על הגאולה ועל התמורה/מו

מו

וכתב הנודע ביהודה (מהדורא תנינא, אה"ע סימן קכט, ד"ה והנה אין מעשר), לענין יפת תואר, דלא משכחת לה האי דינא לאחר החורבן, דאין דין זה נוהג אלא בשעת מלחמה, והרי אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וכו' (סנהדרין ב.), וכבר נתבטל בית דין של שבעים ואחד בימי התנאים, ועוד, שלאחר החורבן אין לנו מלך ולא חלוצי צבא שיהיה שייך כיבוש מלחמה, ע"כ לשון הנודע ביהודה. מבואר מדבריו בפירוש שאין מקום למלחמות וכיבוש בזמן הזה על פי דעת תורה הקדושה, וכן נראה מכל דברי הראשונים והפוסקים, ולא עת האסף פה, כי אין נפקא מינה בזה כלל לענינינו, כי באמת כל מי שרואה השתלשלות הענינים, יראה בחוש, ובלתי אפשר שיסתפק, שלא היתה המלחמה הכרחית כלל, ומי שיש לו קצת דעת בקדקדו ואינו משוחד ונמשך אחר דיעות הציונים, רואה האמת כאשר הוא.

אמנם, אפילו מי שהוא משוחד לציונות וכרוך אחריה, ואי אפשר לכוין בדעתו אל האמת, מכל מקום עכ"פ אי אפשר להכחיש ולא יחלוק על זה שום אדם שבודאי צריך לדון בכובד ראש ובדעת תורה אמיתית, כדן דיני נפשות אם לצאת למלחמה או לחדול, ועתה נחזי אנן מי הם המכריעים, ועל מי סמכו להכריע בדבר הנוגע לפיקוח נפשות ישראל, ואיך יתכן לחשוב שתהא דעת תורתינו הקדושה מסכמת שתינתן ותמסר הכרעה זו ביד הכופרים המופקרים מושלי ומנהיגי המדינה הציונית, שקל בעיניהם דמם של ישראל, ומנוסים ורגילים בכך להפקיר ולשפוך דמם של ישראל, ועל דעת כן נכנסו למלחמה, אף שידעו מראש שיגרום לאיבוד חיי אלפים נפשות מישראל. ומופקרים הם כל כך, עד שמוכנים להסכים אפילו לאבדון חלק גדול מישראל ח"ו, והכניסו את כל ישראל לסכנה עצומה, והכל כדי לבצע מזימתם בקיום ממשלתם ומדינתם המורדת במלכות שמים.

וידועים מעשיהם המופקרים מכבר, ומקצת ממעשיהם המכוערים נתברר לפני המשפט לעיני כל העולם, ומהם אשר נדפס בספר מן המיצר להרה"ג ר' מיכאל דוב זצ"ל ווייסמאנדעל, בראיות חותכות וברורות, מפיהם ומפי כתבם, שאין להשיב עליהם ולא להסתפק בהן. ואין לך עון גדול בעולם יותר מזה, להסכים להיות נמסר ביד המופקרים האלה ההכרעה בדבר הנוגע לפיקוח נפשות של כל ישראל. ורוב ההמון טועים, מבלי לשום לב ועיון להשתלשלות הדברים, אבל איך לא יבושו ולא יכלמו גרורי הציונים הדתיים להחציף פניהם כל כך ולשקר במילתא דעבידא לגלויי, להלביש מלחמתם בלבוש וצורה של דעת תורה, אשר גלוי וידוע לכל שכל פעולותיהם ומעשיהם הם להכעיס ולעשות היפך דעת תורה, ומכל שכן במה שנוגע לתועלת מדינתם וממשלתם, ומאז שקם הרעיון הטמא הזה, הנה זה דרכם כסל למו להתגרות באומות, ובהאי נחתי ובהאי סלקי.

וידוע מה שהסבו ראשי הציונים לעם בני ישראל בתחלת שלטון הצורר הארור הגרמני ימ"ש, שהכריזו מלחמה נגדו בשם כל ישראל, ואז נמס לב כל ישראל כמים מגודל הפחד והאימה, שבודאי לא היה בזה שום תכלית ותועלת הצלה, כי הרבה מעם ישראל היו כפופים תחת שבט עברתו, והטיל חתיתו על עמים ומדינות, ובצעדם המסוכן הזה עוררו חמתו עוד יותר על ישראל, וענה להם הצורר כדבריהם, שהוא מקבל הצהרתם ויערוך מלחמה נגד כל ישראל. וכן היה בעוה"ר, מני אז הלכו וגדלו הצרות מיום ליום, עד שגרמו לאבדון הנורא, וכל תולדות ימי הציונות מאז התייסדותם, היא שרשרת אחת ארוכה של הפקרת דם ישראל, כנודע.

גם ידוע לשמצה היטב מה שעשו הבריונים המופקרים הללו, כאשר הטביעו אניה עם פליטי בני ישראל בחופי ארץ ישראל, בעת שממשלת בריטניה החליטה ליישב את הפליטים במקום אחר מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ויען כי זה לא היה לרצונם ולתכליתם של הקמת מדינה עצמאית, הפקירו את כל האניה פליטי החרב, אנשים ונשים וטף, והטביעו אותם במזיד ובאכזריות.

והלא גם במלחמת כיבוש סיני הכריזו והצהירו השכם והערב שהמלחמה היתה הכרחית, והדתיים הנגררים אחריהם גם הם צעקו, ראו כי ה' עשה לנו נסים גדולים ועצומים שהעמידו בצל את כל הנסים של עם בני ישראל עד היום הזה. וראו מה עלתה בידם, לאחר כמה שבועות חלפו וגזו הנסים והיו כלא היו, והוכרחו לסגת מכל אותן המקומות שכבשו, לבד שנפלו קרבנות למאות ואולי לאלפים, ואף על פי כן לא חדלו הדתיים להשמיע ולתקוע בחצוצרות, נסים נסים. ואז, במלחמת כיבוש סיני, גלוי וידוע שלא היתה המלחמה מלחמת הצלה, כי אם לתועלת גאותם ונצחונם, ולמרות זאת גם אז גמרו עליהם את ההלל והצדיקו את מלחמתם שנפלו בה הרבה נפשות מישראל על לא דבר.

אכן מלומדים הם להטעות דעת הציבור בכל העולם כולו, על ידי ההשפעה העצומה שיש להם כמעט על כל מכתבי העתים בעולם, כאשר הם עצמם הודו והגידו, ובכח זה הם מסמין עיני העולם, להצדיק כל מעשיהם, והעולם שותים בצמא את דבריהם, ועל כל גל וגל נענין להם בראשם ומסכימים להם, ועינים להם ולא יראו האמת, וכך עולה בידם להטעות את דעת הקהל כאילו לא היה שום מבוא ואופן אחר כי אם לצאת למלחמה, אבל שקר ענה פיהם, כי היו מחוייבים לנסות כל האופנים והדרכים למנוע מבוא בדמים. וככה עושים שאר אומות העולם, אף שיש להם מריבות וסכסוכים עם הממלכות שכניהם, מכל מקום אין נחפזים כל כך לצאת למלחמה, לא כן אלו המופקרים, אשר קרבות יחפצו, ותאות נצחונם ושלטונם מעבירה אותם על דעתם, והם מפקירים דמם של ישראל. והם עצמם הודו ולא בושו במכתבי העתים שלהם, שכתוצאה מאותה המלחמה הורע הרבה מצב אחינו בני ישראל בארצות שונות, וברור שהם גרמו לכל זה על ידי החפזם למלחמה.