על הגאולה ועל התמורה/ע
~ע~
וכתב ה"ר שלמה אלקבץ במנות הלוי על מגילת אסתר (ג', ח', ד"ה ויאמר המן וגו'), שביאר דברי הש"ס (מגילה יג:) שאמרו ליכא מאן דידע לישנא בישא כהמן, אמר ליה תא ניכלינהו, אמר ליה מיסתפינא מאלקיו דלא ליעבד בי כדעביד בקמאי. אמר ליה ישנים מן המצות, אמר ליה אית בהו רבנן דמיבעי עלייהו רחמי, אמר ליה עם אחד הם. וביאר שם במנות הלוי, על פי מה שאמרו בגמרא שבועות (לט.) ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו (ויקרא כ, ה'), אמר רבי שמעון, אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת, לומר לך אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, מפני שמחפין עליו. ופקח עיניך וראה כי על הבלתי מוחין אמר (שם כ"ו, ל"ז) וכשלו איש באחיו, כדאמרינן בגמרא (שם), והוא מכשול לבד על שאינם מוחין וגם אינם מחפין, ועל המחפים אמר שהם כעוברי עבירה, וכמו שאמרו ז"ל על הפסוק ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו וכו', שלא די שלא מיחו, אלא שחיפו, ע"כ תוכן דבריו.
וכתב הרמב"ם ז"ל בפירושו על אבות (פ"א מ"ו) והוי דן את כל האדם לכף זכות, וז"ל, ענינו, כשיהיה אדם אשר לא תדעו בו אם צדיק הוא או רשע, ותראהו שיעשה מעשה וכו' שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב, ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע, קח אותו על דרך הטוב ולא תחשוב בו רע, אבל באדם שנתפרסמו מעשיו לרשע ואחר כך ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב, ויש בו צד אפשרות רחוק לרע, ראוי להשמר ממנו, ולא תאמן בו שהוא טוב וכו', על זה נאמר (משלי כ"ו, כ"ה) כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו, ע"כ לשון הרמב"ם ז"ל. מבואר, דמי שמעשיו מפורסמים לרשע אין ראוי לדונו לכף זכות, ואדרבה, יש לדונו לכף חוב, ואפילו במעשה שכל ראיותיו מורים לטוב, ואפשרות רחוק לדונו לרע, מכל מקום מחויבים לדונו לרע, ולא להאמן בו על צד הטוב.