אגדות מהרי"ט/יבמות/פרק ד
אגדות מהרי"ט – מסכת יבמות – פרק ד
[מ"ז ע"א] תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים וכו', ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות וכו', מ"ט דאי פריש נפרוש, דא"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת וכו'. והרמב"ם כתב (בפי"ג מאיסורי ביאה הי"ח) דמפני זה אמרז"ל קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגייר, צא ולמד מה שאירע לישראל במדבר, במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחלה.
ועוד אמרז"ל (לעיל כ"ד ע"ב ועוד) אין מקבלין גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנ"ל, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם, אינו מגירי הצדק וכו', ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא משום דבר וכו', חשבן הכתוב כאלו הן עכו"ם וכו', ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות ע"ז שלהן וכו', עוד כתב שם שאם מל וטבל ולא בדקו אחריו, אפילו נדע אחר כך שבשביל דבר הוא נתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו"ם, ובדיעבד הרי הוא גר, אבל אם ידוע לנו מתחלה שבשביל דבר בא להתגייר ולא לשם שמים אין מקבלין אותו, כן כתב הרמב"ם וכן כתב הכסף משנה בשם המרדכי עיי"ש.
עכ"פ מבואר דמצד עצם ההלכה, אם מתגיירין בשביל דבר ולא לשם שמים לא נחשב לגירות, אלא שלא נצטווינו לחשוש על מסתרי לבבם, ואף על פי שרובם חוזרין ומתגיירין בשביל דבר כמ"ש הרמב"ם ז"ל, אף על פי כן אם קבל עליו המצות מלין אותו מיד, ואע"פ שאפשר שאין קבלתו אמיתית ואין מתגייר לשם שמים, לא נטצווינו לחשוש על ככה, אלא מודיעין להם מקצת מצות קלות ומצות חמורות, ואין מרבין עליו דברים לאיים כדי שיפרוש, כמ"ש בגמרא. והטעם לפי שלא רצתה התורה הקדושה לדחותם, מפני הנשמות הקדושות שבהם שלא ידחו דחיה עולמית, ובלא"ה אין בידינו לברר מסתרי לבבם, על כן מסרו לנו חז"ל בדרך כלל, דאם יקבל עליו עול מצות מגיירין אותו, דאם נחשוש על צד הספק ידחו גם הכשרים שבהם. וכעין שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מה' יסודי התורה) בנביא הראוי לנבואה, ועשה אות ומופת מצוה לשמוע לו, ואף על פי שאפשר שאינו נביא, וזה האות יש לו דברים בגו, אף על פי כן בכך נצטוינו לשמוע לו, וכמו שנטצוינו לחתוך את הדין על פי ב' עדים כשרים, ואף על פי שאפשר שיעידו בשקר וכו', ועל זה נאמר הנסתרות לד' אלקינו עכ"ל. אבל מצד עצם הדין וכלפי שמיא גליא אם נתגיירו שלא לשם שמים ולצד איזה סיבה לא נחשב לגירות כלל.
[שם] גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים וכו', ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות וכו', ומודיעין אותו ענשן של מצות וכו'. מאי קראה דכתיב (רות א') ותרא כי מתאמצת היא ללכת וכו' אסיר לן תחום שבת באשר תלכי אלך וכו'. הרי מבואר דהלכות גירות למדוה מרות, והנה איתא בגמרא (שבת פ"ז ע"א) רבי אומר בתחלה פירש עונשה דכתיב וישב משה דברים שמשיבין דעתו של אדם ולבסוף פירש מתן שכרן דכתיב ויגד משה דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה, ואיכא דאמרי בתחילה פירש מתן שכרה, דכתיב וישב משה דברים שמשיבין דעתו של אדם, ובסוף פירש עונשה דכתיב ויגד משה דברים שקשין לאדם כגידים ע"כ. ופי' המרש"א דהך מאן דאמר שסובר דבתחילה פירש העונשין ואחר כך המתן שכרה הוא פירש אליבא דהלכתא דהכי הלכתא גר שבא להתגייר מודיעין אותו קודם החומרות ואחר כך הקלות, וכאן גיירו גם כן את ישראל לקבל את התורה לכן פתחו בהעונשין תחילה ע"כ. אבל לכאורה קשה לפי האיכא דאמרי שהקב"ה פתח להם שלא אליבא דהילכתא.
אמנם נל"פ שהיתה אליבא דהילכתא אף שלא פתחו בעונשין תחילה, דהנה הלכות גרים למדו מרות כאמור, ואיתא להלן (בע"ב) אמר מר גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, מאי טעמא דאי פריש נפרוש, דא"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת, דכתיב ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב ע"כ. ופירשו בתוספות ד"ה קשים גרים וכו' ועוד י"ל דקשים גרים לישראל, לפי שנתערבין בהם ואין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל עכ"ל. ולפי"ז ניחא דכשהודיעו לישראל מקודם המתן שכר ולבסוף העונשין היה הכל כדת וכדין, דמאחר שהם מיוחסין אינם רוצין שיפרשו אלא אדרבא שיתקרבו ויבאו להתגייר, לכן הודיעו להם מתחילה מתן שכר כדי שיתקרבו, אבל אומות העולם מאחר שהם אינם מיוחסים אינם רוצים בהם, משו"ה הודיעו להם קודם העונשים כדי שיפרשו.
[שם] תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים וכו', ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ומודיעין אותו ענשן של מצות וכו', חללת שבת ענוש סקילה, וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן וכו'. הנה בספר אגרת שמואל מבעהמ"ח ספר מדרש שמואל על אבות, עה"פ (רות א') ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה, כתב וז"ל: בשם הר"ר שלמה בן אלקבץ הלוי ז"ל שמעתי כי נקטינן גר הבא להתגייר שמאל דוחה במה שמודיעין לו מקצת עונשין, שאם בא לחזור בו יחזור, וגם ימין מקרבת, שאם קיבל עליו העונשין אחר כך יודיעו שכר עולם הבא כדי שיתאמץ וכו' ולא יחזור לסורו. והנה ראה ראינו שנעמי הודיעה לה מקצת העונשין, והיה לה להודיעה גם כן השכר כדי שלא תחזור בה, על כן אמר כי מאליה היא מתאמצת ללכת אתה, ע"כ ותחדל לדבר אליה ענין שכר המצות, כי אין צורך ברות להיות ימין מקרבת, כי היא מעצמה מתאמצת ללכת אתה, ע"כ ותחדל לדבר אליה ענין שכר המצות שהיא חלוקת ימין מקרבת עכ"ל.
ובאמת אצל רות יותר טוב היה שלא להודיע לה שכר המצות, דודאי שאין זה שלימות העבודה לעבוד על מנת לקבל פרס, כמו שארז"ל במשנה (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו וכו', ואצל צדיקים אמיתיים נחשב איזה פניה לחטא גדול, וכמו שאמר הרה"ק מלובלין זי"ע דשלא לשמה בתורה ועבודה הוא מצוה לפשוטי עם, אבל עבירה היא אצל הצדיקים, כי בפשוטי עם טוב שילמדו מקודם לשם פניה, דמתוך שלא לשמה בא לשמה, משא"כ בצדיקים נחשב הדבר לחטא, וכן מבואר בספה"ק תולדות יעקב יוסף (ריש פ' אמור) עיי"ש. לכן אצל רות שלא היה צורך להודיע לה שכר המצות כדי למשוך אותה כי היתה מתאמצת מאליה, ממילא היה יותר טוב שלא לגלות לה כלל, כי אם תדע מתן שכרן של המצות יהי' לה עוד עבודה קשה שלא לכוון בשביל השכר, נמצא שהיתה נעמי מצערת אותה במה שהודיעה לה שכר המצות, משא"כ באופן זה שלא ידעה כלל מתן שכרן של מצות הי' עבודתה בלי שום פניה ורק מיוחדת לשמו יתברך, ועל ידי זה יהי' מתן שכרה לעולם הבא בשלימות, כיון שעבדה את השי"ת עבודה שלימה שלא על מנת לקבל פרס. [וזהו פי' הפסוק ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך "שלימה" מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו, ומדייק ר' חסא (במדרש) ואמר עוד הפעם דבשביל כך יהי' משכורתה שלימה מעם ה', כיון שביאתה הי' רק לתכלית זה לחסות תחת כנפי השכינה ולא לשום כוונה אחרת].
[שם] גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים וכו', ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות וכו', ומודיעין אותו ענשן של מצות וכו'. מאי קראה דכתיב (רות א') ותרא כי מתאמצת היא ללכת וכו' אסיר לן תחום שבת באשר תלכי אלך וכו'. הנה יש לבאר ענין הגירות של רות אימתי היתה, דמדברי חז"ל משמע שלא נתגיירה עד אחר שמת בעלה וחזרה נעמי לארץ ישראל עם שתי כלותיה, דמהפסוקים הנאמרים שם למדו חז"ל דיני גירות בסוגיין, והביאו רשיז"ל עה"פ אל אשר תלכי אלך, מכאן אמרו רבותינו ז"ל גר שבא להתגייר מודיעים לו מקצת עונשים שאם בא לחזור יחזור, שמתוך דבריה של רות אתה למד מה שאמרה לנעמי, אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת אמרה לה באשר תלכי אלך וכו', ואם כן מוכח שאז נתגיירה, ולפי זה נמצא שמחלון נשא את רות בעודה בגיותה. וכן מפורש במדרש רבה (רות רבה פ"ב ט') עה"פ וישאו להם נשים מואביות, תני בשם ר"מ לא גיירו ולא הטבילו אותם. ולכאורה יפלא שהרי מחלון וכליון היו גדולי הדור כדאיתא בגמרא (ב"ב צא), והאיך עברו על דבר חמור כזה לישא נשים נכריות.
אכן במדרש הנעלם מבואר (זו"ח רות דף צ"ו ע"ב) שנתגיירו קודם שנישאו, שהקשה למה לא קרואה לרות בשם אחר לאחר שנתגיירה, ותירץ שמקודם היה לה שם אחר וכשנישאה למחלון ונתגיירה אז קיבלה את השם רות ע"כ. גם האבן עזרא כתב שנתגיירו עוד קודם שנישאו, והביא ראיה לזה ממה שאמרה נעמי לרות הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, ומדאמרה ששבה אל אלהיה משמע שמקודם עזבה את העבודה זרה, אלא שעכשיו שבה אליו, אם כן מוכח שנתגיירו קודם שנשאו. אולם לפי זה קשה האיך הותר לנעמי לשלח את ערפה שתחזור לע"ז, הא כיון שנתגיירה הרי דינה כישראלית ומחויבת הוא לקיים את כל התורה. ועוד זאת שגם את רות נסתה להרחיקה כמו שדרשו רבותינו ממ"ש ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה שאין מרבין אליו ואין מדקדקין עליו, שרק מפני שהתאמצה קיבלה אותה, ולפי הנ"ל שכבר נתגיירה האיך התחילה להרחיקה כלל.
והנה הב"ח בפירושו משיב נפש כתב להשוות הדעות בזה דלא פליגי, על פי מה שמצינו אצל שלמה המלך שאמר הכתוב שנשא נשים נכריות ונענש על זה, וכן מצינו בשמשון, וכתב על זה הרמב"ם (בפי"ג מהל' איסורי ביאה הט"ו) וז"ל: אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל הנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות, אלא סוד הדבר כך הוא וכו', וביאור שם דהדין הוא דגר שבא להתגייר בודקין אותו שמא בשביל ממון או בשביל שררה שרוצה לזכות בה בא להתגייר, ואם איש הוא שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין אותה שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, ולפיכך לא קיבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהי' לישראל אז חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגרי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, וכן עשה שלמה ושמשון גם כן שגיירו נשים לשם נשואין, ובדיעבד מהני גירותן, ולפי שעברו על איסור זה חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן הן עומדין, עכת"ד הרמב"ם עיי"ש. וענין הזה היה גם במחלון וכליון שהיו צדיקים אלא שעברו על איסור זה שגיירו נשים לשם נשואין ועל כן נענשו, ומה שאמרו במדרש שלא גיירו אותן ולא הטבילו אותן, היינו שלא היתה על פי בית דין, אבל לעצמם גיירו אותם והגירות מהני. ובזה מדויק שפיר מה שכתוב וישאו להם נשים מואביות, דלכאורה תיבת להם מיותר, ולפי דברינו מובן, דבא לומר שלעצמם גיירו אותן ולא מפי בית דין, ולפי שעברו על איסור זה במזיד שגיירו נשים לשם נשואין על כן נענשו על זה, עכת"ד הב"ח.
אולם עדיין אינו מבואר כל צרכו, דלפי דבריו נמצא שהיה להם דין ישראליות גמורות, ואם כן קושיתינו הנ"ל במקומה עומדת האיך שלחה נעמי את ערפה לחזור לעבודה זרה, ונראה לומר דכיון שעדיין אז לא נתחדשה ההלכה דעמוני ולא עמונית [שזה נתחדש על ידי בועז כמבואר במד"ר (פ"ד סי' א') שחש כנמר וביאור את ההלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית], ואם כן לפי דעתם אז היה זה נשואי איסור, ובכהאי גוונא לא מצינו שהגירות מהני אף בדיעבד, דרק בגירות לשם נשואי היתר אמרו כן, אבל לשם נשואי איסור אפשר שזה לא מהני אף בדיעבד, ועוד מאחר שלפי דעתם היו גם הנשים בכלל הלאו דלא יבא עמוני, נמצא שלא קיבלו על עצמם הלכה זו דלא יבא עמוני, ואם כן לא מהני הגירות כלל, דגירות לא מהני אלא בקבלת עול כל התרי"ג מצות, וע"כ היו צריכים להתגייר עוד הפעם ועשתה נעמי כהלכה שפיתתה אותם שיחזרו לעבודה זרה, שכן הדין בגר שבא להתגייר, ומפני שרות התאמצה ללכת אתה על כן גיירה אותה עוד הפעם כדת וכדין.
[מ"ז ע"ב] ואין מרבים עליו [דברים לאיים עליו שיפרוש] ואין מדקדקים עליו, אמר רבי אלעזר מאי קראה, דכתיב (רות א') ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה, אמרה לה אסיר לן תחום שבת וכו', מפקדינן שש מאות וי"ג מצות (שם) עמך עמי וכו'. נראה מבואר מזה דאי אפשר להיות בכלל עם ישראל רק על ידי התרי"ג מצוות, ובאופן אחר אינו נכלל בכלל עם ישראל, שהרי היא אמרה סתם עמך עמי ובזה נכלל ממילא שצריך להיות שומר תרי"ג מצוות. ולאפוקי מדעה הכוזבת דעת האפיקורסין שאומרים שאפשר להיות עם ישראל בלי תורה ומצות.
[שם] ואין מרבים עליו [דברים לאיים עליו שיפרוש] ואין מדקדקים עליו, אמר רבי אלעזר מאי קראה, דכתיב (רות א') ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה, אמרה לה אסיר לן תחום שבת וכו', מפקדינן שש מאות וי"ג מצות (שם) עמך עמי, אסיר לן עבודת כוכבים (שם) ואלקיך אלקי וכו'. וקשה טובא דמאחר שכבר קבלה על עצמה שמירת תרי"ג מצות, אם כן גם ע"ז בכלל, ולמה חזרה ואמרה אסור לנו ע"ז, איפכא הוה לה למימר מקודם אסור לנו ע"ז ואחר כך כל התרי"ג מצות, משא"כ אחר שקבלה כל התרי"ג מצוות מה מקום עוד לומר אסור לנו ע"ז.
אך אפשר דהנה מצינו בזמן בית ראשון שהיו ישראל שומרי תורה ומצות, ואף על פי כן בעון ע"ז היו נתפסים, וכן אחאב מצינו ששמר כל התורה והיה לו מסירת נפש בעד התורה, כי הלך למלחמה אשר שם אבד את נפשו רק בשביל להציל התורה, ומבואר שיהושפט היה מותר לו לאכול בבית אחאב לולא חטא ע"ז שהיה בביתו, כי שמר כל התורה ורק בעון ע"ז היו נתפסים מחמת הטעות שהיה להם בזה, בחשבם שהקב"ה מרוב גדולתו אין כבודו להשגיח בתחתונים ומסר ההשגחה לשרי מעלה, כמו שהאריך הרמב"ם ז"ל (ריש הל ע"ז) שזה היה טעותן של כל עובדי ע"ז. ופירשתי בזה את הפסוק אשר יאמרוך למזימה, שהוא מלשון את ה' האמרת היום לשון התרוממות וגדולה, וז"פ אשר יאמרוך, שהיו מנשאין ומגדלין אותך, למזימה, היינו לתכלית ע"ז לומר שאין כבודך להשגיח בתחתונים.
אתה הראית לדעת שיש מציאות כזה להיות שומר כל תרי"ג מצות, ואף על פי כן להיות עובד ע"ז על ידי טעות כמו שהיה בדורות הקדמונים, דלפי סברתם לא היה ענין זה בכלל ע"ז, שהרי האמינו במציאות השי"ת, רק שחשבו שהקב"ה עצמו מסר השגחת העולם לשרי מעלה מחמת רוב גדלו, אם כן לפי שיטתם לא עברו על לא תעשה של לא יהיה לך אלהים אחרים, ושפיר שמרו תרי"ג מצות. אבל האמת אינו כן דזה הוא ע"ז גמורה, ולכן אף שאמרה עמך עמי וקבלה שמירת תרי"ג מצות, חזרה ואמרה לה נעמי אסור לנו ע"ז, דאפילו אם חושבין שמקיימין כל התרי"ג מצוות יש מציאות לטעות בענין החמור של ע"ז, וצריך על זה השגחה מיוחדת שלא ליפול ח"ו ברשת ע"ז.
באופן אחר קצת יש ליישב הפליאה הגדולה, דמקודם אמרה לה שיש לנו תרי"ג מצות ובזה הרי נכלל גם ע"ז, ורות קבלה על עצמה כל התרי"ג מצות, אם כן למה הוצרכה לומר לה אחר כך אסור לנו ע"ז כיון שכבר קבלה על עצמה כל התרי"ג מצות.
ואפ"ל על פי מה דאיתא במדרש רבה פ' וישלח (פ' פ"א סי' ג') עה"פ ויאמר יעקב אל ביתו הסירו וגו', א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן אין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו וכו'. ופי' הנזר הקודש וז"ל: ונ"ל דק"ל כיון דתנן התם גבי ביעור ע"ז יוליכם לים המלח, למה יעקב הטמינם רק תחת האלה וכו', אלא צריך לומר דלא הוי ע"ז גמורה אלא אבק ע"ז, לכך הקיל בהם בהטמנה, אם כן קשה אמאי לא תנן במתניתין כהאי גוונא דיש מין ע"ז שדינה רק בהטמנה, לכן א"ר יוחנן אין אנו בקיאים בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו וכו', וכהאי גוונא נמי אמרינן דמסכת ע"ז של אברהם אבינו הוי ד' מאות פירקן, דמשמע דאיהו הוי קים ליה כמה מיני ע"ז טפי מינן. והענין כי אבותינו הקדושים כמו שהיו בקיאין בחכמת המרכבה הקדושה, כך היו בקיאין גם בחכמת מרכבת החיצונים שהוא שורש ע"ז וכו', ובהיותם בקיאים באר היטב בחכמות הללו היו משיגים ויודעים כמה דקדוקי ע"ז התלוים בכמה מיני מדרגות שונים, ואין אתנו יודע עד מה כי נסתתמו ממנו שבילי החכמה עכ"ל.
ולכאורה עדיין קשה, דאף על פי שאין אנו משיגים חכמות המרכבה החיצונית וכל החכמות שיש בה, מ"מ היו צריכים להודיע לנו ההלכות איזה ע"ז אסורה ואיזה לא, דכיון שהיה לו לאברהם אבינו ע"ה ד' מאות פרקים ודאי שהיו כולם מלאים הלכות בלא פלפולים ושקלא וטריא, כי לאברהם אבינו ע"ה היו לו שתי כליות הנובעות לו חכמה, ואיך אנו אין לנו רק ה' פרקים, ובהם נכללו כבר הרבה גזירות חכמים שלא היו נוהגין אז בימים ההם, וגם הרבה פלוגתות ושקלא וטריא, ומדוע לא הודיעו אותנו כל אותן ההלכות.
ופירשתי כבר דהנה בזמן שיש התגברות היצר הרע בפרטיות על ע"ז, אז הוא מתגבר בכל כוחו ובתחבולות שונות, וצריך הרבה פרקים לדעת כל תחבולות היצר, ובימיהם היה גדול יצרא דע"ז כדמצינו בגמרא (סנהדרין ק"ב ע"ב) דא"ל מנשה לר"א בחלום אי הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי, (פירש"י היית מגביה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם מפני יצר ע"ז שהיה שולט). ועל כן הוצרכו באותן הדורות ד' מאות פרקים לדעת כל תחבולות היצר הרע, משא"כ אחר ששחטו אנשי כנסת הגדולה את יצרא דע"ז ואינו מתגבר בפרטיות על זה רק כמו על שאר עבירות, די גם בה' פרקים מסכת ע"ז.
[והדברים מובנים שבדורינו זה שירדה בעוה"ר כח מינות גדול לעולם כעין יצרא דע"ז של הימים ההם, והיצר הרע מתגבר מאוד בפרטיות דייקא על ענין זה של מינות וכפירה, וברור הדבר שאילו היו חכמינו ז"ל אתנו בדורות אלה בודאי היו מסדרים כמה אלפים פרקים במסכת מינות, אולם דא עקא שבעוה"ר אין מי שיסדר פרקים הללו, ואין מי שיאמר למלאך המשחית הרף].
המורם מדברינו דיש הרבה דקדוקי ע"ז שאין האדם בקי בהם רק אנשים גדולים יחידי סגולה כמו יעקב אבינו ואברהם אבינו ע"ה, משא"כ סתם בני אדם יכולים להיות שישמרו כל התרי"ג מצות ואעפי"כ יהיו עובדי ע"ז, כיון שיש הרבה מיני ע"ז שאין כל אדם בקי בהן. וזה שאמרה נעמי לרות אחר שקבלה על עצמה לשמור כל התרי"ג מצות, אסור לנו ע"ז, שעל זה צריך קבלה מיוחדת בפרטיות ואינו נכלל בשמירת תרי"ג מצות, ורות קבלה על עצמה להזהר גם מאותן דקדוקי ע"ז שאין אדם בקי בהם, ואמרה לנעמי אלקיך אלקי, פי' באותה הבחינה שאתה מקבלת על עצמך אלקותו יתברך שמו, גם אני מקבלת על עצמי בכל הבחינות, ואין אני רוצה לשתף שום מין ע"ז עם עבדות ה' ב"ה ולהיות פוסח על שתי הסעיפים, דזה חמור יותר מלעבוד ע"ז כאשר האריך בענין זה בעל העקידה, במה שאמר יהושע לישראל לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלקים קדושים הוא וגו', דלכאורה הוא פלא איך אמר להם יהושע שלא יוכלו לעבוד את ה' וילכו אחר ע"ז, ופי' שם באריכות שהם רצו בעבדות ה' אבל רצו לשתף גם ע"ז, לפיכך אמר להם יהושע דיותר עוב שיעבדו ע"ז מלשתף עבדות ה' עם ע"ז. וזה שאמרה רות לנעמי אלקיך אלקי שאני מקבלת על עצמי אלקותו יתברך שמו בכל הבחינות בלי שום שיתוף כלל כמו שאת מקבלת על עצמך.
או אפשר על פי מה שפי' בספה"ק דגל מחנה אפרים (פ' אמור) עה"פ לנפש לא יטמא בעמיו, וזלה"ק: על פי דאיתא צדיק נתפס בעון הדור, וי"ל הפי' לפעמים צדיק נכשל באותו עון שהוא שכיח בדור וכו' לפעמים כדי שלא יאמרו שהוא שוטה, ולא יהיו נחשבים ונשמעים דבריו, צריך גם כן לפעמים לומר גם כן איזה לצון וכו', וזהו צדיק נתפס בעון הדור. וזהו לנפש לא יטמא בעמיו, היינו שלא יטמא את הנפש שלו בעמיו, היינו באותו דבר שנוהג בין המון עם והם נכשלים בו וכו' עכלה"ק.
ולזה אמרה מקודם עמך עמי, פי' שצריך להיות נכלל בין עם ישראל עם שמירת תרי"ג מצות, ולהוכיח את מי שאינו שומר תורה ומצות. אמנם לפעמים אם בני ישראל רובם ככולם נתפסים בעון ע"ז, אין להשגיח על זה ולהיות נתפס עמהם ח"ו, רק יש לדעת שיש לנו אלקים חיים הוא ואין בלתו, ועלינו רק לעשות רצונו יתברך, ולא להשגיח על עמך עמי, ורק להתבונן מה הוא רצון השי"ת. ואל לנו להתפעל מכל העולם, אפילו אם צריך להשאר יחידי בעולם אסור לזוז מנקודת האמונה אפילו זיז כל שהוא. ולפ"ז שפיר אמרה גם אחר עמך עמי, אלקיך אלקי, דלפעמים אין להשגיח על עמך עמי רק לדעת שאלקיך אלקי.
[וככה אנו רואים בעוה"ר בדור השפל הזה, שרוב עם בני ישראל נתפסין למינות, ומחליפין את כבוד שמים בחילול כבוד שמו יתברך, וזה חמור יותר מכפירה גמורה, כי מכניסים מינות בהקב"ה עצמו כביכול לאמור שרצון השי"ת הוא כמעשה המינים, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בענין הגשמה שמגשמין ח"ו את מציאות הבורא ברוך הוא דזה חמור יותר מכופר גמור עיי"ש, כמו כן מה שאומרים שהקב"ה רוצה במעשה הרשעים והמינים זה חמור יותר מכפירה גמורה. לכן אפילו אם רוב הדור נתפס בדעה נפסדה זו אין לנו להתפעל כלל, ורק לדעת שאלקיך אלקי, ואין לנו לבקש רק רצונו יתברך שמו].
[שם] דא"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת וכו'. ואין מרבים עליו [דברים לאיים עליו שיפרוש] ואין מדקדקים עליו, אמר רבי אלעזר מאי קראה, דכתיב (רות א') ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה, אמרה לה אסיר לן תחום שבת וכו', מפקדינן שש מאות וי"ג מצות (שם) עמך עמי, אסיר לן עבודת כוכבים (שם) ואלקיך אלקי וכו'. והקשה המהרש"א (בחא"ג) דעבודה זרה הרי אסורה גם לבני נח דהיא משבע מצות בני נח, וגם העובדי כוכבים ממיתין עליה. ותי' הנועם מגדים (פרשת האזינו) על פי דברי התוספות (בסנהדרין) שהעכו"ם לא נצטוו על השיתוף, על כן נתכוונה להזהירה על ע"ז דאסר לן ולא לבני נח דהיינו בשיתוף.
והנה בהא דקאמר בגמרא קשים גרים לישראל כספחת, פירש"י שלומדין ישראל מהם או סומכין עליהם באיסור והיתר. והרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ג) העתיק גם כן זה המאמר רק בקצת שינוי, וז"ל: קשים גרים לישראל כנגע צרעת. אף שבאמת אין נ"מ כיון שספחת הוא גם כן ממראות הנגעים, אבל מכל מקום צריכים להבין למה שינה הרמב"ם מלשון הגמרא, הלא דרכו תמיד להעתיק לשון הגמרא כצורתו.
ואפ"ל בהקדם מאמר הכתוב (בפ' תשא) ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. והקשו המפרשים איך אפשר לדור דעה ואחר שראו הקולות וברקים במעמד הנבחר וגם הניסים והנפלאות שעשה עמהם בהוציאם ממצרים שיאמרו אלה אלהיך, הגם שכבר אמרו ז"ל שהערב רב הי' בעוכרם, עם כל זה האיך לא מיחו בהם ישראל, ותירצו הרבה מהראשונים שהם לא נתכוונו חלילה לע"ז, אלא כוונתם הי' לאיזה אמצעי שישפיע להם השפעת קדושה וטהרה ממרומים, וכוונתם היה לטובה, כי חשבו שלא צוה ה' על איסור האמצעי אלא כל עוד שיהיה משה עמהם, ולזה דייקו ואמרו כי זה משה האיש אשר העלנו הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאם מארץ מצרים בלא אמצעות שליח, אבל לבסוף נשתלשל ועשו ממנו עבודה זרה. וחטאם היה שלא נתנו עין לראות מהיכן מקור יצא הדבר, מבטן מי יצאו עצה זו, כי בכל דבר צריכים להביט אל המקור והי' להם לראות שממקום טומאה בא מהערב רב והאנשי רשע אשר לא באלה חלק ה', ולא היה להם לקבל עצתם הרעה, אשר כל עיקר מטרתם לחבל כרם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב (ועיין מזה באורך בהקדמת עה"ג ועה"ת).
והנה תמיה זו דלעיל יותר תקשה על אהרן קדוש ה', איך טעה בכך הלא רגלי חסידיו ישמור, ועיין מש"כ בזה בזוה"ק דאהרן הכהן לטב איכוון. ואפ"ל עוד בזה שגזירה היה מלפניו יתברך שמו כדי להורות הלכה למעשה לדורות האחרונים, שבאם יקומו איזה אנשים צועקים תנה לנו איזה "אגודה" אשר ילכו לפנינו להורות הדרך דרכי ה' ונלכה לארץ ישראל לאה"ק א"צ לחוש למאמרם, אף שיש ביניהם איזה גדולים, עם כל זה אין להשגיח על זה, כי העיקר צריכים להביט אל המקור מי הוא הנותן העצה לזה, והיועצים לזה היו איזה הולכי קדים כידוע אשר מלאו כרסם בספרי מינות, ומי לנו גדול מאהרן קדוש ה' שהוא היה עושה את העגל, עם כל זה הסוף נתגלה ונעשה ע"ז בשביל שלא ראו מאין המקור בא, כמו כן אגודה זו הוא בבחי' עגל אף שיש ביניהם גדולים, עם כל זה אין לילך אחר עצתם שממקור טמא הוא בא בעוה"ר, ועוד יתגלה קלונו שהוא ע"ז משפיע לטומאה.
וז"ש נעמי לרות אלקיך אלקי, ודרשו ז"ל שאמרה אסור לנו עבודה זרה, כלומר אף על בחי' זו שהטעו הערב רב את ישראל שיהיה איזה אמצעי, על כן אמרה לרות שבאה להתגייר שלא תעשה כגרים של הערב רב שביקשו איזה אמצעי, כי לבסוף יצמח מזה עבודה זרה.
וא"ש לשון הרמב"ם שכתב קשים גרים לישראל כנגע צרעת, דהנה כיון שנמצאים גרים בין ישראל צריכים להשגיח היטב על כלל ישראל שלא ילמדו מהם, כי מתוך שרגילין עמהם לפעמים גם צריכין לדבר עליהם לשון הרע כדי שישראל לא יסמכו עליהם, ונודע שעל חטא לשון הרע במקום האסור באים לצרעת כמו שדרשו זאת תורת המצורע המוציא רע, על כן נקט הרמב"ם בלשונו כנגע צרעת, כי על ידיהם צריכים להתיר לדבר לשון הרע שהוא בבחי' צרעת.
[מ"ח ע"ב] תניא רבי חנניא בנו של רבן גמליאל אומר מפני מה גרים בזמן הזה מעונין ויסורין באין עליהן מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח. רבי יוסי אומר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אחרים אומרים מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה, אמר ר' אבהו ואיתימא ר' חנינא מאי קראה (רות ב') ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות וגו'. פרש"י כקטן שנולד, ואינו נענש על שעבר עכ"ל. נמצא דלר' יוסי נדחה טעם הנ"ל, ואי אפשר לומר שיענשו לאחר גרותן מפני שלא קיימו שבע מצות בגיותן. ובגמרא אמרו עוד טעם, אחרים אומרים מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה ע"כ. ולכאורה צ"ב למה לא הקשו בגמרא כמו כן על מימרא דאחרים, הא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואיך אפשר להענישם בגרותן מפני ששהו עצמן ולא נתגיירו מקודם, וכמו שהקשה ר' יוסי על רבי חנניא בנו של רבן גמליאל, כמו כן הו"ל לאקשויי גם על אחרים. ועוד קשה למה יבואו עונשין על הגרים בשביל ששהו לבוא, והלא הם היו נכרים ואינם מחוייבים בתו"מ עד שיתגיירו, א"כ למה יענשו על שהתמהמהו מלבא. ונראה דאף על גב דאין ראוי להענישם על מה שעשו בגיותן דכקטן שנולד דמי, אבל על מה ששהו עצמן להתקרב ולהכנס תחת כנפי השכינה ראוי שיקבלו עונשן.
ויובן על פי מה שכתב בישמח משה (פרשת אמור) בשם הרמ"ע מפאנו שכתב, דלכאורה איך מקבלים גרים ה"ה גזילה דכתיב יצב גבולות עמים, דגרים מינן הוו ואידחו ע"כ. ולפי זה מקורם מישראל נינהו, וגם בימי נכרותו היה שייך לן, אלא שנדחו במשך ימי הגליות, או ששורש נשמתם מאיזה ניצוץ קדוש שנטמע בין הקליפות, ועל ידי זה יש להם תשוקה לחזור ולהתדבק לשורשם ולהכנס תחת כנפי השכינה, כי הניצוץ הקדוש אשר בקרבם שואף אל מקומו, ותאב ומתאוה להדבק באור החיים, ומסתמא היה להם התעוררות זה כמה פעמים עד שלא נתגיירו, כי הניצוץ אשר בקרבם לא ישכוט ולא ינוח, ומבקשת תפקידה להדבק באור החיים, רק שנלחץ ונכבש הרצון הזה בקרבם, ולא הניחוהו לצאת ממאסר גופם, ולכן יקבלו עונשם בעולם הזה, דמאחר שהיה מוכרח ממילא להתגייר והתאחר לבוא על ידי זה הפסיד הרבה תורה ומצות ושפיר שייך לענשו על זה, וזה שאמרו בגמרא מפני מה גרים מעונים מפני ששהו עצמם וכו', מפני שעל זה היה להם התעוררות ודחקו את ההתעוררות הזה בידים ורחקוהו, מה שאין כן על שבע מצות אין ראוי להענישם מה שלא קיימו בגיותן.
והנה לפי זה ראוי לשים לב ולהבין מדוע נשתהו רבי אליעזר ורבי עקיבא כל כך שנים עד שזכו להכנס תחת כנפי השכינה, דאיתא באבות דר' נתן (פ"ו) על רבי עקיבא דבן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום, ואז נתעורר והתחיל ללמוד תורה, ואיתא שם וגם בפרקי דר' אליעזר שרבי אליעזר הי' בן כ"ח שנים כשהתחיל ללמוד תורה. והלא הפסד גדול ורב אותן הארבעים שנה שחסרו לרבי עקיבא והכ"ח שנה שחסרו לרבי אליעזר אחרי שהיו נשמות גבוהות נוראות ועצומות, שהשיגו בתורתם וחכמתם בזמן קצר השגה גדולה, ששום בריה בעולם לא זכה להשגה זו, אם כן מדוע לא נשלח להם מן השמים רוח טהרה והתעוררות עד הזמן ההוא, אחרי שמבואר לעיל שאפילו נשמת גרים פשוטים יקבלו התעוררות ההוא, ומדוע לא נשלח אליהם, והוא הפלא ופלא.
ואפשר דהיא הנותנת לפי שהמוחות וההשגות שלהם היו גדולות עד מאוד, וכשהתחילו בלימוד תיכף ומיד השיגו הרבה, אבל לא היה עוד העת והזמן מוכשר להתגלות השגות ההם עד מלאת ארבעים שנה לרבי עקיבא ועשרים ושמונה שנה לרבי אליעזר, וכמו דאיתא במדרש רבה (פ' יתרו) על הפסוק וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, כי עת וזמן הוקצב לכל נבואה, וגם לחכמת חכמיו חידושין דאורייתא, מתי שיבואו מן ההעלם אל הגלוי, וכפי שראתה חכמתו יתברך הזמן מוכשר לתגלות ההוא עיי"ש. ולפי זה הנה אם היה נשלח אליהם התעוררות זה בילדותם להתדבק באור התורה, על כרחך היה מן ההכרח להקטין השגתם שלא ישיגו השגות גדולות אלה, עד העת המוכשר אליה ואין רצונו יתברך להקטין ההשפעה בפרט מנשמות גדולות כאלו, גם ליטול מידם הבחירה שלא ירצו להשיג, גם כן אין מידתו יתברך לעשות כן, לכן הונחו לטבעיותם ונשארו בכחות העצומות שהיה להם משורש נשמתם, אבל לא ניתן להם ההתעוררות עד בא העת והזמן המוכשר להשגתם, כי רק אז היה העת להשגה זו לבוא לידי התגלות על ידם, וא"ש.
וכמו כן מצינו בגמרא שהביאו ראיה למימרא דאחרים, דגרים מעונין בזמן הזה מפני ששהו עצמן מלהכנס תחת כנפי השכינה, א"ר אבהו מאי קראה (רות ב') ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ד' אלקי ישראל אשר באת לחסות וכו', וכתבו רש"י ותוספות דפירוש אשר באת לחסות, שלא איחרה ולא שהתה מלהתגייר, ומשם הביאו ראיה בגמרא לשיטת אחרים דגרים ששוהים להתגייר נענשים עיי"ש. והקשה הרי"ף בעין יעקב על פירושם שהרי רות ישבה בארץ מואב נשואה עשר שנים, שנאמר וישבו שם כעשר שנים, ושהתה מלהתגייר עד עכשיו שחזרה נעמי לארץ ישראל, ולא מצינו שנענשה על זה, אדרבה משמע שקבלה שכר והיתכן, ואם כן ראיית הגמרא מרות היא ראיה לסתור דברי אחרים. ותרצתי (ואחר כך מצאתי כעין זה בעץ יוסף) על פי מה דאיתא במדרש רות ומבואר יותר בירושלמי יבמות (פ"ח ה"ג) על הפסוק אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, אלו באת אצלנו מתמול שלשום לא היינו מקבלים אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה זו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ"ל. ולפי זה לא שהתה רות כלל מלהתגייר, אדרבה מיהרה להתגייר דאותו היום נתחדשה הלכה זו, ותיכף ומיד באותו היום נתגיירה, וזה שאמר הכתוב ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה אשר באת לחסות וגו', וכפירש"י ותוספות שתיכף באה ומיהרה ולא שהתה, שאז היה הזמן הראשון שהיתה מוכשרת שתתקבל, ולא איחרה הזמן ההוא, וא"ש ראיית הגמרא לשיטת אחרים.
וכמו כן היה אצל רבי אליעזר ורבי עקיבא שאז היה הזמן הראשון הראוי להשגתם ולא קודם לכן, ולא נשלח להם רוח התעוררות מקודם רק אז, ובבוא הזמן ההוא תיכף באו ולא שהו עצמם כלל, רק שלא היה העת להתגלות ההוא עד זמנו של ר"א ור"ע.
[שם] מפני מה גרים בזמן הזה מעונין וכו', אחרים אומרים מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה, אמר ר' אבהו ואיתימא ר' חנינא מאי קראה (רות ב') ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות וגומר. ופירש"י ז"ל אשר באת, שמיהרת ולא איחרת עכ"ל. והתוספות שם (ד"ה אשר באת לחסות) נתקשו על פירוש רש"י, מדאמרינן בנזיר (כ"ג:) רות היתה בת בנו של עגלון מלך מואב, ולפי החשבון יוצא שכבר היתה לעת זקנתה כשנתגיירה עיי"ש. והרי"ף בעיון יעקב שם הקשה על פירש"י שמיהרת ולא איחרת, שהרי מבואר בקרא שישבה עשר שנים בארץ מואב אחרי נישואיה, ושהתה מלהתגייר עד עכשיו, עיי"ש שנשאר בצ"ע.
ואפ"ל ביאור הענין, דהנה קיימא לן (יומא פ"ו ע"א) שעל ידי שהאדם עושה תשובה מאהבה הזדנות נעשו לו זכיות, ולכאורה בשלמא הזדונות שעשה לעבור על לאוין ניחא דמהניא עליה תשובה על ידי שמבטל בלבו כל מה שעשה, ונחשב כאילו לא עשה כלום, מה שאין כן בביטל מצות עשה אפילו אם עשה תשובה כהוגן ונחשב כאילו לא עבר על מצות ה' אשר תעשנה, אבל עכ"פ מחוסר עוד מעשה המצוה כי עדיין לא עשה כלום. אמנם הענין הוא כמו שביאור התניא באריכות (עיין תניא פ"ז ובאגרת התשובה פי"ב) שעל ידי שעושה תשובה הגונה נעשה על ידו תיקון שלם כמו על ידי עשיית המצות, ונחשב לפועל ממש הגם שלא עשה שום פעולה.
ולדרכינו אפ"ל כוונת הגמרא ולתרץ פירש"י ז"ל, דהנה כשבאת רות להתגייר ולהיכנס תחת כנפי השכינה והתחילה להרגיש בנועם זיו הקדושה, נפקחו עיניה להבין מה שהפסידה בכל אותם השנים קודם שנתגיירה, ונצטערה על כך ועשתה תשובה גדולה על שלא קירבה את עצמה להקדושה עד עתה, ועל ידי כח התשובה מאהבה חזרו ונתהפכו לה כל אותם הזמנים והימים שמקודם שנתגיירה לזכיות ונחשב כאילו קיימה כל המצוות בכל אותם הזמנים עד עתה.
ויתכן דזה גם המכוון במ"ש דגרים מעונים מפני ששהו עצמן מלהכנס תחת כנפי השכינה, וקאמר עלה ר' אבוהו וכו' ראיה מקרא שנאמר ברות ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלימה וגו' אשר באת וגו', דעל ידי שהרגישה רות מה שנאבד ממנה באותן השנים שקדמו לגרותה ועשתה תשובה עליהן, על כן נחשב לה כאילו מיהרה ולא נתאחרה, שהרי בסופו של דבר חזרו אליה כל אותם הימים על ידי גודל כח התשובה.
ומביא ר' אבוהו ראיה מכפל לשון הכתוב ישלם ד' פעלך דקאי על אותן המעשים טובים שעשתה אחרי שנתגיירה, ואמר הכתוב עוד ותהי משכורתך שלימה וגו', והכוונה שלא יחסרו לך גם אותם הימים שקדמו, כי כוונתה שביאתה לחסות בצל כנפי השכינה היתה על צד השלימות הגמור, ומאז שבאת לחסות בצל כנפיו נתעוררה אצלה תשוקה גדולה ונצטערת על ימים קדמונים שעברו בלא תורה ומצות, ועל ידי כח התשובה חזרו ונתקרבו.