ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן קו
קו
והנה מה שלא הביאו דברי רבי טרפון שאסור ליכנס לבית המינים אף במקום סכנה ממש חשבתי אפשר על פי דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות מסכת ברכות פרק ד' על המשנה דר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל וכו' כתב שם אלה שתי התפלות חובה על כל מי שיכנוס בבית המדרש לקרות שהרי לא אמר בכניסתו מה היה אומר כדי שיהיה סיפור למה שהיה אומר ר' נחוניא בן הקנה ואז יהיה רשות בידינו, אבל אמר בכניסתו מה הוא אומר רצה לומר כשיכנס לבית המדרש מה חייב לומר, עכ"ל. הרי שאלו לא היה בש"ס הלשון מה הוא אומר שנשמע מזה חיוב לא היו מביאין מזה ראיה להלכה ממה שאמר ר' נחוניא בן הקנה כי אפשר לגרמיה הוא דעביד ממדת חסידות שהרבה בתפלות ואינו להלכה, וכעין זה הביא הש"ך בסימן רמ"ו ס"ק ח' על הך דינא שאסור ללמוד מרב שאינו הגון ובגמרא חילקו בזה בין גדול לקטן שהרי רבי מאיר למד תורה מפי אחר, וקשה על הרמב"ם וסייעתו שכתבו סתם שאסור ולא חילקו בין גדול לקטן. והביא שם הש"ך בשם מורו לתרץ דמדקאמר ריש לקיש רבי מאיר קרא אשכח ודרש משמע רבי מאיר סבירא ליה הכי ואנן לא קיימא לן כוותיה. וכהאי גוונא כתבו התוספות והרא"ש בפרק קמא דחולין גבי רבי מאיר לא אכיל בישרא.
והנה לא הבנתי ראייתו מחולין שהרי שם אמרו רבי מאיר דחייש למיעוטא, ובזה ודאי פליגי רבנן עליו בכמה מקומות בש"ס דלא חיישי למיעוטא, ואם כן אין זה דומה להכא דלא מצינו פלוגתא לומר מעצמינו דפליגי עליו. ושוב ראיתי באור החיים הקדוש פרשת ראה על הכתוב שמור ושמעת שהביא תירוץ הנזכר לעיל מהב"ח ודחה אותו מחמת קושיא זו שהקשתי ומסיק העיקר דלכן לא חילקו הרמב"ם וסייעתיה בין קטן לגדול דכיון שחילוק זה בין קטן לגדול כתבו בזמן הש"ס לכן אין לחלק בזה עכשיו דאפשר גדול שבזמן הזה היה קטן בזמן הש"ס. ותירוץ זה הוא גם בש"ך, אמנם אף על פי כן דברי הרמב"ם ז"ל בתפלת ר' נחוניא בן הקנה ניחא דהיכא שמספרים מאיזה תנא שעשה מעשה להקל, כגון ברבי מאיר שלמד תורה מאחר דעל כרחך סובר שמותר מצד ההלכה, דאל"כ לא היה מקיל לעצמו, וכיון שסובר כן להלכה אין לנו לעשות פלוגתא עליו מעצמינו, והכרח לתרץ שבגדול שבזמן הש"ס היה באמת מותר, אבל היכא שמספר חומרא מאיזה תנא כגון בתפילת רבי נחוניא בן הקנה שאפשר הוא בעצמו סובר שאינו חובה אלא התפלל ממדת חסידות ולואי שיתפלל כל היום אי אפשר ללמוד מזה הלכה והוצרך לומר שמלשון הש"ס מה הוא אומר משמע חובה.
ולפי זה אולי אפשר לומר גם כאן דזה לשון הש"ס שאמר רבי טרפון על ספרי המינים שאם יבואו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפילו אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ אחריו להכישו נכנס לבית עבודה זרה ואין נכנס לבתיהן של אלו, והנה בתחלת המאמר בשריפת ספרי המינים מבואר בפירוש שאמר זה על עצמו שהוא היה עושה כן, ונראה גם מסוף דברי המאמר שאמר אדם רודף אחריו ולא אמר שרודף אחר אדם אלא סתם אחריו, ולא ידענו מי הוא, משמע דקאי על תחלת המאמר שכוונתו על עצמו, אלא שלא אמר זה שם בהדיא שלא רצה להוציא אותה קללה מפיו על עצמו שרודף אחריו להורגו ונחש להכישו, אבל כל המאמר מיירי ממה שהוא היה עושה בעצמו. שוב ראיתי שכן מבואר בדברי רש"י ז"ל בפירוש שעל עצמו אמר כן. ואם כן אין ראיה מזה להלכה, דלא מבעיא לדעת הפוסקים דכל אדם רשאי למסור נפשו אף במקום שאינו מחויב אלא אפילו לדעת הרמב"ם אדם גדול חסיד וירא שמים מותר למסור נפשו, עיין ש"ך סימן קנ"ז ס"ק ב' ואם כן אפשר דרבי טרפון לגרמיה היה עושה כן מרוב חסידותו אף שאינו סובר כן להלכה שיהיה חובה על כל אדם לכן לא הביאוהו הפוסקים, אלא שהדין שברישא בשריפת דברי המינים, שהוא בש"ס גם במקום אחר, זה הביאו להלכה ועדיין צריך עיון. גם קשה דאם הוא כן שדחאו זה מהלכה מחמת דרבי טרפון אך לגרמיה הוא דעביד, היה להם להביא הדין דמותר כמו שהביאו הדין דמותר ליכנס לבית עבודה זרה מפני הסכנה, דעל כל פנים בבית מינים הוי רבותא יותר להתיר מבבית עבודה זרה כיון דחזינן דרבי טרפון החמיר יותר בבית מינים אף במקום סכנה, וממה נפשך קשה למה שתקו לגמרי בדין זה ולא אמרו לא איסור ולא היתר.