על הגאולה ועל התמורה/מז
מז
ואותם הרוצים להעמיס שקריהם בתורה הקדושה ומביאים מקור לדבריהם מדברי הפוסקים שדברו בחיוב הצלה, אינני רוצה לפלפל בדבריהם ולהכחישם, כי אין להם שחר כלל, ומעיקרא דדינא פירכא. והיעלה על הדעת דאם יש מציאות בעולם להשתדל בהצלת ישראל באיזה אופן ועצה שהיא שלא על ידי מלחמה, ולהנצל משפיכות דמי ישראל ושלא להכניס את כל ישראל בסכנה, ברור שלא עלה על דעת שום פוסק להתיר את המלחמה, ומכל שכן לחייב אותה.
ואיתא בגמרא פסחים (קיח:) בזר עמים קרבות יחפצון (תהלים ס"ח, ל"א), מי גרם להם לישראל שיתפזרו לבין אומות העולם, קרבות שהיו חפצין בהם, וכתב המהרש"א ז"ל בפירושו (חידושי אגדות שם, ד"ה קרבות) דאילו השלימו ישראל עם נבוכדנצר בבית ראשון, וכן בחורבן בית שני, אילו שמעו הפרוצים והבריונים שבישראל לרבי יוחנן בן זכאי ולחכמים שבאותו הדור להשלים עם טיטוס, לא היו גולין, כמפורש בפרק הניזקין (גיטין נו.) (ומבואר יותר בספר יוסיפון), אבל קרבות ומלחמות יחפצון, ולא בשלום, ע"כ תוכן דברי המהרש"א ז"ל.
והרי בחורבן בית ראשון ושני לא באו האויבים על עסקי קש ותבן, אלא צרו על העיר וסכרו מעיינות המים, ומחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ואלו שהיו בעיר גועו ברעב, ואימת מות וכליה היה עליהם, ואף על פי כן לא החליט רבן יוחנן בן זכאי וחכמי התורה שבדור לצאת למלחמה כנגדם בשביל הצלת קש ותבן, ואפילו בשביל הצלת נפשות, אלא הכריע ודנו בדעת תורה אמיתית שלא לערוך מלחמה אתם, שאין בזה הצלה כלל, ולא די שלא יצילו, אלא עוד יכניסו את כל ישראל לסכנת מות וגלות, והבריונים שבישראל לא שמעו לדבריהם ולדעת התורה הקדושה.
ומעתה, אלו הרוצים להעמיס בדברי הפוסקים ובדעת תורתינו הקדושה שהחיוב לצאת למלחמה בכל אופן ולהפקיר נפשות ישראל, ולא לוותר על כמה ענינים ולהשתדל ולחפש דרכים אחרים בשביל הצלת נפשות ישראל כדי למנוע מלחמה, נמצא לדעתם הנכזבה שח"ו רבי יוחנן בן זכאי עשה שלא כדין, והבריונים המה שכיוונו לדעת תורה האמיתי.
ועכ"פ זה ברור כי על פי התורה אי אפשר שתימסר לפושעים וכופרים ומופקרים להכריע בדבר שיש בו פיקוח נפשות וסכנת איבוד נפשות ישראל, ואין זה הצלה אלא רציחה ושפיכת דמים. והאומר כדבריהם, הרי זה מוסר הכלל ישראל ביד כופרים ומופקרים, ישתקע הדבר ולא יאמר, ולא יעלו על לב לעולם.