אגדות מהרי"ט/נדרים/פרק ד
אגדות מהרי"ט – מסכת נדרים – פרק ד
[ל"ה ע"ב] במתניתין ומלמדו מדרש הלכות ואגדות וכו'. וכתב הר"ן ז"ל דהטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. [עי' בד"י לשבת שובה (ע' רכט) בענין מה שהקשו הטורי אבן (בסוגיא דמצוות לאו ליהנות ניתנו ר"ה כ"ח ע"א) והשער המלך (פ"א מהל' שופר ה"ג) לרב יהודה דס"ל (שם) מצוות ליהנות ניתנו, תיקשי ליה מתני' דתנן גבי המודר הנאה מחבירו דמלמדו מדרש הלכות ואגדות, ומאי עביד רב יהודה בזה, עיי"ש באריכות].
[ל"ח ע"א] אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וכו', וכולם ממשה וכו', עשיר דכתיב (שמות ל"ד) פסל לך פסולתן שלך יהא וכו'. ולכאורה אדרבה ממשה רבינו יש ראיה להיפוך, דהרי לא נתעשר כי אם מפסולתן של לוחות, וכבר זכה לבחינה גדולה של השראת השכינה בנתינת לוחות הראשונות ועדיין לא היה עשיר בעת ההוא.
עוד הקשו המפרשים דהלא כל ישראל זכו במעמד הנבחר למדריגה גדולה של נבואה והשראת השכינה, כמו שאמר הכתוב פנים בפנים דיבר ד' עמכם, והאם כולם היה להם אלו המדריגות חכם ועשיר וכו', עד כאן קושייתם. ולדעתי אין זה קושיא כל כך, דודאי לא היו כל ישראל ראויים מצד מדריגתם לבחינה גדולה של השראת השכינה כזו, אמנם היה צורך גדול והכרח בדבר, שעל ידי זה נתאמת בלבבם אמיתת נבואת משה רבינו ע"ה כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ח מה' יסוה"ת) ונשאר אצלם רשימו קדישא לדורות עולם, על כן זכו לזה בבחינת הוראת שעה אף שלא היה להם ד' מדריגות אלו שמנו חז"ל מתנאי השראת השכינה, ואין משם ראיה לסתור.
עוד תירצו המפרשים דעל כי היה משה רבינו עומד בין ד' ובין העם השפיע להם בחינת השראת השכינה אף שלא היו מוכנים וראויים לזה מצד מעשיהם ומדריגתם, והמשילו זה למראה מלוטשת אשר יזרח עליו אור השמש, ובאמצעות המראה יתהפך זוהר השמש ויאיר המקום החושך שלא היה מגיע אליו מאור השמש זולת זה, ובזה פירשו בלישנא דגמרא שאמרו 'וכולם ממשה', ר"ל שכל ישראל זכו להשראת השכינה ממשה, אף שלא היה להם ד' מדריגות אלו, עכת"ד ז"ל. אולם הקושיא ממשה רבינו ע"ה עדיין במקומה עומדת, דכבר זכה להשראת השכינה אף טרם שנתעשר.
ואפ"ל על פי מה שכתבו המפרשים בטעם הדבר שאי אפשר שיחול הנבואה כי אם על עשיר, מפני שהעשירות הוא מעלה וחשיבות בעיני רוב בני אדם, ועל ידי זה יהיה מכובד בעיניהם ויתקבלו דבריו יותר, ועוד טעם כתבו שכדי לזכות להשראת השכינה צריך לעבוד השי"ת בכל הבחינות ובכל המדות, ועל כן מוכרח שיקדים אליה העשירות כדי שיוכל להשלים עצמו גם במידה זו, עכת"ד ז"ל. והנה לפי טעם הראשון אפ"ל דישראל במעמד הנבחר פסקה זוהמתן, והיו בבחינת עולם התיקון בבחינה דלעתיד, ולא היה עשירות מעלה וחשיבות בעיניהם כלל, וכל מאוויים ותשוקתם היה רק לעבודת השי"ת, ועל כן לא היה צורך לתנאי העשירות שיקדים לחלות הנבואה, כי אף זולת זה היה דבריו של משה רבינו מתקבלים, אבל בלוחות השניות אחר חטא העגל שחזרה זוהמתן וירדו ממדריגתן היה צורך לתנאי העושר לטעם הנ"ל, ועל כן משם נתעשר משה, וילפינן מהתם דאין הקב"ה משרה שכינתו כי אם על עשיר, והראיה ממשה רבינו דאחר חטא העגל היה צורך שיקדים אליו תנאי העשירות כנ"ל.
ולטעם השני שיש בו צורך לצד שלימות המדות והעבודה, וזולת זה אינו ראוי שיחול עליו הנבואה והשראת השכינה, אפ"ל על פי מ"ש הפרשת דרכים דלטובה הקב"ה דן על שם העתיד, אבל על צד העונש אינו דן רק באשר הוא שם, והביא ראיה מדברי המדרש (פ' שמות) על הפסוק כי ידעתי את מכאוביו, יודע אני כמה עתידים להכאיבני במדבר, אף על פי כן איני נמנע מלגאלם. והסברתי בטעם הענין, דאין כח ביד בית דין לדון על שם העתיד, ואפילו הבית דין של מעלה אי אפשר להם לדון על שם העתיד, כי אין מי שיודע העתידות בבירור בלתי הבוי"ת לבדו, ועל כן רק הבוי"ת בלבדו דן על שם העתיד, ואצלו ית' לא יתכן השתנות והתחלפות בזמן, והעבר והעתיד וההוה הכל ברגע אחד, והנה מאתו ית' לא תצא הרעות רק הטוב, והעונש בהכרח בא על ידי שליח ובית דין של מעלה דנין עליה, על כן אי אפשר בו לדון על שם העתיד כי אם באשר הוא שם, מה שאין כן לטובה שהוא מהבוי"ת כביכול בעצמו דן בו על שם העתיד. על כן זכה משה רבינו להשראת השכינה על שם העתיד שיגיע לשלימות זו אחר כך, ומתורץ קושית המפורשים. ועיין מש"כ להלן בטעם הדבר שלא נתעשר משה רבינו כי אם מפסולתן של לוחות ולא קודם לכן, עיי"ש.
[שם] אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וכו', וכולם ממשה וכו', עשיר דכתיב (שמות ל"ד) פסל לך פסולתן שלך יהא וכו'. אמר ר' יוחנן כל הנביאים עשירים היו, מנלן, ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה, משה וכו' מן פסל לך פסולתן יהא שלך. הנה קיי"ל (קידושין ל"ט ע"ב) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וביארו הקדמונים הטעם, משום שהמצוה היא דבר רוחני ולפיכך בדין הוא שגם שכר המצוה יהיה רוחני, כי לא יתכן להעריך שכר המצוה בדברים גשמיים אשר אינם חשובים מאומה לעומת ערך יקר המצוה, אולם כל זה לא שייך רק כשהמצוה מתקיימת לשמה בלי שום פניות וכולה רוחניות, משא"כ אם מעורב בה איזה פניה שפיר יתכן שישתלם שכרם בעולם הזה, דהא גם מעשה המצוה אין כולה רוחני אלא היא מעורבת מטוב ורע, וגם בשעת מעשה המצוה היתה כוונתו לתועלת גשמית, הן שכרו בארץ ישולם, כי שכר העוה"ז הגשמי, הוא לו חלף עבודתו. והנה לפי זה לא היה אפשר שיקבל משה רבינו ע"ה שכר מצותיו בעולם הזה שהרי הוא קיים את מצות ה' בכוונה שלימה ללא פניות. אמנם מכיון שמשה רבינו ע"ה זכה וזיכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו (אבות פ"ה כ"א), והיה כולל כל נשמות ישראל, על כן בדין הוא שיטול שכר גם בעד המצות שישראל מקיימין, כי מכוחו הם באים, על ידי שהוא היה הגורם ומסייען לכך. אולם קודם חטא העגל שהיו ישראל במדריגה גבוהה עד מאד שהיו דור דיעה וכל מעשיהם לשם שמים, היו גם הם מקיימים המצות בכוונה שלימה ורצויה, ולא היה מקום להמשיך על ידי מצותיהם השפעות העולם הזה הגשמי, על כן לא היה אפשר שיתעשר משה, ורק אחר שחטאו בעגל נפלו ממדרגתם, וכבר נמצא ביניהם גם אנשים כאלו שקיימו מצות בבחי' שלא לשמה, ובאמצעות מצות אלו המשיכו השפעת עשירות אף למשה רבינו ע"ה, כי בדין הוא שיטול שכר בעבור כל מצוה שישראל מקיימין שהרי מכוחו הם נפעלים כמבואר.
וז"ש פסל לך פסולתן שלך יהא ומשם נתעשר משה, והכוונה לסגולת המצות שישראל מקיימין שלא לשמה שהוא מעורב עם פסולת, וע"ד שפי' בישמח משה (פ' בראשית ופ' תולדות) אמרם ז"ל (ברכות נ"ז) עה"כ כפלח הרמון רקתך (שיר השירים ו'), אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון, דה"פ כשם שברמון מעורבים אוכל ופסולת יחד, כמו כן מצותיהם של הריקנים מעורבות טוב ורע יעיי"ש. וז"ש "הפסולת" שלך יהא, ר"ל אף שכר מצות אלו שהם מעורב עם פסולת דהיינו שהם שלא לשמה, יהיו שלך להמשיך לך על ידיהם השפעות גשמיות, ומשם נתעשר משה.
[שם] אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וכו', וכולם ממשה וכו', עשיר דכתיב (שמות ל"ד) פסל לך פסולתן שלך יהא וכו'. אמר ר' יוחנן כל הנביאים עשירים היו, מנלן, ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה, משה וכו' מן פסל לך פסולתן יהא שלך. ובירושלמי שקלים פרק חמישי) אמר ר' חנין מחצב של אבנים טובות ומרגליות ברא לו הקב"ה מתוך אהלו וממנו העשיר משה. וברש"י עה"ת (פ' תשא) עה"פ פסל לך הביא מדברי המדרש (מדרש תנחומא כ"ט, ויק"ר ל"ב ב') וז"ל: הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה עכ"ל. ויש להקשות דלא יצדק שם פסולת על אבנים יקרות כאלו, והלא כל ניצוץ קטן הנופל ממנו הוא אבן יקר ולא שייך להקרא בשם פסולת, והראיה שממנו נתעשר משה. וביותר לא יתכן לכנות פסולת על דבר שנברא בדרך נס וממנו נחצבו הלוחות, והול"ל השירים שלך יהא.
ויש לרמוז בזה, כי הנה איש ירא ה' אשר חננו ה' בעושר ובנכסים, יודע ומבין כי כל העושר אשר נתן לו אלקים עליו להשתמש בו למען הרבות כבוד שמים ולחזק היהדות, שהרי כל מה שהשי"ת חונן בו את האדם, הן חכמה הן גבורה הן בריאות וכח והן ממון, תכליתם היא לפעול בהם למען כבוד שמו יתברך, ולחזק כל הענינים הרבים והנכבדים בתורה וביהדות הצריכים סיוע ותמיכה.
ובבחינה זו יתפרש מאמרז"ל שהפסולת תהא שלך, כי האדם חייב לדעת שעיקר ממונו הוא מה שהוא מפזר לצדקה, ולהעמיד מבצרי התורה, ולהציל נפשות ישראל משמד וכפירה רח"ל, ולכל עניני היהדות הצריכים חיזוק, כי זה חלקו מכל עמלו וצדקתו עומדת לעד, משא"כ הממון שהוא משתמש בו לצורך עצמו הנו רק טפל ופסולת אל הממון החשוב והיקר ההוא שפזר ונתן לצדקה. וזאת רמז לו השי"ת למשה באמרו פסל לך, ודרשו ז"ל הפסולת תהא שלך, דכיון שמן הנותר מן המחצב של סנפירינון נתעשר משה, הראהו השי"ת לדעת כי מה שיקח לצורך עצמו מן הממון ההוא זה הוא רק פסולת וטפלה, וז"ש הפסולת תהא שלך, כלומר מה שתהא שלך שתקחנו לצורך עצמך יהא פסולת הממון, ועיקר חשיבות הוא באותו הממון שתהא מפרישו לצרכי שמים, כי על ידי שתתן אותו לחזוק התורה והיהדות הרי הוא ממון יקר וחשוב מאד וקדושה יש בו.
ומסיים בגמרא "וממנו העשיר משה", כלומר שמדברים הללו שרמז לו הקב"ה נעשה עשיר גדול, כי בכל ממונו ועשרו פעל ועשה להרבות כבוד שמים, ולא עשה ממנו צרכי עצמו ולא הניח לעצמו פסולת, וזהו העשירות של משה שנשאר כל ממונו שלם, על ידי שעשה ממנו צרכי שמים ולא נעשה ממנו כל פסולת, לכן הי"ל באמת עושר גדול, דכל ממונו נשאר ממון גדול וקדוש.
[שם] אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וכו', וכולם ממשה וכו', עשיר דכתיב (שמות ל"ד) פסל לך פסולתן שלך יהא וכו'. אמר ר' יוחנן כל הנביאים עשירים היו, מנלן, ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה, משה וכו' מן פסל לך פסולתן יהא שלך. לכאורה קשה שהרי הפסולת שנותר מן הלוחות יש לו דין הפקר, והיה משה רבינו ע"ה יכול לזכות בו מן הדין, ולמה הוצרך הקב"ה לצוותו על כך שהפסולת יהא שלו.
ואפ"ל כי הנה מצינו שכל ישראל התעסקו בביזת הים, לבד ממשה רבינו ע"ה שלא נטל כלום, והכתוב משבחו על שהתעסק בעצמות יוסף ולא עסק בביזה, כמו שדרשו ז"ל בגמרא (סוטה י"ג ע"ב) עה"כ (משלי ו') חכם לב יקח מצות. ולכאורה הרי גם ביזת הים למצוה תחשב, כדאיתא בגמ' (ברכות ט' ע"א) שאמר לו הקב"ה הזהירם על כך, ומדוע הניח משה מצוה זו לגמרי. וצריך לומר כי אותו הרכוש לא היה שייך לשרש נשמת משה, על כן לא נטל ממנו מאומה, ולזאת הוצרך הקב"ה לומר לו שפסולת הלוחות שייך לשרש נשמתו, כדי שיזכה בו לעצמו, דלולא כן לא היה נוטל ממון שאינו שייך לשרש נשמתו, וז"ש פסל לך שהפסולת שייך לשורשך, והבן.
[שם] אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וכו', וכולם ממשה וכו', עשיר דכתיב (שמות ל"ד) פסל לך פסולתן שלך יהא וכו'. אמר ר' יוחנן כל הנביאים עשירים היו, מנלן, ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה, משה וכו' מן פסל לך פסולתן יהא שלך. לכאורה יפלא דממ"נ אם משה רבינו ע"ה היה צריך לעשירות בשביל עבדות השי"ת, אם כן למה לא היה לו עשירות גם מקודם, ואם לא היה לו צורך בעשירות לעבודתו יתברך, אם כן למה נתן לו השי"ת העשירות דוקא בעת ההוא.
והנראה לי לבאר בהקדם מש"כ בספה"ק נועם אלימלך (עי' נוע"א ריש פ' תשא) דהמצוות של פשוטי עם אי אפשר שיהיו בתכלית השלימות בלי שום פניות, ורק על ידי שצדיקי הדור עושים כל מעשי המצוות בכוונה רצויה בתכלית השלימות, והמה משתתפים עמהם בעשיית המצוות, על ידי זה הם מעלים גם המצוות של פשוטי העם להיותם בשלימות הראוי עיי"ש.
והנה ידוע מה שדרשו חז"ל (סוטה י"ג ע"ב) עה"פ (משלי ו') חכם לב יקח מצות, דקאי על משה רבינו ע"ה שכל ישראל נתעסקו בביזת מצרים והוא נתעסק בעצמות יוסף, נמצא שלא היה למשה רבינו ע"ה שום חלק במצות ביזת מצרים, ודין גרמא שלא עלתה להם כהוגן לקיים מצוה זו בתכלית השלימות בלתי לה' לבדו, ועל ידי זה נעשה מה שנעשה. ולזה אחר מעשה העגל שהמליץ משרע"ה על ישראל שבשביל רוב זהב עשו את העגל (עי' רש"י פ' תשא עה"פ ויעשו להם אלהי זהב, ובפ' דברים עה"פ ודי זהב), אמר לו השי"ת פסל לך שהפסולת יהיה שלך, ורמז לו בזה שזה היה הגורם מאחר שהוא לא נתעסק כלל בביזה ולא היה לו שום עסק עם העשירות של ההמון עם, לכן לא היה יכול להעלות מדת העשירות שלהם שיהיה בתכלית השלימות שלא תצא שום תקלה ממנו, על כן מעתה גם למרע"ה יהיה לו עשירות, ועל ידי זה לא יצא מכשול גם מהממון של כל ישראל, ולא ישתמשו בו רק לעבודתו יתברך שמו.
[שם] וא"ר יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה, שנאמר (שמות ל"א) ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. וכן איתא במדרש רבה פ' תשא (פמ"א ו') א"ר אבהו כל מ' יום שעשה משה למעלה היה למד תורה ושוכח, א"ל רבון העולם יש לי מ' יום ואיני יודע דבר, מה עשה הקב"ה משהשלים מ' יום נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר ויתן אל משה, ע"כ. אלמא דאף במה ששומעים מפי הקב"ה שייך שכחה. ולכאורה קשה על זה מהא דאיתא במדרש רבה (שה"ש רבה פ"א ט"ו) ר' יודן בשם ר' יהודה אומר בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלקיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היו משכחין, באו אצל משה ואמרו משה רבינו תעשה את פרוזביון (מליץ) שליח בינותינו שנאמר (שמות כ') דבר אתה עמנו ונשמעה ועתה למה נמות וכו', חזרו להיות למדים ושוכחים, אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר, מיד חזרו באו להם אל משה אמרו לו משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שניה לואי ישקני מנשיקות פיהו לוואי יתקע תלמוד תורה בלבנו כמות שהיה, אמר להם אין זו עכשיו לעתיד לבא הוא, שנאמר (ירמיה ל"א) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, ע"כ. הרי מבואר בדברי המדרש כי מה ששומעים מן הקב"ה בעצמו לא שייך בו שכחה.
וליישב שלא יסתרו דברי חז"ל אהדדי נראה, דהנה לעיל אמרו אמר רבי יוסי בר חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר (שמות ל"ד) כתב לך וכו' ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר (משלי כ"ב) טוב עין הוא יבורך. מתיב ר' חסדא ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם (דברים ד') וכו', אלא פלפולא בעלמא, פירש"י ז"ל להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונוהג בו טובת עין ונתנה לישראל) ע"כ.
ולכאורה צריך ביאור להבין דברי הגמרא שנתן הקב"ה את הפלפול בתורה למשה, וכי מה היה שייך ענין הפלפול גבי משה, והרי הפלפול שייך רק במקום שיש ספיקות מחמת שהענין הוא נעדר הבירור, ועל ידי הפלפול מתברר הענין, כהא דאיתא בגמרא (תמורה ט"ז ע"א) א"ר יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וכו', א"ר אבהו אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר (יהושע ט"ו) וילכדה עתניאל בן קנז, ע"כ. ואם כן מה היה שייך ענין הפלפול אצל משה שלמד את התורה כולה מפי הגבורה, והיה הכל ברור ומחוור אצלו כשמלה, דליכא ספיקא קמי שמיא.
ונראה לומר כי לפי שלימוד התורה ובירור ההלכה על ידי יגיעה בפלפול הוא דרך בעבודת השי"ת, דקב"ה חדי בפלפולא אורייתא, ומגיע נחת רוח לפניו מלימוד התורה בדרך פלפול, על כן חפץ הקב"ה לזכות את משה בעבודת ה' על ידי לימוד תורה בדרך הפלפול, ואילו לא היה משה שוכח בארבעים יום הראשונים מה שלמד מפי הקב"ה, לא היה יכול לעבוד את ה' בלימוד תורה בדרך הפלפול, על כן מאת ה' היתה לו זאת שישכח את התורה שלמד במ' יום, כדי שלא תחסר למשה אף בחינה זו בעבדות ה'.
והשתא אתי שפיר דלא קשה מ"ש בגמרא ובמדרש שכל ארבעים יום שעשה משה למעלה היה למד תורה ומשכחה, דאף שאין שייך שכחה בתורה ששומעים מפי הקב"ה, כדאיתא במדרש הנ"ל שכאשר שמעו ישראל אנכי ולא יהיה לך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היו משכחים, מכל מקום היתה סבה מאת ה' שישכח משה את התורה שלמד במ' יום שהיה בהר, כדי שיזכה לעשות נחת רוח לפניו יתברך בלימוד התוה"ק בדרך פלפול, ורק בסוף מ' יום נתנה לו הקב"ה במתנה כדי שתהא חקוקה על לוח לבו ולא ישכחנה.
[שם] וא"ר יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה, שנאמר (שמות ל"א) ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. ועפי"ד הגמרא פירש המהרש"א הא דאיתא במסכת ע"ז (י"ט ע"א) אמר רבא בתחלה נקראת (התורה) על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו (ופירש"י על שמו של אותו תלמיד שטרח בה), שנאמר (תהלים א') בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה, ע"כ. דבתחלה נקראת על שמו של הקב"ה, דבתחלת למודו שהוא לומד ומשכחה עדיין אין התורה שלו עד שלמדה מרבו כ"כ עד שנעשית קנין בנפשו, אזי תקרא התורה על שמו, והיינו במתנה דקאמר דמקריא תורתו של תלמיד חכם וכו', עכ"ד.
והנה יכול כל אדם להיות כמשה, להשיג מעלה זו שתנתן לו התורה במתנה שלא ישכח מה שלמד, והגם שאי אפשר להיות תורתו באותה הבחינה של משה רבינו ע"ה, אף על פי כן יכול להשיגה בבחינת מתנה שתקרא תורתו, וכמו דאיתא בברכות (ל' ע"ב) חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת, (ופריך) וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן האיך משתמרת ומלאכתן האיך נעשית, (ומשני) אלא מתוך שחסידים היו תורתן משתמרת וכו' ע"כ, כי נעשית התורה קנין בנפשם ואין שוכחין מה שלומדים.
[ל"ט ע"ב] דרש רבא ואמרי לה אמר ר' יצחק מאי דכתיב (חבקוק ג') שמש ירח עמד זבולה, שמש ירח בזבול מאי בעיין, והא ברקיע קביעי, מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם [פירש"י, מקרח ועדתו] אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירין, באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות, אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחחיתם, ובכל יום ויום יורין בהם חצים וחניתות וכו'. וצריך ביאור.
וי"ל בהקדם לתרץ מה שהקשו המפרשים בקראי בפרשת קרח, וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. והקשה האוהחה"ק למה אמר כרגע. ולהלן ויפלו על פניהם ויאמרו וגו' האיש אחד יחטא ולע כל העדה תקצוף. כתב הרמב"ן הק' יש לשאול אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם, למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע, ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו, איך אמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כן העדה תקצוף, עכ"ל.
ונראה לפרש מ"ש האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, על פי מה דאיתא במסכת שבת (נ"ה ע"א) מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה וכו', אמרה מדת הדין לפני הקב"ה מה נשתנו אלו מאלו, אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו רבש"ע היה להם למחות ולא מיחו, אמר לה גלוי לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו, אמרה לפניו אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, עכ"ד הגמרא. והנה מה שנענשו כל כך על מצות עשה דהוכח תוכיח, יובן על פי מה דאיתא בגמרא מנחות (מ"א ע"ב) דבזמן דאיכא ריתחא נענשין על עשה עיי"ש, ועיין בהקדמת ספרי ויואל משה (עמוד י"ב) שביארנו בדברי הגמרא שבת הנ"ל, דבשעה שמדת הרחמים והחסד שולט בעולם סומכין על שיטת המקילין, ולכן טרם שהיה שליטת מדת הדין בעולם, נאמר עליהם שקיימו כל התורה כולה מא' ועד ת' וכו', אך אחר ששלטה מדת הדין בעולם נקטו כדעת המחמירין, דצריך עד כדי הכאה, ולפי זה לא יצאו ידי חובתם במחאה וכו', ולכן שלטה בהם מדת הדין על שלא מיחו, עייש"ד.
ומעתה לא יקשה קושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל דאם ישראל לא חטאו, למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע, ואם גם הם מרדו כקרח ועדתו איך אמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. ולדרכנו יתבאר כי באמת כל העדה לא חטאו רק קרח ועדתו, אבל היה עליהם קטרוג על שלא מיחו, ואפשר שהכשרים שבהם גם מיחו, אלא שלא מיחו כל צרכם עד כדי הכאה, ועל כן לולי שליטת מדת הדין לא יתחייבו רק החוטאים, אבל אחרי שיצא הקצף נתחייבו כולם, ולזה אמר הקב"ה אל משה ואהרן הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, אמנם משה ואהרן הרבו בתחנונים להשתיק מדת הדין ולהמתיקו, ולזה אמרו האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, דבאמת רק יחידים חטאו, ולמה על כל העדה תקצוף, דעל ידי שיצא הקצף יתחייבו כולם, והתפללו משה ואהרן למנוע הקצף וממילא לא יענשו.
והנה בגמרא ברכות (ז' ע"א) תניא ואל זועם בכל יום, וכמה זעמו רגע וכו' ואין כל בריה יכולה לכוין אותה השעה חוץ מבלעם הרשע וכו'. ועל פי זה נראה לפרש מה שאמר ה' אל משה ואכלה אותם כרגע, היינו הרגע שהקב"ה כועס, ואז הוי עידן ריתחא ומענישין גם על מצות עשה כנ"ל, והנה איתא עוד שם בגמרא ברכות ואימת רתח, אמר אביי בהנך תלת שעי קמייתא וכו', תנא משמיה דר"מ בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב"ה, ע"כ. והנה מהפכת סדום היה בעלות השחר וכמ"ש וכמו השחר עלה, ופירש"י שם הטעם, שבעלות השחר הוא השעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם עובדין ללבנה וכו', ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים, ע"כ.
ויתבאר לדרכנו דברי הגמרא על פי המבואר לעיל דזריחת השמש והירח ועכו"ם המשתחוים אליהם, גורמים לשליטת הדין בעולם, ועל כן לא רצו שמש וירח לצאת להאיר, כי השיגו שאם יצא הקצף יהיו כל ישראל ח"ו בסכנת כליה, ולזה אמרו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירין, ואם לאו אין אנו מאירין, ולדרכנו ר"ל אם אתה עושה דין על דעת משה רבינו ע"ה שהתפלל האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, והתפלל להשתיק מדת הדין, שלא יענשו כי אם החוטאים, אז נצא, ואם לאו אין אנו מאירין כדי למנוע שעת הזעם, ובאמת לא היה להם להתערב בריב לא להם, דמשה ואהרן היה בכח תפלתם להמתיק ולמנוע שליטת הדין, אף אם יצאו להאיר, אלא שהיה להם מסירת נפש בשביל הצלת ישראל, ולא יצאו עד שזרק בהם חצים וחניתות.
[שם] דרש רבא ואמרי לה אמר ר' יצחק מאי דכתיב (חבקוק ג') שמש ירח עמד זבולה, שמש ירח בזבול מאי בעיין, והא ברקיע קביעי, מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם [פירש"י, מקרח ועדתו] אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירין. ויתבאר הענין דהנה ידוע מדברי האר"י הק' דקרח היה בעל השגה ובעל רוח הקודש, וכמו שפירש"י ז"ל ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו וכו', וראיה זו היתה ברוח הקודש, אלא שטעה במה שהשיג שלעתיד יהיו הלוים כהנים והוא יהיה כהן גדול, ורצה להקדים אותו הזמן שיהיה עולם התיקון מיד, כמבואר בדברינו (בד"י קרח).
והנה מדת יום ולילה של עכשיו לא יתקיים לעתיד, כמ"ש רז"ל בשמות רבה (פי"ח סי' י"א) לעתיד לבוא הלילה נעשה יום, שנאמר (ישעיה ל') והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים וגו', כאור שברא הקב"ה בתחלה וגנזו בגן עדן, נמצא שמדת יום של עכשיו יהיה אז מדת לילה, והלילה כיום יאיר, וכן מדת החמה והלבנה ישתנו לעתיד, ולא יהיה עוד מיעוט הירח, אבל יתגדל אור הלבנה כאור החמה של עכשיו, ואור החמה יהיה שבעתיים.
ובזה יתבאר דברי המדרש עה"פ בקר ויודע ה' את אשר לו, אמר להם משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכיולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו. וצריך ביאור דמה ענין הפיכת בקר לערב למחלוקתם, וכמו כן לא יוכלו להפך שאר הנבראים במעשה בראשית, ומדוע בחר בזה לסתור שיטתו של קרח. ולדרכנו יתבאר דהנה קרח רצה לקרב בחינת העתיד, שיהיה מיד כהן גדול בבחינה שיהיה לעתיד, א"ל משה רבינו אין זו עכשיו, כל זמן שגבולות אלו בין יום ללילה לא נשתנו, הרי זה סימן שאין עדיין עולם התיקון, ומה שאתה רוצה לקרב בחינת העתיד, זה אי אפשר, דכמו שאי אפשר להפך בוקר לערב שזה ביד הקב"ה כך לא תוכלו לבטל את זו, דהא בהא תליא, דכשיהיה לילה כיום תאיר אז יהיו הלוים כהנים, ולא קודם לכן.
ובזה י"ל דברי הגמרא שעלו שמש וירח לזבול, אמרו לפניו אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא, ואם לאו לא נצא, דלפי טענת קרח שיהיה עולם התיקון מיד כבחינת העתיד, אם כן ישתנו מדת החמה והלבנה לבחינת העתיד, ועל כן אם אתה עושה דין לבן עמרם, להעניש את קרח ועדתו, ולהצדיק שיטתו של משה רבינו, שלא הגיע עדיין עולם התיקון, אז נצא בזה הבחינה של עכשיו, ואם לאו לא נצא במידה זו, דאז בהכרח ישתנו מדת החמה והלבנה מכמות שהם עכשיו.
[שם] והא תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, אלו הן תורה ותשובה וכו'. נראה לפרש הטעם דתשובה קדמה לעולם, בהקדם מ"ש חז"ל (יומא פ"ו) גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה [פירש"י ל"ת דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וגו'] שנאמר לאמור הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגו' ואת זנית רעים ושוב אלי נאום ה' עכ"ד הגמרא. והכפות תמרים הביא קושית העולם דמה רבותא הוא זה, דהרי כל עשה דוחה ל"ת. והביא מה שתירצו המפרשים כל אחד לפי דרכו דבאופן כזה מן הדין לא הו"ל לעשה דתשובה לדחות הל"ת דלא ישוב לקחתה מטעמים שונים שכתבו בזה, והיינו רבותא דתשובה שאעפי"כ דוחה את הל"ת עיי"ש. אמנם לכאורה יש להבין טעמא דמילתא למה באמת הוא דוחה, מאי שנא התשובה משאר עשין שבתורה שלא היו דוחין ל"ת בכהאי גוונא. [ועיין בייטב פנים לש"ש אות א' ואות ל"ט מש"כ בזה].
והנראה שכל זה הוא באמת שלא כשורת הדין, ורק מצד גודל רחמיו וחסדיו יתב"ש, ומהאי טעמא הרי קדמה התשובה לעולם, לפי שהקב"ה המגיד מראשית אחרית כבר ראה מראש בשעת הבריאה שלא יוכלו בריותיו לעמוד בדין, דאדם אין צדיק בארץ שלא יפגום נגד המלך גדול ונורא ממ"ה הקב"ה, ועל כן ברוב רחמיו וחסדיו ית"ש הקדים הרפואה לפני המכה, ועד שלא נברא העולם כבר ברא כח התשובה, כדי שעי"כ יוכלו לתקן את אשר פגמו ויוכל העולם להתקיים, ועל כן אף שמעיקר הדין לא היה ראוי שתועיל תשובה, דאין עשה דוחה לא תעשה באופן זה כמ"ש המפרשים, מ"מ מצד רחמיו וחסדיו ית"ש מועיל התשובה, שהקב"ה כבר הכין כח זה עוד לפני הבריאה.
[שם] שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, אלו הן תורה וכו' ובית המקדש וכו'. הנה הבית המקדש שנברא טרם בריאת העולם, מסתמא הוא אותו בית המקדש שיבנה לעתיד, שהרי כל מה שברא הקב"ה נצחי וקיים לעד, וב' המקדשות הראשונות הרי נחרבו, ועל כרחך דהכוונה על בית המקדש השלישי שלא יחרב עוד. [וזה אפ"ל בכוונת תפלת מוסף לשלש רגלים בנה ביתך כבתחלה וכונן מקדשך על מכונו, ולכאורה צ"ב פי' תיבת כבתחלה, דאין לומר שהכוונה שיהיה בנין הבית השלישי כמו הבית הראשון, דהלא גדול יהיה כבוד הבית האחרון, וכדאיתא בזוה"ק (פ' פנחס דף רכ"א) שהבית השלישי ירד בנוי ומשוכלל מן השמים ותהיה מדריגתו נעלה ונשגבה מאד משני בתים הראשונים, ואם כן מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול, ואיך יתלה הגדול הוא בנין העתיד בקטן שהיה כבר. ולדברינו הנ"ל א"ש כוונת התפלה בנה ביתך "כבתחלה", היינו שאנו מבקשים על הבית שנבנה בתחלה קודם בריאת העולם שיורידהו הקב"ה אלינו במהרה בנוי ומשוכלל, והבן].
[נ"ט ע"א] דאמר רבי נתן כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקטיר עליה וכו'. [עי' מ"ש לעיל בס"ד בדף ט' ע"א, בד"ה דתניא טוב אשר לא תדור].