אגדות מהרי"ט/נדרים/פרק ג
אגדות מהרי"ט – מסכת נדרים – פרק ג
[כ"ב ע"א] דאמר שמואל אף על פי שמקיימו נקרא רשע, אמר רבי אבהו מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וכו'.[עיין מש"כ בס"ד לעיל בדף ט' ע"א ד"ה דתניא טוב אשר לא תדור].
[כ"ב ע"ב] אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד וכו'. ופירש הר"ן שעיקרן של שאר נביאם לא היו אלא להוכיח את ישראל על עבירות שבידם, ואם לא היו חוטאים לא הוצרכו לתוכחה. אמנם צריך ביאור דהלא אמרו ז"ל (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמרה למשה מסיני, ואם כן בודאי שנאמרו לו בסיני כל ספרי הנביאים שבדורות הבאים, ולכאורה מכיון שספרי הנביאים לא נאמרו אלא על חטאיהם של ישראל, נמצא שעל ידי שנאמרו כבר למשה מסיני, הרי גרמה בזה דיבורו של הקב"ה להכריח הבחירה של ישראל בדורות הבאים לחטוא, ודבר זה אי אפשר לומר.
וצריך לומר דכל הדברים הללו לא נאמרו לו בבחינת דיבור, אלא שהשיגן משה מצד מחשבתו של הקב"ה כביכול, וכמו שכתב ק"ז הישמח משה זלה"ה (וירא) שהכצדיקים הגדולים המתדבקים בחכמה עליונה יוכלו להשיג גם מחשבתו של יוצר בראשית, ובאופן זה שוב לא הכריח את הבחירה.
[שם] אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד וכו'. ופירש הר"ן שעיקרן של נביאים לא היה אלא להוכיח את ישראל על עבירות שבידם, ואלמלא חטאו לא הוצרכו לתוכחות, ע"כ. והנה כיוצא בדבר זה אתה אומר אף בענין הגדרים והסייגים שהוסיפו חכמינו ז"ל על מצוות התורה לבל יקרבו לפורץ פרץ בגוף המצוות, דאלמלא חטאו ישראל לא היה צורך בהם, ורק בסיבת החטאים הוצרכו לגדור גדר ולעשות סייג לתורה, וכל מה שהדורות מתמוטטים ומתמעטים צריכים לגדרים וסייגים יותר כמ"ש ז"ל (עירובין ו' ע"א) בקעה מצא וגדר בה גדר.
[שם] אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא, מאי טעמא כי ברוב חכמה רב כעס (קהלת א'). ולכאורה נראה מזה דריבוי התורה הוא ח"ו עונש לישראל, ובאמת הא איפכא תנן (מכות כ"ג ע"ב) שמפני שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, הרי דריבוי התורה הוא למעליותא.
אמנם י"ל על פי מה שאמרז"ל במסכת ברכות (ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין. והתמיה מפורסמת דאיך יתכן שצדיק גמור הדבוק בהשי"ת כל ימיו אינו חשוב כמו הבעל תשובה. ואפ"ל הכוונה על פי מה דאיתא במדרש רבה (פ' קדושים ר"פ כ"ה) רב הונא אמר אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים, וכן אמרו שם במדרש (פכ"א ס"ה) עה"כ בתחבולות תעשה לך מלחמה, אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות, נמצא דהבעל תשובה צריך להרבות בתורה ובמצות יותר מן הצדיק הגמור, ובמקום שלהצדיק היה די ללמוד דף אחד כגון אם היה למוד כך, צריך הבעל תשובה להוסיף עלה יותר עבור תשובתו, ובזה הוי הבעל תשובה גדול במדריגה יותר מן הצדיק על ידי שמרבה בעסק התורה והמצות, דלפי ריבוי פגמיו הרי הוא זקוק להרבות בתורה ומצות יותר ויותר. ועד"ז מובן גם כן כוונת הגמרא דנדרים הנ"ל דאלמלא לא חטאו ישראל לא היו צריכין רק חמשה חומשי תורה, אבל עכשיו שחטאו הרי זקוק עבור תיקונם ללמוד יותר על כן ניתן להם גם יתר חלקי התורה, ונמצא דריבוי התורה הוי שפיר זכות להם שרצה הקב"ה לזכות בה את ישראל שבזה יתכפר עונם.
[שם] רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם של שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ויש לדקדק במה שאמר ותפארת לו מן האדם, כי למה נקרא דרך ישרה מה שבני אדם מפארים אותו.
והנראה לפרש בהקדם מה שפירש החיד"א זלה"ה (וק"ז הישמח משה מביא דבריו בתפלה למשה) לפרש הפסוק (תהלים קמ"ו) תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד, דלכאורה יש לחקור מאחר שהתפלה הוא עבודה שבלב, למה תקנו שיוציא הדברים בפיו. והביא בשם מרן האריז"ל דהטעם שהזקיקוהו חכמים להתפלל בפה, הוא כדי שיתעוררו אחרים לעשות כמוהו ויתלהב לבם לה', מה שאיןכן אם היה מתפלל בלב לא היו אחרים למדים ממנו. וזה שאמר תהלת ה' ידבר פי, והטעם הוא בשביל, שיברך כל בשר את שם קדשו לעולם ועד, וממנו ילמדו וכן יעשו כמוני.
והנה ענין ההתעוררות לאחרים הוא זכות הנמשכת לדורות בלי הפסקה, כי אחר שלמדו אחרים ממנו, ילמדו אחרים מהם, ואחרים מהאחרים וכן עד סוף כל הדורות, וכולם נפעלו מכח הראשון, וזכות כולם תלוי בו.
וזה שאמר התנא שהדרך ישרה שיבור האדם, הוא באופן שיהיה תפארת לעושיה, לעשותו למען שמו ית' באופן המועיל ביותר, וגם תפארת לו מן האדם שעל ידי שילמדו ממנו ויעשו כמוהו, יהיה הדבר לו לתפארת עד סוף כל הדורות, כי כל מעשי הטוב שימשך על ידי זה מדור לדור, הכל יזקף לזכותו, וזה יהיה לו לתפארת וגדולה.
עוד אפשר לרמז מה שראיתי לנכון לעורר הלבבות על גודל החיוב והצורך לתמוך בהתלמוד תורה, אשר לאחרונה נתרשל הדבר ועל ידי זה נתמוטט יסוד קיומה. והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קי"ט ע"ב) אשר העולם קיים בהבל פיהם של תינוקת של בית רבן, ואין די באר החיוב הגדול בזה לחזק לימוד תינוקת של בית רבן. ואינני מדבר מבעלי בתים כאלו השולחים בניהם ללמוד בגימנאזיום ובילדי נכרים ישפיקו, כי מאנשים כאלו אין מן הראוי אף לדבר, אלא אף הורי התלמידים ששולחים בניהם להת"ת, גם המה מתרשלים לשלם המוטל עליהם, ואליהם אטוף מלתי.
הנה ידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל (ביצה ט"ז ע"א) כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יוהכ"פ חוץ וכו' מהוצאות בניו לתלמוד תורה שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו, ואם כן אין מקום לאמתלאות והשתמטות מצד מצב הפרנסה שנחלשה בעו"ה, כי הוצאות בניו לתלמוד תורה אין בגדר חשבון פרנסתו, כי זה השפעה מיוחדת מן השמים, כפי השתדלותו בפרעון חובו, וכשמשתמט מלפרוע לא ירויח מאומה כי משמים יפחתו לו סכום כזה.
ואדרבה, אפשר לומר שמי שמשתדל לשלם כפי אשר יושת עליו הרי זה זריז ונשכר בפרנסתו, כי ממה שאמרו רבותינו ז"ל והוצאות בניו לת"ת משמע שכל מה שמוציא בעד בניו שיוכלו לעסוק בתורה כראוי, הרי זה נכלל בהוצאה זו, גם מה שצריך ליתן להם לאכול לשובע, כדי שיהיה להם כח ללמוד, וגם מה שצריך להלבישם כראוי וכהגון למי שלומד תורה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מ"ג ע"ב) גנאי לת"ח שיצא במנעלים המטולאים לשוק, הכל יהיה נכלל בכלל זה, מה שישפיעו לו די צרכו מן השמים, אף שלא הקציבו לו עליה בראש השנה. ואם כן כשמשתדל לשלם הוצאות התלמוד תורה, ויחשבו לו משמים ליתן לו בריוח לכל צרכי בניו הלומדים תורה, על ידי זה יהיה לו הרווחה בפרנסה בצוק העתים הללו.
וחשבתי במה שאנו רואים שאלו השוכרים ליוצאי חלציהם מלמדים פרטיים, ועולה להם סכום השכר לימוד פי כמה, עם כל זה הללו משלמים מבלי איחור ואמתלא והכל ברצונם הטוב, ולמה אצל אלו השולחים לתלמוד תורה יש התרשלות גדול כל כך, אף שהוא רק כמו שליש מהתשלומין שעולה אצל מלמד פרטי. ויתכן לומר שמכיון שכאשר משללם בהת"ת הרי הוא טוב ומיטיב גם לאחריני, ומזכה בזה גם לכל התלמידים בהת"ת, מה שאין כן במלמד פרטי, ומכיון שזכות הרבים תלוי בו, על כן משתדל היצר הרע ביותר למונעו מזה, כדי להרחיקו מזכות נשגב כזו כל זכוי הרבים.
ואפשר לרמז זאת בדברי התנא, איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שתפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, כיינו שבאופן כזה אינו רק תפארת לעושיה, לעשות רצון השי"ת ללמוד את בנו תורה, אלא הוא גם תפארת לו מן האדם, שיהיה בזה הנאה גם לאחרים, וזהו על ידי שעוזר גם להילדים האחרים שיוכלו ללמוד תורה, וזהו הדרך ישרה שיבור לו האדם.
[שם] רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם של שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. יש לדקדק בלשון התנא שמסדר דבריו בלשון קושיא ותירוץ, ומשמע מזה שיש אופנים שונים בדרך ישרה, ושאלת התנא איזה שיבור האדם, ודבר זה צריך ביאור.
ואפשר לומר בדרך מוסר שהנה ישנם כאלו המאחרים פרקי נשואין אצל יו"ח, באמרם שראוי להם ללמדם אומנות מתחילה, כדי שיהיה סיפוק בידם אחר כך לפרנס משפחתם, ודין גרמא שמתאחר פרק הנישואין עד שמגיעים לשלשים שנה ויותר. והנה הגם שמצינו בדברי חכמינו ז"ל שאכן מוטל על האב ללמד לבנו אומנות, אבל המתבונן בדבריהם יראה מישרים שרבותינו נתנו סדר נכון לסדר החיובים, שאמרו (קידושין כ"ט ע"א) האב חייב בבנו וכו' ללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וכו', והרי שחיוב לימוד האומנות הוא אחרי הנישואין, כי כן דקדקו רבותינו שנקטו מקודם לישא אשה ואחר כך ללמדו אומנות, וכן דקדקו בכל דבריהם שבכל מקום כתבו כפי הסדר הנכון. וההולך בדרכי התורה לא די בזה שעושה מה שכתוב בתורה, אלא שצריך גם לעשותו כפי הסדר והאופן הכתוב בתורה, ואז נכח ה' דרכו להצליח בכל אשר יפנה.
אמנם אם משנים הסדר, אף שעושה מה שכתוב בתורה לעשותו, אבל מכיון שהוא מוקדם או מאוחר בסדר, היא לא תצלח. וכן מצינו בתורה שבברכת יצחק כתיב (בראשית כ"ז) אורריך ארור ומברכיך בראך, ובברכת בלעם כתיב (במדבר כ"ד) מברכיך ברוך ואורריך ארור, וכבת רש"י שאצל יצחק הקדים הארור, שאצל הצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה, ובבלעם הקדים הברכה, שברשעים תחלתן שלוה וסופן יסורים, והרי לנו שאף שבלעם אמר אותם הדברים שאמר יצחק, על כל זה מכיון שיש חילוק בסדר האמירה, הרי המשמעות משתנה מקצה אל הקצה, וכן הוא בכל הדברים.
וכבר אמרתי לבאר בזה מה שאמר לבן לאליעזר עבד אברהם (בראשית כ"ד) תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, ולכאורה מכיון שעיקר רצונו היה העכבה לאיזה זמן, לאיזה צורך הוסיף לומר אכר תלך, שזה אינו נוגע לבקשתו. אמנם אפשר לומר על פי מה שכתבו הספה"ק שכוונת לבן היה לעכב את רבקה כדי להשריש בלבבה דרכי רשעתו חס ושלום, כדי שלא תקבל אחר כך את דרך הטוב בבית אברהם ויצחק. אולם ידע לבן שאם יגלה כוונתו אזי בודאי שאליעזר לא יסכים לזה, ועל כן דיבר בערמה להוכיח שגם הוא רוצה שתלמוד דרכי הקדושה בבית אברהם, אלא שמכיון שתהיה זקוקה ללמוד גם דרכי הרשע כדי לידע להשמר מהרמאים, וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה שהיה זקוק לידע דרכים אלו כלפי לבן ארמי, על כן תשב הנערה אתנו ימים או עשור ללמוד דרכים אלו, ואחר תלך לבית אברהם ללמוד דרכי ה' שזהו העיקר.
וזהו שאמר אחר תלך, היינו שהוא גם הוא רוצה בהליכה זו. אולם אליעזר לא רצה להסכים לזה, כי הן אמת שלפעמים צריכים ללמוד דרכי הרמאות, אבל מתחילה צריכים להשריש בלב דרכי התורה והיראה, ואחר כך ישכיל ויבין על ידי התורה הקדושה האיך לשמור א"ע מדרך הרמאים, וזה הסדר הנכון, ועל כן אין לשנותה, כי על ידי השנוי יוצא תוצאה מהופכת.
וזה שאמר התנא איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, והיינו אף שלימוד האומנות הוא גם כן דרך ישרה, כי הלא כך כתוב בתורה, אמנם צריכם לדעת הדרך הישרה שיבור לו האדם שתהיה כפי הסדר הנכון שהורונו חכמינו ז"ל, ולזה אמר כל שהוא תפארת לעושיה, שמתחילה ישתדל בענינים אלו שהמה תפארת להשי"ת, והוא ללמוד תורה ולהשיאו אשה, ואחר כך יעשה מה שהוא תפארת לו מן האדם ללמדו אומנות, כדי שלא יצטרך לבריות.
[שם] רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם של שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. יש לדקדק שנראה מדברי התנא שיש דרכים שונים בדרך ישרה, אלא הדרך שיבור לו האדם הוא כל שתפארת לעושיה ותפארת לו וכו', וצריך ביאור הכוונה בזה.
וי"ל דהנה מצינו בפרשת מטות שקצף משה על פקודי החיל החייתם כל נקבה וגו', ובאמת יש להבין האיך שגגו בזה פקודי החיל שהיו קדושים וטהורים, להחיות את הנקיבות שהכשילו עדת ה' בעצת בלעם. והרמב"ן הקשה למה לא קצף גם על פנחס שהיה משוח מלחמה, והביא מדברי הספרי שאמר לו פנחס כשם שפקדתנו כך עשינו וכו', וצריך ביאור שאם באמת לא פקד משה להרוג הנקבות אם כן למה קצף.
ואפשר לומר בהקדם מה שפרשתי בפרשת פנחס דברי הירושלמי, ביקשו לנדותו [פנחס] לולי שקפצה רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, דהכוונה שמכיון שאמרו רבותינו ז"ל שאסור לילך על פתחי בית זונות, כי חיישינן שמא יכשל חס ושלום, ואף כשהאדם בטוח בנפשו עם כל זה יש חשש שמא ילמדו זרעו ממנו ויכשלו הם, וע"כ מכיון שפנחס עשה מה שעשה ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה, בקשו חכמים לנדותו כדי שלא ילמדו ממנו, לולי שקפצה רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' והיינו שלא יזיק הדבר גם לזרעו אחריו.
ולפי זה אפשר לומר דלכתחילה לא צוה משה להרוג הנקיבות, כי הוא היה יושב ומצפה שיגיעו ישראל למדריגה לעמוד בנסיון באותו אשה וכו' שזהו התשובה המעולה, ואז יהיה עולם התיקון, וא"כ מכיון שהיה השכינה מדברת מתוך גרונו, הרי אם היה מצוה להרגם היה מכריח בזה הבחירה שאי אפשר להם עדיין להגיע לתשובה זו, וע"כ לא אמר להם כלום, וסמך עליהם שאם יראו אנשי החיל שלא הגיעו עדיין למדריגה זו, אזי יבינו בעצמם להרגם, ולכן כשראה שלא הגיעו עדיין למדריגה זו, ועכ"ז לא הרגו אותם, על כן קצף עליהם. מה שאין כן בפנחס שהוא הגיע למדריגה זו שעמד בנסיון ולא הזיק לו, לא היה לו לקצוף, כי לצד מדרגתו לא היה מן הצורך להרגם.
והנה מדריגה זו של פנחס, הגם שהוא תפארת לעושיה, שמסר נפשו לה' ונכנס למקום סכנה וקידש שם שמים, עם כל זה אינו תפארת לו מן האדם, שאי אפשר ללמוד ממנו בזה.
ולזה אמר התנא שאף שיש דרך ישרה באופן אחר גבוה מעל גבוה וכמדריגת פנחס, על כל זה אין זה לכל אדם, ואיזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, להזהר ולהשמר להרחיק דרכו ממקומות הכיעור והדומה להם, שזהו תפארת לעושיה, וגם תפארת לו מן האדם, שכל אחד יכול ללמוד ממנו לעשות כמעשיהו. ועל ידי השמירה המעולה מכל חטא ועון נזכה להנצל מכל עקתין ומרעין בישין.
[שם] כל שהיא תפארת לעושיה וכו'. אפשר לרמז בזה, מה שרואים לפעמים שרשעים ופורקי עול מתעסקים בענין שנראה כדבר טוב, ועל ידי זה ישנם כאלו המתחברים עמהם כדי להגיע לאותו הטובה. ועל זה אמר התנא שכבל דבר צריכים להתבונן אם הוא תפארת לעושיה, והיינו אם מקורו טהור, ועוסקיה ועושיה ראויים לאותו פעולה. שאם הדבר נצמח מעושי רשע, הרי אף שנראה כחלק טוב, על כל זה צריכים להתרחק ממנה, כדי שלא להתחבר אל הרשע.
[ל"א ע"ב] מתני' גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקבה את עולמו, שנאמר (ירמיה ל"ג) כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. והקשה התויו"ט איך יקרא מצות המילה ברית יומם ולילה, והרי מילה בלילה פסולה, ואף למאן דאמר דשלא בזמנו כשרה בין ביום ובין בלילה, אבל עיקר המצוה בזמנו הוא, ודרשו רז"ל (מגילה כ' ע"א) ביום השמיני ימול, ביום ולא בלילה. והוא ז"ל תירץ דמשעה שנימול הנה המצוה קיימת לעולם וחקוקה בגופו האות ברית קודש ביום ובלילה תמיד, עייש"ד. אולם עדיין צריך ביאור דהרי על כל פנים אין זו פעולה תמידיות, ואיך יקרא לה בריתי יומם ולילה, ואי אפשר לשנות את אשר כבר עשוהו, ומעיקרא לא נעשית פעולת המצוה על ידי הנמול, כי הרי הוא מצות האב על הבן, ועדיין לא בא לכלל דעת ואין בידו למנוע ולעכב, מכל שכן שאי אפשר להוסיף פעולה לאחר שנעשית, ובמה יתקיים המצוה בתמידיות שיקרא לה הכתוב בריתי יומם ולילה.
אמנם יבואר על פי מ"ש בספרי המקובלים דהשומר בריתו ולא פגם בחטא הידוע, שריא על ברית קודש שם הוי' מלגו וכו', והמטמא אותו שורה עליו שם ס"מ מלבר וכו', עכ"ד ז"ל. נמצא שעל ידי החטא פוגמין בגוף המצוה באות ברית קודש, ורז"ל אמרו שהפוגם בריתו נמשך ערלתו, ואברהם אבינו ע"ה עומד על פתח גהינום להציל הנמולים ואינו מכיר לו, ודבר זה צריך שמירה תמידיות יומם ולילה בלי הפסק, וכמ"ש רז"ל (כתובות מ"ו ע"א) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. ובזה יובן מאמר הכתוב ואתה את בריתי תשמור, דלכאורה מצות המילה קיומה בקום ועשה, ומדוע כתיב תשמור שהוא לא תעשה, כאמרז"ל (עירובין צ"ו ע"א) השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, אמנם על פי שבארנו קיום מצוה זו עיקרה על ידי שמירה תמידית, ועל ידי זה נתקיים אות הברית בקדושתו, מה שאין כן על ידי פגמי חטא הידוע ר"ל מעביר מעליו ברית רשימו קדישא.
ומפורש כן בזוה"ק (פ' לך צ"ד ע"א) כתיב ובשר קודש יעברו מעליך, וכתיב והיה בריתי בבשרכם, דתניא בכל זמנא דאתרשם בר נש בהאי רשימא קדישא דהאי את מני' חמי להקב"ה וכו' ואי לא זכי, דלא נטיר האי את, מה כתיב מנשמת אלקי יאבדו וכו' עכ"ל. ועל כן נקרא מצות המילה בריתי יומם ולילה, שחיוב קיומה תדיר ואין רשאין להסיח דעת הימנה אף רגע אחד, ומה שמקיימין המצוה ביום השמיני הרי הוא סגולה והכנה על השמירה התמידיות, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בטעם מצות המילה כדי להחליש כח התאוה, והאריז"ל כתב בסודן של דברים שמי שמקיים מצות פריעה מציצה על כוונתו הראוי, הנימול מובטח שלא יכשל בעריות לעולם, האמנם לאו כל מוחא סביל דא לכוין בכל אלה הכוונות שכתב הוא ז"ל, עם כל זה באם מקיימין המצוה על דעתו גם כן מועיל קצת, ובעוה"ר במדינה זו ובדורנו בכ"מ בני אדם נפרצים בעריות עד מאוד, ואולי מפני שאינם מקיימים מצות מילה בשלימות, ומחסרים מצות מציצה בפה, על כן נחסר להם כח ההגנה להנצל מיצרא דעריות, ונאמנת עלינו עדותו של האריז"ל.
[שם] תניא ר' יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר (שמות ד') ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. אמר ר' יוסי ח"ו שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר אמול ואצא סכנה היא שנאמר (בראשית ל"ד) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וגו', אמול ואשהא שלשה ימים, הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה (שמות ד'), אלא מפני מה נענש משה, מפני שנתעסק במלו תחלה. ופירשו רש"י והר"ן דהיה לו להתעסק במילה תחלה, דאותו מלון סמוך למצרים היה ובאורחא פורתא ליכא סכנה, עכ"ד ז"ל. ולכאורה לפי זה מאי היה ס"ד דמשה רבינו ע"ה שלא נזדרז במילתו כיון דליכא חשש סכנה. גם לפירושם דברי ר' יוסי סותרים זא"ז במ"ש כך אמר משה אמול ואצא סכנה היא וכו', אמול ואשהא ג' ימים, הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה, ולבסוף סיים מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחלה, ולא היה חשש סכנה כלל דהיה המלון קרובה למצרים, ואם כן נתבטלו ב' הטענות הנ"ל דלא היה צורך להמתין ג' ימים ולא היה סכנה אף אם יצא לדרך מיד.
ואפ"ל כי חש משה רבינו ע"ה לטעם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהקב"ה צוהו לך שוב מצרימה, והנה בכל מילה איכא סכנתא, כמו שדרשו ז"ל כי עליך הורגנו כל היום זו מילה, וכתב החתם סופר זלה"ה דחזינן דאפילו אחד מני אלף אינו מת מחמת המילה, אלא דהמצוה מגינא ומצלת, עייש"ד. נמצא לפי זה היכא דליתא חיובא דמצוה, חזרה חששת סכנה למקומה, ועל כן אף דבאורחא פורתא ליתא לסכנה כמ"ש רש"י והר"ן ז"ל, אבל בכהאי גוונא דפטור מן המצוה מטעם העוסק במצוה חש משה רבינו ע"ה לסכנתא.
ואפשר דאעפ"כ נענש, ע"פ מ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' לך) לפרש דברי הגמרא (ברכות י' ע"ב) חתן פטור מקריאת שמע וכו', ומעשה בר' גמליאל שנשא אשה וקרא וכו'. ולכאורה קשה על ר' גמליאל האיך החמיר על עצמו במה שפטרתו התורה להדיא, ואין בו שום חולק, והלא על כזה אומרים דהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכו'. גם קשה על מה שדרשו רז"ל בגמרא (שם) ובלכתך בדרך, פרט לעוסק במצוה, מאי משמע, בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת הוא דמצוה פטירת. דנראה מזה דצורכי הגוף הוי שלו מה שאין כן דבר מצוה, ואדרבה נהפוך הוא לפי האמת וכו' שצורכי הגוף אינו שלו, כענין זה שיש לו אינו שלו, מה שאין כן צורכי הנפש וכו' ההליכה הוא שלו לעדי עד, וקנו למעלה במקום שאין היד שולטת בו, ואם כן אדרבה זאת נקראת הליכתו. עוד הקשה דבכל מקום דאמרינן דברה תורה בלשון בני אדם צריך ביאור, דאיך בתורת אמת יעדר האמת. והנ"ל לבאר דרך כלל בכל מקום וכו', דהתורה הק' ניתן לכל המון ישראל וכו' וכולל כל אחד לפי מדריגתו וכו', דהנה יש בני אדם שהם בעלי הנפש ונפשם עיקר והם בני עליה, מה שאין כן ההמון הם בעלי חומר ומלאכתם עיקר, והנה אצלם יקרא צורכי הגוף צרכם בלא שם לווי, והם בעצמם לשונם כך, מה שאין כן צרכי הנפש, ולהיפך בבעלי הנפש, ואם כן אלו ההמון פטרה התורה וכו' מה שאין כן בבני עליה, ואם כן מדבר לכל אחד לפי מדריגתו וכו' והיינו כלשון בני אדם והבן, רק פשט הדין על הרוב ידבר וכו', וזה תשובת ר' גמליאל איני שומע לכם לבטל 'הימנו', הימנו דייקא, עייש"ד כי נעמו. ואפשר דמשו"ה נענש משה רבינו, דלפי מדריגת קדושתו עסק המצוה יקרא צרכו ובלכת דידיך וכו' והוי בגדר חיובא, ובכח המצוה להיות מגינא ומצלת מן הסכנה, והיה לו להתעסק במילה תחלה.
[ל"ב ע"א] גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקבה את עולמו, שנאמר (ירמיה ל"ג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ופליגא דר' אלעזר, דאמר ר' אלעזר גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וכתב המהרש"א ז"ל דר' אלעזר משמע ליה דהאי ברית היינו תורה, דהיינו ברית של יומם ולילה דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה, עכ"ל. אמנם צריך ביאור לאידך מאן דאמר דמוקי להאי קרא אם לא בריתי יומם ולילה במצות מילה, ומילה אינה נוהגת אלא ביום ולא בלילה, דנפקא ליה בגמרא מביום השמיני ימול וגו', ביום ולא בלילה.
אולם כבר ביארנו במקום אחר דשלימות מצוה זו של מילה נשלם רק על ידי שמירת הברית, והרמב"ם ז"ל כתב בטעם מצוה זו שהוא להחליש כח התאוה, ואמרז"ל בגמרא דהפוגם בריתו נמשכה ערלתו ונראה כאינו המול, עד שאברהם אבינו ע"ה אינו מכיל ליה אם מהול ואינו מוציאו מגיהנם, עיי"ש. נמצא שרק על ידי שמירת הברית נתקיים המצוה בשלימותה, ודבר זה נוהגת ביום ובלילה שצריך שמירה בכל רגע בלי הפסק, ורז"ל אמרו שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה ר"ל, ותלוי בזה קיום כל העולם וגאולתן של ישראל, גם מקושר עם ברית של תורה, שאם יזכה האדם להתדבק בתורה הק' דביקות אמיתי ולא יתפרד מחשסתו הימנה, אז ינצל בודאי מהרהורים רעים ופגם הברית, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דאין ההרהור מצוי אלא בלב פנוי מן החכמה, היינו חכמת התוה"ק. וז"ש רז"ל אלמלא מילה ואלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, דקיום כל העולמות תלויים בהם.
[שם] גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקבה את עולמו, שנאמר (ירמיה ל"ג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ופליגא דר' אלעזר, דאמר ר' אלעזר גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וכתב הר"ן דרבי מוקי האי קרא בתורה, והמהרש"א ז"ל כתב דמשמע ליה לרבי דהאי ברית היינו מילה וכו'. ולכאורה ראוי להבין באיזה סברא פליגי, דלפי האמת לשון ברית סובל שניהם, דמבואר בפסוק דברית היינו מילה זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם כל זכר, ובמסכת שבת (ל"ג ע"א) אמז"ל אין ברית אלא תורה וכו' ובכמה מקומות בש"ס, אם כן מי הכריחם לפלוגי, ומדוע לא ניחא ליה למר סברא דחבריה, וצ"ב.
ואפשר להשוות פלוגתתן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ויובן על פי דברי הר"ן במתניתין (לעיל ל"א ע"ב), שהר"ן היה לו גירסא במתניתין רבי אומר גדולה היא מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ד' עמכם על כל הדברי האלה, (וכן הוא הגירסא בעין יעקב ואינה בגמרא שלנו), ופירש הר"ן ז"ל אף על גב דהאי דם הברית שבקרא לאו דם מילה הוא, אלא בדם הקרבן מיירי שנזרק על ברית התורה אחר מתן תורה, מכל מקום יליף לה רבי מתורה, דכיון דבתורה כולה כתיב ברית, ובמילה נמי כתיב ברית, מצותה שקולה נגד כל המצות, עכת"ד. (ועיין ברי"ף על העין יעקב שביאר דבריו בד"ז). על כל פנים מבואר מזה דאף רבי דס"ל בגמרא דברית היינו מילה, מכל מקום ס"ל גם כן דברית היינו נמי תורה, דיליף מילה מתורה כיון דשניהם נקראים ברית כדברי הר"ן ז"ל. ולפי זה מוכרח דרבי ור' אלעזר לא פליגי אלא בלישנא כמ"ש בשבועות (ט"ז ע"א) ובזבחים (ק"ז ע"ב) מר מאיט דשמיע ליה קאמר, עיי"ש.
[שם] ויוצא אותו החוצה (בראשית טו), אמר לפניו רבש"ע הסתכלתי במזל שלי ואיני ראוי להוליד בן, אמר לו צא מאיצטגנינות שלך, אין מזל לישראל, [ע' מש"כ בס"ד במסכת שבת דף קנ"ו ע"א, בד"ה דאמר רב יהודה].
[ל"ב ע"ב] אמר רב זכריה משום ר' ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם, שנאמר (בראשית י"ד) והוא כהן לקל עליון, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם, שנאמר (שם) ויברכהו ויאמר ברוך אברם לקל עליון קונה שמים וארץ וברוך קל עליון, אמר לו אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, מיד נתנה לאברהם וכו'. ולכאורה קשה דעניני הברכות האלו אינן שוין באיכותן, דברכה שמברכין לבשר ודם היא ענין ברכה ממש, משא"כ הברכה להשי"ת לא שייך לענין ברכה ממש, דלא לבריותיו הוא צריך, וכמו שאמרו (שבת כ"ב ע"ב) וכי לאורה הוא צריך, ואינו אלא לענין שבח ותהלה, ואם כן הלא אפשר דמש"ה הקדים ברכת אברהם, משום דבשר ודם זקוק ומוכרח לברכה ולסייעתא דשמים בכל עת ורגע, ולכן הוצרך שם לברכו מיד בברכת כהן שיהא מבורך ונשמר, ורעה אליו לא תאונה, שזה לא שייך כביכול אצלו יתברך, ואח"כ אמר ברכת שבח ותהלה להשי"ת, ולמה היתה קפידא עליו בזה.
ואפשר שהקפידא היתה לפי שתיבת ברכה יש לה שני משמעות, ואין לדבר כלפי מעלה לישנא דמשתמע לתרי אנפין, ונראה כמברך ממש להבורא יתברך על אשר מגן צריך בידיך, וכאילו לבריותיו הוא צריך ח"ו לסייע בנצחון האויבים, דכאשר מדברין למען כבוד שמו יתברך, צריך להיות שפתיו ברור מללו, שצריכין לדבר בלשון מבורר שלא יהיה מקום לטעות והבן.