על הגאולה ועל התמורה/נח

נח

ומה שכתב הסמ"ג (מ"ע ג') כי מה שאמרו רז"ל (שבת מט.) תפלין צריכין גוף נקי כאלישע וכו', זהו באדם שמניחם כל היום וכו', אבל בשעת תפלה אין לך רשע שלא יהא ראוי לתפלין וכו', קל וחומר מספר תורה, שמקודש יותר וכו' והכל אוחזין בספר תורה בשעת תפלה עכ"ד, כבר כתב העטרת זקנים ריש הלכות תפלין (שם ס"ק א') וז"ל, ויש שאין מניחין תפלין דצריך גוף נקי (סמ"ג בעשה ג'), שהיו נמצאים בימיו אלפים ורבבות בספרד שלא היו מניחין תפלין, מטעם הנ"ל. הרי ברור בדבריו שהסמ"ג מיירי באנשים שפרשו מהנחת תפלין מחשש שאין להן גוף נקי, ולא מרשעות ח"ו. וצריך לומר דמה שכתב אין לך רשע שלא יהא ראוי לתפלין, כוונתו לגדר אחד מבחינת רשעים, וכבר ביאר התניא זלה"ה בלקוטי אמרים פרק א', דהא דאמרינן (רש"י ראש השנה טז:) דמחצה על מחצה מקרי בינוני, ורוב זכיות מקרי צדיק, הוא שם מושאל לענין שכר ועונש, ומקרי צדיק בדינו מאחר שזוכה בדין וכו', אבל לענין אמיתת שם התואר והמעלה, אפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע כל זמן שלא יעשה תשובה, כדאיתא בפרק ב' דיבמות (כ.) ובפרק קמא דנדה (יב.). ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא רשע (בפרק ו' דשבועות לט:) עכ"ל. ועוד קל וחומר בן בנו של קל וחומר במי שיש לו רוב עוונות, אפילו יש בידו כמו"כ מצוות, הוי רשע לכל הדיעות. ומבואר בשו"ת המבי"ט (ח"ג סימן קס"ה) שהפוסקים מדברים בלשונות מושאלים בענין צדיק ורשע.

ועוד, שאין לעשות פלוגתא בין הראשונים במקום שאפשר להשוותן, ובפרט לומר שיחלקו במציאות, דעכ"פ מבואר בדברים הנ"ל דיש מציאות כזה מי שאינו יכול להעמיד עצמו מלהרהר בתפלין בעודן עליו, וגם החוש יעיד על זה. ובלאו הכי, אי אפשר לומר דכללא כייל בכל הרשעים, דהרי אמרו רז"ל (בראשית רבה פל"ד, ס"י) הצדיקים לבם מסור בידם, והרשעים, הם מסורים ביד לבם, ובלי ספק יש רשעים בעולם שלא יוכלו למשול על מחשבות לבם בשום אופן. ולא מיבעיא במומרים להכעיס, אלא אפילו במומרים לתיאבון, באלו שמזוהמים בתאוות עבירה ואין מקיימין תורה ומצוות, אין בידם למשול על הרהורי לבם, שהרי בסתם בני אדם אמרו רז"ל (ב"ב קסד:) שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הירהור עבירה וכו'. והזהיר הנועם אלימלך זלה"ה בצעטיל קטן (סעיף ו') שלא לשהות מחשבה רעה במוחו ושלא לטמא שכל העליון, וכתב על זה סגולות ועצות, לומר כמה פעמים ונשמרת מכל דבר רע וכו' (דברים כ"ג, י'), ולא תתורו וכו' (במדבר ט"ו, ל"ט), וגם מה שאמרו חז"ל (כתובות מו.) שלא יהרהר אדם וכו'. ומובן שאין הכוונה באמירה בלבד בלא כוונת הלב, שאין בזה תועלת אלא אם מכוון לבו בזה, וכל זה דיבר ליראי ה', ובודאי שאין לרשעים המזוהמים יכולת ורצון לדחות הרהורים רעים משכלם. ועל כרחך שדיבר הסמ"ג מגדר רשעים שעסק עמהם, שמבואר מדבריו שבאו להתפלל והחזירם בתשובה וקבלו עליהם מצות תפילין, כמו שכתב דהוכיחם על זה וקבלו עליהם, אבל לא כתב דין זה בכל הרשעים. ומעתה אין לנו לעשות פלוגתא, ואפשר להשוות דברי הסמ"ג לדברי הפוסקים הנ"ל.

ואפילו אם תימצי לומר שיש פלוגתא בדבריהם, אין סברא שיחלקו במציאות, ויותר נראה דפלוגתתן בסברת הקל וחומר שהביא הר"מ מרוטנבורג, שהרי בבבלי (שבת מט.) לא הוזכר אלא שלא יפיח בהם ושלא יישן בהם, וכתב הר"מ שבכל בו שכל שכן שלא ינהג בהם קלות ראש, וככה סבירא להו הארחות חיים והבית יוסף והרמ"א דדברי הירושלמי הם בקל וחומר ממה שאמר הבבלי שלא יישן ושלא יפיח בהם. ואפשר שהסמ"ג לא יסבור קל וחומר זה, וממילא פליגי הירושלמי והבבלי, ופסק כהבבלי שלא מיירי אלא משינה והפחה, ומשינה והפחה אפשר להזהר לשעה קלה בעודן עליו, אבל למשול על הרהורי לבבו אי אפשר לרשע גמור שאין לו חלק בתורה ומצוות, ומכל שכן במומרים להכעיס, וכמבואר בדברי הפוסקים. ויותר נראה להשוותן, דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וגם מדברי הבית יוסף נראה כן, מדלא הביאו כלל, ודרכו שלא להשמיט דבריו אף במה דלא פסק כוותיה.

ובלאו הכי אין נפקא מינה בזה לדינא, כיון שכבר הכריע הרמ"א ז"ל לפסוק כהר"מ והכל בו, אין לנו אלא דברי הרמ"א, דפסקינן כוותיה בכל מקום. ובעוה"ר, המצא ימצא גם בין יראי ה', אשר מחמת שלא תקנו עדיין חטאת נעוריהם בתשובה גמורה, קשה להם להשמר ולהיזהר מהרהורים רח"ל, אבל עכ"פ על פי רוב אינם מזוהמים בגדר זה שלא יוכלו להשמר מהרהור לשעה קלה בעוד שהתפילין עליהם, ומספק שמא יבואו לידי הרהור אין לאסור הנחת תפילין בשביל כך, כאשר פסק המגן אברהם ז"ל (סימן ל"ח, ס"ק ד').

אבל אלו הרשעים שכל מחשבתם ועסקם בעריות רח"ל, ומזוהמים בתכלית הזוהמא, וכל מגמתם למען רבות זימה, ולכן המציאו גיוס הנשים להיותם מופקרים כגרועים שבאומות, אסור להם על פי דין להניח תפלין, ועל כן נותן להם הס"מ עצה ומחשבה לרמות במצות תפלין, שבזו עצמה מוסיפים עבירה בעשייתה, ומגדילים כח הסטרא אחרא רח"ל.

ומה שכתבו התוספות והרא"ש דלהכי נקט אלישע, דכיון דאירע לו נס, מסתמא היה שומרן בטהרה, עכת"ד, ולכאורה למה ליה להביא ראיה על זה, כי בודאי אלישע צדיק גדול היה וקיים המצוה כדינו ושמרן בטהרה. אמנם אפילו בצדיק גדול, כל הצדקות אינו אלא חזקה מחמת חזקת כשרות, אבל לא בירור גמור, ואפשר שישתנה ח"ו, כמו שמצינו (ברכות כט.) שאפילו אצל שמואל הקטן היה מקום לחשוש, אבל הנס הוא בירור גמור, על כן כתבו התוספות דמה שאמר רבי ינאי תפלין צריכין גוף נקי כאלישע וכו', נקטו בדבריהם אלישע דידע להזהר בהם ולשמרן בטהרה, ונתברר צדקתו בבירור גמור מזה שאירע לו נס כנ"ל.

ונלמד מזה דאין הקב"ה עושה נס רק לצדיק גמור, ואם אינו צדיק גמור לא יתעביד לו ניסא. ומכל שכן דאין עושין נס לרשעים, ונתבאר לעיל (סי' י"א-י"ג) באריכות. ועוד יש ראיה מכאן לענין תפלין, דאם אין שומרם בטהרה בשעת הנחתן אין בהם כח הגנה, שהרי החליטו התוספות בדבריהם דאי לאו דאלישע שומרן בטהרה לא אירע לו נס והגנה על ידיהם.

אך אין נפקא מינה לנו בכל זה, כי בימי הש"ץ ידוע שנעשו בעלי תשובה אלפים מישראל על ידו, כנ"ל (סי' נ"ו), ואף על פי כן לא נתפעלו ולא נתרגשו גדולי וצדיקי הדור, כי ידעו שהמקור הוא שקר, ומשורש נחש יוצא צפע, וראו והכירו כי מקור תשובתם משורש הכפירה רח"ל, ועל כן לא הסתפקו כלל, וידעו ברור שהיא מחלק הסטרא אחרא, כאשר מבואר כל זה בספר ציצת נובל צבי () מה"ר יעקב ששפורט ז"ל.