, וע"ד שפירשו בספה''ק דברי הגמ' מגילה (דף ו' ע''א) והי' כאלוף ביהודה וגו' אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה לרבים, וכתבו התוס' יש מפרשים בתי ע''ז וכו' וקשה לומר שאותן מקומות המטונפות יכול ללמוד שם תורה, אלא רצה לומר בתים שמתאספים שם לועד וכו', ולכאורה קשה לשיטת היש מפרשים היכי ס''ד לומר כן, כקושית התוס', ותרצו המפרשים דל"ק דלעתיד כשרוח הטומאה יעביר מן הארץ, יבטל קליפת ע''ז ממציאות ובשרשה ולא ישאר ממנו רושם כלל וא''ש שיוכלו ללמוד שם תורה. - עכ''פ יובן בדרך זה ענין התרפים דנתבטלה מהם כל בחי' ע''ז, וכמ''ש במד"ר דנשתנה לכלי אחר, והוא שאמרו שם ויבקש לבן ולא מצא את התרפים א''ר יוחנן תרפים לא מצא קיתוניות מצא, נעשו תרפים קיתוניות (בדרך נס) שלא לבייש את רחל עכ''ל, ואפשר דבחיצוניות היו עדיין ניכרים קצת מתחלה, אלא כדי שלא יהי' לבן מכיר בהם ותתבייש רחל בגנבתם, ע''כ נעשה נס ונשתנו לגמרי לכלי אחר, אמנם בפנימיות כבר נשתנו משעה שלקחתם רחל ונתבטלו כוחות הטומאה וכל בחי' ע''ז שבהם, דאל"ה לא שהתה רחל אותם בתוך ביתה אפילו רגע.

ולדרכנו יתבאר מאה''כ ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי, (עיין קושיא ז') דלבן טען אם אתה רוצה לילך בדרך בית אביך אברהם ויצחק ולהפרישני מע''ז, למה עשית זאת בדרך גניבה ולהשהותם אצלך, הי' לך לשברם ולאבדם מן העולם כמו שעשה א"א ששיבר ואיבד צלמי אביו, ולמה עשית זאת בדרך גניבה הלא אין בזה שום תועלת, כי בדרך זה עדיין לא יתבטל כוחה של ע''ז ולא תמנעיני מלעבדה - ואפ"ל עוד בחי' בה עפי"מ שפרשתי דברי הגמ' סוף סנהדרין ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ד' מחרון אפו וגו' תנא כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם מאן רשעים אמר רב יוסף גנבי ע''כ, והוא פלא דגנבי מאן דכר שמי' וקרא דלא ידבק בידך מיירי בע''ז ועיר הנידחת דחמירא מגניבה טובא, ולמה תלו בגמ' החרון אף בגניבה דקל מיני' ולא באיסור ע''ז דחמיר יותר, ועיין במהרש''א שנדחק בזה. ותירוצו קשה עיין בדברינו פרשת ראה באריכות ותו''ד שם לפרש דכוונת רב יוסף על מסיתים ומדיחים וגונבי דעת הבריות להטעותן אחרי ע"ז בסתר, ואשכחן בקראי דקרי לי' לגניבת דעת גניבה, כמ"ש בפרשה זו ותגנוב את לבבי ועוד בכ''מ, ואלו המה המפישים חרון אף בעולם יותר מעובדי ע"ז בגלוי, דאותן שבגלוי נדונין ומתבערין ע''י ב''ד, לא כן כאלו גונבי דעת שההיזק והסכנה מהם קרובה יותר עיי''ש שהארכנו.

ואפשר שלבן חשד את יעקב בכך, שמא הוא מאלו הגונבי דעת ומאלו הפוסחים על שתי הסעיפים ולקח התרפים לעצמי לגנוב דעת אחרים ולהטעותן אחריו, דאל''כ למה לא אמר בגלוי שרצונו להפרישני מע"ז, וז"ש לבן ועתה הלוך הלכת וגו' לבית אביך, ורוצה אתה להלך בדרכי אבותיך אברהם ויצחק, למה גנבת את אלהי, ואת רבויא הוא, וכיון לומר דעם גניבת אלהי גנבת גם את דעת עצמך ודעת רבים שיטעו אחריך, ואין זה דרך אבותיך, והי' לך למחות בעוע''ז בגלוי כמותם.

ויעקב אבינו השיב לו עם אשר תמצא את אלהיך לא יחי' וגו' ויתבאר עפימ''ש ז''ל במס' יומא (דף פ''ו ע"ב) אמר ר''ל גדולה תשובה שזדונות נעשים לו כזכיות שנאמר (יחזקאל ל"ג) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחי', פרש''י יחי' על כל מה שעשה אפילו על העבירות ומכאן דנעשין לו זכיות ע''כ, מבואר דחיות דקרא משמע עם זכיות דזהו חיות דקדושה ובל''ז לא מקרי חיות כלל, וז''ש לו יעקב דלא תחשוד אותנו בגניבת דעת דע"ז, כי אין לנו בזה צד ספק, ויודעים אנו ידיעה ברורה כי אין בה ממש, ואשר תמצא את אלהיך לא יחי' ר"ל, כי מי שמוצא איזה מציאות וישות באלהיך אין לו חיות וזכויות, והוסיף לומר מלת עם אשר תמצא וגו', ר"ל אפילו המשתתף ונטפל לזה המאמין במציאות ע"ז, ג''כ לא יחי' אין לו חיות דקדושה וזכות, ומעתה לא תחשוד אותנו בגניבת דעת דע''ז - אמנם אילו מצא לבן את התרפים היתה רחל נחשדת בעיניו לעובדת ע''ז, ולא הי' תולה לומר האמת כאשר הי' שנתבטלה כח הע''ז ממציאות והוציאה ממנה כל כוחות וקליפת ע''ז, ע''כ עשה השי"ת נס ונשתנה גם החיצוניות ונעשה קיתוניות כאמרז''ל במדרש, ומעתה לא הכיר בהם שום דבר וסרה החשד ממנה.

ובזה יבואר מאמה''כ כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך, שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו, ולכאורה אינו מבואר בקרא אלא שחשדו על גניבת התרפים, ולא על גניבת שאר דבר, וא"כ לאיזה צורך מישש את כל כליו של יעקב, אף אלו שאין בהם מיחוש התרפים ואינם בדומין לו ולא יכנסו בגדר הספק, - אמנם לדרכנו חשדו לבן בגניבת דעת שלקח ע''ז, והשההו בתוך ביתו בלא ביטול, ואילו היה כן היה ניכר רושם הטומאה בכל כלי הבית, והי' שורה עליהם רוח מסאבא של ע"ז, ובחי' זו הי' ניכר לצדיקים כמ''ש בספה''ק אור המאיר דהבעש"ט הק' כאשר היו מנגנים לפניו בכינור הרגיש בכח המחשבה של בעל מלאכה שעשה את הכנור מתחילתו, וכ''ז בכח הצדיקים, דכל כלי יש בו ניצה"ק שורה עליו רוח קדושה, ומה שהוא ממקור הטומאה שורה עליו רוח מסאבא, ולבן הי' כוחו גדול בכישוף והכיר ג''כ מה ששייך לחלקו וכוחות הטומאה שלו, -וז''ש לו יעקב אבינו כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך, ר''ל האם מצאת בהם אפילו תנועה קלה ושמץ כל דהו מקליפת ע"ז, הכר לך מה עמדי וקח לך, ולא תמצא בהם מבחי' אלהיך מאומה, אלא הכל הוא מחלק הקדושה ונקי מכל סיג ופגם של ע''ז, ובזה בירר יעקב להסיר מעליו כל חשד של ע"ז, וז"ש שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו, כי גם הם היו כ''א מכיר בשלו, ובני יעקב היו מכירים ברוח הקדושה השורה על הכלים, ובני לבן ידעו ברוח מסאבא, ע"כ אמר ויוכיחו בין שנינו, שיתברר שיש הבדל גדול ביני ובינך, ואין לנו שום שייכות ואחיזה בכל אשר לך, והנה מעשה אבות סימן לבנים, והשי''ת יעזור לנו בזכותם שנתקיים בכח הקדושה בגלות המר הזה, וננצל מכל מיני קליפות וטומאות השולטים בלבושים שונים, ונזכה לעבוד הבוי"ת בקדושה וטהרה בשמחה ובנחת, ונזכה לישועה שלימה בהתגלות כבוד שמים בב"א.

עוד יתבאר בדברי המדרש הנ''ל עפימ''ש המהר''ש פרימו (הובא דבריו בשמחת הרגל למרן החיד"א ז''ל) על מה דאיתא במדרש דיעקב ועשו חלקו בב' עולמות, יעקב נטל העוה''ב ועשו העוה''ז, וא''כ אם אנחנו נוטלים מהעוה"ז יותר מההכרח, לכאורה הוא גזל בידינו כיון דהוא חלקו של עשו, אמנם כיון שהקב''ה ברא העולם אך בזכות התורה, ותנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שאם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזיר העולם לתוהו ובוהו, א"כ מבלעדי ישראל כבר הי' העוה"ז חרב ונחרב, ועפ''י התורה המציל מן הנהר ומזוטו של ים הרי אלו שלו, א''כ בדין מגיע לנו כל העוה''ז כדין מציל מן הנהר ומזוטו של ים עכ"ד יעיי"ש.

ולפי"ז אפ''ל שיע"א הי' דואג ומצטער על שנתפשר עם עשו לחלוק עמו באופן זה שעשו יקח כל העוה"ז, כי גרם בזה שלילות השפעת עוה"ז לבניו בדורות העתידין, וז''ש יע''א אליעזר עבד אברהם וכו' אני אין בידי כלום, ואולי שזהו בשביל שנתפשרתי עם עשו בחלוקה כזו שאני אקח רק עוה''ב והוא יקח כל עוה''ז, וא''כ מאין יבוא עזרי שבני לא יהיו מושללים מהשפעת עוה"ז, חזר ואמר לית אנא מוביד סברי ח''ו, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, דשמים וארץ על מנת כן נבראו שישראל יקבלו את התורה וזהו קיום העוה"ז, ולולא זה כבר הי' העולם חרב, וע''כ בדין יזכו גם להשפעת העוה''ז כדין מציל מן הנהר ומזוטו של ים כנ"ל.

באופן אחר אפ''ל בדברי המדרש הנ''ל, בהקדם מ''ד במד"ר עה"פ ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וגו', עקילס הגר נכנס אצל ר"א, אמר לו הרי כל שבחו של גר שנא' ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, אמר לו וכי קלה היא בעיניך, דבר שנתחבט עליו אותו זקן שנא' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ובא זה והושיעו לו בקנה, נכנס אצל ר' יהושע התחיל מפייסו בדברים, לחם זו תורה דכתיב לחמו בלחמו, שמלה זו טלית וכו', עכ''ד המדרש, וצ''ב שהוציא ר''י המקרא מפשוטו, דמיירי בלחם ושמלה ממש, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, וא''כ מה הועיל בפיוסו.

ב) ושמתי בשלום אל בית אבי פרש"י ז''ל שלם מן החטא, שלא אלמוד מדרכי לבן, ויל''ד דאין זה פירושו של שלום דקרא דכתיב בוא"ו, ולפי פרש"י הול''ל שלם חסר וא"ו.

ונראה ביאור הענין עפי"מ דאיתא בגמ' (כתובות ק"ה) דרש רב נחמן בר כהן מ"ד מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום, יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות יהרסנה, פרש''י שאין צריך לכלום, שהוא עשיר ואין צריך להחניף, וכן פרש"י ז"ל בפ' יתרו עה"פ ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת, וז''ל אנשי חיל עשירים שאין צריכים להחניף ולהכיר פנים עכ''ל, ולכאורה כיון שנבחרו רק יראי אלקים ואנשי אמת, אף אם לא יהיו עשירים אין לחוש עליהם שיחניפו, דאין זה מתכונת נפשם של אנשי אמת ויראי אלקים, אמנם מוכח מזה דאדם שנצרך לאחרים ר''ל הוא עלול שיטה דעתו מדרך האמת ולהכיר פנים, בשביל למצוא חן בעני בנ"א, ואף אם הוא נגד רצונו מ"מ העניות מעביר את האדם ע"ד ועל דעת קונו, וע''כ דייק רש"י ז''ל בלשונו הקדוש שאין צריכים להחניף, דאף אם יעמוד בנסיון לצד יראתו ולא יחניף לבעל דינו, מ"מ הצורך להחניף בלבד הוא חסרון, דזה גורם שיטה דעתו מדרך האמת, ואף אם הוא רודף אחר האמת לא יכיר בהטייתו, ולזה הי' תנאי במינוי הדיינים שיהיו עשירים וא''צ להחניף, ואז יקל להם להחזיק במדת האמת.

והנה יע"א שורש מידתו הי' במדת אמת כמ''ש תתן אמת ליעקב ונתייחד בבחי' עבודה זו להשלים א''ע במדת האמת כידוע, דכל צדיק עובד השי''ת במידה מיוחדת כפי שורש נשמתו, וע''ד שאמרז"ל בגמ' אביך במאי זהיר טפי, ולצד זה הי' יראתו ודאגתו על שהוצרך לצאת מאביו אל מקום לבן הארמי מקור השקר והרמאות, ואין בידו מנכסי אביו כלום, ע"כ חשש שמא ע''י שיהי' נצרך לבריות ומכ"ש לאדם רשע כלבן, הצורך הזה יטה דעתו מדרך האמת ח''ו, ולזה התפלל ונתן "לי'' לחם לאכול ובגד ללבוש, דייק ואמר "לי'' כי לא הי' דואג על חסרון הלחם והלבוש, כי הבוי"ת נותן לחם לכל בשר אך כל בקשתו הי' שהשי"ת יתן לו ולא יבוא באמצעות ידי הרשעים כלל, וברכת ד' תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, דבאופן זה לא יהי' נצרך להם ולטובתם ולא יטה דעתו מדרך האמת, ונתקיים תפלתו שלא נהנה מנכסי לבן כלום, וכל העשירות הגיע לידו בדרך נס מן השמים ע''י שהמלאכים היו מביאים לו וכו' והמים נעשו זרע במיעיהן כמשאמרז''ל, ועד''ז יתפרש במאמה''כ ואוהב גר לתת "לו'' לחם ושמלה, וזו שבחו שינתן לו מהבוי"ת ולא יצטרך לבנ''א, וע''כ דריש ר' יהושע לחם ושמלה על התורה והמצות, ואין הדרש מוציא הכתוב מפשוטו, אלא הא בהא תליא, דע''י שיתן לו השי"ת לחם ושמלה כפשוטו, לא יוצרך לבריות ועי''ז יוכל לקיים התורה ומצות בשלימות, ולא יטה מדרך האמת.

ועד"ז יתבאר דברי המדרש הנ''ל אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי וכו' אני לא נזם א' ולא צמיד א', ולא הי' יע''א דואג על חסרון הממון לצד עצמותו, כי אין זה מדרך השלימים ומכ''ש שלימו דאבהן יעאע"ה, אך כל דאגתו הי' פן חסרון הממון יחסרהו משלימות האמת ומדרך שלמדוהו אבותיו ורבותיו, וז"ש אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני, ופי' המפרשים לרבותי המלמדים אותי דרכי תורה, ולמעבדני המדריכים אותי בעבודת השם בשמירת מצותיו ית', מאין יבא עזרי וכו', אני לא נזם א' ולא צמיד א', ואם אהי' נצרך לבנ"א רשעים איך יתקיים בידי דרך עבודה ומדת האמת שלמדוני אבותי ורבותי, חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, וכתיב עושה בלשון הוה ע''ש שהצדיקים מקיימי התורה ע''ד האמת כאילו נעשו שותף להקב''ה בבריאת שמים וארץ כאמרז''ל (שבת י' ע"א) כל הדן דין אמת לאמיתו כאילו נעשה שותף להקב''ה במע''ב, וכן אמרז''ל במתני' דאבות (סו''פ א') רשב"ג אומר על ג' דברים העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום, וע"כ בטח שיהי' עזרתו מעם ד' ולא באמצעות הרשעים, ומן השמים יסייעוהו להחזיק במדת האמת שזו הוא חותמו של הקב''ה וקיום העולם, והבטיחו הקב"ה ד' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן שלא תצטרך להם, ותשתלם במדת האמת ועי''ז ישמר את נפשך ממלאך המות, וע"ד שאמרז''ל (סנהדרין צ''ז) בההוא אתרא דקושטא שמי' ולא הוו משני בדיבורייהו ולא הוה מיית אינש בלא זמני', וכתב המהרש"א ז''ל דחותמו של הקב"ה אמת ובו קיים העולם וכו', והמשנה בדיבורו מהרס החותם וקיומו של עולם, ואף אם מהרס ופוחת ממנו מספר המועט שהוא א' נשאר מת ר''ל, ובהיפך מי שלא משנה בדיבורו הוא מקיים עצמו ועולמו בחותמו של הבריאה שהוא אמת, והיינו דלא מת אינש בלא זמני', שהשקר מביא מיתה בלא זמן ר''ל וכו' עכ''ל, וע"כ יע"א שהי' מידתו מידת אמת, נשאר חי לעולם ולא שלט בו מה''מ, ובזה שהבטיחו ית' שישמור את נפשו ממה''מ הרגיעה רוחו שיתחזק במדת האמת ולא יצטרך לעשו ולבן ומקושר הוטב כל דברי המדרש.

ולדרכנו יתבארו דברי רש''י ז''ל עה''פ ושבתי בשלום אל בית אבי שלם מן החטא וכו' (עיין לעיל קושיא ב') דלכאורה כיון שהשלום כולל לכל הטובות והברכות, כאמרז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, ואם אין שלום אין כלום, א''כ מדוע התפלל יע''א רק שיהי' שלום בחזירתו אל בית אביו, כמ''ש ושבתי בשלום אל בית אבי, ולא מצינו שהתפלל שיהי' לו שלום בעודו בבית לבן, אמנם ברור שלא רצה יע"א להחזיק במדת השלום בבית לבן, דאז בהכרח יפול ממדריגתו במדת האמת ושמא ילמוד ממעשיו הרעים, ושוב לא יהי' לו שלום בחזירתו לבית אביו, וע"כ התפלל ושבתי בשלום אל בית אבי, וזה רק אם אהי' שלם מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן, וע''כ מ''ש ושבתי בשלום אל בית אבי, תוכן פנימיות בקשתו הי' שיהי' שלם מן החטא ושלא ילמוד מדרכי לבן, ולא בא רש''י ז"ל לפרש משמעות שלום דקרא שפירושו שלם מן החטא, דא''כ הול''ל שלם בלא וא"ו, אבל יתפרש הכתוב כפשוטו על שלום ממש, ותוכן תפלה זו שיהי' שלם מן החטא, דזולת זה א"א שיהי' לו שלום בבית הצדיקים והבן.

באופן אחר אפ''ל דברי המדרש הנ''ל, בהקדם דברי הגמ' בנדרים ל''ח ע''א) א"ר יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם וכו' וכולם ממשה וכו', עשיר דכתיב פסל לך פסולתן שלך יהא, עכ''ד הגמ', ולכאורה אדרבה ממשרע"ה יש ראי' להיפוך, דהרי לא נתעשר כ"א מפסולתן של לוחות, וכבר זכה לבחי' גדולה של השראת השכינה בנתינת לוחות הראשונות ועדיין לא הי' עשיר בעת ההוא, עוד הקשו המפרשים דהלא כל ישראל זכו במעמד הנבחר למדריגה גדולה של נבואה והשראת השכינה. כמשה"כ פנים בפנים דיבר ד' עמכם, והאם כולם הי' להם אלה המדריגות חכם ועשיר וכו' ע"כ קושייתם, ולדעתי אין זה קושיא כ''כ, דודאי לא היו כל ישראל ראויים מצד מדריגתם לבחי' גדולה של השראת השכינה כזו, אמנם הי' צורך גדול והכרח בדבר, שעי"ז נתאמת בלבבם אמיתת נבואת משרע"ה כמ''ש הרמב''ם ז''ל (בפ"ח מה' יסוה"ת) ונשאר אצלם רשימו קדישא לדורות עולם, ע"כ זכו לזה בבחי' הוראת שעה אף שלא הי' להם ד' מדריגות אלו שמנו חז''ל מתנאי השראת השכינה, ואין משם ראי' לסתור, עוד תירצו המפרשים דעל כי הי' משרע"ה עומד בין ד' ובין העם השפיע להם בחי' השראת השכינה אף שלא היו מוכנים וראויים לזה מצד מעשיהם ומדריגתם, והמשילו זה למראה מלוטשת אשר יזרח עליו אור השמש, ובאמצעות המראה יתהפך זוהר השמש ויאיר המקום החשוך שלא הי' מגיע אליו מאור השמש זולת זה, ובזה פירשו בלישנא דגמ' הנ''ל שאמרו וכולם ממשה, ר''ל שכל ישראל זכו להשראת השכינה ממשה, אף שלא להם ד' מדריגות אלו עכת"ד ז''ל. אולם הקושיא ממשרע"ה עדיין במקומה עומדת, דכבר זכה להשראת השכינה אף טרם שנתעשר.

ואפ''ל עפימ''ש המפרשים בטעם הדבר שא''א שיחול הנבואה כ"א על עשיר, מפני שהעשירות הוא מעלה וחשיבות בעיני רוב בנ"א, ועי"ז יהי' מכובד בעיניהם ויתקבלו דבריו יותר, ועוד טעם כתבו שכדי לזכות להשראת השכינה צריך לעבוד השי''ת בכל הבחינות ובכל המדות, וע"כ מוכרח שיקדים אליה העשירות כדי שיוכל להשלים עצמו גם במידה זו עכת''ד ז"ל, והנה לפי טעם הראשון אפ''ל דישראל במעמד הנבחר , והיו בבחי' עולם התקון בבחי' דלעתיד, ולא הי' עשירות מעלה וחשיבות בעיניהם כלל, וכל מאוויים ותשוקתם הי' רק לעבודת השי"ת, וע''כ לא הי' צורך לתנאי העשירות שיקדים לחלות הנבואה, כי אף זולת זה הי' דבריו של משרע"ה מתקבלים, אבל בלוחות השניות אחר חטא העגל שחזרה זוהמתן וירדו ממדריגתן הי' צורך לתנאי העושר לטעם הנ"ל, וע"כ משם נתעשר משה וילפינן מהתם דאין הקב"ה משרה שכינתו כ"א על עשיר, והראי' ממשרע"ה דאחר חטא העגל הי' צורך שיקדים אליו תנאי העשירות כנ''ל.

ולטעם השני שיש בו צורך לצד שלימות המדות והעבודה, וזולת זה אינו ראוי שיחול עליו הנבואה והשראת השכינה, אפ''ל עפימ"ש הפר''ד דלטובה הקב"ה דן ע''ש העתיד, אבל ע"צ העונש אינו דן רק באשר הוא שם והביא ראי' מדברי המדרש (פ' שמות) עה"פ כי ידעתי את מכאוביו, יודע אני כמה עתידים להכאיבני במדבר, אעפ"כ איני נמנע מלגאלם, והסברתי בטעם הענין דאין כח ביד ב''ד לדון ע"ש העתיד ואפי' הב''ד של מעלה א''א להם לדון ע"ש העתיד, כי אין מי שיודע העתידות בבירור בלתי הבוי"ת לבדו, וע''כ רק הבוי''ת בלבדו דן ע''ש העתיד. ואצלו ית' לא יתכן השתנות והתחלפות בזמן והעבר והעתיד וההוה הכל ברגע א', והנה מאתו ית' לא תצא הרעות רק הטוב, והעונש בהכרח בא ע''י שליח וב"ד של מעלה דנין עלי', ע''כ א''א בו לדון ע''ש העתיד כ"א באשר הוא שם, משא"כ לטובה שהוא מהבוי"ת כביכול בעצמו דן בו ע"ש העתיד, ומעתה ל"ק קושית המפרשים ז''ל, וא''ש שזכה משרע"ה להשראת השכינה אף טרם שהגיע למעלת העשירות, דהרי בחי' זו הוא מהבוי"ת כביכול בעצמו, ואצלו ית' אין השתנות בזמן ולטובה הקב''ה דן ע''ש העתיד, ע''כ זכה משרע"ה להשראת השכינה ע''ש העתיד שיגיע לשלימות זו אח"כ, ובארנו בדברנו במקרא בטעם הדבר שלא נתעשר משרע''ה כ"א מפסולתן של לוחות ולא קודם לכן עיי''ש, עכ"פ לא הי' יכול לזכות לעשירות כ''א מפסולתן של לוחות, ואעפ''כ זכה להשראת השכינה ע"ש העתיד ומתורץ קושית המפרשים ז''ל.

ואפ''ל לדרכנו במאמה"כ לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, ויל''ד על אריכות הלשון והכפל, דכבר נכלל הכל במאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומה הוסיפו באמרם ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, וכבר בארנו בזה ועוד לאלקי מילין, ויתבאר לדרכנו דהנה עצם שם הכבוד הוא כבוד ד' ובחי' השראת השכינה, כמשה"כ וירא אליכם כבוד ה', ומלא כל הארץ כבודו, וכל הכבוד שבעולם כאין ואפס נגדו, וזהו ודאי כי לא הי' במציאות ליע''א להנצל מכח כשפיו של לבן כ"א ע"י בחי' השראת השכינה כמ''ש והנה ד' נצב עליו (לשמרו). והשראת השכינה א''א כ"א בתנאי העשירות, וז''ש בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומשם נתעשר, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה שזכה להשראת השכינה, וכוונתם בטענה זו, דלדעתם נכסי לבן הי' הגורם להשראת השכינה שיחול על יעקב, נמצא שיש להם חלק בה, ויתכן להיות להם יניקה מהשפעתה, דזהו השתוקקותם של כוחות הטומאה לינק מהשפעת הקדושה, או אפשר דרצו להפיל מום ופגם בבחי' הקדושה השורה על יעקב אבינו, מפני שיסוד השפעתה נמשך ע''י נכסי לבן לדעתם הנכזבה, ולזה באו רחל ולאה לשלול ולהכחיש טענה זו באמרם כי כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא ולבנינו, שהבוי"ת נטלו ממנו ונתנו לנו, ואין בהם מכחו של לבן כלל, כי השי''ת הוא הנותן, וע''ד שפי' בספה"ק אגרא דכלה עה''פ כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ד' אלקיך, דהנה כח הפועל בנפעל, ומעתה כשיכנסו ישראל לארץ ויקחו רכוש האומות יהיו מחייראים פן ישלוט בהם מכח הרע של בעלי הרכוש, ע"כ ניחם אותם השי"ת כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן, שלא ישלוט עליכם כוחותם הרע, והטעם כי נתן לך ד' אלקיך ולא הם הבעלים הנותנים עייש''ד, ועד"ז יתבאר הכוונה במאמה''כ הנ''ל כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו וגו' לשלול בזה טענת בני לבן, ואין להם חלק בבחי' הקדושה והשראת השכינה כנ''ל.

ובזה יתבאר דברי המדרש הנ''ל שאמר יעקב אבינו מאין יבא עזרי, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב בי' ויקח העבד עשרה גמלים וגו', אני לא נזם א' ולא צמיד א' וכו', ובודאי לא הי' יע"א דואג על חסרון הרכוש לצד עצמותו, כי אין זה מדרך השלימים להשתוקק לזה, אמנם לפי שמתנאי השראת השכינה שא''א שיחול בלתי אם יקדים אלי' העשירות, וידע יע"א שא"א שינצל מכח כשפיו של לבן זולת ע"י השראת השכינה, ע''כ התאונן ואמר אין בידי לא נזם א' ולא צמיד א' וביתי ריק מכל ומאין יבא עזרי ואיך אנצל מידי לבן הרשע, והגם כי אין מעצור לד' להושיע ויוכל לזכות לעשירות אף אחר שאבד כל הונו, אמנם עדיין הי' מתיירא פן יהי' סיבת העשירות באמצעות לבן הרשע ויהי' כחו מעורב בו, מעתה לא יהי' השראת השכינה ראוי' אליו ע''צ השלימות, חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, אלא עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, ר''ל שהשפעת העשירות יהי' נמשך אליו מהבוי"ת והוא ית' יהי' הנותן, ולא יהי' ללבן חלק בו כלל, ומעתה יחול עליו השראת השכינה על בחי' השלימות, והנה מצינו שזכה יע''א להשראת השכינה בדרך הליכתו כמ"ש והנה ד' נצב עליו וגו', ועדיין לא הי' לו עשירות באותה שעה, אמנם כבר בארנו לעיל, דלטובה הקב''ה דן ע"ש העתיד, ובחי' השראת השכינה הוא מהבוי"ת כביכול בעצמו, ואצלו ית' העבר והעתיד ברגע א', ע"כ זכה לבחי' קדושה זו ע''ש העתיד שיגיע לשלימות זו אח"כ, ולזה אמר עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, כי בריאת שמים וארץ הי' ע"ש העתיד, שעתידים ישראל לקבל את התורה, ואם לא בריתי וגו' חקות שמים וארץ לא שמתי, ובזה בטח יע"א שהקב''ה ישרה עליו שכינתו ית' ע''ש העתיד, והראי' מבריאת שמים וארץ, ועי''ז ד' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן שינצל מהם ע''י השראת השכינה כנ"ל.

ויתבאר לדרכנו קישור דברי המדרש ד' ישמור את נפשך ממלאך המות, ד' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם, דכל זה נמשך אל הבטחת בחי' השראת השכינה שיזכה אליו, והבטיחו ית' שיהי' בחי' השראת השכינה אצלו תמידית ונצחית כל ימי חייו עד זיבולא בתרייתא, והצדיקים הדבוקים באור שכינתו ית' אין מלה''מ יכול לשלוט בהם, אבל מיתתם בבחי' נשיקה כדמיון אור הנר המתקרב ונדבק לאור האבוקה, והגם שיעקב אבינו לא מת, אולי כי באותה שעה עדיין לא הובטח בכך אבל במה שהובטח על בחי' השראת השכינה, נכלל ג''כ הבטחה זו שיהי' לו שמירה ממה"מ, ולפי שיהי' שמירתו ע''י בחי' השראת השכינה, ראוי שתהי' נצחית ועומדת לעד, כי כל מעשיו ית' ראוי להיות נצחי כמוהו, ולז"א ד' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם לדורות עולם ובלי הפסק וגבול, והנה אמרז''ל יעקב אבינו לא מת, ולעתיד בגאולה המקו' יחזור אלינו כמ''ש ז"ל מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, פרש''י שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו עכ''ל, וזה ירמוז ד' ישמר צאתך ובואך יציאתך מן העולם וביאתך לעולם לעתיד בעת הגאולה, והובטח על שמירה נצחית מהבוי"ת בבחי' השראת השכינה כמ"ש והנה ד' נצב עליו לשמרו, מעתה ועד עולם שלא יהי' לה הפסק כלל, ומבואר במדרשי חז''ל כי כל הפרשה ירמוז על הגלות ועל גאולה העתידה, וכל מעשה אבות סימן לבנים, והיתה הבטחה זו אליו לדורות עולם, ונרמז במ"ש ד' ישמר צאתך ובואך, יציאתם בגלות וביאתם בגאולה העתידה, ומעתה ועד עולם יתקיים בהם שמירתו ית' ובחי' השראת השכינה, והכל בכחו וזכותו של יע''א ונזכה לראות בישועת ישראל ונחמתן בב"א.

עוד יתבאר בדברי המדרש הנ''ל, בהקדם להעיר עוד במאמה''כ ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, בגמ' ברכות (כ''ו ע''ב) דרשו רז''ל מכאן שיעקב תיקן תפלת ערבית שנא' ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, והקשו התוס' ממה דאמרי' בפ' גיד הנשה (חולין צ''א ע"ב) וילך חרנה, כי מטי לחרן בעי למיהדר, אמר אפשר שעברתי במקום וכו', אלמה דהתם מוכח שהתפלל ערבית ביום, דמאחר שהתפלל ערבית כבר והו' דעתי' למיהדר שקעה לו החמה, ויקשה למתני' בפ"ק דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים, ולפי''מ שפירשנו דקיי''ל כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה ניחא עכ''ד התוס', והקשו המפרשים דאכתי יקשה לדברי רבנן דס"ל זמן תפלת ערבית אחר צאת הכוכבים דייקא, והרי חזינן דיע"א התפלל ערבית מבעוד יום, ותו דאף לדברי ר''י יקשה עפימ''ד במד''ר (ס''ח י) ששקעה החמה ב' שעות לפני זמנה, נמצא יע"א הקדים תפלתו עכ"פ ב' שעות לפני צאת הכוכבים, ואף לר''י דאמר מפלג המנחה זמנה, הוא רק שעה ורביע קודם הלילה והרי חזינן שהקדים יע''א ב' שעות, וכבר ביארנו בזה ועוד לאלקי מילין.

ב) גם ראוי להבין איך הכריחו חז''ל שתפלה זו היתה תפלת ערבית ממה דכתיב כי בא השמש, דלמא כי בא השמש הוא נתינת טעם על וילן שם דסמיך לי', ואיכא למ''ד מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, ולהך מ"ד ודאי קשה דלמא התפלל שם תפלה אחרת שזמנה ביום ולא תפלת ערבית.

ולבאר הענין נקדים דברי המד''ר (פר' ס''ח סי"ב) כי בא השמש רבנן אמרי כי בא השמש מלמד שהשקיעה הקב''ה גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יע"א בצינעה וכו' עכ''ד המדרש, ובגמ' חולין (צ"א ע"ב) כד צלי בעי למיהדר, אמר הקב''ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, מיד כי בא השמש וכו', מבואר דטעם הקדם השקיעה הי' כדי לעכבו מפני קדושת המקום ולדבר עמו בצנעה, וזולת טעם הצינעה וחביבות המקום הי' אפשר לדבר עמו ביום, או במקו"א ולא הי' צורך לעכבו ועיין ביפ"ת ובדברנו לעיל בטעם הענין שהי' צורך להיות מראה זו בצינעה ובמקום ההוא דייקא, ועדיין צ''ב מה צורך הי' לשנות סדרי בראשית לטעם זה, והיכולת בידו ית' לדבר עם יע"א בצינעה גם זולת זה, והרבה דרכים למקום וכל אשר חפץ עשה.

אמנם במד''ר פ' האזינו (פר' י' ס''ב) משמע שהי' הקדם השקיעה לרצונו של יע"א, שדרשו רז"ל שם עה"פ (קהלת ג') ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלקים עשה שייראו מלפניו, כך ברא הקב"ה את עולמו, יום שיהא יום, לילה שיהא לילה, בא יעקב ועשה את היום לילה, ששקע לו הקב"ה את השמש שלא בעונתה שנא' כי בא השמש וכו', הרי שהצדיקים גורעים ומוסיפים על דבריו של הקב"ה, כדי שיהיו הבריות יראין מלפניו עכ''ד המדרש, מבואר שהי' הקדם השקיעה מעשה הצדיקים ולרצונו ותועלתו, והוא סתירה לכאורה לדברי הגמ' הנ"ל ששקעה החמה למנוע רצונו ולעכב הליכתו, ובילקוט שמעוני (שמואל א' ג') משמע ג''כ כדברי המד"ר פ' האזינו, וז"ל רגלי חסידיו ישמור זה יעקב שנאמר לו הנה אנכי עמך ושמרתיך, ורשעים בחשך ידמו זה עשו ואלופיו שרדפו אחר יעקב בעשר שעות והשקיע הקב"ה היום, והי' עשו עומד בחושך עכ''ד המדרש, ובתנחומא הנדפס מכת"י איתא ג''כ כסגנון הנ"ל והוסיף עוד שם וכן יהי' לעתיד, ואל תתמה שכבר הי' כן במצרים שנאמר לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו ולכל בני ישראל הי' אור וגו' עכ''ד התנחומא, והוא סתירה לכאורה לדברי המד''ר בפ' זו ולדברי הגמ' דחולין כנ"ל, גם צ"ב מה שסיימו בתנחומא שכן הי' במצרים חושך למצרים ולבני ישראל הי' אור, משמע שהי' השקיעה רק לעשו ולא ליעקב, ולפי"ד הגמ' והמד"ר בפ' זו משמע שהי' השקיעה וחשכת לילה גם ליע"א בשביל לעכב ולמנוע הליכתו, והוי סתירה בתרתי.

ולבאר הענין נ''ל הצעה חדשה, והוא דנס של הקדם השקיעה נשנה אז פעמים, היינו בשעה עשירית שרדפו עשו ואלופיו אחרי יעקב, השקיע הקב''ה גלגל חמה שלא בעונתה בשביל להציל את יע"א, והי' פעולה זו ע''י מעשה הצדיקים שיע''א גזר כן ע''ד ותגזר אומר ויקם לך, וכמ''ש במדרש שהצדיקים גורעים ומוסיפים על דבריו של הקב"ה והאלקים עשה שייראו מלפניו, אמנם בשקיעה זו הראשונה הי' חשכת לילה לכל העולם, וליע''א הי' אור, וכמ"ש במדרש הנ''ל שהביא הקב"ה חושך על הרשעים וכמו שהי' במצרים ולכל בנ"י הי' אור וגו', ורצה יע"א לחזור לחרן בו ביום, אמנם הי' רצון הבוי''ת שילן יע"א במקום ההוא ולדבר עמו בצינעה ע"כ שקעה החמה גם לו וזה הי' שקיעה שני' ועי''ז וילן שם כי בא השמש, ומאמר כי בא השמש ירמוז על שניהם כמו שיבואר, ועפ''י הנחה זו יתורצו על נכון כל דברי רז"ל דמ''ש במד"ר (פ' האזינו) שהשקיעה הי' מעשה הצדיקים ולרצונו של יעקב, זו היתה שקיעה הראשונה ולטעם המבואר בתנחומא כדי להציל את יע"א מסכנת עשו, ואין קושיא מה שנשתנו סדרי בראשית בשבילו, כי כך היתה תנאי הבריאה שהצדיקים גורעים ומוסיפים על דבריו של הקב"ה ע''ד ותגזר אומר וכמבואר במדרש בשביל שיהיו הבריות יראים מלפניו ית', ומ''ש בגמ' ובמד''ר (פ' זו) שהשקיעה הי' למנוע רצונו של יע"א ולעכב הליכתו, זה הי' בשקיעה שני' בשביל לדבר עם יע''א בצינעה, ולא הי' בזה השתנות בסדרי בראשית, ואדרבה חזרה הטבע למקומה שיהי' השקיעה שוה לכל העולם והבן.

ולדרכנו יתורץ קושית התוס' וקושית המפרשים הנ"ל בקושיא א') דמהתם משמע שהתפלל יע''א תפלת ערבית ביום, דהרי אחר תפלתו בעי למיהדר ושקעה לו החמה, ותקשי לרבנן דס''ל דזמן תפלת ערבית מצאת הכוכבים, ואפי' לר"י קשה דאפי' לדידי' אין להקדים רק מפלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה, ושקיעת החמה הי' ב' שעות קודם צאת הכוכבים כמבואר במדרש, ולדרכנו יבוא על נכון דשקיעה הראשונה הי' ב' שעות קודם הלילה ונעשה חשכת לילה לכל העולם כולו, אלא שליע"א בלבד הי' אור, ואז התפלל יע"א תפלת ערבית, דעפ''י הלכה קיי''ל לענין זמן קר''ש ותפלה בתר רובא דעלמא אזלינן וכמ''ש המג''א (באו"ח סי' נ''ח סק''ו) בשם חי' הרשב''א שהקשה מ''ט לא יקרא ק''ש של ערבית עד ג' שעות ביום שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות, ויתקריא זמן שכיבה שבני מלכים שוכבים כמו דשרי לקרות ק''ש של שחרית עד ג' שעות מה''ט הואיל ובני מלכים עומדים בג' שעות ומקרי זמן קימה, ותירץ בשלמא דיום, באמת יממא הוא אזלינן בתר בני מלכים, אבל לקרות של לילה ביום משום בני מלכים לא אמרינן, משום דמיעוטא דמיעוטא נינהו עכ''ל, וכמו"כ לעניננו דלכל העולם כולו הי' לילה, ויע"א הי' יחידי בכל העולם שהי' לו אור, ע''כ הוי זמן תפלת ערבית לכ"ע, וא''ש בין לר' יהודה ובין לרבנן, ויתורץ קושיא ב' הנ''ל, שהכריחו רז''ל דויפגע במקום קאי על תפלת ערבית מדסמיך לי' כי בא השמש ולדרכנו במאמר כי בא השמש נרמזו בו ב' שקיעות, כי כך היתה קבלתם ז''ל שהי' א' להצלתו של יע''א והי' חושך לרשעים ואור ליע''א, ובשני שקעה חמה גם לו בשביל שילן שם, ומעתה א''א לומר דהאי כי בא השמש הוא רק נתינת טעם על וילן שם דלפניו, דשקיעה הראשונה לא היתה סיבה שילן שם והי' בדעתו עדיין לחזור לחרן כי הי' מאיר לו הארת היום, וע"כ קאי גם על ויפגע במקום דלפני פניו, וזהו טעם ויפגע במקום שהתפלל שם תפלה זו מפני כי בא השמש ששקעה החמה לכל העולם, ונשמע משם דיעקב תיקן תפלת ערבית.

ולדרכנו יתבאר דברי המדרש הנ''ל מאין יבא עזרי וכו' עפימ"ד בגמ' (שבת נ"ג ע"ב) מעשה בא' שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא הי''ל שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כב' דדי אשה והניק את בנו, א"ר יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, א''ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית, ומסקנת הגמ' כאביי עיי''ש, ומעתה יובן שדאג יע''א על חסרון הממון, כי אלמלא הי' בידו הרכוש הי' אפשר להציל נפשו מיד עשו ע"י שוחד הממון, וכמו שניצל מיד אליפז ע"י שנתן לו כל ממונו, ואף שהי' בוטח בד' שיצילנו מיד עשו בכל אופן ואופן כמו שהבטיחו ושמרתיך וגו', אבל הי' מתיירא שמא יהי' הצורך להצלתו לנס שלא כדרך הטבע, וכמו שהי' באמת שנשתנו סדרי בראשית עבור הצלתו, ואין הקב''ה חפץ בהשתנות הבריאה, וכמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית, וז''ש אין בידי לא נזם א' ולא צמיד א' מאין יבא עזרי להצילני מיד עשו, ולא רצה שיבא עזרתו ע''י השתנות סדרי בראשית, חזר ואמר עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, וע''ד שפירשנו לעיל בדרוש הקדום, דע''כ נכתב עושה בלשון הוה, שהצדיקים גורעים ומוסיפים על דבריו של הקב"ה ע''ד ותגזר אומר, וכמ''ש במד"ר פ' האזינו הנ''ל בא יעקב ועשה את היום לילה וכו' בא משה ועשה את הים יבשה וכו' בא אלי' ועשה את החורף קיץ וכו', ומעיקרא כך הי' התנאי בבריאת שמים וארץ ואין זה השתנות בטבע הבריאה וע''כ כתיב עושה לשון הוה כי הצדיקים הם שותפים להקב''ה במע''ב, ומה שגורעים ומוסיפים ה''ז מחקי הבריאה, ובזה נחה דעתו של יע''א.

ואפ"ל עוד בישוב קושית התוס' הנ''ל, בהקדם דברי החת''ס זלל''ה (בתורת משה) עה''פ ויפגע במקום וז''ל עיין מג''א (סי' רס''ז סק''א) הי' זה עש''ק סמוך לחשיכה, ע"כ התפלל ערבית טרם בא השמש, כי איברים ופדרים של ע''ש אינם קרבים בשבת עכ"ל, ובאמת במג"א שם לא נזכר כלל שתפלת יע"א הי' בע"ש, אלא שכתב המג"א עמ"ש המחבר מקדימין להתפלל ערבית בע''ש יותר מבימות החול, ונ"ל לתת טוב טעם דהא תפלת ערבית נתקנה כנגד איברים ופדרים שמתעכלין בלילה, ובשבת אסור ליתנן דאמרי' ולא עולת חול בשבת עכ"ל המג"א, ומזה הביא הח"ס סמך וטעם על שהקדים יע''א להתפלל ערבית טרם בא השמש, כי הי' זה עש"ק, ואולי גם מצא מקורו במדרשי חז"ל.

ועפ"י דרכו נלך בתוס' נופך, עפימ"ש המג"א סי' רס''א סק''ט בשם ס' היראים, ראיתי זקינים ואנשי מעשה שפירשו ממלאכה ב' שעות קודם שבת עכ''ל, וז"ל תשו' מהרי''ל (סי' קס"ג) ותוספת שבת ב' שעות וכו' עיי''ש שביאר המג''א דלשיטתם מתחילת השקיעה הוי לילה, וג' רבעי מיל קודם לזה הוי בין השמשות ועוד צריך להוסיף מעט משום תוס' שבת, עולה יחד קרוב לב' שעות עכת''ד, עיין במחצית השקל (סי' רס''ז סק"א) בשם הע''ש, דבערב שבת מודו רבנן דיש להקדים משום תוס' שבת קרוב לב' שעות עיי"ש ולפי''ז יתכן דיע''א חש לכל הני חומרות שעתידים חכמי דורות לתקן, שהשיגו האבוה''ק כל מילי דרבנן כאמרז''ל קיים אאע"ה אפי' ערוב תבשילין, ומעתה א''ש אפי' לרבנן דר''י שהקדים והתפלל ערבית ב' שעות קודם צאת הכוכבים, דלפי שהחמיר ע''ע בכל ע''ש לפרוש ממלאכה ב' שעות קודם הלילה, וקבל עליו שבת באותה שעה, ע"כ החמיר גם בזו להקדים תפלת ערבית בע''ש לפני ב' שעות, וחש לסברת המג''א דאיברים ופדרים של ע''ש אינם קרבים בשבת.

אמנם אי נקטינן כן דע"ש הי' והקדים יע''א להתפלל ערבית ב' שעות קודם וקבל עליו שבת, א"כ צ"ב אמרם ז"ל חולין (צ''א ע''ב) כד צלי בעי למיהדר, דאחר שהתפלל ערבית (לשיטת התוס') רצה עוד לחזור לחרן, ואפשר דלפי שהי' מצווה במצות אביו לילך לחרן, גם לצד סכנת עשו שלא ירדפנו ויהרגנו, לא החמיר בשבות במקום סכנה, דמה שמוסיף האדם תוס' שבת מדעתו אין בו כ"א איסור דרבנן כנ"ל, אמנם מן השמים מנעוהו ומיד בא השמש, ואחר שקיעת החמה שהי' שבת דאורייתא לא הי' יכול לילך עוד ובהכרח וילן שם, כי הי' רצון הבוי"ת שישכב במקום ההוא, וע"כ שקעה לו חמה שלא בעונתו, ועי"ז נמנע מלהמשיך דרכו לצד קדושת השבת ואיסור תחומין, ואפשר דלפי שהי' נוהג יע"א כל ימיו בחומרא זו לקבל תוס' שבת ב' שעות קודם הלילה, שמרוהו מן השמים, שלא יוכרח גם עכשיו לבטלה מיראת הסכנה, וע"י ששקעה עליו החמה בהכרח וילן שם.

באופן אחר אפ''ל בדברי המדרש הנ''ל, בהקדם דברי המד"ר וילן שם כי בא השמש רבנן אמרי כי בא השמש, מלמד שהשקיע הקב''ה גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעה, משל לאוהבו של מלך שבא אצלו לפרקים, אמר המלך כיבו את הנרות כיבו הפנסין שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעה, כך השקיע הקב''ה גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעה עכ"ד המדרש, וצ''ב ענין המשל שאינו דומה אל הנמשל, דהבוי"ת אין מי שיעכב בידו, ואם הי' רצונו ית' לדבר עם יעקב בצינעה, הי' היכולת בידו ית' להעלים הענין גם בעצם היום, ומ''ט הי' צורך לשנות בשביל זה סדרי בראשית ולהשקיע גלגל חמה שלא בעונתה, ורש"י ז"ל בפי' עה''ת כתב וילן שם כי בא השמש, משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם עכ''ל. וגם טעם זה צ''ב דאם הי' הבוי"ת מצוהו להדיא שילין שם, בוודאי שהי' מקיים רצונו ית' בשמחה, ומה צורך הי' לשנות סדרי בראשית לטעם זה בלבד.

ב) וישכב במקום ההוא במד"ר ר''י ור"נ, ר"י אמר כאן שכב אבל כל י"ד שנים שהי' בבית עבר לא שכב, ור''נ אמר כאן שכב אבל כל כ' שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב רך עסק בתורה עכ''ד המדרש, ראוי להבין מה נשתנה מקום זה ששכב בה יותר מבית עבר או ביתו של לבן.

ג) ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, יל''ד הלא מקום הזה הי' ידוע מכבר שהוא מקום השראת השכינה, וכמו שהביא רש"י מדברי הגמ' אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו וכו', הרי שידע בחי' המקום ושיש בו השראת השכינה, א''כ מה זה שאמר ואנכי לא ידעתי.

ד) אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים, במד''ר ארשב''י אין ביהמ"ק של מעלה גבוה מביהמ"ק של מטן אלא י"ח מיל, מ"ט וזה שער השמים מנין "וזה" עכ''ד המד''ר, והקשו המפרשים דהלא מן הארץ עד השמים מהלך ת''ק שנה, ובין כל רקיע ורקיע ג''כ ת"ק שנה, וביהמ''ק של מעלה הוא ברקיע הד' ששמו זבול, כמבואר בגמ' (חגיגה י"ב ע''ב) א"כ יש מרחק רב בין ביהמ''ק של מטה לשל מעלה, גם רואין בחוש שכל מחקרי הטבעיים השיגו לשיעור גובה של י"ח מיל, ואין רואין שם שום השתנות, ונדחקו היפ"ת ונזה''ק ושאר מפרשים לפרש מאמר זה ועדיין צ''ב.

ולבאר הענין נקדים דברי הח''ס זללה"ה (תורת משה פ' שופטים) עה"פ וקמת ועלית אל המקום וגו', אמחז"ל מכאן שביהמ"ק גבוה מכל הארצות, וזה תימה דא"כ מאי מספקא לי' לדוד איזהו מקום ביהמ"ק, ותו דהרי החוש מעיד שאינו כן עיי"ש תירוצו וצ''ע. והכתב סופר ז"ל כתב ששמע מאביו זלה''ה לפרש, דמ"ש גבוה מכל הארצות ר''ל במעלה וחשיבות, ולא ברום הגובה, וגם זה צ"ב דאין צורך ללמוד דבר זה מהפסוק וקמת ועלית, דכבר מבואר ומפורש בתורה הקדושה שא''י נבחרת ומעולה מכל הארצות, כמ''ש ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה וגו' ומקום המקדש מעולה על כל ארץ ישראל וא"צ ילפותא לזה, וכבר ביארתי בזה פנים שונים, ועוד לאלקי מילין עפימ''ד במדרש (הביאו היפ"ת פ' ויחי) נכון יהי' הר בית ד' בראש ההרים, לע"ל יביא הקב"ה הר תבור והר סיני והר הכרמל ויבנה עליהם ביהמ''ק שנאמר נכון יהי' הר בית ד' בראש ההרים ההרים שהיו כבר, ולכאורה קשה לי ממה דאיתא במשנה (ע''ז מ"ה) כ"מ שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן דע שיש שם ע"ז, וכתבו התוס' שם, בירושלמי פריך מבית הבחירה ומסיק ע"פ נביא נבנה שם, וק''ז הישמח משה זלה"ה בפ' וירא הקשה על תירוץ הירושלמי, דהרי הר המורי' הוא בית עולמים, ולא יתכן היתר עפ"י נביא כ"א להוראת שעה בלבד, וצ"ל דהדיבור הי' שלא נעבד, ולא בא להתיר נעבד אלא לגלות המציאות שמקום זה נשמר מע''ז ומעולם לא נעבד עכת"ד ז"ל, והנה אמרז''ל במד''ר פ' ויחי (ר"פ צט) למה תרצדון הרים גבנונים בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה בסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, ז"א עלי תורה ניתנה וכו', תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא הה"ד וכו', אמר הקב"ה למה תרצדון וכו' כולכם נעשה ע"ז על ראשיכם, אבל סיני שלא נעשה ע"ז עליו ההר חמד אלקים לשבתו וכו', מבואר בדברי המדרש שעל הר תבור וכרמל נעבד ע"ז ומה"ט לא ניתן התוה"ק עליהם, א"כ איך יבנו עליהם לע"ל את ביהמ"ק, דא"א לומר ע"פ נביא שאני כקשיות הישמח משה, דלשנות מצוה אין שומעין לנביא כ"א בהוראת שעה, גם אין לומר כפירושו שם שהקב"ה גילה ע"י נביא שלא נעבד, שהרי מפורש במדרש שע''כ לא ניתנה עליהם התורה בשביל שעבדו עליהם ע"ז.

ופירשתי עפי''מ דאיתא בגמ' (מגילה ו' ע"א) והי' כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמוד בהם תורה ברבים, וכתבו התוס' י''מ בתי ע''ז ומכנה אותן לשון חרפה וכו', וקשה לומר שאותן מקומות מטונפות יכול ללמוד שם תורה, אלא וודאי לשממה יהא ב"ב, ור''ל בתים שמאספין שם לוועד של עוע''ז עכ"ל, ולכאורה קשה לסברת הי''מ שפירשו בתי ע''ז ממש, ואיך ילמדו בהן תורה לרבים, ופירשתי דלעתיד שיתבטל רוח הטומאה מן העולם, לא יהי' שייך עוד האי טעמא דמאיס לגבוה מטעם שנעבד בהן ע''ז, דרושם הטומאה ההוא כבר יהי' נאבד זכרו ואיננו, משא''כ בזמן הזה אף אחר שנפנה הע''ז משם, עדיין רושם הטומאה שורה שם וע"כ מאיס לגבוה, ועד"ז יתורץ בתבור וכרמל שעבדו עליהם ע"ז ומה''ט נפסלו מלתת עליהם התורה, אמנם כ"ז רק בזמן הזה, אבל לעתיד שיתבטל רוח הטומאה מן העולם, אין זכרון לראשונים ורושם הטומאה ההוא יתבער כליל ואין זכר למו, ושפיר יבנה עליהם ביהמ"ק, יהי' איך שיהי' מבואר בדברי רז"ל דלעתיד לבא יהי' הביהמ''ק בנוי על הר תבור וכרמל וסיני, וק''ז היש''מ זלה"ה בתפלה למשה (ס"ח) מוסיף מסברא דהר הבית וודאי לא ידחה, אלא שהר הבית יהי' על אותן ההרים, שכן משמע לשון הפסוק נכון יהי' הר בית ד', ר''ל ההר של בית ד' דהיינו הר הבית, בראש ההרים ר''ל בראש ההרים הנ''ל, וא''כ יהי' גבוה מאד מאד עכ''ל, והנה כבר אמרנו שהתוה"ק מדברת מזמן שיזכו ישראל לשלימות הגמור בבחי' שיהי' לע''ל, דאם לא הי' החטא גורם כבר הי' כן בשעת מתן תורה, א"כ מה שאמרה התורה וקמת ועלית, מדבר מבחי' שיהי' לע''ל, ואז וודאי יהי' גבוה מכל הארצות, שיבנו אותה על ראשי ההרים הגבוהים תבור וכרמל וסיני.

והנה איתא במדרש אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים מלמד שהראה הקב''ה ליעקב ביהמ"ק בנוי וחרוב ובנוי, מה נורא המקום הזה זה בנוי וכו', אין זה הרי חרוב, כי אם בית אלקים זה בנוי ומשוכלל לע''ל כמד''א כי חזק בריחי שעריך, א''כ לפי''ז אפ''ל מה דדריש רשב''י מהפסוק וזה שער השמים שאין בין ביהמ"ק של מעלה וכו' אלא י''ח מיל, דכתיב אחר כי אם בית אלקים, קאי על בית בנוי ומשוכלל לע''ל שיהי' גבוה מאוד מאוד כנ"ל, ואז אפשר שיהי' כן מרחק י''ח מיל בין ביהמ"ק של מעלה לשל מטה, גם דמה שאמרו בגמ' שהביהמ"ק הוא ברקיע הד' ששמו זבול, נאמרה על בחינת זמה"ז, אבל מה שיהי' לע''ל א"א לידע ועין לא ראתה אלקים זולתך, א"כ אין עוד קושיא כלל דכוונת המאמר מתוקם בביהמ''ק דלעתיד.

או אפשר עפי"מ דמבואר בזוה''ק (פ' פנחס) שגם שני בתי מקדשים הראשונים יתגלו לע''ל, וכן מבואר בספרי הקדמונים שמה שנשרפו הי' רק למראות העין, אבל באמת גנזו למעלה בגבהי מרומים ולע"ל יתגלו עם בית השלישי, ולפי''ז יתכן לפרש שהבית הג' נקרא ביהמ"ק של מעלה ע"ש שירד מלמעלה בנוי ומשוכלל, והוא יהי' גבוה י''ח מילין מבית המקדש של מטה, היינו משני בתי מקדשות הראשונים שיהי' על הר הבית, דמה שכתב הישמח משה זלל"ה שגם הר הבית לא ידחה, מסברא דנפשי' כתב כן, אבל אפשר שלא יהי' ביחד עם הר תבור וכרמל, רק על הר הבית יעמדו שני בתים הראשונים ועל תבור וכרמל וסיני יהי' בית הבנוי ומשוכלל שירד מלמעלה, ועד"ז יתפרש הכוונה במאמר רשב''י אין בין ביהמ''ק של מעלה לשל מטה אלא י''ח מיל פי' שבית הג' שבא מלמעלה יהי' גבוה מבתי מקדשים של מטה י"ח מיל.

ובזה יתבאר מה שתמה יעקב ואמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, דהוא ראה במראות הסולם בבחי' שיהי' לע"ל, שביהמ"ק של מעלה יהי' נבנה על הר תבור וכרמל שעבדו עליהם ע''ז, ע''כ תמה אכן יש ד' במקום "הזה'' שהוא הר תבור וכרמל, ואנכי לא ידעתי שגם במקום ע''ז יהי' השראת השכינה, רק עכשיו נתגלה לו דבר זה שכשרוח הטומאה יעביר מן הארץ יוכל להיות השראת השכינה גם על הרים אלו שעבדו ע''ז עליהם, והנה כל הענין של הגאולה ובנין ביהמ"ק דלעתיד הוא דבר מכוסה ונעלם, ליבא לפומא לא גליא וכבוד אלקים הסתר דבר, ולא הי' יכול להיות בדרך נבואה כדרך שאר הנבואות רק בדרך חלום, וכמ"ש בזוה''ק שלא הי' כאן מראות נבואה רק מראות החלום שהוא יותר בצינעה, ולזה שקעה חמה שלא בעונתה כדי שיבין יעקב שהקב"ה רוצה לגלות לו דברים נסתרים במראות החלום, ע"כ שכב כאן שהבין בחכמתו הגדולה ממה ששקעה חמה שלא בעונתה, שכן הוא רצון השי"ת שישכב במקום ההוא כדי לגלות דברים טמורים ומכוסים, שאי אפשר לגלות במראה הנבואה רק בלילה במראות החלום, ולא גילה לו הקב"ה בפי' שילן שם כדי להסתיר הענין וסודו.

ובזה נבוא אל ביאור המדרש שבפתח דברינו אשא עיני אל ההרים וכו' דהנה מצינו כשבא אליעזר עבד אברהם לחרן כתיב ואנכי פיניתי הבית וגו' פרש"י פניתי הבית מע''ז, ומדוע כשבא יעקב לא פנה הבית מע"ז לכבודו, וכל הזמן שהי' בביתו כ' שנה הי' מצוי ע''ז בביתו של לבן עד שרחל גנבה את התרפים, הגם שוודאי הי' לו ליעקב אע"ה מקום מיוחד שהי' נקי מע''ז ועבד שם את השי"ת, אבל על לבן קשה שלכבוד אליעזר עבד אברהם פנה הע"ז מן הבית ומדוע לא עשה כן ליעקב אבינו ע"ה. אבל יובן הדבר בפשטות דרש''י ז''ל פי' עה''פ וירץ לבן החוצה למה רץ ועל מה רץ ויהי כראות את הנזם אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון, וכיון שרצה להוציא ממנו ממון עשה כל מיני השתדלות לזה, ופנה גם הע''ז והכל בשביל שיכנס אליעזר ויוציא ממונו, אבל ביעקב כתיב ויספר ללבן את כל הדברים האלה שנטלו ממונו ממנו, ואמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה מעתה אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום אלא מפני קורבה אטפל בך חודש ימים וכן עשה וכו', ממילא כשראה לבן שאין לו ממון ורק מפני קורבה הכניסו לביתו לא פנה לכבודו הע"ז, שגם אצל אליעזר לא עשאו אלא בשביל הממון.

וזה שאמר יעקב אבינו ע"ה אשא עיני אל ההרים, שידע שהוא צריך לילך לבית לבן מקום מלא ע"ז, וחשש שלבן לא יפנה הבית לכבודו כמו שעשה לאליעזר, שהרי אין בידו לא נזם ולא צמיד, וע"ז הי' דואג דאיך יזכה להיות אצלו השראת השכינה, ולמד כן מן ההרים שבמקום שעובדין ע''ז א"א להיות השראת השכינה, דמה''ט לא ניתן התוה"ק על הר תבור וכרמל כנ''ל, ואולי הי' לו כן בקבלה מאאע"ה, דמס' ע''ז של אאע''ה הי' בו ד' מאה פרקי כדאיתא בגמ' (ע"ז י''ד ע"ב), ולמד ממנו שבמקום שיש ע"ז א"א להיות השראת השכינה, וז"פ המדרש אשא עיני אל ההרים אל ההורים דכלל גדול הוא דא"א להוציא הקרא מפשוטו לגמרי, וכאן כפי פשוטו מיירי בהרים ממש, ודרשו בו הורים, ולדרכינו הא בהא תליא ושניהם אמת מקודם אמר אשא עיני אל ההרים דנלמד משם שבמקום שהי' ע''ז אפי' פינוהו אין הקב"ה משרה שכינתו שם גם אשא עיני אל ההורים שלמד כן מאבותיו ומאאע''ה שהשריש כן לבניו להתרחק מע"ז, וז''ש אליעזר עבד אבי אבא בשעה שהלך את רבקה מה כתיב בה עשרה גמלים וגו', ולזה לא הי' מתיירא מביתו של לבן שמלאה ע"ז, כיון שהי' בידו ממון יפנה הבית לכבודו מע''ז, אבל אני לא נזם אחד ולא צמיד אחד מאין יבוא עזרי.

חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, דהנה יעקב אע"ה נקרא ישראל ע"ש כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, ופירושו עם אלקים זה שרו של עשו הס"מ ועם אנשים זה עשו ולבן שהי' מושל עליהם וע''כ נקרא שמו ישראל, והנה רש"י ז''ל פי' על הפ' בראשית ברא אלקים את השמים וגו' בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו, וזה שראה יעאע"ה שכל בריאת שמים וארץ הי' בשביל ישראל ובחי' ישראל ע"ש שמושל על עשו ולבן וכוחות הס''מ, ובכח זה התחזק שבוודאי יהי, השי"ת בעזרתו להכניע הע"ז בביתו של לבן, וז"פ עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ שהבריאה הי' בשביל ישראל שמורה על הכנעת כוחות הע"ז, א"כ בוודאי יעזור לו הקב"ה שיתגבר עליהם להכניע כח הע"ז.

והנה לע"ל כשיבוער רוח הטומאה מן הארץ יתבטל גם המיתה ויבולע המות לנצח, דכיון שיתבטל הס"מ שהוא שרו של עשו והוא המלאך המות ממילא לא יהי' עוד מיתה בעולם, ויעקב אע"ה הי' אז בבחי' זו שלא שלט עליו מלאך המות כמו שאמרו ז"ל (תענית ה' ע"ב) יעקב אבינו לא מת, וזה שהבטיחו הקב"ה ליעקב, ד' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן ואתה תשלוט עליהם כמו שמורה שמך ישראל, והסימן לזה שאתה שולט עליהם שהרי ד' ישמר את נפשך ממלאך המות א''כ זהו ראי' שאין להם שליטה עליך ואין לך לירא מלילך לבית לבן וכמו שפי' א"א זלה"ה בקדושת יו''ט הפסוק ויפגע במקום, שצדיקים הגדולים פוגעים במקום שאם באין למקום לא טובה אין צריכין לירא ממקום ההוא, שהם פוגעים בו ומהפכין אותו לטוב, ולכאורה יש להבין כיון שגדלה כ"כ כוחו של יעקב ששלט על עשו ולבן ועל מלאך המות א''כ מדוע הי' מתיירא ולמה הוצרך לסבול מעשו ולבן כיון שגדל כוחו כ''כ, הי' יכול ליתן עצה לנפשו ולנקום מהם נקמתו. אבל הענין הוא דמבואר במדרש שכל אלו העניינים של האבות הק', הי' פועל דמיוני לבניהם אחריהם בזמני הגלות, כמו שפירשו רז"ל שבמדרש כל הפרשה על דרך זה, ע''כ לימד יע"א דרך לדורות הבאים אחריו, שאפי' אם נדמה בנפשינו שיש בכחינו לעשות פעולות לצאת מן הגלות, אעפ"כ צריך לסבול עול הגלות ואין לעשות שום פעולה אנושית רק להרבות תורה ומצות ומע"ט ובזה יקרבו את הגאולה.

ובזה אפ''ל מה דאיתא במדרש וידר יעקב נדר לאמר וגו' כתיב אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, א''ר יצחק הבבלי ודבר פי בצר לי שנדר מצוה בעת צרתו מהו לאמר לאמר לדורות כדי שיהיו נודרין בעת צרתן, ודקדק אא"ז זלה"ה הישמח משה ז"ל אומרו נדר מצוה בעת צרתו קשה דפשוטו שלא נדר לעשות עבירה, וע"ק על מה שאמר דלאמר הוא להורות לדורות, הא ממילא הוי ידעינן זה, דלמה לא נילף מיעקב כמו בשאר מילי דגמרינן מהאבות אע''ג דלא כתיב בהו לאמר כמו וישכם אברהם וגו' דמיני' נלמד תפלת שחרית וכו', ולדרכינו בא לימוד זה להורות אע"פ שיעאע"ה הי' לו כח גדול לעמוד נגד עשו ולבן, אעפ"כ לא עשה כן אלא נדר לעשות מצות ומע"ט בעת צרה, ולא ח''ו לעשות איזה פעולה טבעיות שהוא נגד רצון הבוב''ה ולא תצלח, וזה אומרו לאמר לדורות, ללמד לדורות הבאין שלא יעשו פעולה טבעיות לצאת מן הגלות רק לקבל עול תורה ומצות ומע''ט וזה יקרב את הגאולה. הבורא כל עולמים יעזור שנזכה לעבוד השי''ת באמת ובתמים, ולסבול עול הגלות שלא נכשל ח''ו בדחיקת הקץ, ויתקיים בנו הפסוק ושבתי בשלום אל בית אבי שלם מן החטא, ונזכה במהרה לקבל פני משיח צדקינו באנפין נהירין, ונזכה לראות בישועה שלימה בנחת ובשמחה בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו ב''ב אמן.

עוד יתבאר בדברי המדרש הנ''ל בהקדם לבאר בענין הפרשה דלהלן, ויאמר ד' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהי' עמך, וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו ויאמר להם וגו' ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו וגו' כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלקים אליך עשה, ויל''ד כיון שהשי"ת צוה לו בפירוש שוב אל ארץ אבותיך, מדוע קרא לרחל ולאה להתייעץ עמהן אם לקיים דבר ד', וכי הי' מציאות בעולם אצל יעאע"ה שישנה ח''ו מדיבורו של הקב''ה אפי' כחוט השערה, הגם שבפשטות הי' אפ''ל שקרא אותן להתייעץ עמהם באופן הנסיעה ולא על עצם הדבר אם ילך או לא, אבל מתשובתם שהשיבו לו העוד לנו חלק ונחלה וגו' ופירש''י למה נעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לירש בנכסי אבינו כלום בין הזכרים וכו', מוכח מזה ששאלתו מהם הי' על עצם היציאה משם, והם השיבו לו שאין מעכבין בדבר א''כ קשה איך יתכן שיע"א התייעץ אם יקיים ציווי ד' ית' שצוה לו בפירוש לשוב אל ארץ אבותיו, גם יש להבין אומרו "ועתה כל'' אשר אמר אלקים אליך עשה, מה כוונתם לדייק באומרם ועתה, גם תיבת כל ריבוי הוא בכ"מ ומה בא לרבות כאן.

ונל"פ בהקדם דברי הרמב''ן הק' בפ' אחרי עה"פ ותטמא הארץ ואפקד עונה עלי' וזל''ק כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ד' וכו', וזו הוא מצות יע"א לביתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ, הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו, והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחלת בואה לארץ, כי בזכותה לא מתה בחו''ל, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות, והיא היתה הנשאת באיסור האחוה, ונראה שנתעברה בבנימין קודם בואם בשכם, ולא נגע בה בארץ כלל מפני הענין שהזכרנו וכו' עכלה''ק, נמצינו למידין מדברי קדשו שביאתו לא''י גרם לרחל אמנו להסתלק בדרך, ואפשר שגם לאה היתה בסכנה זו כרחל, דלפי האמת אחר שנשא לרחל, היתה גם לאה באיסור שתי אחיות, אלא שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו לא לקח ממנו רק את רחל שהיא נשאת אליו באחרונה, ועכ"פ שובו לארץ אביו הי' סכנה לרחל ואפשר גם ללאה, א''כ הי' מצוה זו שצוה לו השי"ת לחזור לא''י גזירה קשה, והי' בכוחו להתפלל להשי''ת לבטל מעליו הגזירה, או עכ''פ לאחרו קצת כדי לעכב בזה מיתת רחל, ע''כ קרא אותם אל השדה להתייעץ עמהם אם לבטל הגזירה או לאחרו ואולי רצה לנסות אותם עד כמה מגיע בחינת עבודתן להשי''ת, ואם ירצו לקיים מצותו ית' גם במסנ''פ עד שיהיו מוכנים להסתלק מן העולם עבור קיום המצוה, והם השיבו לו בגודל צדקתן ומסירת נפשן להבוב"ה "ועתה'' כל אשר אמר אלקים אליך עשה, שלא תאחר אפי' שעה קלה, רק תיכף ומיד תעשה מה שצוה השי"ת, ואף שהשיגו הסכנה אעפ"כ קבלו עליהם ברצון ובשמחה לקיים מצות הבורא במסנ''פ.

ואפ"ל עוד עפי''מ דאיתא במדרש תנחומא עה''פ ויאמר ד' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך, ילמדנו רבינו נר שיש עליו צורת ע''ז מהו שידלק ישראל ממנו את הנר, כך שנו רבותינו נר שיש עליו צורת עכו''ם אסור לישראל להדליק בו וכו', שאין השכינה שורה בבית שיש שם ע''ז וכו', תדע לך שכל זמן שהי' אברהם דבוק ללוט לא הי' הקב"ה נגלה עליו וכו', וכן יעקב כ''ז שהי' בבית לבן לא הי' הדיבור נגלה עליו, אע"פ שהבטיחו ואמר לו הנה אנכי עמך, אמר הקב''ה איני יכול לטמא את כבודי בבית לבן הרשע וכו', א''ל הקב"ה מבקש את שאהי' עמך צא מבית לבן עכ''ד המדרש, ולכאורה לפי''ז איך הותר ליעקב אבינו להיות שם בבית לבן, כיון שבית לבן הי' בית ע"ז, ואע''פ שאמרו בגמרא (שבת קט"ז ע"א) אם אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית ע''ז ולא לבית המינים וכו', זה דוקא ליכנס שם בדרך ארעי כדי להנצל מן הרודף אחריו, וגם בכה"ג אם כניסתו הוא באופן שיש בו עילוי לע"ז הכל מודים שאסור ליכנס והוא בכלל יהרג ואל יעבור, ואפי' כשאין בכניסה עילוי לע''ז יש פוסקים דאין היתר כלל ליכנס וכש''כ לדור שם בקביעות כמו שדר יע"א בבית לבן וודאי אסור, אמנם מה שהותר ליע"א להיות שם כל הכ' שנה, יובן ע"פ מה שהביא הרה''ק ר' חיים וויטאל זלה"ה בספרו שבחי ר' חיים וויטאל ששמע על עכו"ם א' שעושה אותות ומופתים לרפאות חולים וכדומה, ורצה לנסותו במה כוחו גדול כ"כ, ובא אליו והודה לו שכל זמן שהוא זלה"ה בביתו אין לו כח לעשות מאומה מפני שכל כוחות הטומאה ברחו מביתו כשהרגישו באיש קדוש שנכנס לשם, והראה לו דרך החלון להיכן ברחו, ורק אחר שילך מהרוו"ח זלה''ה מביתו יחזרו אצלו ואז יוכל לפעול בכחם כל האותות עיי''ש, מבואר מזה שכוחות הטומאה אין להם שליטה וחני' בבית שיש שם צדיק וקדוש, ומי לנו גדול מיע''א, וכל זמן שהי' בבית לבן וברצון השי"ת, ודאי שנעשה לו נס זה שברחו משם כוחות הטומאה, ולא הי' מצוי בבית לבן ע''ז כלל שהיו כולם בטלין ומבוטלין מכח קדושתו של יע''א, אמנם נס זה לא נעשה לו, רק כל זמן שהי' רצון השי"ת שיהי' בבית לבן, משא"כ עכשיו שצוה לו הקב"ה שוב אל ארץ אבותיך, וקב''ה לא עביד ניסא למגנא להבריח כוחות הע"ז מבית לבן ללא צורך, וכיון שהי' שם ע''ז נאסר לו מן הדין להיות שם והוא בכלל יהרג ואל יעבור, ממילא הי' יע"א מחוייב למסור נפשו ונפש ב''ב על קדושת השי"ת ולברוח משם תיכף ומיד, ומה שקרא אותן ונתייעץ עמהן, לא הי' אלא כדי לנסותן אם הם בבחינה זו לקבל על עצמן מסירת נפש ברצונם הטוב שלא מחמת הכרח, דאם הי' בורח משם מבלי שישאל דעתן תחלה, וה"ה היו מוכרחין לילך אחריו גם שלא ברצונם, אז לא היתה מעלת האמהות הק' ניכרת כ"כ מפני שהיו מוכרחין בדבר, משא''כ עכשיו שקרא אותן ושאל את פיהן והסכימו לדבר וקבלו ע''ע מסנ"פ ברצונם הטוב בלי שום מכריח, זה מורה על גודל מעלתן בעבדות השי''ת. ולזה אמרו "ועתה'' כל אשר אמר אלקים אליך עשה, ר"ל עכשיו מיד בלי איחור ושהי' כל שהוא, גם אמרו "כל'' אשר אמר אלקים, לתוספות זירוז, דאע''פ שהקב"ה לא אמר לו זמן אימתי ילך וישוב לביתו, ואף אם הי' מעכב עוד זמן מה הי' עושה רצון השי''ת, אעפ''כ אמרו לו "ועתה כל" אשר אמר אלקים אליך עשה, ולזרזו שלא יעכב כלל וזריזים מקדימין למצות, וכן עשה שתיכף ומיד באותו יום ברח משם הוא וכל אשר לו.

ונראה לפרש עוד באופן אחר ויתיישב מה שיל"ד עוד במענת רחל ולאה העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו וגו' כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר וגו' דנראה טעמם דמפני שאין להם עוד חלק ונחלה בבית אביהם וגם יש להם עושר גדול, עי''ז יכולין לקיים ציווי הקב''ה לעזוב את בית לבן, וקשה דזולת כל אלו הטעמים לא היו צריכין לעשות ולקיים מה שצוה ד', אדרבה עיקר עבדות ד' ב"ה הוא שיהי' במסנ"פ, כמ''ש בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, דאל''כ צדיק מה פעל אם אין לו נסיונות בעשות רצון השי"ת, ובאופן זה הי' כל עבודתן של האבוה"ק במסנ''פ להקב"ה, א"כ מה זה כל ההקדמה כי כל העושר אשר הציל וגו', וכל זה אינו שוה בערך לקיים רצון הבוב"ה.

אמנם יתבאר דהנה עוד סכנה גדולה הי' לו ליעקב בחזירתו לארץ אביו, חוץ ממה שאמרנו לעיל מדברי הרמב''ן שרחל אמנו מתה ע''י ביאתו לארץ, עוד עמד נגדו סכנת עשו אחיו, וכמו שהי' באמת שיצא לקראתו בארבע מאות איש, וכוונת מחשבתו הי' לעשות לו רע, ורק ע"י נסי נסים נתהפך לבבו לאהוב אותו, אבל בדרך הטבע הי' סכנה גדולה שלא יהרגנו עשו אחיו, והנה ידוע מדברי חכז''ל שכל ענין יעקב ועשו וטענתם הכל הי' פועל דמיוני על דורות העתידים, וכדאיתא במדרש רבה (פ' וישלח) עה"פ יעבור נא אדוני לפני עבדו, א''ל עשו ליעקב מבקש את שנהא שותף עמך בעולמך, א''ל יעבור נא אדוני לפני עבדו, א"ל ואין אתה מתיירא מדוכסי ומן אפרכוי ומן אסטרטילי, א''ל ואני אתנהלה לאטי וכו' בפנים כרוכות אני מהלך, כמה דתימא הנה הוא לוטה בשמלה עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, אימתי הוא בא אצלו לע''ל הה''ד ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וכו', ועיין בעקידה שהאריך בענין זה הרבה, שעשו רצה ליתן ליעקב מלוכה בעוה''ז שישלוט עמו שוה בשוה כמ''ש נסעה ונלכה ואלכה לנגדך בשוה לך, ויע"א לא רצה לקבל עיי''ש.

ובזה יובן מה דאיתא בגמ' (ב"ב ט''ז ע''ב) ג' הטעימן הקב"ה בעוה''ז מעין עוה"ב, אלו הן אברהם יצחק ויעקב, אברהם דכתיב בי' בכל, יצחק דכתיב בי' מכל, יעקב דכתיב בי' כל וכי יש לי כל (פרש''י כלומר לא חסרו שום טובה), ג' לא שלט בהן יצה"ר, אלו הן אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל, ששה לא שלט בהן מלאך המות, אלו הן אברהם יצחק ויעקב וכו' דכתיב בהו בכל מכל כל ע''כ, וצ"ב כשהפציר יעקב לעשו שיקבל מידו את המנחה, מה טעם להודיעו כל זה שהקב''ה הטעימו מעין עוה"ב וגם שלא שלט בו יצה''ר ומה"מ, ומה נפק''מ לעשו בכל זה. אמנם יובן עפי''ד המדרש הנ''ל, שכל התווכחותם הי' בשביל דורות העתידים, ועשו רצה לחלוק עם יעקב בעוה"ז, ושאל את יעקב אם אינו מתיירא משרים שלו בעוה''ז, ע''כ הודיעו יע"א שהוא אינו רוצה בטובת עוה"ז, והעיקר בעיניו רק עוה"ב, ולזה אמר לו וכי יש לי כל שהקב"ה הטעימו בעוה''ז מעין עוה''ב, והשיג שכל טובת עוה''ז הם כאין נגד טובת עוה"ב, ואינו רוצה בשום אופן לחלוק עמו בעוה''ז. ומה שהודיעו שאין שולט בו יצה"ר ומלאך המות הי' ג''כ לתועלת דורות הבאים, דלכאורה בדורות האחרונים שנתמעטו הזכותים, באיזה כח וזכות יוכלו לעמוד נגד עשו וחיילותיו, הרוצים לכלות ח"ו את בית ישראל, לזה הודיעו לו יע''א שזכות האבוה''ק יעמוד לישראל לעולם, שלא שלט בהם מלאך המות ויש להם כח להגין על כל הדורות עד ביאת המשיח, וכש''כ יע"א שלא מת כלל והוא בחיים חיותו, ודאי יש לו כח להגין על הכלל ישראל גם בדורות האחרונים שנתמעטו הזכיות, ע"כ הודיעו לו לעשו כל זאת שאינו ירא ממנו, ואינו רוצה להיות שותף עמו בעוה''ז, עוד התכוין ע"ד שפירש''י עה''פ כי ע''כ ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני, למה הזכיר לו ראיית המלאך כדי שיתיירא ממנו ויאמר ראה מלאכים וניצול איני יכול לו מעתה, ע"כ הודיעו לו שלא שלט בו יצה''ר ומה"מ שהוא שרו של עשו הס''מ, כמו שאמרו ז"ל (ב''ב ט"ז ע"א) הוא שטן הוא יצה''ר הוא מה''מ, וכשידע עשו שגם שר שלו אין לו שליטה עליו, כש"כ שלא ישלוט בו הוא עצמו.

אמנם כל זה לא הועיל עוד להשקיט רוגזו של עשו לגמרי עד ששלח לו דורן, וכמו שהאריך בזה בזוה''ק שע"י הדורן שקבל נתהפך לו לסניגור, וזה הי' פועל דמיוני על דורות העתידים, כשיהיו ישראל בגלות אצל זרע עשו ויעברו עליהם זמנים קשים בגזירות רעות ח"ו, שיוכלו בנ''י לפדות עצמם בשוחד ממון, ומה"ט הפציר בו יעקב כ''כ בעשו שיקבל את הדורן, כדי שיכבוש בזה את הדרך לבניו אחריו שיקבלו שוחד מבנ''י. גם מה ששלח לו עשרים תישים מבואר בילקוט ראובני שהביא בשם גליא רזיא שהוא נגד העשרים שנה שהי' בבית לבן ולא קיים מצות שעיר המשתלח, לזה כשבא בחזרה פרע לכל אותן השנים, וענין שעיר המשתלח מפורש בזוה''ק שהוא דורן לכוחות הטומאה לס''מ ולחיילותיו כדי להשתיק בזה קטרוגם מעל ישראל. עכ"פ הי' מוכרח יע''א לשלוח לו דורן, אע"פ שלא הי' ברצונו, וכמו שפירש''י עה''פ ותעבור המנחה על פניו אף הוא שרוי בכעס שהי' צריך לכל זה, רק שהי' הכרח בדבר להשקיט כעסו וקטרוגו של הס''מ.

ובזה יובן מה שקשה בענין הצאן של לבן שנעשה ליעקב אבינו נסים גדולים להרבות לו צאן ובקר, וכמו שפירש''י שהיו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן לעדר שביד יעקב, ועוד הרבה ניסים שנעשו לו כדי להרבות רכושו, וקשה הלא קב''ה לא עביד ניסא למגנא, ובוודאי שיע"א לא הי' חומד ממון שיהי' לו רכוש רב, ולמה הוצרך הקב"ה לעשות ניסים כדי להרבות ממון ליעקב, ובפרט להצילו מלבן שהי' מכשף גדול וצריך לזה זכותים גדולים להנצל מכישוף, כדאיתא בגמ' (סנהדרין ס''ז ע"ב) ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי' כרעי, דר' חנינא, אמר לה אי מסתייעת זילי עבידי אין עוד מלבדו כתיב, איני והאמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה (פירש''י נוטריקון כחש פמליא של מעלה, שעל מי שנגזר לחיות ממיתין) שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', פירש''י ומסרי נפשי' משמיא לאצולי' ע"כ, א"כ התינח להציל נפש הצדיק עושין לו נס מן השמים להצילו מידי המכשפים, אבל להרבות ממונו ולהצילו מידי מכשף גדול כלבן מה צורך בנס זה, אולם לפי הנ"ל שהי' הכרח גדול לשלוח דורן לעשו ועי''ז שככה כעסו ולא הרג אותו, ע"כ הוצרך הקב"ה לעשות ניסים ליע"א להרבות רכושו, כדי שיהי' ידו משגת לשלוח דורן לעשו ולא יהרגנו, נמצא שנעשה הנס להציל חיותו ולא להרבות רכושו בלבד. ובזה נבין תשובתן של רחל ולאה בדבר חזרתו לבית אביו, שיש חשש סכנה מעשו שמא יצא לקראתו ללחום עמו, ע"כ אמרו לו כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו, ואין לו ללבן שום טענה עליהם, ולא יוכל לקטרג על הדורן של עשו שגזול הוא בידנו ממנו, דלא כן הוא אלא לנו לבנינו הוא, ממילא תוכל לשלוח דורן לעשו הרשע לשחדו, ועי"ז תעשה פועל דמיוני בשביל דורות העתידים, שיקבלו זרע עשו שוחד מישראל, גם כבר הבטיח אותך הקב''ה בהבטחת "כל'' שהטעימך מעין עוה"ב ולא ישלוט בך יצה"ר ומלה''מ וכל זה תספר לעשו ועי"ז יתירא ממך, ובצירוף הדורן ישתוק כעסו ממך ותנצל ממנו, ע"כ אמרו "ועתה כל" אשר אמר אלקים אליך עשה תיכף ומיד שאין לירא מעשו כלל, ורמזו לו מתיבת כל לכל ההבטחות שהי' לו מהקב"ה שנכללו כולן בתיבת כל כדרשת חז''ל הנ''ל.

ובזה נבוא לביאור המדרש שבפתח דברינו שיר למעלות אשא עיני אל ההורים מאין יבוא עזרי וכו' אני לא נזם אחד ולא צמיד אחד, שהשיג יע''א שלבסוף יהי' מוכרח לחזור לבית אביו ויצטרך לשלוח לעשו דורן, ואין בידו לא נזם אחד וכו' וא''ת שבבית לבן יזמין לו השי"ת ממון, בזה לא בטח יעקב אבינו כי לבן הי' נודע למכשף גדול, וכח הכשפים מכחישין פמליא של מעלה, ואע''פ שיע"א הי' נפיש זכותי' להתגבר גם נגד כח הכישוף, עכ''ז מדרך הצדיקים להיות לבה נשבר בקרבם ואין בוטחים על צדקתם, ושמא יגרום החטא שלא יזכה להתגבר על הכשפים של לבן, א''כ מאין יבוא עזרי לשלוח דורן לעשו שבזה תלוי הצלתו והצלת הדורות מגזירות של בני עשו כנ''ל. חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, דאע"פ שאין בוטחים הצדיקים בזכותם, עכ''ז אסור להם לאבוד בטחונם בהשי"ת, ואף אם אין רואין בדרך הטבע שום דרך להצלה, צריך לבטוח בד' שבודאי יעזור ויציל נפש הצדיק מליפול ביד רשע, וז''ש עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, שכל תכלית בריאת שמים וארץ הי' בשביל ישראל שנקראו ראשית, וכתב הרמב''ן הק' פ' האזינו בפסוק לולי כעס אויב אגור וגו' וזלה"ק, ויורה זה כי בגלותינו עתה תמה זכות אבות, ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו וכו', ולכך הזכיר משה בתפילתו ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו', והטעם בטענה זאת איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, אבל השם ברא את האדם התחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו וכו', וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו וכו', והנה אם ישוב ויאבד זכרם וכו', הנה תהי' כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ע''כ ראוי מדין הרצון שהי' בברה''ע שיהי' רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים וכו' עכלה"ק.

וז"ש לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, וכוונת הבריאה הי' לתכלית ישראל, ואם ח''ו אפול ביד עשו תהי' כוונת הבריאה בטלה לגמרי, א''כ בהכרח שיעזור לי ד', וכן הבטיחו הקב"ה ד' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן, דנפיש זכותי' דיע"א טובא, להתגבר על כח כשפיו של לבן, והשי"ת ישפיע לו שם עשירות גדול ויוכל לשלוח דורן לעשו כדי להשקיע כעסו ולא ירא ממנו, וגם שרו של עשו שהוא הס''מ הוא היצה"ר ומלאך המות לא ישלוט עליו וכמו שדרשו ז''ל מתיבת יש לי כל וזה שמסיים המדרש ד' ישמור את נפשך ממלאך המות וזה גרם ג"כ שעשו יתיירא ממנו וינצל. היוצא לנו מכל הנ''ל שהי' להם מסנ"פ לרחל ולאה לברוח ממנו במסנ''פ ממש, והיא שעמדה להם לאמהות הק' שהאירו מכח קדושתם לבניהם אחריהם עד סוף כל הדורות, השי"ת יעזור שנזכה לעמוד בנסיונות הקשים של גלות המר הזה בזכותן של האבות ואמהות הק' שכבשו לנו את הדרך, ונזכה להיות דבוק בתורה ובקדושה באמת ובתמים ולילך בדרך האמת, ובמהרה דידן נזכה לראות בישועה שלימה ישועת כל ישראל ושמחתן בגאולה שלימה ואמיתית ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב''א.

באופן אחר אפ"ל דברי המדרש הנ"ל בהקדם דברי רז"ל במדרש הביאו רש''י בפ' ויחי עה''פ בקברי אשר כריתי לי, שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן, ועשה אותם כרי ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה, ובמד''ר פ' משפטים (פר' ל"א סי"ז) נבהל להון זה עשו, בשעה שמת יצחק באו יעקב ועשו וחלקו את הכל, אמר יעקב רשע זה עתיד ליכנס הוא ובניו למערת המכפלה וכו', מיד עמד ונטל את כל הממון שהי' בידו ועשה אותו כרי, ואמר לעשו חלק שיש לך במערה זו תרצה או הכסף והזהב הזה וכו' ונטל כל אותו הממון ונתן לו חלקו וכו' ולא ידע כי חסר יבואנו, ומהו חסר שלא נכנס למערת המכפלה, עכ"ד המדרש, ונקדים עוד מ"ד בילקוט ראובני (פ' חיי) בסוד מערת המכפלה שהוא יסוד שם הוי' ית' והוא בית שער לעדן, והנשמה בעת יציאתה מן הגוף עוברת דרך מערת המכפלה וכו', ולבן תקע את אחיו בהר, ר''ל שכיון בכח כשפיו להעתיק את אהל יעקב שלא יזכה למערת המכפלה וכו', ולתקוע שם את אחיו אדום וישמעאל, שהם יזכו להעביר דרך המערה לג"ע וכו', וז''פ ותקע כף ירך יעקב, שכוונת הס''מ הי' לעשות ליעקב בעל מום, כדי שלא יקבר במערת המכפלה, כ''א עשו ונשיו יקברו שם ח''ו, ולא עלתה בידו וכו', ואם ח''ו לא הי' יעקב נקבר שם לא הי' שום א' מישראל עובר דרך שם כ''א אומות העולם וכו' עכת''ד.

ובזה יובן מה שמסר יע"א נפשו ומאודו על מערת המכפלה להוציאה מיד עשו, גם כי כל רכושו אשר רכש בבית לבן באו לידו בדרך נס מן השמים, ולא עביד קוב''ה ניסא למגנא, ובאמת לא נשאר בידו מכל אותו הרכוש מאומה ואת הכל נתן לעשו, ומה תועלת הנס, אולם על כי במערת המכפלה מקושר שורש נשמות כל ישראל וקיומן ושמירתן, ע"כ מסר נפשי' עליו, וכל אותן הנסים שנעשו לו להשיג הון רב בבית לבן, הי' הכל לתכלית ההוא, שיהי' ביכולתו להשביע עינו של עשו הרשע שהי' נבהל להון, וע''י שנתן לו כרי גדול של כסף וזהב מכרה לו ברצונו ונסתלק ממנה, והגם דמשמיא קא מזכי לי' ושלו היתה מששת י''ב, כאמרז''ל שמערת המכפלה הי' מוכנת לקבורת האבוה''ק מששת ימי בראשית, ובלא''ה לא הי' עשו ראוי וכדאי לקבור בה, מ"מ השתדל יע"א להוציאה מידו בכסף מלא וברצונו, כדי שלא ישאר לו בו אחיזה ומקום קטרוג, וכדרך שעשה אאע"ה בקנייתו מיד עפרון, כדאיתא בב"ר (פ' וישלח) עה"פ ויקן את חלקת השדה וגו' אר''י בן סימון זה א' מג' דברים שאין אוה''ע יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם, ואלו הן מערת המכפלה וכו' שנא' וישקול אברהם לעפרון וכו' עכ''ד המדרש, וכדי שלא יהי' להם פ''פ ואחיזה לא רצה אאע''ה לקבלה מיד עפרון בחנם כ''א בכסף מלא, וז"פ אמרם ז''ל נתתי כסף השדה הלואי נתתי לך כבר, שזה הי' כל השתוקקותו של אאע"ה לקנותו בכסף מלא דייקא שלא יהי' אחריו מקום הרהור ואחיזה, וכמו''כ השתדל יע''א בקנייתו מיד עשו בכסף מלא דייקא לטעם זה.

ועד"ז אפ''ל דברי המדרש הנ''ל שאמר יעקב אני אין בידי לא נזם א' ולא צמיד א' מאין יבא עזרי, ואולי טעם דאגתו לצד חסרון הממון, כי השיג שיצטרך כסף רב לפדות את מערת המכפלה ולהוציאה מיד עשו, ועשו ושר דילי' הס''מ בנפשם הוא שיהי' להם אחיזה במערת המכפלה ושלא יהיו ישראל עוברים דרך שם כמבואר בדברי הילקוט הנ''ל, ע''כ דאג יע''א ואמר מאין יבא עזרי להנצל מרעת עשו, כיון שאין בידי כלום, ורצה דייקא לקנותו בדמים לטעם הנ''ל, חזר ואמר עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, שמשעת בריאת שמים וארץ הוכנה לקבורת האבוה"ק כמבואר במדרש הנ''ל, ובודאי שהבוי''ת יזמין לי היכולת להוציאו מרשותו מבלי שישאר לו אחיזה בו, והמשך דברי המדרש יתפרש לדרכנו ד' ישמרך מעשו ומלבן ר"ל שלא יוכלו לעשוק זכותך ממנו, ד' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם שמירה נצחי לכל דורות ישראל.

עוד נל"פ בדברי המדרש הנ''ל בהעיר עוד בענין הפרשה להלן וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך, פירש"י לפי שצפה ברוה"ק שאינה נכנסת עמו לקבורה, ד''א לפי שבא בידים ריקנות אמר אליעזר עבד א''א וכו', ולכאורה לפי' השני שפירש''י קשה, דהלא דאגה זו של חסרון הממון דאג מכבר עוד תיכף ביציאתו מבאר שבע, כדאיתא במד''ר שאמר מאין יבא עזרי ועכ"ז התחזק את עצמו ושם בטחונו בה' כנ"ל לית אנא מוביד סברי וכו' הרי שדאגה זו סילק ממחשבתו לגמרי וא"כ מה זה שחזר ובכה כאן עוד בשעה שראה את רחל.

והנ''ל בביאור הענין עפ''י המבואר במד"ר פ' זו דכל הפרשה נאמרה על לעתיד, דאיתא במד"ר ריב"ל פתר קרייה בגלות, ויצא יעקב מבאר שבע כמד"א שלח מעל פני ויצאו וכו', וכן מבואר במד''ר לעיל פ' לך, בפסוק ויעבור אברם בארץ שאמר לי' הקב"ה לאברהם אבינו לך וכבוש את הדרך לבניך, וכמו שהסביר שם הרמב''ן ז"ל שכל הנביאים עשו פועל דמיוני לחזק את הנבואה שיתקיים על כל פנים עיי''ש, וכן בכל אלו הפרשיות של יעקב ועשו דרשו חז"ל במד''ר על דורות העתידים וכמו שאמרו בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו, הצל את בני לעתיד לבא מיד בני בניו שבאו עליהם מכוחו של עשו, מבואר מכל הנ''ל שכל הפעולות והתפלות של האבוה''ק היו מכוונים על בניהם בדורות העתידין.

ונקדים מה שאמרתי לפרש הפסוק ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו דלכאורה מ''ש והי' ה' מבטחו נראה כמיותר דזה נכלל כבר באמרו אשר יבטח בה' והכפל לשון למה. וא''ל דבאמת כל אחד מישראל יש לו רצון אמיתי להיות מהבוטחים בה' בשלימות, אמנם להגיע בשלימות למדת הבטחון הוא דבר קשה מאוד לצד גודל הנסיון והסתת היצר ורבוי המניעות וכוחות המנגדים המונעים את האדם ממדה זו, ורק בס''ד יוכל האדם להגיע לשלימות הבטחון, דע''י שיש לו עכ''פ רצון לזכות במדה זו, הקב"ה עוזר לו שיוכל להשלים עצמו במדת הבטחון בתכלית השלמות, וכמו שפי' ק''ז היש''מ (פ' חיי שרה נ"ו) הפסוק (תהלים ס"ב) אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ולכאורה קשה דמה הוא החסד שמשלם לו הקב''ה לאדם כמעשהו, הלא על מה שעשה מגיע לו שכרו משלם מצד היושר ומצד הדין, ומה חסד יש בתשלום גמולו הראוי לו, אבל הענין הוא כי בכל הדברים יש ג' חלקים ראש תוך וסוף, ובכל דבר הוא ית''ש המתחיל ואין לנו כח להתחיל זולתו ית' והמסיים והגומר הוא ג''כ ית''ש וכמו שאחז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו, וא''כ האדם אינו רק קצת מסייע באמצע וקיי"ל מסייע אין בו ממש, נמצא לפי"ז לא פעל האדם מצד עצמו כלום, ומצד הדין לא הי' מגיע לו שום שכר, ורק על צד החסד משלם לו הקב''ה שכר כאילו הוא הי' העושה כולה, והן הן דברי הפסוק אחת דיבר אלקים ר''ל כל מה שדיבר אלקים לנו בתוה''ק רק על חלק "אחת'' דיבר, דהיינו החלק האמצעי, שתים ר"ל שני החלקים האחרים דהיינו ראש וסוף, זו שמעט ר"ל זה אנו מבינים, כי עוז לאלקים ר"ל כי הכח והיכולת על אלו שני החלקים הוא רק לאלקים, דאלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו, ושמא תאמר מפני מה יקבל שכר, ע''ז אמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ר"ל כאילו הי' מעשהו בלבד בלי סיוע כלל את''ד בקיצור.

וכמו"כ א''ל לענינינו דלעולם מדבר הכתוב במי שלא הגיע עדיין למדת בטחון, אבל כיון שברצונו הטוב עשה כל מה שבכוחו שיוכל להשיג מדה זו בשלימות, ישליך על ה' יהבו ויבטח בו ית''ש שבודאי יעזור לו שיקנה בנפשו מדת הבטחון בשלימות, וז''פ הפסוק ברוך הגבר אשר יבטח בה' פי' שבזה עצמו בוטח בה' שיתקיים אצלו והי' ה' מבטחו ויזכה לשלימות הבטחון. ובזה מיושב ג''כ למה נקט הכתוב לשון עתיד, דהכתוב מדבר כאן ממי שרוצה להשלים עצמו במדת הבטחון, אבל באמת עדיין לא הגיע למדה זו וא''כ אכתי לא שייך לקראותו בוטח בה'.

או אולי יתפרש הכתוב ע''ד שדרשו רז"ל אז ישיר משה, אז עלה בלבו שישיר, ודרשו כן ממה דכתיב ישיר בלשון עתיד, וכמו''כ א''ל כאן ברוך הגבר אשר יבטח בה' פי' שעולה בלבו להיות בוטח בה' וע"כ עוזר לו הקב''ה שיגיע אח''כ למדת הבטחון בשלמות ויתקיים אצלו והי' ה' מבטחו. תוה''ד שהאדם מצד עצם בחירתו צריך לעשות כל מה שביכלתו ויבטח בה' שמן השמים יעזרוהו שיוכל לגמור הדבר בשלמות.

וע"פ הקדמות הנ''ל יתבאר לנו דברי המדרש מה שהתאונן יע''א ע"ה על שאין בידו כלום כי בודאי לא בשבילו הי' דואג על חסרון הממון כי יעאע"ה לפי מדריגת קדושתו הי' מופשט לגמרי מצרכי עוה''ז וחסרון הממון לא הי' נחשב אצלו כלום, וכל מה שהי' מצטער על חסרון הממון הי' בשביל בניו בדורות העתידים שהשיג אז ברוה''ק שחסרון ממונו הוא סימן שבניו עתידין ג''כ להגלות בעירום ובחוסר כל, וגודל העניות יכבד עליהם עול הגלות עוד יותר וזה יגרום להם חסרון במדת הבטחון, ופחד שלצד היותם מושלל ממדת הבטחון יתיאשו ח''ו מן הגאולה, חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי ר''ל שעל זה עצמו אני בוטח בה' שבני יהיו ג''כ שלמים במדת הבטחון ובודאי מן השמים ישגיחו עליהם בגודל שפלותם שלא יאבדו ח''ו בטחונם בה', וכיון שיהיו שלמים במדת הבטחון ממילא לא יחסר להם כלום כי מטבע האדם הבוטח בה' אינו מרגיש בעצמו שום חסרון בצרכי עוה''ז, ובזה יתחזקו לבל יפלו ח''ו לגמרי ממדריגתם רק ישימו בטחונם בה' שבודאי לא יעזבם בחשכות הגלות המר הזה.

ועפי"ז נבין ענין בכייתו על חסרון הממון בשעה שראה את רחל, ואפשר דאידך פירושא שפירש''י מוסב על הפי' הראשון שבכה על שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה, דהיינו סיבת בכייתו על חסרון הממון הי' ג"כ רק בשביל שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה, דהנה הטעה שרחל אמנו ע"ה לא נכנסה עמו לקבורה הוא כמו שפירש''י (בפ' ויחי) כדי שתהי' לעזרה לבני ישראל כשיגלה אותם נבוזראדן הרשע ותבקש רחמים עליהם, נמצא לפי"ז שמזה שלא תיכנס עמו לקבורה השיג אז ג''כ גזירת הגלות שזה סיבת הדבר שלא נכנסה עמו לקבורה. ומעתה יתורץ למה בכה אז עוד הפעם על חסרון הממון, דכיון שראה אז הגלות הנורא המעותד לבא על בניו, נתעוררו רחמיו עליהם לצד שהשיג שחסרון ממונו עכשיו ירמוז על עניות בניו בתוך גלותם, וע"כ חזר ובכה עליהם באותה שעה.

מאמר ז בפ' השבוע ונכלל בו מילי דהספידא על הגאון ר' אהרן קאטלער ז"ל

בפרשת השבוע ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וכו' ואחז''ל (ברכות דף כ''ו) יעקב תיקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, אין פגיעה אלא תפלה, ובגמ' שם פליגי אי תפלת ערבית רשות או חובה, אביי ס"ל תפלת ערבית חובה ורבא ס"ל תפלת ערבית רשות, ואנן קיי''ל תפלת ערבית רשות. וכתב הרי''ף על הא דקיי''ל תפלת ערבית רשות, דהאידנא נהגו עלמא לשוויה כחובה, ופסק כן הרא''ש הרמב"ם והטור והשו"ע עיי''ש. וראוי להבין מדוע נשתנה תפלת ערבית משאר תפלות, שנתקנה רק בתורת רשות, ועכ''ח צ''ל שיעקב אבינו מעיקרא תקנה להיות רשות ולא חובה והיא גופא טעמא בעי, ועוד האידנא האיך קבעוהו לחובה אם עיקר התקנה הי' רשות. וביותר יש לתמוה על מה דקיימא לן תפלת ערבית רשות דהלא משמעות תיבת ויפגע דילפינן מיני' שיעקב אבינו תיקן תפלת ערבית, מורה על לשון תפלה טפי מאלו הפסוקים דילפינן מיני' שתיקן תפלת שחרית ותפלת מנחה, דתפלת שחרית ילפינן מוישכם אברהם בבוקר במקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה, ותפלת מנחה ילפינן מדכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפלה, שפשט משמעות עמידה ושיחה אינו לשון תפלה, רק חז''ל הוכיחו שבלשון זה נכלל גם תפלה, אבל תיבת ויפגע הוא לשון הפצרה ורבוי תפלה כמו שפרש"י במגילת רות, אל תפגעי בי, אל תפצרי בי, ואם כן קשה למה נקט הכתוב גבי תפלת ערבית שאינה אלא רשות, לישנא דמוכח על הפצרה ורבוי תפלה יותר משאר תפלות שהם חובה.

וא"ל הענין דהנה תפלת ערבית זמנה בלילה כדילפינן מקרא דכי בא השמש, וידוע דלילה ירמוז על הגלות, כמוש''כ בזוה''ק פ' פנחס (דף רל"ח). ולית לילא אלא גלותא ואיהי שומר מה מלילה שומר מה מליל, ואתגליא ביממא דאתמר הבוקר אור בוקר דאברהם דאתמר בי' ובוקר וראיתם את כבוד ה', חי ה' שכבי עד הבוקר ע''כ, מבואר מזה שהגלות הוא בבחי' לילה והגאולה נמשלה לשחר, וזהו שאנו מתפללין תאיר כאור יום חשכת לילה, דלעתיד לילה כיום יאיר. ונקדים עוד דברי הזוה"ק פ' בראשית (דף כ''ג ע''ב) וזל"ק ויעקב בגין דחמא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומייא אמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ובא ליליא דגלותא וכו' מאן צלותא דעני דא צלותא דערבית דאיהו רשות בפני עצמה בלא בעלה וכו' דא זרעא דיעקב דאיהו ברשות כל אומין דעלמא ודמיא לצלותא דערבית דאיהו ליליא דגלותא עכ''ל הזוה''ק. מבואר שיעקב אבינו לצד שראה אז מצב דורות העתידין, וגודל השפלות באחרית הימים וכל הצרות שיעברו עליהם במשך אורך הגלות, עמד ותיקן להם תפלת ערבית.

ועפי"ז נבין למה לא תיקן יעאע"ה תפלת ערבית בתורת חובה, כי חובה מורה על דבר המוכרח להיות, אבל תפלת ערבית נתקנה רק מפני הגלות, והגלות הי' דבר התלוי בבחירה ולא הי' בו שום צד הכרח, כי לולא עוונותינו שגרמו לא היינו גולין ורק מפני חטאינו גלינו ומה שאנו נמצאים עדיין בגלות הכל היא בסיבתנו, ממילא לא הי' שייך אז לקובעה חובה כיון שאלולא הגלות לא הי' צורך בכל התפלה ויעקב אבינו ראה כ"ז רק ברוה''ק, ומראה הנבואה ובחינת המחשבה אינו מכריח הבחירה, אבל עכשיו שכבר אנו נמצאים בזמן שבעבורו נתקן תפלת ערבית, ובעוה"ר כבר הגענו למדה זו שיעאע"ה ראה אז ברוה''ק שבשבילה תיקן תפלת ערבית ע''כ מן הראוי לקובעה חובה בזמן הזה.

ולדרכנו יובן ג''כ למה נקט הכתוב אצל תפלת ערבית לשון הפצרה ורבוי תפלה יותר משאר תפלות כי כל הגורם לתפלה זו הי' בחי' כי בא השמש בדורות האחרונים, ובעוה''ר עדיין לא זרחה השמש ועדיין אנו נמצאים בבחי' לילה בחשכת הגלות המר והנמהר, ע''כ באלו הזמנים מן הראוי להתאמץ בתפלה יותר ולהרבות בתחנונים על מה שלא עלתה עדיין ארוכה לשבר בת עמי ולטעם זה נקט הכתוב כאן לשון המורה על הפצרה ורבוי תפלה יותר.

ובפרט בימינו אלה שהדור נתדלדל כל כך מכח התורה ובעוה''ר מצב הרוחני הוא בתכלית השפלות ומרביצי תורה הולכים ונתמעטים כהיום הזה שנעדר מאתנו הראש ישיבה ר' אהרן זכרונו לברכה אשר למד והרביץ תורה ברבים והעמיד הרבה תלמידים, לכן פטירתו היא אבידה גדולה וכמשאחז''ל ת"ח שמת אין לו תמורה.

וכאן צריך להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, כי לדאבון נפשנו הכניסו בעולם הישיבות הרבה שינויים ונטו מדרכי הראשונים, וכבר פשתה המספחת בין תלמידי הישיבות, וישנם הרבה ישיבות שעוסקים בלמודי קודש ולהבדיל גם בשאר ידיעות חיצוניות -שטודירן - ולומדים טוב ורע בערבוביא, ורגיל אני לפרש משאחז''ל מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי ביהמ''ד ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, ולכאורה מה שאמרו ולא שמת חלקי מיושבי קרנות נראה כמיותר, דמובן מאליו שמי שנמנה בין יושבי ביהמ"ד אינו מיושבי קרנות והם תרתי דסתרי אהדדי וא"כ נכלל כבר במ"ש ששמת חלקי בין יושבי ביהמ"ד, והכפל למה. אמנם לענינינו יובן היטב כוונתם ז"ל כהיום שישנם הרבה יושבי ביהמ"ד שאפשר לקרואתם גם יושבי קרנות, שמערבים קודש בחול, וטמא בטהור וישיבת קרנות אין שום סתירה אצלם לישיבת ביהמ''ד, לכן דייקו חז''ל בלשונם הקדוש לשלול אותם שהם יושבי ביהמ''ד ויושבי קרנות ביחד שאור וחושך משתמשים אצלם בערבוביא. והנפטר דנן ר' אהרן ז''ל לחם בכל כוחותיו נגד אלו המתחדשים מבלי לשנות כלום בישיבתו ולא הניח שום למודי חול אל פתח בית מדרשו.

ובדורנו השפל אחר כל התלאה אשר מצאתנו אחר החורבן הנורא שרוב בנין ורוב מנין מכלי חמדתנו אבדנו וגדולי ומנהיגי ישראל נעדרו מאתנו, אין לנו תרופה אחרת רק זריחת אורו של מלך המשיח העומד מוכן ומחכה לגאלנו, ובלבד שלא נעכב ביאתו ח"ו וכמו שהורה לנו זקן יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות שבזמנים הללו אין לנו עצה אחרת רק להתאמץ בתפלה ולהרבות בתחנונים ושלא לעשות שום פעולות ח''ו המעכבים את הגאולה, ואז נזכה לקבל פני משיח צדקנו ויקויים בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים בב"א.

באופן אחר א''ל עפ''י דרך הנ"ל למה תפלת שחרית ומנחה הם חובה ותפלת ערבית רשות, דתפלת שחרית ילפינן מוישכם אברהם בבוקר ופסוק זה נאמר אצל הפיכת סדום, וכתב הרמב''ן ז''ל פ' וירא, כי משפט סדום יהי' לאות לבני מרי לישראל העתידים ליורשה, כאשר התרה בהן גפרית ומלח שריפה כל ארצה כמהפיכת סדום ועמורה וכו' עיי''ש, מבואר שבשעה שתיקן אאע"ה תפלת שחרית ראה משפט הרשעים ועונשם בדור ההוא ובדורות העתידים, ותפלת מנחה ילפינן מויצא יצחק לשוח בשדה ואמרו חז''ל שיצחק אבינו התפלל אז על החורבן דכתיב ציון שדה תחרש, אמנם לא כן הי' אצל יעקב אבינו כי הוא הי' בבחי' אחרת לגמרי בשעה שתיקן תפלת ערבית כמו שמצינו בזוה''ק פ' קדושים (ד' פ"ד ע"א) וזל''ק אני ה' אלקי אברהם אביך וכו' תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל, וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ת' פרסה היך אתעקרת מאתרא ויתבה תחותוי, אלא ארץ אחרא עלאה קדישא אית לקב"ה וארץ ישראל אקרי, והיא דיעקב דקאים עלה ואחסין לה קב"ה לישראל בגין רחימותא דלהון לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים עכל''ק, וכתב הנזה''ק שהאיר עליו אז מדרגה עליונה השולטת על א''י והוא אור ארץ החיים שלמעלה. ובזו''ח איתא שקיפל הקב"ה תחת יעקב את ביהמ''ק ממש עיי''ש, ולפי''ז יתבאר לנו למה תפלת שחרית ומנחה הם חובה, דהאבות הק' אברהם ויצחק בשעה שתקנו תפלתם היו בבחי' שיש בה צורך גדול לתפלה כי סיבת הגלות המשיך עליהם בחי' זו וממילא נשארה תפלתם חובה, אבל יע''א ע''ה הי' אז בשעת תיקון תפלתו במדריגה ובחי' גבוה מאוד ולפי בחינתו באותה שעה לא הי' צורך בחיוב התפלה שהוא במקום הקרבנות ע"כ תפלת ערבית שנתקנה על ידו הוי רשות, אבל עכשיו בגלות קבלנו עלינו לשווי' חובה כנ''ל.

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וגו', ואמרו חכז"ל בגמרא (ברכות דף כ"ו ע''ב) אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבוקר וגו', יצחק תקן תפלת מנחה וכו', יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה וכו', והקשו בתוספות ממה דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צ''א ע''ב) וילך חרנה כי מטי לחרן בעי למיהדר, אמר אפשר שעברתי על מקום וכו' אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום, מאחר שהתפלל כבר והוה דעתי' למיהדר, ויקשה למתניתין בפ"ק דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים, ולפי''מ שפירשנו דקיי''ל כר''י דאמר עד פלג המנחה ניחא וכו' עכ''ד התוס' אמנם עדיין לא עלתה לנו ארוכה לשיטת חכמים שסוברים דזמן תפלת ערבית רק אחר צאת הכוכבים, וא''כ האיך התפלל יע''א תפלת ערבית מבעוד יום, ותו דגם אליבא דר''י לא א"ש, לפי מה דאיתא במד''ר פרשה זו (פ' ס''ח סי' י') דאותן שתי שעות שהשקיע לו הקב"ה חמה בצאתו מבית אביו אימתי החזירן, בחזירתו לבית אביו, הה"ד ויזרח לו השמש, הרי מבואר שהקדים הקב"ה שקיעת החמה שתי שעות לפני זמנה, והוא התפלל עוד קודם לכן, א"כ גם לר"י יקשה דפלג המנחה היא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים, והוא התפלל שתי שעות קודם, ומה שכתבו תוס' דלר''י א"ש, א"ל כיון דבגמרא אינו מבואר שיעור הקדם שקיעת החמה, ואפשר ששיטת הש"ס שלא הי' הקדם השקיעה רק שעה מועטת, וא''כ הי' יכול להתפלל בתוך פלג המנחה, אבל לפי דברי המד"ר קשה לתרווייהו, בין לר"י ובין לחכמים, ובפני יהושע נדחק לישב דתפלה זו הי' תפלת מנחה שהתפלל קודם השקיעה, עיי''ש דבריו, אבל מדברי התוס' נראה דלא ניחא להו בזה עיי''ש, גם דזה לא הי' צורך להשמיענו שהתפלל תפלת מנחה כיון שכבר תקן אותה יצחק אבינו, אלא ודאי כוונת הכתוב להודיענו שהוא תיקן אז תפלה חדשה שלא נתקנה עדיין מקודם לכן, וא''כ הדרא קושיין לדוכתי'.

והנ"ל ליישב בהקדם דברי כ''ק אבא מארי זלה"ה בקדושת יו''ט פ' בראשית, לפרש מדרש פליאה עה"פ ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו, ואיתא במדרש הה''ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב וצ''ב, אך הרמז לזה נראה מה שצוה הקב''ה שיהא טעם העץ כטעם הפרי, שרצה הקב''ה שיהא נחשב לפניו הכנה למצוה כמו המצוה ממש, כמו גבי עץ שתכליתו להיות עושה פירות, וגוף העץ היא הכנה על הפירות, ע"כ צוה שיהא טעם העץ כטעם הפרי, ודבר זה הוא מקרא מפורש ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, והקשה הגמ' וכי בתשעה מתענין וכו' אלא כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה בתשיעי ועשירי וכו' דהשי"ת צוה לנו לאכול בתשיעי מחמת שצוה להתענות בעשירי, ואולי אם לא נאכל בתשיעי לא יהי' בכוחינו להתענות בעשירי ע"כ צוה לאכול בט', ואכילה ושתיה של ט' נחשב כאילו התענה תשיעי ועשירי, מזה נראה להדיא דהכנה של מצוה כמצוה, וזהו פי' המדרש ויאמר אלקים תדשא הארץ וגו' עץ פרי עץ עושה פרי, שיהא טעם העץ כטעם הפרי, שרצונו הי' שהכנה למצוה יהי' נחשב כמצוה, הה''ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, ומשם מוכח שהכנה למצוה כמצוה עכ''ל.

ובמתניתין ריש פרק אין עומדין (דף ל' ע''ב) תנן, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים, ובגמרא שם (דף ל''ב ע''ב) ת''ר חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת, וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה (לשלש תפלות) תורתן האיך משתמרת ומלאכתן האיך נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת, ובירושלמי מסכת ברכות שם הגירסא תורתן מתברכת, וכתב הרבינו יונה דמגמרא זו מוכח שמה שאמרו במשנה ובברייתא שהיו שוהין שעה אחת, היא שעה ממש מכ''ד שעות ביום, ולא רק סתם קצת שעה, דאל''כ לא קשה קושית הגמרא תורתן האיך משתמרת וכו' עיי''ש, מבואר מכל הנ''ל שאצל חסידים הראשונים היתה הכנה לתפלה עבודה גדולה כדי שיכוונו את לבם לאביהם שבשמים בשעת התפלה, ולפי דרכינו לעיל דהכנה למצוה ג''כ למצו' יחשב אפשר לומר דשעה זו שהכינו עצמם לתפלה נקראת ג''כ תפלה כמו שהאכילה בתשיעי נקראת ענוי לצד ההכנה לתענית של יום העשירי.

ובזה י''ל כוונת הגמרא כד צלי בעי למיהדר היינו שהתחיל להכין עצמו לצורך התפלה שההכנה לתפלה נקראת ג''כ תפלה, ולפי''ז אפשר שהגמרא סוברת ששקיעת החמה היתה רק שעה אחת לפני זמנה ושעה זו היתה הכנה לתפלת ערבית, אבל התפלה עצמה לא התפלל עד צאת הכוכבים וא''ש אף לרבנן, ואפי' לשיטת המדרש שהי' שתי שעות קודם הלילה אפ''ל דאז שהתפלל יע''א פעם ראשונה תפלת ערבית הוצרך להכנה יותר והי' לו צורך בשתי שעות אבל התפלה עצמה לא התפלל עד צאת הכוכבים, ומיושב בזה שיטת התוס' דסברי דכד צלי קאי על תפלת ערבית.

ולדרכנו אפשר ליישב ג''כ שיטת הפני יהושע דקאי על תפלת מנחה, ואפשר שעל כן הוצרך להקדים תפלת המנחה כל כך כדי שיהיה לו זמן לשהות שעה אחת אחר התפלה כמנהג חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת גם אחר התפלה, אמנם עם כל זה עדיין הי' מספיק לו להקדים תפלת מנחה רק שעה אחת קודם, ולמה הקדים שתי שעות, אלא ודאי שמע מינה שרצה לתקן עוד תפלה אחרת, ולצורך תפלה זו הוצרך לו עוד שעה אחת להכנה של קודם התפלה, ושמע מינה שתיקן תפלת ערבית, והגם שהכנה לתפלת ערבית הי' אפשר לו לעשות גם אחר צה''כ, ולהתפלל תפלת ערבית בשעה מאוחרת בלילה, אבל כיון דזריזין מקדימין למצות, ובפרט אז שהתפלל תפלת ערבית בפעם ראשונה, וזה הי' ראשית תיקונה, לא רצה לאחר את השעה ורצה להתפלל מיד בשעת צה''כ, וז''ש כד צלי בעי למיהדר היינו אחר שהתפלל תפלת מנחה, ורצה לשהות שתי שעות כדי להתפלל אח''כ תפלת ערבית, שקעה לו חמה תיכף והקדים להתפלל תפלת ערבית מיד אחר צאת הכוכבים.

ויפגע במקום וילן שם וכו' בגמ' (ברכות כ"ו ע''ב) דרשו חז"ל מפסוקים אלו דתפלות אבות תקנום וסמכונהו רבנן אקרבנות, וכן משמע גם בזוה''ק פ' צו, (כ"ח ע''ב) וז''ל ובגין דא תקינו תנאים ואמוראים צלותין באתר דקרבנין וכו', ואח''כ כתב דתלת אבהן חקינו תלת צלותין לקבל מרכבתא דאינון קטירין בה כמה דאוקמוה האבות הן הן המרכבה וכו' ע"כ, אמנם במדרש תנחומא ריש פ' כי תבא איתא צפה משה ברוה"ק וראה שביהמ"ק עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום וכו', הרי שמרע''ה תיקן התפלות לישראל, וא"כ דברי חז''ל נראין כסותרין זא''ז דבגמ' דילן ובזוה"ק משמע דתפלות אבות תקנום, ובמדרש תנחומא כתב שמרע"ה תיקן התפלות.

ב) בגמרא (מגילה י''ז ע''ב) איתא א''ר יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא, ק''כ זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו י''ח ברכות על הסדר, עוד הובא שם ברייתא, שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה, והקשו שם בגמ' וכי מאחר דק''כ זקנים ומהם כמה נביאים תקנו תפלה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר, שכחום וחזר וסדרום, ולכאורה קשה דאיך יתכן שכל ישראל ישכחו סדר התפלה שהוא דבר הנוהג בכל יום, ובגמ' (פסחים ס''ו ע''א) מצינו כה"ג פעם אחת חל י"ד להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו, וכעי"ז מצינו בתקיעת שופר בגמ' (ר"ה ל''ד ע"א) דמספקא להו מהו תרועה, עד דאתקין ר' אבוהו בקסרי לצאת ידי ספק כמבואר שם בגמ', וגם שם נתחבטו כל המפרשים להבין פשר הדבר האיך יצוייר שתשתכח הלכה קבועה במצוה הנוהגת מידי שנה בשנה, ולא ימצא מי שהוא שיזכור ההלכה מאשתקד, ומכח קושיא זו פסק הרב האי גאון שיוצאין ידי חובת תרועה בכל אופן עיי"ש, ואולי שם הי' אפשר לדחוק ולתרץ, כיון ששניהם הם מצות הנוהגות רק פעם אחת בשנה אפשר לומר שנשתכחו, אבל תפלה הוא מצוה תמידי מידי יום ביומו, והאיך אפשר לומר שנשתכחו לגמרי סדר התפלה עד שהוצרך שמעון הפקולי לסדר הברכות מחדש.

והנראה לי ליישב קושיא זו דהנה לפי טעם הנזכר במדרש תנחומא הנ"ל, שמרע''ה תיקן התפלות לישראל מפני שראה שעתיד ביהמ''ק ליחרב, משמע דעיקר חיוב התפלה הוא רק אחר החורבן, הגם שבודאי היו מתפללין ג' פעמים בכל יום גם קודם החורבן, ולא נזכר בשום מקום שבזמן הבית לא היו מחפללין, אבל ע"כ צ''ל שעיקר התקנה הי' על אחר זמן החורבן, ועד אז היו מתפללין רק ע''ש העתיד בתורת רשות, ולפי''ז א"ל כיון דבזמן המקדש לא היתה חובת התפלה קבועה כ''כ, לפיכך לא היו נוהגין בה בכל החומר כדבר שבחובה, ולא היו נזהרין בה כראוי, וממילא נשתכח הדבר מעט מעט ורק בימי רבן גמליאל שהי' כבר אחר החורבן, ובימיו נתקנה גם ברכת המינים, אז נתקבלה התפלה לחוב גמור וע''כ הוצרכו לסדר אותה מחדש.

או אפשר דאפילו אם לא נשתכח באמת סדר התפלה לגמרי אבל עצם הדבר בכלל, שלא הי' חובה בזמן המקדש נקרא ג''כ בחינת שכחה, כיון שאין מחזיקין אותה לחוב גמור נחלש כוחה וממילא יש בזה גדר שכחה, וע''כ הוצרך שמעון הפקולי לחזור ולסדר אותם מחדש, ולקבעם לחוב גמור.

ומה שהוצרך מרע"ה לתקן התפלות אחר שכבר נתקנו ע''י האבות הק', יובן בפשטות, דהרי תקנת האבות הק' הי' קודם מ"ת, לכן בא מרע"ה ותקנם אחר מ"ת, וכמו שאמרו בירושלמי בעשה שלפני הדיבור דאינו כעשה שלאחר הדיבור, (הובא בתוס' קידושין דף ל''ח ע"א ד''ה אקרוב עומר דאין עשה שלפני הדיבור דוחה את ל"ת שלאחר הדיבור) כמו"כ אפשר לומר שהוצרך משה רבינו לחזק התקנה כדי שיחול עלי' התוקף שלאחר מ''ת.

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו', במד''ר בפ' אמור (פ' כ''ט סי' ב) עה''פ בחודש השביעי באחד לחודש, ר' נחמן פתח ואתה אל תירא עבדי יעקב, מדבר ביעקב דכתיב ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, ארשב''נ אלו שרי אומות העולם, דאמר רשב''נ מלמד שהראהו הקב''ה ליע''א וכו', אמר ר' ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם ר' מאיר, מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרו של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד וכו', אמר הקב''ה ליעקב אף אתה עולה, באותה שעה נתיירא יע''א ואמר שמה ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן, א''ל הקב''ה ואתה אל תירא, אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית, לא האמין ולא עלה וכו', ר"מ הי' דורש בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו, זה אבינו יעקב שלא האמין ולא עלה, א''ל הקב"ה אילו האמנת ועלית עוד לא ירדת, ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך שיהיו משתעבדין בד' מלכיות בעוה''ז וכו', באותה שעה נתיירא יעקב אמר לפני הקב"ה רבש''ע יכול לעולם, א''ל אל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק וכו' ע"כ, והמדרש הזה הובא ג''כ במד''ר פ' משפטים עה''פ הנה אנכי שולח מלאך לפניך, בסגנון אחר וז"ל, וכן אתה מוצא שהראה הקב"ה ליעקב שרי כל מלכות ומלכות, שנאמר ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, הראה לו כמה אומות וכו' אמר לו הקב''ה עלה אף אתה, א"ל יעקב מתיירא אני שמא ארד כשם שירדו אלו, א"ל הקב''ה אל תתירא כשם שאיני יורד מגדולתי כך לא אתה ולא בניך יורדים מגדולתם, שנאמר והנה ה' נצב עליו אימתי בשעה שהם עושים רצוני, וכעי''ז איתא במדרש תנחומא פ' זו והמדרש הזה הוא כולו מוקשה, וכמו שהאריך היפ"ת בפ' משפטים, א) למה לא רצה יע''א לעלות ואמר שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן וא''ת מה מפסיד ממה שיש לו עכשיו שלא עלה כלל, ובעלי' הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד, י''ל דנוח לו שלא לעלות משעלה וירד כי לא ירגיש כ''כ השפל בשפלותו בשלא היתה לו מעלה כלל כמו שהיתה לו מעלה וירד הימנה וכו', וזה מבואר לעין כל ע"כ עיי"ש.

ב) עוד הקשה דמלשון המדרש בפ' אמור משמע, שסבת הגלות והשעבוד היתה מניעת עלייתו של יעקב אבינו על הסולם, ובאמת ידוע שתנאי הגלות והגאולה תלוי רק בתשובה ומע"ט, וכמו שאחז"ל (סנהדרין צ"ז ע''ב) אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים, וכמבואר עוד בכמה מקומות בדברי חז''ל, והאיך אפשר לומר שסיבת הגלות הוא מחמת שלא עלה יעקב אבינו ע"ה על הסולם, ובאמת מלשון המדרש בפ' משפטים משמע בפירוש להיפך שמסיים שם אימתי בשעה שהם עושים רצוני, ולכאורה נראה כסתירה וצ''ב.

ג) ועל כולם יש לתמוה איך יתכן שיע''א בחיר האבות לא האמין ח''ו בהבטחת שמו ית', שהבטיח לו שלא יהי' לו ירידה עולמית, עד שדרשו עליו הפסוק בכל זאת חטאו ולא האמינו, והוא דבר המבהיל את הרעיון, ואיך יעלה על הדעת שיעקב אבינו הי' מסופק בהבטחת הבוב''ה.

ד) גם מה שדרשו הפסוק בכל זאת חטאו על יע''א צ''ב, דיעקב מאן דכר שמי', הלא הכתוב מדבר שם בענין השליו, ועוד דלפי''ז הול''ל בכל זאת חטא בלשון יחיד ולא חטאו בלשון רבים, והיפ"ת נדחק הרבה לישב כל אלו הקושיות עיי''ש דבריו בארוכות.

והנה מה שהקשה דמה מפסיד בעלייתו יותר ממה שיש לו עכשיו אינו מובן כלל, שהרי הוא עצמו סותר את דבריו למה שכתב בפ' מקץ, על המד' כאשר שכולתי שכלתי בחורבן ראשון ובחורבן שני, והקשה שם היפ"ת וז''ל, מה חפץ לה' בבנין בית שני אחר שלא חזרו כל ישראל על אדמתם ומלכות בית דוד וארון הק' וכו' שהם עיקר הקדושה לא חזרו, ותמיד היו משועבדים לפרס ורומי, טוב הי' שיהיו בגלות עד בא משיחינו לגאולה נצחיות, ולא שיטעמו טעם חורבן בית שני, והתשובה לפי שראה ה' עת קץ רחוקה, והי' אפשר להתייאש ממנה וכו' עיי"ש, עכ''פ חזינן דהוצרך לתרץ למה הי' צורך כלל בבנין בית שני ומוטב לסבול עול הגלות מלסבול צער החורבן וירידה, ולפי''ז אין כאן אפילו התחלת קושיא, דכיון שיש חשש ירידה אח''כ יותר טוב שלא לעלות כלל, אמנם שאר הקושיות צריכין ישוב.

ואפשר לבאר המדרש עפי"מ שפירשתי דברי רשיז''ל (עיין בדברינו פ' נח) עה''ת ויבא נח ובניו וכו' מפני מי המבול, פירש''י אף נח מקטני אמנה הי', מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים עכ"ל, ולכאורה פליאה נשגבה הוא איך יתכן בנח שהתוה''ק העידה עליו צדיק תמים, שהי' מחוסר אמנה במה ששמע מפי השי"ת בפירוש, ואמרתי לישב דברי רשיז''ל דהנה דרכם של צדיקים להיות ממעטים את עצמן, וכל מה שמוסיפין ומתגדלים במדריגתן תגדל ענותנותם ושפלותם בעיני עצמם יותר ויותר, ומתאמר משמי' הרה"ק מלובלין זי''ע ועכ"י שאמר שאפילו אם הקב''ה בעצמו הי' אומר לי שאני צדיק לא הייתי מאמין בעצמי כ''א על אותו רגע בלבד אבל מיד אח''כ יכול להיות שאבדתי מדריגתי מבחי' צדיק עכדה''ק. וכמו''כ אפ''ל בנח הצדיק דאף שאמר לו הקב''ה כי אותך ראיתי צדיק לפני, לא הי' מאמין אלא על אותו הרגע בלבד, ואח"כ מיד חשד את עצמו שאבד מדריגתו הגדולה, וז"ש רש''י אף נח מקטני אמנה הי' ר''ל בעצמו, שהי' מקיים בנפשו אל תאמין בעצמך וכדרך הצדיקים שמקטינים עצמם, והי' מאמין ואינו מאמין ר"ל שבאותו הרגע שאמר לו הקב"ה כי אותך ראיתי צדיק הי' מוכרח להאמין בצדקתו בע''כ, אבל מיד אח''כ חשד את עצמו ולא האמין בצדקתו, ובזה אפ"ל כוונת המדרש על יע''א שלא האמין, פי' שלא האמין בעצמו שישאר במדריגה זו שלא יהי' לו ירידה עולמית, ואם יצטרך לירד אח''כ מוטב שלא לעלות כלל, ע"כ מיאן בעלייתו.

ולעניננו אפשר להסביר בטעם הדבר על מה שיע"א לא האמין בעצמו, עפי''מ דאיתא בגמ' (גיטין נ''ו ע"ב) בר' יוחנן בן זכאי כשיצא מירושלים לאספסיינוס קיסר וביקש ממנו תן לי יבנה וחכמי' ושושילתא דר''ג וכו' קרי עלי' רב יוסף ואיתימא ר' עקיבא (ישעי' מ''ד) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר לי' לשבקינהו הדא זימנא, ופי' המהרש''א ר''ל דעון אנשי העיר הוא הגורם שהקב"ה משיב חכמים וכו' שלא יהי' להם דעת להשיב עכ''ל.

וכמו"כ אפ''ל כאן, דהנה כל ענין עלייתו של יע"א על הסולם הי' בבחי' פועל דמיוני לדורות העתידין, ואלו הי' יע''א עולה אז על הסולם הי' יכול לפעול בעלייתו שבניו יזכו תיכף לגאולה העתידה, ולא יצטרכו לסבול עוד צער החורבן של שני בתי מקדשות, וכמו שא''ל הקב''ה שאם יעלה לא יהי' לו ירידה עולמית, אמנם גלוי וידוע הי' לפניו ית''ש שעוונות הדור יגרמו שלא יהיו ראויין עדיין לגאולה שלימה, ולא יושלם עדיין שלימות הבירור עד אחר החורבן של שני בתי מקדשות, ויצטרכו עוד לשאר גליות להשלמת תיקון החטא, ע"כ מן השמים נתנו בדעתו שלא יאמין בעצמו, ועי''ז ימאן בעלייתו על הסולם, ונסתבב הענין בבחי' משיב חכמים אחור, ולפי"ז אפ''ל דשני המדרשים שבפ' משפטים ופ' אמור עולים בקנה אחד והא בהא תליא, דבאמת סיבת הגלות והשיעבוד נצמח מזה שלא רצה יע''א לעלות על הסולם, אמנם סיבת מיאונו בזה נולדה לצד קלקול דורות העתידין, ובשביל עוונם הסביבו מן השמים שלא יאמין בעצמו וממילא לא ירצה לעלות, ויובן בזה מה שדרשו חז''ל בכל זאת חטאו וכו' דהכוונה שישראל בדור המדבר חטאו ולא האמינו בנפלאותיו, וזה גרם לו ליעקב אבינו מניעת עלייתו אבל לא שיע''א חטא ח''ו, ויובן ג''כ למה נקט הכתוב לשון רבים כיון דלא איירי כלל מיע''א רק מהכלל ישראל ע"כ שפיו נקט לשון רבים.

אמנם עדיין יש לחקור בדבר, דלכאורה אם באמת הי' רצון הבוי"ת שיע''א לא יעלה על הסולם, לאיזה טעם שיהי' כי כן ראתה חכמתו ית''ש, א''כ מדוע א"ל הקב"ה בתחילה לעלות בכלל, כיון שעלייתו הי' מהנמנע, וכלל גדול הוא שדיבורו של הקב"ה אינו חוזר ריקם וא''כ מה תועלת הי' באמירתו ית''ש.

ואפ''ל עפי''מ שכתב בספה''ק קדושת לוי בדרושים לשבועות, לתרץ קושית המג''א סימן תצ''ד איך אנו אומרים בשבועות זמן מ"ת, הלא קיי"ל כר"י דאמר בז' בסיון נתנה תורה ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון, דהנה זה ידוע מאמר חז"ל דיום אחד הוסיף משה מדעתו וכו' והנה מה שאמר הקב''ה הוא קיים לעד, ובדעתו הי' ליתן התורה לישראל בו' בסיון, רק שמרע"ה הוסיף יום אחד מדעתו וכו' אבל ההארה הגדולה מקבלת התורה העיקר הי' בששה בסיון וכו' וע''כ אנו אומרים בששה בסיון זמן מ"ת, שלדורות מקבלים הארת נתינת התורה בששי בסיון שהיתה אז במחשבתו ודיבורו כביכול ליתן התורה וכבר היו הכל מוכנים וכו' עכלה"ק, וכמו"כ אפ"ל לעניננו שאעפ"י שעלייתו של יע''א לא היתה יכולה להתקיים אז בשעתו, מ"מ דיבורו של הקב"ה שאמר לו תחלה לעלות אינו חוזר ריקם, ובוודאי עשה רושם לטובה שיהי' להם לישראל ע''י זה עלי' בשני בתי מקדשות, ויתכן שאלולי דיבורו של הקב"ה אז לא היו יכולין להגיע אפילו למדריגה קטנה מזו ולא היו יכולין להשיג אפילו עלי' זמנית שהיתה בשני הבתי מקדשות.

או אפשר שדיבורו של הקב"ה עשה רושם לגבי יע"א בעצמו, שהוא נשאר חי לעולם כמו שאז''ל יעקב אבינו לא מת, ואפשר שזכה לזה אז ע''י דיבורו של הקב''ה שאמר לו עלה ולא יהי' לך ירידה עולמית, דאף על פי שלא נתקיימה עלייתו בפועל ממש, מכל מקום מניעת עלייתו לא עשתה רושם רק לגבי דורות העתידין שבסיבתן נתעכבה עלייתו, אבל הוא בעצמו נתעלה אז למדריגה זו ונעשה חירות משעבוד מלכיות, ונשאר בבחי' זו תמיד כמו שאמר לו הקב"ה שלא יהי' לו ירידה לעולם, ונמלט ג''כ משליטת מלה''מ לעולם, וע''כ אחז"ל שיע"א לא מת ונשאר חי וקיים לעולם.

באופן אחר אפ''ל בביאור הענין, ויתיישב בזה גם לשון המדרש באמרו זה אבינו יעקב שלא האמין ולא עלה, דנראה כוונתם שהכתוב מוסב על יעאע"ה, ובאמת הוא מחוסר הבנה כנ''ל, ונקדים דברי הזוה"ק פ' זו עה"פ וידר יעקב נדר לאמר אם יהי' אלקים עמדי וגו' א"ר יודא כיון דכל האי אבטח לי' קודשא בריך הוא אמאי לא האמין דאמר אם יהי' אלקים עמדי וגו' אלא וכו' יעקב כגוונא דא וכו' אלא דלא הימין ביה בגרמי' דילמא יחוב, וההוא חובה אימנע לי' דלא יתוב בשלום, ואסתלק נטירו מני' ובגין כך לא הימין בגרמי' ע''כ, ובאמת מבואר כן ברשיז''ל פ' וישלח עה"פ קטנתי מכל החסדים וגו' לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, וכן הוא שם במד''ר מכאן שאין הבטחה לצדיק בעוה''ז, פי' שאין הצדיקים סומכין על ההבטחה לצד היראה שמא יגרום החטא.

וכמו"כ אפ''ל לעניננו שיעקב לא האמין בעצמו שראוי לעלי' זו, כי הי' מתיירא שמא יגרום החטא וע"כ לא רצה לעלות על הסולם, ובדרך זה יתבאר גם סיום המדרש שדרש ר''מ על יעקב אבינו הפסוק בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו, דהנה בהעיר לב יש לדקדק בלשון הכתוב במ''ש ובכל זאת חטאו, דלכאורה נראה כמיותר, דכיון שבא להשמיענו שחטאם הי' במה שלא האמינו בנפלאותיו הול"ל ובכל זאת לא האמינו בנפלאותיו, וממילא ידעינן שנחשב להם לחטא, ומה בא הכתוב להודיענו במה שמפרש שחטאו בזה, אמנם לדרכינו יתבאר היטב כוונת הכתוב, דהנה באמת יש להתבונן איך יתכן שדור המדבר שהיו דור קדוש כ''כ שלא האמינו ח''ו בנפלאות הבוב"ה, וכתב הזוה"ק בפ' שלח (דף קס''ג) זכאה דרא דא מכל דרין דעלמא נפקי ממתיבתא דמשה ופרחי לגבי מתיבתא עלאה, על ההוא דרא כתיב אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו, ובפרדר"א (פרק מ') איתא כל אותו דור ששמעו קולו של הקב"ה בהר סיני זכו להיות כמלאכי השרת לא ראו טיפת קרי מימיהם ובמותם לא שלטה בהם רמה ותולעה, מבואר מכל הנ''ל שהי' להם מדריגות קדושות יותר מכל הדורות ולא הי' כמותם ולא יהי' דור כזה עד ביאת משיח צדקנו, וא"כ היתכן ואיך יעלה על הדעת לומר שלא האמינו ח''ו בנפלאות הבורא ית''ש, והוא דבר המבהיל את הרעיון, אבל לדרכינו יובן הענין, דאדרבה לצד גודל מדריגתן וקדושתם התייראו תמיד שיש בידם חטאים ואינם ראויים לנפלאות השי"ת, וז"פ הפסוק ובכל זאת חטאו, פי' אעפ''י שראו שהקב''ה עשה להם נסים ונפלאות חוץ לדרך הטבע, עכ''ז חטאו ר"ל נתייראו שמא יש בידם חטאים, ולא האמינו בנפלאותיו ר"ל שלא האמינו בעצמם שיש להם זכות גדול כ''כ שהקב"ה יעשה להם נפלאות חוץ לדרך הטבע, אבל אין הכוונה שלא האמינו ח''ו בנפלאות הבורא רק הכוונה שלא האמינו בעצמם שראויים לזה.

ובזה יובן לשון המדרש במה שאמרו זה אבינו יעקב, שכוונתו שטעם זה הי' גם אצל יעקב אבינו על מה שלא רצה לעלות על הסולם, דכמו שדור המדבר לא האמינו בעצמם שיהיו ראויין לנפלאות הבורא מפני שהיו מתייראים מן החטא, כמו''כ מהאי טעמא לא האמין יע"א בעצמו שראוי לעלי' זו, מפני שהי' מתיירא שמא יגרום החטא וע"כ סירב עלייתו.

עוד נ''ל בביאור המדרש הנ''ל, ויתיישב בזה ג''כ לשון המדרש באמרו עתידין בניך שהם משתעבדין בד' מלכיות בעוה"ז במסים ובארנוניות, ולכאורה מאי נפק"מ באיזה אופן ישתעבדו, עפ''י מ"ד במד''ר (פ' מ''א סי''ב) ושמתי זרעך כעפר הארץ, מה עפר מסוף העולם עד סופו כך בניך יהיו מפוזרים מסוף העולם עד סופו, ומה עפר הארץ אינו מתברך אלא במים אף ישראל אינם מתברכים אלא בזכות התורה שנמשלה למים, ומה עפר מבלה את כל כלי מתכות והוא קיים לעולם כך ישראל כל עובדי כוכבים בטלים והם קיימים, ומה עפר עשויים דיש אף בניך עשויים דיש למלכיות, הה"ד (ישעי' נ"א) ושמתי' ביד מוגיך, מהו מוגיך אלין דממגין מחתיך ומייסרין אותך ומתישין את כוחך, אפילו כן לטובתך, משקשקין וממרקין לך מן חוביך, כמה דתימא (תהלים ס''ה) ברביבים תמוגגנה צמחה תברך ע''כ, ופי' הנזה''ק וז''ל: וא"ת אתי לנחומי צעורי קא מצער לי', דמה זו ברכה, וי''ל דוודאי גם זה ברכה, עפ''י הנודע מפי חכמי אמת שבהיותם מפוזרים בכל קצווי ארץ, מטהרים אויר ארץ העמים לברר משם כל הנצה"ק מתוך כחות הטומאה ולהחליש כחם, עד שמתוך כך לעתיד כל העולם יתקדש בקדושת א''י ואז יירשו כל העולם וכו' ובדרך זה פי' שם כל המדרש שהכל הוא לברכה עיי''ש, ובאמת מבואר כן בכ''מ בדברי חז''ל גודל הכרח הגלות וכמו שאמרו חז''ל במס' פסחים (פ''ז ע"ב) א''ר אושעי' מאי דכתיב (שופטים ה') צדקת פרזונו בישראל צדקה עשה הקב''ה בישראל שפזרן לבין האומות (פירש''י צדקה עשה שפזרן שלא היו יכולים לכלותם יחד), וההוא דא''ל ההוא מינא לר' חנינא וכו' עיי''ש בדברי הגמ' שמבואר דע''י גזירת הגלות ניצולים ישראל מכלי' ח''ו, וכמו"כ כתב הרמב"ן בסו''פ כי תבא וכן כתב האוהחה"ק בפ' בחקותי עה"פ ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וכו' עיי"ש, ותו''ד כי בהיותם בארץ אויביהם, בזה נתמעט הקטרוג ואין מידת הדין מכלה אותם, וגזרה חכמתו ית' לטובתינו להיותינו בגלות עד עת קץ, גם מבואר בדרז''ל שלכבוש את הארץ טרם זמן הגאולה הוא סכנה עצומה ח''ו, כמבואר בגמ' (כתובות ק"י) ג' שבועות השביע הקב''ה את ישראל שלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות וכו' אם אתם מקיימים את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר בשרכם וכו' ועפי''ז אמרתי ליישב למה צוה הקב"ה לאאע"ה שיברור לבניו בגליות, הלא מתחילה הי' יכול להיות כן שהבוי"ת יברור, ומדוע הי' רצונו ית' שיהי' גזירת הגלות ע''י ברירת אאע''ה דייקא, אמנם כבר כתב הרמב''ן שכל הנסיונות שעמדו בהם האבוה"ק, הי' הכל להכין כח לדורות ישראל העתידין שיוכלו לעמוד בהם, וע"כ רצה הבוי"ת שיכבוש אאע"ה את הדרך לפני בניו, ובכח פעולתו שיברר ויקבל עול שעבוד מלכיות, יכין כח לדורות העתידין שיקבלו עליהם עול הגלות ולא ידחקו את הקץ.

ובבחי' זו יתבאר הענין גם אצל יע''א ע''ה, שמה שלא רצה לעלות על הסולם הי' הוראה לדורות העתידין שלא יעלו בחומה טרם זמן הגאולה, ובזה הכין כח הצלה לדורות עולם, שלא יתחייבו כלי' ח''ו כמוש''כ הרמב''ן, ובאמת זה הי' מתחילה רצון הבורא שיע''א לא יעלה על הסולם, ומה שאמר לו לעלות הי' הכל בבחי' נסיון כי רצה שיכבוש את הדרך לבניו אחריו שיעמדו ג''כ בנסיון בעניני הגאולה, שלא ליקח גאולה בעצמם לפני זמנה, וזהו כוונת המדרש שלא האמין ולא עלה, פי' שלא האמין שרצון הבורא הוא באמת שיעלה על הסולם, רק השיג שזהו בבחי' נסיון להכין הכח לדורות העתידים וע"כ לא עלה, וזהו שאמר לו הקב"ה אילו האמנת ועלית לא ירדת, אמנם הי' נגרם בזה סכנה ח''ו לדורות העתידים, כי לא היו יכולים להתגבר ולעמוד בנסיון וזה הי' גורם ח''ו איבוד נפשות, עכשיו שלא עלית נצמח מזה טובה גדולה, שבניך ישתעבדו בד' מלכיות בעוה''ז במסים ובארנוניות בלבד ולא באיבוד נפשות ח"ו, ועי''ז יוכלו להתקיים בין אומה''ע, נמצא לפי''ז שהקב''ה החזיק לו טובה ליע"א על מה שלא עלה על הסולם שעל ידי זה הכין כח הצלה לזרע ישראל עד סוף כל הדורות.

אולם יעאע"ה הי' מתיירא מגזירת שעבוד מלכיות ג''כ, אעפ''י שבערך החטא הי' עול הגלות והשעבוד חסד גדול מאתו ית''ש, אבל הוא ראה אז ברוה''ק שיתארך זמן הגלות ויכשל כח הסבל מגודל החשכות וההסתרה, ומהנסיונות הקשים והמרים באלו הזמנים האחרונים לפני ביאת המשיח, ע''כ הי' דואג ומצטער על גזירת שעבוד מלכיות בלבד, ג"כ וז''ש לפני הקב"ה יכול לעולם, אמנם הבוב''ה הבטיחו שישובו בניו בתשובה שלימה, וכמ''ש הרמב''ם ז''ל שמלך המשיח יחזיר את כל ישראל בתשובה ועי''ז יזכו לגאולה שלימה, וזהו שמסיים המדרש אימתי בזמן שהן עושין רצוני, כוונתו שלע"ל יחזרו כולם בתשובה שלמה וכולם יעשו רצונו ית''ש, והבוכ''ע יעזור בזכותו של יעקב אבינו ע"ה שבכח פעולתו אנו מתקיימים ועומדים בנסיון, ומצפים ומחכים לגאולה אמיתית שכולנו יחד נזכה לראות הישועה שלמה בביאת משיח צדקינו, בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

והי' זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, נל"פ המשך הפסוק עפי''מ שדרשו ז''ל (יבמות ס''ג ע''א) מ"ד ונכרכו בך כל משפחות האדמה (אצל אאע''ה) א''ל הקב"ה לאברהם שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך רות המואבי' ונעמה העמונית, כל משפחות האדמה אפי' משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל, ופי' הרי"ף בעין יעקב שישראל דרים למטה ועל השמים כבודם מצד התורה והמצות, אבל עכו''ם אין להם חלק אלא למטה בארץ והם מתברכין בשביל ישראל ע"כ.

והנה בפסוק ושמתי את זרעך כעפר הארץ דרשו ז''ל במד''ר (הובא לעיל) מה עפר הארץ מסוף העולם ועד סופו כך בניך יהיו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו, ופי שם בנזה"ק שהוא לטובת ישראל להוציא מכל האומות נציה"ק ולברר חלקי הקדושה, וכמו שהי' כן גם ברות המואבי' דאילו לא הי' יוצא אלימלך ואשתו ובניו אל שדי מואב לא היתה רות יוצאת משם, ורק ע''י שהלכו לשם נדבקה רות בהם, וכן הוא בכל הדורות ע"י שישראל הם בגלות בין האומות מסוף העולם ועד סופו, מוציאין חלקי הקדושה מבין האומות שהם משפחות הדרות באדמה כפי' הרי"ף, וז''פ הפסוק והי' זרעך כעפר הארץ היינו שיהיו מפוזרין מסוף העולם ועד סופו ימה וקדמה צפונה ונגבה ועי''ז יתקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה, שיוציאו הבריכות טובות מבין העכו''ם שנקראים משפחות האדמה.

מאמר ח במסיבה להחזקת הישיבה

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, כתב רש''י ז''ל לא הי' צריך לומר אלא וילך חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכו'. לכאורה נראה דרש''י ז"ל מדייק מיתורא דקרא, דויצא יעקב נראה כמיותר אחרי שכתוב אח''כ וילך חרנה, אמנם להלן בדברינו יבואר עוד דמלשון הכתוב לחוד גם לולא היתור מוכח דיציאת צדיק מן המקום עושה רושם.

ב) במד"ר רשב''נ פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבוא עזרי, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב בי' ויקח העבד עשרה גמלים וגו' ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד וכו', ריב"ל אמר שילח עמו אלא שעמד עשו ונטלן ממנו, חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי ח"ו, לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' וגו' ה' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן ישמור את נפשך ממלה''מ וכו' עכ"ל, והקושיות ידועות דאיך יצוייר שיע''א ע"ה אבד בטחונו בהשי''ת אפי' רגע אחד ח''ו וצ''ב.

ג) ועוד קשה דהלא עיקר יראתו של יע''א הי' מעשו ומלבן, וכמבואר בפסוק שע"כ ברח מעשו שלא יהרגנו, וגם מלבן הי' מתיירא שלא ילמוד מדרכיו וממעשיו הרעים, וא"כ דאגה זו של חסרון הממון אינה כלום בגדר סכנת הנפש והגוף, ולמה הזכיר כאן דאגת הממון שהוא טפל ולא הזכיר את העיקר יראת הסכנה מעשו ומלבן וצ"ב.

ד) להלן בפרשה וידר יעקב נדר וכו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, וארז"ל שנדר מצוה בעת צרתו, והקשו המפורשים דהרי קיימו האבוה''ק כל התו"כ, ובפרט מצות מעשר כבר הי' יע"א מוחזק בה מאבותיו כמוש''כ הרמב"ם והראב''ד ז"ל, (עיין בדברינו לעיל נתבאר שיטתם בארוכות), וא''כ למה הוצרך לטעמא דנדר, ובלא"ה בודאי קיים מצות מעשר כמו שאר מצות התורה, וכבר בארנו בזה לעיל ועוד לאלקי מילין.

ה) כפל הלשון עשר אעשרנו שני פעמים צ''ב.

ו) גם מילת "לך" מיותר, דמובן מאליו שהמעשר יהי' לשמו ית', דלמי זולתו ית"ש יעשרנו.

ז) להלן בפרשה וירא והנה באר בשדה וגו' והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, ובמד"ר דרשו בזה כמה דרשות וכולם ע''ש העתיד, על החורבן ועל הסנהדרין ועל הר סיני, עיי"ש, עוד שם במד"ר והנה באר בשדה זה ביהכנ"ס ונאספו שמה העדרים וכו' ג' קרואים שקוראים בתורה והמתיקו בזה היצה''ר וכו' וכיון שיוצאין מביהכנ"ס חזר יצה"ר למקומו והשיבו את האבן ע''פ הבאר למקומה. ויש לתמוה דאם זו היא המדה דכשיוצאין מביהכנ"ס חזר היצה''ר למקומו א''כ מה פעלו בקריאתם בתורה בביהכנ"ס אחרי שלא נצמח מעבודתם שום תועלת, ואם כל היגיעה לריק ח"ו צדיק מה פעל.

ויתבאר הענין עפי''מ שפירשתי בפ' תולדות מאמר רז"ל (ברכות ח' ע''א) א"ל לר"י איכא סבי בבבל, תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחו''ל לא, כיון דא''ל מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו וכו', והקושיא מפורסמת דכי לא ידע ר' יוחנן שבני בבל עוסקין בתורה והלא כל האמוראים מייסדי התלמוד נמצאו אז בבבל, ועכ''ח צ"ל שתמיהתו היתה מפני שהבטחה זו של אריכת ימים רק בא"י לבד נאמרה, משום דכתיב על האדמה, וא''כ הקושיא עדיין במקומה עומדת דכיון דכתיב על האדמה למעוטי חו"ל, א"כ הא דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא מאי אהני להו, והמהרש''א והשלה"ק תירצו עפי''מ שאחז''ל (מגילה כ"ט) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא"י וכו', והרי הוא כאילו הם על האדמה שהרי יקבעו לעתיד בא"י, ע''כ יש להם קדושת א''י ע"ש העתיד, וא"ש מ''ש בגמ' דכיון דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא היינו דאהני להו עכ"ד, והרי"ף בעין יעקב הקשה על תירוץ זה דא''כ למה הוצרכו לקדומי וחשוכי, דמספיק להם היותם מתפללים בביהכנ''ס דהו"ל כאילו נמצאים בא''י, ועוד הקשה על תירוץ זה ולא נאריך כאן בדיוקים (ועיין בדברינו לעיל).

ואמרתי לפרש בהקדם דברי הגמ' (כתובות ע"ה) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון (תהלים פ"ז) א"ר מיישא בר ברי' דריב"ל אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה, ופירש"י ז"ל שלע"ל כ"מ שימצאו שם ישראל יאמרו הגוים זה מבני ציון, זה יולד בה, ואפי' המצפה לראותה יקרא מבני' כאילו נולד בה, והסברתי הענין עפימ"ש הרמב"ן ז"ל דאפי' למ''ד תחומין דאורייתא, מ''מ יועיל עירוב ע"י פת להתיר מפני שקנה שם שביתה בע"ש נמצא שדעתו ומחשבתו על המקום ההוא, וכיון שמחשבתו להיות שם נחשב כאילו נמצא שם בפועל ממש, ומקום זה נקרא שביתתו, ומהני סברא זו להתיר אפילו איסור דאורייתא עיי''ש, ובזה יובנו דברי הגמ' שאמרו שהמצפה לראותה ג''כ נחשב כאילו הוא שם בפועל ממש, ויש לו זכות א''י כסברא הנ''ל.

ובמתניתין (ברכות כ''ח) תנן הי' רוכב על החמור ירד ויתפלל ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו ואם אינו יכול להחזיר את פניו יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, ובגמ' שם ל' ע''א א"ר אבין מאי קראה כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונים בו, עיי''ש שלמדוה עוד מכ''פ, עכ"פ מבואר דהעיקר בכוונה תליא מילתא, ולכאורה מה מועלת הכוונה אחרי שסוכ''ס אינו נמצא שם, אלא ודאי כמו שבארנו דבמקום שדעתו ומחשבתו של אדם להיות שם, נחשב כאילו הוא שם בפועל ממש, וע"כ במה שמכוין בתפלתו כנגד מקום המקדש, ה''ה כאילו עומד בא"י ממש ויש לו זכותא דא''י ותפלתו מתקבלת ועולה למעלה.

ומעתה יובן דברי הגמ' מה שנחה דעתו של ר' יוחנן במה שא''ל דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, דרש''י ז"ל פי' שמאריכין בביהכנ''ס, וא"כ מאריכין בתפלה ובודאי מכוונין כראוי אל מקום הקודש, והיינו דאהני להו, דכיון שכל מחשבתם הוא כלפי א''י, ואמרו בגמ' דאלו המצפים לראותה נחשבים כיושבי א''י ממש, ע''כ יש להם זכותא דא''י לזכות לאריכת ימים, ומתורץ שפיר קושית הרי''ף למה הוצרך שיהי' מקדמי ומחשכי, דלדרכינו הועיל להם זכות התפלה דוקא, דע''י שהיו מאריכין בתפלה ומכוונין בה כראוי נחשב להם כאילו הם בפועל ממש בא''י, ושוב אין אנו נזקקין לתירוצו של המהרש''א דע"ש העתיד יש להם קדושת א"י, אלא בפועל ממש נחשבין כיושבי א"י, (ועיין בדברינו לעיל שהארכנו בזה עיי"ש), עכ"פ מבואר דהכל הולך אחר המחשבה ומחשבתו של אדם קובעת לו מקומו.

ונקדים עוד מה שפירשתי בפסוק ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. דלכאורה למה הכפיל הכתוב עוד לומר בצאתו מחרן, והלא כבר כתיב בפסוק זה וילך אברם כאשר דיבר אליו ה', וידענו שמחרן הלך, גם למה מתחילה אמר לשון הליכה ולבסוף הזכיר לשון יציאה, ופירשתי עפימ''ש רבותינו בעה"ת בשם סדר עולם דב' הליכות היו, ובהליכה הא' הי' אברהם בן ע' שנה, ואז הי' ברית בין הבתרים, וחזר ובא לו לחרן ועשה שם ה' שנים, ומ"ש ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן איציאה שני' נאמרה עכ"ד ז''ל, ולכאורה צ''ב דמאין מוכח להו דב' יציאות היו ומ''ש ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן הי' ביציאה שני' הלא בפסוק אין שום הוכחה ע"ז, ונכלל הכל כאחד, ולא הזכיר הכתוב מיציאה ראשונה כלל, וא''כ דלמא כל הפסוק בחדא יציאה מיירי, ומנ"ל לחלק הפסוק לחצאין, ונ''ל דודאי בקבלה היתה אצלם דב' יציאות היו ונרמז ג''כ בפסוק מדשינה הכתוב מהליכה ליציאה, דהתחיל בלשון לך לך, וילך אברם וכו' ואח''כ מזכיר בלשון יציאה, ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן, דהנה יציאה מקרי רק אם יצא לגמרי יציאה מוחלטת ואין דעתו לחזור עוד, וכבר נעקר מחשבתו ודעתו מן המקום לגמרי, משא''כ אם דעתו ומחשבתו עדיין דבוקה אל המקום אשר יצא ממנה, הרי נחשב כאילו עדיין דירתו שם, וכאילו לא יצא ממנו כלל, וזה הליכה מקרי ולא יציאה, וכמו שבארנו למעלה דבמקום שדבוקה מחשבתו של אדם שם הוא מקומו, וע''ד שכתב הרמב''ן בעירובי תחומין, וביו"ט שני של גליות ג''כ מצינו דתליא בדעתו לחזור או לא, דאם אין דעתו לחזור אז יש לו דין יציאה עפ''י הלכה, ואינו מחוייב לנהוג כמנהג המקום שיצא משם, אבל בדעתו לחזור עדיין מקושר אל המקום אשר יצא משם, ויש עליו לנהוג כמנהג אותו המקום על פי הלכה ומעתה בפעם ראשונה שיצא הי' ההכרח עוד שיחזור, וע"כ נאמרה בלשון הליכה לך לך, וילך אברם, וביציאה שני' שלא הי' עוד דעתו לחזור נאמר בצאתו מחרן, שזה הי' יציאה מוחלטת לגמרי.

ובזה יתבארו לנו דברי רש''י ז''ל, דלכאורה הרי יעקב אבינו ג''כ לא יצא מבאר שבע לגמרי ועדיין הי' דעתו לחזור, וכמבואר בקרא שרבקה אמנו אמרה לו וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, ובודאי שכל חפצו ותשוקתו הי' תמיד להיות בא''י מקום אבותיו, וא"כ האיך כינה הכתוב הליכה זו אצל יע''א בלשון יציאה ויצא יעקב, לזה כתב רש''י שהכתוב בא להורות לנו כוונה אחרת בזה, דודאי לגבי דידי' לא הי' נחשב הליכה זו כיציאה אחרי שבדעתו ובמחשבתו עדיין הי' מקושר שם, אבל לגבי המקום שיצא משם הי' נחשב הליכה זו כיציאה מוחלטת, לצד הרושם העצום שהי' ניכר ביציאתו, וע''כ שפיר נקט הכתוב כאן לשון יציאה להודיענו בזה שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם ומעתה לדרכנו אפ''ל שהוכחת רש''י ז''ל הוא לא דוקא מיתורא דקרא כנראה לכאורה מלשונו, אלא מלשון הכתוב שקרא הליכה זו בשם יציאה, משם נלמד דיציאת צדיק מן העיר עושה רושם.

ועפ"י דרך זה נבוא לבאר דברי המד''ר שדרשו חז''ל והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה שחזר היצה''ר למקומו (עיין קושיא ז') דהנה חז''ל אמרו בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ''ד וכו' הרי הורו לנו חז''ל שלהתגבר כנגד כחות היצר א''א רק באמצעות ביהמ"ד, דהיינו ע''י כח התורה והתפלה שעוסקין בהם כשנמצאין שם, ולכאורה הרי מלחמת היצר אצל האדם הוא דבר המתמיד כסדר ואין לך זמן שיופסק מלחמה זו ממנו וכמאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו', וא''כ התינח מי שתורתו אומנתו ונמצא תמיד בין יושבי ביהמ''ד שפיר יכול לאחוז בעצה זו ולערוך מלחמה ביצרו ע''י ישיבת ביהמ''ד בעסק התורה והתפלה, אבל מי שעוסק גם במו"מ ובשאר עניני עוה''ז ואינו נמצא תמיד בין חובשי ביהמ''ד איך יצוייר אצלו סגולה זו אחרי שישיבת ביהמ''ד אצלו אינו דבר תמידי, אמנם הן הן הדברים שבארנו למעלה, דלדרכנו יצוייר שאפילו כשיוצאין מביהמ''ד נחשב כאילו עדיין נמצאין שם, כי הכל הולך אחר המחשבה, ומי שנשאר דבוק ומקושר בדעתו ובמחשבתו בביהמ''ד לא יצוייר אצלו בחי' יציאה מביהמ''ד כלל, ואעפ''י שבפועל אינו נמצא שם ועוסק במסחר ובשאר עניני עוה''ז, אבל כיון שכח העבודה שעבד בביהמ''ד עדיין נשאר טמון בקרבו, ממילא לא יוכר אצלו העדר מציאותו בביהמ''ד ונחשב כאילו לא יצא בכלל מביהמ''ד ונשאר תמיד בעבודת הקודש, ומעתה שפיר יצוייר סגולה זו שנתנו חז"ל משכהו לביהמ''ד אפילו למי שאינו יושב תמיד בביהמ''ד, כי דעתו ומחשבתו הוא הקובעת לו מקום מציאותו, וע''כ כאשר האדם יושב במקום קדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות ובכנופיא של ת''ח ועובדי ה' אף בבואו לביתו אח''כ ונפרד משם מועלת לו הקדושה הזאת, וכמאמרם ז''ל משל להנכנס לחנוני של בושם ריח טוב קלט עמו, הנה אמרו זה על הנכנס לחנות ולא עשה שם מאומה, רק מחמת הכניסה לבד נקלט עמו ריח זה, אבל מה גם אם פעל ועשה שם מעשה במקומות הללו מכש''כ שנתלוה עמו הכח הזה שפעל שם, ויש לו כח הקדושה כאילו הי' יושב בביהמ"ד ממש, וכמו''כ להיפך, היוצא מביהמ''ד ושוכח מעבודתו שעבד שם ומסיח דעתו ממנה, שוב אין לו סגולה זו שנתנו חז''ל משכהו לביהמ''ד ואבדה כלי מלחמתו, ואצלו שפיר יוצדק לשון יציאה אחרי שיציאתו מבית המדרש היא יציאה מוחלטת.

ומעתה נבין כוונת המדרש במ''ש כיון שיוצאין מביהכנ''ס חזר היצה''ר למקומו, דכיון "שיוצאין'' מביהכנ"ס פי' שעקר מחשבתו לגמרי ויציאתו הוא יציאה מוחלטת באופן ששכח כבר מעבודתו והסיח כבר דעתו ממנה לגמרי, מבלי שישאר עדיין אצלו שום רושם קדושה, אז א''א להשיג שום הוספה בעבודתו ית''ש ונשארין במעמד הקודם, וע''כ חזר היצה"ר למקומו וחזר הקלקול למקומו, לא כן מי שנשאר דבוק ומקושר בדעתו ובמחשבתו לביהמ''ד יש לו כלי זיינו בידו תמיד להתגבר כנגד יצרו, ויציאתו אינו בגדר יציאה.

ובאמת צריכין לדעת שזהו יסוד גדול בדרכי העבודה לכוין תמיד את לבו כלפי מקום הקודש, כי רק באופן זה יכולין להתגבר נגד כחות היצר ולא זולת. והמכוין תמיד כסדר הזה, נמצא שאינו יוצא לעולם מביהמ''ד, ובפרט אלו שהם תמכין דאורייתא ועול מוסדות התורה מוטל עליהם תמיד, בודאי שעבודת הקודש עליהם אפילו בשעה שעוסקים במסחרם, כי ענין זה ג''כ כחלק מצרכיהם יחשב אצלם, וארז"ל (שבת קי"ט) כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה, נמצא לפי''ז שצריכין מסנ"פ בעד קיומם של מוסדות התורה והחינוך שיתקיימו כראוי, כי רק בכח זה אנו מתקיימים, וזהו כל עמלינו להמשיך דורות נאמנים לה' ולתורתו הק', ויתרבה הכבוד שמים על ידינו.

שוב חשבתי ליישב דברי הגמ' הנ"ל מ"ש דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא היינו דאהני להו. גם עפי"ד המהרש"א והשלה"ק ז"ל, דכוונת הגמ' שיש להם דין א"י ע''ש העתיד כשיקבעו בא"י, ולא תקשה קושית הרי"ף למה הוצרכו לקדומי וחשוכי כנ''ל, דהנה אעפ''י שאמרו בגמ' שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא''י, עכ"ז לא כל אלו אשר בשם ביהמ"ד נקראים יזכו לזה להקבע בא"י, ומובן מאליו שימצאו הרבה בתכנ"ס ובתמד"ר שלא יהיו ראויים למדריגה זו, וכמו שאנו רואין היום בעוה"ר שישנם הרבה בתי חינוך שדוגלים בשם ישיבות ולפנים הונח עליהם חותם התורה, ובאמת רחוקים ממנה כרחוק מזרח ממערב, ולא עוד אלא שמסלפים דרך התורה לגמרי ומכניסין בה דברי מינות וכפירה רח"ל, ופשוט שכל אלו הבתכנ"ס ובתמד''ר לא יקבעו בארץ ישראל וכש"כ שאין להם עכשיו כח זכותא דא"י ע"ש העתיד כדי לזכות על ידיהם לאריכת ימים, אלא אדרבא גורמים ההיפוך ח"ו, וע"ד שארז"ל (שבת פ''ח) אמר רב חננאל בר פפא מ"ד (משלי ח'). שמעו כי נגידים אדבר למה נמשלו דברי תורה כנגיד לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות, היינו דאמר רבא למיימינין בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא, הרי מבואר שהתוה"ק כשם שיש בה סגולה לארוכת ימים כמו"כ עלולה לגרום ההיפוך ח"ו, ומעתה פשוט שמה שאחז"ל שעתידין בתכנ"ס ובתי מדרשות שיקבעו בא''י לא על הכלל כולו נאמר ורק אלו שיספיק להם זכותם ע''י שעסקו בהם בלימוד התורה על דרך האמת הם יזכו לעלי' זו.

ואפשר שליעוד זה שיקבעו בא''י נצרך להם עוד תנאי גדול דהא בגמרא יליף לה (שיקבעו בארץ ישראל) בק"ו מתבור וכרמל, ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בא''י, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקוראין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה. ואיתא במדרש (הובא ביפ"ת פ' ויחי פ' צ''ט) על הפסוק (ישעי' ב' ב') נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים. וז''ל לע"ל יביא הקב"ה הר תבור והר סיני והר הכרמל ויבנה עליהם ביהמ''ק שנאמר נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים, ההרים שהיו כבר עכ''ל המדרש, וק"ז היש"מ זלל"ה (בפ' יתרו קס''ח) ביאר דאין הכוונה שרק על אלו ההרים יבנה ביהמ''ק דהא גם הר הבית ודאי לא ידחה, רק הכוונה שהר הבית יהי' על אותן ההרים עיי"ש, עכ''פ מבואר דהר תבור והר הכרמל יקבעו לע"ל להיות במקום המקדש ממש, ומעתה אפ''ל דבתי כנסיות ובתי מדרשות גם כן יקבעו לע"ל על מקום המקדש, דהא נלמד בק''ו מתבור וכרמל, ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ינתן עליהם מקום המקדש בתכנ''ס ובתמד"ר שקוראין ומרביצין בהן תורה עאכ''ו, נמצא למדנו בק''ו לא רק שיקבעו בא"י אלא שמקום המקדש ג"כ עליהם ינתן, ונקדים מש"כ ק''ז היש''מ זלל"ה בשם ספר עיר בנימין (פ' קרח ס''ב) לפרש מה שדרשו רז"ל ועשו לי מקדש, לי לשמי, והקושיא ידועה הלא כל המצות צריכין להיות נעשים לשמו ית' ולמה דוקא כאן פרט הכתוב תנאי זה, ואפ''ל עפ"י מה שאמרו בגמ' (פסחים נ' ע''ב) רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה וכו' ופי' הגאון בח"א שכל העושה מצוה שלא לשמה אינו זוכה רק לרקיע שחקים וכו' והיינו עד שחקים אמיתך וגו' אבל העושה לשמה זוכה למעלה משחקים, ולכך במקדש ובמשכן שארז"ל מקדש של מטה מכוון כנגד ביהמ"ק של מעלה, ומקדש של מעלה הוא בזבול שהוא למעלה משחקים, כדאיתא בגמ' (חגיגה י"ב) שבעה רקיעים הן, וילון, רקיע, שחקים, זבול שבו ירושלים וביהמ"ק ומזבח בנוי וכו', ע''כ הזהירה התורה כאן בפרטיות שיעשו לשמה כדי שיגיע הזכות עד זבול שהוא למעלה משחקים עכ''ד, מבואר שכשם שבביהמ''ק של מעלה לא יצוייר שום בחי' עבודה שלא לשמה, כמו''כ בביהמ"ק של מטה ג''כ צריך שיהי' הכל דוקא לשמה, ומעתה לפי''ז מה שאחז''ל שעתידין בתכנ''ס ובתמד''ר שיקבעו בא''י ג''כ הכוונה רק על אלו שעסקו בהן בתורה לשמה בלי שום פניות אחרות, דכיון שינתן עליהם מקום המקדש צריכין להיות מופשט לגמרי מכל בחי' שלא לשמה.

ומעתה אפ''ל שזה הי' תמיהתו של ר''י, דאעפ''י שידע שגם בבבל יש להם בתכנ"ס ובתמד''ר שעוסקין בהם בתורה, אבל אכתי הי' מסופק אם יזכו לזה שיקבעו בא''י, כי מי יודע אם יהיו ראויים לעלי' זו, ואפשר שלא יספיק להם זכותם, אי לצד שלא למדו בהם תורה לשמה, או אפשר לטעם שלא כוונו בלימודם ע''ד האמת כנ''ל, וא''כ יתכן שגם עכשיו אין להם זכותא דא''י ע''ש העתיד כדי לזכות על ידיהם לאריכת ימים, כיון דא''ל דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא (ופירש''י שמאריכין בתפלה) אמר היינו דאהני להו, ויובן עפי''מ שכתב ק"ז היש''מ שמעתתא בעי צילותא, דמילת צלותא משמע ג''כ לשון תפלה וכוונתם ז"ל שלכוין אל האמת בלימוד תוה''ק צריכין להתפלל ע''ז, כי לא יצוייר שום השגה אמיתית בחכמת התורה בלי סייעתא דשמיא, וע''כ צריך האדם לפנות תמיד אליו ית' ולהתפלל להבוכ''ע, שיזכה להשפעה מן השמים לכוין לאמיתה של תורה, ומעתה יובן מה שנחה דעתו של ר''י במה שמקדמי ומחשכי לבי כנישתא דכיון שמאריכין בתפלה בודאי מתפללין ע''ז שיזכו לכוין לאמיתה של תורה, ומסתמא יש להם ס''ד בלימודם שיגיעו לתכלית הנרצה, והיינו דאהני להו שהבתכנ''ס ובתמד"ר יקבעו לעת''ל בא''י או אפילו על מקום המקדש וע''כ יש להם עכשיו זכותא דא''י ע''ש העתיד לזכות ע''י לאריכת ימים, ומתורץ קושית הרי''ף למה תלוי הדבר במקדמי ומחשכי לבי כנישתא, כי לדרכינו רק ע''י כח התפלה יוכשרו למעלה זו שיקבעו לעת''ל בא''י ולא זולת.

ועתה נבוא לבאר הדקדוקים שהבאנו לעיל בענין הנדר שנדר יעקב אבינו, ולכאורה הרי מצות מעשר הי' כבר מוחזק בה כמו שנתבאר לעיל (עיין קושיא ד'), גם הלשון עשר אעשרנו לך צריך ביאור (עיין קושיא ה'), ואפ''ל עפ''י מ''ש כ"ק אבא מארי זצ''ל בקדושת יו''ט פ' לך ואני שמעתיו מפ''ק דבה''ק, לפרש המדרש הובא בישמח משה פ' תבא עה''פ ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר ע''כ, והוא תמוה לכאורה. ופירש הוא ז''ל עפי''מ שאחז"ל (כתובות דף נ') א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ויליף לה מדכתיב עשר אעשרנו לך, ופרש''י שני עישורין שהוא חומש. והנה מבואר בסה''ק ובספר אגרא דפירקא בשם כתבי הגאוה"ק מרש''ז זצ''ל דמה שאמרו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש הוא דוקא במי שלא חטא ונותן צדקה רק לקיים מצות צדקה, אז נתנו חז''ל שיעור זה, משא"כ במי שחטא ונותן צדקה ע''ד וחטאיך בצדקה פרוק, אז אין לדבר שיעור, וכל אשר יש לו יתן בעד נפשו, כי לא יגרע רפואת הנפש מרפואת הגוף, את''ד ז''ל. והנה ידוע אמרם ז''ל דתורה מגינא ומצלי, פי' שיש לה כח הגנה שבאם האדם חוטא ח''ו אז יוכל לתקן מעשיו ע''י לימוד התוה"ק ועי''ז מטהר ומזכך את נפשו ויצא נקי מעוונותיו, וכשהאדם בבחינה זו אז תהיה מצות צדקה אצלו כאחת משאר מצות, ואותו גבול שגבלו חכז''ל מעשר או חומש עדיין במקומו עומד, כיון שמה שחטא תיקן ע''י לימוד התורה. וזהו כוונת המדרש ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה, דע''י עסק התורה יוכל לטהר נשמתו מכל שמץ חטא ועון, ומעתה אם הוא בבחינה זו אז מצות צדקה מוגבל אצלו, ובזה האופן דוקא משה מזהיר את ישראל עשר תעשר ונתן גבול במצות צדקה דהיינו מעשר מה"ת או חומש מדרבנן, שמרומז ג''כ בכפל הלשון עשר תעשר שני עישורין, אבל אם עדיין לא תיקן נשמתו ע"י לימוד התוה''ק ונותן צדקה לרפאות את נפשו הדרינן לכלל הנ''ל דכל אשר לו יתן בעד נפשו עכ''ד כ''ק אבא מארי ז"ל בשנוי לשון קצת.

ולפי"ז אפ''ל שלזה התכוין יעקב אבינו ע''ה באמר, עשר אעשרנו לך, שהתפלל שיהיה תמיד בבחינה זו שיהא שייך אצלו שיעור זה של מעשר או חומש שגבלו חכז"ל בנתינת צדקה ולא ח''ו ע"ד וחטאיך בצדקה פרוק, שאז אין לדבר שיעור וכל אשר לו צריך ליתן לתיקון נשמתו, ואפשר שמאמר זה קאי אדלעיל מיניה, דכתיב ושבתי בשלום אל בית אבי, ופירש רש"י ז''ל שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן. וז"ש יעקב אבינו אם אהיה בבחינה זו שלא אלמד מדרכי לבן כלום, אז תסגי לי לקיים מצות צדקה בשיעור של מעשר או חומש, ודקדק במילת "לך'' לומר שבאופן זה תהיה הנתינה זולתי לשמו יתברך כדי לקיים מצות צדקה ולא ע''ד כפרת עון כדי לרפאות את נפשו, ומעתה לא קשה עוד למה היה הצורך בנדר אחרי שממילא קיים יעקב אבינו כל התוה''ק ובפרט מצות מעשר כמו שביארנו לעיל, דלדרכינו אפשר לומר שהמאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך אין זה בכלל הנדר רק כל זה נכלל ג''כ בהתנאים שהתנה יעקב אבינו ומוסב אמ''ש למעלה ושבתי בשלום אל בית אבי וכו' אלא שהפסיק באמצע במאמר הנדר, אבל עצם הנדר הוא רק מה שקיבל עליו לעשות האבן מצבה ולא זולת.

ונחזור לביאור המדרש המוצב בפתח דברינו שיעקב אבינו דאג כל כך על חסרון הממון, ונקדים דבר פלא מדברי הזוה''ק ר''פ תרומה (דף קכ''ח) וזל"ק האי מאן דבעי לאשתדלא במצוה ולאשתדלא ביה בקב"ה אצטריך דלא ישתדל בי' בריקנייא ובמגנא אלא אצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות כפום חילי והא אוקימנא מלה דא בכמה אתרי וכו' אלא אשתדלותא דאורייתא כל מאן דבעי זכי בה, אשתדלותא דקב"ה למנדע ליה כל מאן דבעי זכי ביה בלא אגרא כלל, אבל אשתדלותא דקוב"ה דקיימא בעובדא אסיר לנטלא ליה למגנא ובריקנייא בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים, בספרא דחרשי דאוליף אשמדאי לשלמה מלכא כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מיניה רוח מסאבא ולאכפייא רוחא אחרא, ההוא עובדא דבעי לאשתדלא ביה בעי למקני ליה באגר שלים בכל מה דיבעון מני' בין זעיר בין רב, בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקנייא ואזדבן בלא אגרא וכו' ורוחא קדישא לאו הכי אלא באגר שלים ובשתדלותא רב סגי עכ''ד הק'. מבואר מדבריו שאף שלעסוק בלימוד התוה''ק ולהיות דבוק בו ית''ש אפשר גם בלי ממון, אבל במצות התלויות במעשה צריך להשתדל דוקא בממון, והטעם משום דכל מצוה הנעשית בחינם מבלי להוציא עליה ממון נאחזין בה כחות הטומאה ולגרש כחות הס''א א"א רק באגר שלים ולא זולת.

וראוי לחקור לפי דברי הזוה"ק מה יהיה תקנתו של עני שאין לו במה לאשתדל באגר שלים ואיך ינצל מהתדבקות החיצונים, ואולי אפשר לומר שמה שאחרים נותנים בשבילו הרי מזכים לו בזה חלקו הראוי לו ונחשב כאילו היה נותן בעצמו וזה יועיל גם לו להיות נשמר מהתדבקות החיצונים. מובן מאליו שאלו שמסגלים ממונם באמצעות הס''מ וכל השפעתם הוא מצד הס''א, בוודאי שאינם יכולים לפעול בממונם כלום להגביר כחות הקדושה, ומכל שכן שאין ממונם מסוגל להעביר ולהכניע כחות הטומאה אחרי שהם מושפעים משם ר''ל, אבל יהודים המאמינים בה' ובתורתו הק', ומקור פרנסתם וכל השפעתם הוא מצד הקדושה, שפיר יתכן אצלם להיות נשמר משליטת החיצונים בסגולת ממונם.

וארווחנא בזה להבין דברי המדרש הנ''ל מה שדאג יעקב אבינו כל כך על חסרון הממון, דיעקב אבינו לצד שידע שהנהו הולך כעת אצל לבן הרשע שהיה מקור הטומאה וכל המקום ההוא היו אנשי רשע ועובדי ע''ז, ובודאי שכחות הטומאה חזקים מאוד במקום ההוא, ע"כ דאג איך יוכל לגרש כחות הס"א, שדרכם להאחז תמיד במגנא ובריקנייא, אחרי שאין בידו כלום לאשתדל באגר שלים, וענין זה היה ג''כ אצל אליעזר, דהנה באליעזר עבד אברהם מצינו שנתן לה תיכף הנזם והצמידים עוד בטרם שאלה בת מי את, ואעפ''י שבסיפור הענין ללבן שינה מכפי שהיה באמת, פרש''י ז''ל שהוכרח לשנות כדי שלא יתפשוהו בדבריו, והתמי' מפורסמת דלמה הוצרך לו להקדים הנתינה ולשנות מדרך העולם ויצטרך אח''כ לשנות בדיבורו, יותר הי''ל לשאול אותה מקודם ולא יצטרך אח''כ לשנות בדיבורו, אבל לדרכינו יובן שפיר למה הוצרך אליעזר לשנות מדרך העולם ולהקדים הנתינה, דאליעזר ידע היטב שכחות הס''א אורבים תמיד על כל דבר הנעשה בלי תשלומי ממון, ובפרט שהיה נמצא אז במקום שכחות הס''א היו מופלגים שם כ"כ בוודאי שהיה מקום לחשוש שהס"מ יתגבר למולו ח"ו כדי למנוע הצלחתו, וע''כ בטרם התחיל באיזה פעולה בשליחותו רצה להשתדל מקודם באגר שלים ביודעו שרק באופן זה יוכל להנצל משליטת החיצונים ולא זולת, ולטעם זה היה מוכרח להקדים הנתינה לפני השאלה.

ולדרכינו א"ש הלשון למלפני ולמעבדני. ולכאורה הרי אליעזר לא היה רבו אבל כוונתו שסגולה זו הי' לו בקבלה מרבותיו שלגרש כחות הטומאה אי אפשר רק באגר שלים, וכמו''כ מטעם זה הוצרך אליעזר מקודם להשתדל באגר שלים כדי למנוע מתחילה שום צד אחיזה שעלול לבא מצד כחות הטומאה, וז"ש יעקב אבינו אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתוב ביה וכל טוב אדוניו בידו וע"כ הצליח בשליחותו כי היה לו במה לגרש כחות הטומאה, אני אין בידי כלום וגם אין מי שיתן בעדי כי נכסי לבן בוודאי שאינם מסוגלים להכניע כחות הטומאה שכל השפעתו היא מצד הס''א, וא''כ מאין יבא עזרי להנצל מכחות הטומאה אחר שאין לי במה להשתדל באגר שלים, ומעתה לא קשה עוד מה שהניח את העיקר והזכיר רק את הטפל שהוא דאגת הממון (קושיא ג'), דלדרכנו דאגה זו של חסרון הממון הי' אצל יעקב אבינו העיקר הראשון, כי כל הצלחתו וישועתו בין ברוחניות ובין בגשמיות הי' תלוי בזה, שיוכל להשתדל מקודם באגר שלים.

חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי וכו' ואף על פי שאיני יכול להשתדל באגר שלים, עם כל זה אין מעצור לה' להושיע, והבורא כל עולמים הוא כל יכול ויכול להושיעני בדרך נס מבלי שאקדים מקודם שום השתדלות בדרך הטבע, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, דשמים וארץ ג''כ עד''ז נבראו מבלי להקדים מקודם שום פעולה והכנה אחרת, ודרך זה הושם בכח הבריאה מתחילה, ומעתה אין לי מה לדאוג עוד כלל כי בוודאי עד"ז תהיה ישועתי ג''כ, וכן היה אח''כ שהי''ל השפעה גדולה מן השמים והכל היה מסטרא דקדושא שהמלאך הביא לו מצאן לבן והבוכ''ע השפיע לו הכל בדרך נס, ואע''פ שהוא ית''ש היה יכול להושיעו גם עפ''י דרך הטבע, אמנם כ''ז הוכרח להיות בדרך נס כדי שיתברר שכל השפעתו היה לו לגמרי מן השמים (עיין בדברינו לעיל בדרושים הקודמים בפ' זו נתבאר הענין באריכות) ולא מנכסי לבן כלל, והיא שעמדה לו להנצל מלבן הרשע וכחות הטומאה.

תוכן הדברים שלהחזיק ישיבות ומוסדות התורה צריך להשתדל באגר שלים כי זולת זה אין יכולים להתקיים, וכל יסודם וקיומם תלוי רק בהחזקת אלו שרוצים להשתתף בזה כדי שנוכל להתקיים בפני עצמינו מבלי שום תערובות מבחוץ, ופירשתי כבר מאה''כ ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, ולכאורה יש לדקדק באריכות לשון הכתוב דהול"ל ויגדל האיש מאוד, אחרי שבא להשמיענו גודל עשרו של יצחק אבינו שנתעשר חוץ לדרך הטבע, ומהו אריכות הלשון הלוך וגדל עד כי גדל מאוד, דמשמע שהיה לו עוד גדולה אחרת נוסף על מה שהיה לו עד עכשיו, וחשבתי שאפשר להעמיס בלשון הכתוב עוד כוונה אחרת, דהנה יצחק אבינו ע"ה לפי גודל קדושתו בוודאי שלא היה מגמתו לבצע כסף ולהרבות הון, ואדרבה כל חפצו ותשוקתו הי' תמיד לעבוד את בוראו באמת ובאמונה ולהעמיד דורות לה' ולתורתו שיתרבה הכבוד שמים על ידו ועל ידיהם, וא''כ פשוט שמה שהפליג הכתוב כל כך לספר מגדולתו של יצחק אבינו אין הכוונה על גודל עשירות ממון לחוד, ובוודאי לאו היינו רבותיה של יצחק אבינו, ועל כרחך צ''ל שכוונת הכתוב להשמיענו בזה הצלחתו של יצחק אבינו ברוחניות שהיה גדול בדורו בתורה ובמעשים, ובכ''מ בואו השתדל בהרבצת תורה ויראת שמים וקדושה וטהרה, ובכחו הגדול הצליח להעמיד דורות כשרים ולהרבות גבולי הקדושה ולהרבות כבוד שמים, וזה היה עיקר גדולתו של יצחק אבינו שהפליג בה הכתוב כ''כ, אמנם להשתדל בהרבצת התורה ולהרבות גבולי הקדושה הרי צריכין להרבה ממון כי זולת זה אין יכולין לפעול כלום, וארז"ל אם אין קמח אין תורה, ומעתה יצחק אבינו שהצליח כל כך בהתרחבות גבולי הקדושה בוודאי היו לו הוצאות מרובות והוצרך לו לזה ממון הרבה כדי שיוכל להמשיך בעבודתו הקדושה, ולכאורה מאין היה לו ממון הרבה כל כך, אחרי שלא היה משתדל כלום בעניני עולם הזה, לזה אמר הכתוב עד כי גדל "מאוד'' פי' שגם מאודו היה גדל אצלו (כפירש''י ובכל מאודך בכל ממונך) שהיה לו השפעה גדולה מן השמים ונתרבה ממונו בדרך נס, וע''כ שפיר היה לו ממה להתקיים, ומעתה א''ש לשון הכתוב דמ"ש ויגדל האיש וילך הלוך וגדל, הכוונה שהצליח בעבודתו הקדושה בהרבצת התורה ובהתיסדות בתי חינוך ונתרבה בזה הכבוד שמים על ידו, וא"ת מאין היה לו החזקה לכל זה, ע''ז בא כמשיב עד כי גדל מאוד שגם ממונו נתרבה אצלו כפי הצורך שהיה לו, וכל כמה שהרחיב גבולי התורה והקדושה ונתרבו ההוצאות, פי זה השפיעו לו מן השמים גם חלק הגשמי שהוצרך לו להחזקתם, ובאופן זה היה אפשר לו להמשיך עבודתו הקדושה.

היוצא לנו מזה שכל אחד צריך להשתדל באגר שלים להחזיק מוסדות התורה והחינוך, כי בזה תלוי יסוד כל היהדות וצריכין למס"נ שנוכל להתקיים בפני עצמינו כדי להמשיך חינוך הבנים על טהרת הקודש וברוח ישראל סבא, וזהו כל עמלינו שאנו עמלים בעולם הזה, והבורא כל עולמים יעזור לכל המשתתפים שיקויים אצלם עד כי גדל מאוד הן ברוחניות והן בגשמיות שיגדל גם השפעת ממונם, ויהיה לנו ס''ד שנוכל להרבות בכבוד שמים ונוושע בכל מיני ישועות טובות ויתקדש שם שמים על ידינו ונזכה לקבל במהרה פני משיח צדקינו בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

עוד נ''ל בפשטות מה שהצטער יעקב אבינו כל כך על חסרון הממון, דהנה באליעזר כתיב וכל טוב אדוניו בידו, ופירש''י שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם, וכמו שנתברר באמת אח''כ שבשביל עשרו נשא חן בעיני לבן, כמו שפירש''י לעיל (פ' חיי שרה) וירץ לבן, למה רץ ועל מה רץ אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון, וא"כ יתכן שהעשירות הועילה לו הרבה להצליח בשליחותו שלא יעכבו מלשלוח את רבקה אמנו אתו.

והנה ידוע שכל עיקר הליכתו של יע"א אצל לבן בברחו מפני עשיו אחיו היה בשביל רחל אמנו שממנה נולד לו יוסף הצדיק, שהוא היה כח שמירתו נגד עשיו, כדאיתא במד''ר (הובא ברש''י ז''ל) להלן ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, משנולד יוסף נולד שטנו של עשיו וגו' דא''ר פנחס בשם רשב''נ מסורת הוא שאין עשיו נופל אלא ביד בניה של רחל, נמצא לפי זה ששמירתו של יעקב אבינו הי' תלוי בלידת יוסף, שהוא היה כלי זיינו כנגד כל אלו שהי' מתיירא מהם, ועפי"ז נבין מה שהתאונן אותו צדיק כל כך על חסרון ממונו, דהנה יע''א הכיר היטב את לבן הרשע וידע שהוא אוהב ממון והבין שבוודאי לא יתרצה לבן ליתן לו את רחל תיכף בבואו אצלו, אחרי שאין בידו כלום, ובע"כ יוכרח לעבוד אצלו בשבילה זמן ידוע כפי אשר יתנה עמו לבן, וממילא יתעכב גם לידת יוסף עד אחר זמן השלמת השיעבוד, נמצא שכל אלו השנים שיעבוד אצל לבן יהיה בלי שמירה ח''ו, ומזה פחד יעקב אבינו מאוד להיותו יודע שכל רגע ורגע שיהי' בלי שמירה נמצא בסכנה גדולה. וז''ש יעקב אבינו, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב בי' וכו', וע''כ הצליח שליחותו שישלחו את רבקה אמנו אתו מיד בלי שום עיכוב, ויתכן שאלולא חסרון הממון גם אני הייתי מצליח דרכי שיתנו לי את רחל תיכף, ומיד היה נולד לו שטנו של עשו, עכשיו שאין בידי כלום מאין יבא עזרי, פי' מה יהיה שמירתי כל אלו השנים שאצטרך לעבוד בבית לבן, דכיון שלבן יעכב ממני את רחל, ממילא יתאחר גם לידת יוסף שבזה תלוי כל שמירתי, וא''כ איך אוכל להתעכב זמן מרובה כל כך בלי שמירה.

חזר ואמר ח"ו לית אנא מוביד סברי וכו' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, דהנה בריאת שמים וארץ היה ג''כ ע"ש העתיד, שהרי ארז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, הרי שכל קיום מעשה בראשית תלוי בשמירת התורה והמצות, ולכאורה האיך נתקיימו שמים וארץ קודם מתן תורה, אחרי שלא נתקיים עדיין תנאי המקיימם, אלא וודאי שתכלית הבריאה הי' ג''כ רק ע''ש העתיד, שע''י שיקבלו ישראל אח''כ את התורה ויתרבה הכבוד שמים על ידם יצמח מזה תכלית המקווה מבריאתן, נמצא לפי זה שמתחילת הבריאה נתקיימו שמים וארץ רק ע''ש העתיד, ובזה נחה דעתו של יעקב אבינו, שכמו ששמים וארץ היה להם כח הקיום תיכף בשעת הבריאה ע"ש העתיד, כמו כן בטוח אני שבוודאי יהיה לי כח השמירה לנצח את עשו מיד אף קודם לידת יוסף, ע''ש העתיד כשיולד לי שטנו של עשו, ואעפ''י שבסוף לא חזר רק אחר לידת יוסף, ולכאורה הרי היה יכול לחזור מיד כשנשא את רחל, ואפ''ל שלמעשה לא רצה לסמוך ע''ז לחזור קודם לידת יוסף, אבל להפיס את דעתו שפיר הספיק לו נחמה זו שיהיה לו כח השמירה ע"ש העתיד.

עוד יתבאר בדברי המדרש הנ''ל, עפ''י מש''כ רש''י ז''ל מדברי המד''ר להלן עה''כ ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו' ויבך, לפי שבא בידים ריקניות וכו' לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו, א''ל מה אעשה לציווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת. ולכאורה דברי רש''י ז''ל צ''ב, דממנ"פ אם לא התכוון אליפז מתחילה להרע לו, א''כ ממונו ג"כ לא היה לו ליקח ממנו אחרי שכבר החליט בדעתו למשוך ידו ממנו ואלא מאי היה בדעתו לגמור שליחותו בשלימות א''כ מה הרויח בזה שלקח ממונו ממנו אחרי שסוף כל סוף לא נתקיימה מחשבתו ועדיין נשארו הברכות בידו.

ונ"ל עפי"מ דאיתא בגמרא (מגילה י"ב) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה וכו', מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ולכאורה יש להבין דהלא נתבטלה הגזירה אח''כ לגמרי, וא''כ איך מוכח שנתחייבו כלי', ואדרבה ממה שנתבטלה הגזירה יש להוכיח שלא היו ראויין להענש, ומה שאלה למה נתחייבו, וצ''ל דכוונת הגמרא שאעפ''י שלא נתקיימה הגזירה בפועל ממש, מ''מ אלמלא לא חטאו בוודאי שלא היתה הגזירה יוצאת בכלל, דקוב"ה לא עביד דינא בלא דיינא, ומדלא מנעו מן השמים הגזירה מעיקרא, ש''מ שהיו ראויין להענש מטעם איזה חטא, אלא שהגזירה נתבטלה אח''כ ע''י שעשו תשובה הגונה לפניו ית''ש, וכמבואר במד"ר (אסתר פ"ז) שאמר הקב"ה לשטן הבא לי מגילה ואכתוב עליהם כלי' ר"ל, וכתב היפה ענף שזה היה לפנים כדי שיעשו תשובה, עיי"ש. וזהו ששאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו, דאעפ"י שלא יצתה הגזירה לפועל, מ"מ כיון שנחתמה הגזירה מוכח שנתחייבו עונש זה למעלה לסיבת איזה חטא, וע''כ שאלו באיזה חטא נתחייבו עונש חמור כזה.

וכמו"כ אפ''ל לענינינו דיעקב אבינו כשראה שאליפז השיגו ברדפו אחריו, הבין שבוודאי גזירה נגזרה עליו מן השמים לסיבת איזה חטא, דאלמלא כן בוודאי לא היה אליפז משיגו, כי מן השמים היו מעכבין אותו, ואעפ''י שראה שאליפז משך ידו מלנגוע בו לרעה, עכ''ז חשש יעקב אבינו שמא עונשו מוכן כבר אלא שעדיין לא הגיע הזמן שיתקיים בפועל ח''ו, ומן השמים רצו לרמז לו בזה מה שמעותד לבא עליו, כדי שיקדים בתשובה בינתיים ואולי יועיל להשתיק הקטרוג מעליו, ואפשר שזה היה כוונתו של יעקב אבינו במה שנתן לו ממונו, כי יעקב אבינו רצה לעשות כל מה שביכלתו לבטל הגזירה, וע''כ גמר בדעתו לוותר מממונו כדי לקבל ע''ע צער העוני שנחשב ג''כ כמיתה, ואפשר שעי"ז יפטר מעונשו הנגזר עליו, וז"ש יעקב אבינו טול מה שבידי והעני חשוב כמת, ואם נגזרה ח''ו גזירת מיתה תתבטל הגזירה בזה.

ומעתה יובנו דברי רש''י ז''ל, דלדרכינו לא ביקש אליפז כלל ממונו ממנו, אחרי שידע שממילא לא יועיל לו ממונו כלום, כיון שהברכות נשארו אצלו, אלא שיעקב אבינו נתן לו ממונו כדי שיפטר על ידי זה מעונשו הנגזר עליו. ומה שאמר לו אליפז מה אעשה לצווי של אבא, אפ''ל שאליפז ג''כ השיג שאין זה דבר פשוט, ובוודאי מה שנצטווה מאביו לרדוף אחריו הוא סיבה מן השמים בשביל איזה חטא, והוא ג''כ רצה להשתדל בדבר כדי לפטרו מן העונש, וע''כ אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, ר''ל מה אעשה לפטרך מן העונש הנרמז מן השמים ע"י צווי של אבא, וע''ז השיב לו יעקב אבינו טול מה שבידי וכו' וזה יהיה לכפרת עון להשתיק הקטרוג ממני.

אמנם יעקב אבינו ע"ה אעפ"י שנתן כל ממונו לאליפז כדי להיפטר מן העונש, עם כל זאת עדיין לא נחה דעתו בזה, כי לצד גודל יראתו חשש שמא עדיין לא יצא ידי חובתו בזה שנשלל מממונו כי אפשר שבערך החטא צריך שיעבור עליו עונש גדול מזה, ויתכן ששלילת ממונו לא הועיל לו כלום להפטר מן העונש וע''כ היה יעקב אבינו מתיירא שעדיין הגזירה במקומה עומדת, ובזה יתבאר לנו דברי המדרש אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה וכו' וא''כ בוודאי שמן השמים השגיחו עליו שהכל יתנהג אצלו כשורה, אמנם לא כן הוא אצלי שהסביבו מן השמים שאפסיד כל ממוני ע''י שאליפז רדף אחרי, ומזה מוכח שהגזירה נגזרה עלי, מעתה מאין יבא עזרי כי מי יודע לאיזה עונש אני מעותד עדיין ועד היכן תימשך הגזירה.

חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי ח"ו, ויתבאר עפי''מ שפי' ק''ז בתפלה למשה (תהלים ע''ו) משמים השמעת דין ארץ יראה ושקעה, עפ"י הידוע שקביעת הדין הוא לטובת יושבי הארץ, שעי''ז יראו ויזכרו וישובו, וזשה''כ משמים השמעת דין כדי שעי''ז ארץ יראה, פי' שיתייראו מן הדין וישובו, ועי''ז שקעה ר''ל שע''י יראת הדין בלבד בלי עונש ג''כ שקעה, וכמו''כ עד''ז התנחם יעקב אבינו וחיזק בטחונו שבוודאי נתבטלה ממנו הגזירה, ובאמת לא היה צריך ליתן לו אפילו ממונו ומה שסיבבו מן השמים שישיגו היה רק כדי שיעבור עליו קצת פחד, וע''י הפחד והבהלה לבד ג''כ יפטר מהעונש בבחינת ארץ יראה ושקטה כנ"ל, וז"ש ה' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן, דכיון שנסתלק הקטרוג מעליו, בוודאי הבטחת השמירה מאתו ית''ש במקומה עומדת.

ויובן בזה גם סיום דברי המדרש ישמר את נפשך ממלאך המות, דלדרכנו נתבאר שבאמת לא היה צריך ליתן לו ממונו כיון שכל הענין היה רק כדי להפחידו קצת, נמצא לפי זה סבל יעקב אבינו צער העוני שנחשב גם כן כמיתה בחינם ללא צורך, ומעתה אפשר לומר שבשכר זה נתנו לו מן השמים מדה כנגד מדה וזכה על ידי זה שסר המות מאתו לגמרי, וכמארז"ל יעקב אבינו לא מת ונשאר חי וקיים לעולם.

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, במדוש תנחומא ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן הי' גולה, כך שנו רבותינו ההורג את הנפש בשגגה גולה לערי מקלט, לג' הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, עכ''ד המדרש. צ"ב קישור הלכה זו למה שמסיים ויע''א גלה לחרן וכו' ואין ענינם דומין זל''ז, ומ"ט מני ואזיל ג' ערים שבארץ כנען וג' בעבר הירדן, ויע"א לא גלה להם כ"א לחרן, ולא לטעם הורג נפש כ"א מפחד יראתו של עשו.

ב) במד"ר ויצא יעקב מבאר שבע, ר' יודן אמר מבארה של שבועה אמר שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע זקינך, נמצאתי משהה בשמחת בני ז' דורות עכ"ד המדרש, ופי' היפ''ת מבארה של שבועה כלומר מפני עומק סוד השבועה, וכנהו בלשון באר על ענין עומקו עכ''ל, ועדיין צ"ב הלשון מבארה של שבועה, ומהו עומק הסוד בשבועה זו, גם צ"ב שהוציאו רז"ל הכתוב ממשמעותא, ולפי פשוטו שיצא יעקב מעיר ששמה באר שבע.

ג) במדרש ילקוט ריב"ל פתר קריא בגלויות ויצא יעקב ויצא מן בת ציון כל הדרה (איכה א'), מבאר שבע, נשבע ד' בגאון יעקב וכו' עיי"ש שדרשו כל הפסוק על החורבן והגליות, וצ''ב שהוציאו רז''ל הכתוב ממשמעותו, ומה ענין שבועה זו ליציאתו של יעקב מבאר שבע.

ד) ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם, במד''ר ריב"ח פתר קריא בגלות, ויאמר להם יעקב וגו', מחרן אנחנו מחרון אפו של הקב''ה אנו בורחים, ויאמר להם הידעתם את לבן, הידעתם את מי שעתיד ללבן עונותיהם כשלג, ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום, באיזו זכות והנה רחל בתו באה עם הצאן הה''ד (ירמי' ל"א) כה אמר ד' קול ברמה נשמע וגו' רחל מבכה על בניה וגו' כה אמר ד' מנעי קולך בכי וגו' ויש תקוה לאחריתך עכ''ד המדרש, וצ''ב כקושיתנו הנ''ל שהוציאו רז"ל הפסוק ממשמעותו, ואיך דרשו על עיר חרן מחרון אפו של הקב"ה אנו בורחים, ובמלת לבן מי שעתיד ללבן עונותיהם, ודברים אלו הם רחוקים מפשוטן וכללא אית לן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו.

ויתבאר הענין בהקדם דברי הרמב''ן ז''ל עה''פ וירא והנה באר בשדה וז''ל, ולרבותינו בב"ר גם בזה להם סוד רמז לעתיד, כי נזדמן לו ככה, שנכנס בדרך הבאר ולא נאספו כל העדרים רק שלשה מהם, ובא בזמן שהאבן ע''פ הבאר וכו', וכל הענין המסופר כאן להודיעו שיצליח בדרך הזה ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה וכו' עכלה''ק, ובדרכו נלך ונאמר, כי הפשט והדרש מתאימים ובקנה א' עולים, אלא שטעם הפשוטו שנזדמן לו ככה, שיצא מבאר שבע ובא לחרן ונכנס בדרך הבאר, כל אלה רומזים לעתיד וכדרשתם ז''ל, וכמו שביאר הרמב''ן ז''ל בפ' לך דכל מעשה האבות היו הכנה ופועל דמיוני על מה שעתיד ליארע לזרעם, וזולת טעם זה לא הי' צריך יע''א לברוח מבאר שבע, ולא להיות בגלות אצל לבן, דהרבה רווח והצלה לפניו ית' להציל את ידידיו, ובעכ''ח טעם הפשוטו ירמוז על דרשתם ז''ל כמו שיבואר להלן.

ונקדים דברי האור החיים הקדוש בפרשת בחקותי על הפסוק ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגומר על דרך מה שפירשתי במה שקדם כי ד' נותן טעם וכו' למה יגלה ישראל מארצו, ולא שם לו שם בארץ עצמה משפט תט אשורם מני אורח, עוד הוסיף לומר אף גם טעם זה והוא באמצעות הבאתם בארץ אויביהם ותעזב הארץ מהם לא מאסתים וגו' לכלותם, ע"ד אומרם ז"ל כי ד' השליך חמתו על עצים ועל אבנים למלט עם בנ"י, כמזמור אסף באו גוים וגו', שהי' מזמר על הדבר, גם יסובב רחמיו ויכבש מדת הדין בראות עם עליון בני מלכים שפלים ביד אויביהם, וזה יסובב שפלם שלא תכלה אותם מדת הדין, והוא אומרו ואף גם זאת סיבה להבאתם בארץ אויביהם, שבהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו' לכלותם ולצד זה בחרתי בעונש כזה עכ''ל. עוד שם עה''פ ואתכם אזרה בגוים וגו' וז''ל יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז''ל במס' כתובות שהשביע ד' את ישראל ג' שבועות, א' שלא יעלו בחומה פירוש ביד חזקה, וא' שלא ימרדו באומה"ע וכו' ע"כ, והוא מאמר ואתכם אזרה בגוים כאן רמז לב' דברים, אמרו אזרה שלא יעלו בחומה בגוים ושלא ימרדו באומות, ואומרו והרקותי אחריכם חרב, יתבארו על דרך שאמרו שם וז''ל א"ל הקב''ה לישראל אם אתם מקיימין השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה ע''כ, והוא אומרו והריקותי אחריכם חרב שתהי' חרב מרוטה לפניכם אם לא תקיימו גזירת זרוי בגוים כנזכר יהי' בשרכם וגו', ואמרו עוד והיתה ארצכם חרבה היא נתינת טעם על הדבר למה יחפוץ ד' בזרוי בעכו''ם כדי שתהי' ארץ שממה ועריה חרבות כדי שאז תרצה הארץ וגו' לזה צריך שתהיו אתה בארץ אויביכם וכו' עכ''ל.

ובזה יתבאר דברי המדרש ויצא יעקב מבאר שבע ריב"ל פתר קריי' בגלות, דכל מה שעשה יעקב אבינו הי' לסימן לבניו, וכן בשאר האבות כמו שאיתא במד''ר (פ' לך) אמר הקב"ה לא"א צא וכבוש את הדרך לפני בניך, את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו וכו', וכל מה שהי' צריך להיות על ישראל כבר נעשה אצל האבות הקדושים כעי''ז כדי שיכבשו את הדרך לבניהם, וכמו''כ ויצא יעקב וגו' דלכאורה למה היה צריך יע"א לברוח ולהיות בבית לבן כ''ב שנים בגולה, ואח''כ בא עשו לקראתו עם ארבע מאות איש ללחום עמו, והתקין עצמו לדורן לתפלה ולמלחמה וניצול ממנו, והרי זה הי' יכול לעשות גם בתחלה קודם שברח, והי' ליצחק אבינו רכוש גדול שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, והי' היכולת בידו ליתן לו ולשחדו בממון ולמה הי' צריך להיות בגלות. אמנם הי' הכרח בזה וא"א בענין אחר שהקטרוג הי' גדול מאד משרו של עשו ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ע"כ הוכרח יע"א להיות גולה כדי להשתיק מדת הדין, וע''ד מ''ש הרשב''א ז''ל (בתשובת י"ט) שנשאל מה שאמרו האי מאן דביש לי' במתא לזיל במתא אחריתי, והלא כתוב (ירמי' י') כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו, והשיב וז''ל פעמים שהחטא גורם למנוע ממנו הטוב וצריך הוא כפרה, ואחד מדרכי הכפרה הוא שנוי מקום לפיכך אמרו שצריך לגלות ממקומו וללכת למקום אחר, אולי החטא הוא שגרם וגלותו תכפר עליו עכ"ל, וז''פ פתר קרייא בגלות, דהאמת הוא שיעקב לא ברח מעשו רק הלך במצות אביו, אמנם הא גופא טעמא בעי מדוע צוהו אביו, דאם בשביל לבקש זיווגו הרי כמו ששלח אאע"ה את אליעזר להביא זיווגו של יצחק כמו''כ הי' יכול יצחק אבינו לשלוח שליח עבור זה, אמנם הי' הכרח להיות כן שיע"א ילך בעצמו, וכמו שאיתא במדרש יש שהולך אצל זיווגו וכו'. וז"ש מחרן אנחנו בורחים אנחנו מחרונו של הקב''ה, דמפני זה הי' ההכרח להיות גולה לחרן, כדי להשתיק כח הקטרוג ע"י הגלות והי' סימן לבניו, וזה הוא ההצלה של כלל ישראל ע"י הגלות להנצל מחרון אף, ויע"א ראה עד סוף כל הדורות, ובזה יתיישבו הדרש והפשט שמכוונים ועולים כאחד, דחרן הוא עיר בחו"ל כפשוטו, והדרש מחרון אפו של הקב"ה אנו בורחים הוא מקושר עם פשוטו שנרמז בו טעם גלותו לחרן,

ועד''ז יתבאר המשך דברי המדרש הידעתם את לבן את מי שעתיד ללבן עונותיהם של ישראל, עפימ''ד בב"ר (פר' מ''ד סכ''א) דאאע"ה בירר את הגלות לבניו, ובחר בעונש הגלות ולא בעונש גהינם עיי''ש, וכתב בספה"ק נוע"א זלה"ה פ' בהעלותך דע"כ התפלל אאע"ה לו ישמעאל יחי' לפניך, אף שידע והשיג ברוה"ק שעתיד להרע לישראל, אבל בחר יותר שיסבלו ישראל מצרת הגלות, ויתלבנו עונותיהם ע"י צער הגלות ועי"ז יפטרו מעונש גהינם, וע''כ התפלל על ישמעאל לטובת ישראל עיי"ש, וכמו''כ לעניננו כל ענין גלותו של יע"א אצל לבן ירמוז על גלותן של ישראל בבחי' פועל דמיוני, ותכלית הגלות בשביל ליבון עונות כדי שעי''ז יפטרו מעונש גהינם כנ''ל והדרש והפשט כאחד מתאימים ולבן ירמוז על ליבון עונות, דזהו טעם גלותו בבית לבן, וזולת טעם זה הרבה רוח והצלה לפניו ית' להציל את ידידיו.

ונקדים דברי הזוה''ק (דף קנ''ג ע"א), אמר רבי אבא כל הני קראי קשיין אהדדי, בקדמיתא כתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ולבן בחרן הוה יתיב, אמאי נטל מתמן דכתיב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, ומנלן דבחרן הוה דיורא דלבן, דכתיב ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו, ויאמר הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו, משמע דדיורא דלבן בחרן הוה, אלא יעקב אמר אנא בעינא למיעל בכנישתא בגין דבעינא לאזדווגא, אבא כד אתנסיב ושדר לעבדא אשכח עינא דמיא, וכדין אזדמנת לי' לאבא אתתא, והא באתר דא לא אשכחנא לא עינא ולא בירא ולא מיא, ומיד וישא רגליו וילך ארצה בני קדם, ותמן אזדמנת בירא כדקאמרן ואזדמנת לי' אתתא, עכ''ל הזוה"ק, מבואר שהי' מוכרח לילך ארצה בני קדם מפני שבחרן לא מצא באר והלך עד שמצא באר שהשיג יע"א שזיווגו מזדווג לו אצל באר. ולכאורה הא גופא קשיא דהלא הבורא יתב' רצון יראיו יעשה ומזמין לצדיקיו כל הצטרכותם, ואם הי' רצון הבוי"ת שיזדמן לו זיווגו אצל הבאר, מ''ט הטריחו מן השמים לאותו צדיק לכתת רגליו ארצה בני קדם עד שמצא באר שם בשדה, וכמו שקפצה הר המוריה עד בית אל ופגע בו בדרך, כמו''כ אין מן הנמנע שיבוא הבאר לקראתו עד חרן או שימצא באר אחרת בדרך הליכתו ואין מעצור לד', ובוודאי טעמא רבא איכא בגווי' שהכריחוהו מן השמים ליע"א לאפושי הליכתו עד שיגיע ארצה בני קדם לבאר ההוא דייקא.

אמנם הוא הדבר אשר דברנו שכל ענין יציאתו מבאר שבע ובריחתו לבית לבן, הכל לטעם הגלות להשתיק מעליו קטרוגו של עשו ושר דילי', גם לכבוש דרך לזרעו דורות הגלות, דלולא טעם זה הרבה רוח והצלה לפניו ית' להצילו מעשו גם במקומו, ומבואר בדברי האריז"ל דכל א' צריך להיות גולה במקומות שנמצאים שם ניצה''ק משורש נשמתו, ולא הרי זה כהרי זה והכל לפי שורש נשמתו של אדם, ואין אתנו יודע עד מה, אבל מן השמים מנהיגים אותו, ומד' מצעדי גבר כוננו שילך למקום הנדרש לתקן ניצה''ק משורשי נשמתו, ועד''ז ביע"א ראתה חכמתו ית' שלא יספיק לצורך התקון ולתועלת זרעו, הליכתו עד חרן, ומוכרח לילך עד השדה ההוא בארץ בני קדם, ע''כ לא המציאו לו באר בדרך הליכתו ובחרן, ובזה הראו לו שצריך לילך עוד, דהרי אביו צוהו לילך ללבן, והי' מספיק לקיים ציווי אביו בהליכתו עד חרן מקומו של לבן, אולם מפני שלא מצא שם באר השיג שרצונו ית' שילך עוד, וע"כ וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם ושם מצא באר בשדה, והשיג שזהו תכלית דרכו ושם מצא זיווגו, ועצם סיבת הילוכו הי' לטעם הגלות כמו שביארנו.

ובזה אפ''ל אמרם ז''ל חולין (צ"א ע"ב) כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי, ואני לא התפללתי, כד יהיב דעתי' למיהדר, קפצה לי' ארעא מיד ויפגע במקום עכ''ד הגמ', ולכאורה צ''ב הלא יעאע"ה הי' מקור החכמה והתבונה, ואיך לא יהיב דעתי' להתפלל באותו מקום שהתפללו אבותיו בפעם ראשון בעברו דרך שם, ומדוע הלך עד חרן דווקא ומשם יהיב דעתי' למיהדר וכ''ז טעמא בעי, אמנם לא לאדם דרכו ומהשם מצעדי גבר כוננו, ודעת האבוה''ק הי' ברוה''ק והשיג יע"א שצריך להרחיב דרך הליכתו עד חרן ואח''כ לחזור ולהתפלל במקום המקדש, ואז נגלה אליו מראה הסולם ולא קודם לכן, ולטעם זה לא התפלל בראשונה בעברו דרך שם, כי השיג יע''א שכ''ז מוכרח לצורך הגלות והתקון ולתועלת זרעו.

ובזה יתורץ קושית הרמב''ן ז''ל שהקשה על מ''ש רש''י ז''ל שנעקר הר המורי' ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין, שבא ביהמ''ק לקראתו עד בית אל וכו', והרמב''ן ז''ל טען עליו דמה טעם שיקפוץ הר המורי' ויבא עד בית אל, אחר שיטרח יעקב לחזור מחרן ועד בית אל מהלך כמה ימים, וע''כ פי' דקפיצת הארץ שהזכירו ביעקב הוא כאותה שאמרו באליעזר שמיהר דרך הליכתו ובא בקפיצה עד הר המורי' ולא שנעקר הר המורי' עיי"ש, ולדרכנו ל"ק קושיתו דמ"ט שיקפוץ הר המורי' עד בית אל, דקמי שמיא גליא ששם תכלית דרכו לצורך הגלות והתקון, ע''כ לא קפצה לו הארץ כאותה שאמרו באליעזר, שירחיב דרכו עד הר המורי' בקפיצה, כי כבר נשלם שיעור דרך הליכתו ומהשם מצעדי גבר כוננו, ע''כ שם קנה שביתתו ולא הלך עד הר המורי' אף בקפיצה, אולם על כי הי' רצון הבוי"ת שיתפלל במקום המקדש ושם יהי' נגלה אליו ית' במראה הסולם, ע''כ קפצה הר המורי, ובא עד בית אל, ונתבאר היטב שיטת רש"י ז"ל וסרה תלונת הרמב''ן ז''ל.

הדרן לדרכנו הנ''ל, דכל ענין יציאתו של יע''א מבאר שבע ובריחתו לבית לבן, ומה דיהיב דעתי' למיהדר וקפצה לי' ארעא, הכל לטעם הגלות ותועלת התקון לו ולזרעו, וזהו טעם מספיק לכל הסיבות והמאורעות אשר קרהו בדרך, דמתחלה לא יהיב דעתי' להתפלל ועבר דרך הר המורי' והלך עד חרן, ומשם חזר עד בית אל, ואח''כ חזר לחרן ולא מצא באר וילך ארצה בני קדם, דמד' מצעדי גבר כוננו וקמי שמיא גליא שזהו דרך תקונו ותקון זרעו, ולולא זאת אין מעצור לד' להושיע ולהצילו מיד עשו במקומו, ובזה יתבאר דברי המדרש תנחומא הנ''ל. ויצא יעקב וגו' ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו וכו' גולה לערי מקלט, לג' ערים שבעבר הירדן וג' ערים שביהודה וכו', וא''ש קישור הלכה זו ליציאתו של יעקב מבאר שבע, דשניהם לטעם הגלות ותועלת התקון, וכך גזרה חכמתו ית' שבשש ערי מקלט אלו, ג' שבעבר הירדן וג' שביהודה, יהיו גולין כל הורגי נפש בשגגה, ושם יסבלו גלותם עד מות כה''ג כי כן הצורך לתועלת ותקון נפשותם, ואם אמר יאמר הרוצח שרוצה לסבול גלות קשה הימנה ולהיות נודד מעיר מושבו מרחק רב יותר מערים הללו שהם סמוכות אליו, אין שומעין לו ואם ימצאוהו גואל דם מחוץ לגבול עיר מקלטו והרגו אין לו דם, ואף שסבל גלות מרובה לא נתכפר לו, שכן הגביל חכמתו ית' תקון נפשו וגבול גלותו שיהי' בערים אלו דייקא, ואין ביד האדם להעריך שיעור גלותו הצורך לתקון נפשו, והשי"ת בלבדו יודע תקון נפשותינו ומד' מצעדי גבר כוננו להזמין לו המקום אשר בו יהי' תקון נפשו והניצה''ק משורש נשמתו, ועכ"פ יש ראי' מדברי הלכה זו שהגביל הבוי"ת שיעור ומקום הגלות כפי הצורך לתקון הנפש, וע''כ הסמיכו רז"ל בתנחומא הלכה זו ליציאתו של יעקב בגלות, דזהו טעם מספיק לכל הסיבות והמאורעות אשר קרהו ביציאתו בגלות.

נחזור לבאר דברי המדרשים הנ''ל ויצא יעקב מבאר שבע ר' יודן אמר מבארה של שבועה ופי' היפ"ת מפני עומק סוד השבועה, וכנהו בלשון באר על ענין עומקו, ומ"ד במדרש ילקוט ריב"ל פתר קריא בגלויות ויצא יעקב ויצא מבת ציון כל הדרה, מבאר שבע נשבע ד' בגאון יעקב וכו', ולדרכנו ירמוז ענין השבועה האמור כאן על שבועת הגלות, דענין יציאתו של יעקב הי' פועל דמיוני לבניו שיסבלו עול גלות עד ישיקיף ד' וירא בעני עמו וישיבם אל נחלתו, כמו שקבל יע"א עליו עול הגלות ולא חזר כ"א ברשות השי"ת שא"ל שוב אל ארץ אבותיך, וע''כ רמזו חז''ל בפ' זו על עומק סוד שבועת הגלות, וכל הענין הזה רמז לזרעו כמו שדרשו ז''ל כל הפסוקים על החורבן וימי הגלות, ויע''א הכין כח לדורות ישראל שיעצרו ברוחם לסבול עול הגלויות ולא יעברו על השבועות שהשביע הקב''ה את ישראל שלא ידחקו את הקץ ולא ימרדו באומות, ובזכות הזה יהיו נגאלים, וח''ו בעברם על השבועות ר"ל נתאחר גאולתם, וזהו טעם יציאת יעקב בגלות, כדי לכבוש הדרך לבניו, וז"ש ויצא יעקב מבאר שבע מפני בארה של שבועה ועוד דרשו רז"ל נשבע ד' בגאון יעקב, וכוחו של יע"א הוא העומדת לנו לעמוד בנסיונות הגלות, וע''כ כנוהו בלשון באר כי מבאר ההוא ישאבו ישראל כח הגאולה והישועה הנצחיות, ובזכות שיסבלו עול הגלות וישמרו לקיים שבועת הגלות יהיו נגאלים בב"א.

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ר' פנחס בש''ר הונא בר פפא פתח אז תלך לבטח דרכך זה יעקב שנאמר ויצא יעקב, אם תשכב לא תפחד מעשו ולבן, ושכבת וערבת שנתך וישכב במקום ההוא וצ''ב הקישור, ונל''פ עפימ''ש הרמב''ם ז''ל דהשגחה סיבת הדביקות, נמצא דבעת אשר האדם דבוק בו יתב' ועוסק בעבודה ובמצות השי"ת, לא יאונה לו רעה ולא תשיגהו צרה ונזק וניצול מן היסורים, אך כאשר יפרד מדביקתו ית' ונפסק מעבודתו אז יכולין המזיקים ח"ו לשלוט בו, וכמו שמצינו בגמ' בדוד המלך ע"ה שכל זמן שעסק בתורה לא הי' יכול מלאך המות לשלוט בו, ומעתה אדם הזוכה אשר בכל מעשיו תנועותיו גם בדברים ההכרחים לגוף מייחד יחודים ודבוק בכל עת ובכל רגע בעבודת ד', לזה אין לו לפחד מאומה, כי לעומת תמידות דביקתו השגחתו ית' לא יסור ממנו לעולם. ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל, דכבר דקדקו אמאי כתיב ויצא יעקב הול''ל רק וילך חרנה וממילא ידענו שיצא מבאר שבע, אמנם מבואר בספה"ק דמה שהודיע לנו התוה''ק כל מעשה אבות ודיבוריהם וסיפוריהם, כמעשה אברהם אבינו ע"ה עם אבימלך ומה שאירע ליצחק עם הבארות ויע''א בענין המקלות, הכל להורות לנו שבכל תנועותיהם עשו כוונות לשם שמים ביחודים גדולים, וכל תנועה ודיבור הי' עבודה גדולה, ולזה כתיב ויצא יעקב מבאר שבע שזה הי' ג''כ עבודה חשובה מאד, וע''ז הסמיכו במדרש אז תלך לבטח דרכך, כיון שבכל תנועותיו הי' עושה מצוה, בוודאי ילך לבטח וינצל מכל נזק ופחד, אם תשכב לא תפחד מעשו ולבן, שגם בשעת שינה שהוא צרכי הגוף אינו נפסק מדביקות הבוית"ש, ושכבת וערבה שנתך וישכב במקום ההוא, עפימ''ש רש''י ז''ל במקום זה שכב אבל י''ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה שהי' עוסק בתורה ובוודאי אין הכוונה שלא ישן כלל, כי א"א להיות שלשה ימים בלי שינה, ואפשר הכוונה שעד עכשיו הי' ישן רק מעט פחות משתין נשמין ואף זה כדי להכין כח לתורה ולעבודה וה"ה נחשבת לו כעוסק בתורה, אבל לא השיג עדיין שגם השינה יכולה להיות מעצם העבודה וע''ד שפי' בספה''ק מאו''ש ואוה''י מה שאמר הכ' אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ר''ל שלא ידע שיכולין לעבוד את ד' גם בשינה עיי"ש. אולם כאן במקום ההוא נגלה אליו מראות אלקים והשראת השכינה והשינה הי' מעצם עבודה, וזה שסיימו במדרש ושכבת וערבה שנתך וישכב במקום ההוא.

ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וגו' יל"ד אמרו בלשון שלילה אין זה כי אם וגו', הול"ל זה בית אלקים.

ב) במדרש כי בא השמש רבנן אמרו כי בא השמש מלמד שהשקיע הקב"ה גלגל חמה שלא בעונתה, בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעה עכ''ד המדרש, ראה להבין מדוע שינה הקב"ה סדרי בראשית לשקוע גלגל חמה שלא עונתה בשביל לדבר עם יע"א בצינעה, ומהו ענין הסוד במראה זו וכבר ביארנו לעיל ועוד לאלקי מילין.

ג) כתב רש''י ז''ל אומר אני שנעקר הר המורי' ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ וכו', והרמב"ן ז''ל חולק על דבריו וס"ל דקפיצת הארץ האמורה כאן הוא כאותה שאמרו באליעזר שקפצה הדרך לפניו ובא באותו היום לחרן ולא שקפץ הר המורי', וכמ"ש בסנהדרין שלשה קפצה להם הארץ אליעזר עבד אברהם ויע"א ואבישי בן צרוי', משמע דשווין הם עכת"ד, וצ''ב מה זה הכריחו לרש''י ז''ל לפרש קפיצת הארץ האמור כאן דלא כפירושו בשאר מקומות וכבר ביארנו בזה.

ד) ויקח מאבני המקום וגו'@44 בזית רענן הביא מדרש שהאבנים ששם יע''א מראשותיו היו מאבני מזבח של עקידת יצחק, ראוי להבין איך השתמש בהן יע"א והיו קודש, גם יל''ד על מה שפרש"י ז"ל ואנכי לא ידעתי שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה, והוא סתירה למ''ש רש''י ז"ל להלן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי וכו' הרי שידע מקדושת המקום, ואין ספק שהכירו בו אבות העולם וצ''ב.

ואפ"ל דקושיא חדא מתורצת בחבירתא עפימ''ש האוהחה''ק (בר"פ חקת) במשל לב' כלים שהיו אצל בעה''ב, א' מלאה דבש וא' מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים, לא ישוה לשל דבש, כמו''כ אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב ולזה יטמא באוהל וכו', משא''כ אשר לא מזרע ישראל להיות מושלל מהקדושה אין כ''כ התקבצות הטומאה וכו' עכת''ד ז''ל, ועד''ז במקום המקדש לצד הפלגת קדושת המקום ההוא, בהתרוקן קדושתה כמו בעת החורבן כוחות הטומאה תאבים ליהנות מהערב, ומתקבצים שם יותר מבשאר מקומות, וכ''כ בכתבי האריז''ל שבעת החורבן חונים שם במקום קדוש הנשגב כוחות החיצונים בבחי' שפחה כי תירש גבירתה, והנה בימי אבות העולם עדיין לא הי' קביעה וקיימא קדושת המקום ההוא, כ"א קידשה לשעתה בעת שהקריבו עלי' אבוה''ק, ובהתרוקן קדושתה היו כוחות הטומאה תאבים ליהנות מקדושה, אמנם רצה הקב''ה להסתיר מראה נבואה זו מהם, שהוא נבואה לדורות והתגלות ענין הגלות והגאולה, ולטעם זה נעקר הר המורי' ממקומו למקו"א, להסתיר הענין מהם שלא ירגישו בו, ואולי זהו הכוונה באמרם ז''ל בשביל לדבר עם יע"א בצינעה, וז"ש אין זה כי אם בית אלקים בל' שלילה, שהרגיש יע"א שהמקום הזה נקי וריק מבחי' הקליפות ואין זה כ"א בית אלקים בלבד, אמנם מתחלה לא הכיר באבני מזבח ולא בקדושת המקום לפי שנעקרו ממקומם, וכמו שמצינו במי מריבה, בשביל שהסלע הלך וישב בין הסלעים לא הכירו משרע''ה, והי' רצון הבוי"ת כן שלא יכיר בהם כדי שישכב במקום ההוא דווקא, וע''כ לקח מאבני המזבח לטעם זה, ואחר שהשיג קדושתם אמר ואנכי לא ידעתי שאם ידעתי לא ישנתי וכו', ומעיקרא כך הי' רצון הבוי''ת להעלים ממנו ידיעה זו, ומזה הטעם הכריח רש''י ז''ל לפרש שנעקר הר המורי' ממקומו, דאלמלי כן לא יצוייר שלא ידע ויכיר מהות המקום, וסרו כל הקושיות.

או"י בטעם הכתוב אין זה כ"א בית אלקים בל' שלילה, עפימ"ש במד"ר מלמד שהראה הקב''ה ליעקב ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי וכו' מה נורא המקום הזה זה בנוי וכו' כי אם בית אלקים בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, והנה בנין העתיד לא יהי' נבנה ע''י פעולה אנושית כלל, כ"א ירד מן השמים בנוי ומשוכלל, וכמו''כ כל ענין גאולה העתידה יהיו במעשי השי''ת, ואסור לנו לבקש פעולה טבעית ואנושית לזה, וז"ש בל' שלילה אין זה כי אם בית אלקים, דמאמר זה ירמוז על בנין המקו' כדרשתם ז''ל, ובא הכתוב לשלול כל מיני השתדלות ופעולה טבעית, ואין זה כ''א בית אלקים מעשה ידי יוצר ית'.

או"י עפימ''ש ק''ז היש''מ זלה''ה בשם ס' עיר בנימין, על מה שדרשו ז''ל ועשו לי מקדש לי לשמי, והלא כל המצות צריכין להיות נעשים לשמה, ולמה פרט הכתוב במקדש דוקא ועשו לי מקדש, ופי' עפי''ד הגמ' פסחים (נ' ע"ב) רבא רמי כתיב מעל שמים חסדך וכתיב עד שחקים אמיתך, ומשנו כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה וכו' ופי' הגאון בח"א שכל העושה מצוה שלא לשמה אינו זוכה רק לרקיע שחקים וכו' והיינו עד שחקים אמיתך, אבל העושה לשמה זוכה למעלה משחקים, ולכך במקדש ומשכן דאמרז''ל מקדש שלמטה מכוון נגד מקדש שלמעלה, וביהמ"ק של מעלה הוא בזבול שהוא למעלה משחקים, הזהירה התורה כאן בפרטיות שיעשו לשמה, כדי שיגיע הזכות עד זבול שהוא למעלה משחקים עכ''ל וזה ירמוז אין זה כי אם בית האלקים, לשלול כל בחי' שלא לשמה, דבמקדש צ''ל לשם ד' דייקא, וזה שער השמים דביהמ"ק שלמטה מכוון נגד ביהמ"ק של מעלה והבן.

עוד אפ''ל ברמז הכתוב בהקדם מ''ד בפסיקתא דר''כ (פר' ל''א פסקא נחמו נחמו) אמר הקב"ה לאברהם לך נחם את ירושלים, שמא מקבלת תנחומין ממך, הולך אברהם ואומר קבלי ממני תנחומין, אומר לו היאך אקבל ממך תנחומין וכו' הולך יצחק וכו' אומר לו האיך אקבל ממך תנחומין וכו', הלך יעקב ואומר לה קבלי ממני תנחומין אומרת לו האיך אקבל ממך תנחומין ששמתני כלא הייתי אין זה כי אם בית אלקים עכ"ד המדרש וצ"ב הכוונה ואיך משמע מהאי קרא ששמתני כלא הייתי.

ויתבאר עפי''ד המד''ר הנ"ל, מלמד שהראה הקב''ה ליעקב ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי, מה נורא המקום הזה זה בנוי וכו', אין זה הרי חרב כמה דאת אמר וכו', ראוי להבין ענין הרמז ואיך נרמז חרבנה במאמר אין זה, ואפ''ל דאמרז''ל בתנחומא (שמות י') מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי של ביהמ"ק, אמנם בחי' השראת השכינה שבחורבנה הוא הסתר בתוך הסתר, וכמ''ש הכ' ואנכי הסתר אסתיר פני, ואמרז''ל אין לך שעה קשה בעולם מזו, ובזמן שהיתה ביהמ''ק בנוי' על תילה, כל ישראל נהנו מהשפעת קדושתה, והשראת השכינה חופפת עליהם והאירה מכבודה להזריח בלבות בנ''י קדושה וטהרה, וכמ''ש התוס' ב"ב (דף כ"א ע''ב) ד"ה כי מציון תצא תורה לפי שהי' רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה הי' מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה וכו', עכ''ד התוס', אבל בחורבנה אבדנו כל זה בעוה"ר, ועפ''י הלכה אסור לנו ליכנס למקום המקדש כי כולנו כטמאי מתים אנחנו, והשראת השכינה שבה הוא בהסתר, ולא ניתן לנו היכולת ליהנות מהשפעת קדושתה, ועל אותו הזמן ירמוז אין זה כי אם בית אלקים ולא כמו שהי' בבנינה בית תפלה יקרא לכל העמים, אבל עכשיו הוא רק בית אלקים בלבד שהשראת שכינתו ית' לא זזה משם, אבל לא ניתן לנו קירבה ליהנות מהשפעתה, ואין לנו שיור רק התורה הזאת, וכל העוסק בתורת העולה כאילו הקריב עולה, וכן כל התורה כולה מביאה לדביקות הבוית"ש וקדושה וטהרה, אבל קדושת הביהמ"ק נלקח מאתנו ואין זה כ"א בית אלקים בלבד.

ובזה יתבאר דברי הפסיקתא שא''ל ליעקב האיך אקבל ממך תנחומין ששמתני כלא הייתי שנא' אין זה כי אם בית אלקים, והכתוב הזה ירמוז על זמן חורבנה, שאין לבני ישראל חלק בקדושתה ואין זה כי אם בית אלקים בלבד, וז''ש שמתני כלא הייתי, ולכן לא קבלה כנס''י תנחומין כי גדול שברה ואין לה מנחם, עד שהקב"ה כביכול בעצמו ילך לנחמה ומאשפות דלותנו ירוממנו בב"א.

או"י דירמוז הכתוב על בית המקו' דלעתיד, וכמ"ש ז"ל במד''ר כי אם בית אלקים בנוי ומשוכלל לע"ל, עפי"מ שפירשתי אמרם ז"ל (סנהדרין ק"ג ע''ב) מנשה העמיד צלם בהיכל ויליף לי' מקרא עיי"ש, ולכאורה קשה ממ''ד בגמ' (ע''ז מ"ה ע''א) כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה וזית רענן דע שיש שם ע''ז, וכתבו התוס' בירושלמי פריך מבית הבחירה ומסיק דעפ"י נביא נבנה שם עכ"ד, וק''ז הישמח משה זלל"ה בפ' וירא הקשה על זה דהלא הר המורי' הוא בית עולמים, ולא יתכן היתר עפ"י נביא רק לפי שעה כמבואר ברמב"ם פ''ט מהיסוה"ת, וצ''ל דהדיבור הי' שלא נעבד עכ"ל, הרי שמן השמים שמרוהו למקום קדוש הזה שלא יהי' נעבד בו ע''ז, וכל משך הדורות שהי' ברשות האומות שמרוהו מך השמים, ואיך עכשיו בזמן שהיו ישראל שרויין שם והקריבו עבודה הניחוהו מן השמים להעמיד צלם בתוכה, ומצינו בדברי חז''ל בכהן שרצה לשנות בקטורת כדרך הצדוקים ומת שם, ואיך עלתה בידו של מנשה לעבוד ע"ז במקום הקודש וגם איך לא מיחו בידו כל ישראל.

ופירשתי עפימ''ש המהרש'א ז''ל בח''א (מכות י' ע"ב) לפרש אמרם ז''ל בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, דהכוונה הוא שידוע שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם, הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב ואם לרע וכו' ואותן המלאכים שנבראו מרצונו ומחשבתו מוליכין אותו לגמור מעשהו וכו' עיי"ש. והאוהחה"ק כתב (בפ' תשא) דהמלאך הנברא מעבירה שמו כשם העבירה והוא מין העון ממש כמעשהו עיי"ש, ואפשר שזהו כוונת אמרם ז''ל שהעמיד מנשה צלם בהיכל, לא שעשה כן בפועל ממש, אלא על שהי' לו מחשבת ע''ז להעמיד צלם בהיכל ד', בנא במחשבתו מלאך רע ששרשו ובחינתו הוא כדמות העבירה, ונקרא שמו בשם העבירה אשר נוצר ממנה, ואלו המלאכים שנבראו ממחשבתו הו''ל בחי' הצלם ממש ואותם הכניס מנשה בהיכל ד' (עיין בדברנו מהריט''ב לשובבים פ' ויחי בביאור יותר) והנה ביהמ"ק הראשון והשני בבנינם הגם שהי' מקום מיוחד להשראת השכינה ובית אלקים, אולם הי' ג"כ בית תפלה יקרא לכל העמים, ונתקבצו לתוכה כל ישראל מכל הארצות, והי' ביניהם גם עוברי עבירה ויצרא דע''ז תקיפא להו בזמן בית ראשון, וע''י מחשבת ע''ז נבראו שם מלאכים ממין העון ממש, וכמו"כ ממחשבת שאר עבירות ר"ל, וא''כ לא היתה רק בית אלקים, כי הי' מעורב בה גם מהשפעות אחרות, אבל בית המקדש דלעתיד שאז יתבער כח הטומאה מן הארץ ויבוקש העון ולא ימצאנו, לא יהי' במציאות עוד מלאכים מכוחות הרע ומחשבות רעות בבית ד', ואז יהי' רק בית אלקים בלבד, וזה ראה יע"א במראה הסולם איך שיהי' בית המקו' בנין דלעתיד בב"א, וע''ז אמר אין זה כי אם בית אלקים, וז"ש רז''ל במד''ר כי אם בית אלקים בנוי ומשוכלל לע''ל.

ויפגע במקום וגו' רז''ל דרשוהו מלשון פגיעה ומכאן שקפצה לו הארץ ועוד דרשוהו לשון תפלה ומכאן שתקן יע''א תפלת ערבית, וצ"ב דאיך נשמע מיני' תרתי, ונל''פ בהקדם קושית התוס' (ברכות כ''ו ע''ב) דאמרי' בפ' גיה''נ (חולין צ"א ע"ב) כי מטא לחרן בעי למיהדר אמר אפשר שעברתי במקום שהתפללו בו אבותי וכו', מוכח דהתפלל ערבית ביום, מאחר שהתפלל כבר והוה דעתי' למיהדר, וקשה למתני' דפ"ק דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים ע''כ קושיתם, ותירצו דלפי מה שפירשנו דקיי''ל כר''י דאמר עד פלג המנחה ניחא וכו', וכבר הקשינו מדברי המדרש דמבואר בפירוש ששקעה החמה ב' שעות לפני הלילה ויע"א התפלל לפני שקיעת החמה, דכך אמרו בגמ' כד צלי בעי למיהדר וכו' ואח''כ שקעה חמה, א''כ קשה אף לדברי ר''י, דפלג המנחה אינו אלא שעה ורביע קודם הלילה, ויע"א התפלל יותר מב' שעות לפני הלילה.

עוד נקדים דברי הגמ' (ברכות כ''ז ע"ב) הלכה כדברי האומר תפלת ערבית רשות, ומסקנת הפוסקים הרי''ף והרא''ש והרמב''ם ז''ל דהאידנא קבעוה חובה, ולכאורה טעמא בעי מדוע נשתנה תפלת ערבית מכל תפלות האבוה"ק שנקבעו לחובה מעיקרא, ומדוע תפלת ערבית רשות, גם אם מעצם התקנה הוא רשות מדוע שינוהו האידנא וקבעוהו לחובה.

ויתבאר הענין בהקדם דברו הרא''ש בריש פ"ק דברכות וז''ל שאלו מרב האי ז''ל לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי אינש לעכבינהו, איזהו עדיף לאצלויי בהדייהו ולשבוק ק''ש עד צאת הכוכבים, או לעכובי עד צאת הכוכבים ולצלויי ביחיד לסמוך גאולה לתפלה, והשיב בארץ ישראל עושין כן מתפללין של ערבית עם הצבור לפני זמנה ואח"כ קורין ק"ש בזמנה וכו', ואי צלי ראשונה דבהדי צבורא רשות, ושני' חובה שפיר דמי כך השיב רב האי גאון ז"ל עכ''ל, ועפי"ז פסק הב"י באו''ח (סי' רל''ו) דהנכנס לביהכ"נ ומצא צבור שקראו את שמע ורוצין לעמוד בתפלה, יתפלל עמהם ואח''כ יקרא את שמע וברכותי' ואע''פ שאינו סומך גאולה לתפלה, כיון שתפלת ערבית רשות מוטב שיתפלל עם הצבור ולא יסמוך, משיסמוך ויתפלל ביחיד עכ''ד ז''ל.

ואפ"ל דשאלה זו נזדמן גם ליע"א, דנעקר הר המורי' ובא למקומו כפרש''י ז''ל ויע''א הרגיש קדושת המקום, והשתוקק להתפלל במקום קדוש הזה שהתפללו בו אבותיו, ולא הי' עדיין זמן תפלת ערבית, אולם לא ידע כמה שעות או רגעים יתיישב הר הקדוש במקום הזה, ואם ימתין להתפלל עד הערב שמא יהי' חשיבות המצוה זו עוברת, ומעתה יש מקום להסתפק כשאלת רב האי גאון ז''ל, אי עדיף טפי להקדים זמנה מפני מצוה עוברת, או לעכובי עד צה"כ, והכריע כדברי הפוסקים הנ''ל דצלי ראשונה רשות לפני זמנה, ואח''כ צלי שני' חובה בזמנה, נמצא דבשורש התקנה, בשעה שהתקין יע"א והתפלל תפלת ערבית בראשונה, היתה תפלת ערבית רשות ולכך פסקינן דהלכה כדברי האומר תפלת ערבית רשות, ולפי''ז שורש תקנת תפלה זו, היתה לסיבה שנעקר הר המורי' לשם ולכן הקדים יע"א להתפלל ותיקן תפלה זו לדורות בבחי' רשות כמו שהי' מעצם התקנה וא''ש שדרשו רז''ל תרווייהו מהאי קרא ויפגע במקום, שנעקר הר המורי' וכו', ושתיקן יעקב תפלת ערבית דהא בהא תליין.

ומ"ש הפוסקים האידנא קבעוה חובה אפ''ל עפימ''ש המחבר לענין תפלת מנחה (בסי' רל''ד ס"א) הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה, אין ראוי לו להתפלל רשות אלא הגדולה וכו', אבל אין ראוי להתפלל תפלת רשות אא"כ מכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמוד בדעתו לכוון בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת, אבל אם אינו מכוון בה יפה קרינן בי' למה לי רוב זבחיכם עכ"ל, וכמו"כ לעניננו דהאידנא אין מי שאמוד בדעתו לכוון בתפלתו מראש ועד סוף בלי היסח הדעת ע"כ א''א לנו להתפלל תפלת רשות, ואף דתפלה ראשונה שהתפלל יע"א היתה של רשות, הדר קבעוהו חז"ל לחובה, דאל"ה אין מקום לתפלה זו בימינו, דמחמת כובד הגליות והנסיונות נתבטל מלבנו כוונת התפלה, וכדי שלא יתבטל כל עיקר תפלת זו קבעוהו לחובה, ואפשר דלאחר הגאולה שיתבטלו המניעות והעיכובים בעבודת השי''ת וכ''א יהי' בידו לכוון היטב בתפלתו, יחזור להיות רשות כמו שהי' מעצם התקנה, ולטעם זה פסקו חז''ל בגמ' הלכה כדברי האומר רשות כי כך נתקנה מעיקרא ועתידה להיות כן לע''ל, אלא שמחמת מרירות וכובד הגלות אין בידנו לכוון ונקבעה לפי שעה לחובה, אבל במהרה יבנה ביהמ"ק ויחזור להיות רשות.

במד"ר וישכב במקום ההוא ר"י ור' נחמי', ר' יהודה אמר כאן שכב אבל כל י''ד שנה שהי' טמון בבית עבר לא שכב, ור' נחמי' אמר כאן שכב אבל כל כ' שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב, ומה הי' אומר ריב''ל ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים, מאי טעמי' לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל, ישראל סבא, ר' שמואל ב''נ אמר כל ספר תהלים הי' אומר, מ"ט ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, ישראל סבא עכ''ד המדרש, ראוי להבין טעם פלוגתתן דלכאורה נראה דלר' נחמי' בא הכתוב למעט שלא שכב בבית לבן, אבל בבית עבר שכב, ולר' יהודה בא הכתוב למעט שלא שכב בבית עבר וצ''ב סברת פלוגתתן, גם צ''ב כוונת השאלה מה הי' אומר ריב''ל אומר ט''ו שיר המעלות, ומה מקום לשאלה זו, ואמאי לא ניחא לי' למימר שהי' יושב ועוסק בתורה בבית לבן כל הלילה, כמו שעסק בבית עבר, גם מ"ט דריב''ל דס''ל ט"ו שיר המעלות הי' אומר, ורשב''נ אמר כל ס' תהלים ובאיזה סברא פליגו.

ואפ"ל עפי"מ דפליגי ב"ש וב"ה בגמ' ברכות (י' ע''ב) דב"ש ס"ל בערב כל אדם יטה ויקרא וכו' דכתיב בשכבך, וס''ל בשכבך שכיבה ממש, וע"כ חובת ק"ש לדידהו בשכיבה דוקא, וב''ה ס"ל כל אדם קורא כדרכו (פרש"י או בשכיבה או בקימה או בישיבה) א"כ למה נאמר ובשכבך, בשעה שבנ"א שוכבים, וידוע מדברי האריז"ל דבזמה"ז פסקינן הלכתא כדברי ב''ה, ולעתיד יהי' הלכה כב''ש, וכבר ביארנו בדברנו לעיל (בדרוש הקודם) דבמראה הסולם השיג יע"א בחי' דלעתיד ונתעלה לבחי' העתיד, שקיפל הקב''ה תחתיו בחי' א''י העליונה ובחי' א''י דלעתיד, כמבואר בזוה"ק ואולי זהו כוונת אמרם ז"ל כאן שכב, ששכב יע"א שם כדי לקבל עומ"ש בשכיבה כמו שיהי' הלכתא לעתיד, וס''ל לר' נחמי' דבא הכתוב למעט באומרו וישכב במקום ההוא דייקא, דכאן שכב שהי' בבחי' העתיד, אבל כל י''ד שהי' בבית עבר לא שכב ועבד כב''ה, שלא זכה לבחי' העתיד כ"א במראה הסולם, ור' נחמי' פליג עלי' דאף בבית עבר השיג לבחי' העתיד ושכב כדברי ב''ש, אבל כל כ' שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב, מפני שהיו ימי גלות, וכל פעולתו שם הי' בבחי' פועל דמיוני לדורות הגלות, והכין כח לבניו שיתקיימו בגלות כמ"ש במד''ר שכל מעשה האבוה"ק הי' לכוונה זו לכבוש את הדרך לפני בניהם ולזה נהג שם בבחי' הגלות ולא בבחי' העתיד, ושוב שאלו במדרש מה הי' אומר, ר"ל כיון דאמרת שנהג שם בבחי' הגלות להכין כח לדורות הגלות, מה הי' אומר בתפלתו להשיג פעולה זו, ריב"ל אומר ט''ו שיר המעלות שבס' תהלים, מ"ט לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל, דיש בהם תפלה וכח התחזקות לדורות הגלות, והביא ראי' מהאי קרא לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל, עפימ''ש ק''ז הישמח משה זלל"ה לפרש הפסוק הזה, דיעקב רומז על בחי' הגלות וכביכול הבוי''ת עמו אנכי בצרה, כי היו''ד אות משמו ית', ועקב הוא לשון שפלות וכו', ור''ל שגם בשפלותנו בגלות ד' אתנו, והיינו לולי ד' שהי' לנו אף בהגלות, יאמר נא ישראל ולא יעקב כמו שהוא באברהם, שאמרו כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ע''כ, ועד''ז כל אלו ט''ו שיר המעלות הם תפלה על דורות הגלות, ורשב"נ אמר כל ס' תהלים הי' אומר, שיש בכולו כח התחזקות ותפלה לדורות הגלות והשיגה יע"א בנבואה אלא שלא נתגלה עד שבא דוד, אבל יע"א כבר השיגם והכין כח זה לדורות הגלות, שעי''ז יתקיימו ישראל ויושעו מצרותיהם.

וידר יעקב נדר לד' וגו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, דקדק בכלי יקר ז"ל דהול''ל ונתן לי לחם ובגד, וכי ס''ד שילבש הלחם ויאכל הבגד, ונל''פ דהנה נמצא לפעמים אשר יש לאדם עושר ונכסים ונאבד ממנו שלא בטובתו, והוא מסיבת רחמיו ית' עליו שנתחייב עונש בב"ד של מעלה, והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו ריחם על נפשו וגופו, ופורע מאתו ממונו והונו (כמבואר בתיקוני זוה"ק אית מאן דפרע בממונו ואית מאן דפרע בגופו ח''ו) ואמרז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, ומעתה אם גם יראה האדם שהשם יתברך השפיע לו שפע ברכה ועושר, מכל מקום אינו בטוח עליהם שיהנה מהם, כי מי יודע אם אינו על כוונה זו כדי לפרוע ממנו תמורת נפשו וגופו, וליקח אותם כופר לנפשו, והגם שבאמת גם זה לטובתו, מכל מקום יותר טוב הי' שיתקיים בידו ליהנות מהם, אבל גם זו לטובה כי על כל פנים ניצול גופו ונפשו וכל אשר לו יתן האדם בעד נפשו. ואולי זה הי' כוונת יע''א ע''ה בנדרו שאמר ונתן לי לחם לאכול, לשלול שלא יהי' לו הלחם כדי ליתן אותם כופר נפשו, רק יתקיים בידו לאכול וליהנות ממנו וכן הבגד יתקיים בידו ללבוש.

באופן אחר אפ''ל בהקדם דברי המדרש רבה (ר"פ זו) רשב''נ פתח אשא עיני אל ההרים (תהלים קכ"א) אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני, מאין יבוא עזרי, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב בי' ויקח העבד עשרה גמלים וגו', ואני לא נזם א' ולא צמיד א' וגו', חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי, ח"ו לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ וכו', והמדרש הזה אומר דרשוני, דלא יצוייר שהי' יעאע''ה אובד בטחונו מהשי"ת אפי' על רגע א', ומה זה חזר ואמר מה אנא מוביד סברי וכו', ומתחילה מאי קסבר, גם צ''ב מ''ש אשא עיני אל ההורים למלפני וכו', ומה ענין זה אל דאגתו בשביל הממון, וכי למד מאבותיו מידה זו ואין זה מדרך השלימים, ומציע להלן בפ' ויחי עה''פ אשר כריתי לי, פירש''י ז''ל נטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה, הרי שלא היו הכסף והזהב חשובין בעיניו לכלום בערך עבודת השי"ת, ואיך יצוייר שדאג כ''כ בשביל חסרון הממון, עד שחזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי.

ב) גם צ''ב מ''ד בגמ' חולין (צ"א ע"א) ויותר יעקב לבדו אמר ר' אלעזר שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכ''כ למה לפי שאין פושטין ידיהם בגזל, והוא תמוה דאין זה מדרך השלימים שיחפצו בחביבות חפצי עוה''ז, ומה גם יותר מגופם, גם ראוי להבין מה שמייחד להם שבח זה שאין פושטין ידיהם בגזל, ומידה זו נוהגת גם בשאר אנשים כשירים, שאינם במדריגת צדיקים.

ג) וכעין סתירה זו מצינו (בפ' לך) שאמר אאע"ה למלך סדום, אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו', ולשרה אמר אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך פירש"י יתנו לי מתנות, ולא עוד אלא שהקדים המתנות למאמר וחיתה נפשי שהוא העיקר.

ויתבאר הענין בהקדם דברי ק''ז הייטב לב זלה"ה (הו''ד לעיל) לפרש הפסוק כי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' ותו''ד כי נודע לרבים שתכלית האדם לברר הטוב מהרע והאוכל מתוך הפסולת, היינו נצה''ק שבכל דבר השייך לשורש נשמתו וכו', ע"ד שפירשו רעבים גם צמאים (לאותו מאכל או משקה) נפשם בהם תתעטף, מפני שמעוטף בו ניצה"ק משורש נפשו, ולכן יחפוץ בו להעלותו למעלה, וכמו''כ בעניני משא ומתן, כל אחד עוסק במסחר החביב לו, וטעם הדבר כי יש בו ניצה"ק של נפשו, ולכן יחפוץ בו, כי בעסקו בו כדת של תורה וכו', אז יעלה הניצה"ק שבו לשורשו עיי"ש באריכות.

ועד"ז יתבאר במאמה''כ שאמר אאע''ה למען ייטב לי בעבורך יתנו לי מתנות, שהרגיש א"א בגודל קדושתו שיש באותו הרכוש ניצה"ק משורש נשמתו, ואליהם הו' כוסף ומתאוה, כידוע שהי' במצרים הרבה ניצה''ק בשבי', ולטעם זה ירדו שם ישראל בגלות להעלותם, וזה הי' הבטחת הבוב"ה ואח''כ יצאו ברכוש גדול היינו הניצה"ק, וכמו''כ האמור באברהם ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, כל אלה הי' טמון בהם ניצה"ק שרשי נשמות ישראל, וע''כ הי' א''א ע"ה כוסף ומתאוה עליהם, וא"ש שהקדים לקיחת המתנות למאמר וחיתה נפשי בגללך, שהיא סיבת החיות וע"ד שפי' בעשטה"ק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על מוצא פי ד' יחי' האדם, היינו הניצה"ק שבהמאכל בזה יחי' האדם והוא סיבת חיותו, משא"כ ברכוש סדום שהי' ריק ופנוי מבחי' הקדושה והניצה''ק, וסופו מוכיח שנתהפך ואבד זכרו, ואלמלא הי' בה ניצה''ק הי' נשאר החלק ההוא, כמו שנשארו ונמלטו בנות לוט לטעם הפרידות, להוציא בחינה הקדושה הטמון בהם, ועל שהי' ריק ופנוי מבחינה קדושה, ע"כ אמר אאע"ה אם אקח מכל אשר לך, שלא חפץ בחפצי עוה''ז כלל אם אין בהם מבחינה הקדושה, וזהו טעם אומרם צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם, היינו ממונם דייקא שיש בהם ניצה''ק משורש נשמתם, זהו חביבה עליהם יותר מגופם, מפני שיש בו חלק מבחינת נפשם ושורש נשמתם והטעם מפני שאין פושטין ידיהם בגזל, ר''ל כי אם במה שהוא חלקם ומשורש נשמתם וע''כ הוא חביב עליהם מאד, וראוי שתהא חלקי הנפש חביבה מחלקי הגוף, וע''כ חזר יע"א על פכין קטנים והסתכן בנפשו עבורם, על שהרגיש בהם מחלקי נפשו ונשמתו, משא''כ הרכוש שנתן לעשו ואמר אין נכסי חו''ל כדאי לי, הכיר בהם שהם ריק ופנוי מחלקי הקדושה, ע"כ היו נבזים בעיניו ולא הי' חפץ בהם.

ובזה יתבאר דברי המדרש הנ''ל אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני, ר"ל שמאבוה''ק למד מידה זו, להיות חביב בעיניו ממונו דייקא שיש בו ניצה"ק משורש נשמתו, וכן באליעזר כשהלך להביא את רבקה מה כתיב בי' וכל טוב אדוניו בידו, וחפציו של אאע"ה היו מלאים קדושה וניצה"ק, אני אין בידי לא נזם א' ולא צמיד א' מהרכוש שקבלתי מאבותי, שרדף אליפז ולקח הכל, ומעתה מאין יבוא עזרי לתקן ולהעלות ניצה"ק משרשי נשמתי, ולטעם זה הי' דואג על חסרון הרכוש, כי הצדיקים חביב עליהם ממונם דייקא, לטעם בחינת הקדושה הטמון בהם משורש נפשם, חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, שגם בעניני עבדות הבוית"ש אחר שישתדל האדם בכל מה שביכלתו, צריך להיות בוטח בד' שיעזרהו לגמור ולהשלים עבודתו ע"צ התקון ובשלימות, ועד"ז בטח יע"א בהקב"ה שיעזרהו ויזכהו ברכוש אחר בבחי' יש מאין אף שאין לו עכשיו כלום, וע"ד שפי' בס' אפיקי יהודא דמ"ש בזוה"ק ברכתא לא אשתכח בפתורא דקניא, וצריך שיהי' חלות הברכה יש מיש וכמ"ש אלישע מה יש ליכי בבית, זה אינו רק אם הנס נעשה ע''י שליח, אבל הברכה הבאה מאתו ית' אין חילוק ויוכל להיות אף מאין. וז"ש עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, שכן הי' בבריאת שמים וארץ, שהוציא הקב''ה מאפס המוחלט תקון השליחות, ועד"ז בטח יע"א שיהי' עזרתו מעם ד' ע"ד יש מאין, ועד"ז הי' בקשתו בתפילתו ונתן "לי" לחם לאכול ובגד ללבוש, שיהי' מנת חלקי וגורלי, כי הצדיקים חביב עליהם ממונם דייקא, על שיש בהם חלקי נשמתם כנ"ל. ודייק לומר לאכול וללבוש ע''ד שפי' בעשעה"ק רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, כי זהו תכלית הרצון אצל הצדיקים באכילה ולבישה וכדומה, להעלות ניצה"ק משרשי נשמתם כנ''ל.

וידר יעקב נדר לאמר אם יהי' אלקים עמדי וגו' במד"ר כתיב (תהלים ס"ו) אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, א"ר יצחק הבבלי ודבר פי בצר לי שנדר מצוה בעת צרתו, מהו לאמר, לאמר לדורות כדי שיהיו נודרים בעת צרתן, והקשה ק"ז הישמח משה זלה''ה אמאי צריך קרא ללמוד לדורות, למה לא נליף מיעקב, כמו בשאר מילי דגמרינן מן האבות אף דלא כתיב בהו לאמר, ואפ''ל עפי"מ שפרשתי דברי המד''ר (ר"פ מטות) אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפי' באמת, אין אתה רשאי להשבע בשמי אלא א''כ יהי' בך כל המדות האלו, את ד' אלקיך תירא, שתהא כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם איוב ויוסף וכו', ולכאורה טעמא בעי מדוע בהני דוקא התירה התוה"ק לישבע, וממנ"פ אם הותר לישבע באמת יהא מותר לכל, ואם לאו מדוע הותרה להנהו דוקא, ויתבאר עפי''ד ק''ז הישמח משה זלה''ה (בפ' יתרו) לפרש אמרם ז"ל (ברכות דף ל"ו) בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות כדי לפוטרן מן המעשר, וביאר הוא ז"ל דאלו ואלו כוונתן לשמים וללמד זכות על האחרונים, דבאמת נתנו מעשר ועשו רק לפטור, כי היכי דלהוי כאינו מצוה ועושה, שמצד הסברא אינו מצוה ועושה עדיף, דמ"ש מצוה ועושה עדיף הוא משום דמגרי בי' יצה''ר, וידוע דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, א''כ בהראשונים דהיו גדולים, א''כ מצוה ועושה חשיב, ע''כ הכניסו דרך טרקסמון, ובדורות האחרונים דיצה"ר קליש א''כ אינו מצוה ועושה חשוב לכך הכניסו דרך גגות עכת"ד ז''ל, ואפ"ל עוד עפ''י דרכו באופן אחר קצת דדורות הראשונים אף דיצרן הי' תקיף לפי גדולתן, מ"מ הי' כח התגברותן חזק מאוד, ע''כ הכניסו א''ע לחיוב להיות כמצוה ועושה להגדיל פעולת המצוה, ואף שעי''ז יהי' התגרות היצה''ר עזה וקשה יותר, אבל לפום צערא אגרא, ולעומת זה יהי' בחי' עבודתם חשובה ומעולה יותר, אבל לדורות האחרונים יש חשש סכנה בדבר אם יכניסו א"ע לגדר החיוב כמצוה ועושה ויגדילו גירוי היצה"ר עליהם, פן לא יהי' בכוחם להתגבר ולעמוד נגדו, ע''כ בחרו בדרך אינו מצוה ועושה דעדיף בצד מה ואין בו סכנתא.

ועד"ז יתבאר לעניננו דהנה איסור השבועה חמורה מאוד, ואמרו רז''ל שנזדעזע כל העולם כולו על לא תשא, ולצד חומר איסורו התגרות היצה"ר גדלה עלי' עד מאוד, נמצא דהנשבע מגרי יצה"ר בנפשי', ולא הותר לעשות כן כ"א לדורות ראשונים שהי' כח התגברותן חזקה לעמוד ולהתגבר נגד יצרן, ואולי דמה"ט נשבעין לקיים את המצוה דבלא''ה מצוה ועושה, אבל בדבר הרשות שאינו מצו' עלי', וע''י השבועה נעשה מצוה ועומד באיסור השבועה לקיימה, לא התירה התוה''ק דבר זה כ"א למי שיש בו כל המדות האלו, כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם איוב ויוסף, ולפי בחינתם מצוה ועושה עדיף, משא"כ לאחר קרוב להפסד מלשכר פן יכשל ולא יקיים לצד התגברות הקשה דמגרי יצה''ר בנפשי' ע''י שבועתו, ולפי''ז אף דאנו למדין כל מילי מהאבוה"ק אף דלא כתיב בהו לאמר, אולם דבר זה לנדור נדר בעת צרה, הי' הסברא נותנת דא"א למילף מינייהו כלל דלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, ולא הורשה לנו להגדיל גירוי היצה"ר פן לא נוכל לעמוד בו, ע''כ הוצרך הכתוב להורות במלת לאמר דמיותר שזהו לימוד לדורות שיהיו נודרים בעת צרתן, דבאמת יע"א לעצמו לא הי' צורך לנדר, כי הי' בידו לקיים מצות מעשר שנדר ליתן מיד, אלא שכל מעשה אבוה"ק הי' להורות דרך לבניהם, שאם יהיו ישראל בעת צרה ר"ל, ולא יהי' בידם יכולת לעשות ולקיים המצוה מיד, יקבלו ע"ע בתורת נדר על זמן שירחיב ד' את גבולם יקיימו את המצוה בשלימות, והשי"ת יענה אותם בעת צרה ויושיעם ע"ש העתיד, ויע"א הכין כח זה לדורות ישראל שיהיו נענים בזכות העתיד, וזהו לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה וזהו טעם וידר יעקב נדר לאמר לדורות, שהתקין עצה לדורות שינצלו מן הצרה ע"י קבלתם לעשות מצוה, ויושיעם הקב"ה ע"ש העתיד.

ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ד' לי לאלקים, פירש"י שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף שלא ימצא פסול בזרעי וכו', דקדק האוהחה"ק וז''ל ואין אני יודע היכן רמוז דבר זה באומרו והי' ד' לי לאלקים וגו'.

ב) במדרש תנחומא ובפסיקתא והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, א"ר ברכי' וכו' מלמד שהראהו הקב''ה ליע"א שרה של בבל עולה ויורד ושל מדי עולה ויורד וכו', ושל אדום עולה ויורד, א"ל הקב"ה ליעקב יעקב למה אין אתה עולה, באותה שעה נתיירא יע"א ואמר כשם שיש לאלו ירידה כך אני יש לי ירידה, א''ל הקב"ה אם אתה עולה אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה, ר"ש בן יוסינה הי' דורש (תהלים ע''ח) בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו, א''ל הקב"ה אלו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת הרי בניך משתעבדין בהללו ד' מלכיות בעוה''ז וכו', א''ל יכול לעולם, א''ל אל תירא עבדי יעקב אל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים וכו' עכ''ד המדרש, יל''ד בה טובא איך יתכן לומר על יע"א שהי' ח''ו חסר האמנה בו ית', וצ''ב אמרם לא האמין ולא עלה. גם איך דרש ר"ש הפסוק בכל זאת חטאו עוד וגו' על יעקב אבינו, הלא הקרא בדור המדבר משתעי בענין השליו, ואף אלקים עלה בהם וגו' בכל זאת חטאו עוד וגו' ויעקב מאן דכר שמי' בפסוק זה, גם מדוע תלה גזירת הגלות באמונת יע''א, דמסיים שא''ל הקב"ה אלו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם אלא הואיל ולא האמנת הרי בניך משתעבדין וכו', הלא הגלות כבר הי' נגזר עליהם שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים ידוע תדע כי גר יהי' זרעך וגו', וגם גזירת שאר הגלויות הי' הכרח כמבואר בפסוקים שע''י החטא נתחייבו חובת גלות, וכמו שביאר האור החיים הקדוש בפ' בחקותי שהגלות הוא הכרח, א''כ איך אפ''ל שהי' זה תלוי בעלייתו של יע"א.

והנ"ל בהקדם דברי האוהחה"ק (בפ' קרח) עה''כ ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וגו', וז"ל ולרז''ל שאמרו טעם שהזכיר הכתוב זכרון מולידיו, וז''ל קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר שהרתיח את העולם כצהרים, בן קהת שקיהה שיני מולידיו, בן לוי שנעשה לוי' לגיהנם, ולחשוב גם בן יעקב שעקב עצמו לגיהנם, יעקב בקש רחמים וכו' ע''כ, ובעיני יפלא למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים, ולא די זה אלא שמקשה בעל הדרשה ולחשוב בן יעקב וכו', אשר לא נכון להזכיר שם מבחר האבות בדרך זה וכו', ולהאיר אור תורה וכו' דע כי כשברא ד' את האדם, ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה, וכשחטא ונפגם, נפגמו כל הנשמות שהי' תלוי בו, וכל שיצאו ממנו פגומים היו עד שיצאת נפש אברהם אבינו ונתלבנה וכו', יצאת נשמת יצחק וכו' יצאת נשמת יעקב בלא שום דופי וכו', נמצינו אומרים שהאילן הוא יעקב ויצאו ממנו י"ב ענפים, ואחד מהם הוא לוי, ענף זה העניף ג' ענפים גרשון קהת ומררי, וקהת העניף ד' ענפים עמרם יצהר חברון ועוזיאל, וענפי יצהר הוא קרח, והנה כשבא קרח להחליף ענפי הקדושה וכו' נפגמו ענפי הקדושה שבשורש נשמתו שהיו כולן לשבח, והתחיל ממטה למעלה בראשונה הענף עצמו שהוא קרח, בתחלה הי' נקרא קרח טהור בן יצהר שהי' מאיר לעולם וכו', ועכשיו הענף עצמו שנקרא קרח נפגם ועשה בו קרחה, ולא ענפו לבד אלא גם שורש הענף שבא ממנו שהוא יצהר נהפך לרעה וכו', ולא שורש אחד לבד אלא וכו', גם שורש הענף שיצא מיעקב, שורש של נפש קרח אשר שם נעקרה וכו', והוא מה ששאל השואל ולחשוב בן יעקב וכו', ותירץ לפי שהתפלל על עצמו וכו' שסובר שיש לו חלק לעוה"ב, וזו היתה תפלתו של יעקב שלא יגיע כח החטא עד עיקר השורש שביעקב, ולא ינתק חבל הכסף מעיקרא ויש תקוה לאחריתם, והוא מאמר התנא עליהם אמר הכתוב מוריד שאול ויעל, וראיתי לדקדק אומרו ויעל ולא אמר ומעלה וכו', אכן נתכוון לומר דברי התנא עצמו, שעל עדת קרח הוא מדבר, לזה אמר ויעל פי' כבר העלה אותם קודם שהורידם, שהרי קדמה תפלת יעקב לירידתם, ומאז נכתבו בספר העלי' עכלה"ק. המורם מזה שעד שלא הגיע הפגם בשורש האבות עדיין יש תקנה להעלותם, וכמ''ש האוהחה"ק בעדת קרח שע''י שקדמה תפלת יעקב לירידתם, מאז נכתבו בספר העלי' כנ''ל, ובזה יובן דברי המדרש הנ''ל, שהראה הקב"ה ליעקב אבינו במראה הסולם שרה של בבל עולה ויורד וכן של מדי ושל אדום, והשיג יע"א עתידות הגלות שע''י שיחטאו בניו יתחייבו חובת גלות, ע"כ הי' מתיירא פן יגיע כח הקלקול עד עיקר השורש שביעקב, וז"ש כשם שיש לאלו ירידה כך אני יש לי ירידה, היינו שהירידה יהי' נוגע בשורש האבות, ואין תקנה ח"ו לאחריתם, א''ל הקב''ה אם אתה עולה אין לך ירידה, ר''ל שאם יהי' בכוחך להעלותם ולמנוע הגעת קלקולם עד השורש אז אין לך ירידה, ויהי' בזה כח הגנה והצלה גם לדורות הגלות להעלותם עמך, וקאמר המדרש ולא האמין ולא עלה, ואין הכוונה על יע"א חלילה שלא האמין, אלא שמחסרון האמונה של דורות הגלות הגיע הפגם עד שורש האבות להיות נקרא על שמו, וכמ''ש בגמרא גבי קרח ולחשוב גם בן יעקב לטעם זה כנ''ל באוהחה''ק, והשיג יע"א פגם האמונה של דורות העתידית ומה"ט לא עלה ר''ל לא העלה שורשם כי הכביד קלקולם ולא ראה להם תקנת וזה שדורש ר''ש בן יוסינה במאמה''כ (תהלים ע''ח) בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו, דקאי על ישראל ולא על יעקב, אלא ע"י שפגמו ישראל בחסרון האמונה רח''ל, הגיע קלקול פגם זה בשורש האבות, ועי''ז לא הי' יעקב אבינו עולה ר"ל מעלה אותם, א''ל הקב"ה אלו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם, היינו אילו היית על הבחי' שתוכל להעלותם, ודייק לומר האמנת על החלק המגיע אליו אל שורש האבות, ואלמלא לא הגיע הקלקול בשורש היית יכול להעלותם ואין לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הכוונה על החלק המגיע אליו, ע"י שהם לא האמינו בנפלאותיו ית' והגיע הקלקול עד השורש, ע''כ בניך משתעבדין בהללו ד' מלכיות בעוה"ז, א''ל יכול לעולם, אמר לו אל תירא עבדי יעקב כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעם מארץ שבים, כי באמת אין זה כ''א באנשים שהגדילו חטאם עד שורש האבות, ועי''ז נעקרו ר''ל משורשם, אבל הכלל ישראל יש להם הבטחה שלא תשכח מפי זרעם ויתקיימו באמונתו ית' ובוודאי יגאלו כשיהי' רצון עליון לגואלם, ולא יהי' להם ירידה עולמית ח"ו אבל יחזרו ויתעלו לעתיד בעת הגאולה בב''א.

ובזה יובן פירש"י עה"פ והי' ד' לי לאלקים עפי"מ שאמרו ז"ל (ילקוט פ' תרומה) דכל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים, והגם שדרשו מלת לי לשמי, נראה דהא והא איתנייהו בי', דמה שהוא לשמו ית' הוא קיים לעולם, וע''ד שפי' ק''ז זלה"ה בייט''ל הפסוק יראת ד' טהורה עומדת לעד, דרק יראת ד' שהיא טהורה עומדת לעד לו ולזרעו אחריו. וזה שפרש''י ז''ל שהתפלל יעקב אבינו והי' ד' לי לאלקים היינו שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, וזה אפשר אם שלא ימצא פסול בזרעו ולא יגיע הפגם אליו אז יחול ד' שמו עליו והי' ד' לי לאלקים לעולם מתחלה ועד סוף, וכן יעזור הבוכ"ע שנהי' דבוקים בדרכי האבות הקדושים ולא נפגום חלילה, ובמהרה נזכה לישועת כל ישראל ושמחתן בקדושה ובטהרה ולהתרוממות קרן התורה וישראל בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

וירא והנה באר בשדה וגו' במד''ר וירא והנה באר זו ביהכנ"ס וכו' כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שומעין את התורה, והאבן גדולה זו יצה''ר, ונאספו שמה כל העדרים זה הצבור, וגללו את האבן שמשם היו שומעין את התורה, והשיבו את האבן וגו' שכיון שהם יוצאים להם, יצה''ר חוזר למקומו עכ"ד המדרש, וצ"ב תועלת כל החזון הזה ליע"א למה, וכבר ידע בי' והשיגו ממעי אמו שהי' מפרכס לצאת לבתי כנסיות ובתי מדרשות וכל ימיו הי' בבית מדרשו של שם ועבר, ובודאי אין כוונת הרמז לפשוטו בלבד, גם ראוי להבין אמרם ז''ל כיון שהם יוצאים משם יצה"ר חוזר למקומו, ואין כלל זה שוה בכל אדם, ויש מי שכובשו גם לאחר צאתו מביהכנ''ס, ויש מי שח"ו נכנס תחתיו אף בעודו בביהכנ"ס וצ"ב הכוונה בזה.

ויתבאר בהקדם דברי הגמ' (מגילה כ''ח ע"ב) א"ר אסי בתי כנסיות שבבל על תנאי הן עשויין, וכתבו התוס' ר''ל כל זמן שהם בטלין דהא חזינן בברייתא וגם האמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן מפני הגשמים וכו', והכא מיירי כשחרב דאז מהני התנאי, ודוקא לאותן שבבבל מהני התנאי, שהרי לעת בא הגואל במהרה בימינו תפקע קדושתן, אבל לאותן שבא''י לא מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם קיימת עכ''ד התוס', והמג"א (בסי' קנ"א ס"ק ט''ו) העתיק דברי התוס' אלו, וכתב דצ''ע ממה דאמרי' שם בסמוך עתידין כל בתי כנסיות שבבבל שיקבעו בא''י, וצ''ל דהתוס' קאי אבחורבנן, דכיון שנחרבו קודם ביאת הגואל לא יקבעו בארן ישראל וצ''ע עכ''ד המג"א, ובנתיב חיים הקשה עליו דמ"מ ניחוש שמא יבנה קודם ביאת הגואל, כדאמר עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש ויתנו לב לבנותה ע''כ קושיתו, ובכלל צ''ב להבי דברי התוס' אלו דמ''ט תפקע קדושתן בביאת הגואל, ואדרבה אז ראוי שיתרבה קדושתן, ומ"ש המג''א לחלק דאותן שנחרבו לא יקבעו בא''י הא גופא טעמא בעי מ"ט לא יקבעו בא''י, ובגמ' אמרו סתמא עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא"י וכו' ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה עאכ"ו, ומה''ת לחלק דאותן שנחרבו לא יקבעו, והרי לטעם הק"ו גם אלו ראויים שיקבעו, גם המג"א ז''ל לא ניחא לי' בתירוצו וסיים בצ"ע עיי"ש.

ולתרץ כל זה נ''ל דהנה לאחר ביאת הגואל ב''ב, לא יכנסו ישראל לא''י מיד, אבל יוליכם הבוי''ת אל מדבר העמים כמאמה''כ (יחזקאל כ' ל"ה) והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים, ופי' המפרשים דשם יהי' הבירור וכתב הראב''ד ז''ל (בפ"ב דעדיות מ''ט) על דברי ר"ע במתני' שם שאמר ובמספר הדורות והוא הקץ שנא' קורא הדורות מראש, ופי' הוא ז''ל כלומר אע''פ שנותן קץ לגלויות ישראל ולשעבוד שלהם בשנים, מ''מ לענין הטובות והנחמות האמורות להם, במספר הדורות הוא תולה, לפי שהוא רואה את הדור שהוא זכאי, ומתגלגל עמהם עד שמגיע לאותו הדור, וכן הי' בשעבוד מצרים אעפ''י שנגאלו בסוף ד' מאות שנה, לא שבו לשבת בארץ עד דורו של יהושע וכו', וכן לימות המשיח וכו' לא יכנסו לא"י מיד, אבל יוליך אותם למדבר העמים, ומפורש כן במד''ר (במדבר פי"א ס"ב) עיי''ש.

ולפי"ז אפ"ל דחילוק זמנים יהי' אחר ביאת הגואל, ומ"ש התוס' לעת בא הגואל תפקע קדושתן של בתהכנ"ס שבבבל שנחרבו קודם ביאת הגואל כמו שפי' המג"א דבריהם ז''ל, אפשר דכוונתם על אותו הזמן שיהיו ישראל במדבר העמים, דכל זמן שישראל בגולה צריך לנהוג בהן כבוד אפי' בחורבנן, ועלו בהם עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש כדי שיתנו לב לבנותה, אבל אחר ביאת הגואל, יתקבצו כל ישראל ממקומות פזוריהם אל מדבר העמים, ויהיו כל המקומות שבחו''ל ריק מישראל, ע''כ תפקע קדושתן לפי שעה, דליתא לטעמא שיתנו לב לבנותה, שלא יהיו ישראל מצויים שם כלל, ובכה"ג לב בי''ד מתנה עליהם שיפקעו מקדושתן - אמנם אחר שיחזרו כל ישראל לעלות לארץ ישראל יתרבה קדושתה, ואז עתידין כל בתהכנ"ס שבחו''ל שיקבעו בא''י, ואף אותן שכבר נחרבו, כי אז יתרבה גבול הקדושה ויחזרו לקדושתן, ק"ו מתבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה יהיו נקבעים בארץ ישראל, ק"ו לבתהכנ"ס שמרביצין בהם תורה עאכ''ו, ומעתה כל דרז''ל קיימין שעתידין שיקבעו בא''י בזמן שיהיו שם ישראל, ומ"ש יפקע קדושתן יהי' בזמן שיתעכבו ישראל במדבר העמים.

ועד"ז אפ''ל דברי המדרש הנ''ל וירא והנה באר בשדה זו בהכנ"ס וכו', ונרמז לו על זמן הגלות שלא יהי' ביהמ"ק ועבודה וקרבנות, כ"א קדושת בהכנ''ס ותורה ותפלה במקום קרבנות, וז"ש והאבן גדולה זו יצה''ר, וגללו את האבן שמשם היו שומעין את התורה, וע''י התורה נעקר היצה''ר מלבם, וכל זה רק בזמן שיש עליהם קדושה, אבל כיון שהם יוצאים להם יצה"ר חוזר למקומו, ר"ל לאחר יציאתם מן הגלות ישארו מקומות אלו רקים מישראל, ואז יפקע קדושתן לפי שעה כמ"ש התוס', ויצה"ר חוזר למקומו שלא יהי' בהם כח הגנה להבריח היצה"ר.

או אפ''ל לאידך גיסא דלעתיד יתהפך היצה''ר לטוב גמור ויחזור אל הקדושה ואף שאמרז''ל שעתיד הקב''ה להעבירו מן העולם ולשחטו, תרווייהו אמת וע''ד שכתב הרמ''ע מפאנו זלה''ה לפרש הפסוק יבשו ויבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו, וידעו כי אתה ד' שמך לבדך עליון על כל הארץ, דלכאורה אם יאבדו איך ידעו כי אתה ד' שמך לבדך, אמנם רק חלק הרע שבהם יאבד, אבל הניצה"ק המחי' אותם ישארו נצחי ויפרדו מן הרע, ועליהם אמר וידעו כי אתה ד' שמך לבדך, ועד''ז גם ביצה''ר שהוא בעצם מלאך קדוש, אלא שיש בו גם חלק המסית ומדיח, שכן נברא שיהי' בו בחי' הרע לנסות בנ"א, ולע''ל יעבירו הקב"ה היינו בחי' הרע אשר בו, ויתהפך לטוב גמור שלא יהי' בו רק בחי' הקדושה, ובזה יל''פ סיום דברי המדרש הנ"ל דכל הענין רומז אל הגלות כמ''ש לעיל, וז"ש והאבן גדולה זה יצה''ר, ונאספו שמה כל העדרים זה הצבור וגללו את האבן ע''י כח התורה, וכ''ז בזמן הגלות שיש יצה''ר, אבל אח''כ והשיבו את האבן וגו', שכיון שהם יוצאים להם ר''ל מן הגלות, אז יצה''ר חוזר למקומו, ר''ל למקומו של עולם ולמקור הקדושה, ולא יהי' צורך עוד ללחום כנגדו.

ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי וגו', צ"ב קישור הטעם כי מלאו ימי, ורש''י ז"ל פי' שהרי אני בן פ''ד שנים, ואימתי אעמיד י"ב שבטים, וז"ש ואבואה אלי' והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כך עכ''ל, ועדיין צ"ב דאין זה במשמעות כי מלאו ימי, ועדיין הי''ל להעמיד י"ב שבטים עד מלאות ימיו.

ונל"פ עפי''ד הח"ס זלל"ה (בפ' תבוא) עה''פ והותירך ד' לטובה בפרי בטנך וז"ל י''ל עפי''ד הרמב''ם שכתב לבנו אשרי אדם שחתם ימיו במהרה, שלכל אדם יש קצבה מה הוא צריך לתקן בתורה ובמצות, ומי שגמר הקצבה ההוא השלים ימיו, אמנם היינו אם הוא לעצמו, אבל אם יש לו בנים או אחרים הפועל עליהם להטיבם, אז אין קצבה לזה, וע''ז והותירך ד' שיתן לך מותרות חיים לטובה, בפרי בטנך כדי שתוכל לפעול עליהם עכ''ל. ובזה יל''פ לדרכינו שאמר יע"א הבה את אשתי כי מלאו ימי, ר"ל כבר השלמתי העבודה המוטל עלי לתקן, ולפי''ז כבר נשלמו ימי בעוה"ז, וניתן לי מן השמים מותרות חיים לטובה רק בשביל להעמיד י"ב שבטים, וזהו טעם טענתו הבה את אשתי כי מלאו ימי, וז''ש רש''י ז''ל אלא להוליד תולדות אמר כך, שזהו תכלית חיותו וקיומו בעוה''ז והוכרח לומר כן, כי זהו עיקר טעם טענתו.

ועפי''ז נל''פ הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב וגו' ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי וגו' ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה, וצ"ב מ''ש ואם אין מתה אנכי, גם יש להבין תשובת יעקב אבינו התחת אלקים אנכי, גם צ"ב מ"ש אשר מנע ממך פרי בטן ופרש''י אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני, ולכאורה אין זה טענה מספקת, דמ''מ הי''ל להתפלל עבורה, גם צריך להבין מדוע נתנה את בלהה שפחתה לו לאשה, ומה טעם ואבנה גם אנכי ממנה, ויתבאר עפ"י דרכינו הנ''ל כי רחל אמנו כבר השלימה את נפשה בתומ''צ בקדושה ובטהרה, ולפי''ז כבר נשלמו ימי' וחתמו, וניתן לה תוס' חיים רק בשביל להעמיד תולדות וז"ש הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, שאלולי הבנים אין לי עוד שנות חיים בעוה''ז.

או אפשר לפרש בהקדם דברי רז''ל (ברכות ה' ע''א) לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה''ר שנאמר רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו', אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו', אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה וכו', וכבר תמהו למה זה יהי' בושש לדחות יצה''ר מעליו, וכל רגע פסידא דלא הדר, יאחז תיכף דרכו להזכיר יום המיתה שהוא נצחון ברור, אך האמת הוא שעיקר התכלית והתועלת לגרש היצה"ר בלימוד התוה''ק דייקא ומי שהוא נעדר וריק מהתורה בעכ''ח צריך לזכור יום המיתה שבזה ינצחו ליצה"ר, ובספה''ק יערות דבש (דרוש א') כתב לפרש בזה אמרם ז''ל (ברכות י''ז) נשים במה זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן וכו', והדבר תמוה הלא הם בני מצות כאנשים, זולת מעט מצות שהזמן גרמא נשים פטורות. ואין לך מצוה ומצוה שלא תביא את האדם לידי שלימות וכו', וא''כ מה מקום לשאלה זו נשים במה זכיין, אבל באמת פירושו כך, כי כבר נודע כי היצה"ר הוא מלך על כל בני שחץ וצריך עזר מן השמים לנצחו, וללחום עמו מלחמת מצוה, ולימוד התוה"ק הוא המסייעו בהלחמו ביום קרב לעמוד נגד היצה"ר ולנצחו, אבל מי שהוא נעדר מהתורה קשה לו לעמוד נגד היצה''ר וכו', ומי שאין בידו חרב וחנית איך ילחום עם איש גבור מלחמה, ובלשון תלמוד זוכה הוא מלשון נצחון, כמאמרם בהא זכיתי לבני מערבא וכהנה בש"ס טובא, וזהו שאלת הגמ' נשים במה זכיין, ר"ל במה מנצחין ליצה"ר, כי עיקר השלימות לנצח ליצה"ר רק בתורה ונשים לאו בני תורה נינהו, ועל זה משני כי מסייעים לגברייהו ללמוד והן יושבות ומתעגנות להמתינם, וכן מדריכים בניהם לתורה, ה"ה נחשב להם כאלו לומדים את התורה, וכח התורה מסייע להם ללחום עם היצה"ר עכת"ד. וזה שטענה רחל ליעקב הבה לי בנים וע"י שאדריכם לתורה ולמצות השי"ת יהי' לי כלי קרב ללחום ולנצח את היצה"ר, ואם אין מתה אנכי, כי אלולא זאת אין לי עצה אחרת רק להזכיר יום המיתה ולנצח בזה את היצה''ר, ואין זה דרך השלימות כאמרם ז"ל.

הדרן לדרכינו הראשון שהקב''ה מוסיף שנות חיים לצדיקים שכבר השלימו עבודתם ושנות חייהם, בשביל להדריך בניהם לתורה או בשביל לסייע לאחרים לעבודת השי"ת, וז"פ הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי כנ''ל, אמנם הלא בגמרא הנ''ל מבואר שהנשים זוכות גם באתנויי גברייהו בי רבנן, וא"כ אף שאין לה בנים מ"מ ע''י שיעקב אבינו עוסק בתורה, גם היא יש לה זכות בלימוד תורתו, אך היא סברה שיע"א כבר השלים את עצמו, ואין לה תוס' חיים במה שמסייע לו לעבודת השם, וא''כ אין לה עצה אחרת רק הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, ועל זה השיב יעקב אבינו התחת אלקים אנכי, הלא גם אנכי עדיין לא השלמתי א''ע וממילא יש לך זכות ע''י השלמתי בעבודת השי"ת, ועוד אשר מנע ממך פרי בטן אבל אני יש לי בנים מלאה, ותוכל לצאת בבניה, ע"י אקרויי בני' לבי כנישתא ודי לך בזה, אבל היא השיבה הלא בניו משל לאה היא תזכה על ידיהם דגם לאה צדיקת כמוה, ואין צורך להם שהיא תדריך בני' של לאה אחותה, וע''כ הנה אמתי בלהה בא אלי' ותלד על ברכי וגו', דהשפחות לא הי' במדרגה גדולה כמו האמהות ועל כן יש מקום להיטיב בהדרכת בניה, ועל ידי זה ואבנה גם אנכי ממנה שאגדל בניה ואוליכם לבית המדרש, ועל ידי זה אבנה גם אנכי ולא אצטרך לזה שמתה אנכי לב' הפירושים הנ''ל, כי עוד יש לה לפעול בעוה''ז לגדל את בני בלהה גם תזכה לנצח את היצה"ר ע"י אקרויי בני' לבי כנישתא.

במדרש הובא בקדויו''ט לכ''ק אבא מרי זלל"ה. כל זמן שהי' יעקב בבית לבן לא שמר אלא שבת עכ''ד המדרש והוא תמוה דלא יעלה על הדעת שיעקב לא שמר בבית לבן כל המצות, ורש"י ז''ל כתב להלן (ר''פ וישלח) עם לבן גרתי ותרי''ג מצות שמרתי.

ונל"פ בהקדם דברי הירושלמי הביאו התוס' ר"פ מקום שנהגו (פסחים נ' ע''א) דטעם איסור עשיית מלאכה בע''פ, משום דזמן הקרבת פסח מחצות ואילך, ואף יחיד בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור בעשיית מלאכה וכו' ופריך א"כ קרבן תמיד שהוא לכל ישראל, וקרב בכל יום יהי' בכל יום אסור בעשיית מלאכה, ומשני שאני תמיד שהתורה הוציא מן הכלל, דכתיב ואספת דגנך ואם כל ישראל יושבים ובטלים מי יאסוף להם דגן, ומשמע התם דמדאורייתא אסור עכ''ל, נמצאנו למדין דבאמת הי' ראוי לאסור המלאכה בכל יום מחמת הקרבת תמידין והא דשרי היינו משום דלא אפשר דמי יאסוף דגן,

ונקדים דברי הגמ' ברכות (דף ל''ה ע''ב) רשב''י אומר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, דכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין עושין רצש''מ מלאכתן נעשית ע"י עצמן דכתיב ואספת דגנך, והקשה המהרש''א ז''ל איך מתוקם האי קרא באין עושין רצש''מ, הא מפורש בי' והי' אם שמוע וי''ל בזה כדברי התוס' שם דאיירי בעושים אבל אין עושים כ''כ דאינם צדיקים גמורים וכו', מדכתיב בהך פרשה בכל לבבכם ובכל נפשכם, ולא כתיב נמי ובכל מאדכם, כדכתיב בפרשת שמע ובכל מאדך, משמע לי' דאיירי הכא באינם צדיקים גמורים וכו', ובאמת מבואר כן במדרש תנחומא ר''פ נח וז''ל: ובפרשה שני' כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב ובכל מאדכם, ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע''פ לפי שיש בה צער גדול וכו', הרי מבואר כדברי התוס' והמהרש''א דפ' שני' מיירי באינם צדיקים גמורים ומה"ט לא כתיב ובכל מאדכם, אבל בצדיקים גמורים יתקיים הבטחת ועמדו זרים ורעו צאנכם, ומלאכתן יהי' נעשית ע''י אחרים, ואף שפסוק זה נאמר על לע"ל שיהי' זמן השלימות, סובר רשב''י דצדיקים גמורים שעושין רצש''מ בשלימות, יכולים להגיע גם בזמן הזה לאותו המדרגה שיהי' לע''ל. וכתב ק"ז היש"מ זלל"ה (בפ' ויקהל) דלפי"ז לע"ל כי תמלא הארץ דעה ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ונהי' צדיקים גמורים יהי' מלאכתינו נעשית ע''י אחרים, ועל אותו זמן נאמר ועמדו זרים וגו', וכיון שכן אז בדין הוא שנהי' אסורים במלאכה, כיון שיבנה המקדש ונקריב תמידין בכל יום, ואפשר להמלאכה להעשות ע''י אחרים, וע''כ יהי' יום שכולו שבת כיון שנהי' אסורים במלאכה עכ''ל.

והנה בדברות הראשונות כתיב זכור את יום השבת לקדשו ובדברות אחרונות כתיב שמור וגו' ואמרו חכז''ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, אמנם עכ''ז טעמא בעי מדוע כתיב בראשונה זכור ובאחרונה שמור, ובכלי יקר כתב הטעם כי דברות הראשונות נאמרו בלשון אשר השמיע ד' לכל האומות וכו' כי רצה הקב"ה שגם המה יקבלו את התורה, וע''כ נאמרו באותו ענין שלא ימצאו האומות פ''פ לטעון ולערער עליהם בשום צד, ולזה נאמר בראשונה זכור ולא רצה לומר שמור, כדי שלא יאמרו האומות איך הוא מצוה אותנו על השמירה מכל מלאכה, הלא כבר נאמר לבני נח יום ולילה לא ישבותו ורז''ל למדו מכאן גוי ששבת חייב מיתה, ע''כ נאמר זכור את יום השבת לומר כי אפילו מי שאינו בשמירה, לפחות ישנו בזכירה, כי כל האומות חייבים לזכור את השבת כדי לקבוע בלבם אמונת חידוש העולם וכו', משא"כ בדברות שניות שכבר מיאנו האומות לקבל את התורה, כל אחד מחמת מצות פרטיות שלא רצו בו, אמר הקב''ה שמור את יום השבת שאינה נוהגת רק בישראל עכ''ד בקיצור. ודבריו צ"ב דמאן יימר לן שאם היו האומות מקבלין התורה לא היו יוצאין מדין בני נח שנצטוו ביום ולילה לא ישבותו, דמ"ש רז"ל גוי ששבת חייב מיתה הוא בשביל שלא קבלו את התורה לא יצאו מדין בני נח, אבל אלמלא היו מקבלין את התורה היו יכולים גם הם לשמור את השבת ממלאכה כמו ישראל דנתנה תורה ונתחדשה הלכה.

אך נראה ליתן טעם ע"פ דרכו של הכלי יקר דמצות שמור הוא על שמירה ממלאכה, וזכור נאמר למי שאינו בשמירה נצטוה לכה''פ על הזכירה, דהנה ידוע מדבריהם ז''ל שאצל דברות הראשונות של ישראל לגמרי, וכדאיתא במד"ר (פ' תשא) חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות, חירות מן הגליות חירות ממלאך המות חירות מן היסורין וכו', והיו ישראל אז על הבחינה שיהי' לע"ל בזמן שלימות הגמור עולם התיקון, אלא שאחר חטא העגל חזר ונתקלקל, נמצא שבשעת מ"ת לא הי' שייך לצוות שמור את יום השבת היינו שמירה ממלאכה, כי לא הי' נוהג מלאכה כלל גם בימות החול, כבחי' דלע''ל, ולזה נאמר זכור את יום השבת כי מצות זכירה נוהג גם אצל מי שאינו בשמירה ממלאכה, משא"כ בדברות שניות שכבר חזרו ישראל לקלקולן כמו קודם מ''ת והוצרכו להיות מלאכתן נעשית ע"י עצמן, אמר הקב''ה שמור את יום השבת וצוה אותם על שמירה ממלאכה.

והנה האבות הקדושים בוודאי היו על מדרגת רשב''י שמלאכתן נעשית ע''י אחרים, והם הקריבו תמיד קרבנות בפועל, וודאי שהיו אסורים כל ימות השבוע במלאכה, דהרי ע''פ דין הי' ראוי שכל ישראל יהי' אסורין במלאכה, ורק משום דלא אפשר כמ''ש בירושלמי דמי יאסוף להם הדגן, אבל צדיקים גמורים כהאבות הק' שהי' מלאכתן נעשית ע''י אחרים, היו אסורים בדין לעשות מלאכה בכל יום מפני הקרבת התמידין, אך כל זמן שהי' יעקב אבינו בבית לבן, הי' מוכרח לעשות מלאכה, וכמו שאמר זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאניך, גם הי' לו בזה העבודה ענינים נשגבים להעלות נשמות ישראל כידוע מדברי האר''י הק', וא''כ לא הי' יכול להיות בבחינת שמור כל השבוע שלא לעשות מלאכה כמו שהי' מתנהג בהיותו אצל אביו בא''י, ובבית לבן על כי הי' מוכרח בעשיית מלאכה לא שבת ממלאכה אלא שבת בלבד, ובזה יובן דברי המדרש הנ''ל, כל זמן שהי' יעקב בבית לבן לא שמר אלא שבת, משא"כ בהיותו בא"י אצל אביו הי' שומר ממלאכה כל ימי השבוע, כי הי' על מדרגת מלאכתו נעשית ע''י אחרים, ונאסר בעשיית מלאכה עפ''י דין כמו שיהי' לע"ל.

באופן אחר אפ''ל דברי המדרש הנ''ל, עפימ"ש רש''י ז''ל (בפ' וארא) והוא במד"ר, כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד', אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גילולים, ובודאי אין הכוונה שעיר מלאה גילולים אסור להתפלל בתוכה, דכל זמן שאינו בחדר אחד חשוב כבית בפני עצמו, ומותר לומר דברים שבקדושה, אבל הכוונה שבמקום כזה שליטת החיצונים מצויה יותר בשביל כחות הטומאה הנמצאים שם, ואינו מסוגל לעבוד עבודת הקודש במקום שליטת החיצונים. ועד''ז יתכן שיע''א כל כ' שנה שעבד ללבן הי' עוסק בתורה ותפלה ומצות בשדה, ולא בבית לבן על שהיתה מלאה גילולים, וכל רשותו של לבן הי' מושפע מכחות הטומאה, וכל ימות החול הי' מצוי בשדה לשמור צאנו, ולא בא לבית לבן כ"א בעת ההכרח, ואף אז נמנע מלהתפלל שם ולהזכיר שם ש"ש, לפי שהיתה מלאה גילולים, ובב''ר פ' זו הביאו רש''י ז"ל שוב אל ארץ אבותיך ושם אהי' עמך, אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך, ע"כ. ויע"א בעת שעסק בתורה ותפלה ומצות ומע''ט הי' מייחד יחודים והמשיך עליו השראת השכינה ולא הי' אפשר בבית לבן, ע''כ הי' כל מעשיו ושמירתו בתומ''צ בשדה דייקא, אמנם ביום השבת לא הי' צריך לחוש להכי, כי שביתין ובטלין מסאבין דרחיקין בשבת קודש, ומה''ט נתנה התוה"ק בשבת כי אז אין כח לס''מ לקטרג, וע''כ בשבת קודש לא הי' נמנע יע''א מלעבוד עבודת הקודש אף בבית לבן, כי כל כוחות הטומאה של לבן היו בטלים ממציאות. וז"פ דברי המדרש כל זמן שהי' יעקב "בבית לבן'' דייקא, לא שמר אלא שבת בלבד והכוונה על כל המצות שנמנע מלשומרם בבית לבן, ופעל כל עבודת הקודש בשדה, אלא שבת בלבד לא הי' נמנע מלשומרן אף בבית לבן.

או אפשר לומר בדרך קרוב לזה עפ''י הידוע דכל החיות של האומות וכוחות הס"א ע''י שיונקים מצד הקדושה וזהו קיומם, והנה לא ימלט דאלמלא הי' לבן רואה ומביט בעבודת הקודש ותורתו ותפלתו של יע"א, בודאי הי' נדבק בו איזה בחי' של קדושה, וע"י שיש לו אחיזה בקדושה ניתוסף זכותו ומשתמש בו לרשעתו כדרך הרשעים, וקיי''ל דאסור לקבל מהם צדקה מה"ט כדי שלא יתוסף זכותם משום ביבוש קצירה וגו', ואפשר דלטעם זה הצניע יע"א עבודתו הקודש ממנו, וכל זמן שהי' בבית לבן לא שמר תומ''צ בפרהסיא כ"א בהצנע לכת, שלא ילמד ממנו, אבל בשמירת שבת דנכרי ששבת חייב מיתה, לא הי' נשמר ממנו ושמר את השבת בפרהסיא בבית לבן, דאף אם ילמוד ממנו לא יהי' לו אחיזה בקדושה אם יקיימו, אדרבה לחטא יחשב לו, ועד''ז יתפרש שלא שמר אלא שבת ר"ל ששבת בלבד שמר אף בבית לבן ולמראה עיניו ולא נשמר ממנו, משא''כ בשאר מצות.

או"י עפ''י שיטת הרמב''ן ז''ל שלא שמרו אבוה"ק את התוה"ק כ"א בארץ ישראל, והאריך בזה בפ' אחרי ומשטחיות לשונו שם נראה טעמו כי בחו''ל אין בה טהרה שלימה בעבור המשרתים המושלים עלי', אבל ארץ הנבחרת הוא נחלת ד' מיוחדת לשמו, לא נתן עלי' מן המלאכים קצין שוטר ומושל, וקדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיות לשמו, ואמרו בתוספתא דע''ז ה"ה אומר ושבתי בשלו' אל בית אבי והי' ד' לי לאלקים וכו', כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלקים, אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלקים את''ד ז''ל, ובודאי שהיו האבוה''ק מקיימים כל התורה ומצותי' בפנימיות המחשבה בכל הכוונות השייכים להמצוה אף בעודן בחו"ל, וזהו נחשבת להם כמעשה, ואפשר דבפועל לא קיימוהו בחו"ל, מפני שליטת השרים המושלים בה שהוא בחי' אלהים אחרים, אבל שבת אינו תופס מקום וזמן והוא למעלה מן המקום והזמן היו מקיימים בפועל אף בחו''ל וז''פ כל זמן שהי' יעקב בבית לבן בחו''ל לא שמר בפועל אלא שבת בלבד.

עוד אפ"ל עפימ''ש הבני יששכר זלל"ה על דברי הגמ' נכנסתי למקום וכו', שמלת נכנסתי יתפרש שהכניס מחשבתו וכוונתו למקום ההוא, וכל אדם במקום שמחשבתו שם, גופו בתר רישא גרירא, והרמב''ן ז''ל כתב כן (בחי' למס' עירובין י''ז) לענין ערוב דסברא מדאורייתא הוא, שהרי למ''ד תחומין דאורייתא, התירו חז''ל איסור תחומין ע''י ערוב פת מה''ט, דדעתו ומחשבתו של אדם אחר פתו וע''כ נחשב כאילו שם שביתתו (עיין בדברינו פ' תולדות הארכנו בזה) והנה יע"א הכין כח לכל דורות ישראל וכבש את הדרך לבניו שיתקיימו בגלות ויזכו אל הגאולה, וכל מעשה אבות סימן לבנים בבחי' פועל דמיוני שיתקיים בזרעם כמ''ש הרמב''ן ז''ל ר"פ לך. והנה אמרז''ל אלמלא שמרו ישראל את השבת מיד נגאלין, ע''כ יע''א בעת היותו בבית לבן שהוא פועל דמיוני על הגלות, הי' דעתו ומחשבתו כל ימות השבוע על קדושת השבת להכין כח לגאולתן של ישראל שיהי' בזכות שמירת שבת, ועשה בזה פועל דמיוני וכבש הדרך לפני בניו שיתנהגו בקדושה זו כמוהו ובזכות זה יהיו נגאלין, ועל כי הי' מחשבתו בזה תדיר נחשב כאילו. קיים שמירתו תמיד, וז''פ "כל זמן'' שהי' יעקב בבית לבן לא שמר אלא שבת, ששמירה זו הי' אצלו תדיר כל זמן שהי' בבית לבן, ואף בעת עסקו בשאר המצות לא הסיר דעתו הימנה משא''כ שאר המצות קיימן כ''א בעתו ובזמנו.

עוד אפ''ל עפי''מ דאיתא בכתבי האריז''ל לשמור קדושת השבת ל''ו שעות, ובודאי יע''א כל זמן היותו בביתו וברשות עצמו נזהר בכל החומרות וההידורים כי קיימו האבוה"ק אפי' מילי דרבנן כמארז''ל, ונהג גם בחומרא זו לשמור שבת ל''ו שעות, ואפשר שבבית לבן שהי' שכיר ומשועבד זמנו אליו, לא הי' יכול להוסיף על המחוייב מן הדין כדי שלא לבטל ממלאכת בעה"ב, וע''ד שאמרז''ל בגמ' ברכות (מ"ו ע"א) דפועלים אין מברכין ברכה רביעית בבהמ''ז דלאו דאורייתא הוא, וכן אמרו שם (דף ט''ז ע"א) הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב קורין ק''ש וכו' ואוכלין פתן ואין מברכין לפני' אבל מברכין לאחרי' שתים פרש"י אין מברכין לפני' שאינה מן התורה, אבל מברכין לאחרי' שהיא מן התורה, והגם דאיפסק הלכתא בש''ע (סי' קצ''א ס"ב) דהאידנא לעולם מברכין כל ד' ברכות, שאין דרך בנ"א להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים שיברכו כל ד' ברכות כתקנם, אבל בודאי שהי' לבן הרשע מקפיד בכל מה שאפשר, ויע"א מדתו מדת האמת שלא לשנות מדעת בעה"ב, אפשר דלא נהוג כ''א בעיקר התוס' שחיובו מדאורייתא, ואולי ז"פ דברי המדרש כל זמן שהי' יעקב בבית לבן לא שמר אלא שבת, ולא הי' יכול לנהוג בחומרא דל''ו שעות כמו שהתנהג תמיד בביתו.

ויאמר לבן ליעקב וגו' יש לאל ידי לעשות עמכם רע, ואלקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, דקדקו המפרשים דהרי סתר לבן דברי עצמו, שאמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע, ובתוך כדי דבור אמר שהקב"ה הזהירו אפי' על דיבור רע, וידע לבן שלא יוכל עשות מאומה נגד רצון הבוי''ת, ובאמת נטלה ממנו בחירתו כמשה''כ ולא נתנו אלקים להרע עמדי, גם יל''ד במלת אמש אמר אלי, דמה נפק"מ בהודעת הזמן, גם מלת לאמר צ"ב דלא נאמרה אליו ע"מ שיאמרה לאחרים, כ"א לעצמו בלבד היתה האזהרה.

ואפ"ל בהקדם דברי הנזה"ק בפסוק זה, עפי''מ שהקשה בזוה''ק אהא דכתיב ויבא אלקים אל לבן בחלום הלילה, וכי אותו הרשע הי' כדאי לנבואה וגלוי שכינה, ומתרץ דשם אלהים הוא משותף גם למלאכים ושרים, והא דכתיב ויבא אלהים אל לבן וגו' קאי על השר שלו שהוא נתגלה על לבן והזהירו על יעקב עכת''ד הזוה"ק. אמנם לכאורה זה סותר למאמה''כ פה שאמר לבן אלקי אביכם אמש אמר אלי, משמע שיצא הדיבור מפי ד', שהוא אלקי אבותיו של יעקב ולא שר שלו, אפ''ל דתרווייהו אתנייהו דודאי השר לא מעצמו הזהירו כך, דמה איכפת לי' ביעקב, אלא שהקב''ה צוה לשרו של לבן להתגלות אליו ולהזהירו על יעקב וכו', ולזה אמר ואלהי אביכם אמש אמר אלי לאמר ר''ל אמר למלאך השר שלי לאמר לי עכת''ד הנזה''ק, ואפשר כי בזה הי' נתלה טעותו של לבן, כי השר הזהירו שבשביל טובת עצמו ימנע מלדבר עם יעקב מטוב ועד רע, וז''ש השמר "לך'' מדבר עם יעקב וכו', דבאמת לא הי' יכולת בידו להרע ליעקב בלא"ה, כי לא יעזוב ד' את חסידיו אבל בין כך ובין כך הי' נענש על בחירתי הרע, וע''כ הזהירו שלטובתו ימנע מזה. אבל לבן רוח אחרת הי' בו ופירש את הצווי ע"ד השקר, וע"כ אמר יש לאל ידי לעשות "עמכם'' רע, שלא נצטוותי בשבילכם כ''א לטובתי, וא''כ עדיין הרשות בידי לוותר על תועלתי ולעשות עמכם רע, ואלקי אביכם אמש אמר אלי השמר "לך'' מדבר עם יעקב וכו', ע''כ חשב לצד רשעתו כי לא הי' כוונת הציווי בשביל תועלת יעקב כ''א לטובתו.

או"י דכן דרך הרשעים לומר נשתנו העתים ונחלפו הזמנים, ועוברים בשאט נפש אף על מה שיש ציווי בפירוש לאיסור, בטענה מזוייפת כי לא כימים הראשונים הימים האלה והזמן גרמא, ומעיקרא לא נאמרה הציווי כ"א בהוראת שעה לפי בחי' הזמן של אותה שעה עפ''ל, וכבר כתב הח''ס זלל"ה בצוואתו אל תאמר שנשתנו העתים, יש לנו אב זקן לא נשתנה ולא ישתנה עכ"ד ז''ל, ואפשר דעל דרך זה חשב לבן לפי שטותו שהשם יתברך צוהו רק בהוראת שעה לאותו הזמן בלבד, ובהחלפת הזמן הוחלף הציווי והורשה לו לעשות רע, וזה שאמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע, ואלקי אביכם "אמש'' אמר אלי השמר מדבר עם יעקב וגו' והיום הזה אינו בכלל הציווי.

או''י באופן אחר ולתרץ גם מלת לאמר דמיותר, ויתבאר בהקדם דברי המד''ר בפ' זו עה"פ וידר יעקב נדר לאמר ווג' א''ר יצחק הבבלי שנדר מצוה בעת צרתו, מהו לאמר, לאמר לדורות כדי שיהיו נודרין בעת צרתן עכ''ד המדרש ודקדק ק''ז הישמח משה זלל"ה דלמ''ל קרא למילף לדורות, והרי הרבה הלכות אנו למדים ממעשה האבוה''ק ואע''ג דלא כתיב בי' לאמר, וא"כ לאמר דקרא מיותר, וכבר ביארנו בזה לעיל ועוד לאלקי מילין, ואפ''ל בהקדם דברי התוס' חולין (דף ב' ע''ב) שהקשו על הא דאמרי' בגמ' דאסור לנדור ולומר הרי עלי, דלמא פשע ולא יקיים נדרו, והכתיב וידר יעקב נדר וגו', ותירצו דבשעת צרה שרי, כדאמרי' בב''ר וידר יעקב נדר לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה עכ"ד התוס', ונראה ממשמעות דבריהם ז''ל דבנודר בעת צרה ליתא להאי חששא דלמא פשע ולא יקיים, דבכה"ג מקבל ע''ע מקרב לב עמוק קבלה אמיתית בל ימוט.

אמנם באמת לאו כל אנפין שווין בזה, דאף שבעת הצרה כ"א מקבל ע"ע בכל לבבו לנדור לעשות מצוה, יזדמן בבנ"א שאחר שעברה הצרה ואיננו לא ישתדל עוד לקיימה, וע''ד שפי' בספה"ק נועם מגדים מאמה''כ (ישעי' כ"ו י''ז) כמו הרה תקריב ללדת תחול תזעק בחבלי', כן היינו מפניך ד', דהנה לפי שנודע מדת המון וכו' כאשר ירגישו ח"ו איזה צער כללי או פרטי, תיכף מקבלים עליהם לחזור למוטב, ונודרים ונשבעים שלא יעשו עוד רע בעיני ד', וכאשר יעבור הצער חוזרים למידתם ולקלקולם וכו', והנה היולדת מביאה קרבן על אודות השבועה שנשבעת בשעה שכורעת לילד שלא תזקק לבעלה, ובעבור זמן המשבר היא חוזרת משבועתה, וע''ז היא מביאה קרבן ללידתה, וז''פ הכתוב כמו הרה תקריב ללדת, שמביאה קרבן על לידתה, והטעם מפני שתחול תזעק בחבלי' ר''ל שהיא מחללת זעקת השבועה שנשבעת בחבלי', כן היינו מפניך ד' עכתדה"ק, ולפי"ז הי' מקום סברא לומר דא''א ללמוד הלכה זו מיע''א דמצוה לנדור בעת צרה, דלצד מיעוט ערכנו במדריגת אהבתו ויראתו ית' אף בכה"ג איכא חששא דלמא יפשע ולא יקיים נדרו, ע''כ בא יתור מלת לאמר לדרוש, לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה.

או אפשר דודאי יע"א בשביל עצמו לא הי' לו צורך לנדור לעשות מצוה, דהרי תועלת הנדר הוא לחזק קבלתו במסמורות בל ימוט, שלא יסיתנו יצרו לחזור בו לאח"כ, ואצל האבוה''ק לא יתכן ענין זה כלל, דמה שבמציאות בגדר האנושי להשתדל ולעשות בעבדות השי''ת ומצותיו, לא הי' נמנע ממנו יע''א אף בלי הנדר, ומה שאין בגדר אנושי להשיג לא יועיל הנדר בלא"ה, וא"כ לכאורה צורך הנדר למה, אולם הי' ללמד דרך בעבודת ה' לדורות העתידים, הרחוקים מבחי' זו להשתדל ולרדוף אחר המצות ולקיים כל מה שבמציאות בגדר אנושי לקיימה, ולהם יהי' תועלת הנדר לחזק הענין כנ''ל, וז''פ וידר יעקב נדר לאמר, ודרשו ז''ל לאמר לדורות כדי שיהיו נודרים בעת צרתן וזה הי' טעם נדרו של יע''א, שהשפיעו לו רצון מן השמים לנדור כדי ללמוד לדורות דרך בעבדות ה', וזולת זה לא הי' צורך אליו הנדר בשביל תועלתו, עכ"פ מבואר דמלת לאמר דרשוהו רז''ל שהוא לימוד לדורות ע"ד אם אין ענין לענינו בא ללמד לדורות.

ועד"ז אפ''ל באזהרתו ית' אל לבן, במאמה''כ אמר אלי "לאמר'' השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, דלא הי' צורך באזהרה זו בשביל יעקב אבינו, דנפיש חילי' טובא, ולא הי' יכול לו לבן הרשע לעשות מאומה בלא"ה, ואפשר שנרמז בציווי זה גם אזהרה לדורות העתידים, כמו כל מעשה האבוה"ק שהי' לתכלית זה לכבוש דרך לבניהם ולהכין מעיך הישועה לדורות, וז"ש לאמר ר"ל לדורות השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, ונכלל בציווי זה דורותיו של לבן וסטרא דילי' שלא יעשו רעה לדורות ישראל, ואפשר דלבן לצד רשעתו פירש כוונת הציווי ע''ד השקר, שנאמרה לדורותיו בלבד, אבל הוא עצמו לא נצטוה בכך והורשה לו לעשות רע, וז''ש יש לאל ידי "לעשות'' עמכם רע, והטעם ואלקי אבי אמש אמר אלי "לאמר'' השמר לך וגו', והציווי לדורות נאמרה, וע''כ עדיין הבחירה בידי לעשות רע.

ועתה הלך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי, יל''ד במלת ועתה דמיותר, גם צ"ב קישור הטענה ועתה הלך הלכת וגו' למה גנבת, ומה ענין זל"ז ובלא"ה הגניבה יש עלי' טענה, ונל''פ בהקדם לבאר מאמה''כ להלן וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה וגו' ויאמר להן ראה אנכי את פני אביכן וגו' ויאמר אלי מלאך האלקים בחלום וגו' עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך, ראוי להבין מה צורך לאריכות הזאת מ"ש ואביכן התל בי וגו' אם כה יאמר עקודים וכו' ויספיק מה שצוהו השי''ת בפירוש צא מן הארץ ושוב אל ארץ מולדתך, גם לא יתכן שהתייעץ יע"א עם רחל ולאה אם לקיים ציווי השי"ת או לאו, וא''כ מ"ט קריאתו וסיפורו להם, גם צ''ב בתשובתם אליו העוד לנו חלק ונחלה וגו' נכריות נחשבנו לו וכו', ועתה כל אשר אמר אלקים עשה ומה צורך לכל אלו הטעמים הראשונים, ויספיק בטענה זו העיקרית כל אשר אמר אליך אלקים עשה, וקיימו הקדושים האלה ציווי השי''ת לא לצד תועלת עצמי כ''א לעשות רצונו ית' וצ"ב טעם טענתם.

ואפ''ל עפימ''ש רז"ל במד"ר פ' זו, דיציאתו של יע"א מלבן וחזרתו לארץ ישראל הי' סימן ופועל דמיוני על יציאתם של ישראל מן הגלות בגאולה הנצחית, והוא שאמרז''ל ויזרח לו השמש אמר לו הקב"ה אתה סימן לבניך מה אתה בצאתך השקעתי חמה ובחזירתך החזרתי לך גלגל חמה, כך בניך בצאתם אומללה יולדת השבעה וגו' (ירמי' ט''ו) ובחזירתן וזרחה לכם יראי שמי וגו' ועוד כמה מאמרים בדברי רז''ל שיציאה זו הי' לרמז על הגלות ועל הגאולה, וע''כ בפעולה זו רצה יע''א ללמד דרך לדורות ישראל שאסור לדחוק את הקץ ולצאת מן הגלות עד שיגאלנו הבוי"ת כביכול בעצמו, ואף שהי' לו ליע"א טענה חזקה ומספקת לעבור על התנאי ולהקדים יציאתו ולברוח, כאמרו ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים, ולבן עקר וביטל את התנאי שביניהם, אעפ''כ לא יצא משם עד שא''ל השי"ת קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך, ואולי לטעם זה קרא לרחל ולאה השדה וסיפר להם כל האריכות, כדי לברר כוונת היציאה, ואפשר שהי' ע''ד הנסיון, אם יהי' כוונתם גם לתועלת עצמי או לקיים ציווי הבוי"ת בלבד, ואפשר שהי' זה לעשות פועל דמיוני לדורות ישראל שגם הם יעמדו בנסיון כמוהו וכמו האמהות הק', והם השיבו לו הלא נכריות נחשבנו לו וגו' ויש טעמים הרבה בטענות צודקים לצאת ולברוח אף ע''ד עצמנו, מ''מ לא יעלה על דעת לצאת עד שיצוה הבוי''ת, ועתה כל אשר אמר אליך אלקים עשה, ר''ל מלת ועתה בא לשלול כל הזמנים שקדמו, שלא הורשה להם לצאת רק עכשיו ולא קודם לכן וז"ש ועתה כל אשר אמר אלקים עשה, וכן בדברי המלאך אל יעקב אמר "עתה'' קום צא מן הארץ הזאת ולא קודם לכן.

ואפשר דע"ז הי' טענת לבן "ועתה'' הלך הלכת וגו' בא לשלול זמן הקודם לזה, שלא יצאת עד עכשיו עד שאמר לך הקב"ה קום צא וגו', והשיג לבן שיציאתו של יעקב מורה על הגאולה העתידה, ואולי הרגיש באצטגנינות כי יש בו מבחי' הגאולה, אבל ניבא ולא ידע מה ניבא וחשב כי יהי' בבחי' גאולה העתידה, וע''כ הי' קשה לו מה הי' צורך לגנוב את הע"ז שלו, הלא אז בגאולה העתידה כל האלילים כרות יכרתון ולא ישאר זכר למו, וע''כ טען ממנ"פ "ועתה'' הלך הלכת וגו' שלא הלכת עד עתה, שהוא זמן הגאולה ברשות הבוי"ת, וא"כ למה גנבת את אלהי, כדי לבטלו ולמנוע אותו מע''ז, ומה צורך לגניבה זו, ואם לא הגיע זמן המקו' א''כ מדוע יצאת שלא ברשות, ובאמת לא ידע מה ניבא, והי' זה רק רמז לגאולה העתידה, והאלילים כרות יכרתון יתקיים רק לעתיד בגאולה הנצחית בב''א.

באופן אחר יתבארו הדקדוקים הנ''ל, בהקדם להעיר עוד במאמה''כ בסו"פ ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים, פרש''י ז"ל מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללותו לארץ, וכתב הרמב''ן ז"ל ואני תמה בזה, שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ, ורחוק הי' משם ושלח מלאכים אל עשו מרחוק וכו' ועדיין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב עכת"ד ז"ל, וצ"ב להבין שיטת רש''י ז''ל, שהרי הוא כתב לעיל עה"פ עולים ויורדים בו, מלאכם שליווהו בארץ אין יוצאים חו"ל, ואיך פי' כאן שמלאכי ארץ ישראל באו לקראתו ועדיין הי' יע''א בחו''ל רחוק מא"י.

ולבאר הענין נקדים דברי המד"ר פ' תולדות (פר' ס''ד ס''ג) עה"פ גור בארץ הזאת ואהי' עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל וגו', א''ר הושעי' את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חו''ל נפסלת, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, קשות כמה דאת אמר (יחזקאל י''ז) ואת אילי הארץ לקח, ד"א למה לא נאמר האלה אלא האל, לומר מקצתן אני נותן לך ואימתי אני נותן השאר לע''ל עכ"ד המדרש. וביפ"ת פי' מ''ש קשות ע''ש שא''י הוא ארץ הרים וגבעות שהם קשין עיי''ש, ובנזה"ק פי' שהוא קשה ליכבש מן הל"א מלכים שהם שם, ולכל הפירושים קשה מדוע דוקא כאן כשהבטיח הקב"ה את הארץ ליצחק קראו קשות, הלא כבר נזכר הבטחת הארץ בפסוקים כמה פעמים לעיל מיני' ולא קראו קשות אלא כאן דוקא, גם לפי אידך דרשא שבמדרש שע"כ נאמר האל לומר מקצתן אני נותן לך עכשיו והשאר לע"ל, ופי' הכוונה על קני קניזי וקדמוני שהם עמון ומואב ואדום שהקב"ה הבטיח אותם לאברהם ולא ינתנו לישראל אלא לע''ל, גם ע''ז קשה איך שייך הודעת דבר זה לכאן דוקא כשצווה לו הקב"ה גור בארץ הזאת וגו'.

ואפ"ל בפשטות דע''כ קראו קשות ע"ש שהנסיונות גדולים וקשים יותר בא''י מבחו''ל וכמו שפי' הרמ''ע מפאנו זלה"ה יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים שהכוונה היא יגער ה' בך השטן על היותו בוחר בירושלים, ששם הוא מתגבר יותר בפתויו מבחו''ל מפני שפגם החטא גדול יותר במקום הקודש עיי''ש, והארכתי בזה בספרי ויואל משה (מאמר ב' סי' קכ"א) מגודל הזהירות והקפידא שהקפידו הקדמונים שלא להיות בא''י מי שעלול לחטוא, והבאתי שם מה שאחז''ל במדרש תהילים בפסוק מי יגור באהלך, משל לעירני שנכנס למדינה וראה אותם מוכרים מיני כתיתין (פי' מיני תענוג) וכל דבר, אמר מי יוכל לשבוע מאלו, א"ל חביריו מי שיש לו מעות הרבה, כך אמר דוד לפני הקב"ה ה' מי יגור באוהליך א''ל הקב''ה מי שיש בידו מצות ופרישות הולך תמים ופועל צדק עכ''ד המדרש, גם הקטרוג בא''י גדול יותר כמבואר בספה''ק, ובארנו בדברינו לעיל דלטעם זה הוצרך אע''ה ויע''א לצאת לחו''ל בגולה, כדי להשתיק מעליו כח הקטרוג עיי"ש, ובזה ניחא דהבטחת הארץ להם לא קראו קשות, שהי' להם עכ''פ עצה להמלט מכח הקטרוג ע''י יציאתם בגולה לחו''ל, אבל ליצחק אבינו צוה הקב"ה גור בארץ הזאת ונאסר לו לצאת לחו''ל על כי הי' עולה תמימה, ע''כ בהבטחת הארץ הודיעהו הש''ית כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, קשות, כדי להכין כח לזרעו אחריו שיוכלו לעמוד ולהתקיים בה בקדושתה.

ונקדים עוד דברי הגמ' (גיטין נ''ז) ס' רבוא עיירות הי' לו לינאי המלך בהר המלך וכו' אמר עולא לדידי חזי לי ההוא אתרא ואפילו ס' רבוא קני לא מחזיק וכו', ארץ צבי כתיב בה מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף א''י בזמן שיושבין עלי' רווחא ובזמן שאין יושבין עלי' גמדא ע"כ, ואמרז"ל במד"ר (פ' ראה) עה"פ כי ירחיב ה"א וגו' א''ר יצחק המגילה הזאת אין אדם יודע כמה ארכה וכמה רחבה, כשהיא נפתחת היא מודעת כמה היא, כך א''י כל רובה הרים וגבעות וכו', כשיישר אותה הקב''ה שנאמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והי' העקוב למישור והרכסים לבקעה, אותה שעה היא מודעת מה היא עכ"ד המד''ר ופירשתי בזה מה דאיתא במדרש ילקוט ר"פ האזינו, עתידה כנס''י שתאמר לפני הקב"ה רבש"ע הרי עדי קיימין שנאמר העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ, אמר לה הריני מעבירן שנאמר כי הנני בורא השמים החדשים, אומרת לפניו רבש''ע הריני רואה מקומות שקלקלתי בהם ובושתי, שנאמר ראי דרכך בגיא וגו', אמר לה הריני מעבירם שנאמר כל גיא ינשא וכו', ולכאורה קשה הרי כל מקומות הללו בארץ ישראל עבדו בהם ישראל להקב"ה שנים רבות בתורה ועבודה, ולמה בשביל שגם קלקלו עליה יעבירו אותן מן העולם אך יובן עפי''מ שכתב הר"ש מקונין ז"ל על מה שארז''ל (סוטה מ"ה ע''ב) מקומה (של נחל איתן שערפו שם את עגלה ערופה) אסור מלזרוע ומלעבוד שם לעולם, והקשה א''כ יהי' נאסר לזרוע בכל מקום בעולם מספק, אולי הוא מקום נחל איתן שערפו שם עגלה ערופה פע"א, וא''ת שבטילה ברוב העולם, הרי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וליכא רוב, ותירץ דקבוע שאינו ניכר בטל ברוב, שאינו דומה לתשע חניות ששם הוא קבוע הניכר ע"כ, ובזה יובן דהנה באותן המקומות של א''י שהם מכוסים מעינינו ויתגלו רק לעתיד לא קלקלו בהם כלל, נמצא שלע"ל שכל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, יהיו בטלים ברוב כל אלו המקומות שקלקלו בהם, דקבוע שאינו ניכר בטלה ברוב, וזה נקרא העברה מה שבטלה ברוב, וכמו כל ביטול של איסור בהיתר, שהאיסור עצמו נהפך להיות היתר, ושם האיסור נעבר מן העולם, וזה שהשיב הקב''ה לכנס''י הריני מעבירן, ר''ל שיתבטלו ברוב ע"י שיתגלו לעתיד כל המקומות המכוסים מא''י.

ובזה יובן כוונת דברי המדרש הנ''ל שהקב"ה אמר ליצחק אבינו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל קשות, שהנסיונות בארץ ישראל גדולים מאד, וקשים לעמוד בהם מחמת גודל התגברות היצר, ולכאורה מה יהי' תקנתן של דורות העתידים שלא יוכלו לעמוד בנסיונות ויקלקלו קדושת הארץ, ואיך יתקיים להם הבטחת נתינת הארץ, שהרי יהי' צורך להעבירו לע''ל כדי שלא יתביישו ישראל ממקומות שקלקלו בהם, לז"א עכשיו אני נותן לך מקצתן והשאר לע''ל, ר''ל שבזמן שאין ישראל עושין רצש''מ גמדא, שמכוסה מבני אדם רוב א"י, ולע''ל יתגלו כולם ויתבטלו ברוב כל אלו מקומות שקלקלו עליה ולא יהי' צורך להעבירן מן העולם, אולם גם ישארו בקדושתן כמו כל ביטול ששם האיסור נעקר ונעשה היתר, והנה אמר הקב''ה ליע"א הארץ אשר אתה שוכב עלי' לך אתננה, ודרשו רז"ל מלמד שקיפל הקב"ה כל א"י תחתיו וכו' ובזוה''ק פי שקאי על א''י העליונה שהוא רוחני ואינו תופס מקום ואפשר שיתקפל בד' אמות, ואף לפי''ד רז''ל שבתלמוד בוודאי שקפלו תחתיו כל א"י בבחי' דלעתיד כמו שהוא ראוי להיות אילולי החטא ונתגלו לו כל המקומות המכוסים עכשיו בשעת הגלות, ובפרט לפי הזוה''ק שקאי על ארץ העליונה וודאי שהשיג וראה יע''א בחי' א''י דלעתיד, והנה כשחוטאין בא''י הקב''ה מסלק שכינתו משם כידוע, ואז הכנענים היו בארץ והם מקולקלים יותר מכל האומות, וודאי שהיתה א''י גמדא ונסתלקה השכינה משם ע''י גודל חטאם של הכנענים ועכשיו כששכב יע"א במקום הקודש וקיפל הקב"ה כל א"י דלעתיד תחתיו, נבטלו המקומות שקלקלו בהם ברוב גדול, והרגיש השראת השכינה גם באלו המקומות המגולים ע''י ביטול ברוב, וזה שתמה ואמר יע"א אכן יש ה' במקום "הזה'' דייקא, ר''ל גם במקומות הנגליים שנסתלק משם השראת השכינה ע"י החטאים, עכשיו אני רואה שיש השראת שכינתו ית' גם במקום הזה ע''י הביטול ברוב, ואנכי לא ידעתי שמבחינה זו לא ידע יע''א שאפשר להיות השראת השכינה גם במקומות ההם

או אפ''ל עפימ''ש בזוה"ק ובכתבי האריז''ל, דמה שהקריבו ישראל קרבנות במדבר, אף דאסור לשחוט קדשים בחוץ והוא בכרת, אלא שארץ ישראל ומקום המקדש הלך אתם ממסע למסע, ונמצא בכל מקום חנייתם עכת''ד ז"ל, וכמו כן בחורבנה נעתקה משם קדושת המקום כמו שכתב בספה''ק צמח ד' לצבי (פרשת ראה) ע"ד שכתב בש''ך עה"ת בש"ר בחיי זלה"ה, איך מקום השכינה וכו', שהי' כהן גדול נכנס פעם א' בשנה אחר כמה טבילות וקדושין וכו', עתה הוא בית תורפה של ישמעאלים בית ע''ז שלהם, אלא שנתקפלה ירושלים וכו', וע''י קיפול ארצות בא שם רצועה מארם, ובנו עלי' בית ע''ז, והם חושבים שבנו בירושלים והם מכזבים ע''כ מקצת לשונו, ובדרושנו בארנו בראיות נכונים ומכריחים, דבמקום שישראל שורים בגלות נמשך להם קדושת הארץ ובחי' השראת שכינה ע''י תורה ועבודה ותפלה (עיין בדברנו בח''א פ' תולדות).

והנה דרשו רז''ל במד"ר (פ' זו) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים, מלמד שהראה הקב"ה ליעקב ביהמ''ק בנוי וחרב ובנוי, מה נורא המקום הזה זה בנוי, אין זה הרי חרב וכו', כי אם בית אלקים בנוי ומשוכלל לע"ל עכ"ד המדרש, ולדרכנו רמזו רז''ל במאמר אין זה דמיירי בחורבנה דאין זה מקום המקדש ומקום השכינה בחורבנה אלא שנעתק משם ע"י חילוף ארצות למקום חנייתם של ישראל וע''י תורתם ותפלתם נמשך להם שם קדושת א''י ובחי' השראת השכינה כנ''ל, והנה הראה הקב"ה ליע"א במראה זו ביהמ''ק בחורבנה כמבואר במדרש הנ"ל, וראה שיהי' נעתק קדושת המקדש ממקומו למקום חנייתם של ישראל, ואולי במה שקיפל הקב"ה תחתיו כל ארץ ישראל, הי' נכלל גם בחי' ארץ ישראל שמתפשטת ונמשכת במקום חנייתם של ישראל בחו"ל, כי כל זה הראה הקב''ה ליע''א כנ"ל וע"ז תמה ואמר אכן יש ד' במקום "הזה'' אף בחו''ל ובמדבר יוכל להיות השראת השכינה וקדושת המקדש, ואנכי לא ידעתי שלא השיג בחי' זו עד שהראהו הקב"ה עכשיו בחי' החורבן.

או אפ"ל עפי''ד ק"ז זלל''ה בתפלה למשה (תהלים פ"ב) עה''פ קומה אלקים שפטה הארץ כי אתה תנחל בכל הגוים וז''ל כי ע' קטדראות הם ע' שרי מעלה, אבל לעתיד הכל תחת יד השי"ת לבדו וכל העולם בבחי' ארץ ישראל, והיינו קומה אלקים דייקא, כי אתה תנחל ר''ל כי כל העולם יהי' בבחי' נחלה זו ירושלים עכ''ל, והנה הראה הקב"ה ליעקב בחי' א''י דלעתיד כמו שביארנו לעיל, נמצא כשקיפל ית' תחתיו כל א''י הי' כל העולם בכלל, שבכל העולם יהי' השראת השכינה וקדושת א''י, ובחי' זו נתגלה ליעקב עכשיו במראה הסולם, וז"ש אכן יש ד' במקום הזה, שגם בכל העולם יש בו בחינת נחלה זו ירושלים והשראת השכינה ואנכי לא ידעתי, שלא השיג בחי' זו עד עכשיו ואפשר דמה"ט נעקר הר המורי' ממקומה, לרמוז על בחי' זו, שיהי' בחי' השראת השכינה ובחי' א''י בכל מקום שיהיו ישראל שורים שם ואף בגלות, ולעתיד יהי' בחי' א''י וירושלים בכל העולם כנ''ל.

ובזה נבוא לבאר פסוקי הפרשה דלהלן וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה וגו' ויאמר אלי מלאך האלקים וגו' עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ אבותיך וגו', ובמאמר השי''ת לא נאמר קום צא מן הארץ הזאת כי אם שוב אל ארץ אבותיך, ואיך יתכן ששינה יע"א מאמרו ית', גם מה צורך הי' להתייעץ עמהם, אחר שצוהו השי"ת בפירוש אין עצה ותבונה נגד ד', ובודאי הי' מקיים ציווי הבוי"ת בכל אופן ואופן, גם צ''ב טעם תשובתם העוד לנו חלק ונחלה וגו', וכי זולת טעם זה לא היו מחוייבים לקיים דבר ד' אתמהה (והדקדוקים נתבארו לעיל באריכות) ואפ"ל לדרכנו דלפי שנתגלה ליע''א בחי' זו שע''י קדושת העבודה בתורה ומצות, אפשר להמשיך קדושת א''י אף בחו''ל, ע''כ עלה ונסתפק במ"ש לו השי"ת שוב אל ארץ אבותיך, ולא אמר לו קום צא מן הארץ הזאת, אולי אין כוונת הציווי להיות נעקר ממקומו ולחזור לא"י, אלא ע''י שיוסיף בקדושת העבודה, ימשך אליו קדושת הארץ למקומו, ובזה יתקיים הציווי שוב אל ארץ אבותיך, אמנם הכריע מסברא לפרש ציווי השי"ת מ''ש שוב אל ארץ אבותיך, הכוונה בו צא מן הארץ הזאת, דבחי' זו להמשיך קדושת א"י לא יתכן בבית לבן שהוא מלא ע"ז, ולזה הוסיף לומר צא מן הארץ הזאת שזהו פי' הציווי לפי דעתו, ולטעם זה קרא לרחל ולאה להתייעץ עמהם בדבר זה ולברר ספיקותיו, דלפי שנתגדלו שם, מכירין הם יותר מהות המקום ושיעור קומת הטומאה השוכנת בה, וע''ד שאמרז''ל סנהדרין (ל"ט ע"ב) עובדי' גר אדומי הי', ולפיכך התנבא הוא על אדום, והיינו דאמרו אינשי מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא עיי"ש, ולזה התייעץ יע''א עמהן אם יש מציאות לדבר לגרש כוחות הטומאה כלה ולהמשיך שם קדושת א''י, ומזה יתברר ספיקותו והם השיבו לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו, וע''ד שדרשו ז''ל נחלה זו ירושלים דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, וכוונת התשובה לדרכנו דלא יצוייר בחי' זו להמשיך קדושת א''י וירושלים בבית אבינו שהוא מלא ע''ז, ועכ''ח מ''ש לך הקב"ה שוב אל ארץ אבותיך, הכוונה בו צא מן הארץ הזאת, אף שלא נתבאר בפירוש, ולז''א ועתה "כל'' אשר אמר אלקים אליך עשה, דייקו במלת כל לרבות אף מה שנכלל בהציווי ולא נתפרש להדיא, דבוודאי הכוונה על יציאה מן המקום כנ''ל.

אמנם לאחר שנתרחק יע"א מבית לבן בדרכו לארץ ישראל, המשיך קדושת ארץ ישראל למקומו אף בחו''ל, וא''ש דברי רש''י ז''ל עה''פ ויפגעו בו מלאכי אלוקים מלאכים של א''י באו לקראתו ללותו לארץ, ול''ק קושית הרמב''ן שהי' יע''א עדיין רחוק מגבול א''י, דאין זו קושיא דכבר השיג יע''א ממראה הסולם בחי' זו דע''י כח קדושת העבודה נמשך קדושת א"י אף בחו''ל, ופעל כן ע''י עבודתו הקדושה, וא"ש שבאו לקראתו מלאכים של ארץ ישראל ואולי הם אשר נבראו מבחי' עבודה זו ויש להם בחי' א''י.

עוד יתבאר בטעם טענת רחל ולאה במ''ש כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו וגו', פרש''י הציל לשון הפריש וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה שמפרישו מן הרעה ומן האויב עכ''ל וצ''ב וכבר בארנו בזה, ואפ''ל בהקדם קושית המפרשים ז''ל דמדוע הי' צריך יע"א לתחבולת המקלות, ובלא''ה היו המלאכים מביאים העקודים מעדר המסור לבני לבן ונתעברו הצאן דוגמתן, גם נולדו בדרך נס ע"י שהמים נעשו זרע במיעיהן כאמרז''ל, וא''כ תחבולות המקלות מה צורך בו.

ואפ''ל כי הנה לבן הי' כוחו גדול בכשפים מאוד, ואמרז''ל (סנהדרין ס''ז ע''ב) כשפים מכחישין פמליא של מעלה, וביאר הרמב"ן ז''ל (בפ' שופטים) דע"י כח הכשפים מכריחין בשרי מעלה לשנות מבט המזל כפי רצונם, וכן מצינו במדרשי חז''ל שהרשעים בדור המבול ובעת החורבן חשבו לסלק מהם העונש המעותד עליהם, ע''י שישביעו במלאכים הממונים להכריחם לרצונם עיי"ש אמנם אמרז''ל בגמ' דסנהדרין הנ"ל שאני ר' חנינא דנפיש זכותי' ולא יכלו הכשפים לשלוט בו עיי"ש, וכבר ביארנו לעיל דלא הי' שום חשש של רמאות ליע''א, כי הכל הי' מברכת ד' וזה חלקו, אמנם כדי שלא יעכב לבן בכח כשפיו, לא הוי סגי בנס שע"י שליחות המלאכים כי הכשפים בכוחם להכריח גם בשרי מעלה, ולזה הי' הצורך שיהי' גם ע"י פעולתו של יע''א בתחבולות המקלות, וגדולים מעשה הצדיקים ממעשה שמים וארץ שאין כח בכשפים לשלוט בהם, ואולי לזה לקח מקל לבנה לח לוז וערמון, כי הי' ידוע ליע"א שסגולתו לבטל כח כשפים, ועיקר הסגולה הי' כי נפיש זכותי' כנ''ל, אמנם בני לבן אמרו לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה ורצו בזה לקטרג, כי גם בחלקו של יעקב מעורב מכוחות הרע והסט''א של לבן, ששלט בהם בכח כשפיו, ולז"א העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו וגו' כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו, וכפרש''י לשון הפרשה שמפרישו מן הרעה, וכמ"ש רש"י ז"ל שאני ר' חנינא דמשמיא מסרי נפשי' לאצולי, וביע''א דנפיש זכותי' לא יכול לבן לשלוט בכח כשפיו כלל, וה''ז מופרש ומובדל מחלק הרע וע''כ לנו ולבנינו הוא, ואין חלק אבינו וכוחו מעורב בו כלל.

ובזה יובן מ"ש רש''י ז''ל (בר''פ וירא) רפאל שרפא את אברהם, הלך משם להציל את לוט, אף דאין מלאך א' עושה ב' שליחות, תירצו דרפואה והצלה חד הוא, ויתבאר לפי''ד רש''י ז''ל הנ''ל כל לשון הצלה וכו' שמפרישו מן הרעה ומן האויב, והנה החולה ר''ל שורה עליו מכח הרע וקטרוג הסט''א ר''ל, והצלתו להפרישו מן הרעה וזהו רפואתו, וע"כ רפואה והצלה חד הוא ובחי' א' להם להפרישו מכח הרע.