ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן עט

עט

אבל עדיין צריך להבין שהרי אמרו בגמרא סוטה דף ל"ז ע"ב על הי"א ארורים שנאמרו בהר גריזים ובהר עיבל ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' בארור סגי ליה, אלא זה הבא על הערוה והוליד בן והלך לבין הגוים ועבד עבודה זרה, ארורין אביו ואמו של זה שכך גרמו לו. ופירש רש"י ז"ל בארור סגי ליה בתמיה כופר בעיקר הוא וסגי ליה בארור, אלא הבא על הערוה והוליד ממזר ומתוך בושתו שאסור לבוא בקהל הולך לבין הגוים ארורים אלה שעשאוהו לעבוד פסל ומסכה. ואף דמבואר בגמרא שבועות דף ל"ו ע"א ארור בו נידוי, בו קללה, בו שבועה, מכל מקום לא סגי ליה בתירוץ זה שאמר בלשון ארור להוסיף קללה ועונש וכל החומרות, וצריך לומר דכיון שהיא כפירה בעיקר שחמור מכל העבירות שבתורה אם אמרו סתם בלשון ארור הוא מקטין את העבירה. ועיין מהרש"א שם שביאר הכוונה דארור משמע ארור בעולם הזה אבל העובד עבודה זרה אין לו חלק גם לעולם הבא, דמומר לעבודה זרה הוי מומר לכל התורה כולה שאין לו חלק לעולם הבא, ולכן הקשה וכי בארור סגי ליה, וצריך לומר דאף שהאמת הוא כן דלכן אמר הכתוב על זה הלשון ארור כדי להוסיף קללה ועונש על זה גם בעולם הזה מכל מקום לא ניחא להו לתרץ הקרא בהכי שסתם הכתוב לכתוב סתם ארור ולא הודיענו שמה שעון כפירה בעיקר רחמנא ליצלן הוא חמור יותר משבועה וארורים הן בעצם העון הנוגע באמונה וגם בעולם הבא הוי בכפירה בעיקר עונש יותר שמפסיד כל חלקו בעולם הבא ואיכא למיטעי בסתימת לשון הכתוב להמעיט העון החמור של כפירה בעיקר רחמנא ליצלן זולת אם נכלל באותו הארור גם איזה ענין שאין בו כפירה בעיקר מיושב הלשון שבשביל זה סתם הכתוב והוצרך לומר שכלל בזה אף מי שאינו עובד עבודה זרה אלא שגרם לזה ועיי"ש. ובודאי שקל וחומר הוא על העובד עבודה זרה בעצמו שנכלל באותו הארור אלא שאמר בלשון זה בשביל שסובב גם על הגורם, ואם כן גם בשבועה זו שכתב המהר"ל שהוא ביהרג ואל יעבור כדין משומד שבודאי אי אפשר לומר שהוא בשביל איסור השבועה ועל כרחך שסובב שלקיחת גאולה מעצמם הוא כפירה בעיקר, ואם כן קשה על מה שאמר השבעתי אתכם ואני מתיר את בשרכם, וכי בזה סגי ליה שהוא עונש העולם הזה, הלא כופר בעיקר הוא ואין לו גם חלק לעולם הבא כקושית הגמרא בארור אשר יעשה פסל ומסכה.

ואפשר שמחמת קושיא זו ראה רש"י ז"ל להוסיף לפרש דקאי גם על המרבה בתחנונים יותר מדאי, שזה ודאי אינו כפירה בעיקר, דאף שהיו פתוחים לפניו כל המדרשות דקאי על העושים מעשים שלוקחים גאולה מעצמם קודם הזמן שעוברים על השבועות האלו, גם בש"ס לא נמצא דקאי על המרבה בתחנונים, אלא אדרבה לכאורה ראיה להיפך מעובדא דר' חייא ובניו כמו שכתבתי לעיל אבל לא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש דקאי רק על העושים מעשים כאלו שהם כפירה בעיקר כקושית הגמרא בסוטה, וכי בזה סגי ליה, ועל כן מפרש דקאי על המרבה בתחנונים שזה ודאי אין בו כפירה בעיקר, ובודאי שקל וחומר הוא שנכללו באלו השבועות העושים מעשים שהם גם כפירה בעיקר לתוספות העונש שיש באיסור שבועה לו ולכל העולם כולו, כמו שאמרו בגמרא אלא שאמר בלשון זה דמשמע דסגי ליה בכך בשביל דקאי גם על המרבה בתחנונים שגם זה נקרא דחיקת הקץ.

ומיושב בזה גם הקושיא הלא אין שבועה חלה על שבועה, ומה שיש בו מינות וכפירה רחמנא ליצלן על כל זה כבר אנו מושבעין ועומדין מהר סיני, ותו לא חלה על זה שבועה אחרת. אבל אמרו כבר בגמרא שבועות דף כ"ב ועוד בכמה דוכתי דבכולל דברים המותרים עם דברים האסורים מיגו דחיילא השבועה על דברים המותרים חיילא נמי על דברים האסורים, ואם כן גם בזה כיון דחל על המרבה בתחנונים שהוא דבר המותר חל נמי על העושים מעשים בפועל שהוא איסור חמור רחמנא ליצלן. ומה דקשה לכאורה מרבינו הקדוש שצוה לר' חייא ובניו להתפלל באופן שיש בו דחיקת הקץ כמו ששמע מאליהו ז"ל וזה לכאורה נגד דברי רש"י ז"ל, ואף למה שכתבתי דאפשר שלאחר אותה המעשה משמיא נתברר בפירוש שאסור לעשות כן, אבל עדיין קשה מעיקרא מאי קסבר. ואולי יש לומר דמצינו לדעת רב יהודה בסוף כתובות אף יחיד אסור לעלות מחמת אלו השבועות, ורבי זירא פליג דסובר כדריש לקיש דבעי ליה לכל אותן השבועות דאין שם שבועה ליחיד, ואם כן אפשר שהיה סובר רבי דאף שאין שבועה מיוחדת ליחיד, מכל מקום נכלל באיסור השבועה גם יחיד העולה שאין בזה ענין של כפירה, ובזה הוא כולל גם דברי המותר בתוך השבועה ותו לא קשה קושיא הנזכר לעיל, וממילא שאין צריך לומר שאסור גם להרבות בתחנונים, אבל כשנתברר אחר כך דלא שפיר עבדי לדחוק את הקץ אף על ידי תפלה ותחנונים תו אין צריך לומר שנכלל בהשבועה אף יחיד העולה כמו שבאמת פסק ההלכה שיחיד מותר לעלות כמבואר לעיל, לכן כתב רש"י ז"ל שנכלל בהשבועה לאסור אף המרבה בתחנונים.

כעת עלה בדעתי שאפשר לפרש דברי רש"י ז"ל בדרך פשוט יותר מה שהוצרך לבקש דרך חדש בשבועה הג' דקאי על המרבה בתחנונים דהנה כבר הבאתי מה שכתב הרמב"ן שלא רצו שאר השבטים לעלות לארץ ישראל בימי עזרא שלא אבו לדחוק את הקץ שידוע היה אצלם כי פקידת שבעים שנה לבבל נאמרה ולא עליהם. ונתקשיתי למה אמר שלא אבו לדחוק את הקץ הלא זו שבועה אחרת מלבד השבועה של עליה בחומה והתם מיירי מעליה בחומה, ונדחקתי לתרץ בשביל שכל אלו השבועות הם מטעם אחד שלא לדחוק את הקץ, אבל עדיין צריך עיון דכיון דבגמרא חלקן בתרתי ולמדו מקראי שני שבועות על זה למה שינה הרמב"ן לשון הגמרא דקראו שבועה זו עליה בחומה ועל דחיקת הקץ יש שבועה אחרת. ונראה בזה דהנה כבר הבאתי שלשון עליה בחומה אינו לשון מבורר והבאתי מכמה מקומות בדברי חכמינו ז"ל שפירשו הלשון בחומה באופנים שונים, גם במה שפירשו על עליה מרובה ביחד אינו מבורר השיעור כמה נקרא מרובה שאי אפשר לומר שאסור לעלות כי אם ביחיד ממש ואם כן צריך לידע השיעור של מרובה. וביפה קול כתב הטעם במה שאנו מושבעין שלא לעלות בחומה דכיון דה' פזרנו בכנפות הארץ אין לנו רשות להתקבץ ולהיות כחומה לעלות יחד לארץ ישראל עד שיקבצנו ה' על ידי משיח. גם מפרש אחר כך ביפה קול מה שאמר במדרש רבה שם אחר שהביא השבועה שלא יעלו חומה מן הגולה אם כן למה מלך המשיח בא לקבץ גליותיהן של ישראל ופירש בזה אם יעלו חומה מן הגולה למה יצטרך מלך המשיח לבוא לקבץ נדחי ישראל ומכיון דקיימא לן דמלך המשיח יקבץ נדחינו מכמה קראי אם כן אין בידינו להתקבץ מעצמינו יחד עכ"ל יעיי"ש. ומבואר בזה שאיסור עליה בחומה הוא מה שרוצים לעשות מעצמם טרם הזמן מה שעתיד להיות על ידי מלך המשיח דייקא וכמו שהוא בלשון הקרא בהשבועה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שלא לעורר את הגאולה טרם שבא החפץ מהשם יתברך וגאולה וקיבוץ גליות חדא הוא וכמו שהוא במדרש על הכתוב ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן ידוע שאני ממשכנן תדע שאני פורקן ידוע שאני משעבדן תדע שאני גואלם. הנה חשב כל עניני הגאולה וקיבוץ גליות בלשון אחד כי הא בהא תליא.

גם מה שכתב רש"י ז"ל ביד חזקה הוא על דרך שהוא בקרא בפרשת ואתחנן או הנסה וגו' ובמלחמה וביד חזקה שפירש האבן עזרא ביד חזקה שיצאו ישראל ביד רמה ובפרשת בשלח על הכתוב ( ) וביד רמה פירש האבן עזרא לא יצאו כדמות בורחים והיה עמהם כל כלי המלחמה והוא על דרך שפירש התרגום בריש גלי וכבר הארכתי למעלה בכוונת דברי רש"י ז"ל מה שכתב ביד חזקה והמכוון במה שנאסר עליה מרובה כחומה הוא אם עולין בדרך חירות יחד לא כיחידים שעולין בדרך גירות. וכללו של דבר מה שאמרו שלא לעלות בחומה הוא לשון סתום שנכלל בו כל מה שעושין לדחוק את הקץ ולהיות כחומה יחד.

ושוב התבוננתי כי רעיון זה מבואר בדברי קדשו של ק"ז הישמח משה על שיר השירים בפסוק השבעתי אתכם וגו' שהקשה על אומרם ז"ל השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ידחקו הקץ שהוא משולל הבנה מה הוא דחיקת הקץ דהא אמר אחר כך שלא יעלו בחומה ואי כפירוש רש"י דדחיקת הקץ הוא שלא להפציר בתפלה יותר מדאי על זה הקשה דמה הוא הגבול כאשר העתקתי לעיל דבריו. ועל כל פנים מבואר שקושייתו הראשונה הוא שאי אפשר לומר הכוונה בשבועה של דחיקת הקץ על איזו פעולה שעושין בענין החירות והגאולה כי זה נכלל בהשבועה שלא לעלות בחומה, ולא נשאר לו אלא דרכו של רש"י ז"ל דקאי על תפלות ותחנונים אלא כיון שגם על זה קשה טובא לכן הוסיף דקאי על השבועה כעין מה שכתב החתם סופר, הגם שבפירושו על תהלים כתב בענין אחר אבל כאן אנו רואים דעתו בהחלט שכל פעולה שעושין בידים על החירות והגאולה הוא נכלל בהשבועה שלא לעלות בחומה ולא מצא לפרש למה הוצרכה השבועה הג' שלא לדחוק את הקץ אלא בדרך שכתב שם, וצריך לומר שהוא על דרך שכתבתי להסביר שלשון עליה בחומה הוא לשון סתום שנכלל בו כל הפעולות שבעניני הגאולה שאינם אלא בידו של הקדוש ברוך הוא לא זולת, ואם כן מיושב דעת רש"י ז"ל דאף שהיה פתוחים לפניו כל מדרשי חכמינו ז"ל שאמרו על הפעולות בזה לשון דחיקת הקץ כמו בבני אפרים ובימי בן כוזיבא וכדומה אבל לא ניחא ליה לפרש בזה השבועה הג' כי כל זה כבר נכלל בהשבועה שלא יעלו בחומה וכקושייתו של ק"ז זלה"ה ולכן הוכרח לבקש פירוש השבועה הג' כדרך חדש שהוסיף להשביע גם על תפלות ותחנונים. ומיושב בזה לשון הרמב"ן ז"ל דקרי עלייתן בחומה בלשון דחיקת הקץ כי באמת חדא הוא דכל פעולה של דחיקת הקץ נכלל בהשבועה שלא לעלות בחומה דהוי טעמא משום דחיקת הקץ ולא נצרכה השבועה הג' שלא ידחקו את הקץ על איזה פעולה שבעולם כי אם על תפלות ותחנונים כפירוש רש"י ז"ל ובפירושן של הדברים והגבול מה שנקרא תחנונים יותר מדאי כבר הארכתי למעלה.

וכעת נראה לפענ"ד שאולי אפשר לפרש דברי רש"י ז"ל כפשוטן דקאי על כל אחד ואחד שלא להרבות בתחנונים יותר מדאי והיה גבול לדבר עד כמה מותר להתפלל על הגאולה ומה דקשה טובא שלא ביארו הגבול לא בגמרא ולא בפוסקים אלא אדרבה תיקנו תפלות מרובות בכל הדורות על הגאולה בלי גבול וקצבה כל מה דאפשר אולי יש לומר דהנה כבר נתבאר שאין שבועות אלו של דחיקת הקץ תלוים כלל בשבועת האומות דהאומות כבר עברו על שבועתן במדה מרובה ועצומה עד אין שיעור וערך ולשון הגמרא בכתובות הוא שהשביע האומות שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי ולשון המדרש רבה בשיר השירים הוא שלא יקשו עול על ישראל אבל עוד בחורבן בית ראשון בגלות בבל הרשעה עשו מה שעשו וכן בכל הדורות אנו אומרים שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו לולא שהקדוש ברוך הוא מצילינו מידם ואלו היו תלוים השבועות שעל ישראל בשבועת האומות לא הוי פליגי בגמרא כתובות בהלכה זו של עליה מבבל שתלוי בפירוש דברי השבועה כי כבר עברו המה על השבועה והארכתי לעיל בזה בראיות עצומות וברורות. וטעם הדברים מובן שאין זה כמו שנים שנשבעו זה לזה שתלוי שבועת האחד בחבירו אלא יש טעמים נשגבים גלוים ונסתרים על עצם הענין שלא לעשות כדברים האלה והנה יש בזה מינות וכפירה רחמנא ליצלן. וכבר הבאתי דברי היפה קול דכיון דכמה קראי מוכחי שלא יהיה זה אלא על ידי מלך המשיח הוי הרוצים לעשות זה בעצמם טרם ביאת המשיח פגיעה באמונה, ואמרו חכמינו ז"ל על זה ולא האמינו באלקים, וכבר הארכתי בזה ויתבאר עוד להלן. והרמב"ם כתב באגרת תימן שלכן החמירה התורה הקדושה על זה בחומר איסור שבועה בשביל שתנועה של התעוררות הגאולה קודם הזמן הוא סכנה גדולה לישראל. ובדברי הקדוש המה"ר אברהם גלאנטי שהעתקתי לעיל כתב שנכנסין בזה לרשות הרבים של לילית ובן זוגה ס"מ ושבעים שרים. וכל עניני החירות והגאולה וקיבוץ גליות וכדומה כל זה הוא אך בידו של הקדוש ברוך הוא ולא נמסר לשום בריאה וסכנה גדולה לנגוע בקצהו טרם שיעשהו הקדוש ברוך הוא על ידי משיח בן דוד צדקו כמובן לכל המביט בדברי חכמינו ז"ל ובספרי כל גדולים וקדושים מלבד הרבה טעמים נעלמים ונסתרים שיש בזה עד אין קץ, ואם כן אין נפקא מינה בזה מה שהאומות עברו על השבועה דכי בשביל שעברו המה על השבועה הותר ח"ו לעשות דבר או חצי דבר שיש בו מינות וכפירה ושאר סכנות רחמנא ליצלן, ואדרבה אם המה מפליגים ברשעתם כל שכן דצריכין לרחמי שמים טפי להשליך יהבינו אך על הקדוש ברוך הוא ולא לעשות שום פעולה שיש בו מינות ושאר טעמים נשגבים שהוא נגד רצונו יתברך שמו.

אבל אפשר שאותה השבועה שסובבת על הרבות התפלות ובתחנונים הרבה הנה בזה אי אפשר לומר שום שמץ מינות ח"ו כי אדרבה כל מה שמוסיפין להתפלל ולשפוך לב כמים נוכח פני ה' מרבין יותר באמונה שהכל בידו של הקדוש ברוך הוא ואין עושין שום פעולה אלא מבקשין אך ממנו יתברך, גם בחשש סכנה כיון שאין מבקשין אלא ממנו יתברך שמו מאתו לא תצא הרעות, וכיון שאין עושין שום פעולה מעצמם אלא הרבות בתפלה ותחנונים ממקור הטוב הרוצה אך להיטיב ויודע ברור את הטוב לנו ולכל העולם כולו בודאי יעשה אך כטוב בעיניו יתברך שמו, ולא נוכל להבין מה טעם יש בזה לאסור, ויוכל להיות שבאמת אותה השבועה שלא להרבות בתחנונים היא תלוי בשבועת האומות שאם הם עומדים בשבועתן שלא להכביד עול על ישראל אלא כפי הגזירה הבאה מאתו יתברך שמו גזירת גלות ולא יותר לא רצה הקדוש ברוך הוא שירבו בתחנונים על אותה הגזירה הבאה מלפניו יתברך שמו אשר האלקים חשבה לטובה, אבל כשהאומות עוברים על שבועתן בבחירתם הרעה שאין הקדוש ברוך הוא נוטל הבחירה משום אדם, ומרבים ברעתם, אין לנו אלא לצעוק לפני השם יתברך ולהרבות ברחמים ותחנונים עד מיצוי דם הנפש והיא שעמדה לאבותינו ולנו.

ונמצא לפי זה שיוכל להיות שאותה השבועה שלא להרבות בתחנונים בטלה אחר שהאומות עברו על שבועתן בפרט אחר חורבן בית ראשון שהרבו להרע באכזריות נוראה. ומה שהביאו בגמרא גם אותה השבועה שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי לפי פירש רש"י ז"ל אף שכבר בטלה ומאי דהוה הוה, מכל מקום הביאו זה על דרך שאמרו בגמרא יומא דף ה' ע"ב כיצד מלבישן מאי דהוה הוה ומסיק כיצד הלבישן למיסבר קראי, והרי דאף במאי שאין שום נפקא מינה עוד ומאי דהוה הוה מכל מקום מה דצריכין למיסבר קראי שואלין ודורשין, ולכן הביאו גם כאן השבועה הג' כי צריכין למיסבר קראי מה דאיתא בקראי שלש שבועות אבל למעשה אין נפקא מינה עוד באותה השבועה אחר שכבר עברו האומות על שבועתם במדה גדושה ועצומה, ואם כן תו לא קשה מידי מה שלא ביארו בגמרא וברמב"ם השיעור שנקרא תחנונים יותר מדאי כי להלכה ולמעשה אין נפקא מינה עוד בזה ומאי דהוה הוה ולמיסבר קראי די במה שהזכיר השבועה בדרך כלל, אבל לא נחית לשיעורא.

ואין זה דומה למה דפליגי בגמרא בהלכה של העליה לארץ ישראל שתלוי בפירושא דאלו השבועות כי העליה לארץ ישראל היא דבר הנעשה בפעולה ובדחיקות הקץ שעל ידי איזה פעולה באיזה אופן שהוא בזה ודאי השבועות קיימות ואינם תלוים כלל בשבועות האומות ולכן כתבו המהר"ל ומורינו הרב ר' אברהם גאלנטי שאף בשעה שהאומות ח"ו ממיתין במיתות קשות ומשונות רחמנא ליצלן חלים השבועות על ישראל שלא לעבור עליהם ואין נפקא מינה בזה מה שעשו האומות ולא הותר בשביל מעשיהם הרעים של האומות אלא תפלה וצעקה לפני השם יתברך לבדו בלי שום פעולה ח"ו כמבואר כל זה לעיל. ולכאורה פירוש זה מיסתבר יותר בלשון רש"י ז"ל שכתב סתם שלא להרבות בתחנונים יותר מדאי ואין צריך להעמיס בדבריו כמו שכתבו בכוונתו דקאי רק על דרך השבעות או כמו שכתבתי לפענ"ד דקאי רק על תפלה שהוא כרבי חייא ובניו, אמנם כיון דחזינן גאוני קדמאי הישמח משה והחתם סופר דלא ניחא להו לפרש דברי רש"י ז"ל כפשוטן נראה דלא ניחא להו כלל לפרש גם על אותה השבועה של תפלה שתלוי בשבועת האומות, ואין זה דומה כלל לשנים שנשבעו זה לזה אלא הקדוש ברוך הוא הטיל עליהם חומר איסור שבועה בזה, ולא נוכל לידע טעמו של יוצר בראשית, על כן הוכרחו לפרש דקאי על דרך השבעות וכדומה שזה אסור גם עכשיו אבל תפלה בלבד בכל אופן ואופן לא נאסר מעולם, ולדינא אין נפקא מינה כי לכל הפירושים תפלה בלבד לפני השם יתברך הותר לנו בדורינו עד אין קצבה ואדרבה הלואי שיתפלל אדם כל היום, אבל לעשות איזו פעולה כל דהו נגד אלו השבועות זה ודאי איסור נורא ואיום לכל הדיעות.

וכעת הראוני בספר מעשה ידי יוצר על הגדה מהגאון מה"ר שלמה קלוגר מבראדי ז"ל בפיסקא דואת לחצינו זה הדחק שכתב שם דרושים על ההגדה כדרכו ובאמצע הדרוש השתמש בזה שלא היו ישראל ראוים לגאולה אז אלא מחמת זעקתם לה' נגאלו קודם הזמן והעיר דזה הוי זעקה יותר מדאי ואסור לדעת רש"י ז"ל אלא כיון שהמצריים עברו על שבועתם הותר גם להם לזעוק כל כך להשם יתברך כמו שנים שנשבעו זה לזה. והנה הדברים האלה מתאימים למה שכתבתי דאפשר לפרש בדעת רש"י ז"ל דגם סתם תפלה וזעקה הרבה היה בכלל איסור השבועה טרם שעברו האומות על שבועתם, וכבר הבאתי דגאוני קדמאי לא סבירא להו כן. גם בעיקר הדבר שכתב דמה דאיתא בקרא ( ) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו' וישמע אלקים את נאקתם וכיון שהיה הגאולה על ידי שמיעת זעקתם הוי זה זעקה יותר מדאי אין לו מקור דלפעמים עת רצון ונתקבלה התפלה אף אם אינו יותר מדאי אלא אף תפלה קצרה, ובירושלמי פרק א' דתענית ( ) איתא מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים מתוך הקץ מתוך צרה מתוך צווחה מתוך זכות אבות מתוך תשובה ולמד כולם מקראי וצווחה נלמד מקרא הנזכר לעיל דוישמע אלקים את נאקתם, והרי דכמה ענינים וזכותים היו שסייעו להתקבל תפלתם וכתב שם בירושלמי שגם לעתיד תהיה הגאולה על ידי חמשה דברים האלו שהיו במצרים ולמד כל זה מקראי. ועל כל פנים אין שום מקור לומר שתפלה זו היתה יותר מדאי והוא בכלל איסור השבועה שנצטרך לבקש היתר בשביל שהמצריים עברו על שבועתם. ובאמת לא כתב זה הרב מה"ר שלמה קלוגר אלא בדרך דרוש כדרך הדרשנים המחדשים פירושים שונים בדרך אגדה אף אם אינם להלכה כלל הדרשה תדרוש ואין משיבין על הדרוש, ועל כל פנים זה ודאי שלא אמר אותו הדרוש אלא לנגד אותה השבועה שלא להרבות בתפלה שלגבי תפלה יש מציאות לומר כן לפי פירושי שגם תפלה כזו אסור, אבל לעשות איזו פעולה כל דהו לא עלה על דעת שום אדם מעולם להתיר ח"ו כאשר הארכתי בראיות עצומות מדברי חכמינו ז"ל והראשונים ולית מאן דפליג. גם באותו הדרוש הנזכר לעיל שכתב טעם היתר התפלה בשביל שעברו המצריים על שבועתם הביא שנענשו בני אפרים יען שעברו על השבועה אף שכבר צווח הכתוב ( ) וימררו את חייהם וגו' דזה ודאי הוי השתעבדות יותר מדאי וכבר עברו על השבועה, גם לבסוף כשבא משה לגאלם כתבו התוספות בסוטה דף י"ג ע"א שהלכו זקני ישראל אצל סרח בת אשר שנמסר לה סוד הגאולה לפי שכבר נכשלו על ידי בני אפרים יעיי"ש, ואם כן גם בדבריו שם במקומו מוכרח החילוק שבני אפרים עשו פעולה שיצאו מן הגלות, ובכהאי גוונא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לעבור ח"ו על השבועה, ושאני תפלה שכתב היתר בכהאי גוונא. וכבר כתבתי שגם בעיקר דבריו אין כן דעת גאוני קדמאי.

ובמדרש רבה סדר מצורע פרשה י"ט סימן ו' על הקרא אמרו לנמהרי לב ר' יהושע בן לוי אמר כגון אלו שדוחקין את הקץ, ותמה היפה תואר שם הלא אלה רשעים הם שהקדוש ברוך הוא השביע את ישראל שלא ידחקו את הקץ, ותירץ שאין דוחקין בפעולות אלא בתפלה ובתחנונים, ואף על פי שרש"י פירש שלא ידחקו שלא ירבו בתחנונים אין נראה כן מדברי חכמינו ז"ל שחשבו הדורות שדחקו את הקץ, וגם מסברא נראה שאין איסור מהרבות בתחנונים שהרי אנו מתפללין תמיד על הגאולה עכ"ד יעיי"ש. הנה החליט שהדוחקין את הקץ בפעולה רשעים הם ולא מצא שום תירוץ אלא להרבות בתפלה ובתחנונים אלא שמחמת דוחק קושיתו במה שכתב רש"י ז"ל שלא להרבות בתחנונים דחה דברי רש"י אבל כבר הארכתי בזה לבאר דעת רש"י ז"ל ותהלה לא-ל יתברך תריצנא דבריו ז"ל בקושטא ואין שום מניעה לדידן להרבות בתפלה ובתחנונים אף לפי דברי רש"י ז"ל. ובאמת מה שאמרו במדרש לשון דחיקת הקץ על מה שאמר הכתוב לנמהרי לב הנה בלשון הכתוב נמהרי לב מבואר דבלבא תליא מילתא ואותן שלבם דוחקם וממהרין לשים אל לבם לשפוך לב ונפש בהשתוקקות נמרצה לפני יודע תעלומות לעורר את האהבה ולקרב את הגאולה אבל לא באיזה פעולה ח"ו ואם המצא תמצא באיזה אחרון שעלה על רוחו לפי רהיטא לתלות שבועה זו בשבועות האומות אינו אלא באותה השבועה של תפלות ותחנונים ובאמת אין צריכין לזה כאשר כתבתי והלואי שיתפלל כל היום, אבל בדחיקת הקץ בפעולות אין מי שיעלה על רוחו להקל בזה ח"ו כאשר הוכחתי בראיות עצומות ולית מאן דפליג, וכבר הבאתי דברי המהר"ל ומורינו הרב ר' אברהם גאלנטי דאף בעת שהאומות ח"ו ממיתין במיתות משונות רחמנא ליצלן ובעינוים קשים ה' ישמרנו גם אז אסור לעבור על השבועה והוא ביהרג ואל יעבור שאינו תלוי כלל בשבועות האומות וגם מבלעדי איסור השבועה יש בזה מינות וכפירה רחמנא ליצלן אלא שהקדוש ברוך הוא הטיל על זה חומר העונש של שבועה אף אם אינו שבועה לדינא מחמת חומר הענין כי נורא הוא ומי לא יירא ולא יפחד להתיר לעשות איזו פעולה כל דהו בזה, אלא מין ואפיקורס רחמנא ליצלן שלא שם לבו לדברי ה' הנאמרים בקראי ובדברי חכמינו ז"ל והראשונים. השם יתברך ירחם שלא נלכד ח"ו בשחיתותם ויוציאנו במהרה, מאפלה לאורה.

ובזה אפשר ליישב קושיא שהבאתי בתחלה למה אמר רב יהודה העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה ולא אמר עובר בשבועה שהוא חמור יותר, דכיון שנתבאר שמעיקר ההלכה אין השבועה חלה על דורות העתידים ולא נאמר בלשון שבועה אלא לומר שיש בזה עונש כמו שבועה שלכן כתב הרמב"ם ז"ל שהוא דרך משל ולכן בחר יותר לומר עובר בעשה שעל העשה הוא עובר מעיקר ההלכה כי לא בא שם לדבר מהעונשים שיש בזה אלא מה שהוא עובר מעיקר ההלכה.