על הגאולה ועל התמורה/סט
~סט~
ואמרינן בגמרא (ברכות כט.) טעה בכל הברכות אין מעלין אותו, טעה בברכת המינין מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא. והקשה רבינו יונה (יט: מדפי הרי"ף, ד"ה טעה בברכה) אמאי לא אמרו שאם טעה ולא הזכיר תחיית המתים שמעלין אותו גם כן, דהוא גם כן מעיקרי האמונה, עיי"ש שתירץ מפני שברכת המינים היא קללה למינים, וכשאינו אומר אותה אנו חוששין שמפני שהוא מין אינו רוצה לקלל את עצמו, אבל טעה בברכת תחיית המתים, שאין בה קללה, אין היכר בזה אם הוא מין או לא.
ועוד אפשר לומר על פי פשטות, דהנה שם בגמרא (כח:) אמרינן דברכת המינים תיקן שמואל הקטן, ולשנה האחרת שכחה, והקשו בגמרא אמאי לא סלקוהו, והאמר רב יהודה אמר רב טעה בברכת המינים מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא, ומשני, שאני שמואל הקטן דהוא תקנה, ופריך בגמרא דילמא הדר ביה, אלא שאני שמואל הקטן דאתחיל ביה. פירש"י, התחיל לאומרה וטעה באמצעיתה, וליכא חשש דילמא הדר ביה.
ולכאורה קשה, למה לא סמכו בזה על חזקת כשרות כמו שאנו סומכין בכל מקום, ובפרט שמואל הקטן שהיה גדול בדורו, כמו שאמרו ז"ל במסכת סוטה (מח:) יצאה בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו עיניהם בשמואל הקטן. ועוד, שהרי הוא תקנה מעיקרא, ואף על פי כן כששכחה פעם אחת בתפילתו הקשו בגמרא אמאי לא סלקוהו ודילמא מין הוא, ודילמא הדר ביה, וכי יש במציאות חזקת כשרות עדיפא מזו, ולמה נסתפקו בו שמא מין הוא, יותר היה להם לתלות בשכחה שהוא דבר המצוי, ולהעמידו על חזקתו, כמו שהדין בכל מקום העמד דבר על חזקתו (עירובין לו.).
ונראה להסביר, דבברכת המינים איכא למיחש אפילו במי שיש לו חזקת כשרות, דילמא על ידי רכות לבבו ומחמת מזג טבעו הרכה הוא מלמד זכות על המינים ואינו רוצה לקללם. וכמו שכתוב בספר הקדוש אור האמת (דף נט: ד"ה מותר) מכתב יד קדשו של הרב הקדוש מבארדיטשוב זי"ע, אשר רשם לעצמו דברי קודש ששמע מפי רבו המגיד הקדוש ממעזריטש זי"ע, ותוכן דבריו, לפרש הפסוק (משלי כ"ח, ד') עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, דישנם צדיקים שמקיימין כל התורה והמצות אבל אינם מוכיחים לאחרים, ואף על פי שגם זו ממצוות התורה הוכח תוכיח (ויקרא י"ט, י"ז), אבל מצד רכות לבבם ומזגם [הטבע] הטוב אינה רואים חוב הרשעים, ומהפכים בזכותם. ואלו קורא הכתוב עוזבי תורה, שגורמים במעשיהם לעזיבת דרכי התורה, דמדשתקי רבנן שמע מינה דניחא להו, ועל ידי זה רבים טועין ומדמין שזו היא דרך התורה, ויבואו לעשות כמעשה הרשעים. וישנם צדיקים העומדים בפרץ ומוכיחים בשער ומתגרים תמיד בעושי עולה, ואלו נקראים שומרי תורה, לפי שעושין שמירה וגדרים וסייגים לשמירת התורה. וזהו שאמר הכתוב עוזבי תורה יהללו רשע, שמהללים את הרשע ומהפכים בזכותו, ועל כן נקראים עוזבי תורה הגם שצדיקים המה, ושומרי תורה יתגרו בם, רוצה לומר יתגרו ומוכיחים את העוזבי תורה, שיעמדו גם הם בפרץ עמהם להלחם נגד אויבי ה', ע"כ תוכן דבריו בקיצור, וכן פירש הגר"א ז"ל בביאורו על משלי (כ"ח, ד') על פסוק הנ"ל עיי"ש.
ולכן בטעה בברכת המינים מסלקין אותו אפילו אם יש לו חזקת כשרות, ואפילו אנו יודעים בו שהוא מאמין וירא שמים, מכל מקום אנו חוששין שמא אינו רוצה לקללם מחמת שהוא מהפך בזכותם ואינו רואה חוב להם, ואפילו אם יהיה כן מחמת רכות לבבו ומזגו הטוב, מכל מקום אינו ראוי להיות שליח ציבור להוציא את הרבים, ולכן אמרו חז"ל דמסלקין אותו דחיישינן שמא יש בו נטיה למינים, וכל נטיה אפילו דקה מן הדקה פוגמת ומושכת למינות, ויבואו גם אחרים ללמוד ממנו. ולכן חילקו בין טעה בברכת המינים דמסלקין אותו, מה שאין כן בטעה בברכת תחיית המתים, ואם החמירו חז"ל כל כך בברכת המינים, ומצווים אנו לקללם, כל שכן וקל וחומר שלא לחפות עליהם או לדונם לכף זכות.