דברי יואל על התורה/בראשית/וישב

  << וישלח• חומש בראשית• מקץ >>

~ וישב ~

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען פרש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלו', קפץ עליו רוגזו של יוסף, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלו' בעוה"ז עכ"ל, לכאורה יפלא דודאי הי' כוונת יעאע"ה בשלו' זו, כדי שירחיב לבו לעבודת השי"ת בלי מניעה ובלי עצבון, ומדוע ימנע ממנו הטוב, והלא רצון יריאיו יעשה, ומה טעה לא דיין לצדיקים שמתוקן להם עוה"ב וכו', והלא אפשר לקיים שניהם, וכלום חסר מבית המלך, ומפני מה זה נענש ברוגזו של יוסף. ויש מפרשים מכח קושיא זו פירוש המאמר בניחותא, דאה"נ לא דיין לצדיקים עוה"ב לבד, וראוי שינתן להם גם שניהם עוה"ב ועוה"ז, אבל לא יצדק לפי"ז סוף המאמר קפץ עליו רוגזו של יוסף, דה"ז סותר תחלת דבורו, דאם ראוי שינתן להם שלו' בעוה"ז, מדוע נענש ברוגזו של יוסף.

ב) ויותר יפלא שבב"ר איתא מאמר זה בסגנון אחר, וז"ל א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלו', ומבקשים לישב בשלו' בעוה"ז, השטן בא ומקטרג אמר לא דיין שהוא מתוקן להם לעוה"ב, אלא שמבקשים לישב בשלו, בעוה"ז וכו' עכ"ד המדרש, והנה מאמר זה מתאים לשטן המקטרג ולו נאה, אבל איך יוצדק שכביכול הקב"ה אמרו ג"כ, והלא בודאי כוונת רצונם רחוקה זמ"ז מקצה אל הקצה, ועכ"ח בלתי ספק כי מאמר זה משמעותו לתרי אנפין וסובל ב' פירושים, והקב"ה אמרו לכוונה טובה, והשטן לכוונת ההיפך, ויש להבין הכוונה בזה.

ג) במד"ר פ' זו וישב יעקב וכו' לא שלותי ולא שקטתי (איוב ג') לא שלותי מעשו, ולא שקטתי מלבן, ולא נחתי מדינה, ויבא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף ע"כ, יש להבין למה שינה בצרת יוסף מבאחרות, שבכולם הזכיר לשון העדר מנוחה, וכאן הוא אומר ויבא רוגז, ואינו מבורר שהוא לצרה והעדר מנוחה וצ"ב הכוונה בזה.

ד) בב"ד (פ' צ"ה ס"א) ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף וגו' כתיב זאב וטלה ירעו כאחד, וארי' כבקר יאכל תבן וכו', ארי' זה יהודא שנאמר גור ארי' יהודה, כבקר זה יוסף שנאמר בכור שורו וגו', לפיכך ואת יהודה שלח לפניו וגו' לפי שהי' יעקב אבינו סבור שיהודה הרג את יוסף, בשעה שהביאו לו את הכתונת שנאמר ויכירה ויאמר כתונת בני חי' רעה אכלתהו ואין חי' אלא ארי, עכ"ד המדרש רבה, וכן הוא בתנחומא יהודה ויוסף זה ארי' וזה שור, אתמול מתנגחין זע"ז, ועכשיו הוא משלחו אצלו שנאמר ואת יהודה שלח לפניו הוי עושה שלו' במרומיו, וכתב הנזה"ק בהיותו יהודה נמשל לארי', חשדו בהריגת יוסף הנמשל לשור בהיותם מתנגדין בשורשן וטבען, לפיכך בהתוודע יוסף אל אחיו, את יהודה שלח לפניו אל יוסף לקרב מדרגתם יחד באהבה ואחו' וריעות למשמרת שלו' להיות מעשה אבות סימן לבנים עכ"ד, אמנם עדיין אין טעם זה מספיק מדוע שלח את יהודה דוקא.

ה) איתא בפסיקתא דרב כהנא (פי"ג,) מני אפרים שרשם בעמלק, (שופטים ה') למה בניו של יוסף פורעים מן עשו, אלא יוסף היו אחיו שונאים אותו שנאמר וישנאו אותו, והפך השנאה לאהבה, ועשו הפך את אהבתו של יעקב לשנאה, אמר הקב"ה יבוא ויפרע ממנו, ע"כ, ראוי להבין דבשלמא מ"ש דיוסף הפך את השנאה לאהבה, מבואר בפסוקים כן שאמרו לו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, וכתיב להלן ויאמר אליהם יוסף וגו' אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר אל לבם, אבל איך יוצדק לומר על עשו שהפך האהבה לשנאה, ואהבה מנין לו, והלא ממעי אמו הי' השנאה כבושה ביניהם כמבואר כדרשת חז"ל שבמעי אמו רצה להרוג את יעקב.

ו) ונקדים מתני' דאבות (פ"ה מי"ז) כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים ושאינה לש"ש אינה סופה להתקיים, לכאורה מהו מעלתה שיתקיים המחלוקת לעד, הלא כיון ששניהם מכוונים לש"ש, נאה וטוב שיתווך השלו' ביניהם, כמ"ש ז"ל (קידושין ל:) אינם זזים משם עד שנעשו אוהבין זל"ז, והר"ע מברטנורה פי' כלומר שאנשי המחלוקה ההוא מתקיימים ואינם אובדין וכו' ועוד פי' ואני שמעתי פי' סופה תכליתה, דמחלוקת לש"ש התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקה להשיג האמת, וזה מתקיים, דמתוך הויכוח יתברר האמת וכו', עכ"ל, אבל אין לשון המשנה סובל אף א' מאלו הפירושים, דמשמעות הלשון מורה דהמחלוקת יתקיים ממ"ש סופה להתקיים, ומלת סופה קאי על המחלוקת הנ"ל, ואנשי המחלוקת ותכלית המחלוקת לא נזכרו כאן כלל וצ"ב.

ז) וכמו"כ יש לדייק בדברי הגמרא (קידושין ל:) לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, מאי את אויבים בשער א"ר חייא בר אבא אפילו האב עם בנו ורב עם תלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זא"ז, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זא"ז שנאמר את והב בסופה, אל תקרי בסופה אלא בסופה ע"כ, ויש להבין, דאיך יקרא לה סופה, והלא אין לאהבה המשך וקישור לשנאה הקודמת לה, והוא התחלת בחינה אחרת, ואין זה סופה אלא התחלה.

ונקדים עוד מדרש המובא בספה"ק עם לבן גרתי ותרי"ג מצו' שמרתי ואפילו פרה אדומה הקרבתי וצ"ב, דמאי נפק"מ לעשו בהודעה זו ששמר תרי"ג מצו', וכי בשביל זה יגדל אהבתו אליו, ולאיזה תועלת הודיעו ממצו' פרה אדומה.

ולבאר כ"ז נקדים מ"ד בירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ב) אר"י אילו הי' ניתנה התורה חתיכה לא הי' לרגל עמידה, ופי' הפני משה שאילו הי' ניתנה התורה פסק הלכה בלא נטיית דעת לכאן ולכאן, לא הי' קיום לעולם, דהתורה צריך שיהי' נדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא ואלו ואלו דא"ח עכ"ד, ראוי להבין הכוונה בזה, אמאי לא הי' עמידה לעולם אילו ניתנה התורה פסק הלכה, ונראה לפרש בהקדם מ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה (פ' חקת) בביאור המדרש ביקש שלמה לידע סודה של פרה אדומה, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממנו, דקשה אי לא ידע ולא השיג סודה, הול"ל ביקש לידע ולא ידע, ומה זה הוסיף במילים אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממנו, ומה יתרון בהודעה זו, ותירץ עפ"י מ"ש בכלי יקר פ' חקת טעם למה הפרה מטהרת טמאים ומטמא טהורים, וביאור הענין שכך הוא הטבעיות, שכל דבר אינו מתפעל כ"א מהפכו, ולא ממה שהוא מינו, כדרך שהיצה"ר מתגרה יותר בישראל מבכל האומות, ובתלמיד חכם יותר מכולן, לפי שכולם הפכיים לו ע"כ הוא רוצה להתגבר עליהם, ולפיכך כל אוכל וזרע אינו מתפעל מן הטומאה לעשות בו רושם עד שיבוא עליו מים שכולם טהרה, ואז הטומאה רצונה לנצח הטהרה ותתגבר עלי' לעשות בה רושם, כך מי הנדה שיש בה מים שכולם טהרה, ואפר פרה שכולו טומאה, והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה יזרק על אדם טמא, אין אדם ההוא מתפעל מן האפר שה"ה מינו, אבל מתפעל מן המים שהם הפכיים לו, כי הוא טמא והמים טהורים, ע"כ המים פועלים בו ומנצחים הטומאה ויטהר, ולהיפך באדם טהור הנושא מי הנדה יתפעל מן האפר שהם הפכיים לו, ועושה בו רושם לטמאו עכת"ד הכלי יקר, ובזה פי' ק"ז זלל"ה מ"ש בגמ' (גיטין מ"ג.) והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, ורש"י פי' עד שיכשל בהן להורות טעות ויכלימוהו, והוא נותן לב ומבין, ע"כ, ואפ"ל עפ"י בחי' הכלי יקר הנ"ל דיתפעל מהפכו, דע"י המכשלה והטעות נפעל מאד כשמרגיש בו, ומגביר שכלו ובא לידי שלימות השגה, וז"ש אין אדם עומד על דברי תורה שיתגבר אצלו השגה אמיתית, אא"כ נכשל בהן ואז נתפעל מהפכו, ובזה יבואר המדרש הנ"ל בקש שלמה לידע סודה של פרה, מפני מה מטמא טהורים ומטהר טמאים, אמר אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממנו, ר"ל דתכלית החכמה כשהוא רחוקה ממנו, דהיינו שבא לידי מכשול וטעות, אז נתפעל מהפכו לבוא לידי שלימות השגה, ובזה נרמז טעמו של פרה כנ"ל עכת"ד ז"ל.

ובזה יובנו דברי הירושלמי הנ"ל, אלו הי' ניתנה התורה חתיכה, לא הי' לרגל עמידה, דההכרח שינתן התורה פנים לכאן ולכאן, דע"י שיש פנים לכאן ולכאן, יתפעל מהפכיות ויגביר שכלו יותר ויתברר ההלכה לאמיתה, משא"כ אלו ניתנה התורה הלכה פסוקה לא הי' לרגל עמידה, ר"ל לא הי' אפשר לעמוד על בוריה ולהשיג שלימותן, כעין שפי' היש"מ זלל"ה אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בה, דע"י ההפכיות מתגבר האדם בשכלו יותר לעמוד על אמיתתן, ולפי"ז יבואר דברי הגמרא קידושין הנ"ל, מאי את אויבים בשער וכו' אפילו האב ובנו וכו' שעוסקין בתורה נעשים אויבים זע"ז, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים שנא' ואת והב בסופה א"ת בסופה אלא בסופה, דסופה של המחלוקת ושנעשו אוהבין זע"ז, דע"י שכ"א מתפעל מהפכו, יתברר האמת ונתגבר אצלם האהבה, וזהו פרי' ותולדותה של המחלוקת והשנאה ושפיר יקרא לה סופה.

ועד"ז אפ"ל דברי המשנה דאבות כל מחלוקת שהוא לש"ש סופה להתקיים, דהיינו סופה של המחלוקת ותכליתה, דהיינו האהבה האמיתית שנתגבר אצלם, ע"י שכ"א מתפעל מהפכו מהשנאה והמחלוקת, אהבה זו יתקיים אצלם ועומדת לעד, ואהבה זו סופה של מחלוקת ופרי תולדתה, ויתיישב בזה דברי המדרש הנ"ל עם לבן גרתי ותרי"ג מצו' שמרתי ואפילו פרה אדומה הקרבתי, דהנה עשו בא להלחם עם יעקב, ורצה להתגבר בכוחות הטומאה שלו ולחללו מקדושתו ח"ו, כמ"ש המקובלים וארבע מאות איש עמו, שלקח עמו ד' מאות כיתות הטומאה שנבראו בעולם (עיין חסד לאברהם) וע"כ שלח לו יעקב לאמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצו' שמרתי, דלבן הי' כוחו גדול בטומאה ובכשפים, ולא די שלא הזיק לנפשו דירתו עם לבן, אבל עוד התגבר אצלו כח הקדושה, שכל דבר נתפעל מהפכו, וז"ש ותרי"ג מצו' שמרתי, ואפילו פרה אדומה הקרבתי, שלמדתי ממצו' פרה אדומה, ועשיתי כבחי' פרה אדומה להתפעל מהפכו, וע"י טומאתו של לבן עוד נתגבר אצלי כח הקדושה, וע"כ לא תוכל לי להתגבר עלי בכוחות הטומאה, וא"ש מה ששלח לו להודיעו דבר זה.

ויובן מעתה דברי המדרש הנ"ל ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף וגו' לפי שהי, יאע"ה סבור שיהודה הרג את יוסף וכו', לפיכך ואת יהודה שלח לפניו וכו', וכן מ"ש בתנחומא אתמול מתנגחין זע"ז ועכשיו הוא משלחו אצלו, ולדרכינו יובן דלפי שהי' יאע"ה סבור שהי, גדולה השנאה וההתנגדות ביניהם, וכל דבר נתפעל מהפכו, ע"כ יתחייב שיתגבר ויתוסף האהבה שביניהם, ויהי' אהבה גמורה וקיימת, כמ"ש ז"ל את והב בסופה שלבסוף נתהפך השנאה לאהבה עזה כנ"ל ע"י שנתפעל ונתגבר מהפכו, ע"כ שלח יעקב את יהודה דוקא שהוא היותר מסוגל להגביר את האהבה בין האחים ובין יוסף, כי אין אדם עומד על דבר אא"כ נכשל בה ונתפעל מהפכו, כנ"ל.

ומעתה נבין דברי רש"י ז"ל בקש יעקב לישב בשלו', ר"ל שיהא שלו' בין השבטים, ושלו' ומנוחה מעשו ומלבן, דזה תלוי בזה, כמ"ש רז"ל והובא בתנחומא פ' שופטים גדול כח השלו', שבשעה שישראל עושים חבורה אחת אין מדת הדין נוגעת בהם, וכיון שרצה יעקב אבינו בשלום ושלו' זו, הקב"ה רצון יריאיו יעשה, וע"כ קפץ עליו רוגזו של יוסף, וכל דבר נתפעל מהפכו, וע"י השנאה שהי' ביניהם מתחילה, נתגבר אצלם אהבה עזה וקיימת, ומעתה נתחזק השלו' אצלם, ואין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, ולפי"ז הפי' בניחותא, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם עוה"ב, אלא שמבקשים לישב בשלו' בעוה"ז, וע"כ רצון יריאיו יעשה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, וזה גרם לשלו' כנ"ל.

ויובן בזה מאמר הפסיקתא הנ"ל דיוסף היו אחיו שונאים אותו שנאמר וישנאו אותו, והפך השנאה לאהבה, שע"י השנאה נתגבר אצלם מדת האהבה, דכל דבר נתפעל מהפכו כנ"ל, אבל עשו הפך את אהבתו של יעקב לשנאה, ר"ל עפ"י מ"ש רש"י ז"ל והוא בב"ר עה"פ וישקהו אר"ש ב"י בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו עכ"ל, ומאהבה זו שהי' לשעה קלה, נתגבר אצלו השנאה יותר דכל דבר נתפעל מהפכו, אמר הקב"ה יבא ויפרע ממנו מידה כנגד מדה, ועתיד ליפול עשו ביד בניו של יוסף.

ועפי"ז אפ"ל קישור ב' פירושים שברש"י ז"ל עה"פ וישב יעקב, וז"ל לפי שראה יעקב כל האלופים הכתובים למעלה תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולן, וכו' ניצוץ אחד יוצא מיוסף שמכלה את כולן כמ"ש בפסיקתא הנ"ל, דבניו של יוסף פורעים מן עשו, והשתלשלות הסיבה הי' ע"י שקפץ עליו רוגזו של יוסף, וע"י השנאה נתגבר אצלם האהבה, ע"כ פורעים מן עשו מדה כנגד מדה, וב' הפירושים שברש"י על כוונה אחד נאמרו, דעשו עתיד ליפול ביד בניו של יוסף ומה"ט קפץ עליו רוגזו של יוסף לטיבותא כנ"ל. ומ"ש בב"ר שהשטן הי' מקטרג ואמר לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב, וכו', וע"כ נזדווג לו שטנו של יוסף, השטן כי אמרו לכוונה אחרת התכוון, והוא לא ראה העתידות, שסוף השנאה והמחלוקת שבין השבטים יתהפך לאהבה עזה, וע"כ שמח על המחלוקת שביניהם וחשבו לעונש, ע"כ אמר דבריו בלשון תמי' וכי לא דיין לצדיקים עוה"ב, ולפי דבריו נזדווג ליעקב שטנו של יוסף לצד העונש, להכריעו משלות עוה"ז, אבל לפי האמת נצמח מזה טובה ליעקב, וע"י רוגזו של יוסף זכה לשלו' בין האחים, ושלו' מעשו ומלבן, ובזכות זה יפול עשו ביד בניו של יוסף כנ"ל.

ובזה יובן המדרש הנ"ל לא שלותי מעשו, ולא שקטתי מלבן, ולא נחתי מדינה, ויבא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף, דבכולן מזכיר לשון העדר מנוחה, וברוגזו של יוסף אמר ויבא רוגז, ואינו העדר מנוחה כאחרינא, ולדרכינו רוגזו של יוסף הי' רפואה ותקנה על צרות הקודמים, דע"י השנאה נתגבר אצלם האהבה, ונעשה ביניהם אחדות גמור, ואין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, ומעתה יהי' להם שלו' ושלו' והשקט מעשו ומלבן.

מאמר א

באופן אחר אפ"ל דברי רש"י ז"ל, בהקדם דברי היערות דבש (ח"א דרוש י"א) שביאר הגמרא (ברכות ז' ע"ב) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מזמור לדוד קינה לדוד מבעי' לי', אמר רשב"א משל למה הדבר דומה לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו הי' עצב לאחר שפרעו הי' שמח, אף כאן דוד כיון שא"ל הקב"ה (ש"ב י"ב) הנני מקים עליך רע מביתך הי' עצב, אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי, כיון דחזא דאבשלום הוא שמח משום הכי אמר מזמור, ויש להבין דאדרבה הרי ראה שאבשלום רדפו עד נפש ונהג בו מנהג אכזריות יותר מכל עבדים ואכזרים, ואם הוא לא ירא ממנו איך ברח לנפשו, אך יובן כי בעונשין יש ב' אופנים, אופן א' העונש מגיע לאדם בכוונה מה' לענשו על חטאיו ולהטיבו באחריתו, ואופן הב' כי איש מזלו רע וכפי מולד וכו' רק ה' מגן בעדו ומשדד מערכות השמים, וכאשר יחטא, ה' מסלק השגחתו ומניח למנהגו של עולם תחת כוכבי שמים וכו', והבדל בין אופן זה לזו הוא, דבאופן ראשון ינקה עונו ומקבל תשלום פרי חטאתו ואז טוב לו לעוה"ב, אבל באופן שני אין כאן עונש רק סילוק השגחת אלקים, והוא כפי מזלו ומקרי טבעו כך הוא, ועונשו עדיין בשלימות ליום הגמול, וזהו כי מתחלה חשב דוד להיות כי כפי מזלות וכוכבי שמים הי' במערכה רעה למאד רק ה' מגן בעדו להשיבו למקום נגידים, ועכשיו שאמר הקב"ה להקים לו רעה, חשב שיסלק השגחתו הפרטית ויהי' תחת מזלו אשר הוא לרוע, וע"כ חשב שמא עבד או ממזר וכו' שהוא עונש כפי הטבע, אבל בראותו כי בנו רודפו אמר הלא מטבע הבן לחוס על אביו, אם כן אילו הי' מפאת הטבע או מקרי לא יתכן שיהי' בנו רודפו שהוא בטבע חס על אביו, וא"כ הרי מקבל עונשו וכו' ולכך שר מזמור לה' עכת"ד היע"ד זלל"ה.

והנה כאן ביעקב אבינו ג"כ הי' לו שטר חוב לפרוע, וכמ"ש רש"י עה"כ ויתאבל על בנו ימים רבים, כ"ב שנה כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם (מגילה ט"ז) כ' שנה שהי' בבית לבן וב' שנה בדרך בשובו מבית לבן, וזהו שאמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן עלי הן, וסופי ללקות כנגדן ע"כ, עכ"פ ידע יעקב אבינו שיש לו לשלם שטר חוב, והנה אלמלי הי' יוסף הצדיק נשבה ע"י גוי או נטרף ע"י חי' ח"ו, אז הי' לו ליעקב אבינו לחשוש שאין זה כפרה על עונותיו רק הוא ע"י רוע מזלו, כי אפשר להיות כן בטבע ומנהג העולם, אבל באמת זה המעשה שהי' נמכר לעבד ע"י אחיו, הי' היפוך טבע העולם ובע"כ הוכן כן מן השמים כדי שבזה יפרע השטר חוב, וכמ"ש בספר ערבי נחל מדברי המדרש, למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך, כשרצית נתת בלבם של שבטים לשנוא אותו וכשרצית נתת בלבן לאהוב ע"כ, והיינו דמסיים קרא שוב למען עבדיך שבטי נחלתך, ומפרש הכי דמהשבטים אנו רואין שלב האדם לרע או למוטב מסור ביד השי"ת, ולכן אומר למה תקשיח, ואף שהבחירה חפשית מ"מ ענין שנאת השבטים ליוסף ומכירתו הי' מאת ה' ושמתחלה שנאוהו ויתנכלו להמיתו ואחר כך אהבוהו ורחמו עליו ונתפייסו במכירתו הכל הי' מאת ה' וכו' עכ"ל. ועפי"ז יובן וישב יעקב ביקש יעקב לישב בשלוה היינו שרצה לפטור עצמו מהשטר חוב שעליו, ובשביל זה "קפץ עליו רוגזו של יוסף" חוץ לדרך הטבע, ועל ידי זה בא לידי שלוה שבזה נשלם השטר חוב שעליו.

ומ"ש "קפץ" עליו רוגזו של יוסף נל"פ ע"פ דברי האוהחה"ק בפרשת ויחי, ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ואולי כי לצד שכל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי משנולד עשו נולד שטנו ועדיין לא שקעה שמשו עמד לבן וכו' ואחריו הוקם על צערה של דינה, ועוד לו ויבא רוגז אבידת יוסף, הוא שאמר הכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה אלו היו חייו ולא קודם וכו', עכ"ל הק', והנה אלמלי הי' זה הרוגז של יוסף בא עליו סמוך להסתלקותו, לא הי' נשאר לו עוד שנים שיהי' חי בהם חיים של שלוה, ע"כ "קפץ" עליו שבא עליו בקפיצה רוגזו של יוסף כדי שישארו לו עוד שנים של שלוה.

וז"ש במדרש לא שלותי ולא שקטתי וכו' מעשו מלבן מדינה, עד ויבא רוגז שבא עלי רגזו של יוסף כנ"ל, ועי"ז בא לו השלוה אחר שהשלים השטר חוב שהי' לו לפרוע.

מאמר ב

ונל"פ עוד בהקדם לפרש הפ' אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשנה שנה וגו', דיל"ד על אומרו אלה תולדות וגו' ולא מנה הכתוב תולדותיו כי אם יוסף בלבד, ורש"י ז"ל פי' ואלה של תולדות יעקב אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב וכו', והראב"ע פי' אלה המאורעות שאירעו לו והקורות שבאו עליו כטעם מה יולד יום, והרמב"ן הק' השיג עליהם עיי"ש, והאוהחה"ק הקשה כי רבותינו ז"ל אמרו כל מקום שנאמר אלה פוסל וגו' וכאן פסל תולדות עשו, ואם לזה כיוון לא הי' צורך כי כבר נפסל עשו וכו'.

אמנם נל"פ עפימ"ש המהרי"ט (בתשובות ח"ב סי' ו') דהגם דעשו ישראל מומר הוי דיורש את אביו, עכ"ז אין לו זרע לירש אותו כיון שנשא נשים נכריות הולד כמותה וקרוי בנה, וממילא אין להם זכות חלק בארץ, אבל אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב זוכים בארץ מכח ירושת אבותינו כי שם י-ה עדות לישראל שלא נטמאו אף בהיותם במצרים, וכמ"ש בזוה"ק בני ישראל עאלו ובני ישראל נפקו, שלא נטמעו ביניהם, וכן איתא במדרש (שה"ש ד' אות כ"ד) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגררו כל ישראל בזכותו, נמצא שכל מה שהיו ישראל גדורים מן העריות בארץ מצרים הי' בזכותו של יוסף, וכמ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (פ' ויגש) עה"פ וישלחני אלקים לפניכם להחיות לכם לפליטה גדולה דבזכות יוסף שעמד בנסיון נגדרו כל ישראל בעריות ועי"ז זכו לקבלת התורה עיי"ש.

והנה אם לא נתהוו כל אלו גלגולי הסבות של יוסף שנמכר למצרים ועמד שם בנסיון, לא היו בני ישראל יכולין לעמוד בנסיון במצרים, דהרי רק בזכותו של יוסף זכו להיות גדורין בעריות נמצא שרק יוסף הי' הגורם שישאר תולדות ליעקב. וז"ש אלה תולדות יעקב, היינו מה שנשארו תולדות ליעקב הי' על ידי שיוסף בן שבע עשרה שנה וגו' וכל גלגולי הסיבות שנמכר יוסף למצרים ערות הארץ שטופי זימה ועמד בנסיון, ועי"ז נשארו תולדות ליעקב, ושפיר קאמר "אלה" שפוסל את עשו בזה הפרט, דמזרעו לא נשארו תולדות מאחר שנטמעו בין שאר האומות. ובזה יתבארו דברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה, היינו שיהי' בטוח שישארו לו דורות ישראל תולדות יעקב, דזהו השלוה האמיתית שחפץ בה, וע"כ קפץ עליו רגזו של יוסף היינו זה הרוגז של אחי יוסף שעי"ז נמכר למצרים, ובזכותו נשארו דורות ישראל כנ"ל, ושפיר יובן מה שלא קאמר צערו של יוסף דהרי עי"ז בא לשלוה האמיתית שביקש להשיג שישארו לו דורות ישראל כשרים, והקב"ה רצון יראיו יעשה ולזה קפץ עליו רגזו של יוסף כנ"ל, ובזה יובן גם המדרש לא נחתי ולא שלותי וכו' שבכולם לא הי' לו מנוחה ולא הי' לבו בטוח אם ישארו לו דורות ישראל עד ויבא רוגז שבא עלי רגזו של יוסף וכנ"ל, ויעזור הבוכ"ע שבזכותם ננצל מכל צרה וצוקה ונזכה במהרה לישועת כל ישראל ושמחתן בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר ג

באופן אחר אפ"ל בדברי רש"י ז"ל לא דיין לצדיקים וכו', ובדברי המדרש הנ"ל שאמר השטן לא דיין לצדיקים וכו', ויתבאר בהקדם מ"ש בספה"ק קדושת לוי זלל"ה לפרש דברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה וזל"ק: צריך לאדם להתנהג בכל דבר שמביא עליו ית' יקבל ממנו בנחת ובשמחה, ע"ד שאמרו רז"ל בכל מאדך וכו', ויאמר כל דעביד רחמנא לטב עביד, ויבטח שיש בזה טובה גדולה כי מאתו לא תצא רעה ח"ו, כנחום איש גם זו, שברוב הבטחתו ואמונתו בו ית', אמר על כל דבר "גם זו לטובה" וכו', וזה הבטחון והאמונה תפס יעקב אבינו ע"ה, ועל דא וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ופירש רש"י ז"ל ביקש לישב בשלוה, כלומר תמיד הי' דרכו בכך שבקש לישב בשלוה בנחת רוח ולקבל הכל לטובה, אפילו בארץ מגורי אביו כלומר אפילו כשבא מגור ופחד שהוא מדת אביו כנודע, קבל הכל בשלוה ובנחת רוח, מרוב צדקתו והבטחתו בו ית' עכלה"ק, הנה אמת ויציב פתגמא דין והוא עבודה גדולה להקב"ה ובחינה קדושה ראויים הדברים למי שאמרם, אמנם פירוש דברי רש"י ז"ל קשה לפרש בזה דאין לכאורה קישור למה שאמר אח"כ קפץ עליו רוגזו של יוסף לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להן לעוה"ב וכו'.

ונל"פ דהנה בדרך עבודה זו שיקבל הכל בשמחה ובנחת רוח, יש בו מעלה וחסרון, המעלה הוא שמאמין בהנהגת הקב"ה בבטחון אמיתי, שמאתו לא תצא רעות ח"ו והכל לטובה, והוא עבודה גדולה ומדרגה גבוה בעבדות ה' ב"ה, ולעומת זה יש לכאורה גם חסרון קצת, דהנה ידוע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולפעמים נסבב לידו חטא קל, והקב"ה משלם לו עונשו בעוה"ז כדי שישאר נקי וזך לעוה"ב כידוע מדברי חכמז"ל, וא"כ אם האדם אינו מרגיש שום צער וחסרון, וכל מה שבא עליו הכל לטובה יחשב אצלו, אינו מתמרק העוון על ידי העונש, כיון שאינו מרגיש בצער העונש כלל, ועוד יש חסרון בדרך עבודה זו עפי"מ שאמרו חז"ל למה היו אמותינו עקרות, בשביל שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים כדי שיתפללו לפניו ית"ש, והענין מבואר בזוה"ק שע"י תפילתם הקדושה נפתח צינור ומעיין ישועה לכל דורות העתידים, לכל מי שיצטרך מעין ישועה זו, וא"כ אם הצדיקים לא ירגישו בצערם וחסרונם, כי אם יקבלוהו בנחת ושמחה ויחשב להם לטובה, א"כ לא יתפללו לפני הקב"ה להעביר הגזירה, ואיך יפתח צינור ישועה לדורות, אולם יובן הענין עפי"ד ספה"ק טעם אלימלך בליקוטים לפרש הפסוק רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם וזל"ק: לפי שהצדיק אינו מתאוה לשום דבר ברצונו, כי הוא כל כך במדרגתו הקדושה שאין לו תאוה לשום דבר, אך מהיכן בא זה שהצדיק צריך לפעמים לאיזה דבר למזון או למלבוש וכו', זה הוא הכל לצורכי העולם, שהעולם צריכים לכל זה ומתאוים להם תמיד ומתפללים עליהם, רק שאין כח בידם להיותם נענים בתפילתם, מפני שאין כח בתפילתם לעלות למעלה, וכשהצדיק צריך גם כן לאותו דבר ומתפלל עבורו, ותפילתו הזכה עולה בלי שום פגע, אזי נאחזין כל תפילות ישראל באותה התפילה, ונענין כל ישראל בזכותו, וז"פ רצון יראיו יעשה, פי' השי"ת ב"ה עושה רצון להצדיק שיהי' צריך לאיזה דבר ויתאוה לה, כדי ואת שועתם ישמע ויושיעם וכו' כדי שישמע תפלת הציבור ויושיעם עכל"ק, נמצא לפי זה ששני הבחי' אמיתיים וקיימים שהצדיק בעצמו אין לו רצון ותאוה כלל לשום דבר גשמי, והוא מקבל כל הנהגת הקב"ה לטובה ולנחת רוח, ואעפ"כ הקב"ה עושה לו רצון שיתאוה ויחסר לו איזה דבר, כדי שעל ידי זה יקבל עונשו על חטא הקל שנכשל בה כנ"ל, וגם כדי שיתפלל על דבר ההוא ויפתח הצינור לכל מאן דיתבעי ויוצרך מעין ישועה זו.

ועל פי זה יובן הסתירה בין ב' מאמרים הנ"ל שהובא במדרש וברש"י ז"ל, דהנה השטן רצונו להתגבר על הצדיקים ולפתותן שיהיו מתאוין וחומדין לעניינים גשמיים, אולם יעקב אבינו הי' רחוק מבחי' זו לבקש שלות עוה"ז, אבל תמיד ישב בשלוה ע"ד בחי' שכתב הקדושת לוי זלה"ה, שכל דרכי השי"ת קיבל בשלוה ובנחת רוח ואמר גם זו לטובה, אך הקב"ה רצה שיתפלל יעקב אבינו לפניו ית"ש, כדי שיפתח צינור הישועה על ידו לדורות אחריו, וגם הי' צורך שירגיש יעקב אבינו בצערו הבא עליו בפרידת יוסף ממט כ"ב שנים, כדי שיקבל בזה עונשו על הכ"ב שנה שלא קיים כיבוד אב, כמ"ש רש"י ז"ל עה"פ ויתאבל על בנו ימים רבים, זהו שאמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן עלי הן וסופי ללקות כנגדן, א"כ הי' כאן צורך שירגיש יעקב אבינו בצער ההוא, וע"כ עשה הקב"ה ככה שיהי' רצון ליעקב אבינו שיבקש לישב בשלוה מב' טעמים האלו, והשטן חשב שזה בא מכוח פתוייו שהוא גרם זאח שיבקש יעקב אבינו לישב בשלוה, וע"כ קטרג עליו, שכן דרכו של השטן יורד ומשטין ועולה ומקטרג, אבל האמת הי' שרצון הזה לישב בשלוה בא לו ליעקב אבינו מהקב"ה, שרצון יראיו יעשה כפי' הנועם אלימלך כדי שיתפלל הצדיק לפני הקב"ה, נמצא שאין כאן סתירה כלל ושניהם אמת שהקב"ה אמר זאת, ולהבדיל גם השטן אומרו לשיטתו.

והנה ידוע מה שפירשו הקדמונים בפסוק ועת צרה הוא ליעקב וממנה יושע, שמהצרה עצמה יוצמח הישועה, ודבר זה יתגלה לנו לעתיד לבא, שכל הצרות והיסורים שסבלו ישראל בגלות הכל היו לטובה והם עצמם היו ישועה לישראל, והוכחה גדולה לזה, הוא ענין מכירת יוסף שבשעתה היתה צרה גדולה ליעקב אבינו וגרם לו צער עצום עד אין חקר, ולבסוף נתגלה שהי' בה טובה נפלאה, שנגרם על ידי זה טובה לכל הדורות, וכמו שאמר יוסף וישלחנו אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה, שעל ידי זה היו יכולים לזכות לקבלת התורה, שבזכותו נגדרו ישראל בעריות כמו שפי' ק"ז הישמח משה זלה"ה בפסוק זה, ונתגלה ע"י מכירת יוסף שכל דרכי הנהגתו ית' הם הכל לטובה, אף אם לפי שעה יש צער בדבר ואין מבינים הטובה שיש בה.

ויל"פ כוונת דברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה וע"ד שפירשנו שעשה לו הקב"ה רצון לזה לטובת ישראל וכדי שיקבל עונשו למרק עונו כנ"ל, וע"כ קפץ עליו רוגזו של יוסף וממנה נתברר לו בירור גמור בדרכי הנהגות הבוי"ת שכולם הם רק טובות וישועות, ונשלם תכלית רצונו כבחי' שכתב הקדו"ל זלל"ה, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב בניחותא, ר"ל שאין די לצדיקים שיתברר להם בעוה"ב, שכל מה שסבלו בעוה"ז הי' להם טובה גדולה, אלא גם בעוה"ז מבקשים הם לישב בשלוה, פי' הם רוצים לבוא גם בעוה"ז לידי בירור והכרה אמיתית שכל דרכי הקב"ה הם טובות וישועות, ולזה הביא הקב"ה על יעקב אבינו רוגזו של יוסף ועל ידו נתברר לו בירור גמור גם על שאר צרות ויסורין שסבל שכולן היו לטובה, ויעזור הקב"ה להמשיך לנו ישועה ע"י שנפתח צינור הישועה בכוחם של אבות הקדושים, ובמהרה נזכה לישועה שלימה בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

ואפשר לרמוז עוד עפימ"ש בגמרא (שבת פ"ט ע"ב) ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו דכתיב בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה וכו', ובמד"ר (פ' פ"ו) למה הדבר דומה לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת, מה עשו לה משכו את בנה לפני', והי' מהלכת אחריו על כרחך שלא בטובתה, כך הי' יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, אמר הקב"ה בני בכורי ואני מורידו בבזיון וכו' אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו ע"כ שלא בטובתו ע"כ, ולכאורה איך אפשר לומר כן על יעקב אבינו, הלא בוודאי אם הקב"ה הי' מצווהו לילך הי' עושה רצונו ית' בשמחה.

ואפשר שיעקב אבינו הי' מתפלל ורצה לבטל גזירה זו ע"ד צדיק גוזר, והקב"ה רצון יראיו יעשה ונסתבב הענין שנמכר יוסף למצרים וירד יעקב אבינו ע"ה אחריו בדרך כבוד, ובזה יתבאר דברי רש"י ז"ל עפ"י פשוטו ביקש יעקב לישב בשלוה ולבטל הגזירה מה שהי' ראוי לירד בשלשלאות של ברזל, ועשה הקב"ה רצון צדיק ע"י שקפץ עליו רוגזו של יוסף.

מאמר ד

וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' פרש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב וכו', וראוי להבין דודאי הי' רצון יעקב אבינו בשלוה זו, שישיג על ידה תועלת בעבודתו ית', כדרך הצדיקים שכל מגמתם אפי' בטוב עוה"ז להשיג על ידה שלימות העבודה, ומדוע ימנע הטוב ממנו, ומה טעם לא דיין לצדיקים עוה"ב, והלא אפשר לקיים שניהם וכלום חסר מבית המלך, וכבר ביארנו בזה ועוד לאלקי מילין.

ב) במס' סנהדרין (ק"ו ע"א) א"ר יוחנן כ"מ שנאמר וישב אינו אלא לשון צער שנא' וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות וגו' וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' ויבא יוסף את דבתם רעה וגו', וישב ישראל בארץ גושן ויקרבו ימי ישראל למות וגו', ע"כ, וזה סותר לכאורה לדברי המדרש הנ"ל ודברי רש"י ז"ל שהם מפרשים וישב מלשון שלום והתיישבות, ובאמת משמעות הלשון מורה יותר על ישיבה של שלום, וראוי להבין מה שדרשו חז"ל בגמ' אין וישב אלא לשון צער, ואיך נכלל זאת במשמעות וישב.

ג) אלה תולדות יעקב יוסף וגו' הקשה האוהחה"ק ז"ל כי רבותינו ז"ל אמרו כ"מ שנא' אלה פוסל את הראשונים, וכאן פסל תולדות עשו, ואם לזה כיון הכתוב לא הי' צריך, כי כבר נפסל עשו, והיוצא מפסול פסול.

ד) אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' ולכאורה למה לא מנה כל תולדות יעקב, ובמדרש הקשה כן לא הי' צריך קרא למימר כן, אלא אלה תולדות יעקב ראובן וכן כולם, ורז"ל אמרו כי יכוון הכתוב לומר כי הוא העיקר כפרש"י ז"ל וכן איתא במדרש, אעפ"כ צ"ב דלא הי' להכתוב למנוע מלחשוב כולם, אחרי שכלל לומר אלה תולדות יעקב, מן הראוי שיחשוב כל תולדותיו.

ה) כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים, איתא במד"ר למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם, פסים פס ים וצ"ב.

ו) להלן ויאמרו לו אחיו המלך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו וגו' ראוי להבין הכפל ושנוי הלשון, ומשמע לכאורה דשני בחי' וענינים נפרדים הם, וראוי להבין ענינם, מהו מלוכה, ומהו ממשלה שרמזו עלי'.

ז) ועוד קשה ממנ"פ אם הוא ענין א' ובחי' א' להם, א"כ הכפל למה, ואם הוא ב' בחינות, למה אמר אם משול תמשול הול"ל או משול תמשול.

ח) בתרגום יונתן ב"ע הלממלך את מדמי עלנא, אין למשלט אנת סביר עלנא וכו', ראוי להבין מ"ש במלוכה את מדמי שהוא לשון דמיון, ולמשלט אנת סביר שמורה על דבר המסתבר בסברא, ובפסוק נאמרו שניהם בלשון א' ומדוע תרגמן יוב"ע על ב' בחינות, ולמה יוצדק יותר במלוכה לשון דמיון, ובממשלה לשון סביר וצ"ב.

ט) ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, פרשיז"ל על דבריו על דבתם רעה שהי' מביא לאביהם, יל"ד למה חזר עוה"פ להודיע זאת, שכבר נאמרה לעיל ויבא יוסף את דבתם רעה וגו' וישנאו אותו וגו', ועתה שנתוספה השנאה בשביל חלומותיו, למה ערבינהו יחד לומר על חלומותיו ועל דבריו, ומשמע לכאורה שע"י החלומות נתעוררה עוה"פ השנאה הקודמת בשביל דבריו, וצ"ב הקישור ביניהם.

י) ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו ופרש"י אתו כמו אתו עמו, כלומר אליו, ע"כ, ונלאו המפרשים למצוא פתרון בדברי רש"י אלו, דלכאורה פליאים המה, מ"ש אותו כמו אתו, דאין אותו ואתו שווין במשמעות כלל, גם לפי פירושו יאמר הכתוב מלת אליו, כי אותו ואתו ועמו אין לו פירוש וקישור כלל למשמעות הכתוב, כי איך יצדק לומר ויתנכלו אתו או ויתנכלו עמו, ולדברי רשיז"ל ירמוז הכתוב לומר אותו ונכלל בו אתו ועמו, וראוי להבין הרמוז בהם, וידוע המעשה (הובא בספה"ק צרור המור) מאיש קדוש א' שעשה שאלת חלום, והתענה הרבה תעניתים, והתפלל שיאירו עיניו מן השמים להבין מצפוני דברי רשיז"ל אלו.

יא) כל הענין יוסף עם אחיו צ"ב, ונלאו כל המפרשים למצוא פתרון, כי נודע מעלת השבטים שהוא גדולה עד מאוד, ובודאי מעלתם גדולה יותר ממלה"ש, והם בסוד י"ב צירופי שם הוי', ואיך יתפוס השכל שבני עלי' כאלה יסכימו ביחד לעשות עבירה גדולה כזו, לשפוך דם נפש צדיק כיוסף, ומה גם שמכרוהו ועברו על מ"ש וגונב איש ומכרו וכו', והגם שהי' כ"ז הכרח וסיבה מן השמים שעי"ז נתגלגל הדבר וירדו למצרים, כמבואר בדברי רז"ל והובא ברשיז"ל וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מ"ש לאברהם בברית בין הבתרים כי גר יהי' זרעך, ואין לפסוק הזה פי' עפ"י פשוטו, כי חברון בהר הי' ולא בעמק, ומוכרח כדרשת חז"ל, ומבואר כן בכ"מ, אעפ"כ צ"ב למה הי' השתלשלות הדבר באופן כזה, שיעשו השבטים למראית העין עולה גדולה כזו, וכמה דרכים למקום, והי' אפשר שיסתבב באופנים שונים, וגם מה היתה סברת השבטים לגשת לעשות דבר כזה, ובודאי הוחלט אצלם שעפ"י דעת התורה ועפ"י שיטת ההלכה בן מות הוא, דאל"כ לא עלתה בלבם לעשות כן.

והרבה פירושים נאמרו בזה במפוה"ת וכולם קשים להולמם, והשלה"ק פי' כי היו סבורים שהוא מבקש המלוכה לו ולזרעו, ע"כ דנוהו כדת של תורה, דכל החולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה, אבל מחשבתו של יוסף לא כן הי', ולא רצה המלוכה לעצמו, והשי"ת שלחו להכין המלוכה לדוד, כמ"ש וישלחנו אלקים לפניכם, כמו שביאור השלה"ק באריכות עיי"ש, ועדיין צ"ב דהי' להם לדונו לכף זכות כמו שהי' האמת, והיתכן שדנוהו ע"צ הספק מפני שלא הבינו כוונתו, ומאין נתברר להם שכוונתו למלוכה בעצם, והרי באמת לא כן הי' כוונתו.

יב) גם קשה מה דאיתא בתנחומא והובא ברש"י ז"ל שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב"ה עמהם ע"כ, ולכאורה איך מועיל שיתוף שלהם, ואם עשו שלא כדין, אף שהי' ע"י טעות ושגגה, בודאי לא יסכים הוא ית' על מעשה עולה וכן הקשה השלה"ק והגו"א והלבוש, והלבוש כתב ואני אומר שודאי א' מהם ירד למרכבה, ואולי הי' לוי, ושאל שאם יעשו דבר זה שימכרוהו אם יסכים עמהם הקב"ה על החרם שלא לגלותו, והסכים הוא ית' על ידם וכו', והטעם שהסכים הקב"ה על החרם שלא יגלה כתב המהרי"ק (בשורש ל"ז) וכ"כ הלבוש מפני שהגיע לפניו ית' עת ענשו של יעקב על כיבוד אביו, כדי שיהי' כ"ב שנים בעונש, כשם שהוא לא קיים מצות כיבוד כ"ב שנים, והמזרחי כתב בשם התנחומא שהיו מקובלים מאבותיהם שעתידים שירדו למצרים ע"י מכירת א' מן השבטים, וכיון שכן הבינו שבודאי לא יגלה הקב"ה זה הסוד, דאלו יתודע ליעקב ישלח אחריו לפדותו ולא יתקיים גזירת ברית בין הבתרים עכ"ל המזרחי.

יהי' איך שיהי' לדברי כל המפרשים עדיין הי' פגם חטא בדבר המכירה, מדחזינן שנענשו עלי' ונתגלגלו בעשרה הרוגי מלכות להתכפר עונם, ואעפ"י שהי' גזרה קדומה והוכרח להיות כן, והיו מקובלים כן מאבותיהם, ונתקיים על ידם גזירתו ית' אעפ"כ נחשב לפגם, כמ"ש התוס' בב"ק (צ"א ע"ב) בנזיר טהור, דמצוה לנדור בנזיר, אעפ"כ קצת חטא יש בו אלא שהמצוה גדולה מהעברה, מידי דהוה אמתענה תענית לתעניתו עיי"ש בתוס', ובפרט השבטים הקדושים לגודל קדושתם, נחשב להם מעשה זו לפגם חטא, וא"כ עדיין צ"ב למה נסתבב פגם זה לידם, ולא יאונה לצדיק כל און, וכמה דרכים למקום, והי' אפשר שיסתבב כ"ז באופנים שונים.

יג) וע"ק שמתחלה דנוהו להריגה עפ"י דין תורה כמ"ש השלה"ק נלכה דותינה לבקש נכלי דתות עפ"י דת של תורה, ואח"כ חזרו בהם שלא להמיתו, ולבסוף מדוע החליטו למכרו, וממנ"פ אם הי' נראה להם עפ"י הדין שמחוייב מיתה, לא מצינו בשום מקום שהמחויב מיתה יהי' אפשר להחליף ענשו במכירה, ואם נתברר להם שאין לו משפט מות, מאין הוציאו דינו למכירה, ומצינו בעשרה הרוגי מלכות שהס"מ קטרג על דבר זה שעברו על מ"ש וגונב איש ומכרו, עכ"פ צריך הסבר מה הי' סברתם בזה, ואיך נסתבב לידם פגם כזה.

יד) להלן וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים, במד"ר א"ר אחא נתרוקן בורו של יעקב, אין בו מים, אין בו דברי תורה שנמשלו למים, המד"א הוי כל צמא לכו למים, כתיב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, ואתם מוכרים את אחיכם, עכ"ד המדרש, פרש"י בורו של יעקב כלומר בניו שיצאו מחלציו, נתרוקנו מד"ת שלא היו יודעין ענשו של דבר עכ"ל רש"י ז"ל, וצ"ב כי בע"כ שהי' גזירה ועלילה שנסתבב להם מן השמים טעות זה, כמבואר בדבריהם ז"ל, ולפי שיטתם בודאי עשו כ"ז עפ"י התורה, כי לא נחשדו השבטים ח"ו לעשות עולה ולעבור על ד"ת, וא"כ איך שייך לומר שנתרוקנו בני יעקב מד"ת וצ"ב.

טו) בסוף פרשת ויחי א"ל אחיו אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו' ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו' ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב, ויל"ד לכאורה אחרי כי כוונתו הי' לנחמם כמשה"כ וינחם אותם וידבר על לבם, א"כ למה הזכיר גנותם באמרו אתם חשבתם עלי רעה, ואין אלו דברי נחומים.

טז) גם במ"ש למען עשה כיום הזה להחיות עם רב, ראוי להבין שימוש כ' הדמיון כיום הזה למאי אתי, ומשמעות הלשון מורה שיתקיים זאת לעתיד בדמיון היום הזה, ובאמת נתקיים להחיות עם רב על ידו באותו העת ובחיים חיותו, דע"י שהכניע קליפת ערות מצרים, הי' אפשר שיתקיימו ישראל בגלות מצרים, ולהוות גדורים מעריות, ונשארו כולם דבקים לד' ולתורתו, והול"ל למען עשה ביום הזה, שפעולת ההצלה נעשה בימיהם.

יז) וכמו"כ בענין יהודה ותמר נלאו כל המפרשים להסביר הענין עפ"י פשוטו, כי חלילה לומר על יהודה הצדיק שעשה שלא כתורה ושלא כהלכה, וע"כ לומר שלא הי' שום צד איסור בדבר, כמ"ש חז"ל במס' (סוטה י' ע"א) ותשב בפתח עינים ר' שמואל בר נחמני אמר שנתנה עינים לדברי', אמרה לי' גיורת אני פרש"י ואיני עכו"ם וראוי' לך, פנוי' אני, יתומה אני, טהורה אני, ופרש"י יתומה אני שהייתי קטנה במיתת אבי והשיאוני אמי ואחיי, ואין נישואין לער ואונן כלום לאסור עליו משום כלתו, ועכ"פ לא הי' שום צד איסור בדבר, ולכאורה לפי"ז איך דנוה בב"ד של שם לשריפה, ובבעה"ט כתב שיצחק ויעקב ויהודה דנוה, ובמדרש ששם בעצמו דנה, ואם לא הי' שום עולה במעשה ההוא למה הוציאו דינה לשריפה, והרמב"ן ז"ל הקשה ע"ז וכתב וא"ת מדין שומרת יבם שהי' להם כדין אשת איש, והלא אין היבמה נוהג בבן נח כלל, וכ"מ בגמ' סנהדרין, וקשה ממנ"פ אם הי' ח"ו צד איסור בדבר, היתכן לומר כן, ואיך עשה יהודה הצדיק דבר זה, ואם לא הי' שום איסור איך דנוה לשריפה.

והבעלי תוס' כתבו בשם הר' יוסף מארץ ישראל, דדור פרוץ הי' לכך דנוה וחייבוה כדי לעשות סייג לתורה, כדאמרינן בסנהדרין דב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין כדי לעשות סייג לתורה, אבל עדיין צ"ב מדוע כשאמר יהודה צדקה ממנו פטרוה, ובכל אופן ראוי להבין מדוע נזדמנה ליהודה הצדיק מעשה כזה, שאחרי כל התירוצים שלא הי' שום צד איסור בזה, אעפ"כ למראית העין לא נאה לצדיק כמותו מעשה כזו, ואמרו ז"ל בב"ר ויט אלי' אל הדרך בע"כ ושלא בטובתו, וא"ר יוחנן ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך וכו', א"ל יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים וכו', ובמס' מכות אמרו יצתה ב"ק ואמרה ממנו יצאו כבושים, וזימנו לו מן השמים כדי להעמיד מלכות בית דוד, אמנם אעפ"כ צ"ב דהי' אפשר שיסתבב הענין באופנים שונים, וכמה דרכים למקום ומדוע זימנו השתלשלות הענין באופן זו, וצ"ב.

יח) ויאמר מה הערבון אשר אתן לך, ותאמר חותמך ופתילך ומטך וגו' ויתן לה וגו' אמרז"ל בילקוט (פ' חקת) קח את המטה וגו' זש"ה מטה עוזך ישלח ד' מציון, זה המטה שהי' ביד יעקב אבינו שנא' כי במקלי עברתי את הירדן, והוא המטה שהי' ביד יהודה שנא' חותמך ופתילך ומטך אשר בידך, והוא הי' ביד משה וכו' והוא הי' ביד דוד וכו', וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח וכו', ובילקוט (פ' שמות) הוא המטה הנברא בע"ש בין השמשות, והי' חקוק בו שם ד' אלקים צבאות, ויהי בהגרש אדם הראשון מג"ע ויקח המטה בידו וכו', ויגע המטה עד נח, ואחרי מות נח ויותר המטה לשם ולתולדותיו, עד הגעתו אל אברהם, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וכו' ואיך יתכן שחפץ חשוב כזה שנשאר מדור דורים מאדה"ר, ואבות העולם, ומשרע"ה, ועתיד לימסר למלך המשיח, ומסתמא השיג יהודה כ"ז, ואיך נתנה למשכון לאשה שלא הכירה כמשה"כ כי כסתה פני', כי לא ידע כי כלתו הוא, וצ"ב.

יט) להלן ויאמר יהודה תקח לה פן נהי' לבוז, יל"ד מ"ש תקח לה, דלא היו חסרים לקיחה שכבר הי' בידה, והול"ל יהי' לה ר"ל שישאר בידה.

כ) גם מ"ש פן נהי' לבוז, משמע דעדיין הי' תקנה לבקשה, אלא שחשש פן נהי' לבוז, ואח"כ אמר הנה שלחתי הגדי הזה, פרש"י מה עלי לעשות עוד, וא"כ שלא נשאר עוד תקנה, למ"ל טעמא דפן נהי' לבוז, ובודאי בלי שום ספק יש בכל אלה ענינים גבוהים ונעלמים מאתנו, מ"מ צ"ב לקרבן אל השכל עפ"י פשוטו להבין אפס קצהו.

ונבוא לבאר תחלה ענין מכירת יוסף, ונקדים מ"ד במד"ר הנה בעל החלומות הלזה בא, א"ר לוי זה עתיד להשיאם לבעלים, פרש"י ז"ל שראו שעתיד לצאת מיוסף ירבעם שמעשה את ישראל לעבוד בעלים וע"ז, ומלת בעל קדריש על ע"ז, עוד במדרש והנה אנחנו מאלמים אלומים וגו' ר' לוי אמר עתידין אתם לעשות אלילים אלמים לפני עגליו של ירבעם, ולאמר אלה אלקיך ישראל ע"כ, והיפ"ת הקשה איך קנטרם יוסף בזה והלוא עיקר החטא הי' ע"י ירבעם הבא מזרעו, ועל ידו תעו כל בית ישראל לע"ז, ותירץ שירבעם לא עשאם לע"ז רק לאות למלכותו, והמון ישראל טעו אחריו ועשאום לע"ז עכ"ד.

ויתבאר הענין דהנה ירבעם אמרו עליו חז"ל שלא הי' בתורתו שום דופי, והי' במדריגה גדולה מאוד ונמנה למלך עפ"י נבואת אחי' השילוני, ואמרו חז"ל בסנהדרין (דף ק"ב) שתפשו הקב"ה לירבעם וא"ל חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע, וכתב האוהחה"ק שזהו המדריגה היותר גדולה שאפשר לאדם לזכות אלי', וכתבו הקדמונים שהעגלות שעשה ירבעם לא עשאם לשם ע"ז, אלא להוריד השפע על ידה ולשתפו אל הקדושה, והרד"ק כתב שעשאן לחול עליו השראת הקדושה, ואח"כ א"ל הנביא שיענש עליו, אבל מתחלה הי' דעתו לש"ש, רק שעל ידו טעו כל ישראל ונמשכו לע"ז, וכמ"ש שם בגמרא הנ"ל א"ר יוחנן קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם ומפני מה תלה הכתוב בירבעם, מפני שהוא הי' תחלה לקלקלה, דמפני שהוא הי' הגורם ועל ידו תעו כל ישראל לע"ז, ע"כ חטא הרבים תלו בו כמ"ש ז"ל ירבעם חטא והחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי בו.

ונקדים עוד מ"ש האוהחה"ק פ' קרח על מ"ש בגמ' (סנהדרין ק"ט ע"ב) קרח ע"ש שנעשה קרחה בישראל, יצהר שהרתיח את העולם כצהרים, בן קהת שקיהה שיני מולידיו, בן לוי שנעשה לוי' לגיהנם, ולחשוב בן יעקב שעקב עצמו לגיהנם, ותירצו יעקב בקש רחמים וכו', והקשה האוהחה"ק דלמה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים האלה, ולא די בזה אלא שהקשו עוד ולחשוב בן יעקב וכו' וכי יתכן להזכיר מובחר שבאבות בדרך גנאי, ותירץ דע כי באדה"ר היו כלולים בו כל נשמות הנבראים, וכל יוצאי חלציו הם ענפים ממנו, וכשבא קרח להחליף ענפי הקדושה, ולהפך הכהונה ממקומה, נפגמו ענפי הקדושה שבשורש נשמתו, ולא ענפו לבד נפגם, אבל גם שורש ענפו ביצהר, וגם שורשו למעלה בקהת נפגם ונהפך לרעה, וגם שורשו בלוי, ולא שכינו ח"ו דברים רעים בשמות הצדיקים, אבל דבריהם סובב על חלק אותו ענף שלו, שמקורו בשורש הענף יצהר קהת ולוי, חלק זה נפגם ונקרא ע"ש גנאי, והקשו ולחשוב בך יעקב וכו' שנפגם ענפו בשורש עד יעקב, ותרצו יעקב ביקש רחמים וכו' שלא יהי' הפגם מגעת עד עיקר השורש שביעקב, דאלולי כן לא הי' לו חלק לעוה"ב, והי' נכרת מן השורש לגמרי, ואתי' כמ"ד דקורח יש לו חלק לעוה"ב עכת"ד האוהחה"ק ז"ל ונקדים עוד מה שהקשו הקדמונים איך יתכן שיצחק אבינו יטעה כ"כ בעשו בחשבו לצדיק גמור, ותירצו בשם חכמי האמת דראה יצחק עמו אותן הענפים שעתידים לצאת ממנו, והם נשמת ר' מאיר ושמעי' ואבטליון ועוד כמה צדיקים שהיו עתידים להתגייר והיו כלולים עדיין בשורש שהוא עשו, וע"כ חשבו לצדיק, ובאמת הי' מן השמים שיטעה, אבל זה הי' הסיבה שהטעו אותו ע"י כך.

ומעתה נבין דזה היתה המלחמה והשנאה שבין יוסף והשבטים, השבטים הק' ראו ביוסף הענפים הכלולים בו ועתידים לצאת ממנו, דהיינו ירבעם שעתיד להטעות את ישראל לע"ז, שהי' תחלה לקלקלה כמ"ש ז"ל, וגם ראו ברוח קדשם כל דורות ישראל שנתפתו אליו ונעשו מקולקלים במעשיהם עוד יותר ממנו, וכ"ז הי' מכוחו ע"י שחטא והחטיא את הרבים, ע"כ רצו השבטים להרוג את יוסף, ודנו אותו ע"ש סופו וע"ש העתיד, כדי להכרית אותן הענפים בשורשן, כי ראו ברוח קדשם החורבן הגדול אשר יצמח על ידו, שכל בית ישראל נדחו לע"ז, ולא נשארו אלא ג' מאות איש אשר לא כרעו לבעל, ודנו בו דין מסית ומדיח שדינו להריגה, ואמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו, ומן השמים נסתבב להם שיבוא לידם טעות זה, כי באמת אין דנין את האדם ע"ש סופו, אלא כפי מעשיו של אותה שעה, כמו שנבאר להלן, ואפשר שלמדו לעשות כן מבן סורר ומורה שאמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, ואמרו חז"ל בן סורר ומורה נהרג ע"ש סופו, וכמו"כ כאן דנו את יוסף הצדיק ע"ש הענפים שהיו כלולים בשורש, והעלימו עין מן הענפים טובים שיצאו ממנו, ואינה ד' טעות זה לידם, וכמו שהי' ביצחק אבינו שראה בעשו הענפים טובים, שיצאו ממנו נשמת ר' מאיר ושמעי' ואבטליון, ונעלמו מעיניו כל הענפים ודורות הרשעים העתידים לצאת ממנו ומן השמים העלימו ממנו כל זאת כדי שיאהב את עשו, ועי"ז יתגלגל הברכות ליעקב בדרך זה כמבואר בזוה"ק שהי' הכרח להיות כן, וכמו"כ כאן העלימו מן השמים מהם ונסתבב להם טעות, כי הי' ההכרח כן כמו שיתבאר.

ומפורש יוצא כן בדברי המדרש הנ"ל הנה בעל החלומות בא, ועתה לכו ונהרגהו א"ר לוי זה עתיד להשיאם לבעלים ע"י ירבעם וכו', מבואר בפירוש דע"כ דנוהו להריגה בשביל להכרית ענפים של ירבעם שכלולים בו. ומעתה יתבארו היטב דברי רשיז"ל ויתנכלו אותו להמיתו כלומר אתו עמו כלומר אליו, ורשיז"ל מגלה לנו כאן מצפיניות ונעלמות, דהאיך יתכן שהשבטים הקדושים התנכלו להרוג נפש צדיק כיוסף, ע"כ גילה לנו ברמז, דהיינו אתו אותן הענפים של ירבעם שהיו אתו וכלולים בו, ועמו שהם עמו בהעלם, וע"כ התנכלו להמיתו כדי להכרית אותן הענפים, ולהציל את כל ישראל שלא יודחו אליו, וז"ש כלומר אליו שראו ברוח קדשם כל ישראל שיטפלו אליו ויצייתו לו, ועל ידו ידחו לע"ז, ורצו למנוע זאת, ע"כ בקשו לעשות פעולה בשורש, כדי למנוע הקלקול בענפים, ואח"כ הסכימו שלא להרגו ומן השמים עכבו בידם, מ"מ ע"י המלחמה והשנאה שביניהם הכניעו כוחות הענפים ההם בשורשן, והחלישו אותם, ובלי ספק דהקפדת הצדיקים ההם ופעולתן, עשתה רושם בענפים להחלישן ולאבדן, כמ"ש כ"פ בדרז"ל נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, וכן הי' סופו של ירבעם כמ"ש שאמר לו הנביא אחי' השילוני והכרתי לירבעם משתין בקיר, ולא נשאר מביתו שריד ופליט, וכ"ז הי' ע"י כוחם של השבטים שהתחזקו לעקרו, והס"מ התגבר מאוד לסייעו, והי' תקיפא יצרא דע"ז בימיו, וגם הי' לירבעם כח התורה, ואלמלא לא לחמו יוסף והשבטים נגד הענפים ההם של ירבעם וחביריו, מי יודע עד כמה הי' הקלקול מגעת, ואפשר שלא הי' נשאר ח"ו שריד ופליט, וע"י שהחלישו כוחות הענפים נשאר עכ"פ חלק מישראל שלא כרעו לבעל, ומצינו כבר שאברהם אבינו התפלל ע"ז, כמ"ש בסנהדרין (צ"ו ע"א) וירדוף עד דן, ראה בני בניו שעתידין לעבוד ע"ז בדן, שנאמר והאחד נתן בדן, והוא עגלות ירבעם והתפלל א"א לבטל יצרא דע"ז, ובזה יובן הענין קצת כי השנאה והמלחמה שביניהם הי' מלחמת מצו', שלחמו עם הענפים של ירבעם ודורו ופעלו הרבה בזה, והצלה גדולה היתה לכלל ישראל, והי' ההכרח להיות כן, ובודאי מן השמים הסכימו עמהם וסייעו אותם לבטל כוחות הע"ז.

וכמו"כ יוסף הצדיק לחם עם הענפים של השבטים, שראה שעתידין להמשך אחרי חטאת ירבעם, ויהיו עוד גרועים ממנו, כמ"ש לעיל דלא היתה כוונת ירבעם לע"ז, אבל אלו שנמשכו אחריו טעו ועבדו ע"ז ממש, והשנאה של יוסף לאחיו היתה לכוונה הנ"ל לתועלת דורות העתידים, להכניע כוחות הע"ז מהענפים ולהחלישם עכ"פ, וע"כ דרשו חז"ל במדרש שא"ל יוסף עתידים אתם לעשות אלילים אלמים לפני עגליו של ירבעם, ודרשו כן ממ"ש להם והנה אנחנו מאלמים אלומים וגו'.

ומעתה יובן מה שדנוהו למכרו, הגם שמן השמים נתגלגל לידם טעות זה, שעי"ז נסתבב ירידתן למצרים, אבל עכ"פ הם דנו עפ"י שיטת ההלכה, כמ"ש לעיל שדנו את יוסף ע"ש סופו, ולמדו כן מבן סורר ומורה שאמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, והגם שהחליטו אח"כ שלא להרגו ומן השמים עכבו בידם, מ"מ רצו למנוע מלוכת ירבעם, כי ראו הקלקול שיודחו רוב ישראל לע"ז על ידו, והשיגו בחלום יוסף שרומז על מלוכה לשעתו, ומלוכה זו יהי' פועל דמיוני על העתיד מלוכת ירבעם, וע"כ מכרוהו למצרים לעבד, ועפ"י נימוסי מצרים אין עבד מולך, ובזה רצו למנוע המלוכה לשעתו, ויתבטל עי"ז מלוכת ירבעם לעתיד, אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום, ואעפ"כ נעשה מלך במצרים, כי הי' הכרח שישלוט על שר של מצרים ויכניע טומאת מצרים כמובא בספה"ק, וגם מלוכת ירבעם לא נתבטלה על ידם מכל וכל, אבל אעפ"כ פעלו הרבה ע"י המלחמה שלחמו עם אותן הענפים, שהחלישו כח ירבעם ויצרא דע"ז כנ"ל, והי' הצלה גדולה לישראל על ידיהן.

וז"ש להם יוסף אתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה, ואין הכוונה על שחשבו לעשות לו רעה להרגו, כי מה לו להזכיר גנותם, ואין זה דברי תנחומים, אבל הכוונה שהשיגו במחשבה הקדומה רעת ירבעם ולחמו עם הענפים ההם להחלישם, וזה המחשבה שעלה בלבכם להלחם, הי' מאת אלקים והוא חשבה לטובה, וזה ואתם חשבתם עלי רעה זה רעת ירבעם, אלקים חשבה לטובה, ומזה נצמח טובה והצלה לישראל לבטל כח הע"ז, למען עשה כיום הזה כמו שאתם עושים ביום הזה לבטל כוחו של ע"ז, כמו שמצינו בעגלות ששלח פרעה ועמד יהודה ושרפן לפי שהי' של ע"ז, ואמרו ז"ל למוד הוא אותו השבט לעקור ע"ז, וזה הי' עבודתם של השבטים הקדושים לבטל ע"ז בכל מקום בואם, וכמו שעשו בשכם שבטלו כל ע"ז ומשמשי', וז"ש שא"ל יוסף שמה שחשבתם עלי רעה, והשנאה והמלחמה שבינינו, היתה פעולתו לבטל ע"ז, וכפעולתכם עכשיו, כיום הזה יצמח ממנו הצלה על לדורות להחיות עם רב, להחליש ולהכניע כח ע"ז ומינות לדורי דורות, ובכח קדושת השבטים שלחמו אז נגד יצרא דע"ז ומינות, יהי' התחזקות לישראל לדורי דורות לעמוד ולהתגבר נגד יצרא דע"ז ומינות, ונמצא שהי' בזה דברי נחומים כמ"ש וינחם אותם וידבר אל לבם, שהשנאה הי' לטובה והצלת ישראל.

ועתה נבאר מ"ש המלך תמלך עלינו אם משל תמשול בנו, והדקדוקים שבענין כבר נפרטו לעיל, ואפ"ל דהנה ב' חלומות חלם להם יוסף, הראשון חלום דאלומים דרשו חז"ל במדרש הנ"ל דקאי על ירבעם, ומלוכה דירבעם לא הי' מצד הקדושה, הגם דנתמנה למלך עפ"י נביא אמת, דאחי' השילוני מנה אותו במצות השי"ת, אבל אח"כ קלקל והעמיד את העגלות וחטא והחטיא את ישראל, ואינה ראוי שיקרא מלוכה, דשם מלוכה בישראל א"א אלא מסטרא דקדושה, כמ"ש הממליך מלכים ולו המלוכה, וירבעם הו' רק שבט מושלים, וכח הממשלה ניתנה לו, וחלום הב' השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, מורה על מלוכה מצד הקדושה, כי ירמוז החלום על אביו ואמו והשבטים הקדושים שכולם יהיו משתחוים אליו, ובודאי מלוכה זו תהי' מצד הקדושה, והנה מי שהוא מלך מצד הקדושה יודע בנפשו, כי המלוכה לא שייך אליו אלא להקב"ה, והקב"ה חלק מכבודו לבשר ודם, ושם מלוכה אצל בשר ודם הוא רק בדרך דמיון ושם מושאל, ואין לו התנשאות במלוכה ולבו נשבר בקרבו, כמו שהי' אצל דהמע"ה שאמר ואנכי תולעת וגו' אבל המושל מצד הסט"א ר"ל, הוא חושב בעצמו שהמלוכה הוא שלו כמו שהי' בירבעם שאמרו חז"ל גסות הרוח שהי' בירבעם טורדתו מן העולם, וז"ש שאמרו לו השבטים המלך תמלוך אם משול תמשול, דאלו הי' החלום מורה רק על מלוכה מצד הקדושה היו מסכימים עלי', אבל כיון שגם משול תמשול בנו, וראו ממשלת ירבעם שיודחו רוב ישראל לע"ז על ידו, מעתה לא הסכימו גם על המלוכה, ויוסיפו עוד שנוא אותו ולחמו אתו לבטל ממשלת ירבעם, וע"כ מכרו אותו למצרים והיתה הוראת שעה עפ"י בנבואה כמ"ש להלן, וא"ש מ"ש אם משול תמשול דמשמעותו לשון תנאי, וחדא תליא בחבירתא דאם משול תמשול בנו מעתה א"א שיתקיים גם המלוכה, כי הוא תרתי דסתרי וא"ש מ"ש התרגום יונתן במלוכה את מדמי לממלך, שהמלך נקרא רק אם מולך מצד הקדושה, ואצלו המלוכה רק בדרך דמיון ושם מושאל, ולמשלט את סביר, שמי שהוא מושל מצד הסט"א הוא סובר שמגיע אליו הממשלה והמלוכה שלו הוא.

ובזה אפ"ל מ"ש ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, וחדא תליא בחבירתא, עפ"י המבואר בפר"ד דהי' מחלוקתם עפ"י הלכה עיי"ש, וכמו"כ כתב המזרחי ז"ל והשבטים עשו כדין, אלא שיוסף טעה והי' דן אותם שעשו שלא כדין, והביא יוסף את דבתם רעה אל אביהם שלפי סברתו היתה רעה עיי"ש, ואפ"ל לדרכנו דבשביל דבריו לבד, מה שהביא דבתם רעה אל אביהם לא היו השבטים שונאים אותו, כי היו דנין אותו לכף זכות שטעה בדין, אבל בצירוף חלומתיו שיהי' מלך, ומלך ישראל שהוא מצד הקדושה צריך שיהי' לו כח הכרעה לאמיתה של תורה, דאם יטעה יגררו רבים מישראל אחריו וגורם נזק רב, כמו שהי' בירבעם שמתחלה הי' העגלות רק טעות אצלו ונתכוון לשמים, וטעו כל ישראל אחריו, וע"כ ויוסיפו שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו בצירוף שניהם, דמלוכה לבד אפשר שיהי' אמת, ויהי' מצד הקדושה, ודבריו לבד אפשר לדונו לכף זכות שטעה בדק, אבל בצירוף שניהם לא הסכימו, כי חששו שיבוא מכשול לכלל ישראל ממלוכה כזו, כאשר הי' באמת ממלוכת ירבעם, ומן השמים ניתנו בפיהם דיבורים אלו, והי' המלחמה הכרח להחליש כחו של ירבעם ויצרא דע"ז, וכל מה שעשו הי' הכרח, וע"י המכירה נתגלגל ירידתן למצרים, והי' גזרה קדומה, ומן השמים הביאו אותן לכך, והי' הכל הוראת שעה ועפ"י הנבואה ונביא הותר לו לעבור על ד"ת בהוראת שעה עפ"י נבואתו, ומה שנענשו בעשרה הרוגי מלכות מבואר בחכמי האמת ענינים גבוהים בזה, והי' הכרח להיות כן, הגם שהי' כח הס"מ מעורב בו ע"י קטרוג, יקבל ענשו ע"ז לעתיד כמבואר בדבריהם ז"ל, אבל תיקון גדול נשלם על ידיהם כמו שהאריכו המקובלים בספריהם, ובשערי ג"ע האריך האר"י ז"ל בזה הרבה עיי"ש.

וכמו"כ ענין יהודה ותמר יבואר עפ"י בחינה הנ"ל, ותירוץ א' עולה לכאן ולכאן, דיהודה עשה כן עפ"י נבואה והשיג ברוה"ק שההכרח הוא כן להוציא מלכות בית דוד ונשמת משיח כמו שנבאר להלן, גם עפ"י מ"ש בב"ר שבא מלאך והחזירו, וא"ל יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים, עכ"פ נאמר לו בנבואה לעשות כן, וגם תמר אמרו חז"ל לשם שמים נתכונה להעמיד מלכים, וגם היא ידעה בנבואה שהכרח להיות בדרך זה, ומעתה אין כאן אפי' התחלת קושיא, דנביא סותר לו לעבור על ד"ת עפ"י נבואתו בהוראת שעה, כמ"ש האוהחה"ק בפ' ויחי עה"פ ראובן בכורי בטעם שנשא יעקב ב' אחיות, כי עשה כן עפ"י הנבואה בהוראת שעה גם יהודה ע"י מלאך הורשה לו לקחת תמר, כאומרם ז"ל, וכתב הרמב"ם ז"ל (בה' דיעות) כי נביא שאמר לעבור על איסור מאיסורי התורה לפי שעה שומעין לו כאליהו בהר הכרמל וכו' ומפורש יוצא בדברי חז"ל במס' (מכות כ"ג) צדקה ממנו, יצתה ב"ק ואמרה ממנו יצאו הדברים כבושים, עכ"פ מבואר שהי' הכרח, וגזירת הבוי"ת ורצונו, והם השיגו זאת ע"י נבואה, והותר להם לעשות מעשה בהוראת שעה.

וכתבו תלמידי האריז"ל והובא ב@44ש"ך עה"ת@44 (פר' זו) שהשתלשלות מלך המשיח הוכרח שיהי' בדרך עקלתון ובהיסח הדעת מהמקטרג שלא יעלה על דעתו ולא ירגיש בו, וע"כ היתה התחלת ההשתלשלות ע"י לוט ובנותיו, ורמז יש ולא ידע בשכבה ובקומה, דהס"מ לא ידע כי השי"ת הסיח דעתו, והטעוהו מן השמים שנראה למראית העין כאלו ח"ו צד ממזרות יש בו, ולא עלה על דעתו כי יצמח אור גדול ומלכות ישראל מהשתלשלות כזה, וכמו"כ ענין יהודה ותמר הוכרח ג"כ להיות בדרך כזה, ובעז שנשא בת עגלון מלך מואב, וישי אבי דוד אמרו חז"ל שנתכוין לשפחתו, והי' הכל בדרך סוד להעלים עין השטן שלא יקטרג, וק"ז הישמח משה זלל"ה פי' בתפלה למשה (תהלים פ"ט) מצאתי דוד עבדי, ודרשו חז"ל היכן מצאתיו בסדום, שהי' הצורך שיהי' כעין מציאה ובהיסח הדעת, ע"כ דרשו חז"ל היכן מצאתיו בסדום, דע"י שהי' התחלת ההשתלשלות בסדום ע"י לוט ובנותיו, ממילא הי' הדבר בהעלם ובסוד מהמקטרג עיי"ש.

ויהודה ותמר ידעו בנבואה שהשתלשלות משיח מוכרח להיות על ידיהם בדרך זה, אבל לא הי' אפשר לפרסם מפני השטן, ומפני שהי' מעשה מכוער למראית עין ע"כ דנוה ב"ד של שם לשריפה למגדר מילתא כמ"ש בעה"ת, ואח"כ הופיעה רוה"ק בב"ד של שם ויצתה ב"ק ואמרה צדקה ממנו, ממנו יצאו כבושים, ונתפרסם הסוד שהי' עפ"י נבואה ופטרוה, ואפשר עוד טעם שמן השמים העלימו מבית דינו של שם נבואה זו, ולא נתגלה להם רק אחר שהוציאו את תמר לשריפה, כדי שיתפרסם התקנה שעשו למגדר מילתא, ואח"כ כשפטרוה נתפרסם שהי' הכל עפ"י נבואה ונעשה בהיתר עפ"י הוראת שעה, ואין שום פגם בהשתלשות הזה, ונתודע לכל כי מד' יצאו הדברים כבושים עפ"י נבואה, ואלמלא ידעו ב"ד של שם בנבואה זו מקודם, לא היו דנין אותה לשרפה ולא הי' נתפרסם לא התקנה של למגדר מילתא, ולא היו יודעין שהכל הי' עפ"י נבואה, ואפשר שע"כ העלימו מב"ד נבואה זו עד לאחר שדנו אותה והוציאוה לשרפה.

ועוד אפ"ל שהי' הכרח שיוגמר דינה לשריפה כדי להביאה לידי נסיון, כמ"ש התוס' (בב"מ נ"ט) היא מוצת כתיב חסר א', מלשון ויצת אש בציון, שהיתה קרובה לאש כבר, ולא שלחה ליהודה אלא ברמז, ואם לא הי' מודה לא היתה מפרסמתו, ולמדו חז"ל מזה שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, ובתרגום יונתן שע"י שעמדה בנסיון זה בזכותה ניצולו חנני' מישאל ועזרי' מכבשן האש, עכ"פ הי' הכרח שיוגמר דינה לשריפה בשביל הנסיון כנ"ל.

ועוד יתבאר עפ"י מ"ש ז"ל (בסוטה י' ע"ב) לאחר שנמצא סימני' בא ס"מ וריחקן, בא גבריאל וקירבן וכו', ובמד"ר איתא באופן אחר א"ר יודן מכאן שאבדו והמציא הקב"ה אחרים תחתיהן, שנא' הוא מוצאת מלשון מציאה ע"כ, והוא סתירה לכאורה, והיפ"ת כתב כי הס"מ הרגיש בדבר, ורצה לעכב השתלשלות משיח והטמין הסימנים, כדי שידונוה בשריפה, וברא הקב"ה אחרים תחתיהן להצילה, ואפ"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי אלו הסימנים שנתן לה יהודה מרמזים על מלך המשיח, כמ"ש רז"ל במדרש רוה"ק ניצצה בו, ורמז לה חותמך זו מלכות ומטך זו מלך המשיח, והס"מ הטמין אותם הסימנים כמ"ש היפ"ת, כי הרגיש קצת בדבר ורצה לעכב ולמנוע השתלשלות ההוא, ומעתה שלא יהי' סימניה בידה ידונוה לשריפה, וע"כ ברא הקב"ה אחרים תחתיהן כדי להצילה משריפה, ולא רצה הקב"ה להכריחו וליקח ממנו הסימנים בע"כ, כדי שלא ירגיש ברמיזת הסימנים ולא יקטרג, ואחר שכבר הי' סימנים אחרים וניצולה מדין שריפה, בא גבריאל וקירבן והחזיר לה אותן סימנים עצמן, כי הו' בהם רמז על השתלשלות משיח שיצא ממנה, ומעתה לא עכב הס"מ, כי בין כך ובין כך היתה ניצולת, ונמצאו כי ב' המאמרים חדא נינהו ולא פליגי עכ"פ יהודה ותמר ידעו בנבואה, ועשו כן בהוראת שעה, ומעתה לא יקשה מה שנתן לה ג' סימנים אלו, והמטה שעתיד להיות ביד מלך המשיח, כמ"ש במדרש שרוה"ק ניצצה בו ורמז לה חותמך זה מלכות, פתילך זה סנהדרין, ומטך זה מלך המשיח, והגם שלא ידע מי הוא האשה כמאה"כ ולא ידע כי כלתו היא, אבל ראה ברוה"ק ובנבואה שיצא ממנה השתלשלות מלך המשיח, וע"כ נתן לה הסימנים לרמז הנ"ל. ופלא מ"ש המזרחי על דברי רש"י ז"ל הכר נא, הכר את בוראך ואל תאבד ג' נפשות וכתב המזרחי אע"פ שבאותה שעה לא ידעה אם יש תאומים בבטנה, מ"מ כיון דאיגלאי מילתא למפרע שהיו תאומים, כתבו חז"ל כן אליבא דאמת, ולא ידענא מי הכריחו לומר כן שלא ידעה, והרי ידעה בנבואה והשיגה לראות עד מלך המשיח ונתכונה לש"ש בכך כאמרם ז"ל, וא"כ בודאי השיגה ג"כ בנבואה שתאומים בבטנה.

ועתה נבאר מאה"כ תקח לה פן נהי' לבוז וגו' והדקדוקים שבענין (תמצאם לעיל) עפימ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה בפ' תולדות ובפ' ואתחנן, לפרש הפסוק במגלת אסתר ובבזה לא שלחו את ידם, ונשנית פסוק זה כ"פ, ויש להבין מה הי' הכוונה בזה שלא שללו, וכתב ז"ל דיש ענין נסתר בזה, דבאמת הי' הסברא לכלות בראשונה זרע הצורר המן הרשע, אבל אמרו ז"ל (גיטין נ"ז) מבני בניו של המן למדו תורה ברבים, ואיתא במדרש עה"פ ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שנתגייר, וכמו"כ בימי אסתר הופיעה רוה"ק על כל א' מישראל שלא יגעו באלו שהיו בהם ניצה"ק, וידוע מה שפי' וראיתי את דמעת העשוקים דקאי על ניצה"ק העשוקים בתוך הטומאה, והם נקראים ביזה, וז"ש ובביזה, ר"ל במקום שיש ביזה ונציה"ק, לא שלחו את ידם לנגוע בהן עכ"ד, והנה יהודה ידע בנבואה, שהצורך להוציא ממנה הנשמות הקדושות נשמת משיח ומלכות ב"ד, אבל חשש כדרך הצדיקים, כי אולי חטאו גורם שלא יזכה לזה, ע"כ התפלל ע"ז ואמר תקח לה שתקח מן השמים את שלה, להוציא ממנה את הנשמות הקדושות פן נהי' לבוז, שלא יבוזו אותם הסט"א ויהיו עשוקים בידי הקליפות, ולא קאי תקח לה על הסימנים שא"כ הול"ל יהיו לה דכבר היו בידה כקושיתנו הנ"ל, אבל זו רמז אל הנסתר נשמות הקדושות הטמונים בגווה, וע"ז התפלל שיסייעו מן השמים להוציאם, ואל יהיו לביזה ביד שוללים פן ירגיש בו הס"מ ויחפוץ לאבדם, והנה כתב רש"י בשם המדרש לפי שרימה יהודה את אביו בגדי עזים שהטביל כתונת יוסף בדמו, רמוהו גם אותו בגדי עזים, וז"ש יהודה הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה, וכבר קבלתי עונשי מדה כנגד מדה, ומעתה לא יעכב עוד החטא, והתפלל שיזכה להוציא הנשמות ההם ולא יהיו לביזה ונתבאר כל הענין באר היטב.

ואפ"ל בזה מה שפי' התרגומים פן נהי' לבוז, דלמא נהוי לגחוך (מלשון צחוק) וירמוז עפימ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה, כי בר"ה כל שרי האומות באים ועומדין לפני ב"ד של מעלה ומצפים על דינם שיצא לזכות, וגם מלך המשיח בתוכם עומד ומצפה שיהא השנה הבאה שנת גאולתן של ישראל, ואם נגמר הדין שעדיין לא זכו ישראל להגאל בשנה זו, יוצא מלך המשיח בבושה ושרי אומה"ע מצחקין עליו עכדה"ק, וידוע שק"ז זלה"ה שמע כרוזין של מעלה והדברים ברורים וראויים למי שאמרם, והנה הס"מ הרגיש שהשתלשלות מלכות בית דוד ומשיח עתיד לצאת מכאן, וע"כ התגבר מאוד למנוע ולעכב כנ"ל, ולזה התפלל יהודה תקח לה, שיסייעו מן השמים להשתלשלות קדושה זו, פן נהי' לבוז, שלא נהוי לגחוך בעיני שרי האומות, אם יעלה בידם לעכבו או לאחרו.

ונבוא לבאר מדרש הנ"ל נתרוקן בורו של יעקב מתורה, וכו' ויתבאר עפ"י מ"ש לעיל דהשבטים דנו את יוסף ע"ש סופו וע"ש דורותיו, שראו ירבעם שעתיד לצאת ממנו וכדאיתא במדרש, ולכאורה מהיכן למדו כן לדון ע"ש סופו, ואפשר שלמדו זאת מפרשת בן סורר ומורה שאמרו ז"ל במס' סנהדרין (ע"א ע"ב) בן סורר ומורה נידון ע"ש סופו, ותניא ריה"ג אומר וכי בשביל שאכל זה תרטימר בשר וכו' אמרה תורה יצא לב"ד ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה וכו' אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, ואפשר שמכאן למדו ודנו את יוסף ע"ש סופו, שימות זכאי כדי למנוע תוצאת דורותיו שיגרמו את ישראל למרוד במקום ית', ובאמת הי' סיבה מן השמים שיבואו לידי טעות זה, כמבואר להלן דשורת הדין אינו כן, אבל עכ"פ השבטים הקדושים אלולי שהי' להם היתר עפ"י תורה בודאי לא היו חושבים מחשבה לעשות שלא עפ"י תורה, ואפשר שלמדו לעשות מעשה זו מבן סורר ומורה.

אבל באמת לימוד זה יש לה פירכא, כמ"ש המזרחי (בפ' תצא) ממ"ש חז"ל גבי ישמעאל שקנטרו מלה"ש לפני הקב"ה ואמרו לפניו רבש"ע מי שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר, השיבם הקב"ה באשר הוא שם, לפי מעשיו של עכשיו הוא נידון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, עכ"פ מבואר דאין דנין את האדם ע"ש סופו, וקשיא על מתני' שאמרו ז"ל בן סורר ומורה נידון ע"ש סופו, והמזרחי תירץ דשאני התם בישמעאל שעדיין לא התחיל באותה עבירה של צמא לא מני' ולא מקצתו, וע"כ א"א לדונו ע"ש סופו, אבל בבן סורר ומורה כבר התחיל וכו, אולם הגו"א הקשה עליו, דהרי סתמא אמרי' בפ"ק דר"ה (ט"ז ע"ב) א"ר יצחק אין דנין את האדם אלא למי מעשיו של אותה שעה, ומשמע דל"ש התחיל בעבירה, או לא, ואיך אמרי בבן סורר ומורה נידון ע"ש סופו, ובאמת נראה דדעת ר"ש כן הוא בגמ', דהוקשה וכי בשביל שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין וכו' אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו, אלא בן סורר ומורה לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, משמע דס"ל דלעולם אין דנין ע"ש סופו, וזה שהוקשה לו לר"ש דאיך אפשר שיהי' דינו בסקילה לפי מעשיו של אותה שעה.

ולכאורה באמת גם דברי ר"ש קשה להבין, דאיך אפשר לומר על הלכה המבוארת מפורש בתורה דדינו בסקילה, דלא היתה ולא עתיד להיות, (ועיין בדברינו בפ' תצא ושם הארכנו) וע"ק עמ"ש ר' יונתן אני ראיתיו (בן סורר ומורה) וישבתי על קברו, ולכאורה איך אפשר שיהי' פלוגתתם רחוקה במציאות, ובן סורר ומורה נהרג בהכרזת ב"ד כמבואר בגמ', ויש פירסום גדול, ואיך אפשר שר' יונתן שלא הי' רחוק מדורות החולקים עליו, מעיד שראה בן סורר ומורה וישב על קברו, ור"ש ס"ל דלא הי' ולא נברא.

ותרצתי דדברי שניהם אמת ואין כאן פלוגתא במציאות, וגם לא יקשה קושית המזרחי והגו"א הנ"ל דהנה א"א לשום ב"ד אפי' לב"ד של מעלה לדון ע"ש סופו, דלא נמסר ידיעת העתידות אפי' למלאכים במקום שתלוי בבחירה, אבל הקב"ה לבדו יכול לדון ע"ש סופו כי הכל צפוי לפניו ית', והנה אמרו ז"ל אעפ"י שבטלו ד' מיתות ב"ד דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה, או נופל מן הגג או חי' דורסתו וכו'. ומעתה אפ"ל שמה שאמרו חז"ל בן סורר ומורה נידון ע"ש סופו, לא בדיני אדם קאמר, כי לא נמסר לב"ד לדון ע"ש סופו, אבל בן סורר ומורה נהרג בדיני שמים בדין ארבע מיתות ב"ד ע"י הקב"ה בעצמו, ומ"ש ר' יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו, לא שנהרג בב"ד, אלא שהשיג ר' יונתן שנגמר דינו מן השמים בעונש הראוי לבן סורר ומורה, ול"ק קושית המזרחי והגו"א, ויובן מ"ש הקב"ה למה"ש שקטרגו על ישמעאל לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, כי רצו מלה"ש לדונו ע"ש סופו, ולא הסכים הקב"ה ע"ז, כי לא נמסר להם לדין את האדם ע"ש סופו, כי אין יודעין העתידות במוחלט בדבר שתלוי בבחירת בנ"א, ואפשר שישתנה סופו לטובה, ורק הקב"ה בעצמו דן ע"ש סופו, ואצלו ית' לא שייך להקשות מדוע בישמעאל לא דנו ע"ש סופו ובבן סורר ומורה דן ע"ש סופו, כי הכל לפי מה שראתה חכמתו ית', ובישמעאל הי' רצונו ית' שלא לדונו ע"ש סופו מאיזה טעם גלוי' לפניו ית', או כמו שפירשנו בפ' תצא כי הי' טובה שישאר ישמעאל לצורך הגליות עיי"ש, עכ"פ ברור בל"ס כי הענין לדון ע"ש סופו תליא במשקל ק"ל דיעות, ואין בידנו להקשות ואין בידנו להשיג טעם השנוי ממקום א' לחבירו, ואין כאן אפי' התחלת קושיא ול"ק קושית המזרחי והגו"א הנ"ל.

ועתה יבואר דמ"ש ר"ש שאמר בן סורר ומורה לא הי' ולא נברא, בדיני אדם קאמר דא"א שידונוהו ב"ד לסקילה בשביל שאכל תרטימר בשר, וע"ש סופו לא ניתן ביד ב"ד לדונו, אבל גם ר"ש מודה לדברי ר' יונתן ולסתם מתני' דנידון ע"ש סופו, דמפורש דינו בתורה וא"א לחלוק על זה, אלא שלא נידון ע"י ב"ד, רק נהרג ע"י שמים בדין ד' מיתות ב"ד, אבל א"כ למה כתבה תורה דין בן סורר ומורה שיוצא ליסקל, והלא לא נמסר דבר זה לב"ד ולא היתה ולא עתיד להיות באופן זה שידונוהו ב"ד, אלא דרוש וקבל שכר, ומתורצים כל הקושית בענין זה.

ונקדים עוד מ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה (בהפטורת פ' דברים) בשם הגאון בעל טורי זהב זלל"ה לפרש הפסוק (ירמי' ל') כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה, עפ"י מ"ש חז"ל ציון המצוינת בהלכה ומצויינין במצות, ואיתא במדרשים דלכך נחרב ירושלים שהי' עובדין בה ע"ז ונדונית כעיר הנדחת, והנה במס' סנהדרין (ע"א) עיר הנדחת לא הי' ולא יהי', אתי' כר"א דאמר עיר שיש בה מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת, וה"ה איזה מצו' אחרת שיש בה מציל עלי' מדק עיר הנידחת, וא"א שלא יהי' בה איזה מצו' דאפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרמון, ע"כ לר"א עיר הנידחת לא הי' ולא יהי', ולמה נכתבה פרשת עיר הנידחת, אלא דרוש וקבל שכר, ע"כ בגמ'. ולפי"ז לכאורה בפסוק הנ"ל תרתי מילי דסתרי אהדדי, דנקרא ציון ע"ש שמצויינין בתורה ובמצות, ואיך יתכן כי נדחה קראו לך, והלא אין דינה להיות עיר הנידחת, כי אפי' מצוה אחת מציל עלי' כנ"ל, וע"ז תירץ הפסוק דורש אין לה, לפי שדורש אין לה לציון ומאסו בתורה ר"ל, א"כ לפי מעשיהם דחו הך תירוצא דגמ' דרוש וקבל שכר, ובמידה שאדם מודד מודדין לו, וכמ"ש במדרש ד' צלך, כמו שהצל עושה כל מה שהאדם עושה, כן השי"ת מתנהג לפי המדה שאדם מודד כן מודדין לו מן השמים, וע"כ לפי שדורש אין בתורה, ולית להו הך דרשא דר"א דרוש וקבל שכר, ולפי מעשיהם נפסק להם כהחולקים על ר"א דיש עיר הנידחת אעפ"י שמצויינין במצות, וז"ש הפסוק ציון אעפ"י שמצויינת במצות מ"מ נידחה קראו לך ויש לציון דין עיר הנידחת, לפי שדורש אין לה ולא ס"ל כר"א דרוש וקבל שכר, עיי"ש שהסביר ק"ז זלל"ה עפ"י מ"ש הריטב"א בערובין דקבלה מרבותיו איש מפי איש, שבשעה שמסר הקב"ה התורה למשה עבד ה' ומסר לו תושבע"פ, הראה לו על כל דבר שנחלקו בו רבותינו, פנים להתיר ופנים לאיסור, והראה לו טעמים לכאן ולכאן, ושאל משה האיך יעשו, והשיב לו ית' כפי שיכריעו חכמי הדורות ע"כ, ועפי"ז כתב הוא ז"ל דע"י שהאדם עושה איזה דבר אשר לא נכון, ולפי עשייתו מוכרח הדין כדיעה א', אף שהוא אינו מכוין לכך ולא עלה על לבו, מ"מ אם לפי דיעה זו יתחייב בדינו, פוסקין לו מן השמים כדיעה זו לחייבו, דבעשייתו הכריע כדיעה זו, ובמדה שאדם מודד מודדק לו כמ"ש במדרש הנ"ל ד' צלך וע"כ כיון שדורש אין לה הכריעו במעשיהם דלא כר"א, וע"כ נידחה קראו לך עיי"ש.

ומעתה מתורץ דברי המדרש הנ"ל נתרוקן בורו של יעקב מתורה, דהשבטים רצו לדון את יוסף עפ"י דין תורה להריגה ע"ש סופו כנ"ל, ומהיכן למדו כן מבן סורר ומורה, אבל לפי מסקנת הגמ' בסנהדרין לדעת ר"ש לא הי' ולא נברא, ולא נתקיימה מעולם להיות נגמר דינו עפ"י ב"ד, כי אם בדיני שמים כדפרישנא לעיל, ולא נכתבה אלא ע"ש דרוש וקבל שכר, וכיון שהם רצו לדונו ע"ש סופו, ע"כ לפי מעשיהם הכריעו דלא כדיעה זו, וא"כ אין להם לימוד על חשיבות התורה דרוש וקבל שכר, וז"ש במדרש וישליכו אותו הבורה לדון אותו ע"ש סופו, א"ר אחא נתרוקן בורו של יעקב, אין בו מים אין בו דברי תורה שנמשלה למים, שלפי הכרעתם אין להם לימוד על חשיבות התורה, ולא ס"ל דרוש וקבל שכר, ועי"ז נתרוקן בורו של יעקב מדברי תורה.

ואפ"ל מדרש הנ"ל עפ"י פשטות עפימ"ש לעיל דהשבטים רצו לדון את יוסף עפ"י נבואה, כי השיגו ברוח הקודש שעתיד ירבעם לצאת ממנו, ויודחו רבים מישראל לע"ז אבל באמת אסור לדון עפ"י נבואה כמ"ש במס' (ב"מ נ"ט) בתנורו של עכנאי, אין משגיחין בב"ק, ותורה לא בשמים היא, וכבר ניתנה תורה בהר סיני, (ועיין בדברינו בפ' נצבים) שהבאנו שם דברי החת"ס זלל"ה (בתשו' או"ח סי' ר"ו) דזה יסוד ושורש כל התורה כולה, דאין הנביא דשאי לחדש שום הלכה, וא"א לברר הלכה עפ"י הגדת הנבואה, אם לא שיש בירור לזה עפ"י דיני התורה, עדות חזקה או רוב, וכמ"ש חז"ל אפי' אם יבוא אלי' ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו, אלא משה רבינו בלבד הי' יכול להורות עפ"י נבואתו, כמ"ש עמדו ואשמעה מה יצו' ד' לכם, ובזה פירשנו המדרש לא אוכל עוד לצאת ולבוא זש"ה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, עפ"י מ"ש במדרש שנסתמו ממנו מעיינות החכמה, ואיך השלים התורה ביום מיתתו, אלא ודאי שהשלימה עפ"י נבואה, וז"ש ולא קם בישראל נביא כמשה, שרק משרע"ה לבדו הי' לו כח זה לחדש תורה עפ"י נבואה, וא"א לשום נביא להורות עפ"י נבואה ואין שומעין לו, שכן מצות התורה עלינו, וז"ש המדרש כאן נתרוקן בורו של יעקב מתורה, ונזדמן להם מן השמים טעות זה לדון עפ"י נבואה, שלא עפ"י חכמת התורה המקובלת להם, אבל לא הוציאו מחשבתם מכח אל הפועל להרוג אותו עפ"י נבואה, ומן השמים מנעו אותם, והי' להם סייעתא דשמיא בזכות גודל צדקתם, ומה שעשו בדבר המכירה והשנאה הי' הכרח להחליש כח ע"ז כנ"ל, עכ"פ המדרש הנ"ל להורות בא דמה שהחליטו לעשות כן, לא הי' עפ"י כללי דיני התורה, כ"א עפ"י נבואה ורוה"ק, או כמ"ש לעיל דהוראות שעה הי', והיינו נמי עפ"י נבואה, ואע"פ שהי' סיבה מן השמים והכרח להיות כן, מ"מ כיון שלא עשו עפ"י כללי הלכה ודיני התורה, הי' קטרוג מצד הס"מ עליהם, וע"כ הוכרחו להתכפר ע"י גלגולי נשמותיהם בעשרה הרוני מלכות.

ולדרכינו יבואר המדרש הנ"ל למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם ע"כ, דהנה בקריעת י"ס טען שר של מצרים והס"מ מה בין אלו לאלו, הללו עובדי ע"ז והללו עע"ז ואתה עושה להם ניסים, ולכאורה הרי היו ישראל ראוים לנס שקיימו מצות פסח ומילה ביציאתם כמשאה"כ בדמיך חיי, ועשו מצות אלו במס"נ כמשאה"כ הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו, גם עשו תשובה ופירשו מע"ז כמו שנצטוו משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצו', אמנם אפשר שגם המצרים עשו תשובה כשראו עצמן בצרה גדולה, כמ"ש ז"ל דעכו"ם קרובי תשובה הן, וע"כ טען הס"מ מה בין אלו לאלו, דגם ישראל לא עשו תשובה אלא מתוך צרה, וגם המצרים עשו כן, אמנם חילוק גדול יש ביניהם דישראל נשארו באמונתם גם לעתיד, ותשובה זו שעשו לפרוש מע"ז נשאר אצלם גם להבא, וקבלו את התורה בהר סיני, משא"כ המצרים חזרו לסורם, ולא רצו אומה"ע לקבל את התורה, ואע"פ שעשו תשובה אז כשהיו בצרה, אבל הסתכל הקב"ה על העתיד ודנם ע"ש סופם, וכמ"ש במדרש ויהי באשמורת הבוקר זהו בוקרו של מ"ת, דבזכות קבלת התורה נקרע הים לפניהם. והנה כח זה שיהיו פרושים מע"ז גם לעתיד, פעלו יוסף והשבטים ע"י השנאה והמלחמה שביניהם כנ"ל, דבזה החלישו יצרא דע"ז לדורות, וע"כ היו ישראל ראויים לקבלת התורה, וז"ש למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם, דכח זה הוכן להם ע"י השבטים שיהיו פרושים מע"ז גם לעתיד וא"ש, ובזה יובן מ"ש אלה תולדות יעקב יוסף וגו', וכ"מ שנאמר אלה פוסל את הראשונים, דע"י השנאה והמלחמה שביניהם נפסלו הראשונים, כל הדורות שהיו מכעיסין ובאין, ויצרא דע"ז שנשתרש בדורות הקודמים, נתבטל ע"י יוסף והשבטים שלחמו ובערו כל כוחות ע"ז כנ"ל.

ועתה נבאר מ"ש בגמ' סנהדרין (ק"ו ע"א) המובא לעיל א"ר יוחנן כ"מ שנאמר וישב אינו אלא לשוך צער שנא' וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות וגו' עפימ"ש (בדברנו פ' תולדות) מה שנתברך עשו משמני הארץ יהי' מושבך, ובברכת יעקב לא אמר מושבך אלא מטל השמים ומשמני הארץ, ויתבאר עפימ"ש בשלה"ק בפ' לך דבארץ ישראל צריך להיות בבחי' גר, ואז יהי' להם שלו', וזהו כי גרים ותושבים אתם עמדי, כ"ז שאתם גרים, אתם תושבים ויש לכם קיום, ולהיפך ארץ אוכלת יושבי' מכלה ח"ו הרוצים לישב בה בשלו' ותוקף, וק"ז הייטב לב זלל"ה כתב בשם הגה"ק ארי' דבי עילאי זלל"ה מליצה נאה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, דאם האדם עושה עצמו כתושב בעוה"ז, הוא כגיורא בעוה"ב, וידיעת ההפכים שווים עכת"ד ז"ל וע"כ כ"מ שנא' וישב אינו אלא לשון צער, וכמוהו וישב ישראל בשטים, שהכשילם בלעם הרשע והטעה אותם שיתאוו להיות כתושבים, ועי"ז ויחל העם לזנות וגו', ומה שדרשו חז"ל כאן וישב יעקב בקש יעקב לישב בשלו', לא הי' רצון יעקב אבינו להיות כתושב בעוה"ז, בפרט בארץ ישראל, שהוא ארץ אוכלת יושבי', ואמר הכתוב בארץ מגורי אביו, שאברהם ויצחק התנהגו בה כגרים, ואיך רצה יעקב להיות כתושב, אלא שרצה יעקב אבינו לעשות פועל דמיוני על לעתיד, שאז יהיו ישראל תושבים בעוה"ז ובעוה"ב, כמ"ש האוהחה"ק ז"ל בפ' בחקתי שלעתיד יהי' דירתן בעוה"ז ובעוה"ב כמי שדר בבית ועלי', ויהי' יציבא בארעא ובשמי שמיא, ולזה רצה יעקב אבינו לישב בשלו' לעשות פועל דמיוני על ימות המשיח, וע"כ קפץ עליו רוגזו של יוסף, להכין כח בית יעקב אש ובית יוסף להבה, וע"י רוגזו של יוסף יתבטל יצרא דע"ז, ויתבטלו כוחות הטומאה, ועתיד עשו ליפול ביד בניו של יוסף כדאיתא בפסיקתא דרב כהנא. ולפי"ז מ"ש הקב"ה לא דיין לצדיקים שיש להם עוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלו' בעוה"ז, הכוונה בניחותא דכן יהי' לעתיד שיתקיימו שניהם, שלוות עוה"ז וטובות עוה"ב, ומ"ש במדרש שהשטן אמר כן, הוא אמר כ"ז לכוונה רעה, וקטרג על שלו' זו, שהוא לא ידע מחשבות יעקב וכוונתו על העתיד, וע"כ קטרג ואמר לא דיין לצדיקים בלשון תמי', אבל הבוי"ת מגיד מראשית אחרית, ידע מחשבות יעקב שכוונתו לעשות פועל דמיוני ולהתפלל על שלות העתיד, ואפשר שמפני קטרוגו של שטן נמנע השלו' ממנו לפי שעה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, אבל זו עצמה הי' סיבה שיתקיים השלום לעתיד ע"י שלחמו יוסף והשבטים נגד כוחות הטומאה וע"ז והחלישו אותם, ועי"ז יזכו ישראל לשלו' לעתיד לבא, השי"ת יזכנו לזה בב"א.

מאמר ה

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען וגו' פרש"י בקש יעקב לישב בשלו' קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו' אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב וכו', והקושיא מפורסמת וכבר בארנו בזה בדברנו לעיל ועוד לאלקי מילין.

ב) דקדקו המפורשים בכפל לשון הכתוב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, ומי לא ידע דארץ כנען הי' מקום מגורי אבותיו הקדושים, וכבר נתבאר בכתובים לעיל, ומה גם שהי' יצחק אבינו עולה תמימה ולא הי"ל רשות לצאת לחו"ל כלל, ומה בא הכתוב ללמדנו שהי' ארץ מגורי אביו. ובמד"ר דרשו הרבה דרשות לתרץ הכפל, ולהלן נפרט קצתם ומה שיש לדקדק עליהם.

ג) איתא בב"ר וישב יעקב וכו' מה כתיב למעלה מן הענין ואלה המלכים וגו' אמר ר' חוניא משל לא' שהי' מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם וישב לו ביניהם, כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם ע"כ, וכתב היפ"ת שבא המדרש לתרץ יתור לשון מגורי אביו, ודורש מגורי מלשון מגור ומורא עיי"ש, והתחכם יעקב אבינו וישב לו ביניהם, וכן הוא מתחבולות הערום להראות את עצמו כבוטח וכו', משא"כ אם הוא בורח ירדפו אחריו יותר וכו'. אמנם הוקשה בנזה"ק דהא לא ישב ביניהם, דכבר כתיב למעלה ויקח עשו את נשיו ואת בניו וילך אל ארץ וגו' וישב בהר שעיר, ויעקב גר בארץ כנען, והיפ"ת תירץ דלאו ביניהם ממש, אלא קרוב להם לפי שהר שעיר קרוב לא"י. אמנם לפי"ד המשל הי' לו לילך להר שעיר ולישב ביניהם, וצ"ב להבין כוונת המשל.

ד) עוד דרשו ז"ל במד"ר לתרץ הכפל מגורי אביו וז"ל דבר אחר וישב יעקב כך אמרו חכמים, לא נהנה אבינו יעקב ממושב עד שגר במגורי אבותיו, ואיזו זו ארץ כנען ששם גר יצחק אביו, והקשה ביפ"ת מה צורך לבקש ישוב א"י, מפני היותה מגורי אבותיו, תיפוק לי' מפני מעלת הארץ עצמה שהיא מקודשת מכל הארצות.

ה) עוד דרשו ז"ל במד"ר, מגורי בגימ' מאתן וחמשים ותשע, מיום שאמר הקב"ה לאברהם ידוע תדע, עד שעה שנתיישב אבינו יעקב בארץ מגורי אביו עכ"ד המדרש, ונתפלאו כל המפורשים דאין החשבון מדוקדק, דהא בבין הבתרים נאמר לאברהם ידוע תדע, ואז הי' אברהם בן ע' שנים כמבואר החשבון בסדר הדורות, ומשם עד שנתיישב יעקב הי' קצ"ח שנה ואיך אפשר שיהי' רנ"ט שנה, ובמתנות כהונה יגע לפרשו בכמה דרכים, וכולם רחוקים ממשמעות המדרש, ובאופן א' רוצה לפרש שמתחיל החשבון משעה שנולד אברהם ע"ד הכתוב בטרם אצרך בבטן וגו', אמנם תירץ זה דוחק דהרי מפורש במדרש דהחשבון נמנה משעה שאמר הקב"ה לא"א ידוע תדע וזה הי' בברית בין הבתרים, ובדרך אחר רוצה לתרץ שפי' ידוע תדע היינו מיום שהכיר את בוראו, והי' בן מ"ח שנה, ועד שנתיישב יעקב בארץ מגורי אביו ר"ל עד שנתיישב בארץ העליונה ושעת הסתלקותו, אמנם קשה להעמיס כ"ז בפשטות משמעות דברי המדרש, ובנזה"ק נדחק דנאמר לאברהם ידוע תדע כשהי' בן עשר שנים, ואע"ג שבסדר הפרשיות נאמרה אחר שהי' אברהם בן ע"ה שנים, אין מוקדם ומאוחר בתורה עכת"ד ז"ל. אמנם ג"ז צ"ב דמבואר בדרז"ל בכ"מ, דבברית בין הבתרים נאמר לו ידוע תדע, וכן פרש"י להלן וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק וכו' לקיים מ"ש לאברהם בין הבתרים ידוע תדע וגו'. וצ"ב להבין חשבון של רנ"ט שנים שאמרז"ל במד"ר הנ"ל.

ו) עוד שם במד"ר (פ' פ"ד ס"ד) הים לא נקרע אלא בזכותו של יוסף וכו' א"ר יודן בר' שמעון אף הירדן לא נקרע אלא בזכותו של יוסף, והקשה היפ"ת מ"ש זכותו של יוסף מזכות משה רבינו וכל הצדיקים והאבות הקדושים.

ז) להלן במדרש ואביו עשה לו כתונת פסים, פסים פס ים, למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם צ"ב.

ח) ועתה לכו ונהרגהו וגו' ונראה מה יהיו חלומותיו פרש"י א"ר יצחק מקרא זה אומר דרשוני, רוה"ק אומרת כן, הן אומרים ונהרגהו והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי, וא"א שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו, שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו עכ"ד רש"י ז"ל. ולכאורה צ"ב דלפי"ז יהי' הפסוק נחלק, ויהי' מקצת הפסוק דברי א', ומקצתו דברי זולתו, ופשטות המשמעות לא משמע כן, ואין רמז כלל לחלק בין האומרים, והיותר קשה דלפי הדרש שרוה"ק אומרת כן, הול"ל ותראו מה יהיו חלומותיו, דרוה"ק כבר ראתה וידעה העתיד, ועו"ק דאין המקרא יוצא מפשוטו לעולם, ולפי פשוטו עדיין קשה קושית רש"י דמכיון שיהרגוהו כבר בטלו חלומותיו, וסיום המאמר ונראה מה יהיו חלומותיו אין לו ביאור עפ"י פשוטו.

ט) והבור רק אין בו מים, פרש"י וכן הוא בגמ' שבת (דף כ"ב) ממשמע שנא' והבור רק איני יודע שאין בו מים, מה ת"ל אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש כו, עיין בהרא"ם ז"ל שהאריך בביאורו, ועדיין צ"ב דכ"ז הי' נשמע באמרו והבור רק ממים דממים רק אבל לא מנחשים ועקרבים, ותיבות אין בו מיותרים, עוד יל"ד דמלת בו בכ"מ מיעוטא היא, בו ולא באחרת, וכמ"ש ז"ל במס' ב"מ (דף מ"ז ע"א) מה שכותבין בשטרות במנא דכשר למקני' בי', בי' למעוטי מטבע, וא"ד למעוטי איסורי הנאה עיי"ש, ואם דרשו כן בנוסח הנהוג בשטרות, מכ"ש בתוה"ק שכל אות ונקודה הנדרשת, וצ"ב למה נכתב מיעוט אחר מיעוט אין בו ושניהם מיותרין.

י) במד"ר דרשוהו א"ר אחא והבור רק נתרוקן בורו של יעקב, אין בו מים אין בו ד"ת שנמשלו למים וכו', כתיב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, ואתם מוכרים את אחיכם עכ"ד המדרש, הנה כבר ביארו כל המפורשים שדנו השבטים הק' עפ"י התורה, אלא שנסתבב להם מן השמים טעות לידם בגזירת נורא עלילה לקיים גזירת הגלות שירד יעקב אבינו למצרים, אבל בכל אופן דנו עפ"י שיטת ההלכה ועפ"י התורה, ואיך אפ"ל שנתרוקן בורו של יעקב מתורה.

יא) גם דקדקו היפ"ת והנזה"ק למה הביאו במדרש הך קרא דכי ימצא איש הנאמרה בס' דברים, ואמאי לא נקטו קרא קמא דכתיב בפ' משפטים וגונב איש ומכרו וגו', ותירצו דמהתם משמע דוקא גונב את האיש, אבל גונב את הקטן לא וכו', להכי נקט האי קרא דליכא למפטרינהו, אפי' אם יחשב יוסף בעיניהם כנער וקטן שלא בא לכלל אנשים, עכת"ד היפ"ת והנזה"ק. ודבריהם ז"ל צ"ב דלא מצינו בשום מקום דבן י"ז שנה יחשב לקטן לענין זה, והגם דאין עונשין בב"ד של מעלה עד בן כ', היינו למפטרי' שלא יענש בעשייתו, אבל לא למפטר אחרים, ובודאי דינו כאיש מבן י"ג שנתחייב במצות, ומאי ס"ד למפטרי' עפ"י הלכה, ועדיין צ"ב דטעמא מאי הביאו חז"ל הפ' דס' דברים שהוא מאוחרת.

יב) להלן בפרשה ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו וגו' במד"ר כתיב כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ר' אבא בר כהנא ור' יצחק, ר' אבא אמר אין לו נייחא בצד חבורה של צדיקים, אלא בצד חבורה של רשעים, ופי' היפ"ת והנזה"ק שהרשע אין לו מנוחה ונחת רוח בצד חבורה של צדיקים, אלא בצד חבורה של רשעים, כענין מאמר בן סירא כל עוף למינו ישכון ובן אדם בדומה לו, ולמה עשה ד' ככה למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם, ר' יצחק אמר אין לו הנחה בצד חבורה של רשעים אלא בצד חבורה של צדיקים, וכתב בנזה"ק דלפרש"י משמע דר' יצחק קאי אצדיק שאין לו מנוחה בצד חבורות רשעים אלא בצד חבורה של צדיקים, ולפי"ז קשה דא"כ היינו דר' אבא, ועיי"ש משפי' בזה. עוד במדרש דבר אחר כי לא ינוח שבט הרשע זו אשתו של פוטיפר על גורל הצדיקים זה יוסף, וצ"ב מה הוסיפו בזה על דהרי ר' אבא ור' יצחק, ודבר ידוע שיוסף הי' צדיק יסוד עולם. ואשת פוטיפר היתה מרשעת.

יג) במד"ד (פ' פ"ה ס"ג) ויהי בעת ההוא וירד יהודה וגו', ר"ש בר נחמן אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לש"ש אף זו לש"ש, דאמר ריב"ל רואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן, ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה, עכ"ד המדרש הובא ברש"י ז"ל, וכתב היפ"ת איכא למידק מה שם שמים איכא בהכי, ותירץ דכוונה לחיות זרע מבית יעקב, אלא שלולי ראתה באצטרולוגין הי' נחשב זה אצלה לחטא, כי ידעה כי לא יוכלו העבריים להתחתן במצריים שהם מבני כנען הארור, אבל מכיון שראתה שזה יעלה בידה, אלא שלא ידעה אי ממנה או מבתה, רצתה לזכות בעצמה יותר מבתה וכו', ופליגא הך דרשה אכל הנך אגדות שבמדרש להלן (בפרק פ"ז) דמשמע שהיתה כוונתה לזנות עכת"ד היפ"ת. ודבריהם ז"ל פליאים דמה לנו להפוך בזכותה של אותה מרשעת ולומר דכוונה לש"ש, ומבואר בכתוב רשעתה ותקרא לאנשי ביתה ותאמר וגו', ושקרה ובזתה לאותו צדיק ועשאתו שיחה בפי הבריות, כמשפרש"י להלן לפי שהרגילה אותה הארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו, הביא הקב"ה סורחנם של שר המשקים והאופים שיפנו אליהם ולא אליו, ואיך אפשר לומר על מרשעת כזו שכיוונה לש"ש, גם מה לנו לעשות פלוגתא בין דברי חז"ל על לא דבר, ומבואר להלן במד"ר (פ' פ"ז) שכוונתה היתה לזנות, והיותר קשה הלא בני נח מצוו' על העריות ביהרג ואל יעבור, והיא היתה אשת איש, וכי יוכלו האצטרולוגין להתיר איסור אשת איש, ואיך אפשר לחשוב בזה לש"ש. ואפי' לפי דעתה עכ"פ לא נתברר באצטרולוגין אי ממנה אי מבתה, וא"כ הי"ל לברר ספקותה מצד האיסור, דא"א שיהי' ממנה, דהיא אסורה משום א"א, וע"כ הכוונה על בתה, ואלמלי הי' כוונתה לש"ש ולא לזנות, הי"ל לברר ספקותה מטעם הנ"ל, ואיך יעלה על הדעת שרצתה לעבור על איסור זנות דא"א וחשבה לש"ש וצ"ב.

ולבאר כל הענין נקדים מ"ד בזוה"ק פ' זו (דף קפ"ד ע"א), וז"ל אשכחנא בספרי דאדם קדמאה, דבעיין אלין בני יעקב לשלטאה עלוי (דיוסף) עד לא יחות למצרים, דאילו הוא יחות למצרים ואינון לא שלטו בי' בקדמיתא, יכלי מצראי לשלטאה לעלמין עלייהו דישראל וכו' ואע"ג דיוסף הו' מלכא לבתר, ומצראי הוו עבדין לי', אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו עכ"ל הזוה"ק, מבואר מדברי הזוה"ק שהי' ההכרח כן ונסתבב בגזירת הבוי"ת, שיחזיקו עליו ממשלה לפי שעה כשמכרוהו לעבד, דעי"ז אשתכחו דשלטו ישראל על כל מצריים כששלט יוסף עליהם, ואי לאו הכי היו מתגברין מצרים על ישראל בכח טומאתם הקשה, ולא היו יכולין ישראל לצאת משם לעולם, ואפשר לפרש בזה דברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלו' קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו' (עיין הדקדוקים לעיל) דהנה יעקב אבינו ראה כל הדורות ומה שיארע לישראל, והשיג שיהיו ישראל בגלות מצרים במקום ערות הארץ וקליפה הקשה, וע"כ לא הי' לו שלו' ומנוחה, כי הי' מתיירא ומפחד דאיך ינצלו ישראל לצאת מתחת ידם, ובעודם שם פן ישלטו עליהם לשקעם בנ' שערי טומאה ולא יכלו לצאת משם לעולם, וע"כ כאשר קפץ עליו רוגזו של יוסף, וזה הי' סיבה שמשלו השבטים עליו, דבלא"ה לא היו רוצים למשול בו, אלא שנסתבב מן השמים שידונו אותו עפ"י הלכה כן כמ"ש לעיל, וע"י הרוגז הזה משלו עליו, ומזה נצמח כח הצלה שיוכלו לצאת ממצרים ולא ימשלו המצרים עליהם, ולכך קפץ עליו רוגזו של יוסף וזה גרם הצלה וזכו עי"ז להוציאם ממצרים, וא"ש הלשון רוגזו של יוסף, ולא אמרו צערו של יוסף, והגם שהי' לו צער בזה כמבואר בפסוק וימאן להתנחם וגו', אבל כאן במאמר הזה הכוונה שע"י הרוגז שהי' ביניהם זכו לצאת ממצרים ועי"ז השיג השלו' אשר ביקש, ומאמר לא דיין לצדיקים יתפרש בניחותא ע"ד שביארנו לעיל (בדרוש הקדום).

ובזה יתבאר ג"כ דברי המדרש הנ"ל, הים לא נקרע אלא בזכותו של יוסף, גם אידך דברי המדרש למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם (עיין קושיא ו' ז') בהקדם מ"ש ק"ז היש"מ זלל"ה בפ' בשלח לפרש דברי המדרש הים ראה וינוס, מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה, עפימ"ד במדרש כשהעמיד יהושע את החמה, אמרה לו אני קשיש ממך וכו' אמר יהושע וכי אומר עבד זקן לאדון קטן אני קשיש ממך, כבר נשתעבדת לזקני יוסף, שנא' והנה השמש והירח וגו' משתחוים לי ע"כ במדרש, והנה איתא במדרש דהים ג"כ טען למשה אני קשיש ממך, וז"ש במדרש מה ראה הים שנסתר טענתו, ארונו של יוסף ראה, דנשתעבדו לו כל הנמצאים השמימיים, וכ"ת ים מנ"ל, וע"ז אמרו ברייתא דר"י ראה דדריש ק"ו, ויש בזה ק"ו דסברא, ומה גרמי השמימיים שהם נמצאים נכבדים נשתעבדו ליוסף, מכש"כ הנמצאים בעולם היסודות, וע"כ נס מפניו הים עכת"ד היש"מ זלל"ה. ואפשר להוסיף על דברי קדשו עפי"ד הזוה"ק הנ"ל, דהנה אמרז"ל דנבקע הים לי"ב שבילין לכל שבט בפ"ע, ולכאורא התינח לשבט יוסף מטעמא דק"ו הנ"ל, אבל לשאר השבטים עדיין הי"ל טענת אני קשיש כנ"ל, אמנם עפי"ד הזוה"ק הנ"ל דע"י שהשתעבדו ביוסף מתחילה, נמשך כח שעבודם על כל המשועבדים תחת יד יוסף כנ"ל, א"כ איכא ק"ו גם בהא, דאם נשתעבדו הנמצאים ליוסף מכש"כ שמשועבדים להם, וע"כ נקרע הים לפניהם וא"ש נמי מ"ש במדרש דאף הירדן לא נקרע לישראל אלא בזכותו של יוסף, והכל מכח ק"ו הנ"ל.

ואפ"ל עוד בזה דברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלו' קפץ עליו רוגזו של יוסף, דאיתא בזוה"ק בשלח (דף נ"ג ע"א) וירא ישראל את היד הגדולה וגו', א"ר יהודה ההוא סבא (היינו יעקב) דנחת עם בנוי בגלותא וכו', הוא ממש חמא כל אינון נוקמין וכל גבוראן דעבד קוב"ה במצרים, הה"ד וירא ישראל ישראל ממש וכו', והיינו דא"ר ייסא בשעתא דנטלו ישראל לנחתא בגלותא דמצרים, דחילו ואימתא תקיפא נפל עלוי וכו', ממה דכתיב אל תירא מרדה מצרימה, משמע דחילו הו' דחיל וכו', א"ל דחילנא דלא אחמי פורקנא דבני וגבוראן דתעביד להו, א"ל הקב"ה אנכי אעלך גם עלה, למחמי פורקנא דברך וגבורן דאעביד להו וכו'. עכ"פ מבואר דיעקב אבינו הי' דואג ומפחד איך יזכו ישראל לנסים וגבורות על הים מפני גודל הקטרוג שיעמוד לנגדם אמנם כאשר קפץ עליו רוגזו של יוסף, בזה הכין הקב"ה כח הצלה שיקרע הים לפניהם, דע"י שמשלו עליו לפי שעה נשאר כח הק"ו, וע"כ נקרע הים לפניהם, ול"ק קושית היפ"ת דכי אלולי זכות יוסף יניחם ד' ביד מצרים הרודפים אחריהם, אמנם הבוי"ת הכין מעיקרא כח הצלה זו, ע"י רוגזו של יוסף שנסתבב בגזירת הבוי"ת, דעי"ז יהי' להם הצלה ויקרע הים לפניהם כנ"ל, וז"ש ביקש יעקב לישב בשלו', ונעדרה הימנו המנוחה והשלו' מפני יראתו ופחדתו שהי' דואג על בניו איך יזכו להיגאל ממצרים ואיך יזכו לקרי"ס כמבואר בזוה"ק הנ"ל, וע"כ קפץ עליו רוגזו של יוסף, שהיתה סיבה מד' להכין להם כח הצלה ובזכותו נקרע הים לישראל.

אמנם לכאורה קשה על הך ק"ו, דהנה כל כוחו של ק"ו הוא מכח השתעבדות השמש ליוסף, כמ"ש יהושע לאו זבינא כספא דאבא את, שנא' והנה השמש והירח וגו' משתחוים לי, ובאמת לפי משמעות הפסוקים לא הי' מורה מראה החלום על השתעבדות השמש כלל, כ"א ירמוז על השתעבדות יעקב ובניו והאמהות, כמ"ש לו יעקב הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה, ונתקיים כן במצרים לאחר כ"ב שנה, ומכאן למדו חז"ל בברכות (נ"ה ע"ב) לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה וכו', מבואר דזה הי' פתרון החלום, וא"כ איך יצדק כח הק"ו, אמנם ל"ק דאמרז"ל בגמ' ברכות (בדף הנ"ל) א"ר ביזנא בר זבדא וכו' משום זקן א' ומנו ר' בנאה, כ"ד פותרי חלומות היו בירושלים פעם א' חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה, וכולם נתקיימו בי, לקיים מ"ש כל החלומות הולכים אחר הפה, ולמדוהו שם מקרא דכתוב ויהי כאשר פתר לנו כן הי' (בראשית מ"א), ומעתה ל"ק דשני הפתרונים אמיתיים המה ומן השמים הסכימו על שניהם שיתקיימו, ויעקב אבינו השיג פתרון החלום שישתעבדו אחיו אליו, כמ"ש ואביו שמר את הדבר, וז"ש הבוא נבוא אני ואמך ואחיך וגו' ונתקיים כן, אמנם השבטים הקדושים נסתבב להם מן השמים שלא יסכימו על פתרון הזה שימשול הוא עליהם, ודנוהו למיתה ואח"כ למכרו, שנתברר להם כן עפ"י שיטת ההלכה וע"ד שביארו בספה"ק, או מטעם אחר כמו שנבאר להלן, בכל אופן היתה סיבה מן השמים שישלטו הם עליו כמבואר בזוה"ק הנ"ל בשם ספרא דאדם קדמאה, וע"כ פתרו את החלום על השתעבדות השמש והירח כפשוטו, וע"ז הסכימו, כי עי"ז הוכנה להם זכות והצלה בקריעת ים סוף, ואפשר שהעלימו מן השמים מאתם ידיעה זו, אבל נסתבב מהבוי"ת שיפתרו החלום לפי פשוטו, ונתקיימה גם פתרונם, ושפיר טען יהושע להשמש זבינא דאבא את, ועי"ז זכו ישראל לקרי"ס כנ"ל.

ומעתה יתבאר הכתוב לכו ונהרגהו וגו' ונראה מה יהיו חלומותיו, ויתפרש גם כפי משמעות פשוטו שהשבטים אמרו כ"ז, ול"ק קושית רש"י ז"ל דמכיון שיהרגוהו איך יראו בקיום חלומותיו, אמנם לדרכנו הם פתרו החלום על השתעבדות השמש והירח וכל הנמצאים היסודיים, ושפיר אמרו ונראה מה יהיו חלומותיו אפי' אם יהרגוהו, דעי"ז יזכו ישראל לקרי"ס ויראו כולם נסים וגבורות שעשה הקב"ה על הים, כמ"ש נגד אבותם עשה פלא, ומפורש בזוה"ק (פ' בשלח) דכלהו אבהתא אזדמנו תמן וכו', והשבטים הקדושים בעצמם ראו בים קיום אלומותיו בהשתעבדות הנמצאים אליו, וע"ד שפתרו הם, ואפי' אם נימא שנעלמה מהם השגה זו שכ"ז היא סיבה לקרי"ס, מ"מ אמרו כן ברוה"ק שבפיהם, עכ"פ יתבאר גם לפי פשוטו שלא רצו לקבל ממשלתו עליהם, ודנוהו להריגה כפי חשבונם ואעפ"כ היו מצפים לקיום החלום ע"ד פתרונם להשתעבדות הנמצאים אליו, כי מטעם זה ישתעבדו גם להם מכח הק"ו וזה שפי' בת"א עה"פ ונראה מה יהיו חלומותיו, מה יהא "בסוף" חלמוהי, ר"ל אף שלא נראה עכשיו אם נהרגהו, אבל נראה לבסוף אצל קרי"ס תועלת חלומותיו כנ"ל, ולפי מדרשו רוה"ק אומרת כן, ונראה מה יהיו חלומותיו שיתקיימו גם כפתרון האחר, שעתיד להיות מלך ולא יהרגוהו, אמנם גם לפי פשוטו יתפרש שפיר כנ"ל ומתורץ (קושיא ח') הנ"ל, ולפי"ז יתבאר דברי המדרש הנ"ל למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם, דהי' סיבה מן השמים שישנאו אותו, ולא רצו לקבל השתעבדותו עליהם, ופתרו החלום והנה השמש והירח על השתעבדות הנמצאים ליוסף, ושלטו עליו לפי שעה כשמכרוהו, ועי"ז הוכנה להם הכח שיקרע הים לפניהם, וז"ש למה וישנאו אותו, ר"ל למה נסתבב סיבה כזה לשבטים הק', ותירצו כדי שיקרע הים לפניהם, שעד"ז הוכנה הצלה להם בקרי"ס כמו שנתבאר לעיל.

ובזה יל"פ במאמה"כ המלך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, ויל"ד הכפל למה, ואם הם ב' בחינות הול"ל או משל תמשול, ומדוע תלו חדא בחבירתה וכבר ביארנו בזה ואפ"ל עוד עפי"ד הזוה"ק הנ"ל, כי הי' הכרח שהשבטים הק' ימשלו עליו תחלה דעי"ז שלטו להכניע טומאת מצרים, והנה חלומו של יוסף על המלוכה, ירמוז על מלוכה במצרים, ג"כ לטעם הנ"ל להכניע קליפת מצרים שיוכלו ישראל להתקיים שם, וע"ז הסכימו גם השבטים, אבל בתנאי שהם ישלטו עליו בתחלה כמבואר בזוה"ק, דיוסף הוה מלכא לבתר ומצראי הוו עבדין לי', אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו, וז"ש המלך תמלוך עלינו ר"ל מה תועלת בחלום המלוכה שהוא להכניע שר מצרים, אם גם משל תמשול בנו, ועכ"ח שניהם כאחד אי אפשר, ובהכרח שאנו נמשול בך ואז יהי' תועלת המלוכה לשלוט על מצרים כנ"ל.

ואפ"ל עוד בביאור המדרש הנ"ל עפימ"ש בעה"ת עה"פ וינס החוצה, אמר לו הקב"ה בזכות וינס בחייך שהים ינוס מפני ארון שלך, זשה"כ הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף עכ"ל וזה פי' המדרש, למה וישנאו אותו שנסתבב סיבה זו לשבטים הק' וע"ז תירצו כדי שיקרע הים לפניהם, דע"י שנאתם נסתבב ובא לידי נסיון ועי"ז זכו ישראל לקריעת י"ס.

ולבאר כל הענין נ"ל דהנה הרבה טרחו מפוה"ת לבאר ענין מכירת יוסף, ומה ראו על ככה השבטים הקדושים שהסכימו כולם להרוג נפש צדיק כיוסף, והאוהחה"ק תירץ שדנוהו לעד זומם, והשלה"ק תי' שדנוהו למורד במלכות בית דוד ועוד הרבה תירוצים נאמרו בזה, אמנם כולהו אית להו פירכא כמו שבארנו בדברנו לעיל (בדרוש הקדום) ועפ"י האמת שנסתבב כ"ז מן השמים בגזירת הבוי"ת כמבואר בתנחומא פ' זו נורא עלילה על בנ"א, והי' הקב"ה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע, והביא עלילה לכל דברים אלו, שיאהב יעקב את יוסף, וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים וכו', אלא שלא נתגלה להם טעם הרצון בגזירה זו, והי' מוכרח להיות הכל בדרך העלמה והסתר, כדי שיצטער יעקב אבינו כ"ב שנים, ויתכפר לו כנגד כ"ב שנים שלא קיים כיבוד אב, וגם יוסף הצדיק סבל צרות ונסיונות טרם הגעתו למלכות, כדי שיתכפר על מה שהוציא דיבה עליהם כמבואר בדרז"ל, ובודאי עוד טעמים כמוסים מאתנו מה שהוצרך להסתבב ירידתם בגלות בדרך העלמה והסתר ובלא ידיעתם, דבל"ס אילו גילה להם הקב"ה רצונו ית', היו מקבלים עליהם עול הגלות ברצונם ודעתם, ולא הי' צורך להביא השתלשלות הדברים בדרך עלילה, אלא שהי' טעם והכרח שיהי' סיבת הגלות בדרך זה, ועכ"פ כיון שהי' בהעלמה מהם כל זה, א"כ צ"ב להבין סברתם, ואיך החליטו לעשות דבר כזה.

אמנם כבר בארתי (בדברינו לעיל) שהתירוץ היותר מספיק שעשו השבטים הקדושים כן עפ"י הנבואה, ונביא הותר לו לעבור על איסור תורה בהוראת שעה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' דיעות, ועד"ז פי' האוהחה"ק בפ' ויחי עה"פ ראובן בכורי וגו', דיעקב אבינו נשא ב' אחיות עפ"י נבואתו בהוראת שעה, גם יהודה ע"י מלאך הורשה לקחת תמר כאומרם ז"ל עכת"ד האוהחה"ק, ועד"ז אפשר להסביר גם ענין מכירת יוסף, ומה שנענשו בעשרה הרוגי מלכות כבר בארנו לעיל עפ"י המבואר בחכמי האמת ענינים גדולים בזה ותיקון גדול נשלם על ידיהם, גם הי' מצד הקטרוג כי אעפ"כ פגם דקה הי' בדבר לערך צדקתם, או ע"ד שכתבו התוס' ב"ק (דף צ"א ע"ב) בנזיר טהור שאע"פ שהמצו' גדולה מן העבירה, דמצו' לידור כדאמרי' הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין, מ"מ קצת חטא יש בדבר, מידי דהוי אמתענה ת"ח בשבת וכו' עיי"ש. וכמו"כ אפשר לומר לעניננו דאעפ"כ הי' קצת פגם בדבר ובלא"ה צ"ל כן, דהרי אמרז"ל במד"ר עבירתן של שבטים זכירה היא לעולם, מאכיל לחם לכל באי עולם, ותקנה הוא לעולם ופי' המ"כ והמפורשים שהי' פקידה טובה ותקו' ואחרית טוב וזכות נתגלגל על ידם עיי"ש, אלא שאעפ"כ נענשו בהרוגי מלכות, ועכ"ח שהי' פגם דק בדבר לגודל צדקתם כנ"ל.

ולדרכנו יתבאר מאמה"כ והבור רק אין בו מים, ודברי המדרש נתרוקן בורו של יעקב מתורה וכו' עיין הדקדוקים לעיל (קושיא ט-י') אמנם עשו מעשה זו עפ"י כנבואה, ובהעברה על דין תורה בהוראת שעה, והי' מבחי' עת לעשות לד' הפרו תורתיך, וע"ד שאמרז"ל מנחות (צ"ט ע"ב) אמר ר"ל פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב אשר שברת, א"ל הקב"ה למשה יישר כחך ששברת, והגם ששבירת הלחות היתה ביטולה של תורה לפי שעה, אבל זהו יסודה שע"י מעשה זו ניצולו ישראל ונתקיימו כמבואר בדרז"ל שאמר משרע"ה מוטב ידונו כפני', וכמו"כ מכירת יוסף היתה במעשה זו ביטולה של תורה לפי שעה, אבל נעשתה עפ"י הנבואה לצורך קיומה של תורה וקיומה של אומה הישראלית, כמבואר במדרש דבזכות יוסף שעמד בנסיון במצרים נגדרו כל ישראל בעריות, ובזכות זה זכו למתן תורה כמבואר בזוה"ק פ' יתרו, ועיין משפי' בזה ק"ז היש"מ זלל"ה בפ' ויגש וישלחני אלקים לפניכם וגו' להחיות לכם לפליטה גדולה, (הו"ד לעיל).

והנה כתבו הקדמונים והובא בספה"ק ראשית חכמה, שלכן נקראת התוה"ק תורה, ע"ש שמורה לעם דרך ילכו בה, וזהו המכוון במלת תורה, שצריך ללמוד מדרכי', והאדם יתנהג בכל עשיותיו כפי שיורהו התורה הקדושה. ומעתה יתבאר דהשבטים הקדושים כל עשיותיהם הי' מבחי' עצם התורה, וכל מעשיהם תורה הוא וצריך ללמוד ממנה הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, אמנם במעשה זו דמכירת יוסף שעשו עפ"י נבואה בהוראת שעה, היתה ביטולה של תורה לצורך קיומה כנ"ל, הגם שהם עשו בהיתר, אבל אין במעשה הזה בחי' תורה ואין ללמוד ממנה לדורות, כי היתה להוראת שעה בלבד. ואפשר שזהו כוונת המדרש הנ"ל נתרוקן בורו של יעקב מתורה, דכתיב כי ימצא איש גונב נפש וגו', ואע"פ שהי"ל לעשות דבר זה בהכרח עפ"י הנבואה, אבל נתרוקן המעשה הזה מבחי' תורה ואין ללמוד ממנה לדורות, וע"ד שפי' בספה"ק נועם מגדים זלל"ה, כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלקי, דאמרז"ל הדבק במידותיו ית', מה הוא חנון ורחום אף אתה הי' חנון ורחום וכו', אבל ישנם במידותיו ית' ג"כ שהוא קנוא ונוקם, וכשרואה ית' ההכרח משתמש במידה זו לרשעים, ואם יתדבק האדם גם במידה זו ויתרגל בה, יבוא להרשיע על ידו, כי לא יוכל לשקול בפלם דרכו, וישתמש בה גם שלא במקום הראוי, וז"ש כי שמרתי דרכי ד' להתדבק בדרכיו ית', אבל לא רשעתי מאלקי, שלא למדתי מהם ע"ד להרשע ח"ו, וכמו"כ לעיננו במעשה זה דמכירת יוסף אין בו מבחי' תורה, כי אם ילמוד האדם ממנה יבוא להרשיע, וז"ש נתרוקן בורו של יעקב מתורה, שנחסר במעשה הזה הבחי' והמכוון של תורה, ובזה יובן יתורא דקרא אין בו מים, ומלת בו מיעוטא היא ולמאי אתא (עיין קושיא ט'). ולדרכנו יתבאר דהנה דרשו ז"ל אין בו דברי תורה שנמשלו למים, שהיתה במעשה זו ביטולה של תורה לפי שעה כנ"ל, אבל כ"ז היתה רק לפי שעה, וכ"ז שהי' יוסף בבור, אבל תיכף ומיד כשמכרוהו וירד למצרים, נעשה על ידו קיומה של תורה, דע"י הנסיונות שעמד שם הכין כח לקבלת התורה כמבואר בדרז"ל ובזוה"ק הנ"ל, ולזה אתי' המיעוטא אין בו מום, דלפי שעה וכ"ז שהי' יוסף בבור לא הי' במעשה הזה מבחי' תורה הנמשל למים, אבל אח"כ נצמח ממנה קיומה של תורה והצלת כל ישראל כנ"ל.

ולדרכנו יתורץ קושית היפ"ת והנזה"ק הנ"ל (קושיא י"א) למה הביאו חז"ל מקרא דפ' תצא כי ימצא איש גונב נפש וגו', ולא הביאו מקרא דפ' משפטים וגונב איש ומכרו וגו' דקדים לי' טובא. דהנה כתב הבעה"ט ז"ל (בפ' תצא) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו וגו' ר"ת בגימ' זה יוסף, מבואר דמקרא זה רומז על מכירת יוסף, אמנם טעמא בעי מדוע רמז עלי' הכתוב בקרא זו, ולא במקרא שקדמה לה בתורה מענינה. ואפשר דנרמז במלת כי ימצא, דמציאה הוא ענין הבא בהיסח הדעת ולא טרח האדם ולא כיון להשיגו, אלא שהמציאוהו לידו מן השמים, ועיין משפי' ק"ז היש"מ זלל"ה במאמר חז"ל יגעתי ומצאתי תאמין, שמציאה הוא היפך היגיעה ובא בהיסח הדעת עיי"ש, וכמו"כ ענין מכירת יוסף המציאוהו לידם מן השמים בגזירת הבוי"ת, כי לא הי' מעשה זו כפי' בחינתם ותכונת נפשם, וה"ז כענין המציאה, שמתעסק בדבר אחר והמציאו לו מן השמים בהיסח הדעת מה שלא עלה על דעתו ולא רדף אחרי', ויובן שפיר מה שרמז הכתוב ענין מכינת יוסף בהאי קרא דכי ימצא איש גונב נפש מאחיו ומכרו, שהי' ענין מכירה זו בבחי' מציאה וע"ד שפי' בדברי המדרש הנ"ל נתרוקן בורו של יעקב מתורה, ולא הביאו קרא דפ' משפטים וגונב איש ומכרו דאין ענינו לכאן, דשם מיירי הכ' מגניבה ומכירה בדעת ובכוונת הזדון, אבל השבטים הקדושים לא היו בבחינה זו, אלא שמן השמים הכריחו אותם לכך, וע"כ נרמז הענין בפסוק כי ימצא וגו' וא"ש.

וכמו"כ ענין יהודה ותמר הי' עפ"י נבואה בהוראת שעה, וכמבואר בב"ר שבא מלאך והחזירו, ואמר לו יהודה היכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים, וגם בתמר אמרז"ל שלש"ש נתכוונה להעמיד מלכים, וידעה בנבואה ועשתה בהוראת שעה עפ"י נבואתה, וכמבואר בדרז"ל מכות (דף כ"ג) יצתה ב"ק ואמרה ממנו יצאו הדברים כבושים, גם לא הי' שום צד איסור בדבר כמבואר בדברי חז"ל (הובא לעיל), אלא שלא הי' מעשה זו לפי בחינתם ולא אירע ככה לקדושי עליונים כמותם, אילולי שהראו להם במחאה הנבואה שהוא הכרח ורצון הבוי"ת, ועשו לש"ש עפ"י נבואתם.

ויובן בזה דברי רז"ל בטעם הסמיכות מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, דמה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שעתידה להעמיד ממנו בן וכו' עיין לעיל (קושיא י"ג) דדבריהם ז"ל פליאים המה, גם מבואר להיפך במדרש רבה (פרק פ"ז) ובכ"מ בדרז"ל דלדבר עבירה נתכוונה ולא לש"ש, וכתב היפ"ת דהך מ"ד דהכא פליגא אכל הנך אגדות חז"ל. אמנם נ"ל דא"צ לדחוק נפשין ולאפושי פלוגתא, ואפשר להשוות דבריהם דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומרשעת זו לד"ה לדבר עבירה נתכוונה, אולם ידעה בי' ביוסף הצדיק שאם תסיתו לעבירה ותגלה אליו כוונתה הרע לא ישמע אלי' כלל, ע"כ נסתה לבוא בטענות של הסתה לש"ש, ואמרה לו שכך ראתה באצטרולוגין שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואפשר שאמרה לו שראתה כן בנבואה שמוכרח לעשות מעשה זו להעמיד תולדות על ידה, וזולת זה יכלה שבטו, ובאת אליו בעקיפין בטענות של צביעות כאלו להכשילו, והביאה ראי' לדברי' מתמר, שהי' ג"כ מעשה בלתי יאות למראית העין, ועשתה כן עפ"י נבואה בהוראת שעה ולש"ש כדי להעמיד תולדות ממנו, ועד"ז היתה הסתתה שיעשה גם הוא לש"ש.

ובארנו בזה (בדברנו להלן פרשת מקץ) דעת המאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו', דודאי לא הי' הסתת היצה"ר ליוסף הצדיק שיעשה מעשה זו לשם תאו' וזנות, כי ידע שפיר דבכי האי גוונא לא יאבה אליו ולא ישמע לו, אולם בא אליו בהסתה של צביעות שיעשה המעשה לש"ש, והראהו ברוח נבואה שעתיד להעמיד תולדות ממנה, דיש כח בשטן להטעות גם במראה נבואה, כבחי' רוחו של נבות שהטעה לארבע מאות נביאים בימי אחאב, ומבואר בב"ר ותנחומא (פ' לך), שבא השטן אל אברהם ויצחק בשעת עקידה, וא"ל שאין זה צווי השי"ת אלא השטן הטעך, וכי תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתחייב עלי' בדין, ובא בדמות נבואה ואמר כך שמעתי מאחורי הפרגוד שה לעולה ואין יצחק לעולה, ויצחק אבינו התחיל לחשוש לדבריו ואמר אבי אבי שיתמלא עליו רחמים, עד שאמר אברהם יגער ד' בך השטן וכו'.

עכ"פ מבואר עד כמה כוחו גדול לנסות אפי' במראה הנבואה, ועל זה הדרך בא בהסתתו אל יוסף להראות לו בנבואה שעתיד להעמיד תולדות על ידה, ונביא הותר לו לעבור על איסור בהוראת שעה, ובזה יובן דעת המ"ד דס"ל לעשות צרכיו נכנס, אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו, ובילקוט איתא שבא הקב"ה בדמות אביו וכו', ועי"ז נתגלה לו שלא הי' זה נבואה אמיתית אלא השטן הטעהו, או ע"ד שפירשתי במאמה"כ וינוס ויצא החוצה, שיצא למעלה מכיפת הרקיע, וע"ד שדרשו ז"ל ויוצא אותו החוצה שנא' באברהם, שהוציאו הקב"ה למעלה ממזלות, וכמו"כ יוסף הצדיק עלה למעלה בעולמות העליונים ושם ראה האמת, שכל זה הי' מהסתת השטן ולא נבואה, ואין כאן לא הוראת שעה ולא לש"ש, ושו"ר שכעי"ז פי' אאמו"ר זלל"ה בקויו"ט פ' וישב עיי"ש ובדרך זה יובן הסמיכות מעשה תמר למעשה דאשת פוטיפר, דמה זו לש"ש אף זו לש"ש, ואין הכוונה שאשת פוטיפר כוונה לש"ש וא"צ לעשות פלוגתא בין התנאים, אלא שזו הי' דרך הסתתה, ודרך הסתת היצה"ר, ובזה חשבו שיוכלו להתגבר על יוסף הצדיק והביאו ראי' ממעשה דתמר אלא שלא עלתה בידם, והבוי"ת הציל את יוסף ע"י שנגלה אליו הקב"ה כביכול בדמות אביו כי לא יעזוב ד' את חסידיו.

ובדרך זה אפ"ל ג' הפירושים שבב"ר עה"פ כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, עיין לעיל (קושיא י"ב) דר' אבא דריש לי' לשון נייחא ונחת רוח, שהרשע אין לו הנאה ונחת רוח בצד חבורה של צדיקים, וכדרך שכתב ק"ז היש"מ זלל"ה בפ' בלק שהוא שימה מאת ד' שהוטבע ברשע שנאה כבושה על הצדיק, כדי שימנעו מלבוא לידי התחברות, וזה שסיים הכתוב בטעמו, למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם, ע"כ אין לו נייחא לרשע בצד חבורה של צדיקים, ור' יצחק דריש לי' לשון הנחה וקאי על הצדיק כפרש"י, דאין לו לצדיק הנחה בצד חבורה של רשעים וכו', ור"ל שאפי' אם יתעורר שבט הרשע על גורל הצדיקים, כדרך שהי' באשת פוטיפר, אבל ד' לא יניחנו בידו לשלוט עליו, ואע"פ שהניחוהו מן השמים ע"צ הנסיון אבל ברגע האחרונה הצילו הקב"ה כמ"ש בילקוט שבא אליו הקב"ה וכו' וז"ש אין לו הנחה לצדיק בצד חבורה של רשעים, שהשי"ת לא יעזבוהו להניחו בידם, ואפשר דהפי' הג' דריש לא ינוח מלשון נבואה כמ"ש באלדד ומידד ויהי כנוח עליהם הרוח וגו' ותנח עליהם הרוח, וז"ש כי לא ינוח שבט הרשע זו אשתו של פוטיפר, על גורל הצדיקים זה יוסף, שאף שבאה בדמות נבואה והראה השטן כדוגמת מראה הנבואה ולש"ש, אבל השי"ת לא יעזבנו בידו, ולא יעזוב ד' את חסידיו לעולם, ונגלה עליו הקב"ה בעצמו, או ע"ד שפירשנו שהוציאו למעלה מכיפת הרקיע, ושם הראהו שכ"ז מהסתת היצר ולא נבואת והצילו הקב"ה מידה.

ואפ"ל עוד באופן אחר דברי המדרש ורש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלו' קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו', ויתבאר עפי"ד המדרש הובא בנזה"ק לא שלותי מבבל ולא שקטתי ממדי וכו' ויבוא רוגז מאדום, ובב"ר דרשוהו ויבוא רוגז זו רוגזו של יוסף, ופי' בנזה"ק דשני המדרשים בקנה א' עולים דצרת יוסף היתה סימן ודוגמתו של גלות אדום עיי"ש שהסביר בטעמו. ואפ"ל עפ"י פשטות עפי"ד המדרש תנחומא הובא בפר"ד (דרך המצפה) הביאו מהר"ש יפה וז"ל, אמר רשב"ן מסורת הוא בידינו שאין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, ולמה שאם באים השבטים לדין עם עשו לומר לו למה רדפת את אחיך, הוא אומר להם למה רדפתם את יוסף אחיכם וכו', וכיון שהוא בא אצל יוסף אומר לו למה רדפת את אחיך, ואינו יכול להשיבו, א"ת שעשה לך רעה, אף אחי שלמו לי רעה ואני שלמתי להם טובה, מיד הוא שותק, ועליו הכתוב אומר הנה היו כקש אש שורפתם ולא יצילו את נפשם מיד להבה זה יוסף שנא' ובית יוסף להבה וכו', ופי בזה הפר"ד דבר המדרש השב זה יוסף ישוב זה עשו עיי"ש. ולפי"ז א"ש דשני המדרשים הנ"ל בקנה א' עולים, דמבואר במדרשי חז"ל בכ"מ שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו ארבע הגליות, וכל המאורעות עד סוף כל הדורות, וזה שדרשו ז"ל לא שלותי ולא שקטתי וגו' על ד' מלכיות, דכשראה יעקב אבינו ע"ה בצרת בניו ובגליות העתידים לבוא עליהם, נעדרה מנוחתו ולא הי"ל שלו' ומנוחה. וביותר הי' מתיירא ומתפחד מגלות אדום, כדאיתא בתנחומא (פ' ויצא) שהראהו הקב"ה שרה של בבל עולה ויורד, וכן של מדי ושל יון, ושל אדום עלה ולא ידע כמה, באותה שעה נתיירא יעא"ה, א"ל הקב"ה ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו', ועד"ז יתבאר לעניננו שרמזו ז"ל ויבוא רוגז על גלות אדום, והי' יעקב אבינו מתיירא מאוד מרוגז זה, ולטעם זה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ויוסף שילם לאחיו טובה וכילכלם וזנם, ובכח זה עתיד עשו ליפול בידו. ובזה יתבאר ביקש יעקב לישב בשלו', ונעדרה ממנו המנוחה מחמת שראה הגליות ובפרט גלות אדום כנ"ל, וע"כ הכין הקב"ה כח הצלה לזה, ע"י שקפץ עליו רוגזו של יוסף, ויפול עשו ביד יוסף ויתקיים שלותו של יעאע"ה בשלימות לעתיד, כמשאמז"ל דיעקב אבינו לא מת, ואיתא בילקוט תהלים (י"ד) ובמדרש שוח"ט שם, כשתבא הגאולה והישועה לישראל יעקב ישמח בה יותר מכל האבות שנא' יגל יעקב ישמח ישראל, ובאותה שעה תתקיים ההתיישבות האמיתי בא"י ויעקב אבינו עמהם, ויגיע אל השלו' והמנוחה אשר חפץ בה והשתוקק אלי'.

ועד"ז אפ"ל המדרש הנ"ל (קושיא ד') וישב יעקב כך אמרו חכמים לא נהנה אבינו יעקב ממושב עד שגר במגורי אביו וכו', ויובן עפי"ד הזוה"ק בפ' ויקהל (דף קצ"ח ע"א) (הובא בדברנו כ"פ) לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל ואבחר בדוד וגו' וכו', כד קוב"ה אית רעותא קמי' למבני קרתא, אסתכל בקדמיתא בההוא רישא דנהיג עמא דקרתא וכו', הה"ד לא בחרתי בעיר עד דאסתכלנא בדוד למהוי רעי' על ישראל, בגין דמתא וכל בני מתא כולהו קיימין ברעיא דנהיג לעמא וכו', והנה יעקב אבינו ע"ה ראה והסתכל עד סוף כל הדורות, וראה שיהי' התיישבות בא"י באופנים ובחי' שונות, אמנם לא נהנה יעקב מהתיישבות א"י, כ"א שיהי' בבחי' מגורי אביו, ר"ל שמתנהגת בדרך התורה והקדושה המסורה לנו מאבותינו הק', ואל השלו' הזה השתוקק יעאע"ה, וז"ש כאן ביקש יעקב לישב בשלו', ויתקיים כן בשלימות לעתיד כנ"ל, ול"ק קושית היפ"ת דמה צורך לשבח של מגורי אביו, תיפוק לי' מפני מעלת א"י עצמה, אולם זה אשר השמיענו חז"ל, דאין מעלת ושבח ישוב א"י זולת אם ניכר שהוא מגורי האבות הק' ומתנהגת בדרכם.

ויובן המשל שהמשילו חז"ל במדרש, לא' שהי' מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם וישב לו ביניהם כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם עיין לעיל (קושיא ג') דלכאורה עשו לא הי' בא"י, ומהו התקנה של ישב לו ביניהם שיפג יראתו על ידו, אמנם יתבאר עפי"ד הב"ח באו"ח (סי' ר"ח) ותו"ד שע"י טומאת העמים השוכנים בא"י, נסתלקה השכינה מקרב הארץ ותטמא הארץ ונמשכת הטומאה גם בפירותי' עיי"ש שהאריך, וידוע דכשנסתלקה השכינה כביכול שורה במקומה הס"מ ח"ו להיות שר הארץ, בבחי' שפחה כי תירש גבירתה (הארכנו בזה במקו"א תקחנו משם). והנה יעקב אבינו הי' כוחו גדול בקדושה, ולא הי' מתיירא מעשו ואלופיו ולא משר שלהם שהוא הס"מ, כמ"ש כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, אמנם עשה סימן ופועל דמיוני והכין כח הצלה לבניו, ובאמת בזמן ההוא עשו ואנשיו לא היו עוד בא"י וכבר הלכו להר שעיר, אבל ראה יעאע"ה שע"י טומאת הכנענים השוכנים בארץ, וע"י מעשיהם הרעים ימשיכו לשם שליטת הס"מ וחיילותיו, ולצד זה הי' יראתו שהסתכל שיזדמן בחי' זו לבניו דורות העתידים, וז"ש שנתיירא מעשו ואלופיו הכוונה על הס"מ וחיילותיו שהוא שר דילי', וע"כ ישב לו ביניהם ונתיישב שם, ובכח קדושתו החזקה ובצירוף שהוא ארץ מגורי אביו, התגבר עליהם להחזיק קדושת הארץ והשראת השכינה, ועשה בזה פועל דמיוני וסימן לדורות שיהי' שורה קדושת הארץ והשראת השכינה בישוב א"י, בכח האבות הק' כשיהי' שבחי' מגורי אביו ומתנהגת בדרכיהם כנ"ל.

ועתה נבוא לבאר המדרש הנ"ל מגורי בגימט' רנ"ט, מיום שאמר הקב"ה לא"א ידוע תדע, עד שעה שנתיישב אבינו יעקב "בארץ מגורי אביו" שנתחבטו כל המפורשים לפרש החשבון ועדיין צ"ב (עיין הקושיא לעיל) ויבואר לדרכנו דתכלית ההתיישבות בא"י לא נתקיימה עד שהנחיל יהושע את הארץ, שנתיישבה הארץ מס' רבוא ישראל כולם כשרים וצדיקים, כמ"ש בספרי פ' פנחס לאלה תחלק הארץ כשרים כמותכם צדיקים כמותכם, ואז הי' א"י בבחי' קדושה ובבחינת מגורי אביו להתנהג בדרכיהם וזכו ישראל להשראת השכינה. והנה איתא בבראשית רבה ותנחומא (פרשת מקץ) וירא יעקב כי יש שבר במצרים רדו ושברו לנו משם, אמר ר' אבא בר כהנא בישרם שהם עתידין לעשות שם ר"י שנה כמנין רדו, וירדו אחי יוסף וכו', ונראה שמשם התחילה גזירת הגלות להתקיים ואף שלא ירד יעקב אבינו והשבטים כ"א אחר שהיו שנתיים הרעב בארץ, ומשם התחילה מנין הרד"ו שהיו במצרים כמבואר החשבון בדברי חז"ל ובסדר הכתובים, אמנם מבואר מדברי המדרש הנ"ל, כי מירידה הראשונה של השבטים למצרים קבלו על עצמן גזירת הגלות שאמר הקב"ה לאאע"ה ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם, וע"ד כן ציום יעקב רדו שמה וכנ"ל. ומעתה נחזי החשבון, ב' שנים היו הרעב עד שירד יעקב למצרים, ורד"ו שנים היו במצרים ה"ז רי"ב שנה מוירא יעקב עד שיצאו ממצרים, וארבעים שנה שהיו במדבר הרי לך רנ"ב ועוד שבע שנים שכיבשו ולא הי' עדיין התיישבות בארץ ישראל כל זמן שלא שבתה ממלחמה, נמצא שהי' התיישבות האמיתי שצפה והשתוקק עלי' יעקב אבינו לסוף רנ"ט שנה משעה שהתחילה להתקיים הגזירה שאמר הקב"ה לא"א ידוע תדע, ועל התיישבות הזה הי' יעקב אבינו מחכה ומצפה עלי', וגם זה נרמז בדבריהם ז"ל ביקש יעקב לישב בשלו' והשתוקק על השלו' הזה, וקפץ עליו רוגזו של יוסף, ועי"ז זכו להוציאם ממצרים כנ"ל וזכו לירושת הארץ, וכמו"כ בגאולה העתידה יזכו ע"י יוסף הצדיק ובזכותו, הבוכ"ע יעזור לנו שנזכה לראות במהרה התיישבות האמיתי בא"י שיהי' אחר ביאת המשיח, ויעאע"ה ישמח עמנו כמבואר בילקוט הנ"ל, ונזכה במהרה להישועה שלימה בהתרוממת קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר ו

בזוה"ק וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מאי מגורי אביו, כד"א (ירמי' ו') מגור מסביב, דכל יומוי הוה דחיל והוה בדחילו עכ"ד הזוה"ק, וצ"ב לפי' הזוה"ק איך יתקשר מלת מגורי לתיבת אביו הנסמך אליו, גם לא נתבאר סיבת יראתו, מדוע הי' יעקב אבינו ע"ה כל יומוי בדחילו, והבוי"ת הבטיחו ושמרתיך בכל אשר תלך כי לא אעזבך וגו'.

ב) ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר, פרש"י ז"ל הי' ממתין ומצפה מתי יבוא, ובמרד רוה"ק אומרת שמור את הדברים שעתידין הדברים ליגע וכו', כך יעקב אבינו סבר וראה דברים ממשמשין ובאין, אמר אם נתברכה פינקסו מה יכול אני לעשות עכ"ד המדרש, פרש"י אם נתבקרה פנקסו, מה שכתוב בפנקסו לפשפש בעונותי עכ"ל, וראיוי להבין דאף כי כן דרך הצדיקים לפשפש במעשיהם תמיד, אבל כאן פתרון החלום הי' מורה על גדולת יוסף, ויעקב אבינו הי' ממתין ומצפה עליו שיתקיים, ואם כן מדוע תלה הדבר בסיבת עונותיו, והלשון נתבקרה פנקסו צ"ב, דלא שייך כי אם ע"צ העונש.

והנ"ל בביאור הענין בהקדם דברי התרגום יונתן (פ' וישלח) עה"פ הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו וגו', ארום מסתפי אנא מניה, דהוא עסק באיקרא דאבוי (פי' בכבוד אביו), דילמא ייתי וימחינני אימא על בניא עכ"ל, ומבואר כן גם במדרשי חכמז"ל שיעקב אבינו הי' מתיירא מעשו, שמא ויעמוד לו זכות כיבוד אב ובכח זה ילחום עמו, אולם שאמת יעקב אבינו קיים כיבוד אב יותר ממנו, דגם הכיבוד שעשה עשו לאביו שהזמין ציד לפניו, נגרם על ידי יעקב אשינו, כמ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה דלא אכל יצחק משחיטתו של עשו מעולם, דשחיטת עכו"ם נבלה, וידע עשו שאביו לא יאכל משחיטתו והביא תמיד ליעקב לשחוט, נמצא שגם כיבוד אב של עשו נתייחס הזכות ליעקב, שהוא הי' הגורם, דלולא שחיטתו ששחט לא הי' יצחק אוכל מצידו של עשו, אמנם יראתו של יעקב אבינו הי' מאותן הכ"ב שנה שלא קיים כיבוד אב, ונענש עליהן בפרידת יוסף ממנו כ"ב שנה, וכמ"ש רש"י ז"ל עה"פ ויתאבל על בנו ימים רבים שהם כ"ב שנה, וזהו שאמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך לי הן עלי הן וסופי ללקות כנגדן, ולאחר שנשלם שטר חוב הזה הי' שמח, וע"ד שאמרז"ל (ברכות ז' ע"ב) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מזמור לדוד קינה לדוד מבעי' לי', מלה"ד לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו הי' עצב לאחר שפרעו שמח וכו' עיי"ש, וכן הי' ביעקב אבינו שהי' יושב כל ימיו בפחד מעשו שיש לו זכות כיבוד אב, והוא נחסרו לו כ"ב שנה שלא קיים כיבוד אב, והי' דואג תמיד מעונש עד שבא עליו ענין מכירת יוסף שפירש ממנו כ"ב שנה, ובזה פרע השטר חוב ונתכפר עונו, ומאז הי' לו שלוה.

ובזה יובן דרשת הזוה"ק בארץ מגורי אביו לשון מגור מסביב, שהי' יושב בדחילו ובפחד מענין כיבוד אביו, וז"פ מגורי אביו דייקא, שהי' סיבת יראתו עבור כיבוד אב שלא קיים כ"ב שנה, ולא הי' יכול לישב בשלוה, שידע שסופו להיות נענש עליהם, וקודם שפרע השטר חוב הי' עצב, וז"פ רש"י בקש יעקב לישב בשלוה ולא הי' יכול מחמת אותן הכ"ב שנה שלא קיים כיבוד אב, והי' ירא מעשו שלא יעמוד לו זכות כיבוד אב, לזה קפץ עליו רוגזו של יוסף, היינו רוגז השבטים על יוסף, וזה גרם שלעבד נמכר יוסף ופירש מאביו כ"ב שנה, ואחר זה ישב יעקב אבינו בשלוה כמו"ש ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, חיי שלוה ונחת, שכבר פרע השטר חוב שהי' עליו, נמצא שבזה עשה הקב"ה רצון יראיו, והביא עליו שלוה.

והנה איתא בזוה"ק פרשה זו (קפ"ג ע"א) ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו וגו', מהכא דלא מבעי' לי' לבר נש למימר חלמי', בר לההוא בר נש דרחים לי' וכו', ת"ח דיוסף איהו אמר חלמא לאחוהו ועל דא גרמו לי' לסלקא חלמי' תרין ועשרין שנין דאתעכב, ר' יוסי אמר מנלן דכתיב ויוסיפו עוד שנוא אותו וגו', וכתב החיד"א זלה"ה בניצוצי אורות, דבמלת ויוסיפו, רמז כי בשנאתם נתוספו לו כ"ב שנים עכ"ד ובאמת ליעקב אבינו נצמח מזה טובה גדולה כנ"ל, שעל ידי זה פרע השטר חוב שעליו והי' יכול אח"כ לישב בשלוה, ובזה יל"פ הפסוק ואביו שמר "את" הדבר, דמלת את רבוי הוא בכ"מ, ומה אתי לרבות כאן בתיבת את, ויספיק לומר ואביו שמר הדבר. ולדרכינו יובן כי יעקב אבינו שמר והמתין לא רק על גדולת בנו שעתיד להיות מושל ומלך, אלא גם על קנאת האחים שקנאו בו אחיו ועל ידי זה גרמו לו שיתאחר קיום החלום כ"ב שנה, וגם על זה הי' יעקב אבינו ממתין ומצפה כי בזה יושלם השטר חוב שעליו, גם שעי"ז זכו ישראל ליצ"מ וקבלת התורה כמבואר בדברנו במקו"א, וז"ש ואביו שמר "את" הדבר ר"ל שמר גוף החלום וגם השתלשלות הענין שהוא קנאת האחים שנתרבה בתיבת את, אף על זאת שמר והמתין לטעם הנ"ל.

ובזה יובן דברי המדרש שאמר יעקב אבינו אם נתבקרה פינקסי מה אני יכול לעשות, דלא אמר זאת על גוף החלום המורה על גדולת יוסף, אולם הכוונה על מאמה"כ ויקנאו אחיו, שזה גרם שיתעכב החלום כ"ב שנה, ונסתבב כן בסיבת החטא שלא קיים יעקב אבינו כיבוד אב כ"ב שנה, על זה אמר אם נתבקרה פינקסי על שלא קיימתי כיבוד אב כ"ב שנים וזה גרם שיתעכב החלום כ"ב שנה על ידי קנאת האחים, מה יכול אני לעשות וקיבל גזירת השי"ת באהבה ושמח שיתכפר לו חטאו.

מאמר ז

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, פירש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ראוי להבין וכי לא יחפוץ הקב"ה בטובתן של צדיקים גם בעוה"ז וגם בעוה"ב, ואם אין רצונו של מקום שצדיקים יהיו בשלוה בעוה"ז, צריך להבין מה הי' דעתו של יעקב אבינו ע"ה שחפץ בשלוה, ובלי ספק הי' מבטל תמיד רצונו מפני רצונו של מקום.

ונראה לבאר בהקדם לפרש הפסוק ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן, ופרש"י ז"ל את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא הי' לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני עכ"ל, ומענה זו בלתי מובן, וכי זו משנת חסידים שלא לחשוש לצרת אחרים, הלא כתיב בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי, ומכ"ש שלא יתכן לאמר כזאת לאשת חיקו, ונראה לפרש עפי"מ שאמרו חז"ל למה הי' אמותינו עקרות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, והנה אברהם ויצחק היו שניהם עקרות הם ונשיהם, ע"כ הי' להם הוכחה ברורה שמתאוה הקב"ה לתפלתן, ולכך עשו רצון השי"ת להתפלל, מה שאין כן גבי יעקב שהוא לא הי' עקר כי אם רחל אמנו, על כן הי' סבור שאין הקב"ה חומד ומתאוה לתפילתו, מדהוא אינו עקר רק רחל, עכ"ח אינו מתאוה רק לתפילתה, ולזה שפיר יוצדק תשובתו של יעקב אשר מנע ממך ולא ממני, ולכך בדין הוא שלא אעשה כאבא, דאולי אין הקב"ה חפץ בתפלתי, והראי' דממך מנע ולא ממני, אולם ראוי להבין דהא באמת גם לתפילתו הי' הקב"ה חומד ומתאוה והי' להבוי"ת כביכול שעשועים ותענוג ממנה ומדוע לא עשה השי"ת גם ליעקב עקר מה"ט גופי' כדי שיתפלל, ואפ"ל דהא באמת הך גופא טעמא בעי משארז"ל דלכך הי' אמותינו עקרות כדי שיתפללו, מדוע לא סיבב השי"ת על ידי גרם אחר שיתפללו ולמה בזה דוקא, אך יש לומר דהצדיקים האמיתיים אינם מצטערים על מחסורם ועל מכאוב גופם, ועל כל גל וגל ירכינו ראשם לקבל גזירת בוראם באהבה, ואומרים גם זו לטובה, וכל מגמתם ותשוקתם ותאוות נפשם רק לעבוד השי"ת ביראה ואהבה ולעשות רצון קונם, וזה כל שעשועיהם ותענוג נפשם, ולפי"ז שאר יהודים שבעולם לא יעיר לבם להתפלל, מפני שלא באלה חלקם להיות יושבים שלוים ושקטים בתענוגי העוה"ז ובמחמדי תבל, אולם על חסרון בנים ידע השי"ת שיאזירו מתניהם להתפלל, כי גם הצדיקים מצטערים בחסרון בנים, כי תשוקתם להעמיד תולדות ולהניח אחריהם זרע ברוכי ד' עוסקים בתורה ובמצות, והבוי"ת יודע שבזה לא ישימו מחסום לפיהם לחדול מלהתפלל אלא יעוררו לבם לשפוך רנה ותפלה לבורא הדורות, לחוננם בזרע של קיימא, ומה"ט היו אמותינו עקרות מפני שהקב"ה מתאו' לתפלתן של צדיקים והבן.

והנה מבואר בספה"ק נועם אלימלך שזה הי' וויכוח רבקה עם יעקב, אשר צוותה עליו לעשות השתדלות לקבל הברכות, כי יצחק רצה לברך את עשו בטוב עוה"ז, ויעקב יקח חלקו בעוה"ב מרב טוב הצפון לצדיקים, אמנם לא כן הי' דעתה של רבקה אמנו, כ"א שגם יעקב יקבל שפע אלקי בעוה"ז, כי על ידי השפעת הטובה יוכל לקיים מצות ה' לעבוד את השי"ת בהרחבה, ויהי' לבו פנוי לעבודת השי"ת ולא יטרידוהו עוני ולחץ, וע"כ מדחזינן שקיים יעקב רצון אמו, ועשה השתדלות לקבל ברכת אביו, על כרחך הודה לדבריה להיות גם חלקו בעוה"ז ולקבל הטוב ממקור הטוב לדברים ההכרחים לעבודת השי"ת, אי לזאת כאשר השי"ת רצה לעורר לבבו להתפלל, לא הי' צריך לענות אותו בחסרון בנים, כי בכל צרה המגיע לו ח"ו ישים אל לבו להתפלל להסיר היסורים מאתו, וזה כוונת רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה כדעת אמו רבקה, על כן קפץ עליו רוגזו של יוסף ועל ידי כן יתפלל, מה שאין כן אברהם יצחק הי' מההכרח שיהיו עקרים דוקא כדי שיכוונו לבם להתפלל והקב"ה התאווה לתפלתן.

מאמר ח

באופן אחר אפשר לבאר דברי רש"י ז"ל, עפימ"ש בספה"ק אהבת שלום (פ' יתרו) לפרש הפסוק כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, וז"ל: פירש"י ז"ל כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים תאמר להם בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל היינו אנשים תגיד להם דברים הקשים כגידין, ודקדק האוה"ח הק' הא לא מצינו כאן הדברים הקשים, ואדרבה דבש וחלב תחת לשונו באמרו והייתם לי סגולה מכל העמים, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וביותר יקשה דמסיים אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישחאל פרש"י לא פחות ולא יותר, ואם כן יחסר כאן אשר יאמר לנשים, וגם דיבור הוא לשון קשה ואיה איפוא הן הדברים הקשים, והוא ז"ל כתב לתרץ, כי מתנאי המצות כולנה, שיעשה אותם העושה לשם ה' בלבד, לא לצורך עצמו ופני' חיצונית מהגמול והתוחלת אשר יקוה בעשייתם, כי אז עבודתו פגול היא לא ירצה, ודעת לנבון ניקל שאחרי יודע העושה המצוה, שוקבל שכר טוב בעבור המצוה, קשה לעשותה לה' בלבד, ולעשות רצון קונו לא לשום תקות שכר המעותד, ובזה מובן אם שדברים אחדים הם, מכל מקום לגבי נשים וע"ה שעבודתם אינו רק על מנת לקבל פרס, יהי' להם דבריו של משה מה שאמר והייתם לי סגולה וגו' לשמחה ולעונג, משא"כ לבני עלי' שאין כוונתם כי אם בלתי לה' לבדו, יהי' להם דברים קשים כגידין, כי מעתה תכבד עליהם העבודה להשליך מעליהם כוונת תקות השכר, וכעין זה כתוב בספר אגרא דפרקא והביא עובדא מעיר וקדיש מהרד"ב זלל"ה עיי"ש, ותמצית היוצא מתוך דבריו כי אחרי שיודע האדם בנפשו אשר אין לו ליחל על קבלת פרס מבית המלך, אזי בניקל יוכל לזכות לעבוד השי"ת בלב זכה ותמימה.

ובזה יתכן לפרש הפסוק כי ארד אל בני אבל שאולה, ופירש"י ז"ל עפי"ד המדרש סימן זה מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם, והבחנת הסימן בדרך זה, כי נודע אשר יעקב ויוסף כחדא אזלן, וכל מה שלמד משם ועבר מסר לו, אם כן הי' תלמיד מובהק שלו, וכתב בספה"ק קדושת לוי זלה"ה לפרש המשנה אל תפרוש עצמך מן הציבור, לעבוד השי"ת בעצמו ולא לחשוש על אחרים להדריכן על מבועי תורה ויראה, כי ואל תאמין בעצמך וכו', אבל כשתהי' ממזכי הרבים אין חטא בא על ידך ויהי' מובטח בעצמך שתהי' בן עוה"ב, והטעם מבואר בדזר"ל שלא יהי' הוא בגיהנם ותלמידו בג"ע, וידוע כי דרך הצדיקים אשר מרבים בעבודת השי"ת בלב נאמן ותמים במסירת נפש בכל עת ורגע, עם כל זה מחזיקים עצמם בשפלות וידמו בדעתם שאינם יוצאים ידי חובתם לפניו ית', אבל זאת נחמתם אשר הם מזכי הרבים, ועד"ז חשב גם יעקב אבינו דע"י שלמד תורה ליוסף הרי הוא ממזכי רבים ואין חטא בא על ידו אם כן יש לו חלק בג"ע, ועד"ז יהי' פי' הפסוק והאיש משה עניו מאוד וגו' דלכאורה האיך החזיק את עצמו גרוע מכל האדם, הלא ראה את עצמו בבחינה נפלאה אשר לא זכה ילוד אשה אלי', ופנים אל פנים היתה השכינה מדברת עמו כדבר איש אל רעהו, כמו שפירשתי על הפסוק עמדו ואשמעה עיי"ש, אמנם הוא בענותנותו תלה כל הטובה בעבור שהוא מזכה את הרבים ובזכותם זכה לזה, וזשה"כ לתרץ כי איך צייר בדעתו להיות שפל בעיניו כ"כ בתכלית הענוה, לז"א מכל האדם וגו' שתלה כל מעלתו ומדריגתו בזכות ישראל, ולהיות שהוא מזכה הרבים, ע"כ זכה לכל זה בזכותם, וזה פי' הפסוק כי בן זקונים הוא לו ופירש"י ז"ל ג' פירושים, ויתכן תיבת לו לשני הפירושים, לפירוש שנולד לו לעת זקנתו וגם לפי' שהי' זיו איקונין דומה לו, אבל לפי' כי בר חכים הוא לי' תיבת לו צ"ב ונראה כמיותר, ולהנ"ל ניחא כי מסר לו כל מה שלמד משם ועבר, וממנו ידע בנפשי' כי בן עוה"ב הוא, על כי הי' ממצדיקי הרבים, והיינו לו המורה להנאתו ולטובתו.

וידוע דברי הזוהר הקדוש שמה שהעיד הכתוב וישמע ראובן ויצלהו מידם, אף שצוה להשליכו לבור אשר בו נחשים ועקרבים, מכ"מ מקרי הצלה, כי זעירין אינון אשר ניצולים מידי בעל בחירה, וע"כ רצה להצילו מידי בעלי בחירה ובניקל יוכל להנצל מנחו"ע אם יש בידו זכות, והנה אחרי שסבור יעאע"ה שטרף טורף יוסף אם כן זה למופת ולראי' כי אינו גבר זכאי שלים ולא היו זכיותיו מספיקים להנצל, א"כ כשל עוזר ונפל עזור, וזה שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה זהו גיהנם, ובהיות כן יומא קגרם לעבוד השי"ת באמת, אחרי שאין חשש פן יתערב בעשיות המצוה תועלת עצמי אחר שכבר אבד סברו משני עולמים כעובדא הנ"ל שהובא בספר אגרא דפרקא, וזה כוונת רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה, לדעת שעבודתו זכה ותמימה, שזה כל תשוקת ותאות הצדיקים כל הימים לעשות נחת רוח לשמו ית' בלי שום פני' הנאת עצמי, ומילא השי"ת רצונו וקפץ עליו רוגזו של יוסף, ועי"ז דימה בדעתו שאינו בן עוה"ב, א"כ לבו נשען בטוח שכל עבודתו אינו להנאת עצמי בתקות שכר, וזה פ' אמרם ז"ל (בב"ר פס"ב ס"ג) גבי ר"א דאחוי לי' י"ב נהרי אפרסמון ואמר כל אילין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי ולתוהו והבל כחי כליתי עד כאן דברי הגמרא ולכאורה קשה הלא מעיקרי הדת להאמין בשכר ועונש, ואיך אמר לריק יגעתי, אמנם יתבארו שכל עבודתו הי' עד"ז שסבור שאינו בן עוה"ב, ולא הי' לו ניגוד היצר לחשוש לתועלת עצמי, כי השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו למיתב דעתו שתהי' עבודתו זכה וצלולה, הראה לו שאינו בן עוה"ב, ואמר כי עכשיו אני רואה רב טוב הצפון, ויש כפלים לתשועה, א' שבחייהם הראה להם השי"ת שאין להם חלק עוה"ב ולא עמד לנגדם היצר להפריע אותם מעבודתם, ולאחר כן קבלו שכר עוה"ב אשר עין לא ראתה.

מאמר ט

עוד יתבאר בדברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלו' קפץ עליו רוגזו של יוסף, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים וכו' וצ"ב, גם צ"ב הלשון קפץ עליו רוגזו של יוסף והול"ל בא עליו וכו' ומנפק"מ אם הי' בקפיצה או לא, גם למה קרי לי' רוגזו של יוסף והול"ל צערו של יוסף, וכמו"כ דקדקנו לעיל בדברי המד"ר לא שלותי מעשו, ולא שקטתי מלבן, ולא נחתי מדינה, ויבא רוגז זו רוגזו של יוסף, שבכולן הזכירו חז"ל לשון העדר מנוחה ולשון צער, זולת ביוסף שאינו מבורר במשמעות הכתוב לשון צער והעדר מנוחה וצ"ב. ואפ"ל דהנה מצינו ובדברי רז"ל ב' טעמים בסבת השתלשלות מכירת יוסף, טעם א' שהי' מוכרח להסתבב עי"ז השתלשלות ירידתן למצרים, כמ"ש בב"ר וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מ"ש לאברהם בברית בין הבתרים כי גר יהי' זרעך, ואמרז"ל בתנחומא ויוסף הורד מצרימה זש"ה לכו חזו מפעלות אלקים נורא עלילה על בנ"א, וכו' א"ר יודן הי' הקב"ה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע, והביא עלילה לכל דברים אלו, כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו, וימכרו אותו וכו' ויורידוהו למצרים, וישמע יעקב שיוסף חי במצרים, וירד עם השבטים וישתעבדו שם, הוי ויוסף הורד מצרימה אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים וכו'. ועוד טעם הביאו רש"י ז"ל, שנענש יעקב על אותן כ"ב שנים שפירש מאביו, ולא קיים בהם כיבוד אב, ומידה כנגד מידה נענש במה שפירש יוסף ממנו כ"ב שנים ונצטער עליו, ומשפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים הי' החשבון מדוקדק כ"ב שנים עיי"ש בדברי רש"י ז"ל, וכתב מהרי"ק (בשורש ל"ז) שמהאי טעמא הסכים השי"ת על החרם, ולא גילה ליעקב כל השנים הללו, כי הי' זה לצד ענשו של יעקב אבינו כדי שיתכפר בצערו עיי"ש, והלבוש ז"ל כתב שבעכ"ח הוצרכו לשני הטעמים הנ"ל, שאם לטעם שתתקיים גזירת ברית בין הבתרים, הי"ל להמתין עוד כ"ב שנים, כי הזמן של ירידתם למצרים עדיין לא הגיע אלא אחר כ"ב שנה, אלא שדיין האמת ב"ה אשר לו נתכנו עלילות, ידע שהזמן יגיע אחר כ"ב שנה, וצירף לכ"ב שנים הללו עונשו של יעקב, וסיבב המכירה בעונשו של יעקב ע"י יוסף, שע"י זה ככלות ימי העונש יתגלגל הדבר וירדו מצרימה, לקיים גזרת עצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון עכ"ל הלבוש.

ויתבאר עוד עפ"י אמרם ז"ל (שבת פ"ט ע"ב) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, (פרש"י כדרך הגולים שהרי עפ"י גזירת הגלות ירד לשם) אלא שזכותו גרמה לו וכו', וכן אמרז"ל במד"ר משל לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת, מה עשו לה משכו את בנה לפני' והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה, כך הי' אבינו יעקב ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, (ופי' היפ"ת כדרך העבדים כדי לקיים גזרת כי גר יהי' זרעך) אמר הקב"ה בני בכורי ואני מורידו בבזיון וכו', אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא ירד אחריו עכ"ח שלא בטובתו עכ"ד המדרש, ואפשר שהי' הצורך לסיבה זו שיקדים ויתכפר לו הפגם מה שלא קיים כיבוד אב כ"ב שנים, הגם שהי' אנוס עלי' ע"י רדיפת עשו, ולאדם אחר לא הי' נחשב לעון כלל, אמנם דרשו חז"ל וסביביו נשערה מאוד דהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ובערך צדקתו של יעקב הי' נחשב לפגם, ואפשר דאלולי שקדם ונתכפר ענשו באותן הכ"ב שנה, הי' מוכרח שיתכפר חטאו ע"י גזירת הגלות, שירד בשלשלאות של ברזל כדרך הגולים, אלא שהקדים הקב"ה הרפואה למכה וקפץ עליו רוגזו של יוסף כ"ב שנים לפני ירידתן למצרים, ונתכפר ענשו בזה, ועי"ז ניצול מגזרת הגלות מלירד בשלשלאות של ברזל, וזכה לישב במצרים י"ז שנים של שלו' ומעין עוה"ב כמשארז"ל, נמצא דע"י שקפץ והקדים עליו רוגזו של יוסף, זכה יעקב אבינו לשלו' ולהנצל משעבוד הגלות.

ובזה יתבארו דברי רש"י ז"ל בקש יעקב לישב בשלו' וכו', ע"ד שפי' בספה"ק נוע"א זלל"ה בלקוטים מאמה"כ רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, ותו"ד שהצדיק לפי בחי' מדריגתו הקדושה אינו מתאו' לשום דבר, אלא שהקב"ה עושה לו רצון שיתפלל על צרכיו, כדי שיעלו כל תפלות ישראל ויכללו עם תפלתו ונענין בזכותו, וז"ש רצון יראיו יעשה שהשי"ת עושה להם רצון לטובת הכלל, כדי שעי"ז ואת שועתם ישמע ויושיעם עיי"ש דה"ק, ועד"ז יתבאר לעניננו מה שביקש יעקב לישב בשלו', דלפי מדריגתו הגבוהה לא הי' נכספה נפשו לשלות עוה"ז כלל, אלא שהקב"ה עשה לו רצון זה לטובת ישראל, דעי"ז נפטר מגזירת השעבוד, וכ"ז שיעקב אבינו חי לא נשתעבדו בהם בישראל, וזה פי' דברי רש"י ביקש יעקב לישב בשלו' והקב"ה עשה לו רצון לזה, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב, ויתפרש המימרא בניחותא שבאמת אינו מספיק לפי ערך זכותם הגדול, אלא ראוי להם גם שלות עוה"ז, וע"כ קפץ עליו רוגזו של יוסף, ר"ל שהקדים בקפיצה כ"ב שנים לפני זמן ירידתם למצרים, ועי"ז הי"ל שלוה במצרים ולא סבל גזירת הגלות. וא"ש מ"ש רוגזו של יוסף ולא אמר צרתו של יוסף, גם מה שלא הזכירו במדרש הנ"ל העדר מנוחה ביוסף כמו שהזכירו באחרינא עשו ולבן ודינה, לפי שענין זה גרמה לו חיי שלו' ומנוחה, והי' רק רוגז לפי שעה וסופה שלו', והנה כ"ז היתה הכנה להשתלשלות הגלות והגאולה, כמ"ש ז"ל בב"ר עה"פ ויהי בעת ההוא וירד יהודה וגו' רשב"נ פתח (ירמי' כ"ט) כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף וכו' ויהודה הי' עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה הי' עוסק בורא אורו של מלך המשיח שנא' (ישעי' ס"ו) בטרם תחיל ילדה, קודם שלא נולד משעבד הראשון, נולד גואל האחרון וכו', גם מבואר בספה"ק דכל הגאולות שרשם מן גאולת מצרים, וע"י שקפץ רוגזו של יוסף, הי' סיבה להיות סופה שלוה וגאולת עולם בהתגלות כ"ש עלינו בב"א.

מאמר י

באופן אחר אפ"ל דברי המדרש ודברי רש"י ז"ל לא דיין לצדיקים וכו', ויתר הדקדוקים הנ"ל, בהקדם דברי המד"ר (ר"פ וישלח) עה"פ וישלח יעקב מלאכים לפניו, ר"פ בש"ר ראובן פתח קומה ד' קדמה פניו וגו', קדמי' לרשיעא עד לא יקדמינך וכו', וצ"ב (וכבר בארנו בזה בדברנו לעיל ועוד לאלקי מלין) גם יל"ד במאמה"כ שם, הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו וגו', ואתה אמרת היטב איטיב עמך וגו', ולכאורה כיון שהבטיחו הבוי"ת להטיב עמו, א"כ מדוע נתיירא עוד מעשו, ואם היתה יראתו לצד שנתמעטו זכיותיו לא תתקיים בו ההבטחה, א"כ מה טעם בטענה זו ואתה אמרת היטב איטיב עמך.

ויתבאר הענין עפי"ד הגמ' מו"ק (דף ט' ע"א) ר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי ר' שמעון בן יוחי וכו' א"ל רשב"י לברי' בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך וכו', אמרו לי' יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק וכו', כי אתא לגבי אבוה א"ל לא מבעיא דברוכי לא בירכן, אבל צעורי צעורן וכו', א"ל הנך כולהו ברכתא תזרע ולא תחצד תוליד בנים ולא ימותו וכו' עיי"ש שביאר לו רשב"י כל כוונת דבריהם לברכה, וכתב המהרש"א ז"ל בח"א שמעתי בזה שעשו כן כדי שיבא לאביו, ויפרש לו כוונתם לברכה, ותחול הברכה עליו גם מאביו, והוא דחוק קצת דמהיכא פסיקא להו, דהוא לא יבין כוונת דבריהם ואביו יבין, והמהרש"א תירץ שעשו כן לחדודי, לידע אם יבין כוונת דבריהם שכווו לברכה עכת"ד ז"ל, וג"ז דחוק קצת, אולם בנזה"ק (פ' בראשית) תירץ וז"ל דלפעמים בשעה שמברך אדם לחבירו, המדת הדין שומע ויתחיל לקטרג לבטל הברכה, ומחשבה שבלב אין המלאך יודע, לכן הזכירו בלשון קללה שלא יקטרג מדה"ד, ומחשבתם הי' לברכה ויתקיים הברכה עכ"ל, ואפשר דאחר ששמע המקטרג שנאמרו מפי קדושים האלו משמעות הדיבורים לקללה, נשתתק ונח מקטרוגו והסכים עליהם, ושוב הי' מקום לרשב"י לפרשם ע"צ הברכה, ואולי היתה כוונת דבריהם להחניף להס"מ ראש השטנים, וע"ד שאמרז"ל בזוה"ק (פ' אמור דף ק"ב ע"א) בענין שעיר המשתלח, ר' יצחק אמר משל לשטייא דקאים קמי מלכא, הב לי' חמרא ולבתר אימא לי' ואחזי לי' כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין, והוא ייתי וישבחך ויימא דלא אשתכח בעלמא כוותך, אוף הכא ישראל יהבין לי' (לס"מ) האי דורון וכו' והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וכו', עכ"ד הזוה"ק, וכמו"כ לעניננו כוונו הקדושים הללו להחניפו ולהטעותו כדי לסלק קטרוגו, ועד"ז עשה יעקב אבינו ששדר דורן לעשו והכניע א"ע לפניו כדי להחניפו לעשו ושרו הס"מ שלא יקטרג עליו, וז"ש כי ירא אנכי אתו וגו', ר"ל שהי' מתיירא משרו של עשו ומקטרוגו והטעם ואתה אמרת היטיב איטיב עמך וגו', לפי שנאמרה הבטחה לטובה בפירוש, ע"כ הי' מתיירא שירגיש בו המקטרג לבטל ההבטחה בסיבת החטא, ולזה הקדים יעקב אבינו את פניו בדורן ובהכנעה כדי להחניפו וישתתק מקטרוגו, ובזה יתבאר כוונת המדרש הנ"ל קדמי' לרשיעא עד לא יקדמינך, שהקדים יאע"ה א"ע טרם יקדם לקטרג, ועד"ז יתבארו דברי רש"י ז"ל אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים וכו', וכוונת המאמר יתפרש בניחותא וע"צ הטובה, אמנם לפי שהשטן אמר לא דיין לצדיקים וכו' ע"צ הקטרוג כמבואר במדרש, ע"כ אמר הקב"ה כן בלישנא דמשתמע גם ע"צ הקטרוג כדי להטעותו שעי"ז ישתתק מקטרוגו והבן.

ויתבאר בזה ענין שנאת השבטים הק' ליוסף, עפימ"ש רש"י ז"ל בפ' ויצא עה"פ כאשר ילדה רחל את יוסף, משנולד יוסף שטנו של עשו שנא' והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב, עכ"ל רש"י ז"ל, וע"כ כשביקש יעאע"ה לישב בשלוה מעשו ושרו הס"מ, והי' צריך לזה לסיוע כחו של יוסף כנ"ל, ע"כ נתקנא הס"מ בכח קדושתו של יוסף הצדיק וביקש לעקור אותו מן העולם ח"ו כדי להחליש כחו של יעקב, וז"ש במדרש הנ"ל ביקש יעקב לישב בשלו' וכו' נזדווג לו שטנו של יוסף, היינו הס"מ שהוא שטנו של יוסף זלע"ז דיוסף הוא שטנו של עשו, והשבטים הק' הרגישו זאת ע"כ כדי להצילו מקטרוגו של שטן, עוררו הם קנאתם עליו בבחי' קדמי' לרשיעא עד לא יקדמינך, כדי להשתיק השטן מקטרוגו כבחי' הנ"ל, ויובנו בזה דברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלו', ועי"ז נתעורר עליו שטנו של יוסף כמבואר במדרש הנ"ל, היינו קטרוגו של שטן, ע"כ כדי להצילו קפץ עליו רוגזו של יוסף, היינו רוגזו של אחיו, ואמר הקב"ה לא דיין לצדיקים וכו', ג"כ לטעם הנ"ל, ואף שביכולתו ית' להצילו מידו בכל אופן, אמנם כי מלך במשפט יעמיד ארץ, וניתן מן השמים לשטן רשות לקטרג ר"ל, וע"י תחבולה הנ"ל נשתתק מקטרוגו והבן.

מאמר יא

ואפ"ל עוד בביאור דברי רש"י ז"ל, בהקדם דברי המדרש הביאו רש"י ז"ל (פ' תולדות) עה"פ ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד, ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו עכ"ל, ולכאורה ראוי להבין הלא הי' עשו רגיל לבוא לפני אביו להביא לו ציד, ומדוע רק עכשיו ראה יצחק גיהנם פתוחה מתחתיו, ולא ראה כן עד עכשיו, ויתבאר עפימ"ש (בילקוט ראובני בשם ס' שערי אורה) הטעם שנתכוון יצחק לברך את עשו וכו' ואהב את עשו מפנו שהוא תיקון יעקב שלא יפלו בגיהנם, עפימ"ש רז"ל במד"ר (פ' לך מ"ד כ"א) שא"ל הקב"ה לאאע"ה במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות ואאע"ה בירר לו מלכיות כדי שינצלו מגיהנם, ועד"ז רצה גם יצחק אבינו להקל עונשם של ישראל שיסבלו גלות ולא ירשו גיהנם ויותר טוב שיגלו בגלות עשו אחיהם משיפלו בגלות נכרים שהם ע' אומות, ולטעם זה רצה לברך את עשו שימשלו על ישראל לטובתם ותועלתם של ישראל, ועד"ז פי' בספה"ק נוע"א זי"ע, מה שהתפלל אאע"ה לו ישמעאל יחי' לפניך, שהתכוין אאע"ה לטובת ישראל, שיסבלו אצלו גלות וינצלו מעונש גיהנם, והנה כאשר בא עשו ואמר אני בנך בכורך עשו, ונתוודע ליצחק אבינו שבירך את יעקב בברכת הוי גביר לאחיך וגו', וא"א שיגלו בגלות עשו אחיהם, ומעתה חש פן יענשו בעונש גהינם, ע"כ ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, ומדרשו שראה גיהנם פתוחה מתחתיו, שיסבלו בניו גהינם ח"ו חילוף הגליות, ע"כ נתן עצה בנפשו והוסיף תנאי לומר והי' כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך, שאם לא יזכו ישראל ח"ו יענשו בגלות וינצלו מגיהנם כאשר בירר אאע"ה לבניו, וז"ש ואברכהו גם ברוך יהי' שהוסיף לו ברכה חדשה שינצלו בניו מעונשו של גהינם, ובזה יל"פ דרז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה, שירשו בניו וזרעו דורות ישראל העוה"ב וינצלו מעונש גיהנם, ולטעם זה קפץ עליו רוגזו של יוסף ונשתלשלו הגליות, ועי"ז ינצלו מעונש גיהנם והבן.

מאמר יג במסיבה להחזקת הישיבה

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, פרש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים שמתוקן להם עוה"ב וכו', קושית המפרשים ידוע, דודאי היתה כוונת יעקב אבינו בשלוה זו להשיג על ידה שלימות העבודה, שירחיב דעתו ולבו בעבודת השי"ת בלי מניעה ובלי עצבון, ומדוע ימנע ית' הטוב ממנו, והלא רצון יראיו יעשה, גם הלשון קפץ עליו צ"ב והול"ל בא עליו.

ב) להלן בפרשה ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו', בתרגום אונקלוס ויוב"ע מה ממון נתהני לנא ארי נקטול ית אחונא וכו', והנה בענין מכירת יוסף כבר האריכו המפרשים למעניתם (עיין בדברנו לעיל) ותו"ד שהשבטים הקדושים דנו את יוסף עפ"י דין תורה, אלא שנסתבב להם מן השמים טעות לדון אותו שלא כדין, והי' גזירה בבחי' נורא עלילה כדי שיתגלגל עי"ז השתלשלות הגליות, אבל בכל אופן היתה כוונת רצונם לש"ש, ולא יעלה על הדעת שלהנאת ממון הי' כוונתם ח"ו, וא"כ מה טענה היא זו מה ממון נתהני לנא, וכי בשביל זה נמנעו מלהרגו, וממנ"פ אם דנוהו עפ"י התורה שיתחייב מיתה, מה נפמ"נ בדבר אם יהי' הנאת ממון או לא.

ג) איתא בתנחומא פ' עקב (ס"ו) וכ"ה בבעלי התוס' שם עה"פ כל המצוה אשר אנכי מצוך וגו' ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו' ישבו לפרוס על הפת, אמר להם הורגים אנו את אחינו ומברכים, שנא' ובוצע ברך נאץ ה' (תהלים י') אלא לכו ונמכרנו לישמעאלים ושמעו לו אחיו וכו', וכן הוא בתנחומא פ' תשא (ס"ב) בשנוי קצת עיי"ש, ודברי המדרש פליאים המה דממנ"פ אם חשבו מעשה ההריגה לעון ושלא עפ"י התורה, א"כ למה להו לטעמא דבוצע ברך, וראוי הי' להם למנוע ממעשה זו מחמת עון דשפיכת דמים שהוא חמור יותר וביהרג ואל יעבור, ולמה תלו טעם מניעתם בשביל הברכה, ועכ"ח צריך לומר שהשבטים הקדושים דנו את יוסף עפ"י דין תורה כמ"ש לעיל, א"כ לפי שיטתם אין שום חטא בדבר ומה ענינו לבוצע ברך, ובלא"ה לא שייך בזה ענין בוצע ברך כלל, דלא נאמר זה אלא באם המאכל שמברך עלי' גזולה היא בידו, אין זה מברך אלא מנאץ, וע"ז אמרו בוצע ברך ניאץ ה', אבל מי שעבר בא' ממצות התורה ואפי' רצח וגזל, אעפ"כ אם זאת המאכל שמברך עלי' אינה גזולה בידו חייב לברך עלי', ולא נקרא בוצע ברך, וצ"ב להבין כוונת דברי רז"ל.

ד) איתא בתנא דבי אליהו (פ"ה) כיון שנמכר יוסף הי' יעקב בוכה ומתאבל עליו כ"ב שנה וכו' אמר שמא נתחייבתי על שנשאתי ב' אחיות, או שמא נהנתי מממונם של לבן ושכם, ובטלה הברית שכרת לי הקב"ה, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתן ליעקב י"ז שנה סמוך לזקנתו מעין עוה"ב עכ"ל וצ"ב.

ויתבאר הענין בהקדם מה דאיתא בב"ר וישבו לאכול לחם, א"ר אחו' בר זעירא עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם, תקו' היא לעולם, וישבו לאכול לחם, מאכיל לחם לכל באי העולם, ופרש"י שעל ידם אסף יוסף במצרים מזון ובר וכלכל את כל העולם, והם גרמו שיהא מאכיל לחם לכל באי עולם במצרים דכתיב ויכלכל יוסף, ומפורש כן בתנחומא פ' תשא (ס"ב) א"ר יהודה ב"ר שלו', ישיבה אחת שישבו בעצה למכור את יוסף, כלכלה את העולם ז' שנים בשני רעבון, אם עבירותיהן כלכלה את העולם, זכיותיהם עאכו"כ, אמנם דברי המד"ר עדיין צ"ב מ"ש עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם תקו' היא לעולם, משמע שהיא תועלת נצחי לדורות עולם, ולפי פרש"י והתנחומא הי' תועלתו רק לז' שני הרעבון בלבד, ולא יוצדק ע"ז הלשון זכורה היא לעולם.

ואפשר לומר בביאור המדרש הנ"ל, בהקדם מ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' ויגש) עה"פ וישלחני אלקים לפניכם וגו' ולהחיות לכם וגו' וצריך ביאור כפל הענין ושינוי הלשון, וביאר הוא ז"ל על פי המבואר בזוהר הקדוש (פרשת יתרו) דבשעת מתן תורה פקד ה' את כל עמו, וראה דכלהון בני מהימנוא בני קשוט, אין בהם אחד שנולד בפסול, ולכך נתן להם התורה הקדושה, והנה באמת זה דבר פלא שיהי' עם רב גדורים כ"כ בעריות, בארץ שטופי זימה ארץ טמאה ומזוהם ערות הארץ ובלא תורה, ומבואר במדרש דבזכות יוסף שעמד בנסיון נגדרו כל ישראל בעריות, וא"כ הוא היסוד והגורם לנתינת התורה כמבואר בזוה"ק הנ"ל, וידוע דיסוד נקרא חי עלמין והשומר הברית נקרא ח"י וכו', וז"ש ולהחיות לכם שתהיו חיים דהיינו שומרי הברית וכו', לפליטה גדולה כדי שתוכלו לקבל התורה עכת"ד ז"ל.

ונקדים עוד מה שפירשתי בקונטרס על הגאולה ועל התמורה (סי' פ') דברי המדרש הובא בפרשת דרכים לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה וגו' השב זה יוסף ישיב זה עשו עכ"ל והוא פלאי, וגם צ"ב במה שהשיב להם יוסף ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם, ולכאורה וכי יעלה על הדעת שהשבטים הקדושים היו יראים מחוסר הכלכלה, עד שהוצרך יוסף לנחמם אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, והרי אמונה זו שהקב"ה זן ומפרנס, מצוי' גם אצל אנשים פשוטים ופחותים הרבה ממדריגת השבטים הקדושים, ובודאי לא דאגו דאגת מה נאכל למחר. גם צ"ב דמדוע לקח העטרה לעצמו באמרו אנכי אכלכל אתכם והול"ל השי"ת יכלכל אתכם וגו', וברור שכוונתו הי' שהוא יהי' השליח, ועצם מקור פרנסתם יהי' מהקב"ה אבל למה הוצרך לנחמם בזה, ומאי נפק"מ להם אם הוא יהי' השליח, או יהי' פרנסתם ע"י אחר, וצ"ב כוונת הפסוק. ותוכן דברנו לתרץ עפימ"ש בספה"ק אגרא דכלה (פ' שופטים) קבלה מרבותינו דכח הפועל בנפעל, וממונו ורכושו של אדם, שהאדם מסגלו ע"י מעשיו, הנה יש בממון הזה כח הפועל שלו, ואם האדם הכשר יהנה מממון הרשעים יגרום לנפשו פעולות זרות כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונית עיי"ש שהתמרמר וכותב אשר בעינינו ראינו כמה אנשי שם אשר יראתי לגשת אליהם מגודל קדושתם, ופיתם היצר והשתדלו בפרנסתם לקבל ממון מכל אדם ונשארו אח"כ כלים רקים, כי הממון אשר סיגלו מבני בלי שם דבק בם ובנפשם, וכיבתה השלהבת אש אשר ביער בקרבם מאהבת היוצר עיי"ש שהאריך. ואמרו רז"ל בגמרא כתובות (דף ק"ה) בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד וכו' נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהן שנא' כי השוחד יעור, מאי שוחד שהוא חד, פרש"י הנותן והמקבל נעשים לב אחד, והארכתי בזה (בספרי ויואל משה) דהנהנה מממון הרשעים או איזה תועלת שהוא, בלי ספק נעשה משוחד לדעתם ויתפס בעונם. ואל"פ דעד"ז הי' דאגתה ויראתם של השבטים הקדושים, בהיותה במצרים מלאה גילולים וערות הארץ, פן יהי' סיבת השפעת פרנסתם ע"י המצרים, ויגרם עי"ז ירידה גדולה ח"ו שישפיע ממונם פעולה רעה בנפש המקבל, גם יש חשש אמשוכי וגרורי אחר מעשה ארץ מצרים, ע"י שיהיו משוחדים לדעתם, וכל יראתם הי' לצד בחי' הנפש ולא לצד חוסר הכלכלה, וז"ש לו ישטמנו יוסף וגו' ולצד השטמתו פן לא יפרנסם, ויהי' בהכרח סיבת פרנסתם ע"י המצרים ויזיק לבחי' נפשם, ופירשתי בזה דברי המדרש השב זה יוסף ועי"ז ישיב זה עשו, שאם יהי' סיבת פרנסתם ע"י רשעים יהי' ח"ו לעשו ולשרו של עשו שליטה עליהם עיי"ש בתוס' ביאור, וע"כ וינחם אותם וידבר על לבם וא"ל דברי תנחומין אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, אני אהי' השליח מאת השי"ת, ולא תהי' השפעת פרנסתכם באמצעות הרשעים, וכמו שאמרז"ל וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים אין לי אלא בארץ מצרים, שבארץ כנען ושבשאר ארצות מנין, ת"ל וכל הארץ באו מצרימה, ומעתה זכה יוסף הצדיק בכל הכסף והי' קנינו ומחלק הקדושה, נמצא שהי' השפעת פרנסתם מחלק הקדושה, ולולי זאת לא יכלו להתקיים במצרים, וז"ש להם יוסף לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה, דע"י יוסף הצדיק הי' להם שארית בארץ מצרים ולפליטה גדולה הי' להם, ולתועלת נצחי לדורות עולם, דזולת זה לא הי' להם קיום ח"ו והיו משוקעים ח"ו בטומאת מצרים, ובזה יתבאר המדרש הנ"ל עבירתן של שבטים (ר"ל שמכרו את יוסף ונתגלגל הדבר והקדים לפניהם למצרים, וכל זה נגזר מן השמים להיות כן לטובתם של ישראל ובבחי' נורא עלילה כמבואר בתנחומא פ' וישב) זכורה הוא לעולם תקו' הוא לעולם, שעי"ז זכו ישראל לקבלת התורה כדברי הזוה"ק וכמ"ש הישמח משה זללה"ה, ועי"ז נתקיימו ישראל במצרים בקדושתם ונשארו גדורים בעריות ובני מהימנותא.

ובזה יתבארו דברי התרגומים מה בצע כי נהרוג וגו' מה ממון נתהני לנא ארי נקטול ית אחונא, והוא פליאה לכאורה ואין להם הבנה עפ"י פשוטו, אמנם יתבאר לדרכנו דהנה השבטים הקדושים השיגו וראו ברוח קדשם מצב דורות ישראל העתידים, כמבואר בב"ר שאמרו הנה בעל החלומות הלזה בא עתיד זה להשיאם לבעלים, שראו ירבעם ויהוא שעתידים לצאת מיוסף, עכ"ל, וכמו"כ השיגו וידעו ברוח נבואה שישראל יבואו למצרים ויתרבו שם לעם רב, כמ"ש ז"ל במדרש לא מת יעקב עד שראה ס' רבוא מבניו, ומעתה דאגו ופחדו איך יתקיימו ישראל במצרים ערות הארץ, אם יהי' סיבת השפעת פרנסתם ע"י המצריים, ה"ז סכנה גדולה לקיומם כמ"ש לעיל, ומה גם שיוצרכו להעמיד מוסדות התורה ובתי חינוך, וכמ"ש במדרש מעולם לא מאבותינו וכו' גלו למצרים הי' ישיבה עמהם וכו', ומאין יקחו לכסף מוצא, שיהי' על טהרת הקודש וממקור הקדושה, והבינו שא"א שישיגו זאת זולת ע"י יוסף הצדיק כמ"ש לעיל (ועיין בדברינו בדרוש הקדום) שגם בדבר המכירה דנו בה עפ"י תורה ולש"ש, עיי"ש, וז"ש מה בצע וגו' מה ממון נתהני לנא אם נקטול ית אחונא, ר"ל איך יהי' שם ממון או השפעת פרנסה שנוכל ליהנות ממנה במקום ערות הארץ כמצרים, ומאין יהי' לכסף מוצא להקים מוסדות התורה ובתי החינוך על טהרת הקודש וע"ד ישראל סבא, וא"א להשיג זאת זולת ע"י יוסף הצדיק שיהי' השליט בארץ מצרים, ויזכה בכל הכסף להיות קנינו ומחלק הקדושה כנ"ל, וע"כ החליפו דין המיתה בדין המכירה, וכבר ביארנו (לעיל) שהיה כוונתם בזה להחליש כח המלוכה של ירבעם, ולחמו עם יצרא דע"ז שעתידים לצאת מבניו, כדי שלא יתעו אחריו כל ישראל (עיי"ש בדברנו לעיל בתוס' ביאור), עכ"פ לדרכנו השיגו השבטים הקדושים שהמכירה הוא הכרח להצלת ישראל, ודנו בה בדיני התורה והעולה על כולנה שהי' גזירה מן השמים בבחי' נורא עלילה.

ועד"ז יתבארו דברי התנחומא והמדרש המובא בבעה"ת (עיין קושיא ג') שאמר יהודה מה בצע, ואם הורגים אנו את אחינו איך נברך על האכילה שנא' ובוצע ברך וגו', ויובן בהקדם מ"ש מרן החיד"א זללה"ה בשם המפרשים בביאור מ"ש ז"ל יעקב ועשו חלקו בנחלת ב' עולמות, יעקב נטל לחלקו עוה"ב ועשו עוה"ז, ולכאורה לפי"ז איך הותר לישראל ליהנות מעוה"ז והרי גזולה היא בידם, דעפ"י החלוקה עלתה בגורלו של עשו, ותירצו דעפ"י דין תורה המציל מזוטו של ים ומן הנהר ומן הגייס ה"ה שלו, וקנהו מדין הפקר, ואלולי קבלו ישראל את התורה הי' העולם חרב, דתנאי התנה הקב"ה עם מע"ב כאמרז"ל, וע"כ קנו ישראל מדינא, העוה"ז ומלואה כדין מציל מזוטו של ים עייש"ד, והנה אמרו ז"ל בזוה"ק הנ"ל דלא זכו ישראל לקבלת התורה, אלא משום דאשתכחו כלהו בני מהימנותא בני קשוט, ולא הי' בהם א' שנולד בפסול, ומבואר לעיל שזכו לזה ע"י יוסף הצדיק שהקדים לבוא למצרים ועמד בנסיון, ועל ידו נגדרו כל ישראל בעריות כמבואר במדרש הנ"ל, וז"ש יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו, ואם הורגים אנו את אחינו איך נברך על המזון, ר"ל דאם נהרוג את יוסף איך נזכה לקבלת התורה, ונמצאת העוה"ז גזולה בידינו מעשו, ואיך נברך הלא כתיב ובוצע בירך נאץ ה'.

ונקדים עוד מ"ד בזוה"ק (פ' וישלח) ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה וגו' דאפי' בהנאה אסור ואפי' ליהבא לכלבא, ואמאי אקרי גיד הנשה כלומר גיד דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון, ותמן הוא יצה"ר רביע וכו' בגין דאית בבר נש רמ"ח איברין לקבל רמ"ח פיקודין דאורייתא וכו' ושס"ה גידין ולקבלהון שס"ה פיקודין ל"ת, ושס"ה מלאכין דממונין עלייהו, וגיד הנשה איהו לקבל ס"מ וכו' ולא אשכח אתר דיכול לאתגברא עלי' דיעקב וכו', ויגע בכף יריכו בגיד הנשה דאיהו זיני' ואתרי', ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה, עוד שם בזוה"ק וירא כי לא יכול לו, מה עבד מיד ויגע בכף יריכו דאתחכם לקבלי', אמר כיון דאתברי סמכין דאורייתא, מיד אורייתא לא אתתקף וכו', וכד חמא דלא יכול לה לאורייתא, כדין חליש תוקפא דאינון דסמכין לה, וכד לא אשתכח מאן דסמיך לאוריי' כדין לא יהא קול קול יעקב ויהון ידים ידי עשו וכו', ומבואר בדברי הזוה"ק להלן דיסוד קיומה של תוה"ק אינון סמכין דאורייתא, וכשישראל מחזיקין ותומכין בתורה, אז אתברי סמכין דילי' של הס"מ וקציצו רגלוי ולית לי' על מה דקאים, אבל כד ישראל לא בעאן לסמכין לי' לאורייתא, אינון יהבין לי' סמכין ושוקין לקיימא ולאתתקפא בהו עכ"ד הזוה"ק.

וכבר פירשתי מ"ש ז"ל בב"ר (פמ"ב ס"ד) למה נקרא שמו אחז שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומבואר שם שרצה לבטל תשב"ר וישיבות, אמר אם אין גדיים אין תיישים, וכו' אם אין תלמידים אין חכמים וכו', ולכאורה יצדק לשון אחז במי שרוצה לתמוך בדבר ולהחזיקו, לא כן במי שרוצה לאבדו ולבטלו, ומאי טעמא נקרא שמו אחז ע"ש זה, אמנם חשב אחז בלבו, דאם יאמר בפירוש שכוונתו לבטל תלמוד תורה, אפשר שלא ישמעו לדבריו, ע"כ הגדיל עצה ואחז לתמוך במוסדות התורה מממונו, וממילא כאשר יהי' יסוד קיומם ממקור הרע ומממון הרשעים, יהי' הס"מ מושל עליהם ויתבטלו מאליהם, ובזה שאחז בידו לתמוך אותם, השפיל גבול הקדושה וביטל בתי כנסיות ובתי מדרשות, וע"ז נקרא שמו אחז ע"ש רשעתו שאחז בבתי כנסיות וכו'.

ואגב יתבאר לנו תמיהת הד"מ (ביור"ד סי' ס"ה), על מ"ש הב"י וז"ל כתב הרמב"ם דגיד הנשה מותר בהנאה, וחכמי לוניל השיבו על דבריו ואומרים דאסור בהנאת ופלוגתא דתנאי הוא, דתניא גיד הנשה מותר בהנאת דברי ר"י, ור"ש אוסר, ור"י ור"ש הלכה כר"י וכו' ומיהו בס' הזוהר נראה שהגיד אסור בהנאה ולכן טוב ליזהר עכ"ל הב"י זלל"ה ותמה בד"מ וכתב ואיני מבין דבריו, כי שמעתי כי בעל ספר הזוהר הוא סתם ר' שמעון המוזכר בתלמוד שהוא רשב"י, והוא פליג בתלמוד שלנו עם ר"י שמתירו בהנאה, ור"י ור"ש הלכה כר"י כמ"ש הפוסקים, וא"כ אין ראי' מספר הזוהר לענין הלכתא כנ"ל עכ"ל. ולכאורה צ"ב כוונת דברי הב"י בזה וחשבתי לתרץ עפימ"ש ז"ל במס' שבת (דף ל"ג ע"ב) כשיצא רשב"י ור"א ברי' מן המערה, שמע ר"פ בן יאיר חתני' ונפק לאפי', עיילי' לבי בני' הוה קא אריך לי' לבישרי', חזא דהוה בי' פילי בגופי' (פרש"י בקעים סדקים מחמת החול) הוה קא בכי, וכו' א"ל אוי לי שראיתיך בכך, א"ל אשריך שראיתני בכך שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך, דמעיקרא כי הוה מקשי רשב"י קושיא הוה מפרק לי' רפב"י תריסר פירוקי לסוף כי הוה מקשי רפב"י קושי' הוה מפרק לי' רשב"י עשרין וארבע פירוקי וכו' עיי"ש, על כל פנים ברור דלאחר שיצא מן המערה עלה ונתעלה בכח התורה יותר ממלאכי מעלה, ואולי שדבריו שבתלמוד נאמרו קודם שנתחבא במערה, ואפשר שרק על זה סובב האי כללא דר"י ור' שמעון הלכה כר"י, אמנם מה שאמר בזוהר הקדוש הי' אחר שיצא מהמערה, ודבתרא עדיפא שהי' כוחו גדול יותר, וע"כ כתב הב"י דלפי שבספר הזוהר נראה שהגיד אסור ע"כ יש ליזהר.

ואפ"ל עוד בזה דפלוגתת התנאים אם יש איסור הנאה בגיד הנשה הוא מצד עצם ההלכה, ופליגי בה ר"י ור"ש, וכפי כללי ההלכה שבידינו אפסיקא הלכתא כר"י דמותר מצד עצם הדין, אמנם בזוה"ק הוסיף בה טעמא דהס"מ שולט וממונה עליו, כמ"ש תמן יצה"ר רביע וכו', ואיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמריהון, ומעתה אפי' אם הוא היתר גמור מצד הלכה, מ"מ יש ליזהר מליהנות ממנה שהוא סכנה לנפש, ואולי זהו כוונת הב"י שכתב שבס' הזוהר נראה שאסור ע"כ יש ליזהר, ולכאורה הרי מבואר שם בפירוש שאסור, ומאי לשון נראה דקאמר, אמנם אפשר שכוונתו, דמה דמפורש בזוהר דאסור מצד שיטת ההלכה לא פסקינן כוותי', דכללא הוא בידינו דר"י ור"ש הלכה כר"י, אך לפי מה שנראה בטעמו, ע"כ יש ליזהר אפי' אם הוא מותר עפ"י הלכה, דלפי ששליטת הס"מ עליו ע"כ אסור בהנאה כנ"ל, וגם לפי' בחי' הנ"ל שביארו בזוה"ק שגיד הנשה רומז דכד ישראל לא בעאן לסמכא לי' לאורייתא, אינון יהבין לס"מ סמכין ושוקין לאתתקפא בהו ח"ו כנ"ל, ולפי"ז ירמוז איסור הנאה שבה שח"ו ליהנות להחזקת התורה מממון שהס"מ והסט"א שולטים עליו וממה שהוא מחלקם וגורלם, ואפי' למצוה רבה כהחזקת התורה ממונם אסור בהנאה, וצריך לבדוק ולהבחין היטב מאין מקורו של התמיכה, אם הוא ממקור הקדושה או ח"ו להיפך, וצריך זהירות גדול על זה, כמו שרואין בדורינו שאם התמיכה ממקומות נשברים הוא לא תצלח, דבתר השורש אזיל וזה ברור.

במד"ר (פע"ז ס"א) ויותר יעקב לבדו אין כא-ל ישורון וגו', ר' ברכי' בשם ר' סימון אמר אין כא-ל וכו', מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ה' לבדו אף יעקב ויותר יעקב לבדו, ולכאורה מה ענין זל"ז ואינו בגדר דמיון כלל, ופי' בנזה"ק וכעי"ז כתב בידי משה מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ה' לבדו, שלע"ל יתפשט מלכותו וממשלתו בעולם לבדו בלא אמצעיות המלאכים כנודע, אף יעקב כתיב בי' ויותר יעקב לבדו, ומפרש בזוה"ק שדקדק לומר לבדו, ללמד שאז נבדלו ממנו כל מחנות המלאכים שהיו מלווים אותו תמיד, ולהראות כוחו שהוא לבדו בכוחו נתגבר לנגד שרו של עשו עכת"ד, ולכאורה ראוי להבין דמאי טעמא נבדלו ממנו כל מחנות המלאכים, ואם בשביל להראות כוחו, וכי מי יכיר בזה אם היו אותו המלאכים עמו או לא, ורק הבוי"ת יודע בזה וקמי שמיא גליא כוחו, אפי' כשהיו המלאכים עמו ולא נבדלו מאתו, גם צ"ב מ"ש הבעלי תוס' ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה, לפי שעשו בנ"י שלא כהוגן שהניחוהו ללכת יחידי, ולא עשו לו לוי' והוזק על ידם בגיד הנשה, לכך אסר להם הקב"ה גיד הנשה כדי שיהיו זהירין במצות לוי' משם ואילך, ולכך הוזהר יעקב ללות את יוסף בנו כששלחו לאחיו עכ"ד ז"ל ולכאורה קשה על השבטים הקדושים למה הניחוהו לילך יחידי בלילה, וגם יעקב אבינו למה לא נשמר מזה ולא ביקש מהם שילכו אתו, ובל"ס שהשיגו דרז"ל דאל יצא יחידי בלילה, גם אמרז"ל דכל מצוה שעושה האדם נברא לו מלאך א' לשמרו, ויעקב אבינו הי' לו אלפים ורבבות מחנות מלאכים שבראם ע"י מצותיו, ומ"ט עזבוהו לבדו וטעמא בעי.

אמנם יבואר עפי"מ שמבואר בדרז"ל שכל מעשה האבות הי' הכנה ופועל דמיוני לדורות העתידים כמו שהאריך בזה הרמב"ן הק' (בריש פ' לך לך) וכתב כלל זה תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, ומבואר כן במדרשים בכ"מ, שהאבות הקדושים ע"י מעשיהם עשו פועל דמיוני והכינו כח ישועה עד סוף כל הדורות, כמ"ש במד"ר (ריש פ' וירא) אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך במדבר וביישוב ולע"ל וכו' ועוד בכ"מ במדרש (עיין בדברנו פ' לך לך). ומעתה ראה יעקב אבינו והשיגו השבטים הקדושים שיהי' דור שיתמעטו עובדי ה' מיעוט אחר מיעוט, וישארו יחידים אשר ילחמו בנפשותם נגד המסיתים הרבים, כמ"ש הקדוש האלקי המהר"י ששפורט זללה"ה, שבימי הש"ץ שר"י היו ממש יחידים בדור שעמדו בנפשותם נגד רובא דעלמא, והקדוש היעב"ץ זללה"ה כתב שהוא מפחד שתבוא עוד כת אחרת כמוהם, והזהיר טובא שאף אם אין איש מתחזק עמך לא תפחד לנטות מהאמת, וככה אירע לנו בעוה"ר בימינו, וע"כ עשו השבטים הקדושים ויעקב אבינו פועל דמיוני והכינו דרך, שיוכלו להתגבר ולעמוד בקשרי מלחמת היצר והס"מ אפי' כשהוא יחידי, וע"י שנזדמן ככה ליעקב אבינו ולחם יחידי נגד הס"מ והתגבר עליו, עשה פועל דמיוני והכין כח ישועה לדורות הבאים, שיקל להם לעמוד בנסיון זה ולעמוד בקשרי המלחמה יחידי.

וע"ד מ"ש בזוה"ק (פ' תולדות) דע"י תפלתן של צדיקים ניתוסף רבות קודשא ומעיין ישועה לכל מאן דאצטרך, וכמו"כ ע"י מעשיהם, וכמ"ש ק"ז הייטב לב זללה"ה בשם הספה"ק כי ממעשיהם של צדיקים הוכן מעיין ישועה לכל הדורות, ופי' בזה ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה עיישדה"ק. ומעתה יובן דדברי הנזה"ק אמיתיים הם, שנבדלו ממנו כל מחנות המלאכים להראות שבכוחו להתגבר על הס"מ גם לבדו ובלעדם, וגם המלאכים שנבראו ממעשה המצות שלו פירשו ממנו לפי שעה, ואף השבטים הקדושים הניחוהו לילך יחידי, וגם הוא עצמו לא נשמר מזה, ונסתבב כן מן השמים שילחום עם הס"מ בלי עזרה וסיוע לא מבנ"א ולא מבני איש, ובלי סיוע המלאכים, כדי להכין כח בחי' זו לדורות הבאים, שאפי' בדור השפל כזה שאין לנו לא סיוע העולם ולא סיוע המלאכים ממעשי המצות, והי תורה והי מצות דמגנו עלן, ואין לנו לא כח התורה ולא מצות ומע"ט, אעפ"כ יעמוד לנו כוחו וזכותו של אותו זקן יעקב אבינו ע"ה, ואפי' אם ישאר האדם יחידי יתגבר וילחום נגד המסיתים ומדיחים וכוחות הס"מ וחיילותיו, ולא לנטות מדרך האמת אף זיז כ"ש, והשי"ת עוזר ותומך לו, וחפץ ה' יצליח בידו ויתקיים נצחי, ובזה יבואר ענין ויותר יעקב לבדו שהניחוהו השבטים הק' לבדו, וגם יעקב לא נשמר מזה, שהי' כ"ז הכרח להכין כח לדורות הבאים כנ"ל.

וכבר פירשתי מ"ש ז"ל (חגיגה דף י"ד ע"א) י"ח קללות קילל ישעי' את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שא"ל המקרא הזה ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד (ישעי' ג') אלו בנ"א שמנוערין מן המצות ירהבו במי שממולא מצות כרמון, והנקלה בנכבד, יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות, וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות, וצ"ב דבודאי לא הי' שונא את ישראל ח"ו, ומדוע לא נתקררה דעתו עד שראה גם את המהפכה הזאת, וכתב המהרש"א ז"ל בח"א עפימ"ש ז"ל בפ' חלק בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגי וכו' ויראי חטא ימאסו וכו' נערים פני זקנים ילבינו, וכיון דקללה זו סימן לביאת המשיח, נתקררה בה דעתו של ישעי' עכ"ל, ולכאורה עדיין צ"ב דבימיו עדיין לא הגיע הזמן הזה, אלא שראה ימות המשיח בנבואה, וכי הי' מסופק בזה, ומדוע לא נתקררה דעתו עד שראה הסימן הזה, והלא כמו"כ ראה בנבואתו ביאת המשיח בעצם, וכי הי' צריך לסימן להתאמת נבואתו, ומדוע נתקררה דעתו בזה דוקא. אמנם ראה הנביא ישעי' שפלות הדור בעיקבתא דמשיחא, שיראי חטא יתמעטו וימאסו, ולא יהי' מי שימחה בעושי רשעה, ופחד ודאג אולי גם הזקנים ישימו ידם לפיהם מחמת היראה ולא יוכיחו, ועוד יהיו מחפין על עושי הרע, ואיך יהי' תקנה לדור הזה, והנה רואים בחוש דאם הזקנים הולכים בעצת הדור ולא מוכיחים, לא יתגרו בהם אנשי רשע, ואדרבה מכבדים להם לפי שמגיע להם תועלת וחיזוק ע"י שתיקותם, דשתיקה כהודאה דמיא, ומדשתקו רבנן ש"מ דניחא להו, ועי"ז רבים משתתפים וסרים למשמעתם ולכך כשראה ישעי' הנביא המקרא הזה ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, שבנ"א המנוערין מן המצות ירהבו במי שממולא מצות וכו', מסתמא יהיו הזקנים מוכיחים ברעתם ולא יתייראו מלהגיד האמת, דאל"כ למה ירהבו בהם, וע"כ נתקררה דעתו של ישעי', שימצאו עכ"פ מקצת זקנים שלא יבושו ולא יתייראו להגיד האמת ולהוכיח רבים בשער.

נחזור לענין הנ"ל דחיובא רמיא על כל או"א לחזק ולתמוך במוסדות התורה יותר מכפי יכלתו, ואין לנו שיור רק התורה הזאת, והדורות הראשונים הי' להם כח גדול בתומ"צ, וכתות מלאכים שנבראו ממעשה המצות שלהם היו עומדים לימינם, ובעוה"ר נחסרו לנו כל אלה ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, והשי"ת משגיח עלינו ויחוס על עם עני ואביון, ויעזור ויגן לכל אלו המסייעים להקים את דברי התורה הזאת ולסעדה.

וכבר פירשתי מ"ש ז"ל במד"ר (פ' בחקתי), עה"פ אם בחקתי תלכו הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד בכל יום הייתי מחשב לבית פלוני למקום פלוני אני הולך, ורגלי מוליכות אותי לביהכנ"ס ולבתי מדרשות, ע"כ, והתמי' מפורסמת וכי הי' דהע"ה מחשב בכל יום לילך למקום אחר שלא לביהמ"ד וצ"ב כוונתם ז"ל בזה, וכבר פירשתי בפנים שונים, ולענינינו נ"ל דדוד המע"ה בא לביהכנ"ס ולביה"מ והרביץ תורה ברבים, וחיזק ותמך ופעל בכל כוחותיו להקים עולה של תורה ולהגדיל תורה ולהאדירה, אמנם עדיין הי' מפקפק ונסתפק אם יצא ידי חובתו כדבעי וכראוי ע"כ חשב שילך לבית פלוני ולמקום פלוני, ומאויבי תחכמני לראות השתדלותם בענינים המתנגדים לעבודתו ית', ומהם אראה ואלמוד אם יצאתי והשלמתי ידי חובתי, וז"ש בכל יום הייתי מחשב לבית פלוני למקום פלוני אני הולך, ללמוד מהם השתדלות ומשם רגלי מוליכות אותי לביהכנ"ס ולבתי מדרשות להשתדל כמותם לחיזוק התורה, ובעוה"ר כשרואין בדורינו גודל השתדלותם ומסנ"פ לביטולה של תורה, ראו ראינו כי עדיין לא יצאנו ידי חובתנו לקיומה של תורה, ותראו שמפזרים הון תועפות ועפרות זהב לסט"א ולמקורות הטומאה, אמת הדבר שגם היצה"ר מסייע להם, משא"כ להחזקת התורה יש התנגדות והתגברות גדולה מצד היצה"ר, אמנם אעפ"כ צריך להתבונן בזה ולערוך זה לעומת זה, דאם על דבר בטילה כך מוסרים נפשם ומאודם עלי', עאכו"כ על החזקת התורה הקדושה כי הוא חיינו ואורך ימינו.

ומעתה ניתנה ראש לבאר במה שהתחלנו בו במ"ש רש"י ז"ל והוא במדרשי חז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים וכו' (עיין הדקדוקים לעיל קושיא א'), ויתבאר בהקדם מה שפירשנו (מהריט"ב לפ' ויחי) דלכאורה קשה דהנה כל השבטים נולדו טרם בא יעקב לארץ ישראל ובעודו בבית לחם, ונשתהה יעקב בא"י קרוב לל' שנים עם י"ב שבטים שהיו גדולים וראויים להעמיד תולדות, ובכל אותן השנים לא נתרבה מספרם אלא לע' נפש כשירדו במצרים, ובדרך הטבע הי' צ"ל הרבה יותר ובפרט באותן הדורות שנשאו נשים בילדותם, ונראה שהי' נס שלא כדרך הטבע שלא נתרבו, ובמצרים הי' הנס להיפך, ובי"ז שנה שהי' יעקב במצרים נתרבה מספרם לס' רבוא, כאמרז"ל לא מת יעקב עד שראה ס' רבוא מבניו, והי' נסי ניסים שלא כדרך הטבע שנתרבו בי"ז שנה למספר עצום כזה, וכמ"ש הקב"ה ליעקב אל תירא מרדה מצרים כי לגוי גדול אשימך שם, ולכאורה הוא גופא טעמא בעי, מדוע לא זכה לברכת גוי גדול בא"י, ומצינו להיפוך באאע"ה שא"ל הקב"ה כאן אי אתה זוכה לבנים ורק בא"י, ויעקב לא זכה לברכת גוי גדול עד שהוזקק לצאת מא"י, ולמה לא זכה לזה בא"י.

וביארתי הענין עפי"מ שגילה לנו מרן האריז"ל בס' הלקוטים (פ' שמות), שנשמות דור הפלגה נתגלגלו בדור המבול, וחזרו וקלקלו ואח"כ נתגלגלו בצאן לבן, וע"י יעקב אבינו נתעלו וזכו להתגלגל במין האנושי, ואלו הנשמות חזרו ונתגלגלו אח"כ במצרים, וע"כ היו ישראל פרים ורבים במצרים מאוד, שעלו בהם אותן התתקע"ד דורות שנפרדו מן העולם קודם מ"ת עכת"ד תלמידי האריז"ל בשמו, (עיין בדברנו פ' ויצא העתק דבה"ק), והנה הי' בידיהם הרבה נשמות שפלים ומלוכלכים בחטא דור המבול ודור הפלגה, ובמצרים בכור הגלות נצטרפו ונתלבנו עד שנתבררו להיות נקיים מכל סיג, ונשארו רק ס' רבוא הכשרים, והם אשר יצאו ממצרים וזכו לקבלת התורה. והנה ידוע דפגם החטא בא"י גדול ונורא מאוד כמ"ש הרמב"ן ז"ל (פ' וירא) כי למעלת א"י שהוא מנחלת ה' אינה סובלת אנשי רשע כי שם היכל ה', וע"כ הי' עונש סדום ועמורה גדולה כ"כ, ולא עשה ה' לשאר אומות ככה אע"פ שהיו רעים וחטאים כמותם עיי"ש, ואפשר דמזה הטעם לא נתרבו ישראל למספר עצום בהיותם בא"י לפני ירידתן למצרים, כי בריבוי עם א"א שיהי' כולם צדיקים, ובהכרח מעורבים עמהם נשמות מחלק הרע זה לעומת זה, גם היו בהם הרבה מאלו החוטאין בהפלגה ובדור המבול כנ"ל, ולפי שעדיין לא קבלו את התורה, ובלי שמירת התוה"ק להתיישב בא"י הוא סכנה וחורבן גדול, (הארכנו בזה בספרי ויואל משה עיי"ש), וכבל בארתי מ"ש המגיד אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לא"י דיינו, אבל בהיפך לא אמר דיינו דאלו הכניסנו לא"י ולא נתן לנו את התורה זה א"א והוא סכנה גדולה ח"ו, ואפשר דלטעם זה לא עלה מספרם בהיותם בא"י אלא לע' נפש כולם נשמות גבוהות צדיקים וקדושים, דלפני קבלת התורה לא היו יכולים להשלים את עצמם כי אם נשמות גבוהות האבות הקדושים והשבטים והע' נפש, והם קיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה.

וזשה"כ ארמי אובד אבי וירד מצרימה, ולכאורה מה ענין זל"ז והם ענינים נפרדים ואין להם קישור. אמנם יבואר עפי"ד חכמי האמת שהוציא יעקב מצאן לבן ס' רבוא עדרים כמבואר במד"ר פ' וישלח, ועפ"י קבלת חכמי האמת הן הנה היו ס' רבוא שרשי נשמת ישראל, ולבן ביקש לעקור את הכל ולעשוק גלגולי נשמות ההם, וע"כ עשה יעקב אבינו כל מיני השתדלות להצילם מידו, וז"ש ארמי אובד אבי שביקש לעקור כללות האומה שהיו כלולים בצאן ההוא, אמנם לא עלתה בידו והצילם יעקב ממנו בעזר השי"ת, כמשה"כ ויצל אלקים את מקנה אביכם ויתן לי, ואח"כ הוצרך להורידם למצרים ונתגלגלו שם במין האנושי ונתבררו עד שהיו ראויים לקבלת התורה, וזה הי' גמר הצלתם ותיקונם, ולא הי' אפשר שיבואו בגלגול ויתרבו בא"י לטעם הנ"ל. ומעתה יבוארו דברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה וכו', כשחזר מבית לבן לא"י והביא עמו כל הרכוש היקר גלגולי נשמות ישראל שהוציא והציל מלבן, הי' יעקב דואג ומצטער דאיך יתקיימו בא"י בלי קבלת התורה, ופגם החטא בא"י איום ונורא, והתיישבות בא"י בלי תוה"ק הוא סכנה עצומה, ומטעם זה לא הי"ל השקט ומנוחה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף ונתגלגל הדבר וירד יעקב והשבטים למצרים, ושם נתקיים הבטחת כי לגוי גדול אשימך, וראה ס' רבוא מבניו כאמרז"ל, ונתרחב גבול הקדושה, וזה הי"ל השלוה ומנוחה שחפץ בה וזכה אלי', כאמרז"ל שנתן לו הקב"ה י"ז שנה מעין עוה"ב, וז"ש קפץ עליו רוגזו של יוסף, שע"י רוגזו של יוסף קפצה עליו השלוה, ובאו בגלגול ס' רבוא נשמות בי"ז שנה שהפרו והרבו שלא כדרך הטבע ובדרך קפיצה, כאמרז"ל שראה יעקב אבינו ע"ה ס' רבוא מבניו.

ולפי דרכנו הנ"ל יתבארו דברי התנדב"א (קושיא ד') כיון שנמכר יוסף הי' יעקב בוכה ומתאבל וכו' אמר שמא נתחייבתי על שנשאתי ב' אחיות, או שמא נהנתי מממונה של שכם ושל לבן, שכן דרך הצדיקים לפשפש במעשיהם תמיד, וע"כ תלה החסרון בעצמו שמא נהנה מממון הרשעים, וממון כזה שמקורו מהסט"א אינו מסוגל להעמיד על ידה דורות כשרים ועובדי השי"ת, וע"ז הי' מצטער מאוד, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתן ליעקב י"ז שנה סמוך לזקנתו מעין עוה"ב, וראה ס' רבוא מבניו ונתרחב גבול התורה והק', ועי"ז נחה דעתו כי נתברר לו שלא נהנה ממקורות רע ח"ו, דאלו כן לא הי' אפשר שיזכה לכל זה ולחיים מעין עוה"ב, אלא שכל השפעתו הי' מצד הקדושה, ובמצרים ע"י יוסף הצדיק כמ"ש לעיל, והשי"ת יזכנו להרחיב גבול התורה והקדושה ולראות פני משיח צדקינו בקדושה וטהרה בנחת ובשמחה, וננצל מכל צרה וצוקה ונס יגון ואנחה, ונזכה לגאולה שלימה בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר יד

וישב ועקב וגו' פירש רש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, וצ"ב, (וכוונת הקושיא כבר מבוארת לעיל) ובמדרש למה וישנאו אותו, בשביל שיקרע הים לפניהם, פסים פס ים, וצ"ב.

ב) ויחלום עוד חלום וגו' ויספר אל אביו וגו' ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה, פירש רש"י הבוא נבוא והלא אמך כבר מתה ע"כ והוא ממד"ר, ובמד"ר מבואר יותר, ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת ר' לוי בשם רחב"ח כך הי' יעקב אבינו סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, שנאמר הבוא נבוא אני ואמך וגו', הבוא נבוא אני ואחיך ניחא, שמא אני ואמך והלא אמך כבר מתה ואת אומר אני ואמך ואחיך וכו' עכ"ד המדרש, ולכאורה נראה כמעשה לסתור דהלא מה שטען והלא אמך כבר מתה יצדק רק אם לא הי' תחיית המתים מגעת בימיו, אבל לפי סברתו שתחיית המתים מגעת בימיו לא קשה עוד והלא אמך כבר מתה דהלא תחי' בתחיית המתים ויוכל להתקיים אני ואמך ואחיך, ובפסוק עצמו יל"ד דמה הוא כל האריכות הזה מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא וגו' דאף אם לא יאמר מה החלום הזה וגו' רק הבוא נבוא אני ואמך ואחיך ג"כ סותר את חלומו, ולמה צריך להקדמה זו מה החלום הזה אשר חלמת, וגם למה לו להאריך באומרו אני ואמך ואחיך הלא עיקר סתירתו הוא מאמך שהיא. לא תבוא אבל אני ואחיך יוכל להתקיים.

ולבאר הענין נקדים לפרש הפסוק דלהלן, ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וגי' ופי' בת"א מה ממון נתהני לנא, והוא קשה הבנה מאוד וכי ממון היו מבקשים בהריגתו. אך נל"פ ע"פ דברי ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' בא) לפרש המדרש הים ראה וינוס מה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם והוא תמוה, וביאר ז"ל עפי"ד תשו' מהרי"ט דעשו אין לו זרע לירש אותו דבנך הבא מן הנכרית קרוי בנה, אבל אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב זוכים בארץ מכח ירושת אבותינו, והנה השבטים גיירו הנשים שנשאו, ואח"כ כשנתרחקו מן השורש ונתרבו הימים והם בארץ לא להם ואלמלי נטמעו בין האומות בחיתון בלי גירות ח"ו, הי' נאבד זרע ישראל לגמרי דבנך הבא מן הנכרית הוא, לכך העבודה והעשוי הי' הכרח, באופן שלא הי' האחד מהאומות רוצה להתחתן בהם והתחתנו זה בזה וכו', וזהו מה שנאמר לאברהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול וכו' דידוע דזה הי' שכר העבודה וכו' ובוודאי שכר עבודתו של כל א' לבד לא יעלה להון רב כזה, אם לא בהצטרף שכר עבודת אבותיו ג"כ וכו', ועפי"ז יובן היטב שהוא בטחון ואות שלא נתערבו בגוים, ועפי"ז נ"ל הפסוק (תהלים ק"ה) ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, דהיינו שזה עדות שלא הי' שום מכשול בשבטים רק הם שבטי יה וכו', וז"פ המדרש הים ראה וינוס מה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, כי ידוע אומרו תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל, אך זהו אם הם ישראל אבל אם ח"ו נטמעו בין האומות פקע שם ישראל מהם דקרוי בנה, א"כ שוב אין לו להים להקרע לפניהם, וז"ש מה ראה ר"ל אולי ח"ו נטמעו, ע"ז אמר ראה ישראל באים ישראל דייקא, והראי' כי רכוש מצרים בידם, דמזה מוכח כי היו גדורים מעריות ולא נתערבו באומות ועודם בשם ישראל כאמור עכת"ד לענינינו, ומבואר במדרש דבזכות יוסף שעמד בנסיון נגדרו כל ישראל בעריות, והנה אם הי' ח"ו יוסף הצדיק נהרג ע"י אחיו ולא הי' יורד למצרים אז לא היו יכולין ישראל לעמוד במצרים להיות גדורים בעריות ולא הי' מגיע להם הרכוש כנ"ל בישמח משה וממילא לא הי' קריעת ים סוף, וז"ש יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו מה ממון נתהני לנא, היינו אותו הממון של רכוש מצרים, דאם נהרוג את אחינו לא נוכל לצאת ברכוש גדול, ובזה יובן דברי המדרש למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם פסים פס ים, שהיתה סיבה מן השמים דע"י שנאתם נשתלשל ירידת יוסף למצרים ועי"ז זכו לרכוש ונקרע הים לפניהם כנ"ל, וזהו למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם.

ועפ"י הדברים האלה יתבאר הפסוק הבוא נבוא אני ואמך וגו', וגם דברי המדרש שהי' יעקב אבינו סובר שתחיית המתים מגעת בימיו, דהנה יוסף הוצרך לבוא למצרים לסיבת הענינים הנ"ל, שבזכותו יוגדרו כל ישראל מעריות ועי"ז יזכו לרכוש מצרים ולקריעת ים סוף, וגם מבואר בזוה"ק שמן השמים הי' כן שהשבטים ימכרו את יוסף לעבד, כי יען שהשבטים משלו על יוסף הצדיק וע"י שנמכר למצרים ונעשה מושל על כל ארץ מצרים, משלו השבטים על כל ארץ מצרים דהרי משלו גם על יוסף הצדיק, ולולי שהי' מגיע הממשלה להשבטים אז הי' מתגבר עליהם שר של מצרים. והנה כל הענינים הללו שנסתבבו ע"י מכירת יוסף כנ"ל, לא הי' בהן צורך לאותן הדורות שהי' יעקב אבינו בחיים חיותו, והיו בטוחים בכחו של אותו זקן שהי' גדולתו וקדושתו עד אין חקר וכל הדור ההוא היו צדיקים וקדושי עליונים, אך כל הפעולות הנ"ל היו צריכים על הדורות שאחריהם אחר שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, שלא הי' להם עוד זה הכח, שתיכף בהסתלקות יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ונחלש אצלם כח הקדושה, ועל אותן הזמנים היו צריכין לעשות הכנות שיוכלו להתקיים בגודל השפלות ויהיו גדורין מעריות בזכותו.

ובזה יתבאר דברי המדרש והדקדוקים הנ"ל (בקושיא ב) ויתבאר מאמה"כ שאמר יעקב אבינו מה החלום הזה אשר חלמת, ר"ל שאין מקום לכל החלום הזה כלל, דממנ"פ הלא אמך כבר מתה, אע"כ שתחיית המתים מגעת בימיו, ואם באותו הדור קדוש יהי' תחיית המתים וביאת בן דוד, בוודאי לא יגיעו בני ישראל להיותם דור שפל כמו שהי' אח"כ במצרים שנפלו במ"ט שערי טומאה, וא"כ הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה, דהלא אין צורך לכל אלה גלגולי הסיבות שיהי' יוסף במצרים וכו', והכל הי' רק בשביל דורות העתידים, אבל אם עכשיו יהי' תחיית המתים וביאת בן דוד אין צורך בכל זה, וא"ש במאמה"כ מ"ש אני ואמך ואחיך, ר"ל דשניהם ביחד אי אפשר, דאם יתקיים החלום באמך ע"י שיהי' תחיית המתים מיד, א"כ אין צורך עוד שתתקיים באחיך כנ"ל, וז"ש במדרש יעקב אבינו ע"ה הי' סבור שתחיית המתים מגעת בימיו שנאמר הבוא נבוא אנו ואמך ואחיך, ר"ל דלפי שסבור שתחיית המתים מגעת בימיו, ע"כ הי' טענתו מכח ממנ"פ כנ"ל, אבל האמת הוא שהחלום הי' עתיד להתקיים בכל אופן, אלא שלא הי' יודע שהדברים מגיעין לבלהה שגדלתו כאמו, או כמו שאמרו ז"ל מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים, ואף אם לא יבא אמו מכל מקום השאר יתקיים שכן צריך להיות.

מאמר טו

עוד נל"פ בדברי המדרש הבוא נבוא וגו' הלא אמך כבר וכו' ע"פ מ"ש השלה"ק דלכאורה יקשה הלא נודע מעלת השבטים שהוא גדולה עד מאד, ואיך יתפוס השכל שבני עלי' כאלה יעשו ביחד עבירה גדולה, ודימו להרוג נפש צדיק יסוד עולם, והאריך שם לבאר שורש פלוגתתן שיוסף רמז להם בזה שהוא צריך לבוא קודם ביאת משיח בן דוד, שקודם יבוא משיח בן יוסף, ולכך הקדים יוסף למלוך במצרים, דאילו לא הקדים מלוכת יוסף במצרים לא הי' מעולם מלוכת יהודה, וכן לעתיד יוקדם מלכות בית יוסף למלכות בית דוד, והשבטים לא הבינו כוונתו, אבל היו סבורים שהוא מבקש המלוכה בעצם לו ולזרעו, ע"כ הלכו דותנה לבקש נכלי דתות כלומר לדון אותו בדת תורה, והסכימו כולם שהוא בן מות לפי שחולק על מלכות בית דוד וכל החולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה עיי"ש שהאריך.

והנה הפליתי כ' (סוף סי' ק"י, הביאו החת"ס בלקוטי שו"ת סי' צ"ח) דתרי זמנים יש בעתה או אחישנה, והא דיש סדר לביאתו ותחלה יבוא משיח בן יוסף ואח"כ בן דוד היינו אם יהי' בעתה, אבל באחישנה אין סדר, ואפשר שיבא היום אם בקולו תשמעו בלא משיח בן יוסף עיי"ש, והנה יעקב אבינו התמיה על חלומו של יוסף הצדיק הבוא נבוא וגו' הלא אמך כבר מתה ואיך אפשר שתבוא, אע"כ שתחיית המתים מגעת בימיו, והיינו שיהי' מיד ביאת משיח, ואם כן אם יהי' ביאת המשיח בבחי' אחישנה, אין צורך בביאת אלי' ולא בביאת משיח בן יוסף, וא"כ אין מקום לכל החלום הזה, דהרי כל רמז החלום הי' על לעתיד וכנ"ל בשלה"ק, כי לעתיד לבוא יקדים מתחלה משיח בן יוסף לפנות לו דרך ויהרג על קד"ש ית' בעבור ישראל עמו, ואז יקום בן דוד ודמו יהי' נדרש, ולפי סברת יעקב אבינו שיהי' בבחינת זכו אחישנה לא יהי' צורך שיוקדם משיח בן יוסף תחלה. וזה שהקדים לומר מה החלום הזה וגו' ר"ל שאין לו מקום, כי הבוא נבוא וגו' הלא אמך כבר מתה, אלא ע"כ שתחיית המתים מגעת בימיו, וא"כ אין בחלומך ממש, דהרי אם עכשיו יהי' ביאת משיח בן דוד אין צורך במשיח בן יוסף, אבל האמת הוא שהדברים מגיעין לבלהה שגדלתו כאמו, וממילא לפי"ז לא נסתר חלומו.

ובזה יתבאר דברי המדרש ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר, ורוה"ק אומרת שמור את הדברים שעתידין הדברים ליגע, וצ"ב דהלא מבואר בפסוק שאביו שמר את הדבר, ומה הוסיפה רוה"ק במ"ש שמור את הדברים וכו'.

ונל"פ עפי"ד המדרש הנ"ל, כך הי' יעקב אבינו סבור שתחיית המתים מגעת בימיו שנאמר וכו', וע"ז קאמר הרוה"ק שמור את הדברים, כלומר שמור בלשון המתנה שישמור את הזמן שעתידין הדברים ליגע, כי בוודאי עתידין להתקיים ביאת משיח ותחיית המתים, אבל כל אלה הדברים צריכין שימור להמתין ולשמור על הזמן האמיתי, וכדאיתא במדרש ילקוט (פ' בא) שהגאולה העתידה יהי' בזכות נטרונא היינו מה שיהיו ממתינים על הגאולה ולא ידחקו אותה, וז"ש המדרש ורוה"ק אומרת שמור את הדברים שעתידין הדברים ליגע אבל צריכין שימור להמתין על עתה וזמנה.

מאמר טז

באופן אחר אפ"ל דקדוקים הנ"ל, בהקדם להעיר עוד דכאן דרשו ז"ל משמעות וישב מלשון שלוה, כאמרז"ל וישב ביקש יעקב לישב בשלוה, וכן אמרז"ל בפרדר"א אין ישיבה אלא לשון שלוה, ובגמרא סנהדרין (ק"ו ע"א) א"ר יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער שנאמר וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות וגו', וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם וכו', וצ"ב ליישב שלא יהי' דברי חכז"ל סותרים זה את זה.

ונל"פ על פי מה דאיתא במכילתא (הובא להלן) שנחשון בן עמינדב קפץ תחלה אל הים ובזכותו נקרע הים לישראל ועל ידי זה זכה יהודה למלכות ומבואר שם שבא נחשון במים עד צווארו, וצעק להקדוש ברוך הוא הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש, באותו שעה אמר הקדוש ברוך הוא למשה ידידי משוקעים במים וכו' ואתה עומד ומרבה בתפלה, א"ל ומה עלי לעשות א"ל ואתה הרם את מטך וכו', ולכאורה ראוי להבין הלא שבט יהודה הי' מוכן כבר למלכות, ואמרז"ל במד"ר עה"פ ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו, הקב"ה עוסק בורא אורו של משיח, קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון, א"כ הי' יהודה כבר מוכן למלכות קודם שקפץ נחשון בתוך הים. אבל הענין הוא ע"ד שאמרז"ל במד"ר (פ' בלק) בפסוק והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו וכו' באותה שעה נתרשלו ידיו של משה וכו' והוא עומד כנגד ס' רבוא ויקח את העגל אשר עשו, וכאן רפו ידיו, אלא בשביל פנחס שיבוא ויטול את הראוי לו, פי' שהוא הי' ראוי מתחלה להיות מלאך קיימא ולבשר גאולתא בסוף יומיא, אלא כיון שאין הקב"ה נותן בחנם שכר גדול כזה, הזמינו לו מן השמים שיעשה מצוה זו לקנא קנאת ד', ועי"ז יהיה ראוי ליטול את שלו, כמו"כ ביהודה הי' ראוי להיות מלך מתחלה, וע"כ סיבב הקב"ה שיקפוץ נחשון לתוך הים תחלה ויקדש בזה שם שמים, ועי"ז יהי' ראוי ליטול את שלו.

והנה השבטים הק' דנו את יוסף למורד במלכות יהודה, כמבואר בשלה"ק עיי"ש, ואולי היו מתייראים שע"י שיתאוה יוסף להיות מלך, וידעו מגודל צדקתו וקדושתו שמא גם בשמים יסכימו לרצונו ליתן לו המלכות, וע"כ שנאו אותו ודנו אותו למיתה כדי להציל בזה שורש מלכות בית דוד. ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם וכו', דאם היה יוסף נוטל המלכות מיהודה לא הי' מזמין הקדוש ברוך הוא לנחשון שיקפוץ לתוך הים תחלה, דמה שקפץ תחלה הזמינו לו כן מן השמים כדי שיזכה על ידו למלוכה כנ"ל, משא"כ אם הי' נוטל יוסף את המלוכה, וממילא לא היו ראויים לנס של קרי"ס, דע"י כח האמונה של קפיצה לים גרם שיקרע הים לפניהם, ועל ידי שדנו השבטים את יוסף למורד במלכות, הסכימו בשמים עמהם שלא ליטול המלוכה מיהודה ונסבב עי"ז שיקפוץ נחשון תחלה ויקרע ע"י זה הים לישראל, וז"פ המדרש למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם וכו', דעל ידי כח מעשיהם נקרע הים לישראל.

ובזה יבואר דברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה, דהנה יעקב אבינו צפה עד סוף כל הדורות, והשיג שישועתן של ישראל מן הגלות יהי' ע"י משיח בן דוד משבט יהודה, והי' דואג יעקב אבינו ע"ז שלא יטלו המלכות מיהודה, ולהוציאו מידי דאגה זו קפץ עליו רוגזו של יוסף פי' שנאת האחים על יוסף והסכימו מן השמים עמהם להחזיק המלוכה ליהודה.

והנה איתא בזוה"ק פרשה זו (דף ק"פ ע"א) תא חזי וישב יעקב בארץ מגורי אביו מאי מגורי אביו כד"א (ירמי' ו') מגור מסביב, דכל יומוי הוה דחיל והוה בדחילו, והענין הוא שכיון שזכה יע"א לישב בשלוה אז בא לו יראה האמיתית, אולי לא יצא ידי חובתו בעבדות השי"ת, כדרך הצדיקים שעושין תשובה ומפשפשין במעשיהם בכל עת צרה, ואח"כ כשניצולין מן הצרה עושין תשובה יותר אולי לא יצאו ידי חובתם, ומעתה אין שום סתירה בדברי חכז"ל בתיבת וישב, כי שניהם אמת והא בהא תליא, שעל ידי שבא לו שלוה הרמוז בתיבת וישב, זה גרם לו צער שיצטער על מעשיו בענין עבדות השי"ת וכל עוד שתוגדל השלוה לעומת זה נתגדל צערו מיראת החטא ולפשפש במעשיו כדרך הצדיקים.

מאמר יח במסיבה להחזקת הישיבה

באופן אחר אפ"ל דברי רש"י ז"ל לא דיין לצדיקים וכו', בהקדם דברי המדרש פליאה (הובא במפוה"ת) מה בצע כי נהרוג את אחינו, ואיך נברך ברכת המוציא עכ"ד המדרש וצ"ב.

ונקדים עוד מ"ד בגמרא סנהדרין (ו' ע"ב) ר"א אומר הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, וע"ז נאמר ובוצע ברך ניאץ ה', ר"מ אומר לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו, וכל המברך את יהודה אינו אלא מנאץ וע"ז נאמר ובוצע ברך ניאץ ה', פורש רש"י שהי' לו לומר נחזירנו לאביו אחרי שהי' דבריו נשמעין לאחיו, וכתבו התוס' והא דכתיב מטרף בני עלית על מעשה דתמר שיבחו הכתוב וכו' עכ"ד התוס'. וקשה טובא דבכ"מ מצינו שחכז"ל למדין זכות על השבטים הק' שכל מעשיהם הי' עפ"י התוה"ק וכוונתם הי' בגבהי מרומים, ואיך יתכן שעל יהודה לא מצאו לימוד זכות עד שפסקו עליו את הדין שהמברך את יהודה הרי זה מנאץ ועוד הקשה ביפה מראה על דברי ר"מ אמאי קרא לי' מנאץ למברכו ולא ליהודה גופי', ועוד מ"ט למנאץ ד' דמשמע ענין הכעסה או כפירה ונדחק לתרץ עיי"ש, והמהרש"א ז"ל פי' דמברך במקום זה הוא קללה, וז"ש כל המברך את יהודה ומגדפו על זאת שאמר מה בצע כי נהרוג וגו' ומכרו בממון ולא החזירו לאביו אין זה אלא מנאץ ה', שיהודה כוונתו לשם שמים היה וכו', אבל מפי' רש"י ותוס' נראה שפירשו כפשוטו שהמברך את יהודה הוא מנאץ את ה' והדרא קושיא לדוכתי'.

ולבאר הענין נקדים מאמר נפלא בגמרא (סנהדרין ק"ג ע"ב) תניא ר' נתן אומר מגרב לשילה ג' מילין, והי' עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה, בקשו מה"ש לדוחפו, אמר להן הקב"ה הניחו לו שפתו מצוי' לעוברי דרכים, ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה, אמר להן הקב"ה בכבודי לא מחיתם על כבודו של בשר ודם מחיתם, פירש"י ועל דבר זה על פסלו של מיכה שלא מיחו ישראל בידו, נענשו אנשי פילגש בגבעה שנפלו ביד בנימין והרגו מהם מ' אלף, וכתב המהרש"א ז"ל ועל דבר זה נענשו וכו' ר"ל שזה הדבר שהי' פתו מצוי' לעוברי דרכים, הטעה את אנשי ישראל במעשה פילגש בגבעה שלא מיחו במיכה, ובאו לעונש כזה שנפלו מהם מ' אלף, שא"ל הקב"ה בכבודי לא מחיתם וכו' עכ"ד המהרש"א, ולכאורה צ"ב מדוע נחשב להם לחטא גדול כ"כ מה שלא מיחו בפסל מיכה, והרי כשבקשו מלה"ש לדוחפו אמר להן הקב"ה הניחו לו שפתו מצוי' לעוברי דרכים, ואנשי פלגש בגבעה ג"כ מהאי טעמא לא מיחו בו כמו שביאר המהרש"א ז"ל בדברי הגמרא, אם כן מה חטאו אם עשו כמו שאמר הקב"ה וכוונו לדעת המקום ב"ה ולמה הגיע להם עונש המר שנהרגו כמה רבבות מישראל.

עוד קשה קושיא עצומה במ"ש הקב"ה למה"ש כשרצו לדחפו הניחו לו שפתו מצוי' לעוברי דרכים, הלא הבוכ"ע כל יכול והרבה דרכים לפניו ית' להשפיע פת לעוברי דרכים שיהי' נקי מחשש ע"ז, וידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המורה טעם על מה שהחמירה התורה כ"כ בע"ז ואמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם, כי חששה התוה"ק שמא יבוא לו איזה הצלחה באותה שעה שיהנה מן הע"ז ויתלה ההצלחה בע"ז, ויגרום לו דבר זה להימשך אחר הע"ז עייש"ד, וא"כ מדוע הניחו הקב"ה למיכה שיהיו העוברי דרכים נהנים מפתו, ויכנסו לביתו לאכול משולחנו, ולא עוד אלא שלא הניח הקב"ה למה"ש לדחפו בשביל טעם זה שפתו מצוי' לעוברי דרכים והוא ענין פלא מאוד.

ונל"פ עפ"י דברי האבן עזרא (פ' ראה) עה"פ ובא האות והמופת אשר דיבר אליך לאמר נלכה אחרי אלקים אחרים וכו' לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וגו', כי מנסה ה' אלקיכם אתכם וגו' כתב הראב"ע ז"ל בעבור שעזבו ולא המיתו, ופירושו כיון שעזבו ישראל אותו להתנבאות ולא הרגו אותו מיד, בשביל זה בא העונש שהניח הקב"ה שיתקיים האות והמופת אשר אמר כדי לנסות את ישראל בזה, ושמעתי שיש מי שפירש הכוונה בדברי הראב"ע ז"ל בעבור שעזבו ד' ולא המיתו, ופי' זה אין לו שחר כמו שהוכחתי בספרי ויואל משה (מאמר א' סי' מ"ו) עיי"ש, ובלי ספק שהפי' האמיתי בדבריו ז"ל בעבור שעזבו אותו ישראל ולא המיתו אותו מיד בשעה שהתנבא לעבוד את ע"ז, ע"כ בא העונש שיתקיים האות והמופת להגדיל להם הנסיון. ובזה יובן דבריהם ז"ל, שבקשו מה"ש לדחפו אמר הקב"ה הניחו לו שפתו מצוי' לעוברי דרכים, ר"ל דזה יגדיל הנסיון מאוד, ע"י שיהנו מפתו עוברי דרכים, ולמה הגיע לישראל עונש חמור זה, מפני שלא מיחו בפסל מיכה בשביל כבוד השי"ת, ולולי זאת הי' הקב"ה נותן השפעה לשומרי תומ"צ שהם יתנו פת לעוברי דרכים, ורק מפני שלא מיחו בשביל כבוד השי"ת, בא להם העונש שלא הניח הקב"ה לדוחפו כדי להגדיל הנסיון וגם יהי' פתו מצוי' לעוברי דרכים, ויהיו צריכין ליכנס לבית ע"ז להנות ממנה, והכל כדר להגדיל הנסיון כמ"ש כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים וגו'.

ולדרכנו יל"פ מה שדרשו ז"ל (הביאו רש"י ז"ל סו"פ שופטים) עה"פ וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו', וכי עלתה על לב שזקני בי"ד שופכי דמים הם, אלא לא ראינהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוי', וראוי להבין שהרי ממשמעות הכתוב מוכח דמיירי במי שנהרג ע"י מעשה רציחה דכתיב לא נודע מי הכהו, ועפ"י הרוב לא הי' סיבת הריגתו ע"י חסרון מזונות, ומדוע חייבה תורה לבי"ד להתודות ככה על כל הרוג הנמצא שלא פטרנוהו בלא מזונות. אבל הענין הוא דהנה ע"י שנהנין מן הרשעים, עי"ז נתוסף להם כח וחיות למשול בישראל ולעשות בהם כרצונם, וזה גורם שווכלו לרצוח נפשות ישראל, נמצא שאם היו פוטרין אותו בלא לוי' ובלא אכילה ושתי' הי' צריך לבקש מזונות מן הרשעים עובדי ע"ז, וזה גורם שיוכלו להרוג אותו, ע"כ הוצרך הבי"ד להתודות ידינו לא שפכו את הדם הזה ואין לנו חלק בהריגה זו כי לא פטרנוהו בלא מזונות.

עכ"פ מבואר שאם ח"ו צריכין ליהנות מרשעים וכש"כ ממינים ואפיקורסים הוא עונש גדול ומר ה' ישמרינו וגורם הרבה רעות ח"ו, ובעוה"ר גרם עון הדור עכשיו שמוסדות התורה והחינוך נזקקים לחיזוק ממינים ואפיקורסים ל"ע, וע"י שנהנין מהם נעשין משוחדים להם ואינם רואין עד היכן הדברים מגיעין, שבזה נותנים להם כח וחיזוק, ודבר ברור הוא שאם לא היו מוסדות התורה נהנים מממון שלהם, הי' הקב"ה משפיע שפע רב ליהודים שומרי תורה ומצות, שיהי' פתם מצוי' לישיבות ות"ת, ולא יצטרכו להנות ממקורות הרע, וברוך ה' יתברך ששומר אותנו מעבירה זו מליקח ממון מאפיקורסים, כי הם שונאים אותנו בתכלית, ואינם רוצים ליתן לישיבה כזו וצריכין אנו להודות להשי"ת על זה, אבל לעומת זה החוב מוטל עלינו יהודים שומרי תורה ומצות מאמינים בהשי"ת ב"ה, להחזיק את הישיבה בכל היכולת, והשי"ת ישפיע לנו שפע רב שיהי' ביכולתנו ליתן להחזקת הישיבה.

ובדרך בדיחותא ביארתי במאמר הכתוב וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו וגו', שהקשו המפרשים מדוע השתמש יעאע"ה במשרתי עליון ללא צורך, ויוכל לעשות השליחות הזאת על ידי משרתי בנ"א, ויש במדרש שרצה לשלוח שלוחי בני אדם אלא שהיו יראים ליכנס לביתו של עשו לזה הוכרח לשלוח מלאכים, ולכאורה יפלא דתינח אם הי' יעקב אבינו שולח לעשו לבקש ממנו דבר, מובן שהשליחים היו יראים ליכנס לביתו, אבל כאן הי' להיפוך שיעקב אבינו שלח לו דורן ומדוע נתייראו ליכנס אליו עם דורן גדול הזה. אמנם הכוונה דמיד בשעת כניסה לביתו יהי' צריך להגיד לעשו שהוא "משולח" מישראל סבא מיעקב אבינו וכשישמע שם זה של ישראל סבא אף שאינו יודע עדיין מבוקשו תיכף ומיד יקום עליו בכעס גדול והשליח הוא בסכנה גדולה, ע"כ אף ששלח יעקב אבינו דורן לעשו היו השליחים יראים לילך אליו, ולזה הי' מוכרח להשתמש במשרתי עליון, וכמו"כ הגיע עד כדי כך בדור הזה השנאה לדרך ישראל סבא עד שאין רוצין אפילו לשמוע שם זה וכש"כ שלא להחזיק בו, אבל האמת הוא שטובה גדולה הוא לנו כנ"ל.

והנה הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם וגו' ואח"כ יצאו ברכוש גדול, והקשה בספר בנין אריאל על אומרו רכוש גדול, דכל מקום שנאמר גדול מכלל דאיכא קטן והול"ל רכוש רב, ונראה לפרש עפי"מ דאיתא בגמרא (סנהדרין ט"ז ע"א) על המשנה אין דנין לא את השבט וכו' ולא את כהן גדול וכו' מנהני מילי, א"ר אדא ב"א דאמר קרא כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול, הרי שפירשו ז"ל בתיבת גדול ע"ש הבעלים שהוא של גדול, כמו"כ הכוונה בזה רכוש של גדול והיינו רכוש שעושין ממנה תורה ומצות ומעשים טובים, והוא נעשה רכושו של הקב"ה שהוא גדול, משא"כ הממון שהוא לצורך האדם הוי הממון רכושו של קטן, וזה הוא שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה ואח"כ יצאו ברכוש גדול, דלכאורה וכי הי' אברהם אבינו ע"ה חומד ממון שהוצרך הקב"ה להבטיחו שיצאו ברכוש גדול, אבל לפי"ז הי' ההבטחה שהרכוש שיטלו מן המצריים יהי' רכוש של גדול, שיסגלו על ידו תורה ומצות ומעשים טובים להמשיך דורות ישראל ולהחזיק בה תורה וכדומה. וגם בפשטות ראוי שיקרא זה רכוש גדול מפני שהיא גדילה תמיד, שהרי אוכלין פירותי' בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, וכמו שאמר מונבז המלך (בבא בתרא י"א ע"א) אבותי גנזו למטה ואני למעלה, אבל הממון לצורכי עולם הזה אינו כן, על כן נקרא רכוש גדול מה שמוציאין על תורה, ולכאורה קשה איך אפשר שמאותו ממון שנטלו מן המצריים יהיו מסגלין תורה ומצות כיון שבא ממקורות הטומאה ממקום ערות הארץ וכללא הוא דכח הפועל בנפעל.

אמנם מצאתי בש"ך עה"ת שכתב דהנה כתיב וילקט יוסף את כל הכסף וגו', שהוא הציל אותם מן הרעב בגודל חכמתו והי' מלך על מצרים, ממילא הי' כל הממון שלו, וישראל כשיצאו ממצרים לקחו את שלהם מה שהי' שייך ליוסף הצדיק ולא הי' של המצריים כלל, א"כ בא להם הרכוש ממקור הקדושה שהוא יוסף הצדיק, ושפיר נקרא לפי"ז רכוש גדול דיעשו עמו תורה ומצות ומעשים טובים וכל דבר קדושה, משא"כ אם הי' בא לישראל הרכוש מן המצרים עצמם לא הי' יכול להקרא רכוש גדול דדבר הבא ממקורות הטומאה אינו יכול לגרום רק טומאה, נמצא מזה שע"י שבא יוסף למצרים ונעשה שם מלך היו ישראל יכולים ליהנות מן הרכוש לדברי קדושה ויכול להקרא רכוש גדול.

והנה איתא בגמרא (ברכות ל"ח ע"א) ת"ר מה הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ר' נחמי' אומר מוציא וכו' אמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע וכו', כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע וכו' ר"נ סבר המוציא דמפיק משמע שנאמר המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, ורבנן ההוא הכי קאמר להו קוב"ה לישראל, כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים דכתיב וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא. וכבר פירשתיו ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל (הל' דעות פ"ח ה"א) משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, דאפשר שיעשה האות בלט וכשוף וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני וכו', וכן בקריעת ים סוף ראו התגלות השי"ת ואמרו זה אלי, אז נתברר להם שניסי יציאת מצרים הי' מן הקב"ה, עייש"ד וזהו הכוונה באמרם כד אפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים.

ואיתא עוד בגמ' שם משתבחין לי' רבנן לר' זירא את בר רב זביד וכו' דאדם גדול הוא ובקי בברכות, א"ל לכשיבא לידכם הביאהו לידי, זימנא חדא איקלע לגבי', אפיקו לי' ריפתא פתח ואמר מוציא, אמר זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול ובקי בברכות, בשלמא אי אמר המוציא אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן, אלא דאמר מוציא מאי קמ"ל, ואיהו דעבד לאפוקי נפשי' מפלוגתא וכו' עכ"ד הגמ', וקשה דבכל מקום אמרינן ירא שמים יוצא ידי שניהם, וכיון שאפשר לומר מוציא לצאת ידי כל הדעות ולא להכניס עצמו בפלוגתא, לכאורה הא עדיפא טפי ולמה אמר עליו שאינו אדם גדול בשביל שאמר מוציא. ופירשתי דכיון דלסברת רבנן משמיע לנו הפסוק דבר גדול, שלא האמינו ישראל באותות ומופתים לבד, דבר זה צריך לאדם גדול להודיע תמיד, ואף אם עי"ז מכניס עצמו לפלוגתא, מ"מ הא עדיפא טפי להודיע זאת לישראל שאף אם יראו אותות ומופתים צריך לחוש אולי הם מכחות הטומאה, שגם להם ניתן הכח מן השמים לעשות אותות ומופתים, ורק אם נתברר שנתרבה על ידו גבולי הקדושה אז ידעו שהניסים באים מצר הקדושה, וע"כ אמר עליו ר' זירא שאינו אדם גדול כיון שלא חש להודיע זאת אע"פ שעשה כן להוציא נפשו מפלוגתא. ובזה יובן מדרש הנ"ל ויאמר יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו איך נברך המוציא, דאם נהרוג ח"ו את יוסף הצדיק והבטחת הקב"ה שיצאו ברכוש גדול יתקיים בכל אופן, ויבא הרכוש לישראל מיד המצריים, א"כ אין חשיבות לדייק ולברך המוציא שהוא להורות שצריך לחוש מהיכן הוא מוצא הדבר, ואדרבה יותר טוב לברך מוציא לאפוקי נפשי' מפלוגתא, וז"פ אם נהרוג את אחינו איך נברך המוציא.

ועתה נבוא לבאר דברי הגמ' דסנהדרין (דף ו' ע"ב) הנ"ל, דהנה לכאורה יקשה מדוע יעץ יהודה על המכירה, ולא אמר להשיבו אל אביו, אמנם התשובה לזה כי הוכן כן מן השמים שירד יוסף למצרים וכמ"ש חז"ל וישלחהו מעמק חברון, מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון וכו', א"כ אין במעשה זו בזיון ח"ו ליהודה, כי מן השמים הכריחוהו לכך, ממילא כמו שאין לגנותו על מה שלא השיבו לאביו, כמו"כ אין שייך לשבחו במה שמנע הריגתו ואמר מה בצע, דההכרח לא יגונה ולא ישובח, נמצא דהמברך את יהודה ומשבחו על אמירתו מה בצע, הרי מתוך שבחו בא לידי גנותו ח"ו, דלפי דעתו הי' הדבר תליא בבחירתו, וא"כ הי' לו להשתדל להשיבו אל אביו, ועוד נוסף לזה ה"ז ניאוץ כלפי הבוית"ש כביכול דקושיא לאלקינו ית"ש, שהניח לצער נפש צדיק יוסף ויעקב, ובודאי שהי' כוונתם של השבטים לש"ש ועפ"י התורה כמ"ש השלה"ק, ואיך לא הודיעם הבוית"ש אמיתת הענין וההלכה כי היו כולם נביאי אמת, אלא ודאי שכל השתלשלות הזה הי' הכרח שיתגלגל על ידו ירידתם למצרים, נמצא דהמברך את יהודה ואומר שעשה כן ברצונו אין זה אלא מנאץ ח"ו, ובזה יובן מאמחז"ל הנ"ל.

ונשוב לבאר דברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, דהנה יעקב אבינו התבונן בהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה ואח"כ יצאו ברכוש גדול, שישראל יטלו את הרכוש מיד המצריים, ומזה הי' לו ליעקב אבינו פחד גדול, שמא ח"ו ישפיע רכוש של מצרים להכניס בהם רוח טומאה ע"י שבא ממקורות הטומאה, וע"כ לא הי' לו ליעקב אבינו מנוחה ושלוה, עד שקפץ עליו רוגזו של יוסף ונתגלגל הדבר שבא יוסף למצרים ונעשה שם מלך, ועל ידו זכו ישראל לרכוש מצרים משורש הקדושה ועי"ז בא ליעקב אבינו מנוחה ושלוה. וז"פ ביקש יעקב לישב בשלוה, שכל מעשיו של יעקב אבינו הי' בשביל דורות העתידים כמבואר במדרש בכל אלו הפרשיות, והי' דואג בשביל בניו שלא ישפיע עליהם טומאת מצרים ע"י רכושם, ועשה השי"ת רצון יראיו ע"י שקפץ עליו רוגזו של יוסף ומכרו אותו אחיו למצרים, וזה הביא ליעקב אבינו השלוה, שבא הרכוש לישראל משורש הקדושה וע"כ אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים וכו' בניחותא שראוי שיקבל שלות העוה"ז משורש הקדושה וישארו בניו אחריו דבוקים בכח הקדושה.

אמנם השטן לא הבין שמרוגזו של יוסף ישתלשל דבר טוב כ"כ, וע"כ כדי שלא יקטרג על יעקב אבינו ובניו, הניחו הקב"ה שהוא ג"כ יאמר זאת לא דיין לצדיקים, וכו', ויסבור שהוא גרם צער זה ליעקב אבינו ועי"ז ישתוק מלקטרג עוד, ותרווייהו איתנייהו שהקב"ה וגם להבדיל השטן אמרו לשון זה, רק הקב"ה אמרו כדי להביא ליעקב אבינו שלוה, והשטן אמרו לשיטתו והפיר הקב"ה עצתו ונצמח מזה טובה ושלוה. השי"ת יעזור שנזכה להתנהג בדרך הקדושה, והקב"ה ישלם שכר לכל מי שבא לסייע ולהחזיק את לימוד התורה בדרך ישראל סבא, והאמת הוא שכל מי שנותן מעות להחזיק ת"ת הוא מקבל דורן מהקב"ה וכמ"ש בזוה"ק במי שיוצא לדרך דמאן דרחים לי' קוב"ה שולח לו דורנא קודם שיוצא, מאי הוא הדורן מסכנא, פי' ששולח לו עני ויתן לו צדקה כדי שיגין עליו זכות המצוה בדרך, מבואר מזה שהדורן שנותן הקב"ה למי שאהבו, הוא שמזמין לו עניים שיתן להם צדקה ואם זה בעני יחיד, כש"כ וק"ו אם מחזיקים ת"ת שהוא כנגד כולם, ודאי שאין לך דורן יותר גדול מזה וע"כ אם מכבדין לאחד שיקח חלק במצוה רבה זו, בזה נותנים לו דורן היותר חשוב שבעולם והוא צריך להודות על זה שהזמינו אותו ליקח חלק בדבר זה, שע"י מעותיו ידריכו את ילדי ישראל בדרך האמת, וכל ילד בפני עצמו הוא בסכנה גדולה שלא ישטפו אותו ח"ו מים הזדונים מהשפעת הדור, כידוע כל זה ואין צורך להאריך בה.

ובאמת אין זה דרך הטבע כלל איך שיכולים בדור כזה להחזיק ת"ת באופן זה להיות מובדל ומופרש מכל העולם ואין זה כי אם נס נפלא בעזר השי"ת והוא באמת למעלה מהשגתינו, וע"ד מ"ש בספה"ק נועם אלימלך (פ' וארא) עה"פ כי ידבר אלכים פרעה תנו לכם מופת, וזל"ק: דהנה האדם המלומד בניסים שהשי"ת עושה לו נס בכל עת, אזי הוא תמיד חידוש ונפלא בעיניו, הגם שרואה שהשי"ת עושה לו תמיד ניסים, אעפ"כ הוא מפליא הדבר לחידוש גדול, אבל העושה דבר חידוש פעם אחד ע"י כשוף וכדומה, אזי בפעם שנית אין חידוש בעיניו לכלום מאחר שעשה בעצמו פעם אחד, וזהו שאמר השי"ת ב"ה כי ידבר אליכם פרעה תנו "לכם" מופת, פי' שתעשו מופת כזה שגם לכם יהי' מופת ולחידוש, זה יהי' ודאי דבר ה' וכו' עכלה"ק, כמו"כ בענין זה הגם שעד עכשיו הי' ג"כ ע"י ניסים, עכ"ז כל פעם אני מפליא הדבר לחידוש גדול, ואם הייתי מצייר לעצמי בתחלה שיגיע לידי הוצאות גדולות כמו שהוא עכשיו ודאי שלא הייתי יכול להתחיל כלל, וכמו שעזר השי"ת עד הנה כן יעזור גם להלאה אלא שכל אחד צריך לידע שהחוב מוטל עליו להחזיק בזה, וכמו שפירשו בפסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה', שאם יבא לידך לעשות איזה טובה לחברך שיבקש ממך, אל תאמר אני בוטח בהשי"ת שימלא לו את בקשתו ואין אני צריך לעזור לו כי השי"ת הוא כל יכול, אל תאמר כן כי ידוע שכל מדה נברא לשמש בקדושה, וגם מדת אפיקורסות צריך להכניס בקדושה, שבשעה שאתה צריך לעזור לחברך אל תהי' בוטח בהשי"ת ולמנוע עי"ז מלעשות לו טובה, וז"פ ואהבת לרעך כמוך אע"פ שזה נוגע לאני ה', השי"ת יעזור שנזכה לחנך ולהעמיד דורות בקדושה ובטהרה, ובזכות תינוקות של בית רבן נזכה לילך לקבל פני משיח צדקינו בקדושה וטהרה בנחת ובשמחה, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר יט

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, פירש רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשין לישב בשלוה בעוה"ז, ראוי להבין דהרי בוודאי הי' כוונת יעקב אבינו ע"ה בשלוה זו לשם שמים להשיג על ידה שלימות, ומדוע ימנע הטוב ממנו, והלא הבוי"ת רצון יראיו יעשה, וכבר ביארנו בזה כמה אנפין ועוד לאלקי מילין.

ב) במד"ר א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים שלו', ומבקשים לישב בשלו' בעוה"ז, השטן בא ומקטרג, אמר לא דיין שהוא מתוקן להם לעוה"ב וכו', תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע"י שביקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף עכ"ד המדרש, וכבר דקדקנו לעיל דאיך יתפרש המאמר הזה לתרי אנפין, דבוודאי הבוי"ת אמרו על צד הטובה, כי מאתו ית' לא תצא הרעות, ולהבדיל השטן אומרו על צד הקטרוג, וצ"ב כוונת המאמר לחלק בין האומרים, גם צ"ב על שינוי הלשונות, דרש"י ז"ל הזכיר רוגזו של יוסף, ובמדרש אמרו שטנו של יוסף, ועל שניהם יל"ד דיותר הול"ל צערו של יוסף והלשון רוגזו ושטנו צ"ב הכוונה בהם, גם דבמדרש אמרו ז"ל הלשון "נזדווג לו" שטנו של יוסף, וברש"י ז"ל קפץ עליו רוגזו של יוסף, ובוודאי שיש כוונה מיוחדת לכל הני שינויים, גם צ"ב הלשון קפץ עליו, והרי נתגלגלו הדברים בסיבות שונות ומחולפות, ומהו כוונת הקפיצה שהזכירו ז"ל.

ג) עוד במדרש רבה מה כתיב למעלה מן הענין ואלה המלכים, וכתיב הכא וישב יעקב, א"ר הוניא משל לאחד שהי' מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם ויישב לו ביניהם, כך כיון שראה יעקב אבינו עשו ואליפיז נתיירא מהם וישב לו ביניהם, ופירשו מפרשי המדרש שכן הוא טבע הכלבים אם בורחין מהם, אז רודפין אחרי האדם להשיגו, ואם יושבין ביניהם אז אין מזיקין לו כלום, אבל קשה הרי יעקב אבינו לא ישב בין אלופי עשו, שהוא הי' בארץ כנען והם היו בארץ שעיר, והמפרשי המדרש פירשו כיון שארץ שעיר קרוב לארץ ישראל נחשב לו כאלו יושב ביניהם, אמנם אין זה מספיק מכח כמה טעמים, א' שבזה עצמו איכא פלוגתא בין האבן עזרא והגאון באיזה מקום הוי הר שעור, ואין אנו יודעין בבירור מקום הר שעיר אם הוא קרוב לארץ ישראל או רחוק, ואפילו אם נאמר שהוא קרוב, ג"כ אין הנמשל דומה להמשל, דהרי כאן לא ישב ביניהם רק קרוב להם, ותו קשה דמצינו שאמרה רבקה אל יעקב קום ברח לך אל לבן אחי חרנה מחמת שנאתו של עשו, ולמה לא צותה אותו שישב בין עשו ואלופיו ובזה ישתתק כעסו מעליו ומדוע הי' צורך לו לברוח.

ד) עוד במד"ר ד"א וישב יעקב, אברהם גייר גיורים הה"ד וכו', ואת הנפש אשר עשו בחרן אלו הגרים שגייר אותם אברהם וכו' יעקב גייר גיורים דכתיב ויאמר יעקב אל ביתו וגו' ויתנו אל יעקב וגו' ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו וכו' כאן כתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו מאי מגורי אביו מגיורי אביו, עכ"ד המדרש, וצ"ב מה ענין הודעה זו אל המאמר וישב יעקב, ומדוע רמז עלי' הכתוב הכא דוקא.

ה) עוד במד"ר וישב יעקב זש"ה לא שלותי ולא שקטתי וגו', לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה ויבא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף, ויל"ד מ"ט שינה בזה ואמר ויבא רוגז ולא הזכיר לשון העדר מנוחה כבאחרינא וטעמא בעי.

ו) ק"ז הישמח משה זלה"ה מביא מדרש וזה תוארו כשנמכר יוסף, הי' יעקב בוכה ומתאבל כל אותן כ"ב שנים, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה והוסיף לו י"ז שנה עכ"ד המדרש וצ"ב.

ונקדים לפרש דברי המשל שבמדרש הנ"ל (קושיא ג'), ויתבאר בהקדם דברי הגמרא סנהדרין (ל"ט ע"ב) חזון עובדי' כה אמר ד' אלקים לאדום וגו', מאי שנא עובדי' לאדום וכו', אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר משום ר' מאיר, עובדי' גר אדומי הי', והיינו דאמרי אינשי מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא, פרש"י מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד, ויקצצו בו את היער, וכן עובדי' לאדום ודוד למואב והוא יצא מרות המואבי' עכ"ל רש"י ז"ל, ובספה"ק באר מים חיים ביאר הענין, כי בחינת ניצוצי הקדושה הנאסרים במאסר הקליפות, כאשר יזכו לעלות משם, אז הם בעצמם נוקמים נקמת אויביהם אלו הקליפות אשר היו בשבי' תחת ידם, והם המכלים אותם ונוקמים נקמתם מהם, עד אשר לנצח יאבדו, וע"כ דוד המלך שבא ממואב, הוא הוציא כל בחי' בירורי ניצוצי הקדושים מהם, והוא נקם נקמתו וימדדם בחבל וגו' עכת"ד ז"ל, והנה אמרו ז"ל במד"ר הנ"ל וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מאי מגורי אביו מגיורי אביו, שעסק יעקב אבינו ע"ה בארץ ההוא לגייר גרים כדרך שעשו אבותיו, ואולי זהו כוונת המשל שנתיירא יעקב מעשו ואלופיו, בא וישב לו ביניהם היינו שגייר מהם גרים וישב בין אותן אלופי עשו שגיירם, ומעתה לא הי' מתיירא עוד מעשו, כי הי' עמו כח המנגדו להלחם עמו, ומיני' ובי' ישדי בי' נרגא, וא"ש דמיון המשל לאחד שראה כת של כלבים ונתיירא מהם הלך וישב לו ביניהם, שסגולת עצה זו שלא יתגרו בו עוד, וכמו"כ עשה אבינו יעקב שישב בין אלופי עשו אשר גיירם, והתחכם בזה לפעול כסגולת המשל שלא יתגרה בו עשו כ"כ, ובזה יבואר אידך דברי המדרש הנ"ל (קושיא ד') וישב יעקב וגו' אברהם גייר גיורים וכו' יעקב גייר גיורים וכו' בארץ מגורי אביו מגיורי אביו, ולכאורה צ"ב קישור ענין גירות אל המאמר וישב יעקב, ומדוע רמז עלי' הכתוב הכא דוקא, ולדרכינו ירמוז הכתוב שישב יעקב בארץ מגורי אביו וכדרשתם ז"ל מגיורי אביו, דלפי שנתיירא מעשו ואלופיו ישב לו ביניהם להשקיט ההתגרות כדברי המשל שבמדרש, ושני המדרשים הנ"ל על קוטב א' יסובבו.

ולדרכינו יתבאר דברי המדרש הנ"ל ביקש יעקב לישב בשלוה וכו', עפי"ד ק"ז הייטב לב זלה"ה לפרש הכתוב בפרשת וירא, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ד' על אברהם את אשר דבר עליו, ולכאורה תמוה וכי אברהם אבינו ע"ה עבד עבודת השי"ת ע"מ לקבל פרס ח"ו, ופי' עפי"ד הרמב"ם ז"ל בסוף ה' תשובה (ה"ה) וז"ל. אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ועמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויעבדוהו מאהבה עכ"ל, וזשה"כ למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם וגו', דאף שאברהם אבינו בעצמותו עבד מאהבת עכ"ז כשצוה לבניו וביתו צום למען הביא וגו', שזה בשביל קבלת פרס, וכדי להרגילם לעבודה עד שיבואו לעבוד מאהבה עבודה תמה ושלימה עכלה"ק.

והנה האבות הקדושים כולם גיירו גרים כמבואר בדברי המדרש הנ"ל, ובהתחלת העבודה צריך ללמדם לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר עד שתתרבה דעתן, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בלימוד הקטנים ועמי הארץ, וע"כ צריך להראות להם מהטובות של עוה"ז שהקב"ה משלם לשומרי מצותיו, ואפשר דלטעם זה ביקש יעקב אבינו לישב בשלוה בעוה"ז, כדי להמשיך ולקרב תחת כנפי השכינה נפשות הרבה, דכל זמן שהצדיקים מעונים ומצטערים בעולם הזה, נתמעט כח השפעתם בעולם, והנה יעקב אבינו ע"ה הי' כל ימיו בצער כמ"ש הכתוב מעט ורעים היו ימי חיי, ובמדרש דרשו ז"ל עליו הפסוק לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי וגו', ואולי לטעם זה הי' יעקב אבינו ע"ה משתוקק ומתאו' לשלות העוה"ז, כדי שיוכל לקרב ולהמשיך נפשות רבים תחת כנפי השכינה, ע"י שיראו שכרם של צדיקיה בעוה"ז, שזו הצורך להתחלת עבודתה ללמדם ולהרגילם בשביל קבלת השכר כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. וזכה יעקב אבינו לזה וניתן לו שלות העוה"ז ע"י שקפץ עליו רוגזו של יוסף, ונסתבב עי"ז שלבסוף נעשה מלך ומושל על כל ארץ מצרים, וכל האומות היו כפופים תחת ידו, ואז זכה יעקב אבינו ע"ה לשלות עוה"ז, וראו כל עמי הארץ עין בעין שהקב"ה משלם שכר טוב לצדיקיו עושי רצונו. ובזה יבואר קישור דברי המדרש הנ"ל וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מגיורי אביו שיצחק גייר גרים וכו', ולדרכנו יהי' בזה נתינת טעם אל מה שדרשו ז"ל וישב יעקב ביקש יעקב לישב בשלוה וכו', דהטעם שהי' מתאוה אל השלוה הזה, לפי שהי' ארץ מגיורי אביו ואביו גייר גרים, ואף הוא הי' רוצה לגייר גרים ולהמשיך נפשות לקרבם תחת כנפי השכינה, והי' צורך לזה שלות העוה"ז כנ"ל, וע"כ קפץ עליו רוגזו של יוסף ובסיבה זו זכה לשלות עוה"ז, ומאמר לא דיין לצדיקים וכו' יתפרש בניחותא.

ולבאר כל הענין נקדים דברי ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' ראה) וזלה"ק: כבר נחלקו הקדמונים איזה עדיף אם המתאוה ומתגבר על יצרו, אם האינו מתאוה כלל, דלדעת הרמב"ם ז"ל מי שאינו מתאוה כלל ואין לו נטיה אל הרע הוא עדיף, כי הוא השלם במדותיו ובתכונתו וחסיד יתקרי, וחלקו עליו כי אדרבה המתגבר עדיף שעושה לכבוד קונו, משא"כ מי שטבעו כך א"כ במה עובד אדוניו, והנה אמרם ז"ל (ספרא תו"כ סו"פ קדושים) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו', מסייע להחולקים, ואמרם ז"ל (ב"ב י"ז) בדוד שהרגו (ליצה"ר) ולבי חלל בקרבי, ואברהם הפכו לטוב כענין שנאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך, הרי שנשתבחו במה ששוב לא הי' בהם נטיה אל הרע, מסייע להרמב"ם ז"ל, וק"ז זלהה הכריע כדעת שניהם דאו"א דברי אלקים חיים, דהתחלת האדם ודאי העיקר כהחולקים, דאם נטבע כך מבטן צדיק מה פעל, אבל כשע"י מלחמתו בחזקה כבשו כ"כ עד שבא לבחינת דוד המע"ה ומכש"כ לבחי' אברהם, ודאי מה טוב ועדיף מהלוחם כל ימיו וכו', כללו של דבר דבהתחלתו קיי"ל כהחולקים ובסופו כהרמב"ם, ופי' בזה כוונת הכתוב (קהלת י"ב) סוף דבר הכל נשמע וגו', ר"ל דהאדם יש לו ב' שמיעות, יצר טוב אומר לו עשה כך, עבוד בוראך ית' ושמע למצותיו, ויצה"ר אומר לו ההיפך, והוא שומע לדברי שניהן ובוחר באחת מהן אם לטוב את להפכו, אבל סוף דבר האדם ראוי להיות הכל נשמע את אלקים ירא וגו', ולא שמועה אחרת, כי זה כל האדם, ר"ל דרך זה הוא שלימות האדם שהוא על תכלית המכוון בבריאה, משא"כ זה המנצח ולוחם כל ימיו וכו' עכת"ד ז"ל.

ובבחי' הנ"ל נל"פ אמרם ז"ל (ברכות ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר שנאמר רגזו ואל תחטאו, ודקדקו המפורשים בלשון הרגזה דצ"ב, (עיין במהרש"א) והול"ל יגביר יצר טוב על יצה"ר, ורוגז זה מה צורך בו, ויתבאר עפי"ד רז"ל איזהו משפט שיש בו שלום זה הפשרה, הרי שהפעולה היותר מסוגלת לתווך השלום בין כתות המנגדים הוא ע"י הפשרה, אולם במלחמת היצר אינו כן, שאם ירצה האדם לעשות שלום עם יצה"ר ע"י פעולת הפשרה, לבסוף נופל ברשתו לגמרי ויתגבר עליו ח"ו, וז"ש חז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שישתמש במדת הרגזנות ויאחז בדרך המלחמה ולא ירדוף אחר השלום, והגם כי תכלית האדם שלא יצטרך למלחמה עם יצרו, כענין שנאמר באברהם אבינו שהפכו לטוב, אולם לאו כל אדם זוכה לבחי' זו, ובוודאי שאין זה דרך ההתחלה, ועד שלא ינוצח היצה"ר לגמרי, מוכרח שישתמש האדם במדת הרגזנות ודרך המלחמה כמבואר.

ובזה יל"פ כוונת דברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלו' וכו', דהנה יעקב אבינו התאבק עם המלאך הס"מ בעצמו והתגבר עליו, וזהו תכלית השלימות שאפשר לילוד אשה להשיג, ע"כ ביקש יעקב אבינו ע"ה לישב בשלו', שלא יצטרך להרגיז וללחום ביצרו עוד, אלא יהי' בבחי' הפכו לטוב כענין שנאמר באברהם, ובאמת הי' יעקב אבינו ע"ה ראוי לזה לצד עצם בחינתו, אלא שהי' רצון הבוי"ת להרבות שכרו, וחביב לפני הבוי"ת עבודת הצדיקים שמתגברין על כל המניעות ועיכובים בעבודת השי"ת, וכענין הנסיונות שנתנסה בהן אברהם אבינו ע"ה לטעם זה כמאמה"כ ד' צדיק יבחן, או אולי הי' בזה צורך בשביל תועלת דורות העתידים, שע"י כח הנסיונות שנתנסו האבות הקדושים ועמדו בהם והתגברו עליהם, הכינו בזה כח התגברות לדורות ישראל עד עולם, כענין כל מעשה אבות"ק שהיו לתכלית פעולה זו להכין כח לבניהם אחריהם כמבואר בדברי רז"ל, ולטעם זה קפץ עליו רוגזו של יוסף, שע"י צער האבל שהתאבל על יוסף, פירשה ממנו שכינה, כמ"ש רש"י ז"ל עה"פ ותחי רוח יעקב אביהם שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו, ועי"ז ירד קצת ממדריגתו הרם שכבר נצחו ליצה"ר לגמרי והפכו לטוב, ועכשיו הוצרך לאחוז בדרך המלחמה ולהתגבר על המניעות והעיכובים, והי' רצון הבוי"ת כן כדי להרבות שכרו כנ"ל, ואולי זהו כוונת המאמר שאמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב, ר"ל בחי' זו מתוקן להם לעוה"ב ולימות המשיח, כמ"ש ז"ל (שבת קנ"א ע"ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת י"ב) אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, שיתבטלו המניעות והעיכובים והתגברות היצה"ר ולא יהי' מקום לשכר ועונש, ולא דיין לצדיקים שמתוקן להם בחי' זו לעוה"ב, אלא שמבקשין לישב בשלו' בעוה"ז שבחי' זו שמתוקן להם לעוה"ב, ולטעם זה קפץ עליו רוגזו של יוסף, שע"י צער האבל חזר לבחי' רוגזו להרגיז יצה"ט על יצה"ר, כי חביב לפני הבוי"ת עבודת הצדיקים שלוחמים ביצרם ומתגברים על כל הנסיונות, גם הי' בזה צורך ששביל דורות העתידים כנ"ל.

ועד"ז יתבאר כוונת דברי המדרש הנ"ל וישב יעקב זש"ה לא שלותי ולא שקטתי וגו' לא שלותי מעשו, ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה, שבכל אלה היו לו נסיונות ועיכובים ומניעות רבים בעבודת השי"ת, ונלחם ביצרו והתגבר עליו ועמד בהן, ועכשיו ביקש לישב בשלוה מבחי' העוה"ב, אבל ויבא רוגז זה רוגזו של יוסף, שע"י מכירת יוסף חזר לבחי' רגזו ללחום ביצרו, והי' זה לטובתו כדי להרשות שכרו כנ"ל, אמנם תכלית שלימות האדם שיזכה לבחי' זו שלא יצטרך ללחום ביצרו עוד, כמו שהבאנו לעיל מדברי ק"ז הישמח משה זלה"ה לפרש הכתוב סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם, דזהו תכלית המכוון בבריאה, ולטעם זה הוסיף הקב"ה ליעקב אבינו י"ז שנים, ובהם זכה לשלוה מעין עוה"ב, וכן אמרו ז"ל במדרש תנדבא"ר (פ"ה) כיון שבא יעקב מבית לבן ונמכר יוסף, הי' בוכה ומתאבל עליו כ"ב שנה וכו', מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ונתן ליעקב י"ז שנה סמוך לזקנתי טובה מעין עוה"ב וכו', והעלה עליו הקב"ה כאילו כל ימיו הי' בטובה שנאמר ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו וכו' עכ"ד המדרש, ועד"ז יתבאר כוונת המדרש הנ"ל (הובא בישמח משה) כשנמכר יוסף הי' יעקב בוכה ומתאבל כל אותן כ"ב שנים וכו', ר"ל לדרכנו דע"י צער האבל שפירשה שכינה ממנו לא זכה בהם לתכלית שלימות העבודה מבחי' העוה"ב אלא שרצה הקב"ה להרבות שכרו כנ"ל, וע"כ נתגלגלו רחמיו של הקב"ה והוסיף לו י"ז שנה במצרים, שזכה בהם לבחי' שלוה מעין עוה"ב, והעלה עליו הקב"ה כאלו כל ימיו הי' בטובה זו, וכאילו פעל כל ימיו בשלימות האמיתי הזה והבן.

ולדרכנו יתבאר דברי המדרש הנ"ל (קושיא ב') א"ר אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, השטן בא ומקטרג וכו', יעקב אבינו ע"י שביקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף ע"כ, דהנה השטן עומד ומתגרה בכל אדם תמיד שלכך נברא, ואמרז"ל בת"ח יותר מכולם, וע"כ לא רצה שיהי' יעקב אבינו בבחי' העוה"ב להיות לו שלוה מיצה"ר, ואמר גם הוא אותן הדיבורים שאמר הקב"ה לא דיין לצדיקים וכו', אלא שאמרן לכוונה אחרת, שרצה להיות לו לשטן ולהזדווג אליו ללחום עמו, ובזה יובנו שינוי הלשונות שבב"ר אמרו נזדווג לו שטנו של יוסף, דלפי"ד הב"ר שהשטן אמר כן לא דיין לצדיקים וכו', הי' כוונתו עד"ז להזדווג אליו וללחום בו להיות לו לשטן, ואף שכבר נצחו יעקב אבינו ע"ה, חשב כי אולי עכשיו לא יוכל לו, ועכ"פ הי' כוונתו לשטנה ולמלחמה, ולטעם זה אמרו ז"ל נזדווג לו שטנו של יוסף, אמנם במדרש שהביא רש"י ז"ל שאמר הקב"ה לא דיין לצדיקים וכו', כוונת רצונו ית' על צד הטוב שיוסיף יעקב אבינו ע"ה לעבוד השוי"ת בבחי' רגזו, ויתגבר על יצרו בדרך מלחמה כדי להרבות שכרו, וע"כ אמר קפץ עליו רגזו של יוסף, שלא הי' פעולה זו לו לשטנה, אדרבה לטובתו כדי להרבות שכרו ע"י בחי' רגזו שנגרם אליו, ולפי שהיתה כוונת השטן ע"צ ההיפך להיות לו לקטרוג ולשטנה, ע"כ הקדים יעקב אבינו ללחום עמו, ע"ד שאמרו ז"ל קדמי' לרשיעא עד לא יקדמינך, ומן השמים סייעוהו שזכה לבחי' רגזו ולנצחו, וע"כ אמר כאן קפץ עליו רגזו של יוסף שבא לו בדרך קפיצה, והקדים עצמו טרם שבא השטן לקטרג, אבל בדיבורו של השטן לא אמר קפץ עליו אלא נזדווג לו, שלא הי' בדרך קפיצה אלא נזדווג אליו ללחום עמו.

ואפ"ל בזה קישור דברי המדרש הנ"ל (קושיא ד') וישב יעקב וכו' מאי מגורי אביו מגיורי אביו, עפמי"ש ק"ז הייטב לב זלה"ה (פ' תבוא) בשם ספר אחד, כי אין תוכחת המוכיח מוצלחת, כי אם כשיוכיח רעהו הדומה לו, וז"ש שלמה המע"ה טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים, ר"ל מאותו איש שהי' שומע מעודו עצת כסילים עייש"ד, ועד"ז יתבאר לעניננו דהנה ביקש יעקב אבינו ע"ה לישב בשלוה, שלא יהי' לו מלחמת היצר עוד, ויהי' בבחי' העוה"ב ובבחי' הפכו לטוב, אמנם לא חפץ הקב"ה שיהי' עכשיו בבחי' זו, ואולי הטעם מפני שעסק לגייר גרים כדרך שעשו אברהם ויצחק, ואלמלי הגיעה מעלתו לבחי' זו, לא הי' יכול להמשיך ולקרב נפשות הגרים, כי לא היו נשמעים אליו לצד שהוא מרוחק ומורם מבחינתם מאוד, ולטעם זה קפץ עליו רוגזו של יוסף, וחזר לבחי' רוגזו ללחום ביצרו, ומעתה הי' יכול להמשיך נפשות גרים ולקרבם לעבודתו ית', וז"ש במדרש וישב יעקב וגו' דר"ל שרצה לישב בשלוה מבחי' העוה"ב, ונמנע ממנו בחי' זו ע"י רוגזו של יוסף, ולזה הסמיכו במדרש דרשה זו בארץ מגורי אביו שגייר גרים, וזהו טעם מספיק על שלא רצה הקב"ה שיגיע לבחי' שלוה זו עכשיו, וזכה לזה בסוף ימיו בי"ז שנה במצרים כנ"ל.

מאמר כא במסיבה להחזקת הישיבה

וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו', פרש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשין לישב בשלוה בעולם הזה, ובמדרש א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבין בשלו' וכו', השטן בא ומקטרג, אמר לא דיין לצדיקים וכו' וצ"ב, (כוונת הקושיא מבוארת בדברנו לעיל), עוד מצינו סתירה בדברי חז"ל דכאן משמע דלשון וישב משמעותו ישיבת שלוה, ובגמרא סנהדרין (דף ק"ו ע"א) אמרז"ל א"ר יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, שנאמר וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב, וישב יעקב בארץ מגורי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם וכו', ולכאורה ה"ז כסתירה בדבריהם ז"ל, ובאמת משמעות לשון וישב מורה יותר על ישיבה של נחת ושלוה וצ"ב להשוות דבריהם ז"ל.

ב) להלן בפרשה וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו', במדרש ילקוט למדתך תורה דרך ארץ, שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאילו הי' יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידת בכתיפיו הי' טוענו ומוליכו אצל אביו וכו', וקשה איך יעלה על הדעת שראובן עשה הצלה הזאת בשביל כבוד ושבח שהתורה תכתוב עליו, ואם הי' יכולת בידו להצילו ולהשיבו אל אביו, איך לא עשה כן גם מבלי ידיעה שהתורה תכתוב עליו כן.

ג) עוד שם במדרש לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה, ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותה, אלי' ומשיח והקב"ה חותם, הה"ד אז נדברו יראי ה' וגו', הקשה היפ"ת וכי בימי הנביאים נכתבו כל המצות ומעשים טובים של בני אדם על ידיהם, הלא לא מצינו בכל דברי הנביאים כי אם קצת מצות של אנשים פרטיים שנכתבו לתועלת הדורות, עוד הקשה היפ"ת דפסוק זה דמידרש מיני' שאלי' ומשיח כותבין והקב"ה חותם דכתיב אז נדברו יראי ה' פסוק זה מלאכי הנביא אמרה, ולפי"ד המדרש הנ"ל בימי הנביאים לא הי' צורך אז שאלי' ומשיח יכתבו, כי הלא הנביאים כתבוהו ועיין ביפ"ת שהאריך בביאור דברי המדרש, ותמצית דבריו שלא נכתבו רק אותן המצות שיש בהן צורך לדורות הבאים ללמוד מהן, ומכל אותן המצות שנכתבו על ידי הנביאים אנו למדין הלכות והנהגות טובות עיי"ש שהאריך בנועם דבריו, אמנם ראוי להבין דלפי זה למה צורך שאלי' ומשיח יכתבו המצות בזמן הזה, הלא לעתיד כשיתגלה הכתיבה הזאת יהי' מלאה הארץ דעה, ולא יהי' עוד צורך ללמוד ממנה לתועלת הדורות כמ"ש ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו', עוד קשיא לי במה שאמר לשעבר הנביאים כותבין אותת דבשלמא דברי נבואה שנאמרה מפי הקב"ה, צריך שהנביא עצמו יכתבם כי נעלמים הדברים משאר בני אדם, אבל מה שהאדם עושה מצוה מה צורך שהנביא יכתבם ואין בזה ענין נבואה וכל אחד יכול לכותבה.

ולבאר הענין נקדים דברי הגמרא (ב"ק ט"ז ע"ב) ויהיו מוכשלים לפניך וגו', אמר ירמי' לפני הקב"ה אפילו בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהם שכר, ודקדקו המפרשים למה דוקא במצוה זו של צדקה קלל אותם שלא יקבלו עליה שכר, הלא כמו כן הי' יכול לבקש על כל המצות שיעשו אותם באופן שלא יקבלו עליהם שכר, גם צ"ב מה הי' סברת ירמי' הנביא בקללה זו שלא תחשב להם זכות המצות אדרבה הי"ל להתפלל שירבו במצות ומעשים טובים להגין עליהם מפני הפורעניות שטבע הטוב להטיב, ועוד קשה שקלל אותם שיתנו צדקה לעניים שאינם מהוגנים, והרי מפסיד בקללתו לעניים המהוגנים, והעניים המהוגנים מה חטאו שיפסידו בשביל קללתו מחייתם ותמיכתם.

ואפ"ל ביאור הענין עפי"ד הרה"ק מהרצ"א זלה"ה בספרו אגרא דכלה (פ' שופטים) עה"פ ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך וז"ל: עפ"י קבלתינו מרבותינו כח הפועל בנפעל, ממילא ממונו ורכושו של אדם שהאדם מסגלו על ידי מעשיו, הנה יש בממון ורכוש ההוא כח הפועל, ע"כ נאסר לנו לפרוט מתיבת המוכסין כיון שכח הפועל יש בממון ההוא, וכשהאדם הכשר יקחנו לעצמו, הנה יגרום לנפשו פעולת זרות כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים עיי"ש דבה"ק שהאריך, והחוש יעיד על זה דממקום שהאדם מקבל איזו הנאה, נמשך לדעת הנותן ונעשה משוחד אליו, כמו שאמר הכתוב כי השוחד יעור עיני חכמים, וככה רואין בהרבה מוסדות התורה על ידי שמקבלין תמיכה מבני אדם שאינם מהוגנים וממקורות מקולקלים, על ידי זה המה מושפעים לגריעותא בהנהגת המוסד כי נעשין משוחד להם ואינם רואין את האמת, וכבר אמרתי לפרש מה דאיתא בגמרא (ברכות ו' ע"ב) כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום וכו' מאי כרום כי אתא רב דימי אמר עוף אחד יש בכרכי הים וכרום שמו, וכיון שהחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונין, כך מי שנצטרך לבריות פניו משתנה לכמה גוונין, והכוונה שמתהפך תמיד לאותו גוון של הנותן, ופעמים מקבל מאיש שיש לו גוון אחד, ופעמים מאיש שיש לו גוון אחר, נמצא שנשתנה לכמה גוונין, כל פעם לאותו גוון שהנותן רוצה בו, והמקבל מוכרח לימשך אחריו ולהשתנות לאותו הגוון על ידי שנעשה משוחד ממנו, וזהו יסוד איתן שקבלת תמיכה מאנשים שאינם מהוגנים מזיק מאד לנפש המקבל, כי נשפע על ידו ממדות הרעות של הנותן, ומעתה נבין מה שלא קלל ירמי' הנביא את אנשי ענתות בשאר מצות שלא יקבלו עליהם שכר כ"א במצות צדקה דוקא, כי בשאר מצות בין אדם למקום אדרבה יותר טוב שירבו במצות ומעשים טובים להגין עליהם מן הפרעניות, אמנם במצות צדקה, כיון דהמקבל צדקה מאנשים שאינם מהוגנים מזיק מאוד לנפש המקבל, ואם יתנו צדקה לעניים מהוגנים יהיו נמשכים אחרי דעותיהם ויהיו כמותם, לכן נתחכם ירמי' לטובת העניים שלא יזיק להם, והתפלל שיזמין ה' לאנשי ענתות עניים שאינם מהוגנים שאין הנזק גדול כל כך אצלם, ולעניים המהוגנים יעזור השי"ת ממקורות הקדושה והטהרה.

ומעתה נבוא לביאור הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' דהנה מצינו ששהה יעקב אבינו בארץ ישראל משהוליד תולדות שנים הרבה, דמשפירש ממנו יוסף עד שירד יעאע"ה למצרים הי' כ"ב שנה וי"ז של יוסף הרי ל"ט שנים ובכל הזמן ההוא לא העמיד כי אם שבעים, נפש ובמצרים שהי' שם רק י"ז שנים עד הסתלקותו ראה ששים רבוא מבני בניו, כמ"ש ז"ל במד"ר (פ' וישלח ר"פ ע"ט) א"ר יודן לא נפטר יעקב אבינו מן העולם עד שראה ששים רבוא מבני בניו, והוא ענין פלא, וכבר ביארנו בזה בדברנו לעיל, ועוד לאלקי מילין. ויובן עפ"י דרכנו הנ"ל דהנה כל זמן שהי' יעקב אבינו בא"י בין הכנענים אם הי' מעמיד שם דורות לאלפים ורבבות, הי' צורך להעמיד להם בתי חינוך שזה עולה להון עתק להחזיק חינוך גדול כזה, והי' מוכרח ליקח תמיכה מאת הכנענים ממקורות הטומאה ח"ו, וא"כ צדיק מה פעל הלא הם יקלקלו הכל, לכן סיבב הבוי"ת שלא נולדו לו בנים הרבה כי אם אחר שבאו למצרים, והי' שם יוסף הצדיק המושל בכל ארץ מצרים, וכל הכסף הנמצא במצרים הי' הכל שלו, כמשה"כ וילקט יוסף את כל הכסף וגו' נמצא שכל הכסף הי' ממקור קדוש וטהור, ובממון כזה אפשר לחנך זרע ישראל בקדושה וטהרה.

ובזה יל"פ כוונת דברי רז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה, היינו שיעקב אבינו הי' דואג ומיצר איך יוכלו להמשיך קדושת הדורות ולגדלם בחינוך טהור, שלא יהי' בו תערובות של תמיכה ממקורות לא טובים אשר מזיקים להחינוך הקדוש, ודאגה זו הפריעה מנוחתו ולא הי' יכול לישב בשלוה, עד שקפץ עליו רוגזו של יוסף, ועל ידי זה נשתלשלו הענינים שירד יוסף למצרים ונעשה שם מושל, ואסף כל הכסף תחת רשותו, ועל ידי זה הי' לו ליעקב שלוה אמיתית כי כל הכסף בא ממקור קדוש, והנה האוהחה"ק כתב עה"פ ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, שבא הכתוב לרמז שהן הנה היו ימיו שהי' לו בהם חיות ולא קודם עיי"ש, ולדרכינו אפ"ל כי עד אז הי' תמיד דואג בשביל חינוך דורות הבאים, שיתחנכו בקדושה ובטהרה מבלי תערובות השפעות זרות, ובמצרים לא הי' לו עוד דאגה זו וישב בשלוה אמיתית, וז"ש ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' דשם היו ימיו שהי' לו בהם חיות, וכל זה בא לו על ידי רוגזו של יוסף, ולטב עביד רחמנא במה שקפץ עליו רוגזו של יוסף ובזה עשה הבוי"ת רצון יראיו.

ובפשטות אפ"ל קפץ עליו רוגזו של יוסף, דמרוגזו של יוסף עם אחיו, נתברר ליעקב אבינו שהם עומדים איתנים מוצקים על דרך התורה, ואינם נכנעים ובטלים משום דבר המנגד לדרך התורה הק', דהנה כל מחלקותם הי' עפ"י התורה, כמ"ש המפורשים שיוסף החזיק בשיטתו על פי התורה, וגם אחיו שדנו אותו למיתה עשו לשיטתם על פי התורה, והרמב"ן ז"ל כתב שהשבטים לא ידעו שיש נחשים ועקרבים באותו הבור, שאילו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף הי' הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול, ושהוא צדיק גמור, וידעו כי זכותו תצילנו מכל רע, ואיך יגעו במשיח השם אשר הוא חפץ בו ומצילו וכו' אבל הם לא ידעו בדבר עכ"ל, אמנם מזוה"ק נראה מבואר שידעו מנחו"ע שבבור שהרי הקשה בזוה"ק מה הי' הצלת ראובן במה שצוה להשליכו אל בור של נחשים ועקרבים מקום סכנה, ותירץ שרצה להצילו מיד בעלי בחירה, ואם נאמר שלא ידעו מזה שיש שם נחשים ועקרבים אין כאן התחלת קושיא, אלא נראה מבואר שידעו, ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל דא"כ ראו בו שהוא צדיק גמור וכו' נראה דלא קשה מידי עפי"מ שכתב הרב ניסים גאון (במס' ברכות י"ט) אהא דאיתא בגמרא יצאת בת קול ואמרה, מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום וז"ל: שלא היתה הכוונה אלא לנסות את החכמים אם יניחו הקבלה והגמרא שבפיהם בשביל הבת קול אם לאו, [ופרשתי בזה מאמרם ז"ל בתנורו של עכנאי שאמרו תורה לא בשמים היא, (עיין בס' ויואל משה מאמר א' סימן קנ"א), עכ"פ מבואר שאם מבררין הלכה על פי התורה, אף אם רואין אותות ומופתים המוכיחים להיפך, אין לסמוך עליהם ואין לזוז מדין התורה, דאפשר שבאים המופתים ע"ד הנסיון, ולכן השבטים שדנו את יוסף למיתה עפ"י דין תורה, לא השגיחו על הנסים לדון מזה שהוא צדיק גמור, דכיון שהם ביררו דינו עפ"י ההלכה לא נסוגו אחור מחמת הניסים, וכן גם יוסף הצדיק עמד איתן לעומתם בשיטתו הברורה ולא נכנע מפניהם, כיון שבירר ההלכה על פי דין תורה לשיטתו, ואף שהיו אחיו רבים שחלקו עליו, לא ביטל דעתו ועמד בשיטתו, ובזה נחה דעת יעקב אבינו בראותו כי הם שלמים וחזקים בדעתם דעת תורה ולא נרתעים משום דבר.

והנה מה שלא רצה יוסף לבטל דעתו דעת יחיד לדעת אחיו הרבים נגדו אף דקיי"ל אחרי רבים להטות, אפשר ליישב בג' אנפין, א) עפימ"ש הפר"ד בשם המפורשים שנחלקו בני יעקב אם יש להם דין ישראל קודם מתן תורה או דין בן נח, ויוסף ס"ל שיש להם דין בן נח עייש"ד וא"כ לשיטתו לא שייך לגביהם הדין דאחרי רבים להטות, ב) עפי"מ דאיתא בגמרא (ב"ב מ"ג) ספר תורה אין דנין בדייני אותה העיר שכולם נוגעים בדבר (עיין באריכות בספר ויואל משה מאמר א' סימן קע"א וקע"ב), ויוסף הרי רצה להיות מלך ומושל עליהם כאשר גילה להם חלומותיו, והם לא רצו לקבל עול מלכותו, אם כן היו כולם נוגעים בדבר ואי אפשר להם לדון בדין זה ולהכריע דעת הרוב. ג) עפי"מ שכתב המהרלב"ח בקונטרס הסמיכה, כאשר רצה מהר"י בי רב לחדש הסמיכה, והמהרלב"ח עם חכמי ירושלים התנגדו לדבר, וכתב שם אף כי אנחנו מועטים נגד חכמו צפת, מכל מקום אי אפשר לומר בזה אחרי רבים להטות, כי לא נתוועדו יחד להיות שקיל וטרי וכו', ואין אומרים בכי האי גוונא אחרי רבים להטות, אלא כשהוא רובא מתוך כולו, ואף אם יאמרו שיתוועדו עכשיו יחד לדון בדבר זה לא מועיל, דכיון שכבר עשו מעשה על פי הוראתם הוי נוגעים נדבר, דכסיפא להו מולתא למיהדר, ומחמת אותה נגיעה עושה נטיית הדעת לטעות בהאמת, ואי אפשר לצרפם למנין הרוב עכ"ל, וככה גם כן בענין השבטים שכבר עשו מעשה עפ"י הוראתם שנא' וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, ע"כ לא סמך לדון בזה עפ"י הכלל דאחרי רבים להטות, העולה מדברינו דיוסף הצדיק לא ביטל דעתו דעת תורה אפילו נגד הרוב, וגם השבטים לא בטלו דעתם דעת תורה אפילו בראותם ניסים ונפלאות, נמצא דנתברר על ידי זה ליעקב אבינו ע"ה בהירות שיטתם ודבקותם בתורה הק', ובזה הי' לו ליעקב אבינו שלוה אמיתית, וכל זה בא לו על ידי שקפץ עליו רוגזו של יוסף.

ועתה נתנה ראש לחקור מדוע באמת לא הציל ראובן את יוסף הצלה גמורה להשיבו אל אביו, והסתפק במה שאמר השליכו אותו אל הבור, האמנם דבזוה"ק ביארו דנחשב זאת להצלה, מה שהציל אותו מבעלי בחירה, מכל מקום הי' הצלה ברורה יותר אם הי' משיבו אל אביו מיד, ואולי דרצה לעשות הצלה זאת בצנעה להיות הצנע לכת, שלא יתגלו מעשיו הטובים לבני אדם כי אם בינו לבין קונו, אבל אלמלי הי' יודע שהתורה הקדושה תכתוב ותפרסם לכל באי עולם את מעשה הטוב אשר עשה, וכל ההסתר והצנעה יהי' ללא יועיל, אז בודאי שהי' מוליכו על כתיפו להשיבו אל אביו מיד ולא הי' מסתיר מעשיו.

ובדרך צחות אפשר להעמיס בכוונת המדרש לשעבר אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה ועכשיו אלי' ומשיח וכי', דהנה המנהג בימינו אלה לפרסם במכתבי עתים כל נדבן ועשיר התומך באיזה מוסד או ישיבה, ובשביל הכבוד המדומה הזה הם מרבים לתת אחר כך עוד, אבל מוסד של תורה המיוסד על טהרת הקודש, אין מפרסמין הנדבנים בעתונות ואין מהללים אותם בפומבי, לכן נמנעים העשירים מלתמוך בחינוך כזה, ובחי' זו אפשר לרמוז בדברי המדרש הנ"ל שהעשירים שואלים עכשיו שאין נביאים מי כותב אותה ומי יפרסם שמו ומי יתנה שבחו, ולא די שאין מהללים ומפרסמין מדת טובו בעתונות, אלא אפילו אם היו מסכימין לפרסם מעשהו הטוב שתומך במוסד טהור, הפרסום הזה יהי' לו לרועץ, כי בעוה"ר כסיפא מילתא בימינו לתמוך בישיבה ההולכת בדרך הישן בדרכי אבותינו הק', וא"כ תחת אשר יהי' לו הפרסום לשבח ולתהלה יהי' לו גנאי ובוז יבוזו לו על יושר פעלו, לכך הורו לנו חז"ל ואמרו שאלי' ומשיח כותבין, והם הם המפרסמין את כל מי שמחזיק בחינוך כזה, וכאשר יבוא אלי' ומשיח אז יתברר לעיני כל כמה גדול הוא הכבוד הזה להחזיק חינוך כשר וטהור, וכל מאמין בהשי"ת ובתוה"ק ממתין ומצפה על זאת, ואינו רוצה בפרסום ובשבחים של סרק שאיך בהם זולת חנופה וכבוד מדומה.

וע"ד הפשט י"ל עפי"מ שפירשתי מ"ש בנוסח ברכת המזון אל תצריכנו ה' אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם וכו' דלכאורה מי שתורתו אומנתו בעל כרחו מוכרח להתפרנס ממתנת בשר ודם, ואיך יאמר תפילה זו, אמנם ידוע דעיקר האדם הוא הנפש חלקו של הקב"ה, דג' שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו כמ"ש ז"ל (נדה ל"א ע"א) ובשר ודם גידים ועצמות הם מחלק של אביו ואמו, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה והוא עיקר האדם, דהבשר והדם הם רק לבוש להאדם, כמ"ש (איוב י' י"א) עור ובשר תלבישיני ועצמות וגידים תסוככני, והנה מי שהוא נותן צדקה ולבו בל עמו, ונותן רק מחמת סיבה והכרח, אז הנתינה הזאת אינו רק נתינת בשר ודם, כי לבו ופנימותו שהוא חלק אלקי ממעל אין עמו בשעת נתינה, ובאופן כזה הנותן אינו משגיח ליתן לעני בסבר פנים יפות ומתבייש המקבל, משא"כ מי שנותן בלב שמח ונפש חפצה, באופן שלא יתבייש המקבל, אז הנתינה ההוא אינה מתנת בשר ודם בלבד, כי אם מחלק הנפש שהוא עיקר האדם, וזהו כוונת בקשתינו בתפלה דאפילו מי שמוכרח להתפרנס מן הצדקה, על כל פנים לא תהי' ממתנת בשר ודם בלי לב ונפש, כי אם מתנה שלימה כדי שלא נבוש ולא נכלם, היינו שלא יתבייש המקבל, ונקיטנא כללא דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ומי שנותן צדקה בלב שלם, גם אנשים אחרים לומדים ממנו לעשות כמעשהו, משא"כ מי שנותן צדקה מחמת הכרח, ולבו לא נכון עמו, אינו פועל בנתינתו שאחרים ילמדו ממנו כי אין זה יוצא מן הלב, וכבר הבאנו לעיל בשם היפ"ת שלא נכתבו רק אותן המצות והמאורעות שאפשר ללמוד מהן להתנהג כמותן, ודבר זה להבחין מי שנותן בלב ונפש אינו ידוע רק לנביא אמת, כי הוא דבר המסור ללב, ולכן רק נביאים יכולים לכתוב זאת, וזה פי' המדרש לשעבר אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה, דהיינו אותן המצות שנכתבו לתועלת דורות הבאים, לזה צריכים נביא להבחין אם נעשה המצוה בלב שלם כדי שיכנס ללב, ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותה, ומי הוא שיודע להבחין איזו מצוה נעשית בלב שלם כדי לכתוב אותה, על זה אמר שאלי' ומשיח כותבין והקב"ה חותם, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו', ונכתב זה כדי ללמד לדורות, דאף שאין רואין עכשיו הכתב והמכתב, מכל מקום יש לו השפעה על לבות בני אדם, כיון שאלי' ומשיח כותבין והקב"ה חותם, משפיע הקב"ה באופנים וסיבות שונות שיתוודע מעשה המצוה לכל באי עולם וילמדו ממנה, וכעין שאמרו חז"ל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, שהקב"ה מסבב סיבות שיתוודע בגלוי מה שעשה בסתר, ומדה טובה מרובה ממדת פורעניות, וק"ו שאם אדם עושה מצוה, מסבב הקב"ה סיבות שיתגלה מעשהו בגלוי וילמדו ממנו, וע"כ יש לכתיבה זו (שאלי' ומשיח כותבין והקב"ה חותם) השפעה גדולה ונשגבה ללמוד ממנה לדורות.

ומה שהקשה היפ"ת דפסוק זה נכתב ע"י מלאכי בימי הנביאים (עיין קושיא ג' לעיל) אפ"ל דהנה המשך הפסוקים אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות, ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלקים וימלטו, עיי"ש בפרש"י ודברי המפרשים, ורואין בחוש שנבואה זו נתקיימה בימינו אלה בדור האחרון שנבנו עושי רשעה, גם מאשרים ומשבחים זדים אשר לא הי' כזאת מימות עולם, ואחרי הפסוקים הללו נסמך הפסוק הנ"ל אז נדברו יראי ה', ופרש"י ז"ל אני משיב על דבריכם אז בעשות הרשעים רשעה והטובים הלכו קדורנית מפני, נדברו יראי ה' שלא לדבק במעשיהם הרעים, ואני לא נשכחו דבריהם מלפני, ואעפ"י שאיני ממהר להשיב גמול, כי הקשבתי ושמעתי וצויתי לכתוב להם ספר זכרון, והיו לי דבריהם מקויימים ע"כ, ולפי זה לא קשה קושית היפ"ת, דאעפ"י שפסוק זה נכתב בימי הנביאים אמנם נבואה זו נאמרה על דור האחרון עיקבא דמשיחא, ושפיר דרשו מזה דעכשיו שאין נביאים אלי' ומשיח כותבים והקב"ה חותם, וכשיבוא אלי' ומשיח במהרה בימינו יגלו ויפרסמו עושי טוב כל מי שהחזיק בחינוך טהור וסייע בזה לקרב ביאתם על ידי הבל פיהם של תשב"ר שאין בהם חטא, בזה מקרב גאולתן של ישראל.

ועדיין חל עלינו חובת הביאור ליישב הסתירה המובא בריש דברינו, מה דאיתא במד"ר שהשטן אומר לא דיין לצדיקים וכו' ורש"י ז"ל כתב מדרז"ל שהקב"ה אמר כן, ויתבאר בהקדם מה שפירשתי מאמרם ז"ל (חגיגה י"ד ע"א) כי אתא רב דימי אמר י"ח קללות קילל ישעי' את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר המקרא הזה (ישעי' ג') ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, ומאמר זה הוא פלא, וכי הי' ישעי' הנביא שונא את ישראל ח"ו עד שלא נתקרר דעתו בקללותיו, ובוודאי שהי' אוהב את ישראל בתכלית, וא"כ מדוע לא נתקררה דעתו עד שאמר המקרא הזה, ותו דבין הי"ח קללות שהזכיר, ישנם קללות גדולות מזו ומדוע דוקא בזו נתקררה דעתו, ואמרתי לפרש דהנה ישעי' הנביא נצטוה מפי הגבורה להתנבאות שלא יהי' מלך ולא דיין לא חכם ולא נבון וכו', וחלשה דעתו של ישעי' הנביא שח"ו תשתכח תורה מישראל, והנה אמרז"ל בגמרא (כתובות ק"ה ע"ב) האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא, לאו משום דמעלי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא ומכש"כ אם הצורבא מרבנן מסייע להם ונותן חיזוק למעשה הדור, ודאי שהוא אהוב ונחמד ומקובל אצלם ויושב בשלוה ושלום ביניהם ונושאין לו פנים ומכבדין אותו, אבל המנהיג המוכיח את בני דורו וגודר גדר לעכב ולמנוע פירצות הדור, הרי בני דורו מתקוטטין עמו וחולקין עליו ואין נושאין לו פנים, ולפיכך אחר שאמר ישעי' הנביא כל אותן הקללות חלשה דעתי', אולי תשתכח התורה לגמרי מישראל ח"ו, ולא נתקררה דעתו עד שאמר מקרא זה ירהבו הנער בזקן, דהיינו שלא ישאו פנים למנהיגי הדור, וזהו סימן מובהק שמנהיגי הדור יהיו מוכיחים אותם על הפירצות, דאי לאו הכי לא היו מלגלגין עליהם ואדרבה היו נושאין לו פנים וע"כ נתקררה דעתו בזה.

נמצא לפי זה שיתכן שלוה גם מצד השטן, על ידי שאין המנהיגין מוכיחין בני הדור על ידי זה מרחמין להו כולי בני מתא ומכבדין אותו ונושאין לו פנים, אבל שלוה זו מקורו מהשטן, והוא אומר כן לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב, אלא צריכין גם שלוח עוה"ז, דהיינו שישבו בשלוה עם בני הדור לצורך הרבצת התורה, כדי שיחזיקו ויתמכו במוסד החינוך אשר להם להגדיל תורה ולהאדירה, משא"כ אם יהי' מוכיח בני דורו, לא ידורו בשלום ושלוה עמהם ולא ירצו לתמוך במוסדות החינוך אשר לו ולא יוכל להרביץ תורה כל כך, זה הוא טענת השטן שמוכרחין הצדיקים לישב בשלוה גם בעוה"ז, והקב"ה כביכול אומר לשון זה לא דיין לצדיקים על בחי' אחרת, הן אמת שצריכין הצדיקים לשלות עוה"ז, אבל רק בשלוה שבא מהקב"ה ולא אותה השלוה הבאה מן השטן, וכמו שהביא כ"ק אבא מארי זללה"ה בקדושת יו"ט (בהשמטות לפ' ויצא) בשם הספה"ק דמה שנמנו וגמרו שגדול הנסיון העושר יותר מנסיון העוני, זהו רק בעשירות הבא על ידי מערכת השמים אשר מזלי' גרם לי' העשירות, זאת הוא קרוב להפסד אשר יוכל להטות את לבבו מדרך החיים וכו', אמנם כן יש מי שזכה לעשירות והון רב בגזירת האומר ועושה, לא על פי מזלו ומנהג העולם, וזה העושר הניתן לו מאתו ית' לא יטה את לבבו מדרך ה', כי הלא מאתו ית' לא תצא הרעות וכו', וע"ז נאמר ברכת ה' היא תעשיר עכל"ק, וע"כ גם השטן רוצה שיבוא שלוה לצדיקים ויהי' להם עושר והרחבה, אבל עשירות כזה הבא על ידי מערכת השמים יכול להזיק לעבדות ה', משא"כ הקב"ה רוצה שתבוא השלוה מאתו ית"ש ושני המאמרים הם אמת, שהקב"ה וגם להבדיל השטן אומרים כן, רק הקב"ה אומרו על בחי' הטוב, והשטן אומרו לשיטתו להסית ולקטרג.

הראנו לדעת שיש שני מיני שלוה בעוה"ז, א' הבא מאת הקב"ה שזהו שלוה אמיתית בדרך התוה"ק, והב' אותה שלוה הבאה מן השטן שהוא היפך דרך התורה, ולפיכך צדיקים שרויים תמיד בצער, אף כשיש להם שלוה, פן ואולי השלוה הזאת בא להם מצד השטן ח"ו, ולכן שפיר אמרו בגמרא אין וישב אלא צער, דבאמת משמעות וישב מורה על שלוה, אבל על ידי השלוה יושבים צדיקים בצער ובפחד, אולי בא להם השלוה ח"ו מצד השטן, והנה רש"י ז"ל פי' עה"פ ויבא יעקב שלם עיר שכם, שלם בגופו שנתרפא מצלעתו שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורן וכו', ולכאורה צ"ב דמצינו בדברי רז"ל שכל הרכוש שהי' ליעקב אבינו מבית לבן, נתן לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה, כמ"ש בקברי אשר כריתי לי, ופרש"י ממדרש רז"ל שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי, ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה, א"כ מה רבותי' שלא חסר מכל אותו דורן כלום, ושנעשה לו נס שחזר ונשלם רכושו כבראשונה, הלא בלא"ה נתן הכל לעשו, וקוב"ה לא עביד ניסא למגנא, אמנם נראה דהרכוש ששילם לו הקב"ה מה שנחסר לו על ידי הדורן, זאת לא נתן לעשו, שהרי אמר הטעם שאין נכסי חו"ל כדאי לי, אבל זה ששילם לו הקב"ה מה שנחסר על ידי הדורן, זה הי' כבר בא"י כשבא לשכם וגם לא הי' מרכושו של לבן כי אם מהקב"ה, ולא נתן מזה לעשו, נמצא שהחליף יעקב רע בטוב, שנתן לעשו אותו הממון שלא רצה ליהנות ממנו, מה שהי' מביתו של לבן ונכסי חו"ל שאינם כדאי לו, ותמורת זאת קיבל מהקב"ה ממון של א"י מבחי' קדושה עליונה, וידוע מה שאמרו ז"ל (ביצה ט"ז ע"א) כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות וכו' והוצאת בניו לת"ת, שממון זה שנותנין לת"ת הקב"ה משלים לכל אחד, ולפי זה עושין חילוף ותמורה טובה, שהרי בממון שהאדם אוסף לפעמים הוא מצד מערכת השמים, ואפשר שמעורב בו ממון שאינו כל כך בצדק וביושר בעוה"ר, ועל ידי שנותן הממון הזה להוצאת ת"ת, אם כן מקבל תמורת זה ממון אחר מאת הקב"ה וזהו ממון קדוש וטהור שבא מהקב"ה בעצמו, והוא ודאי בתכלית שלימות קדושה וטהרה, נמצא שעושין בזה מסחר טוב שאין דוגמתו,

בגמרא סנהדרין (צ"ז ע"א) אמר רבא מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא, אמר לי ההוא מרבנן ור' טבות שמי', דאי הוה יהבי לי' כל חללי דעלמא לא הוי משני בדיבורי' עכ"ד הגמ', ולכאורה ראוי להבין כוונת הגוזמא מ"ש כל חללי דעלמא, והוא דבר שאונו במציאות שאין מי שבידו ליתן לו כל חללי דעלמא, ואם רצה לגזם הרבה יאמר אלפי אלפים או רבוא רבבות, גם צ"ב ממ"ש רש"י ז"ל (בפ' בלק) עה"פ אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וגו', למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים, אמר ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו וכו', והיינו לפי שגזם ואמר ממון הרבה למדנו שהי' נפשו רחבה וכו', ולכאורה ר' טבות אמר גוזמא גדולה ממנו שאף אם יתנו לו כל חללי דעלמא, ואעפ"כ שבחוהו רבנן בגווי' וצ"ב לחלק, וכעי"ז מצינו (באבות פ"ו) אר"י בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגע בי אדם אחד וכו' אמר לי רבי רצונך שתדור עמי במקומנו ואני נותן לך אלף אלפים דינרי זהב וכו' אמרתי לו בני אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה, ולכאורה גם שם קשה כנ"ל דמדוע התפאר לגזם בדבר שאונו במציאות, שאין מי שבידו ליתן לו כל כסף וזהב שבעולם, ובלעם התפאר לגזם במועט ממט וגינוהו חז"ל שדעתו רחבה וצ"ב לחלק.

ואפ"ל הכוונה עפימ"ש רז"ל (אבות פ"א מ"ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, נמצא כי הכסף והזהב שעושים בו גמ"ח ולהחזקת התורה, הוא מעמדת את העולם, והעולם נתקיים על ידו, ומעתה יתבאר החילוק דהנה בלעם אמר אם יתן לי בלק "מלא ביתו" כסף וזהב, גילה כוונתו שחמד למלאות ביתו בכסף וזהב לרוב גאותו ותאותו, וע"כ למדו חז"ל מכאן שנפשו רחבה וחמד ממון אחרים, אמנם ר' יוסי בן קסמא לא הי' הכסף נחשב אצלו להנאת העוה"ז למאומה, ולא חמד למלאות ביתו במשכיות זהב וכסף, כ"א כל חשיבות הכסף אצלו הי' לעשות בו גמ"ח ולהחזקת התורה המקיימים את העולם, ואולי אותו האיש שפגע בר"י בן קיסמא והציע ליתן לו אלף אלפים דנרי זהב ובלבד שידור עמו במקומו, הבטיח סכום הזה לצורך החזקת ת"ת וישיבות, כי לא נצרך ר"י ב"ק כסף וזהב להנאת העוה"ז, אמנם ריב"ק סירב ואמר אם אתה נותן לי כל כסף וזהב "שבעולם", היינו כל כסף וזהב הנצרך להעמדת העולם, לא אדור אלא במקום תורה, כי צריך לשקול בדעת תורה ממי לקבל תמיכה להחזקת התורה, ורבים נכשלו שלקחו תמיכה מאנשים שאינם מהוגנים להחזקת הישיבה, וכח הפועל של הנותן השפיע לגריעותא בהנהגת המוסד כולו, וע"כ אמר ריב"ק שאם אתה נותן כל כסף וזהב שבעולם, היינו כסף וזהב המקיים את העולם, אפ"ה לא אדור אלא במקום תורה, וא"ש מ"ש כהאי לישנא, ולא אמר אלף אלפים או רבוא רבבות כי זו הי' כל תאותו לצורך קיום העולם, ואעפ"כ לא קיבל ולא רצה אלא לדור במקום תורה.

ועד"ז אפ"ל גם במימרא דר' טבות הנ"ל, עפי"מ שביארנו בדברנו (לעיל פ' נח) במ"ש רז"ל (ב"מ מ"ט ע"א) מי שפרע מאנשי דור המבול וכו' הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, ולכאורה איך יהי' מידת עונשם שוה לדור המבול, וחטא דור המבול הי' קשה ממנה שגזלו וחמסו וכו', ופירשתי עפימ"ש רש"י ז"ל כל אנשים שבמקרא חשובים הם, ואף הכא יתפרש הכוונה במ"ש אנשי דור המבול, היינו החשובים שבדור שלא חטאו בעבירות חמורות בפועל, כ"א במה שלא מיחו ברשעי הדור ואולי עשו כן מחמת היראה או פני' אחרת, ולסיבה זו נעשו משוחדים לדעתם ורצונם של רשעי הדור, ולא היו עומדים בדיבורם כ"א הוו משני במילייהו כפי הצורך למלאות רצונם ולחפות על מעשיהם של הדור, וע"כ קיללו חז"ל את מי שאינו עומד בדיבורו להיות נמדד לו כמידת עונשם של אנשי דור המבול שנענשו בשביל כך (עיי"ש בדברנו באריכות) ועד"ז יתבאר מימרא דר' טבות מ"ש אפי' אם יהבי לי כל חללי דעלמא, היינו כסף וזהב שבעולם, שיהי' די והותר לצורך החזקת ת"ת שמקיימת העולם, לא אקבל מאנשים שאינם מהוגנים שלא אצטרך להיות משוחד לרצונם ולשנות דיבורי כרצונם.

והנה כבר אמרנו לעיל שירמי' הנביא קלל לאנשי ענתות שיוכשלו בעניים שאינם מהוגנים, וכוונתו היתה לטובה כדי שלא יושפעו העניים המהוגנים מדעותיהם, אמנם בחינוך שלנו אין אנו צריכים ב"ה לקללת ירמי' הנביא, כי האנשים שאינם מהוגנים בלעדי זאת שונאים בתכלית השנאה את החינוך שלנו המיוסד על מסורת אבותינו, ולעומת זאת הם בוחרים לתמוך בכספם כל מיני מוסדות של שמד וכפירה ר"ל, כאשר עינינו רואות בעוה"ר במדינה זו, שרוב המעות הולך לטמיון, לקיים על ידם רשת של כפירה ומינות, ולא רק שנתקיימה בהם נבואת ירמי' הנביא, אלא הרבה יותר מזה, שהרי אותן העניים שאינם מהוגנים בימי ירמי' הנביא עכ"פ לא היו מסיתים ומדיחים, ובימינו אלה רובא דרובא ואפשר תשעים ותשעה אחוז מכל מעות הנקבץ במדינה, מסייעים בהן להעביר ילדי ישראל מדרך התורה כידוע לכל מי שיש לו מוח בקדקדו ועינים בראשו, ואין צורך להרבות בדברים המפורסמים לכל, ואשרינו שאנו זוכים לתמוך בחינוך המיוסד על טהרת הקודש, אשר אנו מובטחים על זה שהקב"ה ישלם לכל אחד ואחד די מחסורו, ועוד יזכה להרבות ולהיטיב כפלי כפלים, ועל ידי כן נזכה להעמיד דור ישרים מבורך, ולעשות רצונו בלבב שלם ונזכה להנצל מכל צרה וצוקה ומעינא בישא בכלל ובפרט, ונזכה במהרה לקבל פני משיח צדקינו ואלי' הנביא ולראות בישועת כל ישראל ושמחתן בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר כג במסיבה להחזקת הישיבה

@33וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו'@33 במד"ר אברהם גייר גיורים וכו' יעקב גייר גיורים וכו' ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו כאן וכו' וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מאי מגורי אביו מגיורי אביו עכ"ד המדרש, ראוי להבין מדוע תלה הכתוב הגרות בארץ ישראל דייקא, כמ"ש בארץ מגורי אביו מגיורי אביו, גם לא מצינו שגיירו האבוה"ק גרים כ"א בארץ ישראל, ויעקב אבינו ברדתו למצרים הוריד עמו רק ע' נפש כולם יוצאי ירך יעקב, וכל אותן הגרים שגיירום האבוה"ק נשארו ונטמעו בין האומות, וטעמא בעי מדוע לא השתדל יע"א להוליכם עמו ולחברם אל הקדושה, כמו שהשתדל בהיותו בארץ ישראל.

ב) וישב יעקב וגו' פרש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו' אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים שמתוקן להם לעוה"ב וכו', ובמד"ר א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושביה בשלו' וכו' השטן בא ומקטרג אמר לא דיין לצדיקים וכו', תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז, נזדווג לו שטנו של יוסף וכו' עכ"ד המדרש, דקדקו המפרשים דמדברי המדרש מבואר דלצד קטרוגו של השטן נזדווג לו רוגזו של יוסף, והוא סתירה למ"ש רש"י ז"ל בשם מדרשי רז"ל, כי הקב"ה אמר לא דיין לצדיקים וכו', ולטעם זה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ובאמת הי' לטובתו דעי"ז נתקיימו ישראל בגלות מצרים ולא נשתקעו, ומאתו ית' לא תצא הרעות כ"א הטוב, אבל איך יצדק מעשה זה גם אל השטן, וכבר ביארנו בזה לכמה פנים ועוד לאלקי מילין.

ג) במד"ר וישב יעקב (איוב ג) לא שלוחי ולא שקטתי, לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן, ולא נחתי מדינה, ויבא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף עכ"ד המדרש, לכאורה אחר שכבר ניצול מצרות הראשונות ראוי לו להודות על נס ההצלה מהם, ומה מקום להזכיר כל צרותיו אחר שניצל מהם, גם יל"ד דהרי צרת יוסף הי' הגדול שבכולם כמשה"כ וימאן להתנחם וגו' כי ארד אל בני אבל שאולה, ומדוע הזכיר בכולם לשון העדר מנוחה ושלוה, ולא הזכיר כן בצרת יוסף, וכבר ביארנו בזה.

ואפ"ל בדרך רמז מוסר עפי"מ שפירשתי בדברי הגמ' (ב"ב דף ט"ז) א"ר יצחק קשה צערו של שטן יותר משל איוב, משל לאדם שאומר לעבדו שבור את החביות ושמור יינה, פרש"י ז"ל צערו של שטן שהוזקק לשמור את נפש איוב שלא תצא עכ"ל, והנה כל זה הי' בדרך נס כמ"ש בגמ' חולין (דף מ"ג ע"ב) על מה דכתיב באיוב ישפוך לארץ מרירתו יפלח כליותי, ופריך מי חיי, אלא ניסא שאני דכתיב רק את נפשו שמור, מבואר שנעשו לו נסים להצלת נפשו ע"י השטן, ולכאורה הוא פלא שהשתדל השען בהצלת נפשו ואין זה מדרך השטן המסית ומקטרג, וכיון שהי' רצון הבוי"ת לשמור את נפשו מדוע נעשה שליחות זו ע"י השטן, ופירשתי עפי"ד הגמ' (ב"ב ט"ו ע"ב) חסיד הי' באומה"ע איוב שמו, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו, הביא הקב"ה עליו יסורין התחיל מחרף ומגדף, כפל לו הקב"ה שכרו בעוה"ז לטרדו מן העוה"ב עכ"ד הגמ', נמצא שהי' שמירת נפשו ע"צ הנסיון ולבסוף נטרד על ידו מעוה"ב, מפני שלא עמד בנסיון וחירף וגידף, ולזה השתדל השטן בשמירת והצלת נפשו, ונעשה שליחות זו ע"י השטן לפי שהי' ע"צ הנסיון וזהו שליחותו, (עיין בספרי עה"ג שהארכנו בביאור הענין).

ואפשר שגם יע"א הי' חושש ומתיירא שמא נסי הצלתו מעשו ומלבן וצרת דינה, היו ע"ד הנסיון וע"י שליחות השטן, כדרך הצדיקים שאינם בוטחים בצדקתם, ולזה אף אחר הצלתו מהם לא הי"ל עדיין מנוחה והשקט ולא פג צערו, אמנם בצרת יוסף הגם שבהתחלתו הי' גם ע"י קטרוג השטן, כמ"ש במדרש שבא השטן ואמר לא דיין לצדיקים ועי"ז נזדווג לו שטנו של יוסף, אבל לבסוף נתברר שהוכן כל זה להצלת כל ישראל ע"י הקב"ה, דע"י שירד יוסף למצרים הכניע קליפת מצרים, ועי"ז נתקיימו ישראל בקדושתם במצרים וזכו לקבלת התורה, כמ"ש ק"ז היש"מ זלה"ה במאמה"כ לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה עיי"ש, ואז הרגיע רוחו של יעקב אבינו, כי הצלה זו שנצמח ממנו השתלשלות קדושה לדורות ישראל, ודאי שהוא מהקב"ה ולא בשליחות השטן, ועי"ז נתברר לו למפרע שכל הנסים היו מן השמים למען יתקיים על ידו השתלשלות דורות ישראל.

ויל"פ בזה דברי רז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה, שכל ימיו לא שקט ולא נח מהאי פחדא, שמא כל נסי הצלתו היו ע"ד הנסיון ובשליחות השטן, ולזה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ועי"ז הגיע לשלוה שנתברר לו בסופה שהם מן השמים להעמיד השתלשלות דורות ישראל, וז"ש אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים וכו' יתפרש בניחותא, דע"י רוגזו של יוסף זכה לשלוה, אמנם כל הכ"ב שנה טרם נתגלה לו תכלית הענין, הי"ל צער גדול ממכירת יוסף, וזה הי' מצד קטרוגו של השטן, וא"ש מ"ש במד"ר שהשטן אמר כן, ועל ידו נזדווג לו שטנו של יוסף לצערו, אבל תכלית הענין להעמיד השתלשלות דורות ישראל הוכן ע"י הקב"ה, ורש"י ז"ל הזכיר רק דרשא זו שאמר הקב"ה לא דיין לצדיקים, ולזה קפץ עליו רוגזו של יוסף, לפי שזאת הי' שורש הסיבה ותכליתו, אלא שהשטן רצה ג"כ להתערב במעשה זו ולקטרג ולא עלתה בידו, ובזאת יתבאר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ג') לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן וכו', שאף אחר שחלפו ועברו וניצול מהם, עדיין הזכיר העדר מנוחה עליהם, שלא הי' לו השקט ושלוה מהם לטעם הנ"ל, אולם לא הזכיר כן ברוגזו של יוסף, כ"א ויבא רוגז זה רוגזו של יוסף, שלא הי' אלא רוגז לפי שעה, ולבסוף נתברר לו שהי' לתכלית גדול להעמיד השתלשלות דורות ישראל ושקטה רוחו עי"ז.

וכמו"כ לעניננו אנו פליטי חרב אודים המוצלים מאש ע"י נסי נסים, יש לדאג אם לא נעשה לנו נס ההצלה ע"ד הנסיון, וכשיעזור השי"ת להעמיד דורות ישרים ולהקים מוסדות התורה ע"ד אבותינו הק' ויצמח על ידינו השתלשלות הקדושה וקיום דורות ישראל אז נדע שההצלה הי' ע"י הקב"ה ומצד הקדושה, וזאת בקשתנו בנוסח התפלה מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם וכו' הוא יגאל אותנו וכו', דלכאורה יל"ד שהתחיל בלשון נסתר מי שעשה נסים, וסיים "הוא" יגאל אותנו, ולא יתכן לשון זה כ"א על הנוכח ולדרכנו אפ"ל דכוונת בקשתנו שיתגלה לעינינו שהוא ית' גאל אותנו וכדרך שנתגלה בנס אבותינו, ולא יהי' בחי' הנס נסתר וע"צ הספק.

איתא בגמ' סוף סוטה (דף מ"ט ע"ב) א"ר יהודה אמר שמואל משום רשב"ג מאי דכתיב (איכה ג') עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות למדו תורה, וחמש מאות למדו חכמת יוונית, ולא נשתייר מהן אלא אני כאן, ובן אחי אבא בעסיא, ומסיק שם בגמ' דשאני של בית ר"ג דקרובין למלכות הוו, דתניא של בית ר"ג התירו להן חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות, ובודאי שהי' הכרח לזה להשתדל בהצלת ישראל מפני גזירת המלכות, אמנם לכאורה מדוע לא ניצולו אותן החמש מאות שלמדו תורה, ואפשר דאע"פ שהי' הכרח להן ללמוד חכמת יונית והתירו להן מפני שקרובין למלכות, אבל אעפ"כ הי"ל להפרידם אלו מאלו, שלא יגיע השפעת חכמה זרה גם לאלו שלמדו תורה, ולפי שכולן היו ביחד, ע"כ נאבדו גם אלו ולא נשתייר מהן אלא אני וכו'.

ואמרתי משל ע"ז ומצאתיו אח"כ כתוב בספר, דאם פרצה שריפה ר"ל בבית ורוצים להציל, אזי אם אפשר להציל חפצים גם מבית הדולק כבר מה טוב, והכל רווח מה שמצילים, אבל כל זה רק בתנאי, שאין סכנה להתפשטות השריפה בבתים אשר סביבותי', משא"כ אם קרובה הסכנה שיתפשט השריפה מהר ויאחוז בבתים הסמוכים ובכל השכונה, אזי להציל חפצים מבית הדולק הוא מעשה שטות, אלא מתחילה צריך לזרז לשפוך מים הרבה סביבות השריפה על הבתים השלימים שלא יאחוז בהם האש, ואם את זה עשו ובטוחים מההתפשטות האש להלן, אז יכולין להציל מבית הדולק מה שאפשר להציל, אבל אם יעשו ההיפך ויטפלו בהצלת החפצים מבית הדולק תחלה, בין כך ובין כך יתפשט האש ולא ישאר גם מהבתים השלימים כ"א פכים קטנים ח"ו.

הנמשל מובן כי קודם לכל דבר צריכים אנו להשתדל לחזק בדקי הבתים השלימים בישראל, שלא הגיע אליהם עדיין תבערת אש היצר הבוער ומכלה בתי ישראל בעוה"ר, ולעשות כל התאמצות שלא תתפשט האש גם בהם, ואם את זאת כבר עשינו וגמרנו בשלימות, אז נוכל להשתדל להציל גם מתוך התבערה ולא קודם לכן, ופה במדינה זו כבר קדמונו להעמיד ישיבות ומוסדות התורה, והרבו פעולות והשתדלות להציל ילדי ישראל עד כמה שאפשר, ואף שגם זה בתערובת אולי לא הי' אפשר להם באופן אחר, אבל עבודה זו שלא תתפשט האש להלאה ולהציל הבתים השלימים לא עשו, ואני לקחתי על עצמי עבודה קשה הזאת, ואלמלא ראיתי מתחלה כמה קשה אפשר שהייתי מתיירא להתחיל, אבל הקב"ה העלים ממני כבדות הענין, ועכשיו שכבר התחלתי מצפה אני בעזהשי"ת לגמרו, ומצינו כן באאע"ה דמשתבח בי' הכתוב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד', ולכאורה מדוע לא הזכיר לו זכות הגרים אשר גייר, ושצוה גם אותם לשמור דרך ד', אמנם אמרז"ל בגרים שאוחזים מעשיהם הראשונים, ומוכרח שישאר בהם מירושת אבותיהם ודרכיהם, על כן תחלת ועיקר עבודתו של אאע"ה הי' לצוות את בניו ואת ביתו לשמור את דרך ה', שזו פעולה נצחית ומתקיימת, ועל זה הי' עיקר שכרו דמשתבח בי' קוב"ה כי ידעתיו וגו'.

והנה אמרז"ל ביבמות (מ"ז ע"ב) א"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת וכו' פרש"י לשון ספחת שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם, או סומכין עליהם באיסור והיתר עכ"ל, ואפשר דלטעם זה עסקו האבוה"ק לגייר גרים רק כ"ז שהיו בארץ ישראל, וטרם שהתחילה השתלשלות אומה הישראלית במצרים שנתקיימה שם הבטחת כי לגוי גדול אשימך שם, כי האבוה"ק והשבטים לעצמם לא היו חוששים, שיזיק להם התחברותם ללמוד ממעשיהם, אבל כאשר התחילה צמיחת דורות ישראל במצרים, רצו להפרידם מעל בני ישראל שלא יזיק להם התחברותם, כי קשים גרים לישראל, ולזה לא הוריד יע"א למצרים עמו כ"א ע' נפש כולם יוצאי ירך יעקב, ולא את הגרים, ולזה תלה הכתוב את הגרות בארץ ישראל דייקא, באמרו בארץ מגורי אביו בארץ כנען, כי רק שם השתדלו האבוה"ק בגיור גרים, דלעוצם קדושתם לא הי' מתייראים שמא ילמדו מהתחברותם, אבל בירידתם למצרים לא נתחברו להם כל אלו הגרים והוריד יע"א עמו רק ע' נפש יוצאי יריכו.

מאמר כד

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען יל"ד דלכאורה כל הפסוק הזה מיותר שכבר אמור לעיל (בפ' וישלח) ויבא יעקב אל יצחק אביו וגו' הוא חברון וגו' וכל עוד שאינו נזכר שהלך משם מובן שיושב שם, גם צ"ב כפל הלשון בארץ מגורי אביו בארץ כנען, שניהם למה לי'.

ב) רש"י ז"ל פי' וישב יעקב ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, וצ"ב דאטו אי אכלי צדיקי בתרי עלמא מי סני להו, והרבה צדיקים זכו לשתי שלחנות, ובפרט כי מה שביקש יעקב אבינו ע"ה לישב בשלוה וודאי הי' לצורך עבדותו ית"ש וכלל גדול הוא דהבוי"ת רצון יראיו יעשה, ומדוע ימנע השלו' ממנו, גם הלשון "קפץ" עליו רוגזו של יוסף צ"ב, במד"ר איתא א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, השטן בא ומקטרג אמר לא דיין מה שהוא מתוקן לעוה"ב וכו' וצ"ב, וכבר בארנו בזה ועוד לאלקי מלין.

ג) עוד במד"ר כתיב בזעקך יצילוך קבוציך, תני כנוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו, פי' הנזה"ק שתפלתו ותפלת בניו דהוי תפלת רבים, דחשובה יותר לפני הקב"ה בכח זה ניצול מיד עשו, וצ"ב קישור הענין למאמה"כ וישב יעקב.

ד) עוד במד"ר מה כתיב למעלה מן הענין ואלה המלכים וגו' וכתיב הכא וישב יעקב, אר"ח משל לאחד שהי' מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם וישב לו ביניהם, כך כיון שראה יעקב אבינו עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם, א"ר לוי משל לנפח שהי' פתוח באמצע פלטיא וכו', וראה חבילות חבילות של קוצים נכנסו למחנה, אמר אנה יכנסו כל החבילות הללו, והי' שם פיקח אחד, ואמר לי' מאלו אתה מתיירא גץ א' יוצא משלך וכו' ואתה שורפן, כך כיון שראה יע"א עשו ואלופיו מתיירא, א"ל הקב"ה מאלו אתה מתיירא, גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ואתם שורפים אותם כולם, הה"ד והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה, ולכאורה נראים כוונת דבריהם רחוקים זמ"ז מהיפך להיפך, וצ"ב להשוות דבריהם.

ה) עוד במד"ר וישב יעקב וגו' אברהם גייר גיורים הה"ד וכו' יעקב גייר גיורים דכתיב ויאמר יעקב אל ביתו וכו' ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו וכו', כאן כתיב בארץ מגורי אביו מאי מגורי אביו מגיורי אביו, וצ"ב קישור הודעה זו לכאן.

ונראה ביאור הענין בהקדם לדקדק עוד בדברי המדרש הנ"ל משל לאחד שראה כת של כלבים וכו' וישב לו ביניהם, הרי יעקב לא ישב ביניהם, דבני עשו היו בהר שעיר והוא בארץ ישראל, וביפ"ת פי' דלאו דוקא בידיהם אלא ר"ל קרוב להם, לפי שהר שעיר קרוב לארץ מגורי אביו, וצ"ב דבזה איכא פלוגתא אם הר שעיר קרוב לארץ ישראל או לא, ואפילו אם נאמר שהוא קרוב אין המשל דומה לנמשל דלפי המשל ישב ביניהם ממש, גם צ"ב דסברא זו הוא היפך ממה שאמרה לו רבקה קום ברח לך אל לבן אחי חרנה בשביל כעסו של עשו, ולכאורה כמו"כ הי' לו עצה זו בתחלה שילך וישב ביניהם. ונראה לפרש עפי"מ דאיתא במדרש (פ' ברכה) עה"פ בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ (הביאו רש"י ז"ל שם) ל"א מלכים אפשר שכולם מארץ ישראל היו, אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחוזה בארץ ישראל, שחשובה לכולם היא שנאמר נחלת צבי צבאות גוים, תני רשב"י כל מלך ושלטון שלא הי' שלטון בארץ, הוא אמר איני שוה כלום עכ"ל, ולזה הוצרך יהושע להלחם עם ל"א מלכים לפי שהי' לכולם חלק בארץ.

ובזה יתבאר דברי המדרש משל לאחד שראה כת של כלבים וכו' הכוונה בזה על כל שרי האומות שכולם הי' להם חלק בארץ ישראל, ומ"ש כיון שראה עשו ואלופיו נתיירא הכוונה על הס"מ שרו של עשו שהוא ראש לכל שרי האומות, אבל באמת סובב כוונת המשל על כל האומות שכולם היו שם בא"י ונתיירא יעאע"ה מהם לזה ישב ביניהם ממש בא"י, ושפיר דומה המשל לנמשל דגם כאן ישב ביניהם ממש לא סמוך להם. ומה שהוצרך בתחלה לברוח מפני עשו ועכשיו ישב לו ביניהם לא קשה כלל דמבואר התירוץ במדרש, (הביאו גם רש"י ז"ל) שע"י שנולד יוסף שטנו של עשו, לא הי' מתיירא עוד ממנו, וע"כ כל עוד שלא הי' יוסף בעולם לא הי' לו כח לכלות אותם והוצרך לברוח, משא"כ עכשיו שנולד שטנו של עשו ישב לו ביניהם שהי' לו כח לכלות ולשרוף אותם בכוחו וכח של יוסף הצדיק, וא"ש קישור דברי המדרש מאמר ר"ח ור' לוי הנ"ל משל לאחד שראה כת של כלבים וכו' בא וישב לו ביניהם, ולכאורה יוקשה למה בתחלה הוצרך לברוח, לזה הביא מאמר ר' לוי גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ואתם שורפין אותם כולה שזה לא הי' רק בצירוף כחו של יוסף כמ"ש והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' משא"כ מתחלה שלא הי' לו כחו של יוסף הוצרך לברוח, ולזה דרשו חז"ל הפ' בזעקך יצילוך קבוציך, כנוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו, כדי שיתורץ בזה למה עכשיו ישב לו ביניהם ומתחלה הוצרך לברוח, ולזה אמר דעכשיו שהי' לו כנוסו וכנוס בניו לא נתיירא מעשו עוד וישב לו ביניהם.

ומה שא"ל הקב"ה ליעקב מאלו אתה מתיירא, גץ אחד משלך וכו' ואתם שורפים אותם כולם, הבטחה זו על העתיד נאמרה ועדיין לא הגיע אז זמנו של עשו להבטל מן העולם, וכמו שכתב רש"י ז"ל (בפרשת וישלח) על הכתוב עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, הרחיב לו הדרך שלא הי' דעתו ללכת וכו' ואימתי ילך בימי המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, וכמו"כ איתא במד"ר (פ' דברים) עה"כ רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה, מהו פנו לכם צפונה אמר הקב"ה המתינו עד עכשיו מלך המשיח לבוא ויקויים מה רב טובך אשר צפנת ליריאך עכ"ד המדרש. אמנם אמרו ז"ל במד"ר עה"כ הבוא נבוא אני ואמך וגו' ר' לוי בשם ר' חמא בר"ח, כך הי' יעקב אבינו סבור שתחיית המתים מגעת בימיו שנאמר הבוא נבוא וגו', ולדרכנו הי' יעקב אבינו סבור שבכחו ובכחו של יוסף הצדיק ימהר את הגאולה להיות בימיו, ויגיע זמנו של עשו לשפוט אותו ולכלותו, אבל ראתה חכמתו ית"ש שלא הגיע הזמן עדיין להביא את הגאולה, ולזה הפריד את יוסף מיעקב שלא יתגברו להביא את הגאולה קודם זמנו, וע"ד שאמרו ז"ל (ב"מ פ"ה ע"ב) אלי' הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ר"ח הוה, נגה לי' ולא אתא וכו' א"ל אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידי' ומצלי ומגנינא לי', וכן ליצחק וכן ליעקב וכו', ולוקמינהו בהדי הדדי, סבר תקפי ברחמי ומייתי לי' למשיח בלא זמני', כמו"כ חש הקב"ה אם יהיו יעקב ויוסף יחדיו יתקפו ברחמי ומייתי למשיח בלא זמנו שהוא סכנה גדולה, ע"כ בא עליו רוגזו של יוסף, ואפשר דאח"כ כשהיו במצרים יחדיו לא הי' עוד חשש זה, כיון שלא הי' להם עוד זכותא דא"י להכריח את הגאולה.

והנה אמרו ז"ל (עדיות פ"ח מ"ז) אין אלי' בא אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנני שולח לכם את אליהו וגו' והשיב לב אבות על בנים וגו' ואז יהי' השלוה האמיתית בביאת אליהו ומשיח, ומצינו כמה פעמים בדברי חז"ל שקראו לימות המשיח בשם עוה"ב, ובזה יתבארו דברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה בעוה"ז פי' שלוה האמיתית שעתיד אליהו לעשות בעולם לימות המשיח, רצה הוא להביא אותו בימיו בכוחו וכחו של יוסף, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב כלומר לימות המשיח שנקרא עוה"ב אלא שהם מבקשין שלוה בעוה"ז פי' שרוצין להקדים שלות ימות המשיח לפני זמנו, וראתה חכמתו ית"ש שעדיין לא הגיע זמנו ע"כ קפץ עליו רוגזו של יוסף להפרידו מעל יעקב בעודם בא"י, כדי שלא יתקפו ברחמי להביא משיח בלא זמני', ועד"ז יתבאר מה שאמרו חז"ל במדרש שהשטן אמר כן, דשניהם אמת שהקב"ה מנע אותו מלישב בשלוה פי' מלהביא את הגאולה בימיו, מפני שראתה חכמתו ית' שהוא הכנה להכלל ישראל והשטן קטרג עליו מטעם אחר, שהרי לעתיד לבוא יבוטל הס"מ מן העולם כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולזה לא רצה השטן שיביא יעקב אבינו ע"ה את הגאולה בימיו, ואין סתירה בדבר דשניהם אמת ויציב שגם השטן אמר לא דיין וכו' רק מטעם אחר.

ולדרכנו יתבאר דברי רז"ל "קפץ" עליו רוגזו של יוסף (עיין כוונת הקושיא לעיל) ויובן עפימ"ד במדרש ויוסף הורד מצרימה, אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים, למה"ד לפרה שמבקשים ליתן עול בצווארה והיא מונעת את העול מן צוארה, מה עשו נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותו לאותו מקום שמבקשין בו לחרוש, והי' העגל גועה שמעה הפרה בנה גועה הלכה שלא בטובתה בשביל בנה, כך הקב"ה הי' מבקש לקיים גזירת ידוע תדע והביא עלילה לכל אלו הדברים, וירדו למצרים ופרעו את השטר לכך נאמר ויוסף הורד מצרימה עכ"ד המדרש ולכאורה צ"ב דאין המשל דומה לנמשל, דאין ספק שאם הי' הקב"ה מצווהו ליעקב אבינו שירד למצרים, שהי' מציית ומקבל גזירתו ית' גם בלי מכריח, ומדוע הי' צורך בשביל זה לסבב כל הענין של מכירת יוסף.

אמנם אפ"ל דהרי הטעם של ירידת אבותינו למצרים הי' כדי לסבול עול הגלות ולקיים גזירת ידוע תדע, וידוע שצדיקים אמיתיים כל חיותם הוא לקיים מצות השי"ת, נמצא שאם הי' הקב"ה אומר לו ליעאע"ה בפירוש שירד למצרים, לא הי' יעקב אבינו ע"ה מרגיש טעם גלות כלל, אדרבה זה כל חיותו ורצונו לקיים ציווי ה' ב"ה, אמנם הי' הכרח שיטעום טעם גלות, ולכן לא אמר הקב"ה אליו בפירוש שירד למצרים, רק סיבב הענין ע"י מכירת יוסף, ולזה מצינו כשירד יעאע"ה למצרים נגלה אליו השי"ת ואמר לו אל תירא מרדה מצרימה וגו' ואמר לו כן בדרך הבטחה, אבל לא מצינו שהקב"ה יצוהו בפירוש לירד, והכל מטעם שירגיש שם במצרים טעם גלות כנ"ל.

יהי' איך שיהי' מבואר בדברי חז"ל שטעם ירידת יוסף למצרים, הי' לקיים גזירת ידוע תדע, וכן כתב רש"י ז"ל עה"פ וישלחהו מעמק חברון וגו' מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהי' זרעך, דע"י שנעשה יוסף מלך במצרים, הוריד את אביו לשם ונתקיים גזירת הגלות, ולכאורה לפי טעם זה מדוע סיבב הקב"ה השתלשלות מכירת יוסף כ"ב שנה קודם שירד יעקב למצרים, הגם שרז"ל אמרו שאלו הכ"ב שנה הי' עונש ליעקב אבינו ע"ה על כ"ב שנה שלא קיים כבוד אב ואם, מכל מקום מבואר בדרז"ל בהרבה מקומות שטעם ירידת יוסף למצרים הי' בשביל לקיים גזירת ידוע תדע, ובע"כ צ"ל שלולי טעם זה לא הי' יורד לשם, והי' יעאע"ה מתקן אותן הכ"ב שנים באופן אחר, וא"כ קשה מדוע הי' צורך להקדים מכירת יוסף כ"ב שנה קודם, אמנם עפ"י דרכנו הנ"ל יובן שפיר, דלפי שראה הקב"ה שרצונו של יעקב להביא תחיית המתים והגאולה שלימה בימיו כמו שפירשנו במאמר וישב יעקב ביקש יעקב לישב בשלוה, ע"כ "קפץ" עליו רוגזו של יוסף בקפיצה, אע"פ שמטעם גזירת ידוע תדע הי' עוד זמן להמתין שנים הרבה, מכל מקום הוצרך הקב"ה להקדימו כדי להפרידו מעל יעקב שלא יתקפו ברחמי להביא משיח בלא זמני', וז"פ קפץ עליו רוגזו של יוסף.

ולדרך זה יתיישב דברי המדרש בארץ מגורי אביו מגיורי אביו, דלכאורה יקשה איך הי' סבור יעקב אבינו ע"ה שתחיית המתים מגעת בימיו, הרי אמרו ז"ל (פסחים פ"ז ע"ב) לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, ולפי"ד האר"י ז"ל הכוונה על הניצוצות הק' שצריכים ישראל לברר באורך ימי הגלות ואלו ואלו איתנהו כפשוטו וכמדרשו, וא"כ יש צורך בהגלות ואיך הי' סבור יעקב אבינו שתחיית המתים מגעת בימיו, אמנם יתורץ עפי"ד דברי האוהחה"ק שהקשה דידוע שהגלות הוא בסיבת החטא כמ"ש ומפני חטאינו גלינו מארצינו, א"כ מה הי' נעשה עם הגרים והנצוצות הק' אם לא היו ישראל חוטאין וגולין, ותירץ כי אז הי' כח הקדושה גדולה מאד להמשיך כל הגרים הראויים להתגייר אל מקום שישראל חונים שם בא"י, וכמו"כ כל הנצוצות הק' היו נמשכים מאליהן לישראל, ורק ע"י החטא נחלש כח המושך של הקדושה וצריכין לגלות והלואי שיתקנו בדרך זה כל מה שצריך לתקן זתדה"ק. וז"פ הפסוק וישב יעקב שביקש לישב בשלוה, היינו לקרב הגאולה בימיו כנ"ל, וקשה לכאורה מה יהי' עם הגרים והניצה"ק אם לא יהי' הגלות, לזה אמר בארץ מגורי אביו בארץ כנען שהמשיכו האבוה"ק נשמת הגרים אצלם לארץ כנען, וכל זמן שכח הקדושה בתוקפו אין צורך לגלות שהם באים מאליהן לישראל כנ"ל וזה הוא הכפל בארץ מגורי אביו שגייר גרים והכל בארץ כנען וא"ש מה שרצה יעאע"ה לישב בשלוה, אבל ראתה חכמתו ית"ש שאז לא הי' עדיין הזמן מוכשר לגאולה, והיו צורך שיעברו עוד כל הגליות שעברו ישראל, אולם עכשיו וודאי שהגיע עת דודים יעזור השי"ת שנזכה במהרה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר כה

באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים הנ"ל, בהקדם דברי הגמרא (שבת פ"ט ע"ב) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע י"א) בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, ואהי' להם כמרימי עול וגו' עכ"ד הגמרא, וראוי להבין מ"ט הי' ראוי יעקב אבינו ע"ה לירד בשלשלאות של ברזל, והלא בודאי אם הי' מצווהו הבוי"ת לירד למצרים, הי' מזרז את עצמו לקיים מצותו ית' ברצונו ולא הי' צורך להכריחו לכך, גם הרי אמרז"ל דכ"ז שהי' אחד מהשבטים קיים לא נשתעבדו בהם בישראל, ובפרדר"א אמרז"ל דלא נשתעבדו המצרים בישראל כי אם בל' שנים האחרונים בעון בני אפרים שיצאו קודם זמנו, אם כן שכל אלו הדורות ניצולו מעול השעבוד, היתכן שהי' יעקב אביו ע"ה בחיר האבות ראוי לסבול צער השעבוד יותר מהם, וצ"ב.

ואפ"ל בדרך רמז בהקדם דברי המד"ר ויוסף הורד מצרימה, שלט בהון, היך מה דאת אמר וירד מים עד ים וכו', הוריד ליעקב אבינו למצרים וכו' והוריד את השכינה למצרים עמו עכ"ד המדרש, ופי' בנזה"ק דכל הני ג' פירושים חדא נינהו, וחדא טעמא לכולהו. דהנה תכלית ירידתו של יוסף למצרים הי' כדי לשלוט עליהם ולהחליש כח טומאתם הגדולה, שעי"ז יכלו ישראל להתקיים בגלות מצרים ולא ישתקעו כמארז"ל יוסף שעמד בנסיון במצרים בזכותו נגדרו כל ישראל מן העריות, ולטעם זה לא יכלו המצרים לשלוט בגופם ונפשותם, ע"י שקדם יוסף ושלט בהון להכניע טומאת מצרים, וז"ש חז"ל ויוסף הורד מצרימה שלט בהון, וסיבת הענין היתה כדי להוריד ליעקב אבינו למצרים שהוא השתלשלות הגלות, ולטעם זה הוריד את השכינה עמו למצרים, ע"ד שאמרז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, ונעשה יוסף מרכבה להשראת השכינה הק', והכל לסיבת הגלות כדי שיתקיימו ישראל ולא ישתקעו בטומאת מצרים, נמצא דכל ג' פירושים הנ"ל חדא נינהו עכת"ד הנזה"ק.

ובזה אפ"ל אמרם ז"ל ראוי הי' יעקב אבינו ע"ה לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, עפימ"ש בירושלמי (שבת פי"ד ה"ג) ונתן עול ברזל על צוארך (דברים כ"ח) זה רעיון, ופי' הפני משה עול ברזל זה הרעיון, שהוא דומה לעול ברזל הנתון על הצואר ואי אפשר לו לפנות אנה ואנה, כך הוא זה שמשתקע ברעיונו אינו יודע היכן לפנות עכ"ל, ואפשר דזהו הרמז באמרם ז"ל ראוי הי' יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל וכו', דלעוצם גדלותו וקדושתו הי' יעקב אבינו ראוי לזה, שיתגלגל זכות על ידו להתגבר על כוחות הטומאה של מצרים ולהכניעם, ולסיבה זו הי' ראוי לירד בשלשלאות של ברזל, ר"ל שיזדמן לו נסיון בבחי' המחשבה שדומה לעול ברזל, וע"י שיתגבר ויעמוד בנסיונו יכניע כוחותם בבתי' זו וכדרך שנתנסה יוסף הצדיק, אלא שזכותו גרמה לו שלא ינסהו ד' עוד, שכבר השלים נפשו ונבחן לפניו ית' ובנמצא שלם, וע"ד שהבטיחו הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה אחר נסיון העקידה שלא ינסהו עוד, ולטעם זה נסתבב בחי' הנסיון ליוסף ועל ידו הכניע טומאת מצרים ושלט בהון, ואל"פ בזה אמרם ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ר"ל שביקש יעקב אבינו ע"ה לישב בשלוה, שלא ינסהו ד' עוד, וע"ד שביקש אברהם אבינו ע"ה אחר הנסיון העקידה שלא ינסהו ד' עוד, והבוי"ת עושה רצון יריאיו ולטעם זה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ונשלם ענין הנסיון על ידו, ובאותן הי"ז שנים שהי' יעקב אבינו במצרים, הי' לו חיים של שלוה מעין עוה"ב מבלי נסיונות, משא"כ קודם לכן כמ"ש ז"ל לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה וכו', שכל ימיו היו מלאים נסיונות.

ונקדים אמרם ז"ל (שבת י"ב ע"ב) א"ר יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, והקשו התוס' וז"ל: ותימא דאפילו מחשבה שבלב כל אדם יודעים ולשון ארמי אין יודעים, והניחו בצ"ע, אמנם יש הרבה סתירות ע"ז דמבואר בכ"מ דאין המלאכים יודעים לכוון מחשבה שבלב אדם, כי אם הבוי"ת לבדו בוחן לבבות, והאריך בזה השלה"ק בספרו, ותמצית העולה מדבריו הק' דאותם המלאכים הממונים על תפלות ישראל להעלותם לפני כסא כבודו ית' אינם יודעים המחשבה שבלב, כי אין שליחותם רק על בחי' הדיבור, ואין מלאך עושה כי אם שליחותו, וע"ד שאמרז"ל אין מלאך אחד עושה ב' שליחות, אולם ישנם מלאכים ששליחותם לכך וניתן להם השפעה מהבוי"ת להשיג מחשבה שבלב האדם, כדי שיוכלו למלא שליחותם, וכמו שאמרז"ל בהשטן שנקרא שמו זבוב מפני שיושב על מפתן הלב, ומכיר במחשבות האדם ועולה ומשטין ר"ל כי זהו שליחותו.

ונקדים עוד מה שפי' בסידור דעת קדושים מהגה"ק מבאטשוש זלה"ה, על מ"ש בתפלת שמ"ע ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, דלכאורה הרי הוא מי"ג עיקרים להאמין שהשי"ת גומל טוב לשומרי מצותיו, ומדוע צורך להתפלל על כך הלא בוודאי שישלם להם הבוי"ת שכר טוב, ופי' דידוע כי לכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, אמנם הצדיקים אינם מתפללים לתועלת עצמי, רק תמיד עוסקים בעבודת הבוי"ת, וכמו שמצינו גבי רשב"י כשיצא מן המערה אמר מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ע"כ צריכים לאחרים שיתפללו עליהם כדי שיהי' אתערותא דלתתא וישפיע עליהם הקב"ה שכר טוב גם בעוה"ז, אמנם בספה"ק נועם אלימלך פי' עה"פ רצון יראיו יעשה, כי הקב"ה עושה רצון ליראיו כדי שיתפללו על הדבר ההוא, ועל ידי זה ישפיעו גם לאחרים הצריכים לאותו דבר עכת"ד, ואפשר להשוות דבה"ק דאולי בחי' זו שכתב בנוע"א הוא רק במחשבה בלבד, אבל בדיבור אין מוציאין שום בקשה לצורך עצמם וכמו שפי' בספר דע"ק הנ"ל, וע"כ אותן המלאכים הממונים על התפלות אין יודעים מרצון הזה שיש להצדיק ואין יכולין להעלות אותו לפני כסא כבודו ית"ש, ולכן אנו מבקשים עבורם ותן שכר טוב בבחי' אתערותא דלתתא, אולם השטן יודע מחשבות אדם ויודע שיש לצדיק רצון הזה להשיג השפעת עוה"ז והוא רוצה לקטרג עליו ולעכב השפעה ההוא, ע"כ מעלה מחשבת הצדיק ומקטרג עלי', ועל ידי זה נתגלה אותה המחשבה למלאכים הממונים על התפלות ומעלין אותה לפני השי"ת למלאות משאלתו.

ובזה יתבאר דברי המדרש שאמר השטן לא דיין לצדיקים וכו', דיעקב אבינו רצה לישב בשלוה, כלומר שהי' במחשבתו שיהי' לו שלוה אבל בפיו לא הוציא להתפלל עבור זה לפני השי"ת, והשטן ידע מחשבתו ורצה לקטרג עליו ואמר לא דיין לצדיקים, וכו', ונתעלה מחשבתו של יעקב לפני כסא כבודו ית' ונותן לו השלוה שרצה בה ע"י שקפץ עליו רוגזו של יוסף כמו שביארנו לעיל, ומעתה אפ"ל דמ"ש רש"י ז"ל אמר הקב"ה לא דיין וכו' עולה בקנה אחד עם דברי המדרש הנ"ל, דהנה מצינו לשון אמירה אצל הקב"ה כביכול ע"ש שהי' הדבר כן ברצונו ית"ש, וע"ד שכתב ביפ"ת פ' בראשית בשם הרב מונה נבוכים ז"ל דמ"ש ויאמר ד' לדג (יונה ב') לא הי' הדיבור אליו דיבור ממש, אלא שליח הרצון, וכאמירה חשיבה גבי' עיי"ש, ועד"ז אפ"ל בזה מה שפירש"י אמר הקב"ה לא דיין וכו' שהי' רצון השי"ת שיאמר השטן כן, כדי שבזה יעלה את מחשבתו של יעקב אבינו, ולפי שרצון הבוי"ת היתה כן, שפיר אמרו רבותינו ז"ל שאמר הקב"ה כן כיון שאמר זאת בהשפעת הקב"ה נקרא האמירה על שמו של הקב"ה, וכן הי' באמת שאחר קטרוגו של השטן שאמר לא דיין לצדיקים וכו' נתן לו הקב"ה שלוה, על ידי שקפץ עליו רוגזו של יוסף.

מאמר כז סעודת הודאה כ"א כסלו

וישראל אהב את יוסף מכל בניו וכו' ועשה לו כתונת פסים, במד"ר כתיב לכו וראו מפעלות אלקים וכתיב בתרי' הפך ים ליבשה, למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם, פסים פס ים וצ"ב.

וישמע ראובן ויצלהו מידם, במדרש ילקוט למדתך תורה דרך ארן שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאילו הי' יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתיפיו הי' טענו ומושכו אצל אביו, אילו הי' אהרן יודע שהקב"ה כותב עליו וגם הנה הוא יוצא לקראתך וגו' בתופים ובמחולות הי' יוצא לקראתו, אילו הי' בועז יודע שכותב עליו ויצבוט לה קלי, עגלים פטומות הי' מביא ומאכילה וכו' עכ"ד המדרש, מהראוי להתבונן בכל אלו הג' ענינים, הכי הצדיקים הללו עשו מעשיהם בשביל כבוד או קבלת שכר, שאלמלי היו יודעים שהקב"ה יכתוב עליהם כך וכך היו עושים יותר בתמי'.

עוד נקדים לבאר מאמה"כ (בפ' וישלח) קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וגו' פרש"י ז"ל נתמעטו זכיותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו, והקשה הרמב"ן הק' ממה שאמר אח"כ ואתה אמרת היטיב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים, ומה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אח"כ וכו' עיי"ש.

עוד נקדים מה שהקשו בזוה"ק אמאי כתיב בראובן למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, וכי לא חייש ראובן דאינון נחשים ועקרבין ינזקון לי' וכו', אמר ראובן טב למנפל לי' לגו גובא דנחשים ועקרבין, ולא יתמסר בידא דשנאוי וכו', דזעירין אינון דיכלו לאשתזבא מידי בעלי בחירה וכו', בגין דהכא אתר דנחשים ועקרבים אי איהו צדיקא, קוב"ה ירחיש לי' ניסא וכו', ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם, מידם דייקא וכו' עכ"ד הזוה"ק, ר"ל דכוונת ראובן היתה להוציא מידם דוקא, מפני דקשה מאוד להנצל מידי בעלי בחירה, דזהו מחוק הבריאה שאין הבוי"ת מונע הבחירה מבני אדם להכריח מעשיהם, משא"כ נחשים ועקרבים אינם בעלי בחירה, ואי איהו צדיקא קוב"ה ירחיש לי' ניסא שלא ינזקון לי', וענין זה דאין הקב"ה מונע הבחירה מבני אדם מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' תשובה פ"ה) וז"ל: כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה וכו', וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהי' לו לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו הא-ל עושה כל שהאדם יכול לעשות וכו', ואין דעתו של אדם יכול להשיג דבר זה על בורי', וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא וכו', כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא וכו' עכ"ל, ודבר זה הוא הכרח וחוק קבוע יותר מכל טבעיות שבעולם, דכל שאר טבעי העולם משנה הקב"ה טבעיותם כרצונו, חוץ מדבר זה ליטול הבחירה מבני אדם להכריחם לאיזה ענין נגד דעתם ורצונם, שאין הקב"ה עושה כך לעולם, וכמו"ש בספה"ק יערות דבש ראי' לזה ממה שעשה הקב"ה נס גדול לחנני' מישאל ועזרי' שלא נשרפו בכבשן האש ויצאו משם בשלום, ולכאורה הלא הקב"ה הי' יכול לשנות דעתו של נבוכדנצר שלא ישליכם לאש, וא"כ לא יהי' צורך לשידוד המערכה לצנן האש שלא ישלוט בהם, אלא וודאי שהקב"ה בוחר יותר לשדד המערכות, ובלבד שלא ליטול בחירת האדם להכריחו נגד רצונו, איברא דאפשר לדחות ראיית היערות דבש, דשאני התם שרצה הקב"ה לנסות את חנני' מישאל ועזרי' ולקדש שם שמים על ידם, ואם הי' הקב"ה משנה את דעתו של נבוכדנצר, לא הי' להם שום נסיון, ולא הי' נתקדש שמו יתברך, ואפשר דאין ראי' משם למקום אחר שאין רצון הקב"ה להכריח את הבחירה, אולם עצם הענין אמת ויציבא מילתא כדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל.

ובתשובת מעיל צדקה שקיל וטרי אי שפיר להתפלל שיתן הקב"ה בלב חבריו לעשות תשובה, כיון שהוא דבר התלוי בבחירת בני אדם, והביא ראי' שאין להתפלל על זה, מהא דאיתא בגמרא (ע"ז ה' ע"א) ת"ר מי יתן והי' לבבם זה להם, אמר להם משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והי' לבבם זה להם, הי' להם לומר תן אתה וכו', ולכאורה למה לא התפלל מרע"ה כן, אחר שראה שאין ישראל מבקשים עלי', אלא וודאי לפי שהם עצמם לא עלתה רצונם לכך, אין שייך לבקש מהשי"ת שיתן בלבבם ליראה את ה', מפני שזה תלוי בבחירתם, ומסיק לבסוף דאעפי"כ מצינו שמתפללים להשי"ת שיתן בלב בני אדם לעשות תשובה, אמנם תפלה זו היא רק שהקב"ה יתן להם סיוע, באם ירצו בעצמם יסייע להם השי"ת להשיג מבוקשם בנקל יותר, אבל עיקר הדבר תלוי בבחירת האדם עצמו, ואין הקב"ה מכריח הבחירה לעולם, ורצונו ית' שתהי' הבחירה חפשית ביד האדם עכת"ד.

ונקדים עוד דברי ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' תזריע) בשם בית שמואל אחרון לפרש מאמרם ז"ל, הוא הבדיל בין איש לאשתו וכו' לפיכך אמרה תורה בדד ישב, עפי"מ שפי' המדרש שמואל עה"פ והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וז"ל: דהנה חכמי הרופאים אמרו דצרעת בא מתגבורת מרה שחורה, ומרה שחורה בא על ידי התבודדות, והרפואה של תגבורת מרה שחורה שילך בין בני אדם, וא"כ מצורע הי' לו לישב בין בני אדם, והתורה אמרה בדד ישב, אך נגעים באים על לשון הרע ורפואה שלו יפשפש במעשיו, ועל ידי זה יהי' לו רפואה וכו', והנה הרמב"ם ז"ל פי' וישב הים לאיתנו שאמרו רז"ל תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע בפני ישראל, דהשי"ת אחר בריאת העולם לא רצה שיהי' שינוי טבע, לכך התנה עם הים בשעת בריאה שיקרע הים ולא הוי שינוי טבע, ובזה יש ליתן טעם על הא דאיתא במדרש שבעה דברים קדמו לעולם ואחד מהם התורה, דהתורה אמרה דברים שהן שלא כדרך הטבע כמו במצורע וכו' והשי"ת לא רצה שיהי' שינוי טבע אחר הבריאה, לכך תורה קדמה לעולם וא"כ הי' דרך הטבע בבריאה כך, וזהו פי' הגמרא מפני מה אמרה תורה מצורע בדד ישב וכו' שהוא שלא כדרך הטבע וכו', ע"ז תירץ לפיכך אמרה תורה וכו', וכיון שנכתב בתורה ותורה קדמה לבריאה לפיכך דרך הטבע הוא כך, עכ"ל.

נחזור לענינינו לתרץ קושית הרמב"ן הנ"ל עה"פ ואתה אמרת היטב איטיב וגו', על פי מ"ש המפרשים שיעקב אבינו לא רצה להרוג את עשו, וכמו שפירשו המפרשים מאמרז"ל עה"פ ויירא יעקב מאד ויצר לו, ויירא שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג את אחרים, שלא רצה להרוג את עשו בשביל נפשות הקדושות שעתידין לצאת ממנו, וא"כ לא הי' עצה זולתו רק שיתהפך לבבו לטוב שלא ורצה להלחם עם יעקב והי' צורך שהקב"ה יטול את בחירתו של עשו להכריחו נגד רצונו, דהלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, ולזה צריך זכותים גדולים מאד כנ"ל בזוה"ק דזעירין אינון שיוכלו להנצל מידי בעלי בחירה, אמנם כיון שכבר כתוב הבטחה זאת בתוה"ק תו לא הוי נגד הטבע, שהרי התורה קדמה לעולם, וזה התפלל יעקב אבינו להקב"ה קטונתי מכל החסדים וגו' שנתמעטו זכיותי, ואין לי זכותים גדולים כל כך שתשתנה הטבע עבורי, ואין להתפלל על מניעות הבחירה כנ"ל, אעפ"כ אני מתפלל על זה, לפי שאתה אמרת היטיב איטיב עמך, ודיבוריו של הקב"ה הם תורה שלימה וכבר כתובה בתוה"ק ותורה קדמה לעולם א"כ לא הוי זה שינוי הטבע כלל, ולכן אף שאין זכותי כדאי להנצל מיד בעל בחירה, מכל מקום אפשר שיתהפך לבבו של עשו לטובה, מכוון שכבר נכתב בתורה ואין זה שינוי הטבע.

ובזה יל"פ כוונת דברי המדרש אילו הי' ראובן יודע וכו', דהנה מה שלא הוליכו על כתפיו למראה עיני אחיו, אולי מחמת שחשב שהם לא יניחו אותו להצילו הצלה גמורה, ולא רצה לסמוך על נס גדול כזה שהקב"ה ישנה את בחירתם, ולקחת אותו מידם בחזקה לא רצה לעשות עמהם מלחמה, לכן בחר יותר בהצלה זו להשליכו אל בור נחשים ועקרבים, כדי להצילו עכ"פ מבעלי בחירה, אולם אלמלי הי' יודע שהצלה זו כתובה בתורה הקדושה, א"כ אין בזה שינוי טבע כלל דהתורה קדמה לעולם, ועוד בטרם נברא העולם כבר הי' כתובה הצלתו של יוסף, ע"כ על כתפיו הי' מוליכו, ודברי המדרש נכונים ואתיא שפיר.

ועד"ז אפ"ל דברי המדרש אילו הי' אהרן יודע וכו', עפימ"ש בספה"ק חובת הלבבות בשער אהבת ה' דמצד הטבע אי אפשר כלל שיסלק האדם נגיעת עצמו לגמרי, שלא יחשוב בקיום התורה והמצות לטובת עצמו כלל, דכל אדם יש לו נגיעת עצמי שאי אפשר לסלקו לגמרי בדרך הטבע, ורק צדיקים אמיתיים עובדי ה' באמת יש להם מתנת אלקים במדה זו שלא יחשבו את טובת עצמם כלל עכ"ד, וכעין בחי' זו כתב הרמב"ן הק' במצות ואהבת לרעך כמוך וז"ל: כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו וכו', אלא צותה התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב וכו', כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה וכו', ויצוה הכתוב שלא תהי' פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא יתן שיעורין באהבה וכו' עכלה"ק, והוא ז"ל פירש כן עפ"י שיטתו בכל התורה, שאי אפשר שתצוה התוה"ק דבר שהוא נגד הטבע, ע"כ פירש גם במצוה זו באופן שיתאים עפ"י דרך הטבע, דעל פי דרך הטבע אי אפשר שיאהב האדם את חבירו כמותו ממש באותה הבחינה עצמה, אולם עפימ"ש בספה"ק חובת הלבבות הנ"ל, צדיקים אמיתיים זוכין על ידי מתת אלקים לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך כפשוטו, לאהוב את חבריהם כנפשם ממש אף שבחי' זו הוא נגד הטבע, כמו שזוכין לסלק נגיעת עצמם לגמרי על ידי מתת אלקים.

איברא לפי דברי הבית שמואל אחרון דמה שכתוב בתורה לא מקרי שינוי הטבע, לפי זה אין צורך לדחוק ולפרש במצוה זו כפי' הרמב"ן, דאפשר שתתקיים גם כפשוטו ואף שהוא נגד הטבע, מכל מקום כיון שכתוב בתורה שקדמה לעולם, דרך הטבע כך הוא כנ"ל, והנה כשיצא אהרן לקראת משה הי' לו לאהרן עפ"י הטבע להתקנא במשה, ומהאי טעמא הוצרך הקב"ה לומר למשה וראך ושמח בלבו, לפי שהי' משה אומר מה אני בא בתחומו של אהרן שהי' מתנבא במצרים שנאמר הנגלה נגליתי וכו', א"ל הקב"ה אהרן אינו מיצר אלא שמח, אמנם מפני שעל פי דרך הטבע הי' מקום לקנאה, לא רצה אהרן לצאת לקראתו בתופים ובמחולות, כי חשש פן ואולי לא יהי' שמחתו בשליחות כמו שראוי להיות, ונמצא שיהי' בחי' של חנופה וצביעות בדבר שלבו אינו שלם עמו לגמרי, דמצד הטבע הי' לו להתקנא קצת בכבודו של משה רבינו ע"ה, אבל אלמלי הי' יודע שהתורה הקדושה תכתוב עליו וראך ושמח בלבו, תו לא הוי נגד הטבע, דהתורה קדמה לעולם וכבר כתוב בתורה, ואז וודאי הי' יוצא לקראתו בתופים ובמחולת, דאין לו לחוש עוד שמא אין שמחתו בשלימות בפנימיות לבו, דאם נכתב כן בתורה הקדושה אפשר שיתקיים אף על פי שהוא נגד הטבע.

ועד"ז אפשר לפרש דברי המדרש אילו הי' יודע בועז, עפימ"ש חז"ל במדרש רות שכל אותה הלילה הי' בועז שטוח על פניו ואומר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שלא נגעתי בה, אל יוודע שלא יתחלל שם שמים בפרהסיא, והי' מדבר עמה בלשון זכר שלא ירגישו בה, אולם אילו הי' בועז יודע שכבר נכתב מעשהו בתוה"ק לא הי' חושש כלל, דכיון שהתורה קדמה לעולם א"כ כל מה שנכתב בתורה אינו מוכרח להיות עפ"י הטבע, ואז הי' נותן לה אפילו עגלים פטומות ולא הי' חושש, ואתי שפיר דברי המדרש בכל ג' ענינים הנ"ל ועל קוטב א' יתורצו כולם.

ומעתה יתבאר דברי המדרש למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם, דגם שנאת השבטים ליוסף אחיהם הי' נגד הטבע, דמצד הטבע קשה להבין איך צדיקים כאלו ישנאו אחיהם בתכלית השנאה, עד שלא יכלו דברו לשלום ואין זה בגדר הטבע כלל, רק הקב"ה סיבב כל זאת כדי שישתלשלו סיבת הענינים שהי' מוכרח להתגלגל על ידיהם, ואף שאין רצונו של הקב"ה ליטול הבחירה מבני אדם ולשנות טבע בריאת העולם, מכל מקום כיון שנכתב ענין זה בתורה שקדמה לעולם, תו לא הוי שינוי הטבע כנ"ל, וזה הענין הי' גם כן בקריעת ים סוף כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל, שע"כ התנה הקב"ה תנאי עם הים בשעת בריאת העולם כדי שלא יהי' אח"כ שינוי הטבע, ומתחלה לא רצה הים להקרע לפני בני ישראל כמבואר במדרשי חז"ל, אך מכיון שראה שרו של ים שנאת האחים ליוסף הבין שמה שקדמה לעולם אין בו שינוי הטבע כלל, ואתי שפיר דברי המדרש, למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם, דהא בהא תליא, ומשנאת האחים למד הים שצריך להקרע בפני ישראל.

מאמר כח

ויספר אל אביו ואל אחיו וגו' ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה, פירש רש"י ז"ל והלא אמך כבר מתה, והוא לא הי' יודע שהדברים מגיעין לבלהה שגדלתו כאמו, ורז"ל למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים, ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לי' הבוא נבוא וגו' כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל, ובמד"ר איתא, כך הי' יעקב אבינו סבר שתחיית המתים מגעת בימיו (ולזה הי' מצפה שיתקיים החלום אני ואמך בפועל) וכו' ולא הי' יעקב אבינו יודע שהדברים מגיעין לבלהה וכו', הקשו המפרשים מנלן שיעקב אבינו סבר תחיית המתים מגעת בימיו, גם לא הי' יודע שהדברים מגיעין לבלהה, דלמא ידע שהדברים מגיעין לבלהה, ומה שאמר הבוא נבוא הי' רק כדי להוציא מלב בניו, דגם לפי אמרם ז"ל שסבר תחיית המתים מגעת בימיו, בעכ"ח צ"ל דמ"ש הבוא נבוא וגו' הי' כדי להוציא מלב בניו, א"כ למה נאמר שטעה יעקב אבינו בתרתי שסבור תחיית המתים מגעת בימיו וגם לא ידע שהדברים מגיעין לבלהה, יותר מסתבר לומר שידע שהדברים מגיעין לבלהה, ולא אמר להם הבוא נבוא וגו' אלא להוציא מלבן, דבאמת מצינו שיעקב אבינו ראה כל העתידות וכדאיתא במד"ר פ' ויחי עה"פ ידעתי בני ידעתי מעשה ראובן ובלהה ומעשה יהודה ותמר, מה דברים שלא נתגלו לך, נתגלו לי, דברים שנתגלו לך על אחת כמה וכמה, ואיך יתכן שלא ידע שהדברים מגיעין לבלהה.

ב) עוד יש לדקדק דלכאורה השיב יעקב אבינו ליוסף תשובה ניצחת במ"ש הבוא נבוא אני ואמך והלא אמך כבר מתה, ולמה לא השיבו לו אחיו כן כשספר להם חלומו והנה השמש והירח וגו' שרומז על אביו ואמו, הי' להם להשיב על דבריו והלא אמך כבר מתה.

ג) הרמב"ן ז"ל הקשה על לשון רש"י וז"ל: ולפי דעתי כי בעת שירד יעקב למצרים כבר מתה בלהה וזלפה, כי הכתוב אמר בסיפור ע' נפשות, מלבד נשי בני יעקב ולא הזכיר מלבד נשיו ונשי בניו וכו' עכ"ל, א"כ איך אפשר לומר שהדברים מגיעין לבלהה, כיון שכבר מתה לפני ירידתן למצרים.

ולבאר הענין נקדים דברי הזוה"ק (פ' וישב) (דף קפ"ג ע"א) ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו וגו' מהכא דלא מבעי לי' לבר נש למימר חלמי', בר לההוא בר נש דרחים לי', ואי לאו איהו גרם לי' דאי ההוא חלמא מתהפך לגוונא אחרא, איהו גרם לסלקא, ת"ח דיוסף איהו אמר חלמי' לאחוהי, ועל דא גרמו לי' לסלקא חלמי' תרין ועשרין שנין דאתעכב וכו', ואיהו אודע להו ההוא חלמא, דאלמלא אינון דאהפכו לי' לגוונא אחרא הכי אתקיים, ואינון אתיבו ואמרו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, מיד אמרו לי' פשרא דחלמא וגזרו גזירה, מבואר מדברי הזוה"ק שהי' ראוי' שתתקיים החלום מיד, ורק ע"י אמירתם נתעכב כ"ב שנים. והנה רש"י פי' עה"כ ויספר אל אביו ואל אחיו לאחר שספר אותו לאחיו, חזר וספרו לאביו בפניהם, נמצא שספר את החלום לאחיו קודם שספרו לאביו, ולפי"ז בשעה שספר אותו לאחיו הי' עוד מקום שיתקיים החלום מיד, ובאותו זמן היתה עדיין בלהה קיימת, ע"כ לא השיבו לו אחיו והלא אמך כבר מתה, שידעו שהדברים מגיעין לבלהה שגדלתו כאמו, והיא היתה קיימת עדיין, אבל כשספר החלום לאביו אחר שאמרו אחיו המלך תמלך עלינו, שעל ידי זה נדחה קיומו כ"ב שנים, ואז לא הי' אפשר עוד להתקיים ובבלהה, שלא היתה בעולם אחר כ"ב שנים כקושית הרמב"ן, ולזה לא פתר יעקב אבינו שהדברים מגיעין לבלהה, שהשיג שלא יתקיים החלום עד כ"ב שנה, וע"כ הי' מצפה שתחיית המתים מגעת בימיו וכמ"ש במדרש.

והנה פירש"י בשם רבותינו מכאן דאין חלום בלא דברים בטלים, ולכאורה גם השבטים ידעו מזה, ואיך אמר לו יעקב כשם שזה בטל כך השאר הוא בטל, ונראה שזה שאמרו חז"ל שאין חלום בלא דברים בטלים זהו דוקא אם הוא בגדר חלום ע"י מלאך או שד, אז באין הדברים בערבוביא ואי אפשר בלא דברים בטלים, מה שאין כן אם הוא במראה נבואה, ע"ד הכתוב אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, אז הכל אמת ואין בו שום דבר בטל, וכאן חלומו של יוסף הי' לפי האמת מראה נבואה לא בגדר חלום, והי' כולו אמת, ומה שחלם על אמו הי' גם כן אמת שהי' ראוי להתקיים מיד ואז היתה בלהה קיימת, רק אח"כ נתעכב ע"י אמירתם כנ"ל, אולם יעקב אבינו רצה להוציא מלב בניו שיהיו סוברים שאין זה נבואה רק חלום, וע"כ אמר לו הלא אמך כבר מתה וזה הוא דבר בטל, א"כ הוא סימן שאינו נבואה רק חלום, ואין חלום בלא דברים בטלים, וכדי שלא יקנאו בו השבטים לשנוא אותו בשבילו, דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ואפשר להיות בטל לגמרי, ואמר כל זה להוציא מלב בניו אבל לפי האמת הי' כאן מראה נבואה והכל אמת ויציב ונכון וכנ"ל.

וילכו אחיו לרעות את צאן, פרש"י נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות את עצמן, עכ"ל, והוא תמוה לומר כן על השבטים הקדושים וצ"ב.

ב) ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר הקשו רז"ל במד"ר את שלום אחיך ניחא אלא מאי ואת שלום הצאן וכו' עיי"ש ועדיין צ"ב.

ג) ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר, במד"ר ורוה"ק אומרת שמור את הדברים שעתידין הדברים ליגע, ר' לוי אמר וכו', כך יעקב אבינו סבר וראה דברים ממשמשין ובאין, אמר אם נתבקרה פינקסו מה יכול אני לעשות, פי' במתנות כהונה פנקסו כלפי יעקב מדבר ובלשון כינוי ע"כ, ולכאורה יש להבין דהרי לפי הפשטות נראה שיעקב אבינו הי' שמח ושמר על הדבר וא"כ מדוע הי' מתאונן ואמר אם נתבקרה פינקסו מה יכול אני לעשות.

ונל"פ עפי"מ דאיתא במד"ר עה"כ וישבו לאכול לחם, אר"א בר זעירא עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם תקוה הוא לעולם, וישבו לאכול לחם מאכיל לחם לכל באי עולם ע"כ, והכוונה בזה עפ"י פשוטו שעל ידי שמכרו את יוסף נסתבב שהי' מאכיל לחם לכל באי עולם, וכמ"ש ויוסף הוא השליט הוא המשביר וגו', ועפי"ד המדרש הנ"ל יובן דברי רש"י ז"ל עה"כ וילכו אחיו לרעות את צאן שלא הלכו אלא לרעות את עצמן, שע"י שמכרו את יוסף הצדיק הי' מאכיל לחם לכל באי עולם, וגם הם ניזונו על ידו א"כ הי' סיבת הליכה זו גם לרעות את עצמן, ואפשר לומר עוד עפימ"ש חכמי האמת שבצאנו של יעקב היו טמונים ס' רבוא שרשי נשמות ישראל, וז"פ רש"י וילכו לרעות את צאן אביהם ובאמת לא הלכו אלא לרעות את עצמן, היינו נשמות ישראל של בניהם אחריהן שהיו כלולים באותו הצאן, וע"כ דאג יעקב אבינו עבור שלום הצאן, ואמר ליוסף לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן, שהם בניו אחריו שורש נשמות ישראל עד סוף כל הדורות, וכן אמרז"ל במדרש צאן אלו ישראל, ועבור זה הי' משלח את יוסף הצדיק לראות בשלום הצאן שעי"ז נתגלגל הסיבה שירד יוסף למצרים, וע"י שגדר עצמו מעריות בזכותו נגדרו כל ישראל מעריות, ועי"ז זכו ישראל לצאת משם וזה הי' השליחות של יוסף הצדיק לראות את שלום הצאן, שכן הי' רצונו ית' שישתלשל עד"ז סיבת ירידתו למצרים.

ובזה יובן דברי המדרש הנ"ל ואביו שמר את הדבר יעקב אבינו ראה דברים ממשמשין ובאין אמר אם נתבקרה פינקסו וכו', דהנה יעקב אבינו ראה שיוסף הצדיק מוכרח להיות מלך, ועל ידי זה יהי' פליטה גדולה לאומה הישראלית וכמ"ש בישמח משה שעל ידי יוסף זכו ישראל לקבלת התורה, אבל ראה גם כן שהגלות ממשמש ובא, והגם שהעלימו מן השמים ממנו היכן יהי' יוסף הצדיק, כי הי' הכרח לזה כדי שיסבול כ"ב שנה נגד הכ"ב שנים שלא קיים כיבוד אב כמ"ש ז"ל, אבל בדרך כלל ידע שהגלות ממשמש ובא, וגם הי' מקובל להם שיהיו במצרים, ולפי זה שניהם אמת שראה שעל ידי זה יהי' הצלה לדורות ישראל ושמר את הדבר וגם אמר שנתבקרה פינקסו על עונש הגלות שממשמש ובא, אעפ"כ בלבו הי' שמח לפי שראה גם דרך ההצלה ושורש הגאולה, שע"י שיוסף יהי' מלך ומושל יתקיימו ישראל בגלות ויזכו להיגאל משם.

מאמר כט

ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם וגו', פי' בתרגום יונתן ואמר ישראל ליוסף הלא אחיך רען בשכם, ודחיל דילמא ייתון חיואי וימחינון, על עיסק די מחו ית חמור וית שכם וית יתבי קרתא, איתא כדון ואשלחינך לותהון וכו' עכ"ל, והוא תמוה דהרי היו שם עשרה שבטים, ואם הי' ירא יעקב אבינו בשבילם שלא יכום יושבי הארץ, מה יוסיף תת כח לשלוח גם את יוסף אליהם.

ונל"פ עפי"מ שכתב רש"י ז"ל (פ' ויצא) עה"פ ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני וגו', פירש"י משנולד שטנו של עשו שנאמר והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב ע"כ, ואיתא במדרש הובא בילקוט ראובני, שכשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, בא הס"מ וקטרג עליהם לפני הקב"ה על הריגת אנשים אשר לא חמס בכפיהם ותבע דין עליהן, והשיב לו הקב"ה שאין לו רשות לתבוע דין רק בשביל בני אדם ערלים שאינם נמולים, ואנשי שכם היו נמולים ואינם עוד תחת רשותו עכת"ד, ובזה יבואר דהנה הס"מ הוא שר כל אומה"ע וממנו הי' יעקב אבינו מתיירא שמא יעשה להם רעה בהיותם בשכם, לזה שלח אליהם את יוסף שהוא שטנו של עשו, ועי"ז בטח בהקב"ה שלא יוכל הס"מ שרו של עשו לשלוט עליהם.

מאמר ל

ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו וגו', תיבת ועתה נראה לכאורה כמיותר, גם תיבת לכו צ"ב הכוונה.

ב) ונראה מה יהיו חלומותיו, פרש"י א"ר יצחק מקרא הזה אומר דרשוני, רוה"ק אומרת כן, הן אומרים ונהרגהו והכתוב מסיים ונראה מה יהוו חלומותיו נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי, ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו שמכיון שיהרגהו בטלו חלומותיו, עכ"ל רש"י ז"ל, וצ"ב דא"כ לא שייך לומר ונראה, דלפניו ית' גלוי מיד מה יהי' בסוף חלומותיו, עוד קשה דבפסוק אין הפסק בין דבריהם למאמר זה ונראה בפשטות שהם אמרו גם את זאת וצ"ב.

ג) וישמע ראובן ויצלהו מידם וגו', יל"ד דמאמר וישמע ראובן מיותר דפשיטא ששמע דבריהם, כיון שהי' שם אתם בצוותא חדא, והי' מספיק לומר ויצלהו ראובן מידם.

ד) במדרש ילקוט אילו הי' יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפיו הי' טוענו ומוליכו אצל אביו, עכ"ד המדרש וצ"ב וכי עשה ראובן מעשיו בשביל כבוד ותהלה, שאלמלי הי' יודע שהתורה תכתוב אחריו כן הי' עושה יותר, וממנ"פ אם הי' סיפק בידו להצילו ולהוליכו אצל אביו למה לא עשה ככה אף מבלי הידיעה שהתורה תכתוב אחריו כן.

ה) והבור רק אין בו מים, במד"ר א"ר אחא בור רק נתרוקן בורו של יעקב, אין בו מים אין בו דברי תורה שנמשלה למים, כמד"א הוי כל צמא לכו למים, כתיב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו ואתם מוכרים את אחיכם, ויש לתמוה ממ"ד במד"ר (פ' נשא פ' י"ג סי' י"ז) שהי' זכות גדול לשבטים ונמכר על ידיהם מפני שמגלגלין זכות על ידי זכאי עיי"ש א"כ צ"ב מ"ש רז"ל נתרוקן בורו של יעקב מתורה.

ונ"ל ליישב הדקדוקים בהקדם דברי כ"ק אבא מארי זלה"ה בקדיו"ט (פ' וירא) עה"פ וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וגו' וקשה דהול"ל אל נא תעבור קודם וירץ לקראתם, ומש"כ רש"י דאין מוקדם ומאוחר בתורה, הקשה המהרש"א על זה ממה דאמרינן בפסחים דבחד עניינא לא אמרינן אין מוקדם וכו', והנ"ל עפי"מ דאיתא בספה"ק ייטב לב בשם א"ז הגה"ק מו"ה אלעזר ניסן זלה"ה, עה"פ וירא פנחס עפ"י מאחז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, הענין כי אמרת אלקי צרופה היינו צירופי אותיות, ותיכף כשעלה במחשבת אדם לטוב, נעשה מזה צירוף אותיות ונכתב בפועל לפניו ית' כמבואר בעש"מ, ע"כ תיכף כשראה פנחס ועלה בלבו שיקום ויקח רומח בידו, ויגל ה' את עיני פנחס וראה אלו האותיות וכו', וכיון שראה מעשה זו בצירופי אותיות נזכר הלכה עיי"ש, והנה כמו"כ באברהם וכו' הי' מסופק אם הוא מחוייב להטריח את עצמו מחמת שהי' חולה מאד וכו', אך השי"ת הוא חוקר לב וכו', ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ונעשה מזה צירוף אותיות וירץ לקראתם פתח האוהל, ואח"כ כשראה אברהם צירוף האותיות וירץ לקראתם, ראה והבין שזאת הוא רצון הבורא ית' וכו', ע"כ כתיב וירא וירא ב' פעמים, הראשון כמשמעו לשון ראי', והשני גם כן לשון ראי' ר"ל שראה הצירוף של וירץ לקראתם, וביקש אל נא תעבור מעל עבדך ואח"כ עשה מעשה וכו' עכ"ל עיי"ש.

ובזה יתבאר לעניננו דהנה ראובן רצה לעשות עובדא טבא להציל את יוסף ולהשיבו אצל אביו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, והי' ראוי ליעשות ממחשבה זאת של הצלה צירופי אותיות, שראובן יראה אלו הצירופים של וישמע ראובן ויצילהו מידם, דודאי הי' ראובן במדריגה זו שיראה צירופי אותיות של מחשבתו, אולם ראובן לא ראה צירופי אותיות אלו, והטעם דלפי האמת לא הי' רצון הקב"ה שיציל את יוסף הצלה גמורה להשיבו אל אביו, כי הוא ית' רצה לסבב שירדו יעקב ובניו למצרים, וכמו שפרש"י עה"פ וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון וכו', ע"כ לא הראה לו הקב"ה צירופי האותיות של הצלה, וכיון שהוא לא ראה צירופי האותיות הי' מסופק בדעתו, אולי באמת אין רצונו של הקב"ה להצילו, ולכן לא עשה מעשה להשיבו אל אביו, רק צוה להשליכו אל הבור כדי להצילו מבעלי בחירה כמבואר בזוה"ק, וזה שאמר הכתוב וישמע ראובן וגו' שלא הי' כאן כי אם שמועה, אבל לא ראה צירופי אותיות כמו שראה אברהם אבינו ע"ה הצירופים של וירץ לקראתם, וכמו שראה פנחס הצירוף של ויקם פנחס וגו', ולפי שלא ראה זאת לכן לא עשה מעשה הצלה גמורה להשיבו אל אביו, רק צוה להשליכו אל הבור להצילו מידי בעלי בחירה.

ובזה יבואר דברי המדרש אילו הי' יודע ראובן שהקב"ה יכתוב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם, כלומר אילו הי' רואה צירופי אותיות אלו בתורה אז בוודאי על כתיפיו הי' מוליכו אל אביו, אולם לפי שלא ראה צירופי אותיות אלו חשב שמא אין רצון השי"ת להצילו, אבל אם הי' רואה זאת כתוב בתורה וודאי הי' מוליכו אל אביו, ולפי האמת אעפ"י שנעשו צירופי אותיות ממחשבתו הטהורה, מכל מקום העלימו אותם ממנו מן השמים, כדי שישתלשל על ידו ירידת יעקב אבינו למצרים, וכמו שמצינו שהעלים הקב"ה מאברהם אע"ה בשעת העקידה שאין רצונו ית' לשחוט את יצחק רק להעלותו, ואף שאברהם אבינו ראה והשיג כל מה שעתיד להיות עד סוף כל הדורות, אבל דבר זה העלים הקב"ה ממנו לפי שעה לתכלית הנסיון, כמו כן העלים הקב"ה מראובן צירופי אותיות מהצלתו של יוסף, כדי שישתלשלו הענינים וירד יוסף למצרים ואחריו יעקב ובניו, וכמו"כ מהשבטים הקדושים העלים הקב"ה צירופי האותיות של מחשבתם, דהנה ידועים דברי השלה"ק והמפרשים שהם דנו את יוסף למיתה על פי התורה, א"כ הי' ראוי ליעשות ממחשבה זו צירופי אותיות, אבל לא ראו צירופי אותיות, כי לא הי' בזה רצון השם, וזה שדייקו לומר "ועתה לכו" ונהרגהו, דהנה עצה נקרא הליכה, כמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"פ וילך איש מבית לוי, רבותינו אמרו שהלך בעצת בתו, דהליכה בעצה נקרא הליכה עיי"ש, וז"ש ועתה, פי' עכשיו לפי שעה נלך בעצה זו להרוג את יוסף, אבל צריכים אנו לראות עוד אם יצטרפו האותיות כמחשבותינו, ורק אז נהרוג אותו אם נראה את הצירופים ההם, ואם לא נראה כן הוא סימן שאין רצון העליון ית"ש מסכים לדעתנו, וזה שאמרו "ונראה" כלומר צריכים אנו לראות הצירופי אותיות ואז נדע אם החלומות יתקיימו אם לאו, וכן הי' שלא ראו הצירופים וע"כ לא הרגו אותו וקבלו עצתו של ראובן להשליכו אל הבור, ומדוייק נמי מה שאמר יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו פרש"י ז"ל ונעלים את מיתתו, ר"ל כיון שהוא בכיסוי והעלמה שאין אנו רואים צירופי אותיות של הריגה אין לנו רשות להרוג אותו, דאלמלי הי' רצון הבוי"ת כך היינו רואים צירופי האותיות.

והנה מכל אלו העניינים נעשה אח"כ תורה שלימה ונכתב בתוה"ק מה שאמרו השבטים לכו ונהרגהו, ומהצלת ראובן נכתבו הפסוקים וישמע ראובן ויצילהו מידם, אמנם מתחלה העלימו מהם כל זאת לפי שעה כנ"ל, שהעלימו מראובן הצירופים של הצלה, ומהשבטים העלימו פסוק זה של לכו ונהרגהו, נמצא הי' חסר בתוה"ק פסוקים אלו באותה שעה, וספר תורה שחסר אפילו אות אחת פסולה, נמצא שהי' נחסר אצליהם באותה שעה בחי' שלימות התורה על ידי שחסרו אלו הפסוקים, ואולי זהו כוונת המדרש נתרוקן בורו של יעקב מתורה, ר"ל באותה שעה שנעלם מהם חלק תורה זו של הצלת ראובן ודברי השבטים שאמרו לכו ונהרגהו, ותכלית הדברים נתגלה אח"כ שכן הי' רצון השי"ת שימכרו את יוסף וירד למצרים להכין דרך לפני בני ישראל שיוכלו להתקיים שמה וכדי שיזכו לקבלת התורה אחר הזיכוך.

ובזה פירשתי מדרש ילקוט פ' ויגש (רמז ק"נ) כשבקש יהודה להחריב את כל מצרים, א"ל יוסף מצרים לא כשכם, אם תחריב את מצרים תחריב את כל העולם, והוא פלא, איך יהי' ע"י חורבן מצרים חורבן העולם, ופירשתי דהנה הקב"ה התחיל במתן תורה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ואלמלי החריב יהודה את מצרים ולא היו ישראל באין שמה היתה התוה"ק חסרה מאמר זה, וספר תורה שחסר אפילו אות אחת פסולה, ובלי תורה הק' ודאי הוא חורבן כל העולם, דהרי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזיר אותם לתוהו ובוהו, נמצא שאם יחריב את מצרים יהי' בזה חורבן העולם, ולתכלית זו הוצרך יוסף לבוא למצרים להכין דרך לבני ישראל בשביל קיום העולם כדי שיוכלו ישראל לקבל את התורה.

מאמר לא

וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש, ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה וגו', למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, יל"ד אומרו להשיבו אל אביו מיותר, נם למען הציל אותו מידם מיותר, דכבר כתיב ויצילהו מידם.

ב) הקשו המפרשים מה היתה הצלת ראובן במה שאמר השליכו אותו אל הבור שהי' מלא נחשים ועקרבים, ובזוה"ק תירצו שכוונת ראובן הי' להצילו מבעלי בחירה, ואי איהו צדיקא השי"ת יעשה לו נס, אולם עדיין קשה איך הסכים ראובן להכניס את יוסף בסכנה גדולה כזו, דקיי"ל נפל לבור נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת, גם מאמר וישמע ראובן נראה כשפת יתר, דפשיטא ששמע כיון שהי' ביניהם.

ג) ויאמר לא נכנו נפש, פרש"י מכת נפש זו היא מיתה, ויש להבין מדוע נקט לשון מכת נפש, הי' לו לומר לא נהרגהו.

ד) במדרש הילד איננו ואני אנה אני בא, אנה אני בא ממעשה בלהה, וצ"ב.

ה) במדרש רבה (פ' נשא) ביום הרביעי נשיא לבני ראובן וגו' קרבנו קערת כסף אחת אל תקרי קערת אלא עקרת, זה ראובן שהוא הי' עיקר ההצלה שהוא פתח בהצלה תחלה הה"ד וישמע ראובן ויצילהו מידם וכו', מזרק אחד כסף כנגד העצה שנתן להם שיזרקו אותו אל הבור, כמה דתימא ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור וגו', כסף כמה דתימא כסף נבחר לשון צדיק, שניהם מלאים סולת וגו', שמה שאמר להם לא נכנו נפש ומה שאמר להם השליכו אותו, לא נתכוון אלא להצילו, שבשני הדברים כתובה שם הצלה, בתחלה כתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם, ולבסוף כתיב למען הציל אוחו מידם וכו' עכ"ד המדרש, וצ"ב מ"ש שניהם מלאים על שני הצלות, דהלא לא הי' כי אם הצלה אחת במה שהשליכו אל הבור.

ואפ"ל דלכאורה ראוי להבין למה באמת לא הוליכו אצל אביו מיד, האף אמנם שהי' חושש פן לא ישמעו אחיו לדבריו, עכ"פ הי' לו לנסות להחזירו, ואפשר דכוונת ראובן היתה לברר צדקתו של יוסף, דאלמלי מחוייב מיתה אי אפשר שינצל בדרך נס מסכנה זו של בור מלאה נחשים ועקרבים, וע"כ אם נעשה לו נס נפלא כזה בוודאי הוא צדיק גמור, והנה אם הי' מוליכו מיד אל אביו לא הי' נתברר ענין זה, ואף אם הי' יוסף נשאר בחיים מכל מקום קלא דבי דינא נפיק עלי' שהוא מחוייב מיתה, וזה פגם ליוסף צדיקא, לכן בחר ראובן להשליכו אל בור נחשים ועקרבים, כדי שיצא כנוגה צדקו דאחרי שיראו שיצא בשלום ממקום סכנה גדולה כזה, יתברר לכל שאינו חייב מיתה.

נמצא לפי זה דראובן פעל שתי הצלות, עפימ"ש רש"י ז"ל עה"פ מכה רעהו בסתר על לשון הרע הוא אומר, ועד"ז שיוסף הצדיק שב"ד של השבטים הקדושים דנוהו למיתה, ואף אלמלי הי' נשאר בחיים הי' נשאר עליו כתם ורישומא וכמו שלשון הרע נקרא הכאה בבחינת הנפש, כמו כן הי' נשאר על יוסף הכאה זו שהוא מורגש שבחי' הנפש ורצה ראובן להצילו ולנקותו מזה, וז"ש וישמע ראובן, כלומר ששמע שדנוהו אחיו למיתה, ורצה להצילו שלא ישאר עליו שם רע שהוא מחוייב מיתה ולכך אמר לא נכנו נפש ר"ל הכאה המורגש בבחי' הנפש, ונוסף על הצלה זו התכוון להצלה אחרת למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו אח"כ, ולהוליכו תיכף אל אביו אי אפשר כי הי' רצונו שיתברר לכל שהוא צדיק גמור הוא, וזהו שדרשו ז"ל שניהם מלאים שתי הצלות, שמ"ש לא נכנו נפש, התכוין להצילו מהכאת נפש כנ"ל, ועוד רצה להצילו להשיבו אל אביו, וז"ש מזרק אחד כנגד העצה שנתן להם שיזרקו אותו אל הבור שעל ידי זה ניצל מהכאת נפש, ובזה נבוא לביאור המדרש הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, דהנה ראובן ידע שכל מעשה יוסף הי' לשם שמים ואף על פי כן הגיע אליו עונש שהרי הילד איננו, אם כן אנה אני בא ממעשה בלהה שאף הוא התכוין לשם שמים במה שבלבל יצועי אביו ואם לא ניצול יוסף אף שהתכוין לשם שמים אם כן אנה אני בא ממעשה בלהה.

מאמר לג סעודת הודאה כ"א כסלו

וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש וגו' אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה וגו' למען הציל אותו מידם וגו', וצ"ב כפל הלשון שכבר אמר ויצלהו מידם ופרט הכתוב מעשהו שאמר אל תשפכו דם וגו', ואח"כ חזר ואמר למען הציל אותו מידם וגו' והוא כפל ומיותר.

ב) במד"ר (ויקרא ל"ד ס"ח) ובילקוט כאן וברות רבתי) א"ר יצחק למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצו', יהא עושה אותה בלב שמח, שאלו הי' ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתיפיו הי' טוענו ומוליכו אצל אביו וכו', והקשה היפ"ת שם דחלילה לחשוב על ראובן כי רדף אחר הכבוד, ובשביל הכבוד אשר התורה הנחילה לו, התאמץ לעשות הטוב והצדק יותר בזריזות, כ"א בודאי היו כל מעשיו רק לש"ש, ולעשות המצות לשם פעלם לעשות נחת רוח להבוי"ת וצ"ב כוונת המדרש בזה.

ג) וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור, פרש"י ז"ל ובמכירתו לא הי' שם שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו, ד"א עסוק הי' בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו והוא בב"ר, ולכאורה כבר הקשו בזוה"ק דמאי הצלה הי' בזה, וכי לא חייש ראובן דאינון נחשים ועקרבים ינזקון לי' וכו' ותירץ דרצה להצילו מידי שעלי בחירה, ואי איהו צדיקא קוב"ה ירחיש לי' ניסא עיי"ש, עכ"פ היתה זו רק התחלה במצות ההצלה וחשב במחשבתו שאח"כ יבוא ויעלנו משם כמשפרש"י ז"ל והא תינח לפי' ראשון שהגיע יומו לשמש את אביו, הי' מוכרח לילך כי לא רצה לגלות לאביו שלא לצערו גם שהחרימו כל מי שיגלה, ובעל כרחך סמך על הנס כדאיתא בזוהר הקדוש שאמר דקודשא ברוך הוא ירחיש ליה ניסא, אבל לפירוש הב' והוא דברי ר"א בבראשית רבה, שעסוק הי' בשקו ובתעניתו צריך ביאור, דהי' לו ליגמר מצות ההצלה אשר התחיל בה, ואחר גמרו ההצלה יעסוק בשקו ותעניתו שזה לא יאוחר ולא יפסיד גם אח"כ וצ"ב.

ד) במדרש ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא במעשה בלהה וצ"ב.

ויתבאר הענין עפימ"ד בתנדב"א (א"ר פ"ט) במה הקב"ה מושיע את ישראל מבין העכו"ם, בבנים שהן משכימים ומעריבים לביהכנ"ס ולביהמ"ד ועוסקין בד"ת בכל יום תמיד, ומה נשתנה זבולן ונפתלי מכל השבטים שבאת תשועה גדולה לישראל על ידם, שנא' (שופטים ד') ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולן (במלחמת סיסרא,) כך אמרו חכמים נפתלי שמש את יעקב אבינו ויצא ממנו קורת רוח, וזבולן שמש את יששכר וכו', פי' שנתן מזונות ליששכר כדי שיהא לו מנוחה ללמוד כמחז"ל עה"פ שמח זבולן בצאתך ע"כ, הנה מבואר מהכא דלזכות להצלת ישראל צריך זכות גדול, וחז"ל ברוח קדשם ידעו שורש כל מצו' וסגולתה, כי כל מצו' יש לה סגולה מיוחדת לזכות על ידה לחיי העוה"ב ולחיים נצחיים אלא שלא גילה הקב"ה לבריות מהו מתן שכרן של מצות, כדי שיעשו כל המצות בתום כדאיתא במד"ר פ' עקב (פ"ו ס"ב) משל למלך ששכר פועלים וכו' עיי"ש, אמנם במדרש הנ"ל גילו לנו חז"ל דנפתלי זכה להצלת ישראל בזכות ששמש את יעקב אבינו וזבולן בזכות ששימש את יששכר וסייע בידו ללמוד תורה, וחז"ל ברוח קדשם השיגו שמסגולת המצו' כן הוא, לזכות על ידה להצלת ישראל.

והנה ראובן התחיל במעשה ההצלה במה שאמר אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור וגו', וחשב לגמור את המצו' אח"כ כפרש"י, אמנם התבונן בעצמו לרוב ענותנותו, דאולי אין זכותו מספיק למצו' רבה זו של הצלה, ע"י שלא תיקן עדיין מה שפגם במעשה בלהה, ואף שאמרז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, אבל מ"מ נחשב לו לפגם בערך גודל צדקתו כמ"ש הכתוב ובחללו יצועי אביו, וע"כ הי' לבו נשבר בקרבו שמא לא יזכה להיות מעשה ההצלה נגמר על ידו ולא יצליח בה, וע"ד שכתב החת"ס זלל"ה בענין שנענש יוסף שביקש השתדלות אצל שר המשקים, דבאמת אין בזה חטא לעשות פעולה בדרך הטבע, אלא שאם האדם אשר ישתדל אצלו, אינו הגון להיות שליח לדבר זה, עוד יפסיד ויקלקל הענין עייש"ד, ומזה הי' ראובן מתיירא דשמא ע"י שלא תיקן עדיין חטאו, לא יספיק בידו לגמור מעשה ההצלה, ע"כ טרם שניסה לגמור מעשה ההצלה, הלך ועסק בשקו ובתעניתו, ועשה תשובה גדולה כאמרז"ל אתה פתחת בתשובה תחילה, והתכוין שיזכה עי"ז לגמור מעשה ההצלה בשלימות. ומעתה ל"ק קושיא (ג') הנ"ל דלמה הניח מצות הצלה שהוא מצו' עוברת ועסק בשקו ותעניתו, דגם פעולה זו היתה לצורך הצלה, ועסוק הי' במצות ההצלה גם בשעה זו, ועד"ז יובן גם לאידך מ"ד שבמדרש שהגיע יומו לשמש את אביו, דמבואר בתנד"א דנפתלי זכה במצות הצלה בשכר ששימש את יעקב אבינו, נמצא דבמה שהלך לשמש את אביו, עדיין הי' עסוק ועומד במצות ההצלה.

ואפשר שזה נרמז בכפל לשון הצלה שבפסוק, וז"ש וישמע ראובן ויצילהו מידם, שהתחיל במעשה ההצלה במה שאמר השליכו אותו אל הבור וגו', ויותר לא עלתה בידו דכאשר שב אל הבור לא מצאו עוד, אלא שהפעולות שהשתדל למען שיעלה בידו להצילו, נחשב לו ג"כ ממצות ההצלה, וזה שכפל עוד לומר למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, שעשה כל השתדלות שיעלה בידו לגמור המצו' אשר התחיל בה. והנה כששב אל הבור וירא והנה אין יוסף בבור, ולא הצליח לגמור מעשה הצלתו, חשב כי החסרון מצדו על שלא נתקבלה תשובתו, וע"כ אין זכותו מספיק שתהי' ההצלה על ידו, ובזה מבואר המדרש הילד איננו ואני אנה אני בא במעשה בלהה, דמזה שהילד איננו יש ראי' שעדיין לא נתכפר לי מעשה בלהה.

ויבואר לדרכנו דברי המדרש הנ"ל (קושיא ב') אלו הי' ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו ויצילהו מידם בכתיפיו הי' טוענו וכו', דהנה מה שראובן עשה ההצלה עד"ז, שעשה רק ההתחלה והפסיק בשקו ותעניתו, הי' מטעם שחשש אולי אין זכותו מספיק שיוגמר ההצלה על ידו, אבל אלו הי' ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, לא הי' מסופק שמצו' זו שייכה לשורש נשמתו ומסוגל אלי' ויוגמר על ידו, והי' עושה אותה בכל לבו בלי צד ספק בדבר, והי' גומר המצו' מיד ועל כתיפיו הי' טוענו להשיבו אל אביו, וז"ש ר' יצחק למדתך תורה ד"א שכשיהא אדם עושה מצו', יהא עושה אותה בלב שמח, ויבטח בהשי"ת שיעזרהו לגמור את המצו', כי הפחד והדאגה מספק שמא לא יעלה בידו או שמא לא יזכה אלי', לפעמים ימנעהו מליגמור את המצו', וראי' מראובן והגם שבראובן נחשבת לו כאילו גמרו והכתוב העיד עליו כן, אבל אילו הי' יודע וכו', ולא הי' דואג הי' מקיימו בשלימות וזריזות יותר.

תוכן הדברים אנחנו האודים הניצולים מאש כולנו ניצלנו בחסד הבוי"ת, אף שלא הי' זכותינו כדאי, עשה השי"ת אתנו חסד בהקפה ועלינו לפרוע את החוב, ותכלית הצלתינו הי' כדי להשתדל בתורה ובמע"ט ולבנות על ידינו יסודות בית ישראל שנחרבה בעוה"ר, וכ"א מחוייב להשתדל ולסייע בהחזקת הכלל והפרט, ובהחזקת התורה שסגולתה הצלת ישראל כמבואר בתנדב"א הנ"ל, והבוכ"ע יעזור שנזכה לעשות רצון הבוי"ת ולראות בהצלת ישראל בכלליות ופרטיות ולישועה שלימה במהרה בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר לד

עוד אפשר לומר כפל לשון הצלה שבפסוק באופן אחר (עיין לעיל קושיא א') דהנה כל מה שעשו האבות והשבטים הקדושים ומכש"כ במעשה המצות, זכו להוריד השפעה והארה גדולה וכח נצחי לדורות, שגם אחרים יזכו לפעולה טובה זו בכוחם וזכותם, ובדרך כלל מבואר בספה"ק דכל מי שעושה מצו' בלב שלם, מביא השפעה רוחנית לעולם, וזוכה ומזכה אחרים עמו, דכל מעשה המצו' מחליש כח היצר ומתגבר על ידה כח הקדושה. וכמו"כ בראובן במה שעסק בהצלתו של יוסף, הכין כח הצלה נצחי לדורות עולם לו ולזרעו ולכל ישראל ורבים ינצלו בזכותו, ויזכו במצות ההצלה ע"י כח וזכות מצותו.

ועפי"ז יתבאר דברי הגמ' במס' מכות (דף י' ע"א) א"ר תנחום בר חנילאי מפני מה זכה ראובן להמנות בהצלה תחלה (פרש"י שפתח בו הכתוב בערי מקלט תחלה שנא' את בצר במדבר לראובני), מפני שהוא פתח בהצלה תחלה שנא' וישמע ראובן ויצילהו מידם ע"כ, והקשה המהרש"א ז"ל יל"ד מי הכריח אותם לתת טעם בזה, ולמה לא ימנה את בצר שהוא מנחלת ראובן תחלה, גם שהוא הי' הבכור, ועיי"ש מה שתירץ לדרכו, ותירוצו קשה קצת (עיין בדברנו להלן) ואפ"ל דמה שנמנה ראובן תחלה בערי מקלט, אין זה מגדר הכבוד המגיע אליו לצד בכורתו, דאלו הבורחים לערי מקלט המשיל עליהם משל הקדמוני מרשעים יצא רשע כמבואר ברש"י ז"ל פ' משפטים, ואם התורה קראם רשעים אין זה חשיבות שיתחברו רשעים לגבולו, ויותר טוב לו אם לא באו אליו, אלא מפני שהתוה"ק רצתה בהצלתן, וראובן הכין כח ההצלה לדורות ישראל ע"כ נמנה הוא תחלה בהצלה, שזכות ההצלה תלוי בו ונשפע לכל ישראל מכוחו.

ואפשר להבין בזה דברי המד"ר (פ' ויגש) עה"פ הוציאו כל איש מעלי וגו' ר' חמא בר חנינה אמר לא עשה יוסף כשורה, שאילו בעטו בו א' מהם מיד הי' מת, ר' שמואל בר נחמן אמר כהוגן וכשורה עשה, יודע הי' צדקן של אחיו, אמר ח"ו אין אחי חשודים על שפכ"ד ולכאורה צ"ב דברי ר' שמואל בר נחמן, דהרי כ"פ רצו להרגו כמבואר בפסוק שאמרו לכו ונהרגהו, ובב"ר (פ' ויגש) שאחז יהודה החרב וביקש לשלפה ואינה נשלפת, ואיתא בילקוט (פ' ויגש) שביקשו להרגו ובא מלאך ופיזרן בארבע פנות הבית, ואיך סמך יוסף על הנס והכניס עצמו לסכנת מות באמרו הוציאו כל איש מעלי, ובתנחומא איתא מאמר דר' שמואל בר נחמן להיפך וז"ל לסכנה גדולה ירד יוסף שאם הרגוהו אחיו, אין ברי' בעולם מכירו וכו', אלא כך אמר יוסף בלבו מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצריים, משמע דאדעתא שיהרגוהו עבד הכי וכתב היפ"ת דאין בזה סתירה ותרווייהו איתנייהו, דמשום מוטב שאהרג ולא אבייש אחי לא הי' מסתכן, אלא הי' מבקש צד אחר להתגלות באופן שלא יתביישו כ"כ, אלא משום דידע דחששא רחוקה היא ע"כ מוטב להסתכן בכך משיתביישו אחיו עכת"ד. ולדרכנו אפ"ל שזה הכח של ראובן שהתחיל בהצלת יוסף תחלה, הביא כח הצלה לעולם, וכח מצותו עמדה לו ליוסף שניצל מידם גם לאח"כ, ע"י שבא מלאך ופיזרן, וכמו"כ ניצול כשאמר הוציאו כל איש מעלי, ובאמת לא היו חשודים על שפכ"ד וכל מה שרצו לעשות הי' להם חשבון עפ"י הלכה כמבואר בספה"ק, ויוסף הצדיק מסר נפשו ע"ד שיהרגהו, דמוטב שיהרגוהו ולא יבייש את אחיו אלא שניצל מידם בכל פעם ע"י כח הצלתו של ראובן. ובזה יבואר כפל ההצלה שבפסוק, ויאמר ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור וגו' למען הציל אותו מידם וגו' זה הי' ההצלה של אותה שעה, ועוד העיד הכתוב וישמע ראובן ויצילהו מידם גם לאח"ז, והי' הצלה נצחית מיד ולדורות.

ובזה יבואר המדרש הנ"ל אלו הי' ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו ויצילהו מידם על כתיפיו הי' טוענו וכו', עפימ"ש בזוה"ק הובא לעיל דמאי הצלה הי' בזה שאמר להשליכו לבור נחשים ועקרבים אלא שרצה להצילו מידי בעלי בחינה, וידע בי' שהוא צדיק גמור ולא ינזקון לי'. אבל אלו הי' יודע שהתוה"ק תכתוב עליו ויצילהו מידם, והכוונה לדרכנו שהכין כח הצלה נצחית לדורות לכל העולם, אז על כתיפיו הי' טוענו להכין כח הצלה מעולה, דהצלה זו שנתנוהו בבור נחו"ע הי' מספיק רק ליוסף הצדיק שהי' צדיק גמור ולא ינזקון לי', אבל אין זה הצלה ברורה לכל העולם ולכל הדורות, ובפרט בדור שפל כדורנו קשה להיות בין נחו"ע ואין בנו כח לסבול, ואלו הי' יודע ראובן שזו הצלה לדורות הי' מכין כח הצלה בלי צער ויסורין ולא להיות בין נחו"ע, אלא על כתיפו הי' מוליכו וכו', אלא שראובן ברוב ענותנותו לא חשב עצמו כדאי לזה.

והבע"ת הביאו מדרש עה"פ ויהי ד' את יוסף וגו', משל לאדם שיש לו י' חמורים טעונין יין ברה"ר, נכנס א' מהם בבית העכו"ם הניח כל חמוריו והלך אחר אותו שנכנס בבית העכו"ם, כדי שלא יתנסך היין, כך הקב"ה הי' עם יוסף בבית אדוניו המצרי כדי שלא ילמד ממעשיו, עכ"ד ז"ל, ובזה אפשר להבין דברי הגמ' מגילה (י"א ע"א) שדרשו לא מאסתים בימי יונים וכו' ולא געלתים בימי אספסיינוס וכו' אני ד' אלקיהם בימי גוג ומגוג, והקשו המפרשים דבכל הגליות צריכים אנו לעזר וכח אלקי, (עיין בדברנו לפ' מקץ מה שפי' בזה) אמנם בשאר גליות היתה הישועה ע"י שלוחי בנ"א כמבואר במדרש שם עמדתי להם דניאל וחביריו וכו', אמנם במלחמת גוג ומגוג שיתגבר מאוד להעביר את ישראל מאמונתם ח"ו, כמבואר במדרש שיזדווגו לפטרונם, וזרם אפיקורסות יהי' שוטף בעולם, ע"כ הקב"ה בעצמו יבוא לשומרינו כמבואר במשל שהביאו הבע"ת שהלך הבעה"ב אחר אותו שנכנס לבת העכו"ם לשומרו שלא יתנסך היין. וז"ש כי אני ד' אלקיהם בימי גוג ומגוג שהשי"ת בעצמו ישמור אותנו, והבוכ"ע יצילינו ברוחניות ובגשמיות וזהו ההצלה שהציל הבוי"ת אותנו בשנות השואה, אנו מצפים שיהי' הצלה נצחית, ונזכה להתחזק בדרך התורה ובדרך האמת ונזכה במהרה לישועה וגאולה שלימה, שיתקיים הבטחתו יתברך אני ד' אלקיהם, ובמהרה יתגלה כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר לו סעודת הודאה כ"א כסלו

באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל בהקדם דברי הגמרא (מכות י' ע"א) (הובא גם במד"ר) מפני מה זכה ראובן לימנות בהצלה תחלה, מפני שהוא פתח בהצלה תחלה, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם, והקשה היפ"ת למה הוצרכו לטעם זה, הרי ראובן הי' הבכור, ובלאו הכי מגיע לו לימנות תחלה את בצר במדבר לראובני מצד בכורתו, וכן הקשה המהרש"א ז"ל עיי"ש תירוצם. ונקדים עוד מ"ד במדרש עה"פ אז יבדיל משה שלש ערים, אם אין לאדם מצוה קבוע לדורות מה הנאה יש לו עכ"ד המדרש, וצ"ב וכי לא הי' לו למשה רבינו ע"ה מצות קבועים לדורות אלא זה, הלא כל התורה כולה ניתנה לישראל ע"י משה רבינו ע"ה וכל המצות הם קבועים לדורות.

אמנם יתבאר עפי"מ דאיתא בגמ' שם, ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו וגו' כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד בשוגג ואחד הרג במזיד וכו' עכ"ד הגמ', הרי שכינה הכתוב למי שהרג בשוגג רשע, דעל זה דרשו חז"ל הכתוב מרשעים יצא רשע, והנה מרע"ה למד התורה עם ישראל ורצה שיהי' התוה"ק נצחיות וקיים תמיד בישראל, וזה אי אפשר זולת אם אין מתחברין עם רשעים ומפרישין את הרשעים מבין ישראל ולזה הוצרך להפריש ערי מקלט, כדי שעל ידי זה יהי' כל התורה כולה קבוע לדורות, וזולת זה אין התוה"ק מתקיימת ח"ו, וז"פ המדרש אם אין לאדם מצוה קבוע לדורות מה הנאה יש לו, וע"כ ע"י שהפריש מרע"ה ערי מקלט שיפרישו לשם הרשעים הורגי נפשות, יהי' קיום לתוה"ק בישראל. היוצא לנו מזה שערי מקלט הוא מיועד לרשעים להפרידם מבין ישראל שלא יתחברו עמהם, א"כ לפי זה אין בזה צד כיבוד לראובן, דלפי שהוא בכור יתנו לו כבוד זה לשלח אצלו הרשעים הורגי בנפשות, ול"ק קושית הנזה"ק והמהרש"א ז"ל שמגיע לראובן לימנות תחלה בערי מקלט מצד בכורתו.

ומה שנמנה באמת תחלה יתבאר עפי"ד המדרש ילקוט הושע וז"ל: זש"ה מפרי פרי איש ישבע בטנו זה ראובן, וישב ראובן אל הבור, א"ל הקב"ה אתה בקשת למחזרא ברא חביבא לאבוי, חייך שבן בנך מחזיר את ישראל לאביהם שבשמים ואיזהו זה הושע הה"ד וכו' ועוד במדרש גירסא אחרת א"ל הקב"ה אתה בקשת וכו' חייך שבן בנך עתיד להחזיר לבם של ישראל לאביהם שבשמים ואומר שובה ישראל וגו', מבואר מדברי חז"ל שראובן קבל כח זה ע"י הצלת יוסף שיוכל להשיב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, ע"כ פתח הכתוב בו תחלה בערי מקלט לשלוח אצלו הרשעים הורגי נפשות ולא בשביל כבוד הבכורה רק כדי שיקרבם להשי"ת, וז"פ הגמרא אתה פתחת בהצלה תחלה וקבלת על ידי זה הכח להשיב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, לזה זכית לימנות בהצלה תחלה את בצר במדבר כדי לקרב את ישראל לאביהם שבשמים.

מאמר לז

באופן ב' יתבאר דברי המדרש בהקדם לפרש הפסוק בפ' שופטים ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דיבר לתת לאבותיך, ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה, ולכאורה צ"ב הלא הבטחה זו נאמרה על זמן שאחר ביאת המשיח, שאז יוסיף הקב"ה ליתן לישראל קני קניזי וקדמוני כפרש"י ז"ל ולמה יוצרכו אז לערי מקלט, הלא כתיב ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב וגו' וכתתו חרבותם לאתים וגו', ולא יהיו עוד רוצחים בעולם, ובשלה"ק מאריך בענין זה טובא, גם האר"י ז"ל הקשה קושיא זו למה יוצרכו לעתיד לבא ערי מקלט, ותירץ דישנם נשמות שצורך לתיקון נפשותם ליהרג ר"ל ואם יהי' הגאולה בעתה יהי' נעשה הכל ע"י אורך זמן הגלות ואז לא יהיו צריכין לעתיד עוד לערי מקלט, משא"כ אם יהי' הגאולה בבחינת אחישנה, ולא יהי' הזמן מספיק לתיקון כל הנשמות, אז אחר ביאת המשיח יסבב הקב"ה שיהרגו אותם בשוגג כיון שחסר להם תיקון זה, והורגי נפשות במזיד לא יהי' אז בעולם ולזה יהיו צריכין לערי מקלט, והכתוב מוכיח כן שמדבר מבחינה של אחישנה, שאמר כי תשמור את כל המצוה הזאת לעשותה, ואז יהי' הגאולה בבחינת אחישנה עכת"ד האריז"ל נמצא לפי דברי האר"י הק' דמה שצותה התורה להוסיף עוד שלש ערים, הוא רק אם יהי' הגאולה בבחי' אחישנה, מה שאין כן אם יהי' בעתה לא יהי' נוהג עוד מצוה זו, וקשה טובא דהלא גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שהגאולה יהי' בעתה, ובעוה"ר כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וכבר הי' די והותר מהריגות נפשות ישראל, והיתכן שנכתב מצו' בתוה"ק שלא תתקיים ולא יהי' צורך בו והדרא קושיא לדוכתי'.

אמנם נראה דבוואי יש תועלת בהפרשת ג' ערי מקלט גם לעתיד לבא ואף אם הגאולה יהי' בעתה ויתבאר עפי"מ דאיתא בגמרא (מכות י"ב ע"א) אמר ר"ל שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות, דכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה, טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד, טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך, וכתב רש"י ז"ל בפי' על ישעי' עה"כ מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' וזלה"ק אמרו רבותינו שתי טעיות עתיד שר של שעיר לטעות, כסבור הוא שבצרה הוא בצר במדבר שהיתה עיר מקלט, וטועה משום שאין קולטת אלא שוגג והוא הרג את ישראל מזיד, וכתב המהרש"א ז"ל אפשר דכך הי' גירסתו בשמעתין וכו', ולכאורה קשה דלפי הנראה יהי' טעותו של הס"מ לחשוב שבצרה קולטת ג"כ כמו בצר במדבר וכן מוכח ממ"ש יחשוב לו בבצרה תקלוט כבצר ולא אמר שבצרה תקלוט ולא בצר, ולכאורה מה יהי' תועלתו בזה הטעות, בשלמא שני טעותים האחרים שיחשוב מזיד כשוגג ומלאך כאדם ובתוכה ינצר אם לא יטעה בזה אין לו הצלה כלל, אבל מה שבצרה קולטת כבצר מה לו לטעות בזה, הלא יכול לילך לבצר כמו לבצרה. ובפשטות אפשר לתרץ עפי"מ דאיתא במד"ר (סוף פ' וישלח) עה"כ וימת בלע א"ר אבוהו לבן מלכים שהי' לו דין עם אחד וכלו מזונותיו, בא אחד וסיפק לו מזונות, אמר המלך אין לי עסק אלא עם זה שסיפק לו מזונות, כך אמר הקב"ה כבר היתה מלכות עקורה מאדום, ובאת בצרה וסיפקה להם מלכים, לפיכך אין לי עסק אלא עם בצרה שנאמר כי זבח לה' בבצרה וגו', נמצא שבצרה שהוא במואב נתן כח מלוכה לאדום, ולולי בצרה היתה כבר המלכות עקורה מאדום, ולזה ילך הס"מ להנצל לבצרה ששם ביתו שהיא נתנה לו כח הקיום, ועוד לאלקי מלין.

ונקדים עוד מ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (פ' ברכה) וזלה"ק יש להבין מאחר שאנו מזמרין (יחשוב לו בבצרה וכו') מידי שבת בשבתו, והשטן הוא היצה"ר עומד ושומעו, באיזה אופן יתקיים מאמר חז"ל שעתיד הוא לטעות וכו', אני אומר כי בעת שישראל מזמרין יחשוב לו בבצרה וכו', הנה סיבה מאת השי"ת לשלח את השטן היצה"ר, לבל ישמע זאת, למען יתקיים מאמרם ז"ל כי עתיד לטעות עכ"ל, והנה וודאי דבריו הק' אמיתיים לפי בחינתו, שבשעה שזמר בס"ג בבואו מאדום לא הי' שם השטן היצה"ר, אולם הקושיא עדיין אינה מתורצת דהרי ישנם אנשים הרבה שמזמרין בבואו מאדום והשטן עומד על גביהם לשטנם, והרבה ספרים נדפסו ע"י מינים ואפיקורסים והשטן עומד על ימינם ואין מציאות כלל שבמשך כל השנים הללו לא יתוודע להס"מ מאמר זה, ואם כן איך אפשר שיטעה בו.

אמנם נ"ל בכוונת מאמרם ז"ל, דאף שבכל אורך זמן הגלות כבר נתודע להס"מ מאמר חכז"ל שאמרו שעתיד לטעות, אעפ"כ יעשה הקב"ה נס בעת הצורך, שהס"מ ישכח ויטעה בדבר המפורש, דהנה זה שעתיד לטעות יהי' מצד העונש אל הס"מ, וכלל גדול הוא שהקב"ה דן מדה כנגד מדה, וידוע שבדורות האחרונים היצה"ר מסמא את העינים מאוד, ומטעה בני אדם בדבר שהוא מפורש בפסוקים ובדברי חכז"ל להיפך, וכמו שפי' הבעשטה"ק מ"ש ז"ל שוחט משום מאי מחייב משום צובע ופי' התוס' אשוחט דעלמא קאי, ופי' הוא ז"ל דהכוונה על היצה"ר שהוא שוחט דעלמא ומחייב משום צובע דהיינו סמיות עינים עכת"ד, וע"כ מדה כנגד מדה יעניש אותו הקב"ה גם כן בסמיות עינים, שלא יראה דבר המפורש בדברי חכז"ל, כמו שהוא סימא עיני בני אדם בדבר המפורש, ומעתה לא יקשה עוד קושיא הנ"ל, איך יטעה בדבר מפורש בכתוב ובדברי חכז"ל, דכן יהי' עונשו מדה כנגד מדה שלא יראה אפילו דבר המפורש, והנה הס"מ יש לו חיילות הרבה וכתות הרבה שעוזרין לו במלאכתו, וכמ"ש ז"ל אינהו נפישי מינן, וממילא לעתיד לבא כשינוס הס"מ לעיר מקלט, ויראו החיילות שלו ששרם בורח לעיר מקלט, מיד ינוסו כולם אחריו לערי מקלט, ואז יהיו צריכין הרבה ערי מקלט, ויהי' נס גדול שיכנסו כולה בט' הערים שיהי' אז, כיון שהם רבים מאד שליחי הס"מ, ובזה א"ש שיטעה גם על בצרה שתקלוט כבצר, לפי שלא יספיק להם אותן ג' ערי מקלט שבמדבר וירצה להוסיף עליהן.

היוצא לנו מזה שערי המקלט מוכנים הם לעתיד לבא להס"מ ושלוחיו, א"כ לכאורה אין זה יחוס וכיבוד לראובן הבכור, שיפרישו מחלקו ערים לקלוט להס"מ וכת דלי', אולם לפי שעסק בהצלת יוסף שהוא שטנו של עשו, כמ"ש והי' בית ועקב אש ובית יוסף להבה, על ידי זה קבל ראובן הכח הזה להכניע שרו של עשו שהוא הס"מ ושלוחיו וע"כ נמנה בערי מקלט תחלה, הדרן לעניננו שע"י הצלת יוסף זכה ראובן להשיב את ישראל לאביהם שבשמים ולהכניע שרו של עשו ולזה אתי שפיר מה שחזר הכתוב לומר למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, והכוונה בזה להודיע לנו שראובן קבל ע"י הצלת יוסף כח הצלה אחרת שהוא גדולה מהצלה הראשונה, ורמז הכתוב על זה באמרו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, ר"ל אל אביו שבשמים.

ואמרו ז"ל בגמרא (ב"מ פ"ו ע"ב) אר"י א"ר כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח וכו', והנה מה שזכה ראובן לבחי' זו להשיב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, הי' ע"י שעסק בהצלת יוסף, וידוע שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה, ואלמלי הי' מתאמץ בהצלת יוסף יותר הי' לו השכר מכ"מ להשיב לבן של ישראל הרבה יותר, אבל הוא לא ידע שהתוה"ק תכתוב עליו פסוק זה להשיבו אל אביו, ר"ל שיזכה ע"י הצלת יוסף להציל את הכלל ישראל בדורות הבאים, ולזה לא נתאמץ יותר בהצלת יוסף, שהרי להציל את יוסף לשעתו הי' די במה שצוה להשליכו הבורה. וז"פ המדרש אילו הי' יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם וכו' כוונתם על הענין האמור להלן למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, כידוע דרך המדרשים בהרבה מקומות שמביאין תחלת הפסוק אע"פ שעיקר הדרש הוא מסופו, כמו כן כאן עיקר הכוונה על סיפי' דקרא למען הציל אותו מידם וגו' שהוא מוותר ובא לדרשה, ללמד על הצלה אחרת שהוא עתיד להציל את הכלל ישראל, ואילו הי' יודע ראובן כל זה אז על כתיפו הי' מוליכו אצל אביו, כדי שהשכר יהי' ג"כ מדה כנגד מדה להשיב את לבן של ישראל לאביהם שבשמים.

היוצא לנו מזה שעיקר ההצלה הוא להשיב אל אביו שבשמים, ויעזור השי"ת שנזכה להתקרב לאבינו שבשמים יחד עם כל הכלל ישראל, ונזכה להכניע כוחות הטומאה כוחות הס"מ ולהיות דבוקים בה' ולעבוד אותו באמת ובתמים ונזכה במהרה להצלת כל ישראל מתוך נחת ושמחה ולראות בישועת כל ישראל ושמחתן ולהרמת קרן התורה וישראל ולעשות רצון הבורא ב"ה באמת, וצריך לדעת שמה שהציל השי"ת שארית ישראל הי' הכל לתכלית זה להשיבו אל אביו שבשמים, ויעזור השי"ת שנזכה להתקרב להשי"ת באמת מתוך שמחה והרחבת הדעת, ולראות במהרה בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר לח

וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. יל"ד שהכתוב מחלק את דבריו בב' מימרות ויאמר לא נכנו נפש, ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם וגו', הלא שני אמירות הללו כוונתם אחד הוא, ולמה חלקן הכתוב לכתוב שתי פעמים ויאמר.

ב) במדרש ילקוט איתא, למדתך תורה דרך ארץ שכשאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאילו הי' יודע ראובן שהקב"ה כותב עליו וישמע ראובן ויצלהו מידם, בכתיפיו הי' טוענו ומוליכו אצל אביו, וצ"ב.

ונל"פ ע"פ דברי הרמב"ן הק' בפסוק אל תשפכו דם וז"ל: והכוונה לראובן בכל זה היתה להצילו להשיבו אל אביו, והכתוב ספר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו, אבל דברים אחרים אמר להם מתחלה שלא קבלו ממנו, כמו שאמר להם הלא דברתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו, אמר להם א"כ אל תשפכו דם וגו' עכ"ד, ואולי זהו כוונת הפסוק במה שמחלק דברי ראובן לשתי אמירות, וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש השתדל בזה להצלה גמורה, ואח"כ אמר עוד הפעם ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור וגו' וזה הי' בדבור שני כשראה שאין שומעין לדבריו הראשונים, ולכאורה קשה למה סיפר הכתוב דבר שלא נתקיים דהרי לא שמעו אחיו להצילו לגמרי ולא נתקיימו רק דבריו האחרונים.

ונראה לפרש דדבריו הראשונים הועילו שיתקבלו דבריו האחרונים, עפי"מ שאמרו ז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, וע"י שראובן גמר בדעתו להצילו לגמרי ולהשיבו אל אביו, והיו דבריו אלו שהשתדל בהצלתו יוצאים מן הלב, זה גרם שדבריו האחרונים על כל פנים נכנסו בלב אחיו, על כן שפיר סיפרה התורה גם מה שאמר בתחלה אף על פי שלא נתקיים, מפני שדבריו אלו גרם שיתקבלו על כל פנים דבריו שאמר אחר זה אל תשפכו דם. והנה אע"פ שראובן לעצמו גמר בדעתו להציל אותו לגמרי ולהשיבו אל אביו, לא רצה לעשות מעשה ולסמוך על סברת עצמו, אחר שראה שהשבטים הק' מתנגדים לזה, חשש אולי הדין עמהם שאין להצילו, והתחיל ליכנס עמהם במשא ומתן של הלכה, וכל זה מפני שלא הי' בטוח בעצמו שהוא צריך להצילו, אבל התוה"ק מעיד על ראובן ויצלהו מידם, וכיון שכן ודאי שהי' עובדא טבא אם הי' מציל אותו, אע"פ שהכל הי' מן השמים והוכרח יוסף לירד למצרים, עכ"ז נחשב הדבר לפגם נגד השבטים הק', ואילו הי' יודע ראובן שהתוה"ק מעיד עליו שרצה לעשות הצלה גמורה, לא הי' נכנס עמהם בטענות כלל רק הי' מחזיק את יוסף על כתיפו ומוליכו אצל אביו, וז"פ המדרש אילו הי' יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן "ויצלהו" מידם אז בכתיפיו הי' טוענו ומוליכו אצל אביו דמה שנמנע מזה הי' בשביל שהי' בעצמו מסופק אם ראוי לחלוק על אחיו ולהצילו הצלה גמורה.

מאמר מ סעודת הודאה כ"א כסלו

וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה וגו' למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, דקדקו המפרשים דמאמר להשיבו אל אביו מיותר, גם צ"ב עפ"י מאמרם ז"ל עה"פ והבור ריק אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, ומבואר בגמרא (יבמות קכ"א) נפל לבור נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת, וא"כ מה הצלה הי' בזה ליוסף, והרמב"ן כתב שהם לא ידעו שיש שם נחשים ועקרבים, שהיו בחורי הבור או שהי' עמוק ולא ראו, שאילו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף, הי' הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור, ואיך יגעו במשיח ה' אשר הוא חפץ בו ומצילו וכו' עכ"ל אך לפי דבריו יקשה א"כ מה תועלת הי' בהשלכתו אל הבור, לשיטתם שהי' מחוייב מיתה ודנו אותו להריגה, כמו"ש השלה"ק מפני מרידה במלכות בית דוד, ואם חשבו שאין דבר המזיק בבור ההוא מה תועלת בהשלכתו לשם, ומדוע א"כ הסכימו לעצת ראובן להשליכו אל הבור, גם דבדברי הזוה"ק מבואר שידעו בבירור שיש שם נחשים ועקרבים, שמפורש שם שהצלת ראובן הי' להוציאו מיד בעלי בחירה שקשה להנצל מידם, דזעירין אינון שזוכין להנצל מבעל בחינה, משא"כ נחשים ועקרבים נקל יותר להנצל מהם מי שיש בידו זכיות עיי"ש.

ב) במדרש איתא וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור וגו' ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא, ממעשה בלהה וצ"ב.

ג) עוד במדרש וישב ראובן אל הבור א"ל הקב"ה לראובן מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה ואי זה זה הושע שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך, וצ"ב קישור מאמר הזה להצלת יוסף.

ד) וישבו לאכול לחם וגו' ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי ונהרוג את אחינו וגו' לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו', צ"ב הלא כבר עשו מעשה והשליכו אותו אל הבור וכבר הסכימו שלא להרגו בידים כ"א להשליכו הבורה, וזאת כבר עשו וקיימו א"כ מה זה שאמר יהודה מה בצע כי נהרוג, וצ"ב.

ונל"פ דהנה מה שהקשה הרמב"ן ז"ל שאילו היו רואים שיש בבור נחשים ועקרבים ולא יזיקו ליוסף, הי' הדבר ברור להם שהוא צדיק גמור, ואיך יגעו במשיח ה' אשר הוא חפץ בו ומצילו, יש לתרץ דאין מזה ראי' ברורה שהוא צדיק גמור, דאיתא בגמרא (יבמות קכ"א) נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו, ר' יהודה בן בתירא אומר אף לחפירה מלאה נחשים ועקרבים אין מעידין עליו, חיישינן שמא חבר הוא (יודע ללחש) ות"ק אגב איצצא מזקי ליה, פרש"י שדוחקן כשעומד עליהם, והנה כאן שהי' הבור ריק, אפילו אם נאמר שידעו שיש שם בחורין וסדקין נחשים ועקרבים, מכל מקום יוכל להיות בדרך הטבע שלא יזיקו ליוסף דשמא חבר הוא, דהרי יוסף הי' בר חכים ליעקב אבינו ומסר לו כל החכמות ומסתמא ידע גם חכמה זו ללחוש בנחשים שלא יזיקו, וגם לא הי' כאן איצצא ודחקא, ובכה"ג מודה הת"ק שאין מעידין עליו שמת, דחיישינן שמא חבר הוא, וא"כ ליכא ראי' ממה שלא הזיקוהו הנחשים שצדיק גמור הוא, דיש לומר שידע ללחוש בנחשים שלא יזיקוהו, והנה עה"פ (תהלים נ"ח) כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים חובר חברים מחוכם, פרש"י ז"ל הנחש כשהוא מזקין נעשה חרש באזנו אחת, ואוטם השנית בעפר שלא ישמע את הלחש שהחבר משביעו שלא יזיק ע"כ, ולפי זה י"ל דהשבטים הקדושים כשהשליכו אותו אל הבור שיש בו נחשים ועקרבין, עדיין לא הי' בגדר מיתה וודאית, דהם חששו דלמא יודע ללחוש את הנחשים שלא יזיקו אותו, אמנם הם בגודל קדושתם הי' להם הכח לגזור על הנחשים שלא ישמעו לקול הלחש, כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים, ולא יועיל לחש של יוסף שלא ישמעו אליו הנחשים, וזה שאמר להם יהודה אחר שהשליכו אותו אל הבור, מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו', דאולי עדיין רצו השבטים לדון דינו להריגה על ידי שיגזרו על הנחשים שלא ישמעו לקול הלחש, ועל ידי זה יהרגו את יוסף לא בידים כ"א על ידי הנחשים, ושפיר היו מקום לדברי יהודה לומר מה בצע כי נהרוג את אחינו.

והנה לפי"ז לכאורה לא היתה הצלת ראובן הצלה ברורה, אמנם עוד יש לומר בכוונת הצלתו של ראובן להשליך את יוסף בבור של נחשים ועקרבים, עפ"י המבואר בגמ' (מס' מכות) דעל מיתת בית דין אינו מועיל תשובה, שלא נמסר לבית דין של מטה לפטור המחוייב מיתה על ידי תשובה, ורק במיתה בידי שמים מועיל תשובה להפטר ממיתה, והחיד"א זלה"ה הסביר בטעם הדבר, דאי אפשר למסור דין זה לבית דין של מטה כי אינם יכולים להבחין אם עשה תשובה אמיתית בכוונה לשם שמים, כי בשר ודם אין יכול להבחין פנימיות הלב, ותשובה הוא דבר התלוי בנקודה שבלב שאין מכיר בו אלא הבורא ית' לבד והנה כבר הבאנו לעיל מדברי השלה"ק שהשבטים הקדושים דנו את יוסף על פי התורה למיתה, מדין מורד במלכות בית דוד, אך איתא בגמרא (ברכות י"ט) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה, שמא ס"ד אלא וודאי עשה תשובה, וכמו כן ידע ראובן ביוסף שאף אלמלי חטא ח"ו וודאי עשה תשובה, אמנם אם יהי' נמסר דינו בידם של השבטים והם ידונו אותו בבית דין של מטה אז לא יועיל תשובה על חטאו לפטרו ממיתה, דלא נמסר דין זה לבית דין של מטה כנ"ל, על כן צוה להשליכו לבור של נחשים ועקרבים, ויהי' נמסר דינו ביד הקב"ה ואז יועיל לו תשובה וינצל מהנחשים על ידי כח התשובה, ושפיר הוי הצלה במה שצוה להשליכו לבור של נחשים ועקרבים.

והנה מבואר במדרש תנחומא (פרשת צו) דתשובה אינו מועיל אעלא לישראל ולא לאוה"ע, וכבר האריכו המפרשים ז"ל בטעם הדבר, ולי נראה טעם פשוט בזה, דהנה מצות תשובה כתובה בתוה"ק ושבת עד ה' אלקיך וגו' וזו הבטחה מהקב"ה שיתקבל התשובה, אם כן זהו לישראל בלבד שקבלו את התורה הק', להם ניתנה הבטחה זו שיתקבל תשובתם, מה שאין כן העכו"ם שלא רצו לקבל את התורה, לא קיבלו הבטחה זו שיועיל להם תשובה, וכמו"כ קודם מתן תורה שלא קבלו עדיין כי אם ז' מצות בני נח, לא הי' עדיין הבטחה על תשובה שתתקבל, והגם דמצינו בבני נח שעשו תשובה ונתקבל תשובתם כגון אדם הראשון וקין וכדומה, זה רק לפי בחי' השעה שהי' עת רצון מלפניו ית"ש, אבל הבטחה נצחית שיתקבל התשובה בכל עת ובכל זמן, לא הי' עדיין קודם מתן תורה, והנה ראובן עסק בתשובה בשקו ותעניתו על מעשה בלהה, אבל הי' מסופק אם מועיל תשובה קודם מתן תורה, וכאן כשצוה להשליך את יוסף בבור מטעם הנ"ל, שבודאי יעשה יוסף תשובה ויועיל להצילו ממיתה בידי שמים, וכשחזר אל הבור וראה שאין יוסף בבור, סבור שהזיקו אותו הנחשים ועקרבים ומת, הרי מכאן הוכחה שאינו מועיל תשובה קודם מתן תורה, ע"כ חזר להתאונן על מעשה בלהה מיראת העונש על חטא ההוא, דחשש שאינו מועיל תשובה כמו שלא נתקבלה תשובתו של יוסף, וז"פ המדרש הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, דכיון שהילד איננו א"כ לא יועיל התשובה קודם מתן תורה ואנה אני בא ממעשה בלהה.

היוצא לנו מזה שכוונת ראובן במה שצוה להשליך את יוסף בבור הי' כדי שיעשה יוסף תשובה, ולענין מיתה בידי שמים מועיל תשובה להתכפר לו החטא, ועד"ז יתפרש הכתוב ויאמר אליהם ראובן השליכו אותו אל הבור הזה, וגו' למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, וע"ד שפירש הרבינו בחיי זלל"ה (סו"פ מקץ) ואתם עלו לשלום אל אביכם דר"ל אל אביכם שבשמים עיי"ש לפי דרכו, וכמו כן יאמר כאן שכוונת ראובן הי' להשיבו אל אביו שבשמים, על כן צוה להשליכו בבור של נחשים ועקרבים שיעשה תשובה ויתקבל תשובתו, משא"כ אם יהי' דינו מסור בידם של השבטים, בב"ד של מטה אינו מועיל תשובה. ובזה יובן דברי המדרש וישמע ראובן ויצילהו מידם אמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחלה וכו', דבמה שצוה להשליך את יוסף בבור הי' כוונתו שיעשה תשובה על חטאו ויתקבל תשובתו, ע"כ בא בשכרו מדה כנגד מדה, שבן בנו עומד ופותח בתשובה תחלה, להחזיר את ישראל אל אביהם שבשמים שנאמר שובה ישראל וגו'.

מאמר מא

ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם וגו' למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, יל"ד אומרו להשיבו אל אביו מיותר, דהרי אם יצילו מידם ממילא יוכל לשוב אל אביו.

וישב ראובן אל הבור וגו' ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא, במד"ר ואני אנה אני בא ממעשה בלהה ע"כ וצ"ב.

עוד במד"ר (פ' פ"ד ח') וישראל אהב את יוסף וגו' ועשה לו כתונת פסים, רשב"ל בשם ראב"ע כתיב (תהלים ס"ו) לכו וראו מפעלות אלקים, וכתיב בתרי' הפך ים ליבשה למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם פסים פס ים ע"כ, וצ"ב הקישור.

ולבאר הענין נקדים דברי הגמרא (שבת נ"ה ע"ב) אמר רשב"נ אר"י כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שנאמר (בראשית ל"ה) ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שכולן שקולים כאחת, אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו, מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה, עוד שם בגמרא תניא רשב"א אומר מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו, אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו, ויבא חטא זה לידו, אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו, עלבון אמו תבע, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, עמד ובלבל את מצעה עכ"ד הגמ', וברש"י ז"ל עה"ת העתיק דרז"ל הנ"ל וז"ל מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה, ולמה בלבל וחלל יצועיו, שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באוהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו וכו' לכן בלבל ע"כ, ובשפ"ח שם הביא קושית המהרש"ל מ"ט דיעקב ולמה לא נתן מטתו באהל לאה עיי"ש תירוצו.

ונראה לבאר הענין בהקדם אמרם ז"ל (ב"ב קכ"ג ע"א) ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף וכו', עוד שם בגמ' ראוי' היתה בכורה לצאת מרחל דכתיב (בראשית ל"ז) אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה וכו' ע"כ, וז"ל הזוה"ק פ' וישלח (דף קע"ו ע'א) ויהיו בני יעקב שנים עשר, אלין תריסר שבטא דשכינתא אתתקנת בהו וכו', דאילו עבד ההוא עובדא לא ייתי ראובן במניינא, ועם כל דא אתענש דאתנטיל בכורתי' מני' ואתיהיב ליוסף, כד"א (דה"א ה') ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף, ת"ח (דניאל ב') להוא שמי' דאלהא מברך מן עלמא ועד עלמא, די כל מעבדוהו קשוט וארחתי' דין, וכל מה דאיהו עביד כלא איהו בחכמתא עלאה, ת"ח כמה גרים עובדא דבר נש, דהא כל מאי דאיהו עביד כלא אתרשים וקיימא קמי קוב"ה, דהא יעקב בשעתא דעאל לגבה דלאה, כל ההוא ליליא רעותי' ולבי' הוה ברחל דחשיב דרחל איהי, ומההוא שמושא וטפה קדמאה ומההוא רעותא אתעברת לאה, וכו', ועם כל דא אהדר עובדא לאתרי', כמה דההוא רעותא קדמאה אתעבידת ברחל, ההוא רעותא אתהדרת בה, דהא בכורתי' אהדרת ליוסף בוכרא דרחל אתר דרעותא הות ברחל, וכלא סליק באתרי', בגין דכל עובדוי דקוב"ה כולהו קשוט וזכו עכ"ל. מבואר דיוסף קדים במחשבה וראובן במעשה עוד שם בזוה"ק מאמר נפלא וז"ל. כד אתא ראובן ובלבל ההוא ערסא, אמר ומה תריסר שבטין הוו לי' לאבא לקיימא בעלמא ולא יתיר, והשתא בעי לאולדא בנין וכו', מיד בלבל ההוא ערסא וכו' עכ"ד הזוה"ק והדברים פלאים המה וא"א להבינם עפ"י פשוטם.

ובזוהר חי כתב כי ראובן הי' שלוחא דרחמנא עיי"ש, והוא פלא, והאריז"ל בשער הפסוקים כחב וז"ל: דע כי בשעה שבלבל ראובן יצועי אביו ומנע משכבה של בלהה וכו', וכבר נזדמנו לה לבלהה מלמעלה נשמותיהם של בני תאומים, ונתלבשו באוצר ידוע ששמו גוף שהוא קרוב לאויר העוה"ז, והנה להחזירם אי אפשר, מה עשו ב"ד של מעלה הורידו שתי נשמות הללו למצרים לאשת יוסף, והם מנשה ואפרים שאמר יוסף עליהם בני הם אשר נתן לי אלקים בזה בגי' י"ד, רמז שהם המשלימים אותו המספר המכוון כאמור וכו', וכן כתיב במעשה ראובן וישמע ישראל, שהבין שלא כוון ראובן לחטוא, ומאתר עילאה יצא הדבר, ויהיו בני יעקב שנים עשר ולא יותר וכו' עיי"ש, מבואר שכן הוכן מן השמים ומאתר עילאה יצא הדבר. ומה שאעפ"כ נחשב לו לפגם ונענש עלי', נראה לבאר עפי"מ שפירשתי בענין מכירת יוסף שאף שהי' מוכרח הענין כדי שירדו למצרים והי' בזה טעמים וסודות כמוסים, אעפ"כ נענשו עלי' בעשרה הרוגי מלכות, ויוסבר ע"ד שכתבו התוס' (ב"ק צ"א ע"ב) ד"ה אלא שציער עצמו מן היין עיין בדברנו לעיל בדרוש הקדום וכן נאמר לענינינו בראובן, דאף שהי' הכרח מכל מקום נחשב לו לפגם ונענש עלי'.

ונקדים עוד מ"ש האוהחה"ק פ' ויחי עה"פ ראובן בכורי אתה וז"ל: כי בעת הזרעת ראובן היתה מחשבתו לא שלמה בבחינת הטוב בפרט זה, שלא עשה מעשה במקום המחשבה, ובחינה זו אינה במדרגת הטוב, כמו שתמצא שחשבו ז"ל בדומה לזה בני תמורה, והגם כי ישתנה מעשה יעקב לצד כי מחשבתו ודעתו שלמה, פי' כי הי' חושב ברחל גם הי' בדעתו ובידיעתו כי היא זאת רחל, לא שהי' יודע שהיא לאה וחשב ברחל, שלזה יקרא בני תמורה, אף על פי כן הדבר הוא כל שהוא בבחינת לא טהור, וצא ולמד מה שיצא מזה, כי יצא ראובן ובלבל יצועי אביו, הרי שעשה פעולתו מעשה הבלתי טהור מה שלא עשה כן אחד מכל השבטים ואפילו ע"י נסיון של יוסף, והגם שאמרו רבנן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, עכ"ז הכתוב העלה עליו החטא, וכנגד מה שנוגע למעשה בנין שורשו אמר כי עלית וגו', פי' טעם עשותך כן הוא כי בעת שזרעו ועלה בבטן אמו הי' בלבל בעלייתו, כי עלה בב' משכבות לאה ורחל, א' במעשה וא' במחשבה, כי במעשה היתה לאה, ובמחשבה חשב יעקב כי היא רחל, והוא אומרו משכבי אביך וכו' עכל"ק.

ובזה אפ"ל קושית המהרש"ל הנ"ל, ואפשר דעובדא דיעקב אבינו ומעשה ראובן כל אחד תליא בשיטה, דיעקב אבינו אזיל בתר המחשבה וס"ל שהוא העיקר, והנה עיקר מחשבתו של יעקב הי' ברחל והיא היתה עקרת הבית להוציא ממנה השבטים הקדושים, אלא שלמעשה קדמתה לאה ברחמים, וע"כ רצה יעקב אבינו להוציא ב' השבטים העודפים מבלהה שפחת רחל, כדי שיקראו על שם רחל, כמ"ש רחל ואבנה גם אנכי ממנה, אמנם ראובן חשב דהמעשה עיקר, ולאה היתה קדימה במעשה להוליד מיעקב אבינו שבטים, וע"כ בלבל מצעו לכוונה זו שיצאו ב' השבטים העודפים מלאה.

והנה ענין הבכורה ג"כ תלוי בזה, דממה שניתן הבכורה ליוסף מוכח דבתר מחשבה אזלינן כי במחשבה הי' יוסף קודם, דאלמלי בתר מעשה ניזל א"כ הי' ראובן הבכור, והנה ראובן בתר מעשה אזל וע"כ בלבל יצועי אביו, ואף כי מאתר עילאה יצא הדבר אעפ"כ נחשב לו לפגם ונענש עלי' מדה כנגד מדה שניטל ממנו הבכורה וניתן ליוסף, ובזה הראו לו מן השמים הוראה כי בתר מחשבה אזלינן, ובאמת ראובן עשה תשובה והתחרט על המעשה ההוא, וצדיקים במה שחוטאים בו מתרצים, ובמה שמתחלה רצה לילך בתר מעשה כי לפי"ז שייך לו הבכורה, חזר והתחרט לילך בתר מחשבה, עפי"מ שדרשו חז"ל (ברכות ז') כי אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו ולא עוד אלא שבקש להוציאו מן הבור עכ"ד הגמ', ולפי"ז במה שהשתדל בהצלתו הרי הודה לבכורתו כי בתר מחשבה אזלינן ורחל אמנו נחשבת לעקרת הבית ונשאר הבכורה אצל יוסף, על כן בהצלה זו נתרצה לו על חטאו, ואפשר שזהו כוונת הכתוב למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, שהתורה הקדושה העידה על מעשיו, שבהצלתו השתדל ג"כ להשיבו אל אביו, ולתקן מעשיו הקודמים, ומ"ש להשיבו אל אביו הכוונה על ראובן. ובזה יובן המדרש הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, שאם לא יוכל להציל את יוסף איך יהי' ניתקן חטאו במעשה בלהה, כי הא בהא תליא שע"י שיציל את יוסף יתקבל תשובתו על שפגם במעשה בלהה, על כן כשראה שהילד איננו אמר אנה אני בא ממעשה בלהה.

ובזה נבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל כתונת פסים פס ים, דהנה בעת קריעת ים סוף, טען הים אל משה אני קשיש ממך שאני נבראתי בשלישי ואתה בששי ולא רצה ליקרע, אך איתא במדרש עה"כ אחור וקדם צרתני אחור במעשה וקדם במחשבה, דהנה תכלית בריאת העולם הי' בשביל ישראל, וכמ"ש בראשית ברא אלקים בשביל ישראל שנקראו ראשית, שכך עלתה במחשבה לפניו ית"ש שבשביל ישראל יברא העולם, וכמ"ש ורוח אלקים מרחפת על פני המים ואיתא במדרש זה רוחו של משיח שהוכן מכבר עוד קודם בריאת העולם במחשבה, נמצא שבאמת הי' האדם קודם במחשבה ומאוחר במעשה, ולפי"ז טענת הים תליא אם בתר מחשבה אזלינן או בתר מעשה, והנה ממה שראינו כי ניתן הבכורה ליוסף, הרי מוכח כי בתר מחשבה אזלינן, דאם למעשה הי' ראובן הבכור אעכ"ח אזלינן בתר מחשבה, וכמו"כ כיון שהתורה וישראל חד הוא ונבראו במחשבה קודם לכל מעשה בראשית א"כ בטלה טענת הים מ"ש אני קשיש ממך. ובזה יתפרש המדרש פליאה הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף ראה, דהיינו שמיוסף הי"ל ראי' כי בתר מחשבה אזלינן וא"כ נסתר טענתו ובע"כ צריך ליקרע לפניהם. אך עדיין הי' מקום לשר של ים לומר דאין ראי' כי בתר מחשבה אזלינן, דמה שניתן הבכורה ליוסף אפשר שנעשה כן בהסכמתם וברצונם, ולא משום דבתר מחשבה אזלינן ניתן הבכורה ליוסף, וממילא יוכל שוב לטעון אני קשיש ממך במעשה, אמנם באמת לא כן הי' דהרי ממ"ש וישנאו אותו יש ראי' שלא מרצונם הטוב נתנו לו הבכורה ועי"ז נסתתמה טענת שר של ים, ובזה יובן המדרש למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם דעי"ז נתברר לי דבתר מחשבה אזלינן.

ונקדים עוד דברי רש"י ז"ל בפ' דברים שלא הוכיח משה את ישראל אלא סמוך למיתתו, וממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר ראובן בני אני אומר לך, מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו כדי שלא תניחנו ותלך ותדבק בעשו אחי עכ"ל והוא פלא היתכן שיעקב אבינו חשד לראובן שעל ידי תוכחתו ילך וידבק בעשו אחיו, גם עפ"י פשטות אינו מובן דאטו אצל עשו יהי' לו טוב יותר הלא הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, גם צ"ב דא"כ לפי"ז יתבטל המ"ע של הוכח תוכיח.

וביארתי (בדברנו פ' ויחי) דהנה מ"ע של הוכח תוכיח הוא להוכיח את האדם להפרישו מן העבירה, ותוכחה זו מחוייבת בכל זמן, ואין רשאי לאחרו עד סמוך למיתתו, אמנם בראובן לא הי' שייך בחי' זו דכבר תיקן חטאו ושב בתשובה כאמרז"ל ובכה"ג ליתא לחיוב תוכחה, אדרבה אין אומרים לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים אך יעקב אבינו הוכיח את ראובן כי רצה להעלותו במעלה עליונה יותר כי בכח התשובה יש הרבה מדרגות זו למעלה מזו ותוכחה כזו הוא דוקא סמוך למיתה (עיי"ש בדברנו). וכעת נראה לפרש עפ"י דרכנו הנ"ל כי ראובן הי' לו שיטה דבתר מעשה אזלינן, ויעקב אבינו ס"ל בתר מחשבה אזלינן, והנה עובדא הי' במקום אחד שנתוועדו לתקן עניני העיר והעמידו מוכיחים שיוכיחו את בני העיר על מעשיהם הרעים, ועשו תקנה ביניהם כי אם אחד יוכיח את חבירו לא ישיב כלום ולא יטעון נגדו אף אם יש לו במה להצטדק, והוא מפני שטבע האדם שיצדיק את מעשיו ואם יטעון נגד המוכיחו לסתור את טענתו, ע"י שישתדל להצדיק את עצמו יתחזק בטענתו והנטי' הזאת יסמא את עיניו, עד שלבסוף יחשוב בלבו באמת שהצדק אתו, ע"כ טוב יותר שלא ישוב כלום ועי"ז יכנסו דברי התוכחה בלבו. ועד"ז יתבאר לעניננו דהנה לראובן הי' לו שיטה כנ"ל, ואלמלי יעקב אבינו הי' מוכיחו מקודם, הי' לו מקום לטעון לפי שיטתו וע"י ההתוכחות עמו יתחזק בטענתו יותר וע"כ לא הוכיחו עד סמוך למיתתו, כי סמוך למיתה לא יטעון להשיב על דבריו ויוכל יותר להשפיע עליו נגד שיטתו.

והנה מ"ש שלא תדבק בעשו אחי נראה לפרש דהנה כשיטתו של ראובן דבתר מעשה אזלינן גם עשו הי' לו טענה זו דלמעשה הוא קדום בתולדה, אבל במחשבה היתה עיקר הכוונה על יעקב ובכורתו תליא ג"כ בפלוגתא זו אם בתר מעשה אזלינן או בתר מחשבה, וממילא אם יהי' בשיטה אחד עמו אף שאין לו עמו שייכות, אלא שבזה לבד שיש לו שיטה אחד עם עשו מכניס פגם בנפש להפסיקו מדביקות ה', וז"ש מה שלא הוכחתיך עד עכשיו הי' כדי שלא תדבק בעשו אחי, דהלא זה השיטה שהי' לך לילך בתר מעשה יש גם לעשו כנ"ל, ואלמלי הוכחתיך מקודם אולי היית נתחזק בשיטתך שהוא כשל עשו והוא בחינת התחברות עמו, ומאוד צריך להשגיח שלא להיות בשיטה אחד עם רשע כדי שלא ליפול ברשתו, דאף שמתחלה נדמה שאין בזה כלום ועומד בצדקו אולם לבסוף יביאהו לדמות אליו ולעשות כמותו, ומזה נתיירא יעקב אבינו ולא ח"ו שילך בפועל לידבק בעשו שאין שום הוה אמינא לסבור כן על ראובן.

ובזה נראה לפרש המדרש (בפ' ויחי) והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, השב זה יוסף, ישיב זה עשו וצ"ב, ואפ"ל שהיו יראין שישיב להן רעה על שני דברים, אחד על מה שעשו הרע נגדו, וחוץ מזה כי לפי שיטתם שדנוהו למיתה היו סוברין כי בתר מעשה אזלינן, ובזה היו נותנין חיזוק לשיטת עשו, שגם שיטתו הי' כן דבתר מעשה אזלינן, ובשביל שני דברים האלו היו יראין ממנו אולי ישיב להם גמולם הרע ושמא על ידי זה יתחזק שיטת עשו, וזה הי' הכח של יוסף כי הלך בשיטת יעקב אבינו ונגד שיטתו של עשו, וזה הי' טעמו של ראובן להציל את יוסף להשיבו אל אביו היינו לחזור לשיטת אביו כנ"ל.

וכך מקובלנו שאם הולכין בשיטה אחת עם הרשעים הוא נחשב לפגם גדול ר"ל, ויעזור השי"ת שנזכה לילך בדרכי אבותינו וננצל מכל צרה וצוקה, ובמהרה יגאל אותנו מהגלות המר והנמהר דכל מה שאנו סובלים עכשיו בגלות אדום הכל הוא משורש עשו, ויעזור הבוכ"ע במהרה בישועה שלימה וגאולה אמיתית ונזכה במהרה שיתרומם קרן התורה וישראל ונזכה לכל מיני ישועות טובות בקדושה ובטהרה בשמחה ובנחת ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר מג סעודת הודאה כ"א כסלו

עוד אפ"ל בדברי המדרש הנ"ל עפימ"ש ברבינו בחיי ובילקוט ראובני בשם ספר היכלות, שעל ידי חטא מכירת יוסף נענשו בעשרה הרוגי מלכות, אע"פ שיש לתמוה על ראובן למה נענש גם הוא, הלא לא פשע במכירתו, וי"א כי עונש חטא ראובן הי' על חטא בלהה עכ"ד, אמנם לפי מ"ש בפייט אלה אזכרה ובכ"מ משמע שעונש עשרה הרוגי מלכות כולם הי' בשביל חטא מכירת יוסף, והדרא קושיא לדוכתי' מדוע נענש ראובן, ויתבאר עפ"י אמרם ז"ל כיון שניתן רשות וכו' אינו מבחין בין טוב לרע, ולכאורה אינו מובן, הכי חשיד קוב"ה ליעבד דינא בלא דיינא להמית צדיק עם רשע, אולם הכוונה בזה על צדיק שיש לו נדנוד עבירה קלה, אלא שאם אינו עידן ריתחא לא הי' נענש בשביל פגם קטן כזה, אבל כיון שניתן רשות למשחית והדין מתוח ר"ל, אז נענש גם בשביל הפגם קטן שיש לו, וכמו כן בראובן לא הי' ראוי לעונש בשביל מעשה בלהה, כאמרז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, ולפי ערך קדושתו נחשב לו לפגם אבל לא הי' הפגם גדול כל כך שיהי' ראוי לעונש בשבילה, וע"י מכירת יוסף נמתח מדה"ד עליהם ונעשה עידן ריתחא, ואז נענש גם ראובן על מעשה בלהה, נמצא שחטא מכירת יוסף גרם לראובן שיענש על מעשה בלהה, ושניהם גרמו לו העונש, וא"ש מ"ש בספר היכלות שבשביל מעשה בלהה נענש ראובן בעשרה הרוגי מלכות, אבל גם ע"י צירוף חטא מכירת יוסף, וז"ש המדרש הילד איננו והשיג שע"ז יבוא להם העונש בעשרה הרוגי מלכות וע"כ אמר אנה אני בא ממעשה בלהה, שיענש גם הוא בתוכם בשביל מעשה בלהה.

ונל"פ עוד במאמר הכתוב הילד איננו ואני אנה אני בא, דלכאורה ראוי להבין עפ"י פשוטו מ"ש ואני אנה אני בא וצ"ב הכוונה בזה, ויתבאר בהקדם לפרש הכתוב ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם וגו' למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, דלכאורה צ"ב כפל הלשון, ויספיק שיאמר למען הציל אותו מידם ומובן מאליו שישיב לאביו, ולמה חזר לומר להשיבו אל אביו, עוד יל"ד דהלא הי' הכרח גמור שימכר יוסף למצרים, וכמ"ש וישלחהו מעמק חברון וגו' פירש רש"י מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהי' זרעך, גם אמרז"ל בגמרא (שבת פ"ט) ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו וכו', ובמדרש רבה (פ' פ"ו) למה'"ד לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת, מה עשו לה משכו את בנה לפני' והי' מהלכת אחריו על כרחך שלא בטובתה, כך הי' יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות וכו', אלא אמר הקב"ה הרינו מושך את בנו לפניו, והוא ירד אחריו על כרחו שלא בטובתו ע"כ, וכן איתא במד"ר עה"כ ויוסף הורד מצרימה, הוריד ליעקב אבינו למצרים וכו', עכ"פ מבואר בדרז"ל שהו' הכרח בדבר שיוסף ירד למצרים ולא הי' אפשר להשיבו אל אביו, ואיך נכתב בתורה דבר שאי אפשר במציאות.

ובמדרש ילקוט איתא אילו הי' יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפיו הי' טוענו ומוליכו אצל אביו עכ"ד המדרש, והקושיא מפורסמת וכי עשה ראובן מעשיו בשביל כבוד ותהלה, שאלמלי הי' יודע שהתורה תכתוב אחריו כן הי' משתדל יותר, וממנ"פ אם הי' סיפק בידו להוליכו אצל אביו, למה לא עשה ככה אף מבלי הידיעה שהתורה תכתוב עליו כן.

ונל"פ בהקדם מ"ד במדרש רבה עה"כ הבוא נבוא אני ואמך וגו', כך הי' יעקב אבינו סבור שתחית המתים מגעת בימיו שנאמר הבוא נבוא וגו', ולכאורה קודם תחית המתים בהכרח שיושלם גמר התקון בבחי' שיהי' לעתיד, ועדיין לא הי' גלות מצרים ושאר הסיבות שצריכין ישראל לעבור קודם תחית המתים, אלא ע"כ שאלולא שהחטא גרם הי' במציאות שלא יהי' גלות כלל, וכן הי' סבור יעקב אבינו שתחיית המתים מגעת בימיו ואין צורך בגלות, וכמו"כ חשב ראובן שיש באפשרות שיהי' מיד העולם התיקון ויתקיים להשיבו אל אביו מיד דלא יהי' צורך להורידו למצרים, נמצא דשפיר כתוב בתורה להשיבו אל אביו, שהי' במציאות שיהי' כן, אבל כשראה שהילד איננו, א"כ מוכרח שיהי' עוד גלות מצרים ולהשלים הד' מאות שנה בשאר גליות, וע"כ אמר אנה אני בא ור"ל אנה אני בא בגליות כמבואר בהאר"י הק' שבכל הארצות צריכין להיות ישראל בגלות לצורך תיקון הניצה"ק המפוזרות שמה, ולפי"ז חשב ראובן באמת להשיבו אל אביו, כי הי' מציאות שלא יוצרכו לירד למצרים אלמלי לא גרם החטא, אך אעפ"כ הי' מסופק בדבר אם סגי בלא גלות, ע"כ לא הי' מתאמץ כל כך בדבר להשיבו אל אביו, כי לא הי' ברור אצלו שיש מציאות לזה, דאולי גזירת הגלות מוחלטת, אבל אם הי' יודע שכתוב בתורה להשיבו אל אביו אז הי' מתאמץ בדבר יותר, ואולי באותו הזכות וע"י שהי' מרבה תחנונים הי' פועל שלא יוצרכו לגלות.

וז"פ המדרש אילו הי' יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצלהו מידם בכתפיו הי' טוענו, דכיון שמפורש בתוה"ק כן, על כרחך שיש מציאות שיתקיים כן, אלא לפי שגרם החטא העלימו ממנו מן השמים פסוק זה לפי שעה, וכעין שמצינו בר' יוחנן בן זכאי (גיטין נ"ו ע"ב) שלא הי' יכול להשיב לאספיינוס קיסר, קרי' עלי' וכו' משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, וכתב המהרש"א ז"ל דעון אנשי העיר הוא הגורם שהקב"ה משיב חכמים וגו' שלא יהי' להם דעת להשיב, ועד"ז בראובן לפי שגרם החטא ולא הי' אפשר להיות עולם התיקון מיד, ע"כ העלימו ממנו פסוק זה ולא ידע שיש במציאות דבר זה, ולכן לא הי' טוענו על כתפיו להשיבו אל אביו, ומכל מקום נכתב בתוה"ק לפי שרצונו הי' להשיבו אל אביו מיד וגם הי' מציאות שיתקיים כן אילולי גרם החטא כנ"ל.

ואנחנו צריכין ליתן שבח והודי' להבוכ"ע על שהציל אותנו משיני אריות בגודל רחמיו וחסדיו ית"ש, וגם אצלינו נתקיים הכתוב למען הציל אותו מידם, אבל להשיבו אל אביו עדיין לא נתקיים, שעדיין לא שבנו מטעותנו ואין אתנו יודע עד מה, ואנה אני בא לתועלת התיקון, והעיקר הכל הוא תשובה ומעשים טובים, וידוע שהקב"ה התחיל בהצלה למען הציל אותנו מידם שניצלנו ברוב רחמיו וחסדיו ית"ש, יהי רצון שיתקיים בנו גם להשיבו אל אביו, שנזכה לשוב אליו ית' ונזכה במהרה לגאולה שלימה בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר מה סעודת הודאה כ"א כסלו

במכילתא (פ' בשלח) איתא מאמר נפלא עה"פ ויבואו בני ישראל בתוך הים וז"ל: כבר הי' ר' טרפון וזקנים יושבין בצלו של שובך של יבנה, ונשאלה שאלה זו לפניהם, וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט, להודיע זכותן של צדיקים כמה מסייעתן, שאילו ירד ידיד האהוב הזה עם הערביים לא היו ממיתין אותו מריח גמלים ועיטרן, אלא זימן לו הקב"ה שקים מלאים בשמים וכל ריחנין טובים, שלא ימות מריח הגמלים ומריח העיטרן, אמרו לו למדתנו רבינו שעל זכות יוסף הי', אמרו לו ילמדנו רבינו השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך, אמר להם בורא נפשות רבות וכו', אמרו לו למדתינו רבינו השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך, ילמדנו רבינו באיזה זכות זכה יהודה למלכות, אמר להם ר' טרפון אמרו אתם, אמרו בזכות שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, שהצילו ממיתה, אמר להם די' להצלה שתעמוד ותכפר על המכירה, שנתן עצה למוכרו ולא להשיבו אל אביו וכו', אמרו לו רבי למדנו באיזה זכות זכה למלכות, אמר להם כשעמדו שבטים על הים, זה אומר אני יורד תחלה וזה אומר אני יורד תחלה וכו', מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה למלכות שנאמר בצאת ישראל ממצרים וגו' היתה יהודה לקדשו, לכך ישראל ממשלותיו, אמר להם הקב"ה מי שקידש שמי על הים יבוא וימשול על ישראל וכו' עכ"ד המכילתא. הנה כל רואה מאמר נפלא הזה ישתומם כשעה חדא, דמשטחיות לשון המדרש משמע שג' ענינים הללו תלויים זה בזה, דאחר שלימד אותם כמה גדול זכותו של יוסף, נולד להם הספק כיצד לברך על המים, ואחר שידעו ברכת המים, נולד להם השאלה למה זכה יהודה למלכות, וצ"ב קישור הענינים להדדי, עוד צ"ב במה שאמר להם ר' טרפון כששאלו אותו למה זכה יהודה למלכות אמר להם אמרו אתם, הלא מה"ט שאלוהו מפני שלא ידעו טעם הדבר, א"כ הי"ל להשיב מיד מפני שקפץ לתוך הים.

ב) במד"ר פ' עקב עה"פ שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן, הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו אומר ברוך שהכל נהי' בדברו, ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם, רבנן אמרי בא וראה כל הניסים שעשה הקב"ה לישראל לא עשאן אלא על המים וכו', אמר להם משה הוו יודעין כל הניסים שעשה לכם הקב"ה לא עשה אלא על המים, ואף בשעה שתעברו את הירדן לירש את הארץ עתיד הוא לעשות לכם ניסים במי ירדן ע"כ, ויל"ד בזה טובא, א) צ"ב קישור שאלה זו לפסוק שמע ישראל אתה עובר וגו', ב) איך אפשר לומר שכל הניסים שעשה הקדוש ב"ה לישראל לא עשאן אלא על המים, דהרי כמה ניסים נעשו לישראל שלא על המים, וטיטוס הרשע חירף וגידף בזה שאמר (גיטין נ"ו ע"ב) כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים בא פרעה טבעו במים, בא סיסרא טבעו במים וכו'. ג) מה צורך בידיעה זו שאמר להם משה רבינו ע"ה הוו יודעין כל הניסים שעשה לכם הקב"ה לא עשה אלא על המים ומאי נפק"מ בידיעה זו.

ונראה ביאור הענין דהנה הי' פלוגתא בין יוסף ושאר שבטים עפ"י הלכה בענין אבר מן החי, שהוא סיפר לאביו שאכלו אבר מן החי, ובוודאי שלא בדה ח"ו שקר מלבו, אלא הי' לו כן שיטה עפ"י התורה וגם השבטים הק' הי' להם שיטה ע"פ תורה שהוא מותר להם, והפרשת דרכים ז"ל ביאר שמחלקותם הי' אי דין ישראל להם או דין בני נח להם, והם אכלו מפרכסת שמותר לישראל ואסור לבני נח עיי"ש, וגם אני בארתי באופנים שונים במה הי' מחלקותם, ולעניננו אזכיר דרך א' (ע"ל בדברנו פ' וישלח), והוא עפי"מ דאיתא בגמרא (חולין כ"ז:) דרש עובר גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה, הכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים הכשירן בלא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד. וכתב המהרש"א ז"ל וז"ל: יראה לפי דעת החוקרים שכל יסוד היותר רחוק מן הגלגל הוא יותר גשמי וחומרי, והארץ יסוד התחתון הוא יותר גשמי מיסוד המים שעליו, ולכן הבהמה אשר נפשה מן האדמה מחומר הגס, יצטרך לזכך להעלות חומרה לאכילת נפש אדם שהוא נברא ג"כ מחומר הגס מהאדמה, ובב' סימנים שנשחטו יזדכך חומר הבהמה שהוא יותר גם וכו', אבל הדגים אשר בריאתן מהמים מחומר היותר דק, מתעלה נפש האדם מאכילתן כמו שהן באסיפה בעלמא, ולזה עופות שנבראו מרקק צריך זיכוך בסימן א' קצת עכ"ל, ובנזה"ק (ב"ר פ"ז אות ב') כתב על מימרא זו וז"ל: והטעם משום דשחיטה הוא כדי לטהר ולזכך החומר כמפורש בזוהר, והלכך דגים שנבראו ממים אין טעונים שחיטה, דמים אינם מקבלים טומאה, ועופות שנבראו מן הרקק שיש להם טהרה במקצת, הכשרו בסימן אחד וכו', ומיהו מ"ד התם דאין שחיטה לעוף מן התורה כלל, ס"ל דממיא לגמרי איברו, והא דכתיב וייצר וגו' מן האדמה, היינו כדמשני התם שהביאו אל האדם לקרות להם שם, והא דבאמת תיקנו רבנן שחיטה לעוף טפי מדגים, היינו משום דדגים כמו שנבראו ממים כך גדילתן במים שהוא מקום טהרה, אבל העוף אף על פי שנברא ממים אין עיקר גדילתו במים אלא ביבשה ואית בי' סרך טומאה, ומשום דבדרי בתראי מתוקף עוונות הדור נתגבר כח הטומאה, הלכך תקינו רבנן שחיטה גם לעופות כנ"ל עכ"ל.

והנה רש"י ז"ל (פ' ויצא) הביא ממד"ר עה"פ ויצג את המקלות וגו' בשקתות המים וגו' ויחמנה בבואן לשתות, ר' הושעי' אומר המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר וכו', א"כ לפי דברי ר' הושעי' הי' בריאתן של בהמות אלו מן המים, ונשתנה דינם משאר בהמות דעלמא, דכמו שאין דגים צריכים שחיטה הואיל ובריאתן מן המים, כמו"כ בהמות אלו של יעקב אבינו לא היו צריכים שחיטה, מפני שבריאתן הי' מן המים, זה הי' שיטת השבטים הק', ממילא הותר להם לאכול ממנו אבר מן החי כיון שאין צריך שחיטה, ואפשר שסברו כמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה לפי שנבראו מן הרקק, אבל מה שנברא מן המים לחוד מודה שאינו צריך שחיטה, אבל יוסף הצדיק פסק כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, אלא רבנן תקינו לי' שחיטה מפני שניזון מן האדמה, אף דלדידהו בריאתן הי' מן המים לחוד וכמו שהסביר הנזה"ק מכל מקום תקינו לי' רבנן שחיטה, וכמו"כ בהמות של יעקב אבינו אע"פ שנבראו מן המים אבל מזונתן הי' מן האדמה צריכין שחיטה ונוהג בהם אבר מן החי, (עיין בדברנו פ' וישלח הארכנו בזה).

או אפשר דגם השבטים סברו כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ומחלקותם הי' בסברת הנזה"ק הנ"ל ויתבאר בהקדם מה שפירשתי הפסוק (בפ' תשא) ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא ויאמרו לי עשה לנו אלקים וגו', ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, וקשה שלא השיב אהרן כלום על שאלת משה, דהרי גם מרע"ה ידע שלא עשה אהרן את העגל ברצונו ובפועל ידיו, אלא ששאלו מדוע גרם להם חטא הגדול הזה, כמו שאמר מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, ולא תירץ כלום על שאלת משה, גם יש להבין הכוונה באומרו אתה ידעת את העם כי ברע הוא. ואמרתי לפרש דאיתא בזוה"ק (דף קצ"ב ע"א) עה"פ פרקו נזמי הזהב אי איהו הוה אמר לון שוו לי' בארעא בקדמיתא ואנא אטול, לא הוו יכלין בחרשייהו כלום, אלא מידם נטל, וקרא מתרעם ואמר ויקח מידם, חמו מה עבד אהרן גבר נביאה גבר חכים, לא ידע לאסתמרא דאילו נטל מארעא, כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא, אבל במה אצלחו בעובדא דא, בגין דויקח מידם ולא מארעא ע"כ.

ונקדים דברי האור החיים הקדוש על הפסוק לא יהי' לך אלהים אחרים על פני וזלה"ק: כי באמצעות העובד הוא ממציא הוי' אחר שהיא אלהים, מה שלא הי' כן קודם עכלה"ק, נמצא שע"י מחשבת ישראל שעבדו את העגל נעשה ממנה ע"ז. והנה מדתו של אהרן הכהן הי' להיות אוהב שלום ורודף שלום ועי"ז הוצרך לקרב לכל א' ולדונו לכף זכות כפי מידתו, משא"כ מרע"ה שהי' מנהיג ישראל הוצרך לידע מהותו וחסרונו של כאו"א מישראל בפרטיות כדי שידע איך להדריכם ולהוכיח את מי שצריך להוכיח, כמו שאמרו חכז"ל (במד"ר תחלת פ' דברים) מוכיח אדם אחרי חן ימצא זה משה, שהוכיח את ישראל, ממחליק לשון זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ע"י שאמר מה טובו אהליך יעקב ונפלו בשיטים, נמצא שמשה רבינו ע"ה הי' צריך לידע מבחינת הרע שיש בבני אדם משא"כ אהרן הכהן לא הי' מדתו בזה, שכל צדיק עובד את השי"ת במדה השייך לו, וכיון שמרע"ה הי' המנהיג והי' מוכרח להכיר מדתו של כל אחד, הסתפק אהרן הכהן בזה המדה שהי' לו, ולא הי' מוטל עליו לראות ולהכיר מדתם הרעה, ואה"נ אם הי' הוא המנהיג ישראל הי' הולך ג"כ במדה זו שהלך בו משה רבינו ע"ה, אבל עכשיו שלא הי' מוטל עליו ההנהגה, לא הלך בזה המדה רק במדתו שהוא להתקרב אצל כל אחד מישראל ולאהוב את השלום, וזה שטען אהרן אל משה "אתה" ידעת את העם כי ברע הוא, ר"ל לא הייתי צריך לחשוש בשעה שלקחתי את הזהב מידם, שזה יגרום שיצא העגל הזה וכמ"ש בזוה"ק, כי אין זה עבודתי לידע מחשבתם הרעה, וזה הוא ענין השייך דוקא אליך מפני שאתה מנהיגן של ישראל, וז"פ "אתה" ידעת את העם כי ברע הוא, דזה שייך אליך לידע רעתם של כל אחד, אבל אני לא הייתי יודע שהדברים מגיעין עד כדי כך, ע"כ ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו "לי" ואשליכהו באש שלקחתי אותה מידם ממש, ומשום "זה ויצא העגל הזה נמצא ששפיר התנצל אהרן בזה בתשובתו למרע"ה.

וזה הענין הי' גם ביוסף עם השבטים הק', דהנה עבודתו של יוסף הי' להכניע את כחות הטומאה שבמצרים וללחום עמהם כדי ליישר דרך לבני ישראל, וכמ"ש וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה, ופי' ק"ז הישמח משה זלה"ה שאם לא הי' יוסף במצרים תחלה, להכניע כוחות הטומאה, לא היו יכולין ישראל להגיע למתן תורה עיי"ש, נמצא שזה הי' עיקר עבודתו ללחום נגד כוחות הטומאה, ממילא הכיר וראה את תוקף עון הדור, והשיג שאע"פ שמן התורה לא הי' צריך שחיטה לבהמות של יעקב אבינו כיון שנבראו מן המים, עכ"ז ע"י שניזונין מן האדמה צריכין שחיטה, וכמו שהסביר הנזה"ק למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ואעפ"כ תקינו רבנן בה שחיטה מהאי טעמא, משא"כ השבטים הק' שלא הי' עיקר עבודתם בכך, לא הכירו כל כך את תוקף עון הדור, וסברו כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, מפני שנבראו מן המים, כמו"כ לבהמות של יעקב אבינו ג"כ אין צריך שחיטה כי גם הם נבראו מן המים.

ובזה נבוא לביאור המכילתא דהנה התלמידים של ר' טרפון סברו תחלה כשיטת השבטים הק' דדבר שנברא מן המום אין צריך שחיטה כמו שהסביר בנזה"ק, דטעם שחיטה הוא כדי לטהר ולזכך החומר, א"כ דבר שנברא מן המים שאינו מקבל טומאה אין צריך זיכוך, וכמו"כ מה"ט לא יהי' צריך לברך ברכת הנהנין על המים, דגם ברכת הנהנין עניינה הוא לתקן את המאכל ולהעלות הנצוצות הקדושים שבה לשורש הקדושה, וע"כ מים שהוא מקום טהרה אין צריך תקון והעלאה וממילא שאין צריך ברכה, אבל אחר שלימד אותם ר' טרפון עד כמה הגיע זכותו של יוסף הצדיק שהזמין לו הקב"ה שקים מלאים בשמים כדי שלא יוזק מריח רע, א"כ הרי זה מבחן שלא פגם יוסף הצדיק במה שסיפר לה"ר על אחיו שאכלו אבר מן החי, ומן השמים הסכימו עם יוסף דגם דבר שנברא מן המים צריך שחיטה ותיקון, וממילא שגם ברכת הנהנין צריך לברך על המים, וזה שאמרו לו רבי למדתנו שעל זכות יוסף הי' והוא סימן שבשמים הסכימו לשיטת יוסף הצדיק, ע"כ אמרו לו ילמדנו רבינו השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך, דכיון שצריך שחיטה דבר שנברא מן המים, כמו"כ צריך לברך ברכת הנהנין על המים ע"כ ילמדנו כיצד לברך.

השיב להם ר' טרפון דברכת הנהנין צריך לכ"ע לברך גם לשיטת השבטים הק', עפ"י מ"ש הבעשטה"ק עה"פ (תהלים ק"ז) רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף וזלה"ק: פי' בכאן סוד גדול ונורא, והוא למה ברא הקב"ה ענייני מאכל ומשתה שאדם תאב להם לאכול ולשתות, והטעם שהם ממש ניצוצי אדה"ר שהם מתלבשים בדומם צומח וכו', ויש להם חשק לדבק בקדושה וכו', וכל אכילה ושתי' שאדם אוכל ושותה הם ממש חלק ניצוצות שלו שהוא צריך לתקן, וז"ש רעבים גם צמאים כשאדם רעב וצמא להם למה זה, וז"ש נפשם בהם תתעטף וכו', וכל הדברים שהם משמשים לאדם הם ממש סוד הבנים שלו שהולכים בשבי' עכלה"ק. ובזה מפרשים נוסח הברכה בורא נפשות רבות וחסרונן, פי' שהקב"ה ברא נפשות עם חסרון שלהם, כלומר שיחסר להם אכילה ושתי', ואמר הטעם הוא בשביל להחיות בהם נפש כל חי, פי' שיש במאכל ומשתה שהאדם אוכל נפשות ונצוצות הק' שצריך להחיותם ולהעלותם מהשבי', וע"כ ברוך חי העולמים שצריך להודות להקב"ה שברא מאכל ומשתה, כדי שעי"ז יוכלו הנפשות לצאת מהשבי' שלהם, וזה שהשיב להם ר' טרפון דלכ"ע צריך לברך על המים, ואין זה תלוי בפלוגתת יוסף הצדיק עם השבטים הק', ורמז להם הטעם באומרו בורא נפשות רבות וחסרונם וכו' להחיות בהם נפש כל חי וכנ"ל.

חזרו התלמידים ושאלו אותו לימדתנו רבינו השותה מים לצמאו כיצד מברך, שגם המים אע"פ שהוא מקום טהרה צריך תיקון, ילמדנו רבינו במה זכה יהודה למלכות, ר"ל אחר שהודעתנו כמה גדול זכותו של יוסף, דעד עכשיו סברו התלמידים שזכה למלכות על ידי שהציל את יוסף, ומה שצוה למכרו אינו נחשב לחטא כיון שעכ"פ חטא יוסף במה שסיפר לה"ר על אחיו, ואינו צריך לטעמא שההצלה תכפר על המכירה, ושפיר זכה בשביל ההצלה למלכות, אבל כיון שלמדתנו כמה גדול זכותו של יוסף ומן השמים הסכימו לשיטתו, א"כ נחשב לפגם מה שיהודה מכר את יוסף, וצריך שההצלה תכפר על המכירה א"כ במה זכה למלכות.

אמר להם אמרו אתם דכפי הנראה מדבריהם הי' לכם תירוץ ע"ז, לולי דברי שאמרתי לכם עד עכשיו, ומה הי' סברתכם בלא זה, אמרו לו בזכות שאמר מה בצע וכו' שהציל את יוסף ממיתה, וזה הי' סברתינו עד עכשיו, אמר להם זה אין סברא כלל לכל הדעות גם לולא דברי הקודמים, כי די' להצלה, שתכפר על המכירה, ואפילו אם נאמר שהדין הוא עם השבטים ויוסף שלא כדין סיפר עליהם לה"ר, גם כן נחשב המכירה לפגם לפי גודל מדריגת קדושתם, וע"כ די' להצלה שתכפר על המכירה, אמרו א"כ למדינו רבינו באיזה זכות זכה למלכות, אמר להם מפני שקידש שמו ית' על הים. היוצא לנו מזה שמים הוא מקום טהרה לכ"ע ואין שם שליטת הטומאה, וע"כ חזר הקב"ה להרבות ניסים על המים, כדי ללמוד מזה שלא להתפעל רק מניסים כאלה שבאים ממקום טהרה, ולא מאותן הניסים שבאים ר"ל מצד הסט"א, ולזה אמר להם מרע"ה לישראל הוו יודעין כל ניסים שעשה לכם הקב"ה לא עשאה אלא על המים פי' משורש הטהרה, ואין הכוונה שלא נעשו נסים לישראל במקום אחר שלא על המים, אלא שרצה מרע"ה להשריש זאת בלבות בני ישראל קודם שיעברו את הירדן לא"י, שיהיו יודעין שניסים צריכין לבוא משורש טהרה בלי שום תערובות כוחות הטומאה כלל,

ואחר שעזר לנו השי"ת שנצלנו ממות לחיים, צריכין אנו לידע שמוטל על כאו"א החוב לתקן פגמי נפשו ולעבוד את הבורא ב"ה בכל תוקף ועוז ולילך בדרך האמת, שרק עבור זה הניח אותנו השי"ת שנהי' דבוקים בו ית', חוץ מאלו שנשארו ח"ו לנסות בהם את ישראל, ויעזור הבוכ"ע שנזכה לתקן כל מה שפגמנו, ונזכה לילך בדרך התורה ודרך האמת ולא נזוז מדרך אבותינו ורבותינו הק' ובמהרה נזכה לישועת כל ישראל ושמחתן בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר מז סעודת הודאה כ"א כסלו

וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא, במדרש ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, וצ"ב, עוד איתא במדרש כשאמר הקב"ה למשה הן קרבו ימיך למות פתח ואמר יחי ראובן ואל ימות, והוא פלאי.

ב) במד"ר וישליכו אותו הבורה שני בורות היו אחד מלא צרורות ואחד מלא שרפים ועקרבים, פרש"י דדרשו כן מדכתיב והבור יתירה, וישליכו אותו הבורה והבור רק וגו', משמע שהיו ב' בורות שם. וראוי להבין מדוע הוכרח הכתוב לכתוב והבור יתירא לדרשא זו, ובמדבר מצוי ושכיח בורות הרבה ואין זה חידוש, גם מה נפק"מ בהודעה זו, גם יל"ד במאמה"כ שאמר ראובן השליכו אותו אל הבור הזה וגו' מאי מדייק במלת "הזה", דמשמע הזה ולא אחר.

ואפשר לתרץ קושיא זו בהקדם דברי הזוה"ק אמר ר' יצחק אי נחשין ועקרבין היו בי', אמאי כתיב בראובן למען הציל אותו מידם וגו', וכי לא חייש ראובן דאינון נחשין ועקרבים ינזקון לי' וכו', ותירצו בזוה"ק דראובן רצה להצילו מידי בעלי בחירה, דזעירין אינון דיכלי לאשתזבא מידיהון, ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם, בגין דהכא אתר דנחשים ועקרבים אי איהו צדיקא קוב"ה ירחיש לי' ניסא וכו' וישתזיב מנייהו עכ"ל הזוה"ק, אולם עדיין צ"ב דהרי אמרו רז"ל נפל לבור נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת, א"כ בדרך הטבע אין זו הצלה, ושמא לא יזכה לנס דהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ואיך אמר הכתוב למען הציל אותו מידם והדרא קושיות הזוה"ק לדוכתי'.

אמנם יובן עפי"ד המדרש הנ"ל שהיו שם ב' בורות, אחר מלא צרורות ואחד מלא שרפים ועקרבים, ודייק ראובן לומר השליכו אותו אל הבור "הזה" וגו', היינו שהראה להם מקום הבור אותו שהוא מלא צרורות, ושפיר הוי הצלה, והשבטים הקדושים כן עשו כדבריו, שהשליכו להבור שהי' מלא צרורות, אלא שהנחשים והעקרבים שהיו בבור השני הרגישו שיש צדיק גדול בבור הסמוך, וירוצו כולם לאותו הבור שהי' יוסף בו כדי להזיקו, כי ידוע שכל חיות ועופות הטמאים הם מסטרא דמסאבא, וכוחות הטומאה שונאים את הקדושה בטבע ומתקנאים בו, ובצדיק גמור מתקנאים יותר, כמ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' בלק) דהשנאה הוא לפי ההתרחקות עיי"ש, וע"כ תיכף שהרגישו שיש צדיק גדול בבור הסמוך להם הלכו לשם להזיקו, אלא שהצילו הקב"ה מידם ולגודל קדושתו של יוסף לא יכלו לנגוע בו, ואולי לטעם זה אמר הכתוב והבור יתירא לדרשא דהיו שם ב' בורות, להודיענו שראובן אמר להם שישליכו אותו אל הבור הזה שלא היו בה נחשים וכן עשו, ושפיר מקרי הצלה, ולבסוף ניצול מן הנחשים בדרך נס כמ"ש בזוה"ק, וסרו בזה הדקדוקים הנ"ל (בקושיא ב').

ולבאר יתר המדרשים הנ"ל נעיר להתבונן בענין שנאת השבטים הק' ליוסף, שכבר עמדו הראשונים על מדוכה זו, וביארו בו כל אחד לפי דרכו, ועדיין לא עלתה ארוכה כל צרכו, אמת הדבר שכל הענין הי' מוכרח מן השמים שימכרו את יוסף למצרים לקיים הגזירה של גר יהי' זרעך וגו' וכמו שאמרו חז"ל (שבת פ"ט ע"ב) ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו, וכן מבואר במדרש תנחומא פרשה זו עה"פ ויוסף הורד מצרימה זש"ה לכו חזו מפעלות אלקים נורא עלילה על בני אדם, אמר ריב"ק אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן, בא וראה כשברא הקב"ה את העולם ביום ראשון ברא מלאך המות וכו' ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא מיתה לעולם הוי נורא עלילה על בני אדם וכו' וא"ר יודן הי' הקב"ה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע והביא עלילה לכל הדברים אלו וכו' משל למה הדבר דומה לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה והיא מונעת העול מן צוארה, מה עשו נטלו את בנה וכו' שמעה הפרה בנה גועה, הלכה שלא בטובתה בשביל בנה, כך הקב"ה הי' מבקש לקיים גזירת ידוע תדע והביא עלילה לכל אלו הדברים וירדו למצרים ופרעו את השטר לכך נאמר ויוסף הורד מצרימה הוי נורא עלילה וגו' ע"כ.

אמנם אע"פ שהי' מוכרח כן מן השמים מכל מקום צריך הסבר וטעם איך עשו השבטים הקדושים דבר כזה, ואיך אפשר להבין שי"ב שבטי י-ה ירצו להרוג נפש מישראל ובפרט נפש צדיק, דאי אפשר שעשו כן בלי טעם ושלא על פי הלכה, גם מה שאמר הפסוק וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום צ"ב, דאיתא בגמרא (פסחים קי"ג ע"ב) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, מאי שונא אילימא שונא נכרי וכו' אלא פשיטא שונא ישראל ומי שריא למיסני' והכתיב לא תשנא את אחיך וגו', אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא, כולי עלמא נמי מיסני סני לי' מ"ש האי, אלא לאו כהאי גוונא דחזיא בי' איהו דבר ערוה עכ"ד הגמרא, וכן איפסקא להלכה בש"ע (חו"מ סי' רע"ב י"א) וז"ל: השונא האמור בתורה לא מעכו"ם הוא אלא מישראל, והאיך יהי' לישראל שונא והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי מצוה לשנואתו עד שיעשה תשובה וישיב מרשעתו, ואעפ"י שעדיין לא עשה תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו נוטה למות, שמא ישהא בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה', ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר אמור אליהם חי אני נאום ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחי' עכ"ל, הרי מבואר שיש ג' חלוקים בדבר, א) אם לא ראהו כלל עובר עבירה ואעפי"כ שונא אותו, נקרא רשע כמוכח מחי' הרשב"ם עיי"ש. ב) אם ראהו עובר עבירה שנקרא עלי' רשע, אבל הוא מאמין עדיין בעיקר הדת לזה מצוה לשנאותו אבל מחוייב עדיין לטעון ולפרוק עמו. ג) אם אינו מאמין בעיקרי הדת ה"ה בכלל מורידין ולא מעלין, ואם הוא מסית ומדיח הרי הוא חמור עוד יותר כמבואר כל זה בפוסקים. יהי' איך שיהי' אסור לשנוא שום אדם מישראל אם לא ראה עליו דבר עבירה, א"כ איך הותר לשבטים הק' לשנוא את יוסף הצדיק, והי' אפשר לומר שראו אצלו איזה דבר שהוא לשיטתם דבר עבירה ובשביל זה שנאו אותו, אולם לשון הפסוק אינו מוכח כן, שהרי כתיב ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, משמע שטעם שנאתם הי' בשביל שראו שאביהם אוהב אותו יותר מכל אחיו, דאי לא כן אלא שהי' להם טעם אחר לשנאתם, הרי עיקר חסר מן הספר והו"ל לקרא לגלות טעם שנאתם שהי' באופן המותר, דהא שנאה סתם אסורה כמבואר בגמרא אלא אם רואין בו דבר עבירה, והדרה קושיא לדוכתי' איך עשו השבטים הקדושים כן.

אכן קושיא זו אפשר לתרץ בפשטות עפימ"ש הב"י (או"ח סי' ר"מ) בשם הראב"ד ז"ל על מה שאמר הפסוק וירא ה' כי שנואה לאה, והיתכן ח"ו שהיו בניו בני השנואה, ותירץ שם וז"ל: שהי' מראה את עצמה שנואה, לפי שלא הי' אוהב אותה אהבה יתירה כרחל, אבל מכל מקום לא הי' שונא אותה עכ"ל, והוא כעין בחי' שאמרו רז"ל מצוה לגבי חובה רשות קרי לי' אף שאינו רשות לגמרי, וכמו שאמרה הצרפית לאלי' ז"ל כי באת אלי להזכיר את עוני, דלגבי אלי' היתה נראית כרשעה, ועד"ז אפשר לומר שהשבטים הק' לא היו שונאים את יוסף באמת, ומה שאמר הפסוק וישנאו אותו, היינו מפני שהשבטים הק' הי' להם אהבה עזה זל"ז, ולגבי יוסף לא הי' להם אהבה יתירה כל כך, ע"כ בערך האהבה שהי' ביניהם, קורא הפסוק לזה שנאה אבל לא הי' שנאה אמיתית ח"ו, ועוד נבאר בזה.

אולם עיקר הקושיא מה שרצו השבטים להרוג את יוסף הוא ענין פלא לכאורה, והשלה"ק הרחיב הדיבור בענין זה, והקשה עוד איך שיתפו השכינה עמהם לעשות חרם, כמו שאיתא במדרש והביאו רש"י ז"ל בקיצור שאמרו נחרים בינינו שאין אחד ממנו מגיד את הדבר הזה ליעקב, אמר להם יהודה ראובן אינו כאן אין החרם מתקיים בתשעה, מה עשו שתפו למקום עמהם וחרמו, וע"כ לא גילה הקב"ה ליעקב מחמת החרם שעשו, וקשה איך יכלו לצרף את הקב"ה לדבר איסור, דהרי וודאי שלא הי' חייב יוסף הצדיק מיתה, והראי' שניצול מבור של נחשים ועקרבים בדרך נס, עוד הקשה השלה"ק יוסף הצדיק האהוב לאביו, איך לא הודיע לאביו שהוא חי כדי שלא יצטער, ואפילו אם הי' רחוק ממנו בסוף העולם הי' לו להודיע לאביו, ומכ"ש כי ארץ מצרים סמוכה לארץ ישראל, שהי' לו להודיע לאביו ולא להניחו בצער כ"ב שנה, הגם שקושיא זו לא קשה כל כך שהרי כל מעשיהם הי' ברוה"ק, ואפשר שראה יוסף ברוה"ק שאין לגלות, אבל עיקר הקושיא עדיין במקומה עומדת איך רצו השבטים הק' להרוג את יוסף ואיך צירפו את השכינה הקדושה עמהם, והשלה"ק תירץ שדנו אותו בדין תורה למיתה, מאחר שחולק על מלכות בית דוד, וכל החולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה, ע"כ הסכימו כולם אפילו בני בלהה וזלפה אוהביו, וזהו ענין מה שאמרו ז"ל שתפו לשכינה עמהם, כלומר כי חולק הוא על השכינה מאחר שחולק על מלכות בית דוד, כן הי' סברת השבטים, אבל האמת לא כן הי' דענין מלכות יוסף לא הי' אלא כדי להיות ישראל לעם להעמיד מלכות יהודה, וכן לעתיד לבא יושלח משיח בן יוסף קודם משיח בך דוד לפנות לו דרך, וע"ד כן הי' אז מלכות יוסף, אבל השבטים היו סבורים שהוא מבקש המלוכה להתקיים לו ולזרעו, ע"כ דנו אותו בדין תורה כמורד במלכות בית דוד עכתדה"ק.

אמנם אין תירוץ זה מספיק לרוות צמאוננו בקושיא זו דהרי בחלום שלו לא הי' שום רמז ורמיזא שהוא רוצה למרוד במלכות בית דוד אלא שיהי' מלך ומושל, כמ"ש המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, א"כ איך יכלו לדונו כמורד במלכות בית דוד, והרי היו לישראל מלכים קודם דוד כגון שאול המלך ואח"כ משח אחי' השילוני את ירבעם למלך, וכתב הרמב"ם ז"ל דדוקא מלוכה לדורות אסור למי שאינו מזרע דוד, אבל מלוכה לשעה מותר גם לאחר, ומשום הכי משח את ירבעם למלך, וכ"ש קודם שהי' דוד בעולם, ולא הי' עדיין הבטחה זו של נאמן כסאך לעולם, וודאי שהי' מותר גם לאחר להיות מלך לפי שעה, וכמו שהי' שאול המלך לפני דוד, ובדבריו אין שום רמז למרידה במלכות בית דוד, ומהיכא תיתי דנוהו לכף חובה, הרי ושפטו העדה והצילו העדה כתיב, ובדיני נפשות צריכים לבקש זכות לפטרו ואיך הותר להם על פי חשבונם לדונו כמורד במלכות בית דוד, ומדוע לא דנו אותו לכף זכות שאינו רוצה מלוכה וכמו שהי' באמת.

ופליאה נשגבה יש כאן בדברי האוהחה"ק, שגם הוא הקשה קושיא זו על מי סמכו שבטי י-ה להרוג את הנפש ומה גם נפש צדיק אחיהם, ותירץ שהאחים דנו בו דין עד זומם כי מצינו שהביא דיבתם רעה אל אביהם, ואמר דברים שיתחייבו מיתה על עדותו שאכלו אבר מן החי גם אמר שהם בעלי עריות, אשר על כן דנו בו משפט עד זומם עכ"ד, וקשה דמשנה מפורשת שנוי' (מכות ה' ע"א) אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן, כיצד אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש, אמרו להם האיך אתם מעידין, שהרי נהרג זה או הורג זה הי' עמנו אותו היום במקום פלוני, אין אלו זוממין, אבל אמרו להם האיך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם ע"כ, הרי מבואר בהדיא שאפילו אם נכחש העדות, אין להם דין עדים זוממין עד שיאמרו עמנו הייתם, א"כ איך דנו את יוסף למיתה בתורת עד זומם הרי לא הוזם לומר עמנו היית, ותו קשה הרי כל דין עד זומם חידוש הוא שחדשה תורה, ומאן יימר לן שנוהג גם בבני נח דין עד זומם, גם אף דמשונה דין בן נח מישראל במה שנהרג גם בעד אחד ואין צריכין שני עדים כמו בישראל, אבל מאן יימר לן שגם בזה משונה דין בן נח מישראל, שנוהג דין עד זומם גם בעד אחד, דעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו, וביותר קשה דוודאי שיוסף הצדיק לא העיד ח"ו עדות שקר, אלא פלוגתתם הי' בדבר הלכה וכמ"ש המפרשים שחלקו אם דין ישראל להם קודם מתן תורה או דין בן נח, א"כ איך שייך לדונו בדין עד זומם ולא העיד שקר ח"ו רק הי' ביניהם פלוגתא בהלכה.

להלן כתיב ועתה לכו ונהרגהו וגו', צ"ב הכוונה במילת "ועתה" דמשמע שבא לשלול איזה זמן אחרת, גם צ"ב במאמה"כ ונראה מה יהיו חלומותיו פירש"י ז"ל אר"י מקרא זה אומר דרשוני, רוה"ק אומרת כן, הם אומרים ונהרגהו והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום שלי או שלכם, וא"א שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומתיו ע"כ, אבל קשה דלפי זה נחלק הפסוק לשנים, ואין זה פי' פשוטו של מקרא, וכלל גדול הוא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. עוד הקשו המפורשים דמאחר שהיו חלוקים בהלכה אם דין ישראל להם או דין בני נח, שהשבטים סברו שדין ישראל להם ויוסף ס"ל שדין בן נח יש להם, הרי הי' להם לברר הדבר ע"י הכרעת הרוב כמ"ש אחרי רבים להטות.

ונראה לי לתרץ קושיא זו עפי"מ שכתב הפרמ"ג דאצל בני נח אינו נוהג כלל דין זה דאחרי רבים להטות, דזה הוא דוקא בישראל, א"כ אזלא הקושיא לגמרי, שהרי גם בזה היו מחולקים אם נוהג אצלם דין זה, אחרי רבים להטות או לא, דלשיטת יוסף שיש להם דין בני נח אינו נוהג אצלם אחרי רבים להטות, ע"כ לא יכלו לברר ההלכה על פי הכרעת הרוב.

ולבאר כל הענין נקדים מה דאיתא בגמרא (ב"מ נ"ט ע"ב) גבי ר' אליעזר הגדול בתנורו של עכנאי שאמר אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח וכו', אמת המים יוכיחו וכו', יצתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר תורה לא בשמים הוא, אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בתורה אחרי רבים להטות, והקשו בתוס' והא דאמר בפ"ק דיבמות הלכה כב"ה משום דיצאה בת קול, ותירצו שאני הכא שבא לחלוק על דברי תורה דכתיב אחרי רבים להטות, אבל התם אדרבה ב"ה רובא אי לאו דהוה מספקא לן, אי אזלינן בתר רובא משום דב"ש הוו חריפי טפי, עכ"ד התוס', ולכאורה קשה ממנ"פ, אי רובא עדיף להכריע אף היכא דהמועטין חריפי טפי, א"כ למה לי טעמא דיצאה בת קול הלכה כב"ה, והלא ב"ה רובא נינהו וכבר אמרה תורה אחרי רבים להטות, ואם נימא דהמועטין דחריפי דוחין הכרעת הרוב, ובכה"ג לא אמרה תורה אחרי רבים להטות, א"כ הי' הבת קול גם שם לחלוק על דין תורה, ואיך פסקו הלכה כבית הלל והרי תורה לא בשמים הוא, וא"ת שמספקא להו לחז"ל אי רובא עדיף או חריפי טפי עדיף, ויצאה בת קול להכריע בהלכה זו דרובא עדיף אף נגד חריפים המועטין, א"א לומר כן, דהרי כללא אית לן דתורה לא בשמים הוא ואין נביא רשאי לחדש דבר, דכבר ניתנה תורה, וא"א להכריע בדיני התורה עפ"י הוראה מן השמים, אמנם אפשר לומר דישנם עוד מעלות אחרים דעדיפי להכריע נגד מעלת דחריפי, וכגון שאמרו ז"ל דב"ה נוחין ועלובין היו וע"כ פסקו הלכה כמותן אף דב"ש חריפי טפי, עכ"פ צריך בזה אומד גדול איזה כוחו עדיף להכריע, והבת קול גילה דב"ה עדיפי והלכה כמותן, נמצא דהבת קול לא הכריעה בדין תורה כ"א גילתה המציאות, ובכה"ג לא שייך האי כללא דתורה לא בשמים הוא, אמנם לחלוק על ד"ת כמו במעשה דר"א אין משגיחין בבת קול לעולם כמ"ש התוס'.

ולהבין סברת ר"א הגדול מה שעמד כ"כ בדעת יחידי לחלוק נגד הרוב אפ"ל עפי"ד המהרש"א ז"ל בגמ' דב"מ הנ"ל על מה שאמר ר' אליעזר אמת המים יוכיחו, פי' רצה לומר להם, שיש בכם הרבה אשר להם לב להבין להודות לדברי, אבל מפני הגאוה כי כל אחד מכם מתבייש לחזור מדבריו אשר כבר הי' עמו הרבים, וע"פ מה שאמרו בפ"ק דתענית למה נמשלו דברי תורה למים לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה וכו', ע"כ אמר להם הנה אמת המים יוכיח שהוא הולך באמת כפי דרך התורה ממקום גבוה לנמוך וכו' עכת"ד. ואולי הי' שיטת ר' אליעזר שאין להתחשב עם דעתן לצירוף הרוב לפי שיש להם נטי' להעמיד דבריהם כנ"ל, ובכה"ג לא שייך כלל זה של אחרי רבים להטות, ועד"ז פירשתי בדברי הגמרא (שבת קל"ח ע"ב) עתידה תורה שתשתכח מישראל, רשב"י אומר ח"ו שתשתכח תורה מישראל, אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד, ולכאורה ראוי להבין מדוע לא ימצאו הלכה ברורה, הרי אפשר לברר ההלכה על ידי הכלל שבידינו אחרי רבים להטות, אמנם כלל זה של אחרי רבים להטות שייך רק לגבי אלו שיש להם דעת תורה אמיתית בלי שום השפעת דעת אחרת, אבל מי שיש לו נטי' להשפעת דעת אחרת חוץ מדרך התורה אין להתחשב כלל עם דעתו, ואין שייך לגבי' אחרי רבים להטות, וראו חכז"ל ברוח קדשם, שיהי' זמן כזאת שלא יוכלו לילך אחר הרוב וממילא לא יוכלו לברר הלכה לאמיתתה.

או אפשר ששיטת ר' אליעזר הי' דמחדד טפי עדיף, ויכול להכריע גם נגד הרוב, דבאמת הי' ר"א חריף טובא כמו שאמרז"ל שלא ירדו חבריו לסוף דעתו, ור"י בעצמו שהי' מתווכח עמו אמר עליו אבי אבי רכב ישראל, ומשה רבינו התפלל עליו ואמר יהי רצון שיצא זה מחלצי כמבואר במדרש (בפ' חוקת) ואולי הי' שיטת ר' אליעזר דחריפי טפי מכריעין נגד הרוב, ורבנן ס"ל דאין כוחו עדיף להכריע נגד הרוב ע"כ הלכו אחרי רבים להטות, והנה לכאורה מדוע דנוהו חז"ל בנידוי וחרם בשביל שחלק על חבריו, והרמב"ן ז"ל פי' דכיון שהתאמץ עצמו כ"כ לחלוק נגד הרוב ע"י ניסים ונפלאות, אם הי' כזאת בזמן הבית היו דנין אותו לזקן ממרא, וע"כ אף שהי' צדיק אמת מ"מ בשביל שהתאמץ לחלוק נגד הרוב ע"י אותות ומופתים ברכוהו עכת"ד הרמב"ן ז"ל, ועד"ז אפשר להבין קצת מה שדנו השבטים את יוסף למיתה, אף שראו אצלו ניסים ונפלאות שניצול מנחשים ועקרבים וראו גודל צדקתו אמנם לפי שעמד בדעתו לחלוק על בית דינם שהיו הרבים, אולי דנוהו למיתה כזקן ממרא וע"ד שכתב הרמב"ן ז"ל בר"א הגדול, וכתב הרב נסים גאון ז"ל לכאורה איך עלתה לר"א להראות ניסים גדולים כל כך, הרי בשמים ידעו שהדין עם הרבים דאחרי רבים להטות, ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא, ופי' שבכוונה שלחו ניסים מן השמים לנסותם אם לא יטעו אחר הניסים בדבר שהוא נגד התורה, ורצה הקב"ה לנסות את חכמי הדור על ידי הניסים לראות אם יעמדו בדבריהם עפ"י התורה גם אם יראו אותות ומופתים מנגדים לדבריהם, וע"כ אחר שעמדו בנסיון ולא נתפעלו מן המופתים קא חייך קב"ה ואמר נצחוני בני נצחוני בני. והנה אמרו רז"ל שם בגמרא ברבן גמליאל שהי' בא בספינה, ועמד עליו נחשול לטובעו, אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשביל ר"א בן הורקנוס, עמד על רגליו ואמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי וכו', אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקת בישראל, ר"ל דע"י שאי אפשר לברר הלכה לאמיתתה מתרבה המחלוקת, ובזה יש לפרש הפסוק ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, שראו שאביהם הולך בשיטה זו דמחודד טפי עדיף מרובא, וע"כ אהב את יוסף יותר מהם והם סברו דרובא עדיף, וע"כ לא יכלו דברו לשלום, שלא יכלו לתווך השלים ביניהם דלא הי' אפשר להם להשקיט מחלקותם ע"י כללא דאחרי רבים להטות.

ולבאר כל הענין ולתרץ יתר קושיות הנ"ל נראה לומר בענין זה דבר ברור עפי"ד ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' וישב) וז"ל: הנה מסורת בידם של השבטים שאין מלך לישראל קודם בני עשו, כמו שמבואר מנבואת רבקה, ובם כתיב וידו אוחזת בעקב עשו, וכתיב ואלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלך מלך לבני ישראל, ובאמת יוסף מלך רק על מצרים, וגם לא הי' מלך רק משנה, והם לא אסקו אדעתייהו רק כפשוטו, לכך אמרו המלוך תמלוך "עלינו" עלינו דייקא עכ"ל. הנה א"ז זלה"ה דלה לנו חספא ואשכחנא מרגניתא תותי', ובזה יש ליישב מה שהקשה השלה"ק איך לא הודיע יוסף לאביו שהוא במצרים, ומה גם שמצרים סמוכה לארץ ישראל, ובהג"ה שם תי' וז"ל: קושיא זו יש ליישב כי ידע יוסף שחלומותיו שחלם הם כמו נבואה, וידע שעל כל פנים יתקיים שאביו ואחיו ישתחוו לו, והי' ירא מאד לנפשו אם ישתחוו לו בידיעתם כי הוא יוסף, כי איך ישתחוה אב לבנו ואחים הגדולים לאחיהם הקטן, ע"כ הי' יושב ומצפה להיות זה הדבר מקויים בעודו מתנכר לאיש מצרי, כי אז אין חרפה להם להשתחוות לשר מצרי וכו' עכ"ל, אמנם אין טעם זה מספיק עדיין לצער את אביו בשביל זאת.

אולם לפי הנ"ל מיושב הכל על נכון, דהנה הם שמעו מדברי החלום שהוא רוצה להיות מלך, ואין מוזכר בדברי החלום שהוא יהי' מלך על מצרים ולא על ישראל, וחשבו שרוצה למלוך עליהם, א"כ הוי מלוכה לפני זמנו והוא ביהרג ואל יעבור, וכמו שהזכרנו כמה פעמים בשם המהר"ל מפראג זלל"ה שהוא ביהרג ואל יעבור, וכתב בספר העקידה עה"פ נסעה ונלכה ואלכה לנגדך וז"ל: אין ספק שסוף הסיפור הזה מוכיח ומפרש עד אחרית הימים, והוא כשא"ל נסעה ונלכה לנגדך הראה מדבריו שכבר הי' אפשר שיהי' עניינם על מצב שוה או קרוב אליו וכו', והוא רמז בתשובתו אליו אל פתרון העיקר אשר היו מתרוצצים עליו מבטן אמם, ואמר אדוני יודע כי הילדים רכים מאוד עדיין לגבי הגעת תכליתם, כי גדול הוא ורחוק מהשיג וכו', ואם ידפקום יום אחד למהר את הקץ טרם יחפץ ומתו כל הצאן, (ח"ו), כמו שקרה לכל העמים אשר מהרו למצוא להם מנוחה מאשר מצאו, ועברו על השבועות האמורות בקבלה, השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ וכו' עכ"ל, ולכאורה הוא פלא מה שאמר כמו שקרה לכל העמים וכו', דהרי השבועה של השבעתי אתכם וכו' לישראל נאמרה ולא לאומה"ע, ונראה מזה שהוא סובר שאף האומה"ע נשבעו על כך רק שאצלם אינו ידוע הזמן ולא ניתן להם סימנים לידע הזמן שמותר להם להשתחרר מעול אומה אחרת, ואפשר שאותם האומות שנאבד זכרם מן העולם הי' בשביל העברת השבועה, דכלפי שמי' גלי' זמן שלהם, מה שאין כן לישראל ניתן אות וסימן שידעו מתי הוא הזמן האמיתי כגון ביאת אליהו כמ"ש המהר"ל מפראג, והרמב"ם ז"ל כתב הסימן שמלך המשיח יחזיר את כל ישראל לתשובה ולתורה, ואז ידעו שהוא גאולה אמיתית, וכשיהי' הזמן יתגלו עוד סימנים אמתיים, וכמו שהי' במצרים שכל חכמי ישראל שהיו בדור לא ידעו סימן הגאולה, רק כשבא זמן הגאולה הלכו לשאול את סרח בת אשר וגילתה להם הסימן של פקד פקדתי.

היוצא לנו מזה שמלוכה קודם זמנו הוא סכנה גדולה אפילו לאומות העולם, וכל שכן אצל ישראל, ע"כ כששמעו מיוסף שהוא רוצה להיות מלך, ולא הבינו שהוא רק על מצרים, וסברו שרוצה להיות מלך עליהם, וע"ז לא הסכימו שהיא סכנה גדולה ליקח מלוכה לפני זמנו, והוא תקלה לרבים כמ"ש יעאע"ה ומתו כל הצאן ח"ו, והדין היא בכל היזק של רבים שאין צריך בית דין שיעיינו בדינו, רק כל הקודם זכה בהריגתו, ע"כ דנו את יוסף למיתה לפי דעתם ושיטתם, אמנם השיגו שכשיהי' התגלות האמיתי זמנו של משיח בן יוסף, יתגלגל נשמת יוסף עוד הפעם והוא יהי' משיח בן יוסף, וזה שדייקו ואמרו "ועתה" לכו ונהרגהו, ר"ל עכשיו הוא חייב מיתה, אבל ונראה מה יהי' חלומותיו ר"ל כשיהי' עין בעין יראו בשוב ה' ציון, אז יתקיימו חלומותיו של יוסף אבל עתה לכו ונהרגהו, ורוה"ק הוסיף על דבריהם שגם מיד יתקיימו חלומותיו ולא יהי' מלך כ"א על מצרים וזה מותר. וא"ש פי' הכתוב גם עפ"י פשוטו, וא"צ לחלק בין האומרים דאף הם אמרו ונראה מה יהיו חלומותיו, ואף שדנוהו למיתה, מכל מקום היו מצפין שיתקיימו חלומותיו בזמנו בעת הגאולה, וחז"ל דרשוהו שרוה"ק אומרת ונראה מה יהיו חלומותיו ר"ל שיתקיימו מיד, ומתפרש הכתיב לתרי אנפין.

ובזה א"ש למה לא הודיע יוסף ליעאע"ה שהוא במצרים, דהנה הי' הכרח שירדו למצרים כדי שיתקיים גזירת ידוע תדע כי גר יהי' זרעך וכו', וגם החלום הזה הי' הכרח שיתקיים שישתחוו השבטים ליוסף מטעמים הכמוסים אצלו ית', ועמקו מחשבותיו ית' שמו, ואלמלי הי' ידוע להם שהוא יוסף אחיהם והם משתחווים לו בידיעתם ועושים אותו למלך עליהם, א"כ נקרא מלך ישראל וזה אסור קודם הזמן, משא"כ כשלא ידעו שהוא יוסף לא קיבלו אותו למלך עליהם, שהרי חשבו שמשתחווים לשר מצרי, ומעתה לפי שלא הי' אפשר לגלות להם שיוסף יהי' מלך על מצרים מטעם הנ"ל, ע"כ חשבו שרוצה להיות מלך עליהם, ושפיר דנו אותו למיתה כדת וכהלכה מחמת שרוצה ליקח מלוכה לפני זמנו לפי שיטתם, ובזה מובן ג"כ איך צירפו את השי"ת אל החרם שלא יגלו הדבר, מפני שגם הקב"ה רצה בזה שלא יתגלה הדבר שיוסף הוא מלך מצרים, שהרי החלום הוצרך להתקיים ולא הי' אפשר באופן אחר כ"א שלא ידעו שיוסף הוא מלך מצרים, ע"כ יכלו לצרף השי"ת אל החרם.

ואפ"ל בזה מ"ש ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר, ע"ד שאמה"כ אצל פנחס בקנאו את קנאתי בתוכם, על שקינא קנאת ה' צבאות, וכמו"כ השבטים עשו דבר זה לצד הקנאות מיראת תקלה לישראל, במה שיקח לעצמו מלוכה לפני הזמן וע"כ קנאו קנאת ה' צבאות, וז"פ ויקנאו בו אחיו שקינאו קנאת ה' צבאות, ואביו שמר את הדבר שידע שע"י שקנאו קנאת ה' צבאות, יהי' זה לזכות גדול שיוגמר הדבר ויתקיים וע"כ שמר את הדבר והי' מצפה על קיומו, ולכאורה א"כ מדוע נענשו על הדבר כיון שעשו אותה לשם שמים, אולם מכל מקום הי' פגם בדבר וע"ד שהבאתי לעיל מדברי התוס' (ב"ק צ"א ע"ב) בנזיר דהוי כמתענה ת"ח בשבת וכו', שהוא מצוה וגם פגם יש (עיי"ש), אבל זה ברור שהשבטים הק' עשו כל מעשיהם כדת וכהלכה, ואף שידעו בצדקתו אעפ"כ לא יכלו דברו לשלום, שלא יכלו לעשות שלום עם רעיון זה ליקח מלוכה קודם זמנו.

ובחי' זו של נורא עלילה על בני אדם הי' גם אצל ראובן דאיתא בגמרא (ב"ב קכ"ג ע"א) מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף, מה ראה ובחללו יצועי אביו כתיב וכו', אלא ראוי' היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה, נמצא שמעיקרא היתה הבכורה ראוי' ליוסף, אלא שאין מדתו של הקב"ה לעשות דבר בלא משפט, ע"כ הזמין לידו של ראובן עון בבחי' נורא עלילה שיוכל להעניש אותו בדבר שיש הכרח להעשות, ממילא אין חמור כל כך חטאו של ראובן, שעון זה הזמינו לו מן השמים, הגם שיש פגם בדבר אעפ"כ אינו דומה לשאר עון, שהרי הי' הכרח לדבר כדי שיטול יוסף את הראוי לו, אמנם כל זה כשיוסף עדיין בעולם אז הי' לו לראובן התנצלות על חטאו, אבל אלמלי יוסף איננו לא הי' עוד לראובן התנצלות זה, וז"פ המדרש הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, שאין לי עוד התנצלות על החטא.

והנה יעקב אבינו העמיד את אפרים לפני מנשה ואמר ליוסף ידעתי בני ידעתי גם הוא יהי' לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהי' מלא הגוים פירש"י כל העולם יתמלא בצאת שמעו, ושמו של יהושע כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון, ולכאורה מטעם זה מגיע ליוסף הבכורה יותר מראובן, דכמו שהקדים יעקב את אפרים בשביל טעם זה, כמו"כ ראוי להקדים את יוסף שממנו יצא יהושע שהוא יהי' הבכור, נמצא שבזה יש ג"כ התנצלות לראובן על חטאו, שהי' מוכרח בדבר כדי ליתן את הבכורה ליוסף הראוי לו, ומה שזכה יהושע להעמדת החמה הי' ע"י שמשה רבינו ע"ה לא נכנס לארץ ישראל דאם הי' משה נכנס לארץ ודאי שלא הי' יהושע מעמיד את החמה רק משה רבינו, וז"פ המדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה הן קרבו ימיך למות, (ויהושע יהי' המכניס) פתח ואמר יחי ראובן ואל ימות, דכיון שיהושע יעמיד את החמה בגבעון מגיע הבכורה בשביל זה ליוסף, ושפיר יש לו לראובן התנצלות על חטאו שנסתבב לו מן השמים כדי ליתן הבכורה ליוסף.

והנה באמת חייבים אנחנו לתת שבח והודי' להבורא כל עולמים על הצלתנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, ובוודאי שלא צוו אותנו חז"ל להעיד עדות שקר, וכלפי שמיא גלי' שרוצין באמת לכלות אותנו בכל דור, רק שהקב"ה ברוב רחמיו מצילנו מידם, ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, וכמו שקרה לנו בזמנינו שנידון כל הכלל ישראל לאבדון ולהריגה ח"ו, וזה נס גדול שנצולו מקצתם מתחת ידי הרשעים, רק בעוה"ר רק יחידים ניצולו מהם, ועצה היחידה הוא לבקש מהקב"ה שהוא יציל אותנו מידי הזאבים, וצריך ליתן שבח והודי' לבורא כל עולמים על הניסים, שנשארו עוד קצת מישראל ע"י כח השבועה של לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, ומי יודע אם לא שבועה זו מה הי' עמנו. וצריך לידע שנצלנו כדי להרבות כבוד שמים בעולם, ולעומת זה נשארו הרבה כדי לנסות בהם את ישראל כמו שרואין בעוה"ר בדור הזה עיקבא דמשיחא, ואנו מאמינים שהקב"ה הוא המצילנו מידם, וכל הניסים שנעשו לנו הכל מהקב"ה, וגדול כח הרועה המציל את צאנו מידי הזאבים, ואלו הבוטחים בכוחם ועוצם ידם המה סכנה גדולה לישראל, וצריכין רחמים גדולים להנצל מהקטרוג, ובעוה"ר הדרך שהולכים בה רשעי הדור הוא מכה אשר לא כתובה בתורה, דכל מה שהזהיר אותנו התוה"ק שלא ניקח ממשלה לפני הזמן, בא האזהרה ליהודים כשרים אף אם ראוים לממשלת ישראל מצד מעשיהם, ואף להם בא האזהרה שלא יטלו קודם זמנו שהוא סכנה גדולה לישראל וכמ"ש הבעל העקידה שח"ו ומתו כל הצאן על ידי זה, אבל שיחשבו על מינים וכופרים שהם מנהיגי ישראל וישמחו במעשיהם ויאמינו בניסיהם, זהו מכה אשר לא כתובה בתורה, והאמת שזה בעצמו הוא גם גדול שנשארו עוד יהודים תחת ממשלה זו, שהתוה"ק החמיר כל כך בעונש עון ההוא, וכל מי שדר שם בארץ ישראל יש לו לברך בכל יום ברכת הגומל, אם לא שכופר ח"ו בדברי חכז"ל, והשי"ת יעזור ברוב רחמיו וחסדיו שלא יגיע ח"ו מה שכתבו חכז"ל בעונש עון ההוא, דכל מה שסבלו ישראל עד עכשיו הכל הי' על ידם כידוע לכל מכיר את האמת, והשי"ת ברוב רחמיו וחסדיו עזר שנשאר עוד קצת שארית לעמו ישראל וזהו ניסים גדולים, ומה שמתפארים במלחמתם (שכבשו למדבר סיני) שנעשה להם ניסים, האמת הוא שהי' גם מן השמים שהוכרחו להפסיק באמצע המלחמה וניצולו על ידי זה חייהם של יהודים רבים, ודברים אלו הם ברורים שזה הי' הנס במעשה ההוא, ומי שמחשב הנס על חשבון הכופרים והמינים, הוא כופר כמותם ממש, ואפילו מי שמחפה עליהם נחשב כמותם ממש וכמו שפי' בספר מנות הלוי עה"פ עם אחד הם (עיי"ש), והאמת שצריכין עוד לניסים מהשי"ת להציל את ישראל מעונשים הקשים הנאמרים מפי חכז"ל על עבירה זו של דחיקת הקץ, וחוץ מזה גם בדרך הטבע הוא סכגה גדולה, וצריכין תמיד לרחמיו וחסדיו ית"ש, דכל האומר הקב"ה וותרן וכו' ח"ו, רק שהשי"ת מאריך אף וגבי דילי', והשי"ת ירחם שיעשו ישראל תשובה.

ולמה הדבר דומה לכת של אנשים שהלכו בדרך, והי' להם מנהיג איש בליעל והוליך את החבורה למקום גזלגים, והרגו אגשים הרבה מהחבורה ונשארו רק קצתם, היוכל המנהיג להתפאר בניסו ובמה שניצולו מקצת אנשים על ידי השתדלותו כי מובן לכל בר דעת שהאשמה מוטל על ראש המנהיג, על שהוליך אותם בין הגזלנים, כמו"כ הוא ממש דבר זה, שכל פעולה שלהם הוא סכנה נוראה לכלל ישראל, דזה ברור שאין לשום איש להפקיר ולשפוך דמם של ישראל בלי דעת תורה, ובפרט במקום שכל פסיעה וצעד שלהם הוא באיסור העברה על השבועות, ודאי שאין הקב"ה מסכים על דבר כזה, וכל ענין לקיחת חלק בצבא הוא איסור חמור ונורא, ולא יאומן כי יסופר שימצאו יהודים כשרים המאמינים בהשי"ת ותורתו הקדושה, שיאמינו שיש בדבר כזה השפעה אלקית ושנעשו להם ניסים מהשי"ת, ואין שום ספק שהוא ממש כמו מי שלוקח ע"ז בביהמ"ד ומשתחוה אלי', וכמו שאין שייך בו ספק כמו"כ זה ברור בלי שום פקפוק כל דהוא, ומי שיש לו דעת קצת יכול להבין זאת, אבל בעוה"ר דרך התורה והאמת הוא בשפלות גדול מאוד, ואנו צריכין לידע שלא לזוז מדרך התורה אפילו זיז כל שהוא ואפילו יגיע ח"ו עד כדי כך שלא ישאר מנין א' שלא כרעו לבעל גם כן אסור לזוז מדרך האמת, אבל ב"ה אין המצב עדיין בזה המדרגה אבל אם הי' ח"ו מעמד כזה אז הייתי מתפלל יותר ביחידות ולא לצרף אנשים כאלו למנין שזה הדרך מוליך לכפירה ונתחזק כח המינות בעולם במה שמסכימין עמהם ולמעשיהם ואומרים בחנו את אלקים ח"ו, ולא יאומן כי יסופר שימצא יהודי שאמר אפילו פעם אחד בחייו שמע ישראל שיהי' לו מחשבה גרועה כזה.

ואמרתי כבר להעיר על מה דאמרז"ל שמס' ע"ז של אברהם אבינו ע"ה הי' בת ד' מאות פרקי ואנו אין לנו אלא ה' פרקים, ולכאורה קשה וכי נתמעטו הלכות ע"ז אחר אברהם אבינו ע"ה, אדרבה הלא מאז ועד עתה נתרבו הרבה גדרים וסייגים שתקנו חז"ל לעשות הרחקה מע"ז, ומדוע א"כ לאברהם אבינו ע"ה הוצרך ד' מאות פרקי ולנו סגי בה' פרקים, ואמרתי לפרש דבאותו הזמן הי' עדיין יצרא דע"ז תקיפא בעולם טרם שבטלוהו אנשי כנסת הגדולה, ואז נתלבש יצרא דע"ז בכמה מיני לבושים ונתגבר בדרך זה על בני אדם ע"כ הוצרכו לד' מאות פרקים, אבל בשעה שסידר רבינו הקדוש המשניות כבר נתבטל יצרא דע"ז ואינו מתגבר בפרטיות יותר על ע"ז מבשאר עבירות ע"כ סגי בה' פרקים.

וראיתי בנזה"ק שהעיר ג"כ על קושיא זו ותי' עפ"י מאמה"כ שצוה יעקב לבניו בדרכו לארץ ישראל הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם וגו', וקשה וכי עד אז הותר להם שיהי' עמהם ע"ז, ופי' דאיתא במדרש דאין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כמו יעקב אבינו, וע"כ לקח יעאע"ה כל הע"ז והטמין גם אותן שהשבטים לא הכירו בו שהוא ע"ז, ולטעם זה הי' לאאע"ה ד' מאות פרקי בע"ז, לפי שאאע"ה ידע כל פרטי ע"ז גם מה שלא ידעו אחרים ואח"כ נסתלק חכמה זו ע"כ אין לנו רק ה' פרקים עכת"ד, אמנם תירוצו צ"ב דכי מפני שנסתלק חכמה זו מאתנו נאבד גם האיסור בע"ז, אדרבה מחמת ספק הי' צריך להחמיר יותר, ולפרש פרטי האיסור יותר ומדוע סגי לנו בה' פרקים, אמנם יובן בצירוף התי' שאמרתי, דקודם שביטלו אנשי כנה"ג יצרא דע"ז, הלביש היצה"ר פתיותיו בהרבה מיני לבושים שונים, וכמו שרואין היום שמלבישין דברי מינות ואפיקורסות בלבושים שונים שאומר לא זה כוונתי רק כך, ותוכיות הכוונה הוא להצדיק מעשי האפיקורסים, וכמו"כ הי' אז יצרא דע"ז ע"כ הוצרכו לד' מאות פרקים, משא"כ אחר שבטלו יצרא דע"ז לא הוצרכו להתגברות כל כך נגדו, ממילא נשתכח חכמה ההוא שלא הוצרכו עוד ללמוד אותו, והנה היום יש התגברות המינות בעולם עד שלא הי' מספיק אפילו בד' מאות פרקים דלגבי הלבושים שונים המתחדשין בכל יום צריכין אלפי פרקים במס' ע"ז זו.

אמרז"ל ברכות (כ"ט ע"א) טעה בברכת הצדוקים מעלין אותו דחיישינן שמא מין הוא, והקשה רבינו יונה ז"ל מדוע בברכת תחיית המתים אין מסלקין אם טעה, ותי' ב' תירוצים (עיין בדברנו לעיל פ' לך) עכ"פ מניח ליסוד שאם אומר ברכת ולמלשינים ודאי שאינו מין כיון שהוא מקלל אותם, והיום רואין בני אדם שאומרין ג' פעמים ביום ברכת ולמלשינים ואפילו הכי הם כופרים ומינים, וכשאומרין להם דיבור רע על האפיקורסים ושהצדק עם הצדיקים הקודמים נתמלאים כעס על האומרו, ולכאורה הרי הוא בעצמו אומר בכל תפלה וכל המינים כרגע יאבדו, אלא וודאי שאינו נותן לב למה שהוא אומר בתפלה ואינו מאמין בו, ע"כ אינו יכול לשמוע מפי אחרים דיבור רע על המינים, ואמרתי בדרך הלצה על אותן שלא רצו ליתן בניהם לת"ת, שאלתי להם מפני מה שוכרין חזן והוא צועק להם בכל שבת זרעא דלא יפסוק מפתגמי אורייתא וכו' לכל קהלא קדישא הדין וכו', ואם יוכיח לו אחד בתם לב שיתן בניו לת"ת יכעוס עליו מאד, אם כן למה משלם שכירות להחזן שיצעוק לו כן והוא אינו רוצה בכך, אלא נראה שאינו מאמין כלל לכל דברי החזן, ע"כ אינו כועס עליו כשאומר זאת, כיון שיודע שמה שהוא אומר לבבו לא כן ידמה, ועל מי שאומר לו באמת כן על זה יכעוס מאוד, וכמו כן בענין ברכת ולמלשינים, דממה שהוא עצמו אומרו ג' פעמים בכל יום ומקלל את המינים מזה אינו מפחד כלל, רק אם יאמר לו אחד באמת איזה דיבור רע עליהם יכעוס מאוד, ולכאורה הרי הוא בעצמו אמר כן בשעת התפלה, אלא שלא נחשב לו כלל אמירתו ואינו מאמין במה שאומר, דאם לא כן מאי נפקה מיני' אם הוא אומר, או אחרים אומרים לו, ואם אינו רוצה לקללם לא יאמר כלל ברכת ולמלשינים ולא יאמר וכל המינים כרגע יאבדו וכו', וכיון שאומרו ומעמידין עוד חזן וצועק בקול ברכת ולמלשינים ואם יאמר לו כן אחר יכעוס עליו ומוכן להכותו ודאי שאינו מאמין כלל בכל נוסח הברכה, ואומרים בפיהם מה שאין רוצין ואין מאמינים בו.

תמצית הדברים צריך להודות להשי"ת על כל רגע ורגע שעזר אותנו וניצלנו ולהתפלל שיעזור לנו גם להלאה שלא ניפול ח"ו בדרך המינות וכפירה ואי אפשר לפרט כל הפרטים בענין זה דקצר היריעה מהכיל, ותוכן הדברים שמי שרוצה לבקש דרך האמת יכול למצאה בתוה"ק, וכלל גדול צריך לידע שכל מה שצדיקים אמיתיים אמרו הוא אמת ויציב, ועוד כלל גדול שמה שרשעים אומרים הוא וודאי שקר שזהו כלל גדול מן הראשון, מפני שהם מכוונים יותר בנקל אל השקר שלהם, דבצדיקים יש התגברות היצה"ר, אבל ברשעים אי אפשר שיהי' להם טעות, שאצלם כל השערים המה פתוחין כמו שאמרז"ל הבא לטמא פותחין לו, וודאי שכל דבריהם ומעשיהם הם להיפוך דרך האמת, ע"כ צריך לשמור כלל זה מאד, הבוכ"ע יעזור דכמו שניצלנו מהתלאות שעברו עלינו, כן נזכה להרבות כבוד שמים בעולם ונזכה להיות דבוק בדרך התורה והאמת, ונזכה להיות מאותן שמקרבין גאולתינו ופדות נפשינו ולא ח"ו מהמעכבין אותו, השי"ת יעזור שנזכה להרבות כבוד שמו ית', ובמהרה נזכה לגאולה שלימה ולקבל פני משיח צדקינו בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר מח

13ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו@44, איתא במדרש ר"ש ב"נ פתח (ירמי' כ"ט) כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף הי' עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה הי' עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה הי' עוסק בורא אורו של משיח ע"כ, וצ"ב קישור דברי המדרש למאמר הכתוב שהתחיל בה.

ב) עוד במדרש וישבו לאכול לחם, א"ר אחוה ב"ז עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם, וישבו לאכול לחם מאכיל לחם לכל באי העולם, וצ"ב.

ג) להלן בפרשה ויבא הביתה לעשות מלאכתו, ברש"י ז"ל רב ושמואל חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו' כדאיתא במס' סוטה (דף ל"ז) עכ"ל, וקשה להבין דעת המ"ד לעשות צרכיו נכנס, האיך אפ"ל על יוסף הצדיק שרצה לעשות עבירה כזו, גם כיון שאפשר לפרשו שנכנס לעשות מלאכתו ממש למה נפרשו לגנאי, גם צ"ב מ"ש שנראית לו דמות דיוקנו של אביו היתכן שמשום זה מנע עצמו מן העבירה מפני שנראה לו דמות דיוקנו של אביו, אבל בלאו זה הי' עושה ח"ו העבירה, ולכאורה הרי ידע שזה הוא עון חמור ואם אעפ"כ רצה לעבור עלי', א"כ מדוע נמנע יותר ע"י שנראית לו דמות דיוקנו של אביו מחומר העון עצמו, גם שזה הדמות לא הי' רק דמיון, דהרי אביו לא ידע כלל שיוסף הוא בעולם, וכמ"ש ותחי רוח יעקב אביהם אחר ששמע שיוסף חי אבל קודם לזה לא ידע, א"כ למה ע"י זה הדמיון מנע עצמו יותר מחומר איסור העון עצמו.

ד) בגמרא (סוטה ל"ו ע"ב) א"ר חנה בר ביזנא וכו' יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה, יוסף מאי הוא דכתיב ויהי ביום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו א"ר יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו, ויבא הביתה לעשות מלאכתו רב ושמואל חד אמר לעשות מלאכתו ממש וחד אמר לעשות צרכיו נכנס וכו', באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, א"ל יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם וכו' מיד וכו' ע"כ, וצ"ב דלכאורה נראה כמעשה לסתור, שקודם אמר יוסף שקידש שם שמים בסתר וכו', הרי שנמנע מן העבירה בשביל לקדש שם שמים, ואח"כ אמר יוסף מאי הוא, אר"י וכו' באותה שעה באתה דיוקנו של אביו וכו' משמע שדיוקנו של אביו מנעהו, ויותר הי' לו להביא הפסוק ולא שמע אלי' לשכב אצלה להיות עמה וגו' וינס ויצא החוצה, גם צ"ב מ"ש שמנע עצמו מן העבירה מפני שיעקב אמר לו עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד וכו' ולכאורה הלא אם יעשה חלילה העבירה מאבד נפשו לגמרי ולא רק מהאפוד לבד, וכמו שפירש"י עה"פ לשכב אצלה להיות עמה לעוה"ב, ובמד"ר ולא שמע אלי' וכו' בעוה"ז להיות עמה שלא יהי' עמה בגיהנם לעתיד לבא, א"כ למה אמרו ז"ל בטעם מניעתו מן העבירה, כדי שלא ימחה שמו מאבני אפוד.

וכבר פירשתי דעת המ"ד לעשות צרכיו נכנס, אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו', עפימ"ש רש"י ז"ל עה"פ ויוסף הורד וגו' חוזר לענין הראשון מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרוגלוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו וכו' עכ"ד רש"י ז"ל, ויתכן שבאת אליו בטענת הסתה זו שיעשה המעשה לשם שמים, כי כך ראתה באצטרוגלוגין שעתיד להעמיד דורות ממנו, או אולי אמרה לו שראתה בנבואה כן, ויש כח בשטן להטעות גם במראה נבואה כענין רוחו של נבות, ונביא הותר לו לעבור על איסור תורה בהוראת שעה עפ"י נבואתו, אולם יוסף הצדיק התגבר על יצרו כמ"ש וינס ויצא החוצה, ונל"פ מ"ש החוצה, דלכאורה מאי נפק"מ להיכן יצא והי' די לומר וינס, אמנם נראה שהוא ע"ד שכתוב באברהם אבינו ויוצא אותו החוצה, פירש"י הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, ועד"ז נל"פ כאן שעלה למעלה מן הכוכבים ומזלות, ועי"ז השיג שכל זה הי' מהסתת השטן ולא נבואה, ואין כאן לא הוראת שעה ולא לשם שמים.

ואל"פ עוד בדעת המ"ד לעשות צרכיו נכנס אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו, עפימ"ש ז"ל במדרש שאמרה לו הריני חובשך הריני הורגך הריני משניאך בפי הבריות, אני מוכרת אותך לעבד בארץ רחוקה וכו', ואמרז"ל במד"ר עה"פ ויהי אחר הדברים האלה חטאו וגו' הה"ד (תהלים ל"ט) מכל פשעי הצילני וגו' זה יוסף, לפי שכתוב בו ותקרא לאנשי ביתה וגו', נתנה אותו בפיהם של כולם, אמר הקב"ה מוטב שיפנו אלו באלו, ואל יפנו לצדיק הזה, הה"ד ויהי אחר הדברים האלה חטאו וגו', עכ"ד המדרש, הרי שאשת פוטיפר הרגילתו ליוסף בפי הבריות, וזה הי' נסיון גדול ליוסף, ואולי הסיתתו עד"ז שיעבור עבירה זו בסתר לשם שמים, כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו בפרהסיא, דהנה ידעו בי' ביוסף שהי' שם שמים שגור בפיו, כמ"ש בתנחומא וירא אדוניו כי ד' אתו וגו', וכי פוטיפר רשע הי' רואה שהקב"ה עמו, ומה הוא כי ד' אתו, אלא שלא הי' שמו של הקב"ה זז מפיו וכו', ובמד"ר וירא אדוניו כי ד' אתו א"ר חייא שראה שכינה עומדת על גביו, ומעתה הי' מקום ליוסף לחשוש שאם תפרסמו בפי הבריות שרצה לעבור עבירה גדולה כזו יתחלל שם שמים על ידו, ואולי מוטב שיעבור עבירה בסתר ואז לא תגלה קלונו, משיתחלל שם שמים בפרהסיא, וע"ד שאמרז"ל (סנהדרין ק"ז ע"א) שאמר חושי הארכי לדוד, יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע"ז, א"ל מוטב יעבוד ע"ז ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, וכן מצינו במקושש שחילל את השבת לשם שמים וכתבו התוס' (ב"ב קי"ט ע"ב) בשם המדרש דלשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחוייבים במצות, עמד וחילל את השבת כדי שיהרג ויראו אחרים עיי"ש, ואולי עד"ז הי' ספיקו של יוסף, שמא מוטב לו לעבור בסתר ולא יתחלל שם שמים על ידו בפרהסיא, גם כי היתה מפחדתו שאם לא ישמע אלי' תמכור אותו לעבד בארץ רחוקה לעובדי ע"ז, ויהי' עבד לעובדיהן גם אמרה לו שתהרגנו אם לא ישמע אלי', ואולי עי"ז יאבד הכלל ישראל ח"ו, דהרי יוסף הי' שטנו של עשו, ועל ידו זכו ישראל להוות גדורים בעריות במצרים ועל ידו זכו לקבלת התורה, ובזה יבואר דעת המ"ד לעשות צרכיו נכנס, שהסיתתו יצרו לעשות מעשה זו לשם שמים, ולא ח"ו לשם תאוה, כי הי' משולל מבחי' זו, אלא עבור כבוד שמים בלבד כנ"ל.

ומ"ש ז"ל שנמנע בשביל שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו, יתבאר עפי"ד האוהחה"ק שפי' עה"פ ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי וז"ל: ונראה לומר בדקדוק אומרו כי עודך חי ולא הספיק לומר אחרי ראותי פניך, והדבר מובן כי חי הוא וכו', אכן כוונת דברי יעקב הם, כי הגם שנתבשר כי עודנו חי, זה הועיל לדעת שישנו במציאות, אבל עדיין לבו דוי עליו לצד היותו בין האומות שפל עבד מושלים, אם עודנו בצדקתו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו, או לצד היותו מובדל ממנו וניתן תוך הקליפות ובפרט טומאת מצרים, ודבר ידוע כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן, בהיותו בן מביש, ומה גם יעקב הצדיק, אשר ע"כ לא היתה שמחתו שלמה מספק זה, עד וירא אליו והכיר בו בפניו, כי הכרת הפנים תענה באיש וכו', וכשהכיר בו אמר אליו אמותה הפעם, פי' הפעם הזאת בראייתך ולא מקודם כשנתבשרתי, והטעם אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי פי' צדיק כמקודם, ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהי' אלא עודך חי כי הצדיקים קרוים חיים עכ"ל, ואא"ז הייטב לב זלה"ה פי' הפסוק ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך וז"ל: ונ"ל עפימ"ש רש"י עה"פ כי בן זקונים הוא לו שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו, ד"א שהי' זיו איקונין דומה לו, ועיין בספר ישמח משה ששני הפירושים בקנה אחד עולים מחמת שהי' זיו איקונין דומה לו והיו לו השרטוטין שהי' ליעקב הראוי לזה למסור רזי תורה, לכך מה שלמד מסר לו, נמצא שהי' ליוסף קלסתר פניו ותוארו של יעקב וז"ש אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך המיוחד לך, כי עודך חי בחי' צדיק הנקרא חי, כי חש פן מחמת זוהמת מצרים בהשקעו שם אולי נשתנה תואר פניו וצלם אלקים שהי' עליו דמות דיוקנו של יעקב, וז"ש ראה פניך לא פללתי כי חששתי אולי נשתנה מכח איזה חטא חלילה, והנה הראה "אותי" אלקים היינו את עצמי דמותי וצלמי, לא מיבעי עליך אלא גם את זרעך עם זרעך, שגם הם יש להם דמות דיוקנו של יוסף הדומה ליעקב, עכ"ד הייטב לב בפ' ויחי, וכתב שם שבילדותו אמר פי' זה לפני מוזלה"ה הישמח משה וקלסו, ובפ' וישב הוסיף יתר ביאור ע"ד הישמח משה כי איתא בזוה"ק שאין מגלין רזי תורה אלא לשומרי ברית וכו', ולכך יוסף שהי' שומר ברית בחי' יסוד צדיק לכך מה שלמד משם ועבר מסר לו, וז"ש שהי' זיו איקונין דומה לו כי גוף וברית כחדא חשבינן וברית הוא סיומא דגופא נמצינו למדין שהי' ליוסף דיוקנו של אביו ת"ת כידוע, עכ"ד בפ' וישב.

ולפי"ד נאמר שהשיג יוסף הצדיק שיוכר בצורתו אם יעשה העבירה, ולו יהא שהרשעים לא ידעו מהנעשה שהרי היא לא תגלה זאת, אבל העיקר הוא לגבי אביו ואחיו השבטים הקדושים צדיקים אמיתיים, שבעיניהם לא יהי' כרשע, שאם אצלם יהי' רשע אז הוא באמת חילול השם, וגם יגרום בזה צער לאביו, וז"פ נראה "לו" דמות דיוקנו של אביו, פי' לו, היינו שעל עצמו ראה דמות דיוקנו של אביו, וראה על עצמו הסימן שהוא נוטר ברית, ועי"ז נמנע מן העבירה, שידע שצדיקים אמיתיים מבינים ומכירים בזה ולא יטעו בו, ולבסוף יתגלה האמת וע"י האמת ישתקק החילול השם ויהי' מזה כבוד שמים, ובזה נתיישב דעתו ומנע עצמו מן העבירה ע"י שנראית "לו" דמות דיוקנו של אביו. והנה מלשון הש"ס (סוטה ל"ו ע"ב) שבאת דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, משמע לכאורה שנראית לו באמת דמות דיוקנו של אביו בחלון וגם דיבר עמו וא"ל עתידין אחיך וכו', אמנם אפשר לפרש שמ"ש שנראית לו בחלון, היינו שאת עצמו ראה בחלון, שבמראה לא הבית רק דרך מקרה ראה את עצמו בחלון וכמו שמצינו באברהם אבינו שאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ואמרז"ל שראה בבואה שלה ע"י שעברו דרך המים עיי"ש, וכ"כ כאן ראה יוסף בבואה שלו בחלון ושם ראה שצורתו הוא כדמות דיוקנו של אביו כנ"ל.

ומ"ש לו עתידין אחיך וכו' יתבאר עפי"מ שפי' היפ"ת בדברי רז"ל שאמר הקב"ה לאברהם אבינו לך וכבוש הדרך לבניך, שאין הכוונה שהקב"ה אמר לו בפירוש רק שנשפע בדעתו כן, וזה ההשפעה נקרא אמירה, ומביא שם ראיות מכמה פסוקים, וכמו כן אפשר לומר גם ביוסף שנשפע לו בדעתו שהאפוד יברר האמת, והקב"ה יעיד עליו כמ"ש שבטי י-ה עדות לישראל, ואין לחוש שהעלילה הזאת יגרום חילול השם, וזה גרם לו שהתחרט מיד ונתיישב בדעתו על ידי שהקב"ה השפיע בדעתו סברא אמיתית למנוע אותו מעבירה, ושלא ישגיח על הסתת השטן שהמניעה יגרום חילול השם, דבסוף כשיהיה האפוד יהי' נחשב בין הי"ב שבטי י-ה ואז יתברר האמת וכל העולם כולו ידעו שבאמת לא חטא.

והנה הרמב"ם כתב בספר המורה (ח"ג פרק כ"ט) וז"ל: ותמצאם שזכרו בספרים ההם ודברי הימים שלהם ענין אברהם אבינו ואמרתי בזה"ל, ואמנם אברהם שגדל בכותא כשחלק עם ההמון, ואמר שיש שם עושה בלתי השמש, טענו עליו בכך וכך, וזכרו בטענותיהם מה שהוא מבואר נגלה מפעולות השמש במציאות, ואמר להם ר"ל אברהם צדקתם היא כגרזן ביד החוצב בו, ואח"כ זכרו קצת מטענותיו עליהם, וסוף הענין ההוא זכרו שהמלך שם אותו בבית הכלא, ושהוא התמיד לטעון עליהם ימים רבים והוא בבית כלאו, ואחר כן פחד המלך שיפסיד עליו ממלכתו וישיב בני אדם מאמונתם, וגרשו המלך לקצה המזרח אחר שלקח כל אשר לו, וכו', והי' אחרית עניינו מה שנראהו היום מהסכים רוב אנשי העולם להגדילו ולהתברך בו וכו', ואין חולק עליו ולא מי שיסכל מעלתו וכו' עכ"ל הרמב"ם, וגם כאן יוסף הצדיק מנע עצמו מן העבירה אע"פ שהרשעים הוציאו עליו שם רע, דמה שהרשעים מעלילים אין זה בגדר חילול השם שהסוף יהי' שהאמת יתגלה ע"י האפוד, אבל אם יעבור עבירה ח"ו יהי' נמחק מן האפוד וזה יהי' באמת חילול השם.

והנה האפוד לא הי' בשלימות רק עם כל הי"ב שבטים דהכל מיד ד' השכיל כמבואר בכתוב, ואם חסר אחד מהי"ב שבטים אין אפוד ואין אורים ותומים, וביאת המשיח תליא בזה כמו שאיתא בגמרא עד עמוד הכהן לאורים ותומים ופי' רש"י עד שיבא משיח, שביאת המשיח תליא באורים ותומים, וגם הרמב"ם כתב כן (בפי"ב ה' מלכים ה"ג) וז"ל: בימי מלך המשיח כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוה"ק שתנוח עליו וכו', ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינו מיוחסין לישראל, הרי הוא אומר ויאמר התרשתא להם וגו' עד עמוד הכהן לאורים ותומים, וכו', ובכסף משנה מביא שם אמרם ז"ל אמרו עד עמוד הכהן לאורים ולתומים כאדם שאומר לחבירו עד שיבא משיח ע"כ, וז"ש במדרש הקב"ה הר עוסק בורא אורו של משיח, דע"י שהי' ליוסף אלו הנסיונות בפיתוים שונים וספיקות גדולות שמא יהי' חילול השם אם לא יעשה העבירה, והוא התגבר על הכל והבחין בדבר וראה שלבסוף יצמח מזה קידוש השם דהרי כל מגמתו הי' רק לקדש שם שמים, וכל אלה הי' הכנה לברוא אורו של משיח, ע"י שיושלם האפוד על ידו כנ"ל, ובזה יובן הגמרא הנ"ל יוסף שקידש שם שמים בסתר, ר"ל דבאותה שעה הי' רק בסתר, דהרי בגלוי הי' חילול השם, שאיש כזה ששם שמים שגור בפיו תמיד נעשה פתאום בעל עבירה, אמנם הקב"ה ידע נסיונו שהתגבר עליו, ושלבסוף יתגלה מזה קידוש ש"ש, אבל אז באותו הזמן הי' רק בסתר בסתרו של עולם, ויוסף הצדיק שם בד' מבטחו שהוא יעזור לו ויצמח מזה כבוד שמים כשיהיה האפוד, וגם ע"י שיראו עליו דמות דיוקנו של אביו.

ובזה יבואר דברי הגמרא יוסף שקידש שם שמים "בסתר" וכו' יוסף מאי הוא וכו' באותה שעה באתה דיוקנו של אביו וכו', ולכאורה מדוע לא הביאו ראי' מן הפסוק שיוסף קידש שם שמים כקושיתנו הנ"ל, ולדרכנו א"ש דשם אינו מבואר בפירוש שהי' קידוש ש"ש בסתר בלבד לכך הביאו מימרא דגמ' הנ"ל, שבאת דיוקנו של אביו עם האפוד כנ"ל ועל ידי זה נמנע מן העבירה, ולאחר זמן נתפרסם קידוש ש"ש על ידו אבל אז בשעת מעשה היו מעליזים עליו ע"י הוצאות שם רע שפירסמה עליו המרשעת, ולא הי' קידוש השם רק בסתר בתכלית ההסתר, ששום אדם לא ידע מזה הקידוש השם רק הבורא עולם לבדו. וכעין זה קרה לנו עכשיו בעיקבתא דמשיחא, כמו"ש בגמרא (סנהדרין צ"ז ע"א) תניא ר' יהודא אומר דור שבן דוד בא בו וכו' יראי חטא ימאסו וכו' וסר מרע משתולל על הבריות, ואומרים על עבירה שהוא קידוש השם ועל ההיפוך אומרים שהוא חילול השם, והוא כעין הנסיון שקרה ליוסף הצדיק, אמנם אין להביט על מה שהרשעים אומרים רק על מה שצדיקים אמיתיים אומרים, ויוסף הצדיק ידע שע"י האפוד וע"י שיראו עליו דמות דיוקנו של אביו יתברר לצדיקי אמת שלא חטא, ולא השגיח על מה שיאמרו הרשעים שהוא חילול השם, רק הביט על מה שיתברר לצדיקי אמת ומפני זה מנע עצמו מן העבירה ואע"פ שהי' לו נסיון גדול קידש שם שמים בסתר.

ומה שקראו הפסוק מלאכה, כמו"ש ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אפשר לפרש על פי מה שאמרז"ל, ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך, ולכאורה מה הם בונים ומדוע נקראים כן, אמנם האמת הוא שהעולם נבנה ע"י התורה והעבודה ומעשים טובים מצדיקי אמת, וכמו שאמרתי לפרש מ"ש מבור גלות דלנו והעלנו לנצח על "מלאכת" בית ה" עפי"מ שכתבו בספה"ק שהביהמ"ק דלעתיד נבנה ע"י מצות ומעשים טובים של ישראל, וידוע המעשה מהדברי חיים זלל"ה שפעם אחד אמר שכבר נגמרה הביהמ"ק גם הפרוכת אלא שבא רשע גדול וע"י עבירה גדולה שעשה נקרע, דהרשעים הם סותרים את הביהמ"ק מה שהצדיקים בונים ע"י מצות ומעשים טובים שלהם, וכשיהי' נגמר ע"י מעשיהם הטובים אז יבא משיח, וז"ש לנצח על מלאכת בית ה', שהצדיקים ינצחו על מלאכת בית ה' שיוגמר, וע"כ קראו הפסוק מלאכה שהביהמ"ק וכל העולמות עליונים נבנים ע"י מעשיהם הטובים של צדיקי אמת, וז"ש ויבא הביתה לעשות מלאכתו והוא כמו שאיתא בילקוט הנ"ל מה מלאכה היתה לו, שונה וקורא מה שאביו למדו, וע"י לימוד תורתו הי' בונה עולמות עליונים וזה נקרא מלאכה, ועד"ז יתפרש משה"כ לעשות מלאכתו לפי"ד המ"ד לעשות צרכיו נכנס שגם בזה הי' כוונתו לשם שמים, דהרי כל הספיקות שלו לא היו רק משום כבוד שמים שלא יתחלל שם שמים, אלא שנתברר לו דרך האמת, ולא אסתייע מילתא שיעשה המעשה בפועל, אמנם אף זה הטעות הי' בכוונה לכבוד שמים, וגם זה נחשב עבודה להקב"ה, ומתחלה ועד סוף בכל בחינותיו הי' הכל לשם שמים עבודה חשובה להקב"ה.

גם אפ"ל שהי' הכרח להיות כן עפימ"ש הבני יששכר בס' אגרא דכלה (פ' ראה) לפרש הפסוק ראה אנכי וגו' וז"ל: ואחשבה לדעת דהנה ידוע טבע וסגולת המצות להשפיע טובה לכל העולמות, וסגולת העבירה הוא בטבעה להשפיע להיפך, והנה לפעמים מצטרכים ישראל להשפיע רעות לשונאיהם, והאיך יהי' זה באפשרי, אם הוא מפאת המצות הלא בטבעה כל טוב, ואם מפאת העבירות הלא באיסרייהו קיימי, ואחשבה לדעת שהוא בעשות האדם תשובה מאהבה על העבירות ואז זדונות נעשים כזכיות, והנה אעפ"כ טבע עשי' זאת גרמה הרע, רק שפעולתה הי' לטובת ישראל כמו מצוה, דהיינו שיושפע ע"י אותן העבירות רעות ויחולו על ראש שונאיהם המעיקים להם, וז"ש ראה אנכי נותן לפניכם היינו הכל לפניכם ולטובתכם ובידכם ניתנו, היינו ברכה לישראל וקללה לשונאיהם, ומפרש את הברכה תשפיעו לישראל כפשוטו אשר תשמעו אל מצות וכו', והקללה לשונאי ישראל אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם וכו' ע"כ, ובמקום אחר כתב שע"י עבירה לשמה אפשר להשפיע קללות על שונאי ישראל כטעם בחי' הנ"ל עיי"ש, ועד"ז אפ"ל לעניננו דלפי שיוסף הצדיק חשב לעשות מתחלה עבירה לשמה שהתכוון לשמים, ואע"פ שלא עשאה אמנם במחשבתו הי' לעשותה, ע"כ הי' די בזה להכניע את עשו שהוא הי' שטנו של עשו והועיל לו זה המחשבה להכניע אותו.

וזהו כוונת המדרש הנ"ל (עי' קושיא ב') עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם, שמכירת יוסף היתה ג"כ בבחי' עבירה לשמה, כי השבטים הקדושים עשו בפעולה זו הכנה לגאולה העתידה להכניע את עשו ושאר כחות הטומאה, וידעו שיוסף הצדיק הוא שטנו של עשו וע"י עבירה לשמה יכולים להכניע כוחותיו ועי"ז נצמח תקוה לעולם.

תוכן הדברים שהקב"ה עסק לברוא אורו של משיח שכל ענינים האלו היו הכנה על ביאת המשיח ואפוד ואורים ותומים, והראה הקב"ה הנסיונות שיהיו לפני ביאת המשיח, שאין לפחוד ואין להביט על שום דבר כמו ביוסף הצדיק שהי' לו נסיון כזה, אמנם הוא בגודל קדושתו גבר על הכל, ומעין זה יש נסיונות כאלו בדור האחרון הזה וצריך לידע שאין לילך אחר זרם העולם רק להביט על האמת כמצות התוה"ק והאמת יתגלה, והאמת הוא דרך התוה"ק שמקובל לנו מאבותינו ורבותינו הקדושים, והשם ישמרנו מדרך המינים והאפיקורסים, וממי שיש לו נטי' להם אפילו כחוט השערה צריך לברוח ממנו כמטחוי קשת, ורק זאת צריך לידע שדרך התוה"ק בלבד הוא אמת, והסוף יהי' שהאמת יתגלה, ואנו מחכים שהבוכ"ע יעזור שנוכל לילך בדרך האמת, ונזכה לקרב את הגאולה ולא חלילה לרחקו, ונזכה במהרה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר מט

ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית, פירש"י כהיום הזה כלומר ויהי כאשר הגיע יום מיוחד יום צחוק וכו', שהלכו כולם לבית ע"א, אמרה אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה, אמרה להם חולה אני ואיני יכולה לילך, לעשות מלאכתו רב ושמואל חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו', ובמדרש ילקוט ויבא הביתה לעשות מלאכתו ר' אליעזר אומר שבת הי' דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו, ומה מלאכה היתה לו שונה וקורא מה שאביו למדו, ועוד איתא במדרש ר' שמואל בר נחמן לעשות מלאכתו ממש, ואין איש בדק עצמו ולא מצא עצמו איש ע"כ, והקשה ביפ"ת דא"כ מאי רבותי' דיוסף, ונדחק ליישב שאילו הי' רוצה הי' חוזר לאיתנו, אבל כשראה שבאותה שעה הלכה תאותו, נתן אל לבו כי מן השמים מנעוהו מחטוא ופירש עכת"ד, אמנם לפי דברי המדרש צ"ב קישור הכתוב ואין איש מאנשי הבית שם בבית, גם צ"ב דהדרש מוציא לגמרי מפשוטו של מקרא, וכללא אית לן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם.

ב) בגמרא (סוטה ל"ו ע"ב) באותה שעה באת דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון וכו', ובתוס' שם (ד"ה באותה) הביאו בשם ר"מ הדרשן ואין איש מאנשי הבית שם בבית, דמשמע מאנשי הבית לא הי' שם, מכלל דאיש אחר שלא מאנשי הבית כלומר חלוק ומופלג מאנשי הבית הי' שם, וזהו דמות דיוקנו של אביו, (וכן הוא בזוה"ק פ' ויחי דף רכ"ב) ולכאורה איך אפשר לומר שיעקב אבינו הי' שם, הלא הי' בארץ כנען ולא ידע כלל היכן יוסף, שהעלימו ממנו מן השמים.

ג) וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממנו מאומה וגו', ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, יש להבין נתינת טעם זו, וכל אשר יש לו נתן בידי וגו', ואיך אעשה הרעה הזאת, וכי לא יספיק חומר העון בעצמו, הלא ג"ע מעבירות החמורות שהוא ביהרג ואל יעבור, וכי לולא טעם זה וכל אשר יש לו נתן בידי, לא הי' העבירה גדולה כל כך אתמהה, והרמב"ן ז"ל הסביר כי בעבור חסרון דעת הנשים הקדים אלי' לומר, כי הדבר בגידה באדוניו אשר בוטח בו, ואח"כ אמר כי יש בענין עוד חטא לאלקים עיי"ש, ולכאורה אם רק בעבור חסרון דעת הנשים אמר כן, למה נכתב בתוה"ק באריכות, וע"כ יש בה ענין פנימי וכוונה נוספת.

והנל"פ עפי"מ שאיתא בפרקי דר' אליעזר (פרק ל"ט) ר' פנחס אומר שרתה רוח הקודש על יוסף מנעוריו ועד יום מותו, והיתה מנהגת אותו בכל דבר חכמה כרועה שהוא מנהיג את צאנו, שנאמר רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף, ובכל חכמתו הסתו אשתו של פוטיפרע, וכשבקש להרגיל בעבירה ראה דיוקנו של אביו וחזר לאחוריו וכבש את יצרו עכ"ד המדרש, מבואר מכאן עד כמה התגברה עליו אשתו של פוטיפרע להסיתו לדבר עבירה, והי' לו נסיון גדול מאוד, והנה איתא במד"ר עה"פ וירא אדוניו כי ה' אתו, ר"ה בשם ר' אחא אמר מלחש ונכנס מלחש ויוצא, הזה א"ל מזוג רותחין והיו רותחין, פושרין והיו פושרין, אמר מה יוסף תבן לעפריים אתה מכניס וכו', עד היכן אמר ר"ח עד שראה שכינה עומדת על גביו הה"ד וירא אדוניו כי ה' אתו, ובתנחומא עה"כ וימאן ויאמר אל אשת אדוניו זש"ה ברוך הגבר אשר יבטח בה', את מוצא כיון שהי' בבית רבו ויהי ה' את יוסף ויהי יוסף איש מצליח וגו' וירא אדוניו כי ה' אתו וגו' וכי פוטיפרע רשע הי' רואה שהקב"ה עמו, ומה הוא כי ה' אתו, אלא שלא הי' שמו של הקב"ה זז מפיו, הי' נכנס לשמשו והוא הי' מלחש ואומר רבון העולם אתה הוא בטחוני וכו' תננו לחן ולחסד ולרחמים וכו', ופוטיפר אומר לו מה אתה מלחש שמא כשפים אתה עושה לי, והוא משיבו לא, אלא אני מתפלל וכו', לפיכך כתיב וירא אדוניו כי ה' אתו וכו', כיון שראה רבו כן מסר לו כל המפתחות ולא הי' יודע כלום אחריו, שכן אמר הן אדוני לא ידע אתי מה בבית ע"כ, ובמדרש תנחומא (פ' נשא) עה"כ ביום השמיני נשיא לבני מנשה וגו' הי' יוסף מברך להקב"ה ואדונו ראה אותו מלחש בפיו וכו', משיבו ואומר אני מברך להקב"ה, א"ל אני מבקש לראותו א"ל יוסף הרי חמה שהוא אחד מכמה משמשין שלו אין אתה יכול להביט בו, כבודו על אחת כמה וכמה, אמר לי' הקב"ה חייך בשבילך אני נגלה עליו שנאמר וירא אדוניו כי ה' אתו ע"כ, וכן הביא הרמב"ן ז"ל בקיצור שנראה לו הקב"ה בעמוד ענן וכיוצא בו לכבוד הצדיק עיי"ש.

והנה בגמרא (שבת נ"ו ע"א) אמרו ז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו', אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו, והקשה ביד יוסף הרי זה נאמר בימי שאול ואח"כ הי' מעשה דבת שבע, ותירץ דידוע מי שכבר הגיע לגדר היותו מושגח עד שהוא ית' עמו, וודאי אילו הי' עתיד לחטוא, לא הי' הקב"ה משרה שכינתו עליו, שהכל גלוי וידוע לו ית' עכ"ד, ועד"ז ביוסף הצדיק שהי' ה' אתו, ומי שהגיע למדרגה זו אי אפשר שיבוא לידי חטא. ובזה יתבאר הכתוב וימאן ויאמר וגו' דהנה איתא בגמרא (ע"ז ג' ע"א) שלעתיד יאמר הקב"ה להאומות, מכם יבואו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה, וכו', ועד"ז נראה לפרש כאן שאמר לה יוסף הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר לו נתן בידי וגו', והטעם מפני שראה שה' אתו, וא"כ פוטיפר בעצמו הוא עד ראי' שה' אתי, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, כי א"א שאבוא לידי חטא מאחר שד' עמי, ואין הכוונה שמשום זה ימנע מן העבירה בשביל שהכל נתן בידו ולא חשך ממני מאומה, אולם לפי שהתגברה עליו בכח גדול כנ"ל בפרקי דר' אליעזר ובכל חכמתו הסתו אשתו של פוטיפר, ועל זה השיב לה שתתייאש מזה, כי זה דבר שאי אפשר בשום אופן, מאחר שה' אתו וראי' הביא לה ממה שפוטיפר בעצמו מסר לו הכל מפני שראה שה' אתו ואיך אעשה הרעה הזאת וגו' כי זה אי אפשר.

ומה שאמר ואין איש מאנשי הבית וגו' ובמדרש שבדק עצמו ולא מצא עצמו איש, נראה לפרש עפימ"ד בגמרא שבת (דף קי"ב ע"ב) שהשיב ר' יוחנן על בעית חזקי', קרי עלי' לית דין בר אינש ופירש"י אלא מלאך ע"כ, שכוון כל כך אל האמת שבשכל אנושיות לבד לא הי' אפשר לכוון לאמת כזה, ורק על ידי שהוא בבחי' מלאך הי' יכול לכוון אל האמת, ועד"ז יתבאר הכתוב ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו, ולכאורה איך נכנס לשם בזמן שאין איש מאנשי הבית שם בבית, והלא על ידי זה יביא את עצמו לידי נסיון גדול ומי יודע אם יוכל לעמוד בה, וע"כ אמר ואין איש שראה בעצמו שאינו איש אלא מלאך, וז"פ המדרש לעשות מלאכתו וודאי, ולכאורה איך הביא עצמו לידי נסיון אלא ואין איש בדק עצמו ולא מצא עצמו איש, וע"ד שאמרו ז"ל בגמרא שאינו איש אלא מלאך שיש בו כח מלאכי, וכנ"ל בפרקי דר' אליעזר שרוה"ק היתה מנהגת אותו, ולזה הי' בטוח שיוכל לעמוד בנסיונו, וכמו שהי' באמת שעמד בנסיון, אלא שנגד ההתגברות הגדול הי' צריך עוד לסיוע וע"י שראה דיוקנו של אביו הי' יכול להתגבר נגדה.

ולדרכינו יתבאר קישור הכתוב ואין איש מאנשי הבית שם בבית, והדרש והפשט יתאחדו כאחד, דהנה הכלל הוא דכל זמן שהאדם שוכן בין רשעים, אי אפשר לו לבוא למדריגות בעבודת השי"ת, וכמ"ש באברהם אבינו וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, ופירש"י כל זמן שהי' לוט עמו לא נתייחד הדיבור אליו, ועד"ז ביוסף הצדיק כל זמן שהיו הרשעים אתו בבית לא הי' יכול להגיע למדרגה גדולה כזו שיעלה למדריגת מלאך, רק עכשיו ע"י שלא היו שם מאנשי הבית הי' יכול לעלות למדרגות מלאך, וז"פ ואין איש וכנ"ל שאינו איש אלא מלאך ואיך עלה למדרגה גדולה כזה, מפני שאין איש מאנשי הבית שם בבית שכל הרשעים הלכו להם, וע"כ הי' יכול להתבודד בינו לבין קונו ולעלות למדרגת אין איש אלא מלאך אלקים קדוש.

ומ"ש שנראה לו דמות דיוקנו של אביו, ולכאורה הלא יעקב אבינו לא ידע כלל היכן יוסף קיים, נראה לפרש עפימ"ש בספה"ק בני יששכר (מאמרי חודש סיון מאמר ב') לפרש דברי המדרש כשעלה משה למרום לקבל הלוחות, בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקב"ה קלסטורין של פניו של משה דומה לאברהם, א"ל הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו, אמר הקב"ה למשה לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם וכו', עכ"ד המדרש, הנה מהראוי להתבונן האיך ס"ד שיאמר הקב"ה למלאכים שזהו אברהם, וזה הי' משה, ועוד הנה התחיל שהי' קלסטר פניו דומה לאברהם, ואח"כ אמרו שאמר הקב"ה למשה בזכות אברהם, ונ"ל דחדא מיתרצית בירך חבירתה, דהנה נעמי כשנתנה עצה לרות וירד"ת הגורן, דרשו חז"ל זכותו תרד עמך, נראה דדרשו זה מן הקרי והכתוב, דהכתיב הוא וירדת"י והקרי וירד"ת, ותרווייהו קשוט כי זכות של נעמי הלך עמה, והוה כמו שיעור קומתה ממש, הנה מבואר לך הזכות של האדם הוא ממש שיעור קומת האדם עצמו, דהנה נעמי אמרה וירדת"י, הגם שהיא היתה בביתה וכו', ולפי זה יונח לך גם כאן כיון שזכות אברהם עלה עם משה, הנה הי' שם קומת אברהם ממש, וד' אלקים אמת אמר לא זהו שאכלתם אצלו וכו' עכ"ד הבני יששכר זלה"ה.

והנה אמרז"ל במדרש ויבא הביתה לעשות מלאכתו, ומה מלאכה היתה לו, שונה וקורא מה שאביו למדו, ואיתא בירושלמי כשמזכירין שם תנא או אמורא צריך לצייר לנגד עיניו כאילו בעל השמועה עומד לנגדו, ועד"ז יוסף הצדיק כשקרא ושנה מה שלמדו אביו, צייר לנגד עיניו דמות דיוקנו של אביו, ועי"ז נתעורר לו זכותו של יעקב לסייע בידו והוי כשיעור קומתו ממש כנ"ל.